מורשת יהדות מרוקו

האם עלינו לשאוף לפתח את הפסיכו־מוטוריות של הילד פיתוח כזה הוא חשוב, אם רואים בו את התנאי להכשרה טובה במלאכות ואם מבינים את הקשר שבין השליטה על האורגניזם לבין השליטה על האופי ואת חשיבות ריסון הפעילות המוטורית לגבי התפתחות הפעילות השכלית.

יש להניח כי דוקא בשטח זה נוכל להגיע בנקל להישגים. האימון הצבאי יתרום כאן תרומה ניכרת אך אין לחכות עם פעילות זאת עד לתקופת השרות הצבאי מה גם שלרשותו של המחנך עומדות אפשרויות רבות לביצוע פעילות חינוכית זאת. באמצעות שירים, משחקים ומחולות אפשר לפתח את כושר השליטה הרצונית. אין כוונתנו למנוע מהילד הבעה ספונטאנית עול הקצב הטבעי עבורו, בשעת ריקוד או שירה. אולם בשעה המיועדת לפעילות מסוג זה אפשר לנצל חלק מן הזמן על מנת ללמד את הילד לרקוד או לשיר לפי קצב הידוע לו פחות, ובעיקר להרגילו למשחק הנותן מקום לגיוון ההבעה.

דרך אחרת, שלעתים קרובות דורשת מהילד מאמץ גדול היא להרגילו. 'לשחק מבלי לדבר. שמירה על השקט בשעת משחק כדור-עף או כדור–סל, -מאלצת את הילד להפנות את כל האנרגיה של השרירים למרכז פעילותו, בלי לבזבז חלק ממרצו במלים, שאינן מוסיפות דבר ליעילות המשחק. נוסף על כך, קשה מאוד לילד לעצור בעד התפרצויותיו המילוליות המלוות כל אירוע בזמן המשחק. מחנך טוב לא יתקשה להניע את חניכיו למשחק. כזה המהווה תרגיל מצוין של ריכוז פסיכו־מוטורי. ברי, שאין לנקוט בשיטה זו לגבי כל משחק ומשחק, ויש לתת לספורט למלא את תפקידו, היינו — הוצאת מרץ בצורה חופשית.

אפשר לנצל גם את אמנות הדראמה לשם אימון הריסון הרצוני. במקום לשחק סצינה מסוימת, יתבקש הילד להשתמש במימיקה בקצב איטי. מחנך בעל דמיון ימצא בחיים היומיומיים מקור בלתי אכזב לפרשות קטנות הניתנות לביצוע במימיקה, בה יצטרך הילד להביע בכל תנועה הבעה מוגדרת היטב.

אין צורך להרחיב את הדיבור על חשיבותם של משחקי־הזריזות המרובים בפיתוח הדיוק בתנועות. נוסף לכך אפשר להיעזר בתרגילים מיוחדים, למשל, הילד מתבקש לחקות תנועות לפי קצבים שונים המסתבכים והולכים (התנועות -עצמן רצוי שתהיינה פשוטות, כגון הרמת הזרועות למעלה, הושטת הזרועות ילדי המלא ח

קדימה, לצדדים, פתיחת היד וסגירתה, פיסוק אצבעות). ככל שהמשחק דורש עירנות רבה יותר, כן יהיה מעניין יותר. הילד יצטרך לעקוב כל הזמן אחר תנועות המחנך ולחקותן בדיוק. הילד יתבקש לחקות קצב מסוים שיינתן ע״י תיפוף בתוף או ע״י דפיקה בשולחן! הילד יוכל לחזור על הקצב תוך כדי הליכה או עשיית תנועה מסוימת, כגון הרמת הזרוע או תוך כדי הבעה קולית או מחיאות כפיים. אפשר להתחיל בתרגילים אלה ואחר כך לעבור בהדרגה לתרגילים נוספים: הילד יתבקש להתמיד לבדו בקצב ללא עזרת המדריך; אחר כך ימשיך בו בלי להשמיע אלא מספר טקטים על מנת שיוכל לבדוק לסירוגין אם שמר על הקצב המקורי. משחק כזה יכול להיות מענין מאוד במסגרת קבוצתית.

אפשר לפתח את המשמעת המוטורית עד למקסימום, ע״י הפיכתה לתופעה פנימית, כלומר: למחשבה. כיום יודעים אנו כי המחשבה, הלשון הפנימית, מלווה בפעילות מוטורית פנימית, שאין האדם עצמו או המסתכל מבחוץ מרגישים בה, והיא מהווה מעין צמצום של הפעילות המוטורית הכללית.

נחזור ונדון בעצירת הפעולה המוטורית ובהפיכת התנועה החיצונית לתנועה פנימית, כאשר נעסוק בבעיות של הפנמת ההתנהגות והלשון.

הילד יתבקש לפרק תנועה מסוימת למספר שלבים ההולך וגדל; קל להוריד את הזרוע ב־2 או 3 שלבים, אך הורדתה ב־10, 20 או 30 שלבים דורשת מאמץ של ריסון התנועה.

גם ההוראה בבית־הספר מפעילה כמה פעולות מוטוריות שבאמצעותך יוכל הילד הצפון־אפריקאי לפתח את כושר הוויסות שלו. הכתיבה היא פעולה מורכבת ועדינה אשר לעתים קרובות אינה טבעית יותר לילד המלאח בן ה־12 מאשר לילד האירופי בן ה־5. פעולת הקריאה מצריכה מוטוריות חזותית עדינה מאוד, הפועלת בדרך כלל ללא כל קושי. ברם, אין זה מן הנמנע כי לגבי אנשים מסויימים אימון מוטוריות זו לפי קצב מסויים בגיל ההתבגרות הוא מאוחר יחסית ויעורר קשיים אשר הם הסיבה, או אחת הסיבות, לאיטיותם של כמה ילדים בלימוד הקריאה.

עוד נדון להלן בציור ובבעייות המרובות שהוא מעורר אצל הילד הצפון־אפריקאי. כאן עלינו לציין את השפעתה הברורה של המוטוריות על הרמה הנמוכה של הביצוע הגראפי. קל להבין שילד המלאח, שאינו מקבל לידיו בגיל רך עפרון לקשקש בו, כשם שמקבל כל ילד אירופי אף אם חינוכו דל וירוד פיתוח הפסיכו־מוטוריות— יהיה מקופח מבחינה מוטורית טהורה, שעה שיידרש לצייר. לפיכך יש לסייע לילד המפגר בשטח זה על ידי הקצאת מקום רב לציור ועל ידי לימוד הציור מראשיתו. תחילה יש להרגיל את הילד להתבטא בצורה חופשית ללא כל הוראות או ע״י מתן הוראות כלליות מאוד, כגון: ״צייר מראה־גוף או דבר־מה שראית, או משהו הנמצא בקיבוץ״, וזאת בכדי להוציא מליבו כל פחד מפני ציור גרוע, כל בושה למראה חוסר יכולתו. לאחר שישתחרר הילד מחששות מסוג זה נוכל להכניס משמעת לעבודתו ע״י כך שניתן לו דוגמאות שעליו להעתיק, דבר שייפתח בו את הזריזות המוטורית הדרושה בגראפיקה. אחר כך נוכל להתחיל בכל מיני תרגילים המפתחים פונקציות אחרות שעליהם נדון להלן.

ולבסוף, התחום בו יש לפתח את ההתנהגות המוטורית ללא כל דיחוי הוא — עבודת הכפיים. עבודות הכפיים המוצעות לעיסוק בשעות הפנאי, ויהא תוכנן אמנותי או טכני, הן בעלות ערך רב; למשל: כיור, קליעה, יצירת דוגמאות מוקטנות, פיסול וכל מיני מלאכות אחרות. חשיבות רבה נודעת לעבודות קדם־מקצועיות כגון: עבודות עץ, מתכת, חשמלאות, מכניקה, תפירה, אריגה ורקמה. אין למונעם מהילד בטענה כי הוא עתיד להיות חקלאי, שכן זריזות ידיים מועילה גם בחקלאות. על המדריכים להיות בעלי ידיעות מספיקות בתחומים אלה, ואם לא, יש לתת לילדים מורים מיוחדים משום שאין לצפות ליוזמה רבה בשטח זה מצד הילד הצפון־אפריקאי עצמו. כמו כן ניטיב לעשות אם נעמיד לרשותו משחקים שיעוררוהו לפעילות ידיים עצמאית, כגון משחקי בניה שונים. יתכן שפעילות מעין זו תיחשב בלתי נחוצה בעיני ילדים בני 12—14 שנה, שמציעים לפניהם פעילויות רציניות יותר; אך עלינו לזכור כי ילדים מצפון־אפריקה לא זכו לעסוק בסוג זה של פעילויות השכיחות בקרב ילדים בני סביבה תרבותית, ולכן אין לגשת אליהם לפי אותו קנה מדה.

לא עמדנו אלא על כמה מן הבעיות התיאורטיות המתעוררות מתוך מחקר הפסיכו-מוטוריות, וכן לא דנו בכל שיטות החינוך האפשריות. ברם, הדבר העיקרי שיש להדגיש הם קשייו של הילד הצפון־אפריקאי באספקטים פשוטים, אך יסודיים, אלה של ההתנהגות: אספקטים אלה הם חשובים כשלעצמם, כיוון שהם מונחים ביסודן של פעילויות לימודיות ומקצועיות רבות, וחשובים גם בגלל קשריהם עם אספקטים אחרים של ההתנהגות.

נחזור ונדגיש את החשיבות הנודעת לפיתוח כושר הוויסות הרצוני של התנועה; להאטה רצונית מקסימלית של התנועה, ולהאצתה המקסימלית; להטלת משמעת על המוטוריות, משמעת שתמנע בעד השתלטות בלתי־מועילה על כלל פעולותיו של הילד; למילוי החסר בתחום האימון בעבודות־־כפיים. כמו כן חשוב, לדעתנו, מנקודת ראותה של הפסיכולוגיה השימושית והקלינית לבדוק את הפונקציות המוטוריות. יתכן מאוד שבדיקה כזאת תוכל להסביר במקרים רבים את קשייו הלימודיים המיוחדים של הילד (כתיבה, קריאה, ציור), להוסיף דיוק לאבחנות הקלאסיות (אי־יציבות פסיכו־מוטורית, דביליות פסיכו־מוטורית וכו'), לתרום לקביעת התוצאות המעשיות של רגשיות יתירה או של מצבי חרדה; כן יכולה בדיקה זו לרמוז על הפרעות במערכת העצבים הדורשות את טיפולו של רופא מומחה.

אם ברצוננו לנקוט באמצעים מועילים, עלינו לקבוע נורמות לגבי אוכלוסית־ המוצא של הילד).

הנורמות הנוגעות לפעילות הפסיכו־מוטורית של נוער צפון אפריקאי והשוואתן לאוכלוסית ילדים ובני נועד אירופיים עובדו על ידינו, פורסמו בחלקן בשפות לועזיות וישמשו נושא לפרסום בעברית.

ילדי המלאח, פוירשטיין-רישל,תשכ"ג- מבוא לגישה פסיכו־חינובית–עמ' 92

א. חִבַּת בָּבַת עֵינֵינוּ 

שבת.

הפזמון: טורים 2-1 ׳חבת בבת עינינו… כתר מלוכה׳.

מקורות: יגל יעקב, תוניס תרס״ב, כח ע״א; ירושלים תשכ״ב/תשכ״ח, עמ^׳ קל; אשדוד תשמ״ז, עמ׳ סג; ירושלים תשנ״ה, עמ׳ רמ; נתיבות תשס״א, עמ׳ קו; תשס״ח, עמ^׳ קיר; נהריה תשע״ג, עמ׳ 276.

אוצר השירה:     ח־ 30.

חִבַּת בָּבַת עֵינֵינוּ / שַׁבָּת בְּרוּכָה
עֲטֶרֶת רֹאשֵׁנוּ / כֶּתֶר מְלוּכָה

יִשְׂרָאֵל חֲבִיבִין חִבָּה יְתֵרָה 
אֲשֶׁר הוּא בִּכְבוֹדוֹ עֵת שָׁלוֹם בָּרָא
5 – בָּהּ שָׁבַת וְנַח מִכָּל מְלָאכָה

עוֹלָמוֹת עֶלְיוֹנִים בָּהּ מִשְׁתַּעְשְׁעִים

1. חבת…ברוכה: השבת חביבה עלינו כבבת עינינו. שבת ברוכה: עדה״ב בר׳ ב,ג ׳ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אותו׳. 2. עטרת…מלוכה: השבת היא עטרת לראשנו ככתר של מלוכה. עטרת ראשינו: על פי איכה ה,טז. השווה'אתעטרת כלה ברזין דלעילא׳ ( פיוט למבצע). ישראל…יתרה: על פי משנה אבות ג,יד 'ישראל חביבין… חבה יתירה נודעת להם׳. אשר…ברא: השלום הוא חלק בלתי נפרד מבריאת העולם כמו ההפרדה בין האור לחושך ובין המים העליונים לתחתונים ראה יש׳ מה,ז ׳יוצר אור ובורא חשך עשה שלום ובורא רע׳; איוב כה,ב ׳עשה שלום במרומיו׳ ובבלי רה״ש כג ע״ב. 5. בה…מלאבה: עדה״ב בר׳ ב,ג.

וּבָהּ מִתְיַחֲדִים דּוֹדִים וְרֵעִים 
וּבוֹ הַטְּמֵאִים הֵמָּה נִכְנָעִים
וּשְׁכִינַת אֶל רָם אֶשָּׂא בְּרָכָה

10 – קִדּוּשׁ יַיִן חוֹבָה בְעֵת כִּי אַתָּה 
כְּחָתָן עִם כַּלָּה כְּנִיסָתָהּ 
וּבִרְכוֹת תְּפִלָּה הֵן שֶׁל חֻפָּתָהּ
שֶׁבַע בְּרָכוֹת כַּהֲלָכָה

אָמְרָה שַׁבָּת קָדֵשׁ לִפְנֵי צוּר נוֹרָא
15 – לַכָל נָתַתָּ זוּג וְלִי אֵין חֶבְרָה 
הֱשִׁיבָהּ בֵּן זוּג אַתְּ תַּמָּה בָּרָה
עֲדַת יִשְׂרָאֵל זֶרַע מַמְלָכָה

6. 6. עולמות… משתעשעים: בעולמות העליונים משתעשעים בשבת, השווה סוף זוהר לסעודת שחרית של שבת ׳בהדין יומא חדוותא ותפנוקא אשתמע במאתן וחמשין עלמין׳(זהר ח״ב פח ע״ב). 7. ובה…ורעים: מתאחדים ומתלכדים בבית הכנסת ובשולחן השבת. 8. ובו…נכנעים: בשבת כוחות הטומאה נכנעים, השווה זוהר שם ׳בהדין יומא בל דינין אתכפייך. 9. ושכינת…ברכה: הקידוש לכבוד השבת הוא גם לכבוד השכינה. 10. קדוש יין חובה: חובה לקדש על היין בליל שבת, על פי בבלי פסחים קו ע״ב'זכור את יום השבת לקדשו – זוכרהו על היין. אין לי אלא ביום, בלילה מנין – תלמוד לומר זכור את יום השבת לקדשו׳. בעת…כניסתה: שיעורו: בעת כניסתה כי אתה כחתן עם כלה. השווה שער הכוונות לאריז״ל, חלק ב, עמ׳ עג, עד א ׳ובכניסתך לבית תאמר בקול רם ובשמחה יתירה שבת שלום כי הוא כחתן המקבל את הכלה בשמחה׳. 13-12. וברבות…כהלכתה: שבע הברכות של תפילות שבת בנגד שבע ברכות של החופה. כאן חופת ישראל עם השבת(פרי עץ חיים, חלק ב, שער השבת, פרק יג, עמ^׳ תטז עד א). 15-14. אמרה…ממלכה: התיאור על פי בראשית רבה יא,ט. 14. לפני צור נורא: לפני ה׳. 15. לכל נתת זוג: לכל הימים נתת בן זוג: יום א׳ חובר עם יום ב׳, יום ג׳ עם יום ד׳, ויום ה׳ עם יום ו׳. ולי אין חברה: ולי אין בן זוג. 16. השיבה: הקב״ה לשבת. בן… ממלכה: בן זוגך הוא ישראל. תמה ברה: תמימה באמונתה וביופייה, תיאורי שבח לשבת עדה״ב שה״ש ה,ב; ו,י. 17. עדת…ממלכה: ישראל הם זרע של ממלכת ה/ השווה שמות יט,ו.

בְּשַׁבָּת יֵשׁ אַרְבַּע שֶׁל שָׁם הַמְיֻחָד

בְּמִלּוּי כַּנּוֹדָע כָּל אֶחָד וְאֶחָד
וְעוֹד שָׁלֹשׁ אהי"ה בּוֹ חוֹתֵם יַחַד 
וְשֵׁם אַל פָּשׁוּט דַּע הָבֵן לֵךְ

יֵשׁ עוֹד מִסְפָּר בְּשַׁבָּת בְּמָנָה
שָׁם אַדְנוּת בְּמִלּוּי הוּא שֵׁם שְׁכִינָה 
וְעוֹד שֵׁם אֵל פָּשׁוּט נִתְכַּנָּה
דִּבְרִי חֲכָמִים יִטְעַם בְּפִיךָ

חֶשְׁבּוֹן בְּשַׁבָּת עֻזִּי הַגִּידוּ דּוֹדִים 
בָּהּ שִׁבְעָה וְעֶשְׂרִים שֵׁם בּוֹ נִצְמָדִים 
וְהוּא זֶה קָנָה הַשֵּׁם שָׁלֵם מִכָּל יְחוּדִים
מַה טּוֹב וּמַה נָּעִים הָעָם שֶׁכָּכָה

עדת ישראל: על פי שמות יב,ג. 18. בשבת…ואחד: המילה שבת שווה ״בערכה המספרי לארבע שמות הוי״ה במילוי שונה של כל אחד אם במילוי יודין, שילוב של יודין ואלפין, אלפין וההין היוצרים את השמות ע״ב, ס״ג, מ״ה ב״ן לפי הפירוט הבא: א. הוי״ה במילוי יודין (יוד, הי, ויו, הי = ע״ב) = 72. ב. הוי״ה במילוי יודין ואלפין(יוד, הי, ואו, הי = ד׳:) = 63. ג. הוי״ה במילוי אלפין(יוד, הא ואו, הא = ה) = מה = 45. ד. הוי״ה במילוי ההין — הה, וו, הה =ב״ן). ביחד עד כה: ע״ב/72 +ס״ג/63 +מ״ה/45 + ב״ן/52 = 232. 20. ועוד שלש אהי״ה: שלוש פעמים השם אהי״ה בשלושה מילויים: במילוי יודין, ההין ואלפין לפי הפירוט הבא: א. במילוי יודין(אלף, הי, יוד, הי = קס״א) = 161. ב. במילוי ההין(אלף, הה,זה = קנ״א) =151. ג. במילוי אלפין(אלף, הא, יוד, הא = קמ״ג) = 143.       21. ושם אל ישיט: אל = 31. וביחד צ״ל קס״א/161 + קנ״א/151 + קמ״ג/143 +לא/31 = 486 + 232 = 718. יש כאן אפוא סטייה של 16 לא מובן אפוא מה זה שם פשוט. 22. יש…במנה: יש עוד ערך :מספרי של השם שבת. במנה: במניין. 23. שם אדנות במלוי: שם אדנות הוא אדני ובמילוי אלף-דלת, נון, יוד לפי הפירוט הבא: קיא/111 + תלד/434 + קו/106 + כ/20 = תרע״א/671 + אל 31 = תש״ב/702 = שבת. הוא שם שכינה: מוסב על תרע״א. 25. דברי…בפיף: הכוונה לצירופים החשבוניים שיש בהם טעם ורעיון. 26. חעזבון בשבת עֻזי: בשבת יש ערך מספרי חזק. 27-בה…נצמדים: המילה שבת מכילה 27 פעמים שם הוי״ה(27 א 26 = 702) = שבת.28 –והוא…יחודים: מכאן יוצא שהשם שבת כולל את כל הצירופים החשובים. 29. מה…נעים: על פי תה׳ קלג,א. העם שכבה: עדה״ב תה׳ קנלהטו. 30. עיר…קנית: שלח לעם ישראל שליח נאמן הוא המשיח. ציר אמונים: כמו ׳ציר נאמן׳(משלי בה,יג). לעם קנית: לעם אשר קנית לך עדה״ב שמות טו,טז.

צִיר אֱמוּנִים תִּשְׁלַח לְעַם קָנִיתָ
זְכֹר הַבְּרִית עִם אֲבוֹת כָּרַתָּ
הוֹרֵד לָהֶם בָּנֶיךָ,אֲשֶׁר פָּעַלְתְּ 
מִקַּךְשׁ יְיָ כּוֹנְנוּ יַדֶיךָ

אִם יִתְמַהְמַהּ דּוֹדִי עוֹד לוֹ אֲחַכֶּה 
35 – כִּי אַל יָשׁוּב רֵיקָם דְּבַר אֵל מַלְכִּי
עוֹד יָרִים אֶת דִּגְלִי וְיָרִים אֶת כּוֹכָבִי
אֲזַי אֲהַלֵּל לִשְׁמַיָּא בְרָכָה

31. 31. זכר…כרת: כנזכר בכמה מקומות בתורה כמו ויק׳ בו,מב. 33-32. הורד…ידך: שיעורו – הורד לבניך את בית המקדש מעשה ידיך. 32. אשר…ידיך: על פי שמות טו,יז. 34. אם… אחכה: אף־על־פי שהמשיח מתמהמה אחכה לו עד שיבוא, עדה״ב חב׳ ב,ג. 35. כי…אל מלכי: ה׳ יקיים הבטחת הגאולה לישראל, על פי התיאור בישעיה ׳כן ידדה דברי אשר .יצא מפי לא ישוב אלי ריקם כֵּן יִהְיֶה דְבָרִי אֲשֶׁר יֵצֵא מִפִּי, לֹא-יָשׁוּב אֵלַי רֵיקָם:  כִּי אִם-עָשָׂה אֶת-אֲשֶׁר חָפַצְתִּי, וְהִצְלִיחַ אֲשֶׁר שְׁלַחְתִּיו.  יבכִּי-בְשִׂמְחָה תֵצֵאוּ, וּבְשָׁלוֹם תּוּבָלוּן; הֶהָרִים וְהַגְּבָעוֹת, יִפְצְחוּ לִפְנֵיכֶם רִנָּה, וְכָל-עֲצֵי הַשָּׂדֶה, יִמְחֲאוּ-כָף.(יש׳ נה, יא-יב). 36. עוד…כוכבי: בגאולה. ראה יש׳ סב,י ׳הרימו נס על העמים׳; יר׳ ד,ו ׳שאו נס ציונה׳. 37. אזי…ברכה: אז אהלל ואברך את ה׳ שבשמים.

מאיר נזרי- היצירה הפיוטית לחכמי אביחצירא–עמ' 188 –פיוט לשבת, מנוקד ומבואר

תהלה לדוד השלם

ובו דרשות נפלאות כזויות מחוטבות, ושירים לכל זמנים ועתות, ודברי נהי לעת ספוד וקינות, וגם דינים ואזהרות, על דיני התפלות, והלכות שחיטה וטרפות, בטוב טעם ערוכות, ובדרך שיר מזומנות מעשה ידיו להתפאר של המשורר הנודע בכל תפוצות ישראל חסידא קדישא מתא ורבנא

 כמוהר״ר דוד בן חסין זצוקלה״ה

ועתה יצא לאור כלול בשלימותו ובהדרו, ומונה היטב ע״פ מהדורת דפוס אמשטרדם שנת תקס״ז, וע״פ מהדורת דפוס קזבלנקה שנת תרצ״א, ומתוך כתבי יד.

ונוסף עליו ביאור יקר לגלות מוצא המליצה, עם ביאורים והערות באיזהו מקומן נקוב בשם

רינת יעקב

אשר כוננה ידי בעזר החונן לאדם דעת

ע״ה יעקב בצלאל חרר ס״ט

יצא לאור ע״י חכמה ודעת – שפתי רננות בעיה״ק ירושלם תובב״א שנת שֹמְחַת אֵל לפ׳׳ק

בעהית״ש, בחמישי בשבת ארבע ימים בשבט התשע ״ט.

יום הילולא של קדוש ישראל כ״ק האדמו״ר רבנו ישראל אביחצירא זיע״א.

אגרת ברכה והערכה הרב שלמה משה עמאר-הראשון לציון-הרב הראשי לירושלים

הבוחר בשירי זימרה, שהיא חלק מחלקי התורה, אז ישיר משה את זאת השירה, עם בני ישראל בעוז ותפארה, להודות לה׳ על הנסים שעשה בגבורה, והשירה אחת משמות התורה, כדכתיב ״ועתה כתבו לכם את השירה הזאת״, שהיא מצות כתיבת ספר תורה, להרבות ליהודים אורה.

ויש גם שירה שהיא תוכחה, תוכחת ברורה ונכוחה, להרחיק מיגון ואנחה, ולהרבות אור ושמחה, כשירת האזינו, שבה ה׳ מעיד בנו, ובאהבתו מזהירנו, לשמור את נפשנו, ולהטיב את דרכינו, ולשמור מצוות אדונינו, לטוב לנו, וגם לבנינו.

וכמה שירים, קדושים וטהורים, שרו הנביאים בעיטורים, ועד נעים זמירות, שהרוה ה׳ בשירות, במזמורי תהלים סדורות, ובנו שלמה, בעטרה שעטרה לו אמו, מה טוב טעמו, וכמה עמוק נאומו, בשיר השירים אשר לשלמה. ואמר רבי עקיבא שכל השירים קדושים, וזה קדש קדשים, וחכמים עליו דורשים, בעיונים ופירושים, להעמיק בשורשים, וכן המשיכו גדולי החכמים, רבים וכן שלמים, שבכל דור קמים, להלל רם על רמים, בשירים נעימים, בחסד וברחמים, בחרוזים מחוכמים, לכבוד ה׳ כעולות ושלמים, לריח ניחוח לפני צור שוכן מרומים, והם היו מגדולי החכמים, ואציין מהם לדוגמא, כמו רבי שלמה ן׳ גבירול ע״ה, שהיה תלמידו וחתנו של רב האי גאון ז״ל וחיבר אזהרות של כל התרי״ג מצות, במדב׳ר בערבו׳ת, חמדת לבבות. ורבי יהודה הלוי ע״ה שהגדירוהו הקדמונים כראשון וראש למשוררים, ואמר עליו רבי יהודה אלחריזי ע״ה בזו הלשון: נכנס הלוי לאוצר השירה, נטל מה שנטל, את הדלת סגר אחריו, והמפתחות לקח עמו. עכ״ל. והוא יחד עם חברו המשורר והסלַּח רבי משה ן' עזרא ז״ל היו תלמידי הרי״ף ז״ל, והחכם רבנו אברהם ך עזרא ז״ל גדול החריפים ומגדולי מפרשי התורה ונ״ך, שהרמב״ם ז״ל בצואתו לבנו רבי אברהם הנגיד, ציוהו להגות בספרי רבי אברהם I' עזרא, שהם שנונים וחריפים ומחדדים שכלו של אדם. ואלה וכיוצא בהם, הם שכתבו את הפיוטים והשירים שאנו אומרים בימים הנוראים כחלק מן התפלות, ושיריהם נישאים בפי כל. ומאז לא פסקה השירה מפי חכמי ישראל די בכל אתר ואתר, וגם האחרונים, בכל הזמנים, לא הזניחו את השירה, יש שהשתמשו בה מעט לצד התורה, להאיר אורה, ולעטרה בתפארה, ויש שהגו בה ועמלו בעוז וגבורה, כמו רבי ישראל נג׳ארא ע״ה, שהיה בזמן רבנו האר״י ז״ל, והיה רבה של עזה, ושם מקום מנוחתו, וחיבר ספר גדול ורחב ידים, ובו שירים לכל פרשה ופרשה, ברתת דקדושה, ויש משיריו שהתפרסמו מסוף העולם ועד סופו, כמו יה רבון עלם ועלמיא, שזכה לסייעתא דשמיא, ונפוץ בארבע רוחות עלמיא, וזה כחמש מאות שנים, ששרים אותו צעירים וזקנים, ורבו בו הניגונים והלחנים, חדשים גם ישנים, ועדיין יופיו נשמר, וטעמו לא נמר, וכן יש עוד שירים שלו שהתפרסמו מאד ולא עת האס׳ף.

השלשים ותשעה

בעיר רומא קמו פתאום תושבי הארץ וחרב פיפיות בידם, וקהל גדול וחשוב היה שם בימים ההם, ויאמרו להם: אם תקבלו דת הנוצרים — אחינו אתם, ותקבלו ממנו בכל יום כבוד ותועלת, ותחיו עמנו חיים ערבים, גם בג״ע נשב יחדו, ואם לא— תדעו נאמנה שתעברו כלכם בחרבותינו אלה ואין מציל מידינו. והיהודים נפלו לפניהם והתחננו מאד, ונתנו ונדרו להם כל ממונם ונכסיהם שיניחום בדתם, ולא הועיל. ובשלשה ימים יצאו מכלל הדת מרומי ומן הסביבות חמשה עשר אלף נפשות, ולא נמלטו כי אם יחידים אשר ברחו למרחקים, כי שמעו בהיותם בסביבות רומי את כל אשר נעשה בעיר. ואח­רים נמלטו בשוחד עצום בהחבא וברחו לעיר הגדולה נאפוליש, ושם נחו  מאויביהם, ולימים מועטים גם שם עבר עליהם כוס.

הארבעים

טופס כתב ששלח החכם הגדול אבונשטרוק לק״ק גירונא שנת קי״ג – 1353 – לפרט, כי עמדו בצרה וצוקה בפני האפיפיור גדולי ישראל לבקשת יהושע הלורקי, אשר אחר שנשתמד נקרא שמו בין הגוים מאישטרי ג׳ירונימו די שאנטה פי,וסימנו מגדף, כי שאל מאת האפיפיור שיבואו חכמי ישראל לפניו, והוא יוכיח להם שהמשיח כבר בא, והוא ישו, ויוכיח מן התלמוד שלהם.

וזה לשון הכתב:

אצילי בני ישראל, חורי יהודה, אשר בבתיהם וחומותם יד ושם, שם ית­נו צדקות ה', שמה ישבו כסאות לתורה ולתעודה כסא התלמוד, שם ישבו  מימי קדם, יחי לבבכם לעד! אשר ידעתם מקדם תדעו גם עתה, כי לא ינום ולא יישן מושיענו להצילנו ממבקשי רעתנו, ועץ אחד אשר יצא ממנו וחשב לאבדנו ולהשפיל דת אמת ארצה, הלא הוא יהושע הלורקי, חשב מחשבות להדיחנו, להראות כי הוא נוצרי באמת ושומר האמונה החדשה, ובקש מאת האפיפיור שיצוה ויבואו לפניו ראשי חכמי היהודים, כי רצונו להוכיח מתל­מוד שלהם שהמשיח כבר בא, ואמר אל האפיפיור שכאשר יוכיח זה ראוי להכריחם לדת ישו, כאשר יראה לפני רוממות קדושתו ראיות אמיתיות.

ואני הנני בא להודיע לכם כל המאורע, וממנו תדעו פרטים למה שתשיבו לאפיקורוס, ותדעו נאמנה כי עברנו מהסכנה דבר שאין לו שיעור, כי היינו לפני כמה הגמונים ושרים, ורבים היו המבקשים עלינו חובה.

שלוחי הקהלות הגיעו הנה יום ראשון לחדש ג׳ינירו, ובפרט שלוחי קהלות ארגון אשר הלורקי שאל עליהם בפרטות שיבואו על כל פנים. ובא מעיר סרגוסה הר׳ זרחיה הלוי והשר דון וידאל בן בנבינישטי והר׳ מתתיה היצהרי. ומקלעטיוב — הנשיא דון שמואל הלוי והר׳ משה ן׳ מוסא. ומעיר גואישקא — דון טודרוס אלקושטאנטין. ומאלקויס — דון יוסף ן׳ ארדוט ודון מאיר חליגואה. ומדרוקא — דון אישטרוק הלוי. וממון ריאל — הר׳ יוסף אל־ בו. ומומונצון — דון יוסף הלוי ור׳ יום טוב קרקושה. וממונטלבן— אבו  ג׳נדה. ומוילייסיט—דון יוסף אלבלג והחכם בונג׳ואה והר׳ טודרוס ן׳ יחייא מג׳ירונא, והאיש נורא מאד.

ונתקבצו יחד כל השלוחים, והסכימו ביניהם מי יהיה ראש המדברים בפני האפיפיור, ומי יתחיל הנקרא בלשונם ארינגא, והסכימו כלם שיתחיל דון וידאל בן בנבנשת, מפני שהיה חכם בחכמות ויודע בטיב לשון לאטין, והסכימו ביניהם שלא יהיה עניינם כמדת היהודים המלומדים בישיבותיהם ליכנם כל אחד בדברי חבירו ולחרף כאשר לא יודה לו, כדי שלא יהיו לבוז בפני האפיפיור, ושינהגו עם יהושוע הלורקי וכן עם ההגמונים בישוב ומוסר, ולא יתקצף שום אחד מהם אף אם יחרפוהו, וכל אחד בנחת יאמץ לב חבירו שלא יפול.          

אז הלכנו כל השלוחים לפני האפיפיור בעזר אל מציל עני מחזק ממנו, והאדון האפיפיור קבל אותנו בסבר פנים יפות, ובקש לדעת מאתנו הערים אשר ישבנו, ושאל את שם כל אחד ממנו, וצוה שיכתב. ומזה חרדה גדולה נפלה עלינו, ובקשנו מן הסופר לדעת טעמו של דבר, ואמר לנו כי אין בזה שום נזק, כי מדרך האפיפיור והמלכים לכתוב דברי ימיהם בספריהם, הכל  בפרט.

ואחר כך אמר לנו האפיפיור: חשובי עם היהודים, הנבחר מאת הבוחר אשר היה בימי קדם ואם נמאסו לאשמתם! אל תיראו מהויכוח, כי לא תקבלו בפני שום אונאה או עול, ינוחו מחשבותיכם, ודברו בלב אמיץ, לא תיראו ואל תרגזו. אמר מאישטרי גירונימו שרצה להוכיח כי המשיח בא, וזה מה­תלמוד שלכם, לפנינו יראה אם אמת בפיו או חלום חלם, ואתם אל תערצו מלפניו, כי בענייני הויכוח המדה שוה. ועתה לכו ותנוחו בבתיכם, ומחר בבקר בואו אלי.

ומיד צוה שיתנו לנו בתים כראוי, ושיתנו לנו מלחמו או ממה שנוכל אנחנו לאכול כפי דתנו, וקצתנו היינו שמחים עם דברי האפיפיור וקצתנו עצבים, כמדת היהודי.

ביום השני באנו לפני האפיפיור ומצינו כל החצר הגדולה מלובשת רקמה, והוא מקום הויכוח. ושם שבעים כסאות להגמונים הנקראים קארדינאליש  ואובישפוש וארסובישפוש, כלם מלובשים בבגדי זהב, ושם כל גדולי רומי ומבני העיר ומן השרים, קרוב לאלף אנשים, וכן היו כל ימי הויכוח. ונמס לבבנו והיה למים, ועם כל זה אמרנו: ברוך שחלק מכבודו וכו….

אחר זה התחיל האפיפיור ואמר: אתם, חכמי היהודים, תדעו כי לא באתי ולא שלחתי בעדכם כדי להוכיח מי משתי הדתות אמת, כי ידוע אצלי שדתי ואמונתי אמת, ותורתכם אמת היה ובטלה, לא באתם אלא שגירונימו אמר שיוכיח מתלמוד הרבנים שלכם, היודעים יותר מכם, שהמשיח כבר בא, לכן לא תדברו לפני אלא בדבור זה לבד.

ואחר זה החזיר האפיפיור פניו נגד מאישטרי גירונימו ואמר: תתחיל אתה להוכיח וישיבו הם!

התחיל מאישטרי גירונימו: ״לכו נא ונוכחה יאמר ה׳— ואם תמאנו ומריתם חרב תאכלו״.

ואחר זה התחיל דון וידאל בן בנבנשת הארינגא בלשון לאטין, ושמח הא­פיפיור מאד מחכמתו ומלשונו. ומתוך הדברים נתרעם על גירונימו, כי הבא להתוכח אין ראוי שיכנס במשטמה, כי אמר: ״ואם תמאנו חרב תאכלו״, כי  עדיין לא הוכיח וכבר שב לשופט ונוקם.

השיב האפיפיור: הדין עמכם, ואל תתמהו במדד, זו הרעה, כי משלכם הוא! והתחלת דון וידאל היתה: הננו אתאנו לך, כי אתה אדוננו! ודון שמואל הלוי אמר אחריו: הראנו אדוננו חסדך וישעך תתן לנו! ובסוף הדברים הת­חננו לאפיפיור שיתירם מויכוח זה, לפי שהיהודים לא נסו ללכת בדרכי  ההקש וההגיון, וכבר התחיל גירונימו החכם בהם, וענייני היהודים כלם הם מדרך הקבלה.

השיב האפיפיור: אם מפני היראה שאלתם שאלה זו, כבר הבטחתי את­כם ויצא מפי ולא אשוב ממנה, ואם מפני שלא ידעתם דרכי ההגיון כאשר יבוא גירונימו בהגיון והקש — אתם לא תשיבו לו דבר, וכאשר ידבר בר­איות מקבלה — תשיבו עם קבלה.

שבט יהודה לרבי שלמה אבן וירגה-הגיה וביאר יצחק בער-ירושלים תש"ז-עמוד צו

קורדובה- דן אלבו
מתוך הספר הקצה שאין מאחוריו דבר

מוּזָר הָיָה לְהַבְחִין מִבַּעַד לְחַלּוֹן קְרוֹן-הָרַכֶּבֶת הַזּוֹחֶלֶת בְּאִטִּיּוּת לְקוֹרְדוֹבָה 
בִּקְבוּצַת דְּמֻיּוֹת צוֹעֶדֶת וְחוֹלֶפֶת בְּכִוּוּן הָפוּךְ לְכִוּוּן הַנְּסִיעָה 
לֹא בְּרִיצָה, אֶלָּא בַּהֲלִיכָה בְּהוּלָה 
כַּאֲנָשִׁים שֶׁהֻטַּל עֲלֵיהֶם לֹא לִרְדֹּף, אֶלָּא לְהֵחָלֵץ 
לְטוֹבַת מַשֶּׁהוּ. הַחֲבוּרָה נָעָה מִתַּחַת לְגֶשֶׁם דַּק, אֲחָדִים הַסְּסוּ 
אֲחָדִים הֵאֵטּוּ בְּטֶרֶם הֵחִישׁוּ אֶת צַעֲדֵיהֶם, 
הָיוּ שֶׁהִמְשִׁיכוּ וְהָיוּ גַּם שֶׁפָּתְחוּ בְּרִיצָה קַלָּה. 
מוּזָר הָיָה לְהַשְׁקִיף בַּאֲנָשִׁים שֶׁנָּעִים קָדִימָה צוֹעֲדִים לְאָחוֹר מְלַוִּים חָתָן וְכַלָּה וּלְהַבְחִין בְּדִקְדּוּקֵי הַהִתְהַוּוּת שֶׁל הַשִּׂמְחָה; 
אֵיךְ צְחוֹקִים מְבֻיָּשִׁים הוֹפְכִים
לְמַהֲלַךְ פְּתִיחָה, לִקְרִיאוֹת שִׂמְחָה טְרוּפוֹת וּלְצִחְקוּקִים יַלְדוּתִיִּים. 
מוּזָר לִרְאוֹת אֵיךְ שִׂמְחָה קָמָה: כַּמָּה צַעֲדֵי רִקּוּד פְּשׁוּטִים וּמְחִיאוֹת-כַּפַּיִם 
שׁוֹשַׁן עַל דָּשׁ בֶּגֶד, הֲנָפַת זְרוֹעַ אוֹ לְפִיתַת מֹתֶן שֶׁל עַלְמָה צְעִירָה, כַּמָּה גִּיטָרוֹת 
רְקִיעוֹת רְגָלִים, מַשְׁקֵה אָנִיס חָרִיף, זְחִיחוּת דַּעַת וַהֲלָצוֹת מְטֻפָּשׁוֹת 
שֶׁמַּקְדִּימוֹת כְּמוֹ תָּמִיד תְּחוּשָׁה שֶׁל שִׁכְּרֹן חוּשִׁים. 
בְּעוֹדָם מַקִּישִׁים בְּקַסְטַנְיֶטוֹת לְקוֹל הַמּוּזִיקָה, 
"תּוֹפְסִים אֶלֶף עֲמָדוֹת, מֶחֲוִים אֶלֶף מֶחֱווֹת כֹּה תַּאַוְתָנִיּוֹת, 
שֶׁדָּבָר לֹא יָכֹל לְהִשְׁתַּוּוֹת לָהּ"
רָאִיתִי אֵיךְ הַשִּׂמְחָה קָמָה וּגְדֵלָה מִתּוֹךְ שָׁרָשֶׁיהָ הַקְּרוּעִים 
מִתּוֹךְ אַשְּׁלָיַת הַשַׁיָּכוּת הַטִּבְעִית, נְטוּלַת הַמַּאֲמָץ. 
מוּזָר הָיָה לִרְאוֹת אֵיךְ הִשְׁרִישָׁה וְעָמְקָה בַּלְּבָבוֹת בְּקַלּוּת רַבָּה כָּל כָּךְ, 
פָּסְחָה בְּטִבְעִיּוּת עַל הִסּוּסֶיהָ הָרִאשׁוֹנִים וְהִרְחִיפָה בְּנִגוּן אַנְדָּלוּסִי מֵעָל
כְּאִלּוּ שִׁירָתוֹ שֶׁל לוֹרְקָה קָמָה עַל הָאוֹתִיּוֹת שֶׁבָּזְזוּ אֶת מִלּוֹתֶיהָ 
בְּמַבָּטִים חֲטוּפִים לְאָחוֹר.

חשיבות מיוחדת נודעת לארבע מתוך שתים־עשרה טענותיו של ערפאת, שלמעשה יש להן מכנה משותף: לדברי ערפאת, הנתונים שבסיפור על קֻריט׳ה סותרים את חוקי האסלאם, משפט האסלאם, הצדק המוסלמי והעקרונות הקוראניים. החוק באסלאם, אומר ערפאת, הוא להעניש רק את האחראים לקשר(טענה 2); הריגת מספר כה רב של בני אדם מנוגדת ניגוד קוטבי לחוש הצדק המוסלמי ולעקרונות היסוד שנקבעו בקוראן(טענה 3); שחיטתם של שבויים מנוגדת לחוק הקוראני, המצווה לתת להם את חירותם או להרשות את פדיונם תמורת כופר נפש(טענה 4); אילו אכן אירע הטבח הזה, טוען ערפאת, היו חכמי ההלכה מקבלים אותו כתקדים; למעשה אירע ההיפך הגמור(טענה 7). לחיזוק הטענות השלישית והשביעית, מצטט ערפאת את הקוראן, סורה לה 18: ”לא תישא נפש משא נפש אחרת״. אם יש תוקף והיגיון בארבע הטענות האלו שמעלה ערפאת הרי הן תוכחנה בצורה משכנעת כי הדיווחים על משפטו של סעד בן מעאד, אישורו על ידי הנביא והטבח האכזר בבני קריט׳ה כולם בְּדָיָה. אם נכונות טענותיו של ערפאת הרי באמת לא היה שום חכם הלכה מוסלמי יכול לבסס את משפטו על תיאור הזר לגמרי לרוחו של המשפט המוסלמי ומנוגד לצדק המוסלמי ולאתיקה המוסלמית.

אולם טענותיו של ערפאת אין להן שחר, מסקנותיו אינן נכונות ודעתו על מסורת הסירה טועה בהערכותיה. חכמי המשפט המוסלמי הכירו היטב את המעשה בבני קֻריט'ה, ובמשפטיהם וציווייהם התבססו על תיאור הטבח. אכן, אלשאפִעי(נפטר 819/204) הוא שניתח לעומק את פרשת בני קֻריט'ה, הגדיר את טיב מעשיהם הזדוניים, עמד על אופי העברה שעברו, והבהיר את בעית הענישה האישית והקיבוצית. בפסקה שכותרתה ״הפרת הסכם״(נַקְץ׳ אלעַהְד) אומר שאפִעי:

אם כורת האִמאם(ז״א המנהיג) הסכם אי התקפה(וַאדַעַ) עם אנשי איזו קבוצה לתקופה מסוימת או מקבל מהם מם גולגולת(ג׳זיה) והאיש או האנשים שעשו את הסכם אי ההתקפה או [ההסכם הקובע תשלום] מס הגולגולת בשם הקבוצה שייכים לאותה קבוצה, לא נחייבם [למלא אחר סעיפיו] עד אשר נדע כי הנשארים מהם [במקומם, בשעה שמנהיגיהם חתמו על ההסכם] אישרו אותו ודעתם נוחה ממנו(חַתָּא נַעְלַם אן מֵן בָקִי מֵנְהֻם קַד אַקֵד בּד'אלִךּ וּרַצִ’יַה).

אם כך הדבר, אין איש מן המוסלמים רשאי לפגוע ברכושם או בגופם; אם מסלם עושה זאת,יש להרשיעו על מה שבזבז [מן הרכוש שלקח שלא כדין], כל עוד האנשים [השותפים להסכם] עומדים בהתחייבותם(מֻסְתַקִימִין). אם אלה שחתמו על ההסכם בשמם, או אחדים מהם, מפרים אותו בעודם ביניהם והם(ז״א אנשי הקבוצה הזאת) אינם קמים נגד המפרים במעשה או בדיבור גלוי(ולַם יֻכיאלִפוא אלנאקֵץ׳ בִקַוְל או פִעְל ט׳אהְר), בטרם יבואו אל האמאם, או יעזבו את מקומם ויודיעו לאמאם שהם מוסיפים לדבוק בהסכם(אִנּא עַלא צֻלְחִנא); או אם ייצאו המפרים להילחם במוסלמים או באנשים שתחת חסותם(אַהְל דִ׳מַּת אלמֻסלִמין), והם(ז״א שאר בני הקבוצה) יעזרו ל[מפרי ההסכם ה]נלחמים או יגישו סיוע נגד מי שילחם בהם – או אז רשאי האמאם לפשוט עליהם. אם יעשה כן ואיש מהם(מאנשי הקבוצה) לא ייצא אל האמאם [כשהוא פורש] ממה שעשתה הקבוצה, רשאי האמאם להרוג את לוחמיהם(קִתֵל מֻקאתִלַתִהִם), לשעבד את יוצאי חלציהם ולקחת את רכושם לשלל, בין אם יהיו בדאר אלאסלאם ובין אם יהיו בשטח האויב. כך עשה שליח אלוהים בבני קֻריט׳ה: מנהיגם כרת בשמם הסכם אי לוחמה(אלצֻלְח באלמֻהאדנה) והפר אותו, אבל הם לא פרשו ממנו(ולַם יֻפארִקוהֻ). או אז עלה עליהם הנביא במשכנם־הם, שהיה סמוך אליו בקצה אלמדינה(וַהִי מַעַהֻ בִּטַרְף אלמַדינה), הרג את לוחמיהם (פקֵתל מקאתִלַתֵהֻם) ולקח את רכושם שלל; והנה לא כולם נתנו יד לעזרה [לאויב] נגד הנביא וחבריו, אלא כולם נשארו במעוזם ולא נטשו את הבוגדנים אשר בקרבם, להוציא מתי־מעט (נפר) ש[מעשה] זה הציל את חייהם והשאיר את נכסיהם בידיהם.

ברור שלפי דעת אלשאפִעי מצווה החוק המוסלמי להעניש אנשים שלא היו אחראים להפרת ההסכם, אלא רק ישבו בחיבוק ידיים בשטח שבו שכנו העבריינים; כלל זה סותר את טענה 2 של ערפאת. ברור שאנשים שלא התקוממו על מנהיגיהם הנפשעים ולא הצטרפו לסיעת ההגונים(ז״א העדה המוסלמית) מותר להמיתם בפקודת האמאם(ז״א המנהיג); למעשה נוגד הדבר גם את טענה 3 של ערפאת. גלוי וברור שבני קֻריט׳ה שנכנעו לא זכו למעמד של שבויי מלחמה, בניגוד לטענה 4 של ערפאת. בעיני אלשאפעי היה הדיווח על הטבח בבני קריט׳ה מהימן והגיוני, ועליו ביסס את משפטו; דבר זה נוגד את טענה 7 שלערפאת.

לחיזוק טענתו, שחכמי ההלכה המוסלמים לא קיבלו את מקרה בני קֻריט׳ה כתקדים ודגלו ברעיונות המנוגדים תכלית הניגוד לאלה המשתקפים בסיפור הטבח בבני קריט'ה, מצטט ערפאת פסיקה של אלאַוְזאעי כפי שהיא מובאת בכתאב אלאמואל של אבו עביד אלקאסם בן סלאם. אך דומה שערפאת לא היה ער לעובדה שאותו אבו עביד עצמו(נפטר 839/224) העתיק בספרו הנזכר בקפידה את המסורות על ׳׳יום(ז״א קרב) קריט׳ה״, עם האִסְנאד(שרשרת המוסרים) שלהן, והוסיף את הערותיו המשפטיות רבות הערך. אבו ׳עביר מעתיק את המסורת על המתתו של חֻיַי בּן אַכְ׳טַבּ: חֻיַּי כרת ברית(עַהְד) עם הנביא שבה התחייב לא לעזור לאיש נגד הנביא. ב״יום קריט׳ה״ נלקח בשבי והובא לפני הנביא. הנביא פקד להרוג אותו ואת בנו. על כך מעיר אבו עֻבַּיד:

הנביא הצהיר כי שפיכת דמם של בני קריט׳ה מותרת משום שסייעו(למֻט'אהַרַתִהִם) לאַחְזאבּ נגדו לאחר שכרתו עמו חוזה. הנביא ראה בזה הפרה של בריתם(פַרַאַא ד'אלִךָ נַכְּת'א לִעַהְדִהִם) למרות שלא הרגו איש מחבריו(וִאן כּאנוא לַם יַקְתֻלוא מן אַצְחאבִהּ אַחַדא). פסוק הנוגע לזה נגלה בסורה לג (אלאַחזאבּ).

ערפאת לא הבחין בכך שהמסורות הנפוצות עד מאוד על הטבח בבני קֻריטיה (הידיעה על הופעתו של המלאך גבריאל, המצור, משפטו של סַעְד בן מֻעאד ופרטים על מספר ההרוגים) הועתקו על ידי אבו עֻביד; זה בדיוק החומר שבו דן ערפאת במאמרו, והוא סותר בבירור את הנחותיו; תוכן הידיעות זהה כמעט עם תוכן דיווחי הסירה של אבן אסחאק, שרשרות המוסרים שונות ואבו עֻבַיד, חכם ההלכה המוסלמי הגדול, מביא את המסורות הללו כתקדימים מבחינת ההלכה המוסלמית.

מחקרים בהתהוות האסלאם-מאיר יעקב קיסטר-תרגום מאנגלית-אהרן אמיר- הטבח בבני קֻורְיְט'ה-بني قريظة; بنو قريظة : עיון מחודש במסורת-עמוד82

קוֹל מִלְחָמָה 

קינה בתבנית מעין אזורית בת שתים עשרה מחרוזות ומדריך דו-טורי. בכל מחרוזת שלושה טורי ענף וטור אזור. טור האזור וטור הענף שלפניו דו-צלעיים וצלעותיהם הראשונות מתחרזות עם טורי הענף.

חריזה: אא בבבא גגגא וכו׳.

משקל: עשר־שתים עשרה הברות בכל טור.

כתובת: קינה לט״ב (לתשעה באב). תמרור ׳קול ברמה׳. סימן: דוד בן חסין נר׳׳ו. מקור: ק- צב ע״ב.

קוֹל מִלְחָמָה שְׁאוֹן עַלִּיזִים
לִמְשִׁסָּה יַעֲקֹב וְיִשְׂרָאֵל לְבוֹזְזִים

דּוֹר אַתֶּם רָאוּ הַבִּיטוּ כָּל עוֹבְרִים
אֵיךְ כְּלִילַת יֹפִי מְשׂוֹשׂ כָּל עָרִים 
5- אוֹתָהּ הֶחֱרִים / מוֹאָב וְהַגְרִים
אוֹיְבִים אַכְזָרִים / רֵיקִים וּפוֹחֲזִים

וְנוֹתְרָה בַּת צִיּוֹן כִּמְלוּנָה ב בְּמִקְשָׁה
רְמוּסָה בְּיָד צַר חוֹמָתָהּ פְּרוּצָה
הָיְתָה כְּאִשָּׁה / אַלְמָנָה וּגְרוּשָׁ

10- שְׁחוֹרִים לְבוּשָׁה / רֵעֶיהָ לָהּ בּוֹזִים

דְּבָרִים הָרָעִים שֶׁבְּיִרְמְיָה
פֶּצַע וְחַבּוּרָה וּמַכָּה טְרִיָּה
בְּתוֹכָהּ הָיָה / שַׁמָּה וּשְׁאִיָּה
וְתַאֲנִיָּה / מִמֶּנָּה לֹא זָזִים

15- בַּגּוֹיִם יָשְׁבָה לֹא מָצְאָה לָהּ נַחַת
בָּרְחָה מְפַחֵד וְנָפְלָה בַּפָּחַת
רַב וַי וַי צוֹוַחַת / מִתֵּימָא וּמִנָּחַת
בְּטַלִּית אַחַת / שְׁנַיִם אוֹחֲזִים

נַפְשׁוֹת חֲסִידִים וְאַנְשֵׁי מַעֲשֶׂה
20- הָרַג בָּהּ אוֹיֵב כִּשְׁחִיטָהּ שׁוֹר וָשֶׂה
הִכְבִּיד עֹל קָשֶׁה / מִיָּדוֹ אֵין פּוֹצֶה
מָה תַּעֲשֶׂה שֵׂה / כְשָׂבִים וְשֵׂה עִזִּים

1. 1. קול מלחמה: מכריזים נגד ישראל. שאון עליזים: כאן: קולות השמחים בקרב נגד ישראל, על-פי יש׳ כד, ח. 2. למשימה… לבוזזים: על-פי יש׳ מב, כד. 3. דור אתם ראו: פנייה לבני הדור להתבונן במאורע, על-פי יר׳ ב, לא. הביטו כל עוברים: על-פי איכה א, יב. 4. כלילת משוש: על־פי איכה ב, טו. כלילת יופי: ׳כל היופי היה שלה׳(רש״י שם) והוא כינוי לירושלים. משוש כל ערים: כינוי לירושלים. על־פי ׳משוש לכל הארץ׳(איכה שם, שם). 5. מואב והגרים: העוינים לישראל, על־פי תה׳ פג, ז. ריקים ופוחזים: מופקרים ומשולחים (רד״ק), על-פי שופי ט, ד. 7. ונותרה… במקשה: ירושלים חרבה ודומה היא לסוכה בכרם שהשומר עזבה, על-פי יש׳ א, ח. 9. היתה… וגרושה: שאין לה בעל ותומך. היתה כאלמנה: על פי איכה א, א. 10.־ שחורים לבושה: לאות אבל. 14-11. דברים… זזים: כל נבואות החורבן שבספר ירמיהו נתקיימו בה. 11. דברים הרעים שבירמיה: על-פי תענית ל ע״א. 12. פצע… טריה: על-פי יש׳ א, ו. 13. שמה ושאיה: שממה חורבן, על-פי יש׳ כד, יב. 14. תאניה: אבל, על-פי יש׳. כט, ב. 15. בגוים… נחת: על-פי איכה א, ג. 16. ברחה… בפחת: הצרות פוקדות אותה בזו אחר זו ועד שנמלטת מצרה אחת נופלת בצרה אחרת. על-פי יש׳ כד, יח. פחת: בור. 17. רב… צווחת: צועקת הרבה קריאות צער. מתימא ומנחת: מן הצרות של בני ישמעאל ואדום. תימא: שם בנו של ישמעאל, על-פי בר׳ כה, טו. נחת: מתולדות רעואל בן עשיו, על-פי בר׳ לו, יג. 18. בטלית… אוחזים: על-פי ב״מ ב ע״א. כאן: שני העמים ישמעאל ואדום אוחזים בחבלי ציון. 19. חסידים ואנשי מעשה: על-פי סוכה נא ע״א. 21. פוצה: מציל. 22. מה… עזים: משל לישראל, על-פי פס״ר ט, ב ׳כבש בן שבעים זאבים מה יכול לעשות, ישראל בין שבעים אומות חזקים מה הם יכולים לעשות.

חֶבֶל נְבִיאִים עָלֶיהָ נִבְּאוּ
לִשְׂבֹּר בַּחוּרִים עֲלֵיהֶם מוֹעֵד קָרְאוּ
25- אוֹיְבִים לָהּ שָׂנְאוּ / עֶרְוָתָהּ רָאוּ
עָרֶיהָ שָׁאוּ / יָשְׁבוּ פְּרָזִים

סָפְדָה הָאָרֶץ מִשְׁפְּחוֹת מִשְׁפָּחוֹת
סָפְדָה מַר כָּבֵד וְעַל כָּל רֹאשׁ קָרְחוֹת
עַל אָרוֹן וְלוּחוֹת / וְעוֹלוֹת וּמְנָחוֹת
30- וּשְׁנֵי מִזְבְּחוֹת / עֲלֵיהֶם דָּם מַזִּים

יוֹם בָּאוּ זָרִים חֲבִילוֹת חֲבִילוֹת
דָּנוּ בָּהּ דִּינֵי גְּזֵלוֹת וַחֲבָלוֹת
עִנּוּ בְּתוּלוֹת / בַּכֹּל כְּלוּלוֹת
לְתָמָר מְשׁוּלוֹת / וּלְגֹבַהּ אֲרָזִים

35- נִגְדְּעָה נָפְלָה גֻּלְּתָה הֹעֲלָתָה
מֵאִגָּרָא רָמָא לְבֵירָא עַמִיקְתָא
הוּשָׁתָה בָתָה / כַּתּוֹתֵי מְכַתְּתָא
לְמַס עוֹבֵד הָיְתָה / לְמוֹרְטִים וְגוֹזְזִים

נְבִיאֵי אֱמֶת כָּלוּ נְבוּאַתְכֶם
40- נַחֲמוּ עַמִּי יֹאמַר אֱלֹהֵיכֶם
אִמְרוּ לַאֲחֵיכֶם / נִרְצָה עֲוֹנְכֶם
שָׁלוֹם שָׁלוֹם לָכֶם / כְּמוֹצֵא מַיִם עַזִּים

רָנִּי וְשִׂמְחִי אֵשֶׁת נְעוּרִים
בַּת נָדִיב גֶּזַע תְּמִימִים וִישָׁרִים
45- רֹאשְׁךְ עוֹד אָרִים / תִּלְבְּשִׁי בִּגְדֵי שָׁרִים
לְחָיַיִךְ בַּתֹּרִים / צַוָּארֵךְ בַּחֲרוּזִים

וּלְצִיּוּן יֵאָמַר מָלַךְ אֱלֹהָיִךְ
כְּבַתְּחִלָּה שׂוֹשׂ יָשִׂישׂ עָלָיִךְ
יִצְרֹף סִיגָיִךְ / יָשִׁיב אֶת שׁוֹפְטָיךְ
50- וְיוֹעֲצָיִךְ / נְבִיאִים וְחוֹזִים

24-23. חבל… קראו: הנביאים ניבאו את חורבן ירושלים והזהירו. 23. חבל נביאים: על-פי שמ״א י, ה. 24. לשבור קראו: על־פי איכה א, טו. קבעו זמן ומועד להריגת בחורי ישראל כאן: מוסב לפניו ולאחריו על הנביאים ועל האויבים. 26. שאו: חרבו ונתרוקנו. ישבו פרזים: נותרו ללא חומת-הגנה, על-פי אס׳ ט, יט. 27. ספדה… משפחות: על-פי זס יב, יב. 28. מר בבד: מספד מר מאד. ועל… קרחות: הכל מורטים שערות ראשם לאות אבל וצער, על פי יר׳ מח, לז. 29. ועולות ומנחות: קרבנות עולה ומנחה שבטלו. 30. ושני מזבחות: מזבח הזהב ומזבח הנחושת הוא המזבח החיצוני שעמד בעזרה (חגיגה כו ע״ב). 31. חבילות: על-פי ברכות מט ע״א כאן: גדודים גדודים. 32. דנו… חבלות: על-פי גיטין פח ע״ב. כאן: ביצעו פגיעות בגוף וברכוש. 33. ענו בתולות: על-פי איכה ה, יא. 35. נגדעה: נשברה. גלתה הועלתה: ׳בגלוי הלכה בשבי והעלתה מן העיר׳(רש״י), על־פי נח׳ ב, ה. 36. מאגרא… עמיקתא: מגג גבוה לבור עמוק, נפילה גדולה ממעמד רם למעמד שפל בגלות, על-פי חגיגה ה ע״ב. 37. הושתה בתה: שממה ונתרוקנה (רש״י) על-פי יש׳ ה, ו. ׳ואשיתהו בתה׳. כתותי מכתתא: כתושה ושרופה, על-פי עירובין פ ע״ב ורש״י שם. 38. למס עובד: על-פי בר׳ מט, טז. למורטים וגוזזים: ככבשה שגוזזים ממנה כל צמרה. 39. נביאי אמת: שנבואתם מתקיימת, על-פי איכ״ר ב, יג. כלו נבואתכם: שימו קץ וסוף לנבואות החורבן. 40. נחמו… אליהם: התחילו בנבואות הנחמה, על-פי יש׳ מ, א. 41. אמרו לאחיכם: על-פי הו׳ ב, ג. נרצה עמכם: נסלח. על־פי שם, שם, ב. 42. שלום שלום לכם: על-פי דה״א יב, יט. כמוצא מים עזים: הרבה שלום יהיה לכם כמים רבים. 43. רני ושמחי: על-פי זכי ב, טו. אשת נעורים: היא כנסת ישראל, על-פי יש׳ נד, ו. 44. בת נדיב: על-פי שה״ש ז, ב ונדרש על ישראל, בתו של אברהם שנקרא נדיב (שהש״ר ז,ה). גזע תמימים וישרים: הם האבות והצדיקים. 45. ראשן עוד ארים: ארוממך בעמים. 46. לחיין… בחרוזים: אקשטך בתכשיטים ועדיים, על-פי שה״ש א, י. 47. ולציון… אלחין: על-פי יש׳ נב, ז. 48. ישיש עלין: על־פי יש׳ סב, ה. 49. יצרוף… שופטין: על-פי יש׳ א, כה-כו. יצרוף סיגין: יטהר אותך על-ידי שיכלה את הפושעים המעורבים בתוכך. (רש״י שם).

בחוג המשפחה

רכוזם של בני המשפחה היה בארוחות, כולם, הסבו לארוחה ליד שולחנות נמוכים. על פי רוב סעד ראש המשפחה, מלבד אלה שיצאו לכפרים לכל ימות השבוע ואפילו לששה חדשים. במשפחות אלו הוטל עול הטיפול בבנים על האשה ועל הבן הגדול., עם משחתו לפחות בארוחת הערב.

בארוחה שוחחו על דא ועל הא. שכיח היה ששנים אכלו מצלחת אחת. בערבי החורף הכניסו את ה "נאפך"– כירה קטנה, לתוך החדר להתחמם לאורו. לפני הארוחה ואחריה סיפרה האם או הסבתא סיפורים "חדאיית" בעל פה לילדים, ששתו את דבריה בצמא. לעת השינה, פרשו על המחצלת מצעים לישון עליהם. הילדים ישנים בשורה אחת, ומתכסים בקצה האחר של החדר בכיסוי משותף בנים לבד ובנות לבד.

מחלות הילדים ורפואתם.

הילודה היתה גבוהה בקרב כל המשפחות. כל אשה היו לה למעלה מעשר לידות. אך ככל שהילודה היתה גבוהה תמותת הילדים היתה גדולה, עקב מחלות הפוקדות אותם, האדמת, האבעבועות ועוד.

אדמת   "בוחמרון" במחלה זו היו עוטפים את התינוק בשמיכות או סדינים אדומים. וסוגרין את החדר שלא יחדור הרוח. ונזהרים שלא תכנס לחדר אשה בימי נדתה, וכן נמנעים ההורים מלשמש מטתם בחדר, וזה מתוך אמונה שטומאות אלו, ישפיעו על הילד החולה. עם כל זאת, מחלה זו הפילה חללים רבים בקרב הילדים.

אבעבועות – "ג'דרי".  מחלה זו היתה ממארת, ואל היתה לה תרופה. הם נזהרו מלבוא במגע עם הנגוע בה. הרבה ילדים לא הצליחו להתגבר עליה ומתו. אף אלה שניצלו נשארו בעלי מום כגון עוורון או מחלות עיניים, תבלול בעין וכדומה, ובמקרה הקל, היו נשארים פני הילדים מלאים צלקות שמכערים אותו לכל ימי חייו. רק בתקופה מאוחרת התחילו לחסן את החולים בה באמצעות מוגלא של פרה הנגועה במחלה זו.

ריח ציף – רוחות הקיץ.  בקיץ היתה מצויה מחלה זו בקרב הילדים, היונקים אז שהיו מקבלים שלשולים בלתי פוסקים עד שמאבדים את הנוזלים ונופחים את נשמתם. טיפול מוזר היו מטפלים במחלה זו, שהיו מעשנים סמים הנקראים "כיף" ונופחים העשן בפניו של הילד ועל מטתו. טיפול אחר לבשל יין שבתוכו מטבעות נחושת, ולהשקות מזה הילד.

צמיחת השיניים של הילד בפרט בקיץ היתה קשה, כי הילד היה חלש ורגיש למחלות אחרות, העלולות לסכנו.

צהבת "בוספפאר" למחלת הצהבת של הילדים היתה ה "סגולה" דלקמן נקוטה בידי ההמון. היו מוליכים את הילד החולה לבית הכנסת "צלא לכבירא" משכיבים אותו על הרצפה מכסים אותו באחת ממחצלות שעל הספסלים, ונותנים מקלות בידי התינוקות הלומדים שם, והם חובטים בחולה מעל המחצלת. מלבד מחלות אלו, מצויות היו מחלות המעיים – טיפוס, חולי רע ומגפה שהיו עושות שמות ביישוב. בקרב הילדים והמבוגרים גם יחד. כשיש חולה במשפחה, הזקנות באות לבקרו והן מציעות תרופות שונות כיד נסיונן הרב. הרבה מחלות תולות אותן בעין רעה. לשם זה היו ידועות כמה טיפולים.

"גסיל לעתאבי" – מי רחיצת הסף. שהיו טובלות חתיכת צמר במים, ומרטיבים בה כל ספי הבתים שהחולה היה בהם סמוך למחלתו. ונותנים לחולה לשתות את המים הללו.

"לעבאר" – שמניחות כירה מוסקת ברחוב והנשים לוקחות מתוך הכירה גחלים לוחשות ושמים במקומם פחמים. או ששואלים פחמים מנשים שלא נתגרשו "למזוואראת" מכבים אותם לאחר שבערו בתוך מים, ושופכים מים אלה על ראש החולה.

לבסיס– זורקות קמח בצדי הסמטאות לצורך השדים, והם מרפים מהחולה. ויש ששפכו שמן במקום שניזוק ואומרות : פלוני בר פלונית "שולח לכם שכנינו התחתונים" את מנחתו ןקורין לזה "אלקמא". מפעולות אלו המופנים לשדים, לא היתה נוחה רוח החכמים שהתנגדו לזה.

תסביר – שמודדות אזור לאורכו זרת, זרת, ועל כל זרת, מזכירים שם משמות האבות והצדיקים, קושרים ומתרים ומעבירים האזור על גוף החולה, וכל הנוכחים רוקקים על האזור. מדידה זו נקראת "מדידה של מצוה" והזכירה מר"ן בשו"ע או"ח, סימן שו, ס"ז.

בכור – קטור. לוקחים לבונה ושיח הנקרא "אזיר" – רומירו, ומעשנין החדר שנמצא בו החולה, ואפילו תחת מיטת החולה.

טאסור – מי שמתים לו בניו, ונולד לו ילד אחר מעבירים אותו דרך חבית של חרס שאין לה תחתית מכניסין אותו מצד אחד ומוציאין אותו מצד שני, וזה סגולה לשמירת הילד וילד זה אמרו עליו "כרז מן טאסור"

קמיעין – סגולה אחרת לשמירת ילדים, תולין עליהן קמיעין שנכתבו על ידי מומחים. ויש לו צורת משולש וכותבים עליו שמות הקדש.

כללכאל. סגולה אחרת לקחת אצעדה (תכשיט שהשתמשו בו בימי קדם לקישוט הזרוע או הרגל ) " כלכאל " בערבית על רגל אחת והיה נושאו עליו עד שהתבגר. ע"כ מחלות ילדים

קהלת ספרו כרך ג'-ר' דוד עובדיה- המשפחה- מחלות הילדים ורפואתם.- עמ' 94

יג. עמדת הרבנים המקומיים כלפי האשכנזים

קשה לעקוב אחר עמדת הרבנים המקומיים כלפי הרבנים האשכנזים כיוון שאין כמעט התבטאויות מתועדות. כשהודפסו הפרסומים והדוחות הראשונים על פעילות ״אוצר התורה״ הופיעו בתוכם ״תעודות הרבנים״. אלו הם מכתבים שבהם מברכים הרבנים המקומיים את מוסדות ״אוצר התורה״, את היזמים, את הרבנים ואת בעלי התפקידים שנטלו חלק פעיל בהקמת רשת המוסדות. הסגנון והסדר דומים למדי בכל הברכות, בדרך כלל משבחים הרבנים את התורה, מספרים על עברה המפואר של מרוקו, ועל כך שלמרות הצרות והרדיפות היא לקחה חלק נכבד ביצירת המורשת הרוחנית של העם היהודי. בהמשך הברכות מתואר המהפך שחל עם כניסת המודרניזציה ונמנות הנפלאות שבהקמת ״אוצר התורה״.

כולם ללא יוצא מן הכלל מברכים את ה״גביר״ יצחק שלום מניו־יורק, ואת סגנו יוסף שמאע מירושלים. לא כל הרבנים מזכירים את פועלם של הרב קלמנוביץ והרב עבו, ושמם אינו מופיע בכל הברכות לצד שמותיהם של יצחק שלום ויוסף שמאע. לעומת זאת הם מזכירים ומהללים בעלי תפקידים מקומיים ברשת ״אוצר התורה״, הרב שלמה ילוז המנהל, סגנו מוריס יפרח והגזבר יצחק אלמליח.

עיון מעמיק ב״תעודות הרבנים״ מעיד על כך שהרבנים המקומיים גילו רגישות בענייני ציבור, ובשעה שבירכו מוסדות וארגונים, הקפידו ביותר שלא לשכוח או לפגוע במי מנושאי התפקידים. סביר להניח שזהירותם רבה כשמדובר בטקסט כתוב ובפרסום רשמי של ״אוצר התורה״ עצמו. עובדה היא שלא פסחו על בעלי תפקידים מקומיים, ולו גם על הזוטרים שביניהם. כיצד קרה אפוא שהתעלמו מדמויות מרכזיות שהקימו וניהלו את המפעל החינוכי הזה, הרב קלמנוביץ והרב עבו, או הרב וולטנר?

יש להניח שחלק מהרבנים המקומיים התנגדו לפעילות של הרבנים האשכנזים. עובדה היא שאיש מקרב הרבנים המקומיים לא עמד בראשו של אחד המפעלים החינוכיים החדשים שהוקמו במרוקו על ידי אנשי ״אוצר התורה״. כל ניסיונותיו של הרב קלמנוביץ למנות אישיות רבנית מקומית בעלת שם, שתעמוד בראש רשת ״אוצר התורה״, נתקלו בסירוב. העיתון יתד נאמן, שמספר את ההיסטוריה של אותם הימים מנקודת ראות הירואית, מתאר את פנייתו של הרב קלמנוביץ לרב דוד עובדיה בנידון:

ר׳ אברהם נזעק. הוא היה כאוב מאוד והוסיף לעבוד בכל כוחו להשגת תלמידי חכמים שיעזרו ל״מפעל״ ויטו שכם לזכות את ישראל. ר' אברהם שיגר מכתבים לאחד ומיוחד מרבני מרוקו – הגאון רבי דוד עובדיה שליט״א, אב״ד צפרו. מקולמוסו הוא מטיף רשפי אש ומוסיף גם לכתוב שם פרק יסודי בהלכות ההצלחה. ואלו דבריו: ״נא להשיבני ולהודיעני מכל עבודת ׳אוצר התורה׳ בכל המדינה אשר זכיתי לייסד בעמלי ודמי לבבי ונפשי ומסרתי נפשי על זה, ובעוה״ר נתרופף מאוד. והסיבה היא שחסר אדם גדול בתורה ויראה היודע פרק בחינוך שיעמוד בראש התנועה לנצח על העבודה וגופא אחרי ראשו גרירא. ומתפלא אני על הוד כבודו שלא חפץ לקבל עליו להיות מנהל ראשי שכדאי להיברא בשביל זה – ועל זה אמרו חז״ל יש מי שקונה את עולמו בשעה אחת״. ( יתד נאמן-המוסף לשבת, פרשת בלק תשנ"ז עמ' 17)

השתדלותו לא נענתה והרב קלמנוביץ נאלץ להביא צוות רבנים שאינם מרבני המקום, את הרב משה רייכמן, הרב משה לסרי והרב יצחק מאיר לוי, שינהלו את ״אוצר התורה״.

כשנפתח בקזבלנקה, ב־1946, בית המדרש למורים לעברית על ידי ״אליאנס״, למדו בו יצירות מן הספרות העברית המודרנית של משה מנדלסון, ביאליק, היסטוריה ולימודי מסורת. בית המדרש הזה זכה לתמיכה מלאה ומרשימה מצד החוגים הרבניים המקומיים ועל ידי כך עלתה יוקרת ״אליאנס״ עוד יותר. אפילו הרב שאול אבן דאנן, נשיא בית הדין הרבני העליון במרוקו, שיבח את בית המדרש ואת בוגריו שהחלו ללמוד במוסדות ״אליאנס״. בתפיסת עולמם של הרבנים קלמנוביץ, ליבמאן, חייקין, וולטנר ושניידר גישה חיובית כלפי ״אליאנס״ גובלת כמעט במעשה כפירה.

בדיוני ״מועצת הרבנים״ בלט רצונם של רבני המקום להסתייג מהסגנון הנהוג ברשת ״אוצר התורה״. בשנת תשי״ב (1952) הקימה ״מועצת רבני מרוקו״ מדרשה לרבנות ודיינות שבה קיוו להכשיר רבנים ודיינים בעלי השכלה רחבה. בהקמת המדרשה הושקעו מאמצים רבים: תמיכה כספית ממשלתית והקצאת מורים לצרפתית, סיוע צמוד של מוריס בוטבול ופקידים צרפתים אחרים, וכן מתן אכסניה נוחה ללימודים בתוך המבנה של המכללה המרוקאית ללימודים גבוהים. גם משרד החינוך והתרבות של ממשלת ישראל נתבקש לסייע, ושלח באמצעות המחלקה לחינוך תורני של הסוכנות היהודית מורה ברמה גבוהה. גויסו רבנים ידועי שם – דוד לסרי מהעיר סאלי והרב משה מלכה כמלמדים. תוכנית הלימודים שנערכה על ידי רבני בית הדין הגבוה, נקבעה לשש שנות לימוד, וכללה גם לימודי קודש וגם לימודי חול. למרות תנאי ה״חממה״ שהוענקו ל״מועצת הרבנים״ בניסיונם האחד והיחיד להקים ולנהל פרויקט חינוכי גבוה, התוצאה היתה שבשנה הראשונה גויסו למדרשה עשרה תלמידים ובשנה השנייה נוספו עוד תשעה תלמידים. למעשה היה זה כישלון. המשפט העברי בקהילת מרוקה עמ׳ נ״ג. הערת עורכי הספר: עמאר משה, עצור אליהו, וגבאי משה.

באותם הימים הקים הרב וולטנר את הישיבה הגבוהה ואת קריית החינוך הדתי בטנג׳יר. בהתייחסו לשאלה מדוע לא צלח הניסיון של ״מועצת הרבנים״ בהקמת המדרשה לרבנות ודיינים במרוקו, ענה: להגיד שיצאו משם רבנים גדולים אני לא יכול. לקחו תלמידים והבטיחו להם שיהיו מסודרים בחיים. הם לא היו מורגלים לעניין הישיבות. ישיבה עבורם פירושה לשבת בבית הכנסת ולהתפלל.

ולשאלה מדוע בעת דיוני המועצה הרבנים המקומיים כמעט ולא התייחסו למפעלי החינוך של ״אוצר התורה״, ענה הרב וולטנר: לא היה להם קשר עם מה שעשינו, הם לא היו מעוניינים בזה. במשך עשר שנים הנשיא הרב שאול אבן דאנן בא פעם אחת לבקר בישיבה בטנג׳יר, שהה שעתיים והלך. זה הכל.

הסבר אחר השמיע הרב שלום משאש. לשאלה מדוע הרבנים המקומיים לא הקימו ישיבות כמו אלה שהקימו הרבנים האשכנזים, ענה: ״היהודים חיו במחשבה שילכו משם ולכן לא עסקו בהקמת ישיבות גדולות״.

גישתם השונה של הרבנים המקומיים לחינוך היהודי היא שגרמה להימנעותם מקבלת עזרה בניסיון ובכוח אדם שעמד לרשות ״אוצר התורה״. לא היתה זו התבדלות, כמו זו שאפיינה את רבני ״אוצר התורה״, אלא כהגדרת הנשיא שאול אבן דאנן:

דאגתנו היתה בראש ובראשונה להעניק לתלמידים חינוך ממוזג שיאפשר להם גישה תדירי׳ גם כל שכבו׳ הקהילה שהם עתידים לנהל, לבד מקשר עצמי בינם לבין העולם החיצוני. יוצא מזה שבינם ובין אנשי עדתם תתארג מסכת הבנה הדדית מרוקמה ביחסים ידידותיים.- המשפט העברי בקהילות מרוקו. עם׳ 291.

האם ניתן להסיק מכך שרבני מרוקו לא הפריעו לפעולות רשת ״אוצר התורה״ ולרבנים האשכנזים שפעלו במרוקו, אך גם לא היטו שכם לעזור להם מפני שהתנגדו לסגנונם הקיצוני?

אחד ההסברים האפשריים להבדלי התנהגות בין רבני המקום לבין עמיתיהם האשכנזים המתבדלים מצוי ברקע ההיסטורי השונה של שתי הקהילות שממנו התפתחה מנטליות שונה. באירופה הנוצרית ניצבה העדה היהודית מול יריבתה משכבר הימים, כשאחד מיעדיה התיאולוגיים היה העברת היהודים מדרכי האמונה הישנה לדרך הנוצרית החדשה. כשחברת הרוב הנוצרית עברה בעת החדשה מטמורפוזה והופיעה כסוכנת של טמיעה תרבותית באמצעות תהליכי האמנציפציה וההשכלה, נוצרו נסיבות שהובילו את העדה היהודית לטמיעה והתבוללות בחברה זו. תגובת הרבנים והחברה האורתודוקסית לתהליך זה היתה העמקת ההתבדלות וההתנתקות מחברת הרוב הנוצרית, והתרחקות עד כדי קרע מחוגים בעדה היהודית אשר נפתחו לתהליכי המודרניזציה.

לעומתם, הרבנים במרוקו לא חששו שעדתם תיטמע ותתבולל בחברת הרוב המוסלמי, על כן לא חששו כל כך מסוכני המודרניזציה המערבית שעלולים היו לשמש זרז להתבוללות והיטמעות. חברת הרוב האסלאמית לא ניסתה מעולם להעביר את היהודים לאמונת האסלאם והתייחסה אליהם בסובלנות שנגזרה מתוך אמונתה הדתית. היא אף העניקה ליהודים סוג של הגנה כ״דימים״. הרבנים חששו מפני התרחקות מהדת ומהמסורת, מהשפעת החילון ומפגיעה ברקמה המשפחתית והקהילתית, אך לא מהיטמעות ואובדן זהות כללי. השפעת המודרניזציה לא נתפסה בעיניהם כאסון שעלול למוטט את הזהות היהודית, כפי שנתפסה על ידי עמיתיהם האשכנזים. הם ספגו את המציאות החדשה תוך כדי כיבוד המצוות הדתיות, שמירה על המסורת ותפיסת עולמם היהודית. רבנים שנשאלו מדוע תגובת רבני המקום נגד פעולות ״אליאנס״ לא היתה נחרצת כמו זו של האשכנזים, ענו שלאשכנזים יש היסטוריה של מלחמות בנצרות, שרצתה להעבירם על דתם, ולכן הם פיתחו רוח לחימה בלתי מתפשרת. לספרדים לא היתה היסטוריה כזו ועל כן פעלו בהתאם.

הסבר זה מבהיר גם את המנטאליות, שממנה נגזרו עמדותיהם והתנהגותם של רבני מרוקו. יחסם של חכמי ישראל במזרח התיכון ובארצות האסלאם כלפי תופעות שונות בחיים היהודיים וכלפי תהליכי המודרניזציה היה הרבה יותר סובלני מזה האירופי, וגישתם לשינויים שהזמן גרם היתה נינוחה יותר.

הסבר נוסף נעוץ בעובדה שלמרות הרפיון ואי ההקפדה הדקדקנית בקיום המצוות והנהגים המסורתיים, לא חדלה הדבקות הבסיסית של הציבור הספרדי/מזרחי באמונות היסוד היהודיות ובאלוהים, ועל כן לא ניכרה בקרב חכמי הדת כל תוקפנות דתית.

מכלול סיבות זה יצר אווירת השלמה ופטאליזם וציפייה לישועת שמים. יתר על כן, הם גילו פאסיביות שנבעה מגישה עממית מושרשת שאומרת: ״קץ שם לחושך״ שפירושה הוא, שעל פי הקבלה הזמן יגרש את החושך. משמעותה המעשית היא שצריך לחכות בסבלנות, הרשע יעלם מעצמו ואין צורך לנקוט ביוזמות ובפעולות לסיכולו.

לסיכום פרק זה ניתן לומר, שהרבנים המקומיים לא הפריעו לרשת ״אוצר התורה״ ולרבנים האשכנזים ותלמידיהם, חניכי האסכולה הליטאית, לכבוש את פלח החינוך הדתי ו״להציל״ את עולם התורה של יוצאי מרוקו. אך הם גם לא עזרו להם במשימה זו.

לאחר יציאת היהודים ממרוקו ומארצות המגרב וקליטתם בעיקר במדינת ישראל ובצרפת, נמשך תהליך ההשפעה הליטאית והטמעתם של בני התורה ממוצא מרוקאי בעולם התורה הליטאי. תהליך זה התרחש תוך כדי קשיי קליטה קשים שחוותה העדה המרוקאית במדינה ישראל הצעירה ובעולם התורה הליטאי.

ש"ס דליטא-השתלטות הליטאית על בני תורה ממרוקו-יעקב לופו-2004– עמדת הרבנים המקומיים כלפי האשכנזים-עמוד 129

אדר ואדר adar wadar – אדר שני: כאן אדר ואדר ־ [המקרה] היה [בחודש] אדר ואדר [דהיינו באדר שני] 

אדרא l'iddera (פ), ddra (מ), lidra ,liddera (ד) ובריבוי liderat— כינוי לספר הזוהר: קראוו תהלים ולאדרה לכבוד בוצינא דנהורא ־ למדו תהלים ואידרא לכבוד בוצינא דנהורא .

הצירוף המשמש במרוקו, ולא רק בפי הדיוטות, כדי לציין את חודש העיבור הוא אדר ואדר: פסתווא די סבע סהור כונא נקולו adar wadar (מ) ־ בחורף של שבעה חודשים היינו אומרים אדר ואדר. וילא כאנו זוז adarat , תאני הווא adar wadar ־ ואם היו שני ״אדרים״, השני הוא adar wadar (ד); ידועות גם – adar wiadar ,adar viadar;

אדראבא – ראה אדרבא.

אדרבא, אדרבהaderbba-aderbba-adrabba^–  1) ואדרבא יפרח בזאף מן די יזיה לעני = [העשיר צריך להיזהר לא לדחות את העני] ואדרבא, ישמח הרבה כשיבוא אליו העני.

2) אדרבה  לבאס דלעיד יכון חסן מן דשבת = אדרבא, לבוש החג יהיה יותר יפה מזה של השבת. 3) אדראבא יחדאז יפרח מעאהום ־ [אדם שנפגש עם אשתו וילדיו אחרי היעדרות ממושכת לא צרך להיות עצוב,] אדרבא, הוא צריך לשמוח אתם  ש״צ

א-ה-ב: 1) האדאך לגוי כא יעארפו לחכם באיין אוהב ישראל ־ אותו הגוי, החכם מכיר אותו שהוא אוהב ישראל.

כא תסממא אוהבו = [אם אתה מקיים את דיני השבת…] אתה נקרא אוהבו [של הקב׳יה]

3) כא יביין עלא ראצו באיין הווא אוהב ה׳ באמת (blimit,bi'imit) ועבד הקב״ה = [המוותר על כבוד כדי לעשות מצווה או להימנע מעברה] מראה על עצמו, שהוא אוהב את ה׳ באמת ועבד הקב״ה

4) רבי מאיר בן עטאר ע״ה כאן [־היה] אוהב שלום salom ohib salom wirodif . (ירא שמים ואוהב הבריות)

אהבה 1 – ahaba אהבה כפשוטה: 1) מן זאנב לאהבה די ענדי מעאה = [אני אתן לו את בתי לאישה על אף שהוא מפשוטי העם] בגלל האהבה שיש לי אליו [מילולית: אתו]

2) אוקת מא רא האדיך תכבירא יתפגד לאהבה דלמלl ־ כל פעם שהוא רואה את המתנה הזאת הוא נזכר באהבת המלך .           

2 אהבת ה׳:1) באס יוצל לאהבה = איך הוא יגיע ל[דרגה כזאת של] אהבת ה׳'

2) בנאדם ידא יעמל תשובה מאהבה… = האדם, אם הוא יעשה תשובה מאהבה [דהיינו מתוך אהבת ה׳] {לכוונה ויראה ואהבה)

לאהבה די הקב״ה: פחאל וואלו מקאבלת לאהבה די הקב״ה ־ [כל מה שיש בעוה׳׳ז הוא] כאין וכאפס לעומת האהבה [שעלינו לאהוב את] הקב״ה.

אהבה ואחוה. [שלום של אהבה ואחוה)

אהבת המקום – אהבת הקב״ה: כא יעמל תשובה התא עלא מחשבה רעה מאהבת המקום ־ הוא עושה תשובה גם על מחשבה רעה מאהבת המקום [ולא בגלל פחד מעונש]

אהוב – ידיד, רע: 1) מאזאהס ואחד לקרוב אוו אהוב ־ לא בא אליו קרוב או אהוב)

כאן ענדו וואחד לאהוב נאמן = היה לו אהוב נאמן

3) פיוט לכבוד אהובי היקר אליהו אתרזמאן / שבח ורינה, עמי 41.

המרכיב העברי בערבית הכתובה של יהודי מרוקו-יעקב בהט-עמ' 103

המשפחה המורחבת.-

יש שלאב אחד היו שתי משפחות, אם נשא שתי נשים וכל אחת ילדה לו ילדים. אמנם נישואין לשתי נשים תופעה נדירה היא במרוקו. כי אף שאין חרם דרבנו גרשום חל על יהודי המערב, מכל מקום איסור נשואין לשתי נשים בא מכח השבועה ותנאי הכתובה, שבכל הכתובות כותבין ונשבע…שלא ישא אשה אחרת עליה אלא על פיה ורצונה. רק במקרה של עקרות הנמשכת עשר שנים מתירין לו לשאת אשה אחרת עליה. עם זאת היו אנשים שהפצירו בנשותיהם ושכנעום להרשות להם לשאת אשה שניה. ושתי הצרות גרו בבית אחד. ואז היו תמיד מריבות ביניהן. היו פוסקים במקרים אלה, להפריד דירתן של שתי הנשים.

קשרי המשפחה.

קשרי המשפחה בין הקרובים היו הדוקים ביותר. קרובי משפחה התעניינו בגורל בני משפחתם, השתתפו אתם בשמחותיהם. בעתות צרה ומחלה עזרו זה לזה. אף במריבה, היו בני המשפחה מצטרפים לקרובים לחבורה אחת, להטיח דברים כלפי הצד השני.ואין צריך לומר שהאחים אהבו זה את זה. על פי רוב משתתפים בעסקים, בין במסחר ובין במלאכה. ולפעמים אף היו מתפיסת בית אחת. המשפחה כולה התפללה בית כנסת אחד, ואף ישבו זה ליד זה בשורה אחת. פגישותיהם בבית הכנסת בשבתות וימים טובים חיזקו את הקשר ביניהם. אחרי התפלה הלכו לבקר זה אצל זה. האב מוליך את בניו הקטנים אתו לבית קרוביו, והללו שמחו בהם, נרעיפו עליהם נשיקות ומתנות, כגון אגוזים קליות וממתקים. הביקור השאיר בדרך כלל רושם עז על הילד, שהיה מצפה לביקור נוסף אצל הדוד והדודה.

חגים ומועדים.

במסגרת המשפחה לא חסרו חוויות לילדים ולמבוגרים כאחד, בעיקר בחגים ומועדים.

חנוכה. מלבד הדלקת הנרות, שהיתה חוויה לכל בני הבית והיה מנהג לאכול בארוחת הבוקר סופגניות חמות, ופעם אחת בשמונה ימי חנוכה מתאספים בני המשפחה כולם לאכול "סקסו" ובעל הבית שולחת  "עאדא" לקרובים שלא יכלו לבשל. ביום השמיני של חנוכה, אוספים את שיירי הפתילות והשמן של חנוכה ושורפים אותם במדורה בחוץ והילדים מקפצים על המדורה.

פורים. מתחילת אדר, נהגו הילדים לצייר על נייר בצבעים המן, בניו וזרש אשתו. כל ילד כיד כשרונו לציור. אלה שלא ידעו לצייר, קנו ציורים אלו מילדים אחרים בעלי יזמה, שציירו ציורים רבים ומכרום לאחרים. רחובות העיר היו הומים מילדים המכריזים על סחורתם זו, בליל פורים באים הילדים לבית הכנסת, ציוריהם בידיהם, ומביאים אתם מהבית הקרש שעליו קוצצים את הבשר עם הקופיץ (לוח ברזל בעל שפה מושחזת שמכים בו על פני הבשר לקצצו) , וכששומעין שם המן מכים בקופיץ על הקרש ומחתכים את גופו של המן לפסות. לאחר התפלה מתמלא בית הכנסת מאיבריו הקטועים של המן, והילדים עושים מהם מדורה.

עקרת הבית מכינה לכל ילדיה עוגיות קטנות בצורות שונות הידועים שבהם, צולת סולם קטן, צפורים, כך היד של חתול, גלגל, ועוד. את העוגיות היו חורזים המחרוזת הנקראת "אזלאג" וכל ילד תולה במסמר את המחרוזת שלו, ושומר עליה.הוא אוכל ממנה מפורים ועד פסח. אחר הצהרים הילדים היו מובילים את ה "סינייא" מגש מלא עוגות ותבשילים למשלוח מנות לקרובים ולידידים ומתנות לעניים. ובכל בית נתנו להם לילדים מעות פורים, מלבד מה שכל ילד מקבל מאביו באותו יום.

אחר הצהרים עורכים סעודת פורים. בכל הבית מתאספים כמה משפחות יחד והסעודה נערכת הרוב עם. ומרבים בשירים וזמירות. רבני המערב חיברו פיוטים מיוחדים לסעודת פורים.

פסח. עוד לפני החג עוברות על הילדים חוויות ההכנות לפסח. מיד לאחר פורים, מכבסים את המצעים הטובים ומצניעים אותם עד לחג. את הבתים מסיידים והרצפה מורחים בסיד בצבע אדום. והכל מבריק לקראת החג. בימים שלפני החג ישנים על מצעים ישנים, ואוכלים על גבי ארגזים, את השולחנות רוחצים ומכשירים ומצניעין לחג. בליל החג כל כלי הבית נראין כחדשים. רוח של קדושה חופפת על הבתים, והשמחה שרויה בכל.

עשיית המצות. משפחות אמידות מיוחדות, היו מכינות מצות "שמורה" משעת קציר, ומחלקות אותן לקרובים וידידים. הכנת המצות אלו החלה כבר בימי הקציר. אבי המשפחה, עם בני ביתו הגדולים, יצאו לכפר כדי לעמוד על הקציר. מיד לאחר הקציר והמירוח, הובילו את החטים לבית, והכניסום לאוצר, למקום שאין הגשמים חודרים.

 בחנוכה מוציאים הנשים את החטים ובוררות אותן מהפסולת שבהן. סמוך לימי הפסח הוציאום וטחנום בבית בריחים של יד, לאחר הטחינה ניפום בנפות חדשות, ובחרו את הסולת המובחר שבהן. אפייתן נעשית בתנור בעסק רב. רבים באים לעזור, בלישה, בעריכה ובאפיה. לעת ערב הבנים יוצאים בחבורה לראש המעין לשאוב "מים שלנו" וכדים חדשים על שכמם. במיוחד רבתה ההמולה בעשיית "מצות שלאחר חצות" בערב פסח. המשתתפים השתדלו לעמול ולהזיע בעשייתן. פרקי ההלל בקעו מכל רחוב. גם הילדים לקחו חלק בארוע זה. ויש שהשאירו את האפיה עד לליל החג לפני הסדר ואכלו מצות חמות.

בליל מוצאי החג ליל ה "מימונא" מבקרים עם הילדים אצל הכהנים והרבנים לקבל את ברכתם. הרב היה מזה על מצחם חלב ואומר את הפסוק "אורך ימים ושנות חיים ושלום יוסיפו לך" . ויש שנותנים תמרה ממולאת בחמאה, סמל לשנה טובה. על השולחן היו מפזרים גבעולי חיטה ושעורה ירוקים. סמל לאביב. כל יהודי שיש לו מכרים מהגויים, שולחים לו הם קמח חמץ חמאה, חלב, ועוד. והוא שולח להם מצות החג, מרקחת צמוקים הנקראת "מרוזייא" אגוזים, תמרים פולים מטוגנים ומיני מתיקה אחרים. והיו קוראים לזה "פרחא".הדבר מצביע על שיתוף הפעולה ויחסי חברות שהיו בין הגויים ליהודים בזמני רגיעה, המוסלמים אהבו את מאכלי היהודים ושמחו באותן משאות שהיו שולחים להם.

 בלילה הזה שולח המשודך למשודכתו מעים "סבלנות". דהיינו טבעת זהב או תכשיט אחר ביד הוריו וקרוביו. בקבלת הפנים שעושים בית הכלה, היו מביאים פייטן אתם, ושרים יחד את השיר "שולמית בואי יותן מוהר נתן לרבי שמואל בן אלבאז". למחרת ביום אסרו חג יש שיוצאים לטייל מחוץ לעיר בגנות ובפרדסים, טיול רגיל, כחצי שעה וחוזרים לעבודתם.

שבועות. קריאת האזהרות של רבי יצחק בן ראובן היתה מאורע חברתי. כל אחד קורא בית מהאזהרות בנעימה מיוחדת ונזהר לבל יטעה, מי שטועה היו משתיקין אותו ואומרים לו בנעימה "חזור, חזור אינך יודע, ישאל לא ידע עמי לא אתבונן". ומי שנופל בחלקו הבית על "מצות הייבום" שופכים עילו מים וכשעובר ברחוב מזריקין עליו מהגגות מימם. משחקי המים בחג השבועות, אפשרו לילדים משחק חביב, מבלי שהמבוגרים יגערו בהם. הנשים, אף הן מתאספות בבתי הרבנים, והרב קורא לפניהם את פתרון עשרת הדברות בערבית "עשר כלמאת". מאכלי חלב שונים היו בשבועות ויש משפחות שהיו מחלקים ל"חראבל" מקמח מצה " נענע " וסוכר.

גם יום האבל – תשעה באב, השאיר חוויות בלב הילדים. בתי הכנסת לבשו קדרות. אמירת הקינות המרובות, כמנהג ספרד, כשכל הקהל יושב על הארץ, וגועה בבכיה, זעזעה את הילדים, שהשתתפו תחילה כמשקיפים, וכשלמדו, לקחו חלק באמריתם כשאר הקהל. הם קלטו את סיפורי החורבן והצרות שעברו על עם ישראל בכל הדורות והזדהו עם עמם, כאילו הם באותו דור.

לאחר שיוצאים הילדים מבית הכנסת, הולכים ל "דוכניהם". וכך היו עושים : יום לפני ט' באב, היו הילדים מכינים סמוך לבתיהם "דוכן" בנוי ממש, מאבנים וטיט, הדוכן אמור לשמש להם כמעין "חנות". בבקר הם לוקחים "פלוס סיפייא ( כסף לפירות הקיץ ) מהוריהם. שמא מנהג זה שריש מימי השבתאות, שעשו הכל כדי להשכיח את הצעב ולהפוך אותו ליום שמחה אף לילדים.

הם קונים בו "סחורות" דהיינו סוכריות, אבקת סוכר, תותים, ופירות העונה. כל ילד היה שוטח את מרכולתו ליד ה "דוכן" שלו ומכריז על מרכולתו, הילדים מחליפים סחורות זה עם זה ומוכרים זה לזה, וההמולה ברחובות רבה. לדבר הזה קראו "סיפייא"

קהלת ספרו כרך ג'-ר' דוד עובדיה- המשפחה- המשפחה המורחבת וחגי ישראל-עמוד 96