מורשת יהדות מרוקו

הד'ימים – בני חסות

יהודים ונוצרים בצל האסלאם

בת יאור

בת יאור ילידת מצרים היושבת זה שנים רבות בשוויץ, מוכרת לקורא העברי מספרה " יהודי מצרים ", שראה אור בשנת 1974. היא מרבה לפרסם מאמרים על מיעוטים בלתי מוסלמיים בעולם המוסלמי.

הספר הנוכחי ראה אור במקורו הצרפתי ב -1980 ובמהדורות מורחבות בהרבה, באנגלית ב – 1985.

מבקרים אירופיים העריכו אותו כ " ספר עיון יחיד במינו בתחומו " התרגום העברי חופף את גירסתו המורחבת של הספר.

ג. רדיפות והמרות־באונס

הקוראן אוסר על המרות־באונס, אך בגלל המלחמות וצרכי ההתנחלות הופר איסור זה. הח׳ליף וליד הראשון (715-705) אסף את אצילי ארמניה בכנסיית גריגוריוס הקדוש בנכיצ׳וואן ובח׳ראם (על הנהר אראקסיס) והעלה אותן באש (705), אחרים נצלבו ונערפו, ונשיהם וטפם נלקחו בשבי. מ־852 עד 855 השתולל בארמניה מסע עקוב־דמים של רדיפות נגד הנוצרים. למעלה מ־6,000 יהודים נטבחו ב־1033 בפס ובגרנאדה  בתימן אולצו היהודים ב־1165 וב־1678 לבחור בין האסלאם לבין המוות. במגרב ובספרד המוסלמית הביאו רדיפות האלמנחידים (1212-1130) כליה על שארית־הפליטה של היישוב הנוצרי.

היהודים, שנאלצו להמיר את דתם, נעשו המון של ״אנוסים״, מומרים ששמרו אמונים במחתרת לדתם הישנה. אנשי האינקוויזיציה האלמווחידית, שפיקפקו בכנותם, לקחו מהם את ילדיהם וגידלו אותם כמוסלמים. בתימן היה חוק דומה לזה, שגזר המרת־דת על כל יתום יהודי. לאחר שביטלו התורכים את החוק הזה בתקופת־הכיבוש הקצרה שלהם אחרי 1872 שב האמאם יחיא והנהיגו ב־1922 וחזר ואישר אותו ב־1925. ב־1896 נאלצו הארמנים בסביבות בירג׳יק על נהר פרת לקבל עליהם את האסלאם, והיה עליהם לגלות למקום אחר כדי לשוב שם אל דתם הישנה.

 בעת השחיטות הגדולות של 1915-16 הצליחו מעטים להישאר בחיים על־ידי שקיבלו עליהם את דת האסלאם. מתעודות הנוגעות למארוקו, לאלג׳יריה ולתימן אנו למדים שבזמנים של אי־יציבות וחילופי־רשויות היו בוזזים תמיד את השכונות היהודיות, שוחטים קצת מן הגברים, ואילו הקלגסים או השבטים היורדים מן ההרים סביב, היו חוטפים את הנשים וגובים כופר־נפש. עדים תיארו איך נהרסו רבעי היהודים בפס שבמארוקו ב־1912, בתחילת משטר־החסות הצרפתי, ובצנעא שבתימן לאחר שנרצח האמאם יחיא.

 תלאות מעין אלו הביאו לידי המרות־דת לרוב במרוצת הדורות. הנה כי כן ידוע לנו שמספר שבטים יהודים־ברבריים מהרי־האטלס ומשפחות מוסלמיות בפס הם יוצאי־חלציהם של יהודים שמילטו את נפשם בהמירם את דתם ב־1165, 1275, 1465, וי92—1790. בטריפוליטאניה ובשאר מקומות יש מוסלמים שהם צאצאי יהודים שנאנסו להמיר את דתם בתקופות שונות. יהודי תבריז נאלצו להמיר את דתם ב־1291 ו־1318 ויהודי בגדאד ב־1333 וב־1344. המרות־דת באונס בפרס מן המאה הט״ז ועד לראשית המאה הנוכחית עשו שמות בקהילות הנוצריות, ובעיקר בקהילות יהודיות. תחת שלטונו של השאה עבאס השני(1666-1642) יצא חוק שעל־פיו היה יהודי או נוצרי שהתאסלם יורש לבדו את נחלת משפחתו. חוק זה, שהומתק לגבי נוצרים בהשתדלותו של האפיפיור אלקסנדר השביעי, עמד בתקפו לגבי יהודים עד סוף המאה הי״ט. קזס מזכיר שגם בתוניסיה היו חוקי־ירושה דומים שנשאו פנים למתאסלמים.

הפרדה והשפלה

הד׳ימה חייבה להשפיל את הד'ימים, שנאשמו בהפצת גרסות־כזב של הברית הישנה והחדשה על־ידי שגנזו, עיקמו והשמיטו כביכול אותן נבואות שבישרו את שליחותו האלוהית של מוחמד. התעקשותם בטעות נחשבה סימן לאופי שטני, ובשל כך צריך היה להפרידם מכלל המוסלמים ולבזויתם.

 מימי־הביניים והלאה נקבעו לכופרים, כמעט בלי יוצא מן הכלל, שכונות מיוחדות, ונאסר עליהם לרכוש בתים או קרקעות מחוץ להן. חייבים היו לגור בבתים הנחותים מאלה של המוסלמים, הן בחזותם והן במידותיהם. לעתים קרובות היו הורסים את בתי הד׳ימים אם היו גבוהים מכפי המותר.

עם זאת, היו חריגות פה־ושם. חוקים אלה לא היו קיימים בספרד המוסלמית. בתוניסיה שתחת שלטון החפצים היו ליהודים שדות ובתים נאים. עם הכיבוש התורכי החלה תקופה סובלנית הרבה יותר, ובזכות כך השתפר מצבם של הד׳ימים מאד במחוזות השלטון העות׳מאני, במיוחד במאה הט״ז. אי־אפשר היה לו לדי'מי להיות אדונם של משרתים מוסלמים. אסור היה לו גם להחזיק בנשק. אך דומה כי נהגו לפנים משורת הדין בכמה שבטים יהודיים שבהרי־האטלס של מארוקו ובאסיה התיכונה. כשביקר וולני בהר־הלבנון ב־1785, שבו לא שועבדו המארונים, ולפיכך לא התייחסו אליהם בדרך־כלל כאל ד׳ימים, תיאר את הנוצרים ההרריים הללו בזו הלשון:

מכוח הרגֵל המיוסד על אי־אמון ועל מצבה המדיני של הארץ הרי הכל, שיח׳ים ואיכרים כאחד, מתהלכים תמיד כשהם מזוינים ברובה ובפגיונות. יש בזה אולי משום אי־נוחות, אבל בזכות כך אין הם טירונים בשימושם של כלי־נשק כשעליהם להשתמש בהם(להגנת מולדתם) כנגד התורכים.

להלכה גם אסור היה לד'ימים להתקרא בכינויי־כבוד ערביים וללמד את הקוראן. רצוי היה שלא להזדקק לרופאים ולרוקחים מבני־הד׳ימה, שחשודים היו בדרך כלל בהרעלתם של מוסלמים; אולם בזכות כשרונותיהם הצטיינו הד׳ימים לעתים קרובות בחצרות הח׳ליפים. נישואים או יחסי־מין בין ד׳ימים למוסלמיות היו עוונות שענשם מיתה, אבל מוסלמי רשאי היה לקחת לו אשה מבנות הד׳ימה. בכורדיסתן אפשר היה להטיל מסים על יהודים, נסטוריאנים וארמנים ולגזור עליהם עבודת־אנגריה בלי הגבלה. בתוניסיה אפשר היה לשלוח יהודים לעבודות ציבוריות לסוגיהן (חפירת בורות־מים, בניית גשרים וכוי) והיה עליהם לספק לצבא בגדים, אהלים, וכל דבר אחר שנדרש לו.

המלאכות הבזויות ביותר הוטלו על הד׳ימים. בתימן נגזר על היהודים לסלק נבלות ולנקות את בתי־הכיסא הציבוריים, אפילו בשבת. צו זה משנת 1806 נשאר בתקפו עד שקמו היהודים ועלו לארץ־ישראל ב־1950. בתימן ובמארוקו היו הד׳ימים מצווים להוציא את מוחותיהם ולהמליח את ראשיהם של אויבי הסולטאן ולהוקיעם אחר־כך על חומות הערים. וכך מספר לואי פראנק, רופא הביי של תוניסיה בתחילת המאה הי״ט:

כאשר תורכי [מוסלמי] נדון למיתת־חנק שולחים להביא מן העיר כמה פונדקאים נוצרים או יוונים וכופים אותם לשמש תליינים. שנים מהם כורכים על צווארו של הנדון חבל שנמשח היטב בסבון: עוד שנים תופסים בחבל וקושרים אותו לרגליהם; וכאיש אחד מושכים הארבעה בידיהם וברגליהם עד שיוצאת נשמתו של הנדון.

בדרך־כלל הביי פוקד לקצץ את ידיהם של גנבים. משעה שניתן פסק־הדין מוליכים את הנדונים לניתוח בבית־החולים המאורי, ושם יהודי מוציא את פסק־הדין לפועל וכורת את היד כמיטב יכולתו בסכין גרוע בפרק כף־היד.

בת יאור ילידת מצרים היושבת זה שנים רבות בשוויץ, מוכרת לקורא העברי מספרה " יהודי מצרים ", שראה אור בשנת 1974. היא מרבה לפרסם מאמרים על מיעוטים בלתי מוסלמיים בעולם המוסלמי.

הספר הנוכחי ראה אור במקורו הצרפתי ב -1980 ובמהדורות מורחבות בהרבה, באנגלית ב – 1985.

מבקרים אירופיים העריכו אותו כ " ספר עיון יחיד במינו בתחומו " התרגום העברי חופף את גירסתו המורחבת של הספר.

קשה היה עוונו של ד׳ימי אם רכב על בהמה אצילה כגמל או סוס. מחוץ לערים מותר היה לד׳ימי לרכוב על חמור: אך בתקופות ידועות צומצם היתר זה למקרים מיוחדים בלבד. התייר עלי ביי (כינויו של הספרדי דומינגו באדיה אי־לֶבּליך), ששוטט וכתב בתחילת המאה הי״ט, סיפר שבדמשק לא היה שום יהודי ושום נוצרי רשאי לרכוב אפילו על גבי פרד. כשבימי הכיבוש המצרי הסובלני, ב־1833, הורשה הקונסול הצרפתי החדש לרכוב בחוצות דמשק, פרצו שם מהומות. איסור הרכיבה על סוס או על גמל עדיין עמד בתקפו ב־1948 בתימן, מקום שם נקבע במפורש שחייב יהודי לשבת על אוכף־צד כשהוא רוכב על חמור.

עד לראשית המאה הנוכחית היה יהודי בתימן ובכפרי מארוקו, לוב, עיראק ופרס חייב לרדת מעל חמורו בראותו איש מוסלמי. אם שכח, רשאי היה הלז להשליכו ארצה. אסור היה לד׳ימים להתקהל בחבורות ולגלגל שיחה ברחוב. מצווים היו להתהלך בעיניים מושפלות ולעבור משמאלם של המוסלמים, והללו יאה היה להם לדחפם הצדה.

הערת המחבר : על פי מסורת המיוחסת לנביא נקבע הכלל שאסור להקדים שלום לד׳ימי אלא יש לדחוק אותו לצד הדרך כדי להשפילו.

״אל תהיו הראשונים לברך את היהודים והנוצרים לשלום. וכראותכם מישהו מהם בדרך דחקו אותו לצד הצר שלה״.

אבן־קאים אל־ג׳אוזיה, אחנאם אהל אד׳ ד׳ימה, ביירות 1981, כרך א׳, עמי 192.

בתימן אם פיזל איש מבטו בראותו מוסלמי בעירומו היה הדבר נחשב עבירה. הד׳ימי שעמד במחיצתו של מוסלמי לא היה רשאי לדבר אלא בקול חרישי, ורק משקיבל רשות לכך. עד לאמצע המאה הי׳׳ט היו מתקלסים ומתעללים ביהודים בחוצות ירושלים, חברון, טבריה וצפת, וגם בהמשך המאה סיפרו תיירים על מנהגים דומים במגרב ובתימן. נ. סלושץ מציין כי בבו־זיין שבג׳בל־ע׳ריאן (לוב) היו ילדי הערבים נוהגים לזרוק אבנים על יהודים עוברי־אורח. הקנייתה של משנת הבוז בגיל כה רך לא נתייחדה לחבלי־מדבר בלבד גם לא היתה מכוונת נגד יהודים בלבד. מיסיונרים אנגליים שביקרו בירושלים ב־1839 כתבו לאמור:

בשעה שהתכופפנו מעל לחומה [של בריכת בית־חסדא] והָגינו בימים עברו התחילו כמה נערים מוסלמים לאסוף אבנים וליידותן בנו, תוך שהם צועקים: ״נצראני״ (נוצרים). התקרבנו לשער המסגד יותר מן המותר לרגליהם של נוצרים.

בפרס ובתימן ציינו זרים בתחילת המאה ה־20 את הדלתות הנמוכות שאילצו את הד׳ימים — השפלה נוספת! — להרכין ראש או להתכופף בכניסתם אל בתיהם. בצנעא היה הרובע היהודי שרוי בלילות בחשכה — בניגוד לשאר חלקי העיד — ולא היו אוספים בו אשפה. בבוכארה היה היהודי צריך לתלות סמרטוט על ביתו כדי להבדילו מבתי המוסלמים, שגם גבוהים היו יותר משל היהודים. יהודי בוכארה, שבתקופות מסוימות נאלצו ללבוש שחורים בלבד, הוצרכו להשתופף בחנויותיהם כדי שיראו לקוחותיהם המוסלמים רק את ראשם ולא את גופם, זכר למנהג המאה הי״ד בדמשק שבה היו מפתני חנויותיהם של יהודים ונוצרים נמוכים מגובה הרחוב. השערים הנעולים של שכונות הד׳ימים לא תמיד גוננו על יושביהן מפני שוד ואונס. בתימן היו בתיהם של יהודים דומים למבוך של תאים, שבו היו הנמלטים על נפשם יכולים להתחבא או לבלבל את רודפיהם. מתוך פנקסי־קורות יהודיים מן המגרב יכולים אנו לעמוד על מצוקתן של השכונות האלו כמו גם על האימה והפחד שפקדו את יושביהן, שתכופות נעשו קרבנות חסרי־מגן לשוד וטבח. המגבלות שנגזרו על תנועותיהם של הד׳ימים ומקומות־מגוריהם השתנו מתקופה לתקופה, מאיזור לאיזור. היו גם מקרים של גירוש והגלייה מכמה ערים וחבלים, אך הללו לא היו שכיחים.

הד'ימים – בני חסות

יהודים ונוצרים בצל האסלאם

בת יאור

בת יאור ילידת מצרים היושבת זה שנים רבות בשוויץ, מוכרת לקורא העברי מספרה " יהודי מצרים ", שראה אור בשנת 1974. היא מרבה לפרסם מאמרים על מיעוטים בלתי מוסלמיים בעולם המוסלמי.

הספר הנוכחי ראה אור במקורו הצרפתי ב -1980 ובמהדורות מורחבות בהרבה, באנגלית ב – 1985.

מבקרים אירופיים העריכו אותו כ " ספר עיון יחיד במינו בתחומו " התרגום העברי חופף את גירסתו המורחבת של הספר היו ערים בפרס, בתימן ובאפריקה הצפונית שבהן לא יכלו יהודים עד למאה הי״ט להיכנס לרחובות מסוימים. מתגוררים היו בשכונות נפרדות שבהן היו נכלאים עם שקיעת החמה, מנהג שבתימן עמד בתקפו עד 1950. בערים מסוימות היתה הכניסה אסורה עליהם מכל־וכל, לפי שנוכחותם עלולה היתה לטמא את קדושת המקום, מאותו טעם שאין לא־מוסלמי רשאי להיכנס כיום למכה או למדינה. חמורות הרבה יותר היו לפעמים ההגבלות על נוצרים מחוץ־לארץ.

 בצפון־אפריקה הורשו לגור רק בכמה ערי־חוף, ושם היו מכונסים בפנדק (פונדק) תחת חסותו של קונסול. אי־אפשר היה להם להיכנס לפנים־הארץ בלי שיצטיידו ברשיונות מיוחדים או שיתחפשו ליהודים. מחמת טומאתם אסור היה להם לשבת בחלקה המוסלמי של עיר, ולפיכך הוצרכו ללון ברובע היהודי. משך כל המאה הי״ט היו אירופים שמטעמי בטחון והפלייה מצאו מחסה אצל יהודים, ולכן הניחו אחריהם תיאורים מלאים ומפורטים על קיומם העלוב של הללו.

למראה הסבל והעושק התעוררו, למרות המשפטים־הקדומים של אותה תקופה, רגשות של חמלה וחלחלה בקרב המיסיונרים, שסבורים היו כי תלאות שכאלו אולי תעוררנה את היהודים להתנצר ולזכות על־ידי כך בכל אותן זכויות שנתלוו לחסותה של מעצמה זרה. בכמה אזורים(למשל: בלב טריפוליטאניה, בהרי־האטלס ובתימן) היו היהודים לעתים קרובות רכושו של אדונם המוסלמי ולא יכלו לעזבו. רק ההשלמה עם עבדות זו היתה ערובה לקיומם, שכן בעל־האחוזה המוסלמי ניצל את יהודיו אך גם הגן עליהם כדרך שמגן היה על רכושו, אהליו וצאנו.

לבוש הדימי ומראהו בציבור(חוקי הע׳יאר)

אף שהרבה מן התקנות שנגעו לד׳ימים ניטלו מחוקי יוסטיניאנוס (שנת 534) בנוגע ליהודים ולכופרים בממלכת ביזנץ, דומה כי השוני בלבוש היה מחידושיהם של הערבים. מתחילת הכיבוש היה הערבי חדור הכרה שהוא שייך לגזעו העליון של הנביא; הוא התנשא על שאר העמים, וסירב לשתף את המתאסלם יליד־הארץ בזכויות־היתר שלו. אולם תחת שלטון בית עבאס השתרש האסלאם בארצות הכבושות! אז פחתה ההפלייה הגזעית בין ערבים ללא־ערבים, אף שבתוך כך החריפה ההפלייה הדתית.

כך אפוא הוצאו חוקים רבים בנוגע לבגדי הד׳ימים (צבע, צורה, אורך), צורות צניפיהם, מנעליהם ואוכפיהם כמו גם לבוש נשיהם, ילדיהם ומשרתיהם.* לפעמים היו תקנות שקבעו אפילו את אורך שערם.**

הערת המחבר : [1] ע׳יאָר הוא המונח המוסלמי למכלול הרכיבים של הופעת הד׳ימי בציבור (לבוש וסימנים אחרים), שעל־פיהם ניתן להבחין בקלות בינו לבין המוסלמים. חוקי הע׳יאר מיוחסים לח׳ליף עומר הראשון (644-634) כעוד הרבה חוקי־יסוד אחרים הנוגעים לדימה. אין כל ספק שייחוסם של חוקי הד׳ימה באופן כללי, וחוקי הע׳יאר בפרט, לעומר נועד לתת לחוקים אלה מעמד יוקרתי במיוחד. בענין זה כותב אבן_קאים אל־ג׳אוזנה את הדברים הבאים:

״באשר לע׳יאר הרי שהם (הד׳ימים) לא היו חייבים בו בתקופת הנביא … עומר היה זה שכתב לפרובינציות השונות שהדימים יחויבו לקצץ את בלוריתם מלפנים ולא ילבשו מלבושים כשל המוסלמים למען אפשר יהיה להבדיל בינם לבין המוסלמים …" אבן־קאים אל־ג׳אודה, כרך א, עמי 236 ואילך.

הערת המחבר : *« אחד מחוקי הע׳יאר חייב את הד׳ימים לקצץ את בלוריתם מעל מצחם(בערבית: גֵ'ז אנ־נואצי). אפשר שאין פה אלא מעין ציון מוסלמי למציאות שנתקלו בה אצל היהודים הנוהגים לקצר אח השער במקום שהם מניחים תפילין של ראש.

לעתים קרובות הפרו הד׳ימים את התקנות המשפילות האלו, ונענשו כדין. תקופות המלחמה בין האסלאם לנצרות בימי־הביניים יצרו אקלים הולם לפרעות בד׳ימים ולהחמרתם של חוקי־ההפלייה, הנוצרים הם שהואשמו בעיקר בקשירת קשר עם האויב, ובגלל מספרם, מסעי־הצלב, סמיכותה של ביזנץ, הכיבוש הספרדי המחודש והרדיפות נגד המוסלמים שתחת שלטון נוצרי, נעשו גם קרבנות עיקריים לקנאות הדתית.

רבים המקורות המעידים כי משך כל המאה ה־19 עדיין היו הד׳ימיס כפופים לתקנות שונות בנוגע ללבושם. עד 1875 היו יהודי תוניסיה חייבים ללבוש בורנוס כחול או שחור ולנעול נעליים שחורות: גם כיפותיהם היו חייבות להיות שחורות. סמוך לסוף המאה ציין אחד הנוסעים את כיסויי־הראש המיוחדים ליהודי תוניסיה.

 בטריפולי שבלוב היו היהודים חייבים לשאת סימן תג כחול להבדילם. כמעט בכל מארוקו, להוציא כמה מערי־החוף, היו היהודים באותה תקופה חייבים להלך יחפים בצאתם מן המלאח שלהם.

נ. סלושץ סיפר כי בזינאגה שבסאהארה האלג׳ירית לא הרשו הערבים ליהודים ב־1912 לנעול נעליים ולא לרכוב על בהמה. במזאב (אלג׳יריה הדרומית) שלפני הכיבוש הצרפתי היו היהודים משלמים ג׳זיה ומתגוררים בשכונתם, שממנה לא יצאו אלא לבושי־שחורים ואסור היה להם לעזוב את הארץ. אותם תנאים חלו גם על יהודי תפילאלת והרי־האטלס.

 בירושלים ציין עלי ביי את המלבושים הכהים שהיו חובה על היהודים והנוצרים. סמוך לשנת 1880 ציין ד״ר לורטה כי בצפת חבשו היהודים צניפים שחורים לראשיהם, אף שב־1856 ביטל השלטון העות׳מאני את ההפלייה הדתית והצהיר על שוויונם של כל נתיניו. בבוכארה ציין המיסיונר האנגליקאני וולף, שסייר בבוכארה בשנים 1831-34, בנוסף להגבלות הרגילות באשר לבתי־הכנסת גם את חובתם של היהודים לשאת תג מיוחד להפלותם. בחמדאן גזרו חכמי־הדת השיעיים ב־1892 על היהודים לשאת טלאי אדום ובולט בחלק העליון של לבושם: וב־1902 חזרו וגזרו עליהם ללבוש בגדים מיוחדים.

 באותה תקופה היו קנאי־דת חשוכים בשיראז, תופסים יהודים ברחובות, מגלחים את זקניהם, גוזזים את שערות ראשם ומחייבים אותם לשאת את התג. בטהראן הוציאו חכמי־הדת במאי 1897 פתוואה שחייבה את היהודים לענוד את התג ולגוז את שערם למען ייבדלו מן המאמינים, ורק תחת לחץ חזק מצד הבריטים הוציא השאה צו שאסר על מימושה (תעודה 86). בתימן תיאר י. צמח את לבושם המיוחד של היהודים שנועד לשים אותם ללעג (תעודה 91): ב־1947 ציינה צרפתיה אחת שהתגוררה בצנעא:

הנשים לא עטו צעיפים, אך הגברים היו כפופים לתקנה חמורה שחייבה אותם ללבוש כתונת של כותן לבן מפוספס פסים שחורים. אסור היה להם להיות בעלי סוסים, ובדרך־כלל התעמרו בהם הערבים. ראיתי איש בן אחד השבטים שחמורו לא הועמס כהלכה ושמט את אוכפו: הוא תפס ביהודי הקרוב ביותר ואילצו להרימו ולהשיבו למקומו.

עמדנו על הקווים הכלליים של משטר־דיכוי, שקיבל תוקף מכוח הבוז ומצא את צידוקו מכוח העקרון של אי־השוויון בין המוסלמים לד׳ימים. על גבי מתכונת זו של חיי־יומיום נוספו במרוצת הדורות פורענויות הרבה כגון מלחמות, פלישות, מימשלי־עריצות, תקופות של רעב, מגיפות, וגלים של קנאות דתית. פגעים אלה עשו שמות באוכלוסיה כולה, אך במיוחד בד׳ימים.

 הואיל ותמיד נתונים היו לשנאה ובוז מחמת סימנים בולטים של הפלייה, נכחדו והלכו בהדרגה משך תקופות של שחיטות, המרות־דת כפויות, והגליות. לעתים היו מעוררים עליהם קנאה בגלל ההצלחה שזכו לה בעמלם או בכשרונם: משדוכאו והודרו מכל נכסיהם, גולים היו לעתים קרובות ממקומם ומפנים מקומם לזולתם.

המקרים המרובים של קהילות ד׳ימיות שנעלמו, שפרטים עליהן נשתמרו באקראי, מעוררים אותנו להרהר בגורלן של כל אלו שנכחדו בלי הותיר שריד ופליט. חורבנם של הד׳ימים לא בא בעקבות מלחמות, שהיו חזיון שכיח, אלא מכוח העובדה שהואיל ולא היו מוסלמים — ולפיכך גם לא חמושים — שרויים היו במצב מתמיד של אי־בטחון וסובלנות שופעת־בוז.

הד'ימים – בני חסות

יהודים ונוצרים בצל האסלאם

בת יאור

תהליך הקולוניזציה

סיערוב השטחים שכבשו המוסלמים התנהל בשני שלבים:

1. ג׳האד — כיבושם הצבאי של שטחים וסיפוחם, על־פי כללים ספציפיים ובהישען על רעיון של בחירה המצדיק השתלטות על העולם כולו:
2.  
3. ד׳ימה — משטר של נישול וקולוניזציה, שתכליתו לשמר ולהבטיח את שליטתו של האסלאם המנצח.

לעתים קרובות משווים את מצב המיעוטים בארצות נוצריות עם גורל הד׳ימים בצל האסלאם, אף שאין טעם בהכללות כאלו המקיפות שטחים ופרקי־זמן עצומים. מוטב שלא לחפש קווים של דמיון בין מזרח למערב אלא להסב תשומת־לב להבדל אחד מהותי. בשתי המאות הראשונות לכיבוש, ועל־כל־פנים בראשיתו, היו הערבים עצמם מיעוט. כדי לאכוף את חוקיהם, את לשונם ואת תרבותם הזרה על ציביליזציות עתיקות־ימים, מוכרחים היו ללכת עקב בצד אגודל.

אילו התקוממו כל האוכלוסיות שהוכנעו היה הדבר מעמיד בסכנה את הצלחת הכיבוש הערבי. ההיסטוריון בלאדֻ׳רי מספר שכאשר נפלה עיראק בידי הכובשים הערבים ביקשו החיילים לחלק ביניהם את חבל סַוַאד. הח׳ליף עומר התיר להם לחלק את השלל, אך פקד להניח את האדמה ואת הגמלים לאיכרים המקומיים כדי שיסופקו צרכיהם של המוסלמים: ״אם תחלקום בין הנוכחים לא יישאר דבר לבאים אחריהם״. ועלי, חתנו של הנביא, אמר בענין האיכרים הלא־מוסלמים בסואד: ״הניחום למען יהיו מקור הכנסה ועזר למוסלמים״. ואילו סולימאן בן יסאר הסביר:

עומר הניח את חבל סואד לדורות־יבואו, ובתושבים נהג כבבני־ד׳ימה ג׳זיה גובים מהם וח׳ראג׳ מאדמותיהם. לפיכך הריהם בגדר ד׳ימים ואי־אפשר למכרם כעבדים. (ראה תעודה 2)

כאן רואים אנו בבירור את ההבחנה בין ג׳האד לד׳ימה. השלל, שהוא שכרו המיידי של ג׳האד, כולל עבדים מקרב הנכבשים, בו־בזמן שרוב המנוצחים, הקשורים בחוזה הד׳ימה, ממשיכים במילוי תפקידם הכלכלי לאורך־ימים ומפרנסים את ציבור הכובשים המוסלמי (תעודה 3, הליכי־קרב). יש לזכור שהערבים לא המציאו את המסים שהעלו הד׳ימים לכובשים אלא רק שימרו ותיקנו את מערכת־המסים של קיסרות ביזנץ.

אותו בלאד׳רי מספר שבעבר היו היהודים שבסוריה (לרבות ארץ־ישראל) בחזקת בני־ד׳ימה בעיני הנוצרים והוצרכו לשלם להם ח׳ראג׳ על אדמותיהם.הד׳ימה הכשירה את הקרקע להשתלטות הערבים בתחומי המדיניות, הכלכלה, הדת והתרבות. זכויות־הכיבוש האלוהיות הפכו את הארצות הזרות ל״שטחים ערביים״ ואילו הסיערוב ביסס את ההישגים הצבאיים.

עמים כבושים שהתקוממו, כגון קופטים, ארמנים, ברברים ופרסים, נטבחו או הוגלו מאיזור לאיזור בעוד הבדווים שפשטו ובאו גלים־גלים התאחזו בשטחים שהתרוקנו מיושביהם, שהרי המדינה הפקיעה לרשותה את האדמות והאוצרות בחבלים שנכבשו. מדיניות־קבע זו של איכלוס ערבי צימצמה את הפער המספרי העצום בין צבא־הכיבוש לעמים הנכבשים, אשר ככל שהורע מצבם נעשו מקור לכוח־אדם זול שאפשר להעסיקו בעבודות הפחותות ביותר.

לדעתם של חכמי־משפט מוסלמים מימי־הביניים היו הד׳ימים נסבלים מפני שתועלתם לכובשים היתה עודפת על נזקם. הד׳ימים בכללם, שמומחים היו בבנייה, בספנות, בחקלאות, ברפואה, במדע ובאמנות, שהערבים יכלו להטיל עליהם מס ולקחתם בכל עת לעבודת־כפייה, הקנו לכובשים את האמצעים והמשאבים הנחוצים לחיזוק החברה המוסלמית ולהמשך הג׳האד.

 ודאי, גם המוני המוסלמים סבלו מעריצותה של הכת הצבאית. רעב, מחסור ועושק הביאו לידי מרידות הרבה. ובכל־זאת יש להבדיל בין צרות אלו, שנבעו מקלקלותיו של משטר מדיני נתון, לבין הרדיפות הממוסדות של בני הד׳ימה, שהתקיימו בשוליו של אותו משטר.

אף־על־פי־כן אין לשכוח את החדית׳ים המרובים שהזכירו לרשויות המדיניות המוסלמיות את עיקרי החסד והרחמים שהעמיד מכונן האסלאם:

״המענים את הבריות בעולם עתיד אללה לענותם״; ״הישמר לך מפני תחינתו של העשוק, כי אין מחיצה בינו לבין אללה״; ״כל שיהרוג מעלה־מס( ד׳ימי) לא יריח ניחוחו של גן־עדן, הגם שניחוחו של זה פושט למרחק ארבעים שנות הליכה״.

לפני מותו אמר עומר אבן-ח׳טאב לח׳ליף העתיד לבוא אחריו [עֻת׳מאן]:

ושוב אני שולח לך המלצות באשר לעם (״הכתב) שתחת חסות אללה ושליחו; יש לקיים בנאמנות את ההסכמים שנעשו עמהם, להילחם להגנתם ולא להטיל עליהם מעמסות שלמעלה מכוחם. אגב סיור בארץ־ישראל שיחרר עומר כמה ד׳ימים שהתעמרו בהם משום שקצרה ידם מלשלם את מס־הגולגולת.

סיערוב השטחים שכבשו המוסלמים התנהל בשני שלבים:

1. ג׳האד — כיבושם הצבאי של שטחים וסיפוחם, על־פי כללים ספציפיים ובהישען על רעיון של בחירה המצדיק השתלטות על העולם כולו:

1. ד׳ימה — משטר של נישול וקולוניזציה, שתכליתו לשמר ולהבטיח את שליטתו של האסלאם המנצח.

לעתים קרובות משווים את מצב המיעוטים בארצות נוצריות עם גורל הד׳ימים בצל האסלאם, אף שאין טעם בהכללות כאלו המקיפות שטחים ופרקי־זמן עצומים. מוטב שלא לחפש קווים של דמיון בין מזרח למערב אלא להסב תשומת־לב להבדל אחד מהותי. בשתי המאות הראשונות לכיבוש, ועל־כל־פנים בראשיתו, היו הערבים עצמם מיעוט. כדי לאכוף את חוקיהם, את לשונם ואת תרבותם הזרה על ציביליזציות עתיקות־ימים, מוכרחים היו ללכת עקב בצד אגודל.

אילו התקוממו כל האוכלוסיות שהוכנעו היה הדבר מעמיד בסכנה את הצלחת הכיבוש הערבי. ההיסטוריון בלאדֻ'רי מספר שכאשר נפלה עיראק בידי הכובשים הערבים ביקשו החיילים לחלק ביניהם את חבל סַוַאד. הח׳ליף עומר התיר להם לחלק את השלל, אך פקד להניח את האדמה ואת הגמלים לאיכרים המקומיים כדי שיסופקו צרכיהם של המוסלמים: ״אם תחלקום בין הנוכחים לא יישאר דבר לבאים אחריהם״. ועלי, חתנו של הנביא, אמר בענין האיכרים הלא־מוסלמים בסואד: ״הניחום למען יהיו מקור הכנסה ועזר למוסלמים״. ואילו סולימאן בן יסאר הסביר:

עומר הניח את חבל סואד לדורות־יבואו, ובתושבים נהג כבבני־ד׳ימה ג׳זיה גובים מהם וח׳ראג׳ מאדמותיהם. לפיכך הריהם בגדר ד׳ימים ואי־אפשר למכרם כעבדים.

כאן רואים אנו בבירור את ההבחנה בין ג׳האד לד׳ימה. השלל, שהוא שכרו המיידי של ג׳האד, כולל עבדים מקרב הנכבשים, בו־בזמן שרוב המנוצחים, הקשורים בחוזה הד׳ימה, ממשיכים במילוי תפקידם הכלכלי לאורך־ימים ומפרנסים את ציבור הכובשים המוסלמי (תעודה 3, הליכי־קרב). יש לזכור שהערבים לא המציאו את המסים שהעלו הד׳ימים לכובשים אלא רק שימרו ותיקנו את מערכת־המסים של קיסרות ביזנץ.

אותו בלאד׳רי מספר שבעבר היו היהודים שבסוריה (לרבות ארץ־ישראל) בחזקת בני־ד׳ימה בעיני הנוצרים והוצרכו לשלם להם ח׳ראג׳ על אדמותיהם.הד׳ימה הכשירה את הקרקע להשתלטות הערבים בתחומי המדיניות, הכלכלה, הדת והתרבות. זכויות־הכיבוש האלוהיות הפכו את הארצות הזרות ל״שטחים ערביים״ ואילו הסיערוב ביסס את ההישגים הצבאיים.

עמים כבושים שהתקוממו, כגון קופטים, ארמנים, ברברים ופרסים, נטבחו או הוגלו מאיזור לאיזור בעוד הבדווים שפשטו ובאו גלים־גלים התאחזו בשטחים שהתרוקנו מיושביהם, שהרי המדינה הפקיעה לרשותה את האדמות והאוצרות בחבלים שנכבשו. מדיניות־קבע זו של איכלוס ערבי צימצמה את הפער המספרי העצום בין צבא־הכיבוש לעמים הנכבשים, אשר ככל שהורע מצבם נעשו מקור לכוח־אדם זול שאפשר להעסיקו בעבודות הפחותות ביותר.

לדעתם של חכמי־משפט מוסלמים מימי־הביניים היו הד׳ימים נסבלים מפני שתועלתם לכובשים היתה עודפת על נזקם. הד׳ימים בכללם, שמומחים היו בבנייה, בספנות, בחקלאות, ברפואה, במדע ובאמנות, שהערבים יכלו להטיל עליהם מס ולקחתם בכל עת לעבודת־כפייה, הקנו לכובשים את האמצעים והמשאבים הנחוצים לחיזוק החברה המוסלמית ולהמשך הג׳האד.

 ודאי, גם המוני המוסלמים סבלו מעריצותה של הכת הצבאית. רעב, מחסור ועושק הביאו לידי מרידות הרבה. ובכל־זאת יש להבדיל בין צרות אלו, שנבעו מקלקלותיו של משטר מדיני נתון, לבין הרדיפות הממוסדות של בני הד׳ימה, שהתקיימו בשוליו של אותו משטר.

אף־על־פי־כן אין לשכוח את החדית׳ים המרובים שהזכירו לרשויות המדיניות המוסלמיות את עיקרי החסד והרחמים שהעמיד מכונן האסלאם:

״המענים את הבריות בעולם עתיד אללה לענותם״; ״הישמר לך מפני תחינתו של העשוק, כי אין מחיצה בינו לבין אללה״; ״כל שיהרוג מעלה־מס( ד׳ימי) לא יריח ניחוחו של גן־עדן, הגם שניחוחו של זה פושט למרחק ארבעים שנות הליכה״.

לפני מותו אמר עומר אבן-ח׳טאב לח׳ליף העתיד לבוא אחריו [עֻת׳מאן]:

ושוב אני שולח לך המלצות באשר לעם (״הכתב) שתחת חסות אללה ושליחו; יש לקיים בנאמנות את ההסכמים שנעשו עמהם, להילחם להגנתם ולא להטיל עליהם מעמסות שלמעלה מכוחם. אגב סיור בארץ־ישראל שיחרר עומר כמה ד׳ימים שהתעמרו בהם משום שקצרה ידם מלשלם את מס־הגולגולת.

הד'ימים – בני חסות

יהודים ונוצרים בצל האסלאם

בת יאור

בת יאור ילידת מצרים היושבת זה שנים רבות בשוויץ, מוכרת לקורא העברי מספרה " יהודי מצרים ", שראה אור בשנת 1974. היא מרבה לפרסם מאמרים על מיעוטים בלתי מוסלמיים בעולם המוסלמי.

הספר הנוכחי ראה אור במקורו הצרפתי ב -1980 ובמהדורות מורחבות בהרבה, באנגלית ב – 1985.

מבקרים אירופיים העריכו אותו כ " ספר עיון יחיד במינו בתחומו " התרגום העברי חופף את גירסתו המורחבת של הספר.

בימי בית עבאס (1258-750) היו הרבה מן הד׳ימים משמשים בפקידות, למרות צווים משפילים שהוצאו ביחס לכופרים בימי הארון אל־רשיד (809-786), אל־מאמון (833-813), אל־מתופל (861-847), אל־מֻקְתָדִר (932-908), והאמירים לבית בֻוַיָה בעיראק (1055-945). התורכים הסלג׳וקים (1194-1038) גילו יתר סובלנות, אף שאל־מקתדי(1094-1075) חידש את תוקף חוקיו של מֻתָוַכִּל וסחט תשלומי־כופר גדולים מן הד׳ימים. במאה הי״ב השתפר מצבם של הד׳ימים בעיראק, השושלת המונגולית העכו״מית של איל־ח׳אן(1353-1265) ביטלה את ההפלייה הדתית, אך משהתאסלם ע׳זאן (1295) שוב נגזרו על הד׳ימים גזירות־ההשפלה הרגילות ופעולות־תגמול הכריתו בהם קהילות שלמות.

במצרים, בסוריה, באו־ץ־ישראל ובאפריקה הצפונית, שהיו כפופות לשלטונם של הפאטמים (1171-909), זכו עדות הד׳ימים למידה ניכרת של חירות, חוץ מאשר בימי שלטונו של הח׳ליף אל־חאכם (1021-996). האלמךוידים* והאלמוחדים** (1269-1042) רדפו את הנוצרים בספרד ובצפון־אפריקה עד שעשו בהם כלה.

אַלְמוַּרַאוִידים – Almoravides  – שיבוש אירופי של שמה הערבי של תנועת אַלְמוּרַאבִיטון המוסלמית ששלטה בספרד ובצפון אפריקה – 1147-1056 –

תהילותיה של התנועה בשנות ה-40 של המאה ה-17 במערב סודאן

אלמוחידים – Almohads  – בערבית אַלְמֻּוַּחִדוּן, המייחדים – השושלת המוסלמית ששמה קץ לשלטון המורַאביטון ושלטה בצפון אפריקה ובספרד בין 1130- 1269

היהודים, שצפויים היו להמרת־דת באונס בימי יוסף אבן־תאשפין (1106-1061), ניצלו מאותו גורל רק על־ידי תשלום כופר־נפש כבד. אבל ב־1159, בימי האלמוחידים, שוב נאלצו היהודים לבחור בין המרת־דת, מיתה או גלות (ראה תעודה 94). המומרים נעשו מוסלמים למראית־עין אך בסתר הוסיפו להחזיק ביהדותם. בית החַפְצים (1534-1228), שסובלניים היו ביחס, הרשו להם לשוב ליהדות על־תנאי שישלמו את הג׳זיה ושאר מסים כבדים, ילבשו בגדים מיוחדים, וישלימו עם עוד גזירות משפילות.

במצרים, בסוריה ובארץ־ישראל חידש צלאח אל־דין(1193-1169) את התנאים של ״ברית עומר״.בימי הממלוכים(1517-1250) החריפו הרדיפות על היהודים, ובייחוד על הנוצרים. בהשפעתם של חכמי־הדת התחדשו לעתים קרובות רדיפות, השפלות, שחיטות, הריסת כנסיות ובתי־כנסת, המרות־דת מאונס וסחיטת דמי־כופר. עם זאת חל שיפור ניכר במצב הד׳ימים תחת שלטון המשטר הסובלני יותר של העות׳מאנים. ב־1492 הרשה הסולטאן באיזיד השני (1512-1481) ליהודים מגורשי ספרד להתיישב בממלכתו ולנהוג כמנהגי דתם. השלטונות התורכיים הענישו קשה את היוונים־האורתודוקסים שכפעם־בפעם העלילו עלילות־דם על היהודים.

בפרס גזר השאה עבאס הראשון(1629-1588), אף שאדם סובלני היה, תג מיוחד על כל יהודי הממלכה סמוך לסוף ימי מלכותו, וזאת בלחצם של ראשי־הדת השיעיים; את יהודי אצפהאן הכריח להתאסלם. יורשו, שאה צאפי הראשון (1642-1629), התיר ליהודים לשוב אל דתם; הוא גם הקל את מצבם של הנוצרים. אולם בימי עבאס השני(1666-1642) שוב נגזר על היהודים ברחבי הממלכה לבחור בין המרה־באונס לבין גלות. בתי־הכנסת נסגרו, המומרים אולצו להינתק מעברם, להחליף את שמותיהם ולהשיא את בנותיהם למוסלמים. ארמנים ושאר נוצרים גורשו מאצפהאן, אך הודות להתערבות האפיפיור וכמה ממדינות אירופה היה גורלם קשה פחות מזה של היהודים. ב־ 1661 שוב הותר ליהודים לקיים את דתם ובלבד שישלמו ג׳זיה ויפרעו תשלום בדיעבד, שאותו חישבו להם מאז התאסלמו.

מעשי הדיכוי והרדיפות נגד הד׳ימים, יהודים ונוצרים כאחד, נמשכו תחת שלטון המלכים שלאחר־כך, להוציא את תקופתו של נאדִר שאה (1747-1736), שהיה שליט סובלני להפליא. בימי שושלת קג׳אר (1924-1794) גברו דיכוים והשפלתם של היהודים. בין 1834 ל־1848 ניתך עליהם נחשול של רדיפות. גזרו עליהם כיסוי־ראש ותג מיוחדים: ואם חטא אחד מהם במשהו, היו כולם חייבים לשאת באחריות קיבוצית.

מסקירה היסטורית חטופה זו אנו למדים שאותו סוג של רדיפות יכול ללבוש צורות רבות, המשתנות מאיזור לאיזור ומתקופה אחת לחברתה, בהתאם לשינויים החלים במצב הכלכלי והמדיני. פעמים היה סולטאן או מושל נדיב מבטלן או ממתיקן, ובתקופות של מלחמה או קנאות היו אנשי־דת תובעים לחדשן. לעתים קרובות היתה עדה שנרדפה באיזור אחד בורחת ומצליחה להתקיים בהעמידה עצמה לשירותו של שליט מוסלמי רחמן יותר. הנה כך היו ד׳ימים נדכאים בפרס מוצאים להם תכופות מקלט באפגאניסתן: כך גם עקרו יהודים בתקופות מסוימות מן המגרב ומתימן אל הממלכה העות׳מאנית.

כמה מנהגי־הפלייה משותפים היו לכל דאר אל־אסלאם: מנהגים אחרים נשארו מקומיים. בתימן, למשל, נאסר על היהודים ב־1667 להלך בכיסוי־ראש: כעבור שנים אחדות הורשו לשאת פיסת אריג, וכך יכלו להגן על ראשם מפני קור וחום. הצו משנת 1846, שחייב אותם לנקות את בתי־הכיסא ולסלק נבלות, גם הוא היה מקומי בלבד. הוא עמד בתקפו עד 1948. רק בתימן ובמגרב גזרו עליהם ללכת יחפים מחוץ לרבעים שלהם. החוקים הנוגעים לטומאתו של היהודי היו חמורים במיוחד בתימן ובפרס, אך לא במקומות אחרים.

מצבו של הד׳ימי תלוי היה גם בחוקים שנחקקו בכל ארץ וארץ. אסכולות החנפים והמאלכּים, ששלטו בתורכיה ובמצרים, היו סובלניות יותר. כנגד זה התפתחה אסכולת החנבלים, הקנאית ביותר, בעיראק ובסוריה ושלטה בארץ־ישראל עד למאה הט״ו. משטר זה של דיכוי והשפלה שרר במרחב עצום משך יותר מאלף שנה. יחס הבוז, שהשתרש בהליכות־יומיום, עיצב מסורות, ארחות־מחשבה ודפוסי־התנהגות. גם בהיעדר הצדקה מפורשת בחוק היו מנהגים והרגלים צצים לפעמים כמאליהם. חובתם של יהודים להלך יחפים במגרב או לגלות רגליהם בתימן, תוך שילבשו חלוק שחור קצר, הוצדקה בעיני המוסלמים מכוח מנהג עתיק־ימים שיסודו בדת, גם אם אין הקוראן אומר בענין זה מאומה.

לעתים רחוקות מדברים מקורות ערביים מראשית ההיסטוריה המוסלמית על הד׳ימים, ושתיקה זו מבוססת על יחס־הבוז כלפי יצורים נחותים (ראה תעודה 1). יש ומדגישים את ערמומיותם של הד׳ימים בקשר למעשה שהיה, על־מנת להוכיח את מידת סובלנותם של מוסלמים, ועובדה זו, אם אינה מעידה על האמת, הרי לפחות היא אומרת משהו על העמדה הנפשית. לכן אין הטראגדיה של הד׳ימים, על כל גוניה ובנות־גויניה, באה לידי ביטוי לא אצל הסופרים המוסלמים, מצדיקי האמונה המנצחת, ולא אצל המדוכאים, המנוכרים והמוכנים לאשר את גירסתו של המנצח. לעתים קרובות התרשמויות של תיירים מערביים, שאינם שייכים לא לשליטים ולא לנדכאים, משלימות את המקורות האחרים, אם גם יש להביא בחשבון את הדעות־הקדומות של התקופה. אכן, חובה היא לחזור ולהזהיר את הקורא מפני הדעות־הקדומות של אנשי־מערב בכל הנוגע ליהודים, נוצרים מזרחיים ומוסלמים: אולם דווקה עדויות אלו, שלעתים קרובות הן לוקות באנטישמיות, הן המביאות ידיעות חשובות ביותר על מצבם של הד׳ימים. אחד התיאורים הנוגעים אל הלב ביותר באשר למצבם הביש של הד׳ימים היהודים אנו מוצאים אצל שארל דה־פוקו, קצין ואציל צרפתי. זה גם אחד התיאורים המדויקים ביותר, שהרי למען שלומו ובטחונו נאלץ להתחפש לרב, שליח־ציבור מירושלים, כדי לבקר במארוקו ב־1883-84 — אף־על־פי שסלידתו העמוקה מן היהודים השפיעה על יחסו אל האנשים שהכנסת־האורחים שלהם היתה תנאי הכרחי לשלומו.

לעתים קרובות הואשמו הד׳ימים בנשיכת־נשך. ההאשמה נגד הד׳ימי הנוצרי היתה ענין של שיגרה במצרים, בסוריה ובשאר מקומות. דומה שהיא עתיקה יותר מזו שכוונה נגד היהודי במגרב, מקום שמטעמים ברורים הופיעה לעתים קרובות בתקופת ההתפשטות הקולוניאלית האירופית. אך אם אמנם עסקו הד׳ימים בנשיכת־נשך הרי זה בעיקר משום שעריצותו של המשטר ואי־היציבות במצב הכלכלי כפו זאת עליהם. עשיית כסף היתה להם צורך חיוני כמו גם תפקיד כלכלי שאיפשר את קיומם. מקורות אירופיים מתארים לעתים קרובות את ניוונם המוסרי של הד׳ימים. הואיל ונאלצו להחזיק מעמד תחת שלטון זר, ושרויים היו במצב מתמיד של עושק ואי־בטחון, לא יכלו הד׳ימים להתקיים אלא בלכתם בשבילים המעטים שהותיר להם הדיכוי ובעקפם את החוקים שהנציחו את העוול. טראגדיה זו של הד׳ימיס — מנת־חלקו של מי שמשלים עם הדיכוי ועם הרס נפשי ורוחני למען דעותיו — מכפרת על תמונה זו של השפלה וקלון.

בסיום פרק זה ראוי להדגיש כי העלינו בו רק קווים כלליים למסגרת הסוציו־היסטורית שבה התפתחו עמי הד׳ימה. באיזו מידה אכן נאכפה מסגרת זו — בשל גורמים דתיים, מדיניים וכלכליים — ובאיזו מידה שונתה, נשכחה, הוקלה או הופעלה מחדש, ומה כוחות הסובלנות או הקנאות הדתית שחברו יחד או נאבקו זה עם זה עד שחוללו את השינויים האלה, שאלה זו ראוי לנו להניחה להיסטוריונים שאומנותם בכך.

יש מקום להשיג עלינו כיצד אנו מקבצים מגבלות שלא הונהגו במידה שווה ובבת־אחת במרחבי־ארץ כבירים ומשך מאות־בשנים, שהרי ריבוי זה של גזירות, במופרד מרקען ההיסטורי, עלול ליצור תמונה שהיא קודרת יותר משהיתה המציאות היומיומית. כדי לתקן פגם זה, הנובע ממבנה הספר, ניסינו להבליט תקופות שמחות יותר ולהדגיש את העובדה שמצבו של הד׳ימי השתנה והתפתח בהתאם למסיבות ההיסטוריות.

פרק ג

ההגנה מבחוץ

הצורות של מתן החסות לשאינם־מוםלמים היו משתנות בהתאם למסיבות המדיניות או לנטיות־לבו של השליט. היו תקופות שבהן היה השלטון נושא פנים לעדה אחת על חשבון זולתה, ומושל במידה של סובלנות שהיה בה כדי להזכיר את הח׳ליפים הראשונים. שליטי בית אֻמיה בספרד (1031-710) והפאטמים (להוציא את הח׳ליף אל־חאכם), וכן העות׳מאנים בראשית התפשטותם, העניקו לד׳ימים אי־אלו חירויות ואף עודדו את קידומם החברתי של נכבדיהם. גם במצרים של תחילת המאה הי״ט הצליחו מוחמד־עלי (1848-1805) ובנו אבראהים להשתיק את התנגדותם של חכמי־הדת ולטפח את שיווי־הזכויות של הנוצרים. ז׳ראר דה־נרוואל, שביקר במצרים ב־1843, תיאר את המצרים כאנשים מכניסי־אורחים, מסבירי־פנים וסובלניים. הניגוד בין התנהגות זו לבין הקנאות ששררה בימים ההם במגרב, בסוריה, בפרס ובתימן מעיד על ההבדל הגדול במצב בין איזור אחד למשנהו.

 כמו שכיום ניצח האסלאם באיראן, לקול קריאתם של האיאתוללות, כך היו הבריות הולכים משך כל ההיסטוריה כסומא בארובה אחר מנהיגיהם הדתיים והמדיניים. אם היו הללו סובלניים ושולטים בארץ כהלכה, יכלו הד׳ימים לקוות למידה של בטחון. אולם תקופות אלה של ליבראליות נאורה, הקשורות לתנאים מדיניים מסוימים, לא די שהיו תלויות בשערה, אלא אף הבעירו את חמתם של פשוטי־עם למראה עלייתם של כמה ד׳ימים לגדולה, תוך שהם לובשים מחלצות ורוכבים על סוסים. כתוצאה מכך היה השליט נכנע ללחץ ההמון, או שהיה הקצף יוצא על העדה כולה בעקבות נפילתו של משטר פורק־עול, והד׳ימים הנשארים בחיים היו חוזרים אל שפל־מעמדם.

 במקרים רבים היו קומץ הכופרים שזכו לחסדם של שליטים מאוסים בעיני רוב בני־דתם שלהם, שהיו נמקים בעניים ונושאים בתוצאות עלייתם בסולם החברתי. כפי שראינו, סבלו גם יישובי המוסלמים מחמדת־הבצע של הסולטאנים, מעריצותם ואכזריותם של המושלים. הם דוכאו ונוצלו לא פחות מן הד׳ימים, אלא שיכלו לזכות בהגנתם של העולמא, אלה חכמי־הדת אדירי־ההשפעה, ובמקרים קיצוניים יכלו להתקומם בכוח־הזרוע. אפשרויות כאלו להמתקת עוול לא עמדו לרשותם של קיבוצי הד׳ימים נטולי־הנשק. תכופות ניצלו השליטים את נתיניהם באמצעות פקידים מבני־הד׳ימה, שהואיל ונוחים היו לפגיעה יותר מן המוסלמים נטו גם להיות נאמנים יותר לשררה. לכן היו הבריות מתנקמים בסולטאן בעשותם טבח בקיבוצי הד׳ימים, וכך הגבירו אפוא מניעים מדיניים וכלכליים את הקנאות הדתית. בפרק הקודם סיכמנו בקצרה את המסגרת המשפטית של היחסים בין מוסלמים ללא־מוסלמים ואת מידת הסובלנות שזכו בה הללו במסגרת זו מצד השלטון המוסלמי. הגנה מסוג אחר ניתנה לפעמים מבחוץ לנוצרים הכפופים לעול האסלאם — זו של מלכי הנוצרים. יש לזכור שבו־בזמן שהאסלאם שלט על מקומותיו הקדושים, מכה ומדינה, ראתה הנצרות בנפול המקורות התרבותיים והגיאוגרפיים של אמונתה בידי כובשים זרים. הואיל ושמירת הקשר אל מולדתה הרוחנית היתה לנצרות בבחינת הכרח שאי־אפשר־בלעדיו, הרי מעתה שוב לא זז המערב מן הדאגה להגנה על עולי־הרגל ועל המורשה הנוצרית. תמורת שירותים חשובים כמו גם תשורות קבועות שניתנו לסולטאנים הצליחו אפוא שליטים נוצריים להקנות בטחון יחסי לצליינים, ולימים אף הצליחו להמתיק קצת מן הגזירות שהוטלו על הד׳ימיס, כגון האיסור על שיפוצן של כנסיות קיימות או על בנייתן של חדשות.

מכוח הפירמאן של אוקטובר 1596 השיגה צרפת מן ״השער העליון״ בקושטא הבטחה שלא יפגעו לרעה בעולי־רגל נוצרים ולא יאלצום לקבל את דת האסלאם. בשנה שלאחר־כך ביטל הסולטאן, לבקשתו של אנרי הרביעי מלך צרפת, החלטה לאסור את הנזירים והכוהנים שבארץ־הקודש ולהפוך את כנסיית־הקבר למסגד. הפקידים המוסלמים, שהתמידו לערוך סיורי־ביקורת בכנסיות ולבדוק אם לא נעשו בהן שום שיפוצים בלי רשות, היו מוצאים להם בכל־זאת תמיד תואנות לסחוט כספים מאנשי־הכהונה. השגריר הצרפתי בקושטא, דה־בונאק, הצליח להשיג, על־ידי הקאפיטולאציות של 1740, שביקורים טורדניים אלה ייערכו רק פעם אחת בשנה, וכן גם זכה בהיתר לשפץ כנסיות אירופיות. לאחר ארבעים שנה של משא־ומתן השיג אותו שגריר עצמו רשות לשפץ את כיפתה של כנסיית־הקבר. תקציבי הקונסולים נשאו במעמסה כבדה בשל מתנות או סכומי־כסף שהתעקשו השלטונות המוסלמים לקבל בטרם יכבדו הסכמים, שתמיד היו מערערים עליהם או מבטלים אותם שרירותית.

פירמן (מפרסית فرمان; טורקית Ferman) הוא צו מלכותי שנהג במספר מדינות מוסלמיותבתקופות שונות בהיסטוריה, ובהן האימפריה העות'מאנית, האימפריה המוגולית ובאיראןבתקופתו של השאה מוחמד רזא שאה פהלווי. פירמנים הוצאו לעתים גם על ידי שליטים שאינם המונרך, או על ידי עושי דברו.

מקורו של המושג במילה הפרסית שמשמעותה "צו" או "פקודה". באימפריה העות'מאנית עסקו הפירמאנים בנושאים חילונים, שכן סמכותו הדתית של הסולטאן הייתה טבועה בו מהיותו הח'ליף. הפירמנים קובצו לקודקס, או קנון (Kanun), שהיה מעין קובץ צווים וחיקוקים.

משמעות נוספת שקיבלה המילה פירמן היא "זיכיון" או חזקה. למשל, הזיכיון שניתן לקהילות דתיות שונות לניהול המקומות הקדושים ניתן כצו והובן כזכיון.

חסות כלכלית ומדינית

בנוסף להגנתם של אינטרסים דתיים התפתחה גם הגנה על אינטרסים כלכליים. מקדמת־הימים נתרקמו סביב חופי הים התיכון קשרי־מסחר שהקלו על התפשטות התרבויות ההלניסטית והיהודית־הנוצרית. אף שהשלטון הערבי הפריע לתהליך זה, לא שם לו קץ בשום־פנים. לא כאן המקום להרחיב את הדיבור על לידתן והתפתחותן של חברות־המסחר האירופיות, שנקראו תחנות (Echelles), במסגרת הקאפיטולאציות. בשים לב למעמדם של הכופרים בארצות האסלאם ולמלחמות התכופות היה ניהולם הסדיר של יחסי־מסחר בין המזרח לאירופה מחייב את הגנתם של הסוחרים הזרים מפני מערכת השיפוט המקומית, כלומר ממשטר הד׳ימה. סוחרים זרים אלה נהנו ממעמד אקסטרה־טריטוריאלי, ולפיכך כפופים היו למערכת־שיפוט משלהם שהופעלה על־ידי הקונסולים. הם התגוררו יחד בח׳אנים או פֻנְדֻקים, ששעריהם היו ננעלים מדי־ערב להגנתם. מטעמי זהירות נאסר עליהם לקחת נשים מבנות הד׳ימה המקומיות ולקיים יחסים שאינם מסחריים בלבד עם מוסלמים. הקאפיטולאציות הראשונות(1535) היו כלכליות ביסודן. ההגנה הקונסולארית הקיפה עניינים הקשורים בחופש הפרט, בחופש הפולחן, בחופש הסחר והשיט: היא גם הבטיחה הקלות פיסקאליות ומשפטיות. הקונסולים הגנו לא רק על נתיניהם אלא גם על כמה זרים שהיו נטולים ייצוג קונסולארי במזרח, ואפילו על יהודים ממוצא ספרדי, שתמורת תשלומים נכבדים השיגו אי־אלו זכויות הגם שלא זכו להקלות שהוענקו לאחרים.

קַפִּיטוּלַצְיָה

^ל (נ') [מלטינית של ימי הביניים: capitulare לסדר בראשי פרקים] 
1. הַפְסָקַת הַהִתְנַגְּדוּת שֶׁל הַמְּנֻצָּח בַּמִּלְחָמָה וְהַסְכָּמָתוֹ לַתְּנָאִים הַמֻּכְתָּבִים לוֹ עַל יְדֵי הַמְּנַצֵּחַ: קַפִּיטוּלַצְיָה שֶׁל הַמְּצוּדָה. 
2. [רק בריבוי] חוֹזֶה בֵּין מְדִינוֹת הַמַּקְנֶה לִנְתִינֵי מְדִינָה מְסֻיֶּמֶת הַגָּרִים בִּתְחוּמֶיהָ שֶׁל אֶרֶץ אַחֶרֶת – זְכֻיּוֹת מְיֻחָדוֹת, כְּגוֹן הַזְּכוּת לְהִשָּׁפֵט בִּפְנֵי שׁוֹפְטִים מִשֶּׁלָּהֶם וְלֹא בִּפְנֵי שׁוֹפְטִים מֵאֶזְרְחֵי הָאָרֶץ: מִצְרַיִם נִשְׁתַּחְרְרָה מִן הַקַּפִּיטוּלַצְיוֹת שֶׁל אַנְגְּלִיָּה בִּשְׁנַת 1937.

היהודים נחשבו אומה נטולת ארץ ולפיכך נטולת ייצוג, ולכן מכרו הקונסולים האירופיים בכסף מלא את חסותם לאחדים מהם. אף שהיהודים יצאו נשכרים מסידור זה, הרי בשום־פנים לא נבע משיקולים הומאניטאריים. אכן, האינטרס המסחרי, וכעבור זמן המדיני, הוא שחייב גידול מתמיד במספרם של הנהנים מחסות קונסולארית. קונסולים של מדינות אירופיות שהפלו את היהודים לרעה היו שמחים לקראתם לפעמים ופורשים חסותם עליהם בלבאנט. יהודים אלה, ששמחו להיגאל מאי־הבטחון שבמצבם, קיבלו עליהם ברצון לשלם את התשלומים המיוחדים שהבדילום משאר סוחרים שפעלו במסגרת הקאפיטולאציות, תשלומים שרק התחרות בין הקונסולים המחזרים אחריהם שמה להם סייגים. הסוחרים הנוצרים האירופים ושאר בני־החסות, שבדרך־כלל לא היה שלום ביניהם, ביקשו לדחוק את רגלי היהודים. איבה זו נבעה מדעות־קדומות ומחמדת־בצע, כי בזכות בקיאותם בלשונות וקשריהם המסועפים היו היהודים מתחרים רציניים.

ב־1731 מחה הקונסול הצרפתי בארם־צובא (חלב) נגד הטלת מס נוסף על היהודים:

אם היהודים שבכאן, הנמצאים זה עשרים־וחמש שנה תחת חסות המלך, יוותרו על חסות זו, ממילא ניאלץ להגדיל במידה ניכרת את מרכזי־הסחר (התחנות), ודבר זה יגרום נזק גדול לסוחרים שבכאן כמו גם לכל הסוחרים־התושבים.

לעתים קרובות מחו היהודים נגד היחס העושקני שהבדילם משאר הסוחרים. אכן, נשק אחד חזק היה בידיהם: האיום שיבקשו חסות מקונסול אחר, ובכך יצמיחו בכישוריהם ובתרומותיהם ברכה לבעלי־חסותם החדשים. הסוחרים האחרים, שהתייחסו אליהם בסובלנות צרת־עין, היו מבטאים את איבתם בנסותם להשפילם. בטכסים פומביים — שבהם היו כללים קבועים להצבתם של יניצ׳ארים, דראגומאנים, שגרירים וקונסולים, זרים ובני־חסות מקומיים—היו היהודים אחרונים. אפילו על עצם נוכחותם קמו תמיד עוררים בקרב הסוחרים הנוצרים, שתבעו להרחיקם מכל־וכל מן הטכסים הפומביים. אולם כאן לא ויתרו הקונסולים כל־עיקר. בתחנה של סאלוניקי הורשו היהודים ב־1738 להשתתף בטכסים מן הטעמים הבאים:

מר דה־וילנֵב השיב שלסוחרים [הנוצרים] של סאלוניקי אין זה צריך להיות חשוב כלל אם יתלוו אליהם בני־החסות בביקוריהם אצל קציני האדון העליון [הסולטאן], כל עוד הם צועדים במאסף ממש, וכי נטיית־חסד זו תוכל להיות למועיל על־ידי שתקָרב אותם עוד יותר לחסותה של צרפת, ואין זה כדאי לתת להם עילה כלשהי להסתלק ממנה.

ב־1743 דרשו סוחרי ארם־צובא (חלב), בתמיכת לשכת־המסחר של מארסיי, שלא לשתף את היהודים בביקורים הרשמיים. וכך כתב השגריר אל השר:

לא אסתיר ממך שאני מופתע מכך שלשכת־המסחר מושפעת ממשובות־רוחם של סוחרי ארם־צובא יותר מאשר מן האינטרס שלה עצמה בהגנת הזרים, שאם יבקשו חסות אחרת ממילא תפחת גביית המסים.

הד'ימים – בני חסות

יהודים ונוצרים בצל האסלאם

בת יאור

אף־על־פי־כן הצליחו הסוחרים, והיהודים לא הורשו עוד להשתתף בביקורים. ב־1770 נהרסו הקהילות היהודיות של קאהיר ואלקסנדריה על־ידי תככי הנוצרים הסורים, שלהוטים היו להשתלט על מסחרם. כאן המקום לציין שהסוחרים היהודים האלה היו בני־חסותה של ונציה, וכדי לשמור על החסות הקונסולארית היה עליהם לשלם סכומי־עתק לשלטונות המוסלמיים. החוזים והקאפיטולאציות לא תמיד שמרו אפוא על הסוחרים הזרים ועל בני־החסות המקומיים מחמדנותם של המושלים. למקרא הדו״חות הקונסולאריים והעדויות של בני־הזמן נראה שיותר משכיבדום היו מפירים אותם, כמו שאנו למדים מסיפור־המעשה הבא, למשל. ב־1748, כאשר נאחז שגריר צרפתי אחד בקאפיטולאציות בנסותו ליישב סיכסוך כלשהו, השיב לו ראש־הווזירים העות׳מאני בכך שהניח לרוח לחטוף את המסמךולשאתו. משחזר אחד מקציניו והביאו, שם ראש־הווזירים את המסמך באותו מקום אלא שהניח עליו ארנק מלא כסף. אחר־כך פנה אל השגריר ואמר:

רואה אתה איך צריך לתת משקל לקאפיטולאציות כדי שלא ישא אותן הרוח כמו שקרה עכשיו לעינינו.

חסותם של הקונסולים הקיפה גם את הד׳ימים ששימשו שם בתפקידי תורגמנים וכיו׳׳ב תפקידים רשמיים. אבל הד׳ימים האלה, נתיניו של הסולטאן, אנוסים היו ללבוש בגדים מיוחדים ושילמו את הג׳זיה, סמל של חרפה. ברחובות הציקו להם, ולעתים קרובות היו קרבנות להשפלה ולתקיפות. לפעמים, כשלא היתה דעתו של הסולטאן או הפחה נוחה מאיזה קונסול, היו מתנקמים בו על־ידי שהלקו, הוקיעו או תלו את התורגמן הנוצרי שלו. לפיכך השתדלו הקונסולים לנתק את עובדיהם הד׳ימימ ממערכת־השיפוט המקומית. חסות זו על נתינים מקומיים היתה מקור לחיכוך בלתי־פוסק בין הקונסולים לשלטונות התורכיים, שהיו תובעים את תשלום המסים המגיעים להם מנתיניהם הד׳ימים. על־מנת שיהיה תוקף לזכויות־היתר שלהם חייבים היו בני־החסות מצדם להשיג, כנגד תשלום, תעודות מיוחדות מן הסולטאן ומן הקונסול. מכירתם של כתבי־חסות מעין אלה הפכה להיות עסק מכניס־רווחים לקונסול, ואילו הסולטאן היה מנצל כל הזדמנות לנפקם ולחדשם.

כבר ראינו שבתוך האומה עמד הד׳ימי במרכזו של מאבק בין שאיפת־הבצע של השליטים לקנאותם הדתית של המוני־העם, ומצב זה אילץ אותו לתת שוחד ושלמונים. אכן, גידול מספרם של בני־החסות הצמיח לממשלות אירופה תועלת כפולה בשטחי האסלאם: בזכות מתן החסות פיתחו את האינטרסים הכלכליים שלהן וזכו בהקלות מסחריות, ונוסף על כך יכלו להתערב ולהשפיע על מדיניותו של השלטון

המוסלמי. ארצות אירופה ראו בהפלייתו של הד׳ימי אמצעי לקידום האינטרסים הכלכליים והמדיניים שבעבורם הם נאבקו, ואילו הד׳ימי מצדו רואה היה בהשגת חסות אירופית דרך יחידה להיגאל מן הדיכוי והעוול המאפיינים את מצבו. הנוצרים והיהודים, שנמשך לבם אחר הצעותיהם של הקונסולים, ביקשו להם את החסות הזאת, שלהלכה הצילתם מנגישות פיסקאליות ומתגרת־ידו של משפט שרירותי וחטוף, אלא שמבלי משים עשתה אותם מכשירים לחדירה האירופית. הד׳ימים ראו במעמד־החסות צעד ראשון לקראת שיווי־זכויות.

בלבאנט התפתחה החסות הקונסולארית בעיקר מן המאה הט״ז והלאה, בזכות המעשיות המדינית של העות׳מאנים וצרכיהם הכלכליים. חסות זו, אף שזירזה את המסחר, היתה גם עילה להרבה עיוותים מדיניים. בכל־זאת, מכוח מאמץ עקשני ומתמיד של דורי־דורות של קונסולים, נשחק מעמד הד׳ימה עד שב־1856 קמו מעצמות אירופה ותבעו לבטלו לגמרי בכל רחבי הממלכה.

החסות שהוענקה למיעוטים גם שיקפה את התחרות בין מדינות אירופה. בוועידת מאדריד(1880), למשל, כאשר ביקש הנציג הבריטי סיר ג׳ון דראמונד היי לצמצם את חילופי־הסחורות בין מארוקו לכמה ממדינות אירופה, הציע לבטל את החסות האירופית שכבר ניתנה למתי־מספר מן היהודים בני־המקום. סוחרים ד׳ימים אלה, שכישוריהם הם שאיפשרו את יחסי־המסחר, אילו נחלש מעמדם עד כדי כך היה גם המסחר עם אומות־אירופה היריבות נחלש עד מאד. הדיפלומט האנגלי הסווה את המניעים המדיניים לפנייתו בנימוקים הומאניטאריים. הוא טען שמעמד־השוויון בין מספר יהודים בני־חסות לבין המוסלמים עלול להרגיז את המוסלמים עד כדי כך שישדדו וישחטו אלפי אנשים, נשים וטף.

שאלת החסות קנתה לה חשיבות מכרעת במארוקו, לא מפני ששם דוכאו היהודים יותר מאשר במקומות אחרים — למען האמת, היה מצבם גרוע לא פחות בכמה מגלילות טריפוליטאניה ועיראק כמו גם בפרס ובתימן — אלא בעיקר בגלל התפתחותה המוגברת של הפעילות המסחרית בין מארוקו לאירופה. אכן אי־אפשר היה לשים קץ למשטר זה בלי לבסס את העקרון של שוויון־זכויות לכל נתיני הסולטאן ובלי להקנות תוקף לעדויותיהם של יהודים ונוצרים בבתי־המשפט המוסלמיים. אבל כל נסיון לתיקונים בכיוון זה מביא היה בהכרח להתמרמרות בעם ולרציחות: הנה כך נקמו קנאי־דת באותם אנשים שבגלל לחצה של אירופה נאלץ הסולטאן להגן עליהם. קנאות דתית זו הוכיחה את הצורך להמשיך בקיומו של משטר־החסות, חרף כל ליקוייו. הואיל וכל תיקון במעמד הד׳ימה מצד הסולטאן היה מביא לידי מעשי־נקם נגד קיבוצי הד׳ימים, נראה היה כי הבעיה חסוכת־פתרון(ר׳ תעודה 35 ואילך).

סמוך לסוף המאה הי״ט ותחילת המאה הנוכחית הופיעו כתבים חדשים בהשראה קולוניאלית שמתחו ביקורת על הד׳ימים ונשאו פנים לערבים. היתה זו תקופת הקולוניזציה בצפון־אפריקה, שבה נהרו מתיישבים, הרפתקנים וסוחרים מאירופה ומן הלבאנט למגרב ולארצות מזרח־הים־התיכון. משנתקלו הזרים השאפתנים האלה,

ספוגי האנטישמיות האירופית, בילידים היהודים — שדפוסי־הכלכלה המסורתיים שלהם חוזקו ובוצרו על־ידי המתקתו של משטר הד׳ימה, וכעבור זמן על־ידי ביטולו — ניתן עידוד לעמדה עוינת זו. כתבים אלה, חרף אי־אלו סתירות משוועות המצויות בהם, נהגו לשבח את מידת הסובלנות והנדיבות של השלטונות המקומיים שהיטיבו עם הד׳ימים, משל כאילו מעט החירויות שהוענקו להם בצרות־עין ראויות הן לתהילה. אכן, שיווי־זכויותיהם של הד׳ימיס, שנכפה על־ידי המערב, היה תהליך ממושך עד מאד, שעודו רחוק מסיומו ולא עוד אלא אף כיום חכמי־הדת המוסלמים מערערים עליו.

 החסות האירופית השפיעה במידה רבה על מצבם המדיני, הכלכלי והחברתי של הד׳ימים. היא שינתה לא רק את מעמדם בתוך האומה אלא גם את היחסים בין עדות הד׳ימים השונות עצמן. בהתאם לשיעור עצמתה של הארץ בעלת־החסות והשפעתה על הסולטאן היתה קבוצה אחת מועדפת על זולתה. מצבם הכללי של הנוצרים השתפר הודות להגנתן של ארצות אירופיות ושל רוסיה, ואילו מצבם החברתי של היהודים לעומת זה של הנוצרים בסוריה, ארץ־ישראל ומצרים — ולעומת זה של הארמנים בפרס — הלך הל1ך ורע. על־ידי משטר־החסות פיתחה אירופה את מסחרה, ולימים גם את האינטרסים הקולוניאליים שלה. מוסדות מיסיונריים כגון בתי־חולים, אכסניות ובתי־ספר הוקמו כדי להגדיל את מספרם של בני־החסות, אף שלא תמיד היה תיאום בין הדת למדינה במאה הי״ט. הלהט המיסיונרי הזה העלה את חמתם של ראשי־הדת הד׳ימים, שפנו אל השלטונות המוסלמיים לעזרה. בתחילת המאה הנוכחית קיבלו עליהם הרבה נוצרים בני הכנסיה הנסטוריאנית מאזרביג׳אן את הפולחן היווני־האורתודוקסי כדי לזכות בחסותה של רוסיה. אולם אחת המטרות לעשיית־נפשות זו, אם גם לא המטרה היחידה, היו היהודים. כאן יש להזכיר את פעולות ״החברה הלונדונית לקידום הנצרות בקרב היהודים״, ששיגרה יהודים מומרים מאירופה לכמה מן הקהילות היהודיות החלשות ביותר. חברה זו, שכסף רב עמד לרשותה, הפיצה תרגומים של הברית החדשה בעברית, ערבית ואידיש, והקימה לבני־חסותה בתי־חולים, בתי־ספר ובתי־מלאכה.

האם לולא חסותן והתערבותן של מעצמות אירופה היו עמי הד׳ימים נעלמים כליל תוך כדי תהליך הסיערוב והאיסלום של מולדותיהם העתיקות? בתימן, שבה לא הורגשה מעולם כל השפעה אירופית, עדיין היו קהילות של יהודים בתחילת המאה הנוכחית, אם גם נכון הדבר, כלשונו של אחד מהם, ששוב לא נחשבו כבני־אדם אלא כבהמות (ראה תעודה 91). מצד שני, נעקרו היהודים, לרבות השומרונים, מכפריה ועריה של ארץ־ישראל. כיוצא בזה אפשר לומר על הארמנים במולדתם העתיקה ועל יישובי־הכפר הנוצריים בארץ־הנהריים(עיראק). קשה לקבוע מה היתה מידת השפעתה של אירופה על התפתחותם של עמי הד׳ימים, אך בסייעה ליוון, לשאר ארצות הבלקנים וללבנון להשיב להן את עצמאותן הלאומית גם פתחה לפני שרידיהם של שאר עמים נדכאים תקוות חדשות לכבוד־עצמי ולחירות. השפעת המערב הפעילה שני כוחות סותרים. היא עיכבה את תהליך שקיעתם של עמי הד׳ימים, אך הגבירה את האיבה לד׳ימיס וליבתה את הקנאות הדתית, ובכך הביאה להתקפות־דמים, שהרי חוזה־הסובלנות שוב לא היה קיים. באורח פראדוקסאלי זירזה אפוא השפעתו של המערב לפעמים תהליך זה של שקיעת הקיבוצים הד׳ימיים — שעמדו בפני טבח וגירוש — על רקע של מרידות לאומיות ששולבו באינטרסים קולוניאליים אירופיים.

היחסים בין הדתות

השלטון הערבי, שבא בעקבות התיאוקרטיה הביזנטית, שפך ממשלתו על אוכלוסיות האמונות על אי־סובלנות דתית. הכנסיה היוונית־האורתודוקסית, שהיא שיצרה באמת את הד׳ימה שלעתיד־לבוא, כבר פיתחה מערכת של רדיפות, הפרדה והשפלה כדת וכדין. אכן, הקודקס של תיאודוסיוס (438), הקודקס של יוסטיניאנוס (534) וחוקי הקונציליום הצטרפו לכלל מערכת־שיפוט שלמה ומסודרת שהצדיקה את רדיפתם של עכו״ם, יהודים וכופרים בכל רחבי הממלכה. את החוקים האלה לימדו ופירשו באקדמיות, במנזרים, ובבתי־הספר שהקים יוסטיניאנוס ושנפוצו ברחבי הממלכה. רבים מן הפקידים שהיו אחראים למימושם של חוקים אלה הלכה־למעשה הכלילו אותם בחוקיהם של הכובשים, ושאיפתו של המעמד השליט לשמור על עמדות־הבכורה שלו היתה סיבה ראשונה־במעלה להמרות־דת בחוגיהם. כך עברו חוקים ביזנטיים אלה, שנתרקמו במסגרתה של מערכת־ערכים מיוחדת־במינה, לחקיקה המוסלמית, שבה קיבלו את צידוקם ממערכת־ערכים אחרת. אולם שתי אלו כאחת התבססו על אותו עקרון עצמו: שעצמתה ושליטתה של דת הן המוכיחות את אמיתותה, ואילו הכנעתן והשפלתן של שאר דתות הן הוכחה למשוגתן. אכן, הרי זו אירוניה של ההיסטוריה שבשטחים שעליהם השתלט האסלאם היה בידו להסתייע במשטר־הדיכוי המופלא שפיתחה ושיכללה הכנסיה הביזנטית נגד עם־ישראל. אבות הכנסיה, שבאכיפת החוקים נגד היהודים הגיעו לשיא כוחם, מכשירים היו בתוך כך את הקרקע, כשלוחים שלא־מדעת של ההיסטוריה, למיגורה של הנצרות המזרחית. וממש כמו שעל־ידי ביזויו של עם־ישראל היתה הכנסיה מוכיחה את עליונות תורתה כך גם בא האסלאם לעולל בעפר את הכנסיה ובזאת הוכיח את עליונותו שלו. ככל שירדה קרנן של דתות האויבים כך נראתה אמיתותה של הדת המנצחת, השואבת עוז מכוחו של השלטון החילוני, מובנת מאליה.

בחקיקה של שתי הדתות דומים הם החוקים הנוגעים להחזקת עבדים, לעשיית־נפשות, לניאוץ, לכפירה בדת, לבנייני הפולחן, להמרות־דת (אפילו של פעוטות), להפרדה חברתית, לאיסורם של נישואי־תערובת, לסירוב קבלתה של עדות במשפט, ולמניעת דריסת־רגל בפקידות. חוקים אלה, שמקורם ביזנטי, הפכו להיות בהדרגה תמצית מהותו של מעמד הד׳ימי. מלכתחילה הוסיפו עליהם הכובשים הערבים את הג׳זיה — כופר־הדם – תמורת הזכות לחיות.

בהמשך הדברים באו חוקי־דיכוי נוספים והעלו את הרדיפות לדרגה גבוהה של עידון. הוצאו כללים שקבעו את מלבושיהם של הד׳ימים, את תספרתם, ולפעמים את צבען של נעליהם. הונהגו דינים לגבי סוג הבהמות שמותר לד׳ימים לרכוב עליהן והאוכפים המותרים להם, התנהגותם ברחוב, הצורה שבה יקדימו להם שלום וכו'. מצד שני, כמין ירושה מן המשפט הרומי והביזנטי, ניתנה לד׳ימים אוטונומיה משפטית ודתית מוגבלת.

בתקופה הראשונה זכו הכובשים הערבים בשיתוף־פעולה מצד קיבוצי היהודים, השומרונים והנוצרים שדוכאו על־ידי הכנסיה היוונית־האורתודוקסית. הפולש ידע לנצל את החילוקים בין הסייעות המקומיות והיה נושא פנים פעם לאחת ופעם לצרתה, במגמה להחליש ולהחריב את כולן במדיניות של ״הפרד ומשול״. אולם אין לשכוח כי השלטון המוסלמי מילא תפקיד של בורר ומגן ביישוב המריבות בין עדות לא־ מוסלמיות וכן בתיקון עוולות שעשו המוסלמים לד׳ימיס. עם הכיבוש הערבי עברו הנוצרים היוונים־ האורתודוקסים ממעמד של מדכאים (שהכבידו אכפם על עובדי עבודה זרה, יהודים ובני כנסיות נוצריות אחרות) למעמד של נדכאים. גרוע מזה: הערבים כפו עליהם אותו מעמד שכפתה הכנסיה היוונית־האורתודוקסית קודם־לכן על נרדפיה. המדכאים־לשעבר הצטרפו אל קרבנותיהם, אבל רגשי־השנאה שבין הכנסיה היוונית־האורתודוקסית לבין היהודים נשארו עזים כשהיו, גם אם הוקהה עוקצם—והוא הדין, בשיעורים אחרים, ברגשי־ השנאה שבין העדות הנוצריות השונות.

הצרה המשותפת לא קירבה כלל את עדות הד׳ימים השונות. נהפוך הוא, ירידתן חיזקה את האיבה ההדדית שביניהן. בהשפלת היהודי נשתקפה ליווני־האורתודוקסי דמותו שלו, ודמות זו היתה מכאיבה פי־כמה דווקה מפני שהוא עצמו עיצב אותה. לגבי היהודים היה האסלאם, במובנים רבים, המשך לדיכוי שסבלו תחת שלטונה של הכנסיה הביזנטית. מבחינתם לא השתנה שום דבר באמת, פרט לכך שמדכאיהם הגאים הושפלו ונוצרה אחדות־סבל עם שאר הכנסיות, אחדות שעתידה היתה להימשך כל עוד התמידו הד׳ימה ומניעיה.

גורמי הסיכסוך המדיני

לא לנו הוא לנתח את המורכבות הדקה של היחסים בין העדות במרוצת הדורות. התר- קמותם של יחסי־איבה בין העדות המדוכאות — ותכופות עוד יותר של יחסי קנוניה וידידות — היא שארגה את מסכת ההיסטוריה. כאשר ב־1343 שחטו, למשל, את הקופטים בקאהיר אם הרהיבו עוז בנפשם לצאת החוצה, השאילו להם היהודים את המלבושים המיוחדים להם, והודות לתחפושת זו, השאולה מעדה נרדפת אחרת, יכלו לצאת את בתיהם. ב־1853 תיאר הנוסע בנימין ״השני״ את היחסים הטובים בין יהודים וארמנים בכורדיסתן. בתוניסיה עשו יהודים ונוצרים לעתים קרובות אגודה אחת במהלך המאה הי״ט על־מנת למחות נגד מעשי־עוול. השיח׳ של מֶרְוְ קידם בברכה יהודים ממשהד, שנאלצו להתאסלם ב־1839, והרשה להם לשוב אל דת־אבותיהם. אכן, יהודים אלה ניצלו ממוות על־ידי נכבדי משהד המוסלמים, שהצהירו כי העדה כולה תתאסלם. בימי השחיטות של 1860 בדמשק היו מוסלמים, בפרט האמיר עבד אל־קאדר, שניסו להציל נוצרים, ויהודים מצאו מחסה בבתיהם של מוסלמים (תעודות 45, 51,46). הדוגמות המרובות של סולידאריות בין קבוצות מדוכאות — כמו גם עם קבוצות מוסלמיות — הן ענין למחקריהם של מומחים. אך הצבענו על אי־אלה גורמי־קבע, שבזכותם לא היה הד׳ימי מדוכא בלבד אלא מסוגל היה לקשור קנוניות ולטכסס.

הח׳ליף או המושל הוא שהיה צריך לאשר את בחירת מנהיגה הדתי של כל עדה ד׳ימית. לעתים קרובות היתה תאוות־הבצע מסייעת ליסודות המושחתים ביותר בקרב הד׳ימים, עד שירדה בעת־ובעונה־אחת רמתן המוסרית והתרבותית של העדות השונות ונבאש ריחן לא רק בעיני האומה אלא גם בעיני בני העדות הללו עצמן. העריצות והשחיתות קבעו את גורלן של עדות דתיות שביקשו למצוא חן בעיני השלטונות כדי להתקיים או להתפתח. בתקופות של משבר היו גירושו ונישולו של קיבוץ אחד לטובת זולתו מטפחים רגשי תחרות ושנאה שהתמידו משך יובלות־שנים. בשנים 1856-60, כאשר חששה קושטא מפני גילויי לאומיות נוצריים למיניהם בתוך הממלכה, הסיתה את הדרוזים נגד המארונים שעמהם דרו בשלום משך דורות על דורות. כדי למגר את תנועת האוטונומיה הארמנית בשנים 1894-96 ניצלו השלטונות התורכיים, שתמיד היטיבו להרעיל יחסים בין העדות, את הכורדים לעשיית טבח בארמנים. באוּרְפה (אָדֶסה) שעל נהר פרת נאלצו היהודים לקבור את הפגרים ולחטא את השטח. בכל־זאת, כפי שכבר ראינו, תהיה זו טעות לחשוב שאיבת־תמיד היתה שוררת בין העדות השונות.

היחסים בין הכנסיות השונות, שהעולם הנוצרי תמך בהן וגונן עליהן, תלויים היו גם בתהפוכות המצב המדיני. לא רק היריבות בין מדינות אירופה השונות השפיעה על העדות השונות אלא גם המלחמות והחוזים שנכרתו עם ארצות האסלאם. במאה הי״ט סייע הפחד מפני מעשי־תגמול של אירופים לשפר את מצבם של הנוצרים ולהעלות את קרנם במידת־מה.

פעלו גם גורמים נוספים. חוסר־הסובלנות — ועקב כך גם הדיכוי — היו קשים יותר אם היה קיבוץ מסוים של ד׳ימים הציבור הלא־מוסלמי היחיד באיזור. כך עלתה להם ליהודים במגרב ובתימן. כנגד זה היה מצבם של היהודים טוב יותר בספרד המוסלמית ובממלכה העות׳מאנית, מקום שהיו מיעוט קטן לעומת הנוצרים. היהודים, שנעקרו מאדמתם והלכו בגולה ותומכים מבחוץ לא היו להם, היו נטולים כל משקל מדיני. והיא שעמדה להם לעומת הד׳ימים הנוצריים, שנחשבו מסוכנים ובוגדים־בכוח, שמרובים היו יותר וקשורים לעולם הנוצרי. כך קנו להם היהודים לפעמים מעמד מועדף של מתווך בין השלטון המוסלמי המדכא לבין המון הנוצרים המשועבדים, ודבר זה כשלעצמו חידד את יחסי־האיבה.

הכובשים הערבים (והתורכים אחריהם) אכן השכילו לנצל את כישורי מנהיגותם של המיעוטים הנדכאים, בין יהודים ובין נוצרים מן העדות הפורשות, לביסוס שליטתם שלהם על רוב האוכלוסיה. ״תור־הזהב״ היהודי בספרד ובממלכה העות׳מאנית היה פועל־יוצא ממצב מדיני שבדרך־כלל היטיב עם המדוכאים־לשעבר אך הרה־אסון היה למדכאיהם הקודמים, שתחת כובד העול של שליטים חדשים מבחוץ ירדו לדרגת קרבנותיהם שלהם, ולפעמים אף למטה מכך, הכל בהתאם למסיבות המדיניות.

קיומם של יהודים ונוצרים קרובים למלכות, שהאצילו זוהר חולף על עדותיהם השונות, לא גרר אחריו בשום־פנים את ביטולה של הד׳ימה, שנרשמה בכתבי־הקודש של הסינה. אנשים אלה, שכשרונותיהם נוצלו על־ידי אדוניהם ומדכאיהם, ואשר בשוחד ובשלמונים הצליחו לבטל אי־אלו גזירות, לא היו אלא חריגים במשטר של עושק ואי־שוויון. הניגוד המפורש בין קיומם המיוחם למעמדם המשפטי הירוד הביא

לידי תגובה דתית קנאית. מצב מעין זה לא די שרחוק היה מליצור מציאות חדשה אלא בעיני אנשי־הדת המוסלמים היה בבחינת חילול־הקודש, מינות המסוכנת לאומה וראויה לענישה קיבוצית. אף שהיו אנשי־כספים יהודים בחצרות־המלכות, כמעט לא היו היהודים בדאר־אל־אסלאם אלא מקור מבוזה לכוח־אדם שבכל עת יכול השלטון לגזור עליו עבודת־אנגריה, ובשל עצם רפיסותם בתוך האומה מילאו תפקיד מועיל של שעיר־לעזאזל. עלייתם המטיאורית של יהודים בודדים, שנפילתם היתה מרעישה עוד יותר לפי שגררה אחריה ענישה קיבוצית, לא המתיקה את חוקי־ההפלייה אף לא את נטל הדיכוי שהעיק על ההמונים. יתר על כן: העצמה שצברו כמה יהודים שסתרה את חוקי־הדת של האומה (ולפני כן את דיני ביזנץ) רק הגבירה את האיבה.

ב־1856, כאשר העניק הסולטאן שוויון-זכויות בממלכתו למיעוטים, מחו הנוצרים על שהיהודים קיבלו זכויות שוות לשלהם. אפשר מאד שתפקיד התיווך שקיבלו עליהם כמה יהודים מטעם המוסלמים יש בו כדי להסביר את הגילויים הקיצוניים של רדיפות אנטי־יהודיות בעת מלחמות־השיחרור בספרד ולאחר־מכן, במאה ה־19, ביוון ובשאר ארצות־הבלקאנים. עמדתם הלא־פוליטית של היהודים במאבקים האלה האחרונים, שהיתה פועל־יוצא מחולשתם המופלגת, הביאה, על רקע של קנאות דתית, לידי שחיטות, רדיפות וגירושים שהמיטו קלון על מלחמות־העצמאות של גלילות הנוצרים בממלכה העות׳מאנית.

יריבות כלכלית־דתית

במאה הי״ט באו המאבקים לשיווי־זכויות ולשיחרור בממלכה העות׳מאנית והחריפו את האיבה לנוצרים, ובכך הביאו להשמדתם של יוונים, סלאבים, מארונים וארמנים. היישוב היהודי — שהיה זהיר יותר, מצניע־לכת, ובהכרח בלתי־פוליטי — ניצל מן הפורענות, ואפשר אפילו לומר שהתורכים נטו לו חסד מרצונם להיראות ליבראליים וסובלניים בעיני בעלי־בריתם האירופים. הפלייה זו במישור המדיני, בד־בבד עם התקדמותם הכלכלית של יהודים מובחרים, הגבירה עוד יותר את המתחים בין העדות. במשלחי־היד שבהם היו הד׳ימים מתחרים נתוספה יריבות כלכלית לאיבה הדתית. יריבות זו גדלה עוד יותר משום שהאפשרויות היו מצומצמות וכפופות לגחמותיהם של עריצים המעודדים שוחד ושלמונים.

תחרות כלכלית חריפה זו בין מיעוטי הד׳ימים, הכפופים לדיכוי שרירותי מאין כמוהו, היא שהיתה רקע לעלילת־הדם שהעלילו הנוצרים הסוריים ב־1840, עם הקונסול הצרפתי בדמשק, ראטי־מנטון, על יהודי המקום. אז נתרקמו בין יהודי המערב המשוחררים לבין קהילות הד׳ימיס היהודים במזרח ובצפון־אפריקה קשרים ששינו בתכלית את מבנה הקהילות הללו. מ־1860 והלאה שקדו שלוחיה העשויים־ללא־לאות של חברת כל־ישראל־חברים — ומשנת 1872 גם שלוחיה של האגודה האנגלו־יהודית — על השגת שוויון־זכויות ליהודי המזרח וצפון־אפריקה. מתוך מספר ניכר של מכתבים ודו״חות מתגלים לפנינו מצוקתן וגיוונן — אך גם אצילותן — של קהילות מדוכאות אלו. בעשורים האחרונים למאה הי״ט הצליחה יהדות אירופה, שנסתייעה בקונסולים, לשנות את מאזן־הכוחות בין הד׳ימים היהודים והנוצרים. אף־על־פי־כן נשארו אי־אלה הבדלים בעינם. הד׳ימים הנוצרים, שהקדימו לזכות בשוויון־הזכויות, נהנו מן החסות האירופית, הן נדרג הארצי(בתי־אולפן ומוסדות מדיניים בלבנון) והן בדרג הפרטי(הודות להרבה קרנות של מיסיון). הואיל ומרובים וחזקים היו מן היהודים בחיים הכלכליים, נתנו עידוד נמרץ לשנאת־היהודים המסורתית בקרב המוסלמים. אכן, שיווי־הזכויות שבו זכו היהודים בהדרגה בתחום הכלכלי הפיח רוח־חיים ברגשי־איבה עתיקים והצמיח זן חדש וארסי של שנאת־יהודים נוצרית־מזרחית, שהיהודים הגיבו עליה במסגרת אסשרויותיהם המוגבלות.

לאמיתו של דבר, יכלה יהדות המזרח לסמוך רק על עזרתה של יהדות אירופה, שהיא עצמה אך לא מכבר השיגה שוויון־זכויות וכבר נעשתה מטרה לצורות מודרניות של אנטישמיות מדינית וכלכלית. אולם חולשה זו, בהשוואה לאמצעים הנכבדים שעמדו לרשותן של העדות הנוצריות, נתקזזה מכוח שאיפתם העזה של היהודים להשכלה ולחיים של כבוד — שאיפה שבאה לידי גילוי אפילו בדיווחים על קהילות מקופחות ביותר. אכן, מ־1840 והלאה נעשתה שאיפה זו מטרה הניתנת להגשמה. הסיכוי לחירות ולגאולה מוסרית ותרבותית יצא מגדר חזון מעורפל של אחרית־הימים ולבש צורה של מציאות אפשרית. אם גם לא ניצח הצדק בדמשק, הרי לפחות הושם סייג לרשע,'•' עם שעד כה נאלץ להתפלש בחרפה, בניוון ובבערות ראה עתה סוף־סוף שביב של אור בקצה המנהרה.

אף שלמראית־עין דומים מאבקי השיחרור של עדות הנוצרים והיהודים, למעשה שונים היו עד מאד: הצד השווה שביניהם התבטא רק בתגובות שעוררו מצד המדכא המשותף שונים היו גם אמצעי הלחץ שעמדו לרשות בעלי חסותן של שחי הקבוצות.

האומות הנוצריות יכלו להפעיל לחץ מדיני הנשען על עצמה צבאית, ואילו יהודי אירופה, ויהודי ארצות־הברית אחרי־כן, יכלו לפעול רק בשמו של מוסר כלל־אנושי ולהוקיע את פגיעותיה של קנאות בפני דעת־הקהל בפרלאמנטים ובעתונות האירופית. מעשי־התעללות הבאישו את ריחם של המשטרים המוסלמיים שעודדום או שהתייחסו אליהם בסובלנות — או של אנשי־הכהונה הנוצריים שעה שנשאו הם עצמם באחריות.¹³ אם מתוך הכרח ואם מתוך הכרה כנה — במבוכי השררה קשה להבחין בין שני אלה — פעלו השלטונות להפסקתן של הרדיפות מצד המשוכנעים בעליונותם ודבקים במסורות השליטה שלהם(ראה תעודות 39 ו־53). השלטון המרכזי העות׳מאני — שקצרה ידו להדביר שבטים מרדניים או להתגבר על המצב הכללי של שחיתות ואי־בטחון בפרובינציות — הפקיר את המיעוטים לעריצותם של מושלים מקומיים או של ראשי־שבטים.

מכאן והלאה הביא המגע עם אירופה לידי מאבק־איתנים שבו ניצבו הד׳ימים לעדותיהם — חרף פילוגם הפנימי — כנגד הערכים המסורתיים של הדיימה, שבזמנו האצילה אופי של קדושה על גזילת אדמתם ועל שפל־מעמדם. מאבק זה נוהל בעת־ובעונה־אחת על־ידי העדות השונות, אבל ברוח של פילוג, שנאה ותחרות, כולל בריתות של התרפסות — מצב שבהכרח אך סייע למדכא המשותף.

לאומיות

בתחילת המאה ה־20 באה התחרות בין התנועות לשוויון מדיני של היהודים מזה ושל הנוצרים דוברי־הערבית מזה והרעילה עוד יותר יחסים שממילא היו מורכבים מאד. תנועות אלו, שאחת מהן התבטאה בציונות וצרתה בפן ערבאות, נתונות היו שתיהן בסכנה מצד הפן־אסלאם.

הזרם הנוצרי בלאומנות הערבית, שפעל למן המחצית השניה למאה הי״ט, נזון משני מקורות: האימפריאליזם הצרפתי, ושאיפתם של הד׳ימים הנוצרים לשיווי־זכויות. בהתייצבה כנושאת־דגלה של הערבאוּת חתרה צרפת להקים קיסרות קולוניאלית על הריסותיה של תורכיה כמו גם להחליש את עצמתה הכלכלית של בריטניה־הגדולה. בתמיכה הרעיונית והאסטרטגית שנתנה לאוטונומיה של הפרובינציות העות׳מאניות הערביות לא נבדלה כמעט כלל במניעיה ובדרכיה משאר מעצמות אימפריאליסטיות של אותה תקופה. היא הסתייעה בשאיפת האמאנציפאציה של הנוצרים דוברי־הערבית על־מנת להבאיש את ריחם של העות׳מאנים ולהחלישם — ממש כמו שהצדיקה רוסיה את השתלטותה על חבלים מחבלי תורכיה ופרס ברדיפות על היוונים־האורתודוקסים, וממש כמו שתמכה אנגליה בציונות כדי לשלוט בארץ־ישראל.

מצד שני, נבטה והתפתחה תנועת־האמאנציפאציה של הנוצרים, הדתית בעיקרה, בחוגים קלריקאליים ובמוסדות של מיסיון. לאחר השחיטות בנוצרים של סוריה, ארץ־ישראל ולבנון ב־1856-60 חתרה תנועה זו להמיר את המושג הדתי של האומה במושג של אומה ערבית חילונית בעלת תרבות משותפת. תפיסה זו לא היה בה שמץ של מקוריות. היא היתה שווה־הערך הערבי לתנועה העות׳מאנית, שקמה במאה ה־19 וביקשה לבלום את התפוררותה של הממלכה התורכית על־ידי שילובם של הקיבוצים האתניים השונים המשועבדים לתורכיה במסגרת של לאומיות עות׳מאנית. לשון אחר: האימפריאליזם הדתי של הג׳ראד השתדל לקיים בידו את הישגיו על־ידי שיסתגל לתקופה החדשה וילבש צורה חילונית של לאומנות עות׳מאנית. אולם האידיאולוגיה של התנועה העות׳מאנית, ששאבה השראתה ממושגים חילוניים של המערב והטיפה לשוויונם של כל הנתינים העות׳מאניים, ניצבה אפוא בהכרח כנגד ערכי האומה שהצדיקו את הפלייתם של עמי־הכופרים הכבושים. אך העות׳מאניות התעלמה מנקודה אחת יסודית במרידותיהם של הרעאיא: התנועות לאמנציפציה דתית היו בעיקרן מאבקים לשיחרור לאומי. היווני, הארמני, הסרבי, הרומני, הבולגרי והיהודי נלחמו לאדמתם, ללשונם, לתרבותם ולהיסטוריה שלהם יותר משלחמו לדתם, שממילא היתה נסבלת באופן רשמי.

הערבאות אף היא נאחזה(ומאותם טעמים) באותו אימפריאליזם טריטוריאלי ותרבותי כעות׳מאניות, שהרי ממלכת הערבים קמה מתוך כיבוש שטחים לא־ערביים ודיכוי התרבויות והקיבוצים האתניים המקומיים.

הד׳ימים הנוצרים, שביקשו להשתחרר בעזרתה של צרפת ובאמצעות הלאומנות הערבית, נקלעו אפוא לדילמה: הערכים הערביים הקשורים לאסלאם מצדיקים היו אותם כללים של הד׳ימה שמהם ביקשו להשתחרר על־ידי הערבאות, ותנועת התחייה הערבית שבה פעלו הנוצרים הבשילה גם את התחייה המוסלמית וגם את התנערות הד׳ימים מן המערב — הוא דאר־אל־חרב על ערכיו ועל חילוניותו — והסתמן חידוש מעמדם של ד׳ימים לגבי יהודים ונוצרים כאחד.

ההתפוצצות בלבנון של ימינו היא פרי אותה סתירה שבמהותה של הלאומנות הערבית: שיחרור הנוצרים, או מצב ד׳ימי בכבשונה של הערכאות. המארונים ושאר הכנסיות המזרחיות, הואיל ומעולם לא רצו או לא יכלו להצהיר בבירור על התנאים לעצמאותם, נקלעו למאבק תרבותי עם האומה, המופיעה בלבוש מחודש של ערבאות. דומה כאילו מאבקם של הנוצרים המזרחיים לשיחרורם סוגר מעגל טראגי המקיף כמה וכמה דורות של תלאות ושחיטות, וחוזר אל נקודת־המוצא שלו: חידושה של הד׳ימה במושגים מודרניים. כך אפוא האנטי־ציונות הארסית של האגף הנוצרי בלאומנות הערבית, ובפרט של אי־אלה יוונים־אורתודוקסים, מסתברת מתוך מקורותיה הדתיים לא פחות מאשר מתוך היסטוריה המצטיינת בחולשה וטיכסוס הנובעים ממעמדו של הד׳ימי.

בטרם נסיים סקירה חטופה זו על היחסים בין העדות במאה הי״ט והכי ראוי לעמוד על שלוש נקודות מעניינות. הראשונה נוגעת במצבם של היהודים כלאום בלי ארץ, גולה ומפוזר כתוצאה מכיבוש אדמתו, שממילא נדון להיות קרבן למאבקים שבין האסלאם לנצרות. הנקודה השניה היא התהליך שבו השיג העם היהודי את עצמאותו הלאומית, בהשוואה לזוועות הקנאות שנתלוו למלחמות־העצמאות של הספרדים, היוונים ועמי הבלקאנים, ובזמן האחרון—של הערבים. הנקודה השלישית קשורה בהקבלה היסטורית: האפשרות שרצח־העם שנעשה בארמנים בראשית המאה הנוכחית שימש דגם לזה שנעשה כעבור כשלושים שנה ביהודים. הגרמנים, בעלי־ברית לתורכים, חזו בנסיון חיסולו של עם שלם השואף לחירותו. הם ראו איך פורקו אזרחים מנשקם, נכלאו בכנסיות והועלו באש, או קובצו במחנות, עונו עד מוות ונשרפו לאפר, או שהובלו בשיירות אין־קץ למקום המתתם, אולצו לחפור להם קברים במו־ידיהם, או הושלכו במדבר, או נמכרו לעבדות לשבטים ערביים ונאנסו להמיר את דתם. משעה שהושמעה ב-1בנובמבר 1914 הקריאה לג׳האד, ראו גרמניה ואוסטרו־הונגריה איך לקחו התושבים באנאטוליה, בארמניה, בעיראק ובסוריה חלק פעיל בהגשמת ״פתרון סופי״ לעם הארמני. הן ראו את השיתוק שתקף את ממשלות אירופה נוכח טבח שעליו סופר בעתוני העולם כולו וידוע היה לכּל. לקח זה של ההיסטוריה נשמר בזכרון כעבור ימי דור אחד, כאשר תיכנן היטלר רצח־עם שהסתייע בשיכלולי הקידמה וביעילותה הטכנולוגית. יכולים אנו גם לחשוף לא מעט צדדים של דמיון בין התנהגותם של הקרבנות, של התליינים, ושל העמים הצופים בחיבוק־ידיים. כדאי להזכיר את שיירות הארמנים הצייתנים — שהוליכום שולל וסיפרו להם שמעבירים אותם זמנית ליישוב אחר שעה שלמעשה לקחום למקום מיתתם, למקום ניפוים וסיווגם של הקרבנות לצרכים שונים — ואת ההרג בילדים שנעשו כמין מטרות במיטווחים. כל זה מעיד, אם עדיין יש צורך בדבר, על הדמיון בהתנהגותם הקיבוצית של עמים שעה שמאורעות היסטוריים חוזרים־ונשנים.