תולדות האסלאם והחדית.


דרכי ההצלה מחבלי־יום הדין- פרקים בתולדות הערבים והאסלאם

דרכי ההצלה מחבלי־יום הדין פרקים בתולדות האסלאםפרקים בתולדות הערבים והאסלאם

יש בפי מוחמד בפרק זמן זה רק תביעה אחת: להאמין ולפחד. העיקר הוא לדעת שהחשבון יבוא, כל השאר הוא רק -דבר צדדי. על כן, בין דרכי הישועה, בין המצוות שקיומן מזכה את האדם, עומדת במקום הראשון — האמונה, הפחד מפני יום הדין. ובראש כל החטאים — להיות מן המכחישים את האמת הזאת. מעשים מועטים נזכרים כחובה על האדם: תפילה עם טהרת הגוף וצדקה. התפילה מלווה בהשתחוויות (ראה למשל בסוף סודה 96). יש גם תפילה הנערכת בלילה ונמשכת חצי לילה.

אם תפילה מביעה את שיעבודו של האדם לבורא וקבלת דינו, באה הצדקה להראות שהאדם מבזה את קנייני העולם הזה ובוחר בעולם הבא. הצדקה היא מצווה שניתנה לאדם כדי להזדהות, כדי להיטהר ולזכות בדין. המלה היא מלה יהודית במובן הכפול הזה. צדקה היא מתן כסף לעניים, האכלת רעבים, רחמנות על יתומים וקריאת דרור לעבדים.

מדובר גם על מצוות מוסריות, כגון שאדם עומד בדיבורו ואינו מרמה ואינו משקר. אך דברים אלה כמעט טובעים בתוך החומר האחר. בסוף התקופה הזאת נמצא בסורה 70, 22 ואילך, שמוחמד מונה את התכונות של המאמינים: הם מאריכים בתפילה, נותנים מכספם לשואל, צנועים, כלומר — אין פוגעים באשה, מאמינים ביום הדין וחרדים לקראתו.

המאמינים הראשונים

שאלה נכבדה היא זו: מי היו המאמינים הראשונים בנביא מוחמד, שהרי טיבם של המאמינים הראשונים מעיד על הבשורה. בשאלה זו התווכחו הרבה כבר בראשית האסלאם. וטבעי הוא, שכן להיות ראשון זו בכלל מידה של הצטיינות, ולא כל שכן כשהיה בדבר זה גם משום דררא דממונא, או לפחות כבוד.

דבר שיש בו דררא דממונא הוא דבר, שפסיקה לגביו שלא כדין עלולה לגרום הפסד ממון למישהו.
דבר שאין בו דררא דממונא הוא למשל ספק לגבי מציאה, כגון שניים  אוחזים בטלית, וכל אחד טוען שהוא מצא אותה, ולכן כולה שלו, שגם אם יפסקו שלא כדין, לא ייגרם חסרון והפסד ממון לאיש, משום שהמציאה באה לידיו חינם. הסבר זה הוא לדעת רש"י. התוספות (שם, ד"ה היכא) מפרשים באופן אחר.

ובריב המפלגות היה זה גם נשק: מי משלנו, ממשפחתנו, היה ראשון שהאמין בנביא. גם המחקר המודרני חלוק מאוד בשאלה זו. אך לי נראה, שמימצא המקורות מרשה לנו להגיע לכלל מסקנות ברורות ובדוקות בעיקרי הדברים החשובים לנו מבחינה דתית.

כבר הזכרנו את ח׳דיג׳ה, אשתו של מוחמד, את זיד — בנו המאומץ של מוחמד, ואת עלי — בן דודו שהיה גר בביתו, שהיו המאמינים הראשונים. וכך אומר תיאופנס, ההיסטוריון הביזנטי הנוצרי בן המאה התשיעית: אשת מוחמד האמינה בו והיא בישרה לנשים אחרות של שבטו, וכך באה השמועה מן הנשים אל האנשים ובראשונה אל אבּו בכּר, שמוחמד השאירו כממלא מקומו. ההיסטוריון הביזנטי אינו אלא הד של מה שהיה ידוע בין הנוצרים של סוריה, כלומר: מה ששמעו שם מן המוסלמים.

אין חילוקי דעות על כך, שאחרי בני המשפחה היה אַבּוּ בַּכֵּר מראשוני המאמינים. הוא היה סוחר עשיר, אדם נוח ומקובל על הבריות. לפי דברי מוחמד, הוא היה היחיד שקיבל את האסלאם בלי פקפוק ובלי הרהורים, ובמשך כל חייו הראה אמונה ללא הרהורים. על כן הוא נקרא ״אלצדיק״. מלה זו צריכה פירוש.

בקוראן נקרא יוסף ״צדיק״. (אין זה אלא כינוי מקובל של יוסף במדרש — יוסף הצדיק). בערבית יש למלה ״צדיק״ משמעות אחרת מאשר בעברית. היא נגזרת מן השורש ״ צ ד ק ״ — דיבר אמת, או מן הפועל ״צדק״ — האמין. ״אלצדיק״ בערבית פירושו איש דובר אמת. על כן נקרא אברהם בקוראן (סורה 19, 41) ״צדיק נביא״ — הנביא הצדיק, נביא האמת, הנביא הדובר אמת. אולם בכינויו של אבּו בכּר המשמעות היא — המאמין.״ כידוע, נשא מוחמד את בתו של אבו בּכּר עאישה לאשה, אף שהיא היתה ילדה קטנה והוא היה אז כבן חמישים. דבר זה מצביע על ידידות קרובה בינו ובין אבו בכּר. והוא, אבו בכּר, רכש לו למוחמד את עת׳מאן ואחרים שהצטיינו מאוחר יותר באסלאם, כגון סעד בן אַבִּי וַקַאץ.

היו שפקפקו אם אנשים בעלי עמדה חשובה באסלאם, כגון אבו בכּר ועת׳מאן, שהיו חליפים, היו מהמאמינים הראשונים. אך כאשר אנו רואים את הרשימה של ראשוני המאמינים, אנו צריכים גם לתת את דעתנו על מה שחסר באותה רשימה. והנה אנו רואים, שגדולי האסלאם ואבות המשפחות המהוללות ביותר באסלאם חסרים כאן. חסר כאן, למשל, עֻמַר, החליף השני, שהוא מייסדה הממשי של ממלכת האסלאם. חסר כאן עַבַּאס, דודו של מוחמד, שהיה אבי השושלת של החליפים העבאסים. חסר כאן אבו טאלב, שהיה אביהם של כל השושלות מבית עלי ופאטמה; חסר חַמזַה — דוד אחר של מוחמד שמת מות־קדושים על האסלאם במלחמה. מכאן אנו למדים, שרשימה זו אינה יכולה להיות בדויה, אלא שהיא מבוססת על מסורת אמיתית. ההיסטוריון המוסלמי אבן השאם,״ לאחר שהוא מונה את האנשים האלה, מונה עוד ארבעים וחמישה אנשים ונשים שהתאסלמו בראשית האסלאם. והנה גם אותם האנשים, כמו אלה שהזכרתי קודם, הם ממשפחות שונות: יש עבדים ששוחררו, ויש בני־ברית, היינו אנשים שאינם מן המשפחות של מכה אלא רק ממשפחות הקשורות בהן.

המסקנה שאנו יכולים להסיק מן העובדות הללו היא חשובה מאוד להבנת הסוציולוגיה של האסלאם בראשיתו: אין ספק שמרבית המאמינים הראשונים של מוחמד היו מאותו מעמד, מאותה שכבה חברתית כמוהו. אדרבא, אנו רואים בסורה 80, שמוחמד מגנה את עצמו על שלא דיבר עם אדם עני ועוור שבא אליו, אלא דיבר עם איש עשיר אשר ביקש לשכנעו לקבל את האסלאם. כל זה מלמד אותנו, שהדברים אשר נגעו אל לבו של מוחמד — הם הם שהיו קרובים גם אל לבם של רבים מבני מעמדו. הורגש צורך בדת מונותאיסטית מקומית, בדת בעלת גוון ערבי. והשכבה החברתית שהיתה המקבלת והמפיצה של אותה דת היתה אותה שכבה של הסוחרים בני המקום, שאליה השתייך גם מוחמד עצמו.

התנגדות ורדיפות; התפתחות תורתו של מוחמד

התנגדות ורדיפות; התפתחות תורתו של מוחמדפרקים בתולדות האסלאם

כבר ראינו שלא קל היה למוחמד לשבור את שוויון־הנפש של אנשי מכה הבטוחים בעושרם ובמשפחתם. אולם הטפתו עוררה מוקדם מאוד התנגדות שלא ציפה לה, ואולי לא היה צריך לצפות לה, כי הלא בתחילה לא פגע מוחמד בקודשי מכה. הוא לא הטיף נגד האלים. אדרבא, הוא שם בפי אללה את המצווה לזבוח אצל הכעבה. אך הוא פגע בדבר שהוא קדוש ביותר לכל אדם — בשלוותו. הוא אמר לאנשי מכה שעושרם הבל, שאינם יכולים לסמוך על מה שיש בידם. הוא ערער את בטחונם. מהר מאוד הרגישו: הנער הזה מבית עבד אלמטלב אינו ככל האדם, ועתיד הוא להחרידם מן השלווה שהיו יושבים בה. דבר זה אין סולחים לאדם. אין אנו צריכים לחפש סיבות מיוחדות וצדדיות להתנגדות החריפה, אלא בעצם בשורתו של מוחמד: חיי העולם הזה הם הבל, אין אדם יכול לסמוך על עשרו ואינו יכול לבטוח במשפחתו, השלטון על חיי אדם הוא לאלהים בלבד — לשמוע זאת לא היה נעים. הדבר פגע בהרגשה היסודית של הערבי, בהרגשת החופש, כי הנה הוא צריך להיות עבד של אללה בכל דבר. כמו שאמר מוחמד (סורה 21, 17): ״לו מי אשר בשמים ובארץ ואשר אצלו (אותם מלאכים שהם גיבורי כוח) — אין (הם) מתגאים מלעובדו ואין (הם) לאים״. ואתם אנשי מכה מתגאים ואינכם חפצים להכנע…

משום כך השיבו אנשי מכה מלחמה שערה. קודם כל הטילו ספק בעצם סמכותו של מוחמד בשליחותו. כבר אמרנו שבתחילה חשש מוחמד שמא הוא ״מג׳נון״, שמא הוא תפוס על ־ידי שד. אם הוא עצמו היה לו ספק זה, טבעי שאחדים האשימוהו בכך (סורה 81, 22; סודה 68, 2). האשימו אותו שהוא ״כַּאהִן״ – كاهين – מתנבא, שהוא משורר, ובעיקר שיומרתו שהוא מדבר בשם אללה אינה אמת, ודבריו הם דברי בן־אדם (סורה 74, 25), או סיפורי קדמונים (סורה 68, 15 ; סורה 83, 13). מתנגדיו מפרשים את דבריהם ומצביעים על אדם זר שהוא רבו של מוחמד ונותן דברים בפיו. וכך אנו קוראים בסורה 16, 101 ואילך:

״וכאשר אנו מחליפים פסוק בפסוק, ואללה יודע מה הוא מוריד, אומרים הם : אתה רק בודה מלבך… אנו יודעים שהם אומרים: אין זה כי אם בן־אדם מלמד אותו״.

ועל זד. משיב מוחמד: ״לשונו של זה שהם מאשימים שלא בצדק היא לועזית וזו היא לשון ערבית ברורה״. כלומר, מוחמד מודה שדיבר עם איש או אנשים זרים שאינם ערבים, ועל כך הוא אומר: איך יכול להיות שמה שאני אומר לכם אלה הם דבריו! הלא הוא לועז, הלא לשונו היא זרה ואני מדבר אתכם בשפה ערבית ברורה. ועוד הם טוענים (סורר. 25, 4):

אלה הם מעשיות ראשונים, שהוא רושם לו,

כדי לקרוא לפניו בבוקר ובערב (היינו, תמיד).

ועוד, מוחמד קירב כל כך לדמיונם את יום הדין, שקרוב לבוא, עד שבאה השאלה: היכן הוא יום הדין ? ימהר יחישה, מדוע אין יום הדין, שאתה מכריז עליו, בא ? (השווה ישעיהו ה/ יט)

ומה שהכאיב ביותר למוחמד, שדווקא ממשפחתו קמו לו אויבים. אין אנו יודעים מה עשה לו אחי אביו עבד אלעֻזא, אך שהוא ואשתו עוללו לו עלבונות קשים אנו רואים בסורה 111, כשמוחמד מקלל את דודו קללה נמרצת וקורא לו ״אבו להב״ — בעל הלהבה, שייצלה באישה של גיהנום ואשתו תביא עצים להגדיל את הלהבה.

לא קל היה לעמוד נגד הלחץ מבחוץ. על כן צריך אלהים לעורר ולעודד את מוחמד. ואנו קוראים כמה פעמים: אל תאבה להם, אל תשמע להם, אל תכנע להם. מה שהיה בלבו של מוחמד על אנשי מכה העיקשים הוא שם בפי הנביאים. למשל, בתפילה הגדולה של הנביא נוח (סורה 71, 5 ואילך):

הנה קראתי לעמי (אומר נוח) יום ולילה,

אך אין קריאתי מוסיפה להם אלא התרחקות בגלוי ובסתר

קראתי להם, אך הם ממרים את פי              

ריבוני, אל תניח על הארץ מן הכופרים אחד —

שלא ילדו אלא פושעים כופרים.

ואולם כלפי חוץ קבעה פקחותו הטבעית של מוחמד חזות אחרת. לא היתה למוחמד חמת ה׳ המסכנת את חיי בעליה, כפי שהיתה בירמיהו, אלא הוא הסתפק בהיותו צופה המזהיר את עמו, ואם לא יזהר — את נפשו מוחמד הציל. סורר. 73, 10 : " דום על מה שיאמרו ופרוש מהם פרישה יפה״, משמע: אל תתווכח. סורה 26, 214 ואילך:

הזהר את משפחתך הקרובים

 והטה את כנפיך (כלומר היה נוח) כלפי ההולכים

 אחריך מן המאמינים.

אם לא יאבו לך — אמור : אני נקי ממה שתעשו

 ויחל אל האלהים.

השפעת ההתנגדות והרדיפות על התפתחותה של תורת מוחמד

השפעת ההתנגדות והרדיפות על התפתחותה של תורת מוחמדפרקים בתולדות האסלאם

במה השפיעה ההתנגשות הזאת עם אנשי מכה על התפתחות תורתו של מוחמד ? קודם כל, היא הביאה אותו להבחנה ברורה בין האלילות והמונותאיזם, באמונה באל אחד. אמנם, לבם של אנשי מכה לא היה קשור ביותר אל אליליהם, וכאשר רדפו את מוחמד על שפגע בהם — רדפוהו בעיקר על שגינה את מנהגי אבותיהם.

כפי שאמרתי, נכלל המונותאיזם המוחלט בתפיסתו הדתית המקורית של מוחמד עתה נגלה הדבר בכל כוח ובכל עוז מתוך הוויכוח הזה על אלילות מכה. הנוסח ״אין אלוה מבלעדי אללה״ — אין אל מבלעדי אלהים (זו צורה יהודית, ראה שמואל ב׳, כב, לב,  כִּי מִי-אֵל, מִבַּלְעֲדֵי יְהוָה;  {ס}  וּמִי צוּר, מִבַּלְעֲדֵי אֱלֹהֵינוּ. תקופת השופטים היא תקופה המתוארת בתנ"ך בספר שופטים ובמגילת רות, בה הנהיגו השופטים את עם ישראל. התקופה מתחילה עם פטירתו של יהושע בן נון במהלך המאה ה-13 לפנה"ס בעת התנחלות השבטים בארץ ישראל, ומסתיימת עם המלכת שאול המלך בידי שמואל הנביא, בשנת 1030 לפנה"ס לערך. או תהילים י״ח, לב)» – לב  כִּי מִי אֱלוֹהַּ, מִבַּלְעֲדֵי יְהוָה;    וּמִי צוּר, זוּלָתִי אֱלֹהֵינוּ.— נשנה וחוזר עתה כמה פעמים ובכוונה פולמוסית. סיפורי הנביאים והמלחמה בעבודה זרה, כגון מעשי אברהם והפסילים של אביו תרח, או קנאתו של אליהו נגד הבעל — הם עכשיו הנושאים החביבים על מוחמד. על ־ידי הוויכוח מתרחק מוחמד גם מן הפולחן של עירו, מן העבודה של מקדשה. כך כתוב בסורה 20, 132 :

 

צוה על בני ביתך להתפלל

אין אנו שואלים ממך מזון.

כלומר, אין אתה צריך להביא עוד קרבנות. לעומת מה שקראנו בסורה 108, 2: ״התפלל אל ריבונך וזבח״, הוא אומר עכשיו: צווה אותם להתפלל, אבל קרבנות אין אנו רוצים.

אנשי מכה ראו סכנה בכך, שהטפה חדשה זו יכולה אולי להמעיט מקדושתה של עירם ועל־ידי כך גם מהכנסותיהם. – יש הרואים חשש זה (הן במסורת המוסלמית והן במחקר) כגורם עיקרי להתנגדותם של

בני מכה לבשורת מוחמד.

״ אך על זה חוזר מוחמד ואומר שאין חשש כזה (סורר. 28, 57):

הם אומרים: אם נלד אחרי הדרכתך נשודד מארצנו.

אמור להם : האם לא הכינונו להם ״חרם״ בטוח

 אשר פירות כל דבר יובאו אליו.

כפי שראינו היו הטחותיהם של אנשי מכה מכוונות נגד אמיתות שליחותו של מוחמד. עכשיו מתחיל סעיף זה של שליחות מוחמד לקבל חשיבות יתירה. כל ההיסטוריה העולמית היא עתה בימה אחת של מעמדות הבאים בתכיפות זה אחר זה, שגיבורם הוא שליח אללה, שהוא ללעג ולקלס לעמו, אך סופו לראות באובדן רשעים. האידיאה של אובדן רשעים כבר בעולם הזה מודגשת ביותר, וכמעט דוחקת את הדרשות על יום הדין האחרון. יותר ויותר סובב הוויכוח על אישיותו של מוחמד, והסיפורים על הנביאים תופסים את מרבית המקום בסודות. לעומת זאת מודיע מוחמד שוב ושוב שאין ביכולתו לעשות ניסים, שאינו אלא בשר ודם, שאין בכוחו להועיל ולהזיק, שאינו יודע יותר משאר בני־אדם ורק בנבואה ייבדל מהם. היא הנס שלו והיא החסד שבו ציינו אלהים מיתר הבריות.

עלי לייחד כאן את הדיבור על מה שנקרא ה״בסמלה״, הנוסחה ״בשם האלהים הרחמן והרחום״. מלים אלו נמצאות מעל כל סורה בקוראן, חוץ מסורה 9, והן שגורות ביותר בפיו של כל מוסלם. המוסלם יאמר את הנוסחה הזאת לפני כל מעשה חשוב שהוא צריך לעשות: לפני תפילה, לפני לימוד, הוא יכתוב אותה בראש כל מכתב וכל דבר שבכתב, כמו חוזה או ספר.

בסוף התקופה המכית הראשונה התחיל מוחמד להשתמש בשם חדש של אלהים. נוסף על השם ״אללה״ בא עכשיו השם ״רחמן״ בתור שם עצם פרטי של אלהים.- התעתיק המדויק הוא " אלרחמאן "  הדבר התחיל לכאורה בסורה 55 הנקראת ״סורת אלרחמן״. נראה שהדבר עורר תמיהה, שכן אנו קוראים בסורה 25, 60—61 

 וכאשר נאמר להם: השתחוו לרחמן,

הם אומרים : מה זה הרחמן ?

 הנשתחווה למי שתצווה אותנו ?

מה טיבו של שם זה ומה החשיבות של התחלת השימוש בו ? השם ״הרחמן״ הוא השם הרשמי של האלהים המונותאיסטי בכתובות שבא העתיקה. ״רחמנא״ בתלמוד הוא שם עצם פרטי של אלהים. מאחר שצורת ״הרחמן״ אינה נמצאת כמעט בסורית יש להניח, ששם זה בא אל הערבים מן היהודים. אם אני אומר ל״ערבים״ אני מתכוון לא רק לכתובות השבאיות — ויש לנו עכשיו לפחות עשר כתובות שבאיות עם השם ״הרחמן״ — אלא גם אל הערבים הצפוניים. אותו נביא השקר מסַילִימַה, שקם בזמנו של מוחמד בשבט חניפה במזרח ערב, קרא לאלהיו ״רחמן״. גם נביא השקר שקם בתימן קרא לאלהיו ״רחמן״, והערבים קראו לנביאים אלה עצמם ״רחמן״. עלי להעיר שגם הפילולוגים המוסלמים, חכמי הלשון העתיקה, הודו כי זו מלה עברית.

האידיאה של טובו וחסדו של אלהים לא היתה זרה למוחמד גם בראשית דרכו. אדרבא, היא היתה יסוד מוצק בדתיותו. אולם עצם המלה, השורש ר ח מ ן — לרחם, והמלים רחמנא — רחמים, אינם מופיעים בקוראן אלא מן התקופה השניה במכה, התקופה בה הנהיג מוחמד את השם ״רחמן״ בתור שם עצם פרטי של אלהים. מאוחר יותר חדל מוחמד להשתמש בשם זה בתור שם עצם פרטי של אלהים, אך השימוש במלים הנגזרות מן השורש ר ח מ י ם — שימוש זה נתרבה והוא נכנס אל תוך תוכה של התודעה הדתית המוסלמית על־ידי ה״בסמלה״, על־ידי נוסחה זאת ״בשם א ל ה י ם הרחמן ו ה ר ח ו ם ״. מן הראוי איפוא לייחד עליה את הדיבור.

הנוסחה נמצאת בתוך הטכסט של הקוראן רק פעם אחת, בסורה 27, 30, בראש מכתבו של שלמה המלך אל מלכת שבא. מה מקורה ? בתקופת ה״ג׳אהליה״ נהגו לשים בראש כל חוזה את המלים ״בשמך האל״. היתה זו קריאה חגיגית אל האל השומר על החוזים, ועל כן גם בחוזים של מוחמד ובאגרותיו אל השבטים מופיעה תמיד ה״בסמלה״. בכתובות השבאיות אנו מוצאים בסוף כל כתובת: בשם האל פלוני ופלוני. לקרוא בשם ה׳ הוא גם מנהג עתיק, הנזכר בתנ״ך במקומות רבים. ומציגו בקוראן, למשל בסורה 1,96 : ״קרא בשם ריבונך״. כן תמצאו מעל כל פיוט: ״בשמך רחמנא״. ובמכתבים יהודיים (נשארו רק מתקופה יותר מאוחרת, החל מהמאה העשירית) כתוב בתחילה ״בשמך רחמנא״. אם כן, כשאנו רואים את הנוסחה ״בשם אלהים הרחמן והרחום״ אנו יכולים לומר, כי מצד אחד יש כאן המשך של מה שהיה מקובל אצל הקדמונים ומצד שני מה שהיה בספרות הפיוטית הדתית, בפיוטים היהודיים (״בשמך הרחמן״) וגם בספרות המנדעים העתיקה.״

מנדעים — כת של מטבילים, המצויה עד היום בעיראק, אם כי מספר מאמיניה קטן מאוד. זו ה״צאבאה״ הנזכרת בקוראן.

מנין בא כפל לשון זה: הרחמן הרחום ? אנו מבינים את הצירוף, ואנו מניחים כי הנוסחה נוצרה באותה תקופה אשר בה אנו דנים. למלה ״הרחמן״, שהיתה שם עצם פרטי, נוסף עוד כינוי שני ״רחום״, שכן כפי שראינו ״הרחמן״ היה שם פרטי של אלהים, שהיה יכול להתקשר גם עם אידיאה של יסורים. משום כך התוספת ׳׳הרחום״ מהווה מעין הד של צירוף מידת הדין של אלהים עם מידת הרחמיב בהבלטת מידת הרחמים. על כן היא חשובה כל כך, מפני שהיא קובעת בתודעה הדתית של האסלאם את מידת הרחמים כעיקר.

ה״פאתחה״

פרקים בתולדות האסלאם

אנו פונים אל יצירה אחרת של תקופה זו — ה״פאתחה״, הסורה הפותחת את הקוראן, היא התפילה של המוסלמים, האומרים אותה 10—17 פעם ביום — ביום חול וביום ששי ובחגים. שעה שביהדות הסידור הוא ספרות שלמה, אצל המוסלמי: עומדת ה״פאתחה״ במקום הכל. על כן חשוב מאוד שנהפוך בה ביצירה זו ונבין אותה. לגבי דידי, אין ספק שהיא יצירה ליטורגית מכוונת ושמוחמד חיבר תפילה זו על־מנת שתשמש כתפילה ציבורית לכל הזדמנות. הדעות חלוקות בנוגע למנין הפסוקים בסורה זו, אך השאיפה היא לראות בה שבעה פסוקים — אם על־ידי מנייה ה״בסמלה״ או על־ידי חלוקת הפסוק האחרון לשניים:

 

בשם האל הרחמן והרחום

תהילה לאל ריבון העולמים

הרחמן והרחום

אדון יום הדין (אולי אפשר לתרגם : המולך ביום הדין)

 אותך נעבוד וממך נבקש עזרה

 נחנו באורח מישור

אורח אלה שהסיבות להם, לא של אלה שעליהם החרון

ולא של התועים.

 

״תהילה לאל רבון העולמים״ — זו צורה שאינה מצויה הרבה בספרות התפילה העברית. אנו פותחים את התפילה ב״ברוך אתה״ (גם בקוראן יש ״תַבַּארַכּ״), אך כאן צורה סובסטנטיבית. ״תהילה לאל״ — כפי שמקובל בשפה הסורית. ״עולמים״ — אין לפרש כאן העולם הזה והעולם הבא, ומובן המלה, כמו במדרש, אינו אלא בני־אדם. כד אנו מוצאים גם בסורה 29, 9:

 האם אין אללה יודע מה בלב העולמים ?

לפיכך ברוד, שמוחמד הבין ״עולמים״ — בני־אדם.

״אדון יום הדין״ (המולך ביום הדין) — כמו בתפילות של הימים הנוראים ״מלך המשפט״. גם עצם המליצה ״יום הדין״ נמצאת רק בשתי התקופות הקדומות של מכה.

״אותך נעבוד וממך נבקש עזרה״ — גם זה מזכיר את ענין התפילה של הימים הנוראים ״שאותך ביראה נעבוד״. גם המליצה ״לעבוד״ אינה נמצאת אלא כאן.

״נחנו באורח מישור״ — כפי שאנו קוראים בתהלים כ״ז, יא: ״הורני ה׳ דרכך ונחני באורח מישור״. אך כאן משתמשים במלה ״ציראט״, שנגזרה מן הלטינית (״סטרטה״ — דרך). המלה שכיחה ביותר גם בלשון התלמוד, ומסיבה פשוטה מאוד.

הערת המחבר: . הצירוף ״יום אלדיך בערבית מעיד ללא ספק על השפעה עברית, שכן התרגום המקובל של ״דין״ הוא דת ואמונה.

بسم الله الرحمن الرحيم

1 – الفاتحة

الْحَمْدُ للّهِ رَبِّ الْعَالَمِينَ 2

الرَّحْمـنِ الرَّحِيمِ 3   

مَـلِكِ يَوْمِ الدِّينِ 4

إِيَّاكَ نَعْبُدُ وإِيَّاكَ نَسْتَعِينُ 5 ا

هدِنَــــا الصِّرَاطَ المُستَقِيمَ  6

صِرَاطَ الَّذِينَ أَنعَمتَ عَلَيهِمْ غَيرِ المَغضُوبِ عَلَيهِمْ وَلاَ الضَّالِّينَ

התרגום וביאורים של פרופ' רובין מתוך ספרו " הקוראן "

פרקים בתולדות הערבים והאסלאם-חוה לצרוס-יפה

לעומת הדרכים העקלקלות והבלתי מתוקנות שהיו במזרח, היתה הסטרטה הרומית הכביש הישר והמסוקל. והכביש הישר הוא הסמל של הדרך הטובה והמסודרת (וזה דבר מעניין מבחינת התרבות העולמית, שהמוסלמים בכל העולם שומרים על מלה —נית־לטינית זו, המסמלת את המורשה של התרבות החמרית החשובה הזאת). גם במדרש השתמשו במלה ״אסטרטיא״ במובן של העברה לדרך הישרה שאדם חייב ־־כת בה. אִסטרטיא של מלך — בדרך הישרה שיש ללכת בה. מה הפירוש של נחנו״ ? — מלה זו מצויה ורגילה בשירה הערבית. נ ח ה — כלומר, להוליך בדרך ־:כונה, לעומת תעה. היא מציינת את ההצלחה. אולם בקוראן מליצה זו — להוליך אל דרך ישרה, או לילך בדרך ישרה, מציינת את ההכרה של האמת, את הכרת האלהים. אם כן, כשהמוסלם אומר ״נחני״ וכו׳ — שני דברים במשמע:

אחד — הצלחה בחיים, שבי — הכרה בכובד. של האלהים ושל המוסר. אך בכך לא מסתיימת התפילה.

יש בזה דבר נוסף: מה פירוש הדברים ״אורח אלה אשר הטיבות להם״, כלומר, שנתת להם חסד הידיעה הנכונה, לא של אלה שעליהם החרון ולא של אלה התועים — המפרשים מעלים פירושים שונים. ״אלה אשר עליהם החרון״ — הם היהודים, ״התועים״ — הם הנוצרים. אבל אין זה פירוש נכון. אנו יכולים לנתח ניתוח מדוייק את השימוש במלים אלו בתקופה הראשונה והשניה (התחלת השניה של מוחמד במכה, ואנו רואים שהכוונה ב״תועים״ — לעובדי אלילים, שלא הכירו את האלהים בכלל. אלה שעליהם החרון — הכוונה לאלה שידעו את האלהים ואחר־כך חטאו לו.

כשאנו קוראים תפילה זו אנו צריכים גם לשאול מה אין בה. הדבר המפליא ביותר הוא, שבכל התפילה הזאת אין זכר לשליחותו של מוחמד. לא היה קשה לשלב עניין זה ולומר: בשם הרחמן אשר הוריד את הספר וכו'. אם אין אנו מוצאים את הדברים האלה עלינו להבין שכוונתו של המחבר היתה ליצור כאן תפילה שווה לכל נפש, שכל אדם — יהודי, נוצרי ומוסלם — המאמין ביום הדין יוכל לומר אותה. והדבר ראוי מאוד לתשומת לב. ועוד כדאי לתת את הדעת על כך. שבמרכז עומדים הרעיונות של יום הדין — מצד אחד, ושל הרחמים — מצד שני. כשקוראים את התפילה הזאת, קשה מאוד להשתחרר מן הרושם שאנו כאן באווירה יהודית טהורה, שכן אין בה בתפילה דבר המנוגד לרגש של יהודי, כפי שאנו מכירים אותו מאותה תקופה.

יש עוד לשאול: מדוע יש רק תפילה אחת, מדוע לא חיבר מוחמד תפילות אחרות יעודות לפולחן? למשל, אנו רואים בקוראן הרבה רגישות כלפי התמורה של לילה ויום, ואנו רואים בקוראן הרבה רמזים שמוחמד שמע תפילות בוקר וערב של היהודים. מדוע לא חיבר גם תפילה לבוקר ולערב ? אנו רואים שלמוחמד היו אשמורות בלילה, מדוע לא חיבר תפילה מיוחדת ללילה ?

על שתי תמיהות אלה: מדוע תפילה זו כל כך קצרה ואין בה שום דבר מיוחד לאסלאם, ומדוע יש רק תפילה אחת, שעד היום המוסלמים אומרים אותה מספר פעמים ביום — יש לדעתי תשובה אחת: מוחמד רצה שדתו תהיה פשוטה ככל האפשר, שכל אדם, וביחוד בני־אדם פשוטים שהיו בקרבתו, יוכלו לשמור אותה בזכרונם על נקלה. הנה בסוף הסורה השניה, בפסוק 286, כאשר הוא שם דברי תפילה בפי המוסלמים, הוא אומר:

רבוננו, אל תתן עלינו משא כמו שהטלת

על אלה שקדמו אותנו

ואל תטיל עלינו מה שאין לנו כוח לשאת.

על כן הוא עשה את התפילה הזאת כל כך פשוטה. דווקא משום פשטותה וקיצורה אפשרי הדבר שבהרבה ארצות, גם במקומות שבהם הערבית אינה שפת הארץ, יאמרו אותה במקורה.

 

מי היו רבותיו המובהקים של מוחמד״

האם מותר להניח שהיו למוחמד מורים ? האם אפשר לומר על אדם אשר יצר יצירה שהפכה פני תבל, שהוא למד מפי מורים ? האם אין מקטינים בזה את דמותו ? האם לא אמר מוחמד: ״אני המוסלם הראשון, ראשון המאמינים״ ? על כך יש להשיב, שאיש לא יטיל ספק באישיותו המקורית של מוחמד וביצירתו העצמאית. אולם לא תוכל להיות שום שאלה, שהוא לא קלט את הדברים מן האוויר, אלא שהיתה לו הדרכה ישירה.

הקוראן עצמו מעיד כמאה עדים על מצב זה של תלמידוּת. אין מוחמד לאה בלחזור, שאין בפיו אלא מה שהיה בפי קדמון כגון משה או אברהם, ואין דעתו מתקררת, עד שהוא קורא אל אנשי מכה מתנגדיו (סורר. 26, 197):

שאלו נא את חכמי בני ישראל! או (סורה 16, 43):

שאלו נא את בעלי הספר!

כך אנו קוראים בסורה 25, פסוקים 4—5 (אומרים על מוחמד):

אין אלו אלא דברי תרמית שבדאם מלבו,

שאנשים אחרים עזרו לו בזה.

 

ועוד אמרו (סורר. 16, 103):

אלו מעשיות של הקדמונים, שהוא רשם לעצמו

 והם הוכתבו לו בבוקר ובערב.

כלומר — האשמה שאדם אחר מלמד אותו. כבר הבאנו את דברי מוחמד, שרמז כי שפת אדם זה היא זרה ואילו הקוראן אמור בלשון ערבית טהורה. מוחמד גם שם בפי אללה את הפקודה, שהוא — מוחמד עצמו — ישאל את בני־ישראל או את יודעי דברו על אמיתות שליחותו (סורר. 17, 101). סורה 10, 94 :

שאל בני ישראל

אם אתה בספק (כך אומר אלהיט למוחמד)

על מה שהוריתי לך —

 שאל אלה שקוראים את הספר לפניך.

אליך באה האמת מריבונך ואל תהיה מבעלי הספק.

אני מסכם את הענין הנכבד הזה, שהבנתו דרושה לעצם ההערכה של הנביא. אמרנו בראשית הסעיף, שבכנותו המקורית של מוחמד אין להטיל ספק; מצד שני, ראינו שהיו לו מורים ומדריכים. אם כן, כיצד אפשר לפשר בין שתי עובדות אלד. ?

א.    נס הלשון. מוחמד יכול היה לומר מלים שהוא שמע בשפה זרה. למחצה, מגומגמת, בערבית צחה וברורה. וכאן תופעה מעניינת מאוד בהתפתחות האסלם בכלל. לפי התיאוריה המוסלמית הנס של הקוראן (״אִעגַ׳אז ״ )-לא ניתן לחיקוי- הוא בזה, שהוא נכתב בשפה שאין אדם יכול ליצור אותה, שפה ערבית כזו שרק האלהים יכול היה לטבוע אותה. בתיאוריה זו של התיאולוגים המוסלמים, אשר חיו מאות שנים אחרי מוחמד, יש משהו מאמונתו של מוחמד ששליחותו יסודה היה בנס שידע לבטא את כל ששמע בשפה זרה למחצה — בלבוש ערבי טהור וצח.

ב.   מוחמד חי בתקופה שהמשכילים של העמים האחרים, שיכול היה לבוא עמם בקשרים, האמינו במוצא האלוהי של כל החכמה ושל כל המוסר. על כן, כשהרגיש בעצמו את השליחות להופיע כשליח אל עמו — מן ההכרח שהאמונה הזאת בשליחותו היתה צריכה לקבל צורה של אמונה כי שולחו הוא האלהים.

הוכחת מציאותו של חומר יהודי ונוצרי בקוראן-חוה לצרוס-יפה

הוכחת מציאותו של חומר יהודי ונוצרי בקוראן

כבר האיטלקי מ ר צ׳ י (Maracci), שכתב עוד במאה הי״ז את המבוא הראשון הגדול לקוראן, הרגיש, שמלבד המקורות התנ״כיים והנוצריים היו למוחמד לעזרה גם מורים ״עבריים״, כלומר רבניים. על כן הכריזה האוניברסיטה של בון על פרס למי שיחקור את השאלה מה קיבל מוחמד מן היהדות. ועל השאלה הזאת השיב אברהם ג י י ג ר, אחד מגדולי חכמי היהדות, אשר עבודתו, שהופיעה בשנת 1833, היינו לפני 133 שנה, ערכה קיים עד היום הזה. היא תורגמה לאנגלית והיא קבעה את דמות ההשקפה על השאלה הזאת — מי היו רבותיו של מוחמד — במשך מאה שנה. אף על פי שנכתבו עוד ספרים רבים אחרים בשאלה זו, אין בידינו עד היום הזה מחקר מבוסס המקיף את השאלה מכל צדדיה. רבים החוקרים, הרואים ביהדות את מקור תורתו ורבותיו של מוחמד, אך אחרים רואים זאת בנצרות, בכיתות יהודיות נוצריות, גנוסטיות ועוד.

יש בקוראן, ליד כל החומר היהודי הברור והרב (אידיאות, סיפורים, מונחים, הלכות וכיוצא בזה), גם עמדה דתית הקרובה לחסידות הנזירית של הכנסיות הסוריות והקופטיות, ויש בו גם עקבות ברורים מן הטרמינולוגיה הדתית הנוצרית ומן הצורות הספרותיות המצויות בכתבי הנוצרים. מצד אחר, נעדרים דווקא בחלקיו הקדומים של הקוראן דמותו של ישו, וכן כל עניין נוצרי מיוחד, בשעה שהאידיאה של הנביא (משה) בעל הספר — ולכאורה ספר תורה פרוש היה לעיניו של מוחמד עוד בתקופתו הראשונה — היא היא שעיצבה את תודעתו הנבואית של מוחמד. כל הסבר הזה מתורץ לדעתי על־ידי ההנחה הפשוטה, שרבותיו המובהקים של מוחמד (במכה) לא היו נוצרים, ואף לא נוצרים־יהודים; אך גם לא יהודים סתם! כפי שאנו מכירים אותם מן הספרות התלמודית, וכפי שמוחמד פגש ותיאר אותם באלמדינה, אלא קבוצה יהודית — יהודית ממש, לא ״כתתית״ — שהושפעה מן החסידות הנזירית הנוצרית, ואף קיבלה ממנה משהו מדרכי הבעתה ומשהו מסדרי פולחנה, כגון ריבוי הכריעות וההשתחוויות והעמידה בתפילה בלילות.

ואילו יהודי אלמדינה, עד כמה שאנו יכולים ללמוד עליהם מן הקוראן והמסורות הנאמנות העתיקות, היו יהודים רגילים לכל דבר, אמנם בעלי גוון מקומי מובהק, אך הם לא נבדלו ביסודם מן הטיפוס היהודי הידוע לנו מן הספרות התלמודית, כי המקורות הערביים מאפשרים לנו לשחזר שיחזור מדוייק למדי של התורה אשר היתה בידם. אולם נראים הדברים, שבתקופה הארוכה והמכרעת שלפני בואו של מוחמד אל אלמדינה היו לו קשרים עם יהודים בעלי אופי אחר. הם שהטביעו את חותמם על בשורתו המקורית, ודווקא משום כך היתה התנגדותם של יהודי אלמדינה כה חריפה כלפי הנביא החדש: היתה כאן, כביכול, התמודדות יהודית פנימית — המלחמה הישנה, מלחמה ללא פשרה, של היהדות הרשמית, נגד המינות. מכאן עמדתם האיתנה, החד־משמעית, של יהודי אלמדינה כלפי הנביא הערבי מראשית בואו אליהם. דבר זה מסביר לנו גם את קלות דעתם והקלת ראשם ביחסם אל מוחמד; בעיניהם הוא לא היה חידוש כלל. מינים ונביאים חדשים לא היו תופעה יוצאת דופן בארץ ההיא ובתקופה ההיא.

שנותיו האחרונות של מוחמד בעיר מכה; ההגירה אל ארץ חבש והמאורעות שקדמו לה-חוה לצרוס יפה

שנותיו האחרונות של מוחמד בעיר מכה; ההגירה אל ארץ חבש והמאורעות שקדמו לה

המסורת המוסלמית, באופן טבעי, מלאה סתירות בנוגע ליחסם של אנשי מכה אל מוחמד. טבעי שהיו פניות אשר האפילו על האמת ההיסטורית. מצד אחד רצו היסטוריונים בחצר בית עבאס להשחיר את דמות אבותיהם של המושלים בתקופת המאה הראשונה של האסלאם, של האומיים, בטענה שהם היו מתנגדיו של מוחמד והם הם שנהנו לאחר מכן מפרי עמלו. מצד שני רצו הכל לחפות על העובדה, שגם משפחת מוחמד, ברובה, לא הכירה בו בזמן היותו במכה. אף על פי כן, יש תמונה די ברורה שאפשר לסכם אותה כך:

לא מצינו רצח בשל האסלאם. לא מצינו מקרה שאדם נהרג בשל היותו מאמין במוחמד. לא מצינו עינויים וכדומה, אלא אצל אנשים שלא היו בעלי עמדה חברתית נכבדה. ובכל זאת, המתיחות גברה. אנשי מכה המתנגדים של מוחמד, ביקשו את דודו של מוחמד, אבו טאלב, כי ישתדל שמוחמד ישתוק, יחדל מהטפותיו. אך מוחמד לא ניאות לכך. הלחץ גבר, ומוחמד חשש שמאמיניו לא יעמדו בנסיון. אז החליט שהעדה הצעירה שלו צריכה להגר אל ארץ מונותאיסטית, אל ארץ שאין רודפים בה את המאמינים באל אחד. ארץ חבש היתה נוצרית (הנצרות של ארץ חבש היא בעלת אופי מאוד יהודי, והקיסר של חבש, הנגוס — מהמלה העברית ״נוגש״, אלא בהוראה של מושל סתם — חושב עצמו מזרע שלמה ומלכת שבא).

כשמונים אנשים יצאו ממכה בשנת 616 לחבש, וישבו בה שנים רבות. רבים מהם חזרו רק בשנה השביעית ל״הג׳רה״. הם עסקו שם במסחר. את אומץ לבו של מוחמד ואת אמונתו בשליחותו אנו רואים בעובדה שהוא לא היגר. הוא רצה לבשר לבני עמו.

הכרה זמנית בשלוש האלות של מכה

חלק גדול של מהגרים ניסה לחזור מששמע כי אנשי מכה קיבלו את האסלאם. אולם היתה זו שמועת שוא, שיסודה היה בכך שמוחמד הכיר באופן זמני בשלוש האלות של מכה (אללָאת, אלמַנָאת ואלעזָא). בסורה 53, פסוקים 19—20 נאמר

ראיתם את לאת ועזא ואת מנאת השלישית. בהמשך לפסוק זה הוא אומר:

أَفَرَأَيْتُمُ اللَّاتَ وَالْعُزَّى 19

19 תנו דעתכם על אללאת ואלעז-א,

وَمَنَاةَ الثَّالِثَةَ الْأُخْرَى 20

  • ומנאת, השלישית הנוספת.

אללאת ואלעזא: שתי אלילות, שיחד עם מנאת הנזכרת בפסוק הבא, נחשבו בעיני עובדי האלילים בערב לשלוש בנותיו של אללה. עובדי האלילים האמינו שהן כעין מלאכים, ושיש ביכולתן ללמד זכות אצל אלוהים למען הסוגדים להן.

أَلَكُمُ الذَّكَرُ وَلَهُ الْأُنثَى 21

  • האם לכם הזָכָר ולו הנקבה?

הנקבה: לעג לאמונה שאלוהים הוליד בנות.

تِلْكَ إِذًا قِسْمَةٌ ضِيزَى 22

22'חלוקה שכזו איננה הוגנת.

إِنْ هِيَ إِلَّا أَسْمَاء سَمَّيْتُمُوهَا أَنتُمْ وَآبَاؤُكُم مَّا أَنزَلَ اللَّهُ بِهَا مِن سُلْطَانٍ إِن يَتَّبِعُونَ إِلَّا الظَّنَّ وَمَا تَهْوَى الْأَنفُسُ وَلَقَدْ جَاءهُم مِّن رَّبِّهِمُ الْهُدَى 23

23 אין הן אלא שמות אשר בהם קראתם אתם ואבותיכם. אלוהים לא הוריד ממרומים כל אסמכתא לאמיתותם. רק אחר דמיון שווא ומשוגות לב נוטים הם, אף כי קיבלו מעם ריבונם הדרכה אל דרך הישר.

23 אין הן אלא שמות: כמה מסורות מספרות שתחילה גרם השטן לנביא להשמיע פסוקים שבהם ניתן אישור לאמונה שיש בכוחן של שלוש האלילות להשתדל למען העובדים אותן. פסוקים אלה ידועים כ״פסוקי השטן". מסורות אלה טוענות שהפסקה שלפנינו היא גרסה מתוקנת שנועדה להחליף את "פסוקי השטן״ שהיו בגרסה הראשונית של סורה זו. אולם מרבית פרשני הקוראן המוסלמים מכחישים את אמיתות סיפור ״פסוקי השטן״, וגורסים שהפסקה שלפנינו היא הגרסה הראשונית של ההתגלות הקוראנית.

אלו הם ה״גראניק״ (הברבורים) הנשגבים, אשר בקשתם מתקבלת לפני אלהים. מששמעו אנשי מכה כי מוחמד מודה באלילות שלהם, הסכימו לעשות יד אחת אתו. אך מוחמד הכיר מיד בשגיאתו. והוא מנחם עצמו בכך שאלחים אומר לו: אל תדאג, אין לך נביא שאלהים לא שלח שטן להסיתו לזמן־מה. מוחמד חזר בו והפסוקים הוצאו מן הקוראן. שמועה זו על אחדות זמנית בין אנשי מכה ומוחמד היא היא שגרמה לשיבת אנשי הכת שהיגרו לחבש, אך הם צריכים היו לחזור על עקבותיהב ולשבת שם עוד שנים אחדות.

מפנה במצבו של מוחמד; התאסלמותו של עמר

אולם בינתיים אירע מאורע אחד שחיזק מאוד את ידי מוחמד, אם כי לא הביא לכלל שינוי בהלך־רוחם של אנשי מכה בכללותם — והוא התאסלמותו של עֻמָר בן אלחֵ׳טָאב, הוא החליף השני, והוא האיש שארגן את ממלכת האסלאם. הוא האיש החזק, איש המדינה, בסביבתו של מוחמד. לו יש להודות שהאומה המוסלמית לא התפוררה אחרי מותו של הנביא. אותו עמר הוא ״שאול״ והוא ״פאולוס״ של האסלאם. פאולוס היה רודף נוצרים עד שנהפכה רוחו והוא היה נוצרי קנאי. עֻמר במסורת המוסלמית הוא דמות דומה. הוא לא היה מן המשפחות המיוחסות ביותר (כמו אמיה ועוד), אבל הוא היה איש חזק. גם כאן יש לנו טיפוס כמו עת׳מאן, מאלה שהיו שייכים למעמד של הסוחרים האמידים של מכה, והוא קיבל את האסלאם. עדיין היה אדם צעיר (כבן 28), אך הצטרפותו של איש כמותו לעדת המאמינים חיזקה מאוד את ידיו של מוחמד.

מסעו של מוחמד אל טאיף והנסיון להפיץ את דתו בין השבטים- בעריכת חוה לצרוס יפה

חרם נגד בני האשם

ההגירה של רוב המאמינים אל ארץ חבש הפיגה למשך זמן־מה את המתיחות שהיתה בעיר. אך כאשר התאסלם עֹמר, החריף הניגוד מחדש. אנשי מכה הזריזים, שלא רצו להגביר את הפירוד בעיר, החליטו להחרים את כל משפחתו של מוחמד, אף על פי שרובה היתה עדיין עובדת אלילים ולא הכירה בדתו של מוחמר. הם החליטו שלא יתחתנו ולא יסחרו עוד עם בני האשם, כתבו על כך הסכם ותלו אותו בכעבה. בתולדותיו של מוחמד נקרא פרק זה ״ענין הערוץ (מעבר צר שנכנס בין ההרים) והדף אשר עליו היה כתוב החרם״. נראה שסופו של דבר היה, שבמידה מרובה סילקה המשפחה את הגנתה ממוחמד, עד שאבו בכר עצמו צריך היה לבקש חסות אצל אחד מבני השבטים בקירבת מכה.

 מותם של ח׳דיג׳ה ואבּו טאלבּ

מצבו של מוחמד החמיר עוד יותר משמתה אשתו, שהיתה האדם הראשון שהכיר בו, וכשמת דודו אבו טאלב, שאמנם לא הכיר מעולם בשליחותו של מוחמד, אך ראה מחובתו, כראש המשפחה, להגן עליו.

מסעו של מוחמד אל טאיף והנסיון להפיץ את דתו בין השבטים

כאשר סר ממנו צלו של דודו אבו טאלב, וכאשר שורות אנשי מכה נסגרו בפניו, ניסה מוחמד להפיץ את דתו בעיר טַאִיף, עיר אחות של מכה, גם היא עיר של סוחרים. אמנם, עיר זו היתה מיושבת על־ידי שבט אחר, אבל היו יחסי חיתון ומסחר הדוקים בין שתי הערים. אולם הפעם שגה מוחמד ושליחותו לא הצליחה. ולא עוד, אלא שהוא נאלץ היה לבקש שם את חסותם של אנשי מכה מתנגדיו, שנמצאו אותה שעה בטאיף, ואלה הגנו על בן־עירם בפני אנשי העיר השניה. לאחר מכן ניסה מוחמד את מזלו אצל בני השבטים אשד ביקרו ב״חַג׳״, כלומר, עלו לרגל למקומות המקודשים בקירבת מכה. אך בני השבטים סירבו להטות לו אוזן. מוחמד לא אמר נואש, ולבסוף מצא אוזן קשבת בין אנשי אלמדינה שעלו ל״חג׳ ״ אל מכה.

יש לנו מסורות רבות ונרחבות מאוד בנוגע להתקשרותו של מוחמד עם אנשי אלמדינה. ברם, כפי שהדבר טבעי, האגדה כאן מרובה על ההיסטוריה. המסורת המוסלמית שואלת מדוע הצליח מוחמד אצל אנשי אלמדינה, בשעה שלא הצליח לא במכה ולא בטאיף ולא אצל אנשי השבטים. המסורת עונה: מפני חסד האלהים וגזרתו ישבו יהודים בעיר הזאת, ועל כן היו אנשי אלמדינה רגילים לשמוע על עבודת אל אחד. השבטים נד'יר וקריט'ה ( אלכּאהנאן) ושבט קינקאע

יש להוסיף לעניין זה, שהמסורת המוסלמית עצמה מדגישה אותו, את העובדה, מוחמד בא לשמש בתפקיד מתווך מבחוץ, שהיה עשוי לעשות שלום בין השבטים היריבים באלמדינה.

המסורת המוסלמית מרבה לספר על פגישות בין מוחמד ובין אנשי אלמדינה, שבאו אל מכה לחג׳. הוא פנה אליהם כדרך שפנה אל השבטים, ובשנה אחת התקשר עם ששה אנשים. לאחר מכן בא בברית עם קבוצה גדולה יותר. הברית נקראת במסורה המוסלמית בשם ״ עַ ק בַּ ה ״ — מעלה הר, על שם מעלה ההר אשר היה על־יד העמק הקדוש והר ערפאת בסביבות מכה ששם נכרתה הברית ההיא. מוחמד מקבל על עצמו לעזוב את עמו והוא מצטרף אליהם: ״דמי דמכם, חרבי חרבכם״. לעומת זאת מקבלים עליהם אנשי אלמדינה להגן עליו כשם שיגנו על נשיהם ובניהם. מסופר שנבחרו שנים־עשר נשיאים, ״ נֻ קַ בָּ א ״ — נקובי שׁם, כפי שעשה ישו או כפי שעשה משה.

האמונה החדשה באלהים שינתה את יחסי האמון בין בני־האדם. החידוש היה שהדת הפכה לגורם של קירבה כמו קירבה משפחתית ושבטית: הדת באה תחת קירבת הדם.

ההגירה לאלמדינה

מוחמד לא יכול לבוא בראש מאמיניו ממכה אל אלמדינה מטעמי בטחון, שהרי אנשי מכה לא ראו בעין יפה יציאת מספר ניכר מאנשיהם לשבט אחר. מצד מוחמד היה איש מדינה וחכם מכדי לבוא כפליט. על כן הוא שלח בראשונה מאמיניו — ביניהם עמר ועת׳מאן שחזר מחבש — ולבסוף הלך בעצמו. טבעי הדבר ש״הגירה״ (״הגילה״) זו הוקפה בזר של אגדות. יש כאן צד פסיכולוגי חשוב מאוד. מוחמד היה איש מצליח מאוד בחייו, אבל התפעלות מהצלחה היא התפעלות קרה. על כן אוהבת האגדה לתאר את הסבל, את הרדיפה, את הסכנה, אשר בה היה נתון הגיבור. בסוף ימיו החל מוחמד עצמו באגדה זו, כפי שאנו קוראים בסורה 9 (א הסודות האחרונות), 40 :

האם לא תעזרו לו ? כבר עזרו אללה כאשר הוציאוהו הכופרים, אותו ועוד אחד כשהיו במערה, כאשר אמר לחברו: אל תתעצב, כי אללה אתנו. אז הוריד אללה מנוחתו (״סַכִּינַה״ — שכינה) עליו וחיזקו בגדודים שלא ראיתם אותם, ועשה דבר הכופרים לשפל ואת דבר אללה עליון.

אגדה זו המשיכה לצמוח. כך מסופר, שבזמן שהיה מוחמד עם אבו בכר במערה, עכביש טווה את ביתו לפני המערה והרודפים סברו שאין הוא יכול להיות בתוכה כמו במדרש על דוד ושאול, כששאול רדף אחרי דוד (זה מוטיב שנמצא במקומות שונים). אך בלי ספק, גרעין האמת שבסיפור הוא, שמוחמד ואבו בכר היו האחרונים שיצאו מן העיר מכה. כאן שוב רואים את אומץ לבו של האיש ואת רוחו המרחיקה ראות.

הכל ציפו לו באלמדינה. עברו ימים ולא בא. יום אחד, יום חם מאוד, שכבו אנשי העיר לישון ולפתע הופיעו מוחמד ואבּו בּכּר. אחד היהודים שעמד על ראש מצודתו השגיח בהם וצעק: הוי, בני קילה (תואר משותף לשני שבטי אלמדינה הערביים החבר שלכם בא! מוחמד נכנס לפרבר הדרומי, אבל עדיין לא לתוך העיר, כי רצה לברר קודם איזה מקום יתאים לו ביותר.

מוחמד באלמדינה הפיכת האסלאם מבשורה דתית למוסד כנסייתי-חוה לצרוס-יפה

מוחמד באלמדינה

הפיכת האסלאם מבשורה דתית למוסד כנסייתי

כמה מן ההתפתחויות שעלי לתארן, תחילתן נעוצה עוד בתקופה המאוחרת של פעולתו הנבואית של מוחמד במכה. אולם בין כך ובין כך כל קווי ההתפתחות האלה בלטו ביותר באלמדינה, ועל כן מן הנכון לדון בהן כאן.

 

מוחמד והיהודים. המנוף להתפתחות הדתית, לתמורה שבאה על האסלאם בשנה וחצי הראשונות לשהותו של מוחמד בעיר אלמדינה, היו היהודים יושבי אותה עיר. וכאן עלי להקדים הערה כללית: היו חוקרים לא מעטים, שביקשו להסביר את ההתנגשות בינו לבין היהודים הסברה כלכלית־מדינית. טוענים בפשטות, שהמהגרים היו זקוקים לבתים ולמקורות פרנסה וקל מאוד היה למצוא אותם על־ידי נישול היהודים. עמדת היהודים, כמו עמדתם של קיבוצים אחרים בארצות המדבר, היתה מבוססת על בריתות (כמו עמדתם של אנשי מכה עצמה). האסלאם — כפי שאומרים המקורות — הפקיע את הבריתות האלה, את ההתחיבויות ההדדיות הללו, והיהודים מסתמא נשארו ללא מגן. על כן לא היה קשה לסלקם ולחלק את רכושם.

אין להכחיש שהיו גם מוטיבים כאלה, אך נכון לומר: המוטיבים הכלכליים קיבלו חשיבות יתירה לאחר שהיתה התנגשות בעיקרי הדברים. ואולם לדעתי, יהיה בזה משום סילוף של האמת ההיסטורית לראות ביחס של מוחמד אל היהודים רק קנוניה להפקעת רכושם. כאן, כפי שאנו רואים מן העדות הברורה והמפורשת של הקוראן, היתדה קודם כל התנגשות דתית. וההתנגשות הדתית הזאת, כפי שנראה מיד, היתה הכרח לפי טבע הדברים.

איני מדבר כאן על אותו צד בשאלה זו, שהפולמוס המאוחר הרחיבו מאוד: הטעויות המפורסמות שיש בקוראן בנוגע לחומר שבמקרא, וחוסר הידיעה של מוחמד בענינים הבאים במקרא. חוסר הידיעה והטעויות האלה ודאי היו יכולים להיראות אפילו בעיני ילד כהוכחה ברורה שאינו יכול להיות נביא אמת.

גורמים כאלה, גם אם היו, היו משניים ושלישיים. העיקר הוא זה: כפי שאפשר להכיר בעליל מתוך הקוראן, היתה היהדות באלמדינה היהדות הרשמית הרגילה. והיהדות, כמו הנצרות הרשמית, התהוותה תוך מלחמה ממושכת נגד הסינקרטיזם, נגד בלילת הדתות, שהיתה אופיינית למאות הראשונות שלאחר הספירה. נגד התערבות זאת ונגד ההפקרות הכרוכה בה אמרה היהדות, כמו הנצרות, שהיא ורק היא ההתגלמות האלוהית האמיתית והיחידה. מוחמד היה פסול לנבואה, כי אין נביא אחרי התנ"ך ואין גילוי שכינה אחרי גילוי השכינה שהוא קבוע בין דפי ספר המקרא. דווקא מה שהיה בו, לפי דעת מוחמד, כדי לקרב את היהודים או הנוצרים, היה צריך להרחיקם בהחלט. טענתו שכל הנביאים שווים, או ההכרזה, שהוא חוזר עליה בלי הרף שהוא בא רק לאשר מה שיש בידיהם, נשמעו כחירופים וכגידופים, כי התורה אינה צריכה אישור. מה שאנו רואים באלמדינה, זוהי התחדשות החזית הקדומה נגד המינות. וצריכים לומר, שבעניין זה רוח היהדות היא שניצחה: גם האסלאם הפך לכנסיה, שטענה כי האמת רק אצלה. אחרי שהורחקו היהודים מאלמדינה, דווקא בתקופה זו (סורה 33, 40), קורא מוחמד לעצמו ״חותם הנביאים״ ( ״ חָ׳ א ת ם  א ל נַ בִּ י י ן ״), כלומר, אחרון הנביאים, וכל הבא אחריו אינו אלא שקרן. ומי שאינו מכיר בו, כמו היהודים והנוצרים, ניטל חלקו בעולם הבא.

כיוונים מסויימים במסורת המוסלמית וכן חוקרים מודרניים שונים ראו בעובדה, שפרקים מרובים מן הדת היהודית ומסדר העבודה היהודית נתקבלו על־ידי מוחמד (כגון קביעת כיוון התפילה לירושלים והצום בעשור לחודש מחרם—תשרי), עדות לתקופה שבה ביקש מוחמד לדמות את עדתו לעדת היהודים ועל־ידי כך לגשר ביניהם את המרחקים. אך אם היה אי־פעם זמן, שמוחמד יכול להצביע על יחס יפה :מצד "בעלי הספר״ אל בשורתו, היה זה במכה, וגם במכה כבר היו קבוצות, בין בני הדתות הניגלות, שהיו בדעה כי בשורה זו אינה נכונה.

מוחמד דרש בפשטות שהיהודים יצטרפו לעדתו. התשובה לא אחרה לבוא, ומוחמד הבין שההטפה הזאת היא ללא הועיל. אז פיתח את התיאוריה שהיהודים, מעלימים או מזייפים את דבר אללה הנמצא בידם. האשמה זו של זיוף או העלמה היא עתיקה. היא נמצאת עוד במחלוקת שבין היהודים לבין השומרונים. בפירוש אומר מוחמד באותה רוח, בסורה 83,2 :

״אבל כאשר בא אליהם מה שידעו — כפרו״.

הדבר המפליא בכל העניין הוא, שהיהודים, אשר היו כל כך מפורדים מבחינה מדינית, היו מאוחדים שלא להכיר בשליחות מוחמד ושלא לקבל את תורתו, עד ששמים בפי מוחמד את הדברים:

״לו האמינו בי עשרה יהודים, היו מאמינים בי כל היהודים״.

ובאמת, כמעט שאין בידינו ידיעות נאמנות על היהודים שקיבלו את דת האסלאם בימי מוחמד, ודבר זה מפליא מאוד וקשה להבינו. נראה שהחינוך הדתי היה חזק מאוד אפילו במדבר הזה, הרחוק כל כך מן הישובים היהודיים הגדולים. מקביל חי לאותה התנהגות מצאתי בסיפורים ששמעתי מפי תימנים על נערות יתומות בנות שבע ושמונה, שבוודאי לא ידעו כמעט ולא כלום על דת ישראל, אך משנלקחו בכוח אל בתי המוסלמים העדיפו למות מיתות רעב מלהפגל במרק עשוי מבשר שלא נשחט כהלכה.

פרקים בתולדות הערבית והאסלאם-דת אברהם והכעבה.

דת אברהם והכעבה.  

דיברנו על יחם היהודים אל מוחמד, מפני שרק מתקופת אלמדינה אנו יודעים ברורות איך היו פני הדברים. אך מוחמד הרגיש בהתנגדות מצד בני הספר (גם יהודים וגם נוצרים) עוד בתקופת מכה. יחס שלילי זה מצד בני הדתות האחרות, וביחוד מד היהודים שאתם היו לו מגעים יומיומיים באלמדינה, הביא לידי תמורה מכרעת בתיאוריה הדתית של מוחמד, תמורה שהושלמה כבר באמצע השנה השניה לאחר ה״הג׳רה״. לעומת הסמכות הדתית המוחלטת של נביאי היהודים והנוצרים ושל ספרי אללה, אשר על דוגמתם סמך מוחמד עד עכשיו, תוקם עכשיו סמכות דתית אחרת, שהיא קודמת לנביאים, קודמת לספרים ועליונה עליהם. זהו אברהם אבי האמונה ה״חנַיִף״ המוסלמי הראשון. הרעיון על דת אברהם אינו המצאה חדשה. רעיון זה מבוסס על הערצה מיוחדת לאברהם, אוהב האלהים והראשון שהכירו בשלמות, מצד היהודים והנוצרים כאחד. אך לגמרי חדש כאן באלמדינה הרעיון, שאברהם הוא מייסד הכעבה, וכי בנו ישמעאל עזר לו בהקמת הכעבה. על־ידי כך נעשה אברהם לאבי הדת הערבית המיוחדת וגם לאבי הערבים בקשרי הדם.

״דפי משה ואברהם״ נזכרו פעמיים בסורות הקדומות ביותר. דבר זה מצביע ע כך שאברהם, כמו משה, נחשב לאבי האמונה עוד בשנים הראשונות לשליחותו של מוחמד. יחד עם זה אנו זוכרים שרק משה הוא נביא בעל ספר, בשתי התקופות הראשונות של מכה. בתקופה השניה והשלישית במכה, כאשר מוחמד מרבה בסיפור הנביאים, מתרחבת מאוד גם היריעה על אברהם, בעיקר לפי האגדה התלמודית אברהם הכיר את בוראו בנעוריו; הוא חשב בראשונה את הכוכב המזהיר, את השמש והירח לאלוהות, אך עמד על טעותו וניפץ את פסילי אביו. לפי האגדה הושלך אל כבשן האש וניצל ובא לארץ־ישראל. תחילה היה ערירי והאמין בלבב שלם, אחר הביא את בנו יחידו לקורבן. שניהם, האב והבן, מקבלים עליהם את הדין. מעניין הוא, שבמכה אנו רואים אך ורק את יצחק בקשר עם אברהם. אמנם, גם ישמעאל מופיע כבר בתקופת מכה כנביא, אך בשמו גרידא, ללא שום תו מציין, והעיקר — בלי שום קשר עם משפחת אברהם. וכשם שאין יחס בין אברהם וישמעאל, כך לא באה בסודות המפיות הכעבה בקשר עם אברהם, ובכלל אין זכר לכעבה, חוץ מאשר בסורה הקדומה 106, שם נקרא אללה ״אדון הבית הזה״.

אולם עתה, בתקופת אלמדינה, מופיעה בסורה 2 התיאוריה החדשה על אברהם, ישמעאל והכעבה. את אברהם עשה מוחמד לערבי על־ידי העלאת בנו ישמעאל לעיקר ולשותפו של אברהם בבנין הכעבה. תיאוריה זו היא בניגוד אופייני להשקפתו המקורית של מוחמד, שהרי בסורות הקדומות מדגיש מוחמד, שמעולם לא שלח אלהים שום צופה ומזהיר אל הערבים והוא הנו הראשון. אמנם, מוחמד ביקש מראשיתו להביא קוראן ערבי, כלומר, לבשורתו היה אופי לאומי מלכתחילה. אולם אופי זה היה בתחילה רק מעין התנצלות, שבאה להטעים את נחיצות שליחותו. עתה, על ־ידי קשירת האסלאם בישמעאל ובדת המקורית, דת אברהם, נעשו הערבים, שעד עכשיו היו בתפיסה המכית של מוחמד הבנים החורגים, למקורבים ולראשונים גם במובן הדתי.

התמורה החדשה בדת מוחמד התגלמה מיד בתקנות מרובות בסדרי הפולחן. גם בלי השינוי המתואר לעיל היה צורך לקבוע עתה את הפולחן בצורה מגובשת יותר, דהרי העדה המוסלמית הפכה מכת נרדפת לציבור גדול שצריך להסדיר את עבודתו בקודש. מוחמד מתקן עתה תקנות מפורטות ביחס לתפילה, לצום, לצדקה, אוסר שתיית יין ואכילת מאכלות מסויימים ובכך יוצר מסגרת מתאימה לדתו.

ארגון תושבי אלמדינה בתור אומה (עדה מדינית) והכרזת מלחמת־מצווה

ארגון תושבי אלמדינה בתור אומה (עדה מדינית) והכרזת מלחמת־מצווה

כניסתו של מוחמד לאלמדמה והקמת המסגד הראשון

בבואו לאלמדינה לא נכנס מוחמד בחכמתו אל העיר, אלא ישב בפרבר בדרום. הוא בחר באחד מימי הששי, יום שרק אז תוקן לתפילה,״ כדי להכנס לעיר. וכדי שלא יהיה ריב בין השבטים את מי יכבד על־ידי ישיבה בביתו, מסר את ההכרעה לגמלו. נאמר שהגמל ברך בביתו של אַבּוּ אַיוּבּ אלאַנצַארי, איש אלמדינה, שזכה לפרסום שנים רבות מאוד לאחר מכן, כי בשנת 52 ל״הג׳רה״ (52 שנה אחר מה שמסופר כאן) הוא נפל לפני חומות קונסטגטינופול (איסטנבול) כשהערבים צרו ל­העיר וניסו לשווא לכבשה. במקום בו נפל בנו הסלטאנים העת׳מאנים מסגד נהדר זה מסגד אבו־איוב שמחוץ לעיר.

מוחמד הקים לו מיד בית. אמנם, הבית היה בנין פשוט מאוד: עיקרו חצר וחלקה של החצר היה מכוסה בלולבים של ענפי תמרים. מבנין זה נלקחה הצורה המקורית של מסגד, צורה שאפשר לראותה גם בירושלים העתיקה (לא במסגד כיפת־הסלע שהוא חיקוי לבנין ביזנטיני, אלא בבנין הגדול שלידו, מסגד שכולו שורה של עמוד« מכוסים ולפניהם חצר גדולה). ביתו של מוחמד שימש לתפילה וגם לשיפוט וליישו: סכסוכים בין שבטים ויחידים.

איחוד המהגרים ממפה (״מהאג׳רון״) והתומכים מאלמדינה (״אנצאר״)

לפי המסורת ציווה מוחמד, שכל איש מן המהגרים יקח לו לאח איש אחד מאנשי אלמדינה. כפי הנראה חשב בתחילה את הדבר הזה להכרח, כדי לבצר את מעמדם של ­אנשי מכה. אך דבר זה נראה עד מהרה כמיותר, ומוחמד חזר להדגיש, שהקירבה בין בני־אדם היא קירבה מרחם (למשל, בסורה 8, 75). נראה שאותה ברית אחווה שפעם היתה — נתבטלה, והכל חזר למצבו הטבעי: כך קרובים בדם הם הקרובים.

תקנות העדה של אלמדינה (״עהד אלאמה״)

״חוזה האומה״(עַהֵד אלאֻמַה״) הוא אחד המסמכים המעניינים ביותר בהיסטוריה המוסלמית, דוקומנט אותנטי מתחילת פעולתו של הנביא בעיר. להלן יובאו ראשי הפרקים של המסמך. במקור אין חלוקה לסעיפים, והסעיפים כאן הם לפי קביעתו של החוקר וולהאוזן  שכתב ספר מיוחד על מסמך זה.

הערת המחבר: וולהאוזן — חוקר גרמני (1844—1917), שעסק בחקר התנ״ך ובחקר האסלאם. התפרסם בספריו על המקורות שבתורה ובספרו שרידי האלילות הערבית (גרמנית), בו הוא דן גם במורשתו הרוחנית של מוחמד

  • 1- זה כתב ממוחמד הנביא בין המאמינים והמוסלמים מקרַיש וית׳רב ומי שהולך אחריהם ושייך אליהם ונלחם עמהם (הכוונה כאן ליהודים ולבני ברית).
  • 2 – הם אומה אחת על פני כל אדם (כלומר, המוסלמים והלא־מוסלמים והיהודים — בני ברית).
  • 3 – המהגרים מן קריש נשארים בעינם (כלומר, קבוצה נפרדת מאנשי אלמדינה), משלמים כופר ופדיון בשביל זה. לחזק את ידיהם הוא יאה וישר בין המאמינים (כלומר, אף על פי שהם ארגון נפרד, על האחרים לעזור להם).
  • 4—11. בני עַוֹף נשארו בעינם (הוא מונה את כל המשפחות) משלמים כופר זה בשביל זה (כלומר, נשארים ארגון בפני עצמו).
  1. לא יכרות מאמין ברית עם נלווה של מאמין (בלי הסכמתו. לערבים החופשים היו אנשים נלווים שהיו תחת חסותם. בארץ פראית אין לאדם בודד אפשרות לחיות. על כן העמיד עצמו כל אדם בודד תחת חסות שבט, קבוצה או משפחה, ונלווה אליהם. והשבטים והמשפחות מתפארים בכך שיש להם בני־חסות, והם שואפים לכך ורואים בכך כבוד להם. לפיכך נאמר פה, שאין האחד יכול לקחת את הנלווה של רעהו).
  • – מאמינים היראים (את אללה) עומדים נגד מי שעושה רע ביניהם או יעשה מעשה פשע או מרמה או איבה. יד כולם תהיה בו, ולו גם יהיה בן אחד מהם (כלומר, היחידות השבטיות הטבעיות נשארות אמנם בעינן, אבל אם האיש רוצח — כל העדה צריכה לעמוד נגד הרוצח, ואפילו בני משפחתו).
  • – מאמין לא יהרוג מאמין אחר בשל כופר ולא יעזור לכופר נגד מאמין (הלא רוב אנשי אלמדינה היו עדיין כופרים!).
  • חסות אללה אחת היא לכולם. הגנת גר ותושב מוטלת על כולם, כי המאמינים ערבים זה לזה על פני כל אדם.
    • – ההולך אחרינו מן היהודים (הכוונה לא למי שמקבל את דת האסלאם, אלא למי שנמצא באלמדינה) מקבל עזרה ותמיכה. לא ייעשה לו עוול ולא נעזור לאויביו נגדו.
    • -ברית שלום של המאמינים אחת היא לכולם. לא יעשה מאמין שלום מבלעדי רעהו במלחמה בשביל אללה, אלא כך שהשלום יהיה כולל את כולם באופן שווה.
  • מאמינים חייבים לנקום את דם רעם, אם נשפך במלחמה בשביל אללה (כלומר, אם נשפך הדם בעניין אחר — רק המשפחה צריכה לנקום. אך אם הוא נפל בשביל אללה, אזי כל המאמינים חייבים לנקום).
  • המאמינים היראים (את אללה) הם בדרך הטובה והנכונה (כלומר, טוב היה אילו כל אנשי אלמדינה היו מאמינים, אבל ברגע זה עדיין אינם מאמינים). אך גם למשתף אסור להחסות רכוש או נפש מן קריש (המשתפים הם אנשי אלמדינה שעדיין אינם מודים באסלאם, ומוחמד מבדיל בין כופר, קריש ומשתף).

21-מי שיהרוג מאמין וייאמת הדבר — יושב הגמול אל ראשו, בלתי אם יתרצה קרוב הנהרג בכופר. על המאמינים לנקום נגדו כאיש אחד (זה כמו בספר דברים י״ט, יב. אמנם, גאולת הדם מוטלת על המשפחה — ראה ההערה בסעיף 19 — אבל ההוצאה לפועל היא רק לפי הדין של העדה כולה).

  • אסור למאמין, המודה בתוכן הכתב הזה ומאמין באללה וביום הדין, לעזור לפושע ולתת לו מקלט. ואם יעשה כן — תהיה עליו קללת אללה וחרונו.
  • ואתם — אשר תחלוקו עליו — הביאו אל אללה ואל מוחמד.
  • היהודים יחלקו עם המאמינים את הוצאות המלחמה בכל אשר ילחמו.

שיתוף (״שרכּ״) הוא המונח המוסלמי לעבודת אלים רבים, כלומר, לשיתוף אל לאללה היחיד.

תקנות העדה של אלמדינה-"עהד אלאמה"

25—31. היהודים של — (כאן נמנות המשפחות של חַ׳זרַג׳) הם אומה אחת עם המאמינים. ליהודים דתם ולמוסלמים דתם; הם ונלוויהם, חוץ ממי שיעשה ברשע ובמרמה, כי הוא מאבד את עצמו ואת אנשי ביתו.

 32—35. דין הערבים שנספחו אל היהודים (כשם שכל היהודים במדינה ה­נספחים לשבטים הקרויים ח׳זרג׳ או אום, כך נספחו ליהודים שברי שבטים

 ערביים ודינם בתקנות אלה כדין השבטים שנספחו אליהם).

  • 36- לא יצא איש מהם (היהודים והנלווים) למלחמה אלא ברשות מוחב־ אמנם לא יימנע מהם לנקום נקמתם, אך העושה ביד רמה יתחייב בנפד• ובאנשי ביתו, אלא אם כן -נעשה לו עוול (רואים עד כמה הסעיפים האל־ בנוגע ליהודים גמישים מאוד ומעורפלים).
  • על היהודים מוטלות הוצאותיהם ועל המוסלמים (הוצאותיהם), אך רב עוזרים זה לזה נגד מי שנלחם בבעלי הכתב הזה, כי ביניהם שוררים האמה והיושר והצדק. והיושר הוא מעל למרמה, כי לא ירמה איש את בעל שבועתו, כי עזרת אללה ניתנת למי שנעשה לו עוול.
  • חוזר עוד,פעם על סעיף 24, שהיהודים יתנו חלקם בהוצאות (כפי הנרא־ היה זה חשוב ביותר בשביל מוחמד, שהיהודים ישתתפו בהוצאות מלחמותיו
  • הגיא של ית׳רב הוא קדוש לבעלי כתב זה (כלומר, אסור לשפוך בו דם
    • אשד, לא תקבל נלווים אלא ברשות משפחתה.
    • אם יפול דבר בין בעלי הכתב הזה או יהיה ריב, שיש לחשוש בעקבות- לתקלה, יובא אל אללה ואל מוחמד.
    • לקדיש לא יינתן מחסה ולא למי שיעזור להם.
    • הכל מחוייבים לעזור זה לזה נגד מי שיתקוף את ית׳רב.
    • אם יוזמנו היהודים לכרות שלום (כלומר, להשתתף בשלום שמוחמז־ ואנשיו כורתים עם מישהו) — יעשו כן. ואם היהודים יזמינו לדבר דומה – יש להם זכות לכך, אך לא (יזמינו) את מי שנלחם בשל הדת (כלומר, כאש־ המוסלמים נלחמים מלחמת מצווה, אי־אפשר לדרוש מהם לכרות שלוב. וולהאוזן תמה כאן, איך נתן מוחמד ליהודים זכות זאת להפסיק מלחמה של מאמינים. הטעם פשוט: כל מלחמה אפשר להכריז עליה שהיא מלחמת מצווה).
    • היהודים של אוס, נלוויהם והם בעצמם, נמצאים באותו מצב כמו בעל• הכתב הזה, ביושר גמור מצד בעלי הכתב הזה. היושר הוא מעל למרמה.
    • אללה שומר על הפירוש הנאמן והישר ביותר של כתב זה. היוצא למלחמה בטוח והיושב באלמדינה בטוח, זולתי פושע ביד רמה ובמרמה. אללה נותן מחסה לישר וליראי אלהים, ומוחמד הוא שליח אללה.

התעודה הזאת ניתנת כאן כמעט במלואה, שכן היא הדוקומנט האותנטי החשוב והמפורט ביותר שיש לנו ממוחמד מלבד הקוראן. אנו רואים כאן מיד מעשה־ מחשבת של אמן הפוליטיקה. ואנו תמהים לראות זה ליד זה את תקנות העדה ואת הקוראן, את הוסר הסדר, הדילוגים והסתירות שבקוראן לעומת הבהירות והזהירות שיש בדוקומנט זה, כאילו יש כאן שני אנשים. אולם אין הדבר כך.

על אף החזרות אפשר לראות כאן ארבעה פרקים:

א.   מסעיף 3 עד 12 — הארגונים הטבעיים עומדים בעינם.

ב.   מ־13 עד 23 — תושבי אלמדינה אסורים במלחמה פנימית וחייבים בהגנה משותפת כלפי חוץ.

ג.   מ־25 עד 38 — ענייני היהודים.

ד.   מ־39 עד 47 — סיכומים והוספות.

נעיין עכשיו בדוקומנט היסטורי מעניין זה:

  • הסעיף הראשון והשני קובעים, שכל תושבי אלמדינה הם אומה אחת, כולל את היהודים ואת הנלווים עליהם. משמע, שאומה פירושה עדה פוליטית. כבר כאן, בדוקומנט הראשון של האסלאם, יש לנו מן האופי המיוחד של המדינה המוסלמית: המדינה המוסלמית אמנם מושתתת על הדת, אך בניגוד, למשל, למדינה הקתולית, לפי המשפט הקנוני, היא כוללת מראש גם לא־מוסלמים. הזכויות של הלא־מוסלמים נקבעות בדרך כלל לפי הכוח שיש לאותו מיעוט.
  • חידוש חשוב הוא, שעכשיו המקום — הוא הקובע את יחסי המדינה. ית׳רב (אלמדינה) היא ״חרם״, כלומר, היא כמו מכה מקום קדוש שאסור להלחם בו.
  • אין מוחמד מפקיע את הארגונים השבטיים. אדרבא, הוא מארגן מהדש את המהגרים בתוך יחידה שבטית. כסף כופר וכסף פדיון, החובות העיקריות המוטלות על הערבים, מוטלות כאן על ארגונים שבטיים. הדבר מגיע עד כדי כך, ששבט אחד אסור לו לתת מחסה לנלווה של שבט אחר.
  • כדי להבטיח את השלום מבית, צריך היה מוחמד למצוא דרך לעקוף את מנהג גאולת הדם, מאחר שאין הוא יכול לעקור אותו. והנה הוא משתמש בדיוק באותה דרך שאנו מוצאים בספר דברים (י״ט, יב). בידי גואל הדם נשארת הזכות לתבוע את נקמתו, אך על כל העדה מוטלת החובה לקום נגד הרצח ולקבוע מי הוא הרוצח. כך הפכה הנקמה מעניין התלוי בכוח היחיד והמשפחה לעניין התלוי במשפט של העדה, של הציבור (סעיף 21). אלא שמוחמד מרחיק לכת. מפריעי השלום יהיו מוחרמים על־ידי כל העדה. עדיין אין מוחמד יודע עונש על מפריע הסדר. מדוע ? — מפני שהאידיאה של עונש פלילי־ציבורי עדיין אינה קיימת. העונש הוא עדיין עניין של נקמה פרטית. אך כמו בספר דברים ״ושפטה העדה״ — העדה שופטת והיא המוסרת לגואל הדם לנקום את נקמתו.

נקבע, שכל דבר סכסוך יוכרע לפני אללה ומוחמד. כמו שאנו אומרים: ונקרב בעל הבית אל האלהים (שמות כ״ב, ז). כבר אמרנו, שמוחמד בא אמנם אל אלמדינה בעיקרו כנביא, אבל גם כשופט וכמוכיח. האחדות המדינית של העדה מתבטאת, נוסף על שיפוט האומה, בהגנה משותפת נגד האויב מבחוץ (2, 44). פירוש הדבר, שאסור לעזור לכופר לא־מוסלמי נגד מוסלם. זה חידוש גדול, שהרי היה מקובל כי למלחמה היו קוראים בעלי־ברית מבחוץ וכאן נאסרה העזרה לכופר נגד מוסלם. בנקודה אחת דורש מוחמד יותר מהגנה משותפת — במלחמה נגד קריש. להם אסור לתת מחסה, גם לא לרכושם ולעוזריהם. כלומר, במלחמה בשביל אלהים הופקעו הארגונים הטבעיים. כך מי שנופל במלחמת מצווה, גאולת הדם מוטלת על כל העדה.

הדבר המפליא ביותר בכל התעודה הזאת, שאין מוחמד מבדיל בין המאמינים של אלמדינה לבין האחרים, שהיו עדיין הרוב. רק בסעיף אחד (20) אנו קוראים: המאמינים היראים (את אללה) הם בדרך הטובה והנכונה, אך גם למשתף (כלומר, לאיש מאלמדינה שעדיין אינו מוסלם) אסור לתת מחסה לרכוש ולנפש מן קריש. חכמה גדולה הראה מוחמד בכך, שלא הבדיל בין מאמינים לבין אחרים. הוא גרר באופן זה את הלא ־מוסלמים אל תוך האסלאם. שהרי אם מישהו נהרג או נפגע במלחמה עם קריש או עם לא־מוסלמים אחרים, כי אז קמו כמובן בני משפחתו, שעדיין לא היו מוסלמים, לנקום את נקמתו ולתבוע את עלבונו, וכך נגרפו אל חיק האסלאם.

יחס אחר שורר כלפי היהודים. נאמר בפירוש: ליהודים דתם ולמאמינים דתם, והדברים שנאמרו בסעיף 20 (המאמינים הם ההולכים בדרך הטובה והנכונה, אבל גם למשתף אסור לתת מחסה לרכוש ולנפש מן קריש) אינם נאמרים בנוגע ליהודים. ביחס אליהם אומר מוחמד, כביכול: אנו המאמינים בדרך הטובה, והיהודים אינם בדרך הטובה; לנו דתנו וליהודים דתם. דווקא משום שהיהודים מהווים קיבוץ מיוחד, הם אמנם נכללים באלמדינה ובכתב הזה, אך ברור כבר עכשיו שהם אינם עתידים להקלט בתוך העדה, דבר שיש לצפות לו מן המשתפים, שעדיין לא היו מוסלמים. על היהודים מוטל להשתתף בהגנת העיר, לקחת חלק בהוצאות, ואסור עליהם לצאת למלחמה בבני בריתו של מוחמד, תנאי שחל גם על אחרים. גם עליהם מוחמד שופט ומוכיח, אולם — כפי שברור מסעיף 42 — רק בעניינים הנוגעים לעסקי ציבור ולא לעניינים פרטיים. אין הבדל גדול בין היהודים ובין האחרים פרט לזאת שהיהודים אינם חייבים במלחמת־מצווה. הסעיפים 25—27 כבר מביעים חוסר אמון בין היהודים ובין מוחמד.

מה טיבה של תעודה זו של תקנות העדה ? התעודה איננה חוזה. לא נזכרו בה צדדים שונים ככורתי ברית, גם אין זו חוקה שנמנו וגמרו עליה, אלא זאת הודעה מצד השופט המוכיח, המסדיר בדרך זו את ענייני העיר. ויש להניח, שבמידה מרובה יכול היה מוחמד להסתייע כאן בהסכמים דומים, שאנשי מכה עשו עם השבטים, אשר דרך מחוזותיהם הם עברו. דבר אחד מפליא ביותר: אין רמז לכל זה בכל הקוראן, והתעודה נשתמרה רק בספרו של אבן השאם, שהזכרנו לעיל.

יש עוד להעיר, שהמסורת המוסלמית מניחה אמנם כאילו היתה ברית בין מוחמד והיהודים. מדוע עושה זאת המסורת ? — מפני שהיא צריכה להצדיק את התקפות מוחמד על היהודים כתגובה על הפרת ברית מצד היהודים. אולם כפי שראינו לא היתה ברית כזאת. והפסוקים השונים בקוראן, המדברים על היהודים כמפירי ברית, או על אחרים (לרוב הכוונה למאמינים), אין בהם רמז לברית מדינית (בין מוחמד ליהודים), אלא יש בהם אותה אידיאה עתיקה של הפרת ברית דתית (בין האל והעם), המצויה בכל התנ״ך.

פרקים בתולדות הערבים והאסלאם-בעריכת חוה לצרוס-יפה

הכרזת מלחמת״מצווה

האידיאה של מלחמת־מצווה,"ג'יהאד"  היא אידיאה כה אופיינית לאסלאם, עד כי אנו נוטים לחשוב שהיא טבועה בו מראשיתו, אך אין הדבר כך כלל וכלל. איך צמחה אידיאה כזאת, שברבות הימים היתה גורלית כל־כך בשביל האסלאם ובשביל העולם כולו ?

כאשר קוראים את סעיפי תקנות העדה, שניתחנו זה עתה, אנו רואים בבירור שהם מופנים כולם להכנת מלחמה ומדיניות החוץ, אם כי הם המכוונים גם את מ־יניות הפנים. וזאת משום שמוחמד התכונן למלחמה עם קריש. הוא הכין את אחדותם של אנשי אלמדינה, וקבע את כל הסעיפים האלה אשר קראנו. וכך צצה האידיאה של מלחמת־מצווה, הקשורה גם לאידיאה על הכעבה וקדושתה, ולאברהם כמייסד הכעבה, ולמסקנה ההגיונית הנובעת מזה: אם הכעבה היתה מקדש אמיתי עתה היא בית עובדי עבודה זרה, הבה נסלק את העבודה הזרה משם!

בדרך כלל חושבים, כי ההכרזה על מלחמת־מצווה נזכרת לראשונה בסורה 39,22 ־אילך: ״ניתנה הרשות לאלה שנלחמים לעשות מלחמה״. משמע, שקודם לכן היה :פק אם מותר לעשות מלחמה.

ُذِنَ لِلَّذِينَ يُقَاتَلُونَ بِأَنَّهُمْ ظُلِمُوا وَإِنَّ اللَّهَ عَلَى نَصْرِهِمْ لَقَدِيرٌ 39

  • יוצאים עליהם למלחמה: בערבית: יֻקָאתַלוּן. אבל יש הגורסים ניקוד שונה: יֻקָאתִלוּן ("לוחמים"), ולפיו עוסק הפסוק במתן רשות ללוחמים באשר הם, ולא רק למי שאחרים נלחמים נגדם. רשות: מפרשים כי פסוק זה (כמו גם סורה 190:2) מתיר לראשונה את מלחמת הקודש לאחר שהיתה אסורה על המאמינים כל זמן שלא היו חזקים דיים כדי להילחם.

ראינו שבמכה איים מוחמד לראשונה על אנשי שבטו ביום הדין הגדול בקץ העולם הפיסי, בקטסטרופה סופית שקרובה לבוא, ולאחר שהדבר לא עשה רושם — הזהיר אותם בדוגמאות של עמים כמו סדום, פרעה והמצרים, עאד ות׳מוד, שאבדו נפגעי הטבע. אנו רואים שמוחמד צועד עתה צעד שלישי מעשי יותר — המשפט בא על ידי בני־אדם; בני־אדם עוזרים לאללה בהנהגת העולם. המלחמה הקדושה ״כרזה כנקמה על העוול שעשו אנשי מכה למאמינים. ה״הג׳רה״ מתוארת כרדיפה דתית. וכך אנו קוראים בסורה 2, 216 :

כתובה עליהם מלחמה (כלומר, מצווה עליהם להלזום)

גם אם היא שנואה עליהם.

נראה, שלא היה כל־כך מובן מאליו ולא לפי טעם הערבים להלחם תמיד. על כן אנו מוצאים עכשיו בקוראן סיפורי תנ״ך העוסקים במלחמה, כגון סיפור שמואל ושאול, סיפור גדעון המעורב בקוראן בסיפור דוד וגלית, ועוד.

השאלה הגדולה היא: מה הביא את מוחמד אל המדיניות החדשה הזאת ? מיסודו לא היה האסלאם דת של מלחמה. אולי מותר גם לשער (וולהאוזן ואחרים עשו זאת), שאותה מלחמה תמידית, שהיתה בארץ ערב, אותה מלחמת שבטים, גם היא שנתנה בלבו של מוחמד את המחשבה לחשוב חשבונו של עולם. אם כן, מה גרם לשינוי במחשבתו?  ודאי היו כאן גורמים כלכליים. אנשי מכה, שהגרו לאלמדינה, היו אנשי מסחר, אך אילו היו עוסקים עתה במסחר, היו מתפזרים בארץ ולא היו עוד מהווים קיבוץ אחד. כיוון שהם לא היו חקלאים, וגם אדמה חקלאית פנויה עדיין לא היתה (טרם גירשו את היהודים), לא נשאר להם מקצוע אחר לפרנסתם אלא המקצוע החוקי בארץ ערב — להתנפל על מי שאינו שייך לאותו שבט, או על אנשי מכה, עכשיו בני שבט אויב. אולם דומני שהיתה כאן גם אמביציה אישית של מוחמד לבצע את זממו. הוא ראה שלא הצליח במכה לשכנע את אנשי העיר לקבל אותו כנביא ומנהיג. באלמדינה הוא אמנם הצליח שיזמינוהו כשופט מוכיח, אבל היהודים, ש­­גורם חשוב בעיר, לא יכלו לקבלו. ובשעה זו — שעת הכרזת מלחמת־מצווה — אפשר שרובה של העיר עדיין לא קיבל את האסלאם. את השאלות שלא ניתן לפתרן בדרך השכנוע וההסברה, ניסה עתה מוחמד לפתור בכוח הזרוע ובמדיניות פקחית. ואמנם השיג את מטרתו — הכנעת אנשי מכה, כיבוש העיר והקמת שלטון הדת שלו.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
מרץ 2024
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר