סאלי וחכמיה-א.ח.אלנקוה


סאלי וחכמיה-א.ח.אלנקוה

סאלי וחכמיה – מאת אורי חנניה אלנקוה. –חקר הקהילה

קריאת תהילים כפל יוםסאלי וחכמיה

סיפר לי מו״ר אבי זצ״ל על מנהג אבותיו ורבותיו לקרוא בכל יום חמישה פרקי תהילים וכך בחודש מלא [ל׳ יום] סיימו את ק״ן מזמורי התהילים. כשהחודש חסר [כ״ט ימים], קראו בערב ראש חודש עשרה מזמורים וכך השלימו בנקל את ספר התהילים מידי חודש בחודשו.

אמירת התהילים נאמרה במקהלה, ברוב עם הדרת מלך, דבר שריגש את הנוכחים והשומעים וגרם לכך שיזכרו בע״פ את מזמורי התהילים על דקדוקם בניקוד ובטעמים. כך נהגו בליל שבת גם בקריאת שיר השירים. מנהג מומלץ ומסוגל לזכירה.

ברית המילה כמנהג יהודי סאלי

טקס ברית המילה נערך בבית המשפחה שקושט במיוחד. על חוטים שנמתחו בין הקירות, נתלו מטפחות הנשים בצורת משולש. בפתח, עמד שולחן שכוסה בשטיחון צבעוני, משני צידיו הועמדו שני פמוטים מנחושת מבריקה [כלי הנחושת והכסף אהובים במיוחד בקהילת יהודי מרוקו], במרכז השולחן הונח מגש לבשמים ובו שמו עלי לימון, עלי תפוז וורדים מיובשים. לפני הקידוש נטל כל אחד עלה לבשמים. על השולחן היו חיתולי בד וצלוחית חול לצורך הטמנת הערלה, כרית מעוטרת בתחרה יפה. עליה הניחו את התינוק העובר מיד ליד עד שהגיע לידיו הנאמנות של המוהל. כמובן שהוכנו גם בקבוק יין וגביע קידוש מכסף. על הקיר היה תלוי מעיל ס״ת.

יהודי מרוקו נהגו כיהודי אשכנז לכסות את ספר התורה במעיל קטיפה ולא כמנהג שנתפשט בארץ ישראל להכניסו לארגז עץ. המנהג לכסותו במעיל מסתבר יותר, שחשים בספר כשאוחזים בו וכן היה המלך ״נותנו בין חיקו״.

משמאל לשולחן היה לוח ״שיויתי״ הקרוי ״המנורה״ ־ לוח בו מצוירת מנורה ובה מזמור כ״ו בתהילים בתוספת פסוקים ר״ת ועיטורים.

סידור השולחן נעשה קודם ההליכה לתפילת שחרית. במהלך סידור השולחן שרו פיוטים הקשורים לברית המילה ולאליהו הנביא. שני פיוטים נפלאים מרבי דוד חסין מחבר ״תהילה לדוד״, מושרים בברית המילה: ״אערוך מהלל ניבי״ שנתקבל בכל קהילות ישראל ו־״אערוך שיר תהילה״.

במרכז החדר הוצב ״כסא אליהו״ מעוטר בעבודת גילוף עץ וסוכך עליו אפיריון משולש הנתמך ע״י ארבעה עמודים ומשענת מצופה באריג קטיפה. על הכסא ישב אחד מחברי ״חברת אליהו הנביא״ עד בוא אבי הבן מעוטר בטלית ותפילין, אותם הסיר בתום הטקס. הסנדקאות נמכרה למרבה במחיר והכסף נתרם ל״חברת אליהו הנביא״, חברי הקהילה שסייעו בהכנת טקסי ברית המילה בקהילה וגדולה הייתה עזרתם בעיקר לנזקקים.

בשבעת הימים מהלידה ועד לפני היום השמיני ־ יום ברית המילה, נהגו לסבב את הבית בסכינים לסלק המקטרגים ולקרוא בזוה״ק כסגולה לשמירה לילד וימים אלו נקראו ״ליל תחדיד״.

אלי פילו : על טכס התחדיד ראה בקטגוריה נפרדת באתר שלי…..

בן חמש למקרא

בהגיע הילד לגיל חמש, הביאו אותו הוריו לבית המדרש, שם היו מספרים אותו והרב מלמד אותו מעט באותו יום. הדבר היה במעמד חגיגי מלווה בסעודת מצווה לקיים ״בן חמש שנים למקרא״.

"והמחמיר תבוא עליו הברכה,,

רבים מיהודי סאלי נהגו להחמיר על עצמם בחומרות בכל הקשור לאיסורי דאורייתא. כך נמצא בימי בין המצרים. בימים אלו נהגו יהודי סאלי להחמיר בכל שלושת השבועות בענייני אכילת בשר ושתיית יין, תספורת, שחיה בים, מוזיקה. גם האבלות הישנה של החורבן הייתה נכרת מאד בקהילה וכפי שצוין לעיל, לאחר חצות היום, נאמר תיקון רחל בבכיה בביהכנ״ס.

כן החמירו בימי ספירת העומר עד ל״ג בעומר.

פסח

בפסח שאיסורו מן התורה וחמור מכל ולגביו נאמר ״אפילו באלף לא בטיל״, החמירו מאד יהודי סאלי. בפסח, כל הכלים היו מיוחדים, גם כלי הזכוכית. לא היו מבשלים בשמן רגיל, לתבלין השתמשו רק בזעפראן היקר, מחשש חימוץ השתמשו רק במצות דקות, עם כל החומרות, מצה שמורה.

לא אכלו אורז וקטניות בפסח.

שאלה זו נשאלת בשו״ת ״משפט וצדקה ביעקב״ [סימן ט׳].

חג השבועות

היו מתכוננים בהתרגשות גדולה לחג מתן תורה כביום נתינת התורה.

בעת קריאת עשרת הדברות, עמדו ושמעו את הקריאה ביראה גדולה. עפ״י דברי הרבנים הגאונים [תשובה מרתקת נמצא בשו״ת של הרב שלום משאש זצוק״ל], לא היה בכך זלזול בשאר קטעי התורה, אלא הדגשת חשיבות עשרת הדברות כעיקר התורה. רמז לכך ניתן בדברי הרב סעדיה גאון שבעשרת הדברות יש תרי״ג אותיות כמניין מצוות התורה. כן נכתב בזוה״ק שבשעת קריאת עשרת הדברות, יחוש אדם שהוא מקבל כעת את התורה ואיך ישב בשעה כזו, כאשר כאשר מלאכי מרום יורדים ומעטרים אותו בכתר והעם רואים את הקולות.

סוכות

היו מקשטים בקישוטים נאים את הסוכה ומתחילים בבנייתה במוצאי יוה״כ. בחג שהו רוב הזמן בסוכה ולא טעמו ולא שתו דבר מחוץ לסוכה.

יום השבת

הדליקו נרות שמן זית מרובים גם לכבוד השבת וגם לעלוי נשמות בכלי נחושת. הידרו בכלים נאים לשבת וכן בבגדי שבת מיוחדים. כן נמנעו מאד מללבוש בגדים בגוון שחור ובפרט בשבת.

כל יום שישי היו מנקים את המלאח וסמטאותיו.

חנוכה

הידרו בהדלקת החנוכיות בשמן זית, עפ״י הכלל ״נר איש וביתו״.

אנשי סאלי היו נוהגים להכריז בהגיע חג החנוכה, ״חג הנשים הגיע״. זאת משום שהם הקפידו שהנשים לא תעשנה מלאכה בימי החנוכה, למעט הדברים הדחופים כבישול.

מנהגי קהילת יהודי סאלי

 

מנהגי קהילת יהודי סאלי

מנהג הנשים

נהגו הנשים שלא להסתפר כלל, כמובא בדברי הבאי״ח וכמובן היו מכסות את כל שערותיהן בכסוי ראש ־ מטפחת.

כבוד חכמיס ינחלו

 בסאלי התייחסו אל החכמים בהערצה גדולה ובכבוד רב.

בקונטריס ״עוטר אור״ נראה על יחסו של אוהחה״ק לתלמידי החכמים העניים וכן ב״אור המרפ״א״ על יחסו של רבי רפאל אלנקאוה לתלמידי חכמים יתומים.

צו״ן לעיל כי רבי שמואל דאבילא חיבר חיבור מיוחד על מעלת ת״ח ועל החובה לפוטרם ממיסים וארגוניות (״כתר תורה״) ובשו״ת ״נבחר מכסף״ לרבי יאשיהו פינטו, נשאל הרב [ח״מ סימן קי״ד] על ת״ח שתורתו אומנותו ומלאכתו ארעי, האם רשאים ליטול ממנו מיסים שמטילים המלך והגויים על היהודים, הרב הביא את דברי ״כרם חמר״ לרבי אברהם אלנקאוה שיוזכר לקמן, (א) כי גאוני ירושלים הטילו חרמות שלא לקחת מיסים מת״ח שבירושלים, עפ״י דברי הרמב״ם בפ״ו מהלכות ת״ת ועפ״י הגמרא פ״ק דבבא בתרא.

לימוד תורה

כמנהג אבותיהם, רבני העיר הקדמונים, נהגו יהודי סאלי להקפיד ללמוד תורה. לא רק האברכים והרבנים למדו, אלא גם הסוחרים. מפורסם הסיפור על אוהחה״ק שנלקח לגוב האריות כאשר סירב לעבוד שעות נוספות בשביל המלך. כך נהגו גם הסוחרים לעבוד מעט וללמוד הרבה. סיפר לי מו״ר אבי זצ״ל על רבי יעקב אמזלג, דודו של רבי שלמה, חתנו ותלמידו של רבי רפאל אלנקאוה, שהיה סוחר חסיד, שנהג לעבוד מספר שעות בחנותו ולאחר מכן היה שם פעמיו לביהמ״ד. ביום שישי אחד, סגר את חנות הבדים שלו, נטל את צרור הכסף הגדול שנצטבר מן המכירות והלך לביתו להתכונן לשבת, בדרכו שם לב שאיבד את ארנקו. רבי יעקב לא סיפר מאומה לבני ביתו וקיבל את השבת בשמחה.

תמים היה רבי יעקב, נהג לנעול נעליים שחורות לזכר החורבן ובתשעה באב הניח ראשו על אבן.

ביום ראשון רבי יעקב הולך לחנותו ובפתח החנות נתקל באבן. התכופף רבי יעקב לסלק את האבן והנה מתחת לאבן מוצא הוא את ארנקו. כך כיוונה ההשגחה העליונה שלא לצער את רבי יעקב אלא רק לנסותו ולצרפו.

הגניזה

סיפר לי מו״ר אבי זצ״ל שעסק גדול היו עושים מטקס הגניזה.

במהלך כל השנה היו בני הקהילה מביאים את גניזתם לחדר של רבי עמרם בן דיוואן. הם היו מקפידים לגנוז כל נייר שנכתבו או הודפסו עליו דברי קודש או ספרים שנתבלו.

יום לאחר חג השבועות, באיסרו חג, היו מקיימים את הטקס. כל בני הקהילה היו מתאספים לרחבה הסמוכה לשער המלאח, לוקחים את כל דברי הגניזה בשקים ומובילים אותם בכבוד גדול, בשירה כבהכנסת ספר תורה אל בית העלמין, שם היה מקום מיוחד לקבורת הגניזה. ״במלאח שבסלא מול ביתו הגדול והיפה של שייח החברה [קדישא] ומשם יצא אל בית הקברות. אחרי טקס הקבורה בבית הקברות, נערכה קבלת פנים חגיגית״.

רבי חיים בן עטר זצוק"ל

הקדמה

" עוטר אור "

קורותיו של אור ההיים הקדוש, תורתו, הנהגתו, קדושתו והשפעתו.

הקדמה

רבי חיים בן עטר – שלא בכדי נקרא בפי כל העם, ״אור החיים הקדוש״, נולד למשפחת רבנים מפוארת במרוקו בעיר סאלי בשנת התנ״ו. ימי חייו היו בסה״כ 47 שנים, אך תרומתו העצומה לעם ישראל ולחקר התורה, לא תסולא בפז.

כדי להבין איך צמחה אישיות כה דגולה שהשפעתה הכבירה ניכרת עד ימינו, צריך להכיר את הסביבה בה גדל, הרבנים על ברכיהם למד והאווירה ששרתה במלאח (שכונת היהודים) בה התגורר.

עם ישראל ניחן בכוחות רוחניים אדירים בבחינת ״סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה״, זוהי המדריגה שחתמה התורה בבשרנו וההנהגה שעוצבה ע״י האבות הקדושים והאימהות הטהורות.

משנשתלחה השכינה בגלות בחורבן בית שני, נתפזרו היהודים בקרב אומות העולם, גלתה שכינת עוזנו וליוותה אותם בכל אתר ואתר. כך רואים אנו גדולי עולם, ענקי התורה שצמחו בקהילות שונות וזכו להנהיג את עמנו בצוק העיתים. הם זכו שהשפעתם תהא ניכרת גם בדורנו, כי דבריהם היו בבחינת נבואה שנאמרה ונכתבה לדורות.

היו שזכו לדרגה עילאית ששמם ודבריהם מוזכרים בכל עת, בכל בית יהודי, בכל בית מדרש, ישיבה, בית כנסת בדרשות ובספרים תורניים.

כך מוצאים אנו, בנוסף לדברי התנאים והאמוראים, המשנה, הגמרא, המכילתות והמדרשים, את חיבורו של התנא הקדוש – רשב״י – הזוהר הקדוש. ספר הנלמד בכל מקום, בכל שעה ובכל דור ודור. כך זכה ספרו של מרן – בעל השו״ע להילמד בכל עת.

אך הפלא הגדול הוא הספר ״אור החיים״ על התורה לאוהחה״ק. הספר שנכתב בדורות האחרונים, לא ע״י תנא, לא ע״י אמורא, לא מן הסבוראים ולא מתקופת הגאונים ואף לא מתקופת הראשונים שדבריהם נתקבלו בצמא.

הספר נכתב ע״י אחד האחרונים המאוחרים, לפני כ – 260 שנה, אך התקבל בכל תפוצות ישראל, כאילו נכתב ע״י אחד התנאים. בחיבורו פרץ את גבולות הדורות, הארצות, הקהילות, העדות, ההשקפות (חסידים – ליטאים) ובדיעבד הסתבר גם חילוניים רבים, שבכח השפעתו חזרו בתשובה.

בחיבור אשתדל זה בס״ד לבאר הדברים, כך שיובהר ויובן – הכיצד זכה רבי חיים בן עטר זצוק״ל להכרה אדירה ובלתי מעורערת בקרב כל קהילות ישראל, בקרב כל החוגים, החצרות, החסידיות והזרמים התורניים, מדוע זכה לכינוי הקדוש כמו הזוהר הקדוש, השל״ה הקדוש.

כיצד קרה שתנועת התשובה העולמית של מוסדות ״אור החיים״ בראשות הרב ראובן אלבז שליט״א, הצליחה להשפיע על חוגים רחבים בישראל, גם בתקופה בה רבו המחלוקות, הניכור, האיבה ובאר השיטנה ולגרום בקרב רבים התעוררות של אהבת התורה ויראת הרוממות. וזה החלי.

עוטר אור " י קורותיו של אור החיים הקדוש, תורתו, הנהגתו, קדושתו והשפעתו

 

קורות הרב והנהגותיו

משפחת בן עטר

משפחת בן עטר מקורה ביהדות ספרד והגיעה למרוקו עם המגורשים.

במשפחה זו נתקלנו בשלוש קהילות בפז, בסאלי ובמראכש.

בפז – נודע לשם ולתהילה הרב יהודה בן עטר, ״רבי לכביר״, מוהריב״ע, בעל שו״ת נודע בקדושתו ועליו מסופר שכאשר יצא עם תלמידיו לדרך ונתקלו באריה זועם, הוציא את ברית קודשו והבריח את האריה, כששאלוהו תלמידיו לפשר המעשה המוזר, ענה להם שהוא, כיעקב אבינו, לא פגם בבריתו ולכן מקדושת בריתו, ברח האריה.

קדושת הברית היתה אצלו כקדושת התפילין בהם נאמר ״וראו כל עמי הארץ כי שם ה׳ נקרא עליך ויראו ממך״.

על ציון קברו מופיעה דמות אריה עם הסיפור הידוע שרבי אליעזר דאבילא ישב בחדרו וברוב עיונו וחכמתו השיג על פסק הלכה של רבי יהודה בן עטר. לפתע הגיחה לעברו דמות של אריה מבעית, רבי אליעזר ברח אל רבותיו ובבהלה שאלם לפשר הענין. הם שאלו אותו במה עסק באותה עת וכשענה שחלק על מוהריב״ע, ענו לו, בוודאי, חלקת על ״גור אריה יהודה״ ולולא תורתך, לא היית ניצל.

בסאלי התגורר רבי חיים בן עטר הקדמון, (א) הזקן. איש שנודע בחכמתו ובמידותיו הטהורות. כאדם פרוש מעניני העוה״ז, ישב ולמד תורה כל היום וכל הלילה והעמיד תלמידים הרבה ובראשם את נכדו רבי חיים בן עטר – אוהחה״ק.

נכדו כתב עליו בהקדמה ל״חפץ ה׳״:

״ישבתי ללמוד תורה לפני מו״ר, אדוני זקני, הרב המפורסם אשר נודע בשערים שמו המפואר, החסיד העניו כמוה״ר חיים אבן עטר זלה״ה, אשר מימיו שתיתי מיום היותי, לשאוב מדרכיו הטובים… לא עבר עליו חצי הלילה, אפילו לילי תמוז, מלקום ולספוד כאישה אלמנה על חרבן בית אלוקים בבכי גדול, ולהשלים הלימוד עמי ועם כיוצא בי מיוצאי חלציו… וראיתי דבקותו בו יתברך, שאפילו בשעת טרדתו לא נמנע מלהביט בספר המקרא וממנו למדתי קצת מעשים כטיפה מן הים״.

כן מתאר נכדו הדגול את היסורים שעברו עליו והגלויות מעיר לעיר ובכל מקום שגלה, גלתה עימו השכינה, מושב ביה״ד. רבי חיים בן עטר הקדמון למד תורה משני שדרי״ם, מחכמי ארץ ישראל רבי אלישע אשכנזי ורבי חייא דייאן.

כאן המקום לצאת חוצץ כנגד נבערים מדעת שדיברו סרה ברב הקדוש. משום שלמד תורה אצל רבי אלישע אשכנזי אביו של נתן העזתי, נביאו של שבתאי צבי, היו שחשדו ברבי חיים בן עטר, שגם הוא נתפס לשבתאות וכראייה לדבריהם כתבו שלא מצינו בכתובים שהוא יצא כנגדם.

זו בוודאי לא ראיה, משום שרבי חיים בן עטר, היה צדיק פרוש, שלא השאיר דברים בכתובים ונסתגר ב־ד׳ אמות ההלכה והשורש לא יכזב.

סאלי וחכמיה-א.ח.אלנקוה

סאלי וחכמיה

קורות חיי הרב

אור החיים הקדוש, נולד בשנת התנ״ו, לאביו רבי משה. בילדותו ובנעוריו, כפי שהזכרנו, למד מסבו חק״ו רבי חיים בן עטר הקדמון ועל ברכי קדושתו נתגדל.

בחיק משפחתו, נזדמנה לו אשתו ונתקיימו בו שני חלקי הפסוק ״הון ועושר נחלת אבות ומה׳ אישה משכלת״. הנערה הצדקת פאדוניה, היתה ביתו של דודנו, הנגיד רבי משה בן עטר.

ברוב קדושתה ותבונתה, פנתה אל אחי סבה, הרב חיים בן עטר הקדמון בבקשה נועזת – שיתיר לה להניח תפילין. הוא התיר לה ואכן היא (בצנעה, בטהרה, בחדרי חדרים, בהדרכת פוסק,) הניחה תפילין לשם שמים, כמיכל בת שאול ודומה היתה לה גם בכך שלא היו לה ילדים.

עם אביו וסבו גלה לזמן קצר לעיר מכנאס. בשובם נשא את הצדקת פאדוניה והיה סמוך על שולחן חותנו הנגיד רבי משה בן עטר. כך יכול היה לעסוק בתורה, ללא הטרדה אלא שבשנת התפ״ד, מת חותנו ואז החלו הצרות, הרדיפות והגלות הקשה של רבי חיים בן עטר – אוהחה״ק. בני המשפחה תבעו את חלקם בירושה ולא תמיד בצדק, נושים מדומים קפצו על המציאה ונוכלים רבים ניצלו את תמימותו של רחב״ע. במשך שבע שנים רעות נרדף אוהחה״ק ואף נאסר במאסר. גם ביהכנ״ס אותו רצה לקבוע כבימ״ד, נלקח ממנו עד שנתרושש מכל נכסיו והונו. עתה נסמך על שולחנו של אביו ונעזר בו. כך מצא הדרך להמשיך לעסוק בתורה, ללמוד וללמד.

הזכרנו כי מורו ורבו המובהק היה רבי חיים בן עטר הזקן – סבו.

מעיון בתקופה, בעיר ובחכמיה ניתן להניח שלמד אצל זקני תורה בעיר, כפי שציין בפירושו(ציטוט שהוזכר לעיל).

חכמי סאלי וזקניה בדורו היו:

 הרב משה בן צור שהזכרנו.(א)

רבי אהרן הסבעוני(א) שכתב הגהות לספר ״היכל הקודש״ לרמב״ם – אלבז.

הרב חיים ביבאם.(ב)

הרב משה בוזאגלו – (ב> אביו של הרב שלם במגלו, מחבר ״מקדש מלך׳ מגדולי הפירושים על הזוה״ק על אביו אבותיו כתב בהקדמתו ל״מקדש מלך״ ״בן יכבד אב ורבו המובהק, למד ולימד. אמרינן כי הרביץ תורה בישראל כל ימי חייו והשאיר אחריו ברכת חברת תלמידיו, אשר אור תורתם זורח היום במבצר מתא (העיר) סאלי יע״א, הוא מעלת כבוד אדוני אבי, רכב ישראל ופרשיו כמוהר״ר משה זלהה עלה אל האלקים והיתה מנוחתו כבוד. בן לאותו צדיק חסיד ישר ונאמן, זקן בא בימים כמוהר״ר שלום זלה״ה, בן בנו של אותו זקן שקנה חכמה איש חיל רב פעלים החכם השלם, הדיין המצוין כמהר״ר משה זלה״ה״.

דברים אלו מבארים ומדגישים כיצד ישב אוהחה״ק בעיר שכולה תורה, קדושה, פוסקים ומקובלים.

הרב משה אלנקאוה (ג) שימש כרבה של סאלי ורבים מצאצאיו שימשו כרבנים גדולים בעיר זו.

קורות הרב והנהגותיו

כניעת האריות

הסיפור המופלא שהיה עימו, מעיד על גדלותו, על דבקותו בתורה ועל קדושתו ששמרה עליו מכל משמר.

ידוע שהחכמים בדורות עברו, היו לומדים רוב שעות היום, מלמדים ומשמשים ברבנות ובדיינות ובכמה שעות מועטות ביום, היו מתפרנסים ממלאכה או מכירה בחנות, כמאמר רבותינו שמשחרב בית המקדש, גלה הסנהדרין לחנויות.

רבינו חיים בן עטר התפרנס למחייתו משדרת רקמת זהב לבגדים. מאחר ועשה מלאכתו נאמנה, ובחכמתו הכיר היטב את האומנות הזו, נודע שמו כרוקם זהב, (דבר שסימל את עטרת הזהב שעיטר לשכינה ולתורה). אוהחה״ק הגביל את עבודתו לזמן מועט ביום – חוק ולא יעבור.

מושל העיר סאלי התכונן לחופת ביתו. בשומעו על רבינו, ציוה לשלוח אליו את שמלת הכלולות של ביתו, ע״מ שרבינו ירקום רקמת זהב מיוחדת. זו היתה הזדמנות פז לרווח גדול ולפרסום חשוב, אך רבינו לא חשב על כך. התורה היקרה מפנינים, היתה חשובה לו יותר. כך כששקע בים התורה, שכח את שמלת הכלולות. בהגיע היום המיועד, באו שליחי המושל ולאכזבתם השמלה לא היתה מוכנה. המושל זעם וציוה להכין מקום מיוחד אליו הוכנסו אריות רעבים.

רבינו הוכנס אל המקום בשלוות נפש, ביושבו על אחת מאבני המקום, כשהוא הוגה בתורה. הכפירים שאגו לטרף, אך משראו את רבינו, השפילו ראשיהם ביראה. המושל נדהם וציוה להוציא את רבינו בכבוד מלכים ופקד להיזהר בכבודו.

בשנת התצ״ב -בהיותו בעיר סאלי, כתב את ספרו ״חפץ ה׳״.

בשנים התצ״ג – התצ״ח התיישב בעיר פז ולימד תורה.

פירות לימודו היו הספר ״פרי תואר״ והפירוש הנודע ״אור החיים״.

כאשר רעב כבד פקד את מחוז פז, גלה עם רעייתו וחלק מתלמידיו לתיטואן, שבחבל הספרדי של מרוקו, עירו של רבי יצחק ואליד, אין ספק בכך ששהותו הקצרה בתיטואן, הותירה את רישומה הגדול. בשנת התצ״ט הגיע לאלג׳יר. בעיר זו פעלו רבי יצחק שוארקי ורבי יהודה עייאש. שניהם קיבלוהו ונתנו לו הסכמה לשני ספריו – ״אור החיים״ ו״פרי תואר״.

קורות הרב והנהגותיו – חיבור הספר ״אור החיים"

קורות הרב והנהגותיוסאלי וחכמיה

חיבור הספר ״אור החיים"

כאן, נשוב אחורה ונראה כיצד נכתב הפירוש הדגול ״אור החיים״. רבי חיים בן עטר, היה ידוע כאיש חסד גדול ובכל יום שישי היה נוהג לשחוט בן בקר, מעט מבשרו היה לוקח למשפחתו לכבוד שבת ואת כל היתר היה מחלק בין ת״ח עניים ששיחרו לפתחו. שבוע אחד, פרצה מגיפה בבקר ולאחר השתדלויות רבות, הצליחו בני קהילתו לדאוג לו מרחוק לבן בקר ראוי לשחיטה. כהרגלו, לקח את מנתו וחילק את השאר לחכמים העניים. ברצותו לחלק את המנה האחרונה שנותרה, הגיע אליו עשיר אחד מנכבדי הקהילה וביקש ממנו שיתן לו אותה והוא מוכן לשלם בעבורה כל הון שידרוש.

אוהחה״ק סירב באומרו שמנה זו מיועדת לחכם העני הממתין לה. הסתכל העשיר בבוז ובלעג על החכם ואמר לאוהחה״ק, לזה אתה רוצה לתת את המנה? לאיש לבוש הסחבות הזה, אתה מעדיף אותו על פני?

רבי חיים בן עטר, רודף השלום, העדיף לשתוק ולא ללבות את אש המחלוקת. בלילה, בליל שב״ק חלם חלום ובו גילו לו משמים כי כועסים עליו על כך שלא ענה לעשיר החצוף ועז הפנים, על כך ששמע חרפתו של העני ושתק ולא הוכיחו. משמים הודיעו לו כי עליו לעזוב את עירו לגלות קשה ומיוחדת, כל יום יהא במקום אחר. רבי חיים לקח את מקל נדודיו ויצא לדרכו. עתה נבצר ממנו ללמוד ואף ללמד ולדרוש את דרשותיו הנפלאות, כיצד יוכל עתה להשפיע על הקהילה, על הדור, על עם ישראל לדורותיו?

נשמה יהודית קדושה כבמדרגתו, תימצא את הדרך להשפיע, גם בגלות, גם בבידוד ובניתוק. רבי חיים היה מהלך בדרכים קשות ומסוכנות וכאשר היה מתיישב על אבן לנוח, החל לכתוב את ספרו ״אור החיים״, כאשר השכינה מלווה אותו לכל מקום וסיעתא דשמיא בעזרו.

אדם בן ימינו, קורא יצירה תורנית ואינו יודע באילו תנאים, סכנות, חרפות, רעב, נכתבו הדברים העצומים, על איזו אבן במדבר, בשמש היוקדת, נכתבו חידושי התורה הגאוניים.

כך נכתבו המשנה, הגמרא, המדרשים, הזוה״ק, דברי הרמב״ם שנמלט מספרד ומפז, דברי הרא״ש שנמלט מאשכנז לספרד, כשהרגו את רבו הר״מ מרוטנבורג הי״ד, דברי מגורשי ספרד – מרן הב״י, רבי יהודה החייט, בעל ״צרור המור״ – רבי אברהם סבע, כתבי האריז״ל, דברי הבעש״ט, כתבי התייר הגדול ־הרחיד״א.

במהלך נדודיו במשך כשנה תמימה, כאשר רבי חיים בן עטר עובר מקהילה לקהילה, מבלי להציג את עצמו, כשהוא נזקק כעני לסעוד על שולחן נדיבים, כתב את היצירה המופלאה הזו שכל בר דעת הלומד בה, רואה את הגדלות העל אנושית, את הגאונות האלוקית, את תורת האמת. בהגיעו אל אחת הקהילות החשובות בערב שבת, הגיע כאשר הוא עייף מן הדרך, בבגדים מרופטים ובלויים ולאחר התפילה בליל שבת הוזמן אל אחד הנדיבים. בתום הסעודה אמר לו מארחו כי ישנו מנהג קדוש בקהילתם – לאחר כל אחת משלוש סעודות שבת, הם מתכנסים בבית הרב לשמוע דברי תורה נפלאים. כך לאחר הסעודה יצאו רבי חיים ומארחו לבית הרב. שם ישבו כל אנשי הקהילה ושמעו מהרב הקדוש דברי תורה.

שבת זו היתה מיוחדת, הרב הודיע שהוא ידרוש בפניהם י״ד פירושים נפלאים שגילו לו במתיבתא דרקיעא בשם רבי חיים בן עטר. רבי חיים בן עטר תיקן את הרב ואמר ״חיים בן עטר״. הרב כעס על כך שהעני מתקנו וגם מדבר בזילותא על רבי חיים בן עטר, בני הקהילה כעסו על כך שהאורח חולק על רבם הקדוש. הרב החליט למחול לו לבקשת מארחו, אך הזהירו לבל יוסיף דבר כך.

לאחר סעודת שחרית, נתאספו שוב חברי הקהילה לבית הרב והנה שוב מודיע להם הרב שיחדש להם עוד י״ד פירושים על פסוק ״אם בחוקותי תלכו״ מרבי חיים בן עטר ושוב אמר רבי חיים בן עטר – ״חיים בן עטר״. הקהל כעס ורצה להכות את העני, הרב זעם ורק לאחר הפצרות רבות נתרצה וסלח לעני. כל זאת לאחר שהזהירו בהתראה חמורה.

לאחר תפילת המנחה, זמן רעוא דרעוין, נתכנסו כולם לסעודה שלישית בבית הרב. הרב קם והודיע שברצונו להשלים את י״ד הפירושים אחרונים מהפסוק, כפי שנלמדו במתיבתא דרקיעא מפי הצדיק רבי חיים בן עטר. לתדהמת כולם שוב העז העני ותיקן ״חיים בן עטר״. השמש שקעה והסעודה, סעודה בה רצון הרצונות נמצא ובטלים הדינים, הפכה לשעת רוגז וכעס על העני שבפעם השלישית התריס כנגד הרב. הפעם הם לא היו מוכנים לסלוח, הרב לא הסכים למחול, אף המארח כבר לא השתדל עבורו. הרב ציווה לשים את רבי חיים בן עטר – ״העני״ בחדר אפל וחשוך ולנעול עליו הדלת. ״הוא לא יתפלל איתנו ערבית ולא ישתתף איתנו בהבדלה, משום שפגע בכבוד הרב חיים בן עטר״ כך הכריז בהחלטיות רב הקהילה. רבי חיים קיבל עליו הדין בשתיקה. עתה יכול הרב להתפלל בנחת.

כאשר נסתיימה התפילה עמד הרב להבדיל עפ״י הכוונות הידועות לו ולשלוח את הקהל לבתיהם בברכת ״שבוע טוב״, אך משמים הוחלט אחרת. השמים קדרו, רוח סערה הרעידה את אמות הסיפים של הבית, כוונותיו של הרב נטרפו וכל הקהל נאחז ברעדה לא מובנת. הרב שהבין שמשום מה ישנה קפידא משמיא, הסתגר בחדרו, בנסותו להבין מדוע. אז נתגלה הענין, נחשף פשר הדבר,

״כיצד העזת לכלוא את הרב חיים בן עטר״ שאלוהו משמיים ? ״חייב אתה בכבודו״, כך הזהירוהו. עתה הבין הרב את טעותו. הוא לא שיער שאותו ״עני״ היה הרב חיים בן עטר, שבענוונותו, מיעט בערך עצמו ולא חלילה זילזל באחרים.

מיד מיהר הרב והוציא את הרב בן עטר, כשכולם מתנצלים ומבקשים על נפשם ממנו. הפעם זכו לברכה מהרב הצדיק, שכמובן מחל על כבודו כדי לא לצער את השכינה ולא לקרוע את כסותה ומלבושיה.

כשביקש רבי חיים בן עטר לשאת את מקל נדודיו ולהמשיך בעונש הגלות, הודיעו לו משמיים, כי בצער שנגרם לו בשבת, נמחל לו העונש והוא יכול לשוב לביתו.

זמן הגלות הזה, היה בוודאי רוב הזמן בו כתב הרב את פירושו ״אור החיים׳ לאחר שהותו הקצרה באלג׳יר, הגיע עם אשתו וחלק מתלמידיו לעיר ליוורנו באיטליה. שם הדפיס את ספריו ״אור החיים״ ו״פרי תואר״, במשך שנתיים הרביץ תורה בקהילות איטליה, אסף סביבו תלמידים רבים ־ חבורה שמנתה שלושים נפש ( כולל הנשים והילדים). בתקופה זו גם קשר קשרים אמיצים עם נדיבים שהיו מוכנים לסייע בעדו ובעד חבורת הקודש שלו.

בפרשת צו כותב אוהחה״ק:

״ואש המזבח תוקד בו, יודיע הכתוב כי באור בוקר תעשן אף ה׳ ואש מפיו תאכל, על אשר ענונו בני עוולה ויסרונו ביסורי נקמה ובפרט בני המערב הפנימי, אין לך כוס מר שלא הטעימו תמיד״.

עם זכרון חיסורים ובתעצומות נפש יוצא אוהחה״ק עם תלמידיו לנדודים כדי להקים עולה של תורה בארץ ישראל ואולי בכך רמז רבינו לפירוש ״זאת תורת העולה״ שהתורה נקנית ביסורים בעמדנו כקורבן וכעולה כמאמר דהע״ה ״כי עליך הורגנו כל היום נחשבנו(רק נחשבנו) כצאן טבחה״ וכל זאת כדי להשיג ולהבין בתורת העולה שבכך היא עולה ומתעלה.

HISTOIRE DU RABBI RAPHAEL ENCAOUA DE SALE

HISTOIRE DU RABBI RAPHAEL ENCAOUA DE SALE

http://rol-benzaken.centerblog.net/7090-histoire-du-rabbi-raphael-encaoua-de-sale 

Histoire du Tsadik Raphael Encaoua

En 1912, le Maroc fut placé sous protectorat français, et c’était les Français, avec à leur tête le maréchal Lyautey, qui étaient les véritables dirigeants

Ils exigèrent que les juifs nomment un comité représentatif de leur communauté, et à sa première session, il fut décidé de demander au maréchal Lyautey d’établir un poste de Grand Rabbin du Maroc qui représenterait les juifs vis-à-vis du nouveau gouvernement

De plus, on décida que ce poste serait confié à Rabbi Raphaël Encaoua zatsoukal, qui était alors à la tête du tribunal rabbinique de Salé
Les autorités acquiescèrent à cette demande, et des représentants de la communauté vinrent annoncer sa nomination au Rav Encaoua

Quand il entendit cela, Rabbi Raphaël sursauta et s’écria avec colère : « Et qui donc m’a nommé Grand Rabbin de la communauté, alors qu’il y a Rabbi Chelomo Ben Danan à Fès, et à Marrakech il y a le gaon Untel, et à Meknès le Grand Rabbin Untel, et à Sefrou etc., etc… comment avez-vous osé me choisir de préférence à tous ces grands ? »

98739_11751747_10153333728701273_1253228842423954666_n.jpg

Les membres du comité essayèrent de se justifier en disant que c’était le maréchal Lyautey qui l’avait nommé. Mais il se mit à les gronder : « Comment un non-juif peut-il me choisir entre tous ces grands sages ? Seuls des rabbanim sont qualifiés pour choisir le plus éminent d’entre eux, c’est pourquoi dites au maréchal Lyautey que je ne conviens pas », conclut-il avec humilité.
Ils revinrent trouver le maréchal Lyautey pour lui annoncer que le Rav Encaoua n’acceptait pas le poste, et qu’il fallait choisir quelqu’un d’autre

Quand le maréchal entendit ce qu’avait dit Rabbi Raphaël Encaoua, il décida que lui et lui seul serait le grand rabbin qui convenait pour ce poste. Et s’il refusait absolument, il n’y aurait pas de grand rabbinat du Maroc

Le comité revint trouver Rabbi Raphaël pour lui faire part de la décision du gouverneur, en lui expliquant que ce poste était très important pour les juifs du Maroc et qu’on n’avait pas le droit d’y renoncer

Le Rav demanda quelques jours de réflexion, et au bout d’une semaine il se rendit à Fès pour rencontrer Rabbi Chelomo Ben Danan zatsoukal, qui était à la tête du tribunal rabbinique. Rabbi Chelomo était un décisionnaire extrêmement érudit, et avait rédigé plusieurs ouvrages de halakhah : les responsa « Bikech Chelomo », les responsa « Acher LiChelomo », et d’autres

Rabbi Raphaël lui raconta qu’on lui avait donné un poste qui ne lui revenait pas, mais qui était plutôt fait pour lui, Rabbi Chelomo, c’est pourquoi il venait le convaincre d’accepter d’être grand rabbin. Il proposait que Rabbi Chelomo soit le premier à signer toutes les décisions qui sortiraient du Grand Tribunal rabbinique. La différence de salaire entre le titre qu’il détenait et celui de grand rabbin lui revenait également, c’est pourquoi tous les mois Rabbi Raphaël lui remettrait cette différence, qu’il recevrait du gouvernement. Vis-à-vis de l’extérieur, Rabbi Raphaël serait le grand rabbin, dans les comptes-rendus des décisions du Tribunal rabbinique qui seraient traduites en français, il signerait donc le premier, et Rabbi Chelomo après lui
Après des heures de discussion, chacun essayant de convaincre l’autre que lui-même n’était pas le plus grand et que le poste de grand rabbin revenait à son ami, l’avis de Rabbi Raphaël l’emporta à condition que la différence de salaires serve à assumer les dépenses supplémentaires qui seraient causées par le déménagement de Fès à Rabat et autres frais du même genre. C’est ce qui fut conclu

Au bout de quelques années, on s’aperçut que toutes les décisions qui provenaient de ces deux tsaddikim ne portaient aucune signature. Apparemment, il y avait à chaque fois une discussion pour décider qui devait signer le premier. Quant à l’argent que Rabbi Raphaël apportait à Rabbi Chelomo, celui-ci protestait qu’en réalité, il revenait à Rabbi Raphaël, mais qu’à cause des frais de déménagement etc., il se trouvait obligé de le prendre…

Un témoin oculaire a raconté qu’un jour, Rabbi Raphaël Encaoua zatsoukal alla prier dans une autre synagogue pour honorer de cette façon une famille importante. Naturellement, son arrivée dans cette synagogue représentait un grand honneur, et quand on arriva à la lecture de la Torah, le ‘hazan appela : « Que se lève notre maître et notre Rav, couronne de nos têtes, le gaon et impeccable dayan, l’homme humble et juste… » et autres nombreux qualificatifs

Le Rav Encaoua ne bougea pas de sa place pour monter à la Torah. Tout le monde crut qu’il n’avait pas entendu l’invitation du ‘hazan, et on lui dit qu’on l’avait appelé à la Torah. Il répondit doucement qu’il avait entendu ce qu’avait dit le ‘hazan, mais qu’il ne s’agissait pas de lui, car le ‘hazan avait parlé de quelqu’un d’autre, et il refusa de monter jusqu’à ce que le ‘hazan revienne sur son appel et invite à monter à la Torah le Rav Raphaël Encaoua, sans qualificatifs

22667_11755718_10153333728741273_7868102110272931911_n_1_.jpg

עשרת השבטים האבודים.סאלי וחכמיה-א.ח.אלנקוה

עשרת השבטים האבודים.סאלי וחכמיה

חכמים רבים ביקשו לתחקות אחר עקבותיהם של עשרת השבטים האבודים. כך העידו על תלמידו של הגר״א שניסה לחפשם.

אוהחה״ק שכל ימיו פעל לאקמא שכינתא מעפרא, נקט בפעולות שונות, ביניהן עלייתו לארץ ישראל עם קבוצה שמנתה 30 נפש. דבר זה נחשב לעליה חשובה, בעלת תרומה רוחנית אדירה. בין יתר פעולותיו, ביקש רבינו להפגש עם נציגי עשרת השבטים.

לאחר תעניות רבות, יחודים ותפילות, נסתייעה מילתא והוא קיבל רמז לאן ללכת. רבנו יצא את העיר והלך בדרך שהראו לו, עד שהגיע בערב שבת ליער גדול. בהכנסו ליער, ראה איש ענק חוטב עצים וקורא בקול גדול ״לכבוד שבת קודש״. כשהבחין באוהחה״ק, אמר לו, מנין אתה וכיצד נכנסת לכאן, למקום ששום אדם לא הגיע אלינו מאז שגלינו מארצנו. אמר לו רבינו, יהודי אני מא״י ונשלחתי משמיא להיפגש עם מנהיגיכם וללמוד על קורותיכם ואורחותיכם. לקחו הענק איתו ובדרכם סיפר לו כי, מאז הגלות, הם נמצאים במקום מסתור זה, בלא שיפריעו להם, ״אנו רבים ועצומים ואין אומה יכולה לנצח אותנו. בוא עימי כעת אל בית המדרש״.

בבית המדרש ההומה מאדם, פגש ענקים רבים ועל הבימה ישב נשיאם. הנשיא לא דבר עם רבינו ולא התייחס אליו כלל במהלך כל השבת. במוצאי שבת, הלך הנשיא לישון וחלם שאביו גוער בו על כי זלזל בגדול הדור, דבר שגרם לו להיענש בשמים ולרדת במדרגתו. אביו ציוה עליו לבקש מחילה מרבינו. הנשיא נגש למחרת אל רבינו וביקש ממנו סליחה ורבינו סלח לו, אך הנשיא נפטר למחרת. הבין רבינו שלא הגיעה השעה ואין לדחוק את הקץ וחזר לירושלים.

״ואומר לך בדמייך חיי״

בשנת התק״ב, כשבת המלך אוהחה״ק על כסאו בבית מדרשו בירושלים [ומאן מלכי – רבנן] הגיע לביתו השולטן הטורקי בבגדי עני. השולטן ראה, עפ״י הכוכבים, שיש אדם שנולד באותו יום, באותו חודש, באותה שנה ואף באותה שעה שהוא עצמו נולד. השולטן החליט לפגוש אדם זה. רבינו קבלו כמלך חשוב ולהערת השולטן על עניותו, השיב רבינו, אני שמח בחלקי ואין מי שיטרידני. אך אתה טרוד במלכותך וישנם המבקשים רעתך בעוד אתה מאמין להם.

השולטן המופתע מחכמת הרב התקשה להבין. רבינו הוציא מראה ואמר לשולטן, התבונן היטב במראה. השולטן התבונן וראה את עיר בירתו איסטנבול. בהשקפה שניה ראה את ארמונו ובהשקפה שלישית ראה את שני עבדיו, השרים הנאמנים, כשהם מתלחשים ביניהם ומבקשים להרגו ולקחת את מקומו. כעס השולטן תוך התפעלות מגדלות רבינו ושאלו מה לעשות, רבינו אמר לו לירות באקדחו בדמויות הנשקפות מן המראה. השולטן ירה ושני השרים הסוררים נפלו ומתו.

אמר רבינו, דע לך השולטן, יש במלכותך עוד שרים מושחתים המבקשים להעליל עלילה נתעבת על היהודים. שוב לארמונך ועשה עצמך כלא יודע וביום המשפט ערוך סעודה לכל שריך ואז אבוא לבקרך והאמת תיחשף ברבים.

כשחזר לארצו, הודיעו לו שריו, כי מצאו את שני השרים מתים קרוב לארמון ולאחר בדיקה ״התברר״ שיד היהודים היתה בדבר. הם ידעו שהדבר ילבה ויבעיר את השטנה כנגד היהודים. נכבדי היהודים נעצרו ופחד גדול נפל על היהודים בכל רחבי המעצמה הטורקית. האשמה היתה רצח. היהודים ״עשו״ זאת כדי לאגור דם גוים לצורך שפיכת דם עם יין ומים בסדר הגדת הפסח.

הדבר לא הפריע לשרים לשבת בסעודה הגדולה לכבוד שיבת השולטן לארמונו. בעוד הם חוגגים ואוכלים ושותים על הדם, נכנס אורח חשוב והדור פנים, השולטן יצא לקראתו והושיבו לצידו. במהלך הסעודה ביקש רבינו מהשולטן שירד עימו ועם כל שריו ומשרתיו למרתף היין, לבחור יין משובח וצונן. כשירדו כולם, לתדהמת השרים, נתפשט ריח איום ונורא במרתף. רבינו הצביע על מצבור חביות מסוים וביקש מהשולטן שיצווה על עבדיו להזיז אותן. חביות היין הוזזו ממקומן ולעיני כל, נתגלה קלונם של השרים, גוויותיהם של השרים ההרוגים נתגלו. לכל היה ברור שיד השרים היתה במעל. הם הוצאו להורג ולכל בני ישראל היה אור החיים במושבותם וזהו שנאמר:

״ואומר לך בדמייך חיי״

כח תורתו של רבינו ומסירות נפשו, הצילה יהודים רבים מגזירות המעצמה הטורקית הגדולה.

PLAN DU MELLAH DE SALE AUTREFOIS

PLAN DU MELLAH DE SALE AUTREFOIS

Publié le 10/12/2015 à 11:19 par rol-benzaken

 COPYRIGHT. NE PAS COPIER LE CONTENU SANS AUTORISATION DE L'AUTEUR

PLAN DU MELLAH DE SALE AUTREFOIS. 1954

Voici des noms de rues, ruelles et impasses

Rue du Mellah

Impasse (derb) Ben Zefira

Impasse (derb) El Caïd

Impasse (derb) Samuel Cohen

Impasse (derb) Isajar (Reki Isajar)

Etc

 

Saleportedumellahetbabmrissa

 

Saleleplan1930

 

Saleplanguidesbleus1954Copie

 

Petit guide autrefois pour aller de Rabat à Salé.

 

 

Voir le plan de Salé et du Mellah avec Google maps aujourd'hui avec le nom des rues et impasses.

Mellah – Google Maps

La ville est connue par ses sept portes 

  • Bab El marissa
  • Bab Sabta
  • Bab Chaafa
  • Bab Al khamis
  • Bab Hssayen
  • Bab Maalka
  • Bab Bouhaja
  • Le visiteur peut faire le tour de ces sept portes en 2 heures à pied

SOUVENIR DE LA HILOULA DE SALÉ DE RABBI RAPHAEL ANKAWA. 1937

Publié le 20/12/2015 à 17:05 par rol-benzake

SOUVENIR HILOULA RABBI RAPHAEL ENKAWA DE SALÉ.

http://rol-benzaken.centerblog.net/8969-souvenir-hiloula-rabbi-raphael-enkawa-de-sal

SOUVENIR DE LA HILOULA DE SALÉ DE RABBI RAPHAEL ANKAWA. 1937. 

Autour de la tombe de Raphaël Encaoua à Salé.

 

801

 

472

 

La Hiloula du Grand Tsadik RAPHAEL ENCAOUA de Salé était l'un des plus grands jours de  commémoration de l'ensemble de toute la Communauté Israelite de Rabat et de Salé des années 40, 50 et 60.

Le terme Hiloula est utilisé pour désigner le jour anniversaire du décès d’un Tsadik.

Tous les ans, des milliers de juifs du monde entier viennent au Maroc pour accomplir le pèlerinage sur les tombes de leurs saints enterrés au Maroc.

Un pèlerinage qui montre l’attachement de cette diaspora juive à la terre de leurs ancêtres.
Durant les années 40-50 et 60 tous les ans, le soir de la Hiloula, des autobus de Rabat étaient affrétés pour toute la durée de cette fête religieuse, soit plus de 24 heures afin d'amener tous les pèlerins de Rabat, c'est-à-dire pratiquement toute la communauté juive de Rabat, en plus les familles et les copains en visite à Rabat, depuis la station de départ, en face de la porte du fond du Mellah de Rabat, c'est ainsi que l'on nommait cette porte ( le mellah de Rabat avait trois portes d'entrée sur son coté de la muraille des Andalous, boulevard Joffre: la porte du Mellah, en face du rond-point du même nom, la petite porte en longeant le boulevard Joffre en direction du fleuve Bou-Regeg et enfin la 3 ème porte, celle du fond du Mellah (voir le plan du trajet).

L'autobus faisait la navette depuis cet endroit, jusqu'au cimetière Israelite de Salé où repose ce Grand Rabbin.

C'était 24 heures de pic-nics, barbecus, mahia, tambourins, cris d'enfants, toute la population juive de Rabat et Salé  qui étaient en fête.

Plusieurs couples se sont connus durant cette journée.

Le tombeau du Saint était envahi par les Juifs de ces deux villes jumelles, ce qui était surprenant c'est que toute la jeunesse juive de Rabat-salé était présente. 

Un flux incessant de pélerins se dirigent vers le tombeau du saint, hommes, femmes, enfants alimentent constamment la cheminée de briques rouges construite à cet effet, et qui souffle le feu par tous ses orifices, offrant un spectacle inespéré pour tous les enfants qui de leur innocence se rapprochant trop près à attiser le foyer en bougies, mais ils sont vite rappelés à l’ordre par la chaleur impressionnante que dégage la cheminée.

Une odeur de bougies brûlées et un torrent de cire brûlante dégoulinant, sont permanents pendant ces jours de hiloula. 

Dès les premières arrivées, une permanence se crée naturellement autour de la tombe du saint, à réciter, lire des téhilim, les plus belles voix se donnent à cœur joie à chanter les plus beaux Piyoutims, aidés par des rasades d’alcool de tous genres et soutenus par les pèlerins présents qui reprennent les refrains à tue tête.

Il ne venait à l'esprit d'aucun juif de ces deux villes de rater la Hiloula du Saint.

La fête battait à plein rythme des tambourins et cris de joie des enfants et adultes, de la veille jusqu'au lendemain soir.

Beaucoup de familles amenaient des tentes et couchaient aux abords du Saint et dans les champs. 
Un moment de déprime s’emparait de tous, c'était au retour le soir dans le petit bus qui les ramenait a Rabat. 
C'est vraiment ces moments qu'on chérissait le plus.

C'est cet esprit de famille qui nous enveloppait et qu'il est trés difficile de retrouver de nos jours.

 

 

Raphaël Ben Mordechai Ankawa (1848-1935) était un rabbin juif du Maroc, le commentateur, talmudiste, décisionnaire, et auteur.

 Né à Salé, au Maroc, en 1848, il est connu pour les Juifs d'Afrique du Nord comme «Malach Raphaël» ou l'Ange Raphaël. 

En 1880, il est devenu président de la Cour rabbinique ou Beit Din de Vente et fonda une yeshiva il. 

En 1918, il a été nommé le premier président de la Cour de Rabat, Maroc Haute rabbinique.

Admiré pour sa sagesse, l'ouverture d'esprit, la justice, l'autorité morale et son charisme, il a publié de nombreux ouvrages sur la jurisprudence, y compris "Karne Reem" (Jérusalem 1910), "Hadad Vetema" (Jérusalem, 1978), "Paamone Zahav" (Jérusalem 1912) et "Paamon Ve-Rimon" (Jérusalem, 1967), certains d'entre eux continuent d'être considérée comme faisant autorité.

 RabbiRaphaelEncaoua

 

NOMS DES HABITANTS JUIFS DU MELLAH DE SALE AUTREFOIS

NOMS DES HABITANTS JUIFS DU MELLAH DE SALE AUTREFOIS.sale-bab-mrissa

http://rol-benzaken.centerblog.net/8304-noms-des-habitants-du-mellah-de-sale-autrefois
Publié le 10/12/2015 à 10:36 par rol-benzaken

Source: Cigalou Dafina.

Concernant le Mellah de Salé (prés de Rabat) antérieurement à 1930 voici les noms de rues/impasses ainsi que leurs habitants.

"RUE du MELLAH" :

-"Maison Rouah" de ROUAH Joseph et son épouse Solica ELMESHALI; 
Cette maison était précedemment la propriété de la Communauté Israëlite de Salé; 

-GHNASSIA Eliaou et son épouse MOLINA Julie.

– Maison "ENCAOUA" de ENCAOUA Mardoché et son épouse née Rena BENATAR. 
– AMZALAG. 
– Joseph ABENSOUR. 
– Meklouf ENCAOUA. 

-N° 47 : propriété(magasins et écuries) dénommée"SION" de HAYOT ben Léon Moklof Amran et son épouse née COHEN;

Dans le voisinage immédiat il y avait la Communauté représentée par le Grand Rabbin Raphaël ENCAOUA; également Isaac ASSARAF et HALIOUA.

"Impasse du Grand Rabbin" : 
Une maison dénommée "Encaoua N°1" de Amran(Amram) ENCAOUA et son épouse SABBAH Hana; 
Cette maison appartenait précedemment à Messod ENCAOUA le père d'Amran; Messod était l'oncle du Grand Rabbin Encaoua Raphaël; 
Avant Messod Encaoua il y avait à cette adresse le Rabbin Joseph ELMALEH et sa cousine Dona,veuve du Rabbin Joseph TOLEDANO; 

Dans le voisinage immédiat : 
-Abraham SABBAH(commerçant de Rabat); -ABECASSIS; HALIOUA.

Rue ou Impasse(Derb) "BEN ZERIFA" : 

Au N°12 : -BENISTY Salomon et son épouse PEREZ Hana; ancienne propriété de Ysaya AZOULAY et Raphaël ENCAOUA. 

– ZAGOURY Menaïm et son épouse BENISTY Aïssa; 
– Levy Cohen; 
– Rabbi Moses AMSELEM;

"DERB EL CAÏD" :

au N°16 -Maison "Benisty" co-propriété entre d'une part les époux BENISTY Salomon(déja cités) et d'autre part les époux ZAGOURY Menaïm(déja cités); 
Cette maison appartenait, précèdemment, à BENISTY Messod,père de Salomon, et Amran BOUNAN; 

Dans le voisinage immédiat : 
-(A) BECASSIS Elie; 
– Judah LUSQUI.

"DERB SAMUEL COHEN" :

au N°4 -maison de BENISTY Salomon(succession de son père Messod); 

Dans le voisinage immédiat : 
– Abraham AZOULAY. 
– Samuel COHEN; 
– Samuel BENISTY.

"DERB ISAJAR"(Reki Isajar) : 

—- Isaac Simon COHEN; 
—- Abraham AZERRAF.

Liste des membres de la famille ENCAOUA (ANKAOUA,ANKAWA,INKAOUA,ENKAWA,ENCAWA) 

Grand Rabbin de Salé Raphaël ben Mardoché ENCAOUA; ce grand rabbin a eu un pied à terre à Rabat au début du xxème siècle puisqu'il était copropriétaire impasse "CHEICK DAOUD".

Monsieur Raphaël ENCAOUA tenait parfois des réunions communes à Rabat au N°2 de l'impasse ZAGOURY(Mellah) avec le Grand Rabbin de Rabat Monsieur Yecotiel BERDUGO; 

Rebbi Micaël ben Raphaël ENCAOUA(fils du grand rabbin de Salé); 

Messod ENCAOUA(oncle de Raphaël?); 

Amran(Amram) ben Messod ENCAOUA,marié à SABBAH Hanna; 

Rebbi Mardoché ENCAOUA marié à Rena BENATAR; 

Isaac ENCAOUA(ben Eliahou ben Jacob….à vérifier…); 

Meklouf ENCAOUA.

צדיקים משבחים את רבנו חיים בן עטר-אור החיים הקדוש

שבחי הצדיקיםסאלי וחכמיה

הובאו לעיל דברי הבעש״ט על אוהחה״ק. תלמידו רבי פנחס מקוריץ אמר שפירוש ״אור החיים״ כולו עפ״י האמת והוא מהשבעים פנים לתורה.

רבי חיים מצאנז אמר על ״אור החיים״ שבווודאי נכתב ברוח הקודש.

האדמו״ר מקומארנא כתב עליו ב״נתיב מצוותיך׳"כי אוהחה״ק למד תורה מפי הקב״ה. מפי הבעש״ט אמר, כי נשמתו שלו היא מנפש דוד דאצילות ונשמת אוהחה״ק היא מרוח דוד דאצילות וכששניהם בבחינת נ״ר דדוד דאצילות, יתחברו יחדיו, יצליחו להביא נשמה, חיה ויחידה דדוד דאצילות ואז הגאולה תהא שלימה. רמז לדבריו מצאתי בפסוק ״שם אצמיח קרן לדוד ערכתי נ״ר למשיחי״.

בספרו ״אוצר המכתבים״ סיפר הרב יוסף משאש סיפור ששמע מפי הרב רפאל אלנקאוה, כפי ששמע מאבותיו, חכמי סאלי. בימי אוהחה״ק, חי בסאלי יהודי ושמו ישועה ששפורטס. אותו יהודי ביקש לבסס את פרנסתו ורכש מידי גוי, פרדס נהדר הטובל משני צידיו בשני מעיינות מתוקים והאילנות מניבים פירות טובים. תמיהה גדולה תמה אותו יהודי, כאשר לפתע יבשו המעיינות והאילנות הפסיקו להניב את פירותיהם המשובחים. ישועה בא בלב שבור ובקול בוכים אל רבנו אוהחה״ק והחל לספר לו את אשר קרה. תוך כדי דיבור, נטל את קנקן המים שהיה מונח על שולחן רבינו ולגם ממנו מלוא לוגמיו. אמר לו רבינו, עתה הבנתי מה קרה. אתה שואל מדוע אצל הגוי המעיינות היו נובעים ומתגברים וחפירות היו בשפע ואילו אצלך היהודי, התהפכו הדברים ונסתמו המעיינות. אמר ישועה, כבוד הרב אינני מבין – ענה לו הרב, הלא כתוב

״ושאבתם מים בששון ממעיני הישועה״.

בששון ר״ת: ברכות שתים שהכל ובורא נפשות. חזור בתשובה ויחזרו מעיינות הישועה לאדון ישועה ויפתחו לך שערי ברכה (ששפורטס, פורטם בספרדית שערים).

חברי הרב- רבני דורו-סאלי וחכמיה-א.ח.אלנקוה

חברי הרב- רבני דורו

א.         הרב אברהם אזולאי – מחכמי מרקש.סאלי וחכמיה

מביאוריו נכתבו בספר ״מקדש מלך״ על הזוה״ק. הרחיד״א, מצאצאיו, כתב עליו ב״שם הגדולים״: ״מלוב״ן ותפילתו אינה חוזרת ריקם״. עוד הוסיף הרחיד״א וסיפר ששמע מפי רבו – רבי חיים בן עטר שהכיר את הרב אזולאי, כאשר שלח את תלמידו, רבי דוד עמר, לקבוע המדרש בירושלים – מסר לו תלמידו ספרי סוד וקמיעות שקיבל מרבי אברהם אזולאי לשמירה בדרך.

מסופר שרבי אברהם נאסר ע״י המלך עם חבריו ובדרכם היו בסאלי. רבי משה, אבי אוהחה״ק, אירחם לשבת. כשהמשיכו עם סוהריהם למשפט אצל המלך בפז, ראה המלך עמוד אש מעל לראשו של רבי אברהם ומיד שיחרר את כל חבורתו.

ב.         רבי אהרן הצרפתי ב״ר אברהם(א) – היה ראב״ד סאלי.

שימש בדיינות עם רבי שלמה הכהן אלכלאץ ורבי שמואל קארו ויחדיו הסכימו לספר ״חפץ ה׳״.

ג.          הרב גדליה חיון – ראש ישיבת המקובלים ״בית אל״ ומיסדה.

היה מורו וחמיו של הרש״ש. מגדולי המקובלים שישבו בירושלים. הרב גדליה נתן הסכמה לספר ״ראשון לציון״ של אוהחה״ק.

ד.         הרב דוד יקותיאל הכהן – מרבני ירושלים.

כתב הסכמה ל״ראשון לציון״.

ה.         הרב חיים אבולעפיה – שנקרא מופת הדור.

כשפגש באוההה״ק בטבריה והכיר בגדולתו, ביקשו שישב עימו בטבריה. הוא יסד את קהילת הקודש על מוסדותיה בטבריה.

ו.          רבי יהודה ב״ר עמרם בן דיוואן – מחכמי ירושלים.

(דודו של המלוב״ן רבי עמרם בן דיוואן). שימש בירושלים כדיין וכראש ישיבה. כתב הסכמה לספר ״ראשון לציון״. רבי יהודה הינו מחבר הספרים: ״זבחי שלמים״ ו״חוט המשולש״.(א)

ז.          הרב יהודה עייאש – מחכמי אלג׳יר.

בסוף ימיו עלה לארץ ישראל וישב בישיבת ״כנסת ישראל״. הוא חיבר שו״ת ״בית יהודה״.

ח.         הרב יצחק שוראקי – אף הוא מחכמי אלג׳יר.

ט.         הרב ישראל יעקב אלגאזי

בנו הוא מהרי״ט אלגאזי מחבר ״שמחת יו״ט״. הרב ישראל שימש כאב״ד בירושלים, נקבר בהר הזיתים ב-ו׳ תמוז התט״ז.

י. הרב כליפא בן מלכה – רבה של אגאדיר

חיבר ספר ״כף ונקי״ – פירוש על התפילה והלכותיה ו״רך וטוב״ – שו״ת וליקוטים. חלק על אוהחה״ק שאסר את החגבים.

יא. הרב משה בירדוגו – המשבי״ר.

ראב״ד מקנס. חיבר ספר ״ראש משביר״ על הש״ס. בפירושו ״אור החיים״, כתב חבירו, רבי חיים בן עטר, על פסוק ״שמע בין אחיכם״: ״ושמעתי מפי חכם גדול חסיד וקדוש בישראל, חביב עלי כרוחי, ה״ה הרב ר׳ משה בירדוגו זלה״ה, שהיה מדקדק בשעת הדין שיהיו עיניו למטה ולא היה נושא פניו כל עיקר ושהיה מרגיש שאם היה נושא עיניו לצד ההכרח באיזה אחד מבעלי הדין, היה מתבלבל שכנגדו׳, הרב משה נלב״ע ב-ה׳ בחשוון התצ״א.

יב. הרב שמואל אלבאז – מרבני העיר פז.

אוהחה״ק ישב בישיבתו כששהה בפז. רבי חיים בן עטר כינה אותו ״אחי הרשב״א״. רבי שמואל חיבר ״עוז והדר״ על מסכת ע״ז. נלב״ע בשנת התק״ט.

בית המדרש " כנסת ישראל " סאלי וחכמיה-א.ח.אלנקוה

ביהמ״ד ״כנסת ישראלסאלי וחכמיה

באיטליה גמלה בלב הרב – ההחלטה לייסד בארץ ישראל את בית מדרשו ־ ״כנסת ישראל״. קבוצת התלמידים עמדה לצידו (חלקם באו איתו ממרוקו, חלקם מאלג׳יר וחלקם הצטרפו אליו באיטליה). כאשר סיפר הרב לנדיבים על כוונתו הטהורה לייסד את בית מדרשו בירושלים, הם התלהבו והתחייבו לממן את כל הפעילות וההוצאות המרובות.

בשנת התק״א יצא עם חבורתו לאלכסנדריה ומשם הפליגו לארץ ישראל, מתוך כוונה להגיע ליפו ומשם לירושלים. השי״ת יעץ אחרת וכך היה. מאחר וביפו ובירושלים התפשטה מגיפה, החליט קברניט האוניה להטיל עוגן בעכו. שם היתה חנייתם הראשונה בא״י ושם שהו מספר חודשים. בתקופה זו עוצב סדר הלימוד של בית המדרש והחלו מסעי הזיארות של החבורה. הם יצאו לתפילות ולהשתטחות על ציונו של חושי הארכי ובציוני מקובלי צפת ורבניה ובראשם האריז״ל ומרן הב״י וכן בציונו של רשב״י ור׳ אלעזר בנו במירון.

בספר ליקוטי המנהגים מובאת עדות על הזיארה במירון.

כשהגיעה החבורה הקדושה לתחתית הר מירון, ירד הרב בן עטר מהחמור ועלה בידיו וברגליו כשכל הדרך העולה לרשב״י, היה נואק, גונח וצועק:

״היכן אני השפל, נכנס למקום אש להבת שלהבת. קוב״ה וכל פמליא של מעלה הכא וכל נשמות הצדיקים שמה״. שם מובא גם תיאור על התרגשותו העצומה של הרמ״ק בעלותו לציונו של רשב״י:

״ופתחתי בפרשת זכור ואמרתי, כי הנה רבי שמעון הוא בגבורה … ורבי אלעזר מצד החסד …, ראיתי להכריע ביניהם בדברי תורה שהוא הת״ת המכריע ואע״פ שאיני ראוי שהם יתעטרו בי מפני רוע מעללי, עכ״ז יתעטרו על ידי בדברי תורה״.

אכן הרמ״ק וגם אוהחה״ק שהיה משורש נשמתו, זכו שתורת רשב״י תתעטר על ידם וזהו בן עטר, שהשורש נקרא אב והנשמה היוצאת ממנו נקראת בן והיא זו המעטרת את תורת רשב״י. רבי לייב בן שרה תלמידו של רבי בער המגיד, גילה לפני פטירתו כי לאור החיים הקדוש היתה נשמה של הרמ״ק ולרמ״ק היתה נשמת רבי עקיבא, כלומר הצדיק זוכה לעיתים לנשמה כפולה, נשמתו שהיתה בו מעיקרא ונזרקה בו ביום הארבעים לעיבורו ונשמה נוספת של צדיק המתעברת בו ״ביום בר המצווה או ביום החתונה״.(א)

רמז עצום למפעלו האדיר של אוהחה״ק, רבי חיים בן עטר, מצאתי בדברי הזוה״ק ובפירוש הרמ״ק ״אור יקר״:

הזוה״ק בפרשת אמור אומר: ״ת״ח, בשעתא דמלכא קדישא אשתכח בעטרוי, חדוותא דכנסת ישראל הוא וכד אורייתא אתייהיבת, אתעטרת בכנסת ישראל בעיטרין עילאיך.

הרמ״ק מבאר שכשהקב״ה מתעטר, זוהי החדווה של כנסת ישראל המאירה ומתקשטת באורו ביום היחוד (בחג השבועות).

עוד מבואר שם בזוה״ק שהחדווה היא בחג השבועות, בו מתקשרים עליונים ותחתונים בכנסת ישראל ויום זה הוא קשר האמונה וכתיב ״עץ חיים היא למחזיקים בה״ והקב״ה מעטרה (את כנסת ישראל) בתורה הנקראת אור.

ראו איך בקטע זה בזוה״ק מדובר על העטרה (רמז לבן עטר) שמעטר הקב״ה את כנסת ישראל (שם בית מדרשו של אוהחה״ק) בתורה הנקראת אור (רמז לספר אור החיים הקדוש) ומובא שם הפסוק ״עץ חיים״ רמז לרבי חיים בן עטר.

מענין לציין שיום ההילולא של אוהחה״ק, ט״ו בתמוז, יוצא בדיוק ארבעים יום לאחר יום היחוד של קוב״ה וכנסת ישראל בחג השבועות, ו׳ בסיוון, יום הארבעים ליצירת הוולד, בו נזרקת בו נשמה וניכרת בחינתו ונזכר כאן יום פטירתו דווקא כי אין הקב״ה מייחד שמו על הצדיקים בחייהם כי אם במותם (כמובא בזוה״ק פרשת נח ס:).

על יום גדול זה של מתן תורה כותב אוהחה״ק :

״…זה יום המקווה לבורא, לתורה, לעולם, לעליונים ולתחתונים ומיום הבריאה הם יושבים ומצפים מתי יבואו בני ישראל מדבר סיני… הגיע חשוק ונחשק ( הקב״ה לכנסת ישראל) לחושק וחשוק (ישראל לקב״ה) ושמחו שמים וארץ, כי זה הוא תכלית הבריאה ותקותה״. (אוהחה״ק שמות י״ט ב׳ עם פירוש ״נר למאור״)

ברבעון ירושלים (שנה שניה) ישנו תיאור על בית המדרש ומטרותיו. מטרת רבי חיים בן עטר היתה החשת הגאולה ע״י הקמת הישיבה בירושלים שחבריה יתנהגו בקדושה ובחסידות בימים ובלילות

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
מרץ 2024
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר