אֲנִי הַגֶּבֶר-קינה לט״ב (לתשעה באב).רבי דוד בן אהרן חסין-פייטנה של מרוקו-מבואר ומנוקד
68 – אֲנִי הַגֶּבֶר
קינה בת שש עשרה מחרוזות ומדריך דו־טורי דו-צלעי. בכל מחרוזת שלושה טורי ענף וטור אזור.
משקל: שבע-שמונה הברות בכל טור.
כתובת: קינה לט״ב (לתשעה באב). תמרור ׳ידידי זכרו חבת׳. סימן: אני דוד בן חסין חזק יצ״ו(ישמרהו צורו ויחיהו).
אֲנִי הַגֶּבֶר אֻמְלָל / אָבְדָה מִמֶּנִּי עֵצָה.
לִשְׁחֹק אָמַרְתִּי מְחוֹלָל / וּלְשִׂמְחָה מָה זוֹ עוֹשָׂה.
דָּרַךְ כְּאוֹיֵב קַשְׁתּוֹ / אֱלֹהִים בִּצַּע אֶמְרָתוֹ.
שָׁפַךְ כְּאֵשׁ חֲמָתוֹ / נָתַן יַעֲקֹב לִמְשִׁסָּה.
5 – וְהֶחֱרִיב אֶת זְבוּלוֹ / שָׂרָף בְּאֵשׁ הֵיכָלוֹ.
וּמֵעַל שֻׁלְחַן גָּלוּ / יִשְׂרָאֵל עֵדָה קְדוֹשָׁה.
יָדַעְנוּ בְּעַצְמֵנוּ / כִּי בְּעוֹנוֹתֵינוּ.
תַּשְׁלוּמֵי כֶּפֶל שִׁלַּמְנוּ / אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה.
דִּבְרִי שִׁירָה בְּפִינוּ / שְׁאֵלוֹנוֹ שׁוֹבֵנוּ.
10 – אֵיךְ נָשִׁיר שִׁיר אֱלֹהֵינוּ / בִּמְקוֹם טֻמְאָה רְצוּצָה.
בַּת בָּבֶל הַשְּׁדוּדָה / שָׁמָּה גָּלְתָה יְהוּדָה.
מֵעֹנִי מֵרֹב עֲבוֹדָה / אֲבֵלָה נְבֵלָה רֻטָּשָה
נָפְלָה עוֹד פַּעַם שֵׁנִית / בְּיָד מִדְיָן הַזְּדוֹנִית.
וְתַחַת מַלְכוּת יְוָנִית / וּמַלְכוּת אֱדֹם הַקָּשָׁה.
-15 חֵמָה עֶבְרָה וָזָעַם / יוֹם שַׁרְבִיט זָהָב הוּעָם.
בְּיַד כַּשְׂדִּים זֶה הָעָם / לֹא הָיָה וְלֹא נִמְצָא.
סָבַלְנוּ צָרוֹת רַבּוֹת / אֲשֶׁר לֹא בָּאוּ כְּתוּבוֹת.
הָאוֹיֵב תַּמּוּ חֳרָבוֹת / חֳלִי וּמַכָּה אֲנוּשָׁה.
יָמִים אֶבְכֶּה וְגַם לֵילוֹת / עַל דַּרְכֵי צִיּוּן אֲבֵלוּת.
20 – וּפָסְקָה רֶגֶל לַעֲלוֹת / פְּעָמִים בְּשָׁנָה שְׁלוֹשָׁה.
נִשְׁמַע קוֹל נְהִי מִצִּיּוּן / לְמִסְפֵּד קָרָא אֶל עֶלְיוֹן.
מַלְאֲכֵי שָׁלוֹם מַר יִבְכָּיוּן / אֶרְאֶלִּים צָעֲקוּ חוּצָה.
חַמָּה וּלְבָנָה שְׁתֵּיהֶן / מְאֹד מְאֹד מַר לָהֶן.
חִשְׁכוּ קָדְרוּ מֵאוֹרֵיהֶן / וְגַם שָׂמִים שַׂק כִּסָּה.
25 – זְכֹר ה מֶה הָיָה / לִירוּשָׁלַיִם הַבְּנוּיָה.
מַכָּתָהּ מַכָּה טְרִיָּה / לֹא זָרָה וְלֹא חֻוֹבָּשָׁהּ.
קָרְאוּ צוֹם קַדְּשׁוּ עֲצָרָה / לְחֻרְבָּן עָשׂוּ זְכִירָה.
בְּבִנְיָן חָשׁוּב שֶׁל צוּרָה / וּבְתַכְשִׁיטִי עֲדָיֵי אִשָּׁה.
יָשִׂישׂוּ מָשׂוֹשׂ בִּגְלָלָהּ / הַמִּתְאַבְּלִים בְּאֶבְלָהּ.
30 – צִיּוּן הִיא דּוֹרֵשׁ אֵין לָהּ / מִכְּלַל דְּבַעְיָא דְּרִישָׁה.
צוּר יִשְׂרָאֵל מֵחֲסֵנוֹ / יְנַחֵם אֶת אֲבֵלֵינוּ
וְיִבְנֶה בַּיִת מְקַדְּשֵׁינוּ / מַעֲשֵׂהוּ מַהֵר יְחִישָׁהּ.
וְיָשׁוּבוּ לְבִצָּרוֹן / שֻׁלְחָן וּמְנוֹרָה וְאָרוֹן.
וְהִקְרִיבוּ בְּנֵי אַהֲרֹן / קָרְבָּן וּמַנְחֶה חֲדָשָׁה
- 1. אני הגבר: על-פי איכה ג, א. אבדה עצה: ניטלה חכמתי ממני. הלשון על-פי יר׳ מט, ז. והעניין על-פי מגילה יב ע״ב ׳מיום שחרב ביהמ״ק וגלינו מארצנו ניטלה עצה ממנו…׳. 2. לשחוק… עושה: אחרי החורבן אין עוד טעם לשחוק ולשמחה, על־פי קה׳ ב, ב. וראה ב״ב ס ע״ב. מהולל: מהול ומעורב בצער. 3. דרך… אמרתו: ה׳ ביצע את איומיו ותוכחתו כלפי ישראל, על-פי איכה ב, יז. 4. שפך כאש חמתו: על-פי איכה ב, ד. נתן יעקב למשסה: הפך את ישראל למרמס, על-פי יש׳ מב, כד. 5. והחריב… היכלו: על-פי התיאור באס״ר ז, יג. זבולו: מקדשו. 6. ומעל… ישראל: על־פי ברכות ג ע״א. 7. ידענו… בעונותינו: על-פי יר׳ יד, כ. 8. תשלומי… וחמשה: על-פי ב״מ קח ע״א. כאן: נענשנו בעונש גדול על חטאינו. 9. דברי… שובינו: אלו שנטלונו בשבי מבקשים מאתנו לשיר להם שירי ציון. תה׳ קלז, ג. 10. אין… רצוצה: ותשובתנו להם: ׳איך נשיר את שיר ה׳ על אדמת נכר׳(שם שם, ד). 11. בת בבל השדודה: שם, שם, ח. גלתה… עבודה: על-פי איכה א, ג. 12. אבלה נבלה: נשחתה ונחרבה, על-פי יש׳ כד, ד. רוטשה: נמחצה. 16-13. נפלה… כשדים: הזכיר כאן ארבע מלכיות ששיעבדו בישראל והן: בבל, מדי יון ואדום. על פי בר״ר מב, ב. 13. ביד מדין: היא מלכות מדי. 14. יום… הועם: כהה שרביטו של הקב״ה והוא כאן: עם ישראל על-פי שו״ט תה׳ כב, כז. 15. כשדים: כינוי לבבל. 17. כתובות: בתורה בפרשיות התוכחה. 18. האויב תמו חרבות: האויב הפעיל כל חרבותיו עד תום נגד ישראל, על-פי תה׳ טי, ז. 19. דרכי ציון אבילות: על-פי איכה א, ד. 20. פעמים בשנה שלשה: על-פי שמ׳ כג, יז. 21. נשמע… מציון: על־פי יר׳ ט, יח. למספד… עליון: על-פי יש׳ כב, יב. 22. מלאכי… חוצה: גם המלאכים משתתפים באבל על החורבן, על־פי יש׳ לג, ז; חגיגה ה ע״ב. 23. חמה… כיפה: גם צבאות השמים שרויים בצער על החורבן. 24. חמה… מאוריהן: על-פי התיאור ביח׳ לב, ז ויואל ב, י. שמים שק כיסה: השמים נתעטפו בשק של קדרות לאות אבל, על-פי יש׳ נ, ג. 25. זכור… היה: על-פי איכה ה, א. 26. מכתה״. חובשה: לא נתרפאה מכתה, על-פי יש׳ א, ו. 27. קראו… עצרה: הכריזו על תענית ציבור ועצרת, על-פי יואל א, טו. לחרבן… אשה: שיש לעשות זכר לחורבן בכל דבר הן בסיוד הבניין והן בתכשיטי אשה, על-פי ב״ב ס ע״א וראה: טור ושו״ע או״ח סימן תקס. 28. כבנין… צורה: ׳שאין בונים לעולם בנין מסויד ומכויר כבניין המלכים אלא טח ביתו בטיט וסד בסיד ומשייר מקום אמה על אמה כנגד הפתח בלא סיד׳(או״ח שם סעיף א וב״ב שם). ובתכשיטי עדיי אשה: שלא תתקשט האשה בכל תכשיטיה בבת אחת אלא תשייר אחד לזכר החרבן. 29. ישישו… כאבלה: על-פי יש׳ סו, י ׳מכאן אמרו כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה׳(תענית ל ע״ב). 30. ציון… לה: על-פי יר׳ ל, יז. מכלל דבעיה דרישה: על-פי סוכה מא ע״א, צור… מחסנו: ה׳ הוא מבטחנו. 33. וישובו לבצרון: על-פי זב׳ ט, יב. 34. והקריבו… חדשה: תחזור עבודת הקרבנות כתקנה. והקריבו… חדשה: על-פי וי׳ א, ה ו-כג, טז.
קוֹל מִלְחָמָה-קינה לט״ב (לתשעה באב).רבי דוד בן אהרן חסין-פייטנה של מרוקו
קוֹל מִלְחָמָה
קינה בתבנית מעין אזורית בת שתים עשרה מחרוזות ומדריך דו-טורי. בכל מחרוזת שלושה טורי ענף וטור אזור. טור האזור וטור הענף שלפניו דו-צלעיים וצלעותיהם הראשונות מתחרזות עם טורי הענף.
חריזה: אא בבבא גגגא וכו׳.
משקל: עשר־שתים עשרה הברות בכל טור.
כתובת: קינה לט״ב (לתשעה באב). תמרור ׳קול ברמה׳. סימן: דוד בן חסין נר׳׳ו. מקור: ק- צב ע״ב.
קוֹל מִלְחָמָה שְׁאוֹן עַלִּיזִים
לִמְשִׁסָּה יַעֲקֹב וְיִשְׂרָאֵל לְבוֹזְזִים
דּוֹר אַתֶּם רָאוּ הַבִּיטוּ כָּל עוֹבְרִים
אֵיךְ כְּלִילַת יֹפִי מְשׂוֹשׂ כָּל עָרִים
5- אוֹתָהּ הֶחֱרִים / מוֹאָב וְהַגְרִים
אוֹיְבִים אַכְזָרִים / רֵיקִים וּפוֹחֲזִים
וְנוֹתְרָה בַּת צִיּוֹן כִּמְלוּנָה ב בְּמִקְשָׁה
רְמוּסָה בְּיָד צַר חוֹמָתָהּ פְּרוּצָה
הָיְתָה כְּאִשָּׁה / אַלְמָנָה וּגְרוּשָׁ
10- שְׁחוֹרִים לְבוּשָׁה / רֵעֶיהָ לָהּ בּוֹזִים
דְּבָרִים הָרָעִים שֶׁבְּיִרְמְיָה
פֶּצַע וְחַבּוּרָה וּמַכָּה טְרִיָּה
בְּתוֹכָהּ הָיָה / שַׁמָּה וּשְׁאִיָּה
וְתַאֲנִיָּה / מִמֶּנָּה לֹא זָזִים
15- בַּגּוֹיִם יָשְׁבָה לֹא מָצְאָה לָהּ נַחַת
בָּרְחָה מְפַחֵד וְנָפְלָה בַּפָּחַת
רַב וַי וַי צוֹוַחַת / מִתֵּימָא וּמִנָּחַת
בְּטַלִּית אַחַת / שְׁנַיִם אוֹחֲזִים
נַפְשׁוֹת חֲסִידִים וְאַנְשֵׁי מַעֲשֶׂה
20- הָרַג בָּהּ אוֹיֵב כִּשְׁחִיטָהּ שׁוֹר וָשֶׂה
הִכְבִּיד עֹל קָשֶׁה / מִיָּדוֹ אֵין פּוֹצֶה
מָה תַּעֲשֶׂה שֵׂה / כְשָׂבִים וְשֵׂה עִזִּים
- 1. קול מלחמה: מכריזים נגד ישראל. שאון עליזים: כאן: קולות השמחים בקרב נגד ישראל, על-פי יש׳ כד, ח. 2. למשימה… לבוזזים: על-פי יש׳ מב, כד. 3. דור אתם ראו: פנייה לבני הדור להתבונן במאורע, על-פי יר׳ ב, לא. הביטו כל עוברים: על-פי איכה א, יב. 4. כלילת משוש: על־פי איכה ב, טו. כלילת יופי: ׳כל היופי היה שלה׳(רש״י שם) והוא כינוי לירושלים. משוש כל ערים: כינוי לירושלים. על־פי ׳משוש לכל הארץ׳(איכה שם, שם). 5. מואב והגרים: העוינים לישראל, על־פי תה׳ פג, ז. ריקים ופוחזים: מופקרים ומשולחים (רד״ק), על-פי שופי ט, ד. 7. ונותרה… במקשה: ירושלים חרבה ודומה היא לסוכה בכרם שהשומר עזבה, על-פי יש׳ א, ח. 9. היתה… וגרושה: שאין לה בעל ותומך. היתה כאלמנה: על פי איכה א, א. 10.־ שחורים לבושה: לאות אבל. 14-11. דברים… זזים: כל נבואות החורבן שבספר ירמיהו נתקיימו בה. 11. דברים הרעים שבירמיה: על-פי תענית ל ע״א. 12. פצע… טריה: על-פי יש׳ א, ו. 13. שמה ושאיה: שממה חורבן, על-פי יש׳ כד, יב. 14. תאניה: אבל, על-פי יש׳. כט, ב. 15. בגוים… נחת: על-פי איכה א, ג. 16. ברחה… בפחת: הצרות פוקדות אותה בזו אחר זו ועד שנמלטת מצרה אחת נופלת בצרה אחרת. על-פי יש׳ כד, יח. פחת: בור. 17. רב… צווחת: צועקת הרבה קריאות צער. מתימא ומנחת: מן הצרות של בני ישמעאל ואדום. תימא: שם בנו של ישמעאל, על-פי בר׳ כה, טו. נחת: מתולדות רעואל בן עשיו, על-פי בר׳ לו, יג. 18. בטלית… אוחזים: על-פי ב״מ ב ע״א. כאן: שני העמים ישמעאל ואדום אוחזים בחבלי ציון. 19. חסידים ואנשי מעשה: על-פי סוכה נא ע״א. 21. פוצה: מציל. 22. מה… עזים: משל לישראל, על-פי פס״ר ט, ב ׳כבש בן שבעים זאבים מה יכול לעשות, ישראל בין שבעים אומות חזקים מה הם יכולים לעשות.
חֶבֶל נְבִיאִים עָלֶיהָ נִבְּאוּ
לִשְׂבֹּר בַּחוּרִים עֲלֵיהֶם מוֹעֵד קָרְאוּ
25- אוֹיְבִים לָהּ שָׂנְאוּ / עֶרְוָתָהּ רָאוּ
עָרֶיהָ שָׁאוּ / יָשְׁבוּ פְּרָזִים
סָפְדָה הָאָרֶץ מִשְׁפְּחוֹת מִשְׁפָּחוֹת
סָפְדָה מַר כָּבֵד וְעַל כָּל רֹאשׁ קָרְחוֹת
עַל אָרוֹן וְלוּחוֹת / וְעוֹלוֹת וּמְנָחוֹת
30- וּשְׁנֵי מִזְבְּחוֹת / עֲלֵיהֶם דָּם מַזִּים
יוֹם בָּאוּ זָרִים חֲבִילוֹת חֲבִילוֹת
דָּנוּ בָּהּ דִּינֵי גְּזֵלוֹת וַחֲבָלוֹת
עִנּוּ בְּתוּלוֹת / בַּכֹּל כְּלוּלוֹת
לְתָמָר מְשׁוּלוֹת / וּלְגֹבַהּ אֲרָזִים
35- נִגְדְּעָה נָפְלָה גֻּלְּתָה הֹעֲלָתָה
מֵאִגָּרָא רָמָא לְבֵירָא עַמִיקְתָא
הוּשָׁתָה בָתָה / כַּתּוֹתֵי מְכַתְּתָא
לְמַס עוֹבֵד הָיְתָה / לְמוֹרְטִים וְגוֹזְזִים
נְבִיאֵי אֱמֶת כָּלוּ נְבוּאַתְכֶם
40- נַחֲמוּ עַמִּי יֹאמַר אֱלֹהֵיכֶם
אִמְרוּ לַאֲחֵיכֶם / נִרְצָה עֲוֹנְכֶם
שָׁלוֹם שָׁלוֹם לָכֶם / כְּמוֹצֵא מַיִם עַזִּים
רָנִּי וְשִׂמְחִי אֵשֶׁת נְעוּרִים
בַּת נָדִיב גֶּזַע תְּמִימִים וִישָׁרִים
45- רֹאשְׁךְ עוֹד אָרִים / תִּלְבְּשִׁי בִּגְדֵי שָׁרִים
לְחָיַיִךְ בַּתֹּרִים / צַוָּארֵךְ בַּחֲרוּזִים
וּלְצִיּוּן יֵאָמַר מָלַךְ אֱלֹהָיִךְ
כְּבַתְּחִלָּה שׂוֹשׂ יָשִׂישׂ עָלָיִךְ
יִצְרֹף סִיגָיִךְ / יָשִׁיב אֶת שׁוֹפְטָיךְ
50- וְיוֹעֲצָיִךְ / נְבִיאִים וְחוֹזִים
24-23. חבל… קראו: הנביאים ניבאו את חורבן ירושלים והזהירו. 23. חבל נביאים: על-פי שמ״א י, ה. 24. לשבור קראו: על־פי איכה א, טו. קבעו זמן ומועד להריגת בחורי ישראל כאן: מוסב לפניו ולאחריו על הנביאים ועל האויבים. 26. שאו: חרבו ונתרוקנו. ישבו פרזים: נותרו ללא חומת-הגנה, על-פי אס׳ ט, יט. 27. ספדה… משפחות: על-פי זס יב, יב. 28. מר בבד: מספד מר מאד. ועל… קרחות: הכל מורטים שערות ראשם לאות אבל וצער, על פי יר׳ מח, לז. 29. ועולות ומנחות: קרבנות עולה ומנחה שבטלו. 30. ושני מזבחות: מזבח הזהב ומזבח הנחושת הוא המזבח החיצוני שעמד בעזרה (חגיגה כו ע״ב). 31. חבילות: על-פי ברכות מט ע״א כאן: גדודים גדודים. 32. דנו… חבלות: על-פי גיטין פח ע״ב. כאן: ביצעו פגיעות בגוף וברכוש. 33. ענו בתולות: על-פי איכה ה, יא. 35. נגדעה: נשברה. גלתה הועלתה: ׳בגלוי הלכה בשבי והעלתה מן העיר׳(רש״י), על־פי נח׳ ב, ה. 36. מאגרא… עמיקתא: מגג גבוה לבור עמוק, נפילה גדולה ממעמד רם למעמד שפל בגלות, על-פי חגיגה ה ע״ב. 37. הושתה בתה: שממה ונתרוקנה (רש״י) על-פי יש׳ ה, ו. ׳ואשיתהו בתה׳. כתותי מכתתא: כתושה ושרופה, על-פי עירובין פ ע״ב ורש״י שם. 38. למס עובד: על-פי בר׳ מט, טז. למורטים וגוזזים: ככבשה שגוזזים ממנה כל צמרה. 39. נביאי אמת: שנבואתם מתקיימת, על-פי איכ״ר ב, יג. כלו נבואתכם: שימו קץ וסוף לנבואות החורבן. 40. נחמו… אליהם: התחילו בנבואות הנחמה, על-פי יש׳ מ, א. 41. אמרו לאחיכם: על-פי הו׳ ב, ג. נרצה עמכם: נסלח. על־פי שם, שם, ב. 42. שלום שלום לכם: על-פי דה״א יב, יט. כמוצא מים עזים: הרבה שלום יהיה לכם כמים רבים. 43. רני ושמחי: על-פי זכי ב, טו. אשת נעורים: היא כנסת ישראל, על-פי יש׳ נד, ו. 44. בת נדיב: על-פי שה״ש ז, ב ונדרש על ישראל, בתו של אברהם שנקרא נדיב (שהש״ר ז,ה). גזע תמימים וישרים: הם האבות והצדיקים. 45. ראשן עוד ארים: ארוממך בעמים. 46. לחיין… בחרוזים: אקשטך בתכשיטים ועדיים, על-פי שה״ש א, י. 47. ולציון… אלחין: על-פי יש׳ נב, ז. 48. ישיש עלין: על־פי יש׳ סב, ה. 49. יצרוף… שופטין: על-פי יש׳ א, כה-כו. יצרוף סיגין: יטהר אותך על-ידי שיכלה את הפושעים המעורבים בתוכך. (רש״י שם).
אֶל יוֹם זֶה-קינה לט״ב (לתשעה באב) רבי דוד בן אהרן חסין-פייטנה של מרוקו
47 – אֶל יוֹם זֶה
קינה בתבנית מעין אזורית בת שלוש עשרה מחרוזות ומדריך דו-טורי דו-צלעי. בכל מחרוזת שלושה טורי ענף וטור אזור.
משקל: שמונה הברות בכל טור.
כתובת: קינה לט״ב (לתשעה באב). תמרור ׳מי זה במר יפצה פיהו׳. סימן: אנכי דוד בן אהרן.
אֶל יוֹם זֶה אֶקְרָא יוֹם עֶבְרָה / גִּיל וּמָשׂוֹשׂ בּוֹ אֶזְנָחָה
אֱלֹהִים צְבָאוֹת קָרָא / לִבְכִי וּמִסְפֵּד וּלְקָרְחָה.
נוֹד אָנוּד וְאֶתְנוֹדָדָה / עַל אֶרֶץ פְּלָאִים יָרְדָה
קוֹל נְהִי נִשְׁמַע שֻׁדְּדָה / לְאֵבֶל נֶהֶפְכָה שִׂמְחָה.
5- כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל גָּלְתָה / לִמְקוֹם אֹפֶל וַעֲלָטָה
אֶל עֶבְרָתָהּ כִּי קָשָׁתָה / אַזְלָא גֵּרֵשׁ מַקַּף טַרְחָא.
יָצָא הַדָּרָה מִמֶּנָּה / וְהוֹדָה וְזִיוָהּ פָּנָה
תּוֹרָה וּמַלְכוּת וּכְהֻנָּה / וְתֵשֵׁב אָחוֹר נֶאֱנָחָה.
דְּמָעוֹת עֵינֵי תֵּרַדְנָה / לַצִּפּוֹר נָדְדָה מִקִּינָה
10- וְלֹא מָצְאָה לָהּ הַיּוֹנָה / לְכַף רַגְלָהּ מְנוּחָה.
וְדִמְעָתָהּ עַל לֶחֱיָהּ / כִּי הַפְּשִׁיטָה בִּגְדֵי עֶדְיָהּ
וְתִלְבַּשׁ אֶת שִׂמְלַת שָׁבֶיהָ / אֶת גְּבִרְתָּהּ יָרְשָׁה שִׁפְחָה
דָּבְקוּ זֶה בְּזֶה צְעָדִים / בַּעֲרָבִים בַּשְּׁחָרִים
צַלְמָוֶת וְלֹא סְדָרִים / וּמִדַּת הַדִּין מְתוּחָה
15- דְּבִיר וּמִקְדָּשׁ חִלְּלוּ / וַעֲבָדִים בּוֹ מָשָּׁלּוֹ
וּמְרַקְּדִים בְּהֵיכָלוֹ / יוֹשְׁבִים בְּהַשְׁקֵט וּבְבִטְחָה.
בְּבֵית קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים / עָלוּ וּבָאוּ פָּרִיצִים
שֵׁם הָאֵל הָיוּ מַכְעִיסִים / וְדַעְתָּם עֲלֵיהֶם זָחָה.
נְפָשׁוֹת צַדִּיקִים נְקִיִּים / אֶת דָּמָם שָׁפְכוּ כַּמַּיִם
20- סְבִיבוֹת יְרוּשָׁלִָם / וְאֵין קוֹבֵר בְּתוֹךְ שׁוֹחָה.
אֶרְאֶלִּים צָעֲקוּ חוּצָה / הֻגַּד לָהֶם חָזוּת קָשָׁה
הִשְׁלִיךְ מִשָּׁמַיִם אַרְצָה / תִּפְאֶרֶת יִשְׂרָאֵל שָׂחָה
הָעַל אֵלֶּה אַל תֶּחֱרָשׁ / אֵיךְ צִיּוּן שָׂדֶה תֵּחָרָשׁ
חֵיל וְחוֹמָה אֵיכָה נִפְרַץ / שְׂרוּפָה בְּאֵשׁ כְּסוּחָה.
25- רְאֵה ה' וְהַבִּיטָה / הֵן אוֹתִי הַיּוֹם גֵּרַשְׁתָּ
וְאוֹיְבַי שֶׁקֶט הוֹשַׁבְתָּ / אֵין יוֹצֵאת וְאֵין צְוָחָה
נָוֶה הַר צִיּוֹן תְּרַחֵם / וַאֲבָלֶיהָ תְּנַחֵם
וְשִׂמְחַת עוֹלָם שַׂמְּחֵם / וְנַסּוּ יָגוֹן וַאֲנָחָה.
- 1. יום עברה: יום של פורענות. גיל אזנחה: אמנע מכל שמחה. 2. אלהים… ולקרחה: על-פי יש׳ כב, יב. 3. על… ירדה: על ארץ שירדה ירידה גדולה. פלאים ירדה: על-פי איכה א, ט ופרש״י ׳שהכל מפליאים שאירע לה מה שלא אירע לכל עיר׳. 4. קול נהי נשמע: על-פי יר׳ ט,יח. שודדה: נשדדה. לאבל נהפכה שמחה: על-פי איכה ה, טו. 5. עברתה כי קשתה: פורענותה גדולה, על-פי בר׳ מט, ז. 6. אזלא… טרחא: חידוד משמע על-פי שמות של טעמי מקרא. כאן: הלכה מארצה וגורשה ובמקום גלותה היא שרויה ומוקפת בטורח העול שמכבידין עליה האויבים. 7. יצא… פנה: נסתלק ממרה כל ייפיה, הלשון על-פי רש״י; בר״ר כח, י. 8. תורה ומלכות וכחונח: זה הנמשל להדרה והודה וזיוה. ותשב אחור נאנחה: על פי איכה א, ח. 9. דמעות עיני תרדנה: על-פי יר׳ ט, יז. 10. ולא… מנוחה: על-פי בר׳ ח, ט. כאן: משל לעם ישראל בגלות. 11. ודמעתה על לחיה: על-פי איכה א, ב. כי… עדיה: כי אין טעם לשמחה. 12. את שמלת שביה: לאות אבל, על־פי דב׳ כא, יג. את… שפחה: הגוים ירשו את ארץ ישראל, על-פי מש׳ ל, כג. 13. דבקו… צעדים: חידוד לשוני על-פי שבת ל ע״א. ׳דבקו שערים זה בזה׳. וכאן: צער נצטרף לצער. בערבים ובשחרים: בכל ערב ובוקר. 14. צלמות ולא סדרים: אי סדר וערבוביה של חושך ומוות שולטים בארץ, על־פי איוב י, כב. ומדת הדין מתוחה: כנגד ישראל, על פי בב״ר לה, ג. 17. ובאו פריצים: אויבים, על-פי יז׳ ז, כב. 18. ודעתם עליהם זחה: נחה עליהם רוח של יהירות וגאוה. הביטוי על-פי תוספתא סנהדרין ח, ח. 19. נפשות צדיקים נקיים: על-פי יר׳ ב, לד. 20. שפכו… קובר: על-פי תה׳ עט, ג. 21. אראלים צעקו חוצה: המלאכים צעקו ובכו על החורבן, על-פי יש׳ לג, ז, וראה: חגיגה ה ע״ב. הוגד… קשה: כשנודע להם מחזה החורבן, על־-פי יש׳ כא, ב. 22. השלין… ישראל: על־פי איכה ב, א. ופרש״י ׳לאחר שהגביהם עד לשמים השליכם לארץ בבת. אחת ולא מעט מעט מאגרא רמא לבירא עמיקתא׳. 23. ציון שדה תחרש: על-פי יר׳ מ, יח; מי׳ ג, יב. 25. ראה ה׳ והביטה: על-פי איכה א, יא. הן… גרשת: מן הארץ, על-פי בר׳ ד, יד. 26. ואויבי… צוחה: ובמקומי הושבת את אויבי בבטחה. אין… צוחה: אין להם כל תקלה ומכשול, על-פי תה׳ קמד, יד. 27. נוה הר ציון: הוא ביהמ״ק, ׳נוה צדק הר הקדש׳(יר׳ לא, כב). 28. ושמחת… ואנחה: על-פי יש׳ לה, י.
שרשים-יהדות מסורת ופולקלור יהודי מרוקו-משה גבאי-ליל תשעה באב
ליל תשעה באב
התמונה מורכבת מ־26 יהודים, היושבים על הריצפה כשהם יחפים, ומקוננים לאור הנרות על חורבן בית המקדש. בית הכנסת שרוי באפלה.
תשעה באב — תענית ציבור מערב עד ערב, זכר לחורבן הבית הראשון(ג׳ אלפים קע״ד לבריאת העולם, 586 — כמנין ״שרפו" לפני הספירה), וזכר לחורבן הבית השני(ג׳ אלפים תת״ל לבריאת העולם — 70 לספירה). יום מר ומועד לפורענות בדברי ימי עם ישראל, כי כמה וכמה מאורעות עגומים אירעו לעמנו ביום זה במרוצת הדורות.
לפי המסורת, ט׳ באב נקבע כיום בכייה לדורות עוד במדבר, בעטיים של המרגלים מוציאי הדיבה על הארץ. ״ותשא כל העדה את קולם ויבכו״(במדבר י״ד, ה׳) אמר להם הקב״ה — אתם בכיתם בכייה של חינם ואני קובע לכם בכייה לדורות (מסכת תענית כ״ט, א׳). שארית הפליטה, שגלתה עם חורבן הבית הראשון לבבל ולמצרים, נהגו לבכות ולצום באותו יום.
ביטוי לחורבן הבית היא מגילת איכה, אשר המסורת מייחסת אותה לירמיהו הנביא. לפי תיאורו של עד הראייה לחורבן, יוסף פלאביוס (״מלחמות היהודים״), החל החורבן בשמונה לחודש אב, ורק בעשרה באב ״לא חיכה אחד מאנשי הצבא הרומי לפקודת המפקד ולא נבהל מהמעשה הנורא אשר אמר לעשות, כאילו צווה למלא שליחות, תפס בידו לפיד בוער ואחד מחבריו הרים אותו למעלה והוא שלח את האש אל חלון הזהב, וכאשר התלקחה הלהבה, הרימו היהודים קול צעקה נוראה כי ראו בעיניהם באובדן מקדש ובית חייהם.״
בתלמוד מסופר, שבית המקדש השני נחרב בגלל שנאת חינם (יומא ט׳, ע״ב) בין קמצא ובר־קמצא: בר־קמצא הוזמן בטעות לסעודה של שונאו. גרשו בעל הסעודה לעיני החכמים שהסבו לסעודה ולא מיחו בידו. נעלב בר־קמצא ובא לפני נירון, הקיסר הרומי, ואמר לו: ״מרדו בך היהודים״. עלה עליהם הקיסר למלחמה, שם מצור על ירושלים במשך שלוש שנים, ולבסוף גבר בה הרעב והעיר הובקעה.
Racines-Roots-Folklore des juifs du Maroc-Moche Gabbay-La nuit de Ticha beab
LA NUIT DE TICHA BEAB
Le tableau est composé de 26 fidèles assis pieds-nus par terre et pleurant la destruction du Temple à la lumière des lampes, alors que la synagogue est dans l’obscurité.
LE 9 AB Jeûne en souvenir de la destruction du Premier Temple (—586), du Second Temple (70), la journée la plus funeste et la plus porteuse de mauvais présages de l'histoire juive.
Selon la tradition la journée du 9 Ab a été fixée comme une journée de pleurs pour toutes les générations déjà au moment de l'errance dans le désert du Sinaï, en raison des médisances des explorateurs sur la Terre Promise. "Alors toute la communauté se souleva en jetant des cris et le peuple passa cette nuit à gémir" (Les Nombres 14:1 ) Et Dieu leur dit alors "vous avez pleuré sans raison et moi je vous donnerai une raison de pleurer à toutes les générations ( Ta'anit, 29:1 ). Les rescapés du Premier Temple en Egypte et à Babylone jeûnaient et se mortifiaient ce jour-là.
La plus poignante description de la destruction du Temple se trouve dans le Livre des Lamentations attribué par la tradition au prophète Jérémie. Selon Flavius Joseph dans la "Guerre des Juifs", la destruction du Temple fut entamée le 8 Ab et c'est seulement le 10 "que sans attendre d'ordre supérieur, un des soldats comme possédé et chargé d'une mission, prit un flambeau et le jeta sur la fenêtre d'or et quand les flammes embrasèrent le Temple, les Juifs poussèrent un cri terrible car Ils avalent vu de leurs yeux la destruction de leur maison de vie״.
Dans le Talmud il est dit que le Second Temple a été détruit en raison de la "haine gratuite״ ( Yoma) "Bar Kamtsa fut invité par erreur à un festin chez son ennemi et ce dernier l'en expulsa devant les rabbins qui ne protestèrent point. Bar Kamtsa vexé alla à Néron, l’empereur romain et lui annonça que les Juifs s'étalent révoltés contre lui, Néron monta sur Jérusalem et l'assiégea pendant trois ans jusqu'à ce que la faim eut raison de la ville״..
EVE OF TISHA BAV
This painting is composed of 26 Jews seated barefoot on the ground in candlelight, lamenting the destruction of the Temple
Tisha B'Av (the 9th of Av) is a public fast, commemorating the destruction of both Temples — the first in 586 B.C.E. (in numerology, "they burned״), and the second in 70 C.E. Many other disasters befell the Jews on this date throughout their history, and it is a day of universal Jewish mourning.
According to tradition, the ninth of Av was set as a day of endless misfortune for many generations already during the sojourn of Israel in the desert, when the spies who had been sent to learn the lay of the land returned with a bad and libelous description of the land of Israel. "And all the congregation lifted up their voice and cried.״ (Numbers 14, 1). Then the Lord said to them — you have cried for nothing, and now I will establish a permanent day of lament for all generations (Masechet Taanit, 29, 1). The Jewish survivors, exiled to Babylon and Egypt following the destruction of the first Temple, would lament and fast on this day.
מאיר נזרי- היצירה הפיוטית לחכמי אביחצירא-בַּת צִיוֹן כַּלָּה נָאָה-קינה לט' באב
ב. בַּת צִיוֹן כַּלָּה נָאָה
התבנית: מעין אזורית. בשיר מחרוזות מרובעות טורים: שלושה טורי ענף וטור אזור
החריזה: אאאב / גגגב / …
התבנית: שבע הברות בבל טור.
החתימה: א״ב ) יצחק אביחצירא אמיץ (בראשי הטורים: 52-45).
לחן רשום: ׳ציון הלא תשאלי׳ נלר׳ יהודה הלוי, אוצר השירה, צ־292].
מקורות: צילום כתב יד ר׳ מסעוד מלול ז״ל מטבריה; אוסף מיכאל קרופ 550 כתב יד ביה״ס הלאומי והאוניברסיטאי 75409-ץ, עמ׳ 44 ב.
מבוא: היצירה כולה היא קינה על ציון וירושלים. בשני הבתים הראשונים מעמת הפאת עברה המפואר של בת ציון עם מצבה העגום לאחר החורבן:
בַּת צִיּוּן כַּלָּה נָאָה / מְקוֹם תּוֹרָה וּנְבוּאָה // אֵיךְ לְשׁוֹאָה וּמֵשׁוֹאָה
/ הָיָה מְקוֹם מִשְׁכָּנִי הַלֹּאהָיִית אֲהוּבָה / לְאֵל דָּגוּל מֵרְבָבָה // אַךְ עַתָּה אַתְּ עֲזוּבָה / מֵעַמִּי וַהֲמוֹנֵי
בהמשך פונה המשורר הן לציון והן לעצמו בקריאה לבכי, לדאגה ולקולות של צעקה וצווחה ׳ קוֹל צְעָקָה וּצְוָחָה / וְיָגוֹן וַאֲנָחָה. ׳. הקינה מציגה בפני הקורא כמה מחזות ומראות של החורבן: חורבן בית המקדש, הערים ששממו מבתיהם, שפיכות דמים של ׳ אַנְשֵׁי חָכְמָה וְעֵצָה / וַאֲגֻדּוֹת וּדְרָשָׁה' עם כוהנים ולוויים והסתלקות השכינה שנסעה והלכה. בתים אחרים מתמקדים באויב המחלק שלל וביזה ושמח לאיד. המשורר משתף את נופי הטבע באבל על ציון. יום החורבן הוא גם יום של ליקוי מאורות שבו השתלטה החשכה. יום החורבן הוא יום כעס וצרה ׳ הַיּוֹם הַהוּא יוֹם עֶבְרָה / גָּדְלָה צוּקָה וְצָרָה. ׳. בקינה מודגש צידוק הדין של ישראל המודה שהחורבן בא בגלל עוונות וחטאים.
מקורות ההשראה של השיר הם מגילת איכה על תיאוריה ומדרשים על החורבן, במיוחד מדרש איכה רבה. תיאורים מדרשיים הם המלאכים המתערבים למען עם ישראל ומתחננים בפני האל לביטול גזרת החורבן ; רָגְזוּ מַלְאֲכֵי מַעְלָה / צָעֲקוּ בְּחַלְחָלָה // לִפְנֵי נוֹרָא עֲלִילָה / לְרַחֵם עַל הֲמוֹנִי. ׳, השכינה שנסעה והלכה, והקב״ה הנכנס להיכל ובוכה על החורבן: ' אָדוֹן שׁוֹכֵן שָׁמַיְמָה / לִבְכּוֹת נִכְנַס פְּנִימָה. ׳(25). הקינה רוויה עצב רב ורגשות של חמילה ורחמים על ציון וישראל.
כדרכה של הקינה היא נחתמת בנחמה שעניינה פנייה לה׳ לרחם על צאנו, לקבץ את נדחי ישראל ולהשיב את שבותם.
בַּת צִיּוֹן כַּלָּה נָאָה / מְקוֹם תּוֹרָה וּנְבוּאָה
אֵיךְ לְשׁוֹאָה וּמֵשׁוֹאָה / הָיָה מְקוֹם מִשְׁכָּנִי
הַלֹּא הָיִיתָ אֲהוּבָה / לְאֵל דָּגוּל מֵרְבָבָה
אַךְ עַתָּה אַתְּ עֲזוּבָה / מֵעַמִּי וַהֲמוֹנִי
5- הַרְבֵּה מְאֹד דְּאָגָה / בְּכִי אַל תִּתֵּן פּוּגָה
עַל כִּי אֲדוֹנִי הוֹגָה / אוֹתִי עַל רֹב זְדוֹנִי
אֵיךְ נֶהֶפַךְ זִיו כְּבוֹדֵךְ / פָּנָה הֲדָרְךָ הוֹדֵךְ
חזקי מאד: לשון של עידוד. ובנזר תטוטפי: תחבשי כתר לראשך.
1-בת ציון: על פי יש׳ א,ח. כלה נאה: על פי בבלי כתובות יז ע״א. מקום תורה ונבואה: ארץ ישראל היא מקום שהוכשר לנבואה. השווה הכוזרי, מאמר שגי, סימן יד: ׳שכל מי שנתנבא לא נתנבא אלא אם בה או בעבורה׳, ורמב״ן דב׳ יח,טו: ׳אין נבואה אלא בארץ ישראל׳. 2-איך…משכני: איך נהפך בית המקדש לחורבה. לשואה ומשואה: על פי צפ׳ א,טו. 3-הל'א…מרבבה: בעבר היית אהובה לה׳. השווה יר׳ לא,ב ׳ואהבת עולם אהבתיך׳. ךגול מרבבה: על פי שה״ש ה,י. 4. אך…והמוני: נטושה ומרוקנת מעם ישראל. 5. הרבה…פוגה: אל תפסיקי לדאוג ולבכות. בכי…פוגה: על פי איכה ב,יה. 6. על…זדוני: ה׳ הענישני בגלל עוונותיי, על פי איכה א,ה ׳כי ה׳ הוגה על רב פשעיה׳. הוגה: הדאיב, משורש יג״ה. 7-איך…כבודך: איך נשתנה לרעה זיווך והדרך. פנה הדרך הודך: על דרך רות רבה ב,יב ׳פנה הודה פנה זיוה פה הדרה׳
נָפַל חָרַב יְסוֹדֵךְ / הָיָה לְשַׁמָּה גַּפְנִי
חַיִל וְחוֹמוֹת גְּבֹהִים / עָרִים וּמַעֲשֵׂיהֶם
10- שַׁמְּמוּ מִיּוֹשְׁבֵיהֶם / מֵרֹב גֹּדֶל עֲוֹנִי
אוֹיֵב רָאָה יוֹם תִּקְוָה / גַּבָּהּ לָבַשׁ גַּאֲוָה
שָׂמַח לְשִׁבְרֵךְ נָאוָה / לְחֶרְפָּתִי וּקְלוֹנִי
חִלֵּק שָׁלַל וּבִזָּה / וַיִּלְבַּשׁ חֵמָה עַזָּה
רָעֲשָׁה אֶרֶץ רָגְזָה / יוֹם חָרָה אַף אֲדוֹנִי
15- קוֹל צְעָקָה וּצְוָחָה / וְיָגוֹן וַאֲנָחָה
לֹא אֶשְׁאַף לִי מְנוּחָה / וְלֹא תִּדּוֹם בַּת עֵינִי
יָדוֹ לְאָחוֹר נָטָה / וְקַו עַל צִיּוּן נָטָה
וְהִשְׁחִית אֶרֶץ חִטָּה / לְעָפָר הוֹרִיד קַרְנִי
יוֹם שְׁמָמָה וּשְׁאִיָּה / בְּכִיָּה וְתַאֲנִיָּה
20-יוֹם הוּא הֹוָה וְנִהְיָה / לֹא נִשְׁמַע תַּחֲנוּנִי
שֶׁכִינָה נָסְעָה הָלְכָה / וְהַלְּבָנָה חָשְׁכָה.
- יסודך: ציון, ירושלים והמקדש. היה לשמה גפני: כרם הגפן, משל לישראל ולארצו חרבה, עדה״ב יואל א,ז.—10-9. חיל.״עוני: ערי ישראל ומבצריהם שוממים מאין יושב. 11. אויב…תקוה: לאויב הייתה תקווה גדולה בהצלחתו. גבה לבש גאוה: עדה״ב תה׳ צג,א. 12 . שמח לעוברך נאוה: שמח לאסון ישאל. לחו־פתי וקלוני: החורבן הוא חרפה וקלון לישראל. 13 . חלק שלל ובזה: שלל את רכושם של ישראל וחילק לאנשיו. וילבש חמה עזה: להילחם נגד ישראל. על פי משלי כא,יד. 14. רעשה ארץ רגזה: עדה״ב תה׳ עז,יט ׳תבל רגזה ותרעש הארץ׳. יום…אדוני: ביום בו כעם ה׳, עדה״ב דב׳ יא,יז. 15. קול…ואנחה: קולות זעקה של ישראל על החורבן נשמעים בכל מקום. 16 . ל'א…מנוךוה: לאחר החורבן אין טעם למנוחה ולשמחה. ולא…עיני: עיני לא תחדל מבכי, עדה״כ איכה ב,יה. 17. ידו לאחור נטה: כמו ׳השיב אחור ימינו׳(איכה ב,ג) ונדרש על שבועת ה׳ לא להזדקק לבית המקדש ולא להגן עליו(איכה רבה פתיחתות כד). ןקו…נטה: סימן קו לא לבניין אלא להרס, על פי איכה ב,ח. 18. ארץ חטה: כינוי שבח לארץ ישראל, על פי רב׳ ח,ח. לעפר הוריד קרני: מעמד ישראל ירד פלאים. השווה איבה א,ט. 19 . יום שממה ושאיה: יום חורבן, עדה״ב יש׳ כד,יב. בכיה ותאניה: בכי, צער ואבל, על דרך יש׳ בט,ב ׳תאניה ואניה׳. 20. לא נשמע תחנוני: על אסוני. 21. שבינה נסעה הלכה: השכינה נסתלקה מישראל, על דרך איכה רבה, פתיחתות כד-כה: ׳באותה שעה אמר הקב״ה: שוב אין לי מושב בארץ, אסלק שכינתי ממנה ואעלה למכוני הראשון׳.
גַּם הַחַמָּה נֶהֶפְכָה / וָיֶחְשֵׁךְ אוֹר עֲנָנִי
רָגְזוּ מַלְאֲכֵי מַעְלָה / צָעֲקוּ בְּחַלְחָלָה
לִפְנֵי נוֹרָא עֲלִילָה / לְרַחֵם עַל הֲמוֹנִי
25- אָדוֹן שׁוֹכֵן שָׁמַיְמָה / לְבָבוֹת נִכְנַס פְּנִימָה
יוֹם הָיִיתִי לַשְּׁמָמָה / גָּלִיתִי מֵעַל כַּנִּי
הֵרִימוּ רֹאשׁ אוֹיְבֵנוּ / הֶחְרִיבוּ בַּיִת קְדוֹשֵׁינוּ
עַל הָרִים דְּלָקוּנוּ / אוֹיְבֵי וְהִשִּׂיגוּנִי
בַּת עֵינִי לֹא תֶּחֱשֶׁה / בְּכֹה וְאַל תָּשִׂישִׂי
30- בִּדְמָעוֹת עַרְשִׂי אַמְסֶה / עַד יִחַר כָּל גְּרוֹנִי
נִשְׂקַד עָלָה עַל פִּשְׁעֵי / וְיִגְדַּל מְאֹד רִשְׁעִי
לָכֶן צוּרִי וְיִשְׁעִי / קְרָאתִיו וְלֹא עָנָנִי
נָפַל צִיצִי וּצְנִיפִי / וּתְרוּמָתִי וּתְנוּפִי
נִשְׁאַר כִּי אִם צִפְצוּפִי / חֵלֶף עוֹלוֹת קָרְבָּנִי
והלבנה…ענני: יום החורבן הוא יום של ליקוי מאורות. והלבנה חשבה: לאות אבל, כמו וחפרה הלבנה(יש׳ כד,כג). 22. גם הדומה נהפכה: נחשכה. 23. רגזו…המוני: המלאכים הגיבו קשה על החורבן בפני הקב״ה והתחננו בפניו על עם ישראל (איכה רבה שם). 25. אדון…פנימה: הקב״ה נכנס להיכל לבכות על החורבן. מתיאורי המדרש על החורבן: ׳באותה שעה היה הקב״ה בוכה ואומר: אוי לי, מה עשיתי, השריתי שכינתי למטה בשביל ישראל, ועכשיו שחטאו חזרתי למקומי הראשון, ח״ו שהייתי שחוק לגוים ולעג לבריות. באותה שעה בא מטטרון ונפל על פניו ואמר לפניו: רבונו של עולם, אני אבכה ואתה לא תבכה. אמר לו: אם אין אתה מניח לי לבכות עכשיו, אכנס למקום שאין לך רשות ליכנס ־אבכה, שנאמר (ירמיה יג,יז) ואם לא תשמעוה במסתרים תבכה נפשי מפני גוה וגו״(איכה י־בה שם). 26. כני: ארץ ישראל. 27. החריבו בית קדושינו: ׳אמר להן הקב״ה למלאכי חשרת: בואו ונלך אני ואתם ונראה בביתי מה עשו אויבים בו. מיד הלך הקב״ה ומלאכי השרת ־ירמיה לפניו, וכיון שראה הקב״ה את בית המקדש, אמר בוודאי זהו ביתי וזהו מנוחתי, שבאו אויבים ועשו בו כרצונם׳ (איכה רבה, שם). 28. על הדים דלקונו: על פי איכה ד,יט. 29. בת…תחשה: לא תתאפק מלבכות. 30. בדמעות עדשי אמסה: אמלא מיטתי בבכי, על פי תה׳ ו,ז. עד יחד כל גרוני: נתייבש גרוני, על פי תה׳ סט,ד.31. נשקד…פשעי: מזומן פשעי,על פי איכה א,יד. 32. קראתיו ולא ענני: ה׳ נתעלם ממני, על פי שה״ש ה,ו. 33. נפל…תנופי: רמז לביטול עבודת הכוהנים במקדש. 34. נשאר…עפעופי: רק התפילה לה׳ נותרה.
35- אַנְשֵׁי חָכְמָה וְעֵצָה / וַאֲגֻדּוֹת וּדְרָשָׁה
שָׁפְכוּ דְּמֵיהֶם אַרְצָה / עִם לֵוִי וְכֹהֲנִי
בָּאוּ בְּיָד חֲזָקָה / קוֹל שְׁאָגָה וּצְעָקָה
קוֹל מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה / רְעָדָה אֲחָזַתְנִי
הַיּוֹם הַהוּא יוֹם עֶבְרָה / גָּדְלָה צוּקָה וְצָרָה
40-קִלְלוֹת מִשְׁנֵה תּוֹרָה / עָבְרוּ עַל יְדֵי מוֹנִי
קוֹל אֲשֶׁר זָמַם עָשָׂה / שָׁמַיִם קַדְרוּת כִּסָּה
וְהָאֵשׁ הִשְׁלִיךְ אַרְצָה / שָׂרְפָה מַחְמָד עֵינִי
שָׁפַךְ עָלַי חֲמָתוֹ / חֶרֶב מְעוֹן תִּפְאַרְתּוֹ
הִגְלָה בָנַי מֵאִתּוֹ / לַנָּכְרִים מְכָרַנִי
45- יְדִיד מָתַי תְּרַחֵם / צֹאנְךָ גּוֹלִים נִדָּחִים
חוּשׁ מְהֵרָה תְּנַחֵם / קוֹמֵם דִּגְלִי וְקַרְנִי
אֱסֹף נִדְחֵי עֲדָתִי / בְּתוֹכְכֵי עִיר חֶמְדָּתִי
יָהּ נָא תָּשִׁיב שְׁבוּתִי / פָּנָה אֵלַי חָנַנִי
חִישׁ וְקַבֵּץ גָּלוּתִי / צוּרִי בְּךָ בָּטַחְתִּי
חלף עולות קרבני: המהווה תחליף לעבודת הקרבנות, בבחינת ׳ונשלמה פרים שפתינו׳(הושע יד,ג). 36-35. אנשי״.אדעה: הרג החכמים שהיו מטיפים לתשובה. עם לוי וכהני: עם הכוהנים והלוויים. 38. קול מארץ רחוקה: על פי יש׳ לט׳ג. רעדה אחזתני: עדה״ב יש׳ לג,יד. 39. היום…וצדה: על פי צפ׳ א,טו. 40. קללות…מוני: קללות שבתוכחה נתקיימו על ידי האויב. עברו על ידי מוני: עדה״ב יר׳ לג׳יג. מוני: כאן: משורש ינ״ה שעניינו הונאה של האויב. ו 4. קול…עשה: על פי איכה ב,יז ׳עשה ה׳ אשר זמם׳. כאן: מימש את קול הקללה שהשמיע בתוכחה. שמים קדרות כסה: עדה״ב יש׳ מג ׳אלביש שמים קדרות,. 42. ;והאש השליך ארצה: לשרוף את בית המקדש. מחמד עיני: כינוי לבית המקדש. 43. שפך 7גלי חמתו: על פי איכה ב,ד. חרב מעון תפארתו: נחרב בית המקדש. 44. לנכדים מכרני: בגלות. 45. ידיד: כינוי לה׳. מתי תרחם צאנך: ישראל. גולים נדחים: בגלות. 46. חוש מהרה תנחם: את ישראל על ידי בשורת הגאולה. קומם דגלי וקדני: הרם מחדש את דגלי ורומם את מעמדי. 47. אסף נדחי עדתי: קבץ את ישראל, עדה״ב יש׳ יא\ב. בתוככי עיר חמדתי: לעירם בירושלים. 48. תשיב שבותי: השב את ישראל לארצם, עדה״ב דב׳ ל,ג; יר׳ לא,כב; לב,מד; לג,כו; צפ׳ ב,ז.
50- יֶעֱרַב קוֹל תְּחִנָּתִי / לְךָ צוּרִי מָגִנִּי
רְאֵה עָנְיִי וְדַלּוֹתִי / מֵעָפָר הֲקִימוֹתִי
אַמִּיץ לְךָ קִוִּיתִי / רֵיקָם אַל תְּשִׂיבֵנִי
פנה אלי דונני: על פי תה׳ כה, טז. 49. בך בטחתי: על פי תה׳ כה, ב. 50. יערב קול תחנתי: כמו תה׳ קד,לד ׳יערב עליו שיחי׳. צורי מגני: על פי שמו״ב כב,ג. 51. ראה עניי: סבלי. על פי תה׳ בה,יח. ודלותי מעפר הקימותי: הקימני מעפר ורוממני מן הגלות. 52. אמיץ: בינוי לה׳, על פי איוב ט,יט. ריקם אל תשיבני: מנוסח הסליחות, על דרך רות א,בא.
נתיבות המערב-מנהגי מרוקו-כוחו של מנהג-הרב אליהו ביטון-ביריה-מנהגי תשעה באב וימי תענית
מנהגי תשעה באב
- נהגו כסעודה המפסקת, לשבת על הארץ סמוך לפתח הכית:
ב- נהגו לאכול בסעודה המפסקת עדשים אדומים, וביצים שלוקות במלח ובאפר:
ג- נהגו להטביל את המוציא באפר, וכן יש נהגו להטביל את הביצה באפר:
ד- נהגו להסיר את פרוכת ההיכל, והופכים מעיל הספר תורה שקוראים בו בתשעה באב, ואחרי חצות היום מחזירים אותם למקומם:
ה- נהגו להרבות בקינות, ויש מדלגים קטעי הנחמה שיש בקינות:
ו- נהגו הנשים להתאסף יחד, בפתחי הבתים, ולקונן קינות שונות שנתקנו בשפה ערבית, על עשרה הרוגי מלכות, חנה ושבעת בניה ועוד:
- נהגו בליל תשעה באב, להאיר את בית הכנסת והבית, באור אחד בלבד:
א-כן המנהג, וכמובא בספר קיצור שו״ע להר״ב טולידאנו (עמוד ר״נ), ובקובץ מנהגים לר״ש דנינו (תשעה באב), והכל משום עגמת נפש וצער על החרבן, וכאדם שמתו מוטל לפניו, וראה בספר ליצחק רי״ח (אות ת׳):
ב-כן המנהג, והביאו בספר קיצור שו״ע להר״ב טולידאנו(עמוד ר״נ), והטעם כי מאכל עדשים הוא מאכל אבלים כידוע, וכמו כן בצים באפר, הם מסימני אבלות, וראה בזה בילקוט״י מועדים (עמוד תקע״ה):
ג-כן המנהג, ומקורו מהברכ״י, והביאו בקיצור שו״ע להר״ב טולידנו(עמוד ר״נ), והוא עדה״כ ויגרס בחצץ שניו:
ד-כן המנהג, והביאו בספר נהגו העם (תעניות), ומקורו מספר כפ״ה (סימן תקנ״ה סק״ב), וכן הביא בקובץ מנהגים לר״ש דנינו:
ה. כן המנהג, וראה בספר נהגו העם (תעניות), ובנתיבי עם (עמוד רמ״ח), ובקובץ מנהגים לר״ש תינו (תשעה באב):
ו-כן נהגו בהרבה קהילות, והביאו בקובץ מנהגים לר״ש תינו, ובאוצרות המגרב (ט״ב), וזה ביטוי הנשים וצערן על החרבן:
ז-כן המנהג, והביאו בקיצור שו״ע להר״ב טולידאנו (עמוד ת״ס, וראה בזה בילקוט״י מועדים (עמוד תקפ״ב), וגם זה לשם עגמת נפש וצער על החרבן, עדה״כ על זה היה דוה לבנו על אלה ״חשכו״ עיננו על הר ציון ששמם וכו':
ח-נהגו בליל תשעה באב לישון על הארץ, ויש נהגו לשים אבן תחת מראשותיהם:
ט-נהגו בתשעה באב בשחרית, שאין מתעטפים בציצית ואין מניחים תפילין, ועושים
זאת בתפלת מנחה:
י. נהגו בשחרית של תשעה באב, לשנות מספר קטעים בתפלה: במקום ״למנצח בנגינות״, אומרים ״על נהרות בבל״, ובמקום ״שירת הים״, אומרים פרשת ״האזינו״, ובמקום נוסח הרגיל של קדושה אומרים ״נקדש את שמך״ ובו׳, ובמקום ״שים שלום״ אומרים ״עושה השלום ברכנו בשלום״ וכר, (וכמובא בספר ״חמש תעניות״):
יא. נהגו שאין כהנים נושאים כפיהם בשחרית של תשעה באב:
יב. נהגו שאין מגביהים ספר תורה בשחרית של תשעה באב:
יג. יש נהגו שאין כהן ולוי עולים לספר תורה בשחרית של ת״ב, רק שלשה ישראל, ויש שאין משנים בזה:
יד. יש נהגו כשעולים לתורה בתשעה באב, פותחים את התורה: ״ברוך דיין האמת״, במקום ״השם עמכם״, ויש נהגו לא לשנות:
טו. נהגו שאין אומרים ״קדיש תתקבל״, בערבית ובשחרית של תשעה באב, רק קדיש יהא שלמא בלבד, ויש נהגו לאומרו בשחרית:
ח-כן המנהג, והביאו בקיצור שו״ע להר״ב טולידאנו(עמוד רנ״ו), ובקובץ מנהגים לר״ש תינו, וכ״ז כדי שימעט האדם בכבודו והנאתו, לצער על חרבן בית קדשנו ותפארתנו:
ט-כן המנהג פשוט, ומובא בנהגו העם (תעניות), ובשמש ומגן(ח״ב סימן ד), ובקיצור שו״ע להר״ב טולידאנו(הל׳ תפילין), ובספר עוטה אור להרה״ג ר׳ עמנואל טולידנו (חלק ו׳), וכדעת מרן השו״ע (סימן תקנ״ה ס״א) וראה בספר ויאמר יצחק (ליקוטים אות ב׳ סימן י״ז):
י. כן המנהג, וראה בזה בספר נהגו העם (שם), ובנר לעזרא (עמוד ר״י):
יא. כן המנהג, והביאו בספר נהגו העם (תעניות), וכן כתב בקיצור שו״ע להר״ב טולידאנו(עמוד רנ״ז):
יב. כן המנהג, ומובא בספר נוהג בחכמה (עמוד קמ״ה), וכ״ז כדי להמחיש את צערינו על חסרון כבוד התורה, וראה בספר מים חיים (רכ״ה) ובספר אוצרות הפוסקים (תעניות):
יג. כן נהגו בבתי כנסת של התושבים בפאס ובעוד מקומות, ואלו בשאר בתי כנסיות נוהגים לא לשנות בזה, וראה בכל זה בנוהג בחכמה (שם):
יד. כן מנהג בתי כנסת של התושבים בפאס, וכמובא בנוהג בחכמה (שם), וראה בזה בספר מועד לכל חי (עמוד קי״ח), ובספר לקט הקציר (עמ׳ תי״ד):
טו. כן מובא בספר נהגו העם (תעניות), וכן מצוין בסידור ארבע תעניות, והוא ע״ד מה שכתב הכה״ח (סימן תקנ״ט סקמ״ו) בענין אי אמירת עלינו לשבח עיי״ש, אלא שבקיצור שו״ע להר״ב טולידאנו (עמוד רנ״ז) כתב בשם האריז״ל לאומרו בשחרית, וכן כתב בילקוט״י מועדים (עמוד תקפ״ג):
טז. נהגו בתשעה באב לפני חצות שאין מעשנים כלל:
יז. נהגו רבים ליבטל ממלאכה, ביום תשעה באב:
יח. נהגו כשיש מילה בתשעה באב, מברכים על הבשמים ועל הכוס, ונותנים לתינוק לטעום:
יט. נהגו הנשים לנער כלי המטה, ולשטוף את הבית ולסדרו, ביום תשעה באב אחרי חצות היום:
כ. נהגו הנשים לאפות עוגות אחרי חצות היום, לצורך מוצאי תשעה באב, ויש נהגו להכין חמין חלבי, ונאכל עם חמאה במוצאי תשעה באב:
בא. נהגו לבקר בבית הקברות, ביום תשעה באב:
כב. נהגו לאכול במוצאי תשעה באב (וכן בשאר תעניות), דייסה העשויה מחטים כתושות:
כג. נהגו שאין אוכלים בשר, לרבות עוף, עד יום עשירי בערב (דהיינו ליל י״א באב): כד. נהגו שאין מתרחצים, ואין מסתפרים, ואין מכבסים, עד יום עשירי בבוקר:
כה. נהגו רבים אחרי תשעה באב, לצבוע איזה חדר בבית, לכבוד שבת נחמו:
טז. כן המנהג, ומובא בקיצור שו״ע להר״ב טולידאנו (עמוד רנ״ב), והביא שם בשם המחזיק ברכה, שגדול אחד חלם רב גדול, והשביעו שיאמר לו מה אומרים בשמים על עישון בת״ב, והשיב לו, שהם מקללים אותו, ולכן שומר נפשו ירחק מזה, וראה ביחו״ד למרן הגרע״י(ח״ה סימן ל״ט) בזה:
יז. כן המנהג, וכמובא בקיצור שו״ע להר״ב טולידאנו(עמוד רנ״ה), ובקובץ מנהגים לר״ש דנינו(תשעה באב), וקבלה בידם כי העובד בת״ב לא יראה ברכה בעבודתו, ושגור בפיהם הפתגם ״כספי איכה (תשעה באב) ומי כמכה (פורים) אין בהם סימן ברכה״, וראה בבית יוסף (סימן תקנ״ד) בזה:
יח. כן המנהג, והביאו בספר מים חיים (עמוד רכ״ד), ובקיצור שו״ע להר״ב טולידאנו(עמוד רנ״ח): יט. כן נהגו להקל, והביאו מרן החיד״א (סימן תקנ״ט סק״ז) וראה בזה בספר מועד לכל חי (עמוד קכ״ג), ובספר נר לעזרא (סימן צ״ו) ובלקט הקציר 1עמ׳ תט״ז) וראה גם בספר אוצר טעמי המנהגים (עמוד תס״ד):
כ. כן הביא בספר נוהג בחכמה (עמוד רמ״ז):
כא. כן המנהג, והביאו בספר מועד לכל חי(עמוד קכ״ג), והזהיר שם שההולכים לא ילכו בקבוצות עיי״ש: כב. כן הביא בקובץ מנהגים לר״ש תינו(תעניות):
כג. כן הביא בנו״ב (עמוד ל׳) ומקורו ממרן החיד״א במחזיק ברכה, וראה בזה בספר מנהגי החיד״א (עמוד צ׳), וכמובא בשו״ע (סימן תקנ״ח) מנהג כשר וכר עיי״ש:
כד. כן הביא בספר ליקוטי ויאמר יצחק (תשעה באב סימן ג׳), וכן הובא בקיצור שו״ע להר״ב טולידאנו (עמוד רנ״ו):
כה. כן הביא בקובץ מנהגים לר״ש דנינו(תעניות), והוא לסימן לנחמה ולחיזוק האמונה וכנ״ל:
מנהגי ימי תעניות
א-יש נהגו לומר ״עננו״ בערבית שחרית ומנחה, ויש נהגו לאומרו רק כשחרית
ומנחה:
ב-יש נהגו כשהקורא בתורה מגיע לי״ג מדות, שותק והציבור אומרים אותם כקול רם,
ושב הקורא וקוראם בתורה, והמנהג פשוט לא לשנות משאר הקריאה:
ג-נהגו להתפלל ביום התענית בעוד היום גדול, ואין הכהנים נושאים כפיהם, ואף לא
אומרים אלקינו וכו׳ ברכנו כברכה וכו':
ד-נהגו להניח תפילין ולהתעטף בציצית, במנחה של תעניות:
ה-נהגו בעשרה בטבת שחל כערב שכת, שאין מניחים תפילין כמנחה:
ו-נהגו להחמיר שאין טועמים כלום, ביום התענית לפני עלות השחר:
א-הנה בספר נהגו העם (תעניות) כתב שהמנהג לאומרו בג׳ תפלותיו, וכ״ב באוצר המכתבים (ח״ב סימן ל״ח), אולם בקיצור שו״ע להר״ב טולידאנו(סימן שצ״ט ס״ו) כתב, שהמנהג לאומרו רק בשחרית ומנחה, וכן כתב בספר מקור חיים (סימן ר״ז סי״ז), ונהרא נהרא ופשטיה, וראה באוצר המכתבים (סימן אלף ל״ח), ובחוב׳ אור תורה תשרי חשון תש״מ (סימן ה׳):
ב-כן כתב בספר נהגו העם (תעניות), ובספר נוהג בחכמה (עמוד קמ״א), ובספר ליצחק ריח (אות ק׳ ס״ג), ומ״מ המנהג פשוט שלא מסייעים לחזן כלל:
ג-כן כתב בספר שושנים לדוד (ח״ב ס״ד), ובספר נהגו העם (תעניות), ובספר קרית חנה דוד (סימן פ״ז), אלא שמדברי נהגו העם משמע שאפי׳ מתפללים לפני השקיעה לא פלוג, ואלו מדברי הקח״ד לא נראה כן(ראה אוצרות הפוסקים תעניות):
ד-כן כתב בספר ליקוטי ויאמר יצחק (תעניות ס״ב) ובספר שושנים לדוד:
ה-כן כתבו הנ״ל בסעיף הקודם:
ו-כן המנהג, והביאו בקובץ מנהגים לר״ש דנינו, והוא ע״פ הסוד (ראה מקור חיים פרק ר״ז):
נתיבות המערב-מנהגי מרוקו-כוחו של מנהג-הרב אליהו ביטון-ביריה-מנהגי תשעה באב וימי תענית
קצצא עלא כלייאן למקדש קינה על חורבן בית המקדש
קצצא עלא כלייאן למקדש
קינה על חורבן בית המקדש
אִידָא זִית נְכְּתַּב הְמָּמִי, מא יְקְדְּרְנִי לאַ כָאָגֵט ווָאלָא חְבַר
אִם אָבוֹא לִרְשׁוֹם צָרוֹתַי, לֹא יַסְפִּיק לֹא דְּיוֹ וְלֹא נְיָירוֹת
וִוידָּא זִית אַנְעִידוּ בֶּפְּמּמִי, מָא אַיְלּוּ קִיָּיאצְ ווָאלָא עְבָּאר
וְאִם אוֹתָם אֲסַפֵּר בְּפִי, אֵין לֹא מִשְׁקָלוֹת וְלֹא מִידּוֹת
בְּעַד מִמָּא טוּל ייָאמִי, נְבְקָא נְעִיד פִּי הָאד לְכְבָּאר
וְכָל עוֹד יַאֲרִיכוּ יַמִּי, אוֹסִיף וְאַגִּיד בָּאֵלֶּה הַבְּשׂוֹרוֹת
חֵּין נְתְפְכַּכר הְמּוּמִי, ווֹזְמִיע כּוֹל מָא זְרָא לְקְאווֹמִי
כַּאֲשֶׁר אֵזְכּוֹּר דַּאֲגוֹתַי, וְכָל מָה שֶׁאֵירַע לְעַמֵּי מִשּׂוֹטְנִי
יִמְרָאר עְלִּיָיא טְעָאמִי
יֻומְרְרוּ עֲלֵי מְזוֹנוֹתַי
עֵינִי בְּדַדְמְעָא נְעְמִי, נְבְכִּי אוּמָא נוֹזַּזד אֶצְַבַּר
עֵינִי בִּדְמָעוֹת תִּתְעַוֵּור, אֶבְכֶּה וְאֶלָּא אָכִין נֶחָמוֹתַי
נְדְרוּ ייָא נָאס פִּי חָאלִי, ווֹתְעַרְפוּ סאָיין זְרָא בִּיָיא
הִבִּיטוּ בְּנֵי אֱנוֹשׁ עַל רוֹעַ מַצָּבִי, וְתֵדְעוּ מָה נִגְזַר וְלִי קָרָה
וואָס הָאַגְדָּא כּוּנְתְ פִּי אווּלִי, לְלִּי כּונְת רַאיִיס לְעְנאִייָא
הָאומְנָם כָּךְ הָיִיתִי בִּימֵי ראשִׁיתִי, מְאוֹד מְכֻובָּד וּלְראשִׁי עֲטָרָה
תִּבְדדֵּל פִּי נִנְדְרָא כִיָּיאלוֹ וּדָאר אְזְזְּמָאן עַלִיָּיא,וּבִית קוֹדֶשׁ לְעָאלִי
מַרְאֵה דְּמוּתִי הִשְׁתַּנָּה, הַזְּמַן עָלִי סוֹבֵב, וּבֵית מִקְדָּשׁ הָדָרִי
סָאר כָאֵלִי ווָאנָא מְזָּלַי, מְסָּא מְכָאנִי אוֹמָאלִי
לְעִיֵּי חֳורָבוֹת הָיָה וַאֲנִי גּוֹלֶה, אֲבְדָה אַדְמָתִי נִבְזַז אוֹצָרִי
מָאתּוֹ חְבָּאבִי מְעָא אַהְלִי קְלְבִי בְּלְהְמוּם נְדְבֵּבר
נִטְבְחוּ אֲהוּבִי עִם קְרוֹבִי, וְלִבִּי בְּעוֹגְמוֹת מְרוֹרִי
כְרְזוֹ ווּנְדְרוֹ יָיא כוָּואנִי, סְקְסִיוְו אַס דָאז פִּי דְּדוֹנִיָיא
צְאוּ וְהִבִּיטוּ, אֲחִי, וְשָׁאֲלוּ מָה נִתְרַחֵשׁ בָּעוֹלָם
סִי חְדְּד מָא דָאקּ נִירָאנִי, וּהֻוָוא פְהָאד שְׁוְויָּא
אִישׁ לֹא טַעַם אֵשׁ שֶׁרִיפְתִּי, וְכָּמוֹנִי זוֹהַר אוּרִי הוּעַם
וּבָאס נְנְסָא אָנָּא גְּ'בָּנִי, יִעְדְרְנִי פְהָאד אֵרְרְזִיָא
וְאֵיכָה אֶשְׁכַּח אֲנִי חֶרְפָּתִי, וְיָבִין תִּקְוָותִי וְגָודְלָם
נָאר הָאד לְהְמּמ כֻּוואַתְנִי, חְתְתָּא לְלִּי תְצְוְוטוּ מְצָּארְנִי
רִשְׁפֵּי הַצָּרָה הַזֹּאת צְרָבַנִי, עַד שֶׁאָוכְלוֹ מְעִי
תְּהְרְרָאת בְּדְמְעָא עִינִי, וּסְעְדִי כְּחָאל כִּיף לְחְבְר
נִשְׁחֲקָה בְּדִמְעָה עֵינִי, וְאוֹשְׁרִי הֻושְׁחַר כְּמוֹ דְּיוֹ בְּלִי דַּי
יָיא חַצְרָא מִן חִין כּוּנְנָא, פִּי עְבָאַדְת אַלְלָאָהּ מְסְגגְמִין
חָלְפוּ הַזְּמַנִּים כַּאֲשֶׁר הָיִינוּ בַּעֲבוֹדַת הָאֵל מְאוֹד יְשָׁרִים
כָּאן נֻאוְור אֵלֵלָּאהּ עְלִינָא ווּקְלוּבְנָא בִּיהּ מְסְתָאמְנִין
הֲדַר הַשְּׁכִינָה נָחוּ עָלֵינוּ, וּבוֹ לִבּוֹתֵינוּ בְּטוּחִים
לָאְרְד תְּרְעְעְדַת מְנְנָא, וְּחְתתָּא עְלָּא לוּמָאם חָאכְמִּין
רָעֲדָה הָאָרֶץ מִפָּנֵינוּ, וְאַף עַל אוֹמִים הָיִינוּ לַמּוֹשְׁלִים
וּלְיוֹם נְחְכְמְנָא עְלָּא דְנוּבְנָא, לְעְבִיד סָארוֹ יִחְכְּמוּ פִינָא
וְהַיּוֹם נִשְׁלַטְנוּ מִפְּנֵי חֲטָאֵינוּ, וּכְבָר עֲבָדִים רוֹדִים בָּנוּ
יִיתְמַלְלְג'וּ עְלִינָא ווִיעָאיְירוּ זְמִיעְנָא
יִתְלוֹצְצוּ עָלֵינוּ וְיָבוּזוּ לִקְהָלֵנוּ הַהוֹלְלִים
חְתְתָּא לְלִי מְרָארְרְת חִיָּיאתֶנְּא, מִן כְּתְרְת לְמוּת וּלְקְבְר
חַיֵּינוּ הָפְכוּ לְרוֹשׁ וּמְרוֹרִים, וּמָה רַבּוֹ קִבְרוֹת חֲלָלִים
הְמוּם כְּתָאר לִינָא עְמְלוּ, ווסְקָאוְונָא כָּאס דְדופְלָא
תּוּגוֹת רַבּוֹת גָּרְמוּ לָנוּ, וְהִשְׁקוּנוּ כּוֹס תַּרְעֵלָה
כּוֹל יוֹם כָּא יִקולוֹ לִינָא, כְרְזוֹ יָיא סְסְלְעָא דְּלִילָא
כָּל יוֹם שָׁאֲגוּ לְעֶבְרֵנוּ, צְאוּ מִזֶּה כְּמוֹ סְחוֹרָה זוֹלָה
ווּעְלָא אוְזְהְנָא כָּא יִדְפְלוּ, בְּזְמִיע כּוֹל מָאהִי חְסְלָא
עַל פָּנֵינוּ בְּחֻוצְפָּה יָרְקוּ, בְּכָל מָקוֹם וּפִינָּה אֻומְלָלָה
אַללִי יִחְבבוּ מְנְנָא יִקְתְלוֹ ווּלּלִי חְבבוּ יְסְנְסְלוֹ
אֲשֶׁר לַהוֹרֵג הָרְגוּ, וַאֲשֶׁר לַאֲזִיקִּים כָּבְלוּ
ווּללִּי חְבְבוּ יִכְבבלוּ
וַאֲשֶׁר חֶפְצוֹ, בְּשַׁרְשֶׁרֶת קָשְׁרוּ וְלֹא חָמְלוּ
ווּזְמִיעַ לִיהוּדִי יִנְעְלוּ, יְזִיבוּהּ יְרְפַד לְעְבָּאר
וְכָל יְהוּדִי גִּידְּפוּ וְלִנְשִׂיאַת מַשָּׂאוֹת הוֹבִילוּ
צְצְנְנְתּוֹ אַהֵל קְצְיַיתְנָא, מִייְּלוֹ אוֹדְנִיכּוּם שְׁמְעוּ
הַקְשִׁיבוּ אַנְשֵׁי יוֹדְעֵי עֲלִילָתֵנוּ, הִטּוּ אָוזְנֵיכֶם וְשִׁימְּעוּ
אַמָא קָאסָאוְו אזֹדְוֹדְנָא, ווָאמָא מִן אְהְמוֹם הוּמָא סְבְעוּ
מָה סָבְלוּ אֲבוֹתֵינוּ, וְכַמָּה נְהִי וְצַעַר שָׂבְעוּ
ווָאמָא רְפְדוּ מֵן גְ'בִינָא, ווָאמָא נִכְלְעוּ ווָאמָא בְּזְעוּ
לַעַז בּוּז וְחֶרְפָּה סָפְגוּ, עַד כַּמָּה פַחַדּוּ, נֶחְרְדוּ וְלֹא עָנוּ
חִין כְּתְרוֹ דנוּבָאתְנָא וּזָא לְעְדוֹ לִבְּלָאדְנָא
כַּאֲשֶׁר נִתְרַבּוּ פְּשָׁעֵינוּ וְהִגִּיעַ הַצּוֹרֵר לְאַרְצֵנוּ
בְּלָא רְחְמָא ווּבְלָא מְחְננָא
בְּלֹא רַחֲמִים וּבְלֹא חֶמְלָה לְכַלּוֹתֵנוּ
מָא זְבְרוֹ חְתתָּא מְעָאוונָא, לָא סְנִידָא ווָאלָא מְדְבְבָאר
לֹא מָצָאנוּ שׁוּם עֶזְרָה, וְלֹא סוֹמֵךְ בְּמַר קוֹלֵנוּ
עְמְדָא מָא קָאסָא קְלְבְהוּם, וּמָא חְמְלוּ ווָאמָא צְבְרוּ
אַוִּיהָ מָה טַרַחַ לִּבָם, מָה נָשְׂאוּ וּמָה סָבְלוּ וְעַייְּפוּ
חִין זָאוו גָ'אְיְירִין עְלִיהוּם, כִּיף טִיּוּר סְסְמָא יְטִירוֹ
כַּאֲשֶׁר בָּאוּ הֵצִיפוּ אוֹתָם, כְּלַהֲקוֹת עוֹף שָׂמִים עָפוּ
כִּיף אֵנְנְחָל דָּארוֹ בִּיהוּם, ווּעְלָא בְלְדָאנְהוֹם חְסְרוּ
כְּמוֹ נְחִילֵי דְּבוֹרִים סוֹבְבִים, וַעֲרֵיהֶם בְּטַבַּעַת הִקִּיפוּ
סָאיַין רְדְד רְבְבִּי עְלְיהוּם, דְּכְלוֹ לְעְדְיְיָאן לְבְלָאדְהוֹם
כָּךְ גָּזַר הָאֵל עֲלֵיהֶם, וְחָדְרוּ הַצּוֹרְרִים לְאַרְצָם
פִּיסָאע טָאחְת יִיַאמְהוּם, בְּסִיּוּף מְסְלוּלָא פִידִיהוּם
מַהֵר נָפַל כּוֹכַב תִּפְאַרְתָּם, וְחֶרֶב הָאוֹיֵב שְׁלוּפָה בְּיָדָם
כֵּל ווָאחֵד וְסָאיְין אִזְבָּר
כָּל אֶחָד אֵיךְ נִמְצוּ, וּלְאָן נֶעֱלַם
יוֹם כָּאנוּ פְדִיכּ לְחוֹסְרָא, ווּתְקֻווָא זְזוּעְ עְלִיהוּם
בַּיּוֹם בּוֹ נִקְלְעוּ לְמַכְאוֹבָם, וְהָרָעָב עֲלֵיהֶם הִתְעַצֵּם, לְמִגְּרָם
חְתתָּא טְבְכוֹ אְנְנְסָא פְלְקְדְרָא, דְבְחו אוּלָאדְהוּם ווּכְּלוּהוּם
נְשׁוֹתֵיהֶם בַּסִּירִים בִּישְּׁלוּ, טָבְחוּ בְּנֵיהֶם וְאָכְלוּ בְּשָׂרָם
מָאתּוֹ מִנְנְהוֹם לְכְתְרָא, גִ'יר אֵזזוּע ווּחדוּ פְּננָאהוּם
מֵתוּ וְנֶהֶרְגוּ אֵין סְפוֹר, וְהָרָעָב לְבַדּוֹ הַדְבִּירָם
ווּמָאתוּ סְעְרָא בְּסְעְרָא, בְּמוֹת זְזּוּע לְמָארְרָא
הַכְרִיעָם מוֹתָם טִיפִּין טִיפִּין, תְּשׁוּשִׁים נָפְלוּ בָּרָעָב הַמַּר
ווּקְתְל בְּסִסיף מוּת ווָאעְרָא, ווּלְעְדוּ וּוָאֲקֵף בּררָא
הָרַג הַחֶרֶב הוּא מָוֶות אִיּוּם, וְהָאוֹיֵב עוֹמֵד וְצַר
גָּאלְס בְּססִיף כָּא יְהְבבַר
יוֹשֵׁב בְּזַעַם, וְזוֹמֵם עַל הֶעָם הַנִּבְחָר
רָאוו אוּלָאדְהוּם ווּבְנָאתְהוֹם, בְּכְּתַרְת אֵזזוּע יִיתְגָאשָׁאוו
רָאוּ בְּנֵיהֶם וּבְנוֹתָם, מֵרוֹב רָעָב תַּמּוּ לִגְווֹעַ
כָּא יִיתְבָאכָּאוו קְּדדָאמְהוּם, מָא קְּדְרוּסִי יִיתֵמְססַּאוו
בִּבְכִי תַּמְרוּרִים לִפְנֵיהֶם, לֹא יָכְלוּ לָקוּם ןְלִפְסוֹעַ
מָא צָאבּוּ מָא יִיעְטְיוו לִיהוֹם, לָא יִפְטְרוּ ווַאלָא ייִתְעְססָאוו
לֹא מָצְאוּ מָה יִתְּנוּ לָהֶם, לֹא אוּכַל בְּיוֹם וְלֹא סְעוּדָה לָשֶׁבֶת
רָאוו סְללָא יִקְדְּרוּ פיִהוּם, כָּא יִיבִּייָאדוּ עִינִיהוֹם
לֹא יָכְלוּ לְהוֹסִיף הִבִּיט בִּפְנֵיהֶם, כִּי הִלְבִּינוּ עֵינֵיהֶם
כָּא יִיתתְנְפָאכוֹ כְּרוֹסְהוּם, בְּלְזזוּע נְסְחְקוֹ רוֹוָאחְהוֹם
בָּטְנֵיהֶם כַּנֹּאד הִתְנַפְּחוּ, מִתַּחְלוּאִי הָרָעָב נָפְחוּ נִשְׁמוֹתֵיהֶם
עְמְדָא מָא רָאוו מֵן עְתְבָאר
אַוִּיהָ, כִּי מִמְּאוֹד כְּבֵדוֹ מוֹרְאוֹתֵיהֶם
מְנָאְיִין זָאוּו ווּלְחְקוּ, לְמְדִינַת סְלָאם לְעְדְייָאן
כַּאֲשֶׁר הַתּוֹקְפִים בָּאוּ הִגִּיעוּ, לָאָרֶץ הַשָּׁלוֹם פָּרְצוּ וְעָלוּ
וּמָא חְנּנוּ ווָאלָא סְפְקוּ, לָא מֵן אֵנְנסָא ווָאלָא מֵן אְצְבִּיּיָאן
לֹא חָנֵּנוּ וְלֹא חָמְלוּ, עַל נָשִׁים וְעַל טַף לֹא רִיחֲמוּ וְלֹא חָמְלוּ
כְּבָאר לְקְיְיָאד נְדְקּוֹ, רְבְטְהוֹם מְתֵּלַ זְדִיִיָאן
גְּדוֹלֵי הַנְּשִׂיאִים בִּלְשׁוֹנָם הִבִּיעוּ, וְאוֹתָם כִּתְיָישִׁים כָּבְלוּ
סִי מְנְנְהוֹם בְּססִיף סְקַקוֹ, וְסִי מֵנְנהוֹם פְלְכְסְבָא עְלְלקּוֹ
רַבִּים מַצְּהֵם בְּחֶרֶב בִּיקְעוֹ, וְרַבִּים בְּעַמּוּד הַקָּלוֹן נִתְלוּ
וּסִי בּננִּירָאן חְרְקוּ, וּסִי בְּלְזוּע מָא יְסְתַקוֹ
בִּלְשׁוֹנוֹת הָאֵשׁ רַבִּים שָׂרְפוּ, וְרַבִּים בָּרָעָב נִסְפּוּ וְכֻלּוֹ
וּסִי בְּקְלַבְהוּם כָּא יִינְזְבַר
וְרַבִּים בַּלְּבָבוֹת תְּשׁוּשִׁים נָפְלוּ
השירה היהודית עממית במרוקו-יעקב לסרי- קצצא עלא כלייאן למקדש-קינה על חורבן בית המקדש
השירה היהודית עממית במרוקו-יעקב לסרי-קינות על חורבן ירושלים ובית המקדש
קינות על חורבן ירושלים ובית מקדש.
היפוכם של ימי השמחה היו ימי האבל, הצום ותעניות, ניגוד לימי המליצה בהם שרו וניגנו וזימרו וצהלו יהודי מרוקו, ובייחוד משנכנס חודש אב, ובייחוד שבייחוד ביום תשעה בו, כשירד אבל כבד על עדת ישראל, ונתעטפה הנפש בתוגה עמוקה ובקדרות. הרי זהו היום המר ביותר בקורות חיי עמנו, ונקרא בספר הנביאים "צום החמישי . מסורת עתיקת שנים קבעה אותו יום בכיה לדורות, וכך נשאר עד עצמם היום הזה. זכר מוראות כיבוש הארץ וחורבן בית המקדש העכירו את רוח היהודי עד דכא, מחו את שמחותיו והשפילו את קומתו עד עפר. במשך שנות גלות חש כאילו אך תמול שלשום קרה המאורע המזעזע. יום זה מצויין בתעניות, בבכי ובמספד, לקיים מה שאמרו חכמינו זכרונם לברכה" : משנכנס אב ממעיטין בשמחה " ( תענית ד, ו )
בקינות מועלית תמונת ירושלים זו, שזכתה בעבר לתהילה ולעטרת כבוד בעיני בניה ואוהביה, נותרה שוממה בגבור עליה האויב, ושבתו ממנה על חג וכל ששון, ועתה בניה פליטים גולים "בסוף המגרב".
ומכוח אהבתם אליה הם שומרים לה אמונים וגועים בבכיה וביום זכרון חורבנה. בעינים יורדות דמעה ובלב שבור ונדכה, אמרו כולם בשבועה "אם אשכך ירושלים, תשכח ימיני, תדבק לשוני לחיכי אם לא אזכרכי, אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי"
חורבן הבית ופיזור האומה הדוויה לארבע כנפות ארץ חברו יחדיו עם המעמד הלאומי הנחות בגולה וברוב סבלותיה והשפלותיה. יהיו החיים אשר יהיו, הנה כאשר נזכר היהודי בארצו, או אז אין שוםערך לשום הישג בעיניו.
והנה האבל של תשעה באב השא אופי מיוחד בגלות מרוקו, פחות או יותר לפי המקום. בערים הגדולות והמפותחות בצפון, היה זה יום קודר ובא לביטוי בדברי נכאים. אולם אבל זה, זכר לחורבן הנורא, היה שחור משחור אצל היהודים יושבי עיירות וכפרי המערב והדרום הרחוק.עובדת היותם קטנים ומבודדים, ובמקרים רבים מנותקים כמעט ניתוק מוחלט, הוסיפה מימד משפיל יותר ומדכא יותר לאבל ולמנהגים. במקומות אלה היה סגנון הבניה פשוט ביותר, איכות החיים ירודה עד כי לא היה כמעט שום הבדל בין מציאות זו לבין מציאות החיים בירושלים בזמן חורבנה.רוב הסמטאות היו צרות מאוד ורוחבן לא עלה על ארבעה מטרים ואף פחות. שני חמורים כי יעברו זה מכיוון צפון וזה מכיוון דרום, והרי לך תאונת דרכים של שני חמורים. החשמל ונפלאותיו לא הגיעו אפילו למשמע האוזן, והתנאים הקשים מנשוא והאופל בתוך הבתים הבנויים טיט וחומר וקש וקורות עצי התמר, יצרו בייחוד בליל תשעה באב וביומו תוגה כבדה.הזיהוי, מדעת או שלא מדעת, של ההוויה האישית הציבורית בהווה העכור, עם הסיוט הלאומי העכור המושרש מני דורות, התממשבילל ובמספד היוצאים מלבבות דואבים, כשהאבל של "קריה נאמנה" הוא מוחשי מאוד.ובכלל, הצרות הקודמות השתרבבו ונתחברו את הצרות הנוכחיות, ובצירופן היו לשרשרת של בכי. נתרבו הצומות לאורת השנה, וכל צום הריהו זכר לאסון שקרה לעם, ואף דברי העידוד שבפי הנביא לא הפחיתו כאבם."כה אמר ה' צבאות צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי, יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים, והאמת והשלום אהבו" (זכריה, ז, א-ג, ח, ט)
בליל תשעה באב נמנעו הנשים מכל לבוש צבעוני ומכל תכשיט ועטו בלויים ושחורים. גם הגברים הסתפקו בלבוש טלוא, רגליהם יחפות והליכתם בקומה שפופה. בייסוריו הנוראים וברגשי צערו ומרירותו, התלונן הנביא ירמיהו על הגורל המר. ובתלונתו ובקינתו אמר : "כה אמר אדוני צבאות, התבוננו וקראו למקוננות ותבואנה, ואל החכמות שלחו ותבואנה, ותמהרנה ותשנה עלינו נהי, ותרדנה עינינו דמעה ועפעפינו יזלו מים" (ירמיהו, ט, טז, יז)
ואמנם הנשים התגודדו קבוצות קבוצות וצווחו על חורבן ציון, ששמעו עליו מפי הגברים והילדים, שהם שלמדו על אודות הפורענות וההרס. לנשים לא נקבעו קינות ומספדים מראש, הללו חוברו בו במקום, על ידי חכמות שידעו לתאר ולחרוז חרוז נוגה.המקוננות צרחו ורקעו על הארץ, ושרטו בקצות אצבעותיהן את הלחיים שהלכו והאידימו עד זוב דם, אף נתלשו הבגדים ונמרט השיער. יתר הנשים שהקיפו אותן במעגל, נסחפו עד מהרה אל זעקות נהי השבר, הבכי בהנורא וההספד הלכו ונתעצמו וגברו ממש כדברי הנביא : "כי שמענה נשים דבר אדוני, ותקח אזניכם דבר פיהו, וחמדינה בנותיכם נהי, ואשה רעותה קינה" (ירמיהו, ט, יט).צער אובדן העצמאות והמרכז הרוחני המקודש ביותר, נשתרבב בצער הגלות וקשיי הזמן ותהפוכותיו. בין קינה למספד, שנאמרו בערבית, ישבו הנשים על הארץ ועטפו פניהן במטפחות ובצעיפים שחורים, ובכו בדמעות דם. כך ישבו זמן מה מהרהרות ודוממות, עד כי שוב הופרה הדממה בפתאומיות על ידי אחת הנשים המקוננות, אשר ברצותה ללבות את שלהבת אש הזעקה צרחה ואמרה : "וואה וואה אווילי מייא, ראה זזית וולמלוכייא" (אוי לי ואבוי לי פי מאה, רק שמן ונזיד המלוכייא).ופירוש הצעקה הזאת כי בימים אלה בזוכרנו שוב את ההרג והשחיטה, נותר לנו ויאה לנו לאכול רק פת לחם טבולה בשמן, ותבשיל עלוב של ירק המלוכייא. ירק זה היה נפוץ וזול, ואכלוהו על פי רוב דלת העם בקהילה, והוא סמל להסתפקות במועט לדלות ולעוני מרודה.
אשר לגברים, הללו הטיבו להבין את משמעותו הלאומית של יום תשעה באב, וידעו את תולדות החורבן. כולם עד האחרון שבהם הפסיקו עיסוק ומלאכה מבעוד יום, ונפשם נשתלבה מבחינה רגשית בעגמת האבל.
לא הייתה שום ארוחה מיוחדת לקראת יום הייסורים, והסעודה האחרונה כללה מרק עדשים דליל ומעט לחם שעורים. מנהג זה נפוץ היה ועודנו מקובל, נהגו לאכול ביצה שלוקה וטבולה במעט אפר כמנהג המתאבלים, וזכר לאפר השריפה בבית המקדש. לעת ערב סרו כולם את בית הכנסת כשבידיהם ספר התעניות ושאר קינות בכתב יד.
ולהבדיל מתשעה באב הרי יום הכיפורים – כולו יראה, טהורה וקדושה ולפיכך נקרא הצום הלבן, על שום הבגדים הלבנים שלבשו, ועל שום הנפש המתענה שבאו להלבינה מכל חטא.
בליל יום הכיפורים וכל אותו יום היו מתהלכים שחוחים ונפולי פנים. יחפים צעדו לבית הכנסת ולחלות פני בוראם. ואיני מזכיר את יום הכיפורים שלא היו לו כל שירים עממיים, אלא כדי להדגיש את הבדל ההרגשה בינו לבין תשעה באב.
דווקא בתשעה באב היה כל יהודי אומר בלבו : ומפני חטאינו גלינו מארצנו ואבדה עצמאותינו. ואילו בליל יום הכיפורים וביום השבתון היה היהודי עושה למען זיכוך נפשו על ידי מצוות ומעשים טובים וחזרה בתשובה, למען יתוקן הפרץ הזה, ונשוב לעבוד את בוראנו באהבה בבית המקדש, שנזכה לראות בבניינו עם כהן בעבודתו ולוי במעמדו.קהל היהודים פסעו בדומיה את בית הכנסת האפל, כדי לקרוא ולזכור שוב את הפורענות הלאומית הגדולה, ולבכות את השריפה אשר שרף אדוני. בבית הכנסת הוסרה הפרוכת מעל ארון ספרי התורה, ויש ובמקומות שונים תלו במקומה סדין שחור ומאובק. באי התפילה לא החליפו אמירת שלום ולא דיברו כלל, ועין לעין הביעה אומר.
אבל גם באזורי מרוקו המפותחים, בכפריהם ובעריהם, אשר בבתי תפילותיהם היו כסאות וספסלים, נהפכו המושבים האלה עליונים למטה, כל הבאים ישבו ארצה ושילבו רגל ברגל, כאשר היד תומכת את הראש השמוט השח בכובד אבלו.
מתפללים חרישית תפילת ערבית, ובסיומה כאשר עטה החושך את הסביבה, יושבין לארץ ואומרין : "למי אבכה וכף אכה, ובבכי אמרר והמון מעי אשנן". זו הקינה הראשונה הסוללת דרך רבה להמשך. לאורו הקלוש של נר בודד פותח החזן באמירת מגילת איכה. במגילה, העשויה כתב יד בקלף מגולל או חלק ספר דפוס, נאמרת בלי ברכה. החזן מאריך בקול רם ונוגה בקריאת המלה הראשונה "איכה" וממשיך להאריך בה עד כלות נשימתו, לאחר מכן ממשיך הוא בניגון עצוב מאוד, ברוב אנחות ובדמעות שוטפות, וקורא אותה עד תומה, כאשר המתפללים עוקבים אחריו בדממה ובקשב. בסיום מכבים את הנר, אות לכיבוי הקוממיות עתיקת היומין והשליח ציבור מכריז על מנין השנים, למן השנה בה קרס הבית תחתיו ועד לאותה שנה.
בסיום התפילה העגומה הזו, שנאמרו בה קינות שונות בתוכן ובנגינות, מתפזרים האנשים איש איש לביתו ולמשכבו על הארץ ללא מצע. בין היתר יש ששמים למראשותם במקום משכבם אבן, רגב אדמה ובצל אחד.
על פי אחד ההסברים מתוך רבים, לנוהג זה, מסמלת האבן את האבנים אשר השליכו הנוצרים על היהודים הגולים, ששירכו דרכם והם כבולים בשלשלאות ברזל, אל מחוץ לארצם ההרוסה, הרחק מחורבות מקדשם. רגב האדמה מסמל את התפוררות המבנה היקר, המפואר והקדוש, הבצל מסמל זליגת הדמעות על כל אלה, ועל העם שנתפרד כקליפות הבצל הזה, הנתלשות בזו אחר זו.
למחרת השכם בבוקר עוד גברה אווירת הנכאים, וחזיונות אלה חוזרים ומדגישים יתר עוגמת נפש ודאבון הלב וקדרות חיצונית. אחרי התפילה בלי טלית ותפילין, קוראים קינות במחרוזת ארוכה, שחוברו ברובן על ידי רבי יהודה הלוי. קוראים גם קינות שחיברון חכמים אחרים, וכן משל פשוטי העם מדורות ראשונים ואחרונים. לשונם לא חסרה כושר ביטוי, גם הספיקה לקינה מרה. נאמרו גם קינות בערבית מוגרבית והן מופיעות בשלמותן בחלק זה בספרנו.
חקרתי ודרשתי היטב כדי לגלות שמות מחבריהן, אולם לא מצאתי שום מסמך או עדות מובהקת, וכל מאמצי לא הניבו כל תוצאה. השפה היא ערבית מדוברת, וכך רשמתיה ותרגמתי על פיה. ענין קינות אלה הוא תיאור תלאות הגולים בחייהם המחפירים, והתוכן רובו ככולו שאוב ממקורות הנביא ירמיהו, מהמדרש ומהאגדה ועוד תיאורים אלגיים, ככל שהשיגה ידו של אותו מחבר עלום שם.
בין הקינות שלוש קינות מיוחדות והן: קינה על חנה ושבעת בניה, קינה על עשרה הרוגי מלכות, וקינה על איוב המיוסר מארץ עוץ. על אף אורכן מצאתי לנכון להביא ולתרגם גם אותן.
הקינות מחוברות בדרך הפרוזה ועוטות תוגה אבלה. הן מתארות בפרוטרוט את גיבוריהן, ומוסיפות כאב על הרס גאון תפארת המקדש שחולל ונחרב, הן מבכות את הזבול שהיה לסמל רוחני ולמשגב יוקרתי של קדושה, ואת עינויי הגולים שגלה כבודם כלפנים ופנה זיו הדרם.
שלוש הקינות האלה שחוברו, למיטב ידיעתי ועניות דעתי, על־ידי יהודים בהיות נושאיהן שאובים ממקורות עמנו וקורותיו, לשונן פשוטה ומחברן הצליח להכיל בהן מרובה. בסיומה של כל אחת מהקינות האלה, מובעת משאלת לב המחבר לגאולה שלמה ולביאת המשיח. כן מטיף היוצר מוסר לקוראים ולשומעים להאמין ולקוות לימים טובים יותר, מתוך דבקות באל הרחום ובדרכיו הישרות. עיקר אמירת קינות אלה, שאין להן נגיעה ישירה וממשית לחורבן, היא מציאת תכנים נוספים אשר הוסיפו עוד אמצעי ביטוי ליום תשעה באב. נושאן הטראגי מצא ביום זה נתיבות בלבבות גדושי התפילות והקינות. לא נותר זמן פנוי לשיחות חולין בטלות, שאין להן קשר ליום החורבן.
בסיום קריאת הקינות, מהן בעברית ומהן בערבית, הופרה דממת הקשב והכל שוב געו בבכי, ובלב נותרה הרגשת תוכחה קשה וייסורי מצפון.
פשוטי העם, אשר חיברו קינות אלה (בערבית), חיפשו ומצאו פורקן לעצמם ולהרגשות זולתם, למען הדגשת האבל ומועקות הגלות. כך עבר תשעה באב, לילו ויומו, והותיר את רישומו הקודר והמעיק נוכח חשכת התפוצה וחוסר המעמד הלאומי. יהדות מרוקו שמרה על יום זה ועל כל תכניו, ובעטיו ביקשו מעשי חסד ותשובה, למען יתרצה הקדוש־ברוך־הוא וישמיע פעמי המשיח במהרה, והוא יופיע וימלוך בעמו במשפט ובצדק, ויוליכנו במהרה קוממיות לארצנו, כמימים וכשנים קדמוניות, בתקוות עם ביום ענותו לאמור:
״למה לנצח תשכחנו, תעזבנו לאורך ימים, השיבנו אליך ונשובה, חדש ימינו כקדם״ (איכה ה-כ, כא).
השירה היהודית עממית במרוקו-יעקב לסרי-קינות על חורבן ירושלים ובית המקדש
קהילות תאפילאלת/סג'למאסא-מעגל השנה-מאיר נזרי-מנהגי ט' באב
פרק אחד עשרה: בין המצרים
מבוא
שלבי החורבן של בית המקדש הם ארבעה: א. הטלת המצור על ירושלים בעשרה בטבת. ב. הבקעת חומת ירושלים בשבעה עשר בתמוז. ג. שרפת בית המקדש בתשעה באב. ד. הריגת גדליה בין אחיקם בשלושה בתשרי ובוא הקץ על שארית הפלטה של ממלכת יהודה.
פרק זה עוסק בימי האבל של ימי בין המצרים הכוללים את שני שלבי החורבן המכריעים ואת התקופה שביניהם. תקופת בין המצרים נפתחת בצום י״ז בתמוז, שהנשים כינוהו ׳אציאם אזגיר׳ (=הצום הקטן, הקל), ושיאה הוא צום תשעה באב, הקרוי בפיהן ׳אציאם לכביד (־־הצום הגדול). הכול ידעו על צומות אלו והקפידו עליהם, וזה הטעם, כנראה, שלא נהגו להכריז בתאפילאלת בבתי כנסיות על הצום ׳אחינו בית ישראל שמעו, בשבת שלפני הצום.
בקהילות תאפילאלת מחמירים באבלות כדעת הרמ״א וכרוב שאר קהילות מרוקו: החל מי״ז בתמוז ועד יום תשעה באב מנהגי האבל מוסיפים ומחמירים מתחנה לתחנה: א. מי״ז בתמוז אין מסתפרים, אין עורכים אירועי שמחה ואין מברכים ׳שהחיינו, אפילו בשבת. ב. מראש חודש אב אין אוכלים בשר ואין שותים יין, אין מתרחצים ואין מכבסים. ג. בערב תשעה באב אין אוכלים בסעודה המפסקת אלא תבשיל אחד שאינו בשרי, אין יושבים לשולחן ואין מזמנים. ד. מליל תשעה באב חלים על כל אחד חמשת העינויים, הולכים יחפים לבית הכנסת, יושבים על הארץ וקוראים קינות. ה. בשחרית תשעה באב אין מתעטפים בטלית ואין מניחים תפילין, אין קוראים שירת הים אלא פרשת האזינו ובהוצאת ספר תורה אומרים ׳על היכלי,. רק במנחה חלה הקלה באבלות: יושבים על ספסלים, מתעטפים בטלית ומניחים תפילין לסימן של נחמה; אחד מביטוייה הוא המסורת שביום תשעה באב נולד המשיח.
הפרק סוקר את כל מנהגי בין המצרים בפירוט של כל תחנה. כמו כן מתואר סדר התפילות והקינות של ליל תשעה באב, מנהגי השינה בלילה זה, סדר יום תשעה באב, תפילת מנחה והסעודה של צאת הצום. הפרק כולל תיאורי הוויי של תיקון חצות היומי החל מי״ז בתמוז והוויי האבל של הבנות המבכות את החורבן בין תנור וכיריים בין המצרים, ותכנית הלימודים של תשב״ר המתאימה את עצמה לתקופה וכוללת שיעורים ללימוד ההפטרות, ׳תלתא דפורענותא׳, לימוד מגילת איכה, ההפטרה לט׳ באב והקינות על החורבן. בפרק מוהדרות לראשונה ארבע קינות מכתבי יד של חכמי אביחצירא: ׳ציון כלילת יופי׳ לר׳ יעקב אביחצירא. ׳בת ציון כלה נאה׳ ו׳ציון עיר יוצרי', שתיהן לר׳ יצחק אביחצירא, והקינה ׳אל מקודש׳ לר׳ מסעוד אביחצירא על שני נוסחיה, העברי והערבי. כמו כן מוהדרת ההפטרה של תשעה באב המלווה בשרה ערבי בליווי תרגום עברי, מבוא מפורט ונושאי ההפטרה נוסח השרח.
א. תקופת בין המצרים
תקופת בין המצרים נפתחת בצום י״ז בתמוז, שהנשים כינוהו ׳אציאם אזגיר׳(=הצום הקטן, הקל), ושיאה, שהוא גם סופה, הוא צום תשעה באב הקרוי בפיהן ׳אציאם לכביר׳ (=הצום הגדול). הכול ידעו על צומות אלו והקפידו עליהם, וזה, כנראה, הטעם לכך שלא נהגו להכריז בבתי כנסיות על הצום ׳אחינו בית ישראל שמעו׳ בשבת שלפני הצום.
ב. הוויי האבל בקהילה בימי בין המצרים – אבל הבנות
כל המנהגים המקלים של התעניות מחמת מיחושים אמתיים או מדומים לא נודעו בקהילה. ילדים בני שמונה/עשר במקומות כאלו כבר עשו חגיגת בר מצווה מוקדמת לטלית וכבר החלו להתענות, ולא המתינו עד מלאות להם י׳׳ג שנים ועד שיהיו בני חיוב. כל איש ואישה, נער ונערה יודעים מה משמעותם של ימים אלה, ימי האבל על חורבן בית המקדש וגלות ירושלים. כל אחד חש ומרגיש שהוא אחד מן הגולים או מבניהם. הילדות, בנות עשר ואילך, נהגו להתאסף חבורות חבורות בפינות הרחובות, לקונן ולהספיד על החורבן שעה קלה כל יום בימי בין המצרים. בנות אלו, שנישאו בגיל צעיר וגידלו ילדים לפני מלאות להן חמש עשרה/שש עשרה שנים, היו בעצם ילדות שלא טעמו טעם חטא. ילדות אלו, שבנות גילן בימינו מתלבשות בבגדי הדר, לא ידעו מה זה יום הולדת, מועדון, ריקודים, דיסקים, טיול שנתי, תענוגות, קייטנות, נופש, בילוי בקניון ושאר פינוקי ילדות. הן עסקו בימי הפגרה והחופשה, לא פחות ולא יותר, בבכי, בהספד, בתמרורים ובקינה על חורבן הבית. ילדות טהורות אלו לא קיבלו חינוך רשמי בבית ספר, לא בבית רבקה ולא בבית יעקב. הכול נספג והופנם בבית היהודי החם שבמרכזו המחנך האב והמחנכת האם. הכול נלמד מהאם הצנועה בביתה שאת שער ראשה לא ראו גם לא כותלי ביתה, קל וחומר – אנשים בשכונתה: יהודים או נכרים, ומן האב שזקנו יורד על פי מידותיו, המשכים ומעריב לבית הכנסת, ושאר יומו נתון למען הבא טרף ומזון לבניו ובנותיו. בכיין של ילדות רכות אלו בימי השרב הלוהטים במדבר הסהרה ללא תנאי מיזוג וקירור היה דוגמה ומופת לחינוך יהודי לאומי, להתמצאות בקורות העם היהודי ובלוח השנה העברי ולהזדהות רגשית עם ערכים רוחניים כמו חורבן בית המקדש וגלות ישראל. על גלות מעין זאת נאמר: ׳צדקה עשה הקב״ה עם ישראל שפיזרן בין האומות' גם לגלות צריך לפעמים להיות טעם, שאם לא כן, אין טעם לגלות.
ג. תיקון חצות היומי
כל יום נערך ׳מחזה׳ יומי של ימי בין המצרים לזיכרון חורבן הבית, לזיכרון הגולים, ולבקשה ותפילה על גלות ישראל והשכינה. זאת הייתה מין הופעה תאטרלית: זירת האירוע – בית הכנסת, זמן האירוע – חצות היום. ב׳הצגה׳ אין שחקנים ואין צופים, אלא הנפשות הפועלות באירוע החי הן כל המתפללים. שם המחזה – 'תיקון חצות׳ היומי.
חצות יום, השעה שתים עשרה. יוצא לו השמש וקורא אצל כל בעלי החנויות: ׳תיקון חצות׳! ׳תיקון חצות׳! וכשבאים המתפללים לבית הכנסת קוראים ׳תיקון רחל׳: מתחילים בווידוי בעמידה ׳אנא ה״, ואחריו – ׳מה נאמר לאחר הווידוי הכול חולצים את נעליהם, יושבים על הארץ לאות אבל ואומרים בקול תמרורים ׳על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו בזכרנו את ציון׳, ואחר כך אומרים את הקינה המרכזית המיועדת לאותו יום בתמרור שלה, כדלהלן:
יום ראשון – ׳קול ברמה׳, מאת ר׳ חיים כהן.
יום שני – ׳מי זה במר יפצה פיהו׳, מאת ר׳ יעקב אבן צור.
יום שלישי – ׳לבבי מלא יגון׳, מאת ר׳ יעקב אבן צור.
יום רביעי – ׳פנה בעוד יום שמשי׳, סימן ׳אני משה׳.
יום חמישי – ׳ארים על שפאים׳, סימן יצחק.
קהל המתפללים קרא קינות אלו המתארות את גודל החורבן, מציגות את עברו המפואר של עם ישראל לעומת מצבו בגלות ומסתיימות בערגה וציפייה לגאולה. כל קינה וסגנונה. יש והקינה מתארת את החורבן כמשבר של נישואין בין הקב״ה – הדוד, לבין הרעיה – ישראל, על פי הציור האליגורי של נביאי ישראל כמו ירמיהו, ישעיהו, הושע ויחזקאל. דוגמה לכך היא הקינה ׳קול ברמה׳.
הקינה פותחת במדריך/הפזמון המשמיע לנו את קול בכייה של ציון ׳קול ברמה נשמע ביללה / קול נהי מציון המהוללה׳.
ציון / כנסת ישראל מעלה הרהורים וזיכרונות נעימים שיש בהם משום חשבון נפש והבלטת מצבה האומלל בהווה לעומת עברה המפואר: לפנים הייתה כנסת ישראל גברת ביד ה' עטרת תפארת, ועתה היא טבועה בבור הגלות. בעבר הרחוק הייתה ציון רעיה יחידה של הקב״ה הקרויה ׳כבוד עליון' ועתה ירדה לתחתיות ו׳דודי ורעי לרום עלה/ ביטוי להסתלקות השכינה. בימיה הטובים – כנסת ישראל הייתה ׳כלה בתוך אפריון וענן יומם על מכון הר ציון' ועכשיו היא מושלכת בחוץ כעני ואביון, כאלמנה בודדה שאין דורש לנפשה, והאויב שנופלת בידו בשביה אומר לה: ׳לא תקראי עוד אישי׳ לבעלך הראשון, ביטוי של אורך הגלות וייאוש מן הגאולה. הקינה עשירה בציורים נוספים על החורבן: הקריאה של הרעיה לרעותיה לבכות עמה, כי רבות אנחותיה, האהל שנפל ואין שיקים את יריעותיו, הכוהנים והזקנים הטבוחים והבחורים והעוללים ההולכים בשבי, והכול בגוף ראשון. הפעם, בדמותה של רחל המבכה על בניה: ׳אין נוטה עוד אהלי ואין מקים יריעותי' ׳כהני וזקני, בני היקרים ובחורי הלכו בשבי ועוללי בגולה' למרות החורבן והייאוש הקינה נחתמת כמו כל הקינות בתקווה ובמראות של גאולה:
נָא אָב הָרַחֲמָן תָּשׁוּב לְצִיּוֹן / עַיִן בְּעַיִן נִרְאֶה בְּבִנְיַן אַפִּרְיוֹן
וְהַבַּיִת הַזֶּה יִהְיֶה עֶלְיוֹן / וַאֲזַי גְּאוּלִים יִפְצְחוּ צָהֳלָה
שילובה של קינה זו, שבה נשקפת התמונה של רחל המבכה על בניה בתוך ׳תיקון רחל' הוא רעיון אמנותי מוצלח. בתום הקינה היומית הקהל עובר אל קטע אחר הנאמר בלשון יחיד וכולו הספד, קינה ובכייה על החורבן ועל כל מה שהיה ואיננו: ׳אוי לי על גלות השכינה, אוי לי על חורבן בית המקדש, אוי לי על שריפת התורה, אוי לי על הריגת הצדיקים, אוי לי על חילול שמו הגדול, אוי לי על צער כל העולמות, האבות והאמהות, הנביאים והחסידים, על צערו של המשיח ועל הבנים שגלו מעל שולחן אביהם, כל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו כאלו נחרב בימיו'
כך מרגיש כל אחד את גודל האסון הלאומי, את אורך הגלות, את החורבן, כאילו זה עתה אירע, ואת הצורך בתיקון האישי של כל אחד שיביא גם לתיקון הלאומי. אחרי ההספד ממשיכים את ׳תיקון רחל׳ בקריאת הקינה ׳על היכלי אבכה יומם ולילה' וחותמים בקטע ׳עורה נא ימינך רמה׳ הקורא לה׳ לפדות את עמו, לבנות את ציון ולנחמה, כדכתיב ׳כי נחם ה׳ ציון נחם כל חרבותיה… ששון ושמחה ימצא בה תודה וקול זמרה' ומסיימים ב׳התנערי מעפר קומי… אתה תקום תרחם ציון כי עת לחננה כי בא מועד…' בסיום הקריאה קמים מהארץ והולכים כל איש למקומו, מחוזקים באמונה ובתקווה על סיום הגלות והחשת הגאולה.
קהילות תאפילאלת/סג'למאסא-מעגל השנה-מאיר נזרי-מנהגי ט' באב
קהילות תאפילאלת/סג'למאסא-מעגל השנה-מאיר נזרי-מנהגי ט' באב
מנהגים שנהגו החל מי״ז בתמוז
החל מי״ז בתמוז מתחילים במנהגי אבלות לאומיים: אין נושאים נשים, אין מסתפרין, אין מברכים ׳שהחיינו׳ אפילו בשבת ואין מכים את התלמידים ברצועה.
לימודים
בתקופת בין המצרים משלבים בתכניות הלימודים של תשב״ר נושאים הקשורים לעניינא דיומא, כמו הוראת מגילת איכה ב׳שרח׳ (=תרגום מילולי לערבית), ולימוד ההפטרות של ׳תלתא דפורענותא׳: ׳דברי ירמיה׳, ׳חזון ישעיהו׳ ו׳שמעו שמים׳. גם ההפטרה של תשעה באב הייתה נושא מרכזי בלימודי הימים שבין המצרים.
קריאת ההפטרות ׳תלתא דפורענותא׳ בלחן של איכה
בימי בין המצרים נוהגים להפטיר בשבת את ההפטרות של ׳תלתא דפורענותא׳ בטעם של ׳איכה׳ שנסוכים בו עצב ותוגה על החורבן. מנהג זה ידוע בכל קהילות מרוקו, אבל נוסח הניגון של ההפטרות הנשען על איכה בקהילות תאפילאלת שונה מזה של שאר קהילות מרוקו.
הערת המחבר: בבית כנסת ע״ש ר׳ ישראל אביחצירא בארפוד לא נהגו לקרוא את ההפטרות במנגינת העצב של איכה, זאת על פי הוראת באבא צאלי, כי אין אבלות בפרהסיא בשבת (ישראל סבא, עט' 358-357) ורק לעתים, כשאחד מחשובי הקהל התרפק על המנגינה המסורתית, לא מנעו זאת ממנו, כמו בא-יאהו בן בא-יגו בן אשיך=אלי בן יעקב שטרית(בשם ר׳ מסעוד מלול, עש״ק כ״ב בתמוז תשס״ח).ע"כ
ז. ההכרזה על הצומות
נהוג בקהילות הספרדים שבשבת שלפני תענית, אחר קריאת ההפטרה, שליח ציבור מכריז באיזה יום יחול הצום, בנוסח: ׳אחינו בית ישראל שמעו, צום פלוני יהיה ביום פלוני, יהפוך אותו הקב״ה לששון ולשמחה..,׳, חוץ משלוש תעניות שאין מכריזים עליהן: תשעה באב, יום הכיפורים ותענית אסתר, וסימנך ׳כי אכף עליו פיהו׳; אכ״ף = אב, כיפורים, פורים.
אולם בתאפילאלת לא נהגו להכריז על שום תענית ׳אחינו בית ישראל שמעו׳ בשבת שקודם לצום, אולי מפני שאנשי תאפילאלת מודעים מאוד לתענית ומקפידים לצום בכל התעניות.
בשבת שלפני ראש חודש אב אין אומרים ׳יהי רצון׳ כנהוג, ובמקומו אומרים את הפזמון ׳מחדש חדשים׳ כרשום בתפילת החודש, שהוא סיום בנחמה של הקינה ׳אשחר עדתי׳.
יש שקוראים פזמון זה בתמרור הקינה המקורית ויש שאין קוראים בתמרור של קינה, כגון בבית כנסת ע׳׳ש ר׳ ישראל אביחצירא, משום שלדעתו של ר' ישראל אין להראות סימני אבלות בשבת. זה נוסח הפזמון:
מְחַדֵּשׁ חֲדָשִׁים / יְקַבֵּץ קְדוֹשִׁים / אֲנָשִׁים וְנָשִׁים / לָעִיר הַבְּנוּיָה
וְיָהּ זֶה הַחֹדֶשׁ / לְטוֹבָה יְחַדֵּשׁ / וְרָצוֹן יְצַו אַל / רַב הָעֲלִילִיָּה
אחרי הפזמון אומרים: ׳מי שעשה נסים… יהי לנו ראש חודש אבן הרחמן ביום פלוני…׳.
אין אומרים ׳עננו׳ בערבית שקודם לתענית.
נושאים כפיים במנחה של כל תענית, ואם אין כהן אומרים ׳אלהינו… ברכנו׳.
בקריאת התורה בפרשת ׳ויחל׳ אין הקהל אומר עם החזן י״ג מדות.
קוראים בפרשת ׳ויחל׳ בי׳ בטבת גם אם חל בערב שבת.
אין קוראים הפטרה במנחה של תענית, ורק בט׳׳ב מפטירים ׳שובה ישראל׳ עם ברכות.
ח. דאש חודש אב
נוהגים לשחוט בקר בערב ראש חודש אב, ולמחרת בראש חודש מחלקים ואוכלים.
בראש חודש אב מתפללים מוקדם ואוכלים סעודה בשרית אחרונה.
בשבת חזון שלפני תשעה באב אין שוחטים לכבוד שבת, ור׳ ישראל אביחצירא הורה היתר באכילת בשר מן המצוי בשבת חזון.
ט. מראש חודש אב ועד ט׳ באב
אין אוכלים בשר מב׳ אב עד ליל מוצאי תשעה באב, ועד בכלל.
אם יש מילה מב׳ אב ואילך שוחטים בשביל בעלי השמחה.
בתקופה השלטון הצרפתי, כשהצבא הצרפתי היה בעיר והזמין בשר עבור חייליו, כ־80-50 קילו בשר, לא יכלו להימנע משחיטת בקר גם בימי א׳־ח׳ באב, ולכן היו שוחטים עבורם בקר בשחיטה כשרה כדי להפקיעו מתורת נבלה, אבל לא בדקו אחר כך את הריאות, כדי לא לטעות ולמכרו ליהודים.
ר׳ ישראל הורה היתר לאחרים לאכול עופות ביום ה׳ באב, יום הילולתו של האריז׳׳ל.
בעשרה באב מקפידים לא לשחוט, אבל בבצאר נהגו להקל.
אין מכבסים בגדים בתשעת הימים.
י. מאכלים בתשעת הימים
בתשעת הימים אין אוכלים בשר, אבל במשך הזמן אופיינו ימים אלה במאכלים מיוחדים שזכרם וריחם המתיקו את האווירה הקודרת של ימים אלה. הנה כמה מטעמים לתשעת הימים:
חצילים צלויים על האש (=זעלוק): נוהגים לצלות חצילים שלמים על גחלים או בתנור השכונתי, לקלפם, להוסיף קצת שמן ותבלינים ולמעכם בכלי. לפעמים הוסיפו עגבניות לחציל לגיוון.
פשטידת עגבניות: עגבניות קלופות כתושות מעורבות עם ביצים טרופות מושמות בסיר ונאפות בתנור בתוספת שמן ותבלינים. זה נחשב למעדן מבוקש. תפוחי אדמה מטוגנים בשמן בסיר.
מאכלי חלב
הארוחות בארפוד, ערב וצהריים, היו ארוחות בשריות. ארוחת עשר הייתה פרווה. מאכלי חלב לא היו מרכיב עיקרי במזון, לא לילדים ולא למבוגרים, ומוצרי חלב לא נמכרו בחנויות. חלב ומוצריו היוו מעין מעדן שנאכל מדי פעם, כמו בימי ׳בין המצרים׳. יש שמשפחה שכרה פרה לימים אלה להפיק ממה חלב ולעשות לבן וכיו״ב, כגון סבתי לאעדא יעקב, וכגון ר׳ מסעוד מלול שהיה קונה לפני י״ז בתמוז רחלה, והיו שותים את חלבה המעודן בשמונת הימים שלפני תשעה באב.
יא. שבוע שחל בו תשעה באב
שבוע שחל בו תשעה באב לא נהג בקהילות תאפילאלת, שהרי תספורת, נישואין ואירוסין, ׳שהחיינו׳ והכאת תלמידים אסורים מי״ז בתמוז, וכביסה ואכילת בשר אסורים מראש חודש.
יב. שבת שלפני תשעה באב
בשבת חזון שלפני תשעה באב נוהגים לאכול בשר, אבל משתדלים לא להותיר ממנו לאחר שבת, ואם נותר אין אוכלים אותו
גם בשבת חזון אין מחליפים בגדים עליונים.
יג. סעודה מפסקת בערב תשעה באב
אוכלים סעודה בישיבה על הקרקע, סעודה זו כוללת לחם ותבשיל של עדשים, ואחר כך הולכים לבית הכנסת יחפים.
יד. סדר ליל תשעה באב
סדר ליל תשעה באב כולל שלושה חלקים: קינות, תפילה, קריאת מגילת איכה ומה שבא אחריה.
כל המתפללים יושבים על הארץ יחפים ואומרים את הקינות המודפסות: א. ׳הלנופלים תקומה׳; ב. ׳בורא עד אנה׳, ואחריהן ׳על נהרות בבל׳.
התפילה: מתפללים ערבית, ואין החזן אומר קדיש אלא רק ׳והוא רחום׳ ו׳ברכו׳. מדלגים על ׳שים שלום׳ בעמידה, ואומרים רק ׳ברכנו ברוב עוז ושלום׳ ובלי ׳יהי רצון׳ ו׳אלהי נצור׳, ואחר העמידה החזן אומר ׳חצי קדיש׳(בלי ׳תתקבל׳).
אחרי ערבית אומרים את הקינות הבאות: א. ׳נשכבה בבושתנו ותכסנו כלימתנו ב. ׳איך אבלה ואומללה׳(אוצר א־2740). ג. ׳בליל זה יבכיוך.
אחרי הקינות קוראים מגילת איכה, וקודם קריאתה הקורא אומר ׳ברוך דיין האמת׳. את הפרק האחרון ׳זכור ה׳ מה היה לנו׳ הקהל קורא בקול והחזן חוזר עליו, והקהל חוזר על הפסוק שלפני האחרון של ׳איכה׳, ׳השיבנו ה׳ אליך ונשובה חדש ימינו כקדם׳, שלוש פעמים.
אחרי מגילת איכה החזן אומר ׳ואתה קדוש׳ ו׳קדיש לעילא', ואינו אומר ׳קדיש דהוא עתיד׳ בלילה אלא למחרת, אחר גמר הקינות.
בתום קריאת מגילת איכה מכבים את האורות, החזן אומר ׳אחינו בית ישראל׳, חותמים ב׳על נהרות בבל׳ והולכים לבתיהם בבכייה.
כשחל תשעה באב במוצאי שבת אין אומרים ׳ויהי נועם' ואומרים את שתי הקינות: ׳אוי כי קינה׳; ב. ׳אני הגבר אקונן׳. אחר כך המבדיל מברך ׳בורא מאורי האש׳, ואינו מברך על הבשמים אלא במוצאי שבת, ומברך ׳המבדיל בין קודש לחול׳ לבד, ואחר כך קוראים מגילת איכה.
בתשעה באב הופיע מרא דאתרא, ר׳ מאיר אביחצירא, בבית הכנסת ע״ש בבא צאלי בארפוד.
בבית הכנסת ע״ש ר׳ ישראל אביחצירא נהג מרא דאתרא, יש׳׳א ברכה, לקרוא את כל מגילת איכה.
קהילות תאפילאלת/סג'למאסא-מעגל השנה-מאיר נזרי-מנהגי ט' באב
קהילות תאפילאלת/סג'למאסא-מעגל השנה-מאיר נזרי-מנהגי ט' באב.
טו. מנהגי שינה בליל תשעה באב
בליל תשעה באב ישנים, אנשים ונשים, על מזרונים.
מניחים מתחת לכרית אבן ובצל, ובבוקר משליכים אותם לנהר. האבן – זכר לאבן ששם יעקב אבינו מראשותיו, סמל למקדש שיעקב ניבא את חורבנו, כנרמז מן הפסוק ׳כי בא השמש׳,והבצל, כנראה, סמל לדמעות על החורבן, ויש הרואים בחריפות הבצל סמל לחיים הקשים.
הנשים נוהגות לשים מסמר בכדי המים בליל תשעה באב, ולמחרת משכימות ושופכות את המים, שוטפות וממרקות את הכדים ואת הכיורים וממלאות את הכדים במים חדשים. הטעם לברזל הוא שיש בכוחו לגרש את המשטינים והמקטרגים הפעילים בתקופה קשה זו. כמו כן ברז׳׳ל הם ראשי התיבות של בלהה, רחל, זלפה ולאה, שזכותן תגן על הקהילה.
כמו כן נוהגים לשים גם מלח, שהגימטריה שלו היא ג׳ פעמים שם ה׳: ׳ה׳ מלך ה׳ מלך ה׳ ימלוך לעולם ועד'
מנהגו של ר׳ מאיר ברוב השנה, כולל שבתות ומועדים, היה להתפלל בעלייה שבביתו המשקיפה על בית הכנסת, חוץ מתשעה באב וימים נוראים שבהם פקד את בית הכנסת.
טז. סדר יום תשעה באב
בברכות השחר אין אומרים ׳שעשה לי כל צרכי.
אומרים ׳ה׳ מלך׳ ובמקום ׳למנצח בנגינות׳ אומרים ׳על נהרות בבל׳.
אין אומרים שירת הים אלא את הפסוקים הראשונים: ׳ויושע ה׳ ביום ההוא את ישךאל מיד מצרים וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים: וירא ישדאל את היד הגדלה אשר עשה ה׳ במצרים וייראו העם את ה׳ ויאמינו בה׳ ובמשה עבדו' ובמקום ׳אז ישיר משה׳ אומרים פרשת ׳האזינו'
בשחרית אין מתעטפים בטלית ואין מניחים תפילין, אבל חסידים ואנשי מעשה מתעטפים ומניחים בצנעה בבית וקוראים קריאת שמע, ואחר כך חולצים והולכים לבית הכנסת.
גם ביום אין אומרים ׳קדיש תתקבל'
נוהגים להפוך את מעיל ספר התורה הפנימי כלפי חוץ.
אין נוהגים לפזר אפר על ספר התורה.
מדלגים בקינות על הבתים האחרונים שיש בהם ענייני נחמה.
אחרי התפילה נשארים יחידים לקרוא את כל ספר איוב.
אחר הצהריים נוהגים בבתים שאחד מבני המשפחה קורא קינות שונות בערבית, ׳קצאת׳: קצת חנה, קצת איוב, קצת עשרת הרוגי מלכות, קצת יוסף הצדיק וקצת ירושלים.
יז. תפילת מנחה
תפילת מנחה בטלית ותפילין.
ברכת ׳שים שלום׳ נאמרת כולה בתפילת י״ח של מנחה.
יה. צאת הצום של תשעה באב
במוצאי תשעה באב מברכים על מזונות, ביצה קשה, שותים קצת עראק ותה, ואחר כך שותים מרק חמוץ במקצת(=חרירה) העשוי מחומוס ופולים.
למחרת תשעה באב נוהגים לאכול בארוחת צהריים בשר, עלי סלק ירוקים (אלח׳טרא) ולחם, בדומה ליום שבו קמים משבעת ימי האבל.
יט. קינות לתשעה באג
שני קבצים של קינות לתשעה באב מארפוד ידועים לנו: כ״י מסעוד בן ישי(=בניסו) וכ״י משה נזרי.
בכל קובץ רשומות קינות בכתב יד, חלקן רק נזכרות והכותב מפנה את הקורא למקורן ב׳ארבע תעניות׳ או ל׳קול ה׳ תחינה׳ בציון הדף. להלן רשימת הקינות לפי סדרן בקובץ הקינות כ׳׳י משה נזרי מארפוד. הקינות הנזכרות בשמן והטופנות ל׳קול ה׳ תחינה׳ ו׳ארבע תעניות׳ מופיעות כאן בסוגריים עגולים.
ויקרא ה׳ אלהים צבאות, יום זה אקונן וארים קול, יללה אעצים ואצעק, אעצים היום קול יללה, יום חובי ענה בי, (שאי קינה), איילותי בגלותי, איך מקדשי בר כחשי, בכי עמי לאולמי, אהה ירד על ספרד, (גרושים מבית, על יום חרבן, בת ציון שמעתי, עד מתי ה׳, שכורת ולא מיין, יום נלחמו), על שוד המוני, (שנה בשנה, אבכה ועל, בורא עד אנה, לשכינה, אללי לי, עד אן צבי מודח, יהודה ישראל, ציון הלא תשאלי), ציון הלא תשאלי לריה״ל, מי יתן ראשי מים, יום קינה היום, אחזיק נא לי, (ארים על שפיים), אל גלותנו הולכים, (על הר המוריה), היום לכם ינעם, על שבר בת עמי, פרץ על פרץ, (היכל ה׳, נלאה להילל), שברון מתניים ופחד, תבער אשי על קריה, (הלנופלים תקומה, שומרון קול, אמרה ציון, אלה אזכרה), (בת עמי, איך נוי חטאתי), אם זכרתי, שתה ימי גלותי הלילה, הוי אריאל קרית דוד, אזעק מר לי מר, (הילילי בבכיה), אוי לנו חטאנו, למתי אל נערץ, על חרבן ציון, שימי רעיה בעיצבון, עדת אל נא בכי נא, הן מאד מר, היום יזל מים.
קהילות תאפילאלת/סג'למאסא-מעגל השנה-מאיר נזרי-מנהגי ט' באב
ההפטרה של תשעה באב בשרח ותרגום לעברית.
ההפטרה של תשעה באב בשרח ותרגום לעברית
לשחרית תשעה באב נקבעה ההפטרה ׳אסף אסיפם׳ (ירמיה ח, יג – ט, כג). במהלך הדורות הוצמד אליה שרח בערבית יהודית כמו השרת הבבלי, שהוא תרגום מילולי המופיע בסידור הקרוי ׳ארבע תעניות' במרוקו ידוע השרח המרכזי של ההפטרה לתשעה באב הנאמר בכל הקהילות וממשיך להיאמר גם בארץ. הוא מופיע בדפוס של ׳ארבעה גביעים׳ שנדפס לראשונה בליוורנו 1877 ואחר כך ב־1888 ו־1890. ספר זה נדפס שוב בירושלים תשכ׳׳ט בהוצאת ספרים מעוז מאיר, ובו גם הפטרת תשעה באב בשרח ערבי, עמ׳ 218-201. אורך השרח הזה בסך הכול 18 עמודים, כולל הנוסח המקראי של פסוקי ההפטרה. נוסח זה מופיע גם בסידור לתשעה באב הקרוי ׳קול תחנה׳ או ׳חמש תעניות׳.
השרח המגרבי(להלן ייקרא השרח המרכזי או הנוסח המרכזי) – יסודו בנוסח של כתבי יד המצויים בבית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי בירושלים. שרח זה אינו משקף דיאלקט מגרבי טהור. על פי יוסף שטרית לא נוצר שרח זה במגרב, ויסודו כנראה מזרחי עתיק. במהלך הדורות עבר גלגולים, ונוסחו ב׳ארבעה גביעים׳ משקף מעין בליל של דיאלקטים שונים.
- 2. מהדורת ההפטרה: נוסח השרה ותרגומו העברי
א
הנושא: העונש על עזיבת ישראל את התורה – כליה בשלבים, כבצירת ענבים ואריית תאנים.
אָסֹף אֲסִיפֵם, נְאֻם-יְהוָה; אֵין עֲנָבִים בַּגֶּפֶן וְאֵין תְּאֵנִים בַּתְּאֵנָה, וְהֶעָלֶה נָבֵל–וָאֶתֵּן לָהֶם, יַעַבְרוּם. (ירמיה ח, יג).
קאל נביא ירמיה עליה אסלאם. פנא נפניהום יקול אלאה. ונזיבלהום לעדו נבוכדנצר יכליהום ויזליהום לבבל. ויקטעהום מתל מא ינקטע לעינב מן האלייא סואי סואי. ומתל מא ינקטע לכרמום מן לכרמא. עלא כטאוותהום די כטאוו בלמעאציא. ולא מן חן ולא מן רחם עליהום. עלא סבה די דאווזו עלא סראייעי. תורה שבכהב ותורה שבעל פה. ולא מן קבלו ולא מן שמעו לכלאם לחכמים. די כאנו ידרשו עליהום. ולא לאנביא די כאנו יתנבאיו עליהום.
נאום הנביא ירמיה, עליו השלום: כלה אכלם נאום ה׳ והבאתי עליהם את האויב נבוכדנצר, אשר יחריבם ויגלם לבבל, ויבצרם כשם שבוצרים ענבים מן הגפן מעט מעט, וכשם שאורים תאנים מן הכרם, על חטאותיהם שחטאו במרי, באין מרחם וחונן עליהם. על שעברו על חוקי התורה, תורה שבכתב ותורה שבעל פה, ולא שמעו לדברי חכמים שהיו מוכיחים אותם, ולא לנביאים שהיו מתנבאים עליהם.
ב
הנושא: התבצרות ישראל בערי מבצר כמגננה מפני האויב.
עַל-מָה, אֲנַחְנוּ יֹשְׁבִים–הֵאָסְפוּ וְנָבוֹא אֶל-עָרֵי הַמִּבְצָר, וְנִדְּמָה-שָּׁם: כִּי יְהוָה אֱלֹהֵינוּ הֲדִמָּנוּ וַיַּשְׁקֵנוּ מֵי-רֹאשׁ, כִּי חָטָאנוּ לַיהוָה.(שם ח, יד).
קאל נביא ירמיה, עליה אסלאם. מנאיין קאלו בנו ישראל, חין שמעו יזי לעדו עליהום. נזמעו [וקאלו] בעע׳הום לבעץ׳ וקאלו. עלאס חנא קאעדין דאהסין. אזי נזמעו פלבלאד לח־צינא לקוויא ונהרבו פיהא מן לעדו. וביר [וחסן] לינא נמותו תמא מן די נמותו בייד לעדו עלא חד סיף. ולא מן ינסבאיו אולאדנא זנטאנא ויטתפא פינא לעדו. לאיין אלאה רבגא נאדא עלינא בכלא בלאדנא. ובסרנא בלזוע ולפנא וסקאגא קאס אטם די הווא קווא מן לחגטל. עלא טבת די כאלפנא עלא כלאמו וכטינא אילו.
נאום הנביא ירמיה, עליו השלום: כאשר שמעו בני ישראל, כי האויב יבוא עליהם, נתאספו ביחד ואמרו זה לזה. למה אנו יושבים ותוהים ביחד. הבה נתקבץ בעיר הגדולה המבוצרת ונימלט בה מן האויב, כי טוב מותנו שם ממותנו בידי צר לפי חרב. בנינו ונשינו לא יפלו בשבי, והאויב לא ישמח לאידנו. הלוא ה׳ בוראנו גזר עלינו להחריב את ארצנו ופקדנו ברעב ובכיליון והשקנו מי ראש החזקים מרעל על שעברנו על דבריו וחטאנו לו.
ההפטרה של תשעה באב בשרח ותרגום לעברית