יהדות מרוקו-עברה ותרבותה-א.בשן

עמוד 1 מתוך 512345

יהדות מרוקו-עברה ותרבותה-א.בשן-מאמרים קצרים

יהדות מרוקו – עברה ותרבותה- פרופ' אליעזר בשןיהדות מרוקו עברה ותרבותה

הוצאת הקיבוץ המאוחד – 2000

היסטוריה פוליטית־חברתית מהזמן הקדום עד 1912

היהודים עד גירוש ספרד

בתקופה קדומה ישבו במרוקו הברברים, שעל תולדותיהם אין מידע כי לא היה להם כתב, ואת שמם קיבלו מהרומאים. הראשונים שהגיעו למרוקו היו הפיניקים, אחריהם הקרתגים, היוונים, וב־25 לפני הספירה הוקמה בה פרובינציה רומית בשם מאוריטניה, שכללה את החוף מול גיברלטר והמורד האטלנטי עד עיר החוף סלא. במאה החמישית לספירה נכבש האיזור על ידי הוונדלים, ובמאות השישית והשביעית פלשו הביזנטים הנוצרים דרך צפונה של מרוקו.

על פי המסורת הגיעו היהודים מאו־ץ־ישראל למגרב גלים־גלים, החל מימי הבית הראשון, ובעקבות חורבן בית ראשון ושני, עם צבאות חניבעל, הרומאים והוונדלים. במלא השוכנת מול רבאט התגלה קברו של יהודי הליניסטי מהמאה הראשונה לפני הספירה. בטנגייר הקדומה (היא Tingis או Tingitana) בירת מאוריטניה, מול גיברלטר, חיו יהודים בזמן הרומאים. בין הברברים היו שבטים שהתנצרו והתאסלמו, ואחרים שהתייהדו. היהודים שסבלו בזמן השלטון הביזנטי הנוצרי נמלטו לאזורים הדרומיים והמזרחיים של מרוקו, והמשיכו לשמור על זהותם היהודית. בעיר הרומית וולוביליס (Volubilis), המכונה עתה ואלילי, השוכנת כ־30 ק״מ מערבית ממכנאס, נשתמרה כתובת, כנראה ממצבה קדומה, ועליה חרות: ׳מטרונא בת רבי יהודה נחי. כמו כן נמצאה מנורת ארד בעלת שבעה קנים. היה שם יישוב יהודי מהתקופה הרומית עד התקופה הערבית. כנראה שחיו שם שבטים ברברים שהתייהדו.

היהודים בין שבטי הברברים

היהודים בין שבטי הברבריםיהדות מרוקו עברה ותרבותה

מהתקופה הקדומה מצוי מידע על מספר מרכזים של יהודים שחיו בין הברברים.

עמק דרעה: בתפילאלת ובאיפראן בדרום האנטי־אטלס, באיזור הסום, נמצאו מצבות קדומות לפני חורבן בית שני. ואמנם קיימת מסורת בין חכמי דרעה, ששבט נפתלי הגיע דרך מרכז אפריקה לעירם. בתעודות מהגניזה יש ידיעות על יהודים שסחרו בדרומה של מרוקו החל במאה התשיעית ואילך. דרעה היתה אחד ממרכזי הסחר הטרנס־סהרי, נוסף לתפילאלת, איפראן ותאהרת. יהודים שלטו על השיירות שהביאו זהב וסחורות אחרות מניגריה וסנגאל למרוקו. הם התפרנסו גם ממלאכת הבנאות שהתמחו בה, והיו ביניהם צורפים, חרשי ברזל, וכמו כן סוחרים בבשמים, תבלינים ואלמוגים.

במאה ה־11 פגה דונש ממדינת דרעה בשאלות לרי״ף (ר׳ יצחק אלפאסי), וזה ענה לו בערבית. גם ר׳ יוסף אבן מיגאש מזכיר בתשובתו חכם בשם זה. בממצאי הגניזה נזכרים שני יהודים מדרעה במצרים. בסוף המאה ה־11 חתם אברהם בן יעקב דרעי במעשה בית דין בפוסטאט, וכן הוא נזכר בעדות בבית דין ב־1103. משורר קראי בשם משה בן אברהם דרעי פעל בתקופה זו. מחבר אנונימי במאה ה־ 12 כתב על עושרם של יהודי דרעה ופאס.

העיר צפרו(כ־28 ק״מ דרומית לפאם) נקראת על שם שבט ברברי שהתייהד, והקהילה נוסדה במאה ה־13 על ידי מהגרים מתפילאלת.

סג׳למאסה ודרעה

סג׳למאסה ודרעהיהדות מרוקו עברה ותרבותה

באיזור תפילאלת בעמק הזיז, במזרח מרוקו, היו כנראה קהילות קטנות בתקופה קדומה, והגדולה בהן היתה סג'למאסה. זו נוסדה על ידי שבט ברברי, היתה מרכז לסחר עם סודאן ומשכה אליה יהודים שהשתלבו בסחר. ייסודה של הקהילה קשור במסורת, שלפיה היתה באיזור תואת ממלכה יהודית, אשר הוכרעה על ידי שבטי הברברים שטבחו בהם, והנותרים יסדו את הקהילה בסגילמאסה. על יהודים אלה, שמוצאם כנראה מברברים שהתייהדו ושמרו על מסורות שונות מאלה של הקהילות האחרות, יש מידע מהמאה העשירית ואילך. כפי שתועד בגניזה, בתו של דיין סג'למאסה נישאה ב־1037 לסהלאן בן אברהם, מנהיג קהילת העיראקים בתוניס. מסג'למאסה הופנו שאלות לגאון בבלי על ידי הרב יוסף בן עמרם, ׳ראש בי דינא דמדינת סגילמאסה דבאתר מערבא ורבנן ותלמידי דתמך. מכאן שהיתר, בה ישיבה בראשות חכמים ובית דין שהנהיגו את הקהילה על פי אושיות ההלכה. רב האי גאון(נפטר ב־1038) נשאל על ידם, האם מותר לאכול חגבים מתים, ותשובתו היתה חיובית.

אל ר' יוסף אבן מיגאש (נפטר ב־1141) נהרו תלמידים מהערים סג'למאסה ודרעה. חכם בשם ר׳ יוסף בן מלאל, תושב עיירה בשם זה בעמק דרעה, הלך ללוסינה שבספרד ולמד אצל ר' יוסף אבן מיגאש. משה דרעי אף הוא בא ללמוד תורה מפיו. כך כתב הרמב״ם באגרת תימן על השנים 1122- או 1127- כשדרעי בא מספרד לפאס, והודיע שראה בחלום שהמשיח התגלה – נבואה שהתבדתה. לאחר זמן עלה דרעי לארץ־ישראל.

יצחק דרעי בא ב־1285 מדרעה לברצלונה. יהודי תושב סג'למאסה קיבל מיעקב הראשון מלך ארגון(1276-1213) כתב ביטחון, כדי שיעבור עם משפחתו לספרד. יהודים בודדים באו מספרד לאחר גזירות קנ״א(1391) ולאחר הגירוש ב־1492. רבי יוסף בן יום טוב אשבילי(מסיביליה) בא מפאס לדרעה במאה ה־16 או תחילת ה־17. גם בתקופה זו ואחריה חיו חכמים בערים אלה, וחלק מכתביהם ידועים.

צאצאי היהודים הברברים ניכרים עד היום על פי שמות המשפחה שלהם, כגון: בן טאטה, ג'אני, דרעי, זמור, זעידון, מלול, מסלאתי, סרוסי, עקנין, סינוסי, פיתוסי, שמאמה.

פאם – מרכז יהודי-אליעזר בשן

פאם – מרכז יהודייהדות מרוקו עברה ותרבותה

לאחר שהערבים כבשו את מצרים ב־640 לספירה, הם התקדמו מערבה לאורן חוף הים התיכון לכיבוש ספרד, הגיעו ב־680 לחוף האוקינוס האטלנטי, וכבשו את טנגייר בשנת 709. אבל הברברים לחמו בערבים והביסו את צבא החיליף ב־742. אדריס הראשון בן עבדאללה (788־791), שהיו לו קשרים עם יהודים ונוצרים והוא הושפע מהם, היה הראשון משושלת האדריסים ששלטו עד 985. הוא בנה את פאס ליד הנהר סבו ב־789. בנו אדריס השני(792־828) בנה עיר בגדה השנייה של הנהר ובה נבנה ארמון המלכות, ושתי הערים אוחדו. כאן נוסדה ב־859 האוניברסיטה המוסלמית הראשונה, שבה לימדו מדעים נוסף ללימודי הדת.

פאס שימשה מקלט לפליטים פוליטיים מתונים ומספרד. האדריסים הפיצו את האסלאם והפכו את פאס למרכז דתי, כעין ׳מכה של מרוקו,.

זמן קצר לאחר ייסודה עברו לפאס יהודים מאנדלוסיה יחד עם מוסלמים. בשנים הבאות היגרו אליה יהודים משבט הזנאתה שהתגייר. אדריס אילץ אותם להתאסלם, ואלה שסירבו נדדו דרומה. כמו כן באו לפאס יהודים מקירואן, ממצרים וממקומות אחרים, והיא הפכה לקהילה החשובה ביותר במרוקו, שממנה יצאה תורה לשאר הקהילות. מאגרתו של יהודה אבן קוריש, בן המאה התשיעית ליהודי פאס בעניין חשיבות התרגום הארמי לידיעת השפה העברית, ניתן להסיק שיהודי פאס ידעו עברית נוסף לערבית.

במאה העשירית הגיעו למרוקו כוחות הפאטמים ששלטו בתוניסיה מ־909, וכוחות האומאים מספרד, שכבשו את הערים מלילה ב־927 וסבתה ב־931. על רקע מלחמות בין הנציבים הפאטמים לבין השבט המורד מבני זירי, הוגלו יהודי פאס בשנת 979 לעיר אשיר.

קשרי העיר פאס עם גאוני בבל

קשרים עם גאוני בבליהדות מרוקו עברה ותרבותה

גם בגלותם עמדו חכמי פאס בקשר עם גאוני בבל והריצו להם שאלות. על המצוקה שבה נמצאו הגולים ניתן להסיק ממכתבו של הגאון שמואל בן חופני מסורא למגורשים: ואכן באה שמועתכם ויחרד לבבנו… ותבך עינינו ולבבותינו על הרס מקדשנו רעל הרג בני עמנו., הוא מכנה אותם ׳הקהלה המהוללת… עדת אלקינו… החונה במדינה הגדולה מדינת פאס הישנה מקום התורה וגרן החכמה המנדדים שנה מעיניהם לדרוש תורת ה'., הגולים נעזרו על ידי יהודי קירואן (בתוניסיה), כפי שניתן ללמוד משיר תהילה לר' יהודה בן יוסף, שדאג להם.

כשמונה שנים לאחר מכן עדיין היו שם הגולים, ובאותה עת נשלחו להם אגרות בתשובות לשאלותיהם, נוסף לזו של שמואל בן חופני הנ״ל, גם מרי שרירא ובנו ר׳ האי, בהיותו עדיין ׳דיינא דבבא,. ר׳ שרירא גאון כתב להם בשנת 986, ופתח תשובתו בלשון זו: ׳אלו שאלות ששאלו קהל פאס המועתקים… לכל רבנא ותלמידיהון…׳ תשובה אחרת נכתבה בשנת 1004.

רב האי גאון ביקש כתובות של חכמים שגרים בקהילות שונות, ביניהן במרוקו, כדי שישלחו תרומות לנציג ישיבתו בקירואן, שיעביר אותן לבגדאד. לפי ממצא מהגניזה, שני אחים מלומדים בפאס שלחו את שאלותיהם לראשי הישיבות בבגדאד סביב שנת 1000.

מרכז רוחני: מהמאה התשיעית ואילך הפכה פאס היהודית למרכז תורני ללימוד המקרא, הלשון העברית, הפיוט והתורה שבעל־פה. החכמים הידועים ביותר היו אלה: דוד בן אברהם אלפאסי, קראי שחי בסוף המאה התשיעית ותחילת העשירית, שחיבר מילון עברי־ערבי למקרא; דונש (בשמו הברברי, ובעברית: אדונים) בן לבראט הלוי(920־990), שכתב שירים והיה לו מגע עם מנחם בן סרוק; ר׳ יהודה בן חיוג׳(945־1000?), מראשי המדקדקים, שכמו דונש עבר גם הוא מפאס לקורדובה. הוא קבע את הכלל, שרוב שורשי המלים בעברית הם בני שלוש אותיות. חיבורו הועתק על ידי אברהם אבן עזרא. חכם מפאס בשם ר׳ שלמה בן יהודה עלה לארץ־ישראל וכיהן החל ב־1025 בתור אב בית דין, ולאחר מכן בתור גאון וראש ישיבת ארץ־ישראל, עד פטירתו ב־1051.

שבט ברברי מבני איפראן כבש את פאס בשנת 1033. העיר נבזזה, ובכללה בתי היהודים, נשותיהם נשבו, וגברים יהודים רבים, בין 5,000 ל־6,000, נרצחו (המספרים אולי מופרזים). אבל היהודים שיקמו את חייהם, ובמחצית המאה ה־11 כתב הגיאוגרף בכרי שיש בפאס יהודים יותר מאשר בכל מקום אחר במגרב. כך נוצר הפתגם יפאס בילאד בלא נאס׳(יפאס עיר ללא אנשים׳), קרי: ללא מוסלמים.

בין החכמים בלט ר׳ יצחק אלפאסי, יליד קלעת בני חמאד, כנראה ב־1013, שאת חוכמתו קנה בפאם, ונאלץ לעזוב אותה ב־1088 בגלל מלשינות. הוא עבר לקורדובה ולאחר מכן ללוסינה. הוא כתב ׳תלמוד קטן׳ ובו סיכם את הדיון התלמודי הלכה למעשה, ללא הדיונים בסוגיות, וכן חיבר תשובות. גדול תלמידיו היה ר׳ יוסף הלוי אבן מיגאש, שהיה רבו של ר׳ מימון הדיין, אביו של הרמב״ם.

קשרים עם יהודי ספרד

קשרים עם יהודי ספרדספרד 001

יהודי מרוקו, ובכללם יהודי פאס, ניהלו קשרי רוח וכלכלה עם אחיהם בספרד, בארצות הים התיכון ובפרס בין המאות העשירית והשלוש־עשרה, וערכו מסעות לארצות אחרות, כפי שמעידות תעודות שנתגלו בגניזה. לפי מקור מסביבות 1037, חזן מפאס שהתיישב במצרים ביקר בדמשק אצל דודו וסיפר על נישואיו עם בת דודו. חלפון בן נתנאל, סוחר עם הודו, עסק באמצע המאה ה־11 ואילך בסחר בין מצרים, ספרד ומרוקו, וגם ביקר בה. במכתב של בן מפאס לאביו בספרד מסביבות 1100, בדרכו למראכש לרגל עסקיו, הוא ציין את יחסיו החבריים עם מוסלמים, בניגוד לשנאת ישראל של המוסלמים בספרד.

הקהילה היהודית במראכש

במאה ה־11 שלטו המורבטון בראשותו של יוסוף אבן תאשפין. הם יסדו את העיר מראכש ב־1062, שעל שמה כונתה מרוקו בשפות האירופיות. תחילה נאסר על יהודים לגור בה, אלא רק לזמן מוגבל לרגל עסקיהם. אבל עלי בן יוסוף תאשפין (1106־1142) הזמין מסביליה שני רופאים יהודים: אבו אלחסן מאיר אבן קמניאל, שידידו ר׳ יהודה הלוי הקדיש לו כמה משיריו; ואבו איוב שלמה אבן אלמועלם, שרבי יהודה הלוי, משה אבן עזרא ואברהם אבן עזרא הקדישו לו שירים. ייתכן שהשליט רצה להתחרות בעיר פאם ולהקים במראכש בית ספר לרפואה או בית חולים. כך נוצר הגרעין לקהילה יהודית במראכש, שהפכה לעיר המלוכה הדרומית של מרוקו.

שלטון המייחדים-אליעזר בשן

שלטון המייחדיםפסל הרמבם

תקופה קשה עברה על יהודי מרוקו בתקופת שלטונם של המומינים (בעברית ׳מייחדים׳) מ־1146 עד 1269. תנועה זו נוסדה על ידי מנהיג דתי ברברי בשם מוחמד אבן עבדאללה אבן תומרת ב־1121. חסידיו הכירו בו כמהדי, מנהיג במצוות אללה שיביא את האסלאם לדרך הנכונה ויחנוך את ממלכת אללה עלי אדמות. הם יסדו את העיר רבאט מול סלא. בימי יורשיו התפשט שלטונם מעמקי האטלס הגבוה, מכורתם, ועד שלהי המאה ה־12 הם שלטו על מרבית צפון אפריקה וספרד. הם שאפו להכניס תחת כנפי האסלאם את כל היושבים בשליטתם. הלהט המשיחי שלהם לא סבל כל סטייה ממשנתם, ולפיכך נשללה מהיהודים, ועוד יותר מהנוצרים, הסובלנות שהשריעה (ההלכה המוסלמית) מצווה עליה. הנצרות הוכחדה סופית במרוקו. היהודים הועמדו בפני הברירה: התאסלמות, גירוש או מוות.

בספרד גילו המייחדים קנאות קיצונית יותר, והיהודים שם נאלצו להתאסלם או לברוח. קהילת סבתה קלטה כמה חכמים שברחו מספרד, ביניהם ר׳ יהודה המערבי, תלמידו של הרמב״ם, והמשורר יהודה בן עבאס, ידידו של ר׳ יהודה הלוי.

סגילמאסה נכנעה ב־1140 לעבד אלמומין. באגרת מ־1148 שנמצאה בגניזה, כתב שלמה הכהן בפוסטאט, כי עבד אלמומין אסף את היהודים והציע להם להתאסלם. 150 מהם סירבו, ומתו על קידוש השם, והאחרים, ביניהם הדיין יוסף בן עמראן, התאסלמו. היו ביניהם שנמלטו לדרעה. יהודים מסגילמאסה היגרו למצרים, ויהודה סגילמאסי, שעסק בסחר עם הודו, היה פקיד הסוחרים בפוסטאט בסוף שנות ה־40 של המאה ה־12.

קהילות יהודיות, ביניהן באיזור תפילאלת, נהרסו בתקופת המאבק בין המורבטון והמייחדים. ר׳ אברהם אבן עזרא (1089־1164), שבעצמו ברח מפני הקנאים, חיבר קינה בסוף שנות ה־50 של המאה ה־12 על חורבן קהילות ספרד והמגרב בשנים 1138־1140. בקינה הוא מזכיר את הקהילות תלמסאן (עתה באלגייריה), סבתה, פאס, מכנאס, סגילמאסה (עיר גאונים ונבונים׳), וכן את סוס,  אגמאת (כ־40 ק״מ דרומית־מזרחית למראכש) ודרעה. חורבן הקהילות מתאשר גם ממקורות ערביים. עם זאת, כמה חוקרים מניחים, שלמרות רדיפות המייחדים המשיך היישוב היהודי להתקיים בדרום.

המייחדים פשטו על פאס בשנים 1146־ד114. בשנים הראשונות גילו עדיין סובלנות, אך בימי יוסוף, יורשו של עבד אלמומין, גברה הקנאות. ב־1147 הרסו המייחדים את קהילת מראכש. ב־1150 השתלטו על מכנאס ואילצו את היהודים להתאסלם, כמו במקומות אחרים. בתי כנסת וספרי קודש נשרפו, ונאסר לקיים את מצוות הדת היהודית. היו יהודים שהתאסלמו למראית עין, כדי לשמור על רכושם וחייהם, ואת יהדותם קיימו בסתר.

ר׳ מימון הדיין עם בנו הרמב״ם עברו מקורדובה לפאס ב־1159 או ב־1160. יחד איתם היגרו אנשי רוח אנדלוסים שהתיישבו במרוקו, ובימיהם קיבלה ארץ זו צביון אנדלוסי. כאן כתב ר׳ מימון את ׳אגרת הנחמה׳, שבה עודד יהודים שנאלצו להתאסלם, והביע התנגדות לחכם שתבע מהם למות על קידוש השם ולא להתאסלם אפילו למראית עין. הרמב״ם, שלמד בפאס רפואה, כתב ב־1164 או ב־1165 את ׳אגרת השמד או ׳אגרת קידוש השם׳,

ב־1165 גברה הקנאות המוסלמית ויהודי פאס סבלו ממנה. באותה שנה, סירב להתאסלם ר׳ יהודה הכהן אבן סוסאן, המנהיג הרוחני של הקהילה. הוא נשרף בעודו חי ומת על קידוש השם. עם תלמידיו נמנו ר׳ יוסף אבן סוסאן אלכורסאני, שהיה ממנהיגי קהילת פאס, וכן ר׳ מימון ובנו הרמב״ם.

נוכח הקנאות המוסלמית עזבו שני האחרונים את פאס, יחד עם אחיותיו של הרמב״ם, והיגרו לארץ־ישראל ומשם למצרים. יהודים נוספים עזבו את מרוקו ומצאו מקלט במצרים, ביניהם צורף מסבתה, שידוע עליו מהגניזה. מצרים קלטה בתקופה זו קורבנות של קנאות מוסלמית ונוצרית. היו מהם שהגיעו חסרי כול. הרמב״ם התבקש לסייע לפליט ממרוקו בתשלום מס הגולגולת, לו ולבנו של המבקש.

בימי אבו יוסוף יעקב אלמנצור (1184־1199) נכדו של עבד אלמומין, הורע מעמדם של המתאסלמים, שהיו חשודים בהתחזות, ויהמתאסלמים החדשים׳ נאלצו להיבדל בלבושם ממוסלמים ותיקים. גם דורות לאחר מכן, כשהותר ליהודים לחזור לדתם, נשארה גזירת הלבוש. למרות המצוקה לא פסקה היצירה התורנית. ר׳ זכריה אגמאתי(1120־1195) שבצעירותו למד מפי ר׳ יוסף אבן מיגאש, כתב בשנים 1189־ 1191 פירוש להלכות הרי״ף. מפירושו ניכר שהכיר את יצירותיהם של חכמי ספרד ובבל, ושל רבנו גרשום ורש״י. במאה ה־12 כתב ר׳ אברהם בן דוד(הראב״ד השני), שחי בספרד: ׳אתה מוצא קהילות ישראל שהיו פושטות ממדינת סלא בקצה המערב אל תאהרת בראש המערב וקצה אפריקה׳(מהד' ג' כהן, עמי 67). בתקופה זו היו במרוקו קהילות בערים אלה: טנגייר, סבתה, מלא, פאס, מכנאס, אגמאת, מלאל, סגילמאסה, דרעה. ב־1227 חודשה הקהילה במראכש, אך לאחר כחמש שנים נרצחו בה היהודים.

שלטונם של בני מרין, 1269-1465-אליעזר בשן

שלטונם של בני מרין, 1269-1465מרוקו מפה

אבו יוסוף יעקב (1269־1286), מייסד שושלת בני מרין, כבש את בירת המייחדים מראכש ב־1269, וקבע את בירתו בפאס. הוא ביטל את גזירות המייחדים, וחלק מהמתאסלמים חזרו ליהדות, למרות שהדבר אסור על פי השריעה, והעושה כן דינו מוות. אלה זכו לאוטונומיה דתית וחידשו את חיי הקהילות. יהודים שנשארו מוסלמים במשך דורות לאחר מכן היוו קבוצה נפרדת מהמוסלמים המקוריים, והיו חשודים בחוסר נאמנות לאסלאם, ומהם שהגיעו לעמדות בכירות בכלכלה ובמינהל.

ב־1276 נרצחו בפרעות בפאס 14 יהודים, וכשנודע הדבר לסולטאן, אסר על מוסלמים להתקרב לבתי היהודים. לפי הערכת חוקרים, הפרעות נגרמו עקב קנאה בהישגיהם, ודבר זה חזר גם בדורות הבאים. אותה שנה בנה הסולטאן מחוץ לחומות של פאס אלבאלי (הישנה) את העיר החדשה, המכונה פאס אלגידיד (החדשה), או מדינת אלביצ'ה (הלבנה), והקים בה את מוסדות הממשל המרכזי. לאחר מכן נבנה כאן המלאח היהודי. גם בתקופה זו היו לחכמי פאס קשרים עם חכמי ספרד, ביניהם ר׳ דוד בן זכרי, ור׳ משה בן זכרי שפנו בשאלות לרשב״א (ר׳ שלמה בן אדרת, 1235־1310) אשר פעל בברצלונה.

בימי שושלת זו נהנו היהודים מביטחון ומדו־קיום עם מוסלמים. אליטה מוסלמית ויהודית נפגשה במחצית הראשונה של המאה ה־14 בפאס ולמדה יחד אסטרונומיה, מתימטיקה ופילוסופיה. ידוע על מתמטיקאי יהודי ממוצא ברברי בשם כלוף אלמגיילי, שחי סביב 1310.

יהודים אחרים התפרנסו ממלאכות וממסחר, והיו מהם שהתעשרו ומילאו תפקידים בממשל. אולם הדבר היה להם לרועץ.

לאחר גזירות קנ״א (1391) בספרד היגרו רק מעט יהודים למרוקו – ביניהם הכוהנים שבאו לדבדו, אשר נזכרו בתור יוצאי סביליה, ומשפחת פרץ, שהגיעה לוואדי דאדס הסמוך לדרעה.

רבים אחרים העדיפו את אלגייר. שני חכמים שעברו מספרד לאלג'יר אחרי 1391 ועמדו בקשרים עם קהילות במרוקו, הם הריב״ש (ר׳ יצחק בן ששת בירפת 1326־ 1407), שנשאל שאלות בהלכה מקהילת תואת (שו"ת ריב״ש, סי׳ טז־יט). בן דורו הצעיר ממנו, הרשב״ץ (ר שמעון בן צמח דוראן, נפטר ב־1444), ענה לשאלה שהיפנה אליו הרב יצחק נחמיאש מפאס. לקהילת מכנאס, שנוסדה כנראה במאה העשירית, הצטרפו יהודים מהסהרה, וב־1340 הגיעה משפחתם של דוד וחיון בנו, שהקימו בה בית כנסת ובית מדרש.

המלאח הראשון-אליעזר בשן

המלאח הראשוןהמללאח 2

מאז שהגיעו יהודים לפאס הם גרו יחד עם המוסלמים בפאס הישנה, בקרבת המסגד ע״ש קירואן, במקום הנקרא פונדוק אליהוד (בית מסחר של היהודים).

בשנת קצ״ח(1438) פקד הסולטאן אבו יוסוף עבד אלחק בן אבו סעיד(שלט בשנים 1421־1465) על העברת היהודים לשטח בפאס החדשה, הסמוך לארמון המלבות, וכך נוצר המלאח הראשון. המלאח הוקף חומה, ועל שערו הופקדו שומרים; על היהודים הוטל לשלם את שכרם. השער ננעל בלילות, בשבתות ובחגים, וכן בימי חג של המוסלמים, כאשר אין היהודים יוצאים למלאכתם ברובע המוסלמי, ובבוקר בימות החול השער נפתח.

הסיבה להקמת מלאח אינה תיאולוגית, שהרי אין ציווי להפרדה בין יהודים למוסלמים. נימוקים שונים ניתנו אפוא לצעד זה:

א.         לאחר 1437 נתגלה קברו של מולאי אדריס, מייסד השושלת, בקרבת מגורי היהודים, והדבר הגביר את הקנאות הדתית. המאמינים סירבו לגור עם הבלתי מאמינים.

ב.         היה זה צעד ענישה על שיהודים מילאו יין במקום שמן במיכלי המנורות במסגד.

ג.          המוסלמים קינאו בהישגי היהודים ורצו לבודדם.

בעיני היהודים נחשבה העברתם למלאח כגירוש שרירותי, ולפי דברי ר׳ סעדיה אבן דנאן השני, יהיה גלות מר ונמהר. אך במחקרי הדורות האחרונים הובעו דעות שונות בנידון:

א.         המטרה היתה לבודד ולהשפיל את היהודים.

ב.         המטרה היתה לשמור על ביטחונם של היהודים מפני התנפלויות. העובדה שהמלאח מוקף חומה וסמוך לארמון המלכות מחזקת הנחה זו.

המלאח נוסד לפי התקדים של ה־Juderias בספרד. כמו מיעוטים אחרים, נטו יהודים לגור יחדיו ברובע נפרד, בגלל שירותי הדת, מוסדות הקהילה והחינוך שכל אחד נזקק להם.

מאז שנבנה המלאח בפאס נקרא כל רובע של יהודים במרוקו בשם ימלאח׳, חוץ מאשר במראכש, שם הוא נקרא ׳מסוס׳ (שמובנו תפל, מזוהם). לצורך הסבר אטימולוגי של הכינוי מלאח הובעו השערות שונות:

א.         בגלל חובת היהודים למלוח את ראשיהם הערופים של הנידונים למוות המוקעים בחומת העיר.

ב.         על שם המונופול למכירת מלח שיהודים היו קונים מהמלך.

ג.          מא־לאח מובנו ׳הופיע על הים׳, רמז למגורשי ספרד שבאו למרוקו דרך הים.

ד.         היה זה שם של שטח בפאס החדשה שנבנתה עליו שכונה. תחילה גרו בה מוסלמים ויהודים, ובשלב מסוים נשארו בה רק היהודים. ראיה להנחה זו יש בכינוי יגיטו׳, שהוא שם מקום בוונציה שעליו נבנתה השכונה היהודית, ומאז נקרא הרובע המיועד ליהודים גם במקומות אחרים בשם "גיטו".

ההנחה האחרונה היא המשכנעת ביותר, לפי מסקנתו של החוקר ח״ז הירשברג ז"ל.

פוגרום בפאס שנת 1465 עקב רציחתו של הסולטאן

פוגרום ב ־ 1465יהדות מרוקו עברה ותרבותה

הסולטאן אבו יוסוף אבן יעקב עבד אלחק מינה את היהודי הרון (אהרן) בן בטאש בתור וזיר, ועוד שני יהודים לתפקידים אחרים, ובעקבות זאת הופצה שמועה, שיהודים עומדים לשלוט במוסלמים. ב־1465 פרץ מרד בהסתת קנאים דתיים בפאס, שבסופו נרצח הסולטאן. דומה שהקנאה במעמדם הכלכלי של היהודים, והעובדה שהגיעו לעמדות בכירות בממשל, בניגוד ל'תנאי עומר', היו הגורמים לשטנה ולרצח. כך נגמרה תקופת השלטון של המרינים, ובמקומם עלה מוחמד אבן עמראן.

לאחר שהעולמא (חכמי הדת) נתנו פתוה (פסק דין דתי) לפיו אסור להעסיק וזיר יהודי, ולפיו הותר דמם של היהודים, נשדד המלאח, נרצחו יהודים בפאס ובערים אחרות, ובין הקורבנות היו הווזיר היהודי, וכן נשים וילדים. אלה שרצו להציל את חייהם התאסלמו, ואחרים מתו על קידוש השם.

הנימוקים להתנכלות ביהודים היו אלה: הווזיר היהודי הואשם בהשפלתם ובדיכוים של מוסלמים, וכאחראי לאכזריותו של הסולטאן; הווזיר דרש מאשה ממשפחה שריפית לשלם מסים, דבר שנחשב לפגיעה בכבודה; בפאס נמצאה גופה של מוסלמי, והופצה שמועה שיהודי הרגו.

הגירה מאירופה למרוקו: מגורשי ספרד ופורטוגל-אליעזר בשן

הגירה מאירופה למרוקו: מגורשי ספרד ופורטוגלגירוש ספרד

לפי כמה מקורות חיצוניים הגיעו למרוקו פליטים יהודים מאירופה בעקבות רדיפות, החל במאה ה־13 ואילך, מהם יהודים מאנגליה, מאיטליה, מהולנד ומצרפת. אלה היו בוודאי בודדים שהגיעו לערי החוף, ומשם לערים הפנימיות, אבל לא התארגנו בקהלים נפרדים. זכרם נותר, בין השאר, בשם המשפחה ׳הצרפתי׳ של משפחת רבנים, שפעלה במשך דורות בפאס. מכנאס היתה תחנת מסחר ליהודים מספרד שסחרו עם מרוקו עוד לפני הגירוש, ומהם שהשתקעו בה. גם בדורות הבאים באו יהודים בודדים מאירופה למרוקו והתיישבו בה. לפי המסורת של משפחת בן דלאכ בטנגייר, הגיעו אבותיהם מהולנד במאה ה־17.

תקופה חדשה מתחילה במרוקו עם הגירתם של מגורשי ספרד (1492) וגולי פורטוגל (אחרי 1497) לארץ זו. מתוך כ־200 אלף יהודים שגורשו מספרד, נקלטו במרוקו כשליש, ושני שליש במזרח התיכון. המגורשים התיישבו בערים השוכנות לחוף הים התיכון והאוקינוס: טנגייר, תיטואן, ארזילה, לאראש, קסר אלכביר, סלא, רבאט, סאפי; ובערים הפנימיות: פאס, צפרו ומכנאס, מעטים הגיעו למראכש ולדרום. הווטאסים (1470־1553), ובראשם מוחמד אלשיך (שלט בשנים 1470־ 1505), איפשרו ליהודים אלה להתיישב במרוקו.

ר׳ אברהם בן שלמה מטרוטייאל, מגורש מספרד שמצא מקלט בפאס ונפטר בה ב־1493, מספר על אוניית פליטים שעמדה חודשיים בים, וקרוב לחמישים נפשות בה מתו מרעב וממחלות, עד שהגיעו לחוף מרוקו. ביספר הקבלה׳ שכתב הוא מכנה את מוחמד אלשיך ׳מלכי צדק… חסיד מחסידי אומות העולם׳, אלא שאינטרס כלכלי הוא שהניע את המלך לקלוט את היהודים. בין המגורשים היו בעלי מלאכה וסוחרים שתרמו לכלכלת המדינה, ומהם שהיו מקורבים לשליט ושירתו אותו. לפי אליהו קפשאלי, שילמו המגורשים למלך בכלי כסף וזהב כדי שיינתנו להם פרדים לשאת את משאותיהם. ב־1492, בעת שבאו מגורשים מספרד, נהרסו בתי כנסת בערים פאס, תיטואן וקסר אלכביר.

המגורשים שבאו למרוקו ביטאו את איבתם לנצרות ולנוצרים שגירשום, בין השאר, בפיוט. שמעיה קוסון, בן דור הגירוש שעבר למרוקו, כתב:

ממלכת אֱדום הרשעה/ מְהֵרָה עֶקְרוֹן תִּעָקֵר

משחקת לה השעה /כל כך אשר הוא חוקר

כל הנמצא בה יִדָקֵר/ כְּבָצְרָה בְּעֵת חֻרבנה

 

הַתָּלוּיִ יִמָּחֶה שְׁמו/יָבוֹא נָא וְיוֹשִׁיעֵךָ

 

ליד טנגייר מצוי נחל הנקרא ׳ואד־אליהוד. לפי כמה אירופים, נוצר הכינוי בעקבות העובדה שמגורשי ספרד היהודים נאלצו לגור שם. אין זה המקום הגיאוגרפי היחיד שנקרא על שם יהודים. ליד צפרו וליד מראכש מצויים נחלים הנקראים ׳נהר אליהוד. האחרון, לפי האגדה, הוא על שם יהודי שהתחפש למוסלמי ורצה לדעת אם ייכנס לגן העדן, והפך לאבן על ידי קדוש מוסלמי. כ־8 ק״מ דרומית לעיר סאפי נמצא הר הנקרא ג'בל אליהוד,. קשה לדעת ממתי כונו מקומות אלה בשמות אלה.

תלאות המגורשים – חכמים בקרב המגורשים – אליעזר בשן

תלאות המגורשיםגירוש ספרד

כרוניקאים יהודים בתקופה זו, כמו אבן וירגא, שמואל אושקה, יוסף הכהן, שמעיה קוסון הנ״ל ואחרים, תיארו את תלאות המגורשים, טלטוליהם, מצוקותיהם, הרעב והשוד שנשדדו על ידי שבטים בדרכים. היו מהם שהפכו לעבדים או נרצחו. מסופר על גולים שלא היה בידם כדי לשלם את דמי ההפלגה, והם נמכרו על ידי הספנים לנוכרים במקומות נידחים. לאחרים האיר המזל פנים, והם נפדו על ידי אחיהם ה'תושבים,. פליטים הגיעו לארזילה ולפאס, שהיתה הבירה והמרכז למסחר ולאומנויות, ורצו להתיישב בה.

ב־1492 שרר רעב בפאס, וכפי שכתב שלמה אבן וירגא, בעל ׳שבט יהודה׳, התושבים לא הניחום להיכנס לעיר פן יתייקרו המזונות כתוצאה מעליית הביקוש. לכן הם לנו באוהלים בשדות ואכלו את עשבי השדה. בגלל הבצורת יבש העשב יומתו שם בשדה עם רב ואין קוברי. הוא כותב על אשה שהרגה את בנה והתאבדה, כי ראתה את בנה ויתעלף ואין לה שום מציאות מחיה ואי אפשר שלא ימות והרימה אבן והשליכה על ראשו ומת הנער אחר זה הכתה בעצמה עד שמתה אחריו. (׳שבט יהודה׳, מהדי שוחט ובער, עמי קכב)

ערבי אנס נערה לעיני אביה ואחר כן דקרה למוות, וכששאלוהו מדוע הרגה ענה, ׳שמא נשארה הנערה מעוברת ויהיה נער בדת היהודים., יהודי שהגיע לפאס מכר את בנו לעבדות תמורת פת לחם. לאחר תום הרעב הכריז המלך שכל מי שקנה עבד בעד לחם, בעקבות הרעב, עליו לשחררו. כפי שכתב עמנואל אבוהב, יליד פורטוגל, בשט״ו (1555), היו מהמגורשים שהגיעו לפאס ונמכרו בה לעבדות, וטולטלו על ידי אדוניהם עד הודו. היו שעזבו את העיר וחיפשו מקום אחר להניח בו את כף רגלם. כך אירע עם משפחתו של הרדב״ז (ר דוד אבן זמרא, 1480־1574), שעברה למצרים.

סיפור תלאותיו של ר׳ יהודה חייט, שכיהן בתור רב במלגה, אופייני לגורלם של המגורשים. בהקדמתו לפירושו ׳מנחת יהודה׳ לספר ׳מערכת האלהות׳ הוא מספר את הקורות אותו. בדרך נדודיו הגיע לפאס, ומוסלמי בן עירו העליל עליו שביזה את הנביא, והוא הושם במאסר. שם הופעל עליו לחץ להתאסלם, הוא עמד בניסיון ולא המיר את דתו, ולאחר ארבעים ימי מאסר נפדה על ידי יהודים משרשן. כתמורה לדמי הפדיון הוא נתן לקהל קרוב למאתיים ספרים (שהיו ככל הנראה מגילות קצרות). מכאן עבר ר׳ יהודה חייט לפאס, אך בגלל הרעב ששרר שם נאלץ לעוזבה, הפליג לנאפולי, ולאחר טלטולים הגיע למנטובה, תחנתו האחרונה, שבה כתב את ספרו.

חכמים בקרב המגורשים

בין הגולים היו חכמים שהמשיכו את המסורת הלמדנית של יהודי ספרד. לפי מקור אחד, עברה ישיבת טולידו לפאס, לשלוניקי ולצפת – שלושת המרכזים לחיי התורה של המגורשים. בין החכמים שהגיעו מספרד לפאס היה ר׳ יעקב בירב (יליד רל״ה 1475), שהרביץ שם תורה עד שנת ש״י(1510). לדבריו היו בפאס בימיו 5,000 יהודים. בין החכמים הבולטים ממגורשי ספרד היו ר׳ שמעון לביא ור' אברהם ביבאס, שצאצאיו כיהנו בתור חכמים בתיטואן, בסלא ובגיברלטר.

אנוסים מפורטוגל-היתר שיבה לספרד-אליעזר בשן

אנוסים מפורטוגלפורטוגל-מפה

פליטים מפורטוגל, אנוסים שחזרו ליהדות, הגיעו אחרי 1497 לארזילה, ולאחר מכן לפאס. בני משפחות זאמירו, רוזאליס ורותי, שהיו מקורבים לשליטים מבני וטאס, נרתמו לעזרת אחיהם מספרד ומפורטוגל. בין הגולים מפורטוגל היו 27 חכמים. אחד מהם היה החכם והרופא ר׳ אברהם בן יעקב סבע מהעיר סמורה, שעבר מספרד לליסבון, ושם הטמין את הספרים שלו בגלל הסכנה. הוא נאסר, ולאחר שהצליח להשתחרר עבר לאלקסר־אלכביר ומשם לפאס, בשנים 1489־1501. הוא התפרסם בזכות חיבוריו: יצרור המור׳, דרושים על התורה; פירושים לחמש המגילות ברוח הקבלה: ׳אשכול הכופר׳ על מגילת אסתר, ועל מגילת רות.

ב־1530 נאשם אנוס באיים הקנאריים בכך ששלח את שני אחיו הצעירים לפאס כדי ללמוד תורה. האנוסים בפאס היוו קבוצה נפרדת, והיו בהם סוחרים מצליחים.

היתר שיבה לספרד

צו מלכותי בספרד ב־1496 התיר ליהודים לחזור לספרד אם ימירו את דתם לנצרות, ונכסיהם יוחזרו להם. ואמנם היו יהודים מגורשים מספרד ואנוסים מפורטוגל שבאו לפאס, ועקב התנאים הקשים חזרו לספרד ולפורטוגל והמשיכו לחיות בתור אנוסים. כך אירע לשש משפחות ממקידה MAQUEDA), שגרו בפאס בסוכות שבנו לעצמם מענפים, מחוסר תנאים טובים יותר. בקינה של ר׳ אברהם בן שלמה הלוי בקראט, הוא כותב:

ונלאו נשוא וחזרו משם רבים אין מספר למלכות קשה אלה וימירו את כבודם, וכן קרה לבאים מהם למלכות פורטוגל, ולבאים למלכות פאס.

ב־1634, בעקבות קשיים כלכליים בספרד, הוזמנו יהודים ספרדים מהמגרב לחזור לספרד. ב־1641 נוהל משא ומתן על נושא זה. בשנים 1645־1800 באו רק מעט יהודים לספרד, תוף סיכון שיתגלו. וב־1795 הוצאה פקודה מלכותית בספרד, שיהודים תושבי מרוקו רשאים לחזור לוולנסיה ולהישאר שם 8 עד 10 ימים, ואין להציק להם, שכן היו יהודים ממרוקו שלרגל עסקיהם ביקרו בספרד. בפועל לא הקפידו על הזמן שהם נשארו שם.

עמוד 1 מתוך 512345

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 71 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר

יוני 2017
א ב ג ד ה ו ש
« מאי    
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
252627282930