נשים באומנויות ובמלאכות שונות-אליעזר בשן
נשים שעבדו משום שבעליהן לא פרנסו אותן, עזבו או נפטרו
בפסק דין, שנכתב בפאס בשנת תקנ״ז(1797), מדובר באדם, שאישתו הייתה זנה ומפרנסת אותו. ״אחרי מותו הקיפוהו בעלי חובות בני ברית ושאינם בני ברית״ והאישה נאלצה לפרוע את חובות בעלה מכספה (אביטבול, תרצ״ד, חלק ב, סימן לה).
הרב פתחיה בירדוגו דן באשת עני שהתאלמנה ובמשך שלוש שנים ״סיגלה ממעשי ידיה״(בירדוגו, תרצ״ח, אהע״ז, סימן קה).
על פי מקור משנת תקפ״ד (1824) בכפר אוטאט בעל עני מרוד, שאישתו זנה ופרנסה אותו ממעשה ידיה (אלבאז, תשייט, סימן כג). רבי יעקב בירדוגו דן בנושא זה:
״עלתה לפנינו צעקתה של ריבה היא האשה מסעודא שהייתה נשואה מקדם לאברהם בן דוד וחיון וכשתקף הרעב בקיץ שפר״ה [1825] לתפ״ץ [לא תשוב פעמיים צרה] ולא היה יכול הבעל לזון ולפרנס, רבתה הצווחה ביניהם לפנינו שהייתה האשה רוצה להתגרש מהבעל הנזכר וללכת לשוט אחרי פרנסתה… ואחר עבור הרבות אמרים ביניהם הסכימו לפנינו להתגרש״(בירדוגו, תר״ע, אהע״ז, סימן מו).
אישתו של חכם פנתה לבית־הדין בצפרו לאחר שבעלה נטש אותה ״ולא זכר אשת נעורים״. ״עלתה לפנינו צעקת אנקת אשה עזובה העלובה שרוייה בלא טובה״. האישה סבלה ״בפרט בשני הרעב, שסברה וקבלה עליה וחגרה בעז מתניה והייתה זנה את עצמה ובתה עמה״ – פסק דין משנת תק״ץ(1830; עובדיה, תשלייה-תשמ״ה, מס׳ 84).
חכמי מכנאס, רבי מימון בירדוגו ורבי יוסף בירדוגו, דנו במקרים, שהבעלים יצאו למרחקים למשך שנים ולא השאירו כסף לנשותיהם להחזקת המשפחות. אי לכך נאלצו הנשים לעבוד: ״אשת מסעוד ברביע הרחיק עליה בעלה נדוד כמו ח׳ שנים והניחה נודדת ללחם היא ובניה. ומחמת כן הייתה הולכת לחצירות הגוים לשוטט אחר פרנסתה״ (בירדוגו, תש״א, אהע״ז, סימן סו).
בסימן אחר בספר מדובר ב״ראובן הלך למרחקים והניח אשתו עגונה כמו יב שנים ובן אחד קטן ולא הניח לה כלום רק הייתה עושה ואוכלת מיום שהלך בעלה עד היום״. בהמשך מסופר, שבעלה נפטר, וקרוביו תבעו שתחלק את כספה עם בנה, שכן הבן יורש מחצית מרכוש האב, אך האישה התנגדה משום שעל פי הדין אין יורשים את ההכנסות מעבודת האם. ״והיא צועקת שמלבד שהניחה עזובה שכוחה זנה ומפרנסת לה לעצמה ולגנה עוד זאת שתחלוק עמהם מעשה ידיה?״(שם, אהע״ז, סימן קטו; הועתק על־ידי: בירדוגו, תשכ״ט, אהע״ז, סימן פב).
רבי יוסף בירדוגו דן בנושא הבא:
מסעוד ן׳ לילו כמו ג׳ שנים משהרחיק נדוד והניח אישתו דונא בת הר׳ יהושע אסבאג נודדת ללחם… כי מה שהייתה מסגלת ממעשי ידיה באיזה מהזמנים בעתים ידועים וזמנים רחוקים לא יספיקו לה אפילו לדברים קלים ודקים הצריכים לה להוצאת הבית ומכל שכן למזון ופרנסה לה ולארבעת ילדיה, מה גם בזמן הרע הזה שאין לך יום שאין קללתו מרובה מחברתה שכל בעלי מלאכות בטלו מחמת חסרון השפע ומיעוט משא ומתן״ (בירדוגו, תשכ״ט, אהע״ז, סימן קז).
על פי מקור מתיטואן משנת תר״ג(1843) ברח יעקב אוחנא מאישתו שלושה חודשים לאחר שנכנסה לחופה. האישה נשארה חסרת כל ותחילה היה דודה מפרנס אותה ״עד שהרגישה בעצמה ובקשה לעשות מלאכה והייתה ניזונת ומתפרנסת ממעשה ידיה״. היא הצליחה להרויח ולפני פטירתה הקדישה מכספה למטרות שונות (כלפון, תרצ״ה, חלק ב, סימן א).
כאשר התרחק בעל מביתו נשארה אישתו ללא פרנסה ונאלצה ללוות. לאחר שהמלווה תבע ממנו להחזיר לו את ההלוואה טען הבעל כדי להתחמק מהחזרתה, שאישתו בעלת מלאכה ועבודתה די בה והותר ולא הייתה צריכה כלל ללוות (ריוח, תש״י, אהע״ז, סימן עא).
בנות שעבדו בשל התרחקות האב
רבי שלמה בירדוגו כתב על ״מי שהלך למדינת הים והניח בנים ובנות בתולות ועמדו הבנות ועשו והצליחו והיו בוגרות בשנים ובסימנים ושוב נישאו ממעשי ידיהן והכניסו נדוניא לבעל״(בירדוגו, תש״י, דף מ ע״ב, סימן יח).
עלייה במספר הנשים העובדות מחוץ לבתיהן במאה ה־20
בתקופת החסות הצרפתית על מרוקו (1956-1912) גדל מספר הנערות והנשים היהודיות שעבדו מחוץ לבתיהן, בעיקר בערים הגדולות כגון בקזבלנקה, שיהודים רבים הגיעו אליה מהעיירות ומהכפרים. בשנת 1936 עבדו 62 יהודיות מתוך אלף לעומת 23 מוסלמיות מתוך אלף. בשנת 1947 עבדו 15% מכלל הנשים היהודיות מחוץ לביתן לעומת 12.5% מהאירופיות ורק 6.4% מהנשים המוסלמיות. הסיבות לעבודת היהודיות מחוץ לבית נעוצות בלחץ הכלכלי ובחינוך המודרני של הבנות, שעודד אותן לעבוד בפקידות או בהוראה. אחרות היו פועלות ועוזרות בית. לתופעה זו היו השפעות על ערעור הנורמות המסורתיות של החברה הפטריארכלית, על דרישות לזכויות וליתר עצמאות, על קשרים עם נוכרים, על שיעור גירושין גבוה יותר ועוד. תופעה זו נמשכה גם לאחר עלייתן ארצה.14
הערות המחבר: בשנת 1936 היה מספר היהודים בקזבלנקה 38 אלף, ובשנת 1947- 65 אלף: וינגרוד, תש״כ, 204. בשנת 1951 היו בה 74 אלף יהודים – 34% מכלל האוכלוסייה היהודית במרוקו. בשנת 1960 ירד מספרם ל־72 אלף – יותר מ־45% מכלל היהודים במרוקו: הטל, תשכ״ד, 47,45.
225 ,1968 ;248-249 ,1952 ,Chouraqui. על פי מחקר על הנשים המוסלמיות במרוקו בזמן החדש עבדו בשנת 1971 25% מכלל הנשים: 64 ,1956 ,Mernissi, 1975, 93; Jacobs. האחרון כתב, שלפני שנת 1912 היה לאישה תפקיד אחד בלבד; להתחתן וללדת. נשות המעמד הנמוך עסקו רק במלאכות בית ובמתן שירותים אישיים (היו מבשלות או משרתות) ורק לעתים רחוקות הורשו לעבוד מחוץ לבית. עוד בשנות ה־20 של המאה ה-20 היה חלקן בכלכלה זעום. המקורות שהובאו לעיל מזימים חלקית קביעה זו: בשן, תשמ״א, 68; בשן, תשנ״ו, 158. דעתה של חנה טהון על הנשים במרוקו בזמננו מנוגדת: ״בדרך כלל אין בנות העיר רגילות לעבוד מחוץ לביתן – פרט למספר מצומצם של תופרות וכובסות וכן של נערות או אלמנות, העובדות בתור עוזרות או אומנות בבתיהם של יהודים עשירים. בכפרים אין להן בכלל כל אפשרות להשתכר משהו בעבודת חוץ״. אך רק הסיפא של דבריה נכונה, שכן בכפרים עוזרת האישה לבעלה במלאכות האופייניות לכפר: טהון, תשי״ז, 46.
המסורתיות של החברה הפטריארכלית, על דרישות לזכויות וליתר עצמאות, על קשרים עם נוכרים, על שיעור גירושין גבוה יותר ועוד. תופעה זו נמשכה גם לאחר עלייתן ארצה.14
בנות מגיל 12 ומעלה מסוגלות לעבוד ולפרנס את עצמן
רבי שלמה הכהן אצבאן השיב בשנת תרצ״ד(1934) בעיר אזמור בנושא זה: ״מי שגירש את אישתו והיו לו בנות גדולות יותר מיב שנה ומעלה ותובעת אמן לאביהם לזון ולפרנס את הבנות והן אצלה, והאב אינו רוצה באומרו שהן יכולות לעשות מלאכה ויזונו ויתפרנסו ממעשה ידיהם וישבו אצל אמן״. החכם הצדיק את הבעל וטען, שאם הבנות רוצות להישאר עם אמן אין אביהן חייב לפרנסן; עליהן לעבוד ולכלכל את עצמן. אך אם הן רוצות לחיות עם האב ידאג הוא לפרנסן לפנים משורת הדין ולא יחייב אותן לעבוד (אצבאן, תרצ״ז, אהע״ז, סימן ג). על פי תשובתו של רבי שאול אבן דנאן יכולה נערה בת 14 לעשות מלאכה (אבן דנאן, תשי״ט, סימן כח). בתשובה אחרת על שאלה כתב החכם, שאין האב יכול להשכיר את בתו מגיל שש ומעלה לעשות מלאכה ולקחת את שכרה (שם, סימן סו).
רבי משה ויזגאן דן בשנת תשכ״א (1961) בזוג גרוש. הבעל דרש, שבתו בת ה-13 תבוא אליו לשרתו משום שאין לו מי שישרת אותו ובתמורה הוא יזון אותה. החכם השיב, כי ״כיון שהבת היא גדולה הבחירה בידה שתשב אצל מי שתחפוץ בו״. אם היא מעדיפה להיות אצל אמה אביה פטור מכלכלתה וכך גם באשר לבן מגיל שש ומעלה (על פי שו״ע אהע״ז, סימן פב, ו) ״ועל כל פנים כיון שאבי הבת הנזכר אין לו מי שישמשנו, והבת היא גדולה, חייבת היא מדין כיבוד אב ואם לשרת לאביה… ואין אמה יכולה לעכב עליה״ (ויזגאן, תשמ״ד, חלק א, אהע״ז, סימן ב).
נשים באומנויות ובמלאכות שונות-אליעזר בשן עמ' 57
נשים באומנויות ובמלאכות שונות-אליעזר בשן
ויכוחים על ההכנסות מעגודת הנשים
בעת החדשה, בעקבות ההשפעה האירופית, גברה נטיית הנשים לעצמאות כלכלית. רבי ישמ״ח עובדיה מצפרו כתב על נשים, המתנות בעת נישואיהן שמעשי ידיהן שייכים להן בלבד: ״מה שנהגו שהאישה מתנית על הבעל בעת הנישואין שיהיה מסולק ממעשי ידיה״ (עובדיה, תשנ״ד, אהע״ז, סימן טז, יז). בנו, הרב דוד עובדיה, כתב על התופעה ברוח ביקורתית, שכן הדבר גרם למריבות בין בני הזוג:
״רבות בנות מתנות על הבעל בית הנישואין שהוא מסלק עצמו ממעשה ידי אשתו לעולם או לזמן קצוב ומזכה לאשתו כל מה שתסגל ממעשה ידיה לעשות בו… והכל נעשה בקנין ונכתב בספר והאשה עושה מלאכתה וקובצת על יד ועושה תכשיטין ומלבושים… ועיני הבעל רואות וכלות, וכמה פעמים תתלקח מריבה בין הבעל ואשתו על כי עיניו רואות שורו טבוח לעיניו ולא יאכל ממנו דכיון שסילק עצמו בקנין קודם הנישואין מהני הקנין שהוא מסולק מגוף הנכסים״(נהגו העם, עמי׳ תיח, סימן ו).
במקור, המובא על־ידי הרב משה מלכה, מדובר ב״לאה שנשאת לראובן על מנת ובתנאי שכל מעשה ידיה יהיו לעצמה לבד, וכתבו כן בכתובה״. בעת שהתגרשו הצביעה האישה על כל מטלטלי הבית, שכולם נקנו ממעשי ידיה, ודרשה לקחתם, אך הבעל טען שהינם מקנת כספו(מלכה, תשכ״ח-תשמ״ד, חלק א, אהע״ז, סימן כב).
על פי מקור מן המאה ה־20 נשא פלוני אישה ״והתנו ביניהם שיהיה שכר עבודתה לעצמה, ולא תכניס לו שום דבר בנדוניתה״(דיין, תשל״ז, סימן לא).
רבי שאול אבן דנאן דן בהסכמים שנערכו בין בני זוג, שבהם הסתלקו הבעלים מהכנסות, שהינן מעשה ידי הנשים (אבן דנאן, תשי״ט, חלק א, סימן מח). לדוגמה: בני זוג ערכו ביניהם שטר שנקבע בו, כי הבעל מסולק ממעשה ידי האישה. האישה עבדה בחנות ששכרה ממישהו, ובה סחורות ממעשה ידיה. שוברי השכירות היו רשומים על־שם בעלה, שדרש את ההכנסות מהחנות. החכם פסק, שכל המצוי בחנות שייך לאישה (שם, סימן נ). מקרה אחר היה של בעל, שדרש מאישתו לתת לו את ההכנסות ממכוניתו, שבה נהגה. במקרה זה היו חילוקי דיעות בין החכמים בדבר ההכנסות; האם הן שייכות לבעל או לאישה (שם, סימן נז). ויכוחים מסוג זה התעוררו בתקופה, שהנשים הושפעו מן הרוח המודרנית בנושא עצמאות האישה. כתוצאה מהם נוצרו מתחים בין בני הזוג והיחסים ביניהם התערערו.
לעתים חשד הבעל, שהאישה מחביאה או נותנת את הכנסותיה לאדם אחר. במקור משנת תש״כ (1960) מסופר על מורה בבית־ספר בקזבלנקה, שרצתה לקנות בית על־שמה ממעשה ידיה, אך בעלה עיכב אותה וטען, שכל מעשי ידיה שייכים לו. האישה השיבה לו, שהכסף שייך לאמה, שהפקידה אותו בבנק על שמה, ואילו את משכורתה מההוראה הוציאה על משק הבית, שכן הסכומים שבעלה נתן לה לא הספיקו לכך.
באותה שנה התעוררה השאלה הבאה: ראובן תבע את אישתו בבית־הדין על שהיא עובדת ואת כל רווחיה מחביאה אצל שמעון. הוא דרש, שאישתו תזון אותו כי מעשי ידיה לבעלה. האישה טענה, שאינה ניזונה מכספי בעלה ואינה נותנת לו את הכנסותיה והוסיפה, שהוא ממרר את חייה ואינו זן אותה ואת בתה. רבי שלום משאש הצדיק אותה וסבר, ש״כל מעשי ידיה לעצמה״. בשנת תשט״ז התייחס רבי שלום משאש לוויכוח בין אישה לבעלה. האישה תבעה ממנו מזונות, ואילו הבעל טען, שהיא עובדת ומרויחה. החכם השיב, שמעשי ידיה לעצמה והבעל חייב לשלם לה את הוצאות המזון והדיור (משאש, תשל״ט-תשמ״ז, אהע״ז, סימן מג ע״א. שנת תשט״ז: שם, סימן יא).
הרב שמעון דיין דן בקובלנה שהגיש בעל נגד אישתו, המעלימה ממנו כסף ממעשי ידיה ומעבירה אותו על־שם אמה ואחותה (דיין, תשל״ז, סימן לז). מקרה נוסף הוא של בני זוג השרויים בריב. הבעל היכה את אישתו העובדת שטענה, שכל מה שהרוויחה מסרה לבעלה (שם, סימן לג). מעשה אחר עוסק באישה, שדרשה דמי מזונות, כסות ומדור לבתה. בעלה טען, שהיא עובדת ״ולכן לא יתן לה שום דבר לא למזונותיה ולא למזונות בתה״ אך היא טענה, ״שכל מה שהייתה עובדת הייתה נותנת אותו לבעלה״(שם, סימן צח).
במעשה הנדון על־ידי רבי משה מלכה דרש הבעל מאישתו המורה שתמסור בידו ״את כל הכנסות הבית שקנתה ממותר מעשה ידיה, כי לפי הדין הם שייכים לו״ (מלכה,
תשכ״ח-תשמ״ד, חלק א, אהע״ז, סימן כ), ואילו על פי פסק־דין שניתן בקזבלנקה בשנת תש״כ (1960) ״לאה שנתבעה מבעלה ר׳ למסור לו את הסך המונח בבאנק על שמה כי הוא ממעשי ידיה והוא שלו, האישה השיבה שזה שייך לאמה״(שם, סימן לג).
מעשה בבני מלאל, שאירע בשנת תשי״ד (1954): אישה תבעה מבעלה לפרוע את ההלוואה שלוותה לצורך נישואיה ״וטענה על בעלה לפרוע להם ממעשי ידיה שהיא בת מלאכה, אך הוא עכב עליה בטענה שמעשי ידיה לו תחת מזונותיה״(שם, סימן לז).
רבי ידידיה מונסונייגו, בן המאה ה־20, סיפר על אישה דומיננטית במכנאס, שעבדה והרויחה באופן עצמאי ושמרה את הכסף לעצמה מבלי לדווח לבעלה על הכנסותיה. בשלב מסוים נכנס הבעל לעסק חדש, אך לא היה ברשותו די כסף למימון החזקה על החנות, ולכן אמר לאישתו: ״אני רוצה לקנותה בשמך וגם אם תתני לי ממה שטמון תחת ידך מעשה ידיך, להשלים המקנה״. האישה הסכימה למסור לו סכום מסוים, אך דרשה, שהיא עצמה תשב בחנות לשאת, לתת ולסחור, ובתמורה עליו לשלם לה שכר חודשי קבוע. הבעל הסכים וקצב לה סכום חודשי קבוע. כאשר עמדו בני הזוג להתגרש דרשה האישה שהחנות והסחורה ישארו בבעלותה. אולם הבעל טען, שמעולם לא התכוון לתת לה את החנות במתנה. בשנת תשכ״ט פסק הפוסק לטובת הבעל(מונסונייגו, תשנ״ב, סימן כה).
רבי יוסף בן הרוש כתב: ״כמו שהבת בוגרת בושה מבית אביה ורוצה לזון מבית בעלה וממעשה ידיה״, כלומר: הנורמה המקובלת הייתה, שבת שהגיעה לפרקה לא רצתה להיות תלויה בהכנסות אביה. היא העדיפה להינשא ולהתפרנס מבעלה וממלאכתה (בן הרוש, תרפ״ז, דף טו ע״ב).
הרב שלמה הכהן אצבאן כתב על יהודי נשוי, שהלך לעיר אחרת ״והניח אישתו שכולה וגלמודה… והוחזקה בעיר זה כמו חמשה ועשרים שנה שהיא מגורשת והייתה ניזונית ומתפרנסת ממעשה ידיה ולפעמים מחזרת על הפתחים למצא טרף לנפשה״ (אצבאן, תרצ״ז, אהע״ז, סימן יג).
אישה שעובדת כאשר בעלה משחק בקובייה
על פי מקור משנת תש״י(1950) התלוננה אישה שמזה 14 שנים אין בעלה עובד ואינו מרוויח אפילו פרוטה. הוא משחק בקובייה ומפסיד ואינו נותן לה ממון כלשהו. היא, לעומת זאת, עובדת ויש לה דירות ובית־מרחץ שכור על־שמה. הבעל תבע, שהבית לא יירשם על־שמה אך מסקנת החכם הייתה, שאם אין הבעל זן אותה מעשי ידיה לעצמה (משאש, תשל״ט-תשמ״ז, אהע״ז, סימן כד).
בעלים שדרשו מנשותיהם לעבוד
עקב העלייה במספר הנשים העובדות מחוץ לביתן בעת החדשה היו בעלים, שתבעו מנשותיהם לעבוד. בהקשר זה התעוררו שאלות כאשר הבעל חשד, שהאישה מחביאה מפניו את הכסף ואינה מוסרת אותו לקופה המשפחתית.
נשים באומנויות ובמלאכות שונות-אליעזר בשן עמ' 59
נשים באומנויות ובמלאכות שונות-אליעזר בשן – סיום הפרק
בעלים שדרשו מנשותיהם לעבוד
עקב העלייה במספר הנשים העובדות מחוץ לביתן בעת החדשה היו בעלים, שתבעו מנשותיהם לעבוד. בהקשר זה התעוררו שאלות כאשר הבעל חשד, שהאישה מחביאה מפניו את הכסף ואינה מוסרת אותו לקופה המשפחתית.
אינו יכול לכוף אישתו לעשות מלאכה אם כך הותנו?
בכתובתן של נשים מסוימות הותנה בפירוש, שהאישה לא תעשה כל מלאכה כל ימי חייה. במצב זה אין הבעל יכול לדרוש ממנה לעבוד. הדברים נאמרו על רקע סכסוך בין בני הזוג. פסק הדין בנדון ניתן בעיר דבדו בשנת תר״ץ (1930). האישה טענה, שבעלה ״אינו מעלה לה מזונות וכסות ומצע ואין לה כלי תשמישי הבית… והבעל אומר שמעלה לה מזונות וכסות ויש לה כלי הבית… עוד תובע הבעל שהאישה מחוייבת לעשות מלאכה והאישה משיבה הרי בשטר כתוב תנאי שלא תעשה שום מלאכה״. לפי הפסק ״אינו יכול לכופה לעשות מלאכה כיון שבשטר כתוב שלא תעשה בו מלאכה כל ימי חייה״(אצבאן, תשמ״ה, אהע״ז, סימן יב). המסקנה הנובעת מכאן היא, שאילולא היה הדבר כתוב בפירוש בשטר הכתובה יכול היה הבעל לחייב את אישתו לעבוד.
אישה שבעלה הלך למדינת הים ולא השאיר לה כסף למחיה נאלצה ללוות לפרנסתה. כשחזר הבעל אמר, ש״היה לה לעבוד ובפרט שהיא בעלת מלאכה שתוכל לחיות בריוח״ וכיוון שלא עבדה הפסידה ואין הוא מתכוון להחזיר את ההלוואה. אלא שהחכם דחה את טענתו וחייבו לפרוע כל מה שלוותה (משאש, תשל״ט-תשמ״ז, אהע״ז, סימן קיט). מקרה נוסף שבו דן אותו חכם: אישה אחת תבעה מזונות מבעלה שטען, כי היא עובדת ויש לה כדי קיומה. תשובת החכם הייתה, שאם היא מכחישה שהינה עובדת יישבע ויהיה פטור מתשלום המזונות או יביא עדים לכך שהיא עובדת ויהיה פטור ממזונות בלי שבועה (שם, סימן קב). ותשובה נוספת של אותו חכם לאישה שאמרה ״איני ניזונית ואיני עושה [עובדת] האם הבעל פטור גם מהכסות או לא״: הכסות היא בכלל מזונות שהבעל חייב לתת (שם, סימן לו).
הרב שאול אבן דנאן דן בסוגיית הבעלים שדרשו מנשותיהם לעבוד: ״טענה האישה כי אינו זנה וכל מה שמרויח מוציא על עצמו בכן דורשת אותו או יספק צרכיה כמשפט או יגרש. השיב הבעל שכעת אינו עושה שום מלאכה ואין בידו לזונה, בכן תזון ממעשה ידיה כי היא עושה״. בשנת תר״ץ (1930) פסק החכם, שאין הבעל יכול לדרוש ממנה שתזון ממעשי ידיה. אם זה רצונה כופים עליו לגרשה ולשלם לה כתובתה (אבן דנאן, תשי״ט, חלק א, סימן יד). בתשובה אחרת נדון מעשה בבעל, שדרש מאישתו שתעשה מלאכה כדי שתהיה לו לעזר בפרנסה וגם כדי שלא תהיה בטלנית. האישה ענתה, שאינה יודעת שום מלאכה, אך היא מטפלת בצורכי ביתה ובשתי בנותיה הקטנות. החכם הגיע למסקנה, שעליה לעשות מלאכה קלה לאחר שתטפל בבנותיה ובצורכי ביתה(שם, סימן ד).
אישה דרשה מזונות מבעלה מיום שעזבה את הבית והוא השיב לה ש״היה לך לעבוד וליזון״. האישה הכחישה. רבי משה מלכה סיכם בשנת תשכ״א (1961) שיש לבדוק כמה היא מרויחה והאם די בכך לקיומה. אם לאו – עליו להשלים לה לקיומה וליטול את הכסף לפרנסת המשפחה (מלכה, תשכ״ח-תשמ״ד, חלק א, סימן יח, יט).
ההנחה שאישה עובדת כל זמן שהיא מסוגלת לכך מבחינה בריאותית עולה מפסק דין שניתן בנובמבר 1961, המובא על־ידי הרב משה ויזגאן. אישה שהתגרשה קיבלה על עצמה לטפל בבני זוג ופטרה את בעלה מתשלום מזונות. ״ועתה היא חולה ואינה יכולה לעבוד כדי לזון אותם״ ולכן היא דורשת ממנו לזון את הצאצאים. החכם פסק, שמבחינה רשמית
חובתו לפרנס את בניו לא פקעה, משום שאישתו לא נטלה על ההסכם קניין(ויזגאן, תשמ״ח, אהע״ז, סימן ח, מד, ע״ב; מה, ע״א).
בעל שאינו רוצה שאישתו תעבור בשל החשש מחילול שבת והחשש מפריצות מינית
עבודת האישה מחוץ לביתה פתחה פתח לחריגות מכללי הצניעות, והיה חשש שמא תתרועע עם יהודים או נוכרים פרוצים. במקור המובא על־ידי רבי משה מרצייאנו טען הבעל, שאינו רוצה שאישתו תלך עם אדם זר אלא רק עם משפחתו או עם משפחתה, ״ואינו רוצה שהיא תעבוד בשביל שעכשיו מרויח הרבה״ ויש לו חשד, שבעבודתה היא מטיילת עם נוצרים במכונית(מרצייאנו, תשנ״ח, סימן עד).
הרב שאול אבן דנאן דן בנושאים אלה: ״איש המעכב על אישתו שלא תעבוד, והיא טוענת שהיא רוצה לעבוד משום ריוח ביתא״. החכם ניתח את המקרה וטען: ״א. אם יש שייכות של פריצות בעבודה… אשר תקעקע חזקת האישה מכשרותה הזכה, ודאי יש לאל יד הבעל שלא תעבוד.
אם אין חשש של פריצות ונשאה בחזקה שהיא עובדת, ועבדה לאחר נישואיה כבר שנה, אינו יכול לעכבה מלעבוד.
אם נשא אותה כשאינה עובדת, יכול למנוע ממנה לעבוד.״
כל זה בעבודה מחוץ לביתה. ״אבל בעבודה בביתה אינו יכול לעכב עליה משום ריוח ביתא זולתי באופן שהבעל מרויח הרבה״(אבן דנאן, תשי״ט, אות נ, סימן ד, דף פו ע״ב).
בתשובה אחרת הביא המחבר את האירוע הבא: בעל טען, ״שאשתו עובדת ביום השבת וכבר התרה בה על זה ולא צייתא להתראתו ועד היום עודנה עובדת בשבת״. בהסתמך על טיעון זה רצה להפסיד כתובתה כשיתגרשו. האישה השיבה, שלמעשה הוא הסיבה ״יען שלחה לנפשה בחוסר כל ועוד בארה שבעלה עצמו עשה מלאכתו ביום השבת ושובת ביום ראשון״. מסקנת החכם הייתה, שאין לו זכות למנוע ממנה את כתובתה שכן הוא שגרם לה לחלל שבת ״כי שלחה לנפשה בחוסר כל והלא היא דורשת אותו להשיבה אליו ובזה תחדול מעשות רע. בכן חובתו לפרוש כנפיו בחמלה על אשתו ולספק די צרכיה ובזה יתוקן הכל כדת וכהלכה באורחות חיים״(אבן דנאן, תשי״ט, חלק א, סימן יג).
רבי יהושע מאמאן כתב על שאירע בעיר סאפי בשנת תש״ח (1948): אשה עבדה בבית מרזח יחד עם גבר והתעברה ממנו. במקרה אחר אישה קבלה על גבר שעבדה אצלו שהיה מפתה אותה לשכב אצלה והוא מוכן לישאנה ונתרצית לו בתנאי שאם לא ישאנה ישלם לה 50 אלף פראנקים. מורה נשואה התאהבה במורה ונתפשו על־ידי בעלה בעת היחוד.
הערת המחבר: בן חסין, תשל״א, אהע״ז, סימן כא, כב, לא, מד. במחקר שנערך במושב של עולי מרוקו בארץ הגיעה החוקרת למסקנה, שהאפשרות שאישה תעבוד מחוץ לביתה הטרידה את הבעלים והייתה גורם לחיכוכים בשל האפשרות, שנשים אלה תבגודנה בבעליהן. התפיסה המקובלת היא, שאישה הנמצאת עם גבר בחדר סגור מקיימת אתו יחסי מין. וסרפל, 1987, 203-202.על עבודתן של עולות ממרוקו בארץ: 1986,87-88 י1)61:>81101.
נשים באומנויות ובמלאכות שונות-אליעזר בשן עמ'61 סיום הפרק
נשים באומנויות ובמלאכות שונות-אליעזר בשן -נשים בעלות רכוש וממון
פרק ו: נשים בעלות רכוש וממון
בטח בה לב בעלה, ושלל לא יחסר(משלי לא:יא)
תקנה בפאס שאישה לא תהיה ערבה לבעלה
בח׳ באייר שכ״ח (1568) התקין בית־הדין בפאס בהסכמת המעמד (טובי הקהילה) והנגיד את התקנה הבאה: ״מהיום הזה והלאה ששום אדם לא באונס ולא ברצון יכול ליתן לאשתו ערבה לשום גוי בעולם בשום אופן״. המתקינים הניחו, שלאישה רכוש עצמאי, ובמקרה שהבעל לווה היא עשויה לערוב לו מכספה או מרכושה. החשש, היה שאם לא יהיה באפשרותה לשלם את הערבות היא תיאסר ושחרורה יפול על כתפי הקהילה ״ומזה יבואו להכריח להקהילות לשלם בעדה״ (אנקאווא, תרל״א, חלק ב, סימן כח; בר אשר, תשנ״א, 77. תקנה מקבילה בירושלים: פריימן, תשייט, 209).
בפועל היו חריגות מהתקנה ונשים אכן ערבו לחוב בעליהן, למשל: בפנקס בית־הדין בפאס רשום, שבה׳ באדר תס״א (1701) הייתה פריחא, אישתו של יעקב בר מכלוף כהן, ערבה לכסף שהלווה גוי לבעלה(בנטוב, תשכ״ו, תסח, מס׳ 84).
לעתים אירע, שאישה נאסרה במקום בעלה, וכך אכן מסופר במקור מפאס משנת תק״ן (1790): הנגיד יוסף בן מכלוף ברח שכן המסים שהוטלו עליו היו גבוהים ולא היה בכוחו להביאם למושל, ואישתו נאסרה במקומו. על פי מקור מצפרו משנת תקס״ח (1808) קיבלו נשים אחריות לתשלום חובות בעליהן.
הערת המחבר: אביטבול, תרצ״ד, חלק ב, סימן לג; עובדיה, תשלייה-תשמ״ה, מס׳ 233; 1808: שם, מס׳ 505. בשנת 1884 נפוצו בטנג׳יר שמועות, שבקזבלנקה נעשים מעשים אכזריים בבני אדם, שלא פרעו את חובותיהם. אישה נאסרה ונכבלה ברגליה בשל תביעה כספית של אזרח בריטי מבעלה שברח; 25 בפברואר 99/254,6:1888 F0.ע"כ
עדויות על נשים בעלות רכוש וממון
בספרות התשובות ובמקורות אחרים מצויות עדויות על נשים בעלות רכוש משל עצמן. רכוש זה הגיע לידיהן בדרך־כלל מהוריהן, שנתנו לבנותיהם רכוש נייד או קרקע (בית או חצר) כנדוניה. כסף זה לא היה שייך לבעל, אלא לאישה בלבד. חפצי הנדוניה, שהביאה האישה מבית אביה – אין בעלה רשאי למוכרם ולהתפרנס מהם אלא בהסכמת איש
הוא הדין במטלטלין ובמלבושים שעשה לה – אין הוא רשאי למוכרם אפילו אין לו ממה להתפרנס. אולם חפצי זהב ובדולח שקנה לה רשאי הוא למוכרם אם אין לו ממה להתפרנס.
הערת המחבר: על פי אנגלי שביקר במרוקו בשנות ה־30 של המאה ה־19 היה ליהודייה רכוש משלה: 1839,140,Davidson. ״חפצי הנדוניה אין הבעל יכול למוכרם להתפרנס מהם… אפילו אין לו במה להתפרנס״: בירדוגו, תש״י, נב, סימן א. דרושה הסכמת אישתו לשימוש בנדוניה: בירדוגו, תש״א, אהע״ז, סימן עב. אישה הכניסה לבעלה קרקע בנדונייתה: אבן צור, תרנ״ד-תרס״ג, חלק ב, סימן קעח. אישה הכניסה לבעלה בנדוניה חזקת חצר: טולידאנו, תרצ״א סימן קפג. בית שהכניסה לו בנדוניה: שם, סימן קעט. אישה ירשה חורבה מאביה והכניסה אותה לבעלה בכלל הנדוניה: אביטבול, תרצ״ד, חלק א, סימן נט. אלמנה נתנה בנדוניית בתה בית: קוריאט, תרכ״ב,פט; אלמאליח, תקפ״ג-תרט״ו, חלק ב, סימן קיא; בירדוגו, תשכ״ט, חו״מ, סימן כח, מא, אהע״ז, סימן מא, מד, מה, נ, סב; בירדוגו, תרצייח, אהע״ז, סימן עד. אישה הכניסה לבעלה בנדוניה בית: כלפון, תרצ״ה, חלק א, סימן י; חלק ב, סימן לה. אמה וקרוביה של הכלה נתנו לה נדוניה מעזבון אביה – קרקע ומטלטלין – על פי מקור משנת תקנ״ט (1799): בירדוגו מרדכי, תש״ז, סימן עב. אב נתן לשתי בנותיו לצורך נדונייתן: בירדוגו, תרנ״א, חלק א, סימן שמב. אישה נתנה לבתה נדוניה: שם, סימו שפו. אישה הכניסה קרקע לבעלה ולא נזכר הדבר בכתובה:
שם, סימן שפב. אישה הכניסה בנדונייתה בית: אבן ואליד, תרט״ו, חלק ב, סימן קח; אבן דנאן, תרס״ב, חלק א, סימן מט. בשנת תרכ״ג(1863) נתנו האחים נדוניה לאחותם: מאמאן, תשייט, חו״מ, סימן יג. הבעל משכן את הבית, שהכניסה לו אישתו בנדונייתה: אנקאווא, תר״ע, סימן רא. אישה הכניסה בנדונייתה חצר וחצי בית־כנסת: אבן דנאן, תרצייא, סימן ל. בעל שמכר ללא רשות כלי כסף וזהב, שהכניסה לו אישתו בנדונייתה, חייב להחזיר את תמורתם: ריוח, תש״י, אהע״ז, סימן עה.ע"כ
היו בנות, שירשו מהוריהן רכוש. חלקן העבירו רכוש זה לבעליהן ואחרות שמרו אותו לעצמן. רק במצבים חריגים היה הבעל נהנה מרכוש אישתו.
הערת המחבר: ״אישה הכניסה לו נדוניה והיה לה ממון אחר והניחה אותו לעצמה ולא הודיעה לבעל״: בירדוגו, תש״א, אהע״ז, סימן ס. אישה בעלת קרקע, שלא הכניסה אותה לבעלה: בירדוגו, תרצ״ח, סימן סב, סג. ״אלמנה שהעניקה נדוניא לבתה והתנית שתהיה הנדוניא לבתה ולזרעה אחריה… והבעל לא ידע מזה כלום״: בירדוגו, תרנ״א, חלק א, סימן שלד. אישה הכניסה לבעלה קרקע במראכש, ובשולי הכתובה היה כתוב, שרק רביע החצר לזכותה והיא תעשה בו כל מה שלבה חפץ. השאר שייך לבעלה: עמאר, תשמ״ט, אהע״ז, סימן ג. על פי פסק דין משנת תרכ״ט (1859) אישה שנישאה בצפרו השאירה מחצית הבית לעצמה ולא הכניסה כנדוניה לבעלה: אלבאז, תש״ם, חו״מ, סימן כט; לאישה הייתה קרקע לא הכניסה לבעלה בנדונייתה, אלא השאירה אותה לעצמה. היא התנתה עם בעלה, שידיו יהיו מסולקות מקרקע זו מכל וכל ולא יחול עליה כל שעבוד של בעל חוב גם לאחר מות אחד משניהם, ואם יגרשנה – תיטול האישה את הקרקע נוסף על דמי כתובתה. אם ימות הבעל בחייה תטול האישה את הקרקע נוסף על חלקה בנכסיו: שם, סימן קטו.
הרב חיים טולידאנו כתב: ״תקנה נהוגה אצלנו [בפאס] בענין מי שיש עליו חובות הגוים וחובות ישראל, ואין לו כדי לפרוע לשניהם. הגוי קודם לגבות אם יש ממה לפרוע לגוי, ואפילו מנכסי אשתו יגבה״(טולידאנו, תרצ״א, סימן רסה).
הרב מימון בירדוגו דן באדם, שרצה לעלות לארץ־ישראל ולכן מכר את חפציו ואת חפצי נדונייתה של אישתו והאישה נתנה את חפצי נדונייתה שנשארו בידה לסרסור (בירדוגו, תש״א, אהע״ז, סימן טז). שמירת הרכוש בידי האישה הנשואה הייתה מקובלת במיוחד בנישואין שניים.
רבי יוסף בירדוגו דן במעשה הבא: ״אשה שירשה קרקעות מבעלה הראשון, וכשנשאת לבעלה השני התנית עליו שאין מכנסת לו שום דבר מנכסי בעלה הראשון רק הם ברשותה לעשות בהם חסד ורחמים״ (בירדוגו, תשכ״ט, אהע״ז, סימן נד. מתה האישה הראשונה ״ואחר כך נשא שנייה והכניסה לו נדוניא וקרקעות״: ידידיה מונסונייגו, תשי״ב, סימן עז).
נשים באומנויות ובמלאכות שונות-אליעזר בשן –נשים בעלות רכוש וממון
נשים באומנויות ובמלאכות שונות-אליעזר בשן -נשים בעלות רכוש וממון
היו נשים בעלות קרקע או נכסים אחרים. אבות נהגו לחלק מקצת מקרקעותיהם לבנותיהם הבתולות וכן נהגו להוריש לבנותיהם הרווקות או הנשואות. אלמנות וגרושות נהגו לגבות קרקע בכתובתן (אישה גבתה חצר בפרעון כתובתה: בירדוגו, תש״ז, סימן קו; בירדוגו, תרצ״ח, חו״מ, סימן שע. בשנת תר״ל (1870) קיבלה גרושה קרקע בכתובתה: עובדיה, תשל״ה-תשמ״ה, מס׳ 630). בעלים נהגו לתת רכוש לנשותיהם כולל קרקע ואפילו בית־כנסת, וכן היו בעלים שנתנו להן קרקע בעת הגירושין, או הורישו להן רכוש או קרקעות.
הערת המחבר: לאשת ראובן הייתה קרקע ״שירשתם מאביה״: אביטבול, תרצ״ה, חלק א, סימן ס, סא; בירדוגו, תרנ״א, חלק ב, סימן קמב. ״ראובן ציוה בעת מותו שחזקת הבית שהוא דר בו שהיא כתובה לזכות בתו״: בירדוגו, תרנ״א, חלק א, סימן שמד; ״ראובן היה שכיב מרע וכתב בכתב ידו שנתן לבנותיו הנשואות כך וכך ומסר הכתב יד ביד אשתו וסמוך למיתתו אמר בפני עדים כשרים מה שאני מצוה הרי הוא כתוב בכתב ידי ביד אשתי ומה שכתוב שם הרי הוא אמת״: אביחצירא, תרמ״ה, סימן קלט. בת ירשה קרקע מאביה: בירדוגו מרדכי, תש״ז, סימן מח, עב. יתומה מאמה, שאביה השיאה תבעה את חלקה בקרקע: בירדוגו, תרצ״ח, אהע״ז, סימן ט. על פי שטר מתנה מטנג׳יר משנת תרנ״ט ( 1899) נתן חיים פינטו לראויים להיות יורשיו סכום מסוים ואת כל היתרה הותיר לבתו: בן שטרית, תשכ״ג, סימן י. הרב שלמה חיון הניח בשנת תקע״ח (1918) עזבון לשתי בנותיו, כולל בית־כנסת בהנאותיה: אביחצירא, תשל״א, חו״מ, סימן קרא. ע"כ
היו נשים שנתנו רכוש או חזקת קרקע לבעליהן או להוריש להם. בעלים מסוימים מכרו קרקע של נשותיהם (בירדוגו, תרצ״ח, סימן עט). ליהודי הייתה קרקע בשותפות עם אשת אביו(בירדוגו, תש״ז, סימן כה). יהודי אחר הוריש בית לדודתו במכנאס במחצית השנייה של המאה ה־19; ״ואם לא יכשר בעיניה תזכה בבית אחר משאר קרקעותיו״: בן שטרית, תשכ״ג, סימן ג). נשים נתנו מתנות כגון קרקע מרכושן או מזה שהניח הבעל [על פי מקור משנת תקצ״ב (1832). אלמנה שקיבלה את כל רכושו של בעלה נתנה אותו לאדם ״העומד היום בערי אדום׳,: אבן ואליד, תרט״ו, חלק א, סימן טו. אלמנה נתנה קרקעות שהניח בעלה מתנה לשמעון: ידידיה מונסונייגו, תשי״ב, סימן קכט. כן נהגו למסור או להוריש את קרקעותיהן לבנים, לבנות, לנכדים ולקרובים אחרים כגון אח או אחות. לאלמנה אחת מן העיר סלא הייתה חזקה על חנות [אבן צור, תרנ״ד-תרס״ג, חלק א, סימן שט. על פי מקור משנת תקל״ג (1773) לקחה אישה גרושה עלייה של בית: אביטבול, תש״י, חו״מ, סימן כא; עובדיה, תשל״ה-תשמ״ה, מס׳ 580], אישה אחרת ירשה מדודה קרקע(בירדוגו מרדכי, תש״ז, סימן ל). ״אשת איש שהחזיקה אדם בקרקע שלה יותר משני חזקה והיה גובה שכירות כל הקרקע מהדרים״(בירדוגו, תרצ״ח, חו״מ, סימן קסז). אלמנה אחת גבתה קרקע בכתובתה והכניסה אותה לבעלה השני(שם, סימן שע).
נשים בעלות נכסי דלא ניידי במוגדור במאה ה-19
בארכיון משרד החוץ הבריטי מצויה התכתבות אודות נשים בעלות נכסי דלא ניידי במוגדור החל משנות ה־60 של המאה ה־19. בקהילה זו היו סוחרים יהודים מצליחים, שרכשו נכסים, ונשותיהם ירשו אותם. נושאי ההתכתבות הם תביעות וערעורים.
1865: ראמו אביטבול ירשה רכוש מבעלה ופעלה למימוש בעלותה
ב־26 באפריל 1865 כתב סגן הקונסול הבריטי במוגדור, פרדריק קרסטנסן (Carstensen), למשה וליצחק אביטבול בלונדון, שנודע לו מן הממשל המאורי, שראמו אביטבול, אלמנת יוסף חדידה, טוענת לזכותה על רכוש ניכר שהשאיר בעלה, ושהנמענים מונעים ממנה לממש זכות זו. השניים מתבקשים למסור תוך שלושה חודשים פרטים אודות אופי התביעות, שיש להם מראמו אביטבול כדי שהנושא יועבר לטיפולו של בית־הדין במוגדור. משה ויצחק אביטבול ענו ב־29 ביוני ואילו ב־26 ביולי של אותה שנה השיב להם סגן הקונסול. השניים התבקשו למנות בא כוח, שייצג אותם בפני בית־הדין במוגדור, ולתת לו את כל המסמכים הדרושים כדי לאשר את הטיעונים שהועלו במכתבם. השניים השיבו לדיפלומט בנדון ב־22 בינואר וב־20 בפברואר אך לא נענו להצעתו. ב־23 באפריל 1866 כתב להם סגן הקונסול ללונדון, כי הדיון בנדון לא התקיים כיוון שהם לא דאגו למינוי נציג. מסיבה זו הוא עוצר את הדיון למשך שלושה חודשים החל מן ה־1 במאי, אך ניתן לערער על ההחלטה (אין פרטים נוספים בנדון; 4-FO 631/4,2b).
1867: אלמנה קיבלה דמי שכירות על בית
ב־30 בדצמבר 1867 כתב אותו דיפלומט לקונסול צרפת במוגדור, אוגוסט'בומיה (Beaumier), שאלמנה בשם אסתר חלפון, בתו של אברהם כהן, היא המוסמכת לקבל את דמי השכירות מהרופא, ד״ר טבנין (Thevenin). אולם הרופא רשאי, אם זו העדפתו, להפקיד את הדמים בידי הכותב (FO 631/4, 44b).
אישה תבעה משוכר לפנות דירות
סגן הקונסול במוגדור, קרסטנסן, כתב ב־7 בדצמבר 1872 מכתב על פי בקשתה של הגברת מסעודה, אישתו של דניאל דה א׳ כהן.11 זו ביקשה להזכיר בשם בעלה, הנעדר ממוגדור, לסעדיה דה א׳ כהן, שב־ 31 במרס 1873 עליו לפנות את הדירות ששכר מבעלה. בינתיים חזר דניאל דה א׳ כהן למוגדור, וסגן הקונסול כתב שוב (ב־31 בינואר 1873) אל סעדיה דה א׳ כהן והתייחס למכתבו הקודם אליו. הוא הודיעו, שמר דניאל א׳ כהן חזר למוגדור ואישר את ההתראה שניתנה על־ידי אישתו בדבר פינוי הדירות(98-99 ,631/4 FO)
הערת המחבר: החסות: בעקבות התרחבות המסחר בין מרוקו למדינות אירופה ואמריקה במאה וד19 דאגו מדינות אלה להבטיח לנציגיהן מעמד דיפלומטי, כדי שלא יהיו נתונים למרות הממשל, לא יוגבלו על־ידו ולא ייסחטו מהם מסים. נוסף על הסגל הדיפלומטי זכו גם האזרחים הזרים לחסותו של המדינות, שחתמו על ההסכמים, רובן עד שנת 1865. על פי הסכמים אלה, שנחתמו בין השאר עם בריטניה בשנת 1856 ועם צרפת בשנת 1863, היו שני סוגים של בעלי חסות: נתינים מקומיים, שהועסקו על־ידי משרדי הקונסוליות, או מתווכים מקומיים, שהועסקו על־ידי הסוחרים הזרים, ולכל אחד מהם הייתה זכות לשני מתווכים נוספים בכל מקום, שקיים בו סניף של הפירמה הזרה. תעודת החסות העניקה שחרור ממסים לשלטונות, וכן לא חלו עליהם ההגבלות שב״תנאי עומר״, בין השאר שחרור משירות צבאי ואי כפיפות למרות השיפוט המוסלמי. החסות הייתה תקפה לתקופת השירות בלבד ולא עברה בירושה (פרט לבני משפחת בן שימול, ששירתו את צרפת במשך דורות בתפקיד תורגמנים). בפועל נהנו מהחסות לא רק אנשים (ביניהם יהודים), שהיו זכאים לכך מכוח ההסכמים, אלא גם בעלי יכולת, שרכשו תעודות אלה. במקרה שנפגעו זכו להגנה על־ידי הקונסול, שממנו קנו את התעודה. מבחר ביבליוגרפי על הנושא: FO 413/4 Correspondence Respecting Foreign Protection in ;292 -263 ,Morocco 1878-1880; Cruickshank, 1935; Miege, 1961-1963, vol. Ill .1980 ,Kenbib
נשים באומנויות ובמלאכות שונות-אליעזר בשן –נשים בעלות רכוש וממון
סיום הפרק נשים בעלות רכוש וממון-אליעזר בשן
1888: הולה בן סוסאן מטנג׳יר – אישה בעלת רכוש חקלאי
יהודייה בשם הולה, אישתו של משה בן סוסאן מטנג׳יר, ירשה מאביה רכוש חקלאי, שכלל בעלי חיים, בסביבות העיר מאזאגאן (היום אלג׳דידה, כמאה קילומטרים דרומית לקזבלנקה). בעלה היה יליד גיברלטר וככזה היה אזרח בריטי שהתגורר בטנג׳יר. הסוכן המוסלמי שלה, חאג׳ בועזה בן אחמד דוקאלי, שהיה אחראי לניהול החווה, נאסר על־ידי מושל, שהתאכזר אליו, ומשה בעלה נקט בצעדים כדי להעניק לו חסות בריטית וכך לשחררו. הגברת הולה נתנה לבעלה יפוי כוח לפנות לממשל הבריטי בנדון.
הפרשה נדונה בהתכתבות בין בני הזוג קירבי גרץ (Kirby Green), השגריר הבריטי בטנג׳יר(בין השנים 1886- 1890), וכן בין סגן הקונסול הבריטי במאזאגאן והמושל שם בין ה־20 בפברואר ל־22 באפריל 1888. השגריר דיווח על כך לשר החוץ הבריטי ב־10באוגוסט 1888. ב־20 בפברואר 1888 כתבה הגברת הולה לשגריר הבריטי, שהרכוש ניתן לה על־ידי אביה לתועלתה, ואין לבעלה כל חלק בו, שכן בעלה והיא מחזיקים בנכסים נפרדים. אם יש צורך לאמת את הצהרתה היא מציעה לפנות אל מר משה נהון, דודה מצד אביה, או אל הרב הראשי של טנג׳יר, שניהם מבצעי הצוואה של אביה (הרב הראשי באותה תקופה, החל משנת 1855, היה הרב מרדכי בן ג׳ו, שפעל רבות למען החינוך והקהילה היהודית בטנג׳יר).
באשר לסוכן המוסלמי(שניהל את החווה) הסתבר, שהיה בעל קשרים עם סוחרים בריטיים, אולם לאחר שנחשף אופיו השלילי הפסיקו את קשריהם עמו, והסוכן הולקה בפקודת המושל. הגברת הולה התבקשה לענות על שאלות באשר לקשריה עם הסוכן, אופי רכושה ושוויו. מן התשובות התברר, שבבעלותה שישים כבשים, שתי פרות, ארבעה שוורים לחריש וכן חיטה, שעורה ושעועית לזריעה בשדות. לדבריה אין בכוונתה לתבוע את רכושה. על פי מידע מן ה־20 במאי 1888 הגיעה אישתו של הסוכן לקונסול במאזאגאן, שחטה כבש מול שער הבית(פעולה מקובלת, המבטאת הכנעה ובקשה), ביקשה לשחרר את בעלה ואת בנה וכן עזרה לקיומו.
פרטים על העינויים שעבר הסוכן פורסמו בעיתון ״אלמגרב אלאקצה״ ב־1 באפריל.
הם הותירו רושם קשה והובאו כטיעון להענקת החסות.
1902: חלוקת רכושה של יהודייה אלמנה מטנג׳יר על־ידי הקונטול הכריטי
ב־2 ביוני 1902 כתב הרברט וייט (White), הקונסול הבריטי בטנג׳יר בשנים 1921-1882, לשר החוץ הבריטי, הרוזן מלנסדאון, את הדיווח הבא: הגברת מסעודה פארינטה היא אלמנתו של אזרח בריטי, שנפטר ב־24 בדצמבר האחרון ולא השאיר צוואה. רכושה כולל בית בטנג׳יר, שאין עליו משכנתה, וכן רהיטים מספר. בדו״ח מצויים פרטים בדבר מכירת הרכוש. הקונסול הציע לממן את הקבורה ואת הנותר לחלק לקרוביה: הבעל של אחותה וילדיהם של שני אחיה.
ב־7 ביולי 1902 מסר שר החוץ הבריטי לקונסול את החלטתו בקשר לרכוש האלמנה וחלוקתו(F099/399).
הערת המחבר: החסות: בעקבות התרחבות המסחר בין מרוקו למדינות אירופה ואמריקה במאה וד19 דאגו מדינות אלה להבטיח לנציגיהן מעמד דיפלומטי, כדי שלא יהיו נתונים למרות הממשל, לא יוגבלו על־ידו ולא ייסחטו מהם מסים. נוסף על הסגל הדיפלומטי זכו גם האזרחים הזרים לחסותו של המדינות, שחתמו על ההסכמים, רובן עד שנת 1865. על פי הסכמים אלה, שנחתמו בין השאר עם בריטניה בשנת 1856 ועם צרפת בשנת 1863, היו שני סוגים של בעלי חסות: נתינים מקומיים, שהועסקו על־ידי משרדי הקונסוליות, או מתווכים מקומיים, שהועסקו על־ידי הסוחרים הזרים, ולכל אחד מהם הייתה זכות לשני מתווכים נוספים בכל מקום, שקיים בו סניף של הפירמה הזרה. תעודת החסות העניקה שחרור ממסים לשלטונות, וכן לא חלו עליהם ההגבלות שב״תנאי עומר״, בין השאר שחרור משירות צבאי ואי כפיפות למרות השיפוט המוסלמי. החסות הייתה תקפה לתקופת השירות בלבד ולא עברה בירושה (פרט לבני משפחת בן שימול, ששירתו את צרפת במשך דורות בתפקיד תורגמנים). בפועל נהנו מהחסות לא רק אנשים (ביניהם יהודים), שהיו זכאים לכך מכוח ההסכמים, אלא גם בעלי יכולת, שרכשו תעודות אלה. במקרה שנפגעו זכו להגנה על־ידי הקונסול, שממנו קנו את התעודה. מבחר ביבליוגרפי על הנושא: FO 413/4 Correspondence Respecting Foreign Protection in ;292 -263 ,Morocco 1878-1880; Cruickshank, 1935; Miege, 1961-1963, vol. Ill .1980 ,Kenbib
משפחת פארינטה היא משפחה ותיקה ומכובדת בטנג׳יר, בתיטואן ובמוגדור. בין בניה היו סוחרים, בנקאים ותורגמנים לקונסולים אירופיים. שלמה פארינטה כיהן בתפקיד תורגמן אצל ארבעה מושלים בטנג׳יר בתקופת הכיבוש הבריטי של העיר: 276 ,1912 ,Routh וכן תורגמן של הקונסול האוסטרי בטנג׳יר בשנת 1886. בנק פארינטה היה הבנק הפרטי הראשון בטנג׳יר, שנוסד בשנת 204:1844 ,1984 ,Morsy בתחילת המאה ה־20 טבע שלמה פארינטה באנגליה מטבעות לסולטאן: 398,420 ,99/376 fo. משה כיהן בתפקיד נשיא הקהילה בשנות ה־70-60 של המאה ה־19 וקיבל את משה מונטיפיורי בדרכו לסולטאן בסוף שנת 1863: ,Guedalla 1880,13.
סיום הפרק נשים בעלות רכוש וממון-אליעזר בשן
פעילות כספית של נשים – אליעזר בשן-נשות חיל יהודיות במרוקו
פרק ז: פעילות כספית של נשים
זָמְמָה שָׂדֶה, וַתִּקָּחֵהוּ; מִפְּרִי כַפֶּיהָ, נטע (נָטְעָה) כָּרֶם. (משלי לא:טז)
הגיל המינימלי לבת לעסוק בממכר
הכלל על פי ההלכה הינו, שמכירה על־ידי בת פחות מגיל 20 אינה חוקית, והמכירה מחייבת רק בשנת רעב; כך על פי תשובתו של הרב מרדכי בירדוגו משנת תק״ה(1745).
הרב יעקב אביחצירא נשאל על נערה בת שש־עשרה, שמכרה קרקע שקיבלה בירושה האם המכירה בתוקף. תשובתו (בהסתמך על שו״ע חו״מ סימן רלה, ח): ״הזכר בן יג והנקבה בת יב אף על פי שאינו יודע בטיב מו״ם מקחו מקח וממכרו ממכר במטלטלין, אבל בקרקע אין מעשיו קיימין עד שיודע בטיב משא ומתן״.
היו נשים, שגילו יזמה כלכלית, מהן באופן עצמאי ומהן כעזרה לבעלים. פתגם נפוץ במרוקו אומר: ״אשת המומחה – חצי מומחית״(שטאל, תשל״ה, מס׳ 2905, מס׳ 281).
יעב״ץ כתב בהקשר לאלמנה מן העיר סלא, שהייתה לה חזקה על חנות, כי ״סתם אלמנות אינן יודעות להתעסק״ (אבן צור, תרנ״ד-תרס״ג, חלק א, סימן שט). אולם המקורות מן הדורות הבאים מעידים, שהיו נשים בגילים שונים, ביניהן אלמנות, שידעו לטפל ברכוש ובכסף.
הערת המחבר: בירדוגו מרדכי, תש״ז, סימן מח. רצו לבטל מכר כי הייתה בת פחות מעשרים: אביטבול, תרצ״ד, חלק א, סימן נט; בירדוגו, תרצ״ח, חו״מ, סימן רכה. הרב יוסף בירדוגו דן בנושא זה: ״קטן פחות מבן יג שמכר קרקע שירש… ושוב אחרי שהגדיל והיה יותר מבן כ, רוצה לחזור בו מהו. תשובה: יכול לחזור בו דחיובו בעודו קטן אינו חיוב״(בירדוגו, תשכ״ט, חו״מ, סימן רלה). ״פחות מבן כ׳ שמשכן קרקע שירש מאבותיו ורוצה לחזור בו מהו? תשובה: אין מכירתו מכירה״(שם, חו״מ, סימן רלט. השוו: שם, סימן רנח, רסה, שיט). ״כיון שהייתה עדיין קטנה פחותה מבת יב ויום אחד אין במעשיה כלום וקנינה ושבועתה כאין וכאפס״ (בן שטרית, תשכ״ג, סימן ב; רמב״ם, הלכות מכירה, כט, ח: ״בודקין את הקטן אם יודע בטיב משא ומתן או אינו יודע, לפי שיש קטן חכם ונבון שהוא יודע והוא בן שבע, ויש אחר שאפילו בן שלוש עשרה אינו יודע״. פחות מבן עשרים שנה אין מחילתו מחילה בקרקע שירש מאבותיו: טולידאנו, תרצ״א, סימן קעח. הרב רפאל אנקאווא כתב: ״נשאלתי בקטן מבן עשרים ששכר לאחרים קרקע שהניח לו אביו, אם קנה זה השוכר אותו קרקע או לא״. והתשובה: כי קטן שמכר את קרקע אביו – אין המכירה תקפה עד שיהיה בן עשרים שנה (אנקאווא, תר״ע, סימן ר). הרב יעקב בן נאיים נשאל, האם יכול בן פחות מ־20, ש״הגבו לו קרקע בחוב אביו״, למכור, ותשובתו הייתה שלילית (בן נאיים, תקמ״ד, סימן לד). באסלאם חלה האחריות המשפטית של אישה בקשר לבעלות על רכוש החל מגיל 15, כמו אצל הגברים: 1964,126-127 ,Schacht.
אישה שהצילה את בעלה
דניאל טולידאנו היה נתון במצוקה שכן המלך גזר עליו שריפה ונדרש לו כסף רב כדי להשתחרר. אישתו היא שהשיגה את הכסף לשחרורו: ״נתייעץ עם אשתו איך יעשו לרעה הגדולה הזאת ואת הלחץ זה הדחק אף היא ענתה אמריה לו כי הנה החביאה תכשיטי הבן יקיר ונתנם לו למכרם עד אשר משמים ירחמו״(אבן צור, תרנ״ד-תרס״ג, חלק ב, סימן קעג, דף קא, ע״ב).
אישה שפדתה את אחיה (במאה ה־18)
הנגיד שמואל בן יוסף מאימראן, בן למשפחת סוחרים ונגידים במכנאס, שנתפס למלכות בראשית המאה ה־18 כתוצאה מעלילה, שוחרר הודות לכסף ששילמה אחותו. כך נאמר בפסק דין משנת תפ״ד(1724).
הערת המחבר: אבן צור, תרנ״ד-תרס״ג, חלק א, סימן ס. לא נאמר כיצד הרוויחה כסף זה; ״ייתכן שזו היתה נדונייתה. בני משפחה אמידה זו ניהלו קשרי מסחר עם אירופה, כיהנו בתפקיד יועצים לסולטאן אסמעיל (1727-1672) ומילאו שליחויות דיפלמטיות למענו(הירשברג, תשכ״ה, חלק ב, עמ׳ 275; בשן, תש״ם, 77-76; 1967,161-162 ,Hirschberg.
אישה שפדתה את עצמה בכסף שלוותה וממכירת נכסיה (1824)
כידוע, אסור למוסלמים לשתות משקאות חריפים, אלא ש״מים גנובים ימתקו״, ולכן נהגו מוסלמים להתגנב אל בתי היהודים ולקנות יין. השלטונות הוציאו מדי פעם הוראות חמורות בנדון, וכן תוקנו תקנות על־ידי חכמים, האוסרות למכור יין לשאינם בני ברית (אנקאווא, תרל״א, חלק ב, סימן מב). אולם לא הייתה בכך תועלת שכן הפיתוי הכלכלי היה חזק יותר והיהודים הסתכנו. מקור משנת תקפ״ה (1825), מימי הסולטאן עבד ארחמאן (שלט בין השנים 1859-1822), מדווח:
״בחורף אשתקד יצא דבר מלכות שכל הנותן מים שרופים או יין לגוי שיתחייב ראשו למלך וכל ממונו יהיה למלכות ושגם ראשי העם יהיו חייבים עמו. היה בדבר פרסום גדול שהיה פחד ורעדה לבית־הדין וליחידי הקהל. ונקבצו כל הבית דין והקהל בכנופיא גדולה ונדו והחרימו בחרמות ונידויים שאין להם שיעור לכל מי שימכור יי״ש או יין לשום גוי או אפילו לשום יהודי החשוד למכור לגוי וסבבו בשוק בבתים ובחצירות וכרוזא קרי בחיל בתרועה וקול שופר על כל זה ושמעו כל העם וקבלו ולא היה אדם שפרץ גדר, כי הושיבו יחידי הקהל שומרים מכל עבר לשמור על זה מפחד המלך וגזרתו הקשה שגזר על זה. ובתוך ימי הפחד… תפסו השומרים גוי אחד ובידו…יין ונודע… שלקחו מאת מירא אשת ימין ארוואץ. ונתפסה למלכות והייתה בסכנת נפשות ואחר כמה הרפתקי פדתה את עצמה בממון והפסידה קרוב לשלוש מאות מתקאלים לשררה. ולפי שבעלה לא היה מצוי בעיר בכאן, לותה מהזולת על בטחונות וגם מכרה מטלטלי ביתה שלא ברשות בעלה ופדתה את עצמה ובעלה לא ידע מזה ולא הרשה אותה על זה כלל.״
הערת המחבר: תקנות נגד מכירת יי״ש תוקנו פעמים מספר. בפאס בשנת שס״ג(1603) נאמר, שהנגיד והדיינים התכנסו במאמר המלך כדי לחדש תקנה, שתוקנה כבר בעבר למשך עשר שנים (אנקאווא, תרל״א, חלק ב, סימן מב). בשנת שפ״ב(1622) חזרו על התקנה תוך ציון הנזק, שנגרם לקהילה כתוצאה ממכירת יי״ש. תקנות בנדון תוקנו בשנים תקנ״ז(1797) ותקס״ז(1807; עמאר, תשנ״ו, פה-פח). על פי מקור משנת 1737 מכרו יהודים בפאס משקאות חריפים למרות איסור המלכות ״ואיש ושכנו נמנים על זה לדבר עבירה, ומזה נמשך כמה עבירות המתרגשות״, כלומר: לתופעה היו תוצאות שליליות(בניהו, תשנ״ג, 134). שתיית יין על־ידי מוסלמי עלולה לסכן את היהודים ואת מנהיגיהם. במקור משנת 1812 מסופר אודות גוי שיכור שנאסר, נחקר על־ידי נציגי הממשל ואמר, ששני חזנים יהודים נתנו לו את המשקה. הללו נאסרו והנגיד פעל לשחרורם (עובדיה, תשל״ה-תשמ״ה, מס׳ 80).
בהמשך נדונה השאלה, האם רשאי בעלה לנכות את הסכום שהוציאה לצורך הפדיון ללא ידיעתו מדמי הכתובה שהוא חייב לשלם לאישתו, והתשובה הייתה חיובית. מקור זה חושף את יזמתה של האישה הן בסחר בלתי חוקי, הכרוך בסיכונים, והן את התושייה שגילתה בהיעדר בעלה, בהעיזה לקחת הלוואה ולמכור נכסים מביתה וכך להיחלץ מהמצוקה אליה נקלעה (בירדוגו, תרייע, אהע״ז, סימן מה. על אישה שמכרה לגויים יין ושיכר: משאש, תשכ״ח-תשל״ט, חלק א, סימן תצז).
נשים רכשו נכסי דלא ניידי, היו שותפות בקרקע ומכרו קרקעות וחפצים כמו בגדי הנדוניה. בעלים ונשותיהם מכרו נכסים משותפים.
הערות המחבר: על פי מקור ממכנאס משנת תע״ח (1718) קנתה אישה מאחיה חזקת חצר (אבן צור, תרנ״ד-תרס״ג, חלק ב, סימן קנן. בת מכרה קרקע שירשה מאביה (טולידאנו, תרצ״א, סימן מח). אישה קנתה בית (שם, סימן קיא, קפ). אישה מכרה חצר (שם, סימן רצח, ש). אישה מכרה בית שהיה בבעלותה (טולידאנו, תרצ״ט, חו״מ, סימן רנה). אישה קנתה חצרות בחיי בעלה בכסף שנתן לה (ויזגאן, תשמ״ח, אהע״ז, סימן טז). אישה ציותה לקנות מכספה מקום מכובד בבית־הקברות (אנקאווא, תרל״א, חלק א, סימן מז). אישה מכרה את בגדי נדונייתה ובעלה קנה במעות ההם קרקע (בירדוגו, תשכ״ט, אהע״ז, סימן לח). ״אשה שמכרה חפצי נדוניתה וקנתה בהם חפצים אחרים״(שם, אהע״ז, סימן קא). אישה מכרה את בגדי נדונייתה וקנתה קרקע (מונסונייגו, תשי״ב, סימן קמא). ראובן קנה את הבקעה מאמו של פלוני (בירדוגו, תשכ״ט, אהע״ז, סימן קיב). גרושה טרפה מלקוחות בעלה, ומעשה שהיה כך היה: דיון שהתנהל בתחילת המאה וד19 בקשר לאדם, שגירש את אישתו ולא היה לו די כסף לתשלום כתובתה. האישה לקחה כסף מן הלקוחות, שבעלה מכר להם והיו חייבים לו(אביטבול, תרצ״ד,
חלק ב, סימן כה). על פי מקור משנת תרמ״ה(1885) מכרה בתולה יתומה נכסי דלא ניידי ובעלה ערער על כך (אנקאווא, תר״ע, סימן קמו). נשים מכרו קרקע (אנקאווא, תר״ץ, סימן עא, קמז). אישה משכנה מחצית מחצרה(צבאח, תרצ״ה, חלק ב, יור״ד, דף פב).
[1] האישה ובעלה מכרו חורבה (אביטבול, תרצ״ד, חלק א, סימן נט). ראובן ואישתו מכרו חלקת קרקע ללוי. לאחר פטירת הבעל עמד שמעון לקחת מלוי, אך האישה עמדה על כך, שמכוח כתובתה היא קודמת לחוב של שמעון(בירדוגו, תרצ״ח, אהע״ז, סימן נו, עה). חצר ובית־כנסת נמכרו על־ידי אישה ובעלה(אלמאליח, תקפ״ג-תרט״ו, חלק ב, סימן פט).
פעילות כספית של נשים – אליעזר בשן-נשות חיל יהודיות במרוקו
עמוד 73
פעילות כספית של נשים – אליעזר בשן-נשות חיל יהודיות במרוקו
חק'ןדי
אישה שפותח בית, שמושכו לגויים
הרב מרדכי בירדוגו דן במעשה זה: ״ראובן נתן לו זקנו בית אחד ועמד אביו של ראובן ומשכן הבית ביד הגוים ועמדה אשה אחת ונתנה לגוי מעותיו ופדתה המשכון והחזיקה בבית כמה שנים, וכל זה בהיות ראובן קטן, ועכשו כשהגדיל העידו לו עדים שהבית הנזכר נתנה לו זקנו ובא וערער על האשה אשר פדתה אותו להוציא הבית מידה גוף וחזקה וגם הפירות שאכלה דהיינו הדירה שדרה בה״. החכם הצדיק את היתום וערעורו התקבל.
חכם זה דן גם באישה זקנה, שהשכירה מהבתים שהיו לה: ״הייתה הזקנה גובה תמורתה שכירות הבית״. בסימן אחר מדובר בבת, שירשה קרקע מאביה ומכרה אותה בשנת רעב(בירדוגו מרדכי, תש״ז, סימנים, מד, מח).
אישה מכרה מנכסי בעלה. אישה מכרה לבעלה כל אשר לה בהיותה בריאה.
שלמה אביטבול מצפרו דן במעשה הבא: יהודי הקדיש מקווה טהרה על־ידי בית־הדין. לאחר מכן מכרה אשת המקדיש את המקווה לבעל חוב של בעלה (אביטבול, תש״י, חו״מ, סימן עב).
קוריאט, תרכ״ב, אהע״ז, סימן צב. ״אשה שמכרה לראובן ביתה שהיה ממושכן ביד שמעון״ (בירדוגו, תרנ״א, חלק ב, סימן קכח). ״ראובן ואשה אחת היו שותפים בקרקע״(בירדוגו, תרצ״ה,חלק ב, דף ט, ע״ב, ענף ו).
אישח שחכחישח קבלת פיקדון
לאחר השגת פשרה חזרה בה, הודתה וחויבה לשלם הכל. וזה סיפור המעשה:
״שלמה רביבו מתושבי אצוירא [מוגדור] שתבע להאשה עאליא אשת משה בן ארכא בפקדון שהפקיד בידה מסך שלושים מתקאלים וכפרה האשה בפקדון ואמרה שלא הפקיד בידה אלא ביד בעלה והבעל אכל הפקדון… ולפי שהבעל לא היה לו ממה לשלם והאשה כפרה לכן נתפשר הר״ש רביבו עם האשה בסך עשרה מתקאלים ואחר כך הודית האשה בפני עדים שהפקדון הופקד בידה מאת הר״ש רביבו, ולזה תבע ר״ש רביבו להאשה בפני החכם שמואל ויזמאן להשלים לו סך הפקדון על פי הודאתה והורית שהבעל גנב לה הפקדון ואכלו״(אלמאליח, תקפ״ג-תרט״ו, חלק א, סימן ט).
אישה שנדרשה לשלם במקום בעלה
בתשובות הרב יעקב אביחצירא נדון מעשה ב״ראובן שהיה חייב לגוי בשטר העשוי בערכאות של גוים בסך מה והלך ראובן להסתחר בעיר אחרת ונתעכב שם ימים רבים ושנים עד שעבר זמן השטר של הגוי… והיה הגוי הנושה הולך ובא לאשת ראובן באומרו אם קרוב לבא או תפרע היא לו״.
העובדה שהגוי פנה אליה מעידה, שהדבר עשוי להיות אקטואלי, כלומר יש אפשרות שאישה תשלם במקום בעלה אם הוא רחוק. בסופו של דבר לא האישה היא ששילמה אלא אהובו של בעלה, והבעיה שהתעוררה הייתה האם חייב הבעל להחזיר לו (אביחצירא, תרמ״ה, סימן סב).
אלמנות שעסקו בפעילות כלכלית: מכרו או קנו בתים, היו בעלות חזקה על בית ועל שטדי חוב, לוו והלוו
בשנת תרכ״ד (1864) אלמנה מכרה קרקע של בעלה כדי לשלם את חובו, וכך היה המעשה: יהודי מצפרו בשם אברהם בן ראובן לוטאטי היה חייב כסף רב ליהודי מפאס בשם אברהם אפלאלו. כשנפטר הלווה רצו הנושים להיפרע מעזבונו. ״כשראתה אלמנתו כי אזלת יד וכל קרקעותיו הלואי יספיקו לפרעון חובותיו, עמדה ומכרה קצת מהקרקעות לבעלי חובותיו וקצת מהם מכרה לזולת״. אולם יורשיו תבעו את ירושתם, ולכן היה עליה ״לרצותם מכיסה״. בית־הדין אישר את המכירה בשל החשש, שהקונים יחזרו בהם, ואז לא יהיה לאישה כסף לפצות את בעלי החוב. היורשים ערערו על המכירה בטענה, שאין האלמנה רשאית למכור את חלקם של היורשים, אך בית־הדין, שישבו בו: הרב חיים אליהו אביטבול, הרב רפאל משה אלבאז והרב יקותיאל אלבאז, אישר בשנת תרכ״ח (1868) את המכירה(אלבאז, תש״ם, חו״מ, סימן סז).
אלמנה מכרה קרקע לראובן (אבילה, תקס״ו, סימן ה). אלמנה מכרה שטר שהיה לבעלה (טולידאנו, תרצ״א, סימן קעח). אישה תבעה אלמנה בקשר להלוואה (שם, סימן רצא). בשנת תקט״ז(1756) קנתה אלמנה קרקע מהעזבון שהניח לה בעלה. לאחר מכן מכרה אותה כדי לפרנס את בניה הקטנים (בירדוגו מרדכי, תש״ז, סימן עא). אלמנה קנתה בית ומשכנה אותו (טולידאנו, תרצ״ט, אהעייז, סימן יט). בשנת תקנ״ג(1793) אלמנה מכרה שטר חוב (אלמאליח, תקפ״ג-תרט״ו, חלק א, סימן יג). בשנת תק״ס(1800) אלמנה מכרה חזקה על חנות(שם, חלק ב, סימן פא). בשנת תקנ״ח (1798) אלמנה מכרה לבני בעלה ״כל חלקה העולה לה בקרקעות״ (אביטבול, תרצ״ה, חלק א, סימן ח). אישה קנתה בית מאלמנה (שם, חלק ב, סימן נ). אלמנה קנתה בית ומשכנה אותו (טולידאנו, תרצ״ט, אהעייז, סימן יט). אלמנה מכרה חצר (כלפון, תרצ״ה, חלק ב, סימן כד). אלמנה לוותה משמעון(שם, חלק ב, סימן לא). ״אלמנה קנתה קרקע קודם שחילקה עם היתומים ומכרתו״(בירדוגו תרנ״א, חלק ב, סימן צא). ״אלמנה שמכרה היא ובנה בית מעזבון בעלה״ (שם, סימן קא). אלמנה הרוויחה מהכסף, שהניח בעלה (קוריאט, תרכ״ב, אהע״ז, עא ע״ב). אלמנתו של יעקב מאימראן מכרה חלקת קרקע אחת תמורת כתובתה (בירדוגו, תשכ״ט, אהע״ז, סימן נח, נט). אלמנה ובניה קנו חצר (אביטבול, תש״י, חו״מ, סימן לב). אלמנה ויתומים מכרו רכוש (אלבאז, תשייט, סימן קא). אלמנה מכרה רכוש (שם, סימן סא). יהודי מרבאט קנה מאלמנה חלק מחצר (אנקאווא, תר״ץ, סימן כח). אלמנה מכרה קרקע (מונסונייגו, תשי״ב, סימן קד; צבאח, תרצ״ה, דף קכז ע״ב). אישה קנתה בית מאלמנה(עובדיה, תרצ״ד, דף קט). בשנת תרפ״ו(1926) קנה ראובן בית מאלמנה(אביחצירא, תשל״א, חו״מ, סימן קכד).
אלמנה שנתנה הוראה למכור רכוש
על פי מקור משנת תרמ״ב (1882) עלתה אלמנה ארצה עם בתה. כעבור זמן מה נפטרה הבת, ו״כל חלק עזבונה שראויה לירש מאביה ביד אמה יען כי לא חלקו האם עם בתה… והן היום שלחה האשה מהתם להכא… להחכם ר׳ אליהו בן מויאל למכור אותם ולשלוח לה המעות, והיה מי שערער על זכותה על הרכוש״(אנקאווא, תר״ע, סימן צו).
האלמנה שמחה אלמאליח, שתבעה סוחר זר, שהיה חייב לבעלה, בבית־משפט קונסולרי(1879)
ב־12 ביוני 1879 פנה ר״ל ג׳ונסטון (Johnston), הקונסול הבריטי בפועל במוגדור, אל יהושע יולי וכן אל מר בן דהאן וביקשם, שישמשו מעריכים (שמאים) בתביעתה של הגברת שמחה אלמאליח נגד מר ג׳ורג׳ ברום (Broome) בדבר החזרת סחורה שהנתבע חייב. ישיבת בית־המשפט התקיימה בקונסוליה והמשפט נערך על־ידי הקונסול בפועל. הנתבע הוזמן להופיע בבית־המשפט ביום שישי ה־13 ביוני 1879 בשעה 14:00 אחר־הצהריים כדי לשמוע את ההאשמה מפי התובעת, האלמנה שמחה אלמאליח ממוגדור. המשפט יתקיים גם אם לא יופיע ובית־המשפט עשוי לפסוק בהיעדרותו.
פרטי התביעה: התובעת דרשה לקבל את הסחורה או את ערכה, שנלקחה על־ידי הנתבע ב־5 בדצמבר 1878 ממחסני יהודה אלמאליח המנוח, בעלה של התובעת. בשם התובעת הופיע מר ראטו, שביקש מן הנתבע לנמק מדוע אינו מחזיר את הסחורה, שלקח מן המחסן.
כתובת התובעת אמורה להיות משולמת מדמי הסחורה: מר ראטו הראה מסמך, שאמור היה להיות הכתובה, שנמסרה על־ידי יהודה אלמאליח על־סך 1,800 דולרים ספרדיים, ותאריכו יז בחשון תרי״ח (סוף 1857). בכתובה מופיעה הבטחה לשלם לשמחה 1,200 דולרים ועוד 200 במטבעות אחרים, שערכם לא הוגדר. כן נאמר בה, שיהודה אלמאליח קיבל משמחה נדוניה, הכוללת כלי בית ובגדים בערך של 600 דולרים. הכתובה נחתמה בערבית על־ידי מר יהודה אלמאליח ובעברית – על־ידי שני עדים: משה כהן ואברהם בן עטאר. מר ראטו ביקש להגיע להחלטה בהסתמך על הזכות הנובעת מן הנישואין.
טיעוני הנתבע: הנתבע הצהיר, שהלווה ליהודה אלמאליח סך של 300 לי״ש, ואף הראה ספרים, שרשומים בהם חשבונות בינו ובין הנפטר. לדבריו אין הסחורה שמדובר בה מצויה ברשותו. מפתחות המחסנים נמסרו לו על־ידי התובעת לאחר שהודיע לה, שבעלה המנוח חייב לו. הוא ביקש מן המוציא לפועל של הצוואה, מר עמרם אלמאליח, לפקח על הסחורה. מאז לא ראה את עמרם, שגם לא מסר לו דיווח. זכותו של הנתבע על הרכוש אינה שנויה במחלוקת.
סיכום הדיון: הישיבה הבאה נערכה ב־16 ביוני 1879 והוסקו בה המסקנות הבאות:
בשום זמן במהלך חייו של יהודה אלמאליח לא יוחד סכום כסף לביצוע ההבטחה, הכלולה במסמך המתואר כהסכם.
אין ויכוח על כך, שהתביעה מן הנתבע על הנכס של יהודה אלמאליח עולה על ערך הסחורה, שאמורה להיות ברשותו.
פסק הדין: האלמנה שמחה אלמאליח תקבל סכום של 1,800 דולרים ספרדיים, שהבטיח לה בעלה בכתובה, אך לא את ערך הסחורה של בעלה (631/7,12-29 F0).
פעילות כספית של נשים – אליעזר בשן-נשות חיל יהודיות במרוקו
הלוואות, הפקדות ומשכון על־ידי נשים– אליעזר בשן-נשות חיל יהודיות במרוקו
הלוואות, הפקדות ומשכון על־ידי נשים
נשים לוו כסף ואף נהגו למשכן קרקעות, לדוגמה: על פי עדות משנת תקמ״ז(1787) הלוותה אישה לבעלה מכספה. יהודי עשה שותפות עם חברו לרכישת פרים ופרות בשוק. כשראתה אישתו של אחד מהם, ששמו שמואל בן חמו, את דאגתו מכך שאין לו די כסף לשותפות אמרה לו ״הנה רכושי אצלך תלוה ממנו, אם אצטרך לו אני, תחזירהו לי, ואם לא תניחהו אצלך״(עובדיה, תשל״ה-תשמ״ה, מס׳ 219).
היו כאמור גם נשים שהיו בעלות הכנסות, לדוגמה: בשנת תרכ״ב (1862) עמד זוג להתגרש. הבעל התרצה לגרשה בתנאי, שהיא תתחייב ״להיותה זנה ומפרנסת לבת שממנו וממנה עוד כל ימי הארץ גם לרבות הכסות״. אך האישה טענה, שאינה יכולה לכסות את מערומיה. החכם, הרב יקותיאל אלבאז, פסק, שאין חובה על האב לפרנס את הבת. נראה שלאישה היו הכנסות ומצבה הכלכלי היה טוב מזה של בעלה (עובדיה, תשל״ה-תשמ״ה, מס׳ 191). רבי ישמ״ח עובדיה דן במעשה בבת, שסילקה את עצמה מירושת אמה ומכרה לאביה כל מה שהגיע לה בירושת אמה בהסכמת ארוסה(עובדיה, תרצ״ד, קז ע״א).
נשים מכרו רכוש כאשר כעליחן היו רחוקים, נעלמו או נפטרו
כאשר הבעל התרחק מהבית למשך זמן ממושך, נעלם או נפטר והאישה נותרה ללא פרנסה הייתה בדרך־כלל מגלה יזמה כלכלית: לווה, מוכרת רכוש, עוסקת במלאכה או במסחר וכדומה.
בסוף המאה ה־17 או בשליש הראשון של המאה ה־18 התרחש המעשה הבא, המובא על־ידי הרב משה בירדוגו ממכנאס: ״לאה אשת ראובן הלך בעלה למדינת הים, ולותה למזונות ואכלה. וכשדחקוה בעלי חובות מכרה חצר אחת של בעלה לשמעון״ (בירדוגו משה,.תש״ז, סימן כו).
הרב חיים טולידאנו כתב: ״ויהי כי חזק הרעב בארץ הלך לו ראובן והרחיק נדוד להחיות נפשו באשר ימצא ונשארה אשתו נודדת ללחם ועמדה ומכרה בשטר ללוי קורות הבית בדבר מועט לצורך מזונותיה לחיי שעה״(טולידאנו, תרצ״א, סימן רפט).
גם הרב פתחיה בירדוגו דן בחיבורו במקרים אחדים, שבהם גילתה האישה יזמה כלכלית כשבעלה הרחיק לכת או נעלם. מקרה אחד דן באישה, שבעלה הרחיק נדוד למשך שנים מספר ולא נודע מקומו. האישה תבעה את כתובתה וכן רצתה לקחת מהסחורה, שבעלה מכר או משכן בהיותו עמה. השאלה הנשאלת היא האם הדבר לגיטימי. החכם השיב, שאינה רשאית. מותר לה לגבות מנכסיו המשוחררים, ואילו מאלה המשועבדים – רק לאחר שקיבלה גט(בירדוגו, תרצ״ח, אהע״ז, סימן צו).
מקרה שני עוסק באדם, שהרחיק נדוד למשך שנים מספר. שלחו לו מבית־הדין שיחזור אל אישתו אך האיש סירב. השאלה הנשאלת היא האם יכולה האישה למכור מנכסי בעלה ובכסף שתקבל לממן שליח, שיביא לה את הגט מבעלה. התשובה הייתה חיובית. יתר על כן, החכם השיב, שכופים עליו מייד ״להוציא וליתן כתובת אשתו״(שם, אהע״ז, סימן קטו).
מקרה נוסף עוסק באישה אחרת, שלוותה כסף למזונותיה ולמזונות בניה כאשר בעלה הרחיק נדוד. לאחר מכן רצו המלווים להשתלט על נכסיו ולגבות מהם את חובם, אך קרובי הבעל ערערו וטענו, שמה שהניח לה מיועד לרכישת מזון(שם, סימן צז). ועוד מקרה באישה, שבעלה הרחיק נדוד והיא מכרה מהקרקע של בעלה לגויים(שם, חו״מ, סימן שסז).
במקור אחר נאמר: ״הר׳ אברהם לעלוף הרחיק נדוד על אשתו כמו ה׳ שנים, והניחה נודדת ללחם איה היא ובנו ובתו מאשה אחרת. כי לא הניח כלום בבית, גם הבתים שיש לו בחצר שחדש בניינה הם ממושכנים ומשועבדים רק האשה דוחקת עצמה בסוד הצמצום, והיא דרה בבתים הנזכרים מאז. והן היום נדחקה הרבה למזונות, ורצתה למכור הקרקעות הנזכרים לצורך מזונות״.
אישה שפעלה פעולה כספית ומכרה את סחורת הבעל בהיעדרו
הרב ש״י אביטבול מצפרו כתב בעקבות פסק דין, שניתן בשנת תק״ן(1790), אודות אדם, שכאשר לא נמצא בעיר משכנה אישתו את הקרקע כדי לשלם מסים ״שמצאה מי שימשכן ממנה, שרוב בני העיר ובפרט הנשים שאין בעליהן מצויים תופסים המעות בריבית״. החכם הסכים עם האישה לבל יערער בעלה על הפעולה כשישוב לביתו(עובדיה, תשל״ה-תשמ״ה, מס׳ 591).
הרב רפאל בירדוגו כתב: ״מעשה בא לפני באשה שהלך בעלה למקום אחר ומכרה איזה סחורה שהניח בעלה ובבוא בעלה טען שלא ברשותו מכרה״. החכם פסק, שמכירתה מכירה ״כי כן דרך הנשים שהולך בעליהן למקום אחר למכור ולישא וליתן, ויכול הלוקח לטעון שמא ברשותך עשתה מה שעשתה״. בהמשך העלה אפשרות נוספת: ״יכול הלוקח לטעון שמא למזונות מכרה ומכרה קיים״(תורות אמת, אהע״ז, סימן פו, דף נב).
חכם זה דן גם במקרה אחר: אישה שהתחייבה יחד עם בעלה על סכום מסוים בשטר לראובן ״והבעל הרחיק נדוד ותבעה לאשה בחוב שעליה ועל בעלה, ועמדה ופרעה לו שמכרה לו קרקע נכסי מלוג שלה״. בוויכוח שהתעורר בינה ובין בעלה, שטען כי לא הייתה לה רשות למכור את הקרקע, הצדיק החכם את הבעל(בירדוגו, תרנ״א, חלק ב, סימן ס). נוהג זה היה מקובל ומקבל אישור בדברי הרב שלמה בירדוגו: ״מעשה בא לפני באשה שהלך בעלה למדינת הים ומכרה איזה סחורה שהניח בעלה. ובבוא בעלה טען שלא ברשותו מכרה. ופסקתי להם… שאם דרכה למכור וכו׳ כי כן דרך כל הנשים שהולכים בעליתן למדינת אחרת לישא וליתן יכול הלוקח לטעון שמא ברשותך עשתה מה שעשתה״. נוסף לכך יכול הלוקח לטעון שמא למזונות מכרה, לכן מכרה קיים(בירדוגו, תש״י, מערכת א, דף ד ע״א, סימן כג).
מקרים נוספים: אישה שבעלה הלך למדינת הים ולוותה ואכלה – חייב הבעל לשלם למרות הדין, שאם הבעל הלך ואדם אחר פרנס אותה מיזמתו – הניח מעותיו על קרן הצבי. אך אם הוצרכה האישה ולוותה – חייב הבעל לשלם. הדבר תואם את ההלכה (שו״ע אהע״ז, סימן ע; בירדוגו, תש״י, דף ב ע״ב, סימן יג; דף ג ע״ב, סימן יח); אישה שבעלה הלך למדינת הים ולכן מכרה ממטלטלי ביתה לצורך מזונות בפחות משווים מחמת דוחקה (שם, דף ה, סימן לג); אישה שלוותה ולאחר מכן נישאה, והשאלה הנשאלת היא האם חייב הבעל לפרוע למלווים. תשובת הרב שלמה בירדוגו: חייב לשלם בהסתמך על אהע״ז, סימן צא(שם, דף ב, סימן יא); במאה ה־19 אירע המעשה הבא: ״אשת ראובן הלך בעלה למדינת הים ולא מצאה במה להתפרנס וצעקה לפני בית־הדין שתמכור החצר הידועה לבעלה, ונתנו לה רשות ומכרה החצר והייתה ניזונית ממנה״(אביחצירא, תרמ״ה, סימן פא).
אישה שנתבעה להחזיר חוב של בעלה
אותו חכם כתב על יהודי, שהיה חייב לגוי בשטר, שהיה עשוי בערכאות של גויים, שישלם לו במועד מסוים. הלך האיש והסתובב בעיר אחרת, התעכב שם ימים רבים ושנים, עד שעבר זמן ההתחייבות. ״והיה הגוי הנושה הולך ובא לאשת ראובן באומרו אם קרוב לבא או תפרע היא לו. ושמעון הוא אהוב ראובן ביותר… עמד ופרע לו כל חובו״. על פי תקדימים היה כנראה הגוי מודע לכך, שאם הבעל איננו משלמת אישתו במקומו. במקרה זה פרע את החוב אדם אחר(שם, סימן סב).
הלוואות, הפקדות ומשכון על־ידי נשים– אליעזר בשן-נשות חיל יהודיות במרוקו
עמוד 79
אליעזר בשן-נשות חיל יהודיות במרוקו- עצמאות האישה בשיקולים כספיים
בתי־כנסת בבעלות נשים, מכירתם וגעיית הזמת להורשת השררה
בתי־כנסת רבים במרוקו היו בבעלות פרטית של משפחות, עברו מדור לדור והיו מקור הכנסה.
אישה ששיעבדה את חלקה בבית־כנסת
הרב יהודה אבן עטר מפאס דן בבית־כנסת, שיהודים מספר היו שותפים בו וכן אלמנת
ישועה הרוס ובעלה. גוי רצה לסגור את בית־הכנסת בשל חוג, שבעלי בית־הכנסת היו חייבים לו. כדי למנוע זאת ולבל יחולל ספר התורה שיעבדה האישה את חלקה בבית־הכנסת(אבן עטר, תשמ״ט, סימן עז).
במאה ה־18 זכתה אלמנה במחצית בית־כנסת שהניח בעלה (בן מלכא, תרצ״ב-תרצ״ה, חלק א, סימן כד).
אישה שבנתה בית כנסת
בשאלה ממראכש משנת תקפ״ה (1825) מסופר על ״אלמנה שהניח לה בעלה חלק בבית־כנסת, וגזר המלך על יושבי העיר שהיו דרים מתחלה עם הגוים שיעשו אלמלאח שידורו בו היהודים לבדם. ומכלל הגזירה ההוא אמר המלך, שכל מי שיש לו שום קרקע שישומו אותו השמאים ויטיל שומתו מהמלך. וכן היה ומכללם האלמנה שנתנו לה שומת המלך שבבית־הכנסת ועמדה האשה וקנתה מקום ובנתה בו בית־כנסת״ (בירדוגו תר״ע, חלק א, אהע״ז, סימן לד).
הרב רפאל בירדוגו כתב על ״מעשה באלמנה שמכרה בית־כנסת״(בירדוגו, תרנ״א, חלק
סימן רפו). ומעשה נוסף: ״אשתו של שמעיה סונבאל היא ובעלה מכרו החצר ובית־הכנסת שירשו מבית אביהם בעיר אצווירה״(מוגדור; אלמאליח, תקפ״ג-תרט״ו, חלק סימן מו).
יהודי מראכש הועברו למלאח כבר בימי הסולטאן הסעדי השני עבדאללה, ששלט בשנים 1574-1557
שררה בבית־הכנסת
ה״שררה״, שתבעו אלמנות, הייתה נושא, שחכמים עסקו בו. ה״שררה״ היא הזכות העוברת בירושה לתפקידים בקהילה, המבוססת על הפסוק ״למען יאריך ימים על־ממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל״ (דברים יז:כ). בדומה למלוכה, העוברת בירושה, כך גם תפקידים אחרים. לדוגמה: לאדם הייתה שררה על בית־המטבחים, ואלמנתו רצתה ליטול את חלקה בהכנסות, כנהוג בפאס. הרב שאול ישועה אביטבול מצפרו פסק, כי זכות זו אינה שמורה לה, אך ״בהנאת בית־כנסת שתקנו הקדמונים האלמנה תטול מפני כבוד בעלה, היינו מחמת שיש לה אחיזה בגוף הקרקע״(אביטבול, תרצ״ד, חלק ב, סימן מב; עובדיה, תרצ״ד, קו ע״ב). אולם גם חזקה זו מוגבלת. על פי אותו חכם: ״אין לה שררת בית־הכנסת כי אם שכירות מקום״, כלומר: ההכנסות מהשכרת המקומות(אביטבול, תרצ״ה, חלק א, סימן ח).
בעקבות מכירת רביע בית־כנסת ״עם שררתו לעולם״ על־ידי אלמנה פסק הרב יוסף בן עיוש אלמאליח בשנת תקס״ז(1807), שיש לאישה זכות שררה על בית־הכנסת רק בעוד בעלה חי מפני כבודו. אך אם בעלה נפטר והיא נישאת לאחר, או אם נפטרה האישה אין לה זכות להורשת השררה. רק הבן יורש את השררה, כמו שניתן ללמוד מן הכהונה ומהמלכות מהפסוקים ״והכהן המשיח תחתיו מבניו״(ויקרא הטו) וכן ״ואשר ימלא את־ידו לכהן תרות אביו״(ויקרא טז:לב). כלומר אם הבן ראוי הוא קודם לכל אדם (אלמאליח, תקפ״ג-תרט״ו, חלק ב, סימן ס. ויכוח בין בן לאלמנה על ירושת השררה על בית־הכנסת: בן מלכא, תרצ״ב-תרצ״ה, סימן מב).
בשנת תרח״ץ (1938) ניתן פסק דין על־ידי הרב שלמה הכהן אצבאן בנושא זה. בעל שררה על בית־כנסת נפטר והניח רק בנות. החכם פסק, כי הן זוכות בשררה אם הייתה אדוקה על הקרקע (כלומר כל הקרקע שייכת לה) כשאר ירושות, ושוכרות להן שליח ציבור. אם כל קרקע בית־הכנסת שייכת להן, יכולות הבנות לשכור לעצמן שליח ציבור (אצבאן, תשמ״ה, חו״מ, סימן י).
אישה שחייתה אפוטרופוס על רכוש הבעל
אישה מונתה על־ידי בעלה לשמש אפוטרופוס על רכושו, שכלל בניין ובו בית־כנסת על־שם בעלה. הבת קיבלה את חלקה, המגיע לה מעזבון אביה, הן מן הבית והן מהכנסות בית־הכנסת, אך היא ביקשה מאמה שתעביר אליה חלק מן ההכנסות מדמי השכירות מאז שנפטר אביה. הרב שמעון דיין, שנשאל בנדון, הצדיק את הבת והאם חויבה לתת לה את חלקה בהכנסות מאז נישואי הבת(דיין, תשל״ז, סימן כג).
עצמאות האישה בשיקולים כספיים
אישה שהתנגדה שבעלה יתן מכספו לצדקה
הרב ישועה בן חמו פנה בשאלה זו אל הרב יהודה אבן עטר בפאס (1733-1655): יהודי מתיטואן בשם דוד בן שטרית ציוה לפני פטירתו באמצעות סופר על חלוקת כספו. סכומים מסוימים הקציב לקופת ביקור חולים, לעניי העיר ולשני חכמים. לאחר פטירתו ״אלמנתו צווחת ככרוכיא שלא תתן ממחציתם כלום, והנכסים בעוונות הרבים מועטים, ואם יותן הכל ממחצית, יתומתו תשאר היא עירום ועריה״. החכם שלל את זכותה למנוע מהבעל לתת על פי רצונו ״ואין לה אלא החצי המצוי״(אבן צור, תרנ״ד-תרס״ג, חלק א, סימן קעד).
אישה שלא הסכימה לפעולה כספית של בעלה
בשנת קני״ת (1800) התרחש המעשה הבא: הרב ש״י אביטבול נכנס לביתו של החולה, אברהם דוד שלוש, שאמר, שהוא מקדיש סכום מסוים מנכסיו לעניי פאס. אחד הנוכחים אמר, שלא יוכל לעשות דבר ללא הסכמת אישתו וקרא לה, אך זו לא רצתה להסכים לכך. ״אז חרה אפו ואמר לה אם תרצה להסכים מוטב, ואם לאו בה שעתא יגרשנה ויפרע לה כתובתה ויעשה מה שלבו חפץ בנכסיו. והרבה הפצרנו בו עד בוש שלא לעשות דבר זה כדי שלא תטרף דעתו עליו ולא אבה שמוע עד שנתרצית אשתו, וסלקה עצמה מנכסיו שלא תיטול כי אם שיעור כתובתה והשאר ליורשים״(אביטבול, תרצ״ד, חלק ב, סימן נד).
אך אם הבעל רוצה למכור את הנדוניה יש צורך בהסכמת אישתו. לדוגמה: לקראת עלייתו לארץ־ישראל מכר הבעל את כל רכושו, כולל הקרקע שהכניסה אישתו בנדונייתה, אולם חזר בו מרעיון העלייה. האישה טענה, שלא הסכימה למכירת הקרקע והרב מימון בירדוגו פסק, שהמכירה בטלה(בירדוגו, תש״א, אהע״ז, סימן עב).
אישה שסירבה לאשר׳ שחלקה ברכוש בעלה יוקדש לתלמוד תורה
הרב פתחיה בירדוגו דן בוויכוח בין אישה לבעלה, שהקדיש ספרים לתלמוד תורה. תחילה שתקה האישה אך לאחר מכן ערערה ודרשה, ״כי לא יוקדש חלקה שהוא המחצית״. החכם שדן בסכסוך הצדיק אותה, שכן על פי תקנת טולידו וקסטיליה ״נהגו לתת לאלמנה חצי הנכסים חלק כחלק בכל הנכסים״(בירדוגו, תרצ״ח, אהע״ז, סימן סב).
תביעות של נשים על רכוש
בתשובותיו של חכם זה נדונה אשת דניאל שומר, שערערעה על מרדכי אחיה ועל חסאן בוטבול, שהחזיקו בקרקע שלה, שבאה לה מכוח אמה ועדיין מצויה ברשותה. ומקרה אחר: יתומה מאמה, שאביה השיאה, תבעה את חלקה בקרקע שזכותה לרשת מאמה.
אישה שרצתת לקחת לעצמת מסחורח שמכר בעלה לשם פרעון כתובתה
אותו חכם דן באישה, שבעלה הרחיק נדוד זה כמה שנים ולא נודע מקומו. אישתו תבעה את כתובתה וכן רצתה לקחת מהרכוש שמכר בעלה או משכן בהיותו עמה.
במקור אחר דן החכם באישה, שערערה על מכירה משותפת שלה ושל בעלה. האישה טענה שהסכימה למכירה רק כדי לעשות נחת לבעלה מפני שלום בית. כאשר רצה הבעל למכור את המתנות, שקיבלה ממנו בעת ארוסיו, הביעה האישה התנגדות, משום שלדבריה נשאה לו בשל מתנות אלה, שהיו כנראה בעלות ערך רב.
הרב רפאל בירדוגו דן במעשה הבא: ״בהיותו בריא נתחייב ראובן לבניו חיובים גדולים ועוד נתחייב לנשיו כל אחת חוב קצוב ואחר כך נפטר לבית עולמו וערערו נשיו על החיובים הנזכרים״(בירדוגו, תרנ״א, חלק ב, סימן קסג).
אישה שלא גילתה פרטים על נכסי בעלה
חכם מרבאט נשאל במחצית הראשונה של המאה ה־19 על מי שהתמנה לשמש אפוטרופוס על פי המלך ועל פי בית־הדין על נכסי הנפטר הן על חלק היורשים והן על חלק האלמנה, שיש לה על פי התקנה מחצית מהנכסים, אך אשת הנפטר לא רצתה לגלות לו שום דבר מנכסי הנפטר(בירדוגו, תשכ״ט, חו״מ, סימן רכח).
אליעזר בשן-נשות חיל יהודיות במרוקו– עצמאות האישה בשיקולים כספיים
עמוד 82
אליעזר בשן-נשות חיל יהודיות במרוקו- עצמאות האישה בשיקולים כספיים
אישה שהייתה נאמנה על נכסי בעלה ולקחה לעצמה
אותו חכם דן באדם, ״שצוה להיות אשתו נאמנת על כל אשר תאמר ושוב העידו ב׳ עדים שנטלה ממון הנפטר הרבה״(שם, חו״מ סימן רפז).
שלושה חכמיה מתיטואן חתמו בשנת תקס״ה(1805) על פסק דין בנושא הבא: האחיות זהרא ושמחה, בנותיו של אברהם פינטו, ערערו אודות הזכות, שיש למורישן הנזכר בחזקת חצר (כלפון, תרצ״ה, חלק א, סימן סא).
אלמנה שתבעה את כתובתה מנכסי בעלה דווקא
המעשה הבא התרחש במאה ה־19: ראובן נפטר והניח אלמנה, יורשים, נכסי קרקע ומטלטלין. כשרצתה האלמנה לגבות את כתובתה אמרו היורשים, שיגבו לה מנכסי עצמם ולא משל אביהם אך היא אמרה, שלא תגבה אלא רק מהנכסים שהניח בעלה. תשובת הרב יעקב אביחצירא הייתה, שבהסתמך על שו״ע חו״מ סימן קז הדין עם האלמנה(אביחצירא, תרמ״ה, סימן נב).
אישת שתתנגדה שבעלת ימכור את תכשיטית
הרב שאול אבן דנאן דן בסכסוך בין בעל לאישתו על אותו רקע. האיש דרש למכור את כל עדייה של אישתו – זהב וכסף ואבני חפץ – בין שהכניסה היא בנדונייתה, בין שפסק לה הוא בשעת נישואין, בין שקנה לה לאחר מכן ובין שנתן לה מהזולת במתנה. את הכל רצה למכור כי ״דחיקא ליה שעתא וצריך לפרנסה״. אישתו טענה ״שאיו ברצונה להניחו למכור״, והחכם פסק, שאין הבעל רשאי למכור אלא רק כלי בדולח, שקנה לה אחרי נישואיהם(אבן דנאן, תשי״ט, חלק א, סימן ד).
אישת שתבעת מבעלת שיחזיר לת את תכסף, שהיה מופקד אצלו, וגנב ממנת
בשנת תש״י(1950) דן הרב שלום משאש בסכסוך זה בין בעל לאישתו ופסק, שעליה להביא ראיה לדבריה(משאש, תשל״ט-תשמ״ז, אהע״ז, סימן צ).
אישת שתבעת משותף בעלת להישבע
הרב משה ויזגאן, שהיה דיין במוגדור החל משנת 1960 עד שנת 1966 ומאז ועד 1983 במראכש, דן במעשה הבא: אלמנת מרדכי אלקאים, שגרה במראכש, קיבלה הרשאה מבניה להגיש קובלנה על אחי בעלה בשם דוד, שהיה שותפו במסחר עד פטירתו של בעלה בינואר 1966. היא ״תובעת ממנו להישבע שבועת השותפין שלא גזל כלום מעסק השותפות בזמן שהיה שותף עם בעלה״(ויזגאן, תשמ״ח, סימן ט).
אישה שגילתה אחריות לכספה בניגוד לבעלה השיכור
יהודי מסר את בגדי אישתו כמשכון להלוואה שקיבל. הרב משה מלכה כתב על אישה, שתבעה את לוי להחזיר לה את בגדיה, שמשכן אצלו בעלה שמעון בלי ידיעתה, אך לוי השיב, שהמשכנתא הייתה בלי ספק בידיעתה. לאה השיבה, שלא פעם התרתה בו שלא לקבל מבעלה את בגדיה ולא להלוות לו משום שהוא מאבד זאת ביין. מעשה זה הובא לפני מושל העיר בני מלאל, ששלח אותם אל החכם כדי שידון ביניהם. החכם כתב ״כל אנשי העיר יעידון יגידון שזה דרכו כסל לו, לגנוב את בגדי אשתו ולמוכרם או למשכנם במחיר יין ושכר, ואם כן פשוט הוא שעל הממשכן למסור את הבגדים ביד האשה חנם בלי כסף, ואת הלואתו יבקש מהשיכור״. פסק הדין ניתן בשבט תשי״ג(פברואר 1953).
אישה שלא הסכימה למכור קרקע של בעלה
בעיר בני מלאל הניח יהודי קרקע משועבדת לכתובת אלמנתו ומזונותיה. לימים בא בעל חוב של בניו ודחק אותם לשלם. הבנים, שלא היה להם במה לפרוע, דרשו מן האלמנה למכור את הקרקע של אביהם כדי שהיא תטול תחילה את דמי כתובתה, ובנותר יפרעו את החוב, אך האלמנה עכבה בעדם בטענה שהיא ניזונה ממנו. האישה עמדה על דעתה בשעה שבניה לא דאגו לקיומה ורק רצו לפתור את בעיית חובם. הרב משה מלכה הצדיק אותה, כפי שכתב בשנת תשכ״ו(1966).
אישה שדרשה מבעלה להבטיח לה את כספי כתובתה
זוג בא לבית־הדין לאחר שהבעל מכר נכס ״האשה קובלת על בעלה שיעשה לה בטחון על מה שנתחייב לה בכתובה סך מאתיים אלף פראנק״. האישה דרשה, שהכסף שקיבל ממכירת הנכס יופקד בבית־הדין כדי להבטיח את סכום כתובתה. אולם על פי פסק הדין ״אינה יכולה להכריחו שיעשה לה בטחון״(עטייא, תשל״ג, אהע״ז, סימן יז).
נשים המערערות על הורשת נכסים על־ידי הבעלים
חכמי פאס, הרב יהודה עוזיאל והרב סעדיה אבן דנאן, נשאלו על שכיב מרע שציווה לחלק את נכסיו ולהעניקם כמתנות. לאחר פטירתו ערערה אישתו ודרשה שלא יגרע דבר מחלקה והסיבה ששתקה בשעת קריאת הצוואה, כדי לעשות נחת רוח לבעלה. והתשובה: ״מבואר בתקנות שכל מה שחילק בעלה מנכסיו שלא בהסכמת אשתו הנשואה לו כמנהג הקהלות קאשטילייא לא יתנכה כלום מחלקה אלא אם כן היה הדבר בהסכמתה ובקנין גמור ולא יזיק לה מה ששתקה וטענת האשה טענה״(אנקאווא, תרל״א, חלק ב, סימן קעט).
שאלה דומה נשאל הרב שלמה הכהן אצבאן: שכיב מרע נתן קרקעות במתנה לאחרים. אחרי פטירתו ערערה אישתו על המתנה כיוון שלא הייתה בהסכמתה וחציה מגיע לה ״ומה ששתקה אז בעת המתנה הוא לעשות נחת רוח לבעלה ולבלתי שתגרום לו צער והוא נוטה למות״. על פי תשובת החכם אין היא צריכה לסבול מן המתנה שנתן ללא הסכמתה (אצבאן, תרצ״ז, אהע״ז, סימן ד).
במקרה אחר הצדיק אותו חכם את הבעל בעקבות הערעור של אישתו: יהודי רצה למכור את כלי ביתו כדי לפרוע את חובותיו, אך אישתו ערערה על המכירה שכן החפצים משועבדים לה לצורך תשמישי ביתה. החכם הצדיק את הבעל וקבע, שאישתו אינה יכולה לעכב את בעלה מלמכור (אצבאן, תשמ״ה, אהע״ז, סימן יד). אותו חכם דן גם במקרה שבו מכר הבעל קרקע לצורך ריפוי אישתו. לאחר שנרפאה ערערה זו על המכירה.
אלמנה שערערה על צוואת בעלה
אלמנה שערערה על צוואת בעלה תבעה בפני בית־הדין בקזבלנקה את גזברי ההקדשים של טבריה ושל צפת, שעמדו לממש את צוואת בעלה לטובת ההקדשים. היא שלחה מכתב לבית־הדין ובקשה לדחות את ההחלטה בנדון למרות שבעבר כבר ביקשה דחייה עד שיבוא המורשה שלה ויציג את ערעורה. היא רצתה את חלקה בירושה וטענה, בין השאר, שבעלה היה ״שוטה גמור״ בעת שכתב את הצוואה. בדיון שנערך בבית־הדין בשנת תרע״ט (1919) פסק הרב שלמה אבן דנאן מפאס, שהמקדיש היה צלול בדעתו וההקדש תקף (אבן דנאן, תרצ״א, סימן לג. ערעור אחר של אלמנה על ירושה: שם, סימן לז).
אישה אפוטרופוסית
במקור אחד מוזכרת אישה, האפוטרופסית על בניה, ובמקור אחר – אישה אפוטרופסית על כל נכסיו של בעלה.
סבתא שרצתה לפרנס את נכדותיה במטרה לשמור את כספן
המעשה הבא אירע במחצית הראשונה של המאה ה־19:
״ראובן מת והניח ג׳ בנות קטנות פחותות מה׳ שנים והניח להם אביהם הנזכר נכסים והלכו הבנות הנזכרות אצל אמם כנהוג. ויהי היום באה הזקנה אם אביהם ואמרה אני אפרנס היתומות מכיסי ומממוני להיות להם לעזר וישארו נכסיהם שלמים עד שיגדילו,
ויהיו היתומות הנזכרות אמונים אצלי ויאכלו עמי ערב ובקר וצהרים. ואמם אומרת לא כי הבנות בנותי ועדיין הס צריכים לי כי קטנות הם וחז״ל אמרו הבת אצל אמה לעולם וכל שכן אלו שהם קטנים, וכל שכן שהם בממונם ואינם צריכים לזולת, תהיה חנייתם אצלי ויתפרנסו מממונם כראוי להם בריוח ולא בצמצום ולא יזוזו מלפני אפילו רגע… והזקנה אם אביהם אומרת אם באמת רצונה להיות להם לעזר תתן להם די סיפוקם ויאכלו עמה״. מן התשובה ניתן ללמוד, שמדובר במשפחה אמידה. הבעיה לא הייתה שאין לאם די כסף לפרנס את בנותיה, אלא שהסבתא רצתה לשמור את כספי כלתה כדי להבטיח את עתידן של הבנות. החכם הצדיק את האם וטען, כי אין להפריד בין הבנות ובין אמן ״ומפירות ממונם יזונו על פי בית דין שימנו נאמן על נכסיהם״(בירדוגו, תשכ״ט, אהע״ז, סימן צא)
אליעזר בשן-נשות חיל יהודיות במרוקו- עצמאות האישה בשיקולים כספיים
עמוד 86
נשים סוחרות מחוץ לבתיהן-אליעזר בשן
פרק ח: נשים סוחרות מחוץ לבתיהן
הָיְתָה כָּאֳנִיּוֹת סוֹחֵר מִמֶּרְחָק תָּבִיא לַחְמָהּ. (משלי לא:יד)
יחס החכמים לנשים הסוחרות בשוק
החכמים לא ראו בעין יפה נשים, היוצאות לשוק ומתערבות בחברת גברים. גישה זו באה לידי ביטוי במקור מצפרו משנת תעייה (1715), הדן בעבירות שונות, שבעטיין נעצרים השמים ולא יורד מטר: ״שהנשים עושים השוק עם הגויים בין החוצות וקונים משם הקדרות והעצים… הגויים מסתכלים בהם ומדברים להם דברי תפלות״. אולם מקור זה מוכיח, שנשים יהודיות אכן שהו בשוק לרגל מסחרן. ספק אם דברי החכמים השפיעו וגרמו לביטול התופעה, שכן מלחמת הקיום חייבה זאת (עובדיה, תשל״ה-תשמייה, מס׳ 62. נגד נשים, היושבות ברחובות ובפתחי חצרות: שם, מס׳ 104).
הרב י״מ טולידאנו כתב: ״כבכל ארצות המזרח כן גם במארוקו אי אפשר כמעט למצוא נשים עוסקות בתגרנות כבאירופה, כל כבודה בת מלך פנימה. זהו פתגם שגור בפי יהודי מארוקו, ואם נפגוש באשה מוכרת מה בשוק הרי יכולים לדעת כי היא אחת מהבזויות״ (טולידאנו, תרע״א, 214; בן שמחון, תשנ״ד, 471). אך כפי שניתן ללמוד מהמקורות שלהלן אין הנחתו עומדת במבחן המציאות.
שלמה דשן כתב, שנשים לא היו מעורבות בעסקי בעליהן; הן היו פעילות רק במקרה שתאלמנו או נעזבו (138 ,1983 ,Deshen). קביעה אחרונה זו תואמת את המציאות ההיסטורית יותר מזו של טולידאנו. אולם היו גם נשים שעבדו וסחרו בהיותן נשואות.
נשים יהודיות רוכלות ככפרים
בעיר סלא נהגו נשים יהודיות למכור בגדים – תעסוקה שאפשרה להן להיכנס לבתי המוסלמים. הן שימשו מקור למידע אודות טיב הבנות הצעירות המיועדות לנישואין (2 .Brown, 1976, 240, n). במקומות אחרים נהגו רוכלות יהודיות ומוסלמיות לבקר בבתים ולהציע תכשיטים, בגדים ומוצרי בית לנשים (1904,251 ,Aubin).
צרפתי שביקר במרוקו בתחילת המאה ה־20 ראה נערה יהודייה, שמכרה בשוק שטיחים כשהיא מצטרפת אל צבא הרוכלים. היא גברה עליהם באמצעות כישרונה להמציא כל סחורה מבוקשת (306 ,1902 ,Moulieras). על אישה שמכרה חנות בשוק הרצענים כתב רבי רפאל משה אלבאז(תש״ם, חו״מ, סימן עג).
רבי ש״י אביטבול מצפרו כתב אודות אישה, שסחרה בבית־המלכות כשבעלה עזבה: ״נדרשתי לפתוח יד בתשובה בדין האשה אסתר בת משה ארוימי הנקראת בושיבא שבגד בה בעלה… והרחיק נדוד והניחה היינו עזובה היינו שכוחה זה כמה שנים ונתעלם מן העין ולא נודע מה אירע לו עד היום שנמצאו עדים על מיתתו ואז הותרה מכבלי העיגון… ומיום שהלך בעלה והניחה בחוסר כל עמדה אסתר לבקש על עצמה וחגרה בעוז מתניה לשרת כחצי בית המלכות ובית השרים ועשתה והצליחה היתה כאניות סוחר להחיות נפשה ואת נפש בנה ותאכל ותשבע ותותר אחריה ברכה מרובה ועתה לשאול הגיעה אם יש חלק לבנה במה שהרויחה״ (אביטבול, תרצ״ה, חלק א, סימן צא).
השאלה שהתעוררה עסקה בתביעת הבן את ירושת אמו. יש לשער, שהאישה מכרה תכשיטים בהרמון המלכות לנשות הסולטאן. אם השאלה התעוררה בימי זקנותו של המשיב, כי אז מדובר בסולטאן סלימאן השני(1822-1792), ששלט אחרי יזיד וביטל את גזרותיו. מעשה דומה נזכר על־ידי מרדכי גיג, תרנ״א, אהע״ז, סימן טו.
גם בסיפורת העממית מדובר על אלמנה, שהתפרנסה ממכירת תכשיטים וחפצי ערך אצל שרי המדינה. במקרה אחד אף לקחה את בנה אל המושל כדי למכור לו חפץ (מוגרבי, תשכ״ח, קכד).
רבי מימון בירדוגו ממכנאס נשאל מפאס אודות
״ראובן הלך למרחקים והניח אשתו עגונה כמו יב שנים ובן אחד קטן ולא הניח לה כלום רק היתה עושה ואוכלת מיום שהלך בעלה עד היום. ויהי היום באו עדים שמת בעלה הנזכר… ובאו קרובי הבעל ותבעו האשה לחלוק עם בנה כל הנמצא לה תקנת קדמונינו, והיא צועקת שמלבד שהניחה עזובה שכוחה והיתה זנה ומפרנסת לה לעצמה ולבנה עוד זאת שתחלק עמהם מעשה ידיה״.
תשובת החכם הייתה: ״המנהג פשוט שכל הנכסים הנמצאים בין לבעל בין לאשה הכל חולקין וכל שכן מעשה ידיה שהם שלו לגמרי ואפילו הנשים המשרתות בבית המלך מעשה ידיהן לבעל… וחולקת עם היורשים כל מעשה ידיה (בירדוגו, תש״א, אהע״ז, סימן קטו). דברי אותו חכם על נשים, המשרתות בבית המלך, אין מקורם בדמיון; הם מבוססים על תקדימים.
מעשה נוסף באישה, שמכרה לבית המלך, אירע במחצית השנייה של המאה רד19:
לאה אשת יעקב היתה עושה מלאכה כשאר נשי העיר וגם בעלה היה עוסק במלאכה הידועה לו והיה זן אשתו כאשר תשיג ידו ושוב לאה פשטה ידה בעסקי משא ומתן עד שהגיעה להסתחר בחצר בית המלכות והצליחה עד שהושיבה את בעלה בחנות בשוק ידוע לאנשים סוחרים. אחר כך נפטר והניח אלמנתו ושתי בנות נשואות והאשה משתדלת לגבות החובות שחייבים לה ולפרוע מה שהיא חייבת לזולת. בת אחת ערערה וטענה על אמה שהיא מבזבזת לאחיה וקרוביה ומעדיפה את אחותה על פניה. האם ענתה לה: ״הלא זה עניי ויגיע כפי ומה לי ולכם כי תריבון עמדי… וזה לך האות כי בכל הכתבים שמחוייבים לי הזולת, אינם כתובים אלא על שמי, ואין עסק זה נכלל בכלל מעשה ידיה שהוא לבעל או ליורשיו. והבת טוענת כל מה שקנתה אשה קנה בעלה״. רבי יצחק אבן דנאן השיב, שהדין עם הבת, דכבר זכה הבעל בכל מה שעשתה והצליחה וזכו בנותיו אחריו… אם האשה רוצה לזכות בהכנסות עליה להביא ראייה שנפלו לה מבית אביה. אבל במקרה זה אינה טוענת. לכן הבנות יורשות בשוה מכוח ההורים (אבן דנאן, תרס״ב, חלק ב, דף עב ע״ב).
נשים סוחרות מחוץ לבתיהן–אליעזר בשן
נשות חיל יהודיות במרוקו-אליעזר בשן- נשים גומלות חסר ומורמות למטרות ציבוריות
פרק ט: נשים גומלות חסר ומורמות למטרות ציבוריות
כַּפָּהּ פָּרְשָׂה לֶעָנִי וְיָדֶיהָ שִׁלְּחָה לָאֶבְיוֹן. (משלי לא:כ)
גמילות חסר לזרים
לנשים היהודיות יצא שם של גומלות חסד ליהודים ולזרים כאחד. בכרוניקה של פורטוגלי בשם מנדונסה, שנלווה למסעו הכושל של דון סבסטיאן, מלך פורטוגל, לאפריקה בשנת 1578 ולכשלונו בקרב קסר אלכביר, שבו נפל המחבר בשבי, כתב המחבר גם על הנשים היהודיות בפאס ושיבח אותן. לדבריו, הן צנועות וישרות נוסף על היותן נבונות. הוא תיאר את ביקוריהן בבית־הקברות ואת היותן מקוננות כאילו היו מקצועיות. הוא הבליט את חלקן בשיקום השבויים הנוצריים אצל המוסלמים, שיבח את עדינותן ורחמנותן כלפי השבויים, ועמד על העזרה שהושיטו להם בעת משבר ומחלות. כתוצאה מכך התפתחו ביניהם יחסי חיבה ובעת הפרידה מן השבויים, שחזרו לבתיהם, היו הנשים היהודיות בוכות (ליפינר, תשמ״ב, 16, 17, 20. על הקרב: הירשברג, תשכ״ה, ב, 214-211).
תרומה לפרנסת תלמידים
שלמה אבן וירגה, בעל ״שבט יהודה״ (תש״ז), וגדליה אבן יחיא בן יוסף בעל ״שלשלת הקבלה״ (שמ״ו), כתבו, כי מאתיים נשים עגונות ואלמנות יהודיות שהגיעו לפאס לאחר הגירוש מספרד, עסקו במלאכה, פרנסו את עצמן ודאגו לעצמן ללחם ולמים. את השאר נהגו לתרום לפרנסת התלמידים (אבן וירגה, תש״ז, קמד; אבן יחיא, שמ״ז, דף קטו ע״ב). תקדים זה חזר בדורות הבאים.
הקדשות לתלמידי חכמים
מצבם של תלמידי החכמים בכל הדורות עד הזמן החדש היה בכי רע. מי שרצה להקדיש את כל זמנו ללימוד תורה, ולא היו לו הכנסות, סבל ממחסור. התלמידים נמנו עם השכבה הענייה שכן לא היו מוסדות או קרנות שטיפלו בהחזקתם. חכמים עודדו תורמים, וביניהם נשים, להקדיש לקרן, שמפירותיה יהנו התלמידים, ואכן כך היה.
אישה מצפרו נתנה בצוואתה בשנת תרל״ט (1879) סכומים לקרוביה וכן השאירה קרן, שמפירותיה ״יהיו נהנים ממנו תלמידי חכמים שבעיר״ (עובדיה, תשל״ה-תשמ״ה, מס׳ 208).
אישה עשירה בשם עיסא, שחיה במוגדור במאה ה־19, קבעה ישיבה בבית אביה ועשתה שני ספרי תורה עם פיתוחי חותם מכסף ומזהב. כך נאמר בהקדמה לספרו של הרב יוסף כנאפו, ״אות ברית קודש״(תרמ״ד).
הרב שלום משאש, שכיהן בבית־הדין בקזבלנקה ומכהן עתה בתפקיד רב ראשי בירושלים, דן באלמנה בעלת בית, המכיל חדרים רבים, שאחד מהם היה בית־כנסת. כיוון שבאותו מקום נותרו מעט יהודים ואין מתפללים עוד בחדר רוצה האלמנה למכור את הבית כולל את בית־הכנסת ולאפשר לקונה להשתמש בו כרצונו. כן ברצונה להקדיש את ערך החדר, שבית־הכנסת היה בו, למטרה ציבורית או למימון הרבצת תורה לתלמידים. השאלה נשאלה בעקבות חששה שמא יש איסור על כך. תשובת הרב משאש הייתה, שאל לה לחשוש. זכותה לעשות בו כטוב בעיניה(משאש, תשל״ט-תשמ״ז, או״ח, סימן נב).
בקינה שחיבר רבי יחייא אדהאן לזכר אמו ציין בין שאר מעשיה הטובים: ״בלומדי התורה חשקה נפשה״(אדהאן, תשנ״ז, דף ק).
הקדשות לרכישת ספדי תורה ושמן למאוד לכתי־כנסת
היו נשים שהקדישו בצוואתו כסף לעשיית ספרי תורה ותכשיטיהם. נושא זה נדון בספרות התשובות בעקבות חילוקי דיעות שהתעוררו בעקבות ההקדשות על־ידי נשים.
בתשובות הרב דוד אבן זמרא נדונה הפרשה הבאה: בני זוג מפאס, הבעל ואישתו צפורה, קנו ספר תורה ותכשיטים והחליטו, שאף לא אחד מהם יוכל לעשות בו דבר אלא בהסכמת שניהם. אם יגרש אותה יישאר הספר בידי הבעל ״ואם תמות בחייו יהיה החצי שלה לבית־הכנסת.לכופר נפשה, והוא יהיה פקיד עליו ויוליכנו לכל מקום שילך״. בינתיים נפטרה האישה ואילו הבעל רצה לעלות לארץ־ישראל ולכן הותנה עמו, שבכל מקום שיבחר להתיישב בו, יודיע לקהל, ש״חצי הספר תורה ההוא עם חצי של התכשיטין הם הקדש שהקדישה אשתו צפורה לפדיון נפשה״. עליו לעשות זאת תוך שלושים יום מעת הגיעו לקהל מסוים. הנושא נדון כשהגיע האיש למצרים ״והבאים בחברתו טוענין כי זה הספר תורה הוציאו מפאס אדעתא להוליכו לארץ ישראל ורוצים להוליכו עמהם, וקרובי היתומים אומרים כי חציו הוא קדש לבד וחציו הוא שלו שירש אותו מאביו״. הקהל בקהיר תבע, שספר התורה יישאר ברשותם ״ואומרים שהוא קדש כולו״. דיון זה אופייני לתקופה שלאחר גירוש ספרד, כאשר היהודים ומשפחותיהם נדדו ממקום למקום עם ספרי תורה וכל קהילה הייתה מעוניינת שהספר יישאר בבית־הכנסת שלה (אבן זמרא, תרמ״ב, סימן תתקנז).
הרב יעקב אבן צור, שפעל בפאס ובמכנאס, דן בנושא בשתי תשובות. הראשונה שבהן, משנת תק״ג(1743), עוסקת באישה על ערש דווי, שציוותה, שחוץ מן החלק מבית אביה שיורשים אותה, יינתן לבעלה סכום כסף כדי שיקנה בו ספר תורה ושמן למאור בית־הכנסת. לאחר ערעור אישר יעב״ץ את הצוואה והורה לבעל להראות לבית־הדין את חשבון ההוצאה לקניית ספר התורה והשמן:
״והספר תורה ותכשיטיו יונחו בבית־הכנסת שהיה בעלה מתפלל בו, אמנם יכתב ויחתם בבית הדין ויחתום גם הש״ץ של בית־הכנסת שהספר תורה הנזכר אין לבעל ולא לבא כוחו בשום זמן כח ורשות למכרו ולא למשכנו בשום אופן אלא לעולם יישאר קבוע בבית־הכנסת לקרות בו בציבור להזכיר זכות פלונית ואביה להיות להם למשיב נפש ולעורר זכותם בזה ובבא לעולמי עד״(אבן צור, תרנ״ד-תרס״ג, חלק ב, סימן פג).
מקור משנת תק״ז(1747) עוסק באישה, שעמדה למות כתוצאה מסיבוך בעת הלידה. האישה ציוותה, שמהנדוניה שהכניסה לבעלה יוקדש סכום מסוים לעשיית ספר תורה על תכשיטיו ״למנוחת נפשה שיקרה נפשה בעיניה מהיורשים״. ארבעה חכמים אישרו את צוואתה(שם, סימן נב).
הרב חיים טולידאנו, חכם שפעל בפאס, כתב על שתי נשים, שהקדישו כסף לעשיית ספרי תורה. אחת מהן ציוותה על בעלה לפני פטירתה, שמה שיישאר מעזבונה לאחר שהיורשים יקחו את חלקם ישמש לעשיית ספר תורה ״כדי שיהיה נחת רוח לנפשה לעולם הבא״ (טולידאנו, תרצ״א, סימן קסא). אישה אחרת הקדישה בצוואתה, שנכתבה בנוכחות חכמים, מחצית מנכסיה לעשיית ספר תורה ושמן למאור לבית־הכנסת(שם, סימן קסב).
במאה ה־18 היה מעשה באישה, שלא היו לה ילדים. בהיותה על ערש דווי ציוותה, שכל מה שיש לה עם בעלה – קרקע ומטלטלין – יישאר בידי בעלה ״לעשות לה ממנו ספר תורה ושמן למאור אחרי מותה, כדי להיות לה וליולדיה נחת רוח״. ״הבעל שמע ונתרצה ואמר רצוני בכך והוא משתדל להעמיד הקדשה ומאחר שהוא כן הוי ליה כאילו הוא הקדיש ונדר להקדיש לכשתמות אשתו שיעשה לנפשה נחת לעשות לה ספר תורה וחייב לקיימו״ (בירדוגו מרדכי, תש״ז, סימן יג).
הרב פתחיה בירדוגו דן באישה, שהקדישה מנכסיה ספר תורה ושמן למאור, ואת שאר הכסף המגיע לה השאירה לבעלה (בירדוגו, תרצ״ח, אהע״ז, סימן נד).
בצוואה שנכתבה על־ידי אישה בערב חג הסוכות שנת תקע״ה (1814) צוין בין השאר, שאם תמות בחיי בעלה ״יעשו לה ספר תורה כשר בכל תכשיטיו… ויהיה הקדש וינתן בבית־הכנסת שירצה הבעל״(אלמאליח, תקפ״ג-תרט״ו, חלק ב, סימן קלב).
אישה שהקדישה רכוש והיא נהנית ממנו טרם מותה אין ההקדש תופס מבחינה פורמלית. במקרה כזה דנו החכמים חיים דוד אבן זמרה, אבא סירירו וידידיה מונסונייגו. הם אישרו את ההקדשה בשנת תקצ״ג(1833), שכן האישה גרה ברכוש כי ״היתה רוצה לפרוע שכירות הבית הנזכר להקדש בית־הכנסת״(מונסונייגו, תשי״ב, אהע״ז, סימן קנב).
חכם שפעל במחצית השנייה של המאה ה־18 נשאל על אישה, שבעלה עני, מחזר על הפתחים ״ובביתו אין לחם ואין שמלה״ ״אחרי מות בעלה היתה האשה עושה [עובדת] ואוכלת, ותאכל ותשבע ותותר, ועשתה ספר תורה והקדישה אותו לשמים ובעת מותה ציוותה בעת חוליה שמעזבון שהניחה אחריה יעשו ממנו סדינים וחופות לספר התורה ונשבעה שבועת אלמנה שלא הניח לה בעלה בעת מותו כי אם ריחיים של יד ובלויי סחבות אשר היו עליה והספר תורה שעשתה וגם מה שעדיין קייס עכשו אינו אלא מה שהרויחה אחרי מות בעלה״. יורשי הבעל ערערו על ההקדש באומרם, שכל זמן שלא נשבעה שבועת אלמנה מעשיה (הכסף שהרוויחה) שייכים ליורשים. אולם החכם דחה את תביעתם וההקדש זכה(טולידאנו, תרצ״ט, אהע״ז, סימן כב).
נשות חיל יהודיות במרוקו-אליעזר בשן- נשים גומלות חסר ומורמות למטרות ציבוריות