מורשת יהדות מרוקו

טדרוס אבולעאפיה היה מחבר פורה מאוד. אפילו הפריז במקצת במה שאמר על קובץ שיריו הגדול, המכונה בשם ״גן המשלים והחידות״, שאינו אלא ״כטיפה מן הים״ מכלל יצירותיו, הרי בלי כל ספק שחיבר יותר מן המצוי בספר זה, והוא למעלה מאלף שירים. ה״גן״ מורכב מכמה וכמה קובצי שירים, וטדרוס עצמו הוא שליקטם וצירפם יחד והוסיף פתיחה לכל הספר כולו. הוא הוא שקבע בראש שירים רבים כתובות המחזיקות לפעמים תיאור מפורט של מסיבות חיבורו של השיר. מאותות הזמן הוא, שמקצת הכתובות בלבד נכתבו ערבית. כמו שנהגו הקדמונים בכל שיריהם, והשאר עברית. המשוררים שבאו אחריו נהגו לפי שיטה זו וכתבו עברית בלבד. טדרוס ידע לשקול ולחרוז בקלות יתרה, ומסתבר שלא תמיד בדק שבע בדיקות אחר כל שורה שהעלה על הכתב. לפיכך אין תימה, של״גן המשלים והחידות״ הוכנסו לא מעט דברים טפלים, יצירות שגרתיות וחסרות מעוף, ובריבוים מסתירים הם מעינינו את השירים המעניינים והמקוריים באמת. ודאי שאין מקומו של טדרוס בשורת משוררינו הראשונים־במעלה, אבל מבחר מחושב של שיריו יש בו כדי להראות למעיין את אישיותו המיוחדת של משורר זה.

טדרוס שאף להרחיב את מסגרתם של נושאי שירתו, לגיון את תוכנה, להעשיר את צורותיה ואת סגנונה בכל מיני דרכים. הוא הרבה לעיין ביצירות קודמיו עד שהיה בקי בהן, ואף עשאן לעתים קרובות דוגמה לעצמו. אבל יחד עם זה השתדל לפתח לשנות מן הדברים שלמד מפי אחרים ולחדש חידושים ככל שמצאה ידו. אמת׳ הדרכים׳ שבהן טרח לעורר את התפעלות קוראיו, אינן כולן לפי טעמנו כיום. יש שהוא משתעשע בסידורים מוזרים של בתי־שיר על גבי הנייר, בצירופי אותיות, במיני קצב וצלילים משונים. וכן חיבר הוא שיר בצורת עץ בעל ענפים (לפי דוגמה של אברהם אבן־עזרא), בתים שאפשר לקרוא מאחור לפנים, מלמטה למעלה וכדומה׳ אחרים שכל מליהם פותחות באות אחת או שבהן חסרות אותיות מסוימות׳ חרוזי־הד, וכיוצא בהם הרבה.

למען האמת יש לומר, שלהטוטים אלו אינם עיקר אצלו ואינם משמשים בידו אלא תבלין נאה ליצירתו. רוב שירתו מצוינת בפשטותה ובלשונה הקלה והרהוטה. בעוד שבאחדות מן היצירות של תקופת הזוהר הספרדית יש שפע של ״קישוטים״ ברוח המליצה הערבית, וריבויים מופרז לפי טעמנו, הרי אין טדרוס מגדיש בדרך כלל את הסאה. יתירה מזו: על־ידי שימוש ניכר בלשונות של המשנה והתלמוד מוסיף הוא לסגנונו חן ורעננות לא־מעט. מצד זח ממשיך הוא בשיטתו של משולם דיפיארה בחידוש הלשון ומורה את הדרך למשוררים רבים שבאו אחריו.

כדוגמה מוצלחת של נושא לא־רגיל נזכיר את הפתיחה ההיתולית, שקבע בראש שיר־התנצלות אחד (להלן מס׳ 366). כאן שם הוא ללעג את כללה של השיטה הקפואה של ה״פתיחות״, שהיתה מטילה על המשוררים לספר על עצמם דברים, שפעמים היו היפוכה של האמת. ואף־על־פי שטדרוס עצמו נכנע לשיטה זו ברוב שיריו, הרי הרבה פעמים משתדל הוא גם בתחומה לנטוש את הדרכים הכבושות.וכן מוצאים אנו אצלו פתיחה, שעניינה ויכוח בין פרחים בגן, ולא נודע נושא זה בספרות העברית לפניו(להלן מם׳ 367).

במסגרת סוגי־השירה המקובלים מצליח טדרוס יותר מכל במעין ״אמנות זעירה״, היינו במכתמים ופרקי שירה קצרים׳ שעניינם ידידות ואהבה, טבע ויין. בקלותם, בחינניותם ובריחוקם מכל דאגה וצער יש בהם ממשב רוחה של אמנות הרוקוקו האירופית שבמאה השמונה־עשרה. שירי־אהבה רבים מצויים גם בקבוצת ה״מושחאת״ החילוניים, או שירי־האזור, שחיבר על־פי דרכה של מסורת ספרותית ישנה, שראשיתה בתקופת שמואל הנגיד. הם נתחברו כמעט כולם לפי מנגינות של שירים ערביים, והתחלותיהם של אלה נרשמו על גבם. לפי נוהג הראשונים מסיים גם טדרוס את מרבית שירי־האזור בחתימות בלשון הערבית המדוברת או בתערובת של העברית והספרדית הישנה.

בל מקום שמשורר זה עוסק בדברים שבין גבר לאשר, לשונו מלאה ציורי חשק וחמדה. דיבורים של ניבול־פה שכיחים בשיריו יותר משהיו בשירי קודמיו, ׳ובכללם אלחריזי. לפיכך מתמיה הוא לא־מעט בהטפתו שהוא מטיף גם ל״אהבה רוחנית״ שאינה מתחללת על־ידי חמדת־בשרים. בשני שירים גדולים (נדפסו להלן מם׳ 382 ו־383) מבסס טדרוס השקפת־עולם זו, שקנה לו והחזיק בה׳ כביכול, לאחר ההתהוללות הסוערת של ימי נעוריו. אבל אפילו כתב דברים אלה בשנות העמידה, לא נוכל לראות בכך יותר מביטוי של הלך־רוח חולף, שחרי גם לאחר יציאתו מבית־כלאו לא היה בידו לכבוש את יצרו. ואפשר שאין השירים על האהבה הרוחנית מהווים את דעתו האמיתית בכלל, ולא נאמרו אלא כמס לאופנה ספרותית. קרוב לשער (כמו שעשינו ביעקב בן־אלעזר ובאברהם אבן־חסדאי), שאין כאן אלא השפעתם של טרובאדורים מסוימים, שהיו מרוממים ומעריצים אח אהובת נפשם כמלאך שמים, שאדם נהנה מזיו פניו מרחוק ואליו לא יקרב. השערה זו מסייעים לה שירים אחרים של טדרוס, שניכרות בהם השפעותיה של הסביבה הנוצרית. אותו השיר שהגיש טדרוס למלך אלפונסו, כמו שנאמר למעלה, נכתב בצורה סטרופית שאיננה מצויה אלא אצל הטרובאדורים בלבד. וכשם שמשוררים אלה לא נהגו לפרסם בשיריהם את שמות הגבירות שהעריצו, כך הסתיר גם טדרוס לעתים שמות נשים בלשון חידות. וכן יש ב״גן המשלים והחידות״ גם מחזורים שלמים של שירי פולמוס עם משוררים אחרים (כגון ויכוחו עם פינחס הלוי), הדומים מכמה וכמה בחינות לטנצוֹנוֹת הפרובנסאליות. המחלוּקת נאחזת כאן ושם בעניינים של מה־בכך, והיא מבוימת וערוכה מתחילתה ועד סופה! כוונתה היחידה היא לבדח את דעת הנדיב דם־המעלה על־ידי הלצות נסות ולשונות של דופי, שבעלי־הריב מטילים זה בזה. רוב השירים הללו אינם עשויים למשוך היום אלא את המלומד בלבד, את חוקרת של תרבות יהודי ספרד והתפתחות טעמם הספרותי. כנגד זה מוצאים אנו בין יצירותיו של טדרוס כאלה׳ שגם אוהב שירה סתם עשוי להתרשם מהן ולהודות שהן תרומתו העיקרית של המשורר לאוצר ספרותנו. כוונתי לתגובותיו האישיות על מאורעות חייו. בתקופה שבה השתדלו הרבה משוררים לטשטש את השורש האינדיבידואלי של שירתם, לא היסס טדרוס להגות באזני קוראיו את מאווייו ומחשבותיו הנסתרים, דברים נשגבים ודברי־חולין׳ כאינו חושש לכך, אם פרסומם יהיה לכבודו או לאו. דבריו על התנהגותו עם נשים פורצים לפעמים את גדרי הצניעות, אבל הם ביטוי נאמן של רחשי לבו. וכן מפתיעים ביושרם ובלשונם הגלויה הרבה מן השירים שחיבר בזמן ישיבתו במאסר. הזעזוע הנפשי הוליד בו רוח חדשה, והוא מצא דרכי ביטוי חדשים להביעה. ואפילו תאוות הגדולה וההון המתערבת לעתים ברצונו לחזור בתשובה ולהתייסר, הרי אין גם מה מידה של העמדת פנים, אלא כנות גמורה.

טדרוס מדבר פחות מכל משורר עברי ספרדי אחר בעם ישראל, בצרותיו ובתקוותיו. במידה ששירתו סמוכה בכלל על מציאות, הרי עיקרה אישיותו וענייניו הגדולים והקטנים. ברם, אם נקבל את דעתו של גיתה, האומר על עצמו שיצירותיו לא היו אלא ׳פרקי וידוי גדול׳, הרי שאין כהגדרה זו הולמת את שירי טדרוס אבולעאפיה. הוא מתוודה לפני קוראיו ומגלה להם את סתרי לבו כהוויתם.

השירה העברית בספרד ובפרובאנס בעריכת חיים שירמן-ספר שני חלק ב- טָדְרוֹס בֶּן־יְהוּדָה אַבּולעַאפִיָּה

עמוד 418

פרק תשיעי

חברות

החברות נוצרו מתוך דחף דתי. האנשים הכניסו את עצמם לעול זד. בגלל המצוד. שבדבר, ודרך אגב, באו על סיפוקם צרכים אחרים בחיי הקהלה. שירותים חיוניים נמצאו להם ספקים. בנוסף לכך, הדבר קירב וליכד את אנשי ההברה אלו לאלו, הן כתוצאה ממגע הדוק בשעת מילוי התפקיד הכמעט יום־יומי, והן כתוצאה מהאסיפות והחגיגות המרובות שערכו בצוותא .

הערות המחבר: אפשר לומר שהחברות, מילאו במארוקו את התפקיד החברתי שמילאה החסידות בחברה האירופית.

ר׳ שאול אביטבול מעיד על תלמידו ר׳ אברהם אצ׳יני שהיד. מסור לתפקידו אף בזמן מגפה ודבר … לא נמנע מלסכן עצמו ולשבת ליד החולה (תעודה 270).

החברה הראשונה שאנו מוצאים זכרה בתעודות צפרו היא חברת ״גומלי חסדים״. עוד בימיו של ר׳ שאול ישועה אביטבול אורגנה מחדש ונקבעו בה סדרים חדשים. תפקידם היד. ״לחפור הקברות לשאת המטה ולכל צרכי קבורה״. רובם הגדול של אנשי הק״ק, השתייך לחברת גומ״ח. החברה חולקה ל״ארבע משמרות״. כל משמרה שירתה שבוע אחד, לפי התור. ובמאה הז׳ לאלף הה' כל משמרה טיפלה בנפטר אחד לפי התור. בראש כל משמרה עומד מנהל = ״מוקדדם״ האחראי על פעילותה הסדירה של המשמרת. לידו עוזרים עשרה אנשים בארגון וחלוקת התפקידים. משרת ה״מוקדדם״ — משרה חשובה בקהלה, מלבד השררה והכבוד שבה, שכרבע הקהלה, הם פקודיו הסרים למשמעתו, הטבה חמרית בצדה, שכן פטור היה ממסים ומהטלות אחרות. טיפולם של אנשי המשמרת, החל משעה שנודע להם, מפי אנשי חברת ״ביקור חולים״, שהחולה ״במצב אנוש״, בה בשעה באים אנשים מחברי המשמרת המיוחדים לכך, שבקיאים היו בטכסיסי גסיסה ויודעים לכוון רגע יציאת הנשמה, ושומרים את מיטת החולה עד יציאת נשמתו, שאז קוראים לפניו את ״סדר קריאת שמע״ המכונה ״קריאה נאמנה״. אם יארך תהליך גסיסתו של החולה, מתחלפים שומרי המטה יום יום. אנשים אלה מילאו תפקידם במסירות נפש ואף בעתות מגפה ודבר, ולא משו מעל יד החולה עד שיצאה נשמתו. גם תלמידי חכמים היו פעילים במסגרת חברה זו.

בעת האחרונה כשלאנשי המשמרה היתה עבודה ומסחר שלא יכלו לעזבם ביד אחרים, שכרה המשמרה אנשים אחרים שישבו במקומם, והם שילמו את שכרם. החלוקה לארבע משמרות החזיקה מעמד עד לשנת תשכ״ג, שאז נדלדל היישוב בעיר, כתוצאה מעלייה לארץ ישראל, וחולקו האנשים לשתי משמרות. גם השמירה על החולה נעשתה בתורנות ונקבעו אנשים לכל יום מימות השבוע.

לאחר פטירתו של החולה, מעמיד הממונה על המשמרת אנשים שיחפרו את הקבר. החופרים מביאים אתם לבית החיים יי״ש ודברי מאכל, ואוכלים ושותים כדי להשכיח עגמת הנפש. ורשות ביד הממונה לעכב את אנשי המשמרת לבל יסעו מחוץ לעיר לעסקיהם, והם מרותקים לעיר בשבוע משמרתם.

המתחמק ממילוי תפקידו, ללא אישור מוקדם מהממונה, ״יטיחו עליה״ = ״נופלים עליו״. דהיינו שלאחר סתימת הגולל, באים כל בני המשמרת לביתו. הם קונים מצרכים כראות עיניהם ושולחים לביתו של המתחמק. אשתו חייבת להכין מטעמים ממה שהובא לה. לאחר הסעודה, מחייבים את בעל הבית בכל ההוצאות בנוסף לקנס שמטילים עליו. האיש הסיק את הלקח הדרוש שלא כדאי לו להתחמק ממילוי תפקידו ״ עבודתם של החופרים היתה מלאכה קשה. כי לחצוב קבר באדמה ההררית והסלעית של צפרו, בכלים פשוטים וללא אמצעים טכניים מתקדמים. היא דורשת מאמץ פיזי. חציבת קבר היתד. ענין של 7—8 שעות עבודה. החופרים היו עולים לבית הקברות מוקדם ומתפללים שם כדי שיוכלו להכין את הקבר במועדו. לאחר שחפרו את הקבר הנחוץ, היו מכינים קבר רזרבי לשעת הדחק כגון ערב שבת כל משמרת היתה מכינה קבר כזה כדי שיהיו מוכנים לפחות 4 קברים רזרביים. שניים בחלקת הנשים ושניים בחלקת הגברים.

בתקנה מימיו של ר׳ אברהם ן׳ שטרית (בשנים תר״מ—תרס״א) נקבע שאין לאנשי משמרת אחת לעבור למשמרת אחרת, והמשמרת הקולטת את העבריין צפויה לקנס שימסר לועד ״ארבע ארצות״.

עבודת חברת ״גומלי חסדים״ היתה כמובן שלא על מנת לקבל פרס. מי שמת לו מת לא חוייב לשלם לא תמורת קרקע הקבורה, שהיתה הקדש למטרה זו, ולא תמורת עבודתם של הקברנים. חברה זו נשאה את השם של ״רבי שמעון בר יוחאי״. משום כך ביום ל״ג בעומר, שהוא יום ההילולא של רשב״י, היה חגה של החברה. כל המשמרות נתאספו חבורות חבורות לסעודה של מצוה, בשירה וזמרה. באותו היום רושמים בפנקס החברה את צעירי הקהל לחברים חדשים בחברה. בן י׳—י״ג נכנסו הילדים לחברה החדשה, והאב היה תורם לחברה לכבוד המאורע.

״כל ממונה שולט עלא אלמסאפרין = הנוסעים שיזדמנו בשבוע שלו על פיו יצאו ועל פיו יבואו״.

חברה זו נשאה את השם של ״רבי שמעון בר יוחאי -לראשונה נזכרה בשם זה בס׳ עת לכל חפץ בהקדמה. שם זה ניתן לכל חברות גומלי חסדים בכל מארוקו. והטעם משום שר׳ שמעון בר יוחאי היה מציין קברות (שבת לד, א).

חברה זו פעלה גם בשטחים אחרים והיתה אחד מעמודי התווך של הקהלה. הם עזרו לחכמים בתיקון פירצות עיר, ובמקום שנכשלו הרבנים הצליחו הם. בהיות ידם תקיפה על הק"ק.

הולכת בר מצוה מביתו לבית הכנסת ומבית הכנסת לביתו. אנשי המשמרת שאליה השתייך אבי הבר מצוה באים לביתו ברוב עם, עם פנסים מאירים ומעבירים את הבר מצוה, כעני כעשיר, בהמולה רבה ובשירים ורננות.

הולכת הכלה לבית בעלה. גם בזה היו פעילים להעביר את הכלה לבית החתן בשירה וזמרה. מי שהיה חבר בחברה זו קנה לעצמו קרובים ואחים רבים שמשתתפים אתו בשמחותיו וצרותיו.

היו מתאספים חבורות הבורות ללמוד זוהר מדי שבת בשבתו. כשהיו מסיימים את ס׳ הזוהר עושים סעודת סיום.

בשנים האחרונות כשהתחילה עליה המונית לישראל, היתה התרשלות־מה בעבודת חברה זו והיה צורך בתקנה שתסדיר את פעילות החברה תחת חסות ועד הקהלה. מי שהתרשל במילוי תפקידו, וועד הקהלה הטיל עליו קנסות, כגון שלא יטפלו במתו, אלא לאחר תשלום סך הגון שנקבע על ידי מנהיגי ההברה.

קהלת צפרו-רבי דוד עובדיה-פרק תשיעי "חברות"-עמוד 104

רבי שלום אדרעי, חתום בהרבה פסקי דין בתור דיין בפאס עם רבי יהודה בן עטר ורבי יעב"ץ הנזכר, ופעולתו הין שנות תס"ז – תצ"ו, חיבר דרשות כתב יד, וחידושי ש"ס שמהם נמצא עוד על ברכות ותענית בכתב יד.רבי שמואל בן אלבאז, נולד בשנת תנ"ח, ומת בסוף תק"ט בן נ"ב שנה. אביו רבי יצחק אלבאז, היה איש נכבד וחכם לב ויהי רגיל לקרוא את כל "שלחן ערוך" ולסיימו בכל שלשים יום. הוא מת האחד בשבת כ"ז תמוז תס"ב.

ובכן נשאר רבי שמואל בנו אז יתום קטן כבןחמש שנים, בכל זאת הצליח הנער בלימודיו ויצטיין בבקיאותו ובחריפותו, בהיותו כבן ל"ו שנה, פחות או יותר מעט, נמנה לאחד מהבית דין בפאס יחד עם רבי יעב"ץ ורבי שלום אדרעי הנזכרים, ועש מהרה נודע שמו בגדולים.

רבי שמואל נשא לו לאשה ראשונה נכדת רבי נחמיה הכהן אביהם של רבי משה הכהן ושם טוב אחיו שנהרגו על קידוש השם. ומאשתו זו ירש חזקת שררת בית הכנסת של רבי נחמיה הנזכר בפאס, שם תפש לו רבי שמואל ישיבה וירביץ תורה בתלמידים.

וחזקת השררה ההיא נשארה לו עוד גם אחרי אשר נשא אשה אחרת ותהי גם לבניו אחריו, רבי יהודה, ורבי משה, ורבי יעקב, שלושתם בנים חכמים ולומדי תורה, ויחזיקו גם המה בשררת אביהם. מחביריו של רבי שמואל היה גם רבי חיים בן עטר השני, שכתבו זה לזה ולמדו יחד פעמים רבות, ורבי חיים בן עטר לא היה קובע דבריו להלכה כי אם על פי עצות חבריו זה, רבי שמואל והסכמתו.

לפי הנראה כי השאיר רבי שמואל אחריו שאלות ותשובות ופסקי דינים, ואמנם זאת ידענו גם חיבר שיטות על התלמוד, ומהם נודע לנו, ספר עז והדר, שיטה על מסכת עבודה זרה. ספר הנער שמואל שיטה על מסכת שבועות, גם חידושים על ז' מסכתות, ברכות, שבת, ר"ה, מועד קטן, ביצה, נדה וסנהדרין, וקצת על מסכת אבות וחידושי מסכת מגילה, כלם בכתב יד, גם נמצא ממנו איזה פיוטים בכתב יד.

רבי יעקב בן מלכא, בן רבי יוסף, נולד לפני מחצית המאה הזאת ומת אחרי שנת תקל"א, עוד לפני תע"ז נמנה לסופר הבית דין בפאס, ומאז החל להתפרסם בשקידתו ובבקיאותו, אכן הוא היה איש אץ להגדיל, ודם עשוי לבלי חת, ובזה הסב עליו את חמת הבית דין פעמים רבות.וגם אחרי היה לאחד מהבית דין, פעם כפעם בינו ובין חביריו בבית דין, דברי ריבות וניגושים, וככה סבלו הרבה ממנו ארבעת חברי הבית דין, רבי יעב"ץ, רבי שלום אדרעי, רבי שמואל אלבאז ורבי אברהם עלאל. לראשונה לא נקה גם את מורו, האב בית הדין רבי יהודה בם עטר, ופעם דבר עליו כי עות את הדין.

אכן בראותו כי כל רבני פאס והמון הקהל חפצו להעניש אותו על זה, הסב את דבריו בפנים אחרות ויתנצל כי לא על הרב האב בית הדין כוון, כי אם על אחד מהבית דין. הנה כן נצברה שנאה ואיבה ביון ארבעת הרבנים ההם ובין רבי יעקב בן מלכא, ובשנת תצ"ד בחודש אדר שני נקעה נפשם של ארבעת הרבנים ההם בו, וביחוד שטם אותו ביותר הגדול שבהם רבי יעב"ץ, ויחליטו סוף סוף שאחד מהצדדים יתפטר מהבית דין.

ולפי הנראה היו לו לרבי יעקב בן מלכא עוזרים רבים בין הקהל שחפצו רק כי ישאר בבית הדין, ולכן לא יכלו אנשי ריבו ארבעת הרבנים ההם לדחוצו על נקלה, ויחפצו הם להתפטר, תומאות הריב הזה לא נדע. אך זה ידענו כי רבי יעקב בן מלכא נשאר עוד בהבית דין הוא והרבנים ההם.

ויחתום אתם באיזה פסק דין אחר כך, ובכן אין ספק כי שני הצדדים השלימו ביניהם, ואמנם מפני הרעב של שנת ת"ץ גלה רבי יעקב בן מלכא מפאס, ואחרי שנים היה לרב ואב בית דין בתיטואן, שם נתפרסם שמו עוד יותר ויחשב לאחד מגדולי הרבנים של ראשית המאה הששית, שחיו במערב, וממנו נשארו הרבה פסקי דינים בכתב יד.

רבי יוסף בן רבי יצחק הצרפתי, נולד ביום ד' י"א בתמוז בשנת ת"ב ומת בליל ב' כ"ז חשון תע"ח בן ע"ה שנים וחצי בקירוב. הוא היה חסיד גדול, וחיבר קיצור דיני טריפות כפי מנהג פאס, כתב יד. בנו של רבי יוסף זה היה גם הוא איש חכם לב ושמו רבי אברהם הצרפתי והוא מת באביב ימיו ביום כ"ו חשון שנת תפ"ב.

רבי שמואל בן זקן, נולד בראשית המאה הזאת ומת בערך שנת ת"ק, הוא היה תלמיד רבי יהודה עוזיאל הנזכר מעלה, ובימי עלומיו התרועע עוד עם רבי עמנואל סירירו הנזכר, וילמדו בחברה אחת, וכנראה נחשב רק מחכמי פאס ולא נמנה לדיין חיבר ספר פרי עץ הגן על התורה ונ"ך שני חלקים, ספר פרי מגדים על אגדות ש"ס ואיזה שאלות ותשובות, חיברו סביב לשנת תפ"ז, ספר גפן פוריה על מסכתות ושאלות ותשובות חיברו סביב לשנת ת"ץ, שני הספרים הראשון והחרון נדפסו מקרוב מכתב יד, והספר פרי מגדים עודנו בכתב יד.

רבי שם טוב בן אמוזיג, חבירו של רבי שמואל בן זקן הנזכר, מת בין ת"ץ – ת"ק כנראה, הוא היה מודע גם לרבי חיים בן עטר השני ופעם אחת כאשר בא רבי חיים בן עטר לפאס עשה לו לרבי שם טוב כבוד הרבה כי ידע אותו למעיין גדול, ממנו נמצא עוד ספר דרושים כתב יד.

רבי חנניה בן רבי ישעיה בן זכרי, נולד בפאס ולמד שם, אך אחר כך נסע למכנאס בין ת"ס – תס"ה, ויתיישב בה, שם נספח בתור עוזר או סופר בית דין, וחי עד סוף המאה הזאת בערך, הוא היה סופר מצוים ופיטן, וממנו נמצא עוד פיוטים בכתב יד, גם הוא שהעתיק הספר אזן שמואל צרבי שלמה די אבילא ללשון הקודש, בפשה צחה ונמרצת.

רבי שמואל בן רבי שאול אבן דנאן, אחי רבי אברהם אבן דנאן הנזכר מעלה, נולד בראש חודש אב תכ"ח, ומת סביב לשנת ת"ץ. הוא היה השו"ב הראשי בפאס, גם חיבר ספר "דברי הימים" קורות יהודי פאס מסוף המאה השלישית ועד המאה הזאת החמישית. ובזכרונותיו אלה השאיר לנו ידיעות נכבדות מאוד שהם היו לנו לעינים לתולדות וקורות יהודי פאס אז ולתהלוכות המשטר המדיני בכלל בימים ההם.

רבי מנחם סירירו השני, מת בן כ"ו שנים ביום ו' כ"ב סיון תע"ט. הוא היה חתנו של רבי עיעב"ץהנזכר מעלה, ואם כי מת בעודנו צעיר לימים הצטיין בלמדנותו, וחיבר ספר " סכינא חריפא " סידני סכין ואיסור והיתר.

רבי יעקב קטן, חי סביב לשנת ת"ע, ויהי חכם מצוין בידיעת טבעי האבנים ומלאכת הכימיה, וחיבר בזה מליצה ארוכה בדרך חלום ופתרונו לגלות סוד בחכמה הזאת למי שיעמיק להבין דבריו, גם נמצא ממנו ספר רפואות וסגולות במיני העשבים, אשר נסדר ונכתב על ידי אהובו רבי אלעזר בהלול מפאס כתב יד שנת תע"ח.

הרב יעקב משה טולדאנו-נר המערב-תולדות ישראל במארוקו פרק שלשה עשר רבני המאה החמישית

עמ' רג

 לִישׁוּעָתְךָ יָהּ קִוִּינוּ

לשבת נחמו. פיוט מעין איזור בן חמש מחרוזות. בכל מחרוזת שני טורי ענף ושני טורי אזור. טורי הענף מתחלקים לשניים.

חריזה: א/ב א/ב גג ד/ה ד/הגג ופו׳.

משקל: ארבע עשרה הברות בטור.

כתובת: שיר לשבת נחמו.

נועם ׳ימשול בעמי׳.

והסימן: לדוד חזק. מקור: ק- טז ע״ב.

לִישׁוּעָתְךָ יָהּ קִוִּינוּ / הֲשִׁיבֵנוּ אֵלֶיךָ
אַתָּה אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ / גֹּאַלְנוּ שְׁמֶךָ
בַּשֵּׂר אֱמֹר : שׁוּבוֹ לָכֶם לְאָהֳלֵיכֶם
נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי, יֹאמַר אֱלֹהֵיכֶם.

דִּבַּרְתָּ בְּתוֹרָתְךָ / וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם
בְּבוֹר צָרָה וַחֲשֵׂכָה / אַל תָּפֵר בְּרִית אִתָּם
שׁוֹמֵר, עַד מָתַי יְחָרֵף צַר אֵל עֲזַבְכֶם 

אָמַר שֹׁמֵר אָתָה בֹקֶר אָשׁוּב אֲלֵיכֶם.

וּבָא לְעִיר צִיּוֹן גּוֹאֵל / בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה
וְצַר צוֹרֵר וּמִתְגָּאֵל / לָעַד לֹא יִרְדֶּה
גְּמוּל, ה' הוּא יָבוֹא וְיוֹשִׁיעֲכֶם
אַתֶּם נִצָּבִים כֻּלְּכֶם טַפְּכֶם נָשֵׁיכֶם.

דּוֹדִי, לְךָ הַמוּ מֵעַי / מַר מִמָּוֶת עַזְבָךְ
זְכַרְתִּיךָ עַל יְצוּעָי / בְּאַשְׁמוּרוֹת אֶהְגֶּה בָּךְ
חוּשַׁי, וּמַעְיָנַי לַעֲבוֹדָתְךָ אֶמְשְׁכֵם
אָמוֹר אֹמַר לָהֶם שִׁמְעוּ נָא וּתְחִי נַפְשְׁכֶם.

חִשְׁקֵךְ מְאוֹד גָּבַר עָלַי / יוֹנָתִי תַּמָּתִי
זְמַן שְׁנַת קֵץ גְּאוּלָי / קָרְבָה יְשׁוּעָתִי
חַכֵּה אֲחַכֶּה לַחֲנָנְכֶם וְאָרוּם לְרַחֶמְכֶם
רוּחִי אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם אָשִׁיב אֶת שְׁבוּתְכֶם.

1. 1. לישועתך יה קוינו: על-פי בר׳ מט, יח. השיבנו אליך: על-פי איכה ה, כא. 2. אתה… גואלנו: על-פי יש׳ סג, טז. 3. שובו לכם לאהליכם: על-פי דב׳ ה, כז, וכאן הכוונה לארץ־ישראל. 4. נחמו… אלהיכם: יש׳ מ, א, והוא על-פי ייעוד הפיוט לשבת נחמו. 5. ואף… בהיותם: וי׳ כו, מד. 6. בבור צרה וחשכה: ציור לאפלת הגלות. אל… אתם: על-פי יר׳ יד, כא. 7. שומר: כינוי לקב״ה, על־פי השיבוץ מן הטור הבא (8). עד…צר: על־פי תה׳ עד, י. אל עזבכם: זו טענת המוסלמים והנוצרים, כי ה׳ נטש את ישראל ובחר בהם, כביכול. 8. אמר… בקר: יש׳ כא, יב. שוב אשוב אליכם: על־פי בר׳ יח, י, ורמז לחידוד המפורסם, המיוחס לראב״ע: ׳אבי אל חי שמך׳(ראב״ע לוין, ב׳ עמ׳ 529־530). 9. ובא… גואל: על-פי יש׳ נט, כ¡ א, כז ופיתך המשורר הפסוקים זה בזה. 10. ומתגאל: המתלכלך בחטאיו. 11. גמול: על-פי איכה ג, סד. 12. אתם… נשיכם: דב׳ כט, ט. 13. דודי: כינוי לקב״ה, על-פי שה״ש ה, ד ועוד. לך המו מעי: מרוב אהבה, על-פי יר׳ לא, יט. מר ממות עזבך: שישראל דבקים בה׳, גם אם שונאיהם מאיימים עליהם במיתה והמיתה עדיפה בעיניהם מלהמיר דתם. 14. זכרתיך… בך: שכל מחשבותיי בך, על-פי תה׳ סג, ז. 15. חושי ומעייני: גופי ומחשבותיי. אמשכם: אשלוט בהם ואשתמש בהם לעבודתך. 16. להם: לעם ישראל. שמעו… נפשכם: על-פי יש׳ נה, ג, וכיוון לבשורת הגאולה וראה טור 17. יונתי תמתי: כינוי לישראל. במחרוזת זו באה תשובת ה׳. 18. זמן… גאולי: זמן הגאולה עתה ולא סיים דבריו והמשיך ׳קרבה ישועתי׳, על-פי יש׳ סג, ד. 19. חכה אחכה לחננכם: על-פי יש׳ ל, יח ועניינו כאן ציפיה של קוצר רוח. 20. רוחי אתן בקרבכם: על־פי יח׳ לו, כז.