מורשת יהדות מרוקו

20-אַךְ רֹב אֲשָׁמִי / הִטָּה קָטְבּוֹ וְגָמַר; / נָטָה גַּלְגַּלִּי, / יָרֵאתִי 
]וָאֶתְחַלְחַל.
יוֹמִי עוֹמְמִי, / יוֹם חָפְשִׁי בְּחַחוֹ סוֹגֵר / עָרִי עַוָּלִי, / תּוֹךְ שַׁלְשֶׁלֶת 
]מְכוּבָּל.
רַמְשִׂי רוֹעֲמֵי / פֶּרֶץ נַחֲלֵי מֵעִם גָּר / אַבְנֵי זוֹחֲלִי, / כִּפְלַיִם רוּחוֹ 
]חִבָּל.
לֹא כֵן אֲדַמֶּה, / הָפַךְ הַזְּמַן וְחָגַר / מָתְנָיו, וּלְנָפְלִי / שָׁם עֶזְרָתוֹ 
[וְנִבָּל.

• 20- אך רוב אשמתי… ואתתלחל: כל השוד והביזה וההרס המתוארים התרגשו על עם ישראל משום עוונותיו הרבים; כתוצאה מכך השתנה לחלוטין מצבו של העם, עד כדי פחד וחרדה מפני העתיד; רוב אשמי: אשמתי הרבה, על פי ״כי אשמה רבה לנו״ (דברי הימים ב כח, יג); הטה קטבו וגמר: גרם לכיליון ולהרס, כנראה על פי ״עונותיכם הטו אלה״ (ירמיה ה, כה) וכן ״אהי דבריך מות אהי קטבך שאול״(הושע יג, יד); יראתי ואתוולחל: על פי ״וירא ויחרד לבו מאד״ (שמואל א כח, ה).
• 21- יומי עוממי… תוך שלשלת מכובל: אותו יום קודר שבו עם ישראל החופשי נוצח בידי אויביו, נלכד במלכודת ונכבל בשרשראות כדי לצאת לגלות; עוממי: על פי ״ארזים לא עממהו בגן אלהים״ (יחזקאל לא, ח); בחחו סוגר: על פי ״ויתנהו בסוגר בחחים״ (יחזקאל יט, ט); ערי עולי: אויבי ומשנאי, על פי ״יהי כרשע איבי ומתקוממי כעול״(איוב כז, ז); מכובל: מחידושיו של רד״א, על פי ״לאסר מלכיהם בזקיס ונכבדיהם בכבלי ברזל״ (תהלים קמט, ח).
• 22- רמשי רועמי… רוחו חבל: אותו ערב מר ונמהר שבו האויב פרץ את החומות ועלה על העם הגר באבן הזוחלת שליד ירושלים, וגרם פעמיים לחורבן הבית; רמשי: מלשון רמשא, ערב, הביטוי הארמי הרווח בשירת ימי הביניים; רועמי: מלשון רעם ורעש של קולות המלחמה האכזרית; מעם גר אבני זוחלי: עם הגר באבן הזוחלת – כינוי לעם ישראל בארצו, על פי ״עם אבן הזחלת אשר אצל עין רגל״ (מלכים א א, ט); מעם גר: איוב כח, ד; כפלים רוחו חבל: על פי ״כי לקחה… כפלים בכל חטאתיה״ (ישעיה מ, ב).
• 23- לא כן אדמה… ונבל: עם ישראל לא ציפה למכה אנושה כזאת, ולכך שהזמן יתאכזר אליו בצורה קשה כל כך; לא כן אדמה: על פי ״והוא לא כן ידמה״ (ישעיה י, ז); הפך הזמן: התהפך הגלגל והשתנו המזלות – רעיון נפוץ בשירת ימי הביניים הערבית והעברית, וכן בשירת יהודי צפון־אפריקה של המאות האחרונות; ולנפל׳ שם עזרתו ונבל: ביזה את עם ישראל והפכו למאוס, על פי ״והשלכתי עליך שקצים ונבלתיך״(נחום ג, ו).

אוֹיְבִי וְקָמִי / יְמֵי גָּלוּתִי בִּי הִתְגָּר, / וּמְחִי קַבָּלִי / שָׁב כְּאֶבֶן הַסַּבָּל.
25-בְּנֵי עַם רָמֵי / קוֹמוֹתֵיהֶם וּבְנֵי הָגָר / חָשׁוּ לִשְׁלָלִי, / עַמּוֹן וּמוֹאָב
]וּגְבָל.
מִרְדִי בִדְמָמִי / הֶחֱשׁוּ וּכְאֵבָם נֶעְכָּר, / עַד כִּי בִּגְלָלִי / נִשְׂרָף גָּדִישׁ 
]נֶאֱכָל.

וּבְנֵי עוֹלָמִי, / מִבֶּן הָעִיר עַד הָאִכָּר / וְאִישׁ אֲצִילִי, / קִוּוּ חֶרֶב
[מְאֻכָּל.
עַמִּי וּלְאֻומִּי, / שִׂיחָתָם כְּשַׁי וְאֶשְׁכָּר; / הִיא שֶׁעָמְדָה לִי / שִׂיחַ 
[מִפְתַּן הַהֵיכָל.
טוֹבִי וּשְׁלָמִי – / עָנִי מֵעָשִׁיר לֹא יֻכַּר, / וּבְנֵי אֻומְלָלֵי / דַּעַת נְשׂוֹא 
[לֹא אוּכַל.

30-מִבֵּית הַלַּחְמִי / בֶּן דָּוִד קַיָּם יְבֻוכַּר, / יִבְנֶה מִגְדָּלִי, / בַּיִת מִקְדָּשִׁי 
[וְהֵיכָלִי

24-אויבי וקמי… כאבן הסבל: גם בימי גלותו לא הרפו אויבי עם ישראל ממנו, אלא הוסיפו להציק לו ולענותו; ומחי קבלי: כלי מלחמה לניפוץ חומות, על פי ״ומחי קבלו יתן בחומותיך״ (יחזקאל כו, ט); שב כאבן הסבל: הפך לאבן ריחיים, שהיא לטורח על נושאה.

25-בני עם רמי… ומואב וגבל: בין האויבים אדירי הכוח שנלחמו בעם ישראל ובזזו אותו נמצאות ממלכות ישמעאל, עמון, מואב וגבל; רמי קומותיהם: הצלבת מבנים תחביריים – ״רמי קומה״ ו״קומותיהם רמות״; חשו לשלל׳: על פי ״למהר שלל חש בז״(ישעיה ח, א); עמון ומואב וגבל: על פי ״אהלי אדום וישמעאלים מואב והגרים, גבל ועמון ועמלק פלשת עם ישבי צור״(תהלים פג, ז־ח).

26-מרדי בדממי… גדיש נאכל: העמים המתעללים בעם ישראל הצליחו אף להשתיק ולצנן את רגשות המרד המקננים בו נגד מצבו המושפל שבו הוא נתון בגלותו; מרדי בדממי החשו וכאבם נעכר: על פי ״נאלמתי דומיה החשיתי מטוב וכאבי נעכר״(תהלים לט, ג); נשרף גדיש נאכל: על פי ״ונאכל גדיש או הקמה״ (שמות כב, ה).

27-ובני עולמי… חרב מאכּל: בקרב האויבים, בני כל שכבות החברה, מפשוטי העם עד לנכבדים, רצו ופעלו להכחדתו של עם ישראל; קוו חרב מאכּל: על פי ״ואם תמאנו… חרב תאכלו״ (ישעיה א, כ).

28-עמי ולאומי… מפתן ההיכל: תפילתם של בני ישראל שבאה במקום הקרבנות והמנחות היא שעוררה במשורר את הרצון ליצור שירה עברית ולהביע בה את שיחו האישי, ולשונה סיפקה לו בניסיונותיו הראשונים לחבר שירים את הכלים להיכנס לעולמה של היצירה; היא שעמדה ל׳: על פי ״היא שעמדה לאבותינו ולנו״ (מתוך ההגדה של פסח).

29-סוב׳ ושלמי… לא אוכל: המשורר נושא תפילה שיבוא קץ לפערים שבין העשירים לעניים שבקהילתו, ומצהיר על חוסר סבלנותו כלפי אלה מבני קהילתו שהם חסרי השכלה וחכמה; טובי ושלמי: כנראה על דרך ״וה׳ ישלמך טובה תחת היום הזה״ (שמואל א כד, יט); שלמי: מחידושיו של רד״א, במובן ״גמול״, ״תשלום״; עני מעשיר לא יוכּר: על דרך ״ולא נכר שוע לפני דל״ (איוב לד, יט); נשוא לא אוכל: על פי ״ומשאתו לא אוכל״ (איוב לא, כג).

30-מִבֵּית הַלַּחְמִי / בֶּן דָּוִד קַיָּם יְבֻוכַּר, / יִבְנֶה מִגְדָּלִי, / בַּיִת מִקְדָּשִׁי 
[וְהֵיכָלִי

-30 מבית הלחמי… והיכלי: המשורר מסיים בתפילה לבוא משיח בן דוד, שעתיד לבנות מחדש את בית המקדש ולשקם את ירושלים מהריסותיה; מבית הלחמי: מזרע דוד, על פי ״ראיתי בן לישי בית הלחמי״(שמואל א טז, יח); דוד קים: היא גם חתימתו של המשורר רד״א; יבוכר: על פי ״אך בכור אשר יבכר לה׳״ (ויקרא כז, כו); מגדלי: כינוי לירושלים, על פי ״סבו ציון… ספרו מגדליה״ (תהלים מת, יג).

הערות המחבר

-3 שעלל: לשון עלילות; 4 וצלל: ל׳ [=לשון] קשקוש [=השמעת קול, צליל]; 5 אסף: אסף הנביא; 6 ונצלל: ל׳ צללי ערב; 7 המהולל: ל׳ שטות; 10 שב״ ולשמי: ל׳ לשם שבו ואחלמה; 13 מתגולל: מתגלגל בדמו; 14 מגולל: מגולגל.

יוצרת ויוצרים בשירה העברית במרוקו-שיר על קוצר השפה-ר'דוד  אלקאים-יוסף שטרית-התשנ"ט-סיום השיר 

הקדיש

א. אמירת הקדיש

מבוא. הקדיש נאמר חמש פעמים בתפילה וכולל ארבעה סוגים או נוסחים: א. קדיש ׳על ישראל׳ או קדיש ׳דרבנן׳ הנאמר פעמיים בתפילת שחרית: 1. אחרי פרשת הקרבנות, לפני ׳הודו׳; 2. אחרי הקטורת, לפני ׳עלינו לשבח/ ב. ׳חצי קדיש׳ הנאמר על ידי החזן בתחנות שונות בתפילה: לפני העמידה של שחרית, מנחה ומוסף, לפני ׳ברכו׳ בערבית ועוד. ג. קדיש ׳תתקבל׳ הנאמר לאחר העמידה או לאחר התחנון שלאחריה. ד. קדיש ׳יהא שלמא׳ הנאמר לאחר מזמור של יום או לאחר ׳עלינו לשבח׳ בכמה קהילות, ובכללן תאפילאלת.

על פי שער הכוונות לאריז״ל, הקדיש נאמר במעברים של תחנות התפילה המייצגות ארבעה עולמות העולים ויורדים. תחילה עליית העולמות: עולם העשייה מהתחלת התפילה עד ׳ברוך שאמר׳; משם ועד ׳יוצר אור׳ קרוי ׳עולם היצירה׳; העמידה או תפילת ׳שמונה עשרה׳ קרויה ׳עולם האצילות׳; משם תחנות התפילה מייצגות את ירידת העולמות: א. עולם הבריאה מ׳אשרי׳ ועד ׳תפילה לדוד׳; ב. משם ועד ׳אין קדוש כה״ – עולם היצירה; ג. משם ועד ׳עלינו לשבח׳ – עולם העשייה. בין כל ׳עולם׳ נאמר קדיש.

הקדיש האחרון שאחר ׳עלינו לשבח׳ אינו מייצג שינוי בעולמות התפילה, אבל בכוחו של הבן היתום להעלות את אביו ממדרגה למדרגה להכניסו לגן עדן, והוא קרוי ׳קדיש בתרא׳ או ׳קדיש יתום׳.

• קדיש של החזן – אין אומרו אלא החזן, וקדיש יתום – אין אומרו אלא האבל.
• אין החזן אומר ׳יהי שם ה׳ מבורך… בכל הארץ׳ לפני קדיש.
• בראשונה בארפוד היה אומר ׳קדיש יתום׳ רק אחד מן האבלים, אבל מרא דאתרא יש׳׳א ברכה התקין שכל האחים והבנים יאמרוהו ביחד.
• אמירת קדיש על ידי בן ואחי האב – עדיפות לבן.
• מנהג ייחודי בקהילות תאפילאלת, שכל ׳קדישי יתום׳ נמכרים אחת לחצי שנה כשאר המצוות, אבל הקונים מתחשבים במי שנפטר לו קרוב ומאפשרים לו לומר קדיש חודש ימים.
• מנהג ייחודי בקהילות דרום תאפילאלת, לומר תמיד קדיש ׳יהא שלמא׳ אחרי ׳עלינו לשבח׳ של כל התפילות: חול, ראש חודש, שבת ומועד. קדיש זה הקרוי ׳קדיש יתום׳ או ׳קדיש בתרא׳ אינו נפוץ בשאר קהילות מרוקו והוא מקובל באשכנז ובקהילות דרום תאפילאלת, כנראה בהשפעת הרמ״א או אף בהשפעת קבלת האריז״ל. בשאר הקהילות אין אומרים אלא ׳חצי קדיש׳, או שאין אומרים קדיש כלל.^״

נוסח הקדיש

יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵהּ רַבָּא. אָמֵן
בְּעָלְמָא דִּי בְרָא, כִּרְעוּתֵה, וְיַמְלִיךְ מַלְכוּתֵה, וְיַצְמַח פֻּרְקָנֵה, וִיקָרֵב מְשִׁיחֵהּ. אָמֵן
בְּחַיֵּיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן וּבְחַיֵּי דְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל, בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב, וְאִמְרוּ אָמֵן. אָמֵן – יהא שמיה רבה …
יְהֵא שְׁמֵיהּ רַבָּא מְבָרַךְ לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָּא יִתְבָּרַךְ. וְיִשְׁתַּבַּח. וְיִתְפָּאַר. וְיִתְרוֹמַם. וְיִתְנַשֵּׂא. וְיִתְהַדָּר. וְיִתְעַלֶּה. וְיִתְהַלָּל שְׁמֵהּ דְּקֻדְשָׁא, בְּרִיךְ הוּא. אָמֵן
לְעֵלָּא מִן כָּל בִּרְכָתָא ְשִׁירָתָא, תֻּשְׁבְּחָתָא וְנֶחֱמָתָא, דַּאֲמִירָן בְּעָלְמָא, וְאִמְרוּ אָמֵן. אָמֵן

עַל יִשְׂרָאֵל וְעַל רַבָּנָן. וְעַל תַּלְמִידֵיהוֹן וְעַל כָּל תַּלְמִידֵי תַלְמִידֵיהוֹן. דְּעָסְקִין בְּאוֹרַיְתָא קַדִּשְׁתָּא. דִּי בְאַתְרָא הָדֵין וְדִי בְכָל אֲתַר וַאֲתַר. יְהֵא לָנָא וּלְהוֹן וּלְכוֹן חִנָּא וְחִסְדָּא וְרַחֲמֵי. מִן קֳדָם מָארֵי שְׁמַיָּא וְאַרְעָא וְאִמְרוּ אָמֵן. אָמֵן

יְהֵא שְׁלָמָא רַבָּא מִן שְׁמַיָּא, חַיִּים וְשָׂבָע וִישׁוּעָה וְנֶחָמָה וְשֵׁיזָבָא וּרְפוּאָה וּגְאֻלָּה וּסְלִיחָה וְכַפָּרָה וְרֵיוַח וְהַצָּלָה. לָנוּ וּלְכָל עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל וְאִמְרוּ אָמֵן. אָמֵן

האומרים קדיש פוסעים שלוש פסיעות לאחור עוֹשֶׂה שָׁלוֹם בִמְרוֹמָיו, הוּא בְּרַחֲמָיו יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵינוּ וְעַל כָּל עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל, וְאִמְרוּ אָמֵן. אָמֵן

הטעם הוא שתהיינה כ״ח תיבות מן ׳יהא שמיה׳ עד ׳בעלמא/ ועד בכלל, כנגד כ״ח אותיות דמילוי הוי״ה. ראה יפה שעה לר׳ מכלוף אביחצירא, שו״ת חלק או״ח, סימן מח. גם במראכש אומרים ׳מן כל ברכתא׳(זוכר אבות, עט' 33), וכן נוהגים גם בשאר קהילות מרוקו(נתיבות המערב, עט׳ יט סעיף כט). בעניין זה מובאות שלוש דעות בבית יוסף סימן נו: א. לומר עד ׳דאמירן בעלמא׳ כמניין כ״ח תיבות. ב. לומר עד ׳עלמיא׳ כמניין כ״ח אותיות. ג. עד ׳יתברך׳

ג. עניות לקדיש

• עונים בקול רם ׳יהא שמיה/.. עד ׳דאמירן בעלמא', ועד בכלל.
• בנוסח ׳ואמרו אמן׳ החזן או אומר הקדיש אומר ׳ואמרו/ וכל הקהל עונה יחד עמו ׳אמן/
• בקדיש ׳יהא שלמא׳ הקהל עונה ׳חיים ושבע׳ וכן ׳לנו ולכל עמו ישראל׳ בלי ׳ואמרו אמן/
• אחרי התיבה ׳תתקבל׳ הקהל עונה ׳תקובל ברחמים וברצון/
• אחרי ׳על ישראל ועל רבנן׳ הקהל עונה ׳עליהם השלום/
• כל העניות של הקדיש, ׳אמן׳ ו׳ברוך הוא וברוך שמו׳ נאמרים בקול רם על ידי הקהל, גדולים וקטנים.
• מרא דאתרא יש׳׳א ברכה נהג להזהיר את הקהל לענות בקול רם ׳ברוך הוא וברוך שמו׳ ו׳אמן/
• אין הציבור עומד בקדיש מכל סוג.
• בשלושה קדישים נהג מרא דאתרא יש׳׳א ברכה לעמוד: בקדיש של ליל שבת לפני ׳ברכו/ בקדיש לאחר חזרת הש״ץ בשחרית ובמנחה ובקדיש ׳תתקבל׳ של ערבית.²¹

ד. כריעות ופניות בקדיש

אומר הקדיש שאינו חזן מכוון עמידתו במקום שעומד, ולאו דווקא לכיוון מזרח.

נוהגים לשחות קצת בקטעים האלה:

כשאומר ׳יהא שמיה רבה׳ שוחה קצת. ב. כשאומר ׳בחייכון׳ פונה לצד ימין, ׳ביומיכון׳ – פונה לצד שמאל, ׳ובחיי דכל בית ישראל׳ – פונה חזרה קדימה.

וכן ב׳עושה שלום במרומיו׳ פונה לצד ימין, ׳הוא ברחמיו׳ – פונה לצד שמאל, ׳יעשה שלום׳ – פונה חזרה קדימה.

אוצר המנהגים והמסורות לקהילות תאפלאלת וסג'למאסא-מאיר נזרי-הקדיש-עמ'51