הורים וילדים בהגות חכמי צ.א. א.ב.


הורים וילדים בהגותם של חכמי צ.א. א.בשן

הורים וילדים בהגותם של חכמי צפון אפריקה – אליעזר בשן

הספר מתאר את חיי המשפחה של יהודי צפון אפריקה כפי שהם משתקפים בספרותם של חכמי מרוקו, אלג׳יריה, תוניסיה ולוב מן המאה ה־15 עד ימינו; כולל הדינים, התקנות והמנהגים. רוב המקורות שאובים מספרות השאלות והתשובות, הדרושים, המנהגים והשירה.הורים וילדים

בהסתמך על ר׳ רפאל אנקאווא, אם יש ספק מי העקר ־ מותר לשאת אשה נוספת

לפי מקור משנת תקצ״ב (1792), בכפר קצר אסוק (בדרום מזרחה של מרוקו), היה ויכוח בין בעל לאשתו שהיו נשואים יותר מעשר נשים ״ולא נתעברה הימנו, וטען ראובן ואמר אשא אשה אחרת עליה ואבדוק את עצמי״. האשה טענה שלפני שהיא נישאה לו הוא נשא שתי נשים זו אחר זו, ושהה עמן כמה שנים ולא נתעברו, וגירשן ונישאו לאחרים וילדו. היא הסכימה שיישא אשה ״הבדוקה לילד, דהיינו שכבר ילדה… אבל לא בתולה ולא שלא ילדה מעולם״. היא דורשת להתגרש ״כדי שיהיה לי בן להשען עליו״.

בנושא זה פסקו החכמים יהונתן סירירו ורפאל אהרן מונסונייגו, שאם ברור שהוא עקר יתגרש מיד. הם הסתמכו על הדין בשו״ע אהע״ז, סי׳ קנד, ס״ק ו: ״אשה שטענה שחפצה לילד כדי שיהיה לה בן שתישען עליו, ואומרת… שאינו יורה כחץ, אם שהתה עמו עשר שנים ולא נתעברה… שומעין לה״. אבל אם לא ידוע לבית הדין שם שהוא עקר, יכול לבדוק עצמו באשה שהיא בת בנים, ואם לא ילדה – יוציא דתן כתובה, מאחר שבאה מחמת טענה דבעינא חוטרא ומרה לקבורה [צריכה מקל לעת זקנתה ואת חפירה לקבורתה, לפי כתובות סד, ע״א] וחייב לתת לה גם המתנות שנתן לה (׳שופריה דיעקב׳, אהע״ז סי׳ סו, מובא גם על ידי בר אשר, תשנ״ב, עמי 16-15).

על התקדים הזה הסתמך ר׳ שלום משאש בפסק דין שכתב בשנת תשנ״א (1991) בדבר אשה שטענה שאינה יכולה להיבנות מבעלה, והוסיפה כנ״ל, ש״בעיא חוטרא לידא ומרה לקבורה״. החכם הגיע למסקנה שצדקה בטענתה (׳שמ״ש ומגן׳, ח״ב, אהע״ז, סי׳ כו).

שלוש נשים לא הביאו לו צאצאים. מעשה במרוקו במחצית הראשונה של המאה ה־19: אדם לא נבנה משלוש נשים שנשא, וגירש שתיים מהן. השאלה היא: האם כופים אותו לגרש גם את השלישית. ר׳ יוסף בירדוגו ענה שחייב לגרשה כי ״ודאי שדבריה אמת״ שהוא עקר (׳דברי יוסף׳, אהע״ז, סי׳ פא).

ר׳ שלמה בירדוגו דן בנושא זה בכמה סעיפים בספרו ׳די השב ואם למסורת׳. הוא דן במקרה שהאשה נדרשה לנהוג באיפוק ובכבוד בטרגדיה של בעלה: ״אשה שמרדה על בעלה ולא יספה שוב אליו, וטענה לבעלה לגרשה כי אין לו גבורת אנשים, העזה פניה וטענה בפניו טענה זו, כופין אותו לגרשה כיון שטענה בפניו״. לדברי החכם צריך להוציאה מיד, ואין לה כתובה, ולא יוכל לשאת אשה אחרת (דף נ, ע״ב).

תשלום הכתובה והתוספת. אשה שטענה שאין לבעלה גבורת אנשים והודה לה, מה הדין לגבי תשלום כתובתה ? על כך נשאל ר׳ רפאל בירדוגו, ותשובתו הייתה כי עליו לשלם לה רק את עיקר הכתובה ללא תוספת, ולתת לה את הנדוניה שהביאה מבית אביה (׳משפטים ישרים׳, סי׳ שסא).

וכך פסק גם ר׳ פתחיה בירדוגו, בן דורו של הנ״ל, אבל הוא הוסיף כי הפטור חל רק ״בתוספת שמוסיף לה הבעל מרצונו ולא בתוספת שהוא מצד המנהג… שהוא מתקנת חכמים״(׳נופת צופים׳, אהע״ז, סי׳ קל).

ר׳ שלמה הכהן אצבאן ציטט את דברי ר׳ פתחיה בירדוגו, בהקשר לאשה שטענה על בעלה שאין לו גבורת אנשים, והוא מכחישה. ״ואם הוא מודה צריך ליתן כתובה״ כלומר מגרשה ומשלם לה כתובתה (׳מעלות לשלמה׳, סי׳ כג).

חכם ממכנאס דן באשה שנישאה ובמשך שנתיים ״לא נגע בה אפילו באצבע קטנה״. היא תבעה אותו להתגרש ״לפי שאין לו גבורת אנשים״, ודרשה לפרוע לה כתובה ותוספת כתובה. החכם פסק שעליו לגרשה ולשלם לה כתובתה ללא התוספת, ויחזיר לה נדוניתה, בהסתמכו על שו״ע אהע״ז, סי׳ קנד, ס״ק ז: ״אם טוענת אין לו גבורת אנשים לבא עליה ושואלת גט והוא מכחישה יש אומרים שהיא נאמנת [ואפילו לא שהתה י׳ שנים] וכופין אותו להוציא מיד״(מימון בירדוגו, ׳לב מבין׳, אהע״ז, סי׳ קכה).

במעשה אחר נערך דיון בפני ר׳ דוד צבאח בנושא זה: אשה בשם זהרא אשת יעיש וואעקנין, באה לקבול בפני החכם על בעלה שזה עשרים ושתים שנים היא נשואה לו ואינה רואה בנים ממנו, כי אין לו גבורת אנשים, והיא רוצה בן שתישען עליו. היא דורשת גט וכתובתה, והוא לעתים מודה לדבריה ולפעמים מכחיש. לבסוף האיש נאות לגרשה, אבל סירב לשלם כתובתה. החכם הסכים לדבריה, ומסקנתו שהבעל חייב לשלם לה כתובתה וגם את התוספת לכתובה (׳שושנים לדוד׳, אהע״ז, סי׳ פ, דף מ ע״א-ע״ב).

ר׳ מכלוף אביחצירא, נכדו של ר׳ יעקב אביחצירא, דן בנושא זה בשתי תשובות: בפסק דין שניתן במראכש בשנת תשי״ז(1957) הוא דן במעשה דלהלן: האשה שמחה התייבמה ליצחק לפני שנתיים, ועתה היא באה בטענה שאין לו גבורת אנשים כלל, ודורשת ממנו גט ותשלום הכתובה. חלק מהשנה הוא בעיר אחרת, ובא אליה למשך שלושה עד ארבעה חודשים בשנה. לדבריו, עם אשתו האחרת יש לו גבורת אנשים, ורק אתה אין לו. הוא מוכן לתת לה גט. החכם פסק שחייב לגרשה ולשלם לה כתובתה (׳יפה שעה׳, אהע״ז, סי׳ צ).

המשך…….

הורים וילדים בהגותם של חכמי צ.א. א.בשן

הורים וילדים בהגותם של חכמי צפון אפריקה – אליעזר בשן

הספר מתאר את חיי המשפחה של יהודי צפון אפריקה כפי שהם משתקפים בספרותם של חכמי מרוקו, אלג׳יריה, תוניסיה ולוב מן המאה ה־15 עד ימינו; כולל הדינים, התקנות והמנהגים. רוב המקורות שאובים מספרות השאלות והתשובות, הדרושים, המנהגים והשירה.
הורים וילדים

בתשובה אחרת (ללא תאריך) דן החכם במקרה דומה: האשה אמרה שאין לו גבורת אנשים ותובעת ממנו גט ותשלום כתובתה. הוא מסכים לגרשה אבל לא ישלם לה כתובתה. בהסתמכו על השו״ע ועל מקורות הלכתיים אחרים בנידון, כתב החכם: ״דאם הוא מודה לדבריה צריך ליתן לה כתובה ודוקא במכחישה הוא דפטור מהכתובה״. לבסוף הוא הודה לדבריה, והבעל חייב אפוא לשלם את מלוא כתובתה (ייפה שעה׳, סי׳ צב). חכם אחר בן המאה ה־20 דן בשני מקרים שהובאו לפניו. בראשון טענה אשה על בעלה שאין לו גבורת אנשים ״והודה לה״. השאלה: מה הדין לגבי כתובה ותוספת. מסקנתו, שאם הבעל אינו מודה ואינו מגרש מרצונו אלא בכפייה – אינו משלם לא כתובה ולא תוספת. אבל אם הוא מודה – אפילו שמגרש בכפייה – עליו לשלם כתובתה ללא התוספת (שמעון דיין, ׳זהב שבא׳, סי׳ נד).

מפסק דין של ר׳ יהושע מאמאן ברבאט בשנת תשי״ג (1953) מתברר שהיה המעשה הבא:

זוג עמד לדין לפני החכם. הבעל טען שהוא רוצה לישא אשה נוספת על אשתו, כי הם נשואים כבר 14 שנים ועוד לא ילדה. האשה טענה שאם הוא רוצה לשאת אשה נוספת, יגרשנה ויפרע לה כתובתה. גם היא רוצה בבנים אבל המניעה ממנו. היא הציגה תעודה רפואית מלפני כשלוש שנים המאשר שזרעו לקוי. לדברי החכם, התביעה שלה לתשלום הכתובה מעלה חשד שהיא תובעת גט רק כדי לקבל כתובתה, וכן כדי למנוע אותו מלשאת אשה אחרת עליה. כי הרי בעבר לא רצה לשאת שנייה ״אז היא פתחה פיה בעורמה וטענה טענה זו״. רק אם בית הדין משוכנע שאין לה כל סיבה זרה לתלות בה טענתה, יאשרו את בקשתה לניתוק הנישואין ולתשלום כתובתה (׳עמק יהושע׳, ח״ה, אהע״ז, סי׳ א).

רחל אסולין ובעלה מרדכי עמדו לדין באלול תשכ״ב (1962) בפני ר׳ שמעון דיין. האשה תבעה לגרשה, כי יותר מעשר שנים מאז שנישאה לו, לא זכתה להיבנות ממנו. הוא נבדק על ידי רופאים ואמרו לו שאינו מוליד, והיא טוענת שזקוקה למשענת כלכלית לעתיד כשתגיע לזיקנה. ועוד טענה שהוא ״ממרר ומכה אותה״. לכן היא תובעת שישלם לה כתובתה, ותיטול עמה מכל הכלים שבבית. חוות דעת רפואית צורפה לתיק.

הבעל השיב: אשר לגירושה – הוא מוכן לגרשה רק בתנאי שתמחל על הכתובה ולא תיקח שום דבר מהבית, אפילו לא את נדונייתה. הוא האשימה שלקחה מהבית את כל תכשיטי הזהב שיש לה וגם כסף, ודרש שתחזיר הכל. הוא דחה את האשמה שהוא מכה אותה.

סיכומו של החכם היה, כי היות שלפי חוות הדעת הרפואית הוא עקר, ואין כל אפשרות לרפאותו, ולאחר ששהתה עמו עשר שנים, הוא פסק כי:

א. הבעל חייב לתת לה גט.

ב. אם הוא מסרב, כופים אותו אפילו בשוטים, כפי שפסק השו״ע יור״ד סי׳ קנד, ס״ק כא: ״כל אלו שאמרו להוציא כופין אפילו בשוטים״.

ג. הוא חייב במזונות אשתו עד מתן הגט (׳זהב שבא׳, סי׳ צו).

הורים וילדים בהגותם של חכמי צ.א. א.בשן

הורים וילדים בהגותם של חכמי צפון אפריקה – אליעזר בשן

הספר מתאר את חיי המשפחה של יהודי צפון אפריקה כפי שהם משתקפים בספרותם של חכמי מרוקו, אלג׳יריה, תוניסיה ולוב מן המאה ה־15 עד ימינו; כולל הדינים, התקנות והמנהגים. רוב המקורות שאובים מספרות השאלות והתשובות, הדרושים, המנהגים והשירה.הורים וילדים

אדם הסובל מהפרעה מינית חייב לגרש את אשתו

. מעשה במראכש במאה ה־20 בתלמיד חכם שנשא בתולה ושהה עמה שנה וחצי. והאשה תבעה בפני בית הדין לגרשה כי ״לא בא עליה כלל מחמת שאין לו גבורת אנשים, והבעל הודה לדבריה״, אבל הוא סירב להתגרש. בית הדין חייב אותו לגרשה ופסק שעליו לשלם לה עיקר הכתובה והוא פטור מהתוספת (רפאל מסעוד אבן מוחא, ׳פרדס דמונים׳, אהע״ז, סי׳ ב).

אדם חולה כשש שנים ואינו יכול לבעול

חייב לגרשה. ר׳ שלמה אצבאן דן באדם שהוא חולה במשך שש שנים, חסר פרנסה ואינו יכול לבעול, ואשתו תובעת להתגרש ממנו. הבעל סירב ״באומרו מזלה גרם ותשב עד שירחם המרחם״. מסקנת החכם ש״למזונות כופים בשוטים ומכל שכן למניעת תשמיש… על כן אינו מן הדין שתשב האשה הרבה שנים גולה וסורה וגלמודה, וחייב הבעל לגרשה״ (׳ויאסוף שלמה׳, אהע״ז, סי׳ טז).

לעומת זאת, ר׳ יהושע מאמאן דן באדם שכבר יש לו בת, וכתוצאה ממחלה וניתוחים אין הוא יכול לעבר את אשתו. בפסק דין שכתב בשנת תשמ״ג (1983) קבע שאינו חייב לגרשה, והתיר לו להמשיך לחיות עם אשתו (׳עמק יהושע׳, ח״ג, אהע״ז, סי׳ יד).

בדומה לכך, במקרה הבא במאה ה־20: אשה קבלה על בעלה שאינו מקיים אתה יחסי אישות, והוציא עליה דברי לעז. כתוצאה מכך, טענה, חלתה במחלת עצבים. ההמלצה הרפואית היא שתיפרד מבעלה לזמן מה, ואמנם הלכה לאמה לשם ריפוי. מורשה האשה תבע מבעלה לשלם לאשתו דמי מזונותיה לפי כבודו בהיותו אמיד. וכן תבע שיקיים אתה יחסי אישות – ואם יסרב, יפרע לה כתובתה.

פסק הדין בחתימת ר׳ משה ויזגאן, ר׳ רפאל בירדוגו ור׳ יהודה שטרית קובע, שאם הבעל רוצה לגרשה, עליו לפרוע לה כתובתה (משה ויזגאן, ׳ויגד משה׳, אהע״ז, סי׳ א).

הוליד מאשתו הראשונה ולא מהשנייה.

 מרדכי אלמאליח מקזבלנקה גירש את אשתו כי לא ילדה לו במשך עשר שנים, לאחר שנולדה להם בת. אחר כך נשא אשה אחרת ושהה עמה כשישה חודשים ולא התעברה ממנו, גירשה ושילם לה כתובתה. בשנת תרפ״א (1921) הוא בא לפני בית הדין בקזבלנקה, כי רצה לחזור לאשתו הראשונה. אבל בית הדין סירב לבקשתו באומרו שכבר גירשה כי לא ילדה לו במשך עשר שנים. אבל לדבריו יש לו ילדה בת 12 מהראשונה, והוא רוצה לפקח עליה שלא תצא לתרבות רעה, וכי ראה שאינו מוליד מאשתו השנייה. ר׳ דוד צבאח ציטט את השו׳׳ע אהע״ז, סי׳ י, ס״ק ה: ״המוציא את אשתו משום שם רע שיצא עליה… לא יחזיר״.

אבל במקרה זה לא גירשה משום שם רע. פסק הדין היה, שמותר לו לחזור לראשונה וגם הרב רפאל אנקאווא ראש בית הדין הגבוה במרוקו תמך בעמדה זאת (׳שושנים לדוד׳, סי׳ נב, דף טז ע״ב-יז).

במחצית השנייה של המאה ה־19 היה מעשה באשה שטענה כי אין לבעלה גבורת אנשים. הבעל ואביו אומרים שהיו משתדלים ״לעשות לו סמים ותרופות לחולי זה, והיא צועקת דינא קא בעינא״ [אני רוצה שיינתן פסק דין]. ר׳ שלמה בירדוגו פסק שתתגרש ושאין לה כתובה (׳די השב ואם למסורת׳, אהע״ז, סי׳ ט דף יא).

דיון נוסף עוסק בזוג במאה ה־20 שלאחר עשר שנות נישואין האשה לא נבנתה ממנו, ודרשה מבעלה שיגרש אותה. הבעל התנגד, כי עתה עוסק בתרופות ויש לו סיכויים שיזכה להוליד. נוסף לכך התעוור לפני שבע שנים בשתי עיניו. בפסק הדין שניתן בשנת תשמ״א (1981) סיכם החכם, כי אם יש חשש שהיא תצא לתרבות רעה – כופים אותו לגרשה. כמו שאין מחייבים אותו לגרשה בעל כורחה, גם היא אינה חייבת לשבת אתו, אבל במקרה זה פטור מדמי מזונותיה (יהושע מאמאן, ׳עמק יהושע׳, ח״ג, אהע״ז, סי׳ כט).

עדותה עדיפה על פני בדיקה רפואית. לפי תשובת ר׳ דוד צבאח בשנת תרצ״א (1931) במאזאגאן [עתה אלג׳דידה בחוף האוקינוס] באה אשה לקבול על בעלה שאין לו גבורת אנשים ״והוא מכחישה וצועק במר נפשו בצעקה גדולה ומרה״. היא אינה תובעת כתובתה, אלא שתיטול בגדיה ותלך. הבעל טוען שהוא מוכן להיבדק על ידי רופאים ויביא עדותם, שיש לו גבורת אנשים. החכם הסתייג מהבדיקה הרפואית ״לא מהני [אין זה מועיל] דהגם שיעידו שהוא כאיש גבורתו, עם כל זה אף היא תשיב אמריה לו מסרתי עצמי לך ומה אעשה לך יותר… דלא תהיה עדיפא בדיקת הרופאים ממעשה בפועל״.

ר׳ דוד צבאח פסק לפי השו״ע כי היא נאמנת וכופין אותו להוציאה מיד, ולא יתן לה כתובה (׳שושנים לדוד׳, אהע״ז, סי׳ קלד, דף סו ע״ב). בעד תרופות נגד עקרות. ר׳ יצחק אבן ואליד תמך בדעת חכם אחר שפסק ״שימתינו איזה זמן ובתוך כך יעסוק הבעל ברפואות אולי יש תרופה״(׳ליצחק דיה׳, אהע״ז, סי׳ ו, דף טז ע״ב).

בהלכות לפי א״ב המובאות על ידי ר׳ דוד צבאח, ציטט חכמים התומכים בעמדה ״שימתינו איזה זמן ובתוך כך יעסוק הבעל ברפואות אולי יש תרופה… ואפילו בזקן יש תרופה״, כפי שכתב הריב״ש בתשובותיו סי׳ קכז. כמו כן הציע לבודד את בני הזוג זה מזה לזמן מסוים (׳שושנים לדוד׳, ח״ב, חו״ם, דף קכא ע״ב).

ר׳ חיים משאש, שפעל במכנאס, כתב על מעשה ביבם שלא היתה לו גבורת אנשים. בית הדין החליט שיש לתת לו זמן להתרפא. ״אם נתרפא ובעל – מוטב, ואם לאו, מגרש וחולץ״. כך פסקו חכמי מכנאס, וחכמי פאס הסכימו עמם (׳לקט הקמח׳, יו״ד, דף קעט).

לפי פסק דין משנת תשי״ד (1954) הופיעה בפני בית הדין במוגדור אשה מתושבי סאפי, וטענה כי נישאה לפני עשרה חודשים, ובעלה מכלוף עדיין לא קרב אליה ולא בא עליה כדרך כל הארץ. הוא הודה לדבריה שאין לו גבורת אנשים, אבל ביקש זמן ״לדרוש ברופאים לשדל עצמו ברפואות ומרקחות המועילים לזה אולי יחונן ה׳ יתברך״. בית הדין איפשר לו לדחות את הגירושין למשך שמונה חודשים, ואם עד אז לא יירפא, יגרשנה ללא דיחוי. בתום הזמן הזה באו בפני בית הדין נציגי הצדדים ואמרו שהרופאים נתנו בידו תעודה שהוא בריא, וביקש מאשתו שתחזור אליו. בית הדין הפציר בה שתחזור אליו.

אמה של האשה צעקה שהוא עדיין לא הבריא, והאשה דרשה ממנו גט. הוא הסכים, בתנאי שתוותר על דמי הכתובה. החכמים אהרן בן חסין, שמעון אביקציץ ומשה ויזגאן, חייבו אותו לשלם עיקר כתובתה ולהחזיר לה את הנדוניה (משה ויזגאן, ׳ויגד משה׳, ח״ב, סי׳ יב).

הורים וילדים בהגותם של חכמי צ.א. א.בשן

הורים וילדים בהגותם של חכמי צפון אפריקה – אליעזר בשן

הספר מתאר את חיי המשפחה של יהודי צפון אפריקה כפי שהם משתקפים בספרותם של חכמי מרוקו, אלג׳יריה, תוניסיה ולוב מן המאה ה־15 עד ימינו; כולל הדינים, התקנות והמנהגים. רוב המקורות שאובים מספרות השאלות והתשובות, הדרושים, המנהגים והשירה.הורים וילדים

(אותו אירוע ופסק דין מובא גם בספרו של ר׳ אהרן בן חסין, אלא שכאן האשה טענה שנישאה לפני חצי שנה (׳מטה אהרן׳, סי׳ סט).

בית הדין אילץ לגרש אדם שנחשב עקד והתברר שהוא בריא. משה סבאג, חכם מהעיר ואזאן }Quezzane בצפון מערבה של מרוקו], כתב לר׳ יוסף משאש על יהודי בשם מכלוף אסבאג שבא לגרש את אשת נעוריו, כי טובי העיר עם בית הדין הכריחו אותו, ״מטעם שהוא רפה אונים ואין לו גבורת אנשים ״. אבל לדברי החכם הנ״ל, ״שקר ענו כי נבדק על ידי רופאים מומחים ונמצא חזק ובריא׳(׳אוצר המכתבים׳, ח״א, סי׳ רעג).

אסור לתת זרע לבדיקה אם הוא פורה. רופא אמר לאדם שאינו מוליד, ולא ברור במי האשם – בו או בה – להביא זרעו לבדיקה. האיש שאל את ר׳ יוסף בן נאיים האם מותר להוציא זרע למטרה זו. תשובת החכם הייתה ״אסור, והגיע לסיכום כי ״האיש הזה יבטח בשם אלוקיו, ואלוקינו מרחם, והתקנה המעולה היא ישפוך שיחו לפני מלכו של עולם מתרצה בדמעות והוא מושל בכל ומספר את רובע ישראל ושערי דמעה לא ננעלו ורחמי שדי מרובים״ (׳צאן יוסף׳, סי׳ פב, וכן הנ״ל, ׳שארית הצאן׳, ח״ב, מי׳ קסג).

הזרעה מלאכותית משום שבעלה עקר. מעשה בזוג הנשוי כבר שנתיים וחצי והאשה לא התעברה. הבעל הודה ״שהוא חלוש ועוסק ברפואות מהיום הראשון ועד עתה… האשה נאמנת בטענתה שאין לבעלה גבורת אנשים… הואיל לזרוק לה זרע זר להולידה בלי איש״. ר׳ שאול אבן דנאן פסק כי על הזוג להתגרש, והבעל פטור מלשלם לה כתובתה, והנשאר מנדונייתה ייתן לה מיד (׳הגם שאול׳, ח״ב, סי׳ יח).

בנושא זה דן גם ר׳ שלום משאש בתשובה שכתב בירושלים בתשנ״ב – 1992 – ומסקנתו – כי אם הזרע של ישראל, או של נוכרי, ״שאין בזה שום איסור לא לאם ולא לנולד״ הדבר מותר (׳שמ״ש ומגן׳, ח״ב, סי׳ מב).

בכתביהם של חכמי תוניס, ג'רבה ואלג'יריה.

ר׳ מסעוד אלפאסי שפעל בתוניס, דן בתלונת אשה שבעלה עקר והיא מאסה בו, ״האשה נאמנת בטענתה שאין לבעלה גבורת אנשים״, הוא וישאל אם כופים אותו להתגרש. תשובתו חיובית, והוא מסיים דבריו כי ״כופין להוציא״ (׳משחא דרבותא׳, אהע״ז, סי׳ קנד ס״ז, דפים קמא ע״ב-קמד ע״א).

ר׳ עוזיאל אלחאייך גם הוא מתונים, פסק – ובעקבותיו פסקו חכמים אחרים – כי אשה נשואה שהבעל ״לא בא עליה כדרך כל הארץ אם מחמת עצמה או שאין לו גבורת אנשים ומתה, אין הבעל יורשה ״ (׳משכנות הרועים׳, מערכת אות יו״ד, דף קלז ע״ב).

לא תמיד גירש הבעל גם לאחר עשר שנות עקרות ויותר. בתוניס היה מעשה בראובן שנשא אשה בשנת תקע״ו (1816) ולא זכה להיבנות ממנה. כעבור 14 שנים נפטר אחיו בשנת חופתו, וראובן ייבם את אשתו, שהה עמה קרוב לשמונה שנים, ולא ילדה לו. נשא שלישית, ללא תוצאות. היבמה מינתה בא־כוח, ותבעה בפני בית הדין כי היות שהיא בודדה ״גם בן ואח אין לה״, רוצה להתגרש ולהינשא לאחר, ״אולי תיבנה ממנו להיות לה משען ומשענת לעת זקנתה, גם לעת נסיעתה לחצוב לה קבר בבית מועד לכל חי״. (כלומר, היא רוצה שיהיה לה כסף לקיום ולקניית חלקת קבר). בית הדין הפציר בראובן שיגרש אותה, סירב לקבל דעתם. החכם פסק כי ניתן לכוף אותו לגרש אותה (׳משכנות הרועים׳, דף מג ע״ב-מד ע״א).

בג׳רבה היה מעשה בשנת תרצ״ג (1933) ביהודי שנשא אשה ש׳׳אינה שלמה בדעתה״. בתוך השנה הודה ״דעדיין לא בא עליה מאז כששה חודשים״, באומרו שהוא קשור והיא חזרה לבית אביה (כלפון משה הכהן, ׳שואל ונשאל׳, ח״ו, אהע״ז, סי׳ פ).

חכם מג׳רבה ר׳ יוסף ברבי נשא שלוש נשים ולא זכה להיבנות מהן, סבל ממריבות עם נשיו ומכאובים בגלל שלא זכה לבנים. לא ברור אם האשמה בו או בנשותיו, אם כי סביר יותר שהוא היה עקר.

היות שעקרות פוגעת בדימוי העצמי של הגבר, היו גברים שטענו שהאשה עקרה. במאה ה־19 נשא אדם בתולה באלג׳יר וחי עמה כשש שנים

ויהי היום עמדה האשה ויצאה לטעון שאין לו גבורת אנשים לבא עליה כדרך כל הארץ והיא עדיין בתולה ורוצה להתגרש. והוא אמר שבאמת היא עדיין בתולה שהיא מרדה עליו שאינה מניחתו לבעול…. והוא היה ממתין שבאולי תחזור להיות כדרך איש ואשתו ולכן אינו מגרשה, אלא תחזור בה להיות כדרך כל הארץ.

אבל ר׳ דוד מועטי פסק כי למרות האשמתו את אשתו, ולמרות שהבעל מבקש לדחות את הגירושין ״שתמתין עוד, אולי יתרפא, שאין שומעין לו וכופין אותו לגרש״. כלומר, עליו לפרק את הנישואין(׳צוף דבש׳, סי׳ ס). סיכום המצבים בהקשר לתשלום הכתובה והתוספת כשהגבר עקר והזוג מתגרש, נרשם על ידי ר׳ יצחק אבן תאן:

א. אם בעל ואחר־כך תשש כוחו ואינו יכול לבעול – למרות שמגרש בעקבות תביעתה – ישלם כתובתה והתוספת.

ב.  אם לא בעל כלל ומגרשה ביוזמתו ״ישלם הכל״. כלומר הכתובה והתוספת.

ג.  אם היא תובעת אותו לגירושין – אין לה תוספת.

אבל היו חכמים שקבעו שבכל מקרה, בין שבעל ותשש כוחו ובין שלא בעל כלל, אם היא תובעתו שיגרשנה – אין לה תוספת (׳ליצחק ריח׳, ח״ב, דף כא, אות תיו, סי׳ א).

הורים וילדים בהגותם של חכמי צפון אפריקה. א.בשן

הורים וילדים בהגותם של חכמי צפון אפריקה – אליעזר בשן

פרופסור אליעזר בשן הי"ו

פרופסור אליעזר בשן הי"ו

הספר מתאר את חיי המשפחה של יהודי צפון אפריקה כפי שהם משתקפים בספרותם של חכמי מרוקו, אלג׳יריה, תוניסיה ולוב מן המאה ה־15 עד ימינו; כולל הדינים, התקנות והמנהגים. רוב המקורות שאובים מספרות השאלות והתשובות, הדרושים, המנהגים והשירה       

סיכום הנושא

חכמים היו חלוקים בדעותיהם לגבי השאלה ״האם היא נאמנת או הוא״. חלקם קיבלו את הנחת הרמ״א כי ״בזמן הזה נשים חצופות״, לכן אינה נאמנת. ראינו שלעתים התגלתה עקרותו של הגבר רק אחרי שנים רבות, והאשה התאזרה בסבלנות. דנו בחובת גירושה, ובתשלום הכתובה והתוספת.

היו מקרים שגבר נשא יותר מאשה אחת בהנחה שהפגם באשה, או שהעקרות היא זמנית או מקרית עם אשה מסוימת בלבד. עקרות הגבר היתה אפופה אמונה כי הגבר ״נקשר וכושף״, וניתן לרפאו באמצעים מיסטיים. לבסוף, עמדנו על הטיפול הרפואי בעקרותו, ובאפשרות של שימוש בהזרעה מלאכותית שלא מזרע הבעל.

נושא עקרותו של הגבר, שדנים בו חכמים, היה גורלי לחיי המשפחה. מצד אחד היתה רגישות לכבודו של הבעל ולמעמדו, מצד שני היה רצון שהאשה תממש את נשיותה ואת שאיפתה לצאצאים ולביטחון כלכלי לעת זיקנתה. עם זאת, נראה שעקרות הגבר הייתה נדירה יותר מאשר עקרותה של האשה.

במקור חיצוני: ג׳והן דוידסון רופא אנגלי שביקר בצפון אפריקה בשנות ה־30 של המאה ה־19 כתב, כי במרוקו יהודי רשאי לגרש את אשתו אם לא ילדה לו. הוא מספר על יהודייה מטנג׳יר הנשואה שבע שנים ואין לה צאצאים למרות שהאשמה תלויה בו(50 .Davidson, 1839, p).

פרק ה: לידת בן או בת בלבד, תחליפים לצאצאים

בתלמוד מצויות דעות שונות על לידת בנים לעומת בנות. הנטייה היא להעדפת בנים, שהם היורשים והממשיכים את שרשרת המשפחה, את לימוד התורה וקיומה.

בספרותם של החכמים, בתקנות, בתשובות, במנהגים ובסיפורים, באה לידי ביטוי השאיפה ללידת בן שימשיך את מסורת התורה, את המשפחה ומנהגיה. הברכות והאיחולים הביעו משאת נפש פרטית וציבורית. אחת השאלות בהקשר לנושא זה היא: האם כאשר נזכרות המילים ״בן״ או ״בנים״ הכוונה למין זכר בלבד, או שזה שם עצם קיבוצי לצאצאים בכלל. להלן אתייחס להגדרה הראשונה. במקורות מופיע לעתים צירוף המלים ״בן זכר״. בספרות התשובות עלה הנושא בהקשר לשאלה האם מותר לבעל לשאת אשה שנייה אם הראשונה לא ילדה לו בן. החכמים לא ידעו שמין הילוד נקבע על ידי הגבר.

לפי הדין בשו״ע או״ח, סי׳ רכג, ס״ק א: ״ילדה אשתו זכר – מברך הטוב והמטיב וגם היא צריכה לברך כן״. הוסיף בעל ׳משנה ברורה׳: ״דניחא ליה [טוב לו] בזכר וגם טוב לה שגם לה ניחא בבן זכר, ואפילו היה להם כבר כמה בנים״. הדין מבוסס על ברייתא ברכות, דף נט ע״ב. ר׳ דוד עובדיה מצפרו, בן דורנו, כתב בספרו ׳נהגו העם׳, עמי שצ: לידת הזכר במשפחה וההנאה הנמשכת לכל המשפחה, עיין כיאור הלכה ומשנה ברורה לשו״ע, או״ח, ס׳ רכג, ס״ק א (שהזכרנו לעיל).

תקנה בפאס כי בעת לידת זכר יתרום האב לירושלים. כאשר יהודי ירושלים היו במצוקה גדולה, תוקנה בקהילת פאס תקנה בשנת שם״ג (1603) לסייע ליהודי ירושלים, ונאמר בה ״שכל אחד ואחד יזכור את ירושלים ביום חתונתו וביום שמחת לבו בתת לו השם יתברך בן זכר״. ובהמשך נאמר שבימים אלה יתרום בעל השמחה לירושלים (אברהם אנקאווא, ׳כרם חמר׳, ח״ב, סי׳ מח).

מתקנות פאס משנת תנ״ח (1698) ניתן ללמוד כי כשנולד בן שולחים קמיע לבית היולדת לשמירת הוולד:

ראינו שכל איש ישראל ביום שמחת לבו בהולד לו בן זכר, מרבים העם להביא לו קמיעין שנוהגים לשים בבית הנער הנולד לשמירה, ולהיותם רבים משליכים אותם לאיבוד וזה עון גדול בהיותם נרמסים תחת הרגלים, ולפעמים מושלכים באשפות והוא חילול השם, יען כתוב בהם כמה פסוקים וכמה שמות הקדש. לכן גזרנו שמהיום והלאה לא ישלח שום ת״ח [תלמיד חכם] הקמיעים ההם לבית היולדת כלל. רק בעל הבית ילך אצל הת״ח שירצה והוא יכתבם לו(אברהם אנקאווא, ׳כרם חמד, ח״ב, סי׳ קלט). הורי בנות דואגים בגלל הנדוניה הגבוהה. הדאגה החומרית של הורי בנות באה לידי ביטוי בהסכמה שהתקבלה באותה השנה בפאם:

רוב האנשים אשר בנות יולדו להם, צר ומצוק מצאום ויום ולילה לא ישבותו מקבוע בלבם דאגה על העתיד מיום לידתן עד הגיען לפרקן ועד בכלל, לדעת איכה יעשו כדי לשלחן ולתת לאנשים לסיבת פשיון [התפשטות] נגע צרעת, המנהג הרע אשר נתפשט בימים הללו לבלתי צאת הבנות מדלתי בית אביהן החוצה להיות לאיש כי אם בנדוניא רבה ועוד תוספת מרובה על העיקר (אברהם אנקאווא, ׳כרם חמר׳, ח״ב, סי׳ קלט). השאיפה לבן מבטאת את הרצון לממשיכי לימוד התורה וקיומה. למשל, בפיוט לברית מילה הוסיף ר׳ יוסף כנאפו הסבר: ״בזכות קדושת הזווג שעושה בישראל בקדושה ובטהרה, יותן להם שכר פרי בטן לזכות לבנים שיהיו לימודי האל בתורה״ (׳אות ברית קודש׳, דף מו).

היו חכמים שידעו כי בעת ההריון מינו של התינוק כבר קבוע ואין לשנותו. ביטוי לכך בשו״ע או״ח סי׳ רל, ס״ק א: ״המתפלל על מה שעבר כגון שנכנס לעיר ושמע קול צוחה בעיר ואמר יהי רצון שלא יהא קול זה בתוך ביתי, או שהיתה אשתו מעוברת אחר ארבעים יום לעיבורה ואמר יהי רצון שתלד אשתי זכר, הרי זאת תפילת שוא״.

אבל היו אחרים שלא ידעו זאת. הרמ״א לשו״ע או״ח, סי׳ תרה כותב בהקשר לכפרות ״ולוקחין למעוברת ב׳ תרנגולים אולי תלד זכר״. החכם הניח שהורים ממשיכים לבקש שיהיה להם בן, גם בעת שהאם כבר בהריון.

תקנות בנידון וביצוען

בתקנה שתוקנה בפאס בשנת גש״ן(1593) הותר לגבר לשאת אשה שנייה אם לא ילדה זכר. למרות שהבעל התחייב בעת הנישואין שלא ישא אשה שנייה, אלא בהסכמת אשתו הראשונה. כפי שמובא על ידי ר׳ רפאל בירדוגו, תחת הכותרת:

תקנות איך יוכל לישא אשה על אשתו

תקנה משנת גש״ן (1593) סעיף א:

הנושא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה זרע זכר, אפילו ילדה ומתו לסוף עשר שנים או אחר כך כיון שעברו לו עם אשתו עשר שנים ולא היה לו זרע זכר, יכול לשאת אשה נוספת על אשתו(׳תורות אמת׳, דף פב ע״ב).

בשנת ש״ס (1600) תוקנה תקנה זו, סעיף ג:

וכן בית דין שראו שיש אונס ניכר להם מחמת האשה, נותנין רשות לבעל לישא על אשתו, ואין לה לא גט ולא כתובה, ואף על פי שיש לו זרע זכר מאשתו הראשונה יכול לישא עליה, והכל לפי ראות עיני בית הדין.

סעיף ד:

זה שהתרנו למי שאין לו זרע זכר לישא על אשתו דוקא לישא אשה שראויה לבנים ולא לאשה שאינה ראויה לילד. עבר ונשא אשה שאינה ראויה לבנים, הרי עבר על התנאי [שלא ישא שנייה אלא ברשות הראשונה] ויוציא דתן כתובה. וכן מי שיש לו זרע אפילו מאשה אחרת, אף על פי שאין לו מאשה זו – אינו יכול לישא אשה אחרת (רפאל בירדוגו, ׳תורות אמת׳, דפים פב ע״ב־פג! וכך אברהם אנקאווא, ׳כרם חמר׳, ח״ב, סי׳ לו). ר׳ רפאל בירדוגו התייחס לתקנה זו בהקשר לאדם ״ששהה עם אשתו עשר שנים ולא ילדה, והתירו לו בית הדין לישא אשה״, בהתאם לתקנה (׳משפטים ישרים׳, ח״א, סי׳ קמב, קמד).

בתשרי תק״ד (1743) נשאל יעב״ץ על אשה ששנתיים אחרי נישואיה וסתה הולך ומתמעט עד שחדל לה זה חמש שנים, ״והבעל ראה שכל בני משפחתו מתו ברעב ובדבר שעבר״, רצה לקחת אשה נוספת עליה. החכם ענה כי בהקדמת התקנה הראשונה בנידון בשנת גש״ן (1593) נאמר שכוונתם בתקנות אלה הייתה ״מחמת שראו כמה משפחות שנעקר גזעם מן העולם מחמת שבועה שלא ישא וכו׳ ושראו שבעון זה לבדו יתעכב קץ המשיח״. לכן השתדלו להתקין שיהא אדם רשאי לישא אשה אחרת אם הוא חשוך בנים, או כשיש עיכוב מצד האשה, ״אפילו יש לו בנים״ (׳מוצב״י׳, ח״א, סי׳ כב: אברהם אנקאווא, ׳כרם חמר׳, ח״ב, סי׳ לו).

יעב״ץ הזכיר תקנה שתוקנה בשנת ש״ס (1600) שאפילו אם יש לו זרע זכר, ויש אונס ניכר מחמת האשה יש לבית הדין לתת לו רשות לישא אשה אחרת. ״וקיבלתי מרבותי שאונס ניכר דהיינו חולי המונע לידה או המונע תשמיש״, בית הדין צריך לאפשר לו לישא אשה אחרת, לאחר שתתאמת טענתו על ידי נשים. כי לא קבעו שצריך לחכות עשר שנים מהנישואין עד שיורשה לשאת אשה שנייה, אלא ״היכא [במקום] דאולי יש תקוה״ (׳מוצב״י׳, ח״א, סי׳ כב: ׳כרם חמר׳, שם).

לפי חכם זה, אם במשך עשר שנות הנישואין ילדה זכרים ונפטרו, או שילדה נקבה, ״ולא נמצא לו בן זכר קיים – רשאי לישא אשה אחרת״ (׳מוצב״י׳, ח״ב, סי׳ פ).

התקנות הנ״ל נזכרות על ידי חכמים בדורות הבאים בהקשר לרצון הבעל לשאת אשה נוספת כדי שתביא לו צאצאים, ובייחוד בן. ופסקו שמותר לשאת שנייה אם הראשונה לא ילדה (יוסף בירדוגו, ׳דברי יוסף׳, אהע״ז, סי׳ ז).

אם לא זכה לבן גם מאשתו השנייה – יישא שלישית. ר׳ שלמה אבן דנאן רשם בספר תשובותיו את התקנה משנת גש״ן בנידון תחת הכותרת:

לפיה מותר לשאת אשה אחרת כבר אחרי חמש שנים לאחר הנישואין השניים. לאחר שגירש את אשתו הראשונה שלא ילדה במשך עשר שנים. הכוונה היא למי שלא זכה להיבנות ״בזרע זכר לסוף חמש שנים״, מעת הנישואין השניים. הרקע להקלה זו הוא שאנשים רבים שחיכו עשר שנים לא זכו להיבנות בזרע זכר (׳אשר לשלמה׳, דף קמה ע״ב).

הטרגדיה של אשה ללא בנים. אשה בעלת נכסים שנפטרה ללא ילדים נחשב לה הדבר בחסרון, והרכוש חסר משמעות. ולפני פטירתה ״היא רואה הכל הבל ואין בם מועיל כי היא הולכת בלי בנים ולא ירד אחריה כבודה״, כפי שנאמר במקור משנת תק״ז(1747) (מוצב׳׳י, ח״ב, סי׳ נב). אבל אשה שיש לה בן אחד, והשאר מתים, אסור לו לשאת אשה נוספת. מעשה באדם שהיה נשוי 16 שנים, ורצה לשאת אשה שנייה כי בניה מתים, אבל יש להם בן אחד. יעב״ץ פסק שאסור לו לשאת אשה שנייה עליה (׳מוצב״י׳, ח״א, סי׳ קעח).

בתשובת ר׳ ש״י אביטבול בשנת תקי״ב(1752) נדון מעשה בזוג שנישא כשהיא הייתה קטנה וכבר עברו יותר מעשר שנים מאז שנישאה, ועתה היא מעוברת ויש תקווה ״אולי יחנן ה׳ ותלד זכר״ (׳אבני שי״ש׳, ח״א סי׳ נג).

הורים וילדים בהגותם של חכמי צ.א. א.בשן

הורים וילדים בהגותם של חכמי צפון אפריקה – אליעזר בשן

אם ילדה זכר – לא יישא אשה שנייה

ר׳ רפאל בירדוגו דן בשלוש שאלות אלה:

מי ששהה עם אשתו עשר שנים ולא ילדה והתירו לו בית הדין לישא אשה ולא הספיק לישא אשה עד שנתעברה אשתו וילדה בן זכר, אם בהיתר קאי [האם חל עליו ההיתר לשאת אשה שנייה] ויכול לישא או לא. התשובה שלילית, כי ״יש לו זרע זכר אסור, דכך היתה התקנה שכאשר יהיה לו ממנה זרע זכר לא ישא – והרי יש לו״(׳משפטים ישרים׳, ח״א, סי׳ קמב).

בשאלה אחרת שנשאל אותו חכם מדובר באדם שנשא אשה שנייה, ״וילדה לו זכר ולא התנה עמה שלא יישא אחרת עליה או מתה, אם יכול לישא אחרת״. התשובה שלילית, כי ״סוף סוף יש לו זרע זכר ממנה״(שם, סי׳ קמג).

השאלה האחרונה בנושא זה התייחסה לאדם ששהה עם אשתו עשר שנים ולא ילדה, והותר לו לישא אחרת. ואחר כך נתעברה אשתו הראשונה. השאלה האם יכול לישא את האשה השנייה לפני הלידה של הראשונה או לא. התשובה שמותר לו, כי יש חשש שמא תלד נפל, ואם תלד חי ״שמא נקבה״ (שם, סי׳ קמד).

כל המקורות שלעיל מלמדים שכדי להוליד בן מותר לגבר לשאת אשה נוספת.

ר׳ יוסף בירדוגו דן בכמה מתשובותיו בנושא זה: ההנחה היא שאם במשך עשר שנים לא ילדה, מותר לו לשאת אשה שנייה. השאלה היא האם לנישואי קטנה כבת שש־שבע מונים עשר שנים מיום הנישואין, או מזמן שהיא ראויה לילד. החכם ענה כי לפי חכמי פאס הראשונים אם עברו עשר שנים ״ובן אין לו רשאי לישא אשה אחרת עליה״ (׳דברי יוסף׳, חו״ם, סי׳ ב).

היו מצבים בהם הותר לישא אשה נוספת כבר אחרי חמש שנים. החכם הנ״ל דן באשה שעד גיל 46 – גיל בו רוב הנשים כבר אינן יולדות – לא ילדה זכר. בעלה רצה לשאת אשה נוספת עליה. חכמי פאס פסקו שאם אחרי חמש שנים לא ילדה זכר, מתירים לו שבועתו שלא יישא שנייה, משום: ״בבקר זרע את זרעך ולערב אל תנח ידך״(קהלת י, 6). כלומר, על האדם להוליד גם בגיל מתקדם. לשם כך, מותר לו אפוא לשאת אשה שנייה (שם, אהע״ז, סי׳ ד).

לעומת זאת, מי שיש לו זרע זכר מאשה אחרת, ואין לו מאשתו הנוכחית, אינו רשאי לשאת אשה אחרת עליה, כי יש לו כבר בן (שם, אהע״ז, סי׳ ו).

שאלה אחרת דנה במי שלא היה לו בן בסוף עשר שנות נישואין ואשתו מעוברת. האם מותר לו לשאת אשה אחרת עליה? לפי ר׳ יוסף בירדוגו הנ״ל, היו כמה חכמים שפסקו כי יישא עליה אשה נוספת. כי אם תלד ״ספק חי ספק נפל, ואם תמצי לומר חי, שמא בת״. אבל למרות זאת מסקנתו שלא ישא אחרת כי ״רוב הנשים יולדות חי ומספק שמא זכר שמא נקבה חד ספיקא [ספק אחד] אין לו לישא״(שם, אהע״ז, סי׳ ג).

פסיקה שונה הייתה במקדה הבא. יצחק בן יעקב אזולאי מתושבי העיר סלא Sla, מול רבאט], היה נשוי עם מרים בת שלמה אדרעי ובמשך ארבע עשרה שנים משנישאה לו, לא נבנה ממנה בזרע זכר כי אם בבנות. נוסף לכך היא חולה. ר׳ יעקב בן יקותיאל בירדוגו ענה בשנת תא״ר (1841) כי הוא רשאי לשאת אשה נוספת עליה (׳שופריה דיעקב׳, אהע״ז, סי׳ עא).

בוארזאזאת Quarzazat, בדרומה של מרוקו] היה יהודי שנדד מעיר לעיר לפרנסתו, וחשש לחזור לעירו בגלל סכנה לביטחונו. הוא עדיין לא נבנה בזרע זכר, ורצה לשאת אשה שנייה בתקוה שזו תלד לו בן. הוא אינו רוצה לגרש את אשתו הראשונה, ויש לו עדים כי הוא בעל יכולת כלכלית לפרנס שתי נשים. ר׳ רפאל משה אלבאז ענה כי ״הדין עמו ויכול לישא אשה לקיום המין כי לא תוהו בראה״. וכיוון שיש סכנת נפשות אם יחזור לביתו ולאשתו הראשונה, מותר לו לשאת שנייה (׳הלכה למשה׳, אהע״ז, סי׳ לז).

אשה נתעברה אחדי עשר שנות נישואין. לאחר שהותר לבעל לשאת אשה נוספת, התעברה אשתו הראשונה. השאלה שדן בה ר׳ שלמה אבן דנאן האם רשאי לשאת את השנייה לפני הלידה של הראשונה או לא. תשובתו חיובית, כי יש ספק שמא תלד נפל או תלד נקבה, והוא רוצה בן (׳אשר לשלמה׳, דף קלט ע״ב, אות נון).

לפי תשובה משנת תש״ו (1946) התיר ר׳ שלמה אצבאן הכהן לאדם לשאת אשה נוספת לאחר עשר שנות נישואין, כי אשתו ילדה לו רק בנות והוא טוען כי עדיין לא קיים מצות פריה ורביה. ״אשתו מעכבתו מטעם שעדיין היא ילדה ויולדת, ומן השמים ירחמו עליה ותלד הזכרים״. החכם ביסס את ההיתר שלו לשאת אשה שנייה, בהתבססו על התקנה בפאס בשנת גש״ן שהוזכרה לעיל, ודחה את טיעונה של האשה כי היא עדיין צעירה ״וראויה לילד ואינה משכלת ואין בה מום״ (׳מעלות לשלמה׳, אהע״ז, סי׳ ס).

ר׳ שאול אבן דנאן ענה, בהסתמכו על הנאמר בתשובות יעב״ץ ח ״ב, סי׳ כח, כי ״אפילו יש לו כמה בנים זכרים חיים מאשה אחרת, רשאי לשאת אשה על אשתו בת בנים, ואין זה בכלל שבועה שלא ישא אשה״. ולכן אם אין לו בן זכר מאותה אשה לאחר עשר שנים, מותר לו לשאת אשה נוספת (׳הגם שאול׳, סי׳ פ, דף עו ע״ב).

במאה ה־20 היה מעשה ביהודי שבמשך 28 שנות נישואין אשתו לא ילדה לו בנים. למרות שיש לו בנים ובנות נשואים מאשה אחרת, הוא רצה עוד בנים. בית הדין המקומי ובית הדין הגבוה [בית הדין העליון] במרוקו אישרו לו לשאת אשה נוספת, בהתאם לבקשתו(׳תבואות שמ״ש׳, ח״ג, אהע״ז, סי׳ א).

בג׳רבה אם אין לו בנים ־ אין כופים אותו לשאת אשה שנייה

ר׳ כלפון משה הכהן נשאל בשנת תרפ״ב (1922), על אלמן אשר ״עדיין לא קיים מצות פריה ורביה, שאין לו רק בנות, האם מתירים לו לשאת אשה תוך ג׳ רגלים לאחר פטירת אשתו״.

לפי הדין ביור״ד סי׳ שצב, ס״ק ב: ״מתה אשתו אסור לישא אחרת עד שיעברו עליה שלש רגלים… ואם לא קיים מצות פריה ורביה… או אין לו מי שישמשנו מותר לקדש מיד ולכנוס אחר שבעה״.

החכם השיב שלא זו בלבד שמותר לו, אלא בית הדין צריכים להתיר לו כיון דמדינא [מהדין] הוא מחויב במצות פריה ורביה, ומן הדין היה ראוי לכופו לקיימה כמבואר באהע״ז סי׳ א, ס״ק ג: ״ומי שעברו עליו כ׳ שנה ואינו רוצה לישא בית דין כופין אותו״. אלא דלא נהגו לכוף, אך כשהוא עצמו בא לקיים המצוה, לא די שאין למונעו, אלא שיש לייעץ לו לישא (׳שואל ונשאל׳, ח״א, יור״ד סי׳ קפב). החכם ציטט את ר׳ יעקב בן נאיים, שו״ת ׳זרע יעקב׳: אנן בדידן [אנחנו] נוהגים דאין מניחים לאדם לישא אשה אחרת על אשתו כי אם בשביל איזה סיבה מוכרחת. ומקרוב רצה איש אחד לישא אשה על אשתו מפני שאין לו בנים אלא בנות ואשתו עדיין ראויה לילד. והסכמנו אנחנו ולא הנחנוהו, ואז נתפייס עם אשתו והולידה לו בנים זכרים (׳ברית כהונה השלם׳, אהע״ז, דף שס).

בספרותנו מצויים שירים, תפילות, ברכות ואיחולים שיזכו לבנים, וסגולות ללידת בנים, וכן פתגמים עממיים המבטאים את העדפת הבנים. בעת הנישואין היו שרים:

 ישמח חתן עם הכלה

 בבנים יחידי סגלה

 (יעקב בירדוגו, ׳קול יעקב׳, דף עב).

הורים וילדים בהגותם של חכמי צ.א. א.בשן

 

במישור העממי: סגולות להולדת בן

חכמים רצו לעודד קיום מצוות, ותלו בקיומן כגמול – לידת בנים. כך למשל: מי שמקיים מצות הכנסת אורחים יהיו לו בנים זכרים. לדברי ר׳ רפאל משה אלבאז(׳עדן מקדם׳, תשמ״ט, עמי פז).

במראכש היו נותנים לכלה במשך שמונה ימים אחרי החופה שבעה דגים קטנים, אותם עליה לבלוע, ומאמינים שיהיו לה שבעה בנים. בפאס ובצפרו, לפי עדות מהמאה ה־20, אם הכלה וקרובות לוקחות ילד קטן ומניחות אותו על מיטת הכלולות, הן מאמינות שלזוג יוולד בן זכר. בפורים היו מבקשים, נוסף לפרנסה ובריאות, בנים זכרים (א. מיוסט, 2000 עמי 102, 158).

סגולות ״לעורר רחמים אם יזכה להוליד בן זכר״, הועתקו על ידי ר׳ יוסף כנאפו מהספרים ׳שבט מוסר׳ של ר׳ אליהו הכהן מאיזמיר ומהחיד״א (׳אות ברית קודש׳, דף צד ע״ב).

עלייה לקבר צדיק נחשבה לסגולה. לפי זכרונות של אדם שאשתו בת למשפחה בה נולדו רק בנות, ובמשך 15 שנים ילדה לו חמש בנות. היא עלתה לקבר צדיק, וקנתה מחצלת למקום. לאחר שנה נולד לה בן(מאפו מחלוף, 2000, עמי 19).

בברכת מי שברך בזבד הבת לקרובים נאמר בין השאר: ״ויזכה לאביה ולאמה לראות בשמחתה ובחופתה בבנים זכרים״ (יצחק קורייאט, ׳נחלת אבות ותקון יצחק׳, דף יט).

בתוניסיה ובג׳רבה היו נשים עקרות או כאלה שציפו לבן נוהגות לעמוד ליד כסאו של אליהו בעת ברית המילה, בתקווה שהן תזכינה לבן(י. לבן, תשנ״ז, עמי 55).

הספד על אשה שמתה בלא בנים. אשה שנפטרה בגיל צעיר ובלי בנים היתה נחשבת כמי שראויה לרחמים, ולעתים מצאה נחמה לעקרות במעשים טובים לזולת. בחיבורו של ר׳ אברהם אנקאווא מהעיר אלמעסכר מופיעה הכותרת: ״דרוש דרשתי על אשה כשרה בת קדושים שמתה בלא בנים רחמנא ליצלן״ (׳יקרא דשכבי׳, בתוך: ׳מלל לאברהם׳, דף רעא).

ר׳ רפאל חיים משה בן נאיים כתב בהקדמה לספר דרשותיו ׳פטר רחם׳, ירושלים תרע״ג, כי הוריו רצו בן זכר. לשם כך עלו לקבר ר׳ עמרם בן דיוואן ליד ואזאן. לבסוף נדרו נדר שאם ה׳ ייענה לתפילתם, יעלו לארץ ישראל עוד בהיות התינוק יונק, וכך היה. תפילתם נענתה, ולאחר שנולד המחבר עלו לארץ עם תינוקם.

ב־1884 פורסמה ידיעה על אשה יהודית בטנג׳יר שנדרה שאם תלד בן זכר, תערוך בעת ברית המילה מסיבה מלווה במוסיקה, אליה יוזמנו עניים יהודים ונוצרים, שישבו לחוד:(1884 ,.TM, 13 Nov).

יצחק בן שימול, שליח כי״ח בתיטואן, כתב דו״ח שפורסם בשנת תרמ״ט, ובו נכתב:

לידתו של בן זכתה לתשומת לב על ידי המשפחה והקהילה. המיילדת פורצת בקריאות שמחה בהיולד בן. אדם נכבד היה מורח דבש על שפתיו, ורק לאחר מכן ניתן לאם להניקו. ואילו לידת בת התקבלה בקרירות כנחמא פורתא, ובתקוה לטוב יותר(המליץ, תרמ״ט [1889], גל׳ 93, עמי 3). כשנולד בן אומרת המיילדת ״ברוך הבא״, וכשנולדת בת אומרת ״מסעודה מימונא״ – מבורכת במזל טוב או ״מבארכא מסעודא״ – מבורכת ומאושרת. לביטוי שמחתן על הולדת זכר, הנשים פורצות בקריאות יו־יו. לפי מנהגי קהילת דבדו כשנולד בן אומרת המיילדת (בתרגום מערבית יהודית): ״אלוקים, אלוקים, הרחמים מאלוקים, ברוך הבא באליהו הנביא״. ואם נולדה בת אינה מכריזה דבר, ורק מבקשת להכין ליולדת מושב מתאים (א. מרצייאנו, תשמ״ז, עמי 103: י. בן עמי, תשנ״ב, עמי 69-67).

כשהמיילדת מסיימת את מלאכתה בחיתוך הטבור, בניקויו וחיתולו, היא אוחזת בתינוק בשתי כפותיה, ובעומדה מול המזוזה היא נושאת עיניה למרום בתפילה בערבית יהודית:

השבח וההודיה לשמך הגדול והקדוש על גאולתך את היולדת ופרי בטנה. יהיה רצון מלפניך שהבן הזה יגדל בתורה ובמעשים טובים, חכם וירא ה׳ בחיי אביו ואמו, ויביא ברכה וגאולה לעם ישראל. אחר־כך היא מניחה בפי התינוק גרגיר סוכר ואומרת לו: ״תמתק התורה בפיך כסוכר המתוק הזה״. מוסרת אותו לאם, ומברכת אותה בברכת מזל טוב, ולאחר מכן סועדת עם המשפחה.

במשך שמונה הימים עד הברית נהגה המיילדת לבקר בבית היולדת יום יום, להחליף התחבושת על הטבור. היו שמים רצועת בד טבולה בשמן ומלח סביב בטנו עד שהטבור מתרפא לגמרי. את שכרה קיבלה המיילדת ביום הברית.

היו אמהות שהחזיקו את התינוק ומלמלו באזנו את כל האלף בית, כדי שיתחיל את חייו בשמיעת אותיות התורה. כהגנה מפני השדים היו מניחים לידו צרור מלח ולמראשתיו ספר תהלים. עד ליום הברית היו הנשים באות לבקר את היולדת ולברכה.

שיר למיילדת ולתינוק

המקור: בערבית יהודית

המיילדת מיילדת שלנו, מתוקה כניסתך למפתננו

 את הילד לקחנו אנו, ואילו הבת לשכנתנו.

המיילדת המיילדת, מתוק בואך אל דירתי,

 זה הילד שלי הוא, ואילו הבת לשנואתי. (לסרי, תשמ״ז, עמי 39).

כביטוי לנחיתות הבת לעומת הבן היו שרים במכנאס שירים אלה, המובאים כאן בתרגום מערבית יהודית: מיילדת מקובלת מזלות מבשרת

בשרתיני בבן

תזכי בעיניים פקוחות לגן עדן.

שונים מאד היו השירים ששרו כאשר נולדה בת:

מיילדת אילו היה זה בן

 כי אז זוג נזמים לך אתן

 אך הנה בשרתיני בבת,

 מקל על ראשך ינחת.

כאשר אמרת בת לי

אמרתי לתהות חלילה לי

כי עם החינה בידיה

 בגדי משי יהיו מלבושיה.

מיילדת עיניך שמה

 אם בן, בשרי אמא

אך אם בת מבשרת

תיכווה לשונה בגחלת. (אסתר טולידאנו, תשל״ז, עמי 70-61).

שיר שהיה נהוג לשיר בצפרו:

מיילדת אם הוא זכר ניתן לך מנה יפה

 אם תאמרי היא נקבה סתום פה וגם שפה

מיילדת אם הוא זכר ניתן לך מה שתרצי

אם תאמרי היא נקבה מעין המחט תצאי. (׳יקרא דשכבי׳ לחברת גמ״ח, תרפ״ו! ד. עובדיה, ׳קהלת צפרו׳, ג, עמי 84).

במרוקו, כשהיו אומרים בעת הלידה ״בסימן טוב״ – היה ברור שנולד בן (א. מיוסט, 2000, עמי 143).

ר׳ שלום משאש כתב כי ״דעינינו הרואות בכל באי עולם שאין שום אחד מתפעל ומרגיש כלל בחסרון הבת כלל ובעת לדתה נשמע בבית קול נהי והמה בוכים״ (׳תבואות שמ״ש׳, ח״ג אהע״ז, סי׳ יט).

היה מנהג אצל יהודי מרוקו כי כשנולד בן, היה המלמד בא עם תלמידיו לבית היולדת עם אגרות נגד מזיקים ועין הרע, ושרים ״המלאך הגאל אותי מכל רע״ (בראשית מח, 16): ״שיר למעלות אשא עיני אל ההרים מאין יבא עזרי״ (תהלים קכא, 1) ואלה נתלו בבית היולדת.

בכל לילה עד הברית היו מתכנסים הקרובים בבית היולדת, אומרים פסוקים נגד מזיקים ושרים פיוטים. אחד האורחים נוטל סכין גדולה ודוקר סמלית את הקירות של החדר בה שוהה היולדת, כדי לגרש את השטן. הנוכחים אומרים את הפסוק ״והבאים זכר ונקבה מכל בשר באו, כאשר ציווה אותו אלקים״(בראשית ז, 1). מבית הכנסת מובא ׳כסאו של אליהו׳ לבית היולדת, כשהוא מעוטר בשטיחים וברדידים (ש. מייזליש, תשמ״ה, עמי 106).

הורים וילדים בהגותם של חכמי צפון אפריקה.. א.בשן

הורים וילדים-אליעזר בשן

בג׳רבה השמחה בהולדת בן היתה גדולה: ר׳ כלפון משה הכהן כתב כי ״השמיעו צלצלי שמע שהיו רגילים לעשות רק כשנולד בן״ (׳שואל ונשאל׳, ח״ט, אהע״ז, סי׳ נה).

מי שגומל חסד זוכה ללידת זכר: ר׳ כלפון הנ״ל הביא מעשה בגאון ׳החפץ חיים׳, על אדם שבניו מתו כולם, ובא לפני הגאון וביקש סגולה, והוא השיב: ״איני יודע סגולות, אך תעשה גמילות חסדים ויתן לך בנים, הרגיל לעשות צדקה זוכה לבנים״. אף שעצה זו נאמרה בשם ר׳ ישראל מאיר הכהן, היא תואמת את השקפתם של חכמי המגרב (׳מעשה הצדקה׳, ח״א, דף ח).

בפזמון לברכת המזון בחתונה, לפי מנהגי ג׳רבה, נאמר בין השאר: החתן אשר קבע סעודתו לשובע. זכה לברכות שבע.

יזכה לבנים תשע. (אברהם ביתאן (עורך), ׳קול יעקב׳, חלק ראשון, דף ח ע״א).

בחיבורו של ר׳ עתוג׳י כהן מעתוק בעברית ובערבית יהודית, הוא כותב בעקבות המדרש על הפסוק ״אשה כי תזריע וילדה זכר״ (ויקרא יב, ב): ״אם שמרת ימי נדה אני נותן לך בן ואתה מוהלו לשמונה״(׳יקר הערך׳, מערכת ז, דף כד ע״ב).

גם הוצאה לאור של ספר מזכה בבנים. בספרו של ר׳ יעקב הכהן מג׳רבה, ׳גן יעקב׳, ג׳רבה תער״ב, נכתב:

״המוציא ספר לאור הדפוס זוכה לבנים, שכן אירע מעשה באיש אחד שהיה חשוך בנים ועל ידי שהוציא לאור הדפוס ספר של רב אחד, זכה לבנים״ (שם, אות ו).

מי שמקיים מצוות הכנסת אורחים והלומד תורה בלילה זוכה ללידת בנים (יצחק בוכובזה, ׳לחם לפי הטף׳, סא, קו־קז).

השאיפה לבן התבטאה גם בכך שאדם בעודו פנוי נדר שאם יוולד לו בן יהיה קודש לתורה כל ימיו. וכשגדל הנער והגיע לגיל עשרים, לא הסכים להקדיש את חייו לתורה, ורצה לעסוק במסחר או במלאכה. השאלה שעלתה היא האם חל עליו הנדר של אביו או של אמו. בנושא זה דן ר׳ כלפון משה הכהן והשיב, שאם נהג כך כמה שנים ושינה דעתו, יתירו לו נדרו שלושה אנשים כשאר נדרים. החכם הסתמך על ר׳ יהודה עייאש, ׳בית יהודה׳, יור״ד, סי׳ מט (׳שואל ונשאל׳, ח״ו, יור״ד, סי׳ קעד).

 

אחת הדוגמאות לשאיפת האם ללדת בן היא זו: להורים של ר׳ יהונתן יעקב הכהן בן שלום ג׳אתו נולדו רק בנות, ואמו צמה ארבעים יום רצופים כדי לזכות בבן. ואמנם נענתה ונולד רבנו יהונתן הנ״ל מחבר ׳זרע השלום׳, תרפ״ח (בנימין רפאל כהן, ספר מלכי תרשיש, עמי שלב).

החיד״א חיבר תפילה ליולדת המתחילה במילים ״ותפקוד בזרע של קיימא זרע קודש לכל חשוכי בנים״, זו צוטטה על ידי חכם מג׳רבה (משה הכהן, ׳בני משהי, דף ח, ע״ב).

על מי שהלך לעולמו בלי להניח בנים, נכתב בהקדמה לחיבורו של ר׳ יצחק חדאד מג׳רבה, ׳זרע יצחק׳, ליוורנו תקנ״ג: ״המחבר נפטר בן לח שנים בלי בנים בעונות הרבים כי אם בנות״.

בתוניסיה ובג׳רבה היו נוהגות נשים עקרות, או כאלה שציפו להולדת בן, לעמוד ליד כסאו של אליהו הנביא בעת ברית המילה של ילד כלשהו, בתקווה שתזכינה לבן (י. לבן, תשנ״ז, עמי 55).

בתוניס. אם נודע שנולד בן, היו באים לבית המשפחה ילדים ומבוגרים כדי לשמח את ההורים בזמירות, ואלה היו מגישים מיני מתיקה. הלילה השלישי מכונה ״ליל הזוהר״, אז הובא לבית היולדת כסא של אליהו. נשים התקרבו לכסא והביעו את משאלותיהן בעיקר להולדת בן(מ. דואק, תשל״ט, עמי 30). בפיוט ליולדת שהיו שרים בערבית יהודית בתוניס: אילו תאמרי לי בן אתן לך עגיל מאוזני

(עגיל שאמור לשמור על התינוק מפני מלאך המוות: י. טובי, תש״ס, עט׳ 82). באלג׳ידיה עלתה השאלה מה דינו של אדם ״שאמר הבן הראשון שיתן לי ה׳ אני נותנו קודש לה׳ שישב כל ימיו בבית המדרש על התורה ועל העבודה, ולא יצא לעולם לחולין למלאכה או לסחורה״. כשנשא אשה נולדה לו בת ואחר כך בן. כיוון שהבן לא נולד לו בכור, אולי הנדר אינו תקף. החכם במחצית הראשונה של המאה ה־19 ענה שבמקרה זה אין הנדר תקף (שלמה זוראפה, ׳שער שלמה׳, סי׳ סב, דף יח ע״ב).

בברכת חכם לתלמידו. במכתבו של ר׳ דוד סקלי לתלמידו וחתנו הוא כתב: ״ויפקדהו בבנים זכרים זרע של קיימא״ (׳קרית חנה דוד׳, ח״ב, ירושלים תרצ״ו).

בטריפולי אמנם מזמרים על הבת, אבל הבן עדיף. ר׳ אברהם אדאדי שכתב על מנהגי טריפולי, ציין כי כשנולדת בת ״מזמרים גם על אבי הבת כשקורין אותו לספר תורה, אבל ודאי אם יש עמו בבית הכנסת גם אבי הבן – אבי הבן קודם זכר בא לעולם ברכה באה לעולם, ואין כבודו של הקב״ה עולה אלא מן הזכרים״(׳יוסף לאמרי, מצורף ל׳ויקרא אברהם/ דף קטו ע״א). כשנולד בן, ביחוד בכור, היו חוגגים (ל״י הגיג׳, תש״ס, עמי 323-322). לדברי חוקרת יהודי לוב, סיבת השמחה בהולדת בן ולא בת, כי זו נחשבה כמעמסה על האב, משום שרק לעתים רחוקות נשלחה הבת לעבודה מחוץ לבית (22 .Simon, 1992, p).

בלוב היו שרים שיר בן שבעה בתים שכותרתו ״ריב בין יולדת בן ויולדת בת״. בשלושת הבתים האחרונים משתבחת האם בלידת בת: כשהוגד לי נקבה היא קראתי: שבח לאל הבורא אקשטנה בחרוזי פנינים

ביתי יהיה מעון לתלמיד חכם… (סלושץ, ח״ב, תש״ג, עמי 95-94).

הורים וילדים בהגותם של חכמי צפון אפריקה – אליעזר בשן

הורים וילדים

לידת בנים בלבד

כאמור מצות פריה ורביה מחייבת שיהיו לאדם בן ובת (שו״ע אהע״ז, סי׳ א, ס״ק ה). הנושא נדון בספרות התשובות בהקשר לשאלה כאשר יש לאדם רק בנים, האם מותר לו לשאת אשה נוספת כדי להוליד בת. בין החכמים הדעות חלוקות.

במרוקו, אם אין לו בת אחרי 17 שנות נישואין – הותר לו לשאת אשה נוספת. בתשובות יעב״ץ מופיעה הכותרת: ״רוצה לישא אשה אחרת על אשתו בטענת אין לו בת ובניה מתים״. התשובה מתייחסת ליהודי הנשוי קרוב ל־17 שנים, ויש לו מאשתו רק בן בגיל שלוש ומעלה ונפטר. ״ומאחר שאין לו בן ובת, רצה לישא אשה אחרת עליה בחייה״. היא סירבה ואמרה: ״מאחר שיש לה בן יחנן הקב״ה ותלד בת״. הבעל אמר שהיא יולדת וקוברת, ואין לה וסת קבועה.

חכמי פאס ר׳ מאיר די אבילה, ר׳ יהודה בן עטר, ר׳ אברהם בן דנאן, ר׳ יעקב אבן צור, ר׳ ישועה בן חמו ושמואל בן חותא פסקו שמותר לו לשאת אשה שנייה, כי עדיין לא קיים מצות פריה ורביה (יעב״ץ, ׳מוצב״י׳, ח״א, סי׳ רד).

ר׳ רפאל בירדוגו כתב: ״אם היה לו בן ובת ומתה הבת והניחה בן, לא קיים מצות פרו ורבו״ (׳תורות אמת׳, אהע״ז, סי׳ ו).

אם יש לו בן ואשתו עדיין צעירה אסור לו לשאת אשה שנייה. בשנת כתמ״ר (1900) שאל ר׳ חיים אברהם אליהו שטרית מצפרו את ר׳ שלמה אבן דנאן בפאס את השאלה דלקמן:

אדם נשוי מעל עשר שנים ויש לו ממנה שני בנים, והיא עדיין צעירה אשר אין בה כל מום המונע לידה, והבעל רוצה לקחת לו אשה אחרת בטענה שעדיין לא קיים מצות פריה ורביה כי אין לו בת. האם מתירין לו לישא אשה נוספת. לדעת החכם כיון שיש לו בן, אין מתירין לו. את המסקנה הזאת אישר ר׳ שלמה אבן דנאן, ולדבריו מותר לו לשאת אשה שנייה רק כאשר:

אבד שברה כגון אם היא משכלת או מפלת ג׳ פעמים או יש לה חולי המונע הלידה או פסק וסתה או הזקינה… שאי אפשר לו להשלים ממנה מצות פריה ורביה, אבל באשה שהיא ילדה ועדיין יש לה תקוה להוליד בהיות לו זרע זכר אינו רשאי לשאת שנייה (׳אשר לשלמה׳, סי׳ לד). למסקנה שונה הגיע ר׳ ידידיה מונסונייגו. החכם דן במקרה שלזוג אין בת, ורצונו לשאת אשה אחרת לקיים מצות ׳׳פרו ורבו״. החכם הגיע למסקנה ״שאם לא היתה לו בת לא קיים מצות פריה ורביה במצותה״ (׳דבר אמת׳, אהע״ז, סי׳ נ, נא).

גם במאה ה־20 היתה נטייה לאשר לשאת אשה שנייה אם הראשונה ילדה רק זכר, כשהמטרה לקיים את המצוה. ר׳ יהושע מאמאן בהיותו בעיר סאפי בשנת תש״ט (1949) ולאחר מכן בירושלים בשנת תשנ״ו (1996), דן בעניינו של אדם שיש לו בן מאשה שכבר גירשה, או שהיא נפטרה, ומאשתו השנייה לא נבנה כלל. האם רשאי הוא לשאת אשה אחרת עליה אחרי עשר שנים. החכם הזכיר את המקור של יעב״ץ במוצב״י ח״א סי׳ רד, שהזכרנו לעיל, והסיק שמותר לו לשאת אשה נוספת. וכן אם יש לו בן ואין לו בת ורוצה לשאת אשה כדי שתלד לו בת ״ובזה יקיים מצות פריה ורביה כהלכה״.

מסקנתו שהדבר תלוי בחוות הדעת של בית הדין. אם הם משוכנעים ״שהבעל ירא ה׳ וסר מרע ורוצה באמת לקחת לו אשה אחרת לקיים מצות פריה ורביה מטעם שאשתו כבר הזקינה… יתירו לו״(יהושע מאמאן, ׳עמק יהושע׳, ח״ג, סי׳ נד, ח״ה, אהע״ז, סי׳ יד, טו).

ר׳ שלום משאש דן במספר תשובות בזוגות שנולדו להם רק בנים, והם רוצים גם בנות. בפסק דין שכתב בקזבלנקה בשנת תשי״ג (1953) נדון המעשה הבא:

אדם תבע מאשתו לאפשר לו לשאת אשה שנייה כי ״אין לו ממנה זרע נקבה כי אם זרע זכר, ורוצה לקיים מצות פריה ורביה״, ואין לאשה תקוה ללדת. היא משיבה שזו ״רק עלילת דברים כדי לישא את חשוקתו״. החכם קבע שאין תקדימים שבשביל ללדת בת התירו לשאת אשה שנייה. לדבריו, ״בזמן הזה אין שייכות לדין זה דעינינו הרואות בכל באי עולם שאין שום אחד מתפעל ומרגיש כלל בחסרון הבת״. הוא האמין לאשה שבקשת בעלה היא רק אמתלה כדי למלא תאוותו להלוך אחר עיניו, או בשביל ניגודים עם אשתו לשאת את תשוקתו. החכם הסתמך על דעתם של גדולי הדור חכמי פאס וצפרו(׳תבואות שמ״ש׳, ח״א, אהע״ז, סי׳ יט).

בשנת תשמ״ד (1984) כתב אותו חכם פסק דין בקשר לאדם ״שיש לו הרבה בנים זכרים מאשתו, ודרש מבית הדין לתת לו רשות לישא אשה אחרת עליה, בטענה שאין לו בת ורוצה לקיים מצות פו״ר״ ופריה ורביה], בתשובתו הזכיר את מה שכתב בסי׳ יט הנ״ל, בניגוד לדעתם של חכמי פאס הנזכרים במוצב״י ח״א, סי׳ רד. לדבריו, בזמן הזה אין מתירים במצב כזה לשאת אשה שנייה אפילו יהיה לה חולי המונע לידה. רק אם מחלתה אינה מאפשרת קיום יחסי מין, או שאינה יכולה לבצע את חובותיה בבית לבעלה, מותר לו לשאת אשה עליה (׳תבואות שמ׳׳ש׳, ח״א, אהע״ז, סי׳ כא). החכם דן בנושא זה שוב בספרו ׳שמ״ש ומגן׳ ח״ב, חו״ם סעיף יג, וקבע כי דעתו מנוגדת לזו של ר׳ יהושע מאמאן.

עמדתו של החכם מושפעת מהנוהג בזמן החדש, לפיה אין נושאים אשה שנייה, גם אם האשה הראשונה לא עמדה בכל הציפיות לגבי לידת בנים ובנות.

לידת בן או בת בלבד, תחליפים לצאצאים-א.בשן

בג׳רבה, אם אין לו בת רשאי לישא אשה נוספתהורים וילדים

בשנת תרפ״ו (1926) נשאל ר׳ כלפון משה הכהן על ״מי שבקש לגרש אשתו בגט וכתובה או ישא אחרת מפני שאשתו לא ילדה לו רק בן ולא בת ויש לו יותר מיו״ד שנים שלא ילדה״, והיא בת 70 או 80. האשה ביקשה שישיא את בנו, ואז תיוולד לבנו בת. וכן טענה, שאם הדין עם הבעל, יקח כרצונו משאר בנות העיר זולתי אשה פלונית, ואם לאו, יגרשנה. החכם דחה את טיעוניה, והצדיק את הבעל, כי הוא חייב בקיום מצות פרו ורבו. והטענה ״שישיא בנו והבן אולי יוליד בת טענת הבל היא״, כי הוא חייב במצות פרו ורבו. מסקנתו כי ״הבחירה בידה אם להרשותו לישא אחרת או שתתגרש״ (׳שואל ונשאל׳, ח״א, אהע״ז, סי׳ יט).

במישור העממי. יש פתגם האומר: ״למי שאין בת – קוברת את עצמה בחיים״. למרות שהחברה מצפה לזכרים, האם רוצה בבת, ממנה היא מקבלת יותר חיבה ותשומת לב במקרה של מחלה (36 .Jacobs, 1956, p). העדפת בנים מוזכרת גם במקורות חוץ. באדג׳ט מקין, אנגלי שחיבר כמה חיבורים על מרוקו, כתב בהמשך לתיאור חגיגת ברית מילה, כי יהודי מרוקו אינם ששים להולדת בת (386 .Meakin, 1892, p).

על היהודים שחיים בין הברברים כתב ב־1907 המיסיונר המשומד אליהו זרביב – שליח חברה בשם London Society for Promoting Christianity  כי הנשים היהודיות עונדות קמיעות כדי שיהיה להן – amongst the Jews .(//, NS, 1907, p. 11) בן, וכן כדי להישמר מעין הרע אנתרופולוגים דיווחו בשנות ה־50 של המאה ה־20 על היהודים החיים בנאות מדבר סהרה. כששואלים ׳כמה ילדים יש לך? התשובה מתייחסת רק למספר הבנים. הנשים עושות ככל יכולתן כדי ללדת בנים, בין השאר הן בולעות עורלה של תינוק, שנחשבת לסגולה ללידת בנים. נשים שוויסתן נפסק, צמות 24 שעות, אחר באות למערה קדושה בו כנראה קבור Briggs, 1964,) צדיק, ומבקשות שוויסתן יחזור כדי שתוכלנה ללדת בן

בין היהודים שחיים בהרי האטלס נהוג, שהאם שולחת לכל אחת מהנשים המוזמנות לשמחת הלידה מזון, ואלה מחזירות לה חמש ביצים או מטבעות אם נולד זכר, כאות להמשך לידת בנים, ורק ביצה אחת או מטבע אחת אם נולדה נקבה (217 .Willner, 1961, p).

תחליפים לצאצאים

אנשים שלא הצליחו להעמיד צאצאים, חיפשו דרכים לקיים מצוות אחרות במקום ׳פרו ורבו׳. במרוקו היו חכמים שחיברו ספרים: ר׳ יהודה חליווה, שעלה מפאס לארץ ישראל במחצית הראשונה של המאה ה־16, וחיבר כאן את הספר ׳צפנח פענח׳, רשם את הדברים הבאים: ״ויהיה לי זכות לנפשי להצילני מעונש אותו העולם, שלא זכיתי להיות לי בנים זכרים״ (מ. אידל, תשמ״ד, עמי 123).

לר׳ אברהם הכהן סקלי שכיהן בסוף ימיו בעיר תאזה (Taza), לא היו בנים אלא רק בנות. הוא חיבר ספר על הלכות מילה בשם ׳ברית כרותה׳. בהקדמה כתב שחיבר את הספר בחלום בו חלם כי הוא מלקט דיני מילה, ולכן קרא את שם ספרו ׳ברית כרותה׳, כתחליף לבן שלא הוליד, ואף ראה לנכון לחבר ספר בדינים החלים על בנים (יוסף בן נאיים, ׳מלכי רבנן׳, דף י, ע״א).

בעת החדשה אנו מוצאים בהקדמה לספר דרשות של ר׳ אברהם חי ביטון, הסבר לשם הספר. ביטון עלה ממרוקו לצפת ונפטר ב־1954. לאחר מותו אחיו ערך את ספרו, ונתן לו את השם בן לאברהם (בני ברק תשל״ב), וכך הסביר:

״יהיה זה זכר ושארית למנוח, זכר צדיק לברכה עלי אדמות כי לא היו לו בנים״ (א. שטאל, תשנ״ג, מס׳ 469).

גם לימוד תורה שהוא מצוה חשובה, בא לעתים כתחליף לבן. כך כתב חכם מצפרו בן המאה ה־19:

בשעה שאדם מסתלק מן העולם בלא בנים הוא מיצר ובוכה. אומר לו הקב״ה מפני מה אתה בוכה מפני שלא העמדת פרי בעוה״ז [בעולם הזה] התחתון? יש לך פרי יפה מן הבנים, אומר לפניו רבונו של עולם, איזה פרי העמדתי? אומר הקב״ה התורה שכתוב בה פרי צדיק עץ חיים (רפאל משה אלבאז, ׳עדן מקדם׳, ערך ׳בנים׳, דף מט ע״א). היו נשים עקרות שמצאו תחליף לבנים במעשים טובים כמו למשל בעשיית ספר תורה והקדשתו לבית כנסת. כך נאמר בהקדמה לספרו של ר׳ יוסף בירדוגו, ׳כתונת יוסף׳, ח״ב, תרצ״ה.

לחכם ר׳ יוסף בן יצחק אבן ואליד מתיטואן שעבר לאוראן, לא היו צאצאים. לאחר פטירתו הדפיסה אלמנתו את חיבורו ׳שמו יוסף׳ ירושלים תרס״ז, הכולל תשובות, דרשות ופירוש על ההגדה של פסח.

ר׳ אברהם קורייאט בן המאה ה־19 כתב על אדם שלא היו לו בנים, ציוה לפני מיתתו כי נכסיו יחולקו בין אשתו ובין ״בני הישיבה שהיו לומדים עמו״, וכי בנים אלה יקבלו סכום שבועי קבוע, ועדי הצוואה הם תלמידי החכמים הלומדים, שייהנו מהירושה (׳ברית אבות׳, דף קכג ע״ב-קכד ע״א).

מי שלא היו לו יורשים ־ רכושו עובד לקהילה. לפי התקנות של חכמי קשטיליה וכפי שנהגו חכמי אלג׳יר הרשב״ש ואחרים, למי שאין יורשים, ולא חילק רכושו לפני פטירתו, הקהל זוכה בחלק מעזבונו, ״אך לא יטלו הקהל כי אם שליש״. כך כתב ר׳ משה טולידאנו, בן המאה ה־18 במרוקו (׳השמים החדשים/ חו״ם, סי׳ ריב, דף ע ע״ב).

יש לשער שלא כולם נהגו כך, והיו מטרות שונות למענן הקדישו נשים ואנשים ערירים את רכושם.

הורים וילדים בהגותם של חכמי צפון אפריקה א.בשן

הורים וילדים

במאה ה־20, היה מעשה ביהודי עשיר ״שהיה חשוך בנים״ ונתן כל נכסיו לבית הספר של חברת כי״ח, נוסף לסכום מסוים לצדקה, וסילק את קרוביו מהירושה, ואלה ערערו. ר׳ משה ויזגאן אישר את החלטתו של התורם וציטט חכם הכותב כי:

מעשים בכל יום מי שאין לו בנים מצוה לעשות מנכסיו קרן קיימת ודברים טובים, מפני שרצה להציל את עצמו בצדקה זו, והוא קודם לעצמו מיורשיו (׳ויגד משה׳, סי׳ יא).

בעיר מידלת (Midelt) היתה אלמנה ללא ילדים שרצתה להקדיש את כל רכושה להקדש עניים, אבל אחותה אם לילדים, רוצה לקבל חלק מהירושה. ר׳ משה עטייא פסק שלפי תקנות קשטיליה חייבת להוריש לקרוביה, ולפיכך אינה יכולה להפקיע את אחותה מכל רכושה, אלא חייבת לתת לה חלק מהרכוש (׳מעט מים׳, חו״ם, סי׳ א).

עקרה אימצה ילדה שנולדה מזנות. בזמן החדש, עם הכרסום במסגרת המסורתית, אירעו יותר מקרים שבנות יהודיות הרו מחוץ לנישואין. על בת שנולדה בדרך זו, דן ר׳ משה ויזגאן. הוריה הניחו אותה במוסד, ״בבית גומלי חסדים שמניחים בה ילדים שאין להם הורים שיטפלו בהם בני ברית ושאינם בני ברית״. הוריה היו בחזקת יהודים וסירבו להודיע את שמם, כי התביישו שנולדה בזנות. ״והבת לקחה אותה אשה ישראלית שהיא עקרה וגדלה אותה בביתה כמו בתה״(׳ויגד משה׳, סי׳ לו).

ר׳ שלמה זרקא יליד תוניס שעבר לאלג׳יר, כתב בחיבורו ׳שי למורא׳ שתי עצות למי שאין לו בנים:

א.         שאם יבוא לבית הכנסת ויאזין ללימוד התינוקות וישמח בהם הרבה ויתפלל [על עצמו] בזכות מעשיהם, הקב״ה ישמחו בבנים.

ב.         יבקש אחר ילד עני ויתום, יביאהו לביתו יאכילו וישקהו ויחנכו בעצמו בלימוד ובדרך ארץ כאילו הוא בנו ממש, כמו שאמרו רבותינו(מגילה, יג ע״א) כל המגדל יתום ויתומה בתוך ביתו מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו (ש. אלקיים, תשנ״ז, עמי 50).

בג׳רבה אדם ״שהיה נעדר מהבנים והבנות והשתדל בכל עוז לקיים מצות פריה ורביה ולא השיגה ידו והיה אוהב התורה ולומדיה״ וביחוד לשני תלמידי חכמים מק״ק אלחארה אלכבירה שבאי ג׳רבה. בהיותו על ערש דווי כתב בצוואתו בשנת תרע״ט (1919) שחלק מהכסף יוקדש למזונות נשיו והשאר לשני חכמים (כלפון משה הכהן, ׳שואל ונשאל׳, חלק ד, חו״ם, סי׳ א; ח״ט, חו״ם, סי׳ כב).

הערות לפרק

נקבות״: קידושין פב, ע״ב, פסחים סה, ע״א! בעד בנים זכרים: ״אמר רבי יצחק אמר רבי אמי כיון שבא זכר בעולם בא שלום בעולם״: נידה לא ע״ב. מדרש תנחומא, חיי שרה ג, ד״ה ״ואברהם זקן״. לפסוק: ״וה׳ ברך את אברהם בכל״ (בראשית כד, 1). המדרש בבראשית רבה: ״ר׳ יהודה אמר שנתן לו נקבה, אמר לו ר׳ נחמיה עקר ביתו של מלך לא כתוב בו ברכה אלא וה׳ ברך את אברהם בכל, שלא נתן לו בת כל עיקר״.

בחיבור של ר׳ יוסף חיים בן אליהו מבגדאד על ברית המילה, הוא כותב על עדיפות הבן על הבת. לפסוק ״וה׳ ברך את אברהם בכל״(בראשית כד, 1) דרשו חכמים, בבא בתרא טז, ע״ב: ״רבי מאיר אומר שלא היתה לו בת״. ״בכל׳ גימטריא ״בן״. בהמשך שואל החכם: ״הלא הבת היא צורך לעולם… זכר בגימטריא ברכה, נקבה בגימטריא נזק״: ׳מלאך הברית׳, עמי 31-30. גם בחברה היהודית האירופית הועדפו זכרים על נקבות. בימי הביניים: גרוסמן, תשס״א, עמי 53. לפסוק בבראשית ל, 21: ״ואחר ילדה בת ותקרא את שמה דינה״. פירשו בעלי התוספות: ״לא נכתבה הודאה על לידת הבת״. מצוטט גם על ידי א. באומגרטן, תש״ס, עמי 58. במאה ה־19: בתקנות של ׳חבורת המשניות׳ בעיירות מולדובה בשנת תרמ״ד (1884) נאמר שכל חבר יתרום פראנק לכל לידת בן זכר, וחצי פראנק ללידת בת: י. גלר, תש״ס, עמי רלג, רלה. 2.

בספר על פאס לפני תקופת החסות, כותב המחבר כי אצל היהודים לידת בן גורמת ליתר שמחה מאשר לידת בת: 573 .Le Tourneau 1949, p. על השמחה אצל היהודים בהולדת בן: 149

בתאורירת נהגו לברך את החתן ב״בנים זכרים״: י. שיטרית, תשס״ג, עמי 490. י.. בחיבור מאשכנז מהמאה ה־13 נזכר סימן לאשה בהיותה בהריון אם תלד זכר. ״אם תקדים בלכתה רגל ימנית לשמאלית -1 מעוברת זכר, ואם לאו – מעוברת נקבה״: א. באומגרטן, תש״ס, עמי 73. 4. ר. בן שמחון, תשל״ט, עמי 18 ¡ רפאל אוחנא, ׳מראה הילדים׳ דפים יח-כא ע״ב. פרטים נוספים, בפרק א של חיבורי זה. בזכרונות של בת שהוריה עלו ממרוקו ונישאו בארץ, היא ציינה כי אבא שלה היה נוהג לומר: ״טיוב שיש לי רק שתי בנות, [כי] בנות מביאות צרות״: ש. סבן, תש״ן, עמי 66. אין שמחה כשנולדת בת, אלא רק כשנולד בן: בעת התפילה, כשפותחים את ההיכל אומרים ״ותיהב לי בנין דכרין [בנים זכרים] שיכוון על בניו וחתניו״: ע. אביכזר, תשנ״ב, עמי קג. קינה למי שנולדה לו בת: בספר ׳יקרא דשכבי׳ לחברת גומלי חסדים, פאס תרפ״ו.

תקוה לבן זכר. לר׳ דוד אביחצירא, נכדו של ר׳ יעקב היו רק בנות. ובנים שנולדו לו נפטרו בקטנותם ״וכל ימיו השתדל להקים זרע קדש בן זכר״. כך כתב ר׳ יוסף בן נאיים: ׳מלכי רבנן׳, דף כז ע״ב.

בזכות חיבורו יהיו לו בנים. בהסכמה לספרו של ר׳ מאיר קורקוס, ׳בן מאיר׳, ירושלים תרע״ג, כתב הרב יהודה מויאל ״שבזכות זה יפקדהו ה׳ יתברך בבנים זכרים של קיימא״.

כדימוי ללימוד תורה. בהקדמה לספרו של ר׳ יוסף בן אדהאן, ׳דברי יוסף

ברכה בהבעת תודה. בהקדמת ר׳ רפאל אהרן בן שמעון לספר ׳אהבת הקדמונים/ ירושלים תרמ״ט, בירך את מכלוף אפלאלו ורעיתו שאירחוהו בהיותו שליח ירושלים במרוקו: ״יפקדוהו בזרע של קיימא בבנים״. בברכות לתורמים להדפסת ספרים: ״ישמרהו ויתן לו בנים זכרים של קיימא״. ברכה לתורם להדפסת ספרו של ר׳ יוסף כנאפו, ׳אות ברית קודש׳, ליוורנו תרמ״ד. בהקדמה לספרו של ר׳ עמרם אלבאז, ׳חיי עמרם׳, מכנאס תש״ט, בירך ר׳ יוסף משאש את התורמים: שיהיו להם ״בנים זכרים של קיימה״. בהקדמה לספרו של ר׳ שמואל מרצייאנו, ׳ויען שמואל׳, ירושלים תשי״ט, נכתבה ברכה לתורם שיזכה שבתו תהיה

״אשת חיל ותזכה לבנים ובני בנים״. ברכה כזו נכתבה גם לתורם להדפסת ספרו של ר׳ כלפון משה הכהן, ׳תורה וחיים׳, תשב ״ד.

על פי זכרונות על השכונה היהודית בתוניס, קרובת משפחה של המחברת היתה עקרה. לאחר טיפול על ידי אמה של המחברת נולדו לעקרה חצי תריסר בנים: מ. דואק, תשל״ט, עמי 19-18. בספר על תוניס שראה אור בסוף המאה ה־19 כותב המחבר כי יהודים אינם מתחתנים עם גויים, בגלל האמונה שמהנישואין האלה יוולדו רק בנות. כנראה שזו שמועה ששמע בהיותו בתוניס. המחבר טעה, כי ההתנגדות לנישואין עם נוכרים היא על בסיס דתי, ללא קשר ללידת בת או בן. אבל מכאן ניתן להסיק כמה חשובה לידת בנים: 138 .Vivian, 1899, p.

 

פרק ו: האשה בהריון, הפלותהורים וילדים מעמדו המשפטי של העובר

פרק ו: האשה בהריון, הפלותהורים וילדים

מעמדו המשפטי של העובר.

מעמדו של העובר הוא כמו של אדם חי: ״נוח שהרג נפש אפילו עובר במעי אמו – נהרג עליו״ (רמב״ם, הלכות מלכים, פרק ט, הלכה ד). ״המזכה לעובר – לא קנה אבל בעובר שהוא בנו קנה, משום דדעתו של אדם קרובה אצל בנו״.

לידה לפני המועד הרגיל עלולה היתה לעורר חשש שמא הרתה לפני הנישואין. השאלה היתה האם ייתכן שאשה יולדת לאחר חמישה חודשים. ר׳ רפאל מסעוד אבן מוחא ציטט בשנת תרכ״ב (1862) את הרמ״א לשו״ע, אהע״ז, סי׳ ד, ס״ק יד: ״אשה שנתעברה מבעלה סוף מיון וילדה תחלת כסלו, אף על פי שאין ביניהם אלא רק חמשה חדשים, לא חיישינן [לא חוששים] לבנה לומר, שהיתה מעוברת קודם לכן״(׳פרדס רימונים׳, אהע״ז, סי׳ כב).

המיילדת בודקת את האשה אם היא בהריון. מעשה באשה שיצא עליה שם רע, ונחשדה שהרתה מגבר זר. המיילדות נתבקשו לבדוק אם היא בהריון והתברר שלא (ש״י אביטבול, ׳אבני שי״ש׳, ח״ב, סי׳ ק).

יש הלכות מיוחדות לאשה בהריון. למשל, אין משביעים אותה. וכך כתב ר׳ שלמה זרקא בן המאה ה־19 שפעל באלג׳יר: ״האשה משעת הריונה תשתדל שלא להעלות על דל שפתיה שם שמים ושם שבועה, ואפילו שבועת אמת.

הדברים חוזרים על ידי חכמי מרוקו: ״לא מפני סכנת הולד אלא משום סכנתא דידה [שלה] שלא תסתכן בלידה, דאפילו בשבועת אמת יש סכנה״ (יצחק אבן דנאן, ׳ליצחק ריח׳, ח״ב, חו״ם הלכות שבועה, דף פח ע״ב). ר׳ שלמה אבן דנאן כתב כי אין משביעים מעוברת משום סכנת העובר (׳אשר לשלמה׳, דף קמה).

מתנות. בתחילת הריונה ולקראת הסיום היה נהוג לשלוח לאשה מאכלים מיוחדים לשבתות, ומתנות נוספות.

תקנות להגבלת המתנות. לפי תקנה במכנאס בשנת תר״ן (1890) על הגבלת המתנות ניתן ללמוד, כי היה נהוג להעניק לאשה בהיותה בהריון מתנות מופרזות. התקנה קובעת כי אין להעניק אלא בגדים ושמיכה לתינוק, בקבוק יין שרף ״וכל אחד לפי כבודו״. אבל לא עמדו בהגבלות, וכתוצאה מכך חזרו על התקנה בשנת תרנ״ח (1898) (מרדכי עמאר, תשנ״ו, עמי רסח, שסח-שסט). בהריון הראשון היה נהוג בקהילת צפרו כי משפחת האשה מכינה סל ובו חיתולים, בגדים ושמיכות לילד ולילדה, ומביאה אותם בטקס מיוחד הנקרא ״למסבבך״. ומשפחת הבעל היתה עורכת מסיבה. לפי תקנות בצפרו בשנת תרס״ד (1904) שהיו מיועדות לצמצום המותרות במסיבות, נאמר כי יוגש רק תה, ולא שום תבשיל, לא ביצים ולא מאחייא [ערק]. בלידות הבאות היתה האם מכינה בעצמה את בגדי התינוק. מנהג זה היה קיים גם בזמן החדש (ד. עובדיה, ׳קהלת צפרו/ מס׳ 258, ח״ג, עמי 82-81; א. מיוסט, 2000, עמי 171).

תפילות

בעת הוצאת ספר התורה לקריאה בשבתות, היתה אמה של היולדת מבקשת בערבית לידה קלה (י. בן עמי, תשנ״ב, עמי 68).

תפילת האשה בהריון מתקבלת בשערי שמים. בשיר שמחברו כנראה ר׳ עמרם אלבאז מצפרו בן המאה ה־19, אומרת האשה: ״שמע את קולי כמו שאתה שומע את קול האשה ההרה״(י. שיטרית, תשנ״ד, עמי 103). לפי הנוסח המובא על ידי החיד״א, בהגיעה לחודש השלישי יבקש הבעל: שתתמלא רחמים על כל עוברות עמך ישראל ובפרט על אשתי ותקל מעליה צער העבור ועשה למען רחמיך שיתקיים העיבור בבריאות ויגמור לטובה בכל איבריו וגידיו ולא תפיל אשתי למען רחמיך המרובים וימלאו ימיה ללדת ולא תהיה משכלה…

כשנכנסה לחודש התשיעי לעיבורה, יאמר הבעל תפילה דומה (חיד״א, ׳סנסן ליאיר׳, בתוך ׳עבודת הקודש׳, דפים סב-סג: רפאל אוחנא, ׳מראה הילדים׳, דף יב ע״א, וכן דף לג, ע״א). המיילדות מעידות שהיא בהריון. ר׳ כלפון משה הכהן כתב:

מי שמת והניח אשתו מעוברת שכן העידו המילדות וכמה נשים שהיא מעוברת ואחרי זמן מה חלתה מאיזה סיבה היא וולדה והיתה מתעסקת באיזה רפואות… אחרי עבור ימים מספר ראוה המילדות הנזכרות ואמרו שאין לה שום עיבור (׳שואל ונשאל׳, חלק ח, אהע״ז, סי׳ עב).

יחס מיוחד לאשה בהריון והקלות בתעניות

יחס מיוחד לאשה בהריון והקלות בתעניותהורים וילדים

חודשי ההריון היו קריטיים לאשה ולגורל צאצאיה. בחודשים אלה היא זוכה ליחס מיוחד. מונעים ממנה מאמץ וזקוקה למנוחה. אם תתאווה למשהו יש לספק לה, שאם לא – היא עלולה לסכן עצמה ואת עוברה. הדבר מעוגן במסכת יומא פרק ח, משנה ה: ״עוברה שהריחה, מאכילין אותה עד שתשיב״. הרמב״ם בהלכות שביתת עשור פרק ב, הל׳ ט כותב: ״עוברה שהריחה לוחשין לה באזנה שיום הכפורים הוא, ואם נתקררה דעתה בזכרון זה – מוטב, ואם לאו – מאכילין אותה עד שתתישב נפשה״. וכן בשו״ע או׳׳ח, סי׳ תריז: ״עוברה שהריחה״ כתב הרמ״א: ״ופניה משתנים אף על פי שלא אמרה צריכה אני. לוחשים לה באזנה שיום הכיפורים הוא אם נתקררה דעתה בזכרון זה – מוטב, ואם לאו – מאכילין אותה עד שתתיישב דעתה״. כך כתב גם ר׳ מרדכי קורקוס ׳גדולת מרדכי׳, דף קג, ור׳ בנציון הכהן, ׳שערי ציון׳ או״ח, סי׳ לו.

אשר לט׳ באב: שו״ע או״ח סי׳ תקנד, ס״ק ה: ״עוברות ומיניקות מתענות בט׳ באב כדרך שמתענות ומשלימות ביום כפור, אבל בג׳ צומות אחרים פטורים״. בהקשר לתעניות אותו דין נוהג לגבי עוברה, יולדת ומניקה.

על פי המנהג גם נשים בכורות מתענות בערב פסח, אבל המעוברות כמו המניקות לא יתענו ויש איסור לגרום להן להחמיר, כי יש לחוש לולד. כך כתב ר׳ כלפון משה הכהן מג׳רבה (׳ברית כהונה׳, תשכ״ז או״ח, דף מא סי׳ ז).

החכם הנ״ל נשאל בשנת תרפ״ב (1922) האם לפי המנהג בג׳רבה עוברות ומניקות מתענות בארבע התעניות – צום גדליה, י בטבת, תענית אסתר ויז בתמוז. היו נשים שהחמירו על עצמן והתענו. הוא ציטט את הרמ׳׳א לשו״ע, או״ח סי׳ תקן, ס״ק א:

עוברות ומניקות שמצטערות הרבה אין להתענות, ואפילו אינן מצטערות אינן מחויבות להתענות, אלא שנהגו להחמיר ודוקא בג׳ צומות, אבל בט׳ באב מחויבות להשלים.

ר׳ כלפון חשש לצער האשה וסכנת הולד, וסיכם כי יש להודיע ברבים שלא יתענו ״ואם יחמירו – איסורא עבדי״ [הן עוברות על איסור]. אבל אין מנהג קבוע בנידון (׳שואל ונשאל׳, ח״ד, או״ח, סי׳ ז, ח). ביום צום גדליה שנת תרפ״ו כתב החכם בנידון שוב: גם שמענו כי יש בעלי בתים והם בתור תלמידי חכמים שמכריחים אנשי ביתם בהיותן מעוברות או מניקות לאכול בתעניות הנזכרות מחשש נזק ואין מחלקים בזה בין מצטערות לשאין מצטערות. החכם התנגד להחמרה על ידי הנשים, בגלל החולשה השולטת בימיו. וסיכם בלשון זו:

ובפרט בימינו אלה שירדה חולשה לעולם הרבה מצד טבע הדורות שהולכים ונחלשים אם מצד היוקר והבצורת אשר בעונותינו הרבים רוב הבינוניים וכל שכן העניים והאביונים מצבם ומצב אנשי ביתם בתכלית החולשה. ולכן אין להחמיר כלל, ואפילו התרה נראה דאין צריך, דכשאנו באים להצריך התרה, הני נשי דעתם קלה עליהם וחושבות שמצוה רבה להתענות אפילו כשהן מעוברות ומניקות… ולכן סמכינן [אנו סומכים] בזה על המתירים גם בלא התרה (שם, ח״ד, או״ח, סי׳ לח). החכם דן בנושא זה בכמה מקומות בספרו: בחלק ח, או״ח, סי׳ סט, ציטט את רבעו ירוחם בשם הגאונים כי ״מעוברת אסורה להתענות זולתי בט׳ באב ויום הכיפורים משום צער הולד, וכך גם דעת מרן ר׳ יוסף קארו״. החכם הוסיף כי גם ״איסוראי איכא [יש בזה איסור] דכיון שפטורות מלהתענות והם מצערים את הולד״.

בחלק ח, או״ח, סי׳ עג הוא סיכם: ״תראה דעוברות ומניקות אסורות להתענות ובפרט בדורות חלושים אלו ובפרט במקומות החמים שהתענית קשה יותר״.

החכם הסתמך גם על פסק דין של הרב עובדיה יוסף, כפי שכתב בספרו ׳יחוה דעת׳ ח״א, סי׳ לה, לפטור המעוברות משעברו ארבעים יום להריון, והמניקה כל כד חודש, אפילו אינה מניקה (׳שואל ונשאל/ ח״ח, או״ח, סי׳ עג).

בתשובה אחרת בנושא זה מסופק החכם אם העוברות והמניקות מתענות בשאר תעניות חוץ מיום כיפור ותשעה באב, מהדין או מכוח מנהג. בג׳רבה אין מנהג קבוע בזה.

לפי המסופר בזמן הזה על שם ההמון והמיילדות דכמה ילדים בר מינן באים לידי סכנה על ידי התענית אם בימי עיבורן אם בימי יניקתן אם מצד חסרון החלב הראוי, כי בעירנו אי ג׳רבה בשנים ההם היו רובם ככולם חיים רק מהיניקה. עין רואה ואזן שומעת דסוגים אלו מסורים ביד הנשים ואף אם באמת נהגו, אין מנהגם כלום דלא יודעים [יודעות] שהם מותרים לגמרי מדינא וקבלו על עצמם איסור(שם, ח״ח, או״ח, סי׳ עה). בתשובה אחרת ללא תאריך, חזר החכם על השאלה האם עוברות ומניקות חייבות להתענות בארבעת הצומות. בניגוד לדברי הרמ״א, החכם הסתמך על ׳בית יוסף׳ לשו״ע בסימן זה בשם רבינו ירוחם שאסור להן להתענות. והדבר תואם את גישתו של החכם מג׳רבה: ״כי באו לשאול על זה, אנכי אמרתי כי לדעתי אין מתענות״ (׳שואל ונשאל׳, ח״ט או״ח, סי׳ לה).

וכך כתב ר׳ דוד מועטי מאלג׳יר: ״עוברות ומניקות ומי שאינו יכול להתענות מאיזה חולי – אינו צריך התרה״ (׳אשר לדוד׳, או״ח, דף יא). היה נהוג שבימי הריונה הבעל קונה לה פרי חדש, ושכנותיה נותנות לה לטעום מתבשיל שלהן.3

תרומות. ר׳ שלמה זרקא, חכם בן המאה ה־19, כתב כי לתועלת התינוק יעשה בעלה, מעשה זה: מתחילת ההריון עד סופה יקח בכל יום פרוטה, יסתירה ויאמר: ״פרוטה זו שאני לוקח היא לעילוי נשמת רבי מאיר בעל הנס״. אחר כך ישלח את הכסף לטבריה (ש. אלקיים, תשנ״ז, עמי 48).

ר׳ אברהם אדאדי מטריפולי כותב על הנוהג כי בימי עיבורה הבעל תורם [לצדקה] (׳השומר אמת/ דף חי).

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
מרץ 2024
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר