מורשת יהדות מרוקו

גיליון " ברית " בעריכתו של מר אשר כנפו הקדישה את החוברת מספר 30 – קיץ תשע"א לכבוד 150 שנה לאליאנס – כל ישראל חברים.

בגיליון זה בן  למעלה משלוש מאות עמודים, כוללת בתוכה מאמרים בעברית וחלק נכבד ומכובד גם בשפה הצרפתית. המידע הינו יקר ערך כפי שניווכח להלן.

בהזדמנות זו רוצה אני להודות לאיש היקר הזה מר אשר כנפו על פועלו למען הקהילה כולה ותרומתו הכבירה בהבאה, ריכוז והפצה של נושאים מעניינים אודות העדה הברוכה שלנו

 העברת הניהול של ביה"ס Franco-israelites ממינהל החינוך הציבורי ־לאליאנס.

המשא ומתן בין הנהגת הקהילה בראשות יצחק צרויה, מכלוף אלחדד, אברהם בטאן, משה לוי, מסעוד בן שימול ומרדכי אלבו ובין נציגות אליאנס ברבאט על הקמת בי״ס בוואזן התנהל עד לפתיחתו של זה בשנה״ל 1926. התמשכות השיחות נבעה בגלל חוסר הביטחון ששרר באיזור על רקע התנגדות שבטי ההר ואי הסכמה לגבי חלקו של כל צד במימון פעולתו השוטפת של בית הספר. מלחמת הריף הרתיעה מצד אחד, את הנהלת כי״ח לשלוח את עובדיה לאיזור הנתון במצב לוחמה והקשתה על מנהיגי הקהילה מצד שני, לקבל על עצמם התחייבויות כספיות שלא יוכלו לעמוד בהן בגלל המיתון שפקד את כלכלת העיר בגין אותן סיבות: הלוחמה באיזור שיבשה את זרימת האספקה החקלאית ואת שגרת השיירות שסיפקו מוצרי צריכה אירופים לסוחרים היהודים. העברת הניהול של בית הספר ממנהל החינוך הפרוטקטוראלי (DIP) לידי רשת כי״ח (AIU) הפככה לאפשרית בסיום מלחמת הריף. במאי 1926 עבד-אל-כרים [Krim־Abd el] מנהיג המרד נכנע ומסר עצמו לידי גייסות הגנרל פטן הוגלה לאי ראוניון. בשוך הקרבות רשת כי״ח קבלה לידיה את ניהול בית הספר הפרונקו-איזראליט, שפעל זה מכבר בוואזן.

קבלת אחריות הניהול של בית הספר הקיים על ידי רשת אליאנס פתחה בפני הקהילה אפשרות להשתייך לארגון יהודי בעל פריסה ארצית ובין לאומית. השתייכות זו פתחה בפני הדור הצעיר פתח לשיתוף פעולה והשתתפות במפעלי תרבות ופנאי שונים: בתחום הספורט, בתנועת הצופים היהודים, בתחרויות לימודיות בלשון הצרפתית, בתחרות הארצית על החיבור הטוב ביותר, בתערוכות ארציות של יצירות תלמידים במלאכות יד שונות, בסמינרים וטיולים במרוקו גופא ובצרפת. זו היתה פתיחת שער עבור ילדי הקהילה גם ללימודים בבית ספר להכשרת מורים בפריז (ENIO), אבל המשמעות החשובה ביותר מנקודת ראותה של הנהגת הקהילה לכניסת אליאנס היתה נעוצה בהפקדת תחום החינוך בידי גורם ניהול יהודי. זה לא היה עוד בית ספר שבו תוכנית הלימודים נלמדת בצרפתית על ידי מורים צרפתים, אלא בית ספר יהודי שמנהלו ומוריו הם יהודים, בית ספר המתנהל על פי לוח השנה העברי, חוגג את חגי ישראל, שובת בשבתות ובחגי ישראל, ומקיים סדר יום יהודי מובהק בלשון הצרפתית. מדובר בשתי עולמות משיקים, אך שונים זה מזה במהותם.

ז. השיח על שפת ההוראה ושפות המשנה

למהלך הלשוני שהתלווה למפעלה החינוכי של אליאנס במרוקו היו השלכות על יחסי יהודים- מוסלמים ועל היחסים בתוך הקהילה היהודית בין זרמים שמרניים ורפורמיסטיים. עם הקמת בתי- הספר של כי״ח בקהילות השונות והנחלת הלשון הצרפתית, נוסף עוד רובד של בידול מאוכלוסיית הרוב המוסלמית. עתה היהודי לא היה שונה רק בדתו, באורח חייו, בלבושו, במגוריו ובמעמדו הדתי, עם הקמת בתי-הספר של כי״ח בקהילות השונות הוצב לראשונה סרגל מדידה תרבותי חיצוני, שלא היה קשור כלל לתפיסתו של המוסלמי בדבר עליונותו הדתית, עליונות דתו על שאר הדתות, עליונות הלשון הערבית על שאר הלשונות, ועליונות האומה הערבית על שאר האומות. לראשונה הוצב במערכת היחסים ההיסטורית העכורה והטעונה בין שתי הקהילות הדתיות, סרגל מדידה חצוני שהעניק ליהודי אפשרות להפגין עליונות על המוסלמי"במגרש ניטראלי", מחוץ לשיח ההגמוני-המוסלמי. עצם הנגישות לשפה מערבית העומדת בלב הקידמה האירופית ובאמצעותה לידע ולהשכלה, היה בו משום ערעור של יחסי הכוחות הבין קהילתיים והשתחררות מהשיח הדכאני שנכפה על הלא מוסלמי ־ הדימי – במגרב כבשאר מדינות האסלאם. הלשון הצרפתית קרעה צוהר אינטלקטואלי אל תרבות המערב, אל תרבותם, ערכיהם והישגיהם המדעיים של שליטי העולם.

עבור הנהלת כי״ח הצרפתית נתפסה כלשון עלית "כלי הובלה של ציביליזציה גבוהה." היגד זה:

La langue francaise est consideree comme vehicule d'une plus haute" ".civilisation הכלול באחד ממאמריו של מנהלו הראשון של בי״ס אליאנס בוואזן מר כוכבהלוי, ביטא את רוח הזמן, גישה שהיתה נחלת הנהלת כי״ח בפריז מוריה ומנהליה. דומים לו ניתן למצוא כמעט בכל מאמר העוסק בתפקידה הציבילזטורי של השפה הצרפתית. הבחירה בצרפתית נשפת הוראה, היתה אמצעי להנחיל חינוך ראוי (une bonne education de base) כך ז׳אק ביגאר המזכיר הכללי של כי״ח וה "אב רוחני" לכל מנהלי הרשת בין 1892 ו – 1934 כותב בשנת 1901: "הלימוד אינו מטרה, אלא אמצעי, אמצעי שתכליתו לעצב את האופי, להכין לחיים בני אדם נאורים, אמיצים ובעלי רצון טוב, נשים עמלניות, חכמות השואבות השראה מתפקידן ברעיות ואמהות."¹ לנימת ההערצה לשפה הצרפתית כשפת תרבות ומדע וכשפת העתיד, התלוותה נימת שלילה כלפי הלשון העברית והלשונות הדבורות בפי היהודים בפזורותיהם. שנים אחדות לאחר מכן, בשנת 1907 כותב מואיז פרסקו [Moi'se Fresco] מי שהיה מנהל בית ספר אליאנס בטנגייר בשנים 1885-1888 אשר חיבר ספרי לימוד רבים ששימשו בכל בתי הספר של הרשת באגן הים התיכון, ונודע כמגן נחוש של השפה הצרפתית עמדה דומה ביחס ליהודית-ספרדית:

Le judeo-espagnol est la langue du peuple par excellence et il le sera encore longtemps quoi qu'on fasse. Tout le monde est d'accord qu'il ne faut plus de judeo-espagnol, qu'il n'y a pas lieu de conserver la langue de nos anciens persecuteurs

השפות מעבר לתפקידן האינסטרומנטלי כאמצעי שיח ותקשורת סמלו תפיסות עולם, העברית אשר שימשה מפתח ושער כניסה ליצירה היהודית הקאנונית לדורותיה, נתפסה בעיני אליאנס, נשפה עברנית הפונה אל מטעני העבר, ומכבידה כמשקולת על יכולתה להנחיל לתלמידיה זהות יהודית חילונית.

בעיני היהודי שומר המצוות, העברית נתפסה כמסוע הנושא את כל מטעני התרבות היהודית על פני הזמן. חוסר הביטחון הפיזי שבו נאלץ לחיות העם היהודי בגולה יצר מציאות שבה המשכיותו הפיזית הייתה תלויה בראש ובראשונה בשימור זהותו הרוחנית. כורח זה היבנה תרבות שעצם קיומה ועיקר עניינה סובב סביב הנחלת ידע מופשט הכולל, קורפוס של כתבים קאנוניים, רעיונות תיאולוגיים, כללי התנהגות וכתבים מקודשים מדור אחד למשנהו. הזהות והקיום היו תלויים תלות כמעט מוחלטת בפעולתו המוצלחת של אותו מכאניזם של העברת ידע באמצעות הלשון העברית. הלשון העברית והנחלתה היו תנאי להצלחת "מפעל ההישרדות היהודי". אם אומות אחרות שרדו בזכות החרב וחכמת המלחמה, הרי שהישרדות היהודים הייתה תלויה בכך, שהילד הקטן ילמד קרוא וכתוב עברית, כדי שיוכל להכיל את כל הידע שמצפים ממנו לדעת, וכדי שיוכל בתורו להנחילו לבאים אחריו בתהליך המסירה הבין דורי. לא פלא איפוא, שבעל ויאמר יצחק, רבי יצחק בן וואליד רבה האגדי של טטוואן התייחס בחיוב לפתיחת בית הספר של כי״ח בקהילתו, אך התנה זאת בשילוב לימוד עברית בתוכנית הלימודים, "פורמט משולב" זה בסופו של דבר הפך לאבן פינה בתפיסה החינוכית של כי״ח והועתק לאחר מכן לכל בתי הספר של הרשת סביב אגן הים התיכון והמזרח התיכון.

המשך…..

גיליון " ברית " בעריכתו של מר אשר כנפו הקדישה את החוברת מספר 30 – קיץ תשע"א לכבוד 150 שנה לאליאנס – כל ישראל חברים.

בגיליון זה בן  למעלה משלוש מאות עמודים, כוללת בתוכה מאמרים בעברית וחלק נכבד ומכובד גם בשפה הצרפתית. המידע הינו יקר ערך כפי שניווכח להלן.

בהזדמנות זו רוצה אני להודות לאיש היקר הזה מר אשר כנפו על פועלו למען הקהילה כולה ותרומתו הכבירה בהבאה, ריכוז והפצה של נושאים מעניינים אודות העדה הברוכה שלנו. 

ד"ר דן אלבו

החינוך הצרפתי!קהילת וואזן בשליש הדאשון של המאה העשרים

א. הנסיגות ההיסטוריות והלינגוויסטיות בקהילה בתחילת המאה העשרים

ח. השיח בנושא לימודי חול ולימודי קודש

אל סוגיית השילוב או ההפרדה בין לימודי חול ובין לימודי קודש, כל צד הגיע עם מטעני תרבות היסטוריים משלו. נציגי אליאנס באו אל המפגש עם ר' יצחק בן וואליד בשיחות שקיימו עמו בשנים 1860-1 עם נסיון שהתבסס על מערכת החינוך הרפובליקנית הצרפתית ותפיסת המדינה על רשויותיה השונות כיישות נפרדת מהכנסייה. הפרדת הדת מהמדינה היה עיקר מעיקריה של המחשבה המדינית של המאה הי״ח והרפובליקה הצרפתית על גילגוליה מאז המהפכה. גישה זו הבחינה באופן חד בין לימודי חול ולימודי דת. בית הספר הרפובליקני התמקד בלימודים כלליים ואילו לימודי הדת ניתנו בימי ראשון על ידי גורמים כנסייתיים וארגונים דתיים וולונטריים מזרמים שונים, שהוקמו במיוחד לצורך הוראת קטשיזם.

בית הספר של יום ראשון נוסד בפריז לראשונה בשנת 1822 בבית תפילה הקטן של הלובר  [Oratoire du Louvre ואולם עוד קודם בשנת 1814 נוסדו בתי ספר דומים בנורמנדי ובאיזור בורדו בחסות הכנסיה הרפורמית. זו המציאות ההיסטורית שעיצבה את תפיסתם החינוכית של מייסדי כי״ח. מערכת החינוך הרפובלקנית נשענה על ארבעה עקרונות: הפרדת הדת מן המדינה [ separation de l'Eglise et de l'Etat], חינוך חינם [instruction gratuite], חינוך חובה [instruction obligatoire] וחינוך חילוני [instruction laique]. מנקודת ראותם ראוי היה לשכפל את עקרונות ההפרדה והחילוניות גם במדינות אגן התיכון שבהן התכוונו לפעול.

בעיני היהודים האני הקולקטיבי היהודי זוהה לחלוטין עם הדת, על פי תפיסה זו לא היתה הבחנה בין להיות יהודי ובין להיות אדם שומר מצוות. לימודי היסוד בתלמוד תורה התמצו בלימודי קודש ולמעט חיבור וחיסור (חשבון) לא כללו חוכמות גויים (חוכמות חיצוניות, לימודי חול, השכלה כללית) תכלית הלימוד הייתה ליצור אדם בעל זהות יהודית הנבדל בתודעתו מסביבתו הנוכרית במטרה לקיים את המשכיותו של העם היהודי. תכלית לימודי היסוד בתלמוד תורה הייתה להעניק נגישות לטקסטים יהודיים ויכולת לקיים שותפות פעילה בחיי הפולחן, התפילה והמסורת של הקהילה היהודית. בתבונה רבה קבע דה פוקו ש״במרוקו ישנן שתי דתות בלבד, ניתן להיות מוסלמי או יהודי" זהות היהודים הוגדרה גם דרך תפיסתו האקסגונית של הרוב המוסלמי. בעיני עצמם כמו בעיני שכניהם, היהודים היו בני הלאום העברי ובני דת משה ללא הפרדה.

לצד החינוך הדתי שהונחל בתלמודי התורה, הקהילה היהודית בוואזן הייתה זקוקה לבית ספר שיעניק לילדיה חינוך אירופי בשילוב תכנים בעלי זיקה למסורת ישראל, ללשון הקודש, לזהות היהודית, להיסטוריוגרפיה היהודית כפי שזו עוצבה במקרא ובספרות הקנוניה שחוברה לאחריו, המקיים מתח חיובי ביחס לחזון קיבוץ-הגלויות לא פחות מאשר לאידיאל האמנציפציה. בית ספר חילוני מחד ויהודי במהותו מאידך.

קבלת ניהול ביה״ס על ידי כי״ח והנחת היסודות לשיתוף פעולה עם הקהילה

רשת אליאנס ביקשה לחולל תמורות אידיאיות ותרבותיות. ואולם ללא השגת שיתוף פעולה מצד המנהיגות היהודית המקומית מטרותיה החינוכיות לא יכולות היו לצאת מהכוח אל הפועל. מנקודת ראותה נחוץ היה להפיג את החששות כדי להשיג שיתוף פעולה. הענקת צביון יהודי לתוכנית הלימודים, גם אם בהיקף מצומצם עלה בקנה אחד עם הצורך ליצור בידול מובהק בינה ובין רשת בתי הספר הפרונקו-איזראלית שפעלה בחסות מנהל החינוך הציבורי של הפרוטקטוראט (DIP). במטרה לייתר את הרשת המתחרה ולהשתלט על שוק החינוך היהודי ועל התקציבים שהיקצה הממשל הפרטקטוראלי למטרה זו. מסיבות אלו אליאנס בסופו של דבר הוסיפה לתוכנית הלימודים הרפובליקנית לימודי עברית והיסטוריה יהודית כביטוי לזהותה היהודית מצד אחד וכאמצעי בידול מרשת בתי הספר הפרונקו-איזראלית, שפעלה בקרב יהודים מצד שני. ראוי לזכור שהחל משנת 1912, 80% מתקציבה של אליאנס מומן על ידי השילטונות הפרוטקטוראליים. השלמת ה- 20% הנותרים "ממקבל השירות" קרי, מהקהילות עצמן חייב הענות לדרישותיהן בתחום לימודי הלשון העברית.

בניגוד לבית ספר הפרונקו־איזראלית, שתוקצב באופן מלא על ידי מנהל החינוך הפרוטקטוראלי ופעל ללא תלות תקציבית בקהילה, רשת אליאנס עודדה את השתתפות הקהילות בתקציב. בזכות השתתפותה בתקצוב, לקהילה היה מנוף השפעה על תכני הלימוד ועל ההוויה הבית ספרית. היכולת הפוטנציאלית להזרים באופן שוטף, לעכב או למנוע בכל רגע נתון את חלקה במימון איזנה את יחסי הכוחות. ההשתתפות העניקה לקהילות אפשרות לעבור בשעת הצורך ממעורבות להתערבות. הגם שהשתתפות בתקציב הוותה עול כלכלי, זו העניקה בפועל לוועד הקהילה זכות ווטו בנסיבות של משבר.

עם העברת בית הספר הפרונקו-איזראלית לניהול רשת כי״ח, זו מינתה את מר כוכבה לוי לנהל את בית הספר בוואזן. מר לוי נולד בצפת בשנת 1907, בזכות לימודיו בפריז קיבל אזרחות צרפתית ואף שירת בצבא הצרפתי בשנים 1932-1933. מאוקטובר 1926 נשלחו על ידו להנהלה הרשת בפריז דוחו״ת דו-חודשיים (ופעמים בתדירות גבוהה יותר לכשהדבר נדרש) סדירים על פעילות בית הספר ועל תלמידיו ואף על ההתרחשויות שונות בקהילה שאינן נוגעות לבית הספר.

מר לוי הגיע לוואזן בתחילת ספטמבר 1926, קיים פגישות היכרות עם מנהיגי הקהילה ועם ראשי הממשל הצרפתי המקומי. ביצע חפיפה עם קודמו בתפקיד, שכר בית למגורי משפחתו. מר לוי פתח את ההרשמה לילדי הקהילה לפני תחילת שנת הלימודים, בסיומה התקבלו שלושים ושישה תלמידים חדשים לשנת הלימודים 1926 מתוך כ-240. שישית מכלל הילדים בגיל לימודי חובה. בית הספר פעל בבית פרטי בין שלושה חדרים גדולים סביב פטיו שנקרא "דאר דלכרפאם". הבית הושכר ע״י מחלקת החינוך הצרפתית המקומית מקאיד של אחד מיישובי הלווין של וואזן. תוכנית הלימודים כללה שעת לימוד יומית בעברית. בשנים הראשונות שיעורי העברית ניתנו על ידי הרב משה סבג, לאחריו ירשו אותו בתפקיד הרב דוד אלבו ולאחריו בנו שמעון, בוגר המחזור הראשון של בית הספר העברי בקזה בלנקה.

ד"ר דן אלבו

החינוך הצרפתי!קהילת וואזן בשליש הדאשון של המאה העשרים

א. הנסיגות ההיסטוריות והלינגוויסטיות בקהילה בתחילת המאה העשרים

גיליון " ברית " בעריכתו של מר אשר כנפו הקדישה את החוברת מספר 30 – קיץ תשע"א לכבוד 150 שנה לאליאנס – כל ישראל חברים.

בגיליון זה בן  למעלה משלוש מאות עמודים, כוללת בתוכה מאמרים בעברית וחלק נכבד ומכובד גם בשפה הצרפתית. המידע הינו יקר ערך כפי שניווכח להלן. 

י. הגדלת כושר הקליטה של בית הספר והרחבת התשתיות הפיזיות

זמן קצר לאחר פתיחתו בית ספר אליאנס היה לחלק בלתי נפרד מהוויית הקהילה. בתום שנת שירות סיים מר כוכבה לוי את תפקידו כמנהל. מנהלו השני, מר דוד גומל בנוסף לניהול השוטף נדרש לפעול להרחבת הישגי קודמיו בתפקיד. להרחיב את כושר הקליטה של בית הספר במטרה להעלות את רמת הסקולאריזציה של הילדים בגילאי בית ספר. מר דוד גומל נולד בשנת 1905 במגנזי, באימפריה העותימנית. היה נכד לרבה הראשי של מגנזי הרב דוד גומל, אך גדל בבית חילוני.

סיים את לימודיו באניו בפריז בשנת 1923 ולאחר שירות בן שלוש שנים כסגן מנהל בי״ס אליאנס בטנג׳יר, קיבל בתחילת שנת הלימודים 1927 את תפקיד מנהל בי״ס אליאנס בוואזן. מר גומל הגיע עם רעייתו. גב' גומל לימדה כיתת בנות במבנה נפרד שהיה בשכונת זנאן-עלי ואילו המנהל לימד את כיתת הבנים במרכז הרובע היהודי. ככל הנראה על רקע אי הסכמה בין כי״ח להנהגת הקהילה בנושא המימון ואולי בשל התערבותו של הרב אברהם אביטבול, רבה של ישיבת מרקש, אשר היה בעל דעות שמרניות וכיהן כ- rabbin delegue באותה עת בוואזן נסגרה כיתת הבנות לזמן מה וזו נפתחה מאוחר יותר לאחר לכתו.

מר גומל הגיע לוואזן בגיל 22. ספק אם בגיל צעיר כל כך, היה בשל להניע תהליכים ואנשים, להתמודד ולפעול בסביבה זרה לו. למרות ששני נשיאי הקהילה בתקופה זו, משה לוי( 1926 – 1928 ) ומרדכי אלבו( 1928 – 1932 ) דיברו יהודית-ספרדית כשפת-אם ומהבחינה הטכנית יכלו לשוחח עם מנהלים ומורים דוברי לדינו יליד האימפריה העותימנית, אף על פי כן תהום היתה פעורה ביניהם. כניסת רשת אליאנס לשדה החינוך במרוקו הציבה בפני ההנהגה המסורתית לא רק את הצורך לקבל את החינוך החילוני כתוואי ההתפתחות לעיצוב זהותם התרבותית והרוחנית של ילדיה אלא הציבה בפניה את הצורך להסתגל לשינויים הבאים יד ביד עם ההשכלה החילונית, בלא יכולת לעצור את ההיסטוריה ולחזור לאחור.

אליאנס באה במטרה לקדם, להשפיע ולחולל שינויים ערכיים ותרבותיים מתוך אמונה שהשינוי שהיא מבקשת לחולל הוא לטובת יהודי מרוקו וילדי הקהילה בכללם, אך מבחינת הקהילה החילוניות שאליאנס בקשה להנחיל הוותה איום על הזהות היהודית ההיסטורית. ואף על פי כן ולמרות כל החששות לכולם היה ברור בשלב זה, שאת שפתו ותרבותו של השליט החדש צריך ללמוד. ב- 1 ביוני 1929 פרסם העיתון La Vigie Marocaine- Casablanca מאמר קצר על ביה״ס אליאנס בוואזן.

"נכנסנו לבית הספר לבקר את מנהל ביה״ס היהודי הסימפטי מר גומל. מצאנו לפנינו בית מבהיק בניקיונו, אולם אין זה בית ספר במשמעות שאנו מעניקים למונח זה בצרפת. שני חדרים רחבי ידיים משמשים ללימוד והוראה, האחד מיועד לבנים והשני לבנות . בסה״כ לומדים בבית הספר 84 תלמידים. 46 בנים ו 38 בנות. מספר יפה עבור מוסד שהחל את פעולתו באוקטובר 1924. עם 36 תלמידים. על הספסלים אמורים לשבת ארבעה תלמידים, בפועל יושבים שישה. פשוט חסר מקום. ממתינים לבניית בית הספר החדש בעיר החדשה. הקהילה היהודית מונה כ־ 2000 נפש על פי הסטטיסטיקה אמורים להיות 300 תלמידים בגלאי בית ספר. ארבעה תלמידים עברו בהצלחה׳ השנה את מבחני הסיום – d'etudes Certificat תוצאה יפה עבור בית ספר שחל לפעול רק לפני חמש שנים."

דוד גומל ורעייתו סיימו את כהונתם בוואזן בתום שנה״ל 1929 בהמשך, מר גומל ניהל את בי״ס אליאנס באזמור. מפברואר 1935 מילא תפקיד של סגן מנהל בי״ס אליאנס במרקש. מר גומל נפטר ממחלה נגיפית במרקש בשנת 1936. בשנות קיומו הראשונות רק 25% מכלל ילדי הקהילה בגיל לימודי חובה למדו בבי״ס אליאנס בקרב הבנות רמת הסקולריזציה עמדה בממוצע על 15% (מעט יותר ממחצית התלמידים בי׳אליאנס") ובקרב הבנים כ 10% למדו באליאנס והיתר למדו בתלמוד תורה. נתונים אלה השתפרו ככל שנוספו כיתות ומורים, הגדלת כושר הקליטה והתאמתו לצרכים הדמוגרפיים של הקהילה נמשכו ללא הפסק עד שנת 1950, שנה שבה רמת הסקולאריזציה הגיעה ל100% .

יא. המעבר לבית ספר החדש בתקופת ניהולו של מר נסים לוי.

מר נסים לוי מנהלו השלישי של ביה״ס אליאנס בוואזן, נולד בשנת 1906 באדרינופול שבאימפריה העותימנית. בסיום לימודיו בפריז נשלח למרוקו. מאוקטובר 1924 כיהן כסגן מנהל בביה״ס במרקש ובמקנס. בתחילת שנת הלימודים 1929 החל את כהונתו כמנהל בי״ס אליאנס בוואזן. מר לוי התחתן מיד עם הגעתו ב-17 בנובמבר 1929 בפאס עם רחל נייאגו, ששירתה כמורה בבית הספר לצדו.

 במהלך שירותו בוואזן מר נסים לוי שלח מספר כתבות לעיתון היהודי L'Avenir Illustre על חיי הקהילה ותרם בכך לתיעוד הווייתה ותולדותיה. בתחילת שנת הלימודים 2-1931 מר לוי מדווח להנהלה בפריז, כי שם-טוב לוי בן העיר בוגר בית הספר, שובץ במורה בכיתה השלישית. (כיתות ה, ו). בתאריך 27 במרץ 1931 נפתחה כיתה נוספת בבית הספר יהתקבלו עוד 53 תלמידים חדשים. גבי נהון-איסו נולדה בטהרן באיראן באפריל 1904.

לאחר סיום לימודיה בפריז, נשלחה לסוריה בשנת 1923 שבה מילאה תפקיד, סגנית מנהלת בבית ספר אליאנס בדמשק, בתום שירותה החינוכי בסוריה, הגיעה למרוקו בשנה״ל 1926 מילאה תפקיד סגנית מנהלת בביה״ס בלאראש, נישאה להנרי נהון בן משה נהון, בשנת 1931 הגיעה עם בעלה לוואזן. הנרי נהון פתח בית מסחר למוצרי דלק בעיר בעוד היא ממלאת תפקיד של סגן מנהל בבי״ס אליאנס. בספטמבר 1932 קבלה גבי הלן נהון מינוי כסגנית מנהלת.

בשלוש שנות כהונתו הראשונות של מר לוי, הלימודים התקיימו עדיין במבנה הראשון בקצה מעלה הרובע היהודי מצד ימין בבית שנקרא "דאר דלודיאיין". בדו״ח פיקוח משנת 1930 כותב י.ד. צמח:

"בבית הספר לומדים 76 תלמידים. מחציתם בנות. בקהילה יש בין 350 ל 400 ילדים בגיל בית ספר. מאז ביקורי האחרון לפני שנתיים התלמידים התקדמו יפה. שני חדרים מלבניים וארוכים משמשים ככיתות. הצפיפות בהן גדולה ובכל כיתה יש מספר מחלקות [Divisions] אשר מסבכים את המטלה מבחינת המורה. בחנתי את התלמידים של הכיתה הגבוהה בקריאה, דקדוק חשבון, גיאוגרפיה, והיסטוריה יהודית.

 התשובות היו טובות…הכיתה השניה מוחזקת על ידי גבי לוי, צעירה מאוד הנראית כתלמידה בין תלמידותיה. היא הוכשרה היטב בבית הספר שלכם באנדרינופול היא עובדת בשום שכל ותלמידיה נהנים מההוראה שלה. וועד הקהילה ביקשני לקבל החלטה לגבי פתיחת כיתה שלישית המתוכננת מזה זמן רב. ביקשתי ממר לוי לפתוח כיתה שלישית לאחר פסח בהשגחת מדריך. ביקרתי אצל ראש העיר ואצל מפקד האזור סגן אלוף פאבר במטרה לאתר קרקע לבניין בית הספר החדש. המנהלת הכללית העמידה לרשות הפרוייקט הזה 200.000 פרנק".

באפריל 1931 נקנתה חלקת הקרקע שעליה נבנה בסופו של תהליך תכנון ורישוי בית הספר החדש. בעידודו ותחת הנהגתו של מר נסים לוי נבנה בית ספר החדש בצפון מערב העיר על שטח של שני הקטר וחצי. בית הספר כלל ארבע כיתות גדולות מרווחות ומוארות שתוכננו לקלוט עד 40 תלמידים לכיתה.חדרי שירותים, חדרי מנהלה, (חדר האוכל והמטבח נבנו מאוחר יותר על ידי מר ואקנין), חצר גדולה את המבנה הקיף פרדס הדרים (תפוזים וקלמנטינות) וכן שטח חקלאי ובו גינת ירק גדולה שעובדה על ידי התלמידים בשיעורי חקלאות. מיקום בית הספר

בקצה מרחב הבינוי הצפון-מזרחי של העיר, הפונה להרי ששאוואן נבחר על ידי המנהל הראשי של אליאנס במרוקו מר יוסף דוד צמח. בזכות המרחב הפתוח שממנו נשקף נוף ירוק יפיפה, הפסגות המושלגות של הרי ששוואן, האוויר הצלול והשקט הפסטוראלי – תנאי הלימוד היו אידיאליים. ואולם המיקום המרוחק חשף את התלמידים היהודים הרכים לפגיעות של ילדים ערבים, שלא אחת התנפלו עליהם וגנבו מהם פרטי לבוש, את התיק, הקלמר או את דמי הכיס. הדרך לבית הספר וחזרה זכורה לרבים מילדי הקהילה כחוויה לא נעימה. בתום שירותו בוואזן באוקטובר 1933 מר לוי קיבל את תפקיד המנהל בבוזאד ובמוגדור.

בפתחו של השליש השני של המאה העשרים קהילת וואזן ידעה שינויי עומק בתחומים רבים: בוגרי בית-ספר הצרפתי החליפו בהנהגה את הגווארדיה הוותיקה, שהיתה מורכבת מסוחרים עשירים שומרי מצוות דוברי יהודית-ספרדית. בבחירות שהתקיימו ב- 1 בפברואר 1932, נבחרו לוועד הקהילה שישה חברים בשנות העשרים והשלושים המוקדמות לחייהם, דוברי צרפתית, בעלי אוריינטציה חילונית פרו-צרפתית: מימון לוי, מכלוף גוזלן, אלי אלחדד, אלי בניון, שלמה סבג ומשה בוטבול. למהפך פרסונאלי זה היו השלכות חיוביות על הידוק הקשרים עם הממשל ״צרפתי המקומי. בפתיחת שנה״ל 1933 הגיע מספר התלמידים והתלמידות בבית ספר המעורב בוואזן ל-.165 בפרק זמן שלא עלה על עשור, רמת הסקולירזציה בקהילה הגיעה לכ 60%. :שנת 1932 בית הספר עבר למבנה מודרני, חדיש ומרווח. רמת ההצלחה של בוגרי ביה״ס בבחינות הסרטפיקה דטוד הגיעה כמעט ל- 100%. לא אחת תלמידיה זכו במקום ראשון מכלל תלמידי מחוז רבאט אליו השתייכה וואזן, שכלל בין היתר, גם בתי-ספר צרפתיים של ילידי ״פקידות והקצונה הצרפתית הבכירה שגרה בבירה רבאט. הישגיה קבלו ביטוי גם בהשתלבותם המוצלחת של בוגריה בבתי הספר של אליאנס כמורים ומנהלים, באדמינסטרציה הפרוטקטורלית והמרוקנית ובמוסדות האקדמיה בצרפת ובישראל. תהליכי עומק סוציולוגיים ודמוגרפיים משכו את היהודים לערי החוף וביניהם גם את יהודי וואזן. משעה שהערכים הרפובלקניים סומנו כקו אופק היהודים החלו לצעוד לעברו תחילה כמשאלת לב ולכשהנסיבות הבשילו הצעדה לעברו הפכה לממשית. בית ספר אליאנס פתח בפני יהודי מרוקו את השער אל המודרניות אבל בה בעת זרע את זרעי ההגירה העתידית החוצה, לאותן מדינות שבהן יכלו ליהנות משוויון זכויות מלא. ניתן לומר, שרשת אליאנס לא רק זרעה את זרעי ההגירה, אלא גם ציידה את היהודים בכלים להתמודד עמה בהצלחה בהגירתם לאירופה, לארצות דרום אמריקה, לקנדה ולישראל.

סוף המאמר ד"ר דן אלבו – החינוך הצרפתי בקהילת וואזן בשליש הראשון של המאה העשרים. 

גיליון " ברית " בעריכתו של מר אשר כנפו הקדישה את החוברת מספר 30 – קיץ תשע"א לכבוד 150 שנה לאליאנס – כל ישראל חברים.

בגיליון זה בן  למעלה משלוש מאות עמודים, כוללת בתוכה מאמרים בעברית וחלק נכבד ומכובד גם בשפה הצרפתית. המידע הינו יקר ערך כפי שניווכח להלן. 

אמנון אלקבץ

" אליאנס " והמחלוקת בין שועי הקהילה היהודית במוגדור לבין ראובן אלמאליח, נשיא הקהילה

אשתקד, ביום 17.5.2010, מלאו 150 שנה ליסודה של חברת "כל ישראל חברים", בקיצור כי"ח, או בשמה המוכר יותר "אליאנס"Alliance Israelite Universelle  AIU. הורתה :פאריס ביום 17.5.1860. סימלה, שתי כפות ידיים שלובות לשלום מתחת לשני לוחות הברית, עם הסיסמא "כל ישראל ערבים זה לזה". הסמל מביע סולידריות ואחריות הדדית.

במאמר זה מובא מקרה מסוף המאה ה-19, בו ערבו שועי הקהילה היהודית במוגדור את 'אליאנס" במחלוקת פנימית שקמה בינם לבין נשיא הקהילה, ראובן אלמאליח, בהאשימם אותו בתפקוד לקוי ובמעילה בכספי קופת הקהל.

רוחות המהפכה הצרפתית של שנת 1789 טרם נרגעו, פה ושם היו עדיין חיכוכים בין האזרחים ־שלטונו של הקיסר נפליאון השלישי. יש לציין בעיקר את המלחמה של שנת 1848 שלאחריה קמו צעירים שביקשו לחדש את רוח המהפכה הגדולה. אל אלה הצטרפו צעירים יהודים רבים שראו לנגד עיניהם את התגשמות דברי נביאי ישראל על "שוויון", "צדק" ו"אחווה" ברוח היהדות, וראו חובה לעצמם לקום ולעשות מעשה כחובה על היותם יהודים, למען עולם של שלום, צדק ויושר לכלל האנושות. הם חשבו שעם סיום המהפכה וקבלת האמניציפציה, הגיע גם סוף לאנטישמיות ולרדיפות היהודים.

 הצעירים היהודים שביניהם, הקימו וועד פעולה להגנה על זכויותיהם דוגמת "Board of Deputis" באנגליה וה-"Consistoire Central" בצרפת. אחת ממטרותיהם הייתה ההגנה על היהודים באשר הם, כי בתקופה הזו פרצה "פרשת אדגארדו מורטארה", פרשה שהסעירה את העולם היהודי בה נחטף ילד יהודי מבולוניה בשם אדגארדו מורטארה, ע״י משטרת האפיפיור "פיוס ה-9", והוכרז כי הוטבל לנצרות. גם רבו עלילות הדם, דוגמת "עלילת דמשק" ועוד. מכאן עלתה גם השאלה המרכזית, מה יהא גורלו של המיעוט היהודי במרחב המוסלמי. עיקר הדגש של וועד הפעולה הושם על השאלה היהודית הכלל עולמית שעלתה בסמוך להקמתה של כי״ח, עוד טרם הופעתו של תיאודור הרצל על בימת ההיסטוריה היהודית.

על וועד הפעולה שהתארגן, כאמור, נמנו 17 צעירים שהתכנסו בשנת 1860 לפגישה בפאריס, בביתו של אחד מהם בשם קרל נטר. ביניהם היו רופאים, עורכי-דין, מחנכים, עיתונאים ואנשי עסקים, חתך של הבורגנות היהודית הליברלית של שלהי המאה ה-19. בפגישה זו ניסחו את אמנתהייסוד של כי״ח, והפיצוה ככרוז ברחבי צרפת ולקהילות יהודיות בכמה מדינות. תפיסתם הייתה: "אל אחד וגאולה אוניברסאלית, ליהודים ולכלל העולם". הפתיחות כלפי"התרבות הצרפתית". היה כלל בל יעבור בתהליך ההתחדשות. מטרתו הייתה להפוך את היהודים לאזרחים מודרנייב ונאורים בכל קצווי תבל, תוך טיפוח הדת היהודית ע״י הדגשת התבונה האינטלקטואלית שבטכסטים המסורתיים, מבלי להזניח את חשיבות ההווה. בין היתר, הם ראו בדאגה רבה את המצב החברתי של היהודים בארצות האיסלאם, ואת הסולידאריות הביעו על דרך המקרא: "עזוב תעזוב עמו". במרוקו במיוחד, הבחינו בפערים עמוקים ביותר בתחום החינוך וההשכלה ב­קבוצות העשירים לעניים. בשל כך ראו צורך להעמיד בראש סדר העדיפויות את נושא החינוך, שרק על פיו, יצומצמו הפערים. החלטתם הראשונה שנתקבלה בתחום זה הייתה להתחיל בהקמת בתי-ספר במרוקו, ואכן, בית הספר הראשון של "אליאנס" בעולם נפתח בעיר תיטואן שבצפון מרוקו בשנת 1862, שנתיים בלבד אחר הקמת הארגון.

אחרי תיטואן, יפתחו במרוקו ובעוד מדינות נוספות, בעיקר אסלאמיות, בתי ספר רבים של הרשת. פתיחת בתי ספר אלה לא עברה ללא התנגדות של המוסדות התורניים המסורתיים. הרבנים, חברת "תלמוד תורה" ומקצת הקהל, התנגדו לפעילותה של כי״ח ולאופן בו היא ניהלה את חינוך הילדים. ברם, למרות התנגדותם של חלק מהרבנים, הייתה לרשת "אליאנס" במרוקו הצלחה מעל למשוער. עם תחילת הפרוטקטוראט הצרפתי, נמנו בה 14 בתי ספר של הרשת. אלה פעלו לא רק בהפצת החינוך היהודי, אלא גם בחינוך האוניברסאלי. מרבית הכסף לפעילות ההתחלתית של כי״ח הגיע מחברון הירש ומחברון רוטשילד^.

אמנון אלקבץ

" אליאנס " והמחלוקת בין שועי הקהילה היהודית במוגדור לבין ראובן אלמאליח, נשיא הקהילה

בד בבד עם תחילת פעילותה של "אליאנס", התחילה נסיגה בהשפעתם של הרבנים על הנוער. בל נשכח כי הממלכה אצלה מכוחה על הקהילה ועדת הרבנים, והעניקה להם את כל הסמכויות "לרדות בעם", לענוש או לנקוט נגדם בחרם. אלה שנשארו נאמנים למסורת, השתייכו על פי רוב, למעמדות החלשים בחברה מן הבחינה הכלכלית. מולם עמדו ידידי כי״ח, שוחרי ההשכלה והעשירים, זה גרם לעתים למחלוקות בקרב הקהילה היהודית המקומית. אין זה אומר ש״אליאנס" זנחה את החינוך היהודי, נהפוך הוא, היא שמרה בקנאות על הזהות היהודית. אלא שהארגון רצה להוכיח עד כמה בסיס כוחו של העם היהודי טמון בהשכלה, ולא בכוח.

 לא היה עוד ארגון יהוד בעולם שהצטיין בדרך החינוך של השכלה רחבת אופקים, תוך הדגשת ערכי הפלורליזם, הומניזם. סובלנות ופתיחות לזהות האחרת, ואת זה העניקו בבתי הספר שלו. כאמור, אחד מבתי הספר האלה יפתח מחוץ לחומות המלאח של מוגדור בשנת 1888, והוא יהיה הרביעי ברשת כי״ח. (קדמו לפניו תיטואן בשנת 1862, טנגיייר 1865 ופאס 1883. עוד בי״ס נוסף של הרשת נפתה בשנת 1905 בתוך המלאח של מוגדור ונקרא Ecole Franco-arabe, אולם תוכנית הלימודים בו הייתה קרובה יותר למתכונת של "תלמוד תורה"). גם במוגדור קמה קבוצת רבנים שהביעה התנגדות לחדירתה של "אליאנס" לעיר, לעומתם קמו קבוצות תמיכה חזקות שנעזרו באיומים מרומזים מצד "אליאנס" לערב את השגריר הצרפתי, בכך הוסרו ההתנגדויות, ואין זה המקום להעלות את נושא המאבק שתוצאותיו ידועות לנו.

כאשר מאבקם של הרבנים שכך, קמו מתנגדים מבני אצולת העיר נגד נשיא הקהילה ראובן בן יוסף אלמאליח, שמתוקף תפקידו, הועמד להיות איש הקשר מטעם "אליאנס" עם מרכזו העולמי בפאריס. ההתנגדות תבוא לביטויה, מאוחר יותר, בדרך בוטה באמצעות מכתב שטנה חריף בתוכנו, לנשיא "אליאנס" העולמי היושב בפאריס, כפי שיובא בהמשך. לא ברור מה הייתה סיבת ההתנגדות, יתכן ומתוך אינטרסים אישיים של כל אחד ״אחד מהחותמים, או מהרצון לרשת עוד עמדת כוח בעלת השפעה בקרב הקהילה במוגדור.

ראובן, נשיא הקהילה בעת הזאת, הוא בנו בכורו מ־7 ילדיו של ר' יוסף בן אהרן אלמאליח שנולדו לו מאשתו שמחה. שמחה הייתה ממשפחת סוחרים אמידה שהורישה לו את נכסיה. ר' יוסף עצמו נולד בשנת 1809 בעיר רבאט (אז עדיין לא שימשה כבירת מרוקו). עוד בנעוריו עברו הוריו למוגדור ששימשה אבן שואבת לסוחרים ומשכילים. בגיל 30 נתמנה לדיין בבית הדין המקומי, ופנה גם למסחר בו הצליח מאוד והיה מגדולי סוחרי מוגדור ומהאישים החשובים ביותר של הקהילה באותם ימים. בשל עושרו המופלג ובשל מעמדו כרב וכדיין¹, נעשה לאיש ציבור וכנשיא כבוד של הקהילה. הוא שימש כדוברם של סוחרי העיר בפני השלטונות, ובשנת 1869 נתמנה כסגן הקונסול של הממלכה האוסטרו-הונגרית במוגדור. על נייר המכתבים הרשמי של משרדו, התנוסס שמו בתוספת תואר הכבוד "De", בזו הלשון: J. de A. Elmaleh. בהיותו איש ציבור אמיד ומשכיל, נקרא להימנות על "סוחרי המלך"². סוחרים אלה שימשו כסוחרים עצמאיים של המכזן" (שלטונות האוצר), ואת כספו ניהלו בעסקיהם עם כל העולם, אם כבעלי מונופולין על ענפי ייבוא וייצוא ואם כשותפים עם בית המלוכה. אלה שוכנו ברובע "הקאסבא"³, הרובע האדמיניסטרטיבי שבסמוך לנמל הדייג והמסחר, יחד עם פקידי השלטון הרשמיים והנציגויות הדיפלומטיות השונות, נהנו מפטור של"הגידה" ומפריבילגיות אחרות. בגלל מעמדו הרם, זכה ר' ״סף אלמאליח ללוות את משה מונטיפיורי בפגישתו עם הסולטאן בשנת 1864 במראקש, על מנת ־מסור לו את אגרת ממשלת הוד מלכותו האנגלי, ובה בקשה לנהוג בחסד ביהודי הממלכה.

אמנון אלקבץ

" אליאנס " והמחלוקת בין שועי הקהילה היהודית במוגדור לבין ראובן אלמאליח, נשיא הקהילה

רבי יוסף היה הראשון שהקים במוגדור בית-ספר לבנות וקרא לו"עוז והדר", בכך הוא חסם את המשך התפשטות המיסיון האנגליקני שהיתה לו השפעה רבה על בנות הקהילה היהודית, והעמיק את אחיזתו בה באמצעות חברת Jewish Missionary Intelligence. על זה הוא כותב ־"לאגודת אחים" האנגלית: "…אשר ראוי לנו להודיע למעלתם כדי שיהיה לכם ידיעה שכל הנערים והנערות אשר היו נטמעים בבית המסיתים במחננו זה, ברוך ה', כולם הרחיקו מעליהם דרכם, וקהלינו משתדלים להתחיל לייסד להם בית-ספר חדש לנערות, ועזרנו משמים"^. במקביל הוא כותב לאדולף כרמייה, נשיא "אליאנס" בעת הזאת, ומודה לו על העזרה הכספית בפתיחת ב־ת הספר ותמיכתו באביונים. בהזדמנות זו הוא פונה גם לסולטאן, שלאור מצבם הכלכלי הקשהבה שרויים יהודי הקהילה, הוא מבקש שיחזירו להם 25% מסה״כ המס שנגבה, כצורך תמיכה בעניים, ואכן תשובתו של הסולטאן הייתה חיובית^.

לזכותו של ר׳ יוסף יש לזקוף גם את מיסוד בחירת וועד הקהילה. לצורך זה הוא נעזר ברי חיים בן־שימול, איש בעל נסיון בארגון קהילות, שהוזעק במיוחד מטנגייר, וביחד כינסו את הקהל וקיבלו מהם את הסכמתם לבחירות בהצבעה. לנשיא ראשון נבחר יעקב בן-יוסף אפריאט ולסגנו נבחר ר' עמרם אלמאליח, אחיו של יוסף. למזכיר נבחר אהרן אלמאליח ולגזבר ישועה בלישה בה באותה עת, פעל לביסוסה והרחבת פעילותה של חברת הספנות הצרפתית "Paquet", שהיה אחד מבעלי מניותיה יחד עם משפחות קורקוס, אפריאט ואוחנה.

ר' יוסף נפטר בלונדון בשנת 1886 והוא בן 77 שנים, וכל עסקיו עברו לבנו בכורו ראובן שנולד לו בשנת 1835. רעייתו של ר' יוסף, שמחה, נפטרה בנובמבר 1887 במוגדור, שם גם נקברה.

בשנת 1870, עשר שנים אחר היווסדה, נקלעה "אליאנס" למשבר כספי שאיים למוטטה, ויחד עמה גם את שאר הקהילות היהודיות. לאור זאת, הועלתה הצעה לאחד כוחות בין החברות שבצרפת ואנגליה, והוקמה חברה זמנית בשם: Anglo-Jewish Association in connection connection with the Alliance Israelite Universelle. החברה פעלה זמן קצר מאוד, ופסקה. אחר התארגנות קצרה, "אליאנס" התאוששה מהמשבר ומייד שלחה למוגדור את מר פיקסיוטו(Fixioto) כשליח מטעמו של הנשיא כרמיה. זה דיווח על מצבם של היהודים כסובלים מדלות, עוני וחרפת רעב. התרופה היחידה שהציע להבראתם הייתה, חינוך באמצעות לימודי חול ומלאכות, בצד לימודי הקודש. הוא ציטט מ״פרקי אבות": "תורה שאין עמה מלאכה, סופה בטלה וגוררת עוון"^.

כאמור, ממשיך דרכו של ר' יוסף היה בנו, ר' ראובן, שירש את מקומו של אביו כסגן הקונסול האוסטרו-הונגרי במרוקו. הקונסול ישב במושבה הדיפלומטית בטנגייר, וראובן שכן במוגדור, כיתר שאר הנציגויות הדיפלומאטיות. ראובן היה בחור תמיר ויפה מראה, וכדרכם של הדיפלומטים, חבש תמיד לראשו צילינדר ומקל ביד, כדרך האצולה האנגלית. ליד ביתו הוצב שומר חמוש מטעם השלטונות, ובפי יהודי העיר היה נקרא "סניור ראובן". ראובן הרחיב את עסקי המסחר המשפחתיים והיה פעיל בחיי הציבור של הקהילה. בשנת 1865 נבחר לנשיאה במקומו של יעקב בן-יוסף אפריאט, וכיו״ר הייקונסיסטואר" (מועצת-החכמים או המועצה הדתית) והוא בן קרוב ל-32 שנה בלבד. הוא נודע כרב וכאיש חכם ומשכיל, הבקי מאוד בתורת ישראל. שלט בשפות רבות ביניהן, אנגלית, צרפתית, ספרדית, פורטוגזית, ערבית ועברית. ראובן תרם מכספו למען עניי הקהילה ובעיקר למען ילדיה, והיה מעורב מאוד בחינוכם. דאג לשפר את חזות המלאח, ועמד בקשרים עם "אגודת-אחים" הלונדונית שנוסדה כמקבילה לכי״ח, ואף נבחר בשנת 1892 כנשיאה במוגדור. בגלל פעילותו להרחבת המסחר בין מרוקו לספרד, זכה בשנת 1899 לתואר׳אבירות ספרדית Caballero de la Real orden de Isabel la Catolicao, בעקבותיה זכה בשנת 1905 באזרחות ספרדית.

אמנון אלקבץ

" אליאנס " והמחלוקת בין שועי הקהילה היהודית במוגדור לבין ראובן אלמאליח, נשיא הקהילה

פעילותו רבת הפנים של ר' ראובן כנשיא הקהילה והצלחותיו בתחום העסקים, היו כנראה לצנינים בעיני מספר משפחות מעשירי העיר. גם טיפולו האגרסיבי בגביית המסים מעשירי הקהילה לטובת עניים, לא היה לטעמם, ולא ראו בעין יפה את התנהלותו בעניין קופת הקהל. מאבקם העיקרי נסב על השליטה בכספים, שכידוע, שכל המחזיק בממון הוא האדון, לכן ראו צורך לפנות בתלונה אל הסולטאן בה החשידו את ראובן במעילה בכספי הקהילה. אולם הסולטאן דחה אותם בתואנה שזה עניין פנימי בתוך הקהילה היהודית. אחרי כן פנו אל הקונסול האוסטרו-הונגרי, ותשובתו הייתה זהה לזו של הסולטאן. משלא צלחו פניותיהם אל שני הראשונים, ובניסיון אחרון, הם פנו במכתב חריף בסגנונו אל נשיא "אליאנס" העולמי מר נךסיס לוון' היושב בפאריס, והלינו על המחדלים שלדעתם פוגעים בערכי"אליאנס" ובמוסר היהודי, תוך רמיזות גסות למעילה בקופת הקהילה ובהתעמרות בעניי העיר. מטרתם הייתה לגרום לפרישתו של אלמאליח מנשיאות הקהילה ומראשות "אליאנס" במוגדור, ואף דרשו זאת מנשיאו. הפניות האלה לערכאות הזרות, נעשו בנ־גוד לתקנות חז״ל ש״כל מי הפונה לערכאות של גויים, שיתן דינר של כסף, ורבים נכשלים בזה…..

נָרסיס לֶוָון היה בן למשפחה יהודית-גרמנית שהיגרה לצרפת, למד משפטים והיה לעורך דין צעיר שהפך לפעיל חברתי. התיידד עם הסופר ויקטור הוגו ועם קבוצת משפטנים, פילוסופים וסופרים, שלימים יהיו חוד החנית בממשל הצרפתי. בקבוצה זו היה יהודי נוסף בשם יצחק-מואיז כרמיה או בשמו המוכר יותר אדולף כרמיה (Adolphe Cremieux). כרמיה שהיה לפרופסור לפילוסופיה ומשפט, שירת כשר המשפטים בממשלת צרפת. בתקופה זו נבחר לנשיא "הבונים החופשיים" בפאריס, תפקיד אותו מילא עד יום פטירתו. מעולם לא שכח את צור מחצבתו היהודית והיה רב פעלים וגומל חסדים עם בני עמו. הוא שימש כנשיא ,אליאנס" משנת 1863 עד שנת 1880 (אחרי תקופת נשיאותו הקצרה של מר גולדשמידט בשנים 1863-1860, אחד מחבורת 17 המייסדים). אחריו נבחר לתפקיד הנשיא השלישי מר נרסיס לוון. במקביל לנשיאותו, היה תקופה מסוימת סגן ראש עירית פאריס ברובע ה-9 היוקרתי ולאחר מכן מונה כראש לשכתו של כרמיה במשרד המשפטים וכמזכירה הכללי של "ממשלת ההגנה הלאומית", זו שהעניקה ליהודי אלג׳יר את שוויון הזכויות המוחלט. דגל היהדות המסורתית הלאומית היה בראש מעייניו. משפחת לוון ממשיכה :פעילותה הציבורית-יהודית גם בימינו אלה. נכדו של נרסיס, גוסטאב לוון, היה המייסד של Perie", חברת המים המניראליים הגדולה בעולם. בשנת 1984 הקים את "קרן רשייי", הקרן הגדולה ביותר הפועלת בתחום החינוך, הרווחה, הבריאות והתעסוקה ותומך כספית בפעילויותיה החברתיות והחינוכיות בישראל באמצעות 90% ממחזורה. (10% הנוספים מפעילה בצרפת). בראש הקרן העמיד את אחיינו הוברט לוון. לוון וכרמיה היו בין חבורת ה-17 שקמה להגן על זכויות היהודים כמוזכר מעלה. 

אמנון אלקבץ

" אליאנס " והמחלוקת בין שועי הקהילה היהודית במוגדור לבין ראובן אלמאליח, נשיא הקהילה

כאמור, מכתבם של המלינים אל מר נרסיס לוון, נשיא "אליאנס" העולמי, נגד נשיא הקהילה מר ראובן אלמאליח, מעיד על מרכזיותה של "אליאנס" בחיי הקהילה היהודית במוגדור. משום חשיבות העניין ההיסטורי העולה מהמכתב בן שבעת העמודים, אני מביא אותו כאן במלואו (בתרגום חופשי שלי מצרפתית):

"מוגדור, ה-29 מאי 1899

למר נרסיס ללון, נשיא עולמי של אליאנס, פאריס.

לאחינו, בני בריתנו היקרים. פעמים רבות פעלו ללא לאות, אחינו מאירופה מול המעצמות האירופיות, ואף השפעתם הייתה רבה וחזקה, והפעילו את כובד משקלם כדי להקל, במידת האפשר, את הסבל מההתנהגויות הבלתי צודקות שנהגו כלפינו אותם קנאים-פאנאטים מוסלמים, ולמזער בכך את אי הצדק שנעשה כלפינו. היום, המוראל גבוה תודות לתמיכה הרוחנית והמוסרית של "אליאנס" הישראלי, והודות למאמצים המתמידים והבלתי פוסקים שלכם מול נציגי בית המלוכה, ובכלל זה השרים. אף השתפרו תנאינו ואנו נהנים מתנאים חומריים ומסובלנות סבירר ומשביעת רצון. ברם מאידך, ההתנהגות העריצית והרודנית של אחד מקהילתנו ומבני בריתנו. מאלצים אותנו לפנות אליכם שתפנו את עיניכם אלינו על מנת שתסירו מעלינו את הנטל הכבד והלחץ אותו מפעיל עלינו אותו אחד משלנו.

הקהילה היהודית במוגדור שהייתה פעם מפותחת ופורחת, נמצאת כיום בתהליך של נסיגה ובעוני מחריד. קהילה זו מורכבת כיום ממספר קטן של משפחות עשירות, והיתר עניים מרודים, הנתמכיב על ידי גמילות חסדים ומוסדות הסעד הקהילתי.

אבותינו שהיו מושפעים מרגש הסולידאריות והרחמנות, שרק לב יהודי יכול להרגיש, עשו מאמצים גדולים והשתדלו להבטיח לעניים את האמצעים הבטוחים למחייתם, על כן הם קבעו סדר ותקנות בהטילם מם על הבשר בקצביות, בסדר גודל שבין 300 ל-400 פזטות לשבוע. מס זה איפשר לממן את ההוצאות הרבות להחזקת הנכים, הזקנים, האלמנות והיתומים. מס זה הוטל באופן שרירותי על כלל הקהילה על ידי ראובן אלמאליח. ההתנהלות הכספית של ההכנסה הזו. במשך 13 שנה, הייתה ללא נוהל תקין על ידי מר ראובן אלמאליח, בנצלו את האדישות וחוסר העניין מצד כלל הציבור במוגדור, במה שנעשה בקופה הציבורית.

ללא כל יסורי מצפון, עשה ככל העולה על רוחו, ולא נתן דין וחשבון לאף אחד. במשך 13 השניב האלה, עשה בכספים כבתוך שלו, ולא העביר כל דו״חות לתורמים אשר לא פסקו מלדרוש זא: ממנו. גם אל אותם אנשים בעלי השפעה שבתוך הקהילה שפנו אליו להנהיג פיקוח על הכספיב שנועדו לעניים, נענו בסירוב. מר אלמאליח, ללא בושה, סירב למנות לידו מבקר כספים, לכן לא הייתה כל אפשרות של בקרה על כספי הקופה. ברור שדרך התנהלות זו, מעוררת חשדות, שאם היה בטוח ביושרו ובצדקתו, ושידיו נקיות, הוא בעצמו היה פונה ומציע שיערכו בקורת לחשבונות ואף מגיש דו״חות מבלי שיבקשו זאת ממנו. בצער רב נוכחנו לדעת שבתהליכים של רצון טוב מצד האנשים, אין כלל הצלחה, כיוון שהיה להם עסק עם אדם כמו מר אלמאליח, שהייתה לו השפעה רבה על ציבור העניים. כשלונם של אותם אנשים בעלי רצון טוב שרצו לעזור לעניים באמצעות הביקורת, התאכזבו ומשכו את ידם מהעניין, כי לא יכלו לעשות דבר נגד המעשים הבלתי כשרים שנאמרו לעיל.

האדון הזה(מר אלמאליח), לאחר שהרגיש כי בולשים אחריו, עשה מאמצים רבים בהשתמשו בכל האמצעים כדי לדחות את כל הניסיונות להדיחו, וכולם כשלו, או אז, התחיל להשתמש בכספי העניים כדי לרכוש לעצמו תומכים שיצדיקו את מעשיו וינהו אחריו. בדרך זו, כספי העניים, הזקנים, היתומים והאלמנות, במקום שיוזרמו אליהם, ניתנו לאלה שמצאו חן בעיניו ושהוא חפץ ביקרם.

גיליון " ברית " בעריכתו של מר אשר כנפו הקדישה את החוברת מספר 30 – קיץ תשע"א לכבוד 150 שנה לאליאנס – כל ישראל חברים.

בגיליון זה בן  למעלה משלוש מאות עמודים, כוללת בתוכה מאמרים בעברית וחלק נכבד ומכובד גם בשפה הצרפתית. המידע הינו יקר ערך כפי שניווכח להלן. 

זה בעצם מה שדחף אותנו והוביל אותנו להתארגנות לצורך הקמת וועד פעולה נבחר בדרך מסודרת, במטרה לבדוק, לנהל ולפקח על הנכסים של העניים. למטרה זו הזמנו את מר אלמאליח לישיבה כללית עמנו, במקום ניטראלי, כדי לדון ברפורמות הנחוצות לצורכי הקהילה. מצורפים בזה רשימת הרפורמות שמר אלמאליח מסרב לקבל. נראה שמר אלמאליח חשש מגילויי התנהלותו המבישה, וסירב בתוקף להופיע בפנינו. סימנים אלה מעלים בהחלט חשד רציני. כל הנאמר כאן, מוכיח מעבר לכל ספק, וחד משמעי, שהתנהגותו נואלת ופושעת ולא ניתנת להסבר. אנו משוכנעים שיש בידינו הזכות לבקש צדק. לפי זה, פנינו במכתב אל הסולטאן, מתשובתו עולה שהכיר בתביעותינו,העתק תרגום תשובתו מצורף בזה. אולם לדעתו, זה עניין פנימי השייך להלכה היהודית שפתרונה בידי הרבנים היהודים. מכיוון שאין בידי הסולטאן כל השפעה על מר אלמאליח, החלטנו לפנות לשר הממונה, אולם גם זה השיב שמדובר בעניין יהודי פנימי, ואל לו להתערב. אחר התשובות האלה, החלטנו לפנות לעזרתכם ולסיוע החשוב שלכם בעניין הנ״ל. על כן אנו זקוקים להתערבותכם ולתמיכתכם. ברור לכם שצעדינו אלה זקוקים לעזרתם של כל היהודים, מכיוון שאין לנו כל מטרה אחרת פרט לעזרה עבור הנדכאים והנזקקים.

אץ בכוונתנו למנות כאן את כל מעלליו של אלמאליח, ונסתפק בכך שרק לאחרונה, במטרה לשבש את פעילותנו, השתמש בתחבולה שמקוממת אף את השלווים ביותר. הוא חילק לכל קצב יהודי 300 $, לכאורה כהלוואה, כדי שימנעו מלגבות את מם ה״גאבילה״ מהקונים. מס זה נוהג כבר שנים רבות, בהתאם לתקנות רבותינו. ורבנינו אף הטילו חרם ונידוי על סרבני המס, בהתאם לתקנות שתוקנו^. במקום זאת, אנו התאספנו וערכנו מגבית, והבאנו שוחטים וקצבים מחוץ לעיר למען הקהילה.

הערות המחבר : מס "הגאבילה", הוא הבלו שהוטל על צריכת הבשר. מס זה כידוע, נועד כחלק מתשלומי הגיזיה(מס גולגולת) הכללי היהודי למלכות. אם הקצבים לא יעבירו את כספי המס במועדם ליידי ראשי הקהילה לשם העברתם לייעודם, יבולע לכלל הקהילה. בזכות ההתמדה בתשלום מס זה, זכתה הקהילה לזכויות המיוחדות של היידיימי", "כאורחים" במדינה המוסלמית.

ראה: כרם חמר, ספר התקנות לר' אברהם אנקווא כרך ב', ליוורנו 1871, (תקנה קמ״ז ועוד).

בנסיבות אלה, אנו זקוקים לעזרתכם, כי אנו מיצינו את כל דרכי הפעולה שהיו בידינו לעשות על מנת לפתור את הבעיה הכאובה הזו בה אין הסולטאן רוצה לקחת בה חלק. גם השגריר האוסטרי אינו רוצה להענות לפניותינו, ואינו רוצה להתערב, מחמת אי התערבותו של הסולטאן. לכן אנו פונים אליכם, אחינו אתם, אתם בעלי כוח והשפעה בחו״ל, כדי שתעזרו לנו. קיימות בידכם אפשרויות רבות להגיע אל השגריר האוסטרי בטנגייר, ולדרוש ממנו שיכפה על מר אלמאליח, הנתין שלו, לקבל את הרפורמות המוצעות על ידינו, שתועלתם טובה לכלל, או שהאיש הזר יתפטר מתפקידו. אנו כותבים בשם 1200 משפחות, ומבקשים מכם, רבותינו היקרים, שלא להשאר אדישים לפנייתנו זו, ומפצירים בכם שתקבלוה בהבנה.

קבלו נא, בני בריתנו היקרים, את ברכותינו ותודותינו, ואת רגשי הערצנו העמוקים".

חתומים:

Moses Corcos: Jacob H. Corcos: S. Hadida: N. G. Afriat: V. Lumbrozo: J. D.

Ohana: S. G. Afriat: Sem Corcos: D. Corcos: Meyer Corcos.

עד כאן לשון המכתב

אמנון אלקבץ

" אליאנס " והמחלוקת בין שועי הקהילה היהודית במוגדור לבין ראובן אלמאליח, נשיא הקהילה

אין בידינו תיעוד לתשובתו של נָרסיס לֶוֶון למכתב המתלוננים. נראה שראובן אלמאליח נעלב מתוכן המכתב והתפטר מתפקידו, מרצונו. קופת הקהילה עברה לידיהם של שלמה אפריאט וחייב כהן, חברי וועד הקהילה. לא ארכו הימים ורבני הקהילה התקוממו נגד "אותם מבני עמנו, פרצים המכנים עצמם בשם גדולים, על התועבה שעשו לנו". הם קמו להגן על צדקתו של נשיא הקהילה המתפטר, ראובן אלמאליח. ראוי להביא כאן את מכתבם של רבני הקהילה שנשלח למר נרסיס לוון, שנתיים אחר ההתפטרות. במכתב החתום ע״י רבני העיר ועוד 530 מאנשי הקהילה, הב מגנים את אותם עשירי העיר שבגלל מכתבם הבוטה, גרמו להתפטרותו של ראובן אלמאליח מנשיאות הקהילה, ומתריסים נגדם שכל ההבטחות שהבטיחו להם שיקבלו הרבה יותר ממה שהיה ראובן מעניק להם, והנה, שוד ושבר, לא דובים ולא יער. זאת הייתה בעינם. הונאה שהתפתאו אליה. ועתה, כאשר מצב העוני החמיר בקהילה, הם פנו אל נשיא "אליאנס" בבקשה שיפנה למר ראובן אלמאליח שישוב לתפקידו הקודם, כנשיא וגזבר הקהילה, משום שמאז עזב, חלה התדרדרות במצבם של עניי העיר, והקהילה "נותרה כצאן ללא רועה", ורק הוא, בעזרת כספו וקשריו, יוכל להוציאה ממצבה העגום בו היא נמצאת.

אני מביא מטה את מכתבם של הרבנים כלשונו, ללא שינויים כלשהם. ראוי לשים לב לדרך ניסוח המכתב המחורז בחלקו, בלשון עברית רבנית כדלהלן:

"מוגדור, יום שלישי בשבת קודש, ששה ימים לחדש ניסן, שנת"אמרתיך " שנת התרס"א – 26.3.1901

"צדיק כתמר יפרח"

אל מול פני המנורה הטהורה, זכה וברה, השר הטפסר, בר-אבהן ובר-אוריין, לובש צדקה כשריין, דומה לזוהר שמאיר לרום עולם, אדוננו ניכאריס ליבין (הכוונה לנרסיס ללון), פריזידאן של עם צדק, שומר אמונים עם אלוהי אברהם, מאמינים בני מאמינים, יראי ה' ועל חסדו נשענים.

כולם ישאו ברכה, יאריכו ימים ושנים, אנשים ונשים, גדולים וקטנים, רבנן מניהו, ואפרכי מנייהי (הציבור מינה אותו והוא זה ששבר אותו). עיני העידה מבחר, ברוש ותדהר, העומדים עלהעבודה, עבודת משא גיא חזיון, כמיטב הגיון, נתונים המה למסור נפשות אדירי איומה, אסיפת הגדולים הרמים אליאנס ישראלית, אשר בעיר הגדולה פאריז יע״א (יכוננה עליון אמן).

נחדשו לשלום אין קץ מאהבה רבה, באנו בקיצור נמרץ לפני מעלת כבודו, כדי שנגידו לכתר צערנו שנצערנו זה שתי שנים על התועבה הנעשית לנו בעירנו, עיר מוגדור. קמו מבני עמנו פ־צים ומכנים עצמם בשם גדולים. הרסו העניינים אשר היו מיוסדים על ידי בנן של קדושים, אשר שמו הטוב, אדוננו רובין אלמאליח הי״ו, שהיה שר וטפסר עלינו ארבעה ושלושים שנים. מכל צר ומכל, פנה ממנו נהנים. כל מה שיתן מכיסו, יותר מקופת עניים. ועוזר לכל מי שצריך כל עניינים. עכשיו עזב אותנו זה שתי שנים, ונשארנו כצאן האבדות בלא רועים. על הפתאות שפתאו אותנו זה החוטאים, ורדפנו אחריהם. אמרו כל מה שצריכים מאת ראובן, חמש ידות אנחנו נותנים. הטעו אותנו ונלכדנו במצודת ציפורים. מי ביקש מידם ומי התיר להם , עד אשר דברו דבר ולא יקום, כי עמנו אל.

לא התבוששו, מצחם כנחושה עז, חץ שחוט לשונם, לשון מדברת גדולות, להתרים נגד רואיהם. ליבנו בוער כאש להבה אשר פשטו בעקור ידיהם. אמרנו נקראו לשלום להם, אולי ישובו ממחשבותיהם. ראינו כי גילו עוונם, נבעו מצפונם, אפקרותא יתירא חזינא כהו (הפקרות רבה ראינו בזה).

עתה, בבקשה מכתר, בכוחך הטוב והישר, תשכיר עול ורשע, ולנתק מוסרותימו, כל אשר תמצא יד אדוננו לעשות להם. ה' התאמץ להחזיר העטרה ליושנה, ותכתוב אחד אגרת לאדוננו ראובן, אולי ישוב אל עבודתו, עבודת ה', ולא נאבד.

זה אדוננו ראובן, הוא בים (הכוונה ל Vice-סגן) קונסול אוסטריא, ועל פני שלא מצינו בו שעת הכושר, כתבנו אחד אגרת, וחתמו בה חמש מאות ושלושים בני אדם של מוגדור, ועשינו אחר כך קיום סופרי העיר, ושלחנו אותה לאמבאסאדור אוסטריא, לעיר טאנכ״יר (טנגייר) יע״א. אמרנו שמא יפצר אותו ויתבושש ממנו, אולי ישוב לעזרת העניים כמו שהיה מקודם. מפני כך, צריכים נס כן לעזרת אדוננו. אנחנו בוטחים ב״ה ובכתר. לא תאחר אותנו, עינינו לך מצפים אימתי נראו תשובות אדוננו. השם יצליח דרכך בכל אשר תלך, אמן, נצח, מלא ועד.

בסיום דברינו, אלה דברי הנאנחים והנאנקים בשברון מותניים ובפיק ברכיים וכליאת ידיים. בזריזות ולא בעצלתיים, עד ירחמנו אל מן השמים. אנחנו אלה פה המצפים לתשועת ה׳ ותשועת אדוננו בעיר מוגדור יע״א, ותשובת אדוננו תהיה ע״י קונסול ספאניס די מוגדור או ע״י מי שירצה

האדון. ושכרך כפול ומכופל מן השמים.

עבדיך העניים המצפים לתשובתך".

הלחץ כמובן עזר, וראובן שב לתפקידו כמקודם. הוא מצא קופה ריקה וקהילה שסועה, שבתוך שנתיים מאז התפטרותו, רבו העניים ולא היה מי שיטפל בכלכלתם. גם העזרה שהיו מקבלים מכי״ח, הופסקה משום שהקהילה לא העבירה את דמי החבר השנתיים למרכז העולמי שבפאריס. ראובן כינס את ראשי המשפחות בעיר, ויצא אליהם במנשר בשפה הערבית-יהודית בו הוא מסביר מה חשיבותה של "אליאנס", מה תרמה ליהדות העולם, ובכלל זה לקהילת מוגדור, ומה היתרונות שהקהילה תהנה מהם אם ישובו לשלם את דמי החבר כמקודם. הוא כותב: "מה שווה חצי פראנק לחודש דמי חבר, מול היתרונות שאנו נהנה מהם?". בתיאום עם "אליאנס" הוא הצליח לרתום את הקהילה בחזרה סביבו, ובו במקום עורך מגבית בה נאספו מ-60 ראשי משפחות, 360 פראנק, לפי 6-פראנק עבור כל משפחה לשנה, עם התחייבות לשלם את דמי החבר לשלוש שנים נוספותי. הוכנה רשימת התורמים שנשלחה עם הכסף המזומן, למרכז"אליאנס" בפאריס, בידי חיים נהון. ממשפחת הסוחרים הידועה בטנג׳יר, עמו היה מיודד וקשור בקשרי מסחר.

ר' ראובן אלמאליח שב במרץ לתפקידו, נקט בהטלת מסים על מוצרי הייבוא והייצוא של מוצרי העור בהם התמחו סוחרי הקהילה. ערך מגביות אגרסיביות אצל שועי העיר לטובת העניים, והשיב את הסדר על כנו. חידש את הקשר עם "אליאנס", ובמיוחד עם מר נרסיס לוון עמו שמר על קשרי ידידות מיוחדים, עד פטירתו של נרסיס בפאריס בתחילת שנת 1915. בן 82 היה במותו. ראובן נפטר בשיבה טובה במוגדור בשנת 1925, והוא בגיל 90.

זאת לדעת, "אליאנס" מוגדור היה אחד מבתי הספר המעולים במרוקו, על כך העידה אחת מהמנהלות המוצלחות של הרשת, הגב' אלגרינה בן-שימול-לוי. אלגרינה הגיעה ל״אליאנס" מוגדור מטריפולי, ופגשה במציאות אותה מתארת כמבריקה (Brillante). "התלמידים משכילים ובקיאים מאוד במדעי המתימטיקה, ההיסטוריה והגיאוגרפיה, דבר שמעורר לא מעט קינאה עד אנטישמיות ממש מצד השלטונות". זו המציאות עליה דיווחה לנשיאות "אליאנס" בפאריס בהגיעה למוגדור. אכן, בוגרי "אליאנס" ממוגדור היו לעו״ד, רופאים, היסטוריונים, עיתונאים ובעיקר אזרחים הוגנים. הללו שינו את דמותה של החברה היהודית במוגדור. הקהילה הפכה ממסורתית בה שלטו הרבנים ופרנסים עשירים, לקהילה פתוחה ומשכילה בעלת התנהגות עם חשיבה רציונאלית ומעורבת בתרבות המערב. זה אמנם בא על חשבון ניתוק מסויים מן המסודר. של בית־אבא, אבל זה היה זמני עד שילובם ההרמוני של לימודי החול והקודש שהניחו את דעה הצדדים. ניתן לסכם ולומר כי תרומתה העיקרית של "אליאנס" במוגדור, כבכל מקום אחר במרוקו, הייתה בבניית הנהגה יהודית מקומית חזקה ומשכילה שהצליחה לנער מעליה את חשכת ימי הביניים

נסיס קריספיל

ראיון עם רפאל חיים וואקנין מנהל בית ספד אליאנס בוואזאן

הראיון נערך עימו ב-29.8.1996 , בביתו אשר ברחוב הנטקה בחיפה כשהיה בן 90. כדי לשמור על האותנטיות של הריאיון, אני מרשה לעצמי להציגו כפי שסופר לי על – ידי האינפורמנט.

'נולדתי בעיר מוגאדור ב- 1905. עד גיל 10 למדתי בבית הספר העברי"תלמוד תורה" שבעיר אח"ב המשכתי ללמוד בבית הספר הצרפתי. אבי משה וואקנין, היה משורר ומלחין. הוא בנה בעצמו את הכינור ואח"כ את הקאמנגיה עליהם ניגן. כיוון שמשפחתו הענפה התגוררה אז בטבריה, הוא נהג לבקרם בארץ חדשים לבקרים. אבי בעצם היה חכם כולל שנשלח על-ידי דודו לאסוף נדבות במרוקו, כך ששורשיו היו בטבריה. אני זוכר שהיה לו דרכון טורקי ובשל מעמדו וכישוריו, הוא דיבר ערבית ספרותית משובחת. משהגיע למרוקו, בחר אבי להתגורר בעיר טנגייר מולאי חאפיד', אחיו של מוחמד החמישי שמע שהגיע משורר מארץ ישראל למרוקו ושלה אליו שליחים כדי לבקשו ללמד את יורש העצר חסן. אני זוכר כמו היום הזה את משרתי הנסיך מלווים את אבא לארמון המלך.

כאשר פרצה המלחמה, אבי נחשב לאויב, כי הוא נשא עליו דרכון טורקי על כן הוא חצה את הגבול למרוקו, קיבל דרכון מרוקאי והשתכן במוגדור. הוא נשא לאישה את מזל בתו של הגביר המהולל אלמאליח. לימים, כשהייתי מנהל אליאנס בוואזאן, אימי מזל באה לבקר אותי, חלתה בדלקת ריאות ונפטרה. אני דאגתי לקבור אותה סמוך לקברו של הצדיק ר' עמרם בן דיוואן.

בן 17 הייתי כשעברתי לצרפת במטרה ללמוד בסמינר למורים שהכשיר מורים ללמד ברשת בתי הספר של אליאנס. הוכשרתי בסמינר ללמד את כל המקצועות כולל זימרה, התעמלות ועברית. בתום לימודי, החליטו לצוות אותי ללמד בעירי מוגדור, אף שבדרך כלל התנגדה הנהלת אליאנס לשגר מורים למחוזות הולדתם כיוון שחששו שלא יעניקו להם כבוד ראוי, ולי היה מזל. ממוגדור העבירו אותי לבני־מלל ומבני-מלל לקניטרה. בתום עבודתי בקניטרה, יצאתי לפגרה של שנה ואז נדרשתי לעבור לפאס. בפאס למדתי שלוש שנים ושם הכרתי את בחירת לבי ברתה."

ברתה רעייתו, ילידת 1912, מתערבת בשיחה ומספרת שמורות אליאנס קבלו את הכשרתן בוורסאי כשהמורים למדו בפאריס. היא עצמה ילידת טורקיה ומשם יצאה ללמוד בסמינר למורות.

"יהודי טורקיה הגיעו לטורקיה בגרוש ספרד, משפחתי גרה בעיר אידרנה, סבי שלמה מועארף חי שם בימים שפרצה מלחמה בין הטורקים לבולגרים. אבי סיפר לי שכשהמלחמה פסקה, הבולגרים שטפו את העיר אידרנה, סבי הלך ברחוב וראה בולגרי דוקר בסכין אזרח טורקי. אבי ריחם על האזרח הטורקי וטיפל בו, משראה זאת החייל הבולגרי, הוא הצמיד אקדח לרקתו של סבי וירה בו. אני למדתי בבית ספר אליאנס שהיה מראשוני בתי הספר של אליאנס בחו״ל. בגיל 15 הייתה תחרות בין התלמידות, ובמבחן שערכו לתלמידות, נבחרתי להיות בנבחרת של שישה תלמידים. 3 בנות ו- 3 בנים. ואז שלחו את הנבחרת ללמוד בצרפת. אבי, חיים מועארף ידע כבר אז שמי שלא לומד צרפתית, כאילו שלא למד דבר וחבל על תלמודו. 3 שנים למדתי בסמינר, אף שתקופת ההכשרה היא 4 שנים, אלא שאז היה מחסור עצום במורים בבתי ספר של אליאנס ובתום 3 שנים שלחו אותי ללמד במרוקו. בכל התקופה שבה למדתי בסמינר, לא ראיתי את הורי ורק ב- 1932 , בחלוף 5 שנים מיום שנכנסתי לסמינר נסענו רפאל ואני לבקר את הוריי בטורקיה ואח״כ 17 שנה לא ראיתי אותם.,

איך הכרתי את רפאל ? אתה שואל. "אחות של בעלי רפאל, חסיבה שלמדה גם היא בוורסאי הראתה לי תמונות משפחתיות שבהן הופיע רפאל , בסיום לימודי בסמינר ציוותו אותי ללמד במרוקו. המנהלת שאלה אותי היכן אני רוצה ללמד, אמרתי לה שיש לי בן דוד שמלמד בפאס ואני רוצה ללמד באותו בית ספר. המנהלת התנצלה ואמרה שבן הדוד הועבר לתרודאנת, אבל היא תכבד את בקשתי ותשלח אותי לפאס. ביום פתיחת הלימודים, ראיתי את רפאל עומד בפתח בית ספר אליאנס של פאס והכרתי אותו מהתמונות שהסיבה אחותו הראתה לי.. שאלתי אותו מה אתה עושה פה? והוא אמר לי "אני מחכה לך". כשסיימנו את שנת הלימודים הראשונה, החלטנו להתחתן. נשארנו בפאס עוד שנתיים ובסך הכל למדנו שם בין השנים 1930 ל – 1933".

רפאל מספר שבית ספר אליאנס פאס, שכן בפלאס דה קומרס, מוסיו ג'יברי היה מנהל בית הספר שהגיע מיוון למרוקו. הבנים והבנות למדו בנפרד. מנהלת בית הספר לבנות הייתה גברת טראגאנו שגם היא הגיעה מאיסטנבול שבטורקיה. בכל כיתה למדו בין 70 ל- 90 תלמידים. הוא זוכר שבכל בית הייתה תלויה תמונתה של הצדקת לאלה סוליקא, תושבי פאס העריצו אותה מאוד.

וואזאן 1933- 1946

רפאל מספר שאת אליאנס וואזאן פתח מר נסים לוי – גם הוא יליד טורקיה ב- 1929 . "כשסיים את עבודתו ועבר לנהל את אליאנס קזבלנקה, נדרשתי להחליף אותו."

להערכתו, כיוון שבית הספר הראשון של רשת אליאנס בטורקיה נפתח בעיר אידרנה, זו הסיבה למספר הרב של מורים ומורות שהגיעו מטורקיה למרוקו. "היו לי 4 כיתות, בכל כיתה למדו כ- 50 תלמידים, לפעמים הגענו גם ל- 80 תלמידים בכיתה."

"בכיתה א' לימד מורה מקומי מוואזאן בשם שם-טוב לוי, בכיתה ב' לימדה רעייתי ברתה, בכיתה גי מדאם נהון ילידת תטוואן ובכיתה ד' לימדתי אני כשהייתי אמור ללמד וגם לנהל."

רפאל חידש לי חידוש גדול ביחס למקור ממנו הגיעו יהודיה הראשונים של העיר. הגרעין היהודי הראשון הגיע מהכפר אסעיאן השוכן מערבית לקברו של הצדיק ר' עמרם בן דיוואן. כשרב־ עמרם בן דיוואן הסתובב כשד"ר ואסף תרומות, הוא חלה וטופל על ידי היהודים של הכפר אסע׳אן. הם אלה שקברו אותו. בבית הקברות של אסע'אן, במתחם שבו קברו את הצדיק. המעבר הגדול של יהודי אסע'אן לוואזאן היה בתחילת שנות המאה ה- 20.

עוני מחפיר, מחלות, מגפות וכמובן הפרוטקטורת הצרפתי שעודד יהודים לעבור למרכזים העירוניים החדשים, היו הסיבה למעבר של יהודים מהכפר אסע'אן לוואזאן. "כשהגענו לוואזאן ב- 1933", מספר רפאל, ״ לא היה כביש לצדיק. היציאה להילולה הייתה מכיכר השעון "פלאס דה שוק". הכיכר הייתה מתמלאת בחמורים, סוסים, פרדות ומשם רכבו לצדיק. ב- 1936 בתו של ראש העיר חלתה ובני הקהילה שראש העיר נועץ בהם כדי לרפאה אמרו לו שאם יסלול דרך לצדיק, הבת תקום מחוליה וכך היה. הוא זה שסלל את הדרך לצדיק הקיימת עד היום הזה." רפאל לא מאמין בנסים אבל ברתה אשתו מספרת שכשמרסל בכורם חלה מאוד, רב הקהילה אמר לה שאם היא תלך רגלית מוואזאן לצדיק כשהילד רכוב על חמור, הילד יבריא, וכך היה".

היה עוני גדול בוואזאן," מספר רפאל , "התלמידים הגיעו לבית הספר כשהם לבושי סחבות ובעיקר חולים. היינו גם מורים, גם רופאים וגם אחיות. את ההפסקות ניצלנו לבדיקת ידיים, ראש ועיניים. רוב התלמידים היו חולים אז בגזזת. נאלצנו קודם כל לשלוח אותם לרופא צרפתי בשם ד"ר שובה שיטפל בהם. הוא היה גוזז את שערם וחובש את ראשם בכובע מיוחד".

ברתה מספרת שהלימודים החלו ב 08:30 בבקר ונמשכו עד השעה 11:30. התלמידים חזרו לביתם ושבו לבית הספר ב- 14:00 למשמרת שנייה שהסתיימה ב- 17:00. משמע שלמדו 6 ־שעות ביום. כשלמדנו באליאנס פאס, היה שם חדר אוכל קטן שבו אכלו תלמידים מבתים עניים מאוד בוואזאן זה לא היה. בשנת הלימודים הראשונה שלי בוואזאן הבחנתי בתלמיד שישן במהלך השיעור בכיתה, כשראיתי שזה חוזר על עצמו יום-יום, בקשתי שיביא את האימא שלו לבית הספר. כשדברתי עם אימו וסיפרתי לה שבנה ישן בכיתה בכל השיעורים, היא סיפרה לי שאין לו נה לאכול בבית. כיוון שזה נגע מאוד לליבי, דברתי עם בעלי רפאל ואמרתי לו שאנחנו חייבים לעשות משהו כדי להזין את התלמידים העניים, והיו הרבה כאלה. ואז רפאל החליט לעשות מעשה ולהקים חווה חקלאית בשטח בית הספר".

לימים, בקשתי מבנו של רפאל, מרסל, לספר לי על החווה החקלאית ומרסל מספר ש ־ 10 דונמים מסביב לכיתות היו שייכים לבית הספר. אבא והשרת בנו גדר ותעלות השקיה. מים לא חסרו. פלגים רבים זרמו באזור.מסביב לחצר זרעו ירקות ושתלו עצי פרי.לא היה חדר אוכל. בימים יפים היו אוכלים בחוץ על "שולחן חמורים" ויושבים על ספסלים , בימים גשומים אכלו בכיתות.

ב- 1939פרצה מלחמת העולם השנייה. מחסור היה בכול מקום. גם התלמידים וגם המורים שמחו לקבל מרק חם הודות למשק הקטן של בית-ספר. תוכנית משרד החינוך של ממשל וישי של פטאן כללה צהריים של"אוויר צח" אבא הפך את זה לחקלאות. התלמידים עבדו בשדה. ברבות הימים, אבא קנה תרנגולות, ברווזים,שתי פרות ואפילו חמור קטן. כך היו גם ביצים וגם חלב.

אבא היה הראשון לעבד את האדמה עם המקוש. הוא אהב את זה וחזר לבית-ספר גם אחרי שעות הלימודים כחקלאי, ואפילו את ימי ראשון ימי החופשה שלו, הוא עבד בגינת בית הספר.

השרת מאד שמח והתגאה שה"מעלם" איש השכלה עובד איתו ומתייעץ עמו בענייני חקלאות. הוא נשאר נאמן לאבא וכיבד אותו כל השנים.

ב-1941 רצו לאכוף את החוקים האנטישמים על יהודי מרוקו. המלך מוחמד בן יוסוף שקראו לו אחר כך מוחמד החמישי סירב לאכוף את החוקים האלו על הנתינים שלו. לאימא היה דרכון טורקי ובשל כך היא פוטרה מעבודתה בבית הספר.

למזלנו האמריקאים נחתו במרוקו בספטמבר 1942, אימא חזרה לעבודה וניצלנו מהסכנה הנאצית.

מחלות כמו גזזת, גרדת, דלקת עניים (טראכומה) שחפת, דיזנטריה ועוד, היו שכיחות מאוד בין התלמידים. ההורים הקדישו הרבה מזמנם – בעזרת הרופא היחיד בעיירה – לטיפול בילדיב החולים.

בתקופה ההיא התלמידים היו מקבלים ספרים כפרס. יום אחד תלמיד לא בא לקבל את הפרס. אימא שאלה את אחיו למה. הוא התבייש ענה הילד. לא היו לו נעליים. עלו דמעות בעיני אימא. היא גייסה תרומות מפרנסי הקהילה ומאז כל פסח חולקו זוג נעליים וסינר לכול תלמיד נזקק.

המשפחות היהודיות העשירות שהיו בוואזאן סייעו לרפאל בתרומות לטובת התלמידים העניים. משפחת אלחדאד שאשתו נמנתה על משפחת קורקוס ממוגדור, היה בעל אזרחות מרוקאית. הוא מכר דלק ובזמן המלחמה הוא חילק מצרכים חיוניים כמו סוכר, קפה ותה לקהילה. משפחה נוספת עשירה הייתה משפחת עמרם שגרה לא רחוק מבית הקברות היהודי וגם הם תרמו את תרומתם.

ב־1946 משרת מנהל בת-ספר אליאנס ברבאט התפנתה. ובזכות דוחות המפקח המעולים שאבא קיבל, הוא זכה במשרה".

"כשהגענו לרבאט" מספרת ברתה "היה חסר לנו המרחב של וואזאן, והגינה הגדולה. ואז רפאל תיחם תחום במגרש וגידל בו פרחים".

נסים קריספיל