ארכיון יומי: 9 באוגוסט 2019


השירה העברית בספרד ובפרובאנס בעריכת חיים שירמן-ספר שני חלק ב

טָדְרוֹס בֶּן־יְהוּדָה אַבּולעַאפִיָּה

נולד בטולידו בשנת 1247 וישב בעיר מולדתו. היה עוד בחיים בשנת 1298

מְשׁוֹרֵר לֹא יְדַבֵּר רַק הֲתוּלִים / וְעַל לֹא נִהְיָה יִשָּׂא מוּזָלִים
וּמָה הַשִּׁיר לְבַד דִּבְרִי שְׁקָרִים / מְשׁוֹרֵר יִפְרְטֵם עַל פִּי נְבָלִים
וְהַשִּׁיר יְיִף וְנֶהֱדָּר בַּכְּזָבִים / וּבִמְשַׁלִּיםכְּעֵץ נֶהֱדָר בְּעָלִים
וְעַל כֵּן נֶהֱנוּ שָׁרִים לְקַדֵּם / בְּרֹאשׁ כָּל מַהֲלָל דִּבְרִי הֲתוּלִים:

תקופתו של אלפונסו העשירי׳ המכונה החכם׳ שמלך בקאסטיליה משנת 1252 עד שנת 1284, מסמנת שיא בהתפתחותה התרבותית של ספרד הנוצרית. שליט בעל כשרון ורב־ידיעות זה קירב לחצרו משוררים ומלומדים ממינים שונים, בני־ספרד ובני־חוץ, נוצרים, מוסלמים ויהודים. ויש מקום לומר, שלא היה מלך ספרדי נוצרי לפניו שהשתמש בכל־כך הרבה משכילים יהודים. עוד יותר מאנשי־הרוח הצליחו בחצר המלכות אנשי־הכלכלה. הואיל ולא היו די סוחרים נוצרים בטולידו, נודעה חשיבות יתירה למומחים בעסקי כספים שבין יהודי העיר׳ ולפיכך נטלו הללו מקומות חשובים בהנהלת משק המדינה; וכן הוטל על אחדים מהם לעסוק בגביית מסים, או לספק בגדים, נשק ומזונות לצבא או שניתנו להם זכיונות לעסקי־מסחר מסוימים. לעתים הגיעו אנשי כספים אלה לעושר מופלג, אלא שבדרך כלל לא נהנו ממנו זמן רב מפני הרפיפות שבמעמדם. המוני־עם גדולים לא עמדו לימינם ומשלמי־המסים שנאו אותם תכלית שנאה. אפילו ביחסו של המלך אליהם חלו במרוצת הזמן שינויים מכריעים: בסוף ימיו נכנסה בו רוח קנאות דתית והוא פנה בגלוי נגד יהודי ארצו. מזמנו ואילך הולך וחוזר תהליך מסוים בקורות יהודי ספרד: אם יש אנשי־כספים, המצליחים בחצר המלכות, סופם שהם משלמים בעד הצלחה זו ברכושם, ולעתים קרובות גם בנפשם.

בין משוררי התקופה הספרדית היה אחד׳ שנתאווה כל ימי חייו להתעשר ולעלות לגדולה בחצר מלך קאסטיליה, ואף נתן בשיריו ביטוי במרץ לתשוקתו זו, והוא טדרוס בן־יהודה הלוי אבולעאפיה נצר לאחר המשפחות המיוחסות ביותר בקרב יהודי טולידו. אולם נראה שאצלו לא היה ייחוס זה כרוך בממון, ועל־כן נאלץ הוא מימי נעוריו לחבר שירים לכבוד נדיבים ולהתרפס לפניהם. בין הראשונים שזכו לקילוסיו היה ה״גזבר״ (גובה־המסים העליון׳ Almoxarife mayor) דון שלמה בן־צדוק. טדרום הגיש לו מפרי עטו לעתים שונות, ובין התשורות הללו היה גם קובץ שירי־צימוד מיוחד בעל עשרה שערים (כדוגמת ״ספר הענק״ של משה אבן־עזרא). בשנת 1273 נפטר דון שלמה, ומשוררו הנאמן נשא שתים־עשרה קינות על מותו.

זיקתו של טדרום לבנו של נדיב זה, לדון יצחק דֵי לַא מַלֵחַה (Don Caq de la  Maleha), נתהדקה עוד. הלה היה בעל עסקים גדולים, וכינויו המשונה בא לו מזכיונות למלח שהיו בידו. טדרוס היה לבן הפמליה של השר היהודי ונלווה אליו בנסי­עותיו, כדרך הטרובאדורים שהיו מלווים את הנדיבים רמי־המעלה. אמת, יחם זה לאיש חסדו היה כרוך בהשפלת כבוד למשורר, אבל הוא הביא לו גם יתרונות מסוימים. דון יצחק, שהיה בעל השפעה גדולה למדי, יכול לעזור לו הרבה, אף נתן לבן־לוויתו חלק בתענוגות שמשכו את לבו. נראה שטדרוס סיגל לעצמו עד מהרה את אורח חייהם של רבים מסולתה ומשמנה של יהדות טולידו. ואף־ על־פי שלא פרק עול תורה ומצוות ככמה וכמה מבני המעמדות האלה, הרי בהליכותיו עם נשים לא־יהודיות נהג קלות־ראש כמותם ולא ראה בכך כל פסול. אמנם, לא כל אנשי טובתו של טדרוס היו ממינו של דון יצחק: אתם נמנה גם אחד מעמודי־התווך של שלומי אמוני ישראל שבטולידו הרב דון טדרוס בן־יוסף הלוי, אף הוא מבני משפחת אבולעאפיה. גם הוא היה איש עשיר ומקורב למלך קאסטיליה, ואף־על־פי־כן ידע לשמור על עצמאותו וטוהר מידותיו. לו הקדיש המשורר את היפה שבקובצי שיריו, המסודר לפי ענייניו (כמו קובץ הצימודים הנ״ל) בעשרה שערים.

יום אחד נתמלאה אחת מתאוות לבו: אלפונסו החכם קיבל את פניו, ובמעמד חגיגי זה הגיש למלך מזרק, שעליו היו חרותים בתיו של שיר עברי קטן שהוא חיבר לכבודו. לשבחו של אלפונסו חיבר טדרוס גם שיר סטרופי בעל צורה מעניינת, המזכירה את הקאנצונות של הטרובאדורים הנוצרים. בין שיכול המלך ליהנות מדברי־שבח אלה בין שלא יכול, מכל מקום נראה, שקיבל ברצון שירים שנכתבו בלשון הקודש.

אבל ימי האושר לא ארכו. בשנת 1279 אסר המלך את גובי־המסים היהודיים וביניהם את דון יצחק; איש חסדו של המשורר נידון למיתה בתלייה, ופסק־הדין הוצא לפועל באכזריות גדולה. על אסון זה חיבר טדרוס קינה ארוכה מאוד, ומתוכה עולים ובוקעים צלילים חמים, שכמותם לא נשמעו בשיריו הקודמים. לפנינו הימנון על אדם, שאף־על־פי שחטא בחייו, עמד בנסיון בשעת השמד ולא המיר את דתו, הראה עח־רוח וקידש שם שמים ברבים. לאחר משך זמן לא־ארוך נדמה לו לטדרום, שגם עליו נגזרה אותה גזירה. בינואר 1281 נתפסו פתאום רוב הנכבדים היהודים מקאסטיליה והושמו במאסר. המלך תבע בעד פדיון נפשם סכום של 4,380,000 זהובים, ויחד עם זה דיברו על לב האסירים שימירו את דתם (יש להניח שדבר זה היה תנאי לשחרורם).

גם טדרוס המשורר ישב אז בבית־הכלא, והוא נזדמן שם דווקא עם פושעים פליליים נוצרים. בזמן ישיבתו בתוך האספסוף ובשעות יסוריו הקשים נתעוררו בקרבו כוחות טמירים. תחילה היה דומה לו שנפשו השלימה עם המיתה על קידוש השם, אם ייתבע לכך. כאדם שדבר זע בלבו הכיר טודרוס שהיה ראוי לגזרה שנגזרה עליו׳ הודה על חטאיו וביקש לחזור בתשובה. אבל הלך־רוח זה לא עמד בו. לימים נתברר לו, לפי הנראה שעוד לא כלו כל הקיצים, שיש לו עוד תקוה להחלץ ממצוקתו ושמא אף לחזור לאיתנו. ובאמת, באחד הימים של שנת 1281 נשתחרר ממאסרו, אף כי איננו יודעים היום כיצד אירע הדבר. בבית־הכלא היתה שהות בידו לחבר שירים הרבה מאוד, ובהם נתן ביטוי מלא לדאגותיו ולתקוותיו.

המאסרים ־בהמון עשו רושם קשה מאוד על יהודי קאסטיליה. אותה שעה הרים הרב טדרוס הלוי את קולו, קולו של מנהיג טהור־הלב. בידו עלה להחזיק בתקופת המאסרים במעמדו המכובד במדינה. עתה, כעבור זעם, קם ותבע מבני עמו, שיחזרו בתשובה שלמה, שידקדקו במצוות התורה, היינו שינהלו את עסקיהם ביושר, ובייחוד שיתרחקו מן הנשים הנכריות׳ ובהגבהת ספרי־תורה ובהשמעת קול שופר הוטל החרם הגדול על כל מי שיקל ראש בעבירות הללו.

אפשר שטדרוס כבש באמת את יצרו לאחר שיצא מבית־הכלא, ולעומת קלות־ראשו שלפני מאסרו היה נוהג במידה של התאפקות. אבל קשה היתה עליו הפרישות הגמורה מנשים נכריות, ובאמת בא היום והוא חזר ונתפס על חטא זה וטרח ללמד זכות על עצמו. ומפני שנשאר נאמן לדת אבותיו וטיפח באהבה ובגאווה את הלשון העברית (שלא כיהודים רבים שזלזלו בה)׳ ראה עצמו באחד משומרי־תורה, והואיל ולא הצליח במעשיו, עשה את עצמו צדיק ורע לו! תמיד התפלל לאלוהיו בתמימות וביושר־לבב, שיזכהו לחזור ולעלות לגדולה. ובאמת נשמעה תפילתו. בשנת 1289 נרשם שמו בתעודות הנוצריות יחד עם שמותיהם של אנשי־עסק יהודיים אחרים, שעשו בחסותו של המלך סאנצ׳ו הרביעי. במעמדו זה החזיק טדרוס לפחות עד שנת 1295, היא שנת מותו של המלך. סימן חיים אחרון שהגיע ממנו אלינו היא כתובת פיוטית לבית־כנסת בעיר אוקאניה, שחיבר בשנת 1298. יש ממנו עוד שיר שנכתב כמשוער בשנת 1300, אלא שתאריך זה מוטל בספק. מקורותינו אינם מגלים לנו, אס משורר בעל־תאוות זה האריך ימים ואם הצליח לשמור על מעמדו עד יום מותו.

השירה העברית בספרד ובפרובאנס בעריכת חיים שירמן-ספר שני חלק ב-עמ' 415

09/08/19

חוכמה מקדם-סיפורי חכמים מקהילות הספרדים ועדות המזרח-חזי כהן

לוב

הקהילה היהודית בלוב היא מן הקדומות בעדות ישראל. עם גירוש ספרד והתפשטות השלטון העות׳מאני במאה השש־עשרה, החל שלב חדש בהתיישבות היהודית בלוב. ההתעוררות הרוחנית בלוב מיוחסת לרב המקובל שמעון לביא, שהיה ממגורשי ספרד. המתיישבים החדשים שהגיעו בעקבות גירוש ספרד ופורטוגל, וכן יהודים מליבורנו שבאיטליה, הצטרפו לבני המקום והתרכזו בערים בנגזי וטריפולי, ובכמה יישובי ספר. הקהילה המרכזית היתה בטריפולי, ובראשה עמד בתחילה קאיד(נשיא) אשר ניהל את ענייניה. בשנת 1874 הוחלפה משרת הקאיד, שהיתה מנהלית בעיקרה, במשרת החכם באשי, שהיה המנהיג הרוחני. הראשון בתפקיד זה היה הרב אליהו חזן, אשר הגיע כשד״ר מארץ ישראל ונענה לבקשה להישאר בלוב. בקהילות האחרות כונתה הסמכות התורנית העליונה ״הרב הכולל״.

במאה התשע־עשרה הובאו רבנים מבחוץ לכהן בלוב – דבר המעיד על חולשה או התרופפות בלכידותה הדתית ובמעמדה הרוחני של הקהילה. אולם, בטריפולי לבדה פעלו בראשית המאה העשרים כעשרים ישיבות ובהן התקיימה פעילות לימודית ענפה. יש מהן שעסקו בתחום ידע ספציפי, וכך למשל אצל הרב משה אסרוסי (מחבר הספר"וישב משה") התמחו בדיני שחיטה. לימוד הקבלה היה נפוץ בקהילות לוב, ובטריפולי הוקמה ״חברת זוהר״, שעיקרה לימוד וקריאת ספרות הסוד. רבני לוב נהגו לכתוב שירי קודש וראו בכך אמנות חשובה. לצד כניסת רבנים ללוב מקהילות אחרות, יצאו כמה רבנים בני המקום ללמד מחוצה לה.

לאורך הדורות פעלו בלוב חכמים בולטים אשר חיברו ספרי קודש בתחומים שונים. המקובל שמעון לביא כתב את החיבור הקבלי ״כתם פז״ ותיקן תקנות חשובות. רבי חוכמה מקדם

אברהם כלפון כתב את הספר ״חיי אברהם״ ובו טעמיהם של כחמש מאות דינים ומנהגים. הרב יעקב רקח חיבר יצירה גדולה בשם ״שולחן לחם הפנים״: עשרים ואחד כרכים ובהם ביאור על ה״שולחן ערוך״. פירושים רבים נכתבו גם לספרי תהילים, משלי ושיר השירים, משום שקראו בהם בציבור.

במאה התשע־עשרה החלה חדירה של השפעות מודרניות ללוב, אשר התעצמה עם הכיבוש האיטלקי בתחילת המאה העשרים. יחסם של יהודי לוב לשינויים שחלו במדינה תחת השלטון האיטלקי היה מתון וסובלני, והם הסתגלו לחלק מן התכנים שהביאה עמה התרבות האיטלקית. בעקבות זאת, היהודים מילאו תפקיד חשוב בתיווך בין האוכלוסייה הערבית המקומית לשליטים האירופיים החדשים.

החינוך הושתת על אדני המסורת ופעל בבתי כנסת ובבתים פרטיים, והשתתפו בו בנים בלבד אשר למדו בעיקר תפילה ומקרא. לעיון במשנה ובגמרא הגיעו רק מעטים – המצטיינים שבחבורה ומי שידו השיגה ונפשו חשקה בתורה. הלימוד היה בקבוצות גדולות ורב גילאיות, ועיקרו למידה בקול רם ושינון של כתבי הקודש. בשבתות הונהג לימוד למבוגרים בבתי הכנסת.

החכם באשי, הרב אליהו חזן, מצא את מצב החינוך בלוב בכי רע וביקש להנהיג רפורמה, שכללה: ארגון התלמידים בקבוצות גיל, צמצום הכיתות והכנסת לימודי חול ותוכני לימוד כלליים. הרב חזן ביקש גם לכלול את לימוד השפה האיטלקית בחינוך היסודי. גישתו נתקלה בהתנגדות מצד רבנים בטריפולי ומצד חלק מאנשי הקהילה. עם זאת, תהליכי המודרניזציה לא נעצרו, והכיבוש האיטלקי בראשית המאה העשרים חיזק את הנהירה למסגרות חינוכיות איטלקיות. בשנת 1876 הקים האיטלקי גנטו פאגי בית ספר לבנים, וב־1887 הוקם בית ספר לבנות. בבתי ספר אלה למדו שפות רבות, ובראשן איטלקית, ומטרתו היתה להכשיר את התלמידים למסחר עם איטליה. בשנת 1890 הוקם בלוב בית ספר של כי״ח, אשר העניק חינוך צרפתי. הקמת בית הספר עוררה מתח רב ואצל רבים התעורר חשש כבד מהשפעה שלילית בגלל אופיו החילוני, אולם בית הספר משך תלמידים רבים. עם הידרדרות המצב בחינוך וכישלון היוזמה של הרב חזן, שעבר למצרים, יזמו ראשי הקהל גיוס כספים לטובת שדרוג מערכת החינוך. הקמת הארגון הציוני"בן יהודה" בלוב של שנות השלושים של המאה העשרים, בישרה תקופה של חידושים רבים בתחום החינוך, ולימוד העברית הפך מרכזי יותר ויותר.

יהודי לוב תמכו בתנועה הציונית כבר מראשיתה במאה התשע־עשרה. עם זאת, התמיכה לא היתה מוחלטת, והתפתחה בעצלתיים. תחת השלטון האיטלקי הפאשיסטי היה מצבם של היהודים קשה, ומהומות דמים ופרעות ביהודים המשיכו גם לאחר מלחמת העולם השנייה. מצב זה עודד את היהודים לעזוב את לוב, והאיץ את תהליכי עלייתם לארץ. חלקם עלו בעליה הבלתי לגאלית. ביטוי לתמיכה בציונות ובהקמת מדינת ישראל עולה מפסיקת בית הדין בטריפולי לחגוג את יום העצמאות באמצעות קריאה בתורה בשחרית ובמנחה, ונשיאת תפילות מיוחדות ובכלל זה תפילה לשלום המדינה. ב־1949 החלה עלייה המונית: רובם של יהודי לוב ורבניה עלו לארץ והשתלבו במדינת ישראל.

הרב כמוס אג׳רבי

תלמיד חכם ודיין בלוב (1913-1840). נודע בחריפותו בלימוד התלמוד ונושאי כליו. היה בן למשפחה ענייה ועבד למחייתו בעבודות קשות. פעמים רבות, משאזל השמן במנורתו, למד לאור הירח. נתמנה לאב בית הדין בטריפולי עם הדיינים אברהם חביב ושלום תשובה. כשביקר בג׳רבה ונפגש עם רבניה, נפעם הרב משה כלפון הכהן מחריפותו וידיעותיו בתורה. הרב אג׳רבי העמיד תלמידים הרבה ובהם הרב חי גביזון, שהיה לימים אב בית הדין בטריפולי.

לחשוב על כל הקושיות

הרב אג׳רבי אמר פעם ששאיפתו היא להבין את הגמרא היטב עד שיעלה מעצמו את כל קושיות הראשונים.

טעות סופר

פעם אחת התקשו בישיבה במאמר סתום בתלמוד. התלמידים חזרו וקראו את הכתוב ולא הצליחו להבינו. משהגיע הרב אג׳רבי, הבחין בתכונה בבית המדרש ושאל במה עסוקים התלמידים, והשיבו לו שיש מאמר גמרא תמוה. הרב אג׳רבי עיין בגמרא דקות ארוכות, ולבסוף הכריז, ״יש כאן טעות סופר. השורה העליונה התחלפה עם השורה התחתונה.״ בדקו ומצאו כי הצדק בידו, ובאה הבעיה על פתרונה.

חוכמה מקדם-סיפורי חכמים מקהילות הספרדים ועדות המזרח-חזי כהן-עמ' 66

 מ. ד. גאון-יהודי המזרח בארץ ישראל-חלק שני

אברהם אלחריזי

נזכר בם, ״תתכמוני״ לר׳ יהודה אלחריזי בתור משורר. אולי היה מקרוביו או שנקרא כך בהיותו פיטן וחורז חרוזים. וז"ל שם: ושירי אברהם בן חריזי בידי שכל אחוזים ונאוו לחייו בתורים צוארו בחרוזים״.

יהודה ב״ר שלמה אלחריזי

נולד בברצלונה, ספרד הערבית בעת ההיא, בשנת ד״א תתקכ״ה לערך, ונפטר בה בשנת תתק״צ. נודע כאבי המליצה העברית החדשה, והמשורר האחרון לשלשלת היוחסין של גדולי ספרד. בימי נעוריו — לפי עדותו הוא — התדפק על דלתי חכמים ומשכילים ״והיה על שמריו שוקט, ושושני ששונים בגני התענוגים לוקט״. בחצי ימיו יצא למסע ארוך וממושך בארצות המזרח, ובהיותו במצרים החל כותב את מחברותיו שקראן בשם כולל ״תחכמוני״. בשנת תתרמ״ח לחרבן, היא ד״א תתקע״ו בקר בא״י, ויבלה בה כחודש ימים. בירושלים מצא את רבני דרום צרפת שבפיו יכונו ״חסידי עליון הבאים לשכון בציון״ ואח״כ היה בעכו ובצפת. את גודל חבתו לאה״ק מסד ברשמי מםעיו אשר כלל במחברותיו. 2 עבודתו הספרותית היתה רבה ומעונפת. הצטיין בעיקר בתרגומיו מערבית לעברית. מספריו הידועים כיום הם:

א. ס פ ר הגורלות נזכר ב״תחכמוני״ שער נ. כ ״ י אוקספורד. ב. אגרת המוסר הכללית מאת הרופא הערבי עלי ריצ׳ואן תרגמה מערבית לעברית. ג. אגרת תחית המתים לרמב"ם, תרגום מערבית לעברית. ד. ס פ ר הנפש המיוחס לנאלינוס. נדפס בוינציה שנת רע״ט. ה. ס פ ר אסור הקבורה לגאלינוס. נמצא עדיין בכ״י. ו. סוד הסודות מיוחס לאריסטו והוא מ ח ב ר ת של דברי מוסר ועניני אמונה ז. פירוש ס פ ר המאור ע ל המשנה לרמב״ם, תרגום מערבית לעברית. ח. ס פ ר מורה הנבוכים לרמב״ם, תרגום מערבית לעברית ט. תחכמוני, אסף גדול של שירים ומליצות ומכתבים ודברי חכמה בחרוזים. מכיל חמשים מחברות או שערים. נדפס פעמים אחדות התפרסם ביחוד ע״י ספרו החשוב הזה י. פירושים לכתבי הקדש. כ׳״י. יא. ספר על דקדוק הלשון העברית כ ״ י . יב. חובות ה ל ב ב ו ת ל ר ׳ בחיי הספרדי הדיין, תרגום מערבית לעברית.

אבן אלטאראס

הראשון ממשפחה זו שנודע בתולדותינו. היה לפנים מרבני קשטיליה. והרה״ח אליקים כרמולי בהשענו על מקורות שונים קובע, כי עלה לארץ הצבי ושם חבק דת הקראים ויהי תלמיד נאמן ומסור לאבו אלפ׳ראג׳ כל הימים. ובספר הקבלה להראב״ד נזכר אמנם קראי זה בשם סידי אבן אלתאראס שהיה מקשטיליה ועלה אח״כ לא״י.! אלא שמקץ שנים אחדות לישיבתו בארץ, חזר לקשטיליה והיה משרת לעדת הקראים שם ונפטר בשנת ד״א תרצ״ב לערך. משפחה זו הסתעפה כעבור זמן ורבים מבניה ישבו בארם צובא. אולי משם התפשטו בין יתר ערי תוגרמא (תורקיה). כיום נמצאים מהם בשאראי אשר בבוסנה, וכן בשאר מדינות הבלקן. הללו נקראים משום מה אלטאראץ תחת אלתאראס או אלטאראס, ואין הבדל בין שלשת השמות.

אהרן אלטאראם

מחכמי ורבני דמשק. חי בזמן הרב משה מרדכי גלאנטי. הובא זכרו בהקדמה לס׳ ״ברך משה״ שו"ת להנ״ל שנדפס בליוורנו. יש להניח, כי היה מנכבדי ועשירי העיר וזהו מה שנאמר עליו שם: ״ונדרש להיות שליח בדבר מצוה זו אחד המיוחד שר וגדול ליהודים דדחיל ומוקיר רבנן, משפר יוחסין החכם המרומם המתחסד עם קונו כה״ר אהרן אלטאראם נר״ו״. באמצעותו ובסיועו נמסר כ״י של הספר ברך משה לדפוס, ויצא לאור בשנת תקם״ט.

דוד אלטאראם

מרבני אר״ץ ואח״כ בירושלים. נזכר בהקדמה לס, 'המעלות לשלמה, לר׳ רפאל שלמה ב״ר שמואל לאניאדו. וכה יכנהו: משכיל לדוד חכים יתקרי החכם המרומם וכו'. מחצות הלילה הוה קאי יושב ועוסק בתורה שפתותיו שושנים לא פסיק גרסא מפומיה.

דוד בן שלמה אלטאראם

היה רב בוינציה בסוף המאה הי״ז. חבר ספר דקדוק עברי וספר צוף דב״ש קטן, המכיל צוואתו ודברי מוסר בחרוזים. וכתב עליו הרב מרדכי שמואל גירוגדי, שהיה חסיד גדול, והזכיר את הגהותיו על המשגה. הוא הגיה את המשניות נקד אותן והכינן לדפוס. וחתם בהקדמה לספר בשם דב״ש אלטראס. נלב״ע י״ג ניסן תע"ד. לפי מפתח הצוואות להרה״ח דובער וואכשטיין בקרית ספר, שנה י״א עמ. 242

ח ב ו ר י ו: א. צוף דב׳ש קטן כולל צוואתו ודברי מושר בחרוזים, נדפס בוינציה, שנת תע״ד. ב. דברי הברית, סדר הלמוד, לברית מילה עם פזמונים ופיוטים וכו', וינציח תם״ח. ג. משניות בנקוד וחלופי נירסאות ללמוד בכל ימות החדש עם תפלות, וינציה תקנ׳״ד״ ד. הגהות על המשניות, אוצה״ס. אות ד* סי׳ 179 . וראיתי סדר זרעים ירושלים תרע״נ.

יוסף אלטאראס

מרבני דמשק בשנת ש״ס לערך. משם העתיק מושבו לאר״צ. המשורר ר, ישראל נג׳ארה מפליג בשבחו ויכנהו נעים זמירות ישראל ״שאמרותיו טהורות יום ליום יביע ואהלי שבילי מעגלי המליצה ירקיע, ואורי זהרי השיחות הנכוחות כשחר יבקיע, ישמיע קול תהלתו לאל אלהי הרוחות, בשירי זמרה ותשבתות לשונו תמהר לדבר צחות.״ גם בנו ר' נסים היה פייטן וחורז חרוזים.

יעקב יצחק אלטאראם

נולד באר״צ בשלהי שנת תקמ״ו. בילדותו הובא לירושלים ע״י אביו הרב שעלה אז להשתקע בה. לאחר שקבל בעיה״ק את ראשית חנוכו התורני יצא ממנה ולא שב אליה עוד. בשנת תקס״ו התישב במרשיליה. אז הגה רעיון איך להטיב לאחיו תושבי רוסיא שסבלם היה רב בעת ההיא. ע״פ הצעתו נגשה חברה ידועה לבנות אניות מסע לשירות בחופי הים התיכון. מגמתו היתה להעביר יהודים מרוסיא לאלג׳יר. לתכלית זו בקר ברוסיא בשנת תר״ו. ממשלת

צרפת נאותה לבקשתו להפריש שטחי אדמה מתאימים באלג׳יר לשם התישבות יהודים, ואולם פעולה זו לא יצאה מגדר נסיונות פחות או יותר מוצלחים. במשך שלשים שנה היה נשיא עדת היהודים במרשיליה ולאות הוקרה על שירותיו המרובים, מנתהו ממשלת צרפת לפרש לגיון הכבוד.  נפטר בעיר AIX בשנת תרל״ג, זקן ושבע ימים. אוצר ישראל ב. עמ 75

 מ. ד. גאון-יהודי המזרח בארץ ישראל-חלק שני

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
אוגוסט 2019
א ב ג ד ה ו ש
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031

רשימת הנושאים באתר