הברברים המתייהדים-הירשברג


הברברים המתייהדים

הברברים המתייהדים – הירשברג

הקדמה

גורל מיוחד נועד לארצות המגרב בהיסטוריה של הארצות השוכנות על חופי הים התיכון, ובסימנו של גורל זה עמדו גם היישובים היהודיים שבהן. כובשים רבים השתלטו על הארצות הללו, ואולם רק השפעתו של הכובש הערבי הייתה מכרעת, והיא שטבעה את חותמה על אוכלוסייתן הראשונה, הלא הם שבטי הברברים ועל היהודים שנמנו על מתיישביה הראשונים.

היהדות בארצות המגרב הייתה מרכז גדול, שקשרים לו עם המזרח התיכון ועם ספרד במערב, עם הצפון – איטליה וצרפת – ועם הדרום – אזור הצחרה והסודאן המערבי . קשרים אלה קבעו את דמותה של תפוצה זו כיחידה בולטת בתוך שבטי ישראל.

מתהום הנשייה מעלה הספר לעינינו דורות של יהודים אשר החזיקו מעמד בתנאים קשים של ניתוק ובדידות. בכל ראשיתו של מפנה בהיסטוריה של ארצות המגרב, בתקופה הערבית ובשלהי ימי הביניים, עברו עליהם גלים חדשים של מתיישבים, שהפיחו רוח חדשה ביישוב הישן.

עם השלטון העותמאני, שהניח במאה השש עשרה את היסוד לחלוקתה של אפריקה הצפונית לארבע מדינו : אלג'יריה, תוניסיה, טריפולטאניה מכאן ומרוקו מכאן. נעה התפתחותם של היישובים היהודיים בכל הארץ ובמעגל מיוחד, ובמיוחד שעה שארצות אלו זכו לעצמאות מלאה.

הספר, שהוא פרי מחקר מקורי, ניסיון ראשון הוא בהיסטוגראפיה היהודית לגולל בפרטות את פרשת חייה של התפוצה היהודית בארצות המגרב. מחברו חיים זאב הירשברברג, המשמש פרופסור להיסטוריה של העם היהודי באוניברסיטת בר-אילן וידוע כחוקר מובהק של תולדות היהודים בארצות ערב, השכיל להרצות את מסקנות מחקרו בלשון רהוטה ובצורה המושכת את הלב.

 

בעיית הבֶּרְבֶּרים המתייהדים

ההסתכלות בהתפתחויות במאות השלוש-עשרה – שש-עשרה יש בה משום מתן תשובה, ולו חלקית, על אחת השאלות המסתוריות ביותר בהיסטוריה של יהדות המגרב, והיא בעיית הברברים המתייהדים. כפי שניווכח בהרצאת הדברים מגיעות התולדות של התיאוריה על המתייהדים בארץ זו עד המאה התשע-עשרה ואף עד ראשית המאה העשרים, אבל בניין-אב שלה מתבסס על אותן המאות האפלות, שדנו עליהן בפרק הקודם. לכן גם יש לבקש את פתרון הבעיה בעובדות המשוקעות בקורות אותה תקופה ובמקורותיה השונים. עובדה זו מחייבת את הדיון בשאלת המתייהדים לאחר הפרק שעסק במשך הזמן שבין רדיפות המייחדים והתאוששותן של העדות היהודיות, הפזורות על שטחים עצומים, שהיו לפעמים מנותקות ממרכזי החיים היהודיים. יוברר לנו כיצד נוצרו התנאים להתבוללות חיצוניות בשכנים מצד אחד וגם לתופעות של הסתגרות קיצוניות ואֶנדוגָאמיה) – נוהג רווח בין שבטים שונים שלפיו מותרים הנישואין רק בין בני אותו שבט – (מאונס מצד אחר.

מכך נוצר באיזורים מסויימים ובתנאי חיים מיוחדים טיפוס של יהודי, שראוהו כ"בֶּרְבֶּרי מתייהד. " מחקריו האאנתרופולוגיים של ל. ק. בריגס, שערך אותם בשנים 1955 – 1962 בין אוכלוסיה היהודית של גרדאיא, היא העיר הראשית באיזור הצבאי של מזאבּ, עשויים להעמיד אותנו במידה מסויימת על התוצאות הקיצוניות של אותם תנאים היסטוריים- חברתיים שעליהם נעמוד, ולתרום את תרומתם להבנת הנסיבות שגרמו לצמיחת התיאוריה של הברברים המתייהדים.

התיאוֹריה על הבֶּרְבֶּרים המתייהדים

בין המלומדים העוסקים בחקר ההיסטוריה של אפריקה הצפונית בכלל, ובקורות היהודים שבאיזור זה בפרט, רווחת הדעה, כי חלק ניכר של היהודים היושבים (או שישבו עד לפני שנים מספר) באיזור זה, עד כדי מחציתם או אפילו למעלה מזה, מוצאם מן הברברים, אשר לפני כיבושה של הארץ בידי הערבים היו רובה המכריע של האוכלוסיה. לדעתם יהודים אלה הם צאצאי שבטים שבתוכם פשטו בתקופה הקדם-ערבית אמונות יהודיות ומקצתם אף התייהדו.  הערה שלי א.פ- ידוע הדבר שיהודים שכנו ביתריב, לימים " מדינה  "דהיום בחצי האי ערב, לפני בוא האיסלאם לעולם, ואלו גם היו היהודים הראשונים שנטבחו על ידי מוחמד עצמו בגלל חילוקי דיעות ביניהם, אך זה כבר שייך לתולדות האיסלאם(

השערה זו, המשיבה לכאורה על השאלה מניין באו היהודים אשר באיזורים הפנימיים של הארץ, ובמיוחד בשטחים הגובלים עם הצחרה, נתקבלה ומצאה לה מהלכים בחוגים רחבים, עד כי נטבע המטבע,  " יהודי ברברי ", כלומר יהודי שמוצאו הגזעי מן הברברים שהתייהדו.

מצדדי ההשערה הזו יוצאים לכאורה מן ההנחה, כי בסיפורים על היהודים או מתייהדים החיים בקרב שבטי הברברים משתקף המצב שהיה קיים לפני השטלתות האיסלאם על אפריקה, אפילו כשהם מתארים מאורעות שהתרחשו בסוף בסוף ימי הביניים או בתקופה החדשה. בלשון אחר: לדעת הדוגלים בתיאוריה של ברברים-מתייהדים לא ייתכן שתופעה זו התחוללה בתקופת האיסלאם, כי הדת החדשה מנעה כל אפשרות על עשיית נפשות ליהדות.

לפיכך אנו מוצאים " מתייהדים " באפריקה, אפילו בתקופה החדשה, על כורחך השם שרידים של תנועה דתית שראשיתה בימים שמלפני הכיבושים של הערבים. ואמנם, מתוך דבריהם של התומכים בתיאוריה זו על ברברים מתייהדים יש להסיק, כי לדעתם התפשטה היהדות בקרב הברברים במאות הראשונות של הספירה הנוצרית.

אין מי שיטען, כי הגיעו אלינו ידיעות מהימנות על התייהדות ברברים בתקופה העתיקה. לכאורה מסתבר, שאבות הכנסיה הראשונים באפריקה, בדברם על מתייהדים, התכוונו לפונים ולתושבים אחרים של הערים הרומיות, ולא לשבטים ברברים בפנים הארץ.

ולשווא נחפש במקורות הערביים, החל מימי הביניים הקדומים ועד למאה האחת-עשרה ועד בכלל, אסמכתאות או רמזים למתייהדים באפריקה הצפונית ובאיזור הצחרה שבעיבורה. בוודאי שאין להסביר שתיקה זו בסביבה דוגמטית, שהרי דווקא המקורות הערביים הקדומים שהגיעו לידינו מרובה לספר על שבטים ערביים מתייהדים בדרומו ובצפונו של חצי האי ערב בתקופה שלפני מוחמד.

וכן אין כל זכר לברברים מתייהדים בספרות היהודית העניפה של ימי ביניים, בייחוד זו שנוצרה באפריקה הצפונית ובספרד, בעוד שהתייהדותם של הכוזרים עוררה עניין רב והדה נשמר במקורות היהודים.

Les juifs berbères, qui sont-ils?

 

הברברים המתייהדים

הסיפורים על המתייהדים בספרות הערבית

הסופר הערבי הראשון המזכיר שבטים מתייהדים באפריקה בכלל הוא אל-אדריסי, הגיאוגראף  המפורסם, יליד סבתה – ceuta -, שכתב את ספרו במחצית המאה השתים-עשרה,מדרום לבריסא ארץ למלם , וביניהן עשרה ימים בקירוב. אנשי בריסא, סלא תכרור וגאנה היו פושטים על ארץ למלם, שובים את תושביה, מוליכים אותם לארצם ומוכרים לסוחרים הבאים אליהם. – ארץ למלם, שמזכיר אל -אדריסי – שוכנת ליד גיניאה דהיום -.

אלה הסוחרים מוציאים אותם לשאר האיזורים. אין בכל ארץ למלם אלא שתי ערים קטנות ככפרים. שם האחת מלל ושם השנית דו, המרחק בין שתי הערים הקטנות הללו ארבעה ימים.

תושביהן – כפי שמזכירים אנשי אותה הסביבה – יהודים, שגברו בתוכם הכפירה והבורות. כל אנשי ארץ למלם בהגיעם לבינה צורבים באש תווי קעקוע בפניהם ובצעדיהם, והם סימן להם. ארצם ומושבותיהם על ואדי, המגיע עד לניל. לא נודע על יישובים דרומה לארץ למלם.

אדריסי יודע גם על יהודים בחבל השני של הסודאן המערבי.

" אולם מה שנוגע לארץ קמנורית שהזכרנוה, היו בה ערים ידועות וקריות מפורסמות של הכושים. אבל בני זגאוה ובני למנתונה של המדבר ( הצחרה ), השוכנים משני עבריה של אותה הארץ, ערכו פלישות עליה, כלומר על ארץ קמנוריה, עד שהשמידו רוב תושביה, הכריתו אותם ופיזרו שורותיהם על פני הארץ.

כפי שמספרים הסוחרים טוענים אנשי קמנוריה, כי הם יהודים. באמונותיהם שורר בלבול, אין להם אמונות יציבות ומוסכמות. אין להם מלך ולא מלכות עליהם. הם נרדפים על ידי כל העדות השכנות להם והגובלות בארצם.

בימים שעברו היו לאנשי קמנוריה שתי ערים מיושבות, שם האחת קמנורי ושם השניה ניגירא. שתי הערים הללו הכילו עמים מן הקמנוריה ורבים אחרים. היו להם ראשים וזקנים, שהיו מנצחים על ענייניהם. שופטים אותם בפלילים ובענייני סכסוכיהם.

אלה המוסדות נכחדו ברבות הימים, וגברו המחלוקות והפשיטות מכל הצדדים, עד ששועבדו בארצם וברחו ממנה. הם ביקשו מחסה בהרים והתפזרו במדבר ( הצחרה ) בקבלם על עצמם את חסותם של שכינהם ובהסתרתם תחת כנפיהם.

ולא נשארו מבני קמנוריה אלא מתי-מעט, מפוזרים באותו המדבר ( הצחרה ) ובקרבת החוף. מחייתם על חלב ודגים והם אומללים בשל יגיע הפרנסה ומצוקת התנאים. עד עתה הם נודדים בארצות אלה בהסכמת שכניהם ומבלים את ימיהם בשלום.

בין ארץ קמנוריה, סלא ותכרור דרכים, שרישומיהם לא ידועים, והולכי הנתיבות מעטים ".

המקורות העומדים לרשותנו אינם מאפשרים לקבוע אם השתמש אדריסי בסיפוריו של היהודים הכושיים בסודאן המערבי במסורות שקיבל, או שהם המצאת דמיונו. בכרי – bicri – שקדם לאדריסי  במאה שנה, מזכיר אמנם את מלל ואת דו – dav – , אבל אינו יודע ולא כלום על תושביהן היהודיים.

איבן ח'לדון, מן ההיסטוריונים הדגולים והגדולים של עולם המוסלמי, המאוחר לאדריסי במאתיים וחמישים שנה, השמיט את כל הסיפור על היהודים, אף כי מרבה הוא לספר על מתייהדים בקרב הברברים, כפי שנראה להלן. יש חוקרים הרואים בסיפור על יהודי למלם פרי דמיון ערבי פורה.

אבל את המקור לשמות קמנוריה וניגירא, שלפי איתורו של אדריסי היו במאוריטניה של ימינו, בין עמק הדרעה בצפון לסנגאל בדרום, מוצאים אנו אצל פתולימיאוס. כנראה מדבר אדריסי על אוכלוסיה כושית, הקרובה לתושבי גאנה, שנוצחה על ידי הברברים, אין לייחס כל חשיבות למסורת על התייהדותם

המקור הספרותי הבא הוא אבן אבי זרע, מחבר ההיסטוריה של שליטי המגרב עד זמנו ( הרבע הראשון של המאה הארבע-עשרה ) הוא מספר כי בימיו של אידריס, מייסדה של פאס ( סוף המאה השמינית )שכנו במקום זה שני שבטים מבני זנאתה הברברים מהם שהאמינו באיסלאם, מהם שהיו נוצרים, יהודים או פאגאנים לפי דתם.

פעם אחרת מסיח סופר זה דרך אגב, כי בסודאן המערבי, מערבה לעיר תאת-כלאתין, התגוררו במאה העשירית-האחת -עשרה שבטים כושיים בשם בקארה, שהאמינו בדת היהודית. הם נלחמו עם שכניהם הברברים משבט צנהאג'ה, שקיבלו את האיסלאם בימי העוקבה.

שוב יש לציין כי בכרי, בתארו אותו חבל, אינו יודע ולא כלום על יהודים בסביבות הבאנכלאבין. הרי שגם מקור זה אינו מעשיר את ידיעתנו לא בנוגע לברברים ולא בנוגע למתייהדים בקרב הכושים. אבל בין שיש ממש כלשהו בסיפורים אלה ובין שהם פרי דמיון, עובדה היא שהם נפוצו הן בסודאן והן בארצות השכנות. הבאנו סיפורים אלה, מאחר שהם עוסקים בשבטים הגרים בשכנות עם הברברים, שהיו נרדפים על ידיהם.

סוף דבר מסתמכים כל המלומדים המודרנים, בדברם על המתייהדים הברברים באפריקה הצפונית סמוך לפני הכיבוש האיסלאמי ובתקופת הכיבושים, על אבן ח'לדון, שהוא המקור הראשון במעלה לידיעת ההיסטוריה הברברית בתקופה הקדם-איסלאמית, אך על פי שמלומד זה חי כשבע מאות שנה לאחר מסעות הכיבושים הערביים בצפון אפריקה.

דברין של אבן ח'לדון על המתייהדים קשורים בסיפורו על ה " כאהנה " ומלחמתה בערבים. ברור שסיפוא ה " כאהנה " המלכה הברברית המתייהדת, הוסיף משקל רב לתיאוריה על הברברים המתייהדים.

ואף כי מלומדים רבים מעבירים את כל המעשה על ה " כאהנה " וח'אלד לתחום האגדה ההיסטורית, לא נמצא בעבר מי שיטרח להוכיח זאת בשיטות מחקר מקובלות, על ידי עיקוב אחרי התפתחותו של סיפור ה " כאהנה " 

הברברים המתייהדים

לשם השלמת התמונה נעיר, כי יש ידיעות נוספות על המתייהדים אצל מחברים שחיו במאות הבאות, ונצביע כאן על אחדות מהן.

על היהודים בסודאן המערבי מספר ואלנטיס פרנאנדס ( 1506 – 1507 ), יש בארץ ג'ילופה – Gyloffa – ובמאנדיגה – Mandigha – יהודים הקרואים גאול – Gaul – והם שחורים כיתר הילידים. אכן אלה אינם יודעים דבר על בתי כנסת ועל מנהגים של יהודים אחרים, אבל הם חיים בכפריהם, והכושים בזים להם. הם נוהגים לשחק, לנגן ולשיר כדי להשתכר למחייתם.

סופר אחר כתב בסוף המאה השש-עשרה מסופק אם אלו היו יהודים אמיתיים. לדעתו הם כושים הנחשבים בעיני אחרים ליהודים. הם גזע יפי תואר, ובייחוד הנשים, ורגילים לנוד עם נשיהם ממלכה לממלכה, בדומה לצוענים. עיסוקם כאורגים, סנדלרים, חרשי ברזל.

במלחמה עם החצוצרנים , המעודדים את הלוחמים, לפי חוקיהם אסור להם להיכנס לבית מי שאינו בן שבטם ולהשתתף בסעודה. אם אחד מהם מתקשר עם אשה שאינה משבטם, מוכרים את בני הזוג או ממיתים אותם.

לאחר מותם אין קוברים את הגאול באדמה, אלא מטמינים אותם בעצים חלולים או תולים אותם על עץ, הכושים מאמינים כי קבורתו של יהודי באדמה תגרום שלא ירד גשם באותה שנה והאדמה לא תצמיח דבר, כי הם שבט ארור.

פרנאנדס מספר בוולָאטה חיים יהודים עשירים , אבל הם סובלים מאוד תחת עול האדונים המוסלמים. הם סוחרים עוברי אורח צורפי זהב ותכשיטנים. מעיר זו מייצאים את המלח לתימבוכתו. גם בפותה נמצאו לפנים יהודיםשישבו שם מימים קדומים. לפי ליאון האפריקאני היו האפריקאים מאמינים ביהדות, לאחר מכן פנו לנצרות, ולבסוף התאסלמו

אם נבוא לסכם את הידיעות שאפשר להפיק ממקורות הללו, ניווכח כי מבחינת תוכנן הן דלות ביותר, וכשלעצמן מחוסרות משקל היסטורי. אולם אי אפשר לבטלן, כי הן מרובות ובאות מאזורים שונים. על כן יש לבקש את הגורמים להתהוותן ולחדירתן לספרות היסטורית.

דלות המקורות להיסטוריה של הברברים והעמים הכושיים בסודאן אינה מאפשרת לגשת במישרים לפתרון הבעיה של מקורות הסיפורים על המתייהדים, ויש להסתפק בחשיפת הרקע העובדתי והרומנטי שכנראה מסתתר מאחריהם.

אחת התכונות האופייניות בהתפשטות היהדות בין אומות העולם הייתה, שהיא לא התנהלה אף פעם על ידי שליחים מיוחדים שנשלחו לארצות רחוקות, כדי לעשות לה נפשות. בניגוד לשיטות התעמולה של המיסיון הנוצרי והמוסלמי, נעשתה פעולת הייהוד והגיור ממילא ואגב אורחא, בהשפעתן הבלתי אמצעית של עדות גדולות וקטנות, שהיו פזורות בקרב האוכלוסייה הפאגאנית.

בצורה זו פעלה ההשפעה היהודית בארץ חמיר שבערב הדרומית, וזו הייתה דרך התפשטות היהדות בין הכוזרים. לכן יש להניח, כי רק במגע בלתי אמצעי עם עדות יהודיות, גדולות או קטנות אפשר היה שאמונות ומנהגים יהודיים יתפשטו בקרב האוכלוסייה היציבה באפריקה, ברברית או כושית.

אי לזאת עלינו לבקש את העדות היהודיות, אפילו הן קטנות בכמות, שעשויות היו לשמש מקור השראה בשביל שכניהן.

ואמנם יש בידינו מספר ניכר של מקורות היסטוריים ומסמכים אחרים, המעידים על קיום שרשרת רצופה של יישובים יהודיים בנקודות מפתח של אזורי הספר בין הארץ הנושבת ובין הצחרה, לכל אורכה, למן הרי נפוסה בטריפוליטניה, עבור על פני ביצות המלח של תוניסיה הדרומית ועד לוואדיות שבמורדות הדרומיים של האטלס הגבוה, המגיעים עד אזור הצחרה.

והרי רשימת המקומות האלה ממזרח למערב : נפוסה, ג'דואה, מִסִין, גדאמס, אל-חאמה, נפזאוה, קפצא, וַרגלאן, סג'למאסה, דרעה, מלאל, תאלוית, קובא, סוס.

נפוסה.

במדינת טריפולי שבאפריקה, דרומית לעיר טריפולי, מתרוממות פסגות הרריות שטוחות, שחצובות בהן מערות בעומק של כמה מטרים. מעין חלון מרובע מכניס אור מלמעלה לתוך החצר, שחצובים בה חורים, שמובילים לתוך החדרים-המערות, בג'בל גריאן גרים בכמה ישובים כאלה אלפי יהודים, ודרומית מג'בל גריאן בג'בל איפרן, ולמערב בג'בל נפוסה ומעבר לגבול הטריפוליטני, במדינת טוניס, בסהרה, בג'בל מטמטה.

בטריפולי 10-12 ערים בעלות ישוב יהודי של 2000-6000 נפש, וגם מספר כפרים, שבהם שוכנים יהודים במערות. במרחק שלוש שעות מטריפולי כפר טיגרנה ובו 700 תושבים, גרים ב- 20 מערות. יש להם שם תלמוד תורה ושני בתי-כנסיות. בג'בל-איפרן גרים כ- 2000 נפש, שמעונותיהן חלקן מתחת לאדמה וחלקן ממעל לה. גם בג'בל-נפוסה לציבור היהודי בית-כנסת ובית-קברות.

לדעת החוקרים מתגוררים הם שם מאז המאות הראשונות למניין הנוצרי, והדיאלקט המיוחד בג'בל-גריאן מוכיח על קדמותם. יהודים אלה מדברים בלשון, שיסודותיה הן עבריות, אלא שנכללו בלשון זו מלים ארמיות רבות ומלים ערביות.

הפרופ' סלושץ סבור ("מסעי בארץ לוב"), שהיהודים נתגוררו בגריאן מימי הרומאים והם מהווים חלק מאותו הגזע היהודי, היושב בין הברברים בהררי האטלאס, שנזכרים באגרת המיוחסת להרמב"ם. גם שמותיהם, השגורים אצל יהודי שאר חלקי לוב, מעידים על כך. ואלה ראשי האבות שלהם: בני עבאס (על שם מקומם בהר-גריאן), בני טיגרנה, בני חג'אז, בני חסאן, בני רחום, בני צרור, בני בעדאש, בני סכואב, בני שינאנא, ועוד אחרים, שספו תמו בגריאן, אבל יש מבניהם בטריפולי וערי-המערב. כל שם ושם מתייחד לבית-אב גדול, ורבים מהם יצאו לערי החוף וישבו שם, ויש מהם שזכו לעושר ולגדולה.

במרוצת הימים נוספו על יהודים אוטוכטוניים אלה פליטים יהודי מכל הארצות שמסביב לים התיכון, ואף על פי שיהודי המערות אינם יודעים ספרדית כלל, מתייחסים רבים על גולי ספרד, וכנראה נטמעו יהודים ספרדים אלה בתוך יסוד יהודי מסתערבי זה. 

הברברים המתייהדים

שרשרת שנייה הוליכה על פני הרמה שבמרכז הארץ, בנתיב הקדום שאולי היה קיים עוד מאותו זמן שבו שכנו לאורך החוך היוונים, הרומאים והביזאנטים, והעמידו תחנות מכס, שרצוי היה לאורחות הסוחרים לעקוף אותן. ואלה היישובים בפנים הארץ הנזכרים במקורות היהודיים : מג'אנה, קלעת חמד, אשיר, מסילה, תאהרת, תבאלה, פאס, מכנאס, אגמאת, מראכש.

המקורות שבהם נזכרו האלה הם מן המאה העשירית עד מחצית המאה השתיים עשרה, כלומר עד להתפשטותם של המייחדים על אפריקה הצפונית והצרות שבאו אז על העדות היהודיות שישבו כאן.

 מותר להניח במידה רבה של ודאות, שאף במאוחרים שבמקורות אלה מדובר על עדות שהיו קיימות זמן רב למדי, ודבר חשוב ביותר, על אוכלוסייה יציבה שישבה כאן מדורי דורות, ולא על מהגרים חדשים, שבאו מהמזרח, מאסיה הקטנה ובמיוחד מעיראק.

אלה השתקעו בערים החדשות שקמו אז במקומות שלא היו מיושבים לפני כן, ושהתפתחו למרכזי מסחר חשובים, כגון קירואן, מהדיה. אבל גם בערים אלה גדול היה אחוז האוכלוסים הוותיקים, שנמשכו אל הערים החדשות. בנוגע לערים החדשות אחרות, כגון אשיר, קלעת תמאד, פאס, מכנאס, ידוע כי היו בסביבתן יישובים קדומים כגון וולוביליס, או שאוכלוסיהן הועברו לעיר החדשה ממקומות אחרים.

רוב האוכלוסים היהודים במקומות אלה, ובמיוחד בנמלי המדבר המפורסמים, כגון בג'למאסה, וורגאלאן עסקו במסחר, ובתשובות הגאונים נשתמרו עדויות ברורות על כך.

 וכבר הזכרנו כי רב שרירא גאון ( מחצית השנייה של המאה העשירית ( נשאל פעם בקשר לדיני שבת " בני מערב שנוהגים לבוא אל מצרים בשיירות, והדרך ארוכה עד מאוד ורוב שביתתם במדבר ויש בהן שמכיר בדרך ויכוין בתחילה מקום כל שבת ושבת וכו'….

גם שאלות אחרות מתחום המנהגים הדתיים היו מתעוררות לגבי אותם אנשים שיצאו בדרכים ונמצאו בשבת בין הגויים. סוחרים אלה היו יוצאים לא רק למצרים. בסג'למאסה, שבה נמצאה עדות יהודית חשובה, הייתה תחנת מוצא אל הסודאן המערבי, אל אַוד'גאסת ואל גאנה.

לדבריו של אבן חוקל הייתה לפנים דרך ישרה בין הסודאן  המזרחי למערבי, אבל הרוחות כיסו את הנתיב בחול והאויבים שיבשו את התחבורה.

 מאז עבר המסחר לסג'למאסה. גם המסע לאוד'גאסט ארך שני חודשים. יש להניח, כי הסוחרים היהודים מצאו את דרכם אל הסודאן המערבי יחד עם הברברים הכובשים משבטי הצנהאג'ה והלמתונה.

מסתבר , כי בימי גיבוש התנועה המוראביטית במחצית המאה האחת עשרה , שתלוו לו במלחמות ומעשי אלימות בכל דרום מרוקו, העדיפו סוחרים יהודים לעבור עם משפחותיהם אל הסודאן ולהשתקע בין הכושים.

זהו הגרעין ההיסטורי המתקבל על הדעת בסיפורי אדריסי על היהודים בארץ לַמִלַ ובארץ קמנוריה, בעוד שבּכּרי ( במאה האחת עשרה ) עדיין אינו יודע על כך. באמצעות משפחות אלו, ששכנו בנאות אחדות, חדרו אולי מנהגים מסוימים אל השבטים הילידים, והם שגרמו להתהוות הסיפורים.

ניתוקן של משפחות אלה מן המרכזים במרוקו הדרומית גרם בורות ודלדול רוחני בתוכן. ייתכן שבסיפורי אידריסי משתקף נוסף על המצב העובדתי גם יחס הבוז של המייחדים כלפי כל אלה שלא השתייכו לכת שלהם, וליהודים במיוחד.

 בנוגע לפליטים יהודים בסודאן בימי המוראביטון, יש למצוא סמוכים בסיפורו של אבּן אבי זרע על היהודים בסביבות תּאתּכּלאתין, הנלחמים עם הצנהאג'ה, בעוד שבכרי יודע אמנם על המלחמות בין הברברים המוסלמים ובין הכושים, אבל לא שמע כי אלה היו " יהודים ".

לא מן הנמנע, כי לאזור נקלעו פליטים יהודים גם בימי רדיפות המייחדים, והם שגרמו לשינוי במסורת הסיפור, כפי שהוא משתקף ב " ראץ' אל קרטאס ".

הידיעות על היהודים בסודאן המערבי שאנו מוצאים אצל ואלנטיס פרנאנדאס מאשרות את השערתנו הן בנוגע לסוחרים והן בדבר מצבם החברתי המושפל של היהודים בסודאן וגם של הברברים שהיה דומה לו. הייתה זו תוצאה של חוקי ההפליה שהנהיגו המייחדים, ושפעלו את פעולתם גם בימי בני מרין ויורשי שלטונם במרוקו.

העדות הוותיקות בספָר הצחרה.

אין בידינו ידיעות ברורות על תחומי התפשטותה של מדינת המייחדים בדרומה של אלג'יריה. גם אם נניח ששלטונם השתרע כאן עמוק בפנים הארץ, נראה כי בכל חבל זה לא נרדפו האוכלוסים – היהודים וגם המוסלמים המתנגדים למייחדים – באותה אכזריות כמו במרוקו, מרכז השלטון ומוקד התנועה.

אם נשפוט לפי השיטה שנקט בה עבּד אל מומין עצמו בכיבוש תוניסיה המזרחית וטריפוליטניה, יש להניח, כי העדות היהודיות בנאות שבקטע זה של האזור בין הארץ הנושבת ובין הצחרה נשארו במקומן ולא נפגעו על ידי שמדות וגירושים. מרות השלטון הייתה כאן רופפת מימי קדם ועד ימינו. אף באלג'יריה, שבה נתבססו הצרפתים ביסוס גמור במחצית המאה התשע עשרה, בגבולות הצחרה לא יכלו לסמוך על שלטון אזרחי, ונאלצו להישען על ממשל צבאי.

בהתמדתן ורציפות קיומן של עדות אלה הפתרון לשורה של עובדות מתמיהות לכאורה.

א.      עם חידושן או התעוררותן של קהילות יהודיות לאורך חוף הים התיכון במאות הארבעה עשרה – השש עשרה, בעקבות הגירושים מספרד ומהאיים הבאליאריים, מוצאים אנו בכתבי הרבנים שהתיישבו באלג'יר חומר רב על קשריהם עם הקהילות שבפנים הארץ באזור ובספר.

ב.       ישל הסיק ממקורות אלו בוודאות גמורה, כי נקודות היישוב היהודיות כאן לא קמו זמן קצר לפני כן על ידי מגורשים, אלא שאוכלוסייותן ותיקה ביותר.

ג.        העדות חיות חיים עצמאיים ותלותן בשלטונות המרכזיים רופפת למדי.

ד.       התושבים עוסקים בסחר ויד להם בעסקות הנעשות בין נמלי הים התיכון ובין תושבי הצחרה.

ה.      במקרים מסוימים נתרופפו ונשתכחו מנהגי החיים היהודיים עד שרק השם של יהודים נשמר בהם – כדברי אחד הרבנים

הברברים המתייהדים-היישוב בתּוּאתּ   TOUAT

היישוב בתּוּאתּ   TOUAT

תואת שבט ברברי שחי בצפונה של אלג'יריה. השבט מנה כ – 50.000 נפש ורובו של השבט ומרכזו היה סביב נווה – עיר גדול בשם " עין אסללאח.

לפי מצבת קבורה יחידה שנתגלתה קיים היה יישוב יהודי בתואת, לכל המאוחר בשליש האחרון של המאה הארבעה עשרה. באותה מאה נזכרת לראשונה תואת בספרות הערבית. לפי אבן בטוטה זו הנאה הראשונה שאפשר להסתפק בה במזון לאחר מסע של שבעים יום בסודאן הצפוני, ואבן ח'לדון מציין, כי כל הפירות שבשטחי הכושים באים מן הטירות שבצחרה המגרבית, כגון תואת, ורכלאן ( וארגאלאן )

בסוף אותה מאה או בשנים הראשונות של המאה החמש עשרה עונה רבי יצחק בן ששת היושב באלג'יר על שאלות אנשי תואת. התשובות נשלחות אל הוניין, כדי להעבירן למקום ייעודן. הוניין הייתה אז הנמל החשוב בחופה המערבי של אלג'יריה ששירת את תלמסאן, בירת ממלכת בני מרין באותה תקופה, ואת כל העורף עד נאות תואת.

היהודים שישבו בתואת היו נבוכים בעניין חיוני בשבילם : לרגל עסקיהם הם יוצאים בשיירות גמלים עם ישמעאלים במדבר הגדול והנורא. מפני הסכנה לא יכלו להתעכב לבדם במדבר ולשבות שבתם. אבל ההליכה בשיירות היא מקור הפרנסה היחיד בשבילם, ואין להם ברירה אלא להצטרף לאורחות הגדולות ולהמשיך עמהן בדרך גם בשבת.

בשאלה אחרת קוראים אנו, כי בתואת היו שבעה טובי הקהל, שהיו משתדלים להשיג מעות לצורכי הקהל. אם כן, לא היה ז ציבור מבוטל, אם היו לו שבעה פרנסים. אבל בוודאי יש מן ההפרזה בדבריו של חוקר אחד, שכינה ריכוז זה " ממלכה יהודית קטנה ".

יש להניח, שאנשי תואת לא היו מרוכזים בנקודה אחת דווקא, אלא מפוזרים על פני שורה של טירות מבוצרות ( קצור ) בחבל שהשתרע על שטח נרחב, וליד כל טירה קיים היה יישוב חקלאי מסחרי. בעניינה של נאה אחרת ( תוקורת ) מדובר במפורש אף על הכפרים הסמוכים לה.

עד כמה מסועפים היו אז הקשרים עם תואת הרחוקה, למדים אנו משורה של עדויות נוספות בספרות התשובות של רבני אלג'יר. רבי שמעון בן צמח דוראן – בן דורו הצעיר של רבי יצחק בן ששת – דן פעם בנישואי קטנה, שנשבתה בתואת והשבּאי הגוי הוליכה לתוניס ומכרה שם ליהודי.

אולם יקרה, שתנס ( tenes, בחופה המערבי של אלג'יריה ) משתבשת לתוניס, אולם הפעם הקריאה תוניס וודאית, כי היהודי שפדה אותה מיד התוניסאי, כדי להוליכה אל אביה, עובר על פני בון וקונסנטין. בבירורו ההלכי מעיר רבי שמעון בן צמח דוראן דרך אגב, שידוע, כי קודם שיגיעו לתואת, שהוא מקום אביה, יעברו יותר משישה חודשים.

רבי שלמה בנו של רבי שמעון בן צמח דוראן נשאל פעם בדבר סחורה  – שלושים מטעני נחושת – שנשלחה מווהראן אל תואת. פרשת רבת צדדים של יחסים חברתיים וקשרים מסחריים מסובבים למדי מתבררת  בדיון שהתנהל לפני שני בניו של רבי שלמה דוראן, כלומר בשליש האחרון של המאה החמש עשרה.

מדובר בעזבונו של אדם שהתגור בווהראן ושהניח שם אלמנה ויתומה. הוא היה שולח סחורות לאביו, שישב בין מאורים באחד הכפרים " אשר בחוץ נקראים בני ראשד ". לבן היו גם פקדונות בתואת. הסכסוך בקשר לעיזבון נדון לראשונה בבית הדין היהודי של ווהראן, לאחר מכן עבר לבית דין יהודי בדרג יותר גבוה בתלמסאן, ולבסוף נאלצו לפנות אל רבני אלג'יר, כי האב לא קיים את הפשרה שעליה הוסכם בתלמסאן. דרך אגב אנו שומעים כי האב הפקיד ממון בידי מוראבט אחד.

הוכחה לקיום קשרים בין הסודאן, הנאות של הצחארה הצפונית, ערי החוף הדרומיים של הים התיכון והאיים הבאליאריים מוצאים אנו במפעלם הקארטוגראפי המפורסם של בני משפחת קרשקש, שישבו בפלמה, אברהם האב ( נפטר בשנת 1387 ) ויהודה הבן, שהמשיך אחר מות אביו לעבד את המפות הקאטאלוניות ובשנת 1391 נאנס להתנצר.

במפות שהכינו ושנודעה להן חשיבות מופלגת בקידום המדע הגיאוגראפי, רואים אנו את הרי האטלס, את נתיבות האורחות העוברות על פני סג'למאסה לסודאן, תמבוכתו, תאגאזה. אין כל ספק, כי הקארטוגראפים היהודיים קיבלו מאת סוחרים יהודיים את הפרטים הדרושים להכנת המפות של הסודאן והדרכים המובילות אליו.

שני אנוסים אחרים במיורקה, מיסיה די וילאדסטס וגבריאל די ואלסיטשה – ברבע הראשון של המאה החמש עשרה – , מוסיפים עוד שמות של נאות בעיבורה של הצחרה, תואת, תוקורת ומזאב.

הרב יצחק נפוסי, כלומר שמוצאו מג'בל נפוסה בטריפוליטניה, היה מכין אצטרולבים בשביל האינפאנט חואן ד'אראדון 1368 -1369 וכותב חיבורים על תכונה.

אנטוניו מָלאפָנט רושם במכתבו מתואָת בשנת 1447, שאליה הגיע בנתיב הוניין-סג'למאסה : " היהודים מרובים כאן, חיים בנעימים, כי הם חוסים בצל אדונים שונים, וכל אדון מגן על בני חסותו. לכן החיים העדתיים נוחים. המסחר מתנהל באמצעותם, ורבים כאן שאפשר לסמוך עליהם "

חורבנה של תואָת.

בסיכום עולה לפנינו תמונה של אוכלוסייה יהודית המתפרנסת מן המסחר הין נמלי הים התיכון צובין סודאן. היה במעמדה של אוכלוסייה זו בתואת כדי לעורר את חמתם של קנאים מוסלמיים. כבר הזכרנו למעלה כי בשנות התשעים הגיע הנה המוראבט מוחמד אל-מגילי, והתחיל בהסתה נגד היהודים.

במיוחד עורר את ימתו בניין בית הכנסת החדש. הוא נתקל בהתנגדות הקאדי של תואת, אבל לאחר שקיבל חוות דעת של הסכמה מאת המופתים של תוניס, פאס, טלמסאן, נתן פקודה להרוס את בית הכנסת ולהרוג את אלו שניסו להתנגד. את הנותרים הכריח לשאת לבוש מיוחד וסימני הפליה בולטים.

זכר למאורעות אלה נשתמר בקינה, שהזכרנוה ושעליה נדון גם להלן, מאחר שעיקרה מוקדש לכיבוש והראן בידי הספרדים בשנת 1509, כרגיל התחיל הפייטן בצרות קדומות יותר וביניהן הזכיר "

עוד מקרוב קם עלי

צורר נודע ממגלה

הרג בתי גוראה ותואת

וחילל בית נורא עלילות

מסורות בעל פה מספרות על בתי אבות בתואת שהתאסלמו אז " אחרים נפוצו ופנו צפונה ומערבה, ועל מוצאם מתואת מעיד שמם תואָתי. כל זה מסביר את העובדה שבמאה השש עשרה נפסקות הידיעות על תואת.

תוקראָת ונאות אחרות.

יהודי תוקראט נזכרים לראשונה בימי רבי שמעון בן צמח דוראן, אגב שאלה מקונסטונטין על יהודי שהלך בשיירה עם ערבים במדבר ומת מצמא. מסתבר, שאלמנתו ישבה בקונסטונטין, ומכאן מותר להסיק על קשרי מסחר בין שתי הנקודות. כעבור שני דורות פונה המורה והרב ( הלא רשמי כפי הנראה ) של תוקראת בשורה של שאלות אל הרב של אלג'יר באותם הימים.

שפי של ידיעות על הקשרים ההדוקים בין אלג'יר ובין הנאות בדרום מזרחה של אלג'יריה מספקים מקורות ממחצית השנייה של המאה השש עשרה. באותו זמן גדל היישוב היהודי בנאה תוקראת, וסוחריו היו עושים בעסקיהם לא רק בתוקראת ובכפרים הסמוכים לה, אלא בכל הארץ.

אנו מכירים את היישובים היהודים במזאב ומערבה לתוקראת בבסכּרה מצפון לה, ובתוזֶר מזרחה צפונה . צפונה לבבסכּרה הייתה עדה יהודית בנקאוץ. ואלרגאן, שהייתה בתקופה הקודמת מרכז חשוב של קראים, ירדה כנראה עתה מחשיבותה, ללא ספק בשל עלייתה של תוקראת. בכל זאת לא נותקו הקשרים בין נאה זו ובין היישובים באלג'יריה ובמרוקו.

לפי שמותיהם של האנשים שאליהם מכוונת התשובות : רבי עטון, סלימאן אל-חאמי, דוד עדא, סלימאן אבי סדיר ( תוקראת ), יצחק מסאלתי ( מזאב ), נתן ויהודה זמוּר, שלם קשאש ( בסכּרה ), שלם עדה ( נקאווץ ), היו החכמים שבמקומות אלה מבני היישוב הוותיק, והוא הדבר, בלי ספק, ביתר האוכלוסייה.

ייתכן, שמקצתם עברו לאזור זה מהערים שבחופי הים התיכון, שסבלו אז בשל התפוררות שלטונן של השושלות הוותיקות, סכנת הפלישות הספרדיות והמלחמות של הקורסארים התורכּיים. 

הברברים המתייהדים-הירשברג-נודדים שנקלעו בין נוודים.

נודדים שנקלעו בין נוודים.

עד כה עסקנו בעדות יהודיות גדולות או קטנות, שלפי כל הסימנים היו מאורגנות הצורה המקובלת והרגילה. אולם מבחינת הנושא של מחקרנו לא פחות חשובה היא תופעה אחרת, הנזכרת תכופות במקורות הרבניים, של יהודים בודדים שנקלעו לבין שבטי הנוודים הערבים או הברברים.

לפעמים ביקש לו יהודי מקלט ביניהם בגלל בעלי חוב שהעיקו עליו, וממקום משובו החדש המשיך לנהל את עסקיו. אחרים נקלעו למחנה לרגל מחלה שתקפה אותם בדרכם ולא יכלו להמשיך עם האורחה. הסוחרים שהיו עוברים בקביעות בנציבות מסוימות קשרו קשרים עם שוכני המחנות. היו מזדמנים לאהליהם ומשתתפים בארוחותיהם.

אין ספק שבימי נגישות ביהודים או התנפלויות שוד היו רבים מבין שוכני הנאות נמלטים את שבטים ידידותיים ומבקשים חבות ביניהם. ובוודאי שכמה מאותם יהודים, שישבו לראשונה ישיבת ארעי ב " אוהלי קידר " הביאו לבסוף אל המחנות את נשיהם, או נשאו נשים מיישובים יהודיים קרובים באופן יחסי, ונשתקעו בתוך מארחיהם.

וכך התהוו תאים של יהודים השוכנים בקרב ערביים או ברברים. תופעה זו, המוזרה לכאורה, מתאשרת על ידי המקורות.

חוק ההסתגלות לתנאי החיים פעל את פעולתו. החיים במחנה של נוודים או נוודים למחצה, בין הוא נייד ובין קבוע, שינו בהרבה את נוהגי החיים הדתיים של היהודי ועוררו בעיות שונות. ראינו למעלה, כי עצם ההתעסקות בסחר עם הנאות ועם הנוודים כרוך היה בשביל היהודי בשורה של בעיות בשטח הדת, כי קשה היה לקיים את כל מצוותיה בתנאים המיוחדים של המדבר.

עד כמה שאפר להעלות מן הספרות קיימים היו יחסים טובים בין היהודים ובין שוכני המחנות המוסלמיים. לא אחת קרה, שעובר אורח יהודי מת בדרך במצנה, במרחק של שישה או שמונה ימים מיישוב יהודי, ותושביו היו דואגים לקבורה זמנית, מודיעים למשפחה על האסון ושומרים על רכשו של הנפטר עד שיבואו היורשים.

אמנם, נזכרים גם מקרי רצח או מוות בנסיבות שלא אפשרו לוודא את זהותו של המת לפי דרישות ההלכה. קשה ביותר היה גורלה של האלמנה, שבעלה מת ונקבר מבלי שתיקבע זהותו של האדם על ידי עדים, והיא נשארה עגונה ולא יכלה להינשא בשנית.

על רקע זה של התבוללות בתוך הנוודים המוסלמים מצד אחד ועל הקפדה על טהרה מצד שני, עלינו לעיין במעשה שהובא לפני רבני אלג'יר בסוף המאה החמש עשרה. בגלל חשיבותו הננו מביאים אותו במלואו :

מעשה אירע שאיש יהודי שמו רבי אברהם בן ג'אוא שהוא מתגורר באחת הערים ולקח לו אשת א' מבנות יושבי אהלים ובטרם בואו אל העיר עיר אלגזאיר, הקול נשמע, שהייתה מקודשת לאיש וברחה ממנו ומת אחר שנשאה זה. והוליד ממנה בת והביא אותה בחיקו אל העיר. ועתה מקרוב בא כתב אחד והעיד בעל הכתב, שהוא ראה את האיש הראשון חי במדבר בכפר אחד קרוב לעיר פאס. והאישה טעונה היא, שלא נתן לה קידושין לא בכסף ולא בשוה כסך אלא נתקבצו אנשי אוהל ולקח הכיפה שבראשה כמנהגם, שבזה תקרא מקודשת. ועתה היכי ידונו דייני להאי דינא.

מדובר כאן בשבט נוודים, השוכנים במדבר הרחק ממרכזים עירוניים. גם בעלה הראשון של האישה היה, כפי הנראה, מן הנוודים ואין לדרוש דיוק יתר בהגדרה " קרוב לעיר פאס ".

תשובתו של רבי שמעון דוראן.

רבי שמעון השני – נכדו של רשב"ץ דוראן – פוסק שאין לחשוש לאותם קידושין ראשונים, ובין הנימוקים להיתר הוא אומר : אבל באלו השוכנים באהלים שאין להם מדת ישראל ויהודית אלא שנקראים בשם יעקב ואינן מקדשין ולא מגרשין כאשר יראה משטר קבלת עדות הנעשה מזה, שמנהגם הוא שאין מקדשין כי המקדש אינו נותן לה לא כסף ולא שוה כסף אלא לוקח הכיפה מעל ראשה בפני הקיבוץ ואז יאמרו פלונית ארוסתו של פלוני. אם כך אינה מקודשת ואנן בעינן ונתן, וזה לא נתן.

כלומר אילו היו הקידושין של האיש הראשון כדת משה, לא היו קידושיו של רבי אברהם תופסים, אבל עתה קידושיו שרירים וקיימים.

ראוי לשים לב לעובדה, כי בכל השקלא וטריא של התשובה לא נתעורר הספק שמאשה זו – שהיא מבנות שוכני אוהל, שאין להם מדת ישראל ויהודית, אינה יהודיה מכול וכול, ולכן אין בכלל קידושין תופסים בה.

בשולי תשובה זו מעיר כעבור שני דורות אחד הרבנים ממשפחת דוראן : " אמת הדבר סיפר לי אדוני אבי ז"ל שהלך יהודי אחד מאלו הארצות לאהלי קדר הנקראים מרדאס ששם דרים היהודים, שבאה עליהם השאלה וברחה עמו אשה א' לאלו הארצות ונשאה בקידושין וכתובה על פכי תשובה שאת. וילד עמה בן ועדיין בני בניו קיימין והם בני פלוני ואחר כל גירשה בגט וחזרה למשפחתה ולבית אביה.

ועוד סיפר לי שבא איש א' מהם לעיר הזאת ושידך אשה אחת מהקהל. וקצת אמרו רין נותנין לו מחשש ממזרות : והוא עם בן דודו עם קצת מחכמי זמנו התירוהו על פי תשובה זו, עם היות כי העידו שאמו הייתה בורחת מחיק בעלה הראשון וכן סיפר לי החכם רבי יוסף אצבי ז"ל, שהוא היה אחד מהמכשירים על פי תשובה זו ".

כאן נאמר במפורש, שאם שוכני האוהלים נוהגים בקידושין כדת משה, הקידושים קיימים. תשובה זו מוכיחה על יחס של ריתיון ( מידת הרחמים , חמלה, סלחנות " ואין המקום דן את האדם אלא בריתיון )  ליהודים אלה, " שאין להם מדת ישראל ויהודית אלא שנקראים בשם יעקב ".

עם זה ברור, שהרבנים אף אינם מעלים על הדעת ההשערה, כי יהודים אלה מוצאם מן הברברים שהתייהדו. מן התשובה וההערה שבשוליה יוצר בורו, כי אלה הם צאצאי בני יעקב, ששכחו את יסודות דתם בשל ישבתם באוהלי קדר.

חשובה ביותר היא קביעת שמם של הנוודים, שבתוכם ישבו אותם יהודים. על בעל ההגהה, שחי במחצית השנייה של המאה השש עשרה, ידוע כי שהה בבּסכּרָה, לכן קרוב לשער, כי הכיר את מחניהם של יהודים יושבי קדר אלה. בני מרדַאס הערביים השתייכו לשבט סולַים המפורסם, אשר השלימו הפאטמים של מצרים בבני זירי במאה האחת עשרה.

הם התשפטו על תוניסיה, ומכאן עברו אל אלג'יריה והגיעו עד קונסטונטין ובּג'איה בצפון ולנאות המדבר בדרום, חבלים שבהם נדדו עד המאה התשע עשרה. הרי שאנו מוצאים אותם באותם השטחים שבהם חיו עוד במאה התשע עשרה ה " בחוצים ", היהודים הברברים, כפי שהם מכונים בספרות המסעות ובמחקרים.

המקורות שסקרנו עד כה הם תשובות רבני אלג'יר במאה החמש עשרה – שש עשרה, והם מתארים מעשים שהיו באלג'יריה. אין לנו מקורות מסוג זה לאותו פרק זמן בשביל מרוקו, תוניסיה וטריפוליטאניה. מצב דומה קיים גם בשביל אלג'יריה במאה השבע עשרה, שבה רק במאה השמונה עשרה חוזרים ומופיעים מקורות רבניים, תשובות, הנוגעים לה, ומאז מצויים הם גם בשביל מרוקו ובאזור המזרחי.

על עצם קיומן של עדות יהודיות במאות הארבעה עשרה – שש עשרה במרוקו הדרומית בוואדי הגדולים היורדים מהאטלאס : זיז, דרעה, סוס, וכן בטריפוליטאניה האדומית, נשתמרו אמנם ידיעות במקורות שונים, אלא שאין באלה כדי לספק תשובה בדבר ארגונן, דמותן וצורות חייהן.

מותר להניח, כי בכל אזור הספר בין הארץ הנושבת ובין הצהרה, בקצהו המזרחי ובקצהו המערבי, היו אותם התנאים. על קשרי המסחר של יהודי מרוקו עם הסודאן עד תמבוכתו דנו כבר למעלה. ליאון האפריקני מוסר, כי הוטל על היהודים לשלם בעוברם על פני טירה מסוימת בין סג'למאסה לדרעה. גם אלה לא היו סתם טיילים, אלא סוחרים עוברי אורחות. 

הברברים המתייהדים-הירשברג-אגדות השבטים האבודים.

אגדות השבטים האבודים.

החומר שהוצג בסעיף הקודם דיו להסביר באילו דרכים אפשר היה לדעות ואמונות יהודיות ומנהגים יהודיים שיחדרו לתוך האוכלוסייה הלא יהודית, דווקא באזור שבו לא נתבצר לו עדיין לאסלאם מקומו. אולם נראה שרב מזה היה רושם הסיפורים הרומנטיים על ממלכות יהודיות באפריקה המזרחית והמערבית, שמצאו להם מהלכים בקרב יהודים ולא יהודים והלהיבו את הדמיון.

נוצר מעין מעגל קסמים : עובדות היסטוריות מסוימות או תנאי חיים מיוחדים שימשו יסוד שעליו נארגו אגדות השבטים. אלה התפשטו ובנופלן על קרקע מציאות מתאימה גרמו לצמיחתן של אגדות חדשות.

האגדות על ממלכת יהודית באפריקה הופצו לראשונה על ידי אלדד הדני, שהופיע במחצית השנייה של המאה תשיעית לספירה בארצות המזרח. בשת 880 היה בקירואן ומשם הגיע לספרד. האגדות על עשרת השבטים ( או אחדים מהם ), גיבורי חיל, הנלחמים עם שכיניהם ומכניעים אותם, ועל בגני משה היושבים מעבר לסמבטיון, שימשו מקורו השראה לאגדות על כושים וברברים מתייהדים בסודאן.

הן הופצו בתום לב על ידי יהודים, שבשפלות מצבם היה להם עניין בהעלאת מעמדם החברתי בעיני שכניהם. אל שהרסתאני מספר , שמייסד אחת הכיתות היהודיות הלך אל בני משה בן עמרם הנמצאים מאחורי החולות. להופעתו של דוד הראובני בפורטוגל בשנים 1526 – 1527, שקרא לעצמו שר צבא של אחיו יוסף המלך היהודי המולך על השבטים ראובן וגד וחצי המנשה, שי קשר לאחד השלבים המאוחרים בהתפתחותן של אגדות השבטים האבודים במרוקו.

לראובני אולי נודעו ספורים אלה כבר בהיותו בירושלים והם עוררו את התעניינותו, ומכל מקום יכול היה לשמוע עליהם מפי אנשי המגרב שנפגש עמהם באיטליה לאחר מכן. נראה שזו הייתה אחת ממטרות מסעו לפורטוגל, ולאחר שצוייד במכתבי המלצה מאת האפיפיור קלמנס השביעי אל חואן השלישי, מלך פורטוגל.

בלי לדון בדמותו המסתורת של דוד הראובני, שעל טיבו ואופיו עדיין חלוקות הדעוט של החוקרים, אי אפשר להכחיש, כי בסיפורו נשתמרו הרבה רמזים שעדיין לא פוענחו.

אלדד הדני

אלדד הדַ‏ני היה  סוחר ונוסע יהודי במאה ה – 9

בכתביו טען אלדד הדני כי הוא אזרח "מדינה יהודית עצמאית" במזרח אפריקה, המאוכלסת בתושבים, צאצאיהם של שבטי דן  (ומכאן שמו, הדני – משבט הדן), אשר, גד ונפתלי . מקום תחילת מסעו הייתה מדינה זו, וממנה הוא הגיע לבבל  קירואן, וספרד סיפורו על עשרת השבטים  האבודים גרם לעוררות בקרב הקהילה היהודית בכל מקום בו עבר. אלדד הביא עימו למסעותיו  הלכות שטען כי הגיעו ממדינתו. הלכות אלו, שנכתבו בעברית , עסקו  בשחיטה של  בעלי חיים ( כשרות ). ההלכות נבדלו מאוד מהחוקים התלמודיים , והן מוצגות בשמו של יהושוע בן נון , או, על פי גרסאות שונות בשמו של  עתניאל בן קנז סיפוריו של אדד התפשטו במהירות, וכרגיל במקרים כאלו, הם עוצבו מחדש והועצמו על ידי  מעתיקים ועורכים ישנן לא פחות משמונה גרסאות חשובות שונות לסיפורו של אלדד.

סיפוריו של הדני עוררו סקרנות רבה, פרופסור  דוד צבי מילר סבר כי הממלכה המוזכרת נמצאת בדרום חצי האי ערב או בקרן אפריקה ונסע לחקור בעצמו את המקום. נסיעה זו הייתה חלק מהתמקדותו בחקר הלשונות השמיים המדוברים באזור. סוף ציטוט מויקפדיה.

דודו הראובני מספר, כי באחד הימים בשהותו בפורטוגל הביאו לו מכתב בלשון הערבית מהמלך אשר במערב שלאחר מלכות פאס. הוא יושב בקצה העלם ואין מלכות אחריו. כי אם מדברות, שבהם חיים נוודים. המלך הוא מבני השריף – הכוונה למוחמד אל שייך – שהרג את המלכים הראשונים.

יש במלכותו יהודים השוכנים בהר הגדול – האטלס, ששמו אסוּם ( המכוון א-סוס ) בקצה העולם. הם זורעים וקוצרים ורובם עניים, אבל הם חזקים. " ובא לפני אחד מהם כהן, ולבו כלב הארי – איננו ביהודים אשר הם עומדים תחת מלכות ישמעאלי " כלומר שהללו מוגי לב הם. והנה מה שמצא הראובני כתוב במכתב.

" איך אני שמעתי עליך כי באת אל מלך פורטוגל מן השבטים אם יש לך שמיעה ( כלומר ידיעה ) מזה העם אשר יצאו המדבר אשר בניו ובין השחורים. כי הם לקחו עלינו ( כלומר שבו בשבי ) כל הערבים השוכנים במדבר והם ונשיהם ומקניהם וטפם וכל אשר להם.

ולא חזר אחד מהם מאותם שלקחו ולא ידענו אם הרגו אותם או מה עשו מהם והפליט מהם אשר ברח לפני והגיד לי הדבר הזה ושלחתי והודים ילכו לראות ולא חזרו ואנחנו תמהים מזה העם וכתבתי אליך כל זה ".

השריף מקווה לשמוע מפי שר צבא המדינה היהודית משהו על הערבים שהיהודים התנפלו עליהם ולא נודע מה קרה להם. לאחר מכן מבקש הוא להודיעו גם על השבטים היהודים, ומפציר בו שלא להסתיר מפניו דבר על גורלם של אותם הערביים. הרי שאל לנו לזלזל באמונות בני הזמן ובסיפורים על השבטים האבודים.

בתשובתו מספר לו דוד את סיפורו הידוע עליו ועל שניים וחצי שבטים שלו וכן על תשעת השבטים וחצי שהם בארץ השחורים, וכן על בני משה הנמצאים מעבר לסמבטיון. בהדגישו כי ארצו רחוקה והיא במזרח רומז הוא לשריף, כי לא שמע דבר על הערבים האלו.

מקרה מפליא הוא, כי בארכיון מלכי פורטוגל נמצא מכתב שכתב יהודה בן זמירו, שן אחיו של אברהם בן זמירו, בשנת רכ"ז – 1527, כלומר בזמן שהותו של דוד הראובני בפורטוגל. המכתב נכתב אל אחיו של יהודה השוהים באַזמור ( או במאזאגאן ) ואל אמו, וזה תוכנו : " אורחה שהגיעה למקום מושבו של יהודה הביאה ידיעה ממראכש על דבר שני פרשים, שליחיו של נציב השריף במדבר הצהרה, שבחצותם את המדבר תעו בדרך, ונקלעו למחנה גדול של יהודים נוודים.

היה זה שבט עשיר, מלומדי מלחמה וגאה על עצמאותו. ליהודים אלה לא היה כל קשר עם העולם המוסלמי, המלך שלהם ישב באוהל עשוי בדי משי שעליו התנוסס דגל אדום. כששמע מפי הפרשים על מצבם הירוד של היהודים החיים בין המוסלמים בכו אנשי השבט.

הפרשים בילו את הלילה במחנה, למחרת לא הורשו להם מארחיהם לצאת עד שלא יראו להם את תוקפם וגבורתם. הם התקיפו עיר וכבשו אותה. רק לאחר מכן שילחו את הפרשים המוסלמים, בציידם אותם בשני כיכרות לחם. אלה תמהו על המידה העלובה, אולם נוכחו לדעת כי התרחש להם נס והלחם הספיק להם עד שהגיעו למראכש ועוד הותירו ממנו, ואת הנותר הראו בבואם אל העיר.

אנשי השבט נתנו גם מכתב כתוב עברית אל השריף, וזה הזמין את בן קביסה שיקרא אותו לפניו. ולאחר מכן הסתירו. יהודי המדבר סיפרו בין היתר לאורחיהם, כי הספקת המים שלהם באה ממעיינות, הנודדים עמהם במדבר. בשבר זהותם של אותם יהודים יש סוברים שהם בני משה, בעוד שאחרים חושבים, כי הם מן השבטים החיים בעמקי ג'ינוא ( גיניאה שבאפריקה המערבית ).

אין כל ספק, שקיים קשא בין אדרתו של השריף מוחמד אל שייך אל דוד הראובני ובין מכתבו של יהודה בן זמירו על השבט החופשי, שאתו נפגשו פרשיו של אותו שריף. אבל אין זו עדיין החוליה האחרונה בשרשרת האגדות על השבטים האבודים במרוקו הדרומית ובסודאן המערבי.

הברברים המתייהדים-הירשברג-אגדות תמבוּוכּתּוּ

אגדות תמבוּוכּתּוּ

ב " תאריך אל פתאש ", חיבור העוסק בהיסטוריה של הסודאן, שבכתיבתו התחיל מחבר סודאני בשנת 1519 ושנסתיים על ידי אחד מצאצאיו בשנת 1665, קוראים אנו בין השאר, כי החבל שעליו נוסדה בשנת 1479 תֶּנדירמה ( דרומה לתמבוכתו ) היה מיושב לפנים על ידי בני ישראל.

אלה היו חופרים בארות להשקיית הירקות שהיו מגדלים בשביל האורחות העוברות שם. הבארות היו עמוקות ומימיהן היו טובים ממי הנהר. היו להם שבע נסיכים, מצאצאי מלכי ישראל. לכל נסיך היו 12000 פרשים. המחבר אינו מסביר כיצד ומתי נכחדה מדינה יהודית זו. הוא רק רומז כי בשנת 1465 עדיין חי אחד העבדים שחיו תחת שלטון בני ישראל.

הפרט על שבעת המושלים מזכיר את תשובתו של רבי יצחק בר ששת, שבה מדובר על שבעת הפרנסים בתואַת. ייתכן שאין זה מקרה, וכי האגדה על גורל יהודי תִמבוכתו מבוססת על המאורעות בתואת, או לפחות שאבה מהם פרטים מסוימים. אין אנו יודעים באיזה פרק זמן נתגבשה אגדה זו בצורה שבה היא מופיעה בספר, שכתיבתו ועריכתו נמשכו מאה וחמישים שנה בקירוב.

ייתכן שמהדהדים בה גם זכרונות אחרים : לפי ליאון האפריקני אסור ליהודים לבוא לתמבוכתו, בעוד שלדבריו של וַלֶנטיס פרנאנדס הם חיים בוַולאטה, עשירים אבל מושפלים. הם מתפרנסים כורכלים, צורפי זהב ועושי תכשיטים. הין הערבים במדבר אין למצוא יהודים.

במאה השבע עשרה הועלה על הכתב עוד סיפור על ממלכה יהודית, הפעם בעמק הדרעה, הנקרא לפנים, לפי הסיפור, וואד זייתון. כאן קיימת הייתה מדינה חופשית של היהודים מבני אפרים בן יוסף, כלומר מעשרת השבטים, שבחסותם ישבו כושים נוצרים.

אלה התקוממו נגד אדוניהם, הצליחו להשתחרר ממעמדם הנחות, והעמק חולק בין הנוצרים ליהודים. לאחר זמן הפרו הנוצרים את חוזה הברית וביקשו להשמיד את היהודים. הפעם נחלו תבוסה מכרעת והושמדו כליל, גם אלה שניסו לברוח לסג'למאסה, שבוואד זיז. במקומם של הנוצרים התחילו להתיישב בחבל זה מוסלמים שגברו לבסוף על היהודים והיכו אותם.

עבדיהם הסודאנים של היהודים גמלו חסד עם החללים והביאום לקבורה. את הנשארים בחיים הכריחו המושלים לשלם את הג'יזיה.

יעקב משה טולידאנו ההיסטוריון של יהדות מרוקו, ביקש לקבוע לתקופת המוראבטים את השלב הסופי של הסיפור – נצחונם של המוסלמים. י. גאטפוסה ערך דיקות ארכיאולוגיות בטתרים שונים  בוואד דרעה, ובמיוחד בסביבות זאגורה, כדי למצוא שרידים קדומים של היישובים הנזכרים בסיפור. סמוכים לאפשרות של קיום של אחד מעשרת השבטים בעמק דרעה מצא טולידאנו בסיפורים על גילוי מצבות קדומות לחוקבן בית שנמ בבית הקברות המפורסם של איפראן.

רבי יעקב ששפורטאש המתנגד הראשון והחריף של השבתאים, מספר דרך אגב בחיבורו המופנה נגדם על שמועות חדשות בנוגע לעשרת השבטים שבמגרב : " וגם דרך עיר סאלה באו כותבים ואמרו, שבאו יהודים מאגאדיר ואילג שבמדינת סוס ונשבעו בנקיטת חפץ, שראו שם במדבר הרבה אוכלוסין ודיברי עמהם ואמרו להם שהם ישראלים שבאו לגבול אחיהם. 

האגדה על אבן משעל.

משהו מהאווירה זו של הסיפורים על ממלכות יהודיות ועל מלכים התגנב גם לסיפור העם המפורסם על " המלך " היהודי שנהרג בידי אל ראשיד 1666 – 1672, מייסדה האמיתי של שושלת העלווים.

במרוקו נפוצה האגדה על היהודי אבּן משעל העשיר בסביבות תאזה, שהצליח להטיל את מרותו על המוסלמים, נעשה מלך עליהם, גבה מהם מסים, ואף נוהג היה לקבל מדי שנה כמתנה מנתיניו בתולה מוסלמית שנועדה לבית הנשים שלו, עד שקם אל ראשיד ונקם את כבודן של הבתולות המוסלמיות.

לזכר המאורע חוגגים בפאס את " עיד אל טולאב ", חג התלמידים. במאמר מעמיק ניתח פ. סניוואל את המקורות למנהג " חד התלמידים " והכיח, כי אצל הסופרים הערביים והאירופאיים הקרובים לזמן המאורעות אין כל זכר לאותם הקישוטים הרומנטיים על המלך היהודי העריץ. יש למצוא כאן את הדם של סיפורי עם על מלכים יהודיים, נוסף על הרבה מוטיבים אחרים "

נוסח מעניין על אגדת השבטים מוסר הרופא ג'. דוידסון, שערך מסע מדעי לשם חקר גיאוגרפי במרוקו בשנות השלושים של המאה התשע עשרה והתכוון להגיע עד תמבוכתו, אבל נרצח בדרך בראשית 1837. באחד ממכתביו אל הדוכס של סאסקס מספר הוא : באחד ממסעיו נתלווה אליו רב ממחוז קובה, שמסר לו פרטים מעניינים על תושבי המקום.

חיים כאן 3000 עד 4000 יהודים, בתנאי חירות מלאה, ועוסקים בכל המלאכות והפרנסות. יש להם מכרות ומחצבים, שבהם הם עובדים, גני ירק וכרמי ענבים, והם מגדלים תבואות יותר משהם צריכים לעצמם. הארץ והשלטון עליה בידיהם מימי המלך שלמה. כהוכחה לכך הצביע על תעודה הנמצאת אתם חתומה בטבעת יואב, שבא לגבות מסים בימי בן דוד.

אותו רב הבטיח לדוידסון להמציא לסוכנו של דוידסון במראכש העתק התעודה החתומה בטבעת יואב וכן העתקי שתי מצבות קבורה, שאליהן עולים היהודים להשתטח. הרב נפרד ממנו בוואריכּה – מדרום מזרח למראכש. דוידסון המשיך לבקר במאה ערי היהודים, ומצא כאן יותר יהודים החיים עם הברברים מאשר במרוקו. משמות המקומות שאפשר לזהותם יש להסיק כי היה זה סיור באטלאס הגבוה ומורדותיו הצפוניים.

אגרת זו היא אחת הדוגמאות הבולטות כיצד עלולות להתמזג עובדות ואגדות בדבריהם של החוקרים. יש להצטער שדוידסון הרחיב את הדיבור על יואב, על שניים עשר מעיינות המים ועל אילים ( במדבר לג, ט ), ומנע מאתנו את תיאור הדברים שראה באטלאס.

ממחצית המאה התשע עשרה הגיעו אלינו גם רשימות על בני משה ושבטים יהודיים חופיים באלג'יריה. בנימין השני רושם, כי כששאל את יהודי סטיף אם נמצאים יהודים בין שבטי הקבילים ניתנה לו תשובה חיובית. לפי דבריהם חי ביניהם שבט יהודי נכבד, שנקרא בפי הערבים " בני משה " והם גיבורי מלחמה. וכן שמעו כי בזמן כיבושה של לַגוַאת ( בחבל מזאב הצפוני ) בשנת 1852 ביד הצרפתים נפלו בקרבות יהודים הרבה, שהיו בין הלוחמים הערביים.

לרב ג. נטר, ששהה בעצם הימים ההם באלג'יריה, ידיעות יותר מפורטות על מציאותם של שבטים יהודיים במחוז קונסטונטין, בסביבות סטיף, בטנה, בסכּרה ובג'איה. מספרם מגיע לכדי 1500 איש, כולם בריאים וחזקים, אנשי קומה ועזי נפש. לפנים היה מספרם גדול בהרבה, ומהם היו חיילים בגדודיו של שייך שבט החנאנשה.

כעת רובם צורפים, עושי נזמים, סיכות נוי, טבעות יד ורגל. אין הם יודעים לכתוב עברית או ערבית, וגם התפילות של החגים אינן שגורות בפיהם. משה רבנו מכובד ונערץ עליהם ביותר. הרב נטר הזהיר בדו"ח שלו, כי לשבטים אלה צפוייה סכנת כפייה לאסלאם, אולם הציבור היהודי בצרפת לא שם לב לאזהרתו ולא חש לעזרתם.

וכן קרה שהתאסלמו חלקים מברית שבטי הזהרוריה והחנאשה. השייך היהודי של שבט זמול אשר בדרך לטֶבסה  ( בגבול בין תוניסיה לאלג'יריה ) כפה את דת האסלאם על כחמישים משפחות מבני שבטו.

הברברים המתייהדים-הירשברג-ה " בחוּצים "

ה " בחוּצים "

שבטים אלו נקראו בפי היהודים " בחוצים, כלומר אלה החיים בחוץ, והמוסלמים קראו להם " יהוד אל ערב ". בראשית המאה העשרים עדיין נמצאו שרידיהם מפוזרים בהרי קַביליה, אבל רובם של אלה שנשארו יהודים נעדיפו לעבור אל הערים. סלושץ כותב, שמצא אותם בערים שונות של תוניסיה ואלג'יריה, וגם ביקר במחנות הבחוצים שבסביבות כֵּיף.

 כאן אסף ידיעות על מוצאם מעבר לגבול האלג'ירי, וכן שמע שהם נשבעים ב " סידנא מוסא ". מ. בוג'איה, פקיד מנהל צרפתי, שבילה חלק מחייו בין שבטי הקביליה, מסר בשנת 1928 שורה של פרטים על הבחוצים, ומוצאם לדעתו מברברים מתייהדים.

נוסף על שרידים אחרונים של יהודים אלה, מצא עקבות השפעתם של השבטים היהודיים גם בשטחים שמהם כבר נעלמו כליל. בעקבות סלושץ ובוג'איה הכניסו מ. אַייזנבט ור. ברונשוויג את מושג הבחוצים, הברברים המתייהדים לספרות המדעית.

במה שקדם הראינו כי המושג שח יהודים היושבים " בחוץ " – מחוץ ליישובים – נטבע לכל המאוחר במאה חמש עשרה בשביל היהודים המתגוררים בין הנוודים, או נוודים למחצה. חכם מן המאה השש עשרה הצביע על כך, כי אותם היהודים, שנתשכחו מהם כמעט כל ידיעות על דתם ורק זכרו שהם ממוצא יהודי, ישבו בקרב הערבים בני מרדאס, שהתאחזו באותם החבלים שבהם נמצאו ה " בחוצים " במאה שעברה.

קשה להסכים כי מתייהדים ברבריים החזיקו מעמד דווקא בקרב הערבים. ומה שמפליא עוד יותר, ש ברברים המחוסרים כל תרבות היו דוברי ערבית, וכנראה לא הייתה אך מילה ברברית שגורה בפיהם, כי הרי שום מקור אינו מזכיר דבר מופלא כזה.

הסיפורים על השבטים החופשיים היו תהליכים בין הבריות, יהודים ולא יהודים, מאות בשנים, פשטו צורה ולבשו צורה, קלטו פרטים אקטואלים, קיבלו מקצתם, שינו אחרים, שכחו והשכיחו קווים מסוימים והחליפום באחרים.

מקור מוצאם היה בקרב יהודים שביקשו בדרך זו להרים את כבודם בעיני שכניהם, אבל הסיפורים יצאו לרשות עצמם ועלולים היו לשמש גם נשק נגד היהודים כסיפור בן משעל. במקרים מסוימים אפשר לראותם, במידת מה לפחות, כגורם להתהוות האגדות על שבטים מתייהדים באפריקה, ברברים וכושים.

אנוסי האסלאם.

על שני מקורות של התהוות המסורות על הברברים או סודאנים המתייהדים יש להוסיף עוד מקור שלישי. פחות ברור, אבל לא פחות חשוב. היהודים שנאנסו לקבל את האסלאם. כעבור דורות ראו בהם, או בחלקים מהם, ברברים מתייהדים שחזרו והתאסלמו.

הכפייה לקבל את האסלאם הייתה תופעה שחזרה ונשנתה פעמים מספר החל מזמנו של אידריס, מייסד פאס, ובעקבותיה נכחדה הנצרות הקדומה כליל מן המגרב. על מקרי שמד המוני של עדות יהודיות גדולות וחשובות בימי המייחדים וכן של עדת פאס במאה החמש עשרה נשתמרו רשימות.

אולם כמעט שאין בידינו ידיעות על מה שאירע ביישובים קטנים, ובמיוחד במרוחקים מן המרכזים. הרמזים היחידים הן המסורות החיות בקרב אנוסים אלה לאסלאם. אם להאמין ךתיאורי הנוסעים נשתמרו בקרב אנוסי האסלאם במשך תקופה ארוכה זכרונות מוצאם היהודי, בדומה למצב בקרב המאראנים בספרד ובפורטוגל. בארצות האסלאם יכלו הללו להצביע על מקורם היהודי בגלוי ולשמור על מנהגים יהודיים בלי פחד מפני האינקוויזיציה.

רבים מביניהם המשיכו לעסוק במקצועות יהודיים, והן מלאכות כגון צורפות ונפחות, ונראה שכולם נזהרו מנישואי חוץ עם המוסלמים.

על שרידם של יהודים בנאות תואת שנאנסו להתאסלם קוראים אנו בדין וחשבון של מרדכי אבי צרורו, נוסע וסוחר במחציתה השנייה של המאה התשע עשרה, שניסה לחדש את מסורת המסחר היהודי עם תמבוכתו. הוא מספר על שבט ה " דאגאתון ", החי הצהרה בחסותם של התוארֶג, והידוע על מוצאו היהודי.

בניו אינם מתחתנים עם התוארג, גם מפני שאלה חושבים אותם לנחותי דרגה. אף כי אין ערך היסטורי לידיעות שמוסר סוחר אוהב הרפתקאות זה, שהיה לאחר מכן מדריכו של הסייר הצרפתי המפורסם שרל דה פוקו, אין להתעלם מן העובדה, כי שבריו עשו רושם בספרות המדעית, והם נזכרים כמקור מהימן, במיוחד לאור המקורות המוסרים שבאזור ההוא חיו לפנים יהודים.

פ.גוטייה ובעקבותיו א. לארידו רואים את יהודי גורארה, תואת ותאמנתית כצאצאי ברברים מתייהדים. גם בנאה תוקוראת חיו יהודים אנוסים לאסלאם. לפי תיאור ערבי מן המאה התשע עשרה התייחסו הערבים אליהם כאל נחותי דרגה, ורק במקרים נדירים היו נושאים נשים מבנותיהם.

המושלים היו בוחרים מתוכם את הסופרים והפנקסנים, אבל אף פעם לא זכה אחד מהם להתמנות לקאדי או אימאם. יש להם מסגדים בשכונותיהם ורבים מהם עשירים. לפי גרסה אחת באה ההמרה במאה השמונה עשרה, כשנערה יהודיה להינשא לשייך ערבי ולהתאסלם, בתנאי שכל היהודים ימרו את דתם.

לפי סיפור אחר הביאו היהודים, שהיו הצורפים היחידים באזור, לשייך מתנה יפה מאוד, מעשה ידיהם, ולאות הוקרה הירשה להם להתאסלם. היהודים ניסו לברוח אל צזאב, בו סעאדה או אל תוניסיה, אבל הערבים השיגום וכפו עליהם את האסלאם.

לעומת יחס הבוז שעליו מצביע המקור הערבי, קיימות מסורות אחרות, בוודאי יהודיות, שלפפיהן מוסלמים אלה הם המיוחסים בין תושבי הנאה ולכן אינם מתחתנים עם מוסלמים אחרים ושומרים על מנהגים יהודיים. בסוד הם קוראים לעצמם מהג'רין – שם שלפי כהן פירושו : אלה שגמולם טוב.

שורה של ידיעות על הנושא שלנו מצויה בהערותיו של ל. פֶרו בשולי תרגומו – סיכומו הצרפתי של " כּתאב אל עדואני -, שנתחבר במאה השש ערשה. בספר עמצו מצויה גֶנֶאַלוגיות של תושבי הצהרה, שמוצאם מהיהודים : של אולאד דאוד, של הנאה פרכּן אל יהודי ( דרומה מזרחה להרי אוראס, של היהודים שישבו לפנים בסבכרה, האגדה על הסמבטיון וכדומה. פֶרו מעיר ( בדומה לדבר נֶטֶר, כי בזמנו ( מחצית המאה התשע עשרה ) נמצאים יהודים בין שבטי החנאנשה, הזמוּל והקבילים, יש להם מסורות מסוימות ומנהגים שאותם הם שומרים בהקפדה. וכן שגורות בפיהם תפילות מעטות, אולם לקרוא אין הם יודעים.

הברברים המתייהדים-הירשברג

 

הברברים המתייהדים-הירשברג

וכן נמצאים יהודים בשבט דרייד, החיים כמו ערבים ודומים להם עד שאי אפשר להבדיל ביניהם. בדבר אולאד דאוד ואולאד עבדי סבור פרו, שמוצא5ם מתושבים יהודים ונוצרים שברחו אל ההרים בבוא הכובשים הערביים. הם עדיין שומרים על שורה של מנהגים מאותה תקופה, כגון חג סידנא עיסא שבו מתחילים הם להחליף את אבני התנורים.

ב – 24 בדצמבר הם חוגגים את חג הבּו איני, בראשית ינואר שוב מנקים הם את בתיהם. זה מזכיר מנהגים נוצריים. מנהגים יהודיים הם, אינם מדליקים אש בלילי שבתות, ואינם רועים את צאנם בשבתות. ב -27 בפברואר חג האביב ואז אינם אוכלים קוסקוס – מאכל שמכינים מחיטה " חמץ " עד חודש אפריל.

אוולאָד דאוד שמו שלא אחד השבטים, שבתוכו הבחינו במהנגים דומים למנהגים יהודיים, עלול להעלות את ההשערה, כי הכוונה לשבט בּנו הדַוַאוִדה, מבני הִלאל, שפשטו יחד עם הסולַים, באחזו יהודים אחרים בין הדואדה ונטמעו בתוכם. אולם החומר הקלוש אינו מרשה להסיק מסקנות ברורות.

א.      לָאוסט במאמרו הממצה על צורות המגורים אצל הנוודים למחצה של מרוקו המרכזית, סוקר גם שורה של " קצור " – טירות – בזיז הגבןה, בהרי האטלאס, בתאדלה ובמורדות הדרומיים של גוש ההרים המרכזי

לדבריו תושביהם  ממוצא יהודי, כלומר מתייהדים של ההר הברברי, וזכר לזה הוא מוצא במסורותיהם, בסיפורי עם ובשמות המקומות.

מסקנות סקר אנתרופולוגי בגרדאיא.

בדור האחרון נמצאו חוקרים שביקשו להסיק מסקנות בדבר מוצאם הגזעי של יהודי אפריקה הצפונית על סמך השמות והכינויים הנפוצים ביניהם, ולפי זה לקבוע גם את האחוז של כל קבוצה וקבוצה בתוכם. מגורשי ספרד ופורטוגל, כלומר יהודים בני אברהם אבינו, ברברים, כלומר מצאצאי המתייהדם הברברים וכו'….

אולם ברור, כי שיטה זו עשויה לשמש הוכחה לכאורה למוצאם הגיאוגרפי והחברתי, אבל לא לגזעם של נושאי השמות והכינויים הללו. אמנם נעשה עוד לפני גור הניסיון במדע האנתרופולוגיה ובשיטת הסקר המקובלת בו, כדי למצוא פתרון לשאלת היהודים הברברים אלא שהתוצאות לא הסתכמו במסקנה ברורוה וחד משמעית.

הן רק הוכיחו את ריבוי הטיפוסים השונים מבחינה אנתרופולוגית בין יהודי הארץ, בדומה למצב בכל התפוצות.

לפני שנים מספר ניגש ל. ק. בריגס, אנתרופולוג שהרבה לחקור את אוכלוסיית הצהרה, לעריכת סקר אנתרופולוגי דימוגרפי של היהודים היושבים באזור הגובל עם הצהרה, ובחר לו לשם כך את העדה היהודית בארדאיא שבמעמק מזאבּ, אז אחד האזורים הצבאיים באלג'יריה הדרומית.

הסקר נעשה בין השנים 1954 – סוף 1961, כלומר בזמן חיסולה הגובר והולך של העדה על ידי עלייה לישראל והגירה לצרפת. מתוך האוכלוסייה היהודי של העיר, שמספרה נקבע בראשית שנות החמישים של המאה ל – 1642 נפש, נותרו בראשית יוני 1962 כ – 500, ומאלה עזבו את העיר עד סופו של אותו חודש 450 איש נוספים. יש להניח, כי כיום אין יהודים בעמק המזאבּ.

עם כל ההסתייגות הנובעת משינויים דמוגראפיים אלה, שללא ספק השפיעו על הרכב האוכלוסייה היהודית, שממנה בחר בריגס את המדגמים בזביל הסקר, יש להודות, כי דווקא כאן קוומים היו תנאים אידיאליים לעריכת המחקר.

1 – המספר המצומצם של התושבים היהודיות בגרדאיא, העיר הראשית בעמק המזאב, שבה התרכזו לאחרונה כל היהודים שישבו בחבל זה.

2 – ניתוקם הגיאגרפי, המדיני והחברתי מן העדות היהודיות בצפון הארץ. מצב זה לא השתנה בזמן השלטון הצרפתי, שלא העניק לתושבי האזורים הצבאיים את האזרחות הצרפתית – פרשה שנעמוד עליה בפרק הבא – ואלה המשיכו באורח חייהם המבודד כמעט עד סיום המשטר הצרפתי.

3 – הם חיו בסביבה מוסלמית בעלת מבנה חברתי דתי אחיד ומיוחד – הם אנשי מזאב המפורסמים באלג'יריה, המשתייכים לכת האבצ'יה, שמאמיניה מצויים עדיין באזור הספָר של אלג'יריה הדרומית – ואר גלאן, ואֶד ריג, תוקורת, של תוניסיה , חבל ג'ריד, ושל טריפליטניה , ג'בל נפוסה.

הברברים המתייהדים-הירשברג

מסקנות סקר אנתרופולוגי בגרדאיא.

וכבר עמדנו בראש הפרק השני על העובדה, כי עדות יהודיות צמחו, התפתחו, השרשו והמשיכו להתקיים ברציפות דווקא בשטחים שבפנים הארץ – ולא לאורך החוף – שהחזיקו בהם שלטונות מוסלמיים כיתתיים, שלא השתייכו לרוב האוכלוסייה המוסלמית באפריקה הצפונית, הנמנית על מצדדי האסכולה הסונית המאלכּית.

מכאן שהאוכלוסייה היהודית באזור הכפרי תחרה הצפוני קדומה ויציבה במקומותיה.

לפי המסורות שליקט בריגס מפי בני העדה היהודית בגרדאיא מוצאם מניצולי תאמנתית, אחד היישובים בחבל תואת המשתרע על שטח רחב ביותר. אחרים טוענים כי אבותיהם הגיעו למזאב כפליטים מספרד. בריגס מוכן לקבל את שתי הגרסאות כנכונות, אם כי הוא מודה, שמעטים הסיכויים לקביעת מידת צדקתה של אחת מהן.

בריגס אינו שוקל אפשרות שלישית של קיום עדה יהודית קדומה, החל מימי ביניים לפחות, אך כי ברור לו, שאם הגיעו מגורשי ספרד לעמק מזאב על כרחך שהיה קיים כאן קיבוץ יהודי משגשג, כי אחרת קשה להסביר מה הביאם להתיישב בחבל זה נידח וכה דוחה.

לדעתנו מותר להניח ביתר החלטיות, כי אמנם היהודים שישבו בעמק המזאב שייכים לשכבה הקדומה של היישוב היהודי באפריקה הצפונית. אך מקרה הוא שהידיעות על קיום העדה כאן מאוחרות במידת מה מאלה הנמצאות בידינו בנוגע למקומות אחרים שבספָר הצחרה.

תופעה זו של העדר ידיעות קדומות אפשר להסבירה בדרכים המתקבלות על הדעת. מבט על המפות הגיאוגרפיות וההיסטוריות של כל האזור מוכיח, כי גרדאיא מהווה יישוב מתחרה לווארגלאן. היא הייתה תחנת ביניים בנתיב הישר המקשר בין הצחרה לבין אלג'יר, וחשיבותה עלתה יחד עם חשיבותה של עיר נמל זו.

רק אז התחילו היהודים שהתיישבו כאן לבוא במגע עם אלג'יר, המרכז היהודי בצפון, ורק מאותו פרק זמן נועד לעמק מזאב כוח משיכה בשביל כל אלה שפרנסתם הייתה על הסחר. וכך נתקלטו אליו במרוצת הימים יהודים שישבו במקומות אחרים ואף בחבלים רחוקים, פליטי חרב ופליטי הגירוש.

אמנם נכון, שמגורשי ספרד ביקשו בדרך כלל להתיישב במקומות מרכזיים, אולם ידועים לנו מקירם של התיישבות בהרי האטלאס במקומות נידחים כגון דאדש. תהליך הריכוז גרם, כי לבסוף נעשתה גרדאיא לקהילה הגדולה בדרום אלג'יריה.

בריגס קובע, כי העדה בגרדאיא נשארה יציבה ומבודדת כליל מבחינה ביולוגית, בלי שמספר אנשיה יעלה – לפי כל הסימנים – על 1500 נפש בקירוב בזמן מן הזמנים. אמנם לעתים הביא צעיר בן עשרים למזאב אשה ממרחקים על פי רוב מחבל קונסטונטין – אבל מסתבר, כי נישואי חוץ כאלה היו נדירים ביותר.

לפנינו אם כן איזולאט אנושי קלאסי מבחינה אנתרופולוגית ודמוגראפית, שכנראה אין שני לו בעולם, המעורר משום כל עניין מיוחד. אצל יהודי מזאב מצוי פסיפס של סימני היכר גופניים, שקצתם ניתנים לוואריאציות ניכרות, אבל בתנאים של חברה סגורה, כך שבסיכומו של דבר מגלה קבוצה זו מתח ואראציות קטן במקצת מרוב קיבוצי בני האדם. הסימנים הנחשבים ברגיל כאופייניים ליהודים אינם מצויים אצל יהודי גרדאיא, אלא במקרים נדירים למדי וכמעט תמיד בנפרד, בחינת אלמנטים מנותקים בודדים.

יהודי מזאב מצטיינים בקדקוד ארוך מאוד ובשכיחותה הרבה של קשתית חומה – אדמדמה, וכן – אם כי בצורה פחות ברורה – בנטייה לשילוב גבות העיניים, ובקיומו המתמיד של מיעוט שערות בלונדיניות. אצל הנשים מצויה התופעה של צפיפות שערות בלתי רגילה, לא כן הדבר אצל הגברים.

לדעת בריגס אין להסביר את אריכותו היתרה של הקדקוד, שכיחותן של עיניים חומות אדמדמות וצפיפות השערות על פי מוצא גזעי משוער, שהרי סימנים אלה אינם מפותחים ונפוצים במידה כה גדולה בשום קיבוץ אחר, בין צפון אפריקאני, או של תושב הצחרה, והין אירופי או אפילו יהודי.

תופעות אלה נובעות מסטיות גנטיות, שהוגברו והוחשו על ידי בידודו הביולוגי וחולשתו המספרית של קיבוץ זה, המהוות כאמור איזולאט קלאסי.

מבחינה דמוגראפית בולטת ביותר פוריותן הגבוהה מאוד של היהודיות. זו הייתה מתגלה בצורה עוד יותר מפליאה, אלמלא החומרות שקיבלו על עצמם יהודי מזאב בנוגע לקיום יחסי מין, נוסף על מצוות התורה ודברי חז"ל. לולא סייגים אלה היו יהודי מזאב המתחרים הרציניים לאחר בשבטים המפורסמים בעולם בשל פוריותו הגבוהה.

בריגס מדגיש, הן במאמריו שנתפרסמו ברבים והן במכתביו אלי, כי לדעתו שייכים כפי הנראה יהודי מזאב מבחינה גזעית למשפחה הים תיכונית הגדולה, וזאת בצורה ארכאית במקצת, הקרובה במראה הסימאטולוגי לברברים של החבלים הצפוניים במרוקו ואלג'יריה, והם שונים מאוכלוסי הצחרה ומקיבוצים יהודיים אחרים.

מסקנות אלה יש לראות לאור הסתייגויות שרמזנו אליהן למעלה בנוגע למדגם המצומצם שעמד לרשותו של בריגס בזמן עריכת הסקר ובגלל תהליך ההגירה שבו נמצאו יהודי מזאב, וכן בשל קביעת תופעות מיוחדות בקיבוץ זה, שאינן מצויות אצל שום קיבוץ אחר בעולם. מכאן שלפנינו פינומן חד פעמי, שאינו יכול ללמד על הכלל.

סיכום.

בסיכום הדיון בפרשה זו אפשר לקבוע המסקנות הבאות :

מכל תנועות ההתגיירות ותופעות התייהדות הידועות לנו, אלה של הברברים והסודאנים באפריקה הן הפחות ברורות, וכל מה שנכתב עליהן רופף ביותר. המסורות על המתייהדים מצויות במקורות ערביים ספרותיים רק החל מן המאה השתים עשרה. הן חסרות לגמרי במקורות יהודיים אף על פי שיש לנו שפע יחסי של חומר ספרותי ואחר דווקא על התקופה שנסתיימה במאה השתיים עשרה.

הסיבות לצמיחתם של סיפורים על המתייהדים הן :

1 –  פיזור עדות יהודיות על פני אפריקה הצפונית, שאוכלוסיהן עסקו במסחר.

2 – אגדות עשרת השבטים.

3 – טמיעתם האתנית והדתית של יהודים באוכלוסייה המוסלמית ברצון או באונס, זו גרמה ליצירת מסורות על המתייהדים שחזרו והתאסלמו.

אין להוציא מכלל אפשרות השפעות יהודיות על הברברים ואף התייהדותן של קבוצות מסוימות בתוכם. השפעות אלה יכלו לפעול לא רק בתקופה הטרום אסלאמית, אלא גם בימי השלטון הערבי, כל עוד לא חדר האסלאם לתוך כל השכבות של האוכלוסייה הברברית והסודאנית.

אין להניח שההשפעות אלה היו עמוקות ביותר. תולדות התפשטות האסלאם, הלשון הערבית ותרבותה בין הברברים מוכיחות, שאלה לא היו יסוד נוח לקבלת השפעות זרות. גם ההשפעות הברבריות על היהודים הצטמצמו בקבלת מנהגים מעטים בלבד ( ניסוך המים בחג השבועות, מנהגי חתונה ).

ההוכחה המכרעת נגד טמיעתן של קבוצות ברבריות גדולות הוא העדר מוחלט של חדירת הלשונות הברבריות לספרות היהודית. לעומת זאת קיימים טכּסטים בלשון הערבית יהודית בלהג המגרבי.

מובן שאי אפשר לשלול מכול וכול את האפשרות שבעבר הרחוק, לפני מאות שנים רבות, חדרו יסודות אתניים ברבריים לתוך החברה היהודית, בין על ידי התגיירות מדעת ומרצון, בין על ידי נישואי תערובת – פילגשים ושפחות -, ובין על ידי מקרי אונס, או אף הזדווגות מרצון, של נשים יהודיות שהרו והילדים נחשבו ליהודים לכל דבר בהתאם להלכה.

מקרי אונס היו מן התופעות השכיחות עד המאה התשע עשרה אפילו במרכזים החשובים, כגון פאס. במסגרת של קיבוץ קטן ומבודד – כגון של מזאב – יכלו אף מקרים מועטים של חדירת ברברים באחת הדרכים שהצבענו עליהן להטביע את חותמם על כלל האוכלוסייה. לא כן היה המצב בעדות שהיו מקיימות קשרים הדוקים ביניהן.

מכל מקום נדמה שאין בסיס מוצק לתיאוריה על הברברים המתייהדים, שנעשו יהודים לכל דבר, והם מהווים אחד היסודות הקובעים מבחינה גזעית ביהדות אפריקה הצפונית. נראה שאחוז היסודות האתניים הזרים בקרב קיבוץ זה אינו גדול מאשר בכל קיבוץ יהודי אחר בתפוצות.

סוף הפרק " בעיית הברברים המתייהדים " הירשברג כרך שני.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
מרץ 2024
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר