אלי שפר-שערי רצון-מחוזות ילדותו של המחבר
הלימודים ב"חדר"
ליד ביתנו שכנו שני מבנים ששימשו דתות שונות. באותו רחוב עמדו במרחק של מספר צעדים זה מזה מבנה בו היו חדרי לימוד לילדים מוסלמים ולידו שכן ביתו של הרבי .
מן הבניין של המוסלמים בקעו קולות ילדים אשר דקלמו בקול רם את המקראות והתפילות שלהם , אולם לפעמים הופרה שם שלוות הלימוד בזעקות כאב . מתוך סקרנות היצצנו מבעד לחרכים כדי להיווכח שהמורה מצליף בשוט על כפות הרגליים של אחד הלומדים.
אותיות של דבש
כאמור, לא הרחק משם עמד בית הרב. בחצר ביתו התקיימו שיעורים להקניית הקריאה בסידור ובחומש. הורי , כמו יתר ההורים שגרו בשכונה שמחוץ למלאח , שילמו לרב על מנת שישלים את החומר שלא לימדו אותנו בבית הספר היהודי"אליאנס".
היום הראשון ללימודים בבית הרב היה אירוע שמח במיוחד. האמהות אפו עוגיות בדבש , כסגולה ללימוד תורה בהנאה ואנחנו טרפנו בשמחה כל עוגיה שנתנו לנו. באותו יום חגיגי אכלתי הרבה "סבַּאקִיַה", העשויה מרצועות בצק קלועות, מטוגנות וספוגות בהמון דבש. רציתי מאוד שהתורה תדבק בי . במהלך טקס ליקוק אותיות כתובות בדבש , אמא קראה לי הצידה כשהיא אוחזת בידה האחת כפית וביד השנייה צנצנת קטנה של דבש . אמא טבלה את הכפית בצנצנת ודלתה אותה כשהיא גדושה בדבש ואמרה :
מה שליקקתם זה לא מספיק. עכשיו לקק את כל הדבש שבכפית ששלח לך אליהו הנביא .
אחרי כן טבלה שוב את הכפית בדבש ואמרה לי:
־ את הדבש הזה נתן לך רבי שמעון בר-יוחאי.
אמא הכינה עוד כפית גדושה בדבש ואמרה:
– ואת הכפית הזאת נתן לך רבי מאיר בעל הנס.
חשבתי לרגע , שאם אמא תזכיר את כל שמות הצדיקים שהיא מכירה , אזי אני אצטרך לבלוע עוד כמה וכמה כפיות של דבש… אבל אמא ניגבה ל׳ את הפה ואמרה:
־ זכות הצדיק יגן עליך , עלינו ועל כל ישראל , הודו לאדוני כ׳ טוב כי לעולם חסדו.
מה שבטוח שכאשר חזרתי הביתה, כפות ידי היו דביקות וחולצתי הלבנה נטפה דבש .
בחדר אצל הרבי, ניסיתי לפענח את האותיות השחורות שהיו כתובות על גבי לוחות העץ צבועים בלבן . הלוחות היו תלויים על הקיר, גבוה מעל לראש הרבי . הרבי אחז בידו מקל דק וארוך והצביע בעזרתו על האותיות המנוקדות . הוא קרא בקול ואנחנו אחריו : א- א , ב – ב , ג- ג וכן הלאה , עד אשר קראנו את כל האותיות בכל הצירופים. לומר לכם שהתלהבתי מזה ? אז לא . השתעממתי . ישבתי שם כי ההורים שילמו לרבי ולא רציתי לאכזב אותם . היו פעמים שברחתי , משום שהיו לי שיעורים רבים להכין . חששתי שהרבי יספר לאבא ,ואפשר שהרב אכן סיפר על הבריחות שלי מן השיעורים שלו. יתכן שהביקורים של אבא בבית בשעות אחר הצהריים היו לא רק כדי לאכול אלא גם כדי לבדוק מה אני עושה . אבא מעולם לא העיר על ההשתמטות מבית הרבי , כי ראה אותי שוקד על לימודי.
למדתי לקח
הלימודים בבית הספר לא התקיימו בימי שבת וראשון . ביום ראשון הלכתי עם אחותי ולפעמים יחד עם חברים לטיול בפארק שהיה סמוך לחוף הים והקיף בית מלון מפואר בשם "מַרְחַבָּה" , כלומר "ברוך הבא". בפארק היו שבילים מיוחדים לכרכרות שהסיעו את המטיילים לכל חלקי הגן. בפארק הסתובבו חופשי טווסים יפי נוצות . הטווס הזכר השמיע קולות מיוחדים ופרש את זנבו המהודר והנוצץ בצבעים כחול-ירוק על מנת למשוך את תשומת לב הטווס ממין נקבה. הבן הצעיר של בת הרב שטייל עימם אמר כי הטווס הוא סוג של תרנגולת ושהוא כשר לאכילה אלא שיש מספיק תרנגולות ולא צריך לפגוע ביופי של הטבע.
התפעלנו כל פעם מחדש גם מן העצים והשיחים שהגננים גזמו בצורת דמויות ותבניות . אהבתי במיוחד להתיישב ליד "הגאאוצ'׳" , כלומר האיש שאחז במושכות . תמורת מטבע או שניים הוא הרשה לי גם להחזיק במושכות. באותם רגעים דימיינתי שאני קאובוי הדוהר במערב הפרוע.
כאשר מזג האוויר היה סגרירי העדפנו ללכת להצגה של תיאטרון בובות או לקולנוע אם היה סרט טוב. פעם צפיתי סרט "הפירט האדום" שהיה גדוש בפעלולים , מרתק וגם מצחיק. התלהבתי כל כך עד שרציתי לצפות בו שוב, בהצגה שנייה.
לאחר ההצגה הראשונה רצתי הביתה, שהיה במרחק קצר , אמרתי שלום בבית ושאני אחזור בעוד שעתיים . קניתי שוב כרטיס והתיישבתי במושב קדמי יותר כדי שהמבוגרים לא יסתירו לי. סיננתי מבין שפתי כמעט כל דיאלוג של השחקן הראשי. בתום ההצגה השנייה חזרתי הביתה ודיקלמתי לאחותי דיאלוגים שלמים מן הסרט ומרוב התלהבות שכחתי לעשות את מה שהייתי חייב.
מנהג קבוע היה לי, להכין בערב את הספרים והמחברות שאני צריך בשביל היום שלמחרת. על אחת כמה וכמה עכשיו אחרי שדילגתי כיתה. כיוון שבאותו ערב לא נגעתי בתיק , עברתי בבוקר על המחברות שעלי לקחת לבית הספר , והנה חשכו עיני ! המשימה ליום ראשון החופשי הייתה ללמוד קטע בעל פה ! פשוט שכחתי !!! כעסתי על עצמי על שהתפתיתי לצפות בסרט פעמיים באותו יום ועם חשש כבד הלכתי לבית הספר. בכיתה , לפני שבא המורה , התלמידים דיקלמו בעל פה את הקטע זה לזה ומיד הבנתי שנקלעתי לצרה. דווקא באותו יום התחשק למורה לשאול אותי, כאילו ניחש שלא התכוננתי:
– אלי , למדת בעל פה?
ידעתי שלא אתחמק מעונש . נעמדתי , נאלמתי, הסמקתי . לשאלתו של המורה השבתי כי פשוט שכחתי. להפתעתי המורה לא נזף ב׳ , אלא אמר לי להתכונן לדקלם למחרת . מאז גמלה בליבי החלטה , שלעולם , אבל לעולם לא אצפה בסרט פעמיים באותו היום ומאז אני מקיים את ההבטחה הזו עד עצם היום הזה. כמובן שבאותו היום ישבתי ושיננתי היטב את הקטע ודיקלמתי אותו למחרת כראוי , לשביעות רצון המורה.
אלי שפר-שערי רצון-מחוזות ילדותו של המחבר-עמוד 24
אֶל יוֹם זֶה-קינה לט״ב (לתשעה באב) רבי דוד בן אהרן חסין-פייטנה של מרוקו
47 – אֶל יוֹם זֶה
קינה בתבנית מעין אזורית בת שלוש עשרה מחרוזות ומדריך דו-טורי דו-צלעי. בכל מחרוזת שלושה טורי ענף וטור אזור.
משקל: שמונה הברות בכל טור.
כתובת: קינה לט״ב (לתשעה באב). תמרור ׳מי זה במר יפצה פיהו׳. סימן: אנכי דוד בן אהרן.
אֶל יוֹם זֶה אֶקְרָא יוֹם עֶבְרָה / גִּיל וּמָשׂוֹשׂ בּוֹ אֶזְנָחָה
אֱלֹהִים צְבָאוֹת קָרָא / לִבְכִי וּמִסְפֵּד וּלְקָרְחָה.
נוֹד אָנוּד וְאֶתְנוֹדָדָה / עַל אֶרֶץ פְּלָאִים יָרְדָה
קוֹל נְהִי נִשְׁמַע שֻׁדְּדָה / לְאֵבֶל נֶהֶפְכָה שִׂמְחָה.
5- כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל גָּלְתָה / לִמְקוֹם אֹפֶל וַעֲלָטָה
אֶל עֶבְרָתָהּ כִּי קָשָׁתָה / אַזְלָא גֵּרֵשׁ מַקַּף טַרְחָא.
יָצָא הַדָּרָה מִמֶּנָּה / וְהוֹדָה וְזִיוָהּ פָּנָה
תּוֹרָה וּמַלְכוּת וּכְהֻנָּה / וְתֵשֵׁב אָחוֹר נֶאֱנָחָה.
דְּמָעוֹת עֵינֵי תֵּרַדְנָה / לַצִּפּוֹר נָדְדָה מִקִּינָה
10- וְלֹא מָצְאָה לָהּ הַיּוֹנָה / לְכַף רַגְלָהּ מְנוּחָה.
וְדִמְעָתָהּ עַל לֶחֱיָהּ / כִּי הַפְּשִׁיטָה בִּגְדֵי עֶדְיָהּ
וְתִלְבַּשׁ אֶת שִׂמְלַת שָׁבֶיהָ / אֶת גְּבִרְתָּהּ יָרְשָׁה שִׁפְחָה
דָּבְקוּ זֶה בְּזֶה צְעָדִים / בַּעֲרָבִים בַּשְּׁחָרִים
צַלְמָוֶת וְלֹא סְדָרִים / וּמִדַּת הַדִּין מְתוּחָה
15- דְּבִיר וּמִקְדָּשׁ חִלְּלוּ / וַעֲבָדִים בּוֹ מָשָּׁלּוֹ
וּמְרַקְּדִים בְּהֵיכָלוֹ / יוֹשְׁבִים בְּהַשְׁקֵט וּבְבִטְחָה.
בְּבֵית קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים / עָלוּ וּבָאוּ פָּרִיצִים
שֵׁם הָאֵל הָיוּ מַכְעִיסִים / וְדַעְתָּם עֲלֵיהֶם זָחָה.
נְפָשׁוֹת צַדִּיקִים נְקִיִּים / אֶת דָּמָם שָׁפְכוּ כַּמַּיִם
20- סְבִיבוֹת יְרוּשָׁלִָם / וְאֵין קוֹבֵר בְּתוֹךְ שׁוֹחָה.
אֶרְאֶלִּים צָעֲקוּ חוּצָה / הֻגַּד לָהֶם חָזוּת קָשָׁה
הִשְׁלִיךְ מִשָּׁמַיִם אַרְצָה / תִּפְאֶרֶת יִשְׂרָאֵל שָׂחָה
הָעַל אֵלֶּה אַל תֶּחֱרָשׁ / אֵיךְ צִיּוּן שָׂדֶה תֵּחָרָשׁ
חֵיל וְחוֹמָה אֵיכָה נִפְרַץ / שְׂרוּפָה בְּאֵשׁ כְּסוּחָה.
25- רְאֵה ה' וְהַבִּיטָה / הֵן אוֹתִי הַיּוֹם גֵּרַשְׁתָּ
וְאוֹיְבַי שֶׁקֶט הוֹשַׁבְתָּ / אֵין יוֹצֵאת וְאֵין צְוָחָה
נָוֶה הַר צִיּוֹן תְּרַחֵם / וַאֲבָלֶיהָ תְּנַחֵם
וְשִׂמְחַת עוֹלָם שַׂמְּחֵם / וְנַסּוּ יָגוֹן וַאֲנָחָה.
- 1. יום עברה: יום של פורענות. גיל אזנחה: אמנע מכל שמחה. 2. אלהים… ולקרחה: על-פי יש׳ כב, יב. 3. על… ירדה: על ארץ שירדה ירידה גדולה. פלאים ירדה: על-פי איכה א, ט ופרש״י ׳שהכל מפליאים שאירע לה מה שלא אירע לכל עיר׳. 4. קול נהי נשמע: על-פי יר׳ ט,יח. שודדה: נשדדה. לאבל נהפכה שמחה: על-פי איכה ה, טו. 5. עברתה כי קשתה: פורענותה גדולה, על-פי בר׳ מט, ז. 6. אזלא… טרחא: חידוד משמע על-פי שמות של טעמי מקרא. כאן: הלכה מארצה וגורשה ובמקום גלותה היא שרויה ומוקפת בטורח העול שמכבידין עליה האויבים. 7. יצא… פנה: נסתלק ממרה כל ייפיה, הלשון על-פי רש״י; בר״ר כח, י. 8. תורה ומלכות וכחונח: זה הנמשל להדרה והודה וזיוה. ותשב אחור נאנחה: על פי איכה א, ח. 9. דמעות עיני תרדנה: על-פי יר׳ ט, יז. 10. ולא… מנוחה: על-פי בר׳ ח, ט. כאן: משל לעם ישראל בגלות. 11. ודמעתה על לחיה: על-פי איכה א, ב. כי… עדיה: כי אין טעם לשמחה. 12. את שמלת שביה: לאות אבל, על־פי דב׳ כא, יג. את… שפחה: הגוים ירשו את ארץ ישראל, על-פי מש׳ ל, כג. 13. דבקו… צעדים: חידוד לשוני על-פי שבת ל ע״א. ׳דבקו שערים זה בזה׳. וכאן: צער נצטרף לצער. בערבים ובשחרים: בכל ערב ובוקר. 14. צלמות ולא סדרים: אי סדר וערבוביה של חושך ומוות שולטים בארץ, על־פי איוב י, כב. ומדת הדין מתוחה: כנגד ישראל, על פי בב״ר לה, ג. 17. ובאו פריצים: אויבים, על-פי יז׳ ז, כב. 18. ודעתם עליהם זחה: נחה עליהם רוח של יהירות וגאוה. הביטוי על-פי תוספתא סנהדרין ח, ח. 19. נפשות צדיקים נקיים: על-פי יר׳ ב, לד. 20. שפכו… קובר: על-פי תה׳ עט, ג. 21. אראלים צעקו חוצה: המלאכים צעקו ובכו על החורבן, על-פי יש׳ לג, ז, וראה: חגיגה ה ע״ב. הוגד… קשה: כשנודע להם מחזה החורבן, על־-פי יש׳ כא, ב. 22. השלין… ישראל: על־פי איכה ב, א. ופרש״י ׳לאחר שהגביהם עד לשמים השליכם לארץ בבת. אחת ולא מעט מעט מאגרא רמא לבירא עמיקתא׳. 23. ציון שדה תחרש: על-פי יר׳ מ, יח; מי׳ ג, יב. 25. ראה ה׳ והביטה: על-פי איכה א, יא. הן… גרשת: מן הארץ, על-פי בר׳ ד, יד. 26. ואויבי… צוחה: ובמקומי הושבת את אויבי בבטחה. אין… צוחה: אין להם כל תקלה ומכשול, על-פי תה׳ קמד, יד. 27. נוה הר ציון: הוא ביהמ״ק, ׳נוה צדק הר הקדש׳(יר׳ לא, כב). 28. ושמחת… ואנחה: על-פי יש׳ לה, י.
ז'ולייט חסין-סוליקה הצדקת הרוגת המלכות-על הפיוט, על סול ועל הפייטנים
״את גדל שבח נערה״ לרבי יעקג אביחצירא
ידוע כי חיבור הפיוטים על סול של ברדוגו ושל חלואה, של מונסונייגו ושל אלבאז משתרע מתום החודש להוצאתה להורג, דהיינו מיולי 1834, עד שנת 1840 בערך. לעומת זאת, באשר לפיוטו של הרב יעקב אביחצירא, "את גדל שבח נערה״, אין ברשותנו שום ראיה משביעת רצון על זמן חיבורו(אבל ברור שהתחבר לפני טבת תר״ם – שנת מותו של רי״א). הפיוט נכלל בקובץ ״יגל יעקב" שיצא לראשונה בירושלים בשנת 1969, ופותח את כל מהדורותיו. מוצאה של משפחת אביחצירא מדרום מרוקו, מאזור סיג׳ילמאסה הנקרא כיום תאפילאלת. המשפחה מיוחסת לרבי שמואל אביחצירא, שהיה יליד ירושלים וחי בעיר ג׳ובאר שבסוריה. על פי מה שכותב עליו החיד״א בספרו ״שם הגדולים״, הוא היה פרוש מדרכי העולם הזה והתבודד בחצר בית הכנסת כדי לא להיראות בחוץ.
רבי יעקב אביחצירא נולד בשנת תקס״ז(1807) בתאפילאלת. מנערותו שקד כל היום על לימודו ולא יצא כמעט מבית המדרש. כבר בהיותו כבן חמש־עשרה שנה היה בקי בש״ס ובפוסקים, וכבן שמונה־עשרה החל לעסוק בחכמת הקבלה. הוא נהג בעצמו מנהגי חסידות ופרישות – היה מתבודד עם קונו, ממעט בשיחה ומרבה בתורה ובתפילה. עם זאת לא נבצר ממנו לתפקד, כאביו, כרב וכמנהיג הקהילה. הוא הקים ישיבה בעירו ודאג לכל מחסורם של התלמידים. דאגתו הגדולה לבני העיר הוסיפה לו כבוד ויקר בעיני כל יהודי מרוקו. כדיין, כגדול בתורה וכמנהיג קהל ידע לבוא במשא ומתן הלכתי עם גדולי הרבנים במרוקו ועם רבני פאס, צפרו, מראקש, טנג׳יר, תיטואן ועוד, אבל בעניין סול לא ידוע לנו איך אסף את המידע על פרשת חייה. הוא השאיר אחריו כעשרה ספרים הבנויים על דרך הפרד״ס (פשט, רמז, דרש, סוד), שהקבלה תופסת בהם מקום מרכזי. באשר לפרשת סול, חשוב לציין שהיה בן 27 כשהוצאה להורג.
ב״את גדל שבח נערה״ ניכרים יסודות קבליים המשחיתים את דרכי העיצוב ביצירה. כתיבתו של אביחצירא לירית, זורמת. אין בה מהמסקנות שבחיתוך דיבורם של אלבאז ושל מונסונייגו. השראתו אינה יונקת לא מתורת הקרבנות ולא מתורת השחיטה (האם משום שלא היה שוחט כמוהם?). השיח בפיוטו יונק את השראתו מרוח הקבלה ועוטף את החומרים בנימה שכולה חלום, תפילה ותקווה לגאולה. בשונה מנימת הזעם העולה משיריהם של הפייטנים האחרים, כאן יצאה נשמתה של סול ״לחזות בנעם פני שכינה / בבית אביה כנעוריה". אביחצירא אינו מציין את שמה, לא בכתובת ולא בפיוט. כמו כן, לא נרמז שמוצאה מטנג׳יר ושהוצאה להורג בפאס. היא ניצבת ברמה
ב״את גדל שבח נערה״ ניכרים יסודות קבליים המשחיתים את דרכי העיצוב ביצירה. כתיבתו של אביחצירא לירית, זורמת. אין בה מהמסקנות שבחיתוך דיבורם של אלבאז ושל מונסונייגו. השראתו אינה יונקת לא מתורת הקרבנות ולא מתורת השחיטה (האם משום שלא היה שוחט כמוהם?). השיח בפיוטו יונק את השראתו מרוח הקבלה ועוטף את החומרים בנימה שכולה חלום, תפילה ותקווה לגאולה. בשונה מנימת הזעם העולה משיריהם של הפייטנים האחרים, כאן יצאה נשמתה של סול ״לחזות בנעם פני שכינה / בבית אביה כנעוריה". אביחצירא אינו מציין את שמה, לא בכתובת ולא בפיוט. כמו כן, לא נרמז שמוצאה מטנג׳יר ושהוצאה להורג בפאס. היא ניצבת ברמה
אֲשֶׁר זָכוּ לָהּ הֲרוּגִים עֲשָׂרָה
גַּם חַנָּה עִם שִׁבְעַת בָּנֶיהָ
לפניו, רק מונסונייגו הדגיש את הזכאות לתואר הרוגת מלכות. עוד פרט מעניין שנמצא בשירו של מונסונייגו ומופיע גם כאן הוא ציון משך הזמן שבו עונתה סול על ידי המוסלמים, כחודשיים. האם התקיים בין שני הדיינים קשר כלשהו בעניינה של סול שאפשר החלפת מידע? אין לנו מקורות שאפשר להסתמך עליהם כדי לבסס השערה מעין זאת. האם קרא אביחצירא ב״קול יעקב״ את השירים של חלואה ושל ברדוגו? סביר להניח שכן, אולם פיוטו מיוחד בנימה הקבלית והלירית שלו הנבדלת מהרוח האפית המאפיינת את הפיוטים האחרים. ואכן, הפיוט על סול מעוגן היטב בהווייתו ובמכלול יצירתו. בנוסח המצוי ב״קול יעקב״ היה עלינו לעשות שינוי בטורים 50-49:
צוּרֵנוּ הַבֵּט וּנְקֹם נִקְמָתֵנוּ
מִצְרַיִם זֵדִים רוֹדְפֵי נַפְשֵׁנוּ
מצאנו לנכון לשנות את המילה ״מצרים״ בצירוף ״מצרים״ (מאויבים), וזאת על סמך ההקשר של המשפטים.
הערת המחבר: בקינה של בן מאמאן על סול הצדיקה, שהובאה לידיעתנו רק בסוף מאי 2010, נאמר "התרו בה שני חדשים״. על פי ריי(1844, עט׳ 146-145) אירעה פרשת סול בתקופת ההכנות בבית לחג הפסח, ועל פי הקינה של בן מאמאן, המציינת את התאריך כ״ז באייר כיום ההוצאה להורג(תאריך שאליו הגענו כמה שנים לפני כן מתוך חישובים בעקבות מכתבו של דרומון היי, שגריר אנגליה בטנג׳יר,
מ־9 ביוני 1834, אל משרד החוץ האנגלי), ניתן לשער שהפרשה נמשכה כנראה כחודשיים. היא החלה לפני חג הפסח והסתיימה לפני חג השבועות, כך שדבריהם של מונסונייגו, של בן מאמאן ושל אביחצירא עשויים להתאים למציאות ההיסטורית. נציין שיהודי מרוקו נטו להגדיר את זמניהם על פי המועדים. על כל אירוע וכל תכנית במעגל החיים אמרו שיתקיימו לפני חג זה או אחרי חג זה.
יש מקום לשאול מדוע שני הפייטנים המתייחסים לטווח הזמן של הפרשה אינם"ממסגרים״ אותו בין החגים פסח ושבועות, כפי שנהוג בקרב היהודים במרוקו. הדבר מתבקש מאוד במקרה של סול,
כיוון שמדובר במות קדושים.
ז'ולייט חסין-סוליקה הצדקת הרוגת המלכות-על הפיוט, על סול ועל הפייטנים-עמ' 27
אליעזר בשן-נשים יהודיות במרוקו –דמותן בראי מכתבים מן השנים 1905-1733
תעודה 35
מכתבה של מנהלת בית־ הספר לבנות סטלה קורקוס לרוזן לנסדאון, שר־החוץ— מבקשת אזרחות בריטית בשל הקושי לחיות במוגדור ללא חסות
“Strength and Honour”
Anglo-Jewish Association Girls’ School
Mogador, Morocco
November 28th 1904
Directress Mrs M. Corcos
To the Right Honourable The Marquess of Lansdowne,
His Majesty’s Principal Secretary of State for Foreign Affairs
London
My Lord,
I have the honour to enclose for your Lordship’s kind perusal certificates of my parents births and marriage which will prove that they were English. I have had the great misfortune to lose my husband (he was a native of Mogador) and I now beg your Lordship to be so kind as to allow me to be entered at the English Vice Consulate here, as a British Subject.
When I came to this country, about twenty years ago, I opened a school under the auspices of the Anglo Jewish Association of London. I was the first woman who introduced the English language in Morocco and I am proud to say that Mogador is now almost like an English Colony.
I also have the honour to enclose copies of reports, referring to nr• school, from the late Sir Kirby Green, Sir Earnest Satow, and Sir Wes: Ridgeway.
My school is also well known to His Excellency Sir Arthur Nicholson As it is impossible for a woman to live in a country like this without being under protection, I earnestly pray that your Lordship will be so kind as to take into consideration the good work I have been doing all these years, and kindly grant me my petition.
I have the honour to remain,
Your Lordship’s most humble and obedient servant Stella Corcos
[FO 99/419]
תרגום
׳עוז והדר׳, בית ספר לבנות ׳אגודת אחים׳
מוגדור 28 בנובמבר 1904
יש לי הכבוד לצרף למכתבי זה לעיונו של הוד מעלתך הלורד תעודות לידה ונישואין של הורי, שיוכיחו כי היו אנגלים. לצערי, בעלי נפטר(הוא היה יליד מוגדור), ואני מבקשת להרשות לי להירשם בלשכת סגן־הקונסול האנגלי כאן בתור אזרחית בריטית. כאשר באתי למדינה זו לפני כעשרים שנה פתחתי בית־ספר בחסותה של ׳אגודת אחים׳ מלונדון. הייתי האשה הראשונה שהחלה ללמד אנגלית במרוקו, ואני גאה לומר כי מוגדור היא כמעט כמו מושבה אנגלית.
יש לי גם הכבוד לצרף העתקי דוחות על בית־הספר שלי מסר קירבי גרין המנוח, מסר ארנסט סאטוב ומסר וסט רידג׳וואיי. בית־הספר שלי ידוע היטב גם לסר ארתור ניקולסון. מאחר שאין זה אפשרי לאשה לחיות בארץ כמו זו ללא חסות, אני מבקשת שהוד מעלתך יתחשב בעבודה הטובה שעשיתי בשנים אלה וייענה לבקשתי.
בעקבות פנייתה של סטלה קורקוס התנהלה חליפת מכתבים זו: העתק מכתבה הועבר ב־3 בינואר 1905 ממשרד־החוץ לוייט, הקונסול בטנג׳יר. השגריר ניקולסון כתב לשר־החוץ ב־12 בינואר שהיא נולדה אזרחית בריטית, אבל איבדה את אזרחותה לאחר שנישאה לנתין מאורי, מר קורקום, שנפטר, עליה לקבל תעודה על השבת אזרחותה, ורק אז תירשם בתור אזרחית בריטית. בהתחשב בשירותה בבית־ספר בריטי יש לטפל בה טיפול יוצא מהכלל ולתת לה חסות בריטית באופן אישי. ב־14 במרס כתב משרד החוץ לוייט ואישר קבלת מכתבו בנושא. להלן מכתבים נוספים בנידון.
מונה בתור שגריר בריטניה במרוקו ב־1895 Joseph West Ridgeway
Sir Kirby Green – שגריר בריטניה במרוקו מ-1886 עד 1890
Sir Earnest Satow – שגריר בריטניה במרוקו מ-1893 עד 1895
אליעזר בשן-נשים יהודיות במרוקו –דמותן בראי מכתבים מן השנים 1905-1733 –עמ'88
פגיעות בחיי הדת והתאסלמות במרוקו-אליעזר בשן-חטיפת בנות יהודיות
בתקופת החסות ואחריה
גם נערים יהודים היו עלולים להיחטף, ולהתאסלם כתוצאה מכך. על מקרה כזה מסופר על ידי אשר כנפו.
חטיפת נערות ואיסלומן: בשנות ה- 40 וה-60 של המאה ה-20 כולל בשנים לאחר שמרוקו זכתה בעצמאותה ב-1956, ושלט בה הסולטאן מוחמד החמישי עד פטירתו בפברואר 1961, היו בנות יהודיות נחטפות על ידי מוסלמים, ואלה נאלצו להתאסלם.
במכתב שנכתב ב-7 בנובמבר 1949 על ידי יהודי בתאזה נאמר, כי במשך השנה נישאו חמש בחורות יהודיות למוסלמים, אולי משום שרצו לעלות ברמת חייהן. נוסף לכך אירעו מקרים של אונם בנות על ידי מוסלמים. לאחרונה נאנסה ילדה בת 12 על ידי מוסלמי ממשפחת הפחה. הוא לקח אותה לביתו והכריז שהיא אשתו. כל המאמצים של הקהילה להחזירה לחיק משפחתה היהודית עלו בתוהו. המוסלמים תומכים בחוטף, ואיימו על היהודים ברצח, אם ינסו לתבוע אותה חזרה לביתה. כדי למנוע מהומות לקח המושל את הילדה לבית הסוהר (תעודה מסי 52).
לפי עדותו של יעקב אלפאסי תושב לשעבר של אזמור, המסתמך על עדותה של זהרי אלביליה, שסיפרה כי באזמור היתה נערה יהודיה יפה בת 12 לערך, בעלת עינים כחולות, שעבדה אצל מוסלמית בתפירה. מוסלמי בגיל 40 בערך התאהב בנערה, והחל לבא לבית התפירה מדי יום ולעתים מספר פעמים ביום. נסיונותיו להתקרב אליה לא צלחו. פנה לאחראית ואמר לה שהוא רוצה לשאת את הנערה לאשה. משפחתה עשתה כל שביכולתה כדי להצילה מידו, באשר היא היתה מכושפת. פנו לכותבי קמיעות ולצדיקים, ודבר לא הועיל. היא התאסלמה ונישאה למוסלמי, ומאז יהודי אזמור שמרו שבעתיים על בנותיהם.
הסולטאן מוחמד החמישי לא ראה בעין יפה תופעה זו, ונחקק חוק כי מי שחוטף נערה קטנה ייענש. אבל החטיפות נמשכו.
מאיר קנפו שפעל בשירות'המוסד' במרוקו החל באוקטובר 1955 עד 1961, ועסק בארגון העלייה לארץ ופעילויות שונות כותב, כי בנות יהודיות נחטפו על ידי המוסלמים (תש״ס, עמי 378. שגב, תשס״ח, עמי 85,80).
לפי מכתבו של יחיל מרוז, מנהל לשכת שר העלייה ב-13 בינואר 1960 אל הקונסולים הישראלים בעולם, בעקבות טביעתה של הספינה'אגוז', חטיפת בנות יהודיות על ידי מוסלמים היא אחד הזרזים ליציאת יהודים ממרוקו.
ב-20 בינואר 1961 ביקר רב מאנגליה במרוקו למשך שלושה שבועות וכתב דו״ח בלונדון ב-22 בפברואר על מצב היהודים בארץ זו. בביקורו ברבאט סיפר לו מנהל בית הספר של כי״ח, בין שאר הבעיות בהן הוא התמודד את המעשה הבא. בחור מוסלמי שהועסק במחלקת החינוך התאהב בבחורה יהודיה שעבדה באותו משרד, והזמינה לצאת עמו. היא סירבה עד שפעם אמר לה שרוצה לשאתה לאשה. היא סירבה כי דתה שונה משלו. הוא הגיב כי המלך הצהיר שכל נתיניו שווים. הנערה עזבה את המשרה ואת העיר. המנהל סיפר למבקר כי יש מקרים רבים כאלה. יתר על כן, נערות יהודיות חוששות לצאת למקומות בילוי מחשש שמוסלמים צעירים שהגיעו לעמדות כלכליות מכובדות ייפגשו אתן.
ב-7 באוגוסט 1962 פורסם בעיתון 'הבוקר' תחת הכותרת: 'רדיפות חדשות על יהודי מרוקו' וכותרת משנה: 'מעשי רצח ואונס', כי היו מקרים של אונס בחורות יהודיות וחטיפות על ידי מוסלמים, הכופים עליהן נישואים והתאסלמות. לאחר ההתאסלמות אין ההורים יכולים אפילו להגיש תלונות, משום שהדת המוסלמית שומרת על הנפש החדשה. בפרבר בקזבלנקה נאנסה נערה יהודיה בת 12 על ידי שני מוסלמים, פקידים גבוהים. כשבאה האם למשטרה אמר לה הקומיסר: "אם תשתקו אתן לבני משפחתך דרכונים לצאת לחוץ לארץ".
חשיפת העובדה בדבר חטיפת נערות יהודיות ואיסלומן היתה נושא רגיש. והשאלה שעמדה בפני
מנהיגים יהודיים בארץ ובעולם כיצד להגיב. והאם יש להאשים בכך את ממשלת מרוקו. ב-13
בפברואר 1961 כתב מר א. איסטרמן, מנהל המחלקה הפוליטית של הקונגרס היהודי העולמי לש״ז
שרגאי מנהל מחלקת העלייה של הסוכנות, בו הביע הסתייגותו מהעובדה ששרגאי האשים את
ממשלת מרוקו בפעולות המשטרה בקזבלנקה, ובאחריות הממשלה שם בחטיפת נערות יהודיות על
ידי מוסלמים. לדבריו, התופעה אינה רחבת היקף, ומתבצעת על ידי בודדים בלבד.
הפעילות למניעת חטיפתו של גנות יהודיות והשאתן למוסלמים
בד' אדר תשכ״א 20 בפברואר 1961 נכתב מפרים מכתב סודי למר ש״ז שרגאי, ראש מחלקת העליה של הסוכנות היהודית, חתום ע״י י. יגר, ובו נאמר שנפגש עם שני נציגים של הועד היהודי האמריקאי שחזרו מביקור במרוקו, ומסרו לו דו״ח על פגישתם עם המלך, ובה ביקשו בין ארבע בקשות, בקשה זו:
פעולות נגד חטיפת בנות יהודיות, התאסלמותן והשאתן למוסלמים, בניגוד לרצונן ורצון משפחותיהן.
המלך ענה לשלוש הבקשות, אבל התעלם מהבקשה הנ״ל.
למחרת הפגישה כתב דוד עמאר מזכיר מועצת הקהילות במרוקו מכתב למלך. בין ארבעה סעיפים של בקשות נאמר בסעיף 2:
׳מועצת הקהילות מבקשת להסב תשומת לבו של הוד מלכותו לבעיה חמורה ועדינה כאחת אשר נוגעת ללבו של כל אב משפחה, תהיה דתו אשר תהיה. מדובר בהמרת דתן ובהשאתן של נערות קטינות, וקל להוכיח כי הדבר מצביע על אפליה ממשית לרעת היהודים במרוקו.
אב מרוקאי יהודי לנערה קטינה, רשאי בהחלט לסרב מלתת את בתו לבן דתו. אבל אב זה עומד ללא הגנה כאשר בתו הקטינה ממירה דתה ונישאת למוסלמי. לו היה האב נתין זר, לא היתה נשקפת לו סכנה דומה.
מקרים כאלה ייתכנו רק לגבי יהודים מרוקאים, למרות שלפי דת משה ולפי החוקים האזרחיים תחילת הבגרות היא בגיל 21. מבחינה אנושית קשה להשלים עם עזיבתה של נערה קטינה את בית אביה, ואובדנה לעולמים למשפחתה, אנו משוכנעים כי יימצא פתרון לבעיה כאובה זו בהתאם לרוחם המתקדמת של מוסדות השלטון המרוקאי',
הנושא הגיע גם לידיעתו של הרבי מלובביץ, שכתב לש״ז שרגאי בכה אדר תשכ״א, 13 במרס 1961, וביקשו להיזהר בפרסום פגיעות ביהודי מרוקו, והטלת האחריות על הממשלה. שרגאי ענה לו ביז ניסן 3 באפריל, וכתב לו בין השאר:
'מה שאמרתי בפגישה עם עיתונאים אחרי המעצרים והעינויים לעשרות יהודים עקב ביקורו של נאצר, וחטיפת בחורות יהודיות והעברתן על דת ישראל, מבלי שהמשטרה תרצה לנקוף אצבע- אמרתי על דעת המוסדות- אתם התיעצתי מראש'.
הארכיון הציוני המרכזי – 10, 090/ S6 תודתי למר יוסי דדון שמסר לי פרטים אלה. על אלכסנדר איסטרמן ופעילותו למען יהודי מרוקו: ,172-173 ,168-170 .M. Laskier, 1994, pp 333 ,305-306 ,211 ,202-203 ,195-196 ,181-182 במאמר שפורסם Jerusalems Post ב-20 בפברואר 1959 תחת הכותרת 'האסירים בטנגייר', על היהודים שמחכים שם לעלייה, נזכרת הסכנה הנשקפת לבנות היהודיות המוטרדות על ידי המוסלמים.
פגיעות בחיי הדת והתאסלמות במרוקו-אליעזר בשן-חטיפת בנות יהודיות-עמ'128
דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?- עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"- רעיון 'החלוץ האחיד ו'תוכנית המיליון".
פעילות קואופטאטיבית כזו לא הייתה זרה גם לציונות הדתית. משה קרונה, מהברית העולמית של צעירי החלוץ והפועל המזרחי, פנה בטרוניה להנהלת הסוכנות היהודית, כיוון שהודיעו לו מתוניס "שקיימת נטייה לקפח את החלוצים הדתיים בשטח העלייה" וביקש שיקצו רישיונות עלייה לתנועות 'אוהבי ציון', 'דורשי גאולה לישראל' ]'דג"ל'[ ו'עטרת ציון'. אליהו דובקין הנחה את מחלקת העלייה בכתב ידו לדאוג "שהחלוקה תיקח בחשבון את כל הזרמים החלוציים". יצחק ורפל, מהמדור הדתי, פנה במכתב אישי לפעילים גבריאל אזולאי, יוסף סבאג, אברהם נאמני ]נחמני[ ושלמה סבאג ממרוקו, וליוסף נטף וראול חבבו מתוניס וביקש לקבל מהם מידע "האם הנוער הציוני הדתי מאורגן באיזו אגודה מיוחדת ובמה נוכל אנחנו לעזור לך". פנייה כזו תמוהה מפני שבאותה עת פעלו קבוצת 'בן יהודה בטריפולי, ואגודות מגן דוד במרוקו ו'צעירי ציון' בתוניס וחלקם היו בקשר עם המדור הדתי.
מהתכתבויות אלה עולה שהתיאום גם בין אגפים שונים של 'הפוהמ"ז' לא היה בשיאו. בתוך שנה פונים שני פעילים קורונה וורפל ליהודים במגרב לבדוק עד איפה מגעת היכרותה של 'הפוהמ"ז' עם קהילות היהודיות במגרב. ניתן לשער שהתכתבות זו הייתה בדיקת שטח לקראת מימוש הרעיון להקים תנועה משותפת ל'בח"ד' ו'תורה ועבודה' בצפון אפריקה על פי החלטת מזכירות 'הפוהמ"ז'. )במאמר מוסגר גבריאל אזולאי השתתף בהכשרה ב'קומפ דה פיז'ול' בדרום צרפת והעפיל ב'לנגב'(.
בתוניס הקפידה תנועת 'הפוהמ"ז' להשתלב במסגרות לקבלת החלטות הציוניות המקומיות. התנועה דיווחה שעלה בידה "להבטיח נציגות של שלמה גז בהנהלת ההסתדרות הציונית הארצית בתוניס". והצליחה גם לשלב בוועד הקהילה בתוניס שני חברים את הרופא אנדרעי בראגי ואת הרב אליהו רכאח. לכאורה, יש בפעילות זו הבעת אמון בחברי הקהילה המקומית בתוניס, אך ניתן להציע הסבר אחר, המאבק הפוליטי במגרב, לא הותיר ל'הפוהמ"ז' ברירה, אלא 'לסמוך' על נציגים מהקהילה המקומית וזאת אחרי שנים של חוסר הכרה והערכה כלפי מנהיגות המקומית. המאבק בין התנועות הפוליטיות הסוציאליסטיות לבין התנועות הדתיות התנהל על כול עולה פוטנציאלי מצפון אפריקה. בגיליון 'זרעים' של הציונות הדתית פורסם שלאחר פעילות הסברתית של התנועה, החליטו שני חברים מתנועת 'שארל נטר' ]מועדון חברתי בקזבלנקה ללא סממן דתי ב.ד[ "שהיה בדעתם ללכת 'לקיבוץ המאוחד' אך ה' היה בעזרנו. ידענו שהם דתיים, הסברנו להם ונוכחו לדעת שהוטעו מן הדרך. היום הם נמצאים בגרעין שלנו ב'יבנה'".
המאבק בין תנועת 'צעירי ציון' לתנועת 'בית"ר' בתוניס התבטא בדיווחו של אנדרי בלישה מתנועת 'צעירי ציון' למזכירות 'הקיבוץ המאוחד'. בין היתר, ציין שבתחילה שיתפו אנשי 'בית"ר' פעולה אך לאחר מכן הם הפריעו ככול יכולתם. מאבק זה בין התנועה הרוויזיוניסטית לתנועות 'דרור' בתוניס הגיע עד לשולחנם של ראשי מחלקת הארגון והעלייה. ד"ר אברהם לוייטרבך הגיש מזכר לאליהו דובקין שסיכם את עמדת הסוכנות היהודית כלפי התנועה הרוויזיוניסטית בתוניס. הוא הציע צעדים לבניית אמון ויחסי הוגנות בין שתי התנועות. עם זאת, דרש ש"יש לשמור על זכויות הקרנות – – הקרן הקיימת וקרן היסוד". הצעתו לא התקבלה. הנחיות הועברו לפדרציה הציונית בתוניס לא לשתף פעולה בין התנועות נדחה.
התמודדות פוליטית נוספת בעלת אופי של שליטה על אוכלוסייה פוטנציאלית לעלייה הייתה של שליחי 'הקיבוץ המאוחד' נגד פעילים עצמאים. העיתונאי חיים בלאיס שהופיע בתוניס הציג עצמו כ- "שולט על רישיונות העלייה" והשמיץ את ההתיישבות העובדת. להערכת פרידמן פעולתו של בלאיס עלולה להיות מסוכנת ]…[ "כי לאחיזת עיניים אין סוף בפרט שיש גורמים שמעוניינים בכך". כשחזר אפרים פרידמן לקיבוצו בית אורן, אחרי שליחותו השנייה מהמגרב, הוא עדכן את אברהם זילברברג, מזכיר מחלקת העלייה בסוכנות היהודית והזכיר גם את נחום ירושלמי, מורה לעברית שפעל בתוניס מאז שנות ה – 30 של המאה שעברה שביקש גם הוא להיות נציג של הסוכנות היהודית ולקבל ממנה שכר על פעילותו, ואת חבר הפדרציה הציונית בלחסן ויקטור קרובו של חיים בלאיס. שלושתם שיתפו פעולה כדי להשתלט, כנראה, על הפדרציה הציונית בתוניס. פרידמן ביקש לטלגרף לבנימין הלר, נציג הסוכנות היהודית באלג'יר, ולד"ר ליאופולד ברטוואס, מקבילו בתוניס, ולעדכן אותם על פעילותו של חיים בלאיס בלישה ולקבוע שהלז אינו מייצג את הסוכנות היהודית כלל וכלל. לחץ נוסף הופעל על ידי יצחק – אברהמי, ממייסדי הגרעין הצפון אפריקאי בבית אורן, שפנה לאברהם זילברברג וביקש לקבל את המאמר שכתב חיים בלאיס ב'הד המזרח' כדי להגיב על ההאשמות שתנועת 'צעירי ציון' לוקה בנטיות קומוניסטיות. גד שמלה מגרעין בית השיטה התגייס למנוע מלוזון לפעול שם. ברוח דבריו של פרידמן נשלחה טלגרמה לתוניס. ד"ר אברהם לויטרבך, ממחלקת הארגון של הסוכנות היהודית הודיע לבלאיס שבקשתו לייצג את הסוכנות היהודית לא נענתה והוא לא הוסמך לייצג אותה בצפון אפריקה ושכול פעילותו היא פרטית לחלוטין. תגובת הסוכנות היהודית בעניינו של בלאיס נבעה, כנראה, מהאיום והדאגה לשליטתה במסגרות הציוניות בתוניס ובאלג'יר והייתה בבחינת 'למען יראו וייראו'. הסוכנות היהודית נקטה בפעולה מהירה מול הקהילה ומוסדותיה, בתוניס, כדי למנוע מהתנועה הרוויזיוניסטית להשתלט על הפדרציה הציונית בתוניס.
גם במרוקו לא שקטו הרוחות. הלן עמר ממזכירות תנועת 'דרור' התלוננה אצל הפדרציה הציונית בקזבלנקה שתנועת 'המזרחי' במרקש התנכלה לסניף תנועת 'דרור "במלחמה בלתי מרוסנת". ו'הפוהמ"ז' הפיץ שמועות ]…[ ש"הלן עמר ייסדה תנועת אפיקורסים ושהיא לוקחת את ילדינו על מנת לטעת בהם את רוח האתיאיזם". רב הקהילה נשא נאום ברוח זו בבית הכנסת המרכזי במרקש שהסית כנגד תנועת 'דרור' ועודד איומים ]…[ כלפי "חברתנו הלן עמר ]ב[חבלה פיזית". ניסיונו של אבוטבול יהודה, חבר במועדון הקהילתי 'מגן דוד' בסאפי, להעפיל ארצה לאחר שנחשף להרצאות על ארץ ישראל ועל המאבק שמנהל הישוב העברי לטובת עליית יהודים לארץ ישראל, מלמד ש"בסאפי לא הורשתה פעילות מפלגתית של תנועות נוער ציוני מכל מפלגה שהיא". רק לתנועת 'בח"ד' אפשרו השלטונות המרוקאיים לפעול "בהמלצת אנשי הקומיטי ]הוועדה, ב.ד[ היהודי בעיר", וזאת מפני שבני משפחת סבאג הקשו על פעילותן של יתר התנועות".
המאבק הפוליטי בין התנועות הפוליטיות הארץ ישראליות בצפון אפריקה השפיע על הפעילות הציונית בקהילות המגרב. מאבקים אלה הראו פן נוסף בפעילות השליחים שלא הצליחו להתעלות מעל מחלוקות פוליטיות ולמעשה סתמו את הגולל על יישום רעיון 'החלוץ האחיד'. יבוא של מאבקים וליטיים בין המפלגות הארץ ישראליות למגרב היה אות וסימן גם לפעילותן בקפריסין (בפרק החמישי)
אליהו דובקין, מנהל מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית, בשלהי שנת 1945 , פיזר את הערפל מסביב למדיניות שננקטה כלפי העלייה מהמגרב בשנים שנסקרו. הוא הודיע שלרשות הסוכנות היהודית עמדו 11,500 סרטיפיקטים מאושרים בנוסף ל- 17,000 סרטיפיקטים שלא נוצלו לפי מדיניות ה'ספר הלבן' של שנת 1939 . עם ביטול התקנה שהעלייה מותרת רק מארצות אויב השימוש בסרטיפיקטים יתאפשר מכול ארץ. ו"לכן יילקחו בחשבון רעיונות לא רק להצלת יהודים, אלא גם לבניין הארץ ומצב היהודים בגולה". הוא קבע סדר עדיפות לחלוקת 28,500 הסרטיפיקטים ]…[ "עליית הנוער, עליית חלוצים, ציונים ותיקים, בעלי מקצוע ובעלי הון וקרובים בקירבה ראשונה". בפועל, רק 300 סרטיפיקטים הוקצו ליהדות המזרח התיכון סוריה, מצרים ועיראק ומתוכם – 60 סרטיפיקטים לצפון אפריקה. בין היתר הוקצו 1,600 סרטיפיקטים לפליטים יהודים אירופאים בפורטוגל, בוכרה ופרס ו- 1,200 סרטיפיקטים ליהודי תימן ותורכיה.
אפשר להיווכח שעבור אוכלוסייה יהודית בת כחצי מיליון נפש בקהילות יהודיות במגרב הוקצה פחות מאלפית האחוז מכמות הסרטיפיקטים שעמדה לרשות הסוכנות היהודית – – הקצאה וקוץ בה, — מאחר וקריטריונים אלה הדירו למעשה על הסף את יהדות המגרב. מאחר והקריטריונים שהתווה דובקין לא היו ישימים במגרב. ראשית, הקשר של הסוכנות היהודית עימה היה רופף. שנית, הסוכנות היהודית לא הכירה בצורה אינטימית את ה'ציונים הוותיקים' בצפון אפריקה. שלישית, היא הותירה את ניהול ועדות העלייה בידי נאמניה. ורביעית, הסוכנות היהודית, לא ניהלה רישום של קרובי משפחה צפון אפריקאים בפלשתינה א"י ולכן גם העלאת 'קרובים' הייתה בבחינת 'עורבא פרח'. – מדיניות העלייה שהתבטאה במתן רישיונות במשורה, בתקצוב מצומצם של שליחים והכשרות והתווסף לה יבוא מאבקים פוליטיים בין התנועות הארץ ישראליות פגעה, ככול הנראה, בפוטנציאל עליית חלוצים מתנועות נוער ציוניות מצפון אפריקה לפלשתינה א"י. עם זאת היה צמא רב במגרב – להכיר את התרבות והשפה העברית המתחדשת שהעיד על הזיקה לא"י.
דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?– עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"– רעיון 'החלוץ האחיד ו'תוכנית המיליון".
ש"ס דליטא-השתלטות הליטאית על בני תורה ממרוקו-יעקב לופו-2004-״הספרדים הליטאים״
פרק שלישי: ״ספרדים ליטאים״
א. ״הספרדים הליטאים״
בספר שראה אור לזכרו של הרב משה שניידר, מייסד ישיבת ״תורת אמת״ בלונדון, כותב גדליהו שניידר (בנו של הרב משה): …
משנת תשי״א (1951) ואילך, החלה הישיבה לקבל בחורים ממרוקו, שוב בעבודתו המסורה של הרב זיידל (סמיאטיצקי). למרות קשיי הלשון והחינוך (רבנו מסר נפשו עליהם שילמדו לדבר יידיש ולבסוף הוצדק ע״י הניסיון) הצליחה הישיבה להעמיד התלמידים האלה על דרך התורה ברוח הישיבות. הרבה טיפול אישי הושקע בזה, אבל כנגד המסירות נפש כך היתה ההצלחה, מהבחורים האלה נעשו מופלגים, הידועים לשבח בעולם התורה. יש מהם היום כבר מורים ומדריכים ליהדות הספרדית, ויש מהם תלמידים מצוינים בישיבות הגדולות של א״י ובכמה כוללים חשובים, שהוצרך לעשות עבורם הגדרה חדשה: ״הספרדים הליטאיים״.- שניידר גדליהו (תשכ״ה). ״פרקי תולדה״. בתוך: ספר הזיכרון לכ' ר׳ חיים משה יהודה שניידר. בני ברק. עם׳ כ״ג
אין ספק שהרב גדליהו שניידר היטיב להגדיר בשתי מילים את אשר התרחש בימים ההם בעולם התורה של הספרדים ובעיקר בעולמם של בני מרוקו. חיפושיו אחר הגדרה חדשה, בשנת 1965, מעידים שלהערכתו כבר קיימת מציאות חדשה שמחייבת הגדרות מתאימות: בני תורה שמוצאם או מוצא הוריהם ממרוקו, ואילו דרכי לימוד התורה, אורחות חייהם, יחסם לסביבה והשקפתם מתנהלים בנוסח בני תורה מליטא.
״הספרדים הליטאים״ אינם קבוצת אנשים הומוגנית וניתן לאתר בקרבם קבוצות שונות. גם בתוך הקבוצות עצמן קיימים תמהילים שונים המורכבים מ״האסכולה הליטאית״ בה התחנכו, לבין המזיגה האישית שעשה כל אחד מהם עם מסורת בית אבא. התמהיל מושפע ומעוצב גם על ידי סביבת המגורים בה בחר כל אחד מהם לחיות, אם בבני ברק, או בקריה החרדית קריית ספר, או בהר נוף בירושלים, או באופקים שבנגב. אולם ניתן להצביע על קווים משותפים ל״ספרדים הליטאים״ בכל אחד מהמקומות, ובכלל זה בקהילותיהם בחו״ל, כגון קהילת הרב בוסקילה בניו־יורק, או הקהילות בפאריז, סרסל, כרתיי, שטרסבורג וניצה בצרפת.
אורח חייהם של ״הספרדים הליטאים״ עוצב בעיקר בתקופת לימודיהם בישיבות הליטאיות. לאחר מלחמת העולם השנייה, מסוף שנות הארבעים, פיתחו הישיבות שקמו מחדש אורחות חיים בהתאם לרוח תנועת המוסר אליה השתייכו. השורדים השקיעו עבודה חינוכית אינטנסיבית לשחזור חלק מאורח חיי הישיבות כפי שנשתמר בזכרונם.
אורחות חיים אלה מתנהלים לפי מנהגים שהתפתחו ועוצבו מתוך תנועת המוסר של רבי ישראל סלנטר במזרח אירופה, בסוף המאה ה־19 ותחילת המאה ה־20, ומצאו את ביטויים בשלושה זרמים עיקריים:
- ״הסבא מקלם״, הרב שמחה זיסל – הישיבות שנמנו על זרם זה הקפידו מאוד על סדר, ניקיון, עמידה בלוח הזמנים, רצינות ועמקות.
- ״הסבא מסלובודקה״, הרב נפתלי צבי פינקל – בישיבות המשתייכות לזרם זה נהוגה שיטה ששמה את הדגש על ״גדולת האדם״. תלמידים מזרחים שמשתייכים לזרם סלובודקה מתלבשים בהידור רב, חובשים מגבעות מהודרות, עונבים עניבות ומתהדרים בחליפות לפי מיטב האופנה.
- ״הסבא מנוברדהוק״, הרב יוסף יוזל הורוביץ – בזרם זה זלזלו התלמידים בכל הקשור לחיצוניות. הם היו לבושים ברישול, הסתפקו במועט ונקטו בפעולות קיצוניות ל״תיקון המידות״. הם שמו את הדגש על הפנימיות שבאדם ולא על סממנים חיצוניים. תלמידים מזרחים שהשתייכו לזרם זה התהלכו בלבוש קרוע, והזניחו את תספורתם למען שבירת הגאווה וההתהדרות.
עם הזמן ניטשטשו ההבדלים בין זרמי המוסר בעיקר בין זרם סלובודקה לקלם, וכיום אין כמעט הבדל ביניהם.
רבים מן ״הספרדים הליטאים״ המתחנכים כיום בישיבות אשכנזיות או ספרדיות משתייכים לזרם ״סלובודקה״, וניתן לזהותם על פי לבושם האופנתי המהודר. סיפור חייו של מנהיג ש״ס אריה דרעי ודרכו בישיבות הליטאיות משמש דוגמה למזיגה זו. תלמיד חכם, בוגר ישיבת חברון הליטאית(זרם ״סלובודקה״), שנשא לאשה את יפה כהן. שניהם ממוצא מרוקאי. יפה היתה מאומצת על ידי זוג מניו־יורק. השידוך נעשה לפי מיטב ההליך ה״אשכנזי״ ועל פי המסורת הנהוגה בישיבות הליטאיות. ההסכם ביניהם קבע ״סידור מלא״. יואל ניר הביוגרף של אריה דרעי כתב את המשך הדברים: בישיבת חברון דיברו הכול על כך שאריה דרעי שיחק אותה בגדול: גם אשה יפה, גם שידוך עשיר ו״סידור״ מלא, וכשחזר אחרי טקס ה״וורט״(״מילה״ ביידיש, הכוונה היא לטקס קביעת התנאים) ערכו לו כמקובל את טקס ה״סנטוכה״: שירה, ריקודים, חרוזים (״גראמעס״ ביידיש) שאותם היו משליכים על החתן לעתיד, חגיגה עד שעות הלילה המאוחרות…
את ההתחייבות בכתב ל״סדור מלא״ כתב הרב עובדיה יוסף בנוכחות עדים נוספים. דוגמה זו מאפיינת את חדירת אורח החיים והפולקלור האשכנזי ליטאי לחיי המשפחה, גם כשמדובר בבני זוג ממוצא מרוקאי. אורחות חייו של אריה דרעי משקפים מסלול שעברו ועדיין עוברים רבים מבני התורה ממוצא ספרדי/מזרחי בישיבות הליטאיות.
את השינוי המיוחד והבולט ביותר של ״הספרדים הליטאים״ ניתן לראות בקרב תלמידים המשתייכים לזרם נוברדהוק (שכיום אינו הזרם המרכזי). זרם זה, שורד כיום ומתנהל בצורה מובהקת רק בישיבות ״אור יוסף״ בצרפת, ואצל בני תורה ספרדימ/מזרחים במדינת ישראל. בקרב האשכנזים הוא חדל כמעט להתקיים.
בני תורה ספרדים/מזרחים המתחנכים בנוברדהוק אימצו את המיתוס והאתוס של העבר הליטאי במלואם. הללו עברו מעין מטמורפוזה ליטאית והטמיעו לתוכם את אורח החיים ה״נוברדהוקי״ כטבע ראשון, ואכן, הם היחידים המנחילים אותו הלאה. זרם זה פיתח אורח חיים מאוד ייחודי המשלב גם פולקלור מיוחד כפי שיתואר להלן.
״סידור מלא״ שמור לאברכים שהם עילויים, והוא כולל התחייבות של הורי הכלה לסדר דירה וכל הדרוש בה לזוג הצעיר.
ש"ס דליטא-השתלטות הליטאית על בני תורה ממרוקו-יעקב לופו-2004–״הספרדים הליטאים״ –עמוד 133
Juifs du Maroc a travers le monde –Robert Assaraf
La question des passeports et de l’émigration juive fut, en effet, un des moyens utilisés par l’opposition de gauche dirigée par Mehdi ben Barka pour critiquer le gouvernement marocain.
Pour frapper les esprits et décourager les vocations sionistes, un grand procès fut organisé à l’automne, à Tanger, contre un groupe de malheureux immigrants clandestins, arrêtés alors qu’ils s’apprêtaient à franchir la frontière près de Ceuta. Le verdict fut, au bout du compte, relativement clément, mais les dommages psychologiques causés par ce procès furent énormes.
La Voix des communauté ayant disparu, ce fut l’Information juive d’Alger qui s’occupa avec le plus d’intensité des problèmes des Juifs du Maroc. Dans son numéro de novembre 1958, le journal mit en garde contre « la psychose de peur, sans doute irraisonnée, à coup sûr exagérée, qui règne actuellement dans les milieux juifs marocains », en ouvrant ses colonnes à Carlos de Nesry.
Dans un très long article consacré à ce procès, après s’être demandé « s’il ne s’était pas trompé en conseillant à ses frères de parier sur le Maroc », Carlos de Nesry concluait sur une note malgré tout optimiste, en faisant l’éloge du défenseur des accusés :
En Me Benjeloun parlent à la fois l’avocat et le leader démocrate. Il plaide parallèlement la cause des Juifs emprisonnés et la cause de la liberté… Le débat s’élève. Le vrai problème est posé dans toute sa netteté, sans ambiguïté et sans artifice de style : la liberté de circulation des Juifs marocaim. Il démontre qu 'aucune loi n ’interdit aux Juifs de quitter le pays, et partant tout ce qu 'il y avait d’arbitraire dans les pratiques administratives qui multiplient les entraves aux départs et, surtout, tout ce qu’il y a de profondément injuste à arrêter les partants et à vouloir les condamner en vertu de textes qui n 'existent pas. Il rappelle la politique libérale suivie devant ce problème par le premier gouvernement marocain – dont il était membre au titre de ministre des Finances -, politique mise en application lorsqu’on laissa partir tous les occupants du camp d'Azemmour, et reproche aux gouvernements ultérieurs de ne pas avoir persévéré dans une aussi belle voie. Il invoque les déclarations égalitaires du souverain… Tout, donc, n ’est pas perdu pour nous, pour tous. Et dans la salle en tension où se pressent les familles, les amis, les observateurs, où les derniers fidèles de ta justice sont venus savoir ce qu ’il en est de la justice marocaine, passe alors comme un souffle d’espoir.
Cet espoir ne se matérialisa pas. Le gouvernement Balafredj démissionna le 25 novembre 1958 et, le 24 décembre 1958, Mohammed V chargea le leader syndicaliste Abdallah Ibrahim, appartenant à l’aile gauche de l’Istiqlal, de former le quatrième gouvernement de l’indépendance en deux ans.
Chef de file des syndicalistes qui avaient mené la vue si dure à leur compagnon de parti Ahmed Balafrej, le nouveau président du Conseil Abdallah Ibrahim était tout désigné pour assurer l’alternance. Sur presque tous les plans, il prit le contre-pied de son prédécesseur conservateur, cherchant à engager le Maroc, aussi bien sur le plan économique et social
que sur celui de la diplomatie, dans l’orbite arabe, tiers-mondiste, neutraliste et non-alignée. Interventionniste volontariste, plus attiré par les exemples chinois et yougoslave que par le modèle occidental, il tenta de se libérer de la dépendance trop exclusive de la France, d’accélérer la récupération des terres de colonisation, de promouvoir la réforme agraire, les nationalisations des secteurs clés et de sortir du modèle du sous-développement en mettant au point un ambitieux plan quinquennal visant à modifier structurellement le modèle de développement hérité du Protectorat.
Suivant sa pente naturelle, l’anti-impérialisme d’Abdallah Ibrahim glissa vers une franche xénophobie. La haine de l’étranger, de 1’« Occidental » n’avait pas peur du ridicule. C’est ainsi, par exemple, qu’il interdit sur le territoire marocain deux organisations charitables françaises qui n’avaient rien de bien redoutable, l’Association des veuves de guerre et l’Association des aveugles, uniquement parce qu’elles étaient françaises !
Sur le plan arabe, le gouvernement Abdallah Ibrahim établit des relations privilégiées avec l’Égypte, et demanda enfin son adhésion officielle à la Ligue arabe, qui fut entérinée à l’unanimité le 1er octobre 1958. Corollaire immédiat de cette décision, le Maroc adhéra aux organisations qui dépendaient de la Ligue arabe et, en premier lieu, à l’Union postale arabe et au Bureau du boycott arabe contre Israël, dont le siège était basé à Damas.
Pour donner plus de poids à la nouvelle orientation, Mohamed V effectua une très longue visite d’un mois, en janvier et février 1959, au Moyen-Orient. Sa première visite fut naturellement pour F Égypte, où il participa aux côtés de son président du Conseil, Abdallah Ibrahim, à la cérémonie d’inauguration du barrage d’Assouan, l’œuvre pharaonique de Nasser. Il se rendit ensuite dans l’autre province de la République arabe unie, la Syrie, puis en Jordanie et en Arabie Saoudite, au Liban, au Koweït et en Irak. Au cours de sa visite en Jordanie se plaça un épisode qui relève plus de la légende que de la vérité historique, mais qui révèle que, même après avoir quitté le Maroc, les Juifs originaires de ce pays conservaient la même ferveur pour le souverain, malgré les aléas de la politique du moment. Un mur séparait alors les deux parties de Jérusalem, la partie Est, annexée par la Jordanie, et la partie Ouest, capitale de l’État d’Israël. La tension était forte, et les incidents le long de la ligne de démarcation coupant en deux les rues et même parfois des maisons, presque quotidiens. Pour contempler la Vieille Ville et tenter d’apercevoir ne serait-ce que l’ombre du Mur occidental, leur lieu le plus saint dont, malgré les conventions d’armistice, l’accès leur était interdit, les Israéliens – et les juifs – ne disposaient que d’un observatoire exposé aux tirs des Légionnaires sur le mont Sion.
Les originaires du Maroc, qui avaient reporté sur la tombe du Roi David au mont Sion leur ferveur légendaire pour le pèlerinage des Tombeaux des saints, étaient, comme à l’accoutumée, particulièrement nombreux ce jour-là sur l’observatoire. Soudain, un pèlerin se mit à hurler en pointant le doigt sur la muraille de la Vieille Ville : « Je l’ai vu, c'est bien lui, c’est Sidna, le sultan du Maroc ! »
Aussitôt, tous ses compagnons grimpèrent au haut de l’observatoire, sans craindre les balles, d’habitude si redoutées, des soldats de la Légion arabe, et se mirent à saluer joyeusement Mohamed V, qui, de l’autre côté de la frontière, les avaient reconnus à leur ferveur et leur rendait leurs saluts en les bénissant comme ses propres enfants. Dans le labyrinthe des barbelés qui divisait alors la Ville sainte, une telle scène était topographiquement
impossible, mais les légendes se moquent des faits, et ce pieux récit, garanti authentique, ne tarda pas à faire rapidement le tour des agglomérations des originaires du Maroc en Israël et réapparaître mystérieusement, malgré la coupure des relations postales, dans les mellahs marocains !
Légende d’autant plus incroyable qu’elle coïncidait avec la contagion de l’opinion marocaine par la propagande anti-israélienne la plus virulente, à la suite du rapprochement avec Le Caire, et avec l’écoute assidue par les masses de « La voix des Arabes ».
Juifs du Maroc a travers le monde –Robert Assaraf – page 66
Bendelush-Bendidi-Bendodo-Bendicho-Bendiwan
BENDELUSH
Nom patronymique d'origine arabo-berbère, dimintif arabo-berbère de "delou", le baquet servant à remonter l'eau du puits. Faute d'eau courante dans l'ancien temps, chaque maison avait son puits au centre de la cour. C'est donc indicatif d'un métier: le puisatier, "zbad dlou", dont le rôle consistait à remonter les objets tombés par inadvertance dans le puits, et en premier lieu le baquet lui-même. Dans les périodes de troubles quand le quartier juif était attaqué pour être pillé, il arrivait souvent que pour soustraire à la convoitise des pillards les bijoux et autres objets précieux, on les jetait au puits dans l'espoir de les récupérer l'orage passé. Le nom est attesté au Maroc au XVIème siècle, figurant sur la liste Tolédano des patronymes usuels à l'époque. Au XXème siècle, nom très peu répandu, porté uniquement au Maroc.
BENDIDI
Nom patronymique d'origine arabe au sens difficile à cerner, probablement altération phonétique de ben dédo, indicatif d'un trait de caractère, celui qui s'acharne qui tient tête, qui refuse de reconnaître son tort. Le nom est attesté au Maroc au XVIème siècle, figurant sur la liste Tolédano des patronymes usuels à l'époque. Au XXème siècle, nom très peu répandu, porté uniquement au Maroc.
BENDODO
Nom patronymique d'origine hébraïque, textuellement le fils de son oncle. Dodo était également dans le passé un diminutif berbère du prénom hébraïque David. Le nom est attesté au Maroc au XVIème siècle, figurant sur la liste Tolédano des patronymes usuels à l'époque. Au XXème siècle, nom très rare, sinon disparu.
BENDICHO
Nom patronymique d'origine arabao-espagnole, formé de l'indice de filaition Ben et du substantif espagnol dicho, textuellement dicton, sentence, sans doute au sens figuré celui qui parle par dictons, par phrases toutes faites. Au XXème siècle, nom très peu répandu, porté au Maroc.
BENDIWAN
Nom patronymique d'origine arabe, le fils du compositeur de musique, ou du poète, porté dans les communautés orientales. Au XXème siècle, nom très peu répandu, sinon disparu au Maghreb.
les Musulmans, abritant de grandes confréries très populaires, alors encore interdite au juifs et fut enterré à Asjen, un petit village proche. Sa tombe près de laquelle pousse un olivier centenaire est devenue le lieu de pèlerinage par excellence pour les Juifs du Maroc et est également vénérée par les Musulmans Dans le passé on organisait la Hiloula du saint trois fois l’an, à Lag Baomer, le 15 Ab, jour et le premier jour du mois de Ellul, Roch Hodech Ellul. C'est pour participer au pèlerinage sur son tombeau que les Israéliens d'origine marocaine furent officiellement autorisés à partir de 1984 à se rendre au Maroc.
- HAIM: Fils de rabbi Amram, il accompagna son père au cours de sa seconde mission au Maghreb. Sa tombe a Anraz, dans l'Atlas, au sud de Marrakech était un centre de pèlerinage régional.
- AMRAM: Le plus vénéré des saints au Maroc, son tombeau à Asjen, près de Ouezane est jusqu'à nos jours le lieu de pèlerinage le plus populaire dans tout le pays connu pour son extrême vénération des saints. Né à Hébron, cet éminent rabbin avait été envoyé en émissaire de la ville sainte au Maroc une première fois vers 1760 et une seconde fois en 1773. Selon la tradition, il avait dû fuir sa ville natale pour avoir osé pénétrer dans le caveau des Patriarches, interdit aux Juifs autorisés à monter uniquement jusqu'à à septième marche. Il avait bravé cette interdiction par amour pour son fils Haim, aveugle, pour prier les patriarches de le guérir. Il resta bloqué à Meknès plus de sept ans en raison des luttes dynastiques. Quand en 1781 les chemins furent de nouveau praticables, il reprit le chemin du retour avec son fils rabbi Hayim. Il mourut en route près de Ouezane, ville sainte pour les Musulmans, abritant de grandes confréries très populaires, alors encore interdite au juifs et fut enterré à Asjen, un petit village proche. Sa tombe près de laquelle pousse un olivier centenaire est devenue le lieu de pèlerinage par excellence pour les Juifs du Maroc et est également vénérée par les Musulmans Dans le passé on organisait la Hiloula du saint trois fois l’an, à Lag Baomer, le 15 Ab, jour et le premier jour du mois de Ellul, Roch Hodech Ellul. C'est pour participer au pèlerinage sur son tombeau que les Israéliens d'origine marocaine furent officiellement autorisés à partir de 1984 à se rendre au Maroc.
- HAIM: Fils de rabbi Amram, il accompagna son père au cours de sa seconde mission au Maghreb. Sa tombe a Anraz, dans l'Atlas, au sud de Marrakecr était un centre de pèlerinage régional.
BENDRAO
Nom patronymique d'origine arabe, formé de l’indice de filiation, Ben et de drao, textuellement qui a un bras, et par extension, celui qui a le bras long. Une illustration parfaite de l'évolution des noms et de la manière dont ils continuent à se former même dans la période moderne. Effectivement c'est pour rendre hommage à la puissance et aux pouvoirs du fondateur de cette illustre famille anciennement Bengio de Tanger, que ce surnom lui avait été accolé et qu'il devenu le nom patronymique pour ses successeurs, sous lequel ils étaient connus à Tanger même si le changement de nom n'a pas été sanctifié par son introduction dans les kétoubot, les contrats de mariage des membres de cette famille. A preuve que les noms sont vivants, naissent, se transforment et meurent .. Au XXème siècle, nom très peu répandu, porté par une seule famille à Tanger et par émigration à Casablanca.
REOUBEN BENGIO: Grand négociant et propriéatire terrien à Tanger au milieu du XIXème siècle. Sa fortune et son influence lui valurent le surnom de Bendrao aussi bien au sein de la communauté juive que parmi les Musulmans.
ABRAHAM: Fils de Réouben, il succéda à son père dans les affaires, y ajoutant vers 1880 le commerce international.
MESSOD: Fils d'Abraham. Il hérita et accrut encore plus la fortune familiale.
Armateur, industriel, brasseur d'affaires très connu à Tanger. Grand philanthrope, il présidait l'oeuvre de bienfaisance "Flakhnassat Orhim", pour l'accueil des indigents de passage dans la ville.
Naturalisé espagnol, il fut membre de la Chambre de Commerce Espagnole de Tanger. Ses liens avec le général Franco à l'époque où il était gouverneur du Maroc espagnol, étaient connus et il lui apporta une aide efficace quand il entreprit de prendre le pouvoir à Madrid. 11 fut un des rares notables juifs à apporter un soutien financier au général Franco lorsqu'il déclencha sa révolte contre la République en 1936 à partir du Maroc espagnol et à mener une grande campagne de propagande en sa faveur, s'attirant les critiques des milieux de gauche au Maroc et en Europe. Membre actif de la communauté, il oeuvra grandement pour ses oeuvres de bienfaisance et fut notamment en 1924 parmi les fondateurs du Séminaire Rabbinique de Tanger, destiné à encourager la jeunesse juive locale, "s'orientant exclusivement presque vers les carrières commerciales, également aux études sacrées", première tentative dans tout le Maroc de création d'un enseignement religieux supérieur pour la formation de rabbins et d'officiers du culte. Mort à Tanger en 1943.
Bendelush-Bendidi-Bendodo-Bendicho-Bendiwan-page 181
מחקרי מערב ומזרח-אסופת מחקרים מוגשת לפרופ' הרב משה עמאר-השתמדותו של יצחק אלחרר במוגאדור ב-1932יוסף שטרית
הפולמוס העיתונאי סביב הפרשה
שני המסמכים הבאים פורסמו בעיתון הציוני L’Avenir Illustré באותו גיליון של העיתון, אולם המסמך הראשון(מסמך ח) הוא רק מובאה שהעיתון הביא אותה במלואה מן המקור העיתונאי הפריזאי שבו התפרסמה בראשונה, כדי לאפשר לקוראי הכתבה השנייה (מסמך ט) להבין טוב יותר במה המדובר ולהבין גם את פשר הנימה הפולמוסית החריפה שנקט יעקב אוחיון ברשימתו. שני המסמכים מצטיינים בנימה פולמוסית ברורה. הראשון, שנכתב בידי עיתונאי ידוע, כביכול מפיו של הנתבע־הקורבן, מתפלמס עם מדיניות השלטון הצרפתי מתוך גינוי הפגיעה בחופש הדת והמצפון ועם הקהילה היהודית במוגאדור על שהיא רודפת את יצחק אלחראר על לא עוול בכפו. בגיליון העיתון הובא מסמך ח ראשון כרשימה חדשה והמסמך השני הובא אחריו, אך כאן הפכנו את הסדר כדי להתאימו לסדר הכרונולוגי שבו הופיעו הכתבות.
ה. מסמר ח – הכתבה המגמתית בעיתון הפריזאי Le Populaire מאמר זה התפרסם ב־1 בפברואר 1933 בעיתון הצרפתי,Le Populaire ששימש מאז 1916 ועד לסגירתו הסופית ב־1970 ביטאונה של המפלגה הסוציאליסטית הצרפתית. מחברו, החותם בראשי התיבות R.J.L, הוא כאמור עורך הדין רוברט ז׳אן לונגה, נכדו, נינו או בן נינו של קארל מרקס, בעל דעות שמאלניות תקיפות, שהיה עורכו הפוליטי הראשון של העיתון בעת ייסודו. בתחילת שנות השלושים הוא שהה במרוקו כעורך דין ופעל פעילות נמרצת נגד המדיניות הקולוניאליסטית של צרפת ונגד מדיניות הפרוטקטורט. הוא התחבר לחוגים לאומניים מרוקאיים שהתחילו להתארגן באותו הזמן. ב־1933 ייסד עם חברים לדעה ירחון לענייני חברה וכלכלה ושמו ׳מע׳רב׳ ( (Maghreb כדי לתת ביטוי לדעותיו הפוליטיות הבלתי שגרתיות, שהיו אז נחלתו של מיעוט קטן בלבד במרוקו. ב־1933 גם התקבל כנראה כחבר בלשכת הבונים החופשיים של קזבלנקה.
מחבר המאמר לא היה אפוא סתם עיתונאי, אלא עורך דין ופעיל שמאל ידוע שפרקליטו של יצחק אלחראר גייס את עזרתו ואת המוניטין שלו כדי לאלץ את ממשל הפרוטקטורט לקבל את עמדת לקוחו ולפטור אותו מן החובה לציית לפסיקת בית הדין הרבני. בכתבה זו המחבר מציג את פרשת אלחראר כמקרה מובהק של הפרת הזכות לחופש המצפון ולחירות האמונה, המוקנית לכל אדם, ומתעלם לחלוטין מן ההיבטים המשפחתיים של הפרשה, כאילו אלחראר לא היה כלל בעל משפחה לפני שהמיר את דתו; לדעתו הכוחות האפלים של הקהילה היהודית וכוח הדיכוי של הפרוטקטורט הם שמפרים את זכותו הטבעית לחופש מצפון. זאת ועוד, פרשת אלחראר היתה למעשה בעבורו הזדמנות נוספת לניגוח שלטונות הפרוטקטורט, שהיו שנואי נפשו. האם היה יצחק אלחראר מודע לכל המאבק הפוליטי שכיוון אליו עורך הדין שהוא שכר להגנתו? סביר להניח שלא. הוא פנה כנראה אל עורך דינו על פי עצת מכובדים מוסלמים שאתם נפגש ברבאט וקיבל מהם עידוד. בסופו של דבר לא יכלו אלה לעזור לבן חסותם אף שלא הסכימו עם הטיפול של השלטונות הצרפתיים בפרשה, מפני שלאנשי הממשל הצרפתי ברבאט היתה עוצמה פוליטית שדיכאה אותם. פקידים בכירים אלה בממשל המח׳זן מוזכרים בשמותיהם ובתפקידיהם בכתבה.
לבד מן הפתיחה ומן הסיכום של הכתבה הכותב מביא ברשימתו את הצהרתו של קורבן הרדיפות הדתיות, כפי שהוא רשם אותה כביכול מפיו, ויש לפקפק בכך. למעשה הוא שם את הטקסט הפולמוסי שלו נגד הפרוטקטורט בפיו של אלחראר כדי לתת אמינות יתר לסיפור, שאמור לזעזע את אנשי הקדמה בצרפת. רצף האירועים המתואר בהצהרת הנתבע־הקורבן אינו תואם את זה שביתר המסמכים הקשורים לפרשה. הוא גם מציג את הקהילה היהודית, את בית הדין הרבני במוגאדור ואת בית הרבני הגבוה ברבאט כחותמות גומי של השלטון הצרפתי, שמקבלים ממנו פקודות גם בעניינים משפטיים שבתחום סמכותם. ואולם אין הוא מנסה להסביר מדוע ממשל הפרוטקטורט והקהילה היהודית עשו יד אחת נגד יצחק אלחראר, לבד אולי משרירות הלב שביסוד השיטה הפוליטית הנוהגת במרוקו למגינת לבו.
מחקרי מערב ומזרח-אסופת מחקרים מוגשת לפרופ' הרב משה עמאר-השתמדותו של יצחק אלחרר במוגאדור ב-1932יוסף שטרית-431
דפים מיומן-ג'ו גולן-תשס"ו 2005-מביירות לדמשק
עם הדרוזים
יאשה הרבה לנסוע לג׳בל דרוז שבדרום המדינה. גם המשפחות הדרוזיות החליטו להכניס את מכונת התפירה למסכת מנהגיהן. באותה עת כבר לא נערכה שום חתונה בלי שהכלה תקבל ממשפחתה מכונת תפירה.
אבי אהב את האזור המישורי הזה של אדמה שחורה וצחיחה, מכוסה סלעי בזלת, הגובלת בארץ ישראל. סוּעיידה, בירת הג׳בל, הייתה עיירה גדולה שרחובותיה לא סלולים, אין בה מדרכות, וכבשים וחמורים משוטטים במרחביה. ידידו הגדול של יאשה היה הסולטן אל אטראש, ראש השבט. בני אטראש הם אדוני האזור. בערבים הארוכים שבילה בחברת הסולטן וחכמי הכת, אנשי העוקאל, התוודע יאשה למסורות האזוריות.
״כמוכם, היהודים, גם אנחנו עם קטן, מיעוט בתוך מרחב שנשלט בידי אוכלוסיות עוינות. הדת שלנו אינה האיסלם, ואנחנו לא ערבים. אין ספק שנחשפנו לבשורת הנביא מוחמר בימיו הראשונים של האיסלם. המסר שלו היה שלום, אחווה וכבוד לזולת, אבל אחר כך הוא עוות והפך להיות ״דין אל סייף״ – דת החרב. בשם האיסלם יצאו לוחמים לכבוש את העולם ולכפות עליו את בשורת מוחמר. אנחנו פרשנו מהאיסלם כבר במאה האחת־עשרה. רצינו לחזור לשורשים האמיתיים שלנו. מבשורת הנביא, שאנחנו מכבדים, שמרנו את המצוות. אנחנו מכבדים באותו אופן גם נביאים אחרים – אברהם, משה ועוד״.
בין יאשה לסולטן שררה ידידות שהבשילה בערבי החורף הארוכים. יאשה, שרוע על כריות המַדאפֶה, הסלון בבית המרכזי של בני האטראש, שוחח עם הנכבדים. הוא דיבר איתם על הקהילות היהודיות הפזורות בעולם ועל החזרה לארץ האבות. הנכבדים שאלו שאלות, הם ביקשו להבין. הזר הזה, שכבר לא היה זר, בילה שעות ארוכות במחיצתם. הוא האזין להם, סיפר להם דברים, אך לא ביקש כלל להיראות צודק בעיניהם.
״איך אתם מצליחים למנוע פלישה של המוסלמים הסונים? האנשים האלה רוצים לשלוט בכם, כמו בנו. הם לעולם לא ישלימו עם נוכחותכם בארץ הזאת. בעיניהם אתם תהיו תמיד זרים. במוקדם או במאוחר הם יגידו לכם שהאדמה שהתיישבתם עליה שייכת להם״.
השאלות זרמו מכל עבר. יאשה הקשיב. היה לו כישרון לדובב אחרים ולעולם לא לקטוע את שיחתם, לעולם לא לענות בלהט הרגע. ״האדמה הזאת, אלוהים ברא אותה למען כל בני האדם״, פתח אבי את דבריו בערב שביליתי איתו אצל בני האטראש. הוא הסביר לי שלהחלפת דעות עם הדרוזים יש תמיד קצב משלה. צריך לכבד זאת ולפתח את הדיון באיטיות רבה. לכל מי שיושב במדאפה יש זכות דיבור, ולפעמים צריך לחכות דקות ארוכות עד שאלה שטרם דיברו יחליטו לעשות זאת.
מפעם לפעם היה סולטן אל אטראש שב ושוקע בשתיקה. ״אתם הציונים ואנחנו הדרוזים, אנחנו צריכים להכיר אלה את אלה טוב יותר כדי שנוכל לבסס יחסי אמון בין שני העמים שלנו״.
יאשה דיווח לבן צבי על שיחותיו עם הדרוזים. בן צבי ביקש לארגן גם לו פגישה עם הסולטן. לשם כך הגיע במיוחד מירושלים כעבור חודש, לבלות יום בג׳בל. זה היה בחורף 1936. ״חייבים לשמר ולפתח הקשר הזה בכל מחיר״, אמר עם שובו מסועיידה.
יאשה, שאחבנדר וסולטן אל אטראש החלו להיפגש בקביעות, לפעמים בבית, בדרך כלל במשרד שבסוק אל חמידייה. ההתיישבות הציונית בפלסטין הפכה להיות הנושא העיקרי של שיחותיהם. השניים ביקשו להבין ורצו לדעת הכול. הם דנו שוב ושוב בבעיות הביטחון, שבעיניהם היו קשורות לסוגיית הריבונות המדינית. הם לא בטחו באנגלים ועוד פחות בצרפתים. ״כל זמן שתהיו תלויים בהם לביטחונכם, לא תוכלו להיפטר מהם״ אמרו זה לזה.
שאחבנדר היה ביקורתי כלפי המוסדות שהקימו הצרפתים. ״רק עם שמודע לכך שחירות אינה מובנת מאליה אלא היא זכות יכול להרשות לעצמו את המותרות של טענה לפרלמנטריזם. מה שיש לנו כאן הוא
אסיפת נכבדים, והאופן שבו הם נבחרים רחוק מלהשביע רצון. זאת קריקטורה של הדמוקרטיה. אנחנו צריכים קודם כול ללמוד חירות מהי״.
בפגישותיו היה יאשה חוזר לרעיון ״המדינה־שבדרך״ ולשאלת היחסים שיהיו למדינה הזאת עם שכנותיה. שאחבנדר, שחשב בקול רם, אמר שדרכה של סוריה לעצמאות תהיה שלב חשוב אבל מסוכן מאוד. ״לחברה שלנו״, כך אמר, ״אין שום ניסיון בניהול חיים ציבוריים. מי יודע איך כל זה יתגלגל? רק חברה דמוקרטית שתזכה בכבוד המוסדות המתאימים תוכל להבין ששיתוף פעולה עם המדינה הציונית עשוי להועיל. אבל אנחנו עדיין רחוקים מכל זה מאוד״.
קשה להיזכר בכל מה שנאמר בין כותלי הבית. קשה עוד יותר להיזכר בכל האנשים שזרמו לשם כנהר גואה. המון ידידים ומכרים. היו שנהגו לבוא מאוחר בלילה, ואותם אפילו לא ראיתי.
דפים מיומן-ג'ו גולן-תשס"ו 2005-מביירות לדמשק-עמוד 51
ארץ רחוקה מאוד-מואיז בן הראש-בארץ המהגרים
ארץ רחוקה מאוד
אֲנִי בָּא מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה מְאֹד
וְזֶה מָה שֶׁיֵּשׁ לִי לוֹמַר
אֲנִי מְאֹד עָיֵף
לְשׁוֹנִי יְבֵשָׁה
כְּשֶׁאֲנִי מְדַבֵּר אֵינִי מֵבִין מָה אֲנִי אוֹמֵר
כְּשֶׁאֲנִי שׁוֹתֵק אֲנִי שׁוֹמֵעַ קוֹלוֹת
שֶׁמְּבַקְּשִׁים מִמֶּנִּי לְדַבֵּר בִּשְׁמָם
אֲנִי בָּא מֶרֶץ מֵאֹד רְחוֹקָה
בָּהּ הָעֱצִים עֲדַיִן הָיוּ יְרוּקִים
אֲבִי נוֹתַר חֲסַר בַּיִת בְּגִיל אַרְבַּע עֶשְׂרֵה
אִמִּי נֶעֶלְמָה כְּשֶׁהָיִיתִי בָּן שֵׁשׁ
אֲנִי עַד כְּדֵי כָּךְ עָיֵף
שֶׁסַּנְדְּלַי זְקוּקִים לַמִּטָּה
אָז בְּבַקָּשָׁה אַל תְּבַקֵּשׁ
מִמֶּנִּי לַעֲבֹד יוֹתֵר
רַחֵם עֲלֵי
אִם תִּתֵּן לִי לָנוּחַ
אֲסַפֵּר לְךָ אֶת הַסִּפּוּרִים הַנִּפְלָאִים בְּיוֹתֵר בָּעוֹלָם
אֶת הַסִּפּוּרִים שֶׁל אַרְצִי,
בְּבַקָּשָׁה תֵּן לִי לָנוּחַ
לָנוּחַ
לָנוּחַ…
סיפור יוסף ואשת פוטיפר בקצידה ׳על יוסף הצדיק׳ – יחיאל פרץ – Ph.D
המספר נוקט עוד דרך של תיאור, הוא מתאר את שני האירועים המרכזיים בחטיבה, ההשלכה לבור והמכירה משתי נקודות מבט, מנקודת מבטו שלו ומנקודת מבטו של יוסף, גיבורו. תחילה מתוארים האירועים מנקודת מבטו של המספר, שמתייחס רק לתיאור החיצוני של האירועים. הוא מתאר את הבור ואת תכולתו האיומה ואת פניו היפים של יוסף המצהיבים לנוכח הבור, אך אף לא מילה על תחושותיו של יוסף, גם את מכירתו לשיירת הערבים הוא מתאר בלי לומר דבר על מצבו הנפשי של יוסף.92 אותם אירועים מתוארים מפי יוסף בחלק השני של חטיבה ד׳ במונולוג מעורר רחמים שהוא נושא, כנראה בפני אנשי השיירה, רגע לפני שהוא נפרד מאחיו:
70- פוואחד לביר מנת מכבבי / באיין ׳׳בבור אחד הייתי מוסתר / בין נחשים היו לי
לוחאייש כאן אעדאבי עינויים,
יהודה כאי וחביבי יהודה אחי וחביבי
בעאני בתתאמאן/ א-סדינא / מכרני במחיר / אדונינו / מכרני במחיר.״
בעאני בתתאמאן
קאללו, נצררף מכתובי / פין בוייא אמר לו: ״אקבל את הכתוב משמיים/ איה אבי,
יירא עדאבי יראה יסוריי?
טלעוני פסכו תובי העלוני, והפשיטו בגדיי,
ותלקוני ערייאן / א-סידנא / ועזבוני עירום -אדוננו – ועזבוני עירום.״
ותלקוני ערייאן
יוסף מתאר במונולוג את פחדיו וסבלו, את העינויים שהתענה בבור, את העלבון וההשפלה שחווה בהשלכתו עירום לבור ובמכירתו. העיסוק בעולם הנפש של גיבוריו, ובמיוחד של יוסף, מעניקים לדמות ממד של עומק ומורכבות, ׳מעגלים׳ אותה ומרחיקים אותה מכל נטייה לסטריאוטיפיות וחד-ממדיות. תיאור האירועים מפיו של יוסף מעוררים אצל המאזינים הזדהות גדולה עם סבלו ומעצימים את הביקורת כלפי אחיו.
יוסף מקבל עליו את הדין ומשלים עם גורלו, כעצת המלאך, מתוך אמונה כי כך נגזר עליו משמיים, ואת הדברים הוא אומר בשעה שאחיו מפשיטים אותו מבגדיו ומכים אותו, והוא חוזר על אותם דברים לפני פרידתו מאחיו, כשהוא נישא עם השיירה למצרים. למרבה האירוניה, לא האחים, אלא ראש השיירה הערבי הוא שמגלה הבנה ואמפתיה לסבלו של יוסף ורואה את הדברים כמוהו, הוא מעודדו לקראת המסע למצרים:
חין טללעו דאכ לערבי / גאללו כאשר העלהו אותו ערבי (מן הבור)
תעאלא ייא צצאבי [סאחבי] פנה אליו: ״בוא, נער,
מקבול מא ייעטיכ רבבי מקובל מה שיעניק לך האל,
גיר ייאלה אוכן / א־סידנא / גיר רק בוא – אדוננו – רק בוא.״
יאללאה אובן
דמות נוספת שמעודדת את יוסף היא רחל, אימו המתה. יוסף מגיע עם השיירה אל קבר רחל, המצוי על אם הדרך, משתטח עליו ובוכה על מר גורלו בפני אימו, בדרך פלאית עונה האם ליוסף ממעבה האדמה, מעודדת אותו ואף מייעצת לו להשלים עם מעשה הבגידה של אחיו ולקבל את הדברים, כי כך נגזר עליו משמיים:
גלס יוסף כא יצייח / צייאח לגדר ישב יוסף צועק צעקת הבגידה
גאלתולו ייא וולדי / צבר לצצרה, אמרה לו: ״הוי, בני, סבול את הצרה״.
יוסף נותר לבד מול האחים המתנכלים לו, ולבד בשיירה הנושאת אותו הרחק מביתו ומארצו. אך יוסף אינו לבד בסיפור. האל עומד לצידו, פועל ומתערב לאורך הסיפור בדרכים שונות, לא רק באמצעות המלאך: הוא מזמן את השיירה שלוקחת את יוסף ומצילה אותו ממוות מיידי מידי אחיו:
זאב ללאה וואחד לקאפלא דלערב/ גאדייא והאל זימן אורחת ערבים הולכים מצרימה, למאצר
זאייא מן טריק בעידא / מן צצחרא באה מדרך רחוקה מן המדבר.
בדרך משתטח יוסף על קבר רחל אימו ומבקש ממנה סיוע, אך אנשי השיירה תולשים אותו מהקבר ומכים אותו נמרצות על שעיכב אותם. האל מתערב ומחולל סערה במדבר שמאיימת על השיירה, ואנשיה מבינים כי הסערה נגרמה בשל יחסם אל יוסף, הם מבקשים את סליחתו, ומיד הסערה פוסקת:
עארפנא באיין דנובכ / ראה ייתסארא חזרו וביקשו לפניו סליחה: ״אתה תכפר
חין קטעו סומו / עבבאווה למאצר ידענו, עוונך הרי יתברר״.
יוסף הצעיר היוצא מן הבית בקצידה אינו אותה דמות יוסף שבמקרא, יוסף בקצידה ירא שמיים וישר דרך שלא עשה כל רע לאיש. מסעו אפוא אינו מסע של תיקון וכפרה. זהו מסע שבו שבה מהותו של יוסף כצדיק ומתגלה בכל אירוע ובכל פעולה ומעוררת את הערצת הציבור ואת הזדהותו עימה. חטיבות ה-ח: פרשת יוסף וזוליכה, אשת פוטיפר
פרשת יוסף ואשת פוטיפר היא הפרשה המרכזית בסיפור, והעימות עם זוליכה, אשת פוטיפר, הוא, ללא ספק, לב לבה של הקצידה ושיאה. הפרשה מסופרת על פני ארבע חטיבות(ה-ח, 81- 155). זמן הסיפר של הפרשה התארך מאוד, ועובדה זו כשלעצמה די בה כדי להעיד על מקומה המיוחד בעלילה ועל מרכזיותה בחיי יוסף. העימות הוא גם נקודת המפנה בסיפור, לפניה הלך יוסף מדחי אל דחי, מיוסר ומעונה, ואחריה מתהפך גורלו עד לעלייתו לכס השלטון במצרים. בפרשה זו מתגלה יוסף במלוא מוסריותו ובמלוא מהותו כצדיק, והתנהגותו בפרשה זו היא שזיכתה אותו בתואר צדיק, ובשלה היה מושא להערצה הגדולה של הקוראים והמאזינים היהודים לאורך הדורות. בסיפור הפרשה עושה המחבר שימוש במגוון מקורות של הסיפור: הוא משתמש באינטנסיביות רבה במקורות היהודיים, רובם הגדול מספרות חז״ל ומספרות יהודית מאוחרת יותר. בצד הרמיזות וההפניות אל המסורת היהודית ניכרת גם השפעתה של המסורת המוסלמית. את הפרשה הוא מעצב באותן טכניקות ותחבולות שבהן עיצב את הסיפור עד כה, חלקה הגדול כתוב כשיח ישיר מפי הגיבורים, במונולוגים ודיאלוגים, ואירועים שונים מתוארים מנקודות מבט אחדות, מנקודת מבטו של מספר יודע-כול ומנקודת מבטם של שני גיבורי הסיפור, זוליכה ויוסף. עיצוב זה מעניק לסיפור את אופיו הדרמטי ולדמויות את עיצובן המורכב.
סיפור יוסף ואשת פוטיפר בקצידה ׳על יוסף הצדיק׳ – יחיאל פרץ – Ph.D-עמ' 254