נשות חיל במרוקו – אליעזר בשן


נשות חיל יהודיות במרוקו-אליעזר בשן-כתיבת ספרי תורה והדפסת ספרי קודש

נשות-חיל-במרוקו

הרב רפאל בירדוגו דן ב״אשה שהיתה מוטלת על ערש דווי וצותה ונתנה לבעלה חלקה,

גם הקדישה מחלקה לעשות ספר תורה״(בירדוגו, תרנ״א, חלק ב, סימן ריא), ואילו הרב יעקב כלפון מתיטואן כתב על אישה, שציוותה בכתב צוואתה, שמחצית מרכושה תוקדש לרכישת ספר תורה (כלפון, תרצ״ה, חלק א, סימן כא).

בסוף המאה ה־18 או בשליש הראשון של המאה ה־19 דן חכם ממכנאס באלמנה, שהוציאה שטר תנאים ובו מפורש, שספר התורה שהקדישה הוא ״ממעשי ידיה״, כלומר מההכנסות של עבודתה, שזיכה לה בעלה זמן רב קודם כדי לעשות מהכסף ספר תורה. הבעיה התעוררה לאחר פטירת הבעל, כאשר בעלי החוב שלו רצו לקבל את כספם ממכירת ספר התורה. מובן שהחכם דחה את זכותם לקחת את החוב מספר התורה, מה גם ש״הקדש מפקיע מידי שעבוד״(בירדוגו, תר״ע, חלק א, אהע״ז, סימן כז).

 

בתשובה שניתנה בשנת תר״ב (1844) מסופר על אישה מתיטואן, שבעלה ״היה בקצוי ארץ וממעשה ידיה שסגלה עשתה הקדש״. בעקבות ערעורו של הבעל, שנשלח על־ידי שליח, דנו חכמי תיטואן בשאלה, האם יש לה זכות להקדיש ללא הסכמת בעלה. השאלה הגיעה לרב ידידיה מונסונייגו, שהתבקש לחוות את דעתו. החכם הגיע למסקנה, ״שהאשה היא הנאמנת על ידי שבועה שמעשה ידיה הם בחזקתה״(מונסונייגו, תשי״ב, אהע״ז, סימן פד).

 

הרב אברהם עמאר סיפר על אישה, שלאחר שציוותה ליורשיה מה שראוי להינתן להם, הקדישה סכום כסף לעשות ספר תורה בהסכמת בעלה (עמאר, תשמ״ט, חו״מ, סימן מו).

בפסק דין שניתן בצפרו בשנת תרי״ט (1859) מדובר באישה, שבהיותה על ערש דווי ציוותה, שממחצית הבית ״שלא הכניסתו לבעלה מכלל הנדונייא אלא הניחתו לעצמה״ תחולק הירושה, ובין השאר שקרקע שלה תימכר ״ויהיו דמיו הקדש לקנות ממנו ספר תורה למנוחת נפשה״. מדמי השכירות של נכס אחר ״יקנו מהם תמיד שמן זית לעילוי נשמתה, והמותר יתוסף על דמי הספר תורה״(אלבאז, תש״ם, חו״מ, סימן כט).

 

על אישה, שהקדישה ״למנוחת נפשה לעשות ספר תורה״, כתב הרב יהושע מאמאן מצפרו(מאמאן, תשל״ז-תשנ״ז, חלק ד, חו״מ, סימן ח).

הרב משה מרצייאנו, שכיהן בשנות ה־50 בתפקיד דיין באוג׳דה ובבני מלאל, והחל משנת 1970 ועד עלייתו ארצה בשנת 1973 היה דיין בקזבלנקה, כתב על אישה, שקנתה ספר תורה מאת סופר ומסרה אותו להקדש לציבור(מרצייאנו, תשנ״ח, סימן נא).

כתיבת ספר תורה או רכישתו והקדשתו לבית־כנסת שימשו לעתים דרך להנצחת נשים עקרות. בשושלת היוחסין של משפחת החכמים בירדוגו ממכנאס נזכרת רבקה, בתו של הרב מאיר בן שלמה בירדוגו, שהייתה נשואה לרב מרדכי אבן צור ״ולא הניחה זרע של קימא״. אי לכך עשתה ספר תורה לזכרה (בהקדמה לספרו של בירדוגו, ״כתונת יוסף״, תרצ״ה, חלק ב).

 

העברת ספר תורה לבית־כנסת אחר

אחת השאלות, שהתעוררו כתוצאה מהקדשות של ספרי תורה, הייתה האם מותר להעבירו למקום אחר בעקבות שינוי מקום המגורים של המקדישה או של יורשיה.

בתשובה שנכתבה ברבאט בשנת תקס״ז(1807) דן החכם יוסף אלמאליח במקרה הבא: אישה בשם אסתר, חמותו של אברהם מגירס ממכנאס, הקדישה ספר תורה לבית־כנסת, אך הספר הועבר על־ידי אברהם לבית־כנסת אחר. אנשי בית־הכנסת הראשון ערערו בטענה, שאסתר הקדישה את ספר התורה לבית־הכנסת שלהם ולכן אין להוציאו ולהעבירו למקום אחר. החכם דן במחלוקת בין שני בתי־הכנסת וקבע, שעל פי שו״ע אהע״ז סימן צו ״כל שלא נשבעה האלמנה שבועת אלמנה, כל נכסי הבעל בחזקת יורשיו עומדים״… וכל זמן שלא התברר אם נשבעה, אינה יכולה להקדיש ולא למכור. לכן אין ההקדש תופס והרשות בידי הבעל להוליכו לכל מקום שירצה. העברת ספר התורה לבית־כנסת אחר הינה חוקית (אלמאליח, תקפ״ג-תרט״ו, חלק ב, סימן עד).

 

הרב רפאל אנקאווא, שכיהן החל משנת 1918 עד פטירתו בתפקיד נשיא בית־הדין הראשי ברבאט והרב הראשי הראשון של יהודי מרוקו תחת משטר החסות של צרפת, דן בשתי סוגיות של הקדשות על־ידי נשים. הסוגייה האחת דנה באישה מקזבלנקה, שציוותה לעשות מן ההקדש שהקדישה ״ספר תורה לעילוי נשמתה״. הוויכוח נסב סביב השאלה, מי ממונה על ההקדש שלה. התברר, שזמן רב חלף וצוואתה לא בוצעה(אנקאווא, תר״ץ, סימן קב).

סוגייה אחרת דנה באישה, שנתנה ספר תורה לבית־כנסת בטנג׳יר. בעת הנתינה התנתה, ״שהרשות בידה להוליכו לכל מקום אשר תאוה נפשה״, אולם התנאי לא נכתב והעדים שכחוהו. האישה רצתה להעביר את הספר לקזבלנקה אך הממונים על בית־הכנסת בטנג׳יר, שסירבו להעבירו, טענו, ״שהיא לא התנית שום תנאי ומאחר שהכניסה הספר תורה בסתם בלי שום תנאי – כבר זכו הם בספר התורה והרי הוא בחזקתם ואינה יכולה להוציאו״. תשובת החכם הייתה, שהרשות בידה להוציאו לכל מקום שתרצה(אנקאווא, תר״ע, סימן רכד).

בשנת תשכ״א(1961) כתב הרב ידידיה מונסונייגו, שכיהן בתפקיד דיין בפאס ורב ראשי במשך יובל שנים, על אדם, שהקדיש ספר תורה לבית־כנסת, והתנה שאישתו ויורשיו רשאים להעבירו לבית־כנסת אחר. האלמנה רצתה להעבירו לבית־כנסת, שאין בו ספר תורה, אך היורשים התנגדו בטענה, שהמקדיש נהג להתפלל באותו בית־כנסת כמו גם יורשיו. החכם פסק לטובת האישה בשל רצונה להוציאו מבית־כנסת, שיש בו ספרי תורה אחדים, ולהעבירו לבית־כנסת, שאין בו ספר תורה. כלומר, האישה נקטה בגישה מוסרית־ציבורית ואילו היורשים – בשיקול אנוכי צר(מונסונייגו, תשנ״ב, סימן טו).

 

הקדשות לרכישת ספרי קודש

היו חכמים שהעדיפו, שכספי ירושה יוקדשו לרכישת ספרי לימוד בישיבות נוכח המחסור בספרים, שהודפסו עד תחילת המאה ה־20 באירופה.

הרב יעקב כלפון מתיטואן כתב אודות יעקב אוחנא, שעזב את ביתו ונעלם שלושה חודשים לאחר נישואיו. אישתו, פריחא, עסקה במלאכה כדי לפרנס את עצמה. לפני פטירתה כתבה בצוואתה, שלאחר תשלום הוצאות הקבורה יועבר כספה להקדש, והממונה על ההקדש יפעיל את הרכוש. מההכנסות עליו לקנות ספרי קודש, תלמוד ומפרשים (כלפון, תרצ״ה, חלק ב, סימן א).

אישה על ערש דווי מצפרו כתבה בשנת תקכ״ו(1766) צוואה, שעברה ניסוחים שונים עקב התלבטותה לאיזו מטרה להקדיש את כספה והיכן. תחילה רצתה להקדיש אותו לכתיבת ספר תורה וספרי קודש, אולם שינתה את דעתה. בהחלטתה היו מעורבים אחדים מחכמי צפרו וביניהם הרב ש״י אביטבול. האישה רצתה, שספר התורה שייעשה מכספה, יופקד בבית־הכנסת הגדול בצפרו, אך לאחר מכן התחרטה. במהלך ההתלבטות נכנס לבקרה הרב שמואל בן חמו, ששאל אותה: ״אם רצונך שיהיה דבר זה מסור בידי לשאול את פה רבני פאס ואם יאמרו שהטוב למנוחת נפשך לעשות במקום ספר תורה זה ספרי הקדש כן אעשה. ואם יאמרו שהספר תורה הוא טוב למנוחת נפשך אעשה לך הספר תורה. והשיבה ואמרה אם יאמרו הרבנים שספרי קדש יש בהם מנוחת נפש יותר מהספר תורה עשה והצלח״. האישה העבירה את ההחלטה הסופית לידי הרב שאול ישועה אביטבול. על פי הנוסח האחרון של צוואתה, שנערך במנחם אב תקכ״ו, התברר, שבעבר הקדישה כבר ספר תורה אחד. את ספר התורה השני רצתה להקדיש לבית־כנסת אחר, ״ומה שיישאר מנכסיה יקנו מהם ספרים תלמוד ומדרשים וכיוצא ללמוד בחם חתלמידי חכמים״. מן המקור ניתן ללמוד גם על מעמדם של חכמי פאס, שהחלטתם נחשבה חשובה בעיניהם של חכמי צפרו, ועל המחסור בספרים, שעודד חכמים להמליץ על הקדשה לרכישת ספרי קודש [עובדיה, תשל״ה-תשמ״ה, מס׳ 207; שם, מס׳ 295 – צוואה משנת תקמ״ד (1784) של אדם, שהקדיש את רוב נכסיו לקניית ספרי תורה וספרי קודש ולהוצאות תלמוד תורה. בסוף הצוואה מופיעות המילים: ״וגם האשה״.

בשנת תרט״ו(1855) היה מעשה באישה, שהקדישה מחצית מן הקרקע שהגיעה לה מעיזבון בעלה, לקניית ספרי קודש. היא העמידה פקיד שידאג לכך, שבכל הכנסה משכירות הקרקע (כלומר מהשכרת הבית או הדירה) ״יקנה בהם ספרי קדש ואין רשאי שום נברא לערער על הפקיד הנזכר״. נוסף על הרב עמרם חתומים על פסק הדין גם הרב מתתיה אבן זכרי והרב רפאל משה אלבאז(אלבאז, תש״ט, סימן סה).

בפנקס ועד הקהילה בפאס רשומים גברים ונשים, שלפני מותם הקדישו את נכסיהם או חלק מהם לרכישת ספרים. בדו״ח מ־5 באוקטובר 1919 רשום, שהרב מתתיהו סירירו ניהל את נכסיה של הגברת בידה כהן, שכתבה בצוואתה כי ״בהכנסות ישתמשו לקניית ספרים עבריים״(תדגי, תשנ״ד, 75).

נשות חיל יהודיות במרוקו-אליעזר בשן-כתיבת ספרי תורה והדפסת ספרי קודש

נשות חיל יהודיות במרוקו-אליעזר בשן-כתיבת ספרי תורה והדפסת ספרי קודש

נשות-חיל-במרוקו

תרומות להדפסת ספרים

נשים תרמו גם למימון הדפסת ספרים. להדפסת ספרו של הרב יעקב בן שבת, ״רוח יעקב״ – דרושים על התורה ולחגים (תרמ״א), תרמו ״הגביר שלמה יסאן וגם אשתו בת המנוח יצחק אביטבול״. למימון הדפסת הספר ״אות ברית קודש״, שחובר על־ידי הרב יוסף כנאפו ממוגדור(תרמ״ד), תרמה אישה בשם עיסא לזכר הוריה. נשים אחרות תרמו יחד עם בעליהן: שלום פריזא ואישתו וכן אברהם פריזא ואישתו. בין התורמים ממוגדור למימון הדפסת הספר ״הוד יוסף״, חיבורו של הרב יוסף ארוואץ (תרס״ה) הייתה ״האישה רבת המעלות, הגברת היקרה ס׳ חנינה אפריאט תמ״א (תבורך מנשים אהל), לא יכבה בלילה נרה״. ובין יהודי רבאט היו ״יעקב די רפאל בן עטר ובני ביתו והגברת סיניורה חנה אלמנת המנוח רפאל״.

 

להדפסת הפיוטים והבקשות לחול ולשבת, שנהגו לאומרם בתיטואן, ולהדפסת פיוטים אחרים, שחיבר הרב יעקב כלפון(״יגל יעקב״, תר״פ), תרמה ״האשה רבת המעלות עושה מצות חבילות מרת דונה… נתנה לכסף מוצא לברך על המוגמר לעילוי נשמת בעלה הגביר המעולה יצחק ן' הרוש״, וכן ״מכסף הקדשים שהקדישה לזכותו פריחא אשת ר׳ יעקב אוחנא״.

בהקדמה לספר של הרב מימון בן רפאל בירדוגו ״לב מבין״(תש״א), שחוברה על־ידי הרב יהושע בירדוגו, נאמר: ״אזכיר מעלת נשים צדקניות במקנאס שתמכו בחברת ״דובב שפתי ישנים״.

ברשימת התורמים מקזבלנקה להדפסת ספרו של הרב שאול נחמיאש ״גבעת שאול״ (תרס״ה) מופיעה סעדא, אישתו של דוד סויסא, ואישה המתוארת כ״נכבדת אשה גדולה רבת המעלות יאקות״, שתרמה להדפסת ספרו של הרב יוסף בן הרוש, ״גביע יוסף״ (תרפ״ז).

להדפסת ספרו של הרב ראובן אג׳יני מצפרו, ״שפתי רננות״ (תשל״ג), תרמו אשת המחבר, רבקה לבית סקרון ״אשר תרמה מנה יפה למצוה גדולה זו״; אלעזר אג׳יני ואישתו סולטאנא לבית עזראן; הבנים, הבת רימונד, מזל טוב ובעלה, בנותיהם מרים ומסעודה, הנכדים ״זוהרא מלכא בעלה ובניה ובנותיה״ ועוד.

בהקדמתו של הרב שאול אבן דנאן לספרו ״הגם שאול״ (חלק שני, תשל״ז, 7) כתב החכם כך: ״תבורך מנשים, האשה החכמה, רבת המעלות הגברת סול, נדבה רוחה לעשות נחת לנפש היפה נשמת אישה כליל המדע ותפארת הבינה ר׳ אברהם אג׳ווילוס ז״ל נפשו תתעדן בעדן חביון עז האלקים ותהי צרורה בצרור החיים וזרעו לברכה…״.

למימון הדפסת שירי הרב יעקב בירדוגו, ״יגל יעקב השלם עם פירושו של הרב אברהם חפוטא, אברהם יגל״ (תשנ״ה), תרמו האחיות שרה וסוליקה אביחצירא ובראשן אמן׳ הרבנית מסעודה, ואילו חנה חניני זאוי אדהאן ״דירבנה והוזילה מכספה להדפסת״ המהדורה השמינית של ספרו של אביה, יחייא אדהאן, ״אני לדודי״(תשנ״ז).

 

תרומות לצדקה

בתיטואן עשתה אישה הקדש ממעשי ידיה בעת שבעלה היה במרחקים – כך כתב הרב ידידיה מונסונייגו מפאס (תשי״ב, אהע״ז, סימן פד. אישה שהקדישה את ביתה להקדש בית־הכנסת: שם, סימן קנב).

נשים בפאס התנו, שכספן שלהן בלבד והן רשאיות לתרום לצדקה. התשובה שנכתבה בשנת תרמ״א (1881) על־ידי הרב רחמים יוסף פראנקו, שהגיע לפאס כשליח מארץ־ישראל, הייתה:

״נדרשתי לאשר שאלוני ונמצאתי לחוות דעתי על טופס תנאים שהתנו איש וביתו בעיר

ואם בישראל פאס בפאתי המערב, וזה נוסחם אות באות. האשה אסתר הפרישה

מממונה סך גדול ושיירה אותם לעצמה והתנית על בעלה חיים שיהיו ידיו מסולקות

מהם ומפירותיהם ומפירי פירותיהם עד עולם. גם אם יפלו לה נכסים ממקום אחר ידיו

מסולקות מהם ומפירותיהם… עד עולם ורשאית היא לחלק מהם צדקות ומתנות לאביונים ולעשות כאשר תאוה נפשה ולא יכנסו לכלל חלוקה במיתת אחד מהם בשום אופן שבעולם אלא תטלם היא או יורשיה״(פראנקו, תרמ״א-תרס״ב, חלק ב, אהע״ז, סימן כא).

הרב פראנקו, יליד רודוס, עלה לירושלים בשנת 1868, כיהן בתפקיד רב בחברון ונשלח להיות שליח ארץ־ישראל לגולה: יערי, תשי״א, 744,698; גאון, תרפ״ח-תרצ״ח, ב, 568-567

 

אישה אחרת התנתה עם בעלה, שתתן מכספה לצדקה. הרב שלמה אבן דנאן, שפעל בפאס, כתב אודות התנאים, שהתנו ביניהם הבעל ואישתו בסוף הכתובה: ״האשה אסתר הפרישה מממונה סך גדול ושיירה אותה לעצמה כדין נכסי מלוג והתנית על בעלה חיים שיהו ידיו מסולקות מהם ומפירותיהן ומפרי פירותיהן עד עולם ורשאה איהי ושלטאה לחלק מהם צדקות ומתנות לאביונים(אבן דנאן, תרס״ו, סימן ו). בתשובה אחרת כתב אותו חכם על שתי נשים, רחל ושמחה, שהקדישו מכספן ״לעניי עירנו״(אבן דנאן, תרצ״א, סימן מו)

 

גמילות חסדים ועזרה לעניים

הרב יצחק אבן ואליד נשאל על־ידי ראשי הקהל בעיר קסר אלכביר בדבר מתנה, שנתנה אישה לחברת גמילות חסדים. התעורר ספק בדבר מועד ההענקה; האם נתנה אותה לפני נישואיה ואז אין בעיה שכן המתנה קיימת(אבן ואליד, תרל״ו, חלק ב, חו״מ, סימן קפז).

אמו של הרב חיים משאש נתנה לבעלה צמיד כסף, שניתן במשכון תמורת מזומנים, שהשיג להחזקת תלמידי חכמים עניים. הצמיד היה ממושכן במשך שלוש שנים (משאש, תש״ט/ב, דף רלז).

באותו מקור מסופר, שהבת שנולדה לזקנו מאישתו מירא היא ג׳אמילא, שנישאה לרב רפאל מאמאן מצפרו. היא ילדה לו בת, שהייתה חכמה במעשה רוקם, ומה שהרוויחה ממלאכתה הייתה מתכסה בו ובנשאר ״היתה קונה בו נפות וכברות לצורך גמילות חסדים״. כן עשתה צדקה וחסד לרוב בגופה ובמעשיה. היא נפטרה בליל יג בטבת תרס״ה (שם, דף רמה).

הרב ישועה עובדיה בן מסעוד מצפרו כתב על אסתר, אישתו של חכם, ועל נשים אחרות, שחילקו פת לעניים בשנת תרס״ו(1906) בעקבות שנת בצורת, שהביאה על האנשים מחסור(בהקדמה לספרו ״תורה וחיים״, ג׳רבה תשי״ב).

במכנאס הייתה חברה של נשים, שעברו בכל יום חמישי מבית לבית בלוויית גברים והכריזו בקול את המילה ״תמיד״, כשכוונתן להתרים מזון לנזקקים לקראת שבת. הן נהגו לאסוף קמח, לחם, שמן, סוכר ופחם לבישול. את המזון שנאסף מבעלות הבית אגרו במחסן הקהילה וחילקו למשפחות נזקקות לקראת שבת. הראשונים שקיבלו מזון היו תלמידי חכמים עניים, בני טובים ואלמנות(בן שמחון, תשמ״ה; טולידאנו, תשנ״ב, 62).

הרב יוסף משאש ממכנאס סיפר על אשת חיל, שהייתה גומלת חסד בגופה עם כל אדם. בעלה לא נתן לה ממון לבקר חולים, לנחם אבלים, לשמח חתנים ולתפור בגדי עניים וכלות עניות בחינם, וקראו עליה: ״ממרחק תביא לחמה״(משאש, תשמ״ז, ו, קנה-קנו).

 

קופת העניים בטנג׳יר ירשה במאה ה־19 אלף דוקאטים מרכושו של חיים בן שלום באמצעות הסכם עם אלמנתו, אסתר שמה(לא כתוב מתי; 1991,22 ,Serels).

 

על מצבתה של אישה בשם מרים בת בן סוסאן, אשת אברהם בן חמו, שנפטרה בשנת ת״ש בדבדו ״במבחר עלומיה״ חרות בין השאר: ״קיימה כל מצוות אלהיה לתורה ולתעודה חגרה בעז מתניה לכל פרשה כפיה אביונים סועדת ולערומים לובשת ולחכמים מכבדת בחן דבריה״(מרציאנו, תשנ״ז/א, 38, מס׳ 93).

אלמנה ללא צאצאים רצתה להקדיש את כל כספה לעניי העיר (במאה ה־20). השאלה שהתעוררה הייתה האם היא רשאית להפקיע את אחותה ואת בני אחיה מזכות הירושה. הרב משה עטייא, יליד העיירה מידלת, שכיהן לפני עלייתו ארצה בעיקר בדבדו, דן בסוגייה זו והגיע למסקנה, שעל פי תקנות קשטיליה אין היא רשאית להפקיע את זכותם של קרוביה למחצית הירושה(עטייא, תשל״ג, חו״מ, סימן א).

בקינה שחיבר הרב יחייא אדהאן לזכר אמו מנה בין שאר מעשיה הטובים: ״גם נתנה בידה ליתום ולאלמנה״(אדהאן, תשנ״ז, צט).

 

הקדשה לעניים מקומיים ולעניי ירושלים

אישה בשם מרים בת שמעון אמזלאג מרבאט ציוותה שיוציאו מכיסה מלבד ״תכריכין וצורכי קבורה יהיו נותנים לצדקה״ באמצעות קרן, שפירותיה יתחלקו בין עניי עירה, רבאט, ובין עניי המערבים בירושלים. היא מינתה אפוטרופוס, שיפקח על ההכנסות ועל ההוצאות משכירות הקרקעות. מקור זה אינו נושא תאריך רשום, ומכאן יש לשער, שהמקרה הנדון נכתב בשנות ה־80 עד שנות רד90 הראשונות של המאה ה־19, שכן החכם נפטר בשנת 1893 (אלבאז, תש״ם, חו״מ, סימן קג).

הקדשה דומה מוזכרת על־ידי הרב רפאל אנקאווא, שדן בשלושה סעיפים בתשובותיו בנושא זה: בפסק דין שניתן בחשון תרס״ב מדובר באישה, שלנישואיה השניים הביאה ממון רב מבעלה הראשון. בעת פטירתה הקדישה את כל אשר לה לשמים, מחצה לירושלים ומחצה לעניי עירה, מוגדור, אך בעלה רצה לבטל את צוואתה ולרשת הכל (אנקאווא, תר״ע, סימן נו). במקור אחר מסופר אודות אישה ממוגדור, שציוותה להוריש את כל נכסיה להקדש עניי עירה ולעניי עיר הקודש ירושלים. מדובר בבני זוג, השרויים בתהליך של ניתוק עקב מרידת האישה בבעלה אם כי האישה לא קיבלה עדיין גט. הבעל תבע לרשת את נכסי אישתו ורצה לבטל את הצוואה ואת ההקדשה. החכם דחה את ערעורו של הבעל (שם, סימן קסא). בסימן סמוך מסופר על אישה ממוגדור, שציוותה חצי מעזבונה לחכמי ירושלים וענייה. באותו זמן שהה שם שליח מטבריה וייאסף איש טהור כמה חתימות מכמה אנשים שהעידו שרוב הנשים עבדי דטעו וקרו לכל ערי אדמת קודש בשם ירושלים ומכח זה רצה לומר דגם לעה״ק טבריא ולעה״ק חבת״ו [חברון תיבנה ותכונן] ולעה״ק צפת יהיה חלק ונחלה״. החכם פסק, שהכסף יוקדש לירושלים בלבד שכן כוונת האישה הייתה לירושלים, המקודשת מחברותיה(שם, סימן קסב).

         

תרומות לארץ־ישראל

על פי מכתב למערכת ״הצבי״, שפורסם ביד בניסן תרמ״ז(1887), הגיע שליח מארץ־ישראל למראכש ופנה לאלמנה כדי להתרימה. האישה נתנה לו שני פרנקים תוך התנצלות, שאין בכוחה לתת יותר בשל היותה ענייה ולה שני בנים שעליה לפרנס. כיוון שהילדים אינם בבית עליה לקבל את הסכמתם לתרום סכום גדול יותר. השליח תקע בשופר והכריז על החרמת האישה. זו נבהלה ונתנה לו סכום נוסף כדי שיסלח לה ולבניה. לשמע התקיעה הגיעו יהודים וכאשר שמעו על מה תקע בשופר כעסו והתלוננו על המנהג הרע באמרם, שהם מעדיפים לתרום לעניי עירם, שהעם הגונים ולומדים תורה, וכי מעתה ישלחו את תרומתם ישירות לירושלים ולא יקבלו שליחים. הכתב לא ידע לדווח האם אכן כך היה (״הצבי״, גיליון ז, עמי כו).

על פי מידע מז בתשרי תרס״ב (20 בספטמבר 1901) חילקה אישה בשם עאישה בת הגביר יעקב אפריאט את רכושה בין יורשיה. חלק ממנו תרמה לירושלים ולעניי מוגדור. שליח מטבריה, אליהו ילוז, אמר עליה דרשה ודיבר בשבחה (״החבצלת״, גיליון 1, עמ׳ 7).

היו נשים, שציוו להקדיש סכום כסף לארץ־ישראל לאחר מותן במטרה להנציח את זכרן. הרב משה מלכה דן באישה מקזבלנקה, שציוותה לפני מותה שאחיה ובנו, יורשיה היחידים, ״ישלחו עשרה אחוזים משומת הקרקעות שלה לארץ ישראל שיעשו לה שם איזה דבר על שמה״. בעקבות ערעור על הצוואה מחמת ספק, האם אכן הוציאה מילים אלה מפיה, הובא הנושא בפני הדיין, שפסק כי ״זכה ההקדש ועל היורשים מוטל החוב למסור חלק עשירי מכל הקרקעות הידועים למורישה אחרי מותה ושם בארץ [ישראל] יעשו לה מה שנראה להם להיות לה לשם עולם״(מלכה, תשכ״ח-תשמ״ד, חלק ב, יור״ד, סימן כח).

 

הקדשת כספי בית־כנסת ללומדי תורה בירושלים

על פי מקור משנת תרס״ט (1909) נתנה אלמנת דוד אסולין ממראכש במתנה את החלק הרביעי מחצר בית־כנסת שהיה ברשותה לטובת ההקדש. היא מינתה את החכם הרב ישועה קורקוס להיות אפוטרופוס ולשלוח את ההכנסות לקהל המערבים בירושלים כדי שיינתנו ללומדי תורה(דיין, תשנ״ב, 408).

נשים בליסבון, מהן שעברו לשם ממרוקו או מגיברלטר, תרמו בשנים תרס״א, תרס״ג.ותרפ״ז לארץ־־ישראל: מרציאנו, תשנ״ג, 14, 66,15. בכסלו תרס״ז ציוותה אישה לפני פטירתה לתת חלק מרכושה להקדש מבלי לציין את המטרה המוגדרת (אצבאן, תרפ״ט, חו״מ, סימן א).

 

נשות חיל יהודיות במרוקו-אליעזר בשן-כתיבת ספרי תורה והדפסת ספרי קודש

עמוד 98

נשות חיל יהודיות במרוקו-אליעזר בשן-נשים בפעילות חינוכית.

נשות-חיל-במרוקו

נשים כפעילות חינוכית

בית־ספר ראשון לבנים ולבנות נפתח בתיטואן בשנת 1862 על־ידי חברת ״כל ישראל חברים״ בסיועם של ״אגודת אחים״ בלונדון ושל ועד שליחי הקהילות באנגליה. חינוך מודרני של הבנות היה צעד מהפכני בעולם המסורתי, ועורר חששות אצל ההורים והחכמים. אך העובדה, שנוסף על השכלה כללית למדו הבנות מלאכות כגון תפירה, סריגה ואריגה, העשויות לסייע בפרנסת המשפחה, אפשרה לחכמים לתת לגיטימציה לחינוך המודרני. חלק ניכר מהבנות לא שילם שכר לימוד. זאת ועוד, בדרך־כלל קיבלו הבנות גם ביגוד ומצרכים אחרים. משה מונטיפיורי, שביקר בטנג׳יר בשנת 1863, תרם סכום נכבד לחינוך בנות לזכר רעייתו יהודית, בתנאי שהחינוך יהיה נתון לפיקוחה של מועצת נשים יהודיות. על פי ידיעה משנת 1884 הביע הרב הראשי של יהודי תיטואן שביעות רצון מחינוך הבנות. בטנג׳יר עלה מספר התלמידות מ־120 בשנת 1872 ל־322 בשנת 1907. בתי־ספר לבנות נפתחו גם בשאר ערי מרוקו, כולל בערים השמרניות שבפנים הארץ. בפאס נפתח בית־ספר לבנים בשנת 1883 ולבנות – בשנת 1899. הרב הראשי רפאל בן צור התייחס בחיוב לחינוכן במוסד זה. למרות זאת היה מספר בתי־הספר לבנות ומספר התלמידות נמוך מאלה של הבנים. בשנת 1901 למדו 1,157 בנות לעומת 1,381 בנים. בשנת 1912 היו בתי־ספר לבנות ב־12 ערים לעומת 15 בתי־ספר לבנים ומספר התלמידים היה 3,214 לעומת 1,822 תלמידות. את ההצלחה בחינוך הבנות יש לזקוף לזכותן של מנהלות ומורות מסורות, שראו בתפקידן שליחות. אחת מהן, שהצטיינה בפעילות מסועפת, הייתה סטלה קורקוס.

סטלח קורקוס – מנהלת בית־ספר ופעילה בחיי הציבור

סטלה קורקוס (ניו־יורק 1858-קזבלנקה 1948) הייתה דמות מיוחדת ובולטת בתחום הפעילות החינוכית והציבורית במרוקו משנות ה־80 של המאה ה־19 ואילך. אביה היה אברהם דוראן, סוחר מצליח באנגליה, ואמה, רבקה מונטיפיורי, אחיינית השר משה מונטיפיורי. סטלה נישאה בלונדון למשה קורקוס, יליד אלג׳יר, שעבר אתה למוגדור. משה היה פעיל בתחום החינוך ובשנת 1888 הוזכר כחבר ההנהלה של בית־הספר. אביו, הרב אברהם(אוראן 1810 – לונדון 1895), כיהן בתפקיד דיין של קהל הפורטוגזים בלונדון.

סטלה רכשה ניסיון בהוראה והחזיקה בלונדון בית־ספר פרטי. משנת 1885 ניהלה את בית־הספר לבנות, שנפתח במוגדור באותה שנה ביזמתו של הרב יוסף אלמאליח. הרב, שנולד ברבאט (1809), עבר למוגדור ובגיל 30 התמנה לשמש דיין. הוא עסק גם במסחר והחל משנת 1869 כיהן בתפקיד סוכן קונסולרי. משנת 1885 שימש בתפקיד סגן הקונסול של אוסטריה־הונגריה במוגדור, תפקיד שבו החזיק עד פטירתו בלונדון בשנת.1886

הרב יוסף, שהתוודע למיסיונרים האנגליקניים כבר בשנת 1844 בעקבות בואו של המיסיונר אלכסנדר לוי למוגדור, נלחם בהם, במיוחד לאחר שייסדו בעירו מוגדור בסיס בשנת 1875. הם פתחו בית־ספר לבנים ולבנות והרב יוסף ראה סכנה בכך שבנות עירו אינן מקבלות חינוך יהודי ועלולות לצאת לתרבות רעה. אי לכך יזם הענקת חינוך פורמלי לבנות. בשנת 1875 כתב לאדולף כרמיה, נשיא כי״ח, על היזמה המקומית להקים חברה בשם ״עוז והדר״, שמטרתה לדאוג לבנות העניים: למנוע מהן לשוטט ברחובות או לשרת בבתי נוצרים וללמדן את הדרוש לקיומן. במכתבו ציין, שבעיר גיברלטר חיה אישה, המלמדת את בנות העשירים. כוונתו הייתה ללמד 40 מבנות העניים תפירה אריגה, כתב ולשון ספרדית. לצורך זה ביקש השתתפות כספית.

בית־הספר לבנות נפתח ב־24 בדצמבר 1885 במימון הקהילה המקומית ובתמיכתן של כי״ח ו״אגודת אחים”, שנוהלה באותה עת על־ידי קלוד מונטיפיורי, בן דודה של סטלה. בדו״ח של ״אגודת אחים״ לשנת 1884 נאמר, שמטרת התמיכה בבתי־הספר לבנים ולבנות למנוע מילדים, ובעיקר מבנות ממשפחות עניות, להזדקק לבית־הספר של המיסיון מחשש שיתנצרו.

המנהלת הראשונה של בית־הספר הייתה סטלה קורקוס, שראתה שליחות הן בהקניית ידע והן בתרומה בתחומים ציבוריים שונים, כמתואר בהמשך. על פי ידיעה מאותה שנה הצליח בית־הספר היהודי לבנות להוציא 32 בנות מבית־הספר של המיסיון, אך כסף רב נדרש להלבישן כראוי. בסופו של דבר הגיעו באותה שנה לבית־הספר עשר בנות בלבד.

בטכס הפתיחה שהחל בשירה ״יגדל״ על־ידי הבנות, נכחו הקונסול הבריטי, סגן הקונסול הבריטי במוגדור וכן נציגי אוסטריה, צרפת, איטליה, ספרד, גרמניה וארצות־הברית.

תקציב נוסף נדרש עבור עוד 50 בנות עניות, שכן כדי שתבואנה ללמוד צריך היה לספק להן שמלות ונעליים. ואכן, סטלה דאגה גם לצד החומרי. בשנים הבאות כוסתה הוצאה זו על־ידי ועד של נשים בעיר וכן באמצעות מכירת התוצרת של שיעורי התפירה של הבנות. המנהלת דאגה גם לאספקת ארוחות חמות לתלמידותיה.

שפת ההוראה הייתה אנגלית. על פי מידע משנת 1905 הוכיחו הבנות בבחינה ידיעה נאה בתרגום מאנגלית לערבית. כן לימדו בבית־הספר שירה וספרות אנגלית, צרפתית, ערבית ועברית וכן חשבון ותפירה. התקיימו בו שיעורי דרמה והבנות הופיעו בהזדמנויות חגיגיות. הן קיבלו חינוך אנגלי טיפוסי לאותה תקופה והגיעו להישגים גבוהים מאלה של הבנים. בשנות ה־90 ביקרו בבית־הספר דיפלומטים אנגליים וצרפתיים וכן נכבדים יהודיים וביניהם ראובן בן יוסף אלמאליח, ראש הקהילה, שירש את מקום אביו בתפקיד סגן הקונסול של אוסטריה החל משנת 1886 ואילך. אלה מהם, שנכחו בעת הבחינות, התפעלו מהישגי התלמידות ותרמו לבית־הספר. בשנת 1890 ערכה סטלה מסיבת גן לאחר הבחינות בהשתתפות כמאה תלמידות, שנכחו בה אורחים מקומיים, נכבדים מחו״ל ודיפלומטים. אחדים מהם תרמו לבית־הספר וכן חילקו פרסים לתלמידות מצטיינות. הגברת קורקוס קיבלה תרומות גם מאנגליה וביניהן ספרים מתורם אלמוני.

על פי מקורות משנות ה־80 עד תחילת המאה ה־20 כלל צוות המורות את הנשים הבאות: הגברת דוראן, אחותה של סטלה, שהייתה אף היא מורה(לפני כן) בלונדון, וסייעה בניהול בית־הספר במוגדור; הגברת בק מאנגליה, ״האומנת״, לימדה חקלאות ומשכורתה הייתה הגבוהה משל שאר המורות – 40 לי״ש לשנה נוסף על דיור ומזון; הגברת בוגנים, שהייתה כנראה מקומית ולימדה בכיתות הנמוכות; הגברת מראש, שלימדה תפירה; הגברת טוראל, שלימדה צרפתית; הגברת מסעודה ויזמן והגברת ששפורטש. לפי גובה המשכורות ניתן להסיק אודות מעמדן. משכורתה של המורה לכיתות הנמוכות הייתה 5 לי׳׳ש בלבד ואילו משכורות שאר המורות נעו בין 5 ל־40 לי״ש.

בשנת 1888 פרצה במוגדור מגפת אבעבועות שחורות. הגברת קורקוס דאגה לבריאות התלמידות ולחיסונן באמצעות רופא אנגלי, שהיא דאגה לשלם לו. בשנת 1889 למדו בבית־הספר 109 תלמידות, מהן 67 יתומות. גם בשנת 1892 פרצה במוגדור מגפת – אבעבועות, שהפילה חללים רבים וביניהם כ־200 יהודים, רובם דיירי המלאח הצפוף. הגברת קורקוס פנתה ללונדון בבקשה לקבל תרופות, שלא היו במוגדור.

לסטלה קורקוס היו קשרים עם הנציגים הבריטיים במוגדור. סגן הקונסול מאדן (Maclean Madden), שמונה ב־1 באפריל 1899 והיה כפוף לקונסול בקזבלנקה (פעל עד שנת 1907) נהג לבקר בבית־הספר ושיבח את פעולותיה של הגברת קורקוס, כפי שדווח בין השנים 1905-1901

בשנת 1901 למדו בבית־הספר 156 תלמידות, בשנת 1902 ירד מספרן ל־126, כנראה בשל המחלות, ובשנת 1905 ירד מספרן ל־117. אולם בשנת 1907 עלה מספרן ל־225 תלמידות. בית־הספר לא נסגר גם בעתות של מחלות ומגפות, שרוששו את האוכלוסייה, למרות שהוצע לסגור את המוסד.

לתלמידות בית־הספר הוגשו ארוחות חמות כל יום. בהוצאות השתתפה הקהילה, שנעזרה גם בתרומות מאנגליה ומצרפת. ועד של נשים מקומיות, שאורגן על־ידה, התרים בגדים ונעליים עבור הבנות העניות לפני פסח ולפני הימים הנוראים, כפי שדווח בשנים

1903-1902.

ההשכלה שרכשו הכשירה את התלמידות לחיי המעשה. על פי דיווח משנת 1907 הועסקו שתי תלמידות בתפקיד פקידות על־ידי סגני הקונסולים של בריטניה ואוסטריה.

מנהל בית־הספר לבנים במוגדור, מר ש׳ וינשטיין, שהגיע לחופשה בלונדון בשנת 1906, מסר דו״ח אודות בית־הספר לבנות בניהולה של הגברת קורקוס. לדבריו ניכרת בבית־הספר התקדמות.

גם תלמידות נוצריות התקבלו לבית־הספר, וביניהן בנותיו של קונסול ספרד, אך הן שילמו שכר לימוד. על פי דיווח משנת 1906/7 למדו בבית־הספר 12 נערות ספרדיות קתוליות ונערה צרפתיה, שהעדיפו מוסד יהודי על פני זה של נזירות.

נשות חיל יהודיות במרוקו-אליעזר בשן-נשים בפעילות חינוכית.

עמוד 102

נשות חיל יהודיות במרוקו-אליעזר בשן-נשים כפעילות חינוכית.- סטלה קורקוס-מנהלת בית ספר ופעילה בחיי הציבור

נשות-חיל-במרוקו

 

ב־4 באוגוסט 1909 ביקר בבית־הספר מר ג׳ונסטון, הקונסול הבריטי במוגדור. הוא שאל את התלמידות שאלות, האזין לשיעור והגיע למסקנה, שידיעותיהן מקבילות לאלה של רוב התלמידים באנגליה: מבטאן האנגלי טוב ויש להן ידע מצוין בהיסטוריה של אנגליה, במדיניות, בחוקים ואף הבנה בגאוגרפיה. מבקרים אנגליים, ביניהם אנשי חינוך ואקדמיה, רשמו בספר האורחים את התרשמותם החיובית מהישגי התלמידות ומן המשמעת הטובה.

על פי דיווחו של מר ש׳ וינשטיין, שלימד אנגלית בבתי־הספר, למדו אנגלית גם בבית־הספר של כי״ח במוגדור מזה שנתיים, והבנות, שלמדו שפה זו שעה בשבוע, הצליחו יפה. אלא שלדעתה של הגברת קורקוס לא היה קיום בית־הספר שלה דרוש, ובעקבות זאת החליטה ״אגודת אחים״ על סגירתו. הודעה בדבר הכוונה לסגור את בית־הספר גרמה לצער בקרב החוגים האנגליים במוגדור ובערי חוף אחרות. התגובה הביאה להחלטה על דחיית הסגירה עד סוף השנה. בסיום דיווחו של וינשטיין הובא דו״ח כספי לשנת הלימודים 1910-1909, שעל פיו עלתה החזקת בית־הספר לאגודת אחים 227 לי׳׳ש.

 

בית־הספר המשיך לפעול גם בשנים הבאות ובשנת 1910 ארגנה סטלה מסיבת גן ל־240 תלמידות. אלא שהמחלות פרצו שוב ובאוגוסט 1912 ביקרו בבית־הספר שני רופאים. סטלה מכרה את עבודות היד, שנתפרו ונרקמו על־ידי התלמידות, ומן ההכנסות קנתה שמלות ולבנים לתלמידות. באותה שנה לא שילמה אף לא אחת מן התלמידות שכר לימוד. בשנה שאחריה נעדרו רבות מהן בשל מחלות.

בשנת 1915/6 דיווחה הגברת קורקוס, שבעיר, המונה 12 אלף יהודים, לומדות 187 תלמידות בבית־הספר שבניהולה. בחינות סוף השנה נערכו בנוכחות סגני הקונסולים הבריטיים של מוגדור, מר רבינו (H.L. Rabino), ושל קזבלנקה, מר ברום (R.H. Broome), ששיבחו את מסירותן של הגברת קורקוס ומיס בק ואת מאמציהן להעניק חינוך מעולה, שתוצאותיו ניכרות.

בדו״ח שפורסם בשנה שלאחר מכן נמסר, שמספר התלמידות ירד ל־175 ותקציב המוסד עמד על 327 לי״ש לשנה. המחלות שפגעו בעיר והמצב הכלכלי הירוד הכבידו על ההופעה הסדירה של התלמידות.

 

הדו״ח האחרון שנמצא אודות הגברת קורקוס הינו משנת 1920/1. נאמר בו, שהגברת קורקוס הינה מנהלת מסורה מזה קרוב ל־40 שנה וכן שמיס בק עזבה ולכן אין בבית־הספר מורה לאנגלית. מצויים אמנם במוגדור עוד שני בתי־ספר לבנות, אולם זה שבניהולה של הגברת קורקוס הוא המבוקש ביותר משום שנוסף על אנגלית, צרפתית, ערבית, קריאה, כתיבה, דקדוק, חיבור, חשבון, גאוגרפיה, היסטוריה, תרגום ומדע לומדים בו גם תפירה, רקמה וסריגה. בעוזבן את המוסד מנצלות הבנות את הידע שרכשו, בעיקר בתפירה, ומרוויחות לקיומן.

על פי ידיעה משנת 1892 נוסד במראכש בית־ספר חדש בתמיכת ״אגודת אחים״. התכנית נתמכה על־ידי יהודי מוגדור והגברת קורקוס כתבה למנהיגי קהילת מראכש בנדון

.(JC, 6 May 1892, p. 12; 22 July 1892, p. 13)

 

בין פעולותיה יש לציין את דאגתה לשכבות העניות, שהתגוררו בצפיפות במלאח של מוגדור. היהודים העשירים התגוררו בקסבה שמחוץ למלאח בתנאי דיור נאותים יחד עם סוחרים אירופיים. הסולטאן מוחמד אבן עבדאללה(שלט בשנים 1790-1757), מייסדה של מוגדור ומי שהפך אותה למרכז מסחרי ולנמל היצוא והיבוא של דרום מרוקו, התיר למשפחות יהודיות לגור בקסבה בבתים שבנה להם, אולם אסר על יהודים אחרים לגור מחוץ למלאח.

על פי מקור מהעשור השני של המאה ה־19 חיו בקסבה 20 משפחות יהודיות עשירות וביניהן משפחות שזכו לחסותה של ארצות־הברית. אחדות מהן קנו עבדים מידי המוסלמים ובכך עוררו את ביקורת האגודה הבריטית נגד עבדות. על פי הדו״ח שמסר מר הירש, מנהל בית־הספר בטנג׳יר בשנת 1873, התגוררו בקסבה של מוגדור 1,000-800 יהודים בהשוואה ל־7,000 במלאח. לדבריו התעלמו יהודי הקסבה ממצוקת אחיהם. ארבע שנים לאחר מכן פורסם דו״ח של יוסף הלוי, שליח כי״ח במרוקו, שבו נמתחה ביקורת על 12 ראשי משפחות עשירות, המתנשאים מעל אחיהם.

 

רוב היהודים גרו כאמור במלאח ונאסר עליהם לעבור לרובע אחר. העיר משכה אליה יהודים מכפרי הסביבה, בעיקר כתוצאה משנות בצורת, ולכן הלכה הצפיפות בה וגברה. על פי נתונים משנת 1875 הגיעה הצפיפות ל־4.5 נפשות בממוצע לחדר. היו בתים, ש־20-18 נפשות התגוררו בהן בחדר. ביומנים של מבקרים יהודיים ונוצריים מתוארים הלכלוך

 והצפיפות במלאח והילדים, המתרוצצים שם ללא השגחה עירומים או לבושים בלויי

סחבות

משנות רד60 עד שנות ה־90 התנהלה התכתבות בין הקהילה היהודית במוגדור ובין ״אגודת אחים״ בלונדון, השלטונות הבריטיים והסולטאן בנושא שיפור התנאים הסניטריים במלאח ובקשת רשות להרחיבו. היזמות לשיפור התנאים במלאח כמו גם התרומות שהושגו

לא פתרו את הבעיה.

כדי להקל על מצוקת העוני במוגדור נרקמה בשנות רד90 של המאה רד19 תכנית ליישוב היהודים מעיר זו באפריקה השחורה. ואמנם, כמה יהודים צעירים נשלחו לשם אך התכנית נכשלה(אביטבול, תשמ״ו/א).

בשנת 1891 פורסם, ש־60 משפחות יהודיות מתגוררות ב־27 חדרים בתנאים קשים. הוגשה בקשה לסולטאן לקבל שטח להרחבת המלאח, וגם הקונסולים המקומיים התבקשו להתערב. סטלה קורקוס חתמה יחד עם טובי הקהילה על מכתב בנדון, שהופנה לקונסולים, אולם לא הייתה היענות כלשהי. רבים אחרים עסקו בנושא זה אך ללא הצלחה. סטלה קורקוס לא השלימה עם כך ובשנת 1898 הגיעה למראכש רכובה על סוס עם בתה בת ה־12, שסבלה מקדחת, כדי לבקש רשות מן הסולטאן, אלעזיז הרביעי (1908-1894), להרחבת המלאח. הסולטאן אישר הקמת דירות ל־150 משפחות על אדמה ממשלתית מחוץ למלאח, שיושכרו בשכר דירה נמוך. לקידום הנושא נפגשה סטלה עם הווזיר הראשי אולם כשלוש שנים חלפו והתכנית לא בוצעה – להערכתם של יהודים בלונדון באשמת יהודיה העשירים של מוגדור. אלה השכירו דירות בשכר חודשי גבוה בשל המחסור והם חששו מירידה בשכר הדירה אם יקטן הביקוש כתוצאה מביצוע הבנייה.

 

על פי דיווח משנת 1904 נבחר משה קורקוס, בעלה של סטלה, להשתתף במשלחת, שביקרה אצל הסולטאן וביקשה לבנות מלאח חדש. הבקשה לא נענתה אולם למרות זאת נשאו מאמציו פרי: אושרה תוספת של בתים במלאח הקיים.

 

מידע משנת 1906 מדווח על מכתב בקשה נוסף של הגברת קורקס מן הסולטאן באמצעות הבריטי הנרי מקלין (Maclean), יועץ צבאי לסולטאן, שהבטיח להעבירו לסולטאן. שמה של סטלה יצא גם לקהילות אחרות, שבהן נודעה כאישיות המגלה רגישות לגורל אחיה. נושא ציבורי־הומניטרי, שהייתה מעורבת בו, היה גורלם של יהודי דמנאת, שסבלו מהתנפלות של שבטים מסביבת העיר, ושבו נשים יהודיות. בשנת 1898 קיבלה מכתב שבו התלוננו הכותבים שלא קיבלו פיצוי כלשהו על הנזק שנגרם להם, וכי אם תיאות לפנות לווזיר הראשי יש להם סיכוי להיענות בחיוב.

 

יהודי דמנאת סבלו בשנות ה־80 מהתעללות מושל העיר והאספסוף. ידיעות על כך הגיעו לאירופה בשנים 1886-1884. גם בשנת 1894, לאחר מותו של חסן הראשון(ב־9 ביוני 1894), ניצלו השבטים שבסביבה את האנרכיה לפני התייצבות הממשל כדי לפגוע ביהודים. הם פרצו למלאח, הרגו שני יהודים ושבו נשים יהודיות, שחלקן שוחרר לאחר תשלום דמי פדיון. יהודי מראכש אספו כסף למטרה זו. בינתיים עלה לשלטון סולטאן חדש – עבד אלעזיז הרביעי, בנו בן ה־14 של חסן הראשון. התערבות דיפלומטית אצלו הביאה לשיקום בתי־הכנסת שנהרסו בעת המהומות. על פי יומן עיר פאס, העוסק בשנים תרל״ט-תרפ״ה, שנכתב על־ידי שלמה הכהן, התרחשה ההתנפלות על יהודי דמנאת בחודש אב תרנ״ד(1894). יהודים נשדדו, ספרי תורה נמכרו, וגם נשים וילדים נמכרו כמו בהמות. בסופו של דבר הוחזר הכל ליהודים פרט לאישה אחת, שנשארה אצל הגויים .

נשות חיל יהודיות במרוקו-אליעזר בשן-נשים כפעילות חינוכית.- סטלה קורקוס-מנהלת בית ספר ופעילה בחיי הציבור

עמוד 105

נשות חיל יהודיות במרוקו-אליעזר בשן-נשים כפעילות חינוכית.- סטלה קורקוס-מנהלת בית ספר ופעילה בחיי הציבור ואחרות

נשות-חיל-במרוקו

למרות שנולדה באנגליה לא הייתה הגברת קורקוס אזרחית בריטית, שכן בעלה, משה,

היה נתין מרוקני בעל חסות צרפתית. כך כתב ג׳ונסטון, קונסול בריטניה במוגדור, לשגריר סאטוב (Satow) ב־15 באפריל 1895 (30/33/4/7 pro). עד שנת 1904 לא העסיק אותה הנושא האישי שכן הייתה שקועה בעבודה חינוכית וציבורית. לאחר פטירת בעלה בעקבות מחלה ב־26 בדצמבר 1903 חלתה גם היא ולאחר שהתאוששה החלה לטפל בכך. ב־28 בנובמבר 1904 פנתה אל שר החוץ הבריטי, הרוזן לנסדאון(Lansdowne; כיהן מנובמבר 1900 עד נובמבר 1905), בבקשה לקבל אזרחות בריטית, משום שעל פי דבריה אין לאישה אפשרות לחיות בארץ זו ללא חסות זרה. המכתב נכתב תחת הכותרת ״מנהלת ׳עוז והדר׳ בית־ספר לבנות של אגודת אחים, מוגדור״. חילופי המכתבים בנדון התנהלו בין גורמים שונים עד ה־18 ביולי 1922 וניתן ללמוד מתוכם פרטים נוספים על חייה ופעולותיה.

 

למכתבה הראשון צירפה תעודות לידה ונישואין של הוריה, המוכיחים ששניהם היו אזרחים אנגליים. היא תיארה את פעולותיה וסיפרה שפתחה בית־ספר בחסותה של ״אגודת אחים״ מלונדון, וכן שהייתה האישה הראשונה שהחלה ללמד אנגלית במרוקו והייתה גאה על כך, שמוגדור הייתה כמעט מושבה אנגלית. היא צירפה העתקים של דינים וחשבונות אודות בית־הספר, שנכתבו על־ידי שגרירי בריטניה במרוקו קירבי גרין(Kirby Green), שכיהן משנת 1886 עד שנת 1891, ארנסט סאטוב (Satow), שכיהן משנת 1893 עד שנת 1895 ויוסף וסט רידג׳ואי(West Ridgeway). בית־הספר היה מוכר לדבריה היטב על־ידי ארתור ניקולסון(Nicholson), שכיהן בתפקיד שגריר משנת 1895 עד שנת 1905. היא ביקשה, שהנמען יקח בחשבון את עבודתה הטובה וירשום אותה בקונסוליה הבריטית במוגדור כאזרחית בריטית.

 

העתק ממכתבה הועבר ב־3 בינואר 1905 ממשרד החוץ לקונסול הבריטי בטנג׳יר. השגריר ניקולסון כתב לשר החוץ ב־12 בינואר, שהאישה נולדה אזרחית בריטית אך איבדה את אזרחותה לאחר שנישאה לנתין מאורי, מר קורקוס, שנפטר. עליה לקבל אישור על קבלת אזרחותה הישנה ורק אז תוכל להירשם כאזרחית בריטית. בהתחשב בשירותה בבית־ספר בריטי יש לטפל בה באופן יוצא מהכלל ולתת לה חסות בריטית. החלטתו של שר החוץ הייתה חיובית ואכן ב־14 במרס 1905 קיבלה תשובה ממשרד החוץ ובה הוראה משר החוץ לקונסול בטנג׳יר לרשום אותה כאזרחית בריטית בסגנות הקונסוליה במוגדור. אולם נראה, שסטלה לא הובנה כראוי. הובן כנראה שכל רצונה לקבל חסות (על פי סעיף 16 בוועידת מדריד 1880) ולא אזרחות. ב־7 באפריל 1905 כתב מאדן, סגן הקונסול הבריטי במוגדור, לקונסול בטנג׳יר, מר וייט (White), שבעקבות הודעתו לגברת קורקוס שאין בידו הוראה לרשום אותה כאזרחית החליטה האישה שלא להירשם כבעלת חסות בריטית שכן ברצונה לקבל אזרחות בריטית מלאה שממנה יוכלו ילדיה ליהנות.

הבעיה נפתרה רק כעבור 17 שנים. לאחר שפנתה שוב לשר הפנים הבריטי ב־15 במאי 1922 החלה התכתבות שנמשכה עד ה־7 באוקטובר באותה שנה. מהתכתבות זו ניתן ללמוד פרטים אישיים אודותיה ואודות משפחתה. על פי מכתב שכתבה ב־18 ביולי 1922 מתברר, שחזרה לאנגליה רק לאחרונה, ובעוברה דרך קזבלנקה הודיעה, שעקב מחלתה החליטה לא לפתוח את בית־הספר שניהלה, להסתפק במתן שיעורים פרטיים לתלמידים מתקדמים ובוגרים. אבי בעלה היה אזרח צרפתי ואילו בעלה נולד במוגדור בשנת 1852. הבעיה הייתה שרשמית נולד בעלה במרוקו. אולם כשהיה בן שש קיבל אביו אזרחות בריטית. הנחתה הייתה, שכשם שאבי בעלה אזרח בריטי כך גם בנו. נטיית השלטונות הייתה להעניק לה אזרחות בריטית בהתחשב בתרומתה לחינוך וכן בהתחשב בעובדה, ששני בניה שירתו בצבא הבריטי ואחד מהם ניהל עסקים עם חברות בריטיות. זאת ועוד, בנה הבכור, אברהם, שקל לחזור לאנגליה ולשרת בצבא ובקשת האזרחות היא למעשה למענו. מסקנת שר הפנים הייתה, שהיא ראויה להכרה על שירותיה ועל אלה של בניה ולכן המליץ על התחשבות מיוחדת בבקשתה (ההתכתבות בנושא אזרחותה מצויה בתיקים:

.(FO 99/410, 425, 427; FO 631/10

לסיכום, ידוע על פעילותה החינוכית והציבורית המיוחדת של סטלה קורקוס החל משנת 1885 עד שנת 1922, כלומר במשך כ־37 שנים. שנות הפעילות האינטנסיביות

.1909 במיוחד היו בין 1885 ובין

נוסף על הגברת קורקוס פעלה במוגדור גם הגברת אנהורי מנהלת בית־ספר פרטי JC, 23 Feb. 1900, p. 24; 6 July) בשנים 1906-1900, ששפת ההוראה בו הייתה אנגלית

.(1906, p. 23; 17 Aug. 1906, p. 23; 14 July 1911, p. 9

 

מנהלות ומורות

מן הראוי לציין אחדות ממנהלות בתי־הספר לבנות. המנהלת הראשונה של בית־הספר

לנערות בתיטואן הייתה הגברת בן שימול. בתחילת המאה ה־20 ניהלה את המוסד הגברת כרמונה והגברת חג׳ואל ניהלה את בית־הספר לנערות בלאראש (בתיטואן הגברת כרמונה: 39 .AJA, 1902/3, p. בלאראש: 165 .BA1U, 1909, p).

הגברת נ׳ בן שימול פתחה את בית־הספר לבנות בפאס בשנת 1899 (37 שנים לאחר פתיחת בית־הספר לבנות בתיטואן). בשנת 1900 כתבה דו״ח על נשות פאס ובו ביקורת פמיניסטית על תופעות אחדות כגון הציות והשעבוד של הנשים לבעליהן. לדבריה עסקו המשרתת ובעלת הבית באותן מלאכות הבית ובקושי ניתן היה להבחין ביניהן, והיחס המפלה כלפי האישה החל עם לידתה. לעומת השמחה שנלוותה ללידת בן הייתה התגובה ללידת בת אדישות. הוריה רצו להיפטר ממנה מוקדם ככל האפשר והתוצאה הייתה נישואי בוסר. אולם הגברת בן שימול הייתה אופטימית באשר לחינוך הבנות. ההורים הפתוחים לקדמה היו לדבריה הראשונים שהביאו את בנותיהם ללמוד בבית־הספר, ומספרן עלה בהתמדה. תחילה למדו בבית־הספר 20 בנות בלבד ועתה קרוב מספרן למאה. גם הרב הראשי, הרב רפאל אבנצור, חשב תחילה שילמדו בו כתריסר בנות בלבד והוא הופתע לראות את הצלחת בית־הספר ואת העלייה במספר הלומדות. התברר, שבנות הפסיקו את לימודיהן כדי להינשא. הן רצו אמנם להמשיך את הלימודים גם בהיותן נשואות, אך המנהלת אסרה לקבלן כאמצעי לחץ נגד נישואי בוסר. למרבה הצער לא היה בכוחה למנוע כליל תופעה זו של נישואי בוסר. הורים אחדים סיפרו לה, שסירבו להצעות נישואין לבנותיהן, והיא ראתה בכך הצלחה חלקית.

הגברת חמו, רעייתו של משה, ייסדה וניהלה את בית־הספר בטנג׳יר בתחילת המאה ה־20, ואילו הגברת אורורה בן שמחון, רעייתו של שלמה נהון, לימדה בו במשך יותר מ־40 שנה. הגברת אבנצור מבית־הספר לבנות בטנג׳יר הכינה בשנת 1908 בזאר, שהכנסותיו שימשו למימון קורס ללימודי מסחר לבנות. הגברת קסטרו ואנדה הייתה מנהלת בקזבלנקה במשך שנים רבות. בשנת 1960, כאשר סיימה את תפקידה עברה לטנג׳יר.

מנהלת בית־הספר במראכש, הגברת מ׳ קוריאט, דיווחה באוגוסט 1902 על מצב הנשים בעיר זו ועל מטרת החינוך של הבנות. היא הייתה ביקורתית בנושא יחסם של הבעלים לנשותיהם, הנדחקות לפינה והמוצאות אושר בכך שאינן מוכות על־ידי בעליהן. היא בחנה את מצבה של האישה במשפחה אמידה, שאינה נאלצת לעבוד. לדבריה אין האישה מעזה להרים את קולה בנוכחות בעלה, ודעתה אינה חשובה, היא אינה מעזה לגונן על ילדיה מפני חמת זעמו של בעלה, ואף אינה יושבת ליד השולחן עם בעלה ועם בניה, המקבלים את המנות הטובות. האישה, בנותיה והמשרתת סועדות בחדר נפרד את הנותר ממנות הגברים. בשמחות משפחתיות אין האישה יושבת עם הגברים(הגברת קוריאט עצמה הייתה היחידה, שזכתה לכבוד חריג זה). תופעה נוספת שזכתה לביקורתה הייתה ריבוי הנשים. בבית אחד התגוררו לעתים שתי נשים, שלכל אחת מהן קומה משלה ובדרך־כלל חיו בהסכמה. אולם הבנות של שתי הנשים נהגו זו בזו כזרות והעובדה שהיו בנות לאותו אב הייתה חסרת משמעות לגביהן שכן ראוהו לעתים רחוקות בלבד. לדעת הגברה קוריאט תפקידן של המחנכות לשנות את היחס לנשים ולחנך אישה שאינה תלויה בבעלה. אם תהיה משכילה יותר יראה בה בעלה שותפה לחיים ודעתה תיחשב בעיניו. בנות שתלמדנה שנתיים־שלוש תהיינה אומללות פחות מן הבנות שלא למדו. המפתח למעמדן טמון אפוא בחינוך.

מנהלת אחרת הייתה סטלה טולידאנו, מנהלת בית־הספר של כי״ח במראכש, שנפטרה בגיל צעיר(בשנת 1925).

סליה לוי בן ג׳ו הייתה גם היא מחנכת דגולה, שהתפרסמה בזכות הבית שפתחה לילדים יתומים בקזבלנקה בשנת 1948. סליה נולדה בשנת 1898 בתיטואן ובילדותה עברה עם הוריה לארגנטינה. בגיל שבע התייתמה מאמה וחיה אצל משפחות אומנות במשך כארבע שנים. בגיל 13 חזרה למרוקו עם אביה ובגיל 16 נסעה לצרפת ללמוד בסמינר למורות. היא חזרה למרוקו לקראת סוף מלחמת העולם הראשונה ולימדה בבתי־הספר של כי״ח בתיטואן, במאזאגאן ובקזבלנקה במשך 12 שנים עד נישואיה בשנת 1930 למורדוך בן־ג׳ו, נכדו של הרב מרדכי בן־ג׳יו. כעבור חמש שנים התאלמנה. בשנים 1940-1939 סייעה במסגרת תפקידה בג׳וינט לפליטי השואה שהגיעו למרוקו בימי מלחמת העולם השנייה. בפברואר 1948 ייסדה בקזבלנקה מוסד לילדים יתומים בשם ״מורדוך״ על־שם בעלה וניהלה אותו. מספר הילדים עלה מ־30 ל־100. היא גילתה יחס אישי ואמהי לכל ילד וכונתה על־ידי התלמידים, שרובם עלו ארצה, בכינוי ״סנדקית״. בשנת 1974, בהיותה בת 76, עלתה גם היא ארצה ולמדה עברית. הייתה סמל לאצילות, ליושר ולמסירות לזולת. תלמידיה שמרו אתה על קשר עד סוף ימיה. היא נפטרה בשמחת תורה תשנ״ט בהיותה בת.99

[1]את הפרטים קיבלתי מהגברת דינה הניג, שהגברת בן־ג׳ו הייתה דודתה. כן שלחה לי צילומים של שני מאמרים אודותיה, הראשון בכתב עת בשם Noar, שפורסם בעת חנוכת הבית, והשני שהתפרסם בקנדה בשנת 1988, לאחר טקס שנערך לכבודה בבית־האבות ״תפארת בנים״ בנתניה לרגל הקדשת חורשה לכבודה בהר הצופים: 24-26 ,1988 ,Peretz, 1948, 10-12; Levy וכן מהרב שמעון ועקנין, שחיבר שיר שבח לכבודה.

 

נשות חיל יהודיות במרוקו-אליעזר בשן-נשים כפעילות חינוכית.- סטלה קורקוס-מנהלת בית ספר ופעילה בחיי הציבור

עמוד 108

נשות חיל יהודיות במרוקו-אליעזר בשן-נשים כפעילות חינוכית.-פרק יא: חברת ״אם הבנים״

נשות-חיל-במרוקו

פרק יא: חברת ״אם הבנים״

תופעה חדשה ומרנינה הייתה הירתמותן של נשים במרוקו במאה ה־20 לחינוך הדתי, שהייתה קשורה ביזמתו של הרב זאב הלפרין, יליד רוסיה, שהגיע למרוקו מלונדון בשנת 1912 ונשאר בה במשך כשנתיים. תוך שיתוף פעולה עם חכמים ייסד תחילה במכנאס ולאחר מכן במקומות אחרים מערכת חדשה לחינוך דתי, שהייתה מודרנית ומשוכללת מן ה״צלא״(החדר). הלפרין, שהיה ציוני דתי, שאף לייסד מוסדות חינוך ברוח זו הן לילדי ישראל, הן לנערים והן למבוגרים. הוא ייסד את החברות ״בית אל״ וייעץ חיים״ ללימוד תורה עבור קבוצות גיל שונות, דאג גם לצד הארגוני והכספי והכין תקנון, שקבע את סדרי הלימוד ואת התנאים לחברות באגודות. בתקנות נאמר, שכל הנשים הרוצות להצטרף לחברה תהיינה זכאיות לקחת בה חלק, וכן שזכויות הנשים תהיינה זהות לאלה שיוענקו לגברים.

חכמי מרוקו שיתפו עמו פעולה נוכח האכזבה מן החינוך של אגודת כי״ח, שהכינה את תלמידיה להיות אזרחי העולם הנאור והזניחה את החינוך היהודי והמסורתי. לימודי הדת ניתנו בכיתות במשורה רק כדי לצאת ידי חובת ההורים והרבנים שדרשו זאת. כתוצאה מחינוך זה נטשו רבים מנערי ישראל את דרך התורה והמצוות. אולם החכמים ביקרו גם את החינוך המסורתי ב״צלא״ בשל הישגיהם הדלים של התלמידים, שמורים שלא הוכשרו להוראה לימדו אותם. גישה זו ביטא הרב ישועה עובדיה מצפרו בהקדמה לספרו ״תורה וחיים״(תשי״ב). חידושו של הלפרין היה נעוץ בשיתופו של הנשים לדאגה הארגונית לקיום מערכת חינוך מסורתית – גישה חסרת תקדים עד אז. הוא ייסד חברה בשם ״אם הבנים״, שמטרתה לעודד נשים לתרום מזמנן ומכספן להחזקת מערכת חינוך מסורתית לכל ילדי ישראל במרוקו(זעפראני, תשל״ב, 135; בן שמחון, תשנ״ד, 162-155; זגורי־אוחנה, 1989; צור, 2001, 55; 108-109 ,1969 ,.(Zafrani

 

פאס

במרחשון תרע׳׳ג (אוקטובר-נובמבר 1912) הגיע הלפרין לפאס וארגן חברת נשים בשם ״אם הבנים״, שנשותיהם של נכבדי הקהילה וחכמיה נמנו עמה. הפעילה ביותר מביניהן הייתה זהרה סמחון, רעייתו של הרב מימון אבן דנאן. מטרת החברה הייתה ״חינוך ולימוד התורה לתינוקות של בית רבן״, כלומר: לארגן מערכת חינוך דתית, שהתלמידים ילמדו בה נוסף על לימודי קודש גם צרפתית וחינוך גופני, המורים יקבלו שכר הולם, ובני העניים יהיו פטורים משכר לימוד ואף יקבלו ארוחות חמות ולבוש הולם פעמיים בשנה. את החברה טיפח הרב שלום אזולאי מצפרו, שקיווה לייסד חברה כזו גס בעירו.

[1] הרב זאב הלפרין עזב את מרוקו, עלה לירושלים ובה השתייך לחוגו של הרב יוסף זוננפלד. הוא נפטר בטו באב תרצ״ד ונקבר בהר הזיתים.

 

הייתה זו הפעם הראשונה, שנשים ראו עצמן אחראיות למימון ולארגון החינוך הדתי של ילדיהן. הן תרמו בעצמן ואף התרימו באמצעות פנייה מבית לבית, בעיקר לאמידים, וכן באמצעות ארגון מסיבות, שחברי הקהילה הוזמנו אליהן פעמיים או שלוש פעמים בשנה. לעתים החלה המסיבה בשעות הבוקר ונמשכה שעות. תלמידי הכיתות הגבוהות נהגו להכין מסכת, הרבנים התכבדו לדרוש בחשיבות החינוך הדתי המאורגן, ואז תרם כל אחד כפי יכולתו.

מנגנון החברה היה נתון בידי גברים. בשלב ראשון היה המנהל גם מזכיר ואילו בשלב הבא מונה מנהל ורב העיר היה אחראי למוסד. ולמרות זאת הייתה לנשים השפעה גם על המערכת בבית־הספר. מורה שעשה מעשה, שלא נראה לאחת הפעילות, הסתכן בפיטורין על־ידה. כדי להימנע מכך היה עליו ליישב עמה את התלונה.

 

באייר תרע״ה (מאי 1915) חיבר הרב יוסף משאש מכתב תנחומים לרב אליהו אצראף בעקבות פטירת אביו ובין השאר הזכיר את תרומתו לחברת ״אם הבנים״: ״מחסה היה לחברת אם הבנים, בהונים ואתים, טפחה וגדלה, הרחיב גבולה, עד הבשילו אשכלותיה, תבואתה וופירותיה, ראש היה לחברת גומלי חסדים, הנהיג אותה במקל נועם מדותיו הנחמדים, עד עלתה נצה כפרחת…״(משאש, תשכ״ח-תשל״ט, חלק ב, סימן תשעט).

הגברת זהרא סמחון, אישתו של הרב מימון אבן דנאן, שכיתנה את עצמה נשיאת החברה בפאס, חתמה בשנת 1927, 14 שנים לאחר ייסוד החברה, על החוזר לקהילות מרוקו בדבר הפצת תלושים בגובה פראנק אחד להשתתפות בהגרלה לצורך מימון בניין חדש לבית־הספר. למרות היותה נשיאה של חברת נשים לא פנתה לנשים אלא לגברים. היא תיארה את פעולות החברה להפצת תורה לגילים שונים, החל מתינוקות עד תלמידי חכמים מבוגרים וכן מסרה דו״ח ובו פרטים שונים: ההוצאה למטרות השונות – שכירת 12 חכמים מלמדים וכסות לבני העניים הלומדים – מספר הלומדים (596) ומספרם של האוכלים בבוקר ובצהריים מבין הלומדים (237). היא תיארה את דרכי המימון על־ידי הנשים – תרומה של סכום שבועי קבוע וכן תרומה לאחר הדרשה שנישאה על־ידי הרב לרגל יום השנה לייסוד החברה. הניהול הכספי התבצע על־ידי מנהלים, ששניים מהם תלמידי חכמים.

במגבית נאספו 120 אלף פראנקים לבניית בית־ספר ובו 12 כיתות, משרד, מחסן למזון ומטבח. נוסף על כך נבנה בית־כנסת בשם ״שער השמים״, שם נערכו התרמות. לאחר שהתברר, שהבית קטן מהכיל את כל התלמידים, הוחלט (באישור הממשל) על עריכת מגבית ארצית. התרומה שהתבקשה הייתה של פראנק אחד והובטח, שבין כל המשתתפים תיערך הגרלה.

 

נוסח החוזר שהופץ בעניין זה היה:

״אדונים נכבדים, אותותי אלה, יעידו ויגידו על מטרת החברה הקדושה הנקראת אם הבנים שנתייסדה פה עיר המהוללה פאס יע״ה כמו יד שנים על פה האמור לקמן.

א׳ ההכנסה שמסתפקת בה היא ע״י הנשים דוקא שנותנים חק קבוע מדי שבת בשבתו,

וגם ביום הוסדה החברה מדי שנה בשנה, אחר הדרוש שדורש הרה״ג [הרב הגאון] מאריה דאתרין [החכם של מקומנו] יחי שמו לעד בדברי מוסר ומתן שכר אשר בדברו מערי״ב ערבי״ם [בדברים ערבים] ומלהב לבבות הני נשי דזכיין כל אחת מתנדבת יותר מן הראוי.

ב׳ כיס החברה ניתן ביד מנהלי החברה ותרי מינייהו(שניים מהם) רבנן.

ג׳ ההכנסה הנ״ל היא לשכר יב תלמידי חכמים המלמדים, ולפרנסה זו כסות לבני העניים הלומדים שם מעלה מטה בכל שנה לכסות דוקא סך 12500 פראנק. מספר בנ״י בפ״י [בני ישראל בן פורת יוסף] הלומדים עשיר ודל 596, האוכלים שם בוקר וצהרים 237 העי״א [ה׳ עליהם יחיו אמן].

ד׳ סדר הלימוד מן אותיות אלף בי״ת. עד שעולים למדרגת ת״ח [תלמיד חכם] בעיון וסברא, וש״ל [שבח לה׳] כבר יצא מזה תועלת גדולה, יש מן התלמידים בתורת ת״ח [תלמידי חכמים] רשומים.

ה׳ אחר כל אלה נתעוררו יחידי סגולה וקבצו נדבה הגונה איש כמתנת ידו, ומכסם לה׳ כמו 120,0000 פראנק והנותנים בשמחה כמו נדבת המשכן, ובנו בה בית ספר ובו יב בתים כמספר שבטי יה, וגם בירו [ משרד] בו טהרת החשבון על הנכנסות והיוצאות וג״כ אוצר גדול למידי דמיכל [לדברי מזון], וקוזינא [מטבח] וכו׳ ובו הכל משוכלל בבנין מפואר.

ו׳ ואת לרבות בית. הכנסת הנקראת שער השמים, בנין מפואר ומשוכלל וכו׳ שם יתנו צדקות ה׳ נדרים ונדבות לבית החברה. ויהי כאשר ראינו שהאולם קטון מהכיל את נערי בנ״י [בני ישראל] בה״י [בעזרת ה׳ יתברך] עלה בהסכמה לבנות עוד שניים לרוחא דביתא, [לרווחת הבית] ועלה בדעתינו לשתף עמנו אחינו דבני מערבא במצוה הגדולה הזאת, וכדי שלא להטריח על בני עירינו וכ״ש [וכל שכן] בני עיר אחרת, יעצוני רעיוני, לעשות אוטוריי״א [הגרלה] מסך כו״כ [כך וכך] לבנין הבית, סכום הנומירו פראנק אחד, והשררה יר״ה [ירום הודה] עלתה בהסכמה עמנו שהיא יודעת ומכרת בתועלת היוצא מן הכלל. נא, אין נא אלא לשון בקשה שתהיו לנו לעזר, כשיגיעו הנומרות להפיצם בבני ישראל ע״י שלוחיכם, מיני ומינך תסתייע מילתא.

ושכמה [ושכרכם כפול מן השמים]

פריזידאנט זהרא סמחון מראת[אשת] ר׳ מימון אבן דנאן הי״ו [ה׳ יחייהו ויקיימהו]״ [זעפראני, תשמ״ו, 195-194].

 

נשות חיל יהודיות במרוקו-אליעזר בשן-נשים כפעילות חינוכית.-פרק יא: חברת ״אם הבנים״

עמוד 111

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
מרץ 2024
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר