משפחת פדידה-תולדותיה מק. שונים


משפחת פדידה-תולדותיה מק. שונים

une histoire fe famillesFEDIDA

Nom patronymique semble-t-il d'origine arabe au sens difficile à cerner. Abraham Larédo avance que c'est un ancien prénom féminin qui a pour sens argent, petite monnaie, sans donner plus de précisions. On pourrait alors peut-être, en restant sur cette piste de l'origine arabe, le rappocher du prénom proche porté par le Musulmans et dont il pointait être un augmentatif; Fâdi, celui qui rachète les prisonniers contre rançon. On sait l'importance qu'attache la tradition juive à cette forme achevée de solidarité, considérée comme un commandement suprême pour lequel il est par exemple permis de vendre un Sefer Torah L'histoire des Juifs au Maghreb contient de nombreux exemples de rachat de prisonnier: juifs des mains de leurs géôliers, par exemple au moment de l'expulsion d'Espagne er 1492. La difficulté est la forme féminine de ce ce nom. D'où une autre explication possible qui tout en ayant le même sens est basée sur une origine hébraïque, déformatic : de "Pédouya" (le pe et le f s'écrivant de la même lettre en hébreu), la rachetée. Le nom es attesté au Maroc au XVIème siècle, figurant sur la liste Tolédano de patronymes usuels a l'époque dans le pays. Autre orthographe: Fdcda. Au XXème siècle, nom peu répandu_ porté essentiellement au Maroc (Marrakech, Fès, Meknès, Casablanca), mais également en Algérie, dans l'ancien département d'Oran (Oran, Tiaret).

R.Abraham

Rabbin a Fes au XVIIIeme siecle

  1. MIMOUN:

 Rabbin originaire de Marrakech qui monta à Jérusalem au cours de la première moitié du XIXème siècle. Il fut en 1848, le premier émissaire envoyé par la communauté maghrébine de Jérusalem, qui tentait de s'organiser de manière indépendante, quêter dans les trois pays du Maghreb. Après la restauration de la sécurité de la navigation en Méditer­ranée avec la destruction du dernier repaire de corsaires après le débarquement français en Algérie en 1830, on assista à une reprise du mouvement de alya du Maroc. Les nouveaux arrivés ne trouvèrent pas de soutien auprès de l'ancienne communauté sépharade de Jérusalem qui avait le monople des quêtes dans la diaspora et sous l'instigation d'un rabbin de Fès, rabbi Moché Torjman, ils tentèrent de s'organiser en communauté indépendante afin de pouvoir bénéficier directement des dons de leurs frères du Maghreb, mais se heurtèrent à l'opposition déterminée du Comité de la Communauté Sépharade. 11 rencontra au Maroc un accueil chaleureux. C'est ainsi qu'à Fès, le Grand Rabbin Shelomo Eliahou Abensour, emu par ses descriptions sur la misère de la communauté de Jérusalem, le munit d'une lettre de recommandation pour les autres communautés. Il établit dans les synagogues un tronc pour la communauté maghrébine de Jérusalem. Mais malgré ce succès encourageant, cette première mission ne fut pas suivie d'autres, l'opposition des sépharades réussissant à étouffer dans l'oeuf la tentative d'indépendance qui ne sera acquise que plus de vingt ans plus tard grâce à un dirigeant hors-pair, rabbi David Benshim'on (voire Benshim'on).

 SHEMOUEL:

 Bijoutier à Meknes entraîné sans le chercher dans le tumulte de l'histoire. En Avril 1911, les tribus berbè­res de la région de Meknès se soulèvèrent contre Moulay Hafîd à Fès et se désignèrent un nouveau sultan, Moulay Zin. Pour se donner les attributs de sa nouvelle fonction et se doter d'un sceau d'or, il réquistionna deux bijoutiers juif dont ce Shémouel, les seuls versés dans le métier. Comme il n'y avait pas assez d 'or au palais royal, les bijoutiers juifs furent contraints de faire l'appoint en offrant leurs boucles d'oreilles. Le travail fini, ils furent raccompagnés chez eux le lendemain par les gardes de l'éphèmère sultan.

 ELIAHOU:

 Un des grands notables de la communauté de Meknès. Bijoutier prospère, il monta en Israël au milieu des années cinquante et fut à l'origine de la construction d'une grande synagogue à Kiriat Shaul, près de Haïfa, "Heikha Shlomo", dédiée à la mémoire du plus grand poète de l'Age d'Or espagnol, rabbi Shélomo Iben Gavirol.

 PIERRE:

 Fils de Nessim Simon Fédida, meunier à Oran. Né à Lyon en 1934. Agrégé es Lettres, professeur à l'Université Paris VIII. Auteur de plusieurs livres dont "L'Absence" (Paris, 1978); "Crise et contre-transfert (1992); "Le site de l'étranger' (1995).

SHALOM:

Avocat et homme politique israélien né au Maroc. Ancien maire de la ville de développement de Bet Shemesh, près de Jérusalem qu'il ravit au Likoud en 1988 pour le compte du Parti Travailliste dont il fut considéré à l'époque comme une des étoiles montantes. Son échec aux élec­tions municipales de 1994 et son impli­cation dans une affaire de mauvaise gestion l'ont mis provisoirement à l'écart de la direction du parti. Né au Maroc en 1955 dans une famille de 8 enfants, il immigra enfant en Israël en 1961. Après son service militaire comme procureur, il s'installa comme avocat a Bet Shaemesh. Il est un des héros du livre de Amos Oz sur Israël des années soixante-dix ""Ici et là en Eretz Israël".

BETSALEL:

Un des premiers originaires du Maroc à devenir avocat en Israël. Au début des années 1970, il fut le premier émissaire israélien envoyé en France pour promouvoir les activités sionistes au sein des nouvelles communautés d'originaires d'Afrique du Nord et assuma les fonctions de Secétaire Général de la Fédération Sépharade de France. A son retour, il reprit son cabinet à Jérusalem et fut en 1979 parmi les fondateurs du mouvement d'intellectuels d'origine nord-africaine, Beyahad, et du Comité Public des Festivités de la Mimouna.

 

JACQUES:

 Un des militants du mouvement d'étudiants d'origine nord- africaines en Israël, Oded, qui décidèrent aux élections de 1977 de se lancer dans l'action politique et syndicale. Il centralisa la campagne électorale pour les élections à la Histadrout en 1981, et après l'échec de la liste Oded se retira de la vie publique pour se lancer dans les affaires entre la France et Israël.

  1. I. ZVI:

 Rabbin natif de Marrakech, chef de la grande Yéchiva "Or Gaon" à Bné Berak qui outre son curusus d'études, s'est attelée à la publication des oeuvres des rabbins marocains du passé.

תולדות משפחת פדידה הי"ו קורותיה. " תולדות יעקב " לרבי יעקב חזות זצ"ל.

תולדות משפחת פדידה הי"ו קורותיה…

מתוך הספר " תולדות יעקב " לרבי יעקב חזות זצ"ל

עטרת זקנים בני בנים ותפארת בנים אבותם.דמויות יהודים ממרוקו בירושלים

ביוגרפיה של כמוהר״ר שלום פדידה זצוק״ל.

קורות חייו של כמוהר״ר שלום פדידה זצוק״ל בן שמחה ז״ל הצדיק הנ״ל היה צדיק וחסיד קדיש משכמו ומעלה הוא סבא שלי מצד אבי ז״ל אני הכותב שורות אלו זוכר מחוויות הילדות איך היה שוחט תרנגולים לאנשים, והוא היה אומר להם, כל מי שיש לה כסף תשלם, ולמי שאין לה אני מוחל לה מחילה גמורה.

אני זוכר כשהסבא היה עובר ברחוב היו מנשקים לו את היד קטנים וגדולים, אנשים ביקשו ממנו ברכה, והוא ברך אותם מעומקא דליבא. כשעבר החכם ברחוב כאילו דמות של מלך עובי היה משופע בשפע של מידות טובות ושפע של חן וחסד היה יורד על פי מידותיו, וכולו שופע חן אצילות ויראת שמיים טהורה.

לא היה אדם אחד שהיתה לו מחשבה לא טובה כלפי הצדיק חס־ושלום, כולם קיבלו אותו בכבוד ובענוה ובסבר פנים יפות ומאירות, אבל כל הכבוד שחלקו לו הציבור וקהל עדתו היה מגיע לו מאה אחוז, כי היו דרכיהם דרכי נועם ישרים והגונים, אף פ.כ לא שמעו ממנו מילה אחת שלא במקום, תמיד דיבר יפה בנחת ובענווה וכמובן רק בדברי תורה, כי גם שיחת חולין של תלמי— חכמים היא דברי תורה;

הצדיק הנ״ל היה כותב קמעים בצלחת, והיתה לו הצלחה רבה בכתיבת הצלחת, אשר בה השתמש בשמות הקודש מתוך ספרי קבלה עתיקים שמו הלך לפניו, והציבור עמד בתור לזכות לברכתו אשר לא שבה ריקם.

ברחוב איפה שגרנו שמעו רק את שמו, ואנשים באו אליו ממרחקים יום יום.

אני זוכר כשהצדיק היה יוצא לבית הכנסת, היו מתנפלים עליו לזכות לנשק לו את היד גדולים וקטנים.

כשהיה דורש בדברי תורה בימי שבתות וחגים בעניני דיומא היה בית הכנסת מלא מפה אל פה, וכל הציבור בלעו בצמא את דבריו, אשר היו נאמרים בנחת ובענווה, ״ודברים היוצאים מן הלב־ נכנסים אל הלב״ כי הדברים חדרו אל ליבם הטהור, ביוצאם מפה קדוש וטהור.

הוא היה מלמד תלמידי חכמים בביתו הגדול ורחב הידיים, ושם לימד את תלמידיו, אני ראיתי דבר חשוב מאוד שעשה עלי רושם כביר, והוא אהבת תלמידי החכמים ואהבת התורה, כשהיו נפגשים היו מתחבקים ומתנשקים איש לרעהו באהבה רבה ובכבוד הראוי לכל אחד ואחד לפי כבודו ומעלתו, כל מה שאני כותב ראו עיני, 99 אחוז עשו למען השאיר שם טוב לאחרית ימיהם, כי הם דאגו לחיי עולם הבא, והסתפקו במועט בעולם הזה.

הצדיק כשהיה כותב קמיע למישהו והנ״ל היה עני ואין לו במה לשלם היה מעניק לו את הקמיע חינם, בצירוף ברכה והצלחה. לפעמים היה יושב שעות על גבי כתיבת צלחת, ובסוף אם היה משוכנע שהמצב קשה, היה נותן לו חינם אין כסף.

תולדות משפחת פדידה-יוסף פדידה

פדידה 1

חס וחלילה, אין לנו אפילו במחשבה מילה לא טובה עליהם, כי היתה עליהם יד ההשגחה העליונה משמיים, אשר שמרה אותם מכל פגע רע, אני זוכר שלעת זקנתו אחרי גיל 100 גדלו לו שיניים חדשות, פשוט מאוד. אך בהגיעו לגיל 110 שנים נתבקש לישיבה של מעלה בשם טוב , זקן ושבע ימים, יהי רצון שיבקש עלינו ועל זרעו חיים ארוכים, חיים של שלוה ונחת ושלום, חיים של יראת שמיים, חיים שנזכה לביאת משיחנו שיגלה עלינו במהרה בימינו.

גם הסבתא זי׳ל אף פעם לא חלתה, כל הבית היה מבורך בגללה, והברכה שרתה בזכותה בכל מכל כל, אמא שלי ז׳׳ל הגיעה לגיל 94 שנים, אחר חלתה והלכה לעולמה בשיבה טובה.

אני מבקש כל מי שקורא את המאמר הזה יפתח את המוח שלו וישאל: אם ראשונים היו כאלה, מדוע אנחנו הצאצאים שלהם חיים על כדורים ותרופות וטיפולים רפואיים יום יום, ״ואין לך יום שאין קללתו- מרובה מחברו״ ולפי עניות דעתי הדלה, אני אומר, כל זה קורה לנו בגלל שאנו לא ממלאים את התפקיד שהטיל עלינו הקב״ה, ללכת בדרכיו, ולשמור עצותיו וחוקיו ומשפטיו, בגלל זה אין לנו השקט הנפשי, והמתח הנורא של החיים עלי אדמות.

לכן ״עבדו את ה׳ ביראה- וגילו ברעדה״ ואז השם יהיה בעזרתכם ויושיע אתכם אכי״ר.

מאחר שהמחשבות ההגיגים החוויות והסיפורים שלי יוצאים ברצף ובזמנים שונים, מטבע הדברים שהרעיונות יחזרו על עצמם בכלים מכלים שונים ולפעמים מהיבט אחר לגמרי.

הדברים היוצאים מעומק הלב הם מאוד רגישים, ולכך אינם מובאים בסדר מחושב וקר.

אני מקווה שזה לא יפגע בהנאה שבקריאת הספורים.

בברכה רבה

יוסף פדידה

לעילוי נשמת בן עזיזה

אליהו פדידה ז״ל

אליהו פדידה היה יהודי מיוחד במינו. הוא היה תמים עם ה׳ אלוקינו ועם הבריות. לא ידע חכמות, והיה בעל צדקה וחסד וללא הבחנה, הוא היה בעל צדקה עם אנשים זרים לו.

יותר ממה שדאג לעצמו, דאג לזולת. הרגישות שבו הביאה אותו לדאוג לא רק לצדקה אלא לעזור לאלו שיתמודדו בדוחק עניותם, אך לא יפשטו יד לצדקה, רחמנא לצלן.

דאגה לצורכי בית הכנסת

דאגה לצורכי בית הכנסת היתה על כתפו: לכל מה שצריך לבית הכנסת היה דואג, לספרים, במיוחד לתהילים, לספרי תפילה, לספרי תנ״ך לישראל, לגמרא על מסכתות ממסכתות שונות.

רק תאמרו מה חסר ואז היה מוכן ומזומן לממן לא רק בממונו אלא לדאוג גם בגופו.

רבות מחשבות בלב איש ועצת ה׳ היא תקום

לצערנו הרב היה אליהו פדידה ז״ל ערירי, קשה מאוד להבין, אך אדם כה טוב, גורלו יהיה ללכת לבית עולמו מבלי שיהיה לו מי שיאמר עליו קדיש ואכן כך היה. אך כנראה ״כל מאן דעביד רחמנא, לטב עביד״, ו״רבות מחשבות בלב איש ועצת ה׳ היא תקום״.

אליהו נפטר בגיל 66 בעיר בה גדל, קזבלנקה שבמרוקו. מאחר שהוא קבור ליד הוריו, לא העלינו את עצמותיו לארץ ישראל.

הליכות חייו

אליהו עבד למחייתו כסוחר מצליח, שומר מצוות ומתפלל יום יום שלוש תפילות, עושה מעשים טובים, ״כל אשר היה עושה, ה׳ מצליח בידו״. היה אהוב על הבריות, אוהב תלמידי חכמים, אהב את העיר קזבלנקה וסיים את חייו בה.

חנניה פדידה בו רחל ז״ל בעלה של עזיזה בת פריחה ז״ל

מצוות כבוד אב ואם

אבא היה אדם ישר עם הבריות אך הקפיד מאוד על כבוד אב ואם. לכל מקום שאליו העתיק מקום מגוריו הוא דאג שהוריו יהיו על ידו, פרנס אותם, דאג לכל צורכיהם ואכן קיים כבוד אב ואם מא׳ ועד ת׳, כלפי הוריו. אל לנו לשכוח שמדובר על תקופות קשות מאוד , והעניות היתה מצויה ובקושי אנשים התקיימו אך היות והוא קיים כבוד אב ואם, זכה להצלחה בכל מעשי ידיו, בהיותו סוחר ממדרגה ראשונה.

מצוות צדקה בכל עת

אבא ז״ל אהב את החברה, את החיים, אהב לתת צדקה. הוא לא הבחין בין יהודי ללא יהודי ולכולם נתן וקיים ״ומבשרך אל תתעלם״ כהלכתו.

איסור לשון הרע

הוא העריך כל אדם, לא היה מדבר רכילות והיתה לו אמונה לא רק בה׳ אלא גם באדם, ״טוב שם משמן טוב״ היה לו עם הקהל, עם הסוחרים שהיה לו אתם משא ומתן תמידי וזכה לכבוד גדול ועליו נאמר ״איזהו מכובד, המכבד את הבריות״, וכן ״כל שרוח הבריות, נוחה הימנו, רוח המקום נוחה הימנו״ התקיים בו.

אבא נפטר בישראל בשיבה טובה ונקבר במחנה דוד בחיפה בהיותו בגיל 82.

כבוד אב ואם

הורי היו עוזרים לכל נצרך והיו נרתמים למשימה כזוג יונים. כאשר לביטחון בה׳ היה להם בטחון מלא ועזרו לכל נזקק ותמיד לא שפטו אף אחד שריכל נגדם אלא אמרו תמיד ״יש מי ששופט״.

השכנת שלום בין אדם לחברו

אני זוכר שאבי חנניה פדידה היה בחברת ״אהבת שלום״. חברת אהבת שלום כשמה כן היא, היא חברה שדואגת להשכין שלום בין משפחות או בתוך המשפחות במידה ומתברר שישנו קרע כל שהוא.

בהיותי ילד לא אשכח איך אבי עסק בנדון זה ברמ״ח אבריו. כמובן שאליו התלוו חברים מאותה חברה. יהי רצון שזכות מצווה רבה זו תעמוד לו בעולמו.

אמונתו הגדולה בהשם

בגיל 60 אבי החליט לא לעבוד יותר למרות שאין לו פרנסה מביטוח לאומי, אותו ביטוח שאיננו קיים במרוקו. הוא השליך את כל אמונתו בהקב״ה. וישב ללמוד תורה והסתפק במועט שבמועט שעמד עדיין לרשותו והוא קיים ״פת במלח תאכל… ובתורה אתה עמל״ עמל ממש. בזכות התורה הקדושה, הם זכו לעלות לארץ כאשר עם כל הקשיים בעליית זקנים שאין להם פרנסה, ה׳ זיכה אותי להיות להם לעזר ובשל המקצוע שלי וגילי הצעיר עלינו כולנו ארצה כאשר כל הטיפול בהורי באחריותי נפלה על כתפי וזכיתי אכן עד יום מותם לקיים באהבה, במסירות ובחיבה את מצוות כיבוד אב ואם, אותו כבוד שהסב נחת להורי. יהי רצון שכל אותן ברכות שברכוני הורי יתקיימו בי, אמן. יש לציין שאמי החזיקה מעמד לאחר מות אבי ונפטרה בשיבה טובה בגיל צ״ה 95 תודה לא-ל.

תולדות משפחת פדידה – מתוך הספר " תולדות יעקב " לרבי יעקב חזות ממראכש זצ"ל

מתוך הספר " תולדות יעקב " לרבי יעקב חזות זצ"לAsilah

איוב בלערבייא….

עזיזה בת פריחה

מראיה והליכותיה

אני זוכר בילדותי וזה עומד לנגד עיני כיום את התמונה של אמי זיכרונה לברכה .היא היתה אישה יפה וצנועה וחוט של חסד וחן משוך עליה. כיסוי הראש והשמלות הארוכות שיוו תוספת צניעות והערכה רבה במיוחד כשלאישיותה מתלווה השמחה התמידית ללא שום קיטור ותמיד ״שמחה בחלקה״.

לדוגמא: בחג הפורים, אמי כבר הייתה עוסקת בהכנות לקראת הפסח, ״הרי 30 יום לפני החג, צריך לדרוש בענייני החג״. אמי הייתה ״הופכת את הבית״ פשוטו כמשמעו. דואגת לצביעת הקירות של הבית, לניקיון יסודי עד השעות הקטנות של הלילה, כאשר בזמן הצביעה, הכניסה לחדרים אסורה בהחלט.

בריחות של הצבעים בדירות עם צאת חג הפורים הכניסו אותנו להרגשת חג הפסח המתקרב ובא. אווירת חג הפסח הייתה מחממת אותנו, מרעננת אותנו ומזכירה לנו את כל אותם טעמים של אוכל, של ריחות במיוחד כשהאוכל היה מתבשל לאט לאט על פחמים וזה עשה את האוכל יותר טעים.

כשאבי לקח את אמי לאישה, הייתה עניות גדולה. בתחילה התגוררו בכפר שלו לתקופה קצרה אך אחר כך אבי, נסע עם אמי ובאו להתגורר בקזבלנקה. הורי שכרו דירת חדר כאשר הוא היה מוקף בשכנים, צפיפות שנבעה מעניות. אבי עסק במסחר וה׳ הצליח בידו.

למרות הצפיפות בשל האהבה והאחווה ששררה בין השכנים, הצפיפות לא הורגשה וחווית האחדות העשירה לא רק את ההורים אלא גם את הילדים אשר מצאו תמיד מה לעשות, איך להעביר את זמנם הפנוי למרות שרוב הזמן או שהיו בבית ספר או בבית הכנסת(החדר) אצל החזן שלימד את פרשת השבוע ואת ההפטרה. האנשים שבאו להתגורר בקזבלנקה, היו באים מהרי אטלס, לא היו מתורבתים, ללא השכלה אך החום הפנימי, המשפחתי שרר והורגש באוויר.

אספר כעת הרפתקה מחנכת שקשורה לחוויות ילדותי

אחד מילדי השכנים התקוטט עם ילד אחר ונתן לו מכה. אמי בקשה מהאמא של אחד הילדים לא להתערב, כי הרי בסופו של דבר ילדים רבים ומתקוטטים ואחר כך משלימים . עדיין לא גמרה את המשפט, והאישה הזו מהרי האטלס התנפלה על אמא, נשכה אותה נשיכה נאמנה – נשיכה שהטיפול הרפואי ארך כשנתיים. גם הרופא, גם השכנים רצו לדעת מי נשך את אמי אך אמי עמדה בשלה ולא רצתה להסגיר את האישה האכזרית הזו, כשגברו הלחצים יום יום מצד השכנים או שהנושא עלה על סדר היום, זה גרם לאמי לקום יום אחד ולהגיד ״וכי תעלו על דעתכם שאני אמסור יהודיה(הכוונה לשכנה שנשכה אותה) לידי ערבים – אתם יודעים מה היה עולה בגורלה לו נפלה לידיהם״ ואמי נצרה ושמרה את הכאב, את הסבל במשך כשנתיים אך לא מסרה את השכנה.

ואת זאת לא אשכח לעד. אהבת יהודי למרות היותו רע. תמיד היה המוטו שהיה נר לרגליה של אמי.

חנניה בן רחל פדידה

אין לך אהבה גדולה מזו לאהוב את המצוות כדוגמא אישית או כחוויית ילדות.

אני זוכר שלקראת חג הסוכות אבי היה מכניס את הילדים של השכונה לראות איך מכינים סוכה. אבי היה מזמין את כל הילדים להיות פעילים בהרכבת הסוכה ובכך גרם לאהבת המצווה ורק כשהתבגרנו הבנו עד כמה היה חשוב המפגש, ההרכבה במשותף של הסוכה. אני זוכר זאת היתה סוכה ענקית שאליה נכנסו לאכול אנשי המשפחה המורחבת שלנו. בד בבד אני זוכר שמי שמסתכל מהגג של הבתים היה רואה שאין בית אשר אין שם סוכה והסוכות כיסו בחג הסוכות את כל האזור – ממש תענוג של חיים.

בהיותי קטן, בתור ילד, היתה לי סקרנות לדעת פרטים רציניים על כל חג וחג. דברים חדשים מאוד העסיקו אותי על כל חג וחג והייתי שואל שאלות במיוחד לאור האווירה שכל חג וחג היו משרים עלי. בין היתר הייתי זוכר את האהבה בין האחים, את כיבוד ההורים, את דרך ארץ.

לדוגמא בהיותנו סביב שולחן, היה שקט מופתי בין כל המסגרות המשפחתיות והנה בבואנו לארץ הכל השתנה לא לטובה. חבל מאוד מאוד שכל מה שאבותינו עשו, ירד לטמיון. היום הכול מתפרק ומקווה שהמשיח, משיח צדקנו יבוא ויגאלנו.

לקראת יום הכיפורים אני זוכר את הסבא שלי ז״ל עומד ליד הבית שלנו בקזבלנקה והיה שוחט תרנגולים. רוב הבאות לשחיטה היו נשים ואז סבי היה שואל ״אם אין לך כסף לשלם עבור השחיטה אני מוחל לך ואם יש לך, שלמי כטוב בעיניך׳ אנשים רצו לקיים מצוות. וכל יהודי בלי יוצא מן הכלל היה שוחט תרנגול ליום הכיפורים – זאת עדות שראיתי במו עיני וזאת חוויה אדירה.

משפחת פדידה-תולדותיה ממקורות שונים

Asilah

אבא שלי היה סוחר בדים ועסק במסחר באמונה. הוא היה יהודי הגון.

ביום מן הימים הוא היה בא לפתוח את החנות ומצא ילד ישן בכניסה לחנות. עטף את הילד והביא את הילד אצלנו הביתה. אמי קבלה את הילד בשמחה, רחצה אותו, הלבישה אותו והפך להיות חלק מהמשפחה. הוא התרגל להיות אצלנו.

אחרי שלושה חודשים אמא שלו התחילה להתעניין ולחפש את הילד דרך הכרוז במיקרופון ערבי. אבי שמע על החיפוש ואז קרא לאישה ולפי המראה שלה, ישנו דמיון בינה לבין הילד הקטן. אבי שאל אותה ״איך זורקים ילד ככה לרחוב?״ ואז ענתה לו שאביו לא אהבו ומלבד זאת לא היה לה מה לומר כי הרי התביישה. אבי הבטיח לה שהילד ישאר אצלנו, יגדל בין ילדינו באווירה ובחממה חיובית. באותו זמן נפתחה העלייה לארץ ואז היה בין העולים בהיותו בגיל 25 שנה.

מקרה דומה היה עם ילדה יתומה. אין לה אף אחד ואנחנו אימצנו אותה עד שהתחתנה.

אבי היה יהודי למופת. במרוקו באותו זמן העניות הייתה עניות מרודה, אנשים שחלו היו צריכים רופא וכל דבר דרש כסף. והנה יהודי שחלה או זקוק לניתוח היה צריך הרבה כסף והיהודים עם כל עניותם, היו תורמים מכספם. הכסף מהקהל לפעמים לא עזר במיוחד כשמדובר בניתוח.

יום אחד אספו עבור ניתוח קשה כסף מהקהילה אך הכסף לא הספיק. היהודי החולה בא לאבי וביקש ממנו הלוואה להשלמת הסכום לניתוח. אבי שאל אותו לכמה זמן? האיש ענה לחודש אחרי הניתוח. אבי נתן לו את ההלוואה ואמר לו שיחזיר אותה לאחר חודשיים. האיש לאחר חודשיים חזר עם חצי סכום. אבי אמר לו, תבוא עם הסכום המלא מתי שיהיה לך.

עברו 3 שבועות ואבי קיבל הודעה שהאיש נפטר. אבא ז״ל הלך להלוויה. ליד הקבר ביקש אבי לומר מספר מילים. הוא פתח ואמר ״קהל נכבד אני הלוויתי לנפטר הלוואה עבור הניתוח ולא קיבלתי חזרה. אני מודיע בזה שאני סולח ומוחל לו מחילת שמים וארץ ואתם עדים שאני מוחל לו. תהיה נשמתו בגן עדן אמן׳ כך נסתיימה ההלוואה.

זיכרונות ילדות

אני זוכר בילדותי איך התחתנו. זוגות צעירים היו יוצאים להכרות במשך 4-5 שנים כדי שכל אחד יכיר את אופיו של השני אך דאגו לכבוד הבחורה שעד יום החתונה היא שמרה על עצמה.

בערב החתונה היו מעלים את הכלה על כסא גבוה (תלמו) וזאת לאחר שבמשך כל זמן ההיכרות היא שמרה על עצמה עם בחיר ליבה. תארו לעצמכם זוג צעיר ובריא, רענן וחזק מחזיק את עצמו 4-5 שנים עד יום החתונה.

אני זוכר בהיותי בגיל 15.5 שהספקתי לראות את המנהג של יהודי מרוקו אחינו הנהדרים.

הורי היו ציוניים וחיכו בכיליון עיניים יתקיים הפסוק ״ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים״.

הגענו ארצה עם החינוך לערכים, להסתפקות במועט, עם שמחה טבעית בסיסית, עם כיבוד הורים ומורים ואולי קצת עם השכלה מצומצמת אבל יסודית לחיי שותפות ולחיי קהילה בריאה אמיתית, טבעית ושלמה היו לנו. האהבה והאחווה, השלום והרעות היו מנת חלקנו.

והנה בבואנו ארצה שלט אז המערך. אנשי המערך ניסו לטפטף לנו שאת החינוך יש ללמוד מהם. כי הרי מה שהורינו עשו למעננו הוא דבר שעבר עליו הכלח. הם ניסו להסביר לנו שלנו אנשי הארץ, המומחים לחינוך, יש לנו בית ספר, חברה, עיתון, חדשות ואתם תהיו מחונכים למופת.

והנה מתהפך המעגל אין יותר כיבוד הורים, אין לנו שליטה על הילדים, והנה לאחר 30 שנה השלטון הוכיח את עצמו לרעה. אין חינוך, אין ילדים וכל מה שאנחנו בנינו בעשר אצבעותינו ובהתמדה עם ילדינו הלך לטמיון. לצערנו זוהי אכזבה לדורות.

אני זוכר כשהייתי בן עשר, אני זוכר איך אמי היתה תופרת על מכונת תפירה ביתית שלה, זוהי מכונה שקיבלה מאמה ז״ל, אימא פריחה, הסבתא שלי מצד אמי ז״ל.

גם אני הייתי בגיל זה, תופר במכונה של אמי ז״ל. כל הרואה אותי תופר היה נדהם והיה מפטיר ״יוסף יהיה חייט?״ הייתי זורק את עצמי לניסיונות גדולים. לראשונה כשתפרתי לי את המכנסיים הראשונים שלי, חברי עודדו אותי ואמרו ״טוב מאוד״. אחר כך התחלתי לסרוג לפי הוראות שקבלתי גם סוודרים. ואכן סרגתי סוודרים לכל המשפחה. אמי ז״ל ראתה שאני נמשך למקצוע נשי ואז פחדה שלא אתחתן כלל וכלל, אולם מספור קצר זה ניתן ללמוד שאמי נרגעה.

יום אחד הייתי צריך פועלת כעוזרת בעבודה והייתי בגיל 14. באה אלינו ילדה בגיל 14 ורציתי להתחתן אתה אך הורי התנגדו כי הייתי עוד צעיר אך אמי נרגעה מהמחשבות שאולי לא ארצה להתחתן אי פעם.

רבי יעקב חזוט זצ״ל- תולדות משפחת פדידה

רבי יעקב חזוט זצ״לתולדות יעקב

אני זוכר שבשנת 1944 נסענו כל המשפחה עם רבי יעקב חזוט לקבר ״רבי אברהם בעל הנס״ בעיר אזמור. אכלנו סברס שסיפק לנו ערבי. ורבי יעקב שאל אותי אם אני רוצה עוד סברס. עניתי שזה היה מספיק בשבילי. רק רבי יעקב עצם עיניו, הערבי נעלם ואנחנו חיפשנו אחריו. לאחר שחזר הוא נדהם לגלות שחיפשנו אותו כדי לשלם לו עבור הסברס… אחד כך אמרתי למנוח ״הרי זה ערבי״ ואז רבי יעקב הפטיר ואמר ״דע לך שביום מותו של הערבי הוא לא מוחל וסולח בניגוד ליהודי שהוא או משפחתו מוחלים וסולחים לכל אדם שלא נהג איתם כשורה.

לא אשכח כשנפטר הצדיק רבי יעקב חזוט, הוא הופיע אצלי בחלום והודיע לי שאני חי ולא מת, עוד בחלום, בלי להיות מודע עניתי לו למה תמות? הרי לא עשית רע, הרי עסקת בלימוד תורה, העמדת תלמידים, עשית רק טוב. העובדה היא שכל אחד ואחד שלימדת יצא תלמיד חכם וכשאני מזכיר את שמך הם מדגישים ״מורי ורבי רבי יעקב חזוט זצ״ל״. כיום לאחר החלום הזה כל אדם שאני פוגש ושהוא מכיר את המנוח מספר שהיה מיוחד במינו, נזכרים במידותיו הטובות ובהקפדתו ללמד קב ונקי. בקיצור הוא היה צדיק, מפורסם כמעט בכל העולם ולכל מקום שאני שולח מכתבים הם מתפארים בשמו.

לרבי יעקב חזוט היתה מטרה אחת ויחידה בחיים. מטרת חייו היא ללמוד תורה, החמצן לעולם הזה ולעולם הבא. היה מספר למשפחה שהוא בא לעולם הזה כדי ללמוד, ללמד, לעזור לאנשים. אלו הם אותם אנשים שגם הם הלכו לעולמם.

אספר לכם דבר ששמעתי במו אוזני אודות רבי יעקב חזוט במרקש:

אחד אמר לי שמי שרוצה באמת עצה של פסיכולוג ילך אצל רבי יעקב חזוט שהיה לא רק חכם אלא גם מבין בנפש האדם שבא לשוחח אתו. הוא ראה את תמונת המצב בשלמותה ופעל בהתאם לכך. הסתכלותו העמוקה באדם, בהליכותיו בתנועותיו, הביאו אותו לתת דיאגנוזה מדויקת על אישיותו, על מצוקותיו ועל צרכיו. באשר לאביו הוא הגיע למרקש מעירו – דרה בגיל 17 הוא היה צדיק חסיד ועניו בעל מידות טובות, גדול בתורה ובגמרא.

ניסיתי להתחקות אחרי מפעלו התורני אך לצערי הרב אין לי ממנו לא תמונה לא כתב יד מלבד אנשים בגיל 90-100 שסיפרו לי שלמדו אצלו בחדר בהיותם צעירים בגיל צעיר מאוד.

בצהריים כשהילדים הלכו לאכול בביתם, הרב נשאר ללמוד גמרא והיה מחכה מתי שהילדים יחזרו ללמוד. הצרפתים שראו שאין הפסק מלמוד תורה אמרו שמרקש היא ״ירושלים של מטה״.

כשגוי היה עושה עסק עם יהודי, היה בודק לו את היד. אם היה מניח תפילין או לא ולפי זה קבע אם לעשות אתו עסקה. כמעט כל יהדות מרקש הניחו תפילין והגויים העריכו את למוד התורה, את שמירת המצוות, וידעו שלעשות עסקה עם מאמין, הדבר היה כדאי. היו יהודים טובים ונאמנים וישרים, גם במצוות שבין אדם למקום וגם במצוות שבין אדם לחברו.

המנוח היה שתקן אך במקביל היה דברן כשמדובר בגמרא, היה חריף ומשאיר את שומעיו עם פה פתוח, באופן שבו הסביר את מהלך הסוגיא בגמרא עם כל השקלא וטריא שהתלוו לכך.

הדבר נגע לא רק לרבי יעקב אלא גם אביו היה כזה.

בביתנו בזמן הילדות

בקזבלנקה היתה לנו דירה משלנו. הסבא גר למטה ואנחנו למעלה. בביתנו היה חלון שנטה לרחוב ודרכו ניתן לראות עוברים ושבים. כל מה שרצית לדעת, יכולת להשיג דרך החלון, חלון הראווה שדרכו ראית עוברים ושבים, מה קנו, מה מכרו, עם מי הצטודדו, ובמיוחד ראינו את האהבה והאחווה שאפפו את כל השכונה.

ביתנו היה פתוח לרווחה, ואמי ז״ל, קיימה הכנסת אורחים גם בגופה וגם בממונה.

בצד ביתנו, ודרך החלון ניתן לראות זאת, ראינו זוג חדש שבא להתגורר. אמי שמה לב שמישהו מוזר בבית ממול. היא ראתה שהחתן יוצא מהבית ולאחר 15 דקות היה נכנס גבר זר, כנראה מישהו שמאוהב בבחורה החדשה. הדבר הזה חזר על עצמו שיום יום הגבר הזה היה נכנס לאחר שהבעל היה עוזב את הבית כנראה לעבודתו.

אמי שאלה שאלת רב והרב אמר לה להודיע על כך לבעלה של הארורה הזאת.

אמי הלכה ובחכמתה היא הכינה את הבעל לכך שאל לו להתעצבן, לכעוס ולא להתרגז. היא סיפרה את המעשה, הבעל התאפק עד למחרת. בבוקר יצא כהרגלו, לעבודה, וחזר לאחר 15 דקות ותפס את אשתו עם הגוי במיטה. הצעקות החלו כאשר הגוי נדרש לעזוב את הבית, היהודי הפטיר ואמר לגוי אינך אשם. מי האשם, זוהי האישה. הגוי עזב את המקום. האישה עם בתה עזבה לבית הוריה עד למשפט. ביום המשפט כולם הופיעו לפני בית הדין הרבני כולל אימא עזיזה ז״ל. כשבית הדין ראה את אימא שנחשבה לאישה חשובה, קיבל עדותה כעדות שניה. היא סיפרה בפרטי פרטים מה קרה במשך תקופה. גזר הדין היה שהאישה עוזבת את הבית ללא כלום היות והיא מוחרמת.

זוכר אני בהיותי ילד, הלכתי בגיל 6 אצל הדוד המנוח שהיה מוכר תשמישי קדושה. יהודי תמים בא לקנות תפילין, ואז הדוד המנוח הוציא את הפתק של הקניה והראה אותו לאיש. הוא הוסיף ואמר בכך וכך קניתי ואתה תשלם לי תוספת של שישית מהסכום. לאחר שהאיש שילם והלך, שאלתי את הדוד מדוע היה צריך להראות לו בכמה הוא קנה ואז המנוח אמר לי: הרי אסור להרוויח יותר משישית מהסכום לפי דין תורה. מהמקרה הזה למדתי ואמרתי לעצמי: ״תראו איזה יהודים מכובדים, היו דור של צדיקים ונאמנים, דור של חסד ואמת, דור שסיפור כזה משאיר לך דבש בפה״.

תולדות משפחת פדידה הי"ו-תולדות יעקב-רבי יעקב חזוט זצ"ל

לקראת תשעה באבתולדות יעקב

לקראת תשעה באב, אבי היה מתכונן בדקדקנות מכין את לבו לבכי ועצב. מתאריך י״ז בתמוז עד ט׳ באב, אין שחוק וקלות ראש, אלא חשבון נפש נוקב על חורבן בית מקדשנו, על גלותו ועל הרחקתו של עם ישראל ממקור החיים בשל מעשיו הרעים. הדבר מתחדד ביותר, כשנזכרים מה עשו האויבים הרשעים שהעלו באש את בית תפארתנו ועוזנו.

כמו כל יהודי, אבי ז״ל היה יושב על הקרקע בוכה וקורא קינות תשעה באב. כל אנשי השכונה היו באים לשמוע ולהשתתף לחברת המקוננים הלא מקצועיים. כל אחד בקולו הוא, משמיע את המנגינות כפי שנלמדו מדור לדור.

קיימנו את ההלכות הקשורות בתשעה באב. הלכנו עם נעלי גומי, לא התרחצנו ולא לבשנו בגדים חדשים. הסבא ז״ל ובני משפחתו היו גרים למטה, ואנחנו כילדים לא נשכח את התמונות המזעזעות של בכי ויללה, מצד האבא והסבא על חורבן בית מקדשנו, כאשר אנחנו לא מודעים לעומק ולמשמעות של תשעה באב. החוויה הייתה בעצם ראיית האנשים בוכים. החוויה והדמיון פועלים ועל כן אנחנו נעשים משתתפים פעילים עם הגדולים, ללא ידיעה ברורה לפועל ידנו ולהתנהגותנו.

היה אדם שמומחה לקינות, שהצליח לגרוף את כולנו למערבולת של בכי ואבל על חורבן, דבר שהוא מעומעם, רחוק, דמיוני אך ממשי בעינינו. קשה לתאר במילים מה היתה ההרגשה הנוראה והאיומה שאפפה את כולנו. כולנו היינו מכונסים בתוך עצמנו. אין רכילות ואין לשון הרע רק בכי ותחנונים, ומעבר מקינה לקינה על מנגינתה המיוחדת לה. גם עצם ההליכה לבית הכנסת של כל השכונה, כולם עם נעלי גומי, ספר אחד, ועצבות על הפנים של גדולים וקטנים, כל אלה הוסיפו נופך לעניין. כמובן מצטרף לעניין חורבן בית המקדש, מצוקות כלכליות מקומיות, וכל זה מצטרף לבקשת משיח צדקנו שיבוא ויגאלנו ויוציאנו מהגלות הזו, מאפילה לאורה. כמובן שבתוך בית הכנסת המלא עד אפס מקום, הורגש האבל באוויר, וכל אחד ואחד, בשקט מחכה להוראות הגבאים מתי להתחיל לומר הקינות.

הי נתן, ה׳ לקח. יהי שם ה׳ מגויד

אני לא אשכח חוויה מרתקת הקשורה בשכננו. לידנו היה תלמיד חכם מלמד בחדר ושמו היה ר׳ ניסים קדוש ז״ל. האיש הזה היה עניו וצדיק. הצדיק הזה חלה והרופאים לא ידעו מה מקור מחלתו, לא זיהו את טיב מחלתו. בזמנו במצבים כאלו של ערפול, הייתה החברה קדישא נכנסת לתמונה. במידה ואם הכן אדם מתקרב למותו, היו יושבים בתורנות ליד מיטתו כדי שחס ושלום, נשמתו לא תתנתק מהגוף ללא קריאת שמע ותיקון כפי שכתוב בספרים הקדושים.

בהיותי נוכח במקום באותו יום שבו עמד למות, ראיתי ושמעתי במו אוזני את פרטי האירוע, לקראת מסירת נשמתו לבורא עולם. החברה קדישא ישבה ובשעה 10:00 בבוקר הצדיק אמר להם, לכו ותחזרו בשעה 16:00 אחה״צ. הוא פקד עליהם מתי יבואו ולהיות נוכחים בעת יציאת נשמתו.

רצתי מהר מאוד לספר לאמי את הסיפור הניסי על הרב ניסים קדוש ז״ל. קבלתי ממנה אשור וחיזוק שאכן האיש היה צדיק יסוד עולם. מי שראה את חזות פניו בהיותו חי, לא הרגיש בקדושתו משום ענוותנותו, וכמוהו היו לרוב במרוקו. ואכן בשעה 16:00 בדיוק ר׳ ניסים פקד על החברה קדישא לומר קריאת שמע ועוד מזמורים ותיקונים שונים. הצדיק ישן שנת ישרים. ראיתי וחוויתי מה פירוש ״מיתת נשיקה״ ללא ייסורים, ללא סבל, והתקיים בו הפסוק ״ה׳ נתן, ה׳ לקח״ ללא שום צער. החברה קדישא שמו ידיהם על עיניו וסגרום.

סיפור זה, ואנשים צדיקים נסתרים כרבי ניסים היו לרוב ברחובותינו. הצדיקים הללו ידעו שהעולם הזה הוא בעצם פרוזדור לטרקלין, לעולם הבא, עולם שכולו טוב. בעת ההלוויה של צדיקים כאלה, האנשים הנשים והטף היו בוכים, בין שהבינו ובין שלא הבינו. נשים מקוננות הצטרפו למקהלת הבוכים.

אישה אחת, מקוננת מקצועית, הצליחה לסחוף אותנו להצטרף לבכי, עקב מילותיה המיוחדות ומנגינתה המרעידה, היוצאת מעמקי לבה.

זיכרון ימים נוראים – בין ראש השנה לשמחת תורה

כשהיו מתקרבים הימים הנוראים, חיל ורעדה אחזו את אבי ז״ל. הוא היה מפחד ונזכר תמיד בפסוק ״ובכן תן פחדך ה׳ אלוקינו על כל מעשיך׳. אני הייתי עדיין ילד קטן, ואני זוכר היטב, איך שכל בוקר נשמעים נקישות על הבתים באשמורת הבוקר, כדי להעיר את האנשים לאמירת סליחות בבתי הכנסת ובבתי המדרשות.

בתי הכנסת היו מלאי אדם. כשהשליח ציבור והקהל אמרו ״ויעבור ה׳ על פניו ויקרא״, אז הקולות הללו היו מרעידים ומזעזעים, הן מאימת הימים הנוראים המתקרבים, והן מעצמת האמירה שהיתה יוצאת מלוח ליבם התמים של המתפללים.

זוהי תמונה שקשה לשכוח. ואני חושב, שאין בפי לתאר, ״מה יכולה תמונה לעשות״, איזה רושם עמוק נשאר חרות בזיכרוני מאותם הימים היפים והצחים. עם ישראל עובר מחיל אל חיל. כאשר בפתח יש לנו את היום הגדול והנורא, יום הכיפורים, יום חרדה ותפילה עם דמעות. מיום כיפור יוצאים להכנת הסוכה, חג שיש בו מן השמחה, מן החינוך לילדים וגם מלא תורה ואורה.

תולדות משפחת פדידה

תולדות יעקב

רבי יעקב חזוט זצ״ל

Rabbi Ya'aqov 'Hazouth

de Marakech

ואלה תולדותיו:

נולד בטבת תר״נ – 1889

רבותיו: רבי אלעזר הלוי

חבר: של רבי אברהם אביטבול – ראש הישיבה

לימד: בסלאת אלעזמא – במרקש

– שנפטר רבי משה זריהן הציעו לו את הרבנות

וזכר שני עצותיו של אביו זצייל ״לא שחיטה ולא רבנותי׳ ואז עבר לקזבלנקה בשנת תש״ח ־ 1948 שם לימד באוצר התורה ״תלמוד תורה״ בראשות חכם דהאן. וביקש ממנו להוריד את הגילביה סירב, אך המשיך באותו נוהג.

עלה לארץ ישראל בניסן תשט״ז 10.5.56 ערב המימונה באוניה כאשר שהה לפני זה במרסיי במשך 5 ימים.

מקום מושבו וקליטתו בארץ ישראל התחיל בבית שאן – שם שהה כ־10 שנים שם למד והגה בתורה.

ובשנת תשכ״ו – 1966 עבר לגור בירושלים ת״ו בשכונת הקטמונים

נלב״ע בשנת תשל״ב – 1972

ת.נ.צ.ב.ה.

רבי יעקב תרגם את ספר איוב לערבית מוגרבית יהודית 

סיפורי סבא

אבי ז׳׳ל היה מספר סיפורים מרתקים על סבא מצד אבי וסבא מצד אמי. על שני הסבים היה מספר שהיו צדיקים וחכמים, והדברים נאמרים כאילו כעת אני שומע אותם, ומהדהדים באוזני. סבא וסבתא היו חלק רגיל מהנוף של הזקנים במרוקו, והתאפיינו בחכמתם ובצדקתם כמו שאר הסבים והסבתות.

חוויות מיום השבת

לא אשכח מספר סיפורים פיקנטיים, אשר דרכם ניתן ללמוד ולו במעט על חיי החברה, חיי הדת, חיי הקדושה המתלווים ליהודים במרוקו. ביום שבת היינו מטיילים ברחובות של קזבלנקה. פתאום אחד החברים מאיר את עינינו ומעיר לנו להיזהר לבל לדרוך על סגריה דלוקה שגוי זרק, וזה, משום החשש לחילול שבת.

החיים הקשים וההתמודדות איתם

כשהייתי קטן הייתי רואה את אבי ז״ל קם, מתרחץ, ומכין קפה על תנור מפחם. כל הזמן שבעולם עמד לרשות אבא, כשהסבלנות, הרוגע והאמונה הפשוטה היו מנת חלקו. באותו הזמן שעסק בהכנת הקפה ותוך כדי הפעלת הרבוז (מפוח) היה מדבר בינו לבין עצמו. אני בהיותי ילד קטן לא הבנתי מדוע אבי מדבר בינו לבין עצמו, ואז אזרתי עוז ושאלתיו: ״אבי, מדוע אתה מדבר בינך לבין עצמך?״ הוא התפרץ בצחוק והפטיר: ״החיים כה קשים ואני חושב איך לשפר את מצבנו הכלכלי״.

מהווי הדתי וסדר יומו של אבא

אבי ז״ל היה מתפלל בנץ החמה – תפילת ותיקין. אחרי התפילה היה מביא סופגניות טריות לארוחת הבוקר. (לאחר ארוחת הבוקר, אמי ז״ל, הייתה מכינה ארוחת צהרים וערב ביחד. לשם כך שחטו בקר ואכלו בשר טרי).

מנהג מקובל בקהילות ישראל לקרוא ״חוק לישראל״ אשר מפרט כל יום ויום את הקטעים מתורה, נביאים וכתובים, קטעי משנה וגמרא, רמב״ם והלכה פסוקה. לאחר ״חוק לישראל״ היה אומר מספר מזמורי תהילים להלל ולשבח את ה׳ ורק אחר כך הולך לחנות כדי להשתדל להביא פרנסה לקיום המשפחה.

סדר היום היה כך: פותח את החנות בשעה 8:30 עד שעת חצות היום. חצות היום הוכרז כשעת הצהריים על ידי סירנה לכל הפועלים. אבי ז״ל הלך יום יום לעבודה, ניסה להתפרנס, שם בטחונו בה׳, שמח בחלקו ומעולם לא שמעתי- לא תלונה, לא מרירות, לא שעמום אלא שמחה מכל רגע ורגע, כשהאימרה המלווה אותו היא ״איזהו עשיר השמח בחלקו״.

על סבא זצ״ל

אני זוכר את הסבא ז״ל כמלמד בביתנו. הוא היה גר למטה ואני הייתי תלמיד בין התלמידים. לא אשכח את קולות השמחה של למוד התורה – אורה.

לבקר בשוק זוהי חוויה בלתי נשכחת, במיוחד כשהייתי מתלווה לסבא ז״ל. סבי היה דואג לקנות את כל הדברים שצריכים לבית. אהבתי מאוד להיות אתו, וראיתיו כשהוא קונה דברים. הייתי עוזר לו בנשיאת הדברים, והייתי תומך בו שלא ייפול בשל זקנותו. כשהיה רואה ילדים אוכלים, היה מלמדם שאסור לדבר בשעת אכילה. כמוכן שהילדים שמעו למוצא פיו, כי הרי ״מה שאומר הרב זה קדוש ואין להרהר אחריו״, המשמעת היתה נר לרגלנו, גם במסגרת המשפחה וגם מחוצה לה.

בחג השבועות

בחג המים, כל השכנים היו יוצאים ושופכים מים אחד על השני, כאות, כזכר לקבלת התורה המשולה למים שנאמר ״הוי כל צמא לכו למים״. כידוע, בחג השבועות עם ישראל קיבל את התורה, ועל ידי המנהג של שפיכת מים אחד על השני, זה החיה את חווית השמחה והחג, במיוחד בעיני הילדים, שזיכרונות אלה עשו עליהם רושם בל ישכח. חבל מאוד שאי אפשר היה להסריט חוויה כזו, המצביעה והמראה את האווירה היהודית האמיתית. אווירה בה השלום והאהבה שלטו ביחד, כאשר כל המשתתפים בשפיכת המים, עשו זאת מתוך אהבה ומחילה אחד לשני, ומסיימים את החג בנשיקות ובעצב, שהרי חבל שהחג חמק עבר, הלך לו.

מבחינה כלכלית, לא היה עושר במובנו החומרי, אך היתה שמחה בלב, היה שקט ושלווה. לקראת החגים, אנשים דאגו להראות את בגדיהם ואת חליפותיהם בשיחה שניהלו ביניהם, כל אחד שאל את חברו מאיפה החליפה? מהו הסגנון של החליפה? מי היה החייט? מה שמו ומה מומחיותו? אל לנו לשכוח שבגדים נקנו משנה לשנה, וקנית חליפה היה מאורע גדול. מרנין ומחייב התייחסות.

מבחינה גיאוגרפית, אנשי המלאח היו מבודדים משאר העם, ודבר זה הורגש במיוחד בחגים, כשכולם שמחים, מטיילים, הולכים להתפלל לה׳. הם נפגשים ומשוחחים, כאשר לכולם היו בגדי חג ומועד, ועולם החגים היה עולם שכולו מנוחה ושמחה.

הצרפתים דאגו לבודד את היהודים, על ידי הרמת חומה לגובה של 15 מטר. היהודים ניצלו היטב יתרון זה, וניהלו חיים יהודיים טהורים, מלאי מסורת, כאשר חוץ ממשפחות בודדות של ערבים, כל כולו של הקהל היו יהודים שומרי תורה ומצוות וכל אחד מקפיד יותר מחברו, ומתעלה מעלה מעלה. היו גם כאלה שלא רק ניהלו חיים דתיים, אלא כל עולמם היה תורה וגמילות חסדים, כאשר הפרנסה תבוא מצד בורא העולם. אמונתם הגדולה בה׳ ללא שום פניה, אכן זיכתה אותם לצדיקות ולחסידות ולהארה מצד ה׳. כשאני נזכר בהם, אני בוכה ביני לבין עצמי. קשה, קשה לשכוח תמונות כאלה.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 84 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר

אוקטובר 2017
א ב ג ד ה ו ש
« ספט    
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031