פולחן הקדושים בקרב היהודים והמוסלמים במרוקו


היחסים בין היהודים והמוסלמים בפולחן הקדושים-יששכר בן עמי

היחסים בין היהודים והמוסלמים בפולחן הקדושיםהערצת הקדושים

בדיקת יחסי הגומלין בין היהודים והמוסלמים בפולחן הקדושים מעלה כמה עובדות מעניינות. הנתונים הטכניים, גם במישור זה, לא הוגשו באופן סופי, אם כי המגמות עליהן הם מצביעים ברורות לחלוטין. קיימת הערצה גלויה ולפעמים מוסתרת של הקדוש היהודי על־ידי המוסלמי. העדויות היהודיות והלא יהודיות מאשרות שיחס זה נכון לגבי קדושים יהודים רבים ומגיע לפעמים עד כדי שאיפה ״לאסלם״ את הקדוש.

 

  • הערת המחבר : הזכרנו לעיל את הנתונים שניתנו על־ידי וואנו במסגרת מחקרו. הוא מציין 45 קדושים יהודים הנערצים על־ידי המוסלמים, 14 קדושים מוסלמים הנערצים על־ידי היהודים ו־ 31 קדושים שיהודים ומוסלמים מעריצים אותם וטוענים לשייכות הקדוש לדתם. מכאן יוצא באופן ברור שכל הקדושים היהודים שבמחקרו של וואנו, גם אם הם מוכרים בתור שכאלה או לא, נערצים גס על־ידי המוסלמים. בדיקתנו העלתה שמגמה זו נכונה.
  • Les Juifs ont aussi leurs Saints et certains ont même acquis une renommee si grande qu'ils sont vénérés même par les musulmans
  • Ce qui est le cas pour Rabbi Amram à Azjen près d'Ouezzan et pour Rabbi ben Zmirro à Safi", in Introduction à la .connaissance du Maroc, Casablanca 1942  224
  • אפילו קדוש יהודי מפורסם ומקובל כמו ר׳ דוד הלוי דראע לא ניצל מסכנה זו. ראה רוטה — טריבו, עמי 212-211: "Mais les Musulmans cherchent aujourd'hui à accaparer le saint. Le caid a nomme
  • un moquaddem du tombeau, qui demeure au-dessus du sanctuaire et qui perçoit un droit sur les pèlerins: ce droit est pre'senté comme une sorte de ziara ou d'offrande au saint, en sorte que l'habitation du moquaddem tend à devenir une zaouia et qu'en fin de compte le sanctuaire juif menace de s'islamiser…
  • ולפעמים יש אשר יקום יהודי תקיף ויעמוד בפרץ לפני עדתו. בכחו, במאודו או בהשפעתו על בעלי היכולת הוא מציל עשוק מידי עושקו. ככה עלה בידי הפרנס רב הפעלים ר׳ יהושע קורקוס ממרקיש להשיב ליהודי האטלס את קברו של השליח ר׳ דוד הלוי, בדרך העולה ממרקיש לדרעא וגם בנה קובה עליה…״, נחום סלושץ, מסעי בארץ לוב, הלק אי, תל־אביב תרצ״ח, עמי 147. ר׳ יהושע קורקוס (1929-1842) היה אישיות יוצאת דופן ויועץ נערץ של כמה מלכים במרוקו.. Benech בספרו Essai d'explication d'un mellah, מקדיש לו פרק שלם (עמי 270-256). ראה גם העץ הגיניאלוגי של משפחת קורקוס, שפורסם על־ידי מ׳ אביטבול, משפחת קורקוס וההיסטוריה של מארוקו בזמננו, ירושלים תשל׳׳ח. גם נוצרים לא נמנעו מלבקר אצל קדושים יהודים. ראה ר׳ עמרם בן־דיוואן(סיפורים מס׳ 3.485,2.485 ועוד), ר׳ אברהם מול אנס(סיפור מס׳ 4.38) ור׳ דוד ומשה (סיפורים מס׳ 28.135 ו־29.135); נוצרים השתתפו בהלווייתו של ר׳ רפאל אנקאווה(סיפור מס׳ 4.514

"Les catholiques fervents et même les Espagnols, s'adressent soit au saint juif, soit au  saint musulman pour obtenir des enfants mâles", A. van Gennep, En Alge'rie, Paris 1914, p.45

תופעה זו של הערצת קדושים יהודים על־ידי מוסלמים בארץ שבה היהודים היוו מיעוט בזוי ואף נרדף, היא תופעה תמוהה הדורשת הסבר. אין ספק שגם היהודים העריצו כמה קדושים מוסלמים, אם כי מספרם של אלה מוגבל מאוד, ומעניין שלגבי קדושים אלה יש ליהודים כמעט תמיד מסורות הקושרות אותם ליהדות. ״ייהוד״ קדושים אלה מצד היהודים מגלה שאין היהודים מכירים באופן גלוי שהם מעריצים קדושים מוסלמים, מה שלא ניתן לומר לגבי המוסלמים ביחס לקדושים היהודים.

מחקרנו העלה רשימה של מאה עשרים ושישה קדושים הזוכים להערצתם המשותפת של יהודים ומוסלמים במרוקו. חלקם הוזכרו על־ידי וואנו, ויתרם עולה ממסורות שאספנו. ניתן לחלק את האובייקטים של ההערצה המשותפת לשלוש קבוצות עיקריות: קדושים יהודים הנערצים גם על־ידי מוסלמים, קדושים אשר הן יהודים והן מוסלמים טוענים לבעלות עליהם, וקדושים מוסלמים הנערצים גם על־ידי יהודים.

הערת המחבר : החומר שלנו מתבסס רק על עדויות של יהודים כפי שהם חושבים על עצמם וכפי שהם סבורים שהמוסלמים חושבים עליהם. הגישה האידיאלית מחייבת בדיקת הנושא באופן בלתי תלוי בקרב היהודים ובקרב המוסלמים מאותו איזור, אך מסיבות טכניות מובנות לא היתה לנו אפשרות לערוך בדיקה מתודולוגית כנדרש.

היחסים בין היהודים והמוסלמים בפולחן הקדושים – יששכר בן עמי

הערצת הקדושים

בקבוצה הראשונה, שהיא הגדולה מכולן, נכללים תשעים קדושים יהודים שמוסלמים מעריצים, והם (השם הידוע בפי המוסלמים מופיע בסוגריים):

הערת המחבר : אצל וואנו קבוצה זו כוללת 55 קדושים והם כולם מופיעים גם ברשימותינו. בנוסף לכך רשימתנו זו כוללת 9 קדושים, המופיעים אצל וואנו בקבוצה שיהודים ומוסלמים טוענים לבעלות עליהם וזאת מפני שקדושים אלה הם במפורש יהודים. מדובר בר׳ אהרון כהן (דוכאלה), ר׳ דניאל השומר אשכנזי, ר׳ יחייא לחלו, ר׳ יהודה זבאלי, ר׳ יעקב אשכנזי, ר׳ יצחק ישראל הלוי, ר׳ ינאי מול למכפייא, ר׳ משה מימון וסידי יעקב. כמו כן נכללו כאן שלושה קדושים שמעמדם לא היה ברור לוואנו — ר׳ מכלוף בן־יוסף, מערת אופראן וספר תיסליט, וקדוש שוואנו הציג כמוסלמי והוא בעצם לאלה רבקה מבני משה.

 

ר׳ אברהם אווריוור (סידי בראהים),

ר׳ אברהם טולידאנו, ר׳ אברהם כהן(מולאי מאתיל),

 ר׳ אברהם מול אנס, ר׳ אברהם מכלוף בן-יחייא,

ר׳ אהרון הכהן מדמנאת (סידי הארון או סידי מול לברכאות),

 ר׳ אהרון כהן מדוכאלה (סידי קאדי חאז׳ה),

 אולאד זימור, איית אל־כהן באימיני, איית אל־כהן בתאמנוגאלת,

איית אל־כהן באמזרקו, איית אל־כהן בתאלאת, איית בו־ אהרון,

ר׳ אליעזר טורי־זהב, אל־כוואתאת, אמין ווא מומן, ר׳ דאווד, ר׳ דוד בן־ברוך מאזרו נבאהאמו,

 ר׳ דוד בן־ימין (סידי כרוויעה),

 ר׳ דוד הלוי דראע, ר׳ דוד ומשה (ר׳ דאוויד ומושי),

ר׳ דוד נחמיאש (ר׳ דאוויד חמיאש),

ר׳ דניאל השומר אשכנזי (סידי דניל),

 ר׳ חביב המזרחי(מולאי תדוט או נוואר שמש),

חזן אל־חילי, ר׳ חיים (סידי כירא או מולא כירא),

 ר׳ חיים בן-דיוואן(מול אנראז),

ר׳ חיים המזרחי(סידי חיים),

 ר׳ חיים לשקר, ר׳ חנניה הכהן (ר׳ אמיניה כוהין),

 ר׳ יהודה בן־באבא, ר׳ יהודה בן־ישראל הלוי (מוואלין תאסאבראנט),

 ר׳ יהודה וראובן (באבא יהודה ורוביז),

ר׳ יהודה זבאלי (סידי בל־עבאס),

ר׳ יונה דאוודי, ר׳ יוסף באג׳איו, ר׳ יוסף פינטו מוארזאזאת,

 ר׳ יחייא בן־יחייא (סידי קאדי חאז׳ה), ר׳ יחייא לחלו (אבאר),

ר׳ ימין צבאח, ר׳ ינאי מול למכפייא, (איית בו־חלו או תאבוחאלות),

 ר׳ יעקב אשכנזי(מול אנמאי),

ר׳ יעקב ברדיעי, ר׳ יעקב נחמיאש, ר׳ יעקב רושדי, ר׳ יצחק בן־ וואליד,

 ר׳ יצחק ישראל הלוי (סידי מחמד אל־משזוז, סידי מחמד אל־מוכפי, מול אל בארז׳),

 ר׳ יצחק לוי, ר׳ ישראל אביחצירא, ר׳ כליפא בן־מלכא, לאלה מרים,

לאלה סול הצדיקה (סול חשואל או סוליכה),

לאלה סעדה בנת־אשקלוח (סעדה בנת אשקלך),

 לאלה רבקה מבני משה(סידי בל־עבאס),

מוואלין אל־גומרא, מולאי איגגי, מולאי אינגירד, מולאי תאמראן, מול אזאדה,

מול אז׳בל אל־כביר(מול אז׳בל אל־כדאר),

מול אל־בית, מול טרייא, מול תימחדארת (נוואדאיין),

ר׳ מכלוף בן־יוסף (סידי מול אל־קנטרה),

ר׳ מכלוף בן־יוסף אביחצירא (באיו),

ר׳ מסעוד (סידי מוחמד עבוד), מערת אופראן,

ר׳ מרדכי תורג׳מן,

ר׳ משה בן-זוהרה (מולאי תוואבית)

ר׳ משה כהן(מול אמגדול או סידי סדיק),

 ר׳ משה מימון (סידי מימון או סחיב אל־ג׳נון),

 ר׳ ניסים בךניסים, סידי אברהם, סידי יעקב(סידי יעקוב),

סידי מוסא (סידי מוסאם),

סידי משה(סידי מושי),

 מידי סייד, ר׳ סלימאן אבאיו, ר׳ סעדיה דאדס (ר׳ סעדיה דאטסי),

ספר תיסליט, ר׳ עמרם בן-דיוואן, צדיק אזרו, קאייד אל־גאבא (סייד אל־יהוד),

ר׳ רפאל אנקאווה, ר׳ רפאל הכהן (מול אשבארו),

ר׳ שאול הכהן (ר׳ שאוויל),

ר׳ שלמה בךלחנס (מול אסגין),

ר׳ שלמה עמאר, ר׳ שמעון כהן (סידי איכרכורן או תיקי אל־בור) ותוקשושת.

קדושים שיהודים ומוסלמים טוענים לבעלות עליהם נכללים שלושים ושישה קדושים

בקבוצה של קדושים שיהודים ומוסלמים טוענים לבעלות עליהם נכללים שלושים ושישה קדושים:

סידי מול ברז

סידי מול ברז

ר׳ אברהם בךשוקרון(סידי מוחמד בן־שוקרון),

 אירהיר איזיד,

 ר׳ דאווד כהן(סידי מוחמד סאהליי או סהול),

חזן די תירהרמין,

 ר׳ יוסף ק־שמעיה (סידי יוסף אל־ חאג׳),

 ר׳ יוסף הגלילי,

ר׳ יחייא בן דוסה (סידי יחייא בן יונס),

ר׳ יחייא בן־יוסף (סידי סייאח)

ר׳ יצחק בךסלימאן,

 לאלה ספיה,

לאלה קאפיה,

לאלה תאקרקוזת,

מולאי יעקב,

 מולאי סדרה,

מולאי תאביה,

מול בגי בגי(סידי בו איברירהאן),

 סידי אירהרם נדוידהן(סידי איגרם אידוויד),

 סידי בו־דהב (סידי בו־אדהם),

 סידי בו־לאנוואר,

סידי בועיסא וסלימאן,

 סידי בליוט,

 סידי בראהים (סידי ברהאם),

 סידי הארון,

סידי חמאד אל־כאמל,

 סידי מהאסר,

 סידי מוחמד ובלקאסם,

 סידי מוסא וסאלח,

 סידי מכלוף,

סידי עבוד,

 סידי פתאח בן־סלימאן,

 סידי רגית (סידי רהית),

סייד אל מרהירהא (סידי עבד אל־מאלכ),

 ר׳ עלי בן־יצחק,

צדיק קלעה אל־מגונה,

 קבור שו ור׳ שלמה בר־ברירו.

היהודים, כאמור, ביקרו אצל קדושים מוסלמים הן בגלוי והן בסתר, כשהמוסלמים לא אפשרו להם להיכנס, אך אין ספק שהיקף התופעה קטן מזה הקיים בקרב המוסלמים לגבי קדושים יהודים. יחד עם זאת, מעטים מאוד המקרים בהם לא מייחסים היהודים ״מסורות״ יהודיות כל שהן לגבי אותם קדושים מוסלמים. עצם סיפוח קדוש יהודי על־ידי המוסלמים כשיהודים המשיכו להעריץ אותו קדוש, וכן התערבותם של מוסלמים בקרב מבקרים יהודים אצל קדוש יהודי, עוררו מגמה זו. זוהי אחת התוצאות של קיום משותף במשך מאות בשנים.

הערות המחבר : וואנו מביא 31 קדושים שיהודים ומוסלמים טוענים לבעלות עליהם, מהם עשרים ושניים נכללים ברשימתנו זו, ותשעה נמצאים ברשימה הקודמת של קדושים יהודים שהמוסלמים מעריצים אותם. לאלה תאקרקוזת מופיעה אצל וואנו בין קדושים מוסלמים שיהודים נזקקים להם. אין ספק שמחקר יסודי על קדושים השייכים לקבוצה זו יגלה, כמו בבדיקה שערכנו לגבי ר׳ דניאל השומר אשכנזי, שרובם ככולם יהודים.

            הדבר נכון גם לגבי קדושים ששתי הקבוצות טוענות לבעלות עליהם והקבורים באיזור מוסלמי.

            יש לבדוק לפי דעתי השפעות בינרתיות במישור זה. אציין כאן מקרה מעניין ולא ידוע הקשור לר׳ שלום מויאל, רב מרוקאי שיצא בשליחות רבנית לברזיל ונפטר שם במנאוס ב־1910. הוא נהפך לקדוש ונערץ הן על־ידי הנוצרים, הרואים בו קדוש משלהם, והן על־ידי היהודים. והנה עדות של נשיא הקהילה היהודית במנאוס ושל החזן ומנהל בית־הספר המקומי, במכתב ששלחו לסגן השר א׳ מויאל נ־ 7.10.1976 יחד עם תמונות של הקבר:

"… Cumpre-nos informar-lhe o seguinte:

Rav Muyal encontra-se sepultado no Cemitério Público de Manaus desde 1910 Naquela época ainda nao havia cemitério israelita e foi providenciado um muro para separar seu túmulo dos demais. Com o passar dos anos a sepultura de Rav Muyal tem sido venerada pelo povo da nossa cidade como a de um santo, estando sempre repleta de flores, velas, pedras, etc…, como prova de promessas e grabas alcanzadas, inclusive com lápide inscrita em volta de seu túmulo, como mostram as fotos anexas. Com a aquisi^áo do cemitério judaico, foi nosso pensamento transladá-10 para junto aos nossos e ficamos temerosos e passiveis de enfrentar problemas, nao sob o ponto de vista legal, porém sob o aspecto social do povo de Manaus, que poderia ofender-se de varias maneiras, com a disc1imina?ao do local do túmulo, por eles táo venerado. Acharaos por bem conservá-lo onde se encontra atualmente. Parece-nos, inclusive, uma bengao divina a permanencia da sepultura de Rav Muyal em nossa cidade, onde os que professam a religiao judaica sao bem queridos pelo povo, sem nunca ter havido problemas, já que os. israelitas possuem inclusive um santo popular, venerado por todo o povo de Manaus em seu Cemitério Público."

היהודים ביקרו אצל קדושים מוסלמים בטנג׳יר אצל לאלה ג׳מילה, סלע גדול ליד חוף הים, שם ביקרו נשים יהודיות עקרות יחד עם נשים מוסלמיות: בסאלי אצל סידי בל עבאס ואצל סידי בו־חאחה; ברבאט אצל מולאי אל־מקי בן־מוחמד, סידי עלי בו־ארחה וכן אצל סידי מכלוף, יהודי שהתאסלם ונהפך לקדוש אצל המוסלמים: בקצר אל־כביר אצל סידי עלי בו־גאלב, וליד צפרו במעיין של סידי אלי בו־סרין: באימידר, באטלס המערבי, הלכו היהודים לסידי אל־קוש ובעמק אנסגמיר, באטלס המזרחי, הירשו המוסלמים ליהודים לבקר אצל סידי עאייש רק מאז הכיבוש הצרפתי; בפלוש, ליד דבדו, ביקרו היהודים אצל סידי עלי בלקאסם: באלואנה, באותו איזור, אצל סידי עבד אלמאלכ, ובתמימי, צפונית לתאפילאלת, אצל מולאי בראהים בן בו־ללאל. אצל הקדוש סידי רחאל ביקרו היהודים בסתר כי המוסלמים לא נתנו להם להיכנס.

אחת המסורות היהודיות קושרת את הקדוש למשרת מוסלמי המשמש כשליח או כעבד של הקדוש, לפי הטרמינולוגיה המקובלת. עבד זה מלווה את הקדוש בכל נסיעותיו ודואג לצרכיו והוא קשור לאדונו בכל נימי נפשו. לפעמים הוא העד היחיד בשעת פטירתו של הקדוש, כמו במקרים של ר׳ דוד ומשה ור׳ חיים בן דיוואן.

היחסים בין היהודים והמוסלמים בפולחן הקדושים-יששכר בן עמי

 

Asilahבהרבה מקרים מתגלה הקדוש היהודי על־ידי מוסלמי שמודיע על כך לקהילה היהודית. המוסלמי יכול למצוא ציון של קדוש יהודי בשעה שהוא חורש את המקום, או שהקדוש מתגלה למוסלמי בחלום, או באמצעות מעשה פלאי אחר כמו עמוד אש על קבורתו או פתילים דולקים מתחת לאבן. גילוי זה של הקדוש על־ידי מוסלמי או נוכחות המוסלמי בשעת פטירת הקדוש מאפשר לו הרבה פעמים להיות השומר על מקום הקבורה של הקדוש, מעמד המקנה לבעליו זכויות מסוימות העוברות בירושה. ר׳ סעדיה דאדס, לפני מותו, מבטיח לנער מוסלמי הנמצא לידו שיגן עליו וממנה אותו לשומר מקום קבורתו, הוא וצאצאיו אחריו.

בקברי קדושים רבים היה שומר מוסלמי, כמו למשל אצל ר׳ אברהם כהן, ר׳ אברהם מכלוף בן־יחייא, ר׳ דוד־ אלשקר, ר׳ דוד בן־ימין, ר׳ דוד ומשה, ר׳ חביב המזרחי, ר׳ חיים בן־עטר, מולאי איגגי, ר׳ מכלוף בן־יוסף אביחצירא, ר׳ משה כהן, ר׳ סעדיה דאדס, ר׳ עמרם בן־דיוואן ור׳ שלמה בךתאמצות.

הערות המחבר :  ראה סיפורים מס׳ 3.34, 3.39, 1.117, 2.157. 1.169, 3.369, 1.472 ו־5.562 וכן סיפור מס׳ 4.369 על מוסלמיה השומרת בביתה על חדר של קדוש יהודי (ללא שם) שהתגלה לה בחלום.

            היתה קיימת תרומה קבועה שהמבקרים שילמו לשומר, וכנראה היו מקרים של סחטנות. לכן כאשר מינה ר׳ סעדיה דאדס את המוסלמי לשומר קברו ציווה עליו שיקבל מכל יהודי רק דירהם אחד ולא יותר.

 השומר היה מקבל סעודה וכן כסף מהמבקרים. בדרך כלל זכות זו היתה עוברת מדור לדור ובני השומר היו ממשיכים בתפקיד אביהם. מסורות רבות קשורות לשומרים המוסלמים שהיו עדים למעשי הניסים של הקדושים היהודים. שומרו המוסלמי של ר׳ חיים בן־עטר היה שומע בלילה את הקדושים קוראים תהילים וכתוצאה מכך החל לשמור על כשרות: אצל ר׳ דוד ומשה היה שומר מוסלמי שנדר לשמור כל הזמן על הקדוש. הנדר נעשה לאחר שהמוסלמי פגע בקדוש באומרו ״תראו כמה יהודים, אוי ואבוי״, כשראה אלפי יהודים בהילולה, והתעוור. השומר היה מטפל באנשים בעת ביקורם. בשאר הימים היה דואג לאחזקת המקום. במקומות שלא נתנו ליהודים רשות להיכנס מפני שהמוסלמים טענו לבעלות על הקדוש או מפני שהקדוש היה קבור במקום השייך למוסלמים, היו היהודים נותנים לשומר המוסלמי את מתנותיהם לקדוש או נרות כדי שידליק בשמם ליד קברו.

כך היה המצב עם ר׳ דוד אלשקר לפני שהיהודים קנו את הפרדס, שבו היה קבור, מבעליו המוסלמי. השומר גם היה מסתובב בין המבקרים ומדריך אותם: לאשה עקרה יעץ שומרו של ר׳ אברהם כהן שתשים על גבה אבנים שמעל הקבר, ואחרי שנה היא ילדה; לאשה שפחדה בראותה שלוש זיקיות על הקיר בחדרו של ר׳ שלמה בן־תאמצות, הסביר השומר שהזיקיות הן כמו הצדיקים ואין מה לחשוש מהן: השומר של ר׳ חביב המזרחי לא היה מרשה ליהודים להיכנס לקבר ללא טבילה. הקדוש גם דואג לצורכי שומרו ומולאי איגגי נענה לבקשת שומרו ודאג שיהיה לו כבש כדי לחגוג חג מוסלמי חשוב. מלבד היותם שומרים של קברים קדושים יהודים מילאו המוסלמים תפקידים רבים נוספים במסגרת הביקורים של היהודים אצל הקדושים ובעיקר בימי ההילולה.\כאשר המקום בו היה קבור הקדוש היה באיזור מסוכן או באיזור מוסלמי מובהק, כמו קבריהם של ר׳ יהודה זבאלי, ר׳ יחייא לחלו וסידי בועיסא וסלימאן, היו היהודים שוכרים ערבים עם נשק לליווי עד המקום. 

למקומות שהגישה אליהם היתה אפשרית רק בבהמות היו היהודים שוכרים בהמות מהמוסלמים. לכל פעולות הבנייה שנעשו ליד הקבר של הקדוש כמו בניית מציבה, חדרים, בית־כנסת, כביש גישה למקום וכד, היו היהודים לוקחים פועלים מוסלמים מהסביבה כדי לבצען.  לפעמים בנו המוסלמים בעצמם בתים ליד קבר הקדוש, או הקימו אוהלים, והשכירו אותם למבקרים היהודים.

בהילולות הגדולות אצל הקדושים המפורסמים היו המוסלמים מהסביבה פעילים מאוד ודאגו לספק ליהודים בהמות לשחיטה, עצים לבישול, מים ומצרכים שונים במשך כל תקופת שהותם במקום.  עסקיהם עם היהודים תרמו לשיפור מצבם הכלכלי והמוסלמים נהנו מימים אלה וציפו להם במשך כל השנה. היהודים היו שוכרים עוזרים מוסלמים לימי ההילולה, גם באופן פרטי וגם על־ידי ועד הקדוש במסגרת הפעולות הכלליות, כמו טיפול בעורות של הבהמות שנשחטו.

המוסלמים שימשו גם כשליחים בין חכמי ארץ ישראל והקדושים: ר׳ דוד בן־ברוך ור׳ יהודה וראובן החזירו שליחים מוסלמים ממרוקו לארץ ישראל בן רגע עם כיכר לחם חמה בידם: גם ר׳ מכלוף בן־יוסף אביחצירא העביר את שליחו המוסלמי בן רגע לפאס בהזכירו את השם המפורש.

המוסלמים פנו לקדושים היהודים, במיוחד למפורסמים שביניהם, מסיבות שונות אך בעיקר למטרות ריפוי. בדרך כלל באה הפנייה לקדוש היהודי לאחר שהקדושים המוסלמים לא הועילו. הם באו לקדוש היהודי בעצמם, או יחד עם מכרים יהודים. או שביקשו מיהודים לשטח בשמם את בקשתם בפני הקדוש.

היחסים בין היהודים והמוסלמים בפולחן הקדושים-יששכר בן עמי

Asilah

מסורות רבות מספרות על ריפוים של מוסלמים על־ידי קדושים יהודים.  במקרה זה, כמו אצל היהודים, קושר הנס את המוסלמי או את משפחתו לקדוש והם באים אחר־כך כל שנה ושוחטים לכבוד הקדוש. את השחיטה נהגו הערבים לעשות בחוץ ולקחת את הבשר לעצמם או שהביאו את הבהמה לשוחט היהודי ותרמו את הבשר ליהודים.

אצל ר׳ עמרם בן דיוואן היו מבקרים מוסלמים רבים  וגם הם נהגו לזרוק ארגזים של נרות לתוך מדורת האש שליד קבר הקדוש; מוסלמי שהבריא שם משיתוק קפץ מתוך שמחה לתוך האש בלי שיקרה לו דבר. נתן לצדיק את קביו ונישק את אבני הקבר: הרבה שחיטה ושמונים ק״ג חיטה הביאה לקדוש משפחתה של ערביה עקרה שילדה בזכותו! ערבי שנזכר בר׳ עמרם כשהשתתף במלחמת הודו־סין הבטיח להביא לו כבש כל שנה לשחיטה אם יחזור בריא הביתה, וקיים את נדרו: ערבי אחר שנדר נדר היה לוקח יהודים חינם במכוניתו מהעיר לקבר הקדוש. מוסלמיות עקרות ילדו בזכותם של ר׳ דוד הלוי דראע, ר׳ יחייא לחלו ומול תימחרארת; ר׳ אהרן הכהן מדמנאת ריפא ילדה עיוורת בהעבירו ידיו על עיניה: מוסלמי שסבל ממחלת רוח והבריא בזכות ר׳ דוד הלוי דראע החל מאז לאסוף תרומות עבור הקדוש: ר׳ אברהם כהן מרפא מוסלמי משותק, ור׳ דניאל השומר אשכנזי מרפא את בנו של השייך שהיה סובל ממחלת הנפילה.

הערת המחבר :   לא תמיד ראו המעריצים בעין יפה שמוסלמים שוהיס ליד קבר הקדוש, ולא הרשו להם למשל לישון ליד הקבר. אינפורמנט מסר לי שנתנו למוסלמיה עקרה לשים את חגורתה ללילה על הקבר של מול תימחדארת, אך לא הרשו לה לישון ליד הקבר.

המוסלמים פונים לקדוש היהודי גם בגלל סיבות אחרות שאינן קשורות לריפוי. קאדי מבקש מר׳ חנניה הכהן שיעזור לו למצוא את השפחה שהלכה לאיבוד, והשפחה חוזרת באותו לילה: אחר פונה למול תימחדארת שיעזור לו למצוא עז לשחיטה בחגם הגדול של המוסלמים, ובדרכו חזרה הביתה מתקרבת אליו עז והוא לוקח ושוחט אותה: לאחר ששומרו המוסלמי של מולאי איגגי פנה לקדוש עם בקשה זהה, פגש בדרך אדם שנתן לו כבש באומרו שזהו הכבש שלו לחג: מוסלמי ביקש עזרה מר׳ סעדיה דאדס מפני שסוסתו היתה ממליטה וסייחיה היו מתים והקדוש נענה לבקשתו.

הקדוש היהודי גם מציל מוסלמי או כפר שלם בעת צרה: שיך ערבי שאנשיו רדפו אחריו כדי להרגו, הסתתר מאחורי האבן של ר׳ דוד ומשה וניצל על־ידי הקדוש וכל שנה היה מביא שחיטה לקדוש: ר׳ פנחס הכהן הציל פעמים רבות את חייו של הפחה של מראכש: ר׳ מכלוף בךיוסף הציל מוסלמי כשאוניתו טבעה בים בדרך למכה; ר׳ ישראל מוריוסף הציל מוסלמי ששחט לו עגל כשהנחל עלה על גדותיו: ׳ בני שבט איית אל־עללא שחטו שור ליד קברו של ר׳ דוד הלוי דראע והקדוש הושיע אותם מהתקפת שבט אחר שבא לשדוד את הכפר: מוסלמים שבאו להתקיף את העיר תטואן ברחו בראותם אורות בבית־הקברות בו קבור ר׳ יצחק בן וואליד והמוסלמים בעיר הבינו שניצלו בזכות הקדוש: המוסלמים במקום ניצלו מהתקפת חיילי הפחה של מראכש בזכות איית אל־כהן.

כאשר מוסלמי בעל אמונה פונה לקדוש, יכול הקדוש לתת לו סימן שבקשתו תתמלא באותה צורה שהוא נותן סימן ליהודים: אצל ר׳ שלמה בן־לחנס היה ערבי בעל אמונה חזקה גורם ליציאת מים מקבר הקדוש כל פעם ששם את כובעו על המציבה, והאנשים היו מצטופפים מסביב ולוקחים מן המים ומורחים בפניהם.

המוסלמים במרוקו נהגו לפנות ליהודים ולחכמיהם כל פעם שנתקלו בתופעה יוצאת דופן שלא ידעו להסבירה או לפתור אותה. היתה להם אמונה שהיהודים, בזכות קדושיהם, מסוגלים למצוא הסבר או פתרון לאותה תופעה.  כשרגלו של גמל שקעה באדמה ולא יכלו להוציאה, קראו בעליו ליהודים וכאשר חפרו את המקום והרימו את רגליו של הגמל מצאו אבן עם תאריך קבורתו של ר׳ אברהם אווריוור:  ר׳ אבא אביחצירא פירש את המשמעות של שתי אבנים רוקדות שראו שני מוסלמים בנהר בלי שהיתה רוח, כשבע שנים של רעב ומלחמה ושבע שנים של שפע אחריהן:  בעת מלחמה היו המוסלמים מרשים ליהודים לבקר אצל סידי מוחמד ובלקאסם ואף היו קוראים להם שיכנסו ויתפללו לקדוש.

היחסים בין היהודים והמוסלמים בפולחן הקדושים-יששכר בן עמי

MoulayIghi2

במיוחד פנו המוסלמים ליהודים בעת בצורת, מתוך אמונה שרק היהודים יכולים להצילם מבצורת. לאחר שהיו מתפללים ומקיימים את כל המנהגים הקשורים בבקשת גשמים,  היו מבקשים ואפילו דורשים מהיהודים שיפנו לקדושיהם ויתפללו לגשם.  במקרה של סכסוך בין יהודי למוסלמי היו הצדדים פונים לקדוש היהודי שישמש כשופט והיו נשבעים ליד קבר הקדוש: מוסלמי ביקש מיהודי, שסירב לשלם לו בעד עזים שקנה ממנו שילכו להישבע ליד קברו של מול תימחדארת. בלילה הופיע הקדוש ליהודי בחלום וציווה עליו להחזיר לערבי את הכסף ולהתנצל לפניו, והזהיר אותו שלא יישבע על קברו סתם: מוסלמי שהסתכסך עם יהודי בענייני חוב, קבע להיפגש איתו ולהישבע ליד מולאי מאתיל. הערבי הגיע לחדר של הקדוש ראשון וראה שם נחש והבין שהקדוש מגן על היהודי ולא מעוניין שהוא יישבע. הוא חזר בו והציע ליהודי פשרה בלי שיישבע.  גם בסכסוכים בין שני ערבים פנו לפעמים לקדוש היהודי ונשבעו ליד קברו:  בתארגלי נשבעו הערבים ב״באיו״, זהו ר׳ מכלוף בז־יוסף אביחצירא,  ובתאביה היו שמים את היד על קברו של מול תימחדארת ונשבעים.

היה נהוג לפנות לקדוש גם בעודו בחיים במקרה של סכסוך, והחלטותיו התקבלו ללא היסום על־ידי הצדדים, גם מתוך כבוד וגם מתוך פחד מקללתו. מפורסמים במיוחד במישור זה היו ר׳ יהודה בן־עטר ור׳ רפאל אנקאווה. שניהם שימשו שופטים בעניינים של יהודים שלקחו כסף מערבים וסירבו להחזיר את חובם. הערבים פנו לחכם היהודי לאחר שכל הערכאות — הפחה, הקאדי ואף המלך — פסקו נגדם. לאחר שמיעת הצדדים פסקו החכמים הדגולים לטובת הערבים וציוו על היהודים להחזיר לערבים את כספם.

הניסים שחוללו הקדושים היהודים עוררו אצל המוסלמים יחס של כבוד כלפיהם, והקשרים עם היהודים במתן שירותים להמונים שבאו להשתתף בהילולות הגדולות, חיזקו עוד יותר רגשות חיוביים אלה. מוסלמים שעברו ליד קבר של קדוש יהודי סרו בהרבה מקרים אליו, נישקו את הקבר והמשיכו בדרכם.

ביטויים רבים מאפיינים את יחס הכבוד וההערצה לו זוכים קדושים יהודים מצד מוסלמים: לאחר שמצא את השפחה האבודה בזכות ר׳ חנניה הכהן, אמר הקאדי שאין כמו האלוהים של היהודים: על מול תימחדארת אמרו מוסלמים שהוא קדוש אמיתי ובירכו את היהודים שאלוהים יגמול להם באושר, בשם אלוהים ובשמו היקר של הקדוש: מוסלמי אמר על ר׳ סלימאן אדיין שהוא בעל ברכה; לאחר שר׳ רפאל אנקאווה שפט לטובתו ולא הסכים לקבל את התשלום שהציע לו, הכריז מוסלמי שר׳ רפאל הוא שליחו של ה׳ והיה נשבע ש״אין אלוהים זולת אללאה ואדוננו רפאל הוא שליחו״; מוסלמים היו מברכים יהודים בדרך אל ר׳ ישראל כהן שאלוהים יעזור להם.

היו מוסלמים שסיגלו לעצמם אורח חיים קרוב לזה של היהודים. אמנם מחקרנו לא העלה מקרים של גיור מוסלמים, והיהודים לא היו מעוניינים בכך, אבל מסורות אחדות מספרות על מוסלמים שהחלו להתנהג כיהודים, ובעיקר הפסיקו לאכול מזון טרף, בעקבות נס שחולל קדוש יהודי. כך עשה השומר הערבי שהיה שומע בלילה קולות של אנשים הקוראים תהילים בבית־הקברות בסאלי, שם קבורים ר׳ חיים בן־עטר, ר׳ חיים טולידאנו, ר׳ דוד בן־שאפת ור׳ רפאל ביבס: מוסלמי שמול תימחדארת נענה לבקשתו בא למחרת להודות לקדוש ולהדליק נרות ליד קברו.

מוסלמים בעלי מעמד ובעלי תפקידים שנוכחו בזכותו של קדוש יהודי מסוים או שנס קרה להם בזכות אותו קדוש, היו מטים חסד מיוחד ליהודים ותורמים תרומות לקדוש, הן בדרך של בניית כביש או שיפור המקום והן בדרך של תרומות קבועות ביום ההילולה, כגון חיטה, שמן ובהמות לשחיטה. המושל המוסלמי של האיזור בו קבור ר׳ דוד ומשה נהג לשלוח להילולה של הקדוש ארבעה כבשים. הגדיל לעשות בעניין זה הפחה של מראכש, אל גלאוי, שהיה מבקר לפעמים בקברי קדושים, כמו ר׳ חנניה הכהן ומולאי איגגי, ושולח תרומות לקדושים.

מספר קדושים זכו להכרה והערצה מצד העם והמושלים המוסלמים עוד בחייהם.  מספרים שהמלך עבד ארחמאן, שנגדו פרץ מרד בשנת תק״ץ (1830), בא לפני הצדיק ר׳ דוד בוסידאן, שהיה חי במכנאס, וביקש את ברכתו. ראה ר׳ יוסף משאש, אוצר המכתבים, כרך ג׳, מכתב מס׳ אלף תרכ״ד.על ר׳ חיים בוחבוט מסופר שהיו מכבדים אותו ואפילו הקאדי היה קם לכבודו. קשרים מיוחדים עם השלטונות המוסלמים היו לר׳ פנחס הכהן ולר׳ רפאל אנקאווה. ר׳ פנחס הכהן הציל מספר פעמים את הפחה של מראכש, אל גלאוי, מנסיונות התנקשות בחייו: כך הזהיר אותו לא לשתות קפה או חלב שבהם שמה השפחה רעל, לא לאכול אוכל שהורעל על־ידי כמה מעובדיו, לא ללכת להתפלל ביום שישי מסוים במסגד הכותובייא, שם זממו אנשי מלך מרוקו, שאיתם היה הפחה מסוכסך, להורגו, וכו׳.'ניסים אלה הקנו לר׳ פנחס הכהן מעמד מיוחד וכאשר היה מגיע לארמונו של הפחה, עמדו השומרים דום, כאילו בא המלך לארמון. הפחה היה יוצא בעצמו כדי לקבל את פניו, דורש בשלומו ונושק לו את הראש והידיים. לר׳ פנחס היה בארמון שטיח צהוב בשם ״אלקצא״, שעליו יושבים, והפחה בעצמו היה מושיט לו את השטיח כדי שיישב עליו. כאשר נכח בפעם הראשונה בזכותו של ר׳ פנחס, ביקשו הפחה שיבוא לגור במראכש ונתן לו במתנה את ביתו של ערבי עשיר כדי שיגור בו. כאשר נפטר ר׳ פנחס, שהה הפחה בצרפת וחזר במיוחד כדי להשתתף בהלוייתו. הוא גם ארגן ושילם הסעה ברכבת ובאוטובוסים לרבבות שבאו למראכש להשתתף בהלוייה.

ר׳ רפאל אנקאווה רכש את אמונם של המוסלמים באמצעות הניסים שחולל עוד בחייו והמשפטים שבהם פסק לטובת מוסלמים, לאחר שאלה הפסידו בערכאות המוסלמיות. הוא היה יושב עם המוסלמים ומתווכח איתם על דת. בהלוייתו ב־1935 בסאלי השתתפו אלפים רבים, וביניהם נכבדים צרפתיים, חיילים, מוסלמים, ובתוכם נציגו האישי של מלך מרוקו, וכן יהודים מסודרים לפי ערי מגוריהם.             

        לר׳ רפאל אנקאווה היו יחסים מיוחדים גם עם השלטונות הצרפתיים, ומסופר שהיה אפילו יועץ לבית המשפט הגבוה הצרפתי.

        כל המעשים האלה קרו לא מכבר, שכן ר׳ פנחס נפטר בשנות הארבעים של המאה הנוכחית. ראה סיפורים מס׳ 2.493 ו־3.493. הזהרותיו של ר׳ פנחס לפחה באו כתוצאה מכשרון הנבואה שלו או מחלום עם סבו ר׳ דוד בן־ברוך או עם ר׳ חנניה הכהן.

היחסים בין היהודים והמוסלמים בפולחן הקדושים

היחסים בין היהודים והמוסלמים בפולחן הקדושיםMoulayIghi2

ליד היחס של כבוד והערצה, נתקלים אנו גם ביחס של זלזול ובוז מצד המוסלמים כלפי הקדושים היהודים, ומסורות רבות סובבות סביב ציר זה. הפגיעה בקדוש יכולה להתבטא בגניבת דבר־מה מהמקום הקדוש, חרישת המציבה או עשיית כל מעשה אחר הפוגע בקדוש ובקדושת המקום. העונש הוא מיידי וביטוייו הם מוות או עונש גופני, כגון שיתוק או עיוורון, או נזק ברכושו של הפוגע, דהיינו בביתו או בצאנו. כדי להשתחרר מהעונש, על המוסלמי שחילל את הקודש לבקש מחילה מהקדוש, וכמעט בכל מקרה ייענה הקדוש להפצרותיו. לפעמים מספיק אם הוא מחזיר את החפץ הגנוב למקומו או שהוא מחזיר את המצב לתקנו, אך לרוב יש צורך להתנצל בפני הקדוש ולהביא לו מתנות, במיוחד שחיטה, כדי לפייסו. בהרבה מקרים, לאחר פגיעה בקדוש היהודי, פנו המוסלמים ליהודים שיבקשו מהקדוש רחמים עליהם, אבל לרוב באים בני משפחתו של הפוגע לקדוש ומתחננים, מביאים שחיטה ונודרים נדר להביא שחיטה כל שנה אם הקדוש יסלח לבן המשפחה שפגע בו וישחרר אותו מעונשו. אם אותו מוסלמי שפגע בקדוש יכול לבוא בעצמו, הוא יבוא כשידיו כפותות לאחור וסכין בפיו, כדי להראות כניעה מוחלטת, וישתטח ליד הקבר ויבקש מהקדוש סליחה. באותו זמן בני משפחתו מתחננים ועורכים שחיטה לקדוש.

הערת המחבר : הקדוש מעניש גם יהודים הפוגעים בו. ראה פרק ״היחסים בין הקדוש וחסידיו״. מעניין לציין שאינפורמנט אחד מסר שלא קורה דבר למוסלמים שגונבים מהקדוש, ושהם לא מפחדים מהקדוש. ראה סיפור מס׳ 3.334, שהוא יוצא דופן מבחינה זו. על נושא זה ראה: א׳ מרכוס, סיפורי עימות בין יהודים ובין מוסלמים, חיבור לשם קבלת תואר דוקטור לפילוסופיה שהוגש לסינאט האוניברסיטה העברית בתשל״ט, וכן מאמרו של אותו מחבר, ״מחלל הקודש נענש(א״ת 771)״ מחקרים באגדה ובפולקלור יהודי, מחקרי המרכז לחקר הפולקלור, כרך ז (בעריכת י׳ בךעמי וי־ דן), ירושלים תשמ׳׳ג, עמי שלז-שסו.

העונשים עוררו אצל המוסלמים רגש של פחד כלפי הקדושים היהודים ומסופר על קדושים רבים, כגון ר׳ דוד נחמיאש, ר׳ דניאל השומר אשכנזי, מול תימחדארת, ר׳ מרדכי תורג׳מן, ר׳ שלמה כהן גדול ואחרים, שהמוסלמים היו מפחדים מהם. עם זאת, פחד זה לא הרתיע רבים מלנסות לפגוע בקדוש היהודי.

על־פי המסורת נהרגו כמה קדושים יהודים על־ידי המוסלמים. חלקם נהרגו כשזכותם כקדושים היתה כבר ידועה, וחלקם נהפכו לקדושים אחרי מותם. הסיבות לרצח הקדושים היו שונות. ר׳ דוד הלוי דראע, ר׳ הלל הכהן ור׳ יצחק לוי נהרגו על־ידי שודדים שביקשו לשדוד את כספם; ר׳ דוד אביחצירא ור׳ יצחק אביחצירא שימשו כפרה ליהודים ונהרגו כדי להציל את יהודי המלאח שעמדו בסכנת השמדה. הם עמדו מול התותח ולא נהרגו, והיה צורך לקשור את ר׳ יצחק לקנה התותח ור׳ דוד למוסלמי, כדי להורגם: ר׳ עלי בן־יצחק החייה פרה שחוטה ששני מוסלמים התווכחו על חלוקת בשרה, וכשראו את מעלתו הרגו אותו וקברו אותו אצלם והקימו לו ציון:

 ר׳ ישראל כהן ור׳ שלמה בן־תאמצות נהרגו על־ידי המוסלמים מפני שסירבו לשכב עם מוסלמיות, וסול הצדיקה כיוון שסירבה להתחתן עם מוסלמי; ר׳ דוד בן־שאפת נהרג על־ידי מוסלמים ולכן נקבר מאחורי החומה של בית־הקברות במראכש: סידי סייד נרצח על־ידי המוסלמים ונקבר בבית־הקברות שלהם, אבל קברו התגלגל אחר־כך עד שהגיע לבית־הקברות היהודי; גם ר׳ שלמה כהן נקבר אצל המוסלמים לאחר שהרגוהו, אך יהודיה שהיתה חיה עם מוסלמי גילתה זאת ליהודים ובזכותו חזרה לחיק היהדות: בנת אל־חמוס הקריבה את עצמה בכך שהודתה שמסרה יין למוסלמים כדי להציל רבנים שהתאכסנו אצלה. המוסלמים הרגוה והיא נהפכה לקדושה: ר׳ מרדכי בן־עטר ור׳ מרדכי בן־סאל היו פייטנים בעלי שם, והשולטן ציווה עליהם לקרוא למתפללים המוסלמים מראש המסגד. שניהם קידשו את ה׳ וקפצו לחצר ומתו, וקברו אותם זה ליד זה. על ר׳ דוד ומשה קיימת מסורת ששודדים מוסלמים רצו פעם להרוג אותו. הוא ביקש מהם שיתנו לו קודם לרדת מהפרד, וברגע שירד, נעלם וניצל: ר׳ שלמה בן־יצחק התנבא שימות ביום חג של מוסלמים, והיהודים עשו סידורים מיוחדים, כדי להביא אותו בסתר לקבורה בבית־הקברות היהודי, כיוון שהמוסלמים רצו לקחת את הקדוש ולקבור אותו אצלם. קדוש נוסף שנרצח בפאס היה ר׳ משה הכהן.

לא פעם העמידו המוסלמים את הקדוש בעודו בחיים למבחן כדי לעמוד על זכותו. ר׳ שאול נחמיאש הוכנס על־ידי השולטן לחדר אריות וכאשר ליטף כל אריה ואריה ודבר לא קרה לו, הבין השולטן שהוא באמת חכם וקדוש: ר׳ יצחק בן־שאפת נצטווה על־ידיאחיו של המלך להביא לו תה לשתות ואוכל לאכול כאשר היו בשדה, והקדוש הגיש לו את מבוקשו. התברר אחר־כך שהתה והאוכל נעלמו באותו יום מארמונו של המלך והדבר עורר עוד יותר את פליאתו של אח המלך.

היחסים בין היהודים והמוסלמים בפולחן הקדושים-יששכר בן עמי

הערצת הקדושים 001

הפגיעה בקדוש החי היא מעשה חמור, ולרוב משלם הפוגע בחייו על המעשה. כל ערבי, שנתן מכה לדוד בן־ברוך בעודו ילד, נפל על המקום ומת, וכך ידעו על זכותו של הילד:

גנב שנכנס בלילה לביתו של ר׳ יוסף פינטו והפריע לקדוש בלימודיו, נשאר ממנו רק הראש, ועד היום ראש זה תלוי באותו מקום: השומר המוסלמי, שהלשין על ר׳ עמרם בן־דיוואן ובנו ר׳ חיים, ומסר על נוכחותם במערת המכפלה, ראה את זעמם של הערבים מופנה נגדו, כאשר לא מצאו את ר׳ עמרם ובנו, והתנקמו בו במקום: כאשר ר׳ יעקב בן-סמאנה ערך קניות בשוק, ומוסלמי לקח ממנו יותר כסף מהמגיע לו, הפעיל הקדוש את כוחו, וחינא עפה למעלה, וחצילים הפכו לאבנים, והרביצו למוסלמי.,

אחת הצורות השכיחות של חילול המקום הקדוש היא גניבת דברים מהמקום. פגיעה בכל חפץ, עצם או בעל־חיים הנמצא בסביבת הקבר, והנחשב לרכושו של הקדוש, מהווה פגיעה בקדוש. מוסלמים שגנבו נרות מקבריהם של ר׳ אברהם מכלוף בן־יחייא, ר׳ דוד ומשה ומול תימחדארת, ראו את הנרות הופכים לנחשים, והשתחררו מהם רק לאחר שעשו שחיטה: שיתוק קיבלו מוסלמים שגנבו נרות מקבריהם של ר׳ יחייא לחלו ושל מול תימחרארת ומוסלמי אחר, שלקח נרות וחפצים יקרים אחרים מעל קברו של ר׳ דניאל השומר אשכנזי, התעוור והשתתק: עיוורון פגע גם באחר שלקח נרות אצל אייה אל־כהן: ר׳ ישראל כהן הכניס רוח שטות במוסלמים, שכיבו נרות מעל קברו ולקחו אותם: מוסלמי שגנב נרות מר׳ יחייא לחלו, נבלע על־ידי האדמה ורק ראשו נשאר בחוץ: אחר מת וביתו נהרס, לאחר שגנב נרות מעל קברו של ר׳ יעקב נחמיאש: מוסלמי שגנב דלת מחדרו של ר׳ סלימאן אבאיו לקה בשיתוק: מוסלמי שלקח את הרימונים של ספר תיסליט נתקף שיתוק ומת.

גם גניבת תכשיטים ודברים אחרים, שהיהודים היו משאירים על הקבר כדי שישאבו מקדושתו של הקדוש, מהווה פגיעה בקדוש וגורמת לעונש. מוסלמים שגנבו טבעות מעל קברו של ר׳ דוד ומשה התעוורו, והבריאו רק לאחר שהביאו שחיטה וביקשו סליחה מהקדוש: רועי צאן שגנבו צמידי זהב מעל קבריהם של ר׳ דוד ומשה ור׳ יצחק אביחצירא, השתתקו יחד עם צאנם, והשתחררו רק לאחר שנשחטו שני כבשים:" מוסלמי שלקח בגדים מעל קברו של ר׳ מרדכי דיין התעוור.

הבהמות המיועדות לשחיטה לכבוד הקדוש הן רכושו ואסור לנגוע בהן. ערבים, שגנבו כבש ופרה, שהיו מיועדים לשחיטה לספר תיסליט, נענשו והשתחררו לאחר שנדרו לקיים כל שנה שחיטה לכבוד הספר הקדוש.

הפוגע בקבר הקדוש ובסביבתו ייענש על מעשיו. מסורות רבות מספרות על מוסלמים שהשתינו על קבר ונענשו. מוסלמים שהשתינו על קבריהם של ר׳ אליהו דהאן, ר׳ אלעזר הכהן מתאגאנת ור׳ דניאל השומר אשכנזי, שלמו בחייהם: אחרים, שפגעו באותה צורה בקבריהם של ר׳ אברהם עבו בךיחייא, ר׳ דניאל השומר אשכנזי, ר׳ יחייא לחלו, ר׳ יצחק ישראל הלוי ור׳ עמרם בן-דיוואן, קיבלו שיתוק; ר׳ סלימאן אדיין, הכה את רגליו של מוסלמי שהשתין על קברו, ור׳ שלמה כהן העניש מוסלמי שרצה להשתין על אנשי חברה שעל שמו, שקראו ולמדו את הזוהר: מוסלמיה ובניה, שעשו את צרכיהם ליד ביתו של ר׳ יהודה בן־באבא וסירבו לנקות את המקום, שילמו בחייהם וגם צאנם נחטף על־ידי שודדים.

מוסלמים החורשים את המציבה של הקדוש נענשים. אחד נפטר, כאשר חרש ושבר את מצבתו של ר׳ אלעזר הכהן, ואחרים השתתקו כאשר חרשו ליד קברי ר׳ אברהם דרעי ור׳ אברהם מכלוף בן־יחייא: ר׳ אליהו התגונן נגד אלה שבאו לחפור, כדי להעביר את מצבתו לבית־קברות אחר, וכל פעם שהמוסלמים חרשו, מקושיהם נדבקו במקום. הם הצליחו להעביר את המציבה רק כאשר ראש הקהילה קיבל מהשלטונות סכום כסף, תמורת הסכמתו להעביר את המציבה.

קדושה מיוחדת מיוחסת לעץ או עצים ליד קבר הקדוש, ולכן נענש כל הנוגע בהם: מוסלמים נהרגו לאחר שחתכו חתיכות או גזרו ענפים מהעצים שליד ר׳ דניאל השומר אשכנזי, מול תימחדארת ור׳ משה ויזמן; אצל ר׳ עמרם בן-דיוואן נשלחו מוסלמים על־ ידי השריף, כדי לחתוך את העץ של הקדוש, וכולם נפגעו — אחדים איבדו ידיים, אחרים רגליים, ואחרים מתו; ר׳ אברהם אזולאי הופיע בחלום למוסלמי, שקטף את ה״דום״ שליד מצבתו ונפגע, ואמר לו להחזיר את השיח ולעשות שחיטה. הוא החזיר את השיח, עשה סעודה לכל המלאח והבריא. גם על המעיין של הקדוש יש להתייחס ביחס של כבוד, וערבי שקפץ למעיין של ר׳ אברהם אווריוור כדי לשחות, לא חזר יותד.

הסביבה הקרובה של קבר הקדוש מקודשת ואין לבנות בה בתים או לתת לצאן לרעות שם. אסון קרה לבנו של אדם ששלח את בנותיו לרעות את הצאן ליד הקבר של איית אל־כהן; שתי הפרות של מוסלמיה מתו, לאחר שלקחה אותן לרעות ליד קברו של ר׳ אלעזר הכהן, וכבשים שרעו ליד קברו של ר׳ דוד דנינו, נשתתקו והשתחררו רק לאחר שבעליהן עשו שחיטה לקדוש: אם נותנים לכבשים לרעות על ההר של ר׳ יעקב נחמיאש, לא עובר יום לפני שהאחראי וביתו נעלמים. ערבי רצה לבנות בית ליד ר׳ דניאל השומר אשכנזי. הבית נהרס והוא נפטר.

היחסים בין היהודים והמוסלמים בפולחן הקדושים- יששכר בן עמי

הערצת הקדושים 001

כל מעשה או יחס של זלזול או חוסר כבוד כלפי הקדוש ומקום קבורתו גורמים לעונש. מוסלמי שהבטיח שחיטה לר׳ סעדיה דאדס, לאחר שהקדוש נענה לבקשתו, הביא לו פחות מהנדר שנדר, וסוסתו וסייחה מתו: מוסלמיה עקרה שהתרחצה על קברו של ר׳ דניאל השומר אשכנזי קיבלה שיתוק בכל גופה: כאשר תהלוכת חתונה עברה ליד ר׳ עמרם בן־ דיוואן, והחוגגים צחקו על הקדוש, מיד קיבלו שיתוק. הם השתחררו והחלו לזוז רק לאחר שבני המשפחה עשו שחיטה וביקשו רחמים מהקדוש: מוסלמי שהשתולל ליד קבורתו של ר׳ עמרם, גבו התעקם, והוא הבריא רק כשהוריו שחטו כבש לקדוש. בחור שזלזל במול תימחדארת הוכה על־ידי הקדוש בעיוורון ואלם ולאחר מכן נפטר, על אף בקשותיה של אמו לקדוש; מוסלמי שהגיע לר׳ דוד ומשה ואמר משהו נגד החוגגים, התעוור, והבטיח להביא לקדוש כל שנה שתי חבילות עצים ביום ההילולה: שריף שגדף ביהודים שהם מרבים להלל את ר׳ דוד הלוי דראע,.. נפגע והתחיל להשתין ללא הפסקה. הוא ביקש מהיהודים שיפנו לצדיק ויבקשו רחמים עליו. הם שחטו, והוא הבריא, ומאז הביא כל שנה שור לשחיטה לכבוד הקדוש.,

במערכת היחסים שנוצרה במרוקו בין המיעוט היהודי החלש והמפוזר, והרוב המוסלמי שבידיו השלטון והכוח, היוו הקדושים גורם חשוב, שבו יכלו היהודים להיעזר כדי להינצל מידי אלה המתקיפים ומבזים אותם. בכל עת שפעלו המוסלמים, הן נגד היהודי הבודד והן נגד הקהילה, עמדו הקדושים לימין היהודים והגנו והצילו אותם. במישור האישי נענה הקדוש לבקשת כל יהודי שפנה אליו עקב פעולה של מוסלמי נגדו, ולרוב גם העניש את המוסלמי: מוסלמי שרצה להרוג יהודי, נענש על־ידי ר׳ אליהו ונשפט ל־36 שנות מאסר, לאחר שהרג מוסלמי אחר; שודדים שביקשו לפגוע כשליחו של ר׳ דוד בן־ברוך הקטן בדרכו חזרה הביתה, השתתקו ולא יכלו להפעיל את נשקם: בזכות ר׳ דוד בן־ברוך התהפכה מכוניתו של מוסלמי, שהפריע ליהודי בעסקים, והוא עצמו חלה תקופה ממושכת: מוסלמי, שטען שיהודי לקח ממנו את האדמה שעליה בנוי בית־הכנסת של ר׳ דוד הלוי דראע, חלה, ובסוף הסכים וויתר על דרישתו; שודדים שתפסו יהודי בדרך, התעוורו בזכות ר׳ חיים פינטו הגדול והיהודי ניצל.

 פרשים רדפו אחרי מוסלמים שחטפו יהודי, כאשר עברו ליד קברו של ר׳ יחייא לחלו, והמוסלמים נפלו לתהום.

 יהודי ניצל מידי מוסלמים שרצו לפגוע בו, כשאמר שהוא בנו של החזן משה לעסרי, והמוסלמים חששו לפגוע בבן משפחת קדושים ידועה זו; מוסלמים שגנבו פרדה ושטיח מיהודי שקרא למולאי איגגי לעזרה, רכבו כל הלילה ועם שחר מצאו את עצמם באותו מקום: ערבי שגנב כסף מארנקו של יהודי אצל מול תימחדארת, נחנק בלילה על־ידי חבלים שירדו מהשמים, ובבוקר החזיר ליהודי את כספו: מוסלמיה שחטפה ילד יהודי, החזירה אותו לאמו, לאחר שר׳ מכלוף בן־יוסף אביחצירא הופיע בחלום לשכנתה, ואמר לה למסור לשכנתה שתחזיר את הילד, אחרת הוא יפגע בה. ערבים הבחינו ביהודיה שהתלבשה כמו ערביה, כדי לבקר בקברו של ר׳ מכלוף בן־יוסף אביחצירא, ונעלו את שערי הברזל של בית־הקברות במפתחות. בעזרת הקדוש לחצה האשה על הדלת בלילה וזו נפתחה, והיא יצאה לפליאת המוסלמים; שליט העיר שלא קיבל מהרב המקומי את סכום הכסף שדרש, ביקש להורגו וידו השתתקה. הוא השתחרר לאחר שעשה שחיטה לכבוד ר׳ משה חאליווה: יהודיה שנכנסה לקברו של ר׳ עלי בן־יצחק, הצליחה לצאת דרך חור שנפתח בקיר בזכות הקדוש, והערבי שהלשין עליה נשרף על־ידי הערבים שבאו להרוג אותה; יהודי עמד ליד העץ של ר׳ עמרם בן־דיוואן ומוסלמי שרצה לירות בו נהפך לפסל. היהודי ביקש מהקדוש רחמים על המוסלמי, וזה השתחרר והודה בזכותו הגדולה של ר׳ עמרם. הקדושים הגנו על היהודים גם נגד השלטונות. מסורות רבות מספרות על סוהרים יהודים, שסחרו בסחורות מסוימות בתקופות בהן היה אסור לסחור בהן. כאשר קראו בשם הקדוש נהפכו הסחורות האסורות למשהו רגיל, ואחר־כך שוב חזרו לצורתן המקורית: כך נהפך פלפל שחור לתירס, קמח, עדשים, חיטה וכו׳ בזכות ר׳ דוד בן־ברוך, ר׳ דוד ומשה, ר׳ דניאל השומר אשכנזי ור׳ יהודה וראובן; תה וסוכר נהפכו לתירס, חיטה וחומוס בזכות ר׳ דוד ומשה, וערק נהפך למים בזכות ר׳ חיים פינטו הקטן, ולשמן בזכות ר׳ דוד ומשה; יהודי, שהגיע לארבע טוגאנה עם ארבע מזוודות מלאות סחורות אסורות ונלקח לקאדי, טען כי המזוודות ריקות, וכי הביאן כדי להעביר את חפצי אביו לקזבלנקה. כאשר פתח הקאדי את המזוודות ראה שהן אמנם ריקות וכך ניצל היהודי בזכות ר׳ דניאל השומר אשכנזי; בתקופה שהיה אסור לסחור בנחושת, ניצל סוחר יהודי שקרא בשמו של ר׳ דוד ומשה, והשוטרים מצאו אצלו רק פלפל שחור וכרכום או צמר.

היחסים בין היהודים והמוסלמים בפולחן הקדושים….יששכר בן-עמי

היחסים בין היהודים והמוסלמים בפולחן הקדושים….יששכר בן-עמי%d7%93%d7%9e%d7%95%d7%99%d7%95%d7%aa-%d7%99%d7%94%d7%95%d7%93%d7%99%d7%9d-%d7%9e%d7%9e%d7%a8%d7%95%d7%a7%d7%95-%d7%91%d7%99%d7%a8%d7%95%d7%a9%d7%9c%d7%99%d7%9d

הקדושים היו מגנים על היהודים ועל המלאח, ומונעים אסונות: ר׳ אהרון אסולין מפרכלה ור׳ מרדכי בן־עטר כתבו קמיעות, שלא אפשרו לאויב להיכנס לעיר: ר׳ שלמה בר־ברירו לא נתן שיגעו ביהודים, ועם מקלו היה מגרש את כל אויבי ישראל; ר׳ שם־טוב המזרחי אמר פעם ליהודים לא לחשוש מפני ערבים, שרצו לתקוף את שכונתם, ושלא יקראו לשומרים כפי שתמיד עשו, כיוון שהוא ישמור עליהם; ר׳ אליעזר דאבילה הפך לגמדים כמה מוסלמים, שרצו להרוג יהודים, 'וכאשר עצר את הים שעמד להציף את העיר הזהיר את המלך שעמד לידו שלא יפגע ביהודים: לאלה רבקה מבני־משה הרגה בחרבה את חיילי השולטן שבאו לתקוף את היהודים: מוסלמי שהיה מכה ביהודים השתגע בזכות ר׳ אהרון הכהן מדמנאת; שודדים שהתנפלו על שיירה של יהודים, שמעו יהודי אחד קורא בשם ר׳ דוד בוסידאן, נבהלו ועזבו את היהודים לנפשם; בעזרת אבנים גירש ר׳ דוד הלוי דראע שודדים, שרצו לתקוף יהודים ומוסלמים, ופעם אחרת גרם למוסלמים שארבו ליהודי דמנאת, כשחזרו מהשוק, שהם יטעו בדרך, וכך שבו היהודים בשלום לבתיהם; ר׳ חיים פינטו הקטן הרביץ במקלו בערבי שונא ישראל עד זוב דם, עד שזה הבטיח לא להתנכל יותר ליהודים: שודדים שרוצים לתקוף יהודים, משתתקים ונעצרים בחול, בזכותם של ר׳ יהודה בן־שבת ור׳ יוסף זוזות: מוסלמיה, שגרה ליד בית־הקברות בו קבור ר׳ יחייא לחלו, ראתה איך רץ אדם לבוש ירוק עם רובה, ויורה במוסלמים שרצו להתנפל על היהודים בליל שבת!

 

מוסלמים התכוננו לרצוח יהודים שעמדו לעלות ארצה, ואלה ניצלו בזכות הצדיקים שעמדו לימינם, וביניהם ר׳ ישראל מוריוסף: מול תימחדארת הקים רוח סערה וגשמים, ועצר בעד מוסלמים מלפגוע ביהודים, או שהבריח אותם כשהוא רכוב על סוס לבן; ר׳ מכלוף בן־יוסף אביחצירא הציל את יהודי פאס מסכנת השמדה, כאשר הואשמו ברציחת בנו של השולטן. הקדוש החייה את הנרצח שהצביע על אלה שהרגו אותו, וכך ניצלו היהודים: למרות האיסור הגמור להיכנס למערת אופראן, הרשו קדושי המערה לסנדלר יהודי להיכנס ולהוציא את החרב שבן המושל השליך לתוכה, וזאת כדי להציל את יהודי העיר: מוסלמים הרוצים לתקוף את המלאח נבלעים באדמה בזכות ר׳ מרדכי בן עטר, או בורחים כששומעים יריות ליד השער, או שהקדוש יוצא עם שני מקלות, עושה מהם קשת ומנצח אותם; ספר תיסליט הוציא בלילה סוסים לבנים, יצא להילחם במוסלמים, שהתקיפו את העיר רכובים על סוסים וחמושים אבנים, וניצח אותם: כאשר מוסלמים נלחמו ביניהם וראו יונים לבנות בצד של היהודים, נבהלו וברחו, וכך ניצלו היהודים בזכות ר׳ מכלוף בן־יוסף אביחצירא: שריף שהתנכל ליהודים וגזר עליהם גזירה, לבל יתקעו בשופר ביום כיפור, וגם רצה לפגוע בעץ של ר׳ עמרם בן־דיוואן, שילם בחייו על מעשיו נגד היהודים.

 

מסורות אלה שהבאנו הן דוגמאות הבאות לאייר את מסכת הקשרים המורכבים בין המיעוט היהודי לרוב המוסלמי במסגרת פולחן הקדושים במרוקו. ייתכן שיש לחלק מן המסורות האלה אופי אתיולוגי, והן באות להסביר יחסים ואורחות־חיים שהתגבשו לאחר קיום משותף במשך תקופה ארוכה מאוד. גורמים רבים סייעו לתהליך הזה. ליהודים היה עניין בטיפוח פולחן הקדושים, שכן הוא סייע להם להחזיק מעמד במסגרת שהיתה לפעמים עוינת. האמונה השלמה בכך שחוץ מההשגחה העליונה ישנם שומרים רבים נוספים המגנים עליהם, חיזקה את תחושת הבטחון שלהם. הזייארה היתה גורם חשוב במימד המעשי: המפגש החופשי בין היהודים מאזורים שונים, הבילוי בצוותא ובאווירה חופשית בחיק הטבע, הוסיפו להרגשת היישות היהודית. כלפי חוץ היו המוניטין של עוצמת הקדוש כוח מרתיע. איזו פונקציה אפשר לייחס לאלפי המעשים המופלאים שסיפרו והפיצו היהודים על עונשים של מוסלמים שפגעו בקדוש או ביהודים, אם לא זו של מנגנון הגנתי משוכלל ויעיל של מיעוט המחפש את בטחונו ?

 

לגבי ההערצה המשותפת של קדושים על־ידי היהודים והמוסלמים במרוקו, נשאלת השאלה אם תופעה זו איננה ביטוי של מנטאליות ונטייה השואבות את מקורותיהן בטבע האנושי, ומאלתרות פתרונות מקומיים הטובים להן. כל זה יכול להיות נכון, אך אינו מסביר דיו או במלואו את תופעת הפולחן המשותף, ויש לבחון אותה גם במושגים של קודש וחול. פולחן הקדושים, שהוא בעיקרו של דבר תופעה דתית, יונק ממקורות רחוקים בזמן וממיתוסים קדומים. לכן יש לבחון התנסות דתית זו במסגרת תולדות הדתות עם הייחוד המקומי הספציפי שלו. ידוע היחס שיש לחברות מסורתיות למקום מגוריהן ולמקומות הקדושים שלהן. מושגים של מקום קדוש וזמן קדוש מקובלים על החברה היהודית ועל החברה המוסלמית שהן ביסודן חברות מסורתיות. ריבוי הקדושים היהודים במרוקו, והעובדה שלכל כפר היה לפחות קדוש אחד, יוצרים למעשה רצף טריטוריאלי, מוגן, שהיהודים יכלו להרגיש בו בטחון.

 

 הקברים הקדושים יוצרים מעין שרשרת המכסה את כל התחום הגיאוגרפי, ומעניקים מרחב מחייה ליהודים. גם הזמן הקדוש, ימי ההילולה, שנמשכו לפעמים שבועות, הוא גורם מקובל שמאפשר קיום ההילולה בצורה בטוחה. הטבע והזמן טעונים מימד דתי, שהיהודים והמוסלמים כיבדו כבר מתקופה קדומה. למקום הקדוש יש חוקים שעל כל אחד לכבד, ועבירה על חוקים אלה גוררת תמיד עונש. עמדה דתית־מסורתית זו, המאפיינת את החברה היהודית והחברה המוסלמית במרוקו, מאפשרת להן לציית לחוקים אלה מבלי שתהיה התייחסות כל שהיא לסטטוס הדתי, החברתי או המשפטי, ולכן אין זה חשוב אם היהודי הוא דימי, או יצור נחות ומאוס. הקדושה הספציפית של קדושיו, בפרט כשהיא יעילה, מספיקה כשלעצמה כדי לאפשר למוסלמים להסתייע בה. אותה תופעה נכונה כמובן גם לגבי היהודים ביחס למוסלמים, גם כשהיא מצומצמת ביותר. ההשקפה הדתית היא איפוא, המסגרת המפרנסת את התופעה של הפולחן המשותף וגורמים נוספים מסייעים מגמה קיימת זו.

בעניין הסיפוח של קדוש יהודי על־ידי מוסלמים, יש לציין שתמיד המשיכו היהודים להעריץ, או לפחות שמרו מסורות הקשורות לאותו קדוש. כאשר תופעה זו נמשכת תקופה ארוכה, יש לנו כביכול עניין עם קדוש מוסלמי שגם יהודים מעריצים, או עם קדוש ששתי הקבוצות טוענות לבעלות עליו, וזהו שוב מקור לפולחן המשותף.

הדגשת הזהות היהודית המלווה בתחושת שליחות לאומית כלל־יהודית והרגשת היתרון הרוחני שבעשיית הקודש הם מרכיבים חשובים שחיזקו את פולחן הקדושים בקרב היהודים. ייתכן ותפוצתו של הפולחן יחד עם פרסומו הרב של הקדוש היהודי השפיעו על המוסלמים בקשריהם לקדושים היהודים ובעקיפין גם על יחסם ליהודים. הערצת קדושים יהודים על־ידי המוסלמים ידועה ומקובלת בכל המרחב התרבותי המוסלמי. מצד היהודים, יש להניח שהיחס המשפיל של המוסלמים כלפיהם והסכנה הפיזית הכרוכה בכך וכן הרגשת העליונות של הקדושים היהודים לגבי עמיתיהם המוסלמים הגבילו בהרבה את זיקת היהודים לקדושים המוסלמים. מודל זה המסכם את יחסי הגומלין בין יהודים ומוסלמים במסגרת הערצת הקדושים במרוקו יכול לשמש להבנת תופעות דומות במרחב התרבותי המוסלמי בכלל.

היחסים בין היהודים והמוסלמים בפולחן הקדושים-יששכר בן עמי

פולחן הקדושים בקרב היהודים והמוסלמים במרוקו

לשם הבנה טובה יותר של פולחן הקדושים בקרב היהודים במרוקו, יהיה מן המועיל לערוך השוואה עם פולחן הקדושים בקרב המוסלמים בצפון־אפריקה, הידוע אף הוא בעוצמתו ובייחודו במסגרת העולם המוסלמי.

דרך השוואה זו ניתן יהיה להצביע על המשותף בפולחן של שתי הקבוצות וכן על המבדיל והמייחד כל קבוצה. בהעדר תיאוריה כללית להבנת הפולקלור היהודי המרוקאי, נוכל להניח בינתיים שתי הנחות:

1 . תופעות רבות הקשורות לשתי הקבוצות הן תופעות השייכות לעצם ה-  condition של פולחן קדושים כל שהוא, ואין לראות בהן, איפוא, אובייקט להשפעה מצד זה או אחר.

  1. לפי תיאוריית החיזוק, תופעות הקיימות בנפרד אצל היהודים והמוסלמים מתחזקות מעצם המגע בין שתי הקבוצות.

לצורך השוואה זו יש להעלות קודם כל בקווים כלליים את דמותו של פולחן הקדושים בקרב המוסלמים בכלל. ״בהשפעת גורמים שונים, מקצתם פסיכולוגיים ומקצתם היסטוריים, התפתחה באיסלאם תופעת פולחן [הקדושים], שהתאזרחה עד מהרה בכל רחבי האיסלאם, אף־על־פי שהיתה מתנגדת לתפיסת האלוהות האיסלאמית, ואף רוח הסונה האמיתית לא היתה נוחה הימנה: בכמה שכבות של מאמיני האיסלאם עולה חשיבותו של אותו פולחן על זו של עיקר הדת גופה, והריהי משמשת עצם הצורה לפעילותה של תודעת האמונה בקרב ההמונים…״

פולחן קדושים זה, לפי דעת חוקרים רבים, הגיע לשיאו בצפון־אפריקה. אם נכונה אמרתו של ברגסון שהעולם הוא מכונה ליצירת אלים, הרי צפון אפריקה נטלה תשעה קבין מקביעה זו. מספר הקדושים הנערצים בצפון־אפריקה הוא גדול מאוד והמשיך להתרחב עוד בתקופתנו.

עיון מעמיק בפולחן הקדושים בקרב המוסלמים בצפון אפריקה מעלה, לפי דעתנו, שתי עובדות. עובדה אחת היא הדמיון המפתיע, באספקטים רבים מאוד, בין פולחן הקדושים אצל המוסלמים ואצל היהודים, בעיקר במימד המעשי־טקסי שלו ובזיקתו לקדוש המת. קירבה זו עשויה היתה להביאנו לראות בפולחן אצל היהודים והמוסלמים שני פנים של אותה תופעה. העובדה השנייה היא, שארגון הפולחן במימדו החברתי, והכוונה בעיקר למסדרים הדתיים הרבים מאוד אצל המוסלמים בצפון אפריקה, וכן פונקציות מסוימות שהן בלעדיות למוסלמים, קובעים בבירור שלפנינו שתי תופעות מובדלות ונפרדות שהמרחק ביניהן רב.

הדבר הראשון החשוב שיש לציין הוא שרוב הקדושים המוסלמים הם חיים. אלה אנשים הנושאים בתוכם את ה״באראכה'״, המבוקשת כל־כך, במידה כזו ההופכת אותם לקדושים בעיני האחרים. בשורה הראשונה של נושאי הבאראכה נמצאים השורפה או השריפים, שהם צאצאי מוחמד מצד בתו פטימה. מספרם של השריפים, או אלה המכריזים על כך, גדול מאוד במרוקו והשפעתם רבה. נושאי באראכה אחרים הם צאצאי המראבוטים, קדושים שאינם שריפים אלא קיבלו את הבאראכה בדרכים אחרות. גם כאן עוברת הבאראכה בירושה. אמנם, כמו במקרה של השריפים, לא כל הצאצאים נושאים אותה מידה של באראכה ויהיו קדושים, אלא יש צורך במנה גדושה של באראכה, המוצאת את ביטויה בעשיית ניסים, כדי להפוך את נושא הבאראכה לקדוש. אצל היהודים אין תובעים בכלל קירבה לדמות תנ״כית או לדמות מרכזית אחרת ביהדות, ובודאי לא לשם הקניית מעמד דתי מיוחד, כמו השריפים לגבי מוחמד. אף־על־פי־כן, שמץ מהעברת הקדושה בירושה במשפחות מסוימות, כשבראש השושלת עומד קדוש בעל שם, אנו מוצאים במשפחות מועטות כמו משפחות אביחצירא, פינטו וכהן." גם כאן נהנים הצאצאים מזכות אבות, בגלל היותם שייכים לאותן המשפחות, אך לא כולם יזכו לתואר קדוש. אנו נמצאים איפוא, לפני תופעה דומה כשהפרופורציה שונה. בו בזמן שאצל המוסלמים זהו היסוד ליצירת המסדרים הדתיים אליהם נתייחס בהמשך, התופעה היא מדוללת מאוד אצל היהודים, ומופיעה במספר קטן של משפחות, ללא יצירת מסגרות כלשהן, ובוודאי שלא מסגרות הדומות למסדרים של המוסלמים.

איך, אם כן, נהפך אדם לקדוש? בהעדר שייכות למשפחת צאצאי מוחמד, עומדות בפני מוסלמי דרכים בדוקות אחרות כדי שייהפך לקדוש ויזכה להערצה מצד בני סביבתו עוד בחייו ו/או לאחר מותו.

דרך אחת היא העברת הקדושה ישירות מהקדוש לאדם אחר, שישא אז בבאראכה של הקדוש. מתוך אמונה שקדושתו של הקדוש מתפשטת לסביבתו הקרובה ולאנשים שבסביבתו, יזכה בקדושתו קודם כול שומרו, המוקאדם, המלווה את הקדוש בחייו ועם מותו ממשיך לטפל בקברו." גם מעריץ נלהב יכול לקבל קדושה בהעברה מהקדוש, אותה הוא יעביר לצאצאיו. אצל היהודים אנו עדים אמנם למקרים, שבהם זוכים השליחים או בעלי תפקידים בקבר הקדוש למעמד מיוחד, והאנשים פונים אליהם לעזרה, אך לא נתקלנו באף מקרה שהשומרים או השליחים נהפכים בעצמם לקדושים. גם במקרה של הקדושה לאלה לונה בת־כליפא, שטיפלה בר׳ יהודה גדול גלעד בחייו ובקברו לאחר מותו, שנראה לכאורה דוגמה של העברת קדושת הקדוש לשומרו, מסבירים היהודים שהיא נהפכה לקדושה, עקב מסירותה והתנהגותה המופתית, ולא היתה כאן, איפוא, העברה סתם מעצם הקירבה לקדוש.

קבוצה של קדושים מוסלמים שאין לה מקבילה אצל היהודים, היא קבוצת הקדושים הגיבורים, ה״מוג׳אהידין, שנלחמו נגד הנוצרים במאה השש־עשרה. קבוצה אחרת של קדושים התופסת מקום חשוב אצל המוסלמים ואינה ידועה אצל היהודים היא קבוצת המג׳נון, המג׳דוב והבחלול או מהבול, שהם המשוגעים והשוטים למיניהם המקורבים לאלוהים לפי האמונה המוסלמית. כמו במקרה של התחזות לשריפים, גם כאן המעמד המיוחד של אלה המציגים הפרעה נפשית, יצר משוגעים לפי הצורך, שנהנו מהטבות ניכרות בחייהם. מקרה אחד בלבד של קדוש יהודי, ר׳ ראובן אג׳ייני, שהציג מוזרות מסוימת שאפשר להגדירה כהפרעה נפשית, הועלה במחקרנו, אך אפילו במקרה זה, לא מצבו הנפשי, אלא העובדה שנבואותיו התקיימו תמיד, היא שהקנתה לו את התואר קדוש.

הערצת הקדושים- פולחן הקדושים בקרב היהודים והמוסלמים-יששכר בן-עמי-1984

באמצעות התנהגות מופתית, חסידות ומסירות דתית, נוצרים קדושים בכל הדתות ואין המצב שונה לגבי היהודים והמוסלמים בצפוךאפריקה, אך שוב אנו מוצאים כאן צורות ביטוי שונות בשתי הקבוצות. אצל המוסלמים, התנהגות מופתית יכולה להקנות לאדם את התואר קדוש עוד בחייו, ואילו אצל היהודים היא רק מהווה דרך הכנה שתהווה גורם, אבל לא גורם יחיד, להפיכתו לקדוש לאחר מותו. אצל היהודים הדרישה למופת קיימת לאורך כל הקו, ואין להעלות על הדעת שיהיו אצלם תופעות הידועות אצל המוסלמים של קדושים גנבים או שיכורים, והתנהגות מינית בלתי הולמת, כמו קדושות שהיו ידועות כזונות או קדושים שקיימו יחסי מין עם נשים ברחוב. להיפך, המסורות מספרות על קדושים יהודים שהעדיפו למות ולא לשכב עם מוסלמים, כמו סול הצדיקה, ר׳ ישראל כהן ור׳ שלמה בן־תאמצות.

למדנות ומסירות דתית, מעשי צדקה תכופים וחיים צנועים ומחמירים, עם צומות תכופים וממושכים, משותפים לשתי הקבוצות כדרכים לזכות בתואר קדוש. עם זאת, אין למצוא אצל היהודים מעשים מיסטיים המיוחסים לקדושים מוסלמים, כמו למשל סידי עבדל קאדר ג׳ילאני, שעמד על רגל אחת במשך שלושים שנה, או סידי מוחמד בוסיף, שנשאר תקופות ארוכות שקוע במים עד לצווארו. גם הפרישות וההתנזרות בהר בודד, שהיא כה נפוצה ומקובלת אצל המוסלמים, אין לה אחיזה אצל היהודים.

ההתפתחות החשובה ביותר והמאפיינת ביותר את המוסלמים, היא ללא ספק זו של המסדרים הדתיים וה״זאויה״, מרכזים המשמשים מוקד לפעילות דתית וחברתית עניפה. מסדרים דתיים אלה קשורים לצופיות שהגיעה לצפון־אפריקה במאה האחת־עשרה, אך התפתחותם הורגשה במיוחד החל מהמאה השש־עשרה. דראג רואה בארגון זה של קבוצת אנשים מסביב לקדוש חי או לקדוש שנפטר, תופעה אפיקורסית חמורה, ומתאר מסדרים אלה כפרטיקולאריסטיים וקשורים למסורות עממיות שהן מרוקאיות ואזוריות באופן ייחודי.

כל מסדר דתי במרוקו מייחס איפוא לעצמו מייסד שהוא קדוש. לרוב המסדרים יש חוקים והוראות שחובה על חבריהם לקבל על עצמם ולציית להם. למרכז הבודד של מסדר כלשהו קוראים ״זאויה״. מסדרים חשובים פתחו סניפים באזורים אחרים, ולפעמים בכל צפון־אפריקה. מרכז הכולל מרכז־אם ומרכזים קטנים נוספים נקרא ״טאריקה״. צאצאיו של המייסד או אלה המייחסים את עצמם אליו, דאגו תמיד להרחבת המסדר וביססו אותו על־ידי פעולות שונות, כגון תיווך בסכסוך בין שני אנשים או בין שתי משפחות או שני שבטים, הקמת מקומות קדושים, מתן הגנה לעוברי דרך, הגנה לתושבים נגד התקפה מבחוץ, עידוד המסחר, עריכת חתונות וכו'. על־ידי פעולות אלה הקנו לעצמם מסדרים אחדים עוצמה פוליטית באזורם ואף מחוצה לו, וגרמו לפעולה נמרצת מצד השלטון המרכזי כדי לצמצם את פעילות המראבוטים והמסדרים לתפקיד דתי בלבד.

 ללא הבנת מסדרים דתיים אלה אי אפשר להבין את מקומו של הקדוש המוסלמי החי, הפועל בתוך המסדר ואשר תפקידו וסמכויותיו מוגדרים מעצם הצבתו בראש המסדר. הוא זוכה לתהילה בזכות היותו צאצא של הקדוש המייסד את שושלת־המסדר אליו הוא שייך, ולפעמים גם בזכות עצמו. עובדה זו 'קובעת במידה רבה את התכנים הקשורים לאידיאולוגיה של הערצת הקדושים אצל המוסלמים וההתייחסות אליהם.

אצל היהודים, עיקר הפולחן התרכז מסביב לקבר של קדוש שנפטר, אמנם ידועים מקרים בודדים של קדושים שזכו לתואר הזה עוד בימי חייהם, כמו ר׳ יעקב אביחצירא, ר׳ חיים פינטו, ר׳ פנחס הכהן, ר׳ רפאל אנקאווה. אצל המוסלמים, לעומת זאת, קיים אמנם פולחן חשוב ונפוץ מאוד של קדושים שנפטרו, אך לרוב מתרכז הפולחן מסביב לקדוש החי, או במסגרת המסדרים המנוהלים על־ידי צאצאיו של הקדוש המייסד. לאפיון זה יש כמובן משמעות חשובה. אין דומה קשר לאדם חי, הפיעל לפעמים בשם הקדוש הראשי שייסד את המסדר, לקשר עם אדם שנפטר. עם זאת, שניהם, החי והמת, קרובים לאלוהים לפי האמונה, ועצם קירבה זו היא מקור לברכה למבקשים.

בהקשר זה מעניין לבדוק את ההגדרות של קדושים מוסלמים שהובאו על־ידי חוקרים אחדים, ולהשוותן לאותן התכונות של הקדושים היהודים שהועלו במחקרנו.

גלנר מגדיר את האגורם כצאצא של מוחמד, נושא באראכּה, מתווך בין האדם ואלוהים, משמש כשופט בין אדם לחברו, מעניק ברכה, בעל כוח מאגי, אדם טוב וירא שמים, מציית להוראות הקוראן, עשיר, נדיב, מארח למופת, אינו נלחם ואינו מצטרף לצד לוחם. אצל הקדושים היהודים מופיעות אחדות מתכונות אלה, אך לא כשהן משולבות כמו בהגדרה שלעיל. הקדוש היהודי מתווך בין האדם לאלוהים. הוא משמש כשופט בין שני אנשים, הן בעודו בחיים, כמו ר׳ דוד בן־ברוך או ר׳ רפאל אנקאווה, והן לאחר מותו, כאשר הם נשבעים ליד קברו. הוא שומר את מצוות היהדות ואמור להיות טוב לב ומסור, אמנם לא מעטים הקדושים שידועים יותר בגלל רוגזם הרב וקללתם הקשה, כמו ר׳ חיים פינטו הקטן. הכושר להעניק ברכה במובן של מעשה נס, במיוחד בתחום הריפוי, היא התכונה החשובה והאופיינית ביותר לקדוש היהודי, וגם ברברים מחשיבים אותה כמעלה החשובה ביותר. אולם האגורם, יחד עם מוצאו השריפי, ידאג להפיץ מעשי ניסיס שעשה (וגם שלא עשה) כדי לחזק את מעמדו, דבר שאין להעלות על הדעת לגבי קדוש יהודי. לגבי העושר והאדיבות, אין לשכוח שהאגורם חי מתרומותיהם של מעריציו ושל אנשים הפונים אליו עם בקשות. עושרו הוא סימן ופונקציה להצלחתו ועוצמתו, והוא מחזק את מעמדו כאגורם. אצל היהודים, גם כאשר קדושים מסוימים חיו מתרומות, כמו ר׳ חייט פינטו הקטן ור׳ מאיר עראמה, הם ניהלו חיים צנועים ולא התכוונו להתעשר או להפגין עושר לשם חיזוק מעמדם כקדושים. יתר על כן, כאשר מדובר בקדוש שנפטר, כל ההכנסה מהתרומות מיועדת לעניים המבקרים בקבר הקדוש, וכן לעניים שבסביבה הקרובה לו. הקדוש המוסלמי אינו לוחם ואינו מצטרף לצד לוחם, לא בגלל היותו אוהב שלום, אלא מפני שהוא מסתכן באובדן קדושתו או השפעתו, עקב התנהגות פרועה או אי הצלחה באחת מפעולותיו, דברים שאין הקרוש היהודי יכול להיכשל בהם. בסיכום, אנו רואים שהקדוש המוסלמי מצטיין אמנם בתכונות מיוחדות אמיתיות או מיוחסות המבדילות אותו משאר בני אדם, וכך גם הקדוש היהודי, אבל יחד עם זה, הוא ממלא פונקציות חברתיות שונות ומוגדרות ונכשל לפעמים באותן חולשות האופייניות לבני תמותה רגילים. יוצא, איפוא, שהמשותף בין הקדוש היהודי והקדוש המוסלמי, לפי הגדרתו של גלנר, נמצא בתכונות הספציפיות הקשורות למהות הקדושה.

דרמנגם מבחין בין שני סוגי קדושים המאפיינים לפי דעתו את האיסלאם: הקדושים ה״עממיים״ והקדושים ה״רציניים״. הקדושים העממיים הם אלה המצויים לרוב בצפון־אפריקה. הם קשורים לאגדה מקומית ואינם מהווים ריאליה היסטורית ברורה. דמותם מטושטשת וסטיריאוטיפית. הם מבלים את זמנם בביצוע ניסים מדהימים: עפים ממקום למקום, שטים על שטיח בים, מורידים גשם וכיוצא באלה. הקדוש הרציני, הוא האובייקט של הספרות ההגיוגראפית, הוא דמות היסטורית, ידועה ומלומדת. הקדושים העממיים מתחרים ביניהם, הם נוחים לכעוס ופגיעתם קשה. הקדושים הרציניים מסוגלים אף הם לבצע ניסים, אך אין הם רואים בזה את עיקר תפקידם. גם אצל היהודים, ניתן להצביע על מספר דמויות היסטוריות שנהפכו לקדושים, אך אין ספק שחלק גדול של הקדושים שייכים לאותה קבוצה של קדושים עממיים שדרמנגם מתייחס אליהם אצל המוסלמים, או שאלה דמויות היסטוריות שהידיעות על חייהם אבדו, והדמיון והאגדה תפסו את מקומן.

ראוי לציין בהקשר זה, שהחלוקה ההיירארכית של הקדושים לקבוצות שונות, הידועה באיסלאם, אינה קיימת אצל היהודים. הקדושים היהודים בצפון־אפריקה התפרסמו והערצתם בקרב היהודים גדלה בהתאם למעשי הניסים שחוללו, וכך נוצרו קדושים מפורסמים יותר ומפורסמים פחות, ללא כל התחשבות במוצאם ובדרך שבה הגיעו להכרה בתור קדושים.

הערצת הקדושים- פולחן הקדושים בקרב היהודים והמוסלמים-יששכר בן-עמי-1984-עמ' 191-188

הערצת הקדושים- פולחן הקדושים בקרב היהודים והמוסלמים-יששכר בן-עמי

בית העלמין העתיק במרקש

הבה נתבונן ברשימה שערך גולדציהר מתוך הספרות המוסלמית, ובה עשרים תכונות אופייניות לקדוש המוסלמי:

א.מחייה מתים

ב.יכול לשוחח עם מתים (במסגרת זו נכללות שיחות בין הקדושים לבין עצמם)

ג.מייבש מים, הולך על המים

ד.משנה חומרים, כמו למשל מים לדבש

ה.מבטל מרחקים (קיצור הדרך)

ו.מסוגל לדבר עם חיות וצמחים

ז.מרפא מחלות

ח.קולו מרגיע חיות טרף

ט.מבטל את הזמן

י. עוצר את הזמן

יא. תפילותיו נעתרות תמיד

יב. מסוגל לחזות את העתיד ובעיקר אסונות שמתקרבים

יג. יכול לחיות זמן רב בלי אוכל ושתייה

יד. יכול לאכול ללא הגבלה

טו.שולט על פעולות טבעיות (יכול להחזיר כסף שהובטח, לרפא כאב שיניים)

טז.גופו נשמר על־ידי אלוהים (איננו נרקב)

יז. ראייה מרחוק. יודע כל מה שמתרחש במקום אחר

יח הופעתו החיצונית יכולה להפחיד (אם יש צורך בכך)

יט. אלוהים משמיד כל מי שזומם לפגוע בו

כ. יכול ללבוש ולפשוט צורות שונות

תכונות אלה, שהן לרוב אופייניות גם לקדושים היהודים, מבטאות מהות מסוימת של אמונה בכוחות הטרנסצנדנטליים של הקדושים, ושייכות אף הן לעצם המצב של פולחן הקדושים בכלל, ובמרחב התרבותי הנדון בפרט.

אחד התחומים אשר קדושים יהודים ומוסלמים עסקו בו בצורה אינטנסיבית הוא תחום הריפוי: ״הווא ז׳א אידאווינא הווא ז׳א״.-הנה הנה הקדוש בא לרפאנו.הנה הנה- מוטו זה המדוקלם בצורה קצבית מאוד, הוא אולי חקטע השירי המפורסם ביותר בקרב יהודי מרוקו. הוא נולד כנראה בין המבקרים הרבים שהסתופפו סביב הקבר הקדוש וייחלו לריפוי מופלא. ״הנה הוא בא לרפאנו״ מקפל בתוכו לא רק עצם הריפוי בדרך נס או אחרת אלא משמעותו היא שהקדוש מופיע בכבודו ובעצמו בשעת רצון זו, כדי להיעתר לבקשת חסידיו. הריפוי בעזרת הקדושים הוא אחת הפונקציות החשובות ביותר במסגרת כל פולחן קדושים בעולם. ההבדל היסודי בין היהודים והמוסלמים הוא בכך, שאצל האחרונים פונקציה זו מוטלת בעיקר על המראבוטים החיים העוסקים בה בצורה נמרצת, ורק בחלקה על־ידי קדושים שנפטרו, בו בזמן שאצל היהודים היא כמעט בלעדית לקדושים שנפטרו, ומעטים מאוד המקרים בהם מחליף המרפא כביכול את הקדוש כדי להביא מזור לחולה. היוצא מכך הוא, שהחלק בריפוי הקשור בעזרת הקדושים שנפטרו הוא שווה בתוכנו ורק הפרופורציה משתנה.

עם זאת, ליד הפנייה לקדוש החי, מרבים המוסלמים לפנות גם לקברי קדושים לשם ריפוי מחלות. כושר הריפוי של הקדוש החי מכוון הרבה פעמים למחלות מסוימות. כושר הריפוי יכול לעבור לאנשים אחרים כמו לחולה שהתרפא, או בעיקר לצאצאי הקדוש, ואז עוברת בירושה גם התמחותו של הקדוש. צאצאיו של סיד למנדרי בפאס, למשל, מרפאים נפיחויות בגוף. גם קדושים שנפטרו הם בעלי התמחויות לריפוי מחלות מסוימות או לטיפול במצבים מסוימים, והתופעה זהה אצל היהודים והמוסלמים. חולי עצבים יהודים הולכים לר׳ דניאל השומר אשכנזי, ומוסלמים לסידי יחייא מבירמנדריים.

רוב רובם של המנהגים הקשורים לריפוי ליד הקבר הקדוש משותפים ליהודים ולמוסלמים. השינה ליד הקבר, ה־”incubatio“ המפורסם, אחת הדרכים הבדוקות ביותר למטרה זו, מצוי באותה מידה אצל שתי הקבוצות. החולה נשאר לישון ליד הקבר עד שהוא מבריא, או שהקדוש מופיע לו בחלום ואומר מה דרך ריפויו ומתי יבריא, או שהקדוש שולח אותו לקדוש אחר שירפא אותו. נוהל האינקובאציו כל־כך השתרש, שלמעשה המנהג לישון בקדוש התקבל כאמצעי ריפוי לכשעצמו. סתם שינה ליד קבר הקדוש משמעותה בקשת ריפוי. מנהג זה נחוץ במיוחד לחולי רוח, חולי מחלת הנפילה וחולי עצבים בכלל המובאים על־ידי קרוביהם ונקשרים למשך לילה או יותר ליד הקבר או לעץ הקרוב לקבר. גם יהודים וגם מוסלמים האמינו שמחלות אלה ניתנות לריפוי רק בעזרת הקדושים.

הערת המחבר:    אצל המוסלמים המנהג נקרא ״איסתכ׳ארה״. ראה דוטה — טריבו, עט׳ 275,90; דרמנגם — פולחן הקדושים, עמ׳ 132 ; 410-414 .E. Doutté^fog'/e et religion dans l’Afrique du Nord, Alger 1909, pp מנהג זה של שינה במקום הקדוש מקובל גס כאן בארץ־ישראל אצל יהודי מרוקו לא רק לגבי קבר רשב״י, ר׳ מאיר בעל הנס ומערת אליהו הנביא (סגירת המערה בשעה מוקדמת בשנים האחרונות צמצמה בהרבה את המנהג), אלא גם באשקלון בבית־הכנסת של ר׳ דוד ומשה ובבית בו שוכן ספר תיסליט, בקרית־גת בבית בו יש חדר על שם ר׳ מכלוף בן־יוסף אביחצירא, ובצפת בבית של אי בן־חיים, מצפה הקדוש שהמבקר שלא מהסביבה ילון שם, ולכן הוא מזמין אותו. סירוב להזמנה זו יכול לגרור כעסו של הקדוש והמסרב יתחרט בסוף.

עקרון חשוב המשותף לשתי הקבוצות קשור למנהגים המבוססים על מאגיה סימפאתטית, המניחה כי כל דבר שבא במגע עם המקום הקדוש טעון בעצמו קדושה, ויכול לסייע בריפוי מחלות. יהודים ומוסלמים השאירו בקבוקי מים או שמן למשך לילה על הקבר, ובשעת הצורך מרחו את הנוזל המקודש על האבר החולה; או השאירו תכשיטי זהב וכסף ומטבעות, ששימשו אחר־כך כקמיעות. המוסלמים נוהגים לקחת חתיכות מן הבדים והסמרטוטים התלויים במקום הקדוש, וכן חתיכות של כיסוי הקבר, דבר שכמעט אינו קיים אצל היהודים.

הערת המחבר:ראה תיאור מעניין של מנהג זה בארץ־ישראל ליד מנזר על שם אל־כאדר, הוא הקדוש הנוצרי סיינט ג׳ורג׳, שהתמחותו היא ריפוי מחלות עצבים למיניהן, כנען, עמ׳ 120 ואילך.

אחד הביטויים המשמעותיים והמרכזיים ביותר במסגרת הפניות לעזרת הקדוש, הן אצל היהודים והן אצל המוסלמים, מתגלה בציפיות שיש להם מהקדוש במישור של חיי התא המשפחתי, בכל הקשור לפוריות, זירוז החתונה, הפרעות מיניות והבטחת חיי התינוק. נשים עקרות מוסלמיות מבקשות עזרה מן הקדוש החי או מבקרות בקברי הקדושים, כפי שנוהגות היהודיות. בתחום זה במיוחד קיימים מנהגים שונים של מאגיה סימפאתטית, ונהוג להשאיר את החגורה ללילה על הקבר, או להעביר על הבטן אבן או מקל שליד הקבר.

תחום אחר בו יש דמיון רב מאוד בין היהודים והמוסלמים, הוא הזיקה שבין הקדוש לבין בעלי־חיים. האריה, הנחש והיונה מקובלים במיוחד על שתי הקבוצות והופעתם במקום בו אמור להיות הקדוש מתפרשת כהוכחת נוכחותו שם או כסמל לכך שבקשת העותרים נענתה. קביעה אחרונה זו כאילו שוללת את הזהות בין הקדוש והחיה, אף־על־פי שניתן למצוא אמונות המציינות שהקדוש הופיע בתור חיה. אין לדעת אם אמונות אלה יונקות מגילגול נשמות, או שהן ביטוי למעורבותו של הקדוש בעולם הטבע, הגורמת לכך (וההוכחות רבות) שהקדוש יכול להפעיל את כוחות הטבע בדרך הנראית לו. מכל מקום, אמונות אלה מבטאות את הקירבה בין עולם הטבע והקדושים.

הערצת הקדושים- פולחן הקדושים בקרב היהודים והמוסלמים-יששכר בן-עמי 194-191

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
מרץ 2024
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר