מורשת יהדות מרוקו

כבוד מוסלמי

בפוגשם מוסלמי היה על היהודים לרדת מהחמור, לפנות לו את הדרך, לדבר אתו תוך כריעה על הברכיים, ולפנות אליו בכינוי ׳סידי׳(אדוני). בלכתם ברובע המוסלמי היה עליהם לבחור מסלול שבו אין המוסלמי הולך, ואם היה נקרה בדרך, היה עליהם לעבור לצדו השמאלי של הרחוב. יהודים שגרו ו בקרבת מסגד הורחקו, ובתיהם נהרסו.

חליצת נעליים:

 ביציאתם מהמלאח היה על היהודים לחלוץ את נעליהם ו ולהסיר את הכיסוי שעל ראשם. בערים מסוימות הם היו חייבים לחלוץ את נעליהם רק בעוברם ליד מסגד. היו מוסלמים שהשתעשעו בכך שהשליכו לארץ פחם בוער, שברי זכוכית ומתכות חדות, כדי לפצוע את רגליהם היחפות של היהודים. במשך דורות חויבו היהודים בפאס לנעול סנדלים עשויים מקש.

פגיעות בחופש הדת:

 ליהודים היה אסור להרים את קולם בתפילה, ומדי פעם הוצאו הוראות האוסרות לתקוע בשופר בראש השנה ובעת הלוויות. היו זמנים שבתי כנסת וספרי תורה חוללו.

מעמדם בפני בית המשפט:

בתביעה נגד מוסלמי, עדותם של היהודים לא היתה קבילה, וחתימתם על מסמך משפטי היתה מבטלת אותו. הם לא היו רשאים  למנות נציג יהודי ליצגם בפני הקאדי. הם היו רשאים להופיע בעצמם או למנות מוסלמי ליצגם, ולא היו רשאים ליצג מוסלמי. עדותו של מוסלמי שהפלילה יהודי היתה קבילה, ואם אפילו אלף יהודים העידו להגנתו, לא היתה העדות מתקבלת. מי שנענש במאסר או במלקות היה צריך לשלם לפקידים המבצעים את הענישה, ואם לא היה לו כסף, היה עליו להישאר בבית הסוהר כלוא בתא מיוחד, עד ששילם.

בית מרחץ, מעיין ובאר:

אסור היה ליהודים להיכנס לבית מרחץ ציבורי, ולא  להקים בתי מרחץ במלאח. בקשתם של יהודי מוגדור ב־1906 להקמת בית מרחץ ציבורי נענתה בשלילה, בנימוק שגם בעבר לא היה להם בית מרחץ. בהיותם טמאים אסור היה להם להתקרב למעיין בעל סגולות לפריון, ולא לשתות מבארות ציבוריות ברובע המוסלמי.

הגנה עצמית:

כיון שנאסר על יהודים לשאת נשק, הם לא יכלו להגן על עצמם מפגי שוד ורצח בדרכים. מוסלמי שרצח יהודי לא היה נענש אלא נקנס בלבד, והיה נאסר עד ששילם את הקנס; השלטונות העבירו חלק מהקנס למשפחת הנרצח.

יחסי מין עם מוסלמית:

אם יהודי נאשם ביחסי מין עם מוסלמית, אפילו פרוצה, היה נענש במאסר בלתי מוגבל ולוקה במלקות עד שיודה. גם אם הודאתו נסחטה בכוח, היה נענש לבסוף בעונש מוות.

הגבלות שונות:

ליהודים אסור היה לבנות בתים מעל גובה מסוים, ובתים עם יותר מקומה אחת נהרסו (1886). נאסר עליהם לעזוב את מרוקו ללא רשותו של הסולטאן. נאסר עליהם לעבור בבית קברות מוסלמי. בחגים מוסלמיים נאסר עליהם להיראות בפומבי. אסור היה לרכב על בהמה מחוץ למלאח, ולא להשתמש במקל הליכה.

בדרך כלל דאגו הסולטאנים להבטחת חייהם ורכושם של היהודים, אבל לא תמיד היתה להם שליטה על מושלים עריצים. היו סולטאנים שעשו מחוות מיוחדות כלפי היהודים כמו שהזכרנו בסוף חלק א.

מעמדם של היהודים היה תלוי ביציבות השלטון. חוסר יציבות מדינית וכלכלית בגלל שחיתות וניהול כושל של המדינה, מחסור במזון בשנות בצורת, פטירתו של סולטאן ואפילו רק שמועה על כך, כל אלה היו גורמים להתנפלויות על היהודים ושדידתם.

המעמד החברתי בקרב האוכלוסייה

בדרך כלל היו המוסלמים בזים ליהודים, ויש שסיווגו אותם מבחינת מעמדם אחרי הכושים. הדבר בא לידי ביטוי באלימות פיזית ומילולית. כל ילד היה יכול לירוק, לבעוט, למשוך בזקן ולרגום באבנים אפילו זקן ונכבד יהודי, והנפגע לא העז להגיב. היהודים פיתחו אדישות והשלמה לפגיעות, כי מי שהעז להרים ידו על מוסלמי או לקללו היה גורם לנקמה, והקאדי לא היה מקבל את עדותו של היהודי נגד הפוגע. רק במקרים יוצאי דופן הגיבו יהודים בהתגוננות או באלימות נגדית, ואלה היו יהודים שזכו לחסות של מדינה זרה. יש שילדים וילדות או סוחרים יהודים היו נחטפים לשם סחיטת דמי פדיון, נשדדים או נרצחים.

לא היתה מלת גנאי חמורה יותר מהכינוי ייהוד למוסלמי שרצה להעליב את חברו. יהודים, וגם נוצרים, כונו ׳כלבים מלוכלכים׳ או חזיר. שמואל רומאנילי, שביקר במרוקו בשנים 1787־1790 כתב בהגיעו למאזאגאן, שכל מוסלמי בתום  תפילתו צועק: יאללה יקלל את הנוצרים ואת היהודים׳. מוסלמי לא היה רוכב על סוס צהוב, כי הצהוב היה הצבע האופייני ליהודי, ומביא ביש מזל.

יצוור טמא ומטמא:

 בתודעתם של המוסלמים היה קיים דמיון בין היהודי לאשה המוסלמית. כשם שזו נחשבת לחלשה, מושפלת, מפוחדת, טמאה, כך גם היהודי. היהודי והנוצרי נחשבו לטמאים, ונגיעה בהם היתה עלולה להבריח את ' הברכה׳ ולחלל את מה שנחשב קדוש. נאסר עליהם להיכנס לגורן, או לנגוע במזון, כי הדבר היה עלול להבריח את הברכה הטמונה במזון.

איש דת מוסלמי שבא במגע עם יהודי היה חש עצמו טמא. על אדם מלוכלך היו אומרים שהוא טמא כמו יהודי. קיימות לכך דוגמאות רבות של פתגמים, אמרות וסיפורים : ׳היהודי מטמא את הים^,; ׳היהודים מקוללים ומלוכלכים ואין לתת בהם אמון׳; 'אם יהודי נכנס לבית – המלאכים ינטשוהו לארבעים יום׳; ׳תפילה הנאמרת בביתו של יהודי – אינה מועילה^,; ׳היהודי הוא כמו כלב הנובח על גמל'(שאינו שם לב לנביחה); ׳מוסלמי הרוצה להישאר עם הברכה בשובו ממכה, אל ילך לשוק כדי לא להיחשף למבטם של היהודים׳, אגדה אסלאמית על טבעם התת־אנושי של היהודים השפיעה אף היא על הסטריאוטיפ השלילי שלהם.

תפישה זו של היהודי כיצור טמא ומלוכלך אין לה סימוכין בקוראן או במסורת המיוחסת לנביא^,. אך קיימים הרבה פתגמים המתארים את היהודים כערמומיים וצבועים שאין לתת בהם אמון, כחורשי מזימות, שונאי המאמינים ורודפי בצע, והם מבוססים על מסורת מוסלמית. חוסר האמון ביהודי מתבטא בפתגמים הבאים: 'אם יהודי מרמה מוסלמי – יומו מאושר׳; 'אם יהודי צוחק למוסלמי, סימן שהוא חורש רעה'. בהרי הריף נפוץ פתגם האומר: ׳יהודי נשאר יהודי גם אחרי ארבעים דורות^,. יש סיפורי עם על רמאים יהודים, שהודות לחוכמתם מצליחים לרמות את המוסלמי, ועל יהודים הרוצים להזיק למוסלמים על רקע תחרות כלכלית, אבל לבסוף המוסלמי הטוב מתגבר עליהם.

ההצלחה הכלכלית של היהודים, הדימוי שהיה להם, שהם כביכול עשירים, והעובדה שהיה בידם כסף והם הלוו אותו בריבית, הוסיפה שמן למדורת הקנאה והעוינות.

דימוי המוסלמי בעיני היהודי היה שלילי וחיובי כאחד. הדבר התבטא בפתגמים יהודיים, כמו למשל, ׳הגומל טובה לערבי משול לזורה מים על פני החול^,. בסיפור העממי מתוארים המוסלמים כרודפים, אך גם כמגינים, שכן יש סיפורים על מוסלמים שבאו לעזרת היהודים. יש גם סיפור על יהודי שנענש על שרימה ערבי. המוסלמים מתוארים כנוכלים, אבל גם כעושי נפלאות.

מהסטריאוטיפים הדו צדדיים של היהודים והמוסלמים ניתן להבין כי הם היו בזים זה לזה, אבל גם זקוקים זה לזה. היהודים התגברו על ההשפלות וההגבלות ״שהיו מנת חלקם באמצעות דבקות באמונתם ותקוותם לגאולה, באמצעות עזרה לזולת וזיקה קהילתית חזקה, ותכונות שפיתחו במשך הדורות, כמו סבילות וחריצות, לשם הצלחה כלכלית.

מעמד היהודים בין הברברים

פרופסור אליעזר בשן הי"ו

מעמדם של היהודים בין הברברים היה שונה מזה שתחת חסות הסולטאנים. בוואדי דרעה היו סביב שנת 1880 כ־80 כפרים וחיו בהם מעל 1,000 משפחות יהודיות. עד הזמן החדש היהודים גרו במבצרים מוקפים חומות חימר שסגרו על חצרות. עד מחצית המאה ה־19 בערך היו היהודים מזוינים, רכבו על סוסים ולחמו להגנתם. לאחר מכן נהנו מחסותם של פטרונים ראשי משפחות או שבטים, ומעמדם היה מבוסס על ברית ה'עאר^, (בתרגום מילולית: בושה), שהיתה כעין אמנה פולחנית מיסטית שקשרה את היהודי לסייד – האדון ראש השבט. הביטוי הסמלי לברית זו התבטא ב'דביחה^, – הקרבת שור או כבש שהקריבו היהודים. תמורת זאת היו הברברים מחויבים לשמור עליהם, ונקמו במי שפגע בהם, כמו שנקמו במי שפגע בבן משפחתם. אם יהודי נשדד, היה השבט שהתוקף יצא ממנו חייב לפצות אותו ואת משפחתו בראשי צאן. אבל ליהודים היה אסור לעזוב את מקומם לצמיתות, ואשתו וילדיו של היהודי היו ערבים שהוא יחזור לביתו, אחרת הסייד היה יכול לקחתם ממנו. הוא היה יכול למכור, להוריש או לגרש את היהודי ולהרוס את ביתו, אם רצונו בכך. בתקופות של מלחמות בין־שבטיות ומרידות של הברברים נגד הסולטאנים, סבלו היהודים מהתנפלויות וגירושים ממקומות מגוריהם.

היהודים היו חיוניים לברברים בתור אומנים שייצרו, תיקנו או רכשו בגדים, סנדלים, רסנים ופרסות לסוסים, כלי מלאכה ונשק. תמורתם קיבלו היהודים מהברברים צמר ועורות. הם היו המתווכים ביניהם ובין יושבי הערים, מכרו את הדרוש להם ושיווקו את תוצרתם. בעל המלאכה והסוחר הנודד היה לן בביתו של הברברי, וחוזר לביתו לשבת או לחג. הברברים העדיפו לסחור עם היהודי במקום עם המוסלמי, שאיים על מעמדם וכבודם. עם זאת הדימוי השלילי של היהודי בעיניהם דמה לזה של המוסלמים, והתבטא בין השאר באמונה, שהם זייפו את התורה, ושאינם מלים את ילדיהם.

בראש הסולם החברתי בין היהודים עמדו הסוחרים, שהיו מלווים לברברי או שותפים עמו. היו יהודים שעסקו בחקלאות ובמרעה, על אדמות שחכרו מהברברים. לעתים הם היו נודדים בחיפוש אחר מקורות פרנסה, ולפיכך היו מקומות בהם חיו רק כמה עשרות משפחות יהודיות, ואף פחות מזה. יהודים אלה היו שונים מאחיהם יושבי הערים. גופם היה חסון, והיו להם מסורות ומנהגים שונים מאלה של התושבים׳ והמגורשים.

יחם המוסלמים לנוצרים

הנוצרים במרוקו במאה ה־19 היו מעטים, בהשוואה לארצות אחרות במגרב. למשל, ב־1850 היו במרוקו קרוב ל־400 נוצרים, ובאותו זמן היו בתוניסיה כ־12 אלף נוצרים. בהדרגה עלה מספר הנוצרים במרוקו, וב־1894 היו 6,000 מהם.יש פתגמים מוסלמים שבהם הנוצרי זוכה ליותר אמון מהיהודי. למשל, ׳תישן במיטתו של נוצרי ואל תאכל את מאכלם, אכול את מאכל היהודים ואל תישן  במיטתם^,. אך בפועל, ההסתייגות מהנוצרים היתה חזקה יותר מאשר מהיהודים. לואי דה שנייה ,l.m.Chenier1722־1795), שכיהן בתור קונסול צרפת במרוקו בין השנים 1767־1785, כתב, שהשנאה לנוצרים גדולה מזו שכלפי היהודים, כי הם אוכלים חזיר ודם של בעל חיים שנטרף. כלפי הנוצרים היתה עוינות משום שחשדו בהם שהם מרגלים למען מדינה זרה. לכן סוחרים ומיסיונרים נוצרים נדדו בדרכים כשהם מחופשים ליהודים. כך נהגו הצרפתי 1799 Rene Caillié־1838 שסייר במרוקו בשנים 1824־1828; הגרמני גרהרד רוהלפס (,Rohlfs1831־1896), שביקר שם ב־1861; הגרמני אוסקר לנץ (1925-1848, Lenz), שסייר במרוקו בשנים 1879־ 80«18 והקצין הצרפתי דה פוקו(C. de Foucauid) שביקר במרוקו ב־1883־1884. חוא ביקר בעיר דבדו והתחבא בביתו של ר׳ משה מרציאנו מראשי הקהילה, כי חשש שמא יתגלה בתור נוצרי ויואשם בריגול. למרות שאיכסנוהו תיאר את היהודים במלאח במלים בוטות. היו מקומות שנוצרים הלכו בהם רק בליוויו של מוסלמי, והיו ערים שליהודים הותר לגור בהן אבל לא לנוצרים – למשל בעיר ששואן במערב הרי הריף. לכן כדי להיכנס לעיר היו נוצרים לובשים בגדי יהודים.

בתחילת המאה ה־20 פעלו בפאס רק כתריסר נוצרים. בערי החוף ובערים שבהן חיו ספרדים רבים היתה עוינות המוסלמים גדולה. לפי מקור ממשרד החוץ הבריטי ב- 1892, איימו מוסלמים שישחטו את 6,000 הנוצרים שחיים בטנגייר.

אנשי הדת המוסלמים טיפחו את היחס השלילי כלפי הנוצרים והיהודים, והדבר בא לידי ביטוי, בין השאר, בהתנגדותם לסחר עם יהודים ונוצרים. במאה ה־19 הוציאו אנשי הדת פסקי דין נגד יבוא סחורות מאירופה, בגלל החשש של מגע עם חזיר.

דו קיום של יהודים ומוסלמים

הדו־קיום בין מוסלמים ליהודים התבטא ביחסי שכנות וחברה טובים, נוסף על קשרי כלכלה. בחגיגות משפחתיות ועממיות, כמו המימונה, נהגו גם מוסלמים לבקר אצל היהודים. מוסלמים היו מבקרים בבתי כנסת, והיו שעשו כן כדי לקבל את ברכתו של חכם. בפורים היה נהוג לחלק מעות גם לעניי המוסלמים שהיו וכנסים לבתי הכנסת. דוד אלקיים (1855־1940) כתב, כי כאשר ראובן אלמאליח, ראש קהילת מוגדור, חגג בר מצווה לבנו, הוא תרם לעניים מוסלמים כמו לעניים יהודים. בסלא היה נהוג שמוסלמי שרצה להכיר נערה לנישואין היה פונה ליהודייה שתבקר בבית אותה נערה, במסווה של מוכרת, ותמסור לו פרטים עליה. לפי עמדת ההלכה כפי שקבעה הרמב״ם, הישמעאלים אינם עובדי עבודה זרה, בניגוד לנוצרים (תשובות הרמב״ם, מהד' בלאו, סי׳ תמח). הדבר הקל על שיתוף פעולה בתחומים שונים, וחכמים הבדילו בין הנוצרים למוסלמים. ר׳ משה מרצייאנו מדבדו(1917־1996) נשאל האם כסף שערבי שכח אצל יהודי מותר שלא להחזיר לבעליו ולתת אותו לצדקה, באשר לפי דברי רב יהודה (סנהדרין עו ע״ב) אין להחזיר אבדה לגוי. החכם חייב החזרת האבדה, והבחין בין גויים עובדי עבודה זרה ובין ׳הישמעאלים שהם אדוקים ביוצר כל ומאמינים בחידוש העולם ובתחיית המתים ודאי חייב להחזיר להם אבדתם׳(׳מורשת משה׳, סי׳ פז).

בין היהודים והמוסלמים היו השפעות הדדיות בתרבות החומרית, באומנות, במנהגים ובאמונות עממיות. יהודים וביניהם צדיקים היו פונים למוסלמים. צדיק בשם סעדיה אדאתי ביקש מיהודי מלילה להכין לו הדרוש לקבורתו כי קרובה שעת פטירתו. יהודים לא נענו לבקשתו והצדיק פנה לעזרתו של מוסלמי. זה הודיע לו שאחרי פטירתו תתחולל סערה וסלע יכסה את קברו, וכך היה. גם היום רבים באים להשתטח על קברו. מוסלמים היו מאמינים בכוחם של צדיקים יהודים לחולל נפלאות, והיו חולקים כבוד לחכמים ולשלוחי ארץ־ישראל. בעתות בצורת, מגפות ומכות מידי שמים היו פונים ליהודים להתפלל כדי לפתוח את שערי השמים ולהפסיק את המכות. אך לעובדה זו נספח תיוג שלילי: הסיבה לכך שאללה שומע לתפילות היהודים, היא שהוא רוצה להיפטר במהירות מהם ומריחם הרע.

היו יהודים שהאמינו בכוחם המאגי של המוראבטון, הצדיקים המוסלמים. יש במרוקו קברים של מוסלמים הנערצים גם על ידי יהודים, וקברי יהודים הנערצים על ידי מוסלמים.

חכמים הכירו את הלהטים והלחשים של הערבים. למשל ר׳ יוסף משאש (1892־ 1974) כותב שבעת המלחמה ב־1912 נגד צרפת שחטו הערבים ׳תרנגול שחור והזו את דמו על המזוזות ועל המשקוף ובצירי הדלתות עם קטורת מכמה עשבים וסמים והרבו להטיהם ולחשיהם על כל שער.

בתחום התרבות האינטלקטואלית הסתגרה כל עדה מאז ימי הרמב״ם ואילך, והקשרים בין חכמי הדת משני המחנות היו נדירים. אחד מאלה היה ר׳ יששכר אצראף מסלא, בן המחצית השנייה של המאה ה־19, שנפגש עם תיאולוג מוסלמי, קרא בפניו מחיבורי הרמב״ם ודן עמו בענייני אמונה. ר׳ אבנר ישראל הצרפתי (1827*1885) שכתב ב־1879 על עברה של פאס, מזכיר כי הוא שאל שני חכמים מוסלמים האם ידוע להם על ייסוד העיר, והם השיבו לו. בזמן החדש היו תזמורות מעורבות של נגנים יהודים ומוסלמים.

פרק ב: התאסלמות והתנצרות

התאסלמות

לפי הדין המוסלמי אין לכפות על ד'מים את האסלאם, אבל כפי שהזכרנו, המייחדים כפו על היהודים התאסלמות (ראו חלק א). עם זאת, היתה זו תקופה מוגבלת בלבד. היו גם מתאסלמים שלא חזרו ליהדות, ועם זאת שמרו על מוצאם היהודי. בפאס מצויים עד זמננו מוסלמים המתייחסים לצאצאי יהודים שנאלצו להתאסלם, מהם בעלי שמות משפחה אופייניים ליהודים. אלה בדרך כלל מוסלמים מבוססים ומוכשרים, שנשארו במקצועות שעסקו בהם יהודים, כמו צורפות, ונאלצו ליסד גילדות נפרדות משל מוסלמים מקוריים. בכל הדורות היו במקומות שונים גברים, נשים וילדים יהודים שהתאסלמו, מהם בודדים ומהם קבוצות.

מניעי ההתאסלמות

היו מצבים פוליטיים או אישיים, שבהם הועילה ההתאסלמות: כדי להימנע מתשלום מס גולגולת, במקרה של לחץ כלכלי, אם יהודי הסתבך בחוב למוסלמי, ולא רצה או לא יכול להחזיר את החוב, ההתאסלמות שחררה אותו מהחוב. וכן אם רצה יהודי לעשות קריירה בעמדה שיהודי לא היה יכול להגיע אליה, או בנסיבות של סכסוכים במשפחה או בקהילה. עבריין שנתפס היה יכול להינצל כך ממאסר או ממוות.

במצבים אלה היה יהודי יכול להציל את חייו על ידי התאסלמות: בעת רדיפות והתנפלויות; כשיהודי היה קורבן עלילה שביזה את ׳הנביא׳ או את הדת המוסלמית; כשהיו לו קשרי מין עם מוסלמית, או שרק העלילו עליו זאת; אם שמעו יהודי אומר את השהאדה (העדות, היא ההצהרה באמונת הייחוד ומוחמד שליחו), או אפילו העלילו עליו זאת, הוא היה חייב ליהפך למוסלמי, ולא היתה לו דרך לחזור ליהדות; או אם נכנם למסגד, או למקום קדוש.

יהודים התאסלמו במספרים גדולים בעת רדיפות, ובשנות בצורת, כי רק מאמינים׳ קיבלו בדרך כלל סיוע מהשלטונות ומקופות הווקף. בשנות הבצורת של 1603־1606 התאסלמו כ־2,000 יהודים, וב־1723 התאסלמו כ־1,000 יהודים בפאס בלבד. רבים התאסלמו בזמן שלטונו של יזיד. משיר של הפייטן שלמה חלאווה ממכנאס במחצית השנייה של המאה ה־18, ניתן ללמוד על אשה יהודייה שעסקה בזנות והתאסלמה.

בשנות ה־90 של המאה ה־19 התאסלמו יהודים בלחצו של מושל עריץ במראכש. לעתים נאלץ יהודי אמיד להתאסלם, כי ניסו לסחוט כסף ממנו וממשפחתו. אם הבעל התאסלם, גם אשתו היתה חייבת ללכת בעקבותיו, והיו מקרים שהאשה וילדיה ברחו והתחבאו, כי סירבו להתאסלם.

ילדים יתומים אוסלמו על ידי הממשל; ילדים וילדות נחטפו ואוסלמו. מסופר על נער יהודי שהתאסלם בעקבות קשיים במשפחתו ב־1886, בעיר סלא. הנער הלך לקאדי, זרק כובעו לארץ ואמר את השהאדה, לשמחתו של הקאדי והסובבים אותו. הרבנים הלכו לקונסולים וטענו שהנער הוא מתחת לגיל הבגרות. התברר שהנער נקט צעד זה בגלל אכזריותו של אביו כלפיו.

חזרה מהתאסלמות

מי שהתאסלם וחזר לדתו המקורית – דמו בראשו, אבל היו מצבים בהם הותר לחזור ליהדות. קאדי בשם אחמד אלואנשריסי בן המאה ה־15 הצהיר שמותר ליהודים שהתאסלמו באונס לחזור ליהדות, בתנאי שינהגו לפי ׳תנאי עומרי. במקור משנת תקנ״ב (1792) מסופר על יהודי שהתאסלם והחליט לחזור ליהדות, וקרוביו או אנשים בקהלו החליטו לשולחו לליוורנו כדי למלט את נפשו, ולשם כך אספו כסף. מכתב המלצה בנידון נכתב על ידי ר׳ שאול ישועה אביטבול מצפרו(1739־ 1809, עובדיה, צפרו׳, מסי 491).

בתחילת המאה ה־19 כתב יהודי בפאס לאחיו בצפרו שהתאסלם ונודע לו שעודו מהרהר ביהדות, והטיף לו מוסר כדי שיחזור ליהדות, כי במצב הזה לעולם לא יזכה לא הוא ולא אביו לעולם הבא: ׳המעשה הזה לא ירשת מאביך או מזקנך ואיך תישא פניך לפני הבורא׳. לאחר שמתה אשתו הנוכרית, אחיו דחה את מחשבתו לישא אשה אחרת: מי שרוצה את דת היהדות לא חושב על אשהי. הוא הציע לו שיבוא אליו לפאס, משם לגיברלטר או לליסבון, ויחזור ליהדות(שם, מסי 6).

ב־1820 היה מקרה שיהודי בהיותו שיכור נכנס למסגד, וכדי להציל חייו התאסלם. לאחר מכן התחרט וחזר ליהדות – מעשה שאין לו כפרה, והסולטאן סולימאן ציווה לכרות את ראשו.

לפי מקור משנת תר״ל (1870) יהודי מפאס שהתאסלם גירש את שתי נשותיו שלא התאסלמו אתו, ולא שילם להן את כתובתן. אחת מהן נשבעה שלא העלימה ולא הטמינה מנכסי בעלה לא כסף ולא שווה כסף. לפי מידע שמסר ר׳ ישמ״ח ישועה היה זה אדם יפה תואר והערבים לא יכלו לסבול שאדם כזה יישאר יהודי. איימו עליו שאם לא יתאסלם יהרגוהו. הוא התאסלם למראית עין, ולאחר שגירש את נשותיו ברח לאוראן ושם נשא אשה והקים משפחה גדולה(שם, מסי 630).

צעיר יהודי שהתאסלם פנה במכתבים לרבי יהודה בן מויאל (1830־1911) ממוגדור והביע את רצונו לחזור ליהדות. על פי עצתו ברח בלילה למקום מסתור, והחכם הבריחו לגיברלטר.

מאמץ קהילתי ומאמץ דיפלומטי היו עשויים להחזיר מתאסלמים לחיק היהדות. כך אירע ב־1910, בעקבות התאסלמות כפויה של נער בן 12, נכדו של הרב רפאל אבן צור מפאס, שהובא בכוח מהמלאח לקאדי, ואוסלם על ידיו. הרב קרא לקהילתו לפעול להחזרת הנער למשפחתו, ונבחרה משלחת כדי לפנות לווזיר הראשי, שאטם את אוזנו. הקאדי טען שהנער התאסלם מרצונו, ויאומץ על ידי משפחה מוסלמית.

המשלחת פנתה לסולטאן חאפט׳, שאף הוא לא שעה אליהם. הישועה באה בעקבות התערבותם של נציגי צרפת ובריטניה, והילד הוחזר לביתו.

המוסלמים לא נתנו אמון בכנותם של המתאסלמים, ויש פתגם האומר, 'אל תיתן אמון ביהודי המתאסלם אפילו אחרי ארבעים שנה׳, ולפי נוסח אחר ׳אפילו אחרי ארבעים דורות^,.

היו יהודים שבעקבות משבר בחיי המשפחה איימו על בת זוגם להתאסלם ־ לפי לשון המקורות: ׳להמיר טוב ברע' – למשל לפי מקור בתר״ה (1845) (שם, מסי 97). כאמור, על פי הדין היהודי, אין האסלאם עבודה זרה, ומותר להתאסלם אם נשקפת סכנת חיים. למרות זאת היו גברים ונשים שהחמירו עם עצמם ומתו על קידוש השם בסירובם להתאסלם. אחת מהן היתה סוליכה הצדקת (ראו עליה להלן, בפרק ט). גם גברים קידשו את ה׳ בסירובם להתאסלם. ר׳ רפאל משה אלבאז(1823־1896) כתב שיר לזכרו של הצדיק ר יהודה שושנה, שקידש שם שמים ברבים סבבוהו כלבים על שלא רצה לחלל שבת, הכוהו פצעוהו והעמידו עליו עדי שקר שקלל  נביאם ודנו אותו לשריפה והוא קדש עצמו ועשה צפרניו ונטל ידיו וקפץ מאליו לאש הגדולה. (שיר חדש וקול בוכים׳)

יחסים עם נוצרים והתנצרות

ליהודי מרוקו היו מגעים עם נוצרים במישורים שונים. מהמאה ה־16 ואילך ידוע על נזירים ושליחי מסדרים נוצריים שנשלחו למרוקו במטרה לפדות שבויים נוצרים שנתפסו על ידי פיראטים מרוקאים. היו יהודים, ביניהם נגידים, שסייעו לשליחים אלה להקל על תנאי השבויים, וכן תיווכו במשא ומתן על גובה דמי הפדיון לשחרורם. אגב כך ניסו הנוצרים לשכנע יהודים בצדקת הנצרות ולעשות נפשות לאמונתם. נזיר ישועי שעסק בתיטואן בשחרור שבויים פורטוגלים, בשנים 1548*1549, התווכח עם זקני היהודים וחכמיהם בבית הכנסת.

היו יהודים שניהלו ויכוחים בעלי אופי דתי עם שבויים נוצרים, למורת רוחם של השליחים הנוצרים, שחששו מפני התגיירות. על כך כתב דיאגו לה־טורס, שנשלח ב־1546 למרוקו על ידי מלך פורטוגל כדי לשחרר שבויים נוצרים.

הפלמי דיארנדה) – , שהובא יחד עם שבויים לתיטואן ב־1642, כתב על יהודי בעל מעמד שקיבל על עצמו לתווך בין השליחים ובין מושל תיטואן, במשא ומתן על שחרור הנוצרים.

דומיניק בוסנו שבא עם נזירים בשליחות מסדר נוצרי למרוקו בשנים 1704־ 1712, כתב, שיהודים היו בין אלה שבאמצעותם הוא התקבל אצל הסולטאן לשם משא ומתן על שחרור השבויים. הוא וחבריו אוכסנו על ידי יהודים במרוקו. יהודים גם היו מלווים בריבית למימון שחרורם של נוצרים משביים. בתקופה זו היו יהודים שהתנצרו: משה בן זמירו, יליד פאס, הוטבל לנצרות

באפריל 1589. אברהם ראובן, שנולד בפאס ב־1579, נטש את ביתו ב*1604, הפליג לליוורנו ומשם נדד לאירופה, והתנצר באנטוורפן ב־1617. נזיר בשם סאווארין דה פארי, שפעל במאה ד.־17, הצליח להכניס תחת כנפי הנצרות חכם יהודי במרוקו, ובתמורה שילם את דמי פדיונו.

נגד הידמות לנוצרים: במכנאם היתה תקנה בתנ״ב (1692), וחזרו עליה בתקי״ח (1758), האוסרת גידול בלורית, כולל אצל ילדים מגיל שש ומעלה, ׳כדי שלא יעשו כמעשה הנוצריים שנואי נפשם: מכאן ניתן להסיק, שלסוחרים יהודים במכנאס היו מגעים עם נוצרים והם אף רצו להידמות להם – דבר האסיר ונחשב ׳חוקות הגויים׳(שרע יודיד, סי׳ קעח, א).

על פי הדין נחשבו הנוצרים לעובדי עבודה זרה, ו'צורת שתי וערב דין עבודה זרה יש לו'(יצחק אבן ואליד, 1778־1870, ׳ויאמר יצחק׳, סי׳ צח). ר׳ משה מרצייאנו ענה בשנת תשכ״ה (1965) לשאלה בדבר בגדים שלובשים הכמרים 'ותולין בהם שתי וערבי, ויהודי קנה אותם, האם מותר ללבוש אותם על ידי שינוי וקריעה. תשובתו חיובית (׳מורשת משה׳, יור״ד, סי׳ לח).

ר׳ דוד סקלי שכיהן בדבדו ובאוראן בסוף המאה ה־19 ובתחילת ה־20, כותב, שמותר לקבל מהנוצרים צדקה, כי בימינו הם אינם עובדי עבודה זרה, בדומה לישמעאלים בזמן הרמב״ם (יקרית חנה דודי, ח״א, יוריד, סי׳ טז).

בתקופה זו היו גם מקרים שיהודים נשאו נשים נוצריות, והיו מהן שהתגיירו (שלמה הכהן, ילך שלמה׳, אהע״ז, סי׳ כט). דעתם של כמה חכמים לא היתה נוחה מהתגיירות זו. (פרטים על כך בחלק ג, פרק ו).

אגודות מיסיונריות

במאה ה־19 החלו אגודות מיסיונריות פרוטסטנטיות את פעילותן במרוקו, במטרה להכניס יהודים תחת כנפי הנצרות. עשר אגודות כאלה פעלו במרוקו, רובן מבריטניה. האגודה האנגליקנית הראשונה, The British Society for the Propagation of the Gospel among the Jews, נוסדה ב־1804. נציגה במרוקו היה ג׳ בורו (Borrow), שפעל שם החל בשנות ה־30 של המאה ה־19 ואילך בערים טנגייר, תיטואן ומוגדור, בעזרת מומר בשם חיים בן עטר, שהפיץ עותקים של הברית החדשה.

אברהם בן עוליל יליד טנגייר (1826), שהתנצר באנגליה בגיל 18, נשלח למרוקו ופעל שם בשנות ה־50 וה־60. ב־1868 ביקר בטנגייר, בתיטואן, ברבאט, בסלא ובקזבלנקה. בפעילותה של אגודה זו חלה הפסקה והיא חודשה במרוקו ב־1883.

האגודה הפעילה ביותר היתה London Society for Promoting Christianity amongst the Jews  , שנוסדה ב־1809 ופעלה במרוקו החל ב־1843 ואילך באמצעות שליחים מומרים. הראשון בהם היה אלכסנדר לוי, שהגיע למוגדור ב־1844 וניהל תעמולה נוצרית. הוא נפגש עם רבני העיר אברהם קוריאט ויוסף אלמאליח, אך לאחר מכן הטיל בית הדין חרם על כל מי שבא אתו במגע. בדורות הבאים הוטלו חרמות נוספים על ידי בתי הדין. בשנות ה־50 נשלח יהודי מומר מקרקוב, בשם ח״א מרקהיים, שלא הצליח לנצר אפילו יהודי אחד.

ג׳ימס ברנס גינצבורג היה יליד רוסיה שהוטבל לנצרות באנגליה ב־1847, הצטרף לאגודה הדל ונשלח בשליחותה לאלגייריה ב־1857. מכאן ביקר במרוקו בשנים 1864, 1870, 1873, וב־1875 יסד מרכז מיסיונרי קבוע במוגדור. הוא הקים בית ספר לנערים ונערות, וניצל את עניותם ובורותם כדי לפתותם ללמוד ולהטבילם לנצרות. יחד עם צוות שביקר בערים שונות במרוקו, ניהל גינצבורג תעמולה והפיץ את ספרי התנ״ך והברית החדשה. הוא היה אדם דומיננטי ובעל יוזמה, ועורר עליו את חמת הקהילה היהודית במוגדור, שנקטה אמצעים שונים כדי למנוע את פעילותו, כולל חרם, לחץ כלכלי, אלימות ופניות לממשל ולנציגי בריטניה. בראש המאבק עמד הרב יוסף אלמאליח, שנוסף למעמדו בתור חכם היה סוחר מצליח, כיהן בתור סוכן קונסולרי של אוסטריה במוגדור, והיו לו קשרים עם הדיפלומטים בעירו. במשך כשלוש שנים, עד סוף 1878, הצליח גינצבורג להטביל 23 יהודים. ב־1879 הוא נאלץ לעזוב את מרוקו, חזר אליה ב־1882, ולאחר ארבע שנים נשלח לאסטנבול שם נפטר ב־1898. את מקומו במרוקו מילא אלי זרביב, יהודי מומר יליד אלגייר, עד פטירתו בשנת 1919.

אגודות נוצריות אחרות פעלו על ידי הקמת מרפאות ושליחת רופאים, שאגב טיפולם בחולים יהודים ניסו להשפיע עליהם להתנצר. על רקע מחסור ברופאים מקומיים, ושכיחותן של מגפות ומחלות שונות, היה זה אמצעי יעיל. אחד הרופאים היה רוברט קר (Kerr), שליח אגודה בשם Presbyterian Church of England, שהחל ב־1886 פעל במשך שבע שנים מבסיס ברבאט. הוא ביקר בערים טנגייר, סלא, פאס, צפרו, מכנאס, והגיע עד תפילאלת. בין השליחים היו גם נשים.

מספר היהודים שהוטבלו היה זעום יחסית למאמצים הארגוניים ולפיתויים הכלכליים. אבל היתה זו סכנה לקיום היהודי, וננקטו צעדים למנוע אותה, בעיקר על ידי הקמת בתי ספר יהודיים לנערים ולנערות, ויותר מעורבות של העשירים במצוקת העניים. האנגליקנים מבריטניה הפיצו במרוקו ספרי תנ״ך מודפסים, ועוד ב-1960 שאל הרב א' חזן מקזבלנקה את הרב דוד עובדיה בצפרו האם מותר ללמוד מהם, והתשובה היתה שלילית (ד עובדיה, שדת ׳נתן דויד, סי׳ לג).

מיסיון פרנציסקני הוקם במרוקו מיד לאחר מלחמת ספרד־מרוקו: ב־1860 בתיטואן, ב־1868 בקזבלנקה ובמוגדור, ב־1869 במאזאגאן, ב־1870 בטנגייר (שם תוקם בית ספר שגם יהודים מקומיים היו שולחים את ילדיהם ללמוד בו), ב־1888 בלאראש ובסאפי, וב־1890 ברבאט.

לפי ידיעה מ־1887, ממשלת ספרד שהושפעה מתנועה פרו־יהודית בספרד, החליטה על הקמת בית חולים בטנגייר שהיה מיועד לקתולים, אבל גם חולים ־־ידים יכלו להתקבל בו. מאחר שטיפול רפואי היה אחד האמצעים להעברת •־ידים על דתם, כאמור לעיל, היה אולי שיקול מיסיונרי בהחלטה זו, נוסף לצד ההומאניטרי.

בכתב עת של מיסיונרים ב־1899 פורסם על יהודייה שהתנצרה בטנגייר. יהודים בודדים נוספים התנצרו, אבל מספרם היה זעום לעומת המאמצים הארגוניים והפיתויים החומריים.

ליהודי מרוקו היו מגעים חיוביים עם נוצרים אירופים על רקע קשרי מסחר. יהודים גם נהגו לארח סוחרים ותיירים נוצרים, ואלה שיבחו את הכנסת האורחים שלהם, למרות עניותם. לפי מקור מהמחצית הראשונה של המאה ה־18, נוצרים שלא היו להם בתים משלהם היו חייבים, לפי החוק, לגור אצל יהודים. הרופא המיסיונר רוברט קאר כתב, שכדי לגור ברובע היהודי על הנוצרי להצטייד במכתב מהווזיר לענייני חוץ. לפי מקור מהעשור השלישי של המאה ה־19, הוצאות האירוח חלו על הקהילה היהודית.

נישואין עם נשים נוצריות היו נדירים עד הזמן החדש. ר׳ יצחק אבן דנאן מפאס (1836־1900) דן בשנת תרץ (1890) על ׳ראובן שהיה נשוי לנוכרית מבני אדום וילדה לו בנים ובנות׳, היא מתה והוא נשא יהודייה (ליצחק ריחי, סי׳ ו). בספרות הרבנית של המאה ה־20 מצויים דיונים על יהודים שנשאו נוכריות או נוצריות, מהן שרצו להתגייר, ועל ילדיהם – מהם שנימולו(שלמה צבאן, ׳מעלות לשלמה׳, אהע״ז, סי׳ יג, יור״ד, סי׳ ז).

היו מבקרים נוצרים שכתבו ביומניהם פרטים שונים על חיי המשפחה, הכלכלה והקהילה של היהודים, מהם ברוח אוהדת ומהם בגישה ביקורתית.

תהלוכת ייהודה איש קריות׳: נוצרים בטנגייר ביטאו יחס של בוז ועוינות ליהודים בתהלוכת ייהודה איש קריות׳, מנהג זה היה נהוג בכל יום שישי לאחר הפסח, כאשר נערים נוצרים ומוסלמים היו רצים ברחובות כשהם נושאים בובות בוערות לבושות כיהודים, ויורים עליהן. בשנות ה־80 של המאה ה־19 הופסקה התהלוכה, לאחר פניית גורמים יהודיים ובהתערבות דיפלומטים אירופים, אבל היא חודשה שוב. לפי ידיעה מיום 3 במאי 1889, הורה קונסול ספרד בעיר, בלוויית אזהרה, להפסיק תהלוכה זו הפוגעת ביהודים. בעקבותיה אסרה המשטרה כמה עבריינים.

פרק ג: חיי הקהילה

בתי הכנסת

במרכז חיי הקהילה נמצא בית הכנסת, ששימש לא רק לתפילה ולקריאת התורה אלא גם לדרשות, ללימוד תורה למבוגרים ולתינוקות, ומשום כך נקרא ה'חדד' בשם 'צלא'. בית הכנסת גם שימש ישיבה לתלמידי חכמים, מקום לחלוקת צדקה, והיו מקומות שבהם שימש גם כמושב בית הדין, ומקום לסופרי סת״ם שכתבו ספרי תורה תפילין ומזוזות. הוא שימש גם להתכנסויות של נציגי הקהילה לדיונים בנושאים ציבוריים, ושם הוכרזו ההחלטות של הנהגת הקהילה, תקנות, חרמות והודעות שונות. למשל, אם רכושו של יהודי נעלם או נגנב, היה מוכרז ׳חרם סתם׳ על מי שיודע היכן הרכוש או מי גנבו ואינו מודיע (חיים טולידאנו, 1690־1750, ״דוק ומשפטי, סי׳ קיט).

בתי הכנסת היו בדרך כלל בבעלות פרטית ובתוך דירה, לעתים בבעלות שני שותפים, והם נקראו בשמות המשפחה של מייסדיהם. בדרך זו עקפו את האיסור של בניית בתי כנסת חדשים, לפי ׳תנאי עומרי. מ״ח פיצייוטו, שביקר במרוקו ב־1860, כתב, שבתיטואן ישנם 16 בתי כנסת בבעלות פרטית, ואמרו לו שזו השיטה בכל מרוקו ואין אפשרות לשנותה. היו בתי כנסת שהקהילה העניקה לחכמים והם היו בבעלותם, במקום שכר, והנדרים שנגבו בהם סייעו לקיומם. עד עתה נקראים חלק מבתי הכנסת על שם חכמים (ראו פרטים בנספח 1).

לעומת זאת בעיר צפרו ׳מימות עולם לא נהגו לעשות בית כנסת של יחיד רק כל הבתי כנסיות הם של הקהל^,. קהילה זאת, שהיתה מושפעת מהמנהגים של שכנתה הגדולה פאס, קיבלה את הסכמת חכמי פאס משנת תע"ה (1715) ׳שאין רשות לשום יחיד להוסיף בית הכנסת אם לא שימסרנה לקהל'. וכך היתה תקנה בקהילת מכנאס ׳שלא להוסיף בית כנסת אם לא שתהיה של הקהל^,. הנושא עלה בצפרו בשנת תקנ״ח (1798) בהקשר ליוזמה של אדם לפתוח בית כנסת פרטי, כי לא היה מקום בבתי הכנסת הקיימים. חכמי מכנאס התירו לו לפתוח בית כנסת חדש אבל דרשו שיעשה זאת בתיאום עם הקהל (עובדיה, 'צפרו', מס^, 205).

לא בכל בתי הכנסת היתה עזרה לנשים. אם באו נשים הן היו עומדות בפתח בית הכנסת, עונות אמן, ושולחות נשיקות לעבר ספר התורה. בצפרו, בית הכנסת הראשון שבו נבנתה עזרת נשים היה בית הכנסת החדש בכינוי 'צלא אזדידא^,.

תפוצת בתי הכנסת במאות ה־19־20: לפי מקור מ־1879 היו 15 בתי כנסת בפאם. לפי אותו מקור היו במכנאס 19 בתי כנסת, ובדבדו 11 בתי כנסת – כולם בתי כנסת פרטיים. לפי עדות מהעשור השני של המאה ה־19 היו במוגדור 12 בתי כנסת. בשנות ה־90 של המאה ה־19 היו שם 15 בתי כנסת במלאה ו־5 בקסבה, שבה גרו היהודים האמידים. ב־1886 היו במראכש 21 בתי כנסת, וב־1902 – 24 בתי כנסת. בסוף המאה ה־19 היו בטנגייר 20 בתי כנסת. בקזבלנקה, לפי מקור מ־1902, בית הכנסת הגדול היה של הגביר מימון עמיאל(יוסף ארוואץ, יהוד יוסף׳, דף כד). מספר בתי הכנסת עלה בתקופת הפרוטקטורט, ולפי נתונים משנות ה־50, לפני עצמאותה של מרוקו, היו בפאס, במראכש ובמוגדור 30 בתי כנסת בכל אחת, במאזאגאן – 20, ברבאט – 17, במכנאס ובדבדו, 15 בכל אחת, בדמנאת ובתארודנת 8 בתי כנסת בכל אחת. באוג'דה היו שלושה בתי כנסת, הגדול נבנה ב־1930, ואחד מהם היה של יוצאי אלגייריה. בכפרים הקטנים לא היו בתי כנסת ולעתים לא היה מניין, ולחגים היו הגברים ונשיהם באים לעיר הסמוכה (משה עטייא, ימעט מים׳, אהע״ז, סי׳ יב, יד).

כיון שלפי הדין מותר למכור בית כנסת פרטי (רמב״ם, הל' תפילה פרק יא, הל' כא), היו בתי כנסת שניתנו במתנה על ידי נשים וגברים, עברו בירושה מדור לדור, והיוו מקור הכנסה. ר' רפאל אהרן מונסונייגו מפאס (1760־1840) דן בחלוקת הרכוש של אדם שנפטר ללא צאצאים, ובכלל נכסיו יש לו מחצית בית הכנסת גוף וקרקע ושררה׳(ימי השלח׳, סי׳ א).

אנשים היו קונים את מקומם בבית הכנסת, ומוכרים אותו כאשר עברו למקום אחר או ירדו מנכסיהם. ניתן היה למשכן את מקומו של אדם בבית הכנסת (עובדיה, ׳צפרו׳, מסי 504).

ר׳ יעקב בירדוגו ממכנאס (1783־1843) דן במעשה שהיה במראכש בשנת תקפ״ה (1825), על 'אלמנה שהניח לה בעלה חלק בבית הכנסתי, ולאחר מותו היה סכסוך בין היורשים ובין האם (׳שופריה דיעקב׳, ח״א, אהע״ז, סי׳ לד). אם בעל בית כנסת נפטר והיו לו רק בנות הן יורשות את זכויותיו, ויכולות לשכור שליח ציבור כרצונן – אם ירשו את כל בית הכנסת. אבל אם היה להן רק חלק בירושה, אין הבנות זוכות בשררה(שלמה צבאן, ׳מעלות לשלמה׳, חרם, סי׳ י).

היו בתי כנסת שההכנסות מנדרים ונדבות הוקדשו לחכם מסוים. לפי החלטת חכמי צפרו משנת תקנ״ח (1798), שליש ממכירת העליות בבית הכנסת הגדול יינתן לחכם והדיין שלמה בן מימון הנושא בעול כל התפקידים בבית הכנסת ׳ואין לו שום הנאה מן הצבור׳, כלומר אינו מקבל משכורת (עובדיה, ׳צפרו; מסי 69). היו בתי כנסת בהם ניתנו ההכנסות להחזקתם של תלמידי חכמים (שם, מם׳ 8). החכמים לא ראו בעין יפה שהכנסות בית הכנסת משמשות להנאה פרטית, ותבעו שהן יוקדשו למטרות ציבוריות בלבד:

לא תיגע בה יד אדם ליהנות ממנה וקדוש הוא לאלקינו לעשות בו כל תיקוני ספרי תורה וגם לכל אשר יצא על הבית לחזקה, והמותר לקופה של צדקה. (משה טולידאנו (נפטר 1773), ׳השמים החדשים׳, חרם, סי׳ קכו) ר׳ אברהם אנקאווא מסלא (יליד 1810) מתח ביקורת על בעלי בית כנסת שרצו לגרש יהודי מבית הכנסת, לאחר שנאלץ למכור את מקומו בשנת רעב, והמשיך להתפלל שם. היהודי טען שאבותיו התפללו שם, ואם ילך לבית כנסת אחר בוודאי יגרשו אותו. החכם הוכיחם שהוסיפו לצערו ׳עלבון על עלבונו׳(׳כרם חמר׳, ח״א, סי׳ קלג).

למרות שבית כנסת צריך להיות פתוח לכל, כולל מוסלמים ונוצרים שהיו מבקרים בבתי כנסת, נאסר על יהודי עבריין להיכנס לבית כנסת(שם, סי׳ לז).

פרק ג: חיי הקהילה

בתי הכנסת

במרכז חיי הקהילה נמצא בית הכנסת, ששימש לא רק לתפילה ולקריאת התורה אלא גם לדרשות, ללימוד תורה למבוגרים ולתינוקות, ומשום כך נקרא ה'חדד' בשם 'צלא'. בית הכנסת גם שימש ישיבה לתלמידי חכמים, מקום לחלוקת צדקה, והיו מקומות שבהם שימש גם כמושב בית הדין, ומקום לסופרי סת״ם שכתבו ספרי תורה תפילין ומזוזות. הוא שימש גם להתכנסויות של נציגי הקהילה לדיונים בנושאים ציבוריים, ושם הוכרזו ההחלטות של הנהגת הקהילה, תקנות, חרמות והודעות שונות. למשל, אם רכושו של יהודי נעלם או נגנב, היה מוכרז ׳חרם סתם׳ על מי שיודע היכן הרכוש או מי גנבו ואינו מודיע (חיים טולידאנו, 1690־1750, ״דוק ומשפטי, סי׳ קיט).

בתי הכנסת היו בדרך כלל בבעלות פרטית ובתוך דירה, לעתים בבעלות שני שותפים, והם נקראו בשמות המשפחה של מייסדיהם. בדרך זו עקפו את האיסור של בניית בתי כנסת חדשים, לפי ׳תנאי עומרי. מ״ח פיצייוטו, שביקר במרוקו ב־1860, כתב, שבתיטואן ישנם 16 בתי כנסת בבעלות פרטית, ואמרו לו שזו השיטה בכל מרוקו ואין אפשרות לשנותה. היו בתי כנסת שהקהילה העניקה לחכמים והם היו בבעלותם, במקום שכר, והנדרים שנגבו בהם סייעו לקיומם. עד עתה נקראים חלק מבתי הכנסת על שם חכמים (ראו פרטים בנספח 1).

לעומת זאת בעיר צפרו ׳מימות עולם לא נהגו לעשות בית כנסת של יחיד רק כל הבתי כנסיות הם של הקהל^,. קהילה זאת, שהיתה מושפעת מהמנהגים של שכנתה הגדולה פאס, קיבלה את הסכמת חכמי פאס משנת תע"ה (1715) ׳שאין רשות לשום יחיד להוסיף בית הכנסת אם לא שימסרנה לקהל'. וכך היתה תקנה בקהילת מכנאס ׳שלא להוסיף בית כנסת אם לא שתהיה של הקהל^,. הנושא עלה בצפרו בשנת תקנ״ח (1798) בהקשר ליוזמה של אדם לפתוח בית כנסת פרטי, כי לא היה מקום בבתי הכנסת הקיימים. חכמי מכנאס התירו לו לפתוח בית כנסת חדש אבל דרשו שיעשה זאת בתיאום עם הקהל (עובדיה, 'צפרו', מס^, 205).

לא בכל בתי הכנסת היתה עזרה לנשים. אם באו נשים הן היו עומדות בפתח בית הכנסת, עונות אמן, ושולחות נשיקות לעבר ספר התורה. בצפרו, בית הכנסת הראשון שבו נבנתה עזרת נשים היה בית הכנסת החדש בכינוי 'צלא אזדידא^,.

תפוצת בתי הכנסת במאות ה־19־20: לפי מקור מ־1879 היו 15 בתי כנסת בפאם. לפי אותו מקור היו במכנאס 19 בתי כנסת, ובדבדו 11 בתי כנסת – כולם בתי כנסת פרטיים. לפי עדות מהעשור השני של המאה ה־19 היו במוגדור 12 בתי כנסת. בשנות ה־90 של המאה ה־19 היו שם 15 בתי כנסת במלאה ו־5 בקסבה, שבה גרו היהודים האמידים. ב־1886 היו במראכש 21 בתי כנסת, וב־1902 – 24 בתי כנסת. בסוף המאה ה־19 היו בטנגייר 20 בתי כנסת. בקזבלנקה, לפי מקור מ־1902, בית הכנסת הגדול היה של הגביר מימון עמיאל(יוסף ארוואץ, יהוד יוסף׳, דף כד). מספר בתי הכנסת עלה בתקופת הפרוטקטורט, ולפי נתונים משנות ה־50, לפני עצמאותה של מרוקו, היו בפאס, במראכש ובמוגדור 30 בתי כנסת בכל אחת, במאזאגאן – 20, ברבאט – 17, במכנאס ובדבדו, 15 בכל אחת, בדמנאת ובתארודנת 8 בתי כנסת בכל אחת. באוג'דה היו שלושה בתי כנסת, הגדול נבנה ב־1930, ואחד מהם היה של יוצאי אלגייריה. בכפרים הקטנים לא היו בתי כנסת ולעתים לא היה מניין, ולחגים היו הגברים ונשיהם באים לעיר הסמוכה (משה עטייא, ימעט מים׳, אהע״ז, סי׳ יב, יד).

כיון שלפי הדין מותר למכור בית כנסת פרטי (רמב״ם, הל' תפילה פרק יא, הל' כא), היו בתי כנסת שניתנו במתנה על ידי נשים וגברים, עברו בירושה מדור לדור, והיוו מקור הכנסה. ר' רפאל אהרן מונסונייגו מפאס (1760־1840) דן בחלוקת הרכוש של אדם שנפטר ללא צאצאים, ובכלל נכסיו יש לו מחצית בית הכנסת גוף וקרקע ושררה׳(ימי השלח׳, סי׳ א).

אנשים היו קונים את מקומם בבית הכנסת, ומוכרים אותו כאשר עברו למקום אחר או ירדו מנכסיהם. ניתן היה למשכן את מקומו של אדם בבית הכנסת (עובדיה, ׳צפרו׳, מסי 504).

ר׳ יעקב בירדוגו ממכנאס (1783־1843) דן במעשה שהיה במראכש בשנת תקפ״ה (1825), על 'אלמנה שהניח לה בעלה חלק בבית הכנסתי, ולאחר מותו היה סכסוך בין היורשים ובין האם (׳שופריה דיעקב׳, ח״א, אהע״ז, סי׳ לד). אם בעל בית כנסת נפטר והיו לו רק בנות הן יורשות את זכויותיו, ויכולות לשכור שליח ציבור כרצונן – אם ירשו את כל בית הכנסת. אבל אם היה להן רק חלק בירושה, אין הבנות זוכות בשררה(שלמה צבאן, ׳מעלות לשלמה׳, חרם, סי׳ י).

היו בתי כנסת שההכנסות מנדרים ונדבות הוקדשו לחכם מסוים. לפי החלטת חכמי צפרו משנת תקנ״ח (1798), שליש ממכירת העליות בבית הכנסת הגדול יינתן לחכם והדיין שלמה בן מימון הנושא בעול כל התפקידים בבית הכנסת ׳ואין לו שום הנאה מן הצבור׳, כלומר אינו מקבל משכורת (עובדיה, ׳צפרו; מסי 69). היו בתי כנסת בהם ניתנו ההכנסות להחזקתם של תלמידי חכמים (שם, מם׳ 8). החכמים לא ראו בעין יפה שהכנסות בית הכנסת משמשות להנאה פרטית, ותבעו שהן יוקדשו למטרות ציבוריות בלבד:

לא תיגע בה יד אדם ליהנות ממנה וקדוש הוא לאלקינו לעשות בו כל תיקוני ספרי תורה וגם לכל אשר יצא על הבית לחזקה, והמותר לקופה של צדקה. (משה טולידאנו (נפטר 1773), ׳השמים החדשים׳, חרם, סי׳ קכו) ר׳ אברהם אנקאווא מסלא (יליד 1810) מתח ביקורת על בעלי בית כנסת שרצו לגרש יהודי מבית הכנסת, לאחר שנאלץ למכור את מקומו בשנת רעב, והמשיך להתפלל שם. היהודי טען שאבותיו התפללו שם, ואם ילך לבית כנסת אחר בוודאי יגרשו אותו. החכם הוכיחם שהוסיפו לצערו ׳עלבון על עלבונו׳(׳כרם חמר׳, ח״א, סי׳ קלג).

למרות שבית כנסת צריך להיות פתוח לכל, כולל מוסלמים ונוצרים שהיו מבקרים בבתי כנסת, נאסר על יהודי עבריין להיכנס לבית כנסת(שם, סי׳ לז).

הקמת בית כנסת חדש היתה מותנית ברשות בית הדין. ידועות תקנות בנידון מכמה קהילות, כמו בפאס בשנת תנ״ב (1692), תס״ח (1708), תק״י (1750) ובתקנ״ח (1798). וכשרצו לפתוח בית כנסת חדש בקהילת צפרו בשנת תק״ס (1800), נוסף לשניים הקיימים, התבססו על התקנות בנידון בפאס (עובדיה, ׳צפרו; מסי 133,11). בדומה להן התקינו תקנות במכנאס בתקנ״ב (1792), ונזכר בהן שכבר בעבר הותקנו תקנות ברוח זו, אבל התעלמו מהן. המטרה היתה להגביל את יוזמתם של בעלי היכולת להקים בתי כנסת חדשים, הפוגעים בהכנסות בעלי בתי הכנסת הוותיקים. ר׳ יצחק אבן ואליד מתיטואן (1778־1870) כתב בשנת תרי״א (1851):

" כלל העולה שבערי המערב שבתי הכנסיות יש להם בעלים שנהנים מהכנסתם אין אדם יכול לחדש דבר מעתה, זולת אם יראה לבית הדין והקהל הקדוש לפי צורך השעה. (׳ויאמר יצחק׳, ח״א, ארח, סי׳ כ) "

 הקמת בית כנסת חדש היתה אקטואלית במיוחד כאשר יהודים גלו מעירם לעיר אחרת ורצו להקים בית כנסת. כך אירע עם יהודי דבדו, שהגיעו לפאס ורצו ליסד בית כנסת שבו יתפללו לפי מנהגיהם. הזכירו להם את התקנה האוסרת זאת, אך הם בכל זאת פתחו בית כנסת משלהם עם מנהגי תפילה שונים מאלה של ותיקי פאס. כאשר ר׳ יעקב אבן צור (1673־1753, להלן: יעב״ץ) הגיע לתיטואן בשנת תצ״ח (1738), התירו לו לפתוח בית כנסת חדש, משום הכבוד שרחשו כלפיו. ר׳ יוסף בירדוגו (1802-1854) כתב, שאם אין מקום בבתי הכנסת הקיימים, מותר לפתוח בית כנסת חדש (׳דברי יוסף׳, יור״ד, סי' סה).

בתי כנסת של מהגרים:

 שמם של בתי הכנסת מעיד לעתים על הגירת יהודים בגלל גירוש, או לחץ מדיני ופיתוי כלכלי – בדרך כלל ממקום קטן לעיר גדולה, שהאפשרויות הכלכליות בה טובות יותר. ב־1898 נוסד בקזבלנקה בית כנסת של יוצאי טנגייר על ידי ר׳ יצחק בן זקן. יוצאי רבאט יסדו שם בית כנסת בשם ׳ארבאטיין׳, שהיה בית הכנסת הגדול בעיר בזמן החדש. באוגידה הקרובה לגבול אלגייריה היה בית כנסת של יהודים אלגייראים.

לדברי ר׳ משה טולידאנו ממכנאס, מותר לציבור לכפות על עשיר שיבנה בית כנסת, אם צר המקום. אבל כל זמן שיש מקום בבתי הכנסת, אין לבנות בית כנסת נוסף כדי לא להזיק לקיימים (׳השמים החדשים׳, חיים, סי׳ קכו).

בתי כנסת קטנים הוקמו במקומות ציבוריים. למשל, ליד בית קברות שכרה חברה קדישא חדר שישמש בית כנסת (דוד הכהן סקלי, ׳קרית חנה דודי, ח״א, סי' לח).

כמו בכל תפקיד, כגון דיינות, שחיטה וכו', גם בבית הכנסת חלה חזקה המכונה 'שררה׳ על תפקידים כגון שליח ציבור, וזו ניתנה לו ולזרעו אחריו במידה והוא ראוי לכך. לדברי יעב״ץ: 'כל הזוכה באיזו שררה מישראל זכה בה לו ולזרעו עד        

סוף כל הדורות׳(מוצב״י, ח״א, סי׳ עב, כח; שלמה אבן דנאן, 'אשר לשלמה׳, סי׳ לג אבל אין האלמנה חולקת את השררה ליורשיה, ואינה מזכה בנות או בן שאינו לכך(בנימין אלכרייף, יגבול בנימין־, סי׳ יב).

היו גברים ונשים שהקדישו כסף לרכישת ספרי תורה ועטרותיהם, אך במצבים של צורך דחוף למימון לשם הצלת נפשות, פדיון שבויים, או כשהמקדישים ירדו מנכסיהם וביקשו לקבל את הקדשתם לעצמם, התעוררה השאלה האם מותר למכור את ההקדשה או להחזירה לרשות המקדיש.

הנגיד

המסורת המוסלמית אינה מכירה בגוף קורפורטיבי כמו הקהילה הדתית, אלא בראש העדה. כבר בימי הביניים מינו הח'ליפים ראש לנוצרים וליהודים בממלכה, ובעיראק מונה ראם אלג'אלות (ראש הגולה). תחת שלטון הפאטמים והממלוכים במצרים, בארץ־ישראל ובסוריה מונה ראיס אליהוד (הנגיד), הממונה על היהודים ברחבי הממלכה. לפי תקדים זה הסולטאנים או המושלים במרוקו מינו נגידים, בהבדל שהנגיד היה ממונה רק על יהודי אותה העיר או סביבתה, כלומר היה כעין ראש קהל, וכונה גם ׳שיך אליהוד׳ או 'קאיד'. לתפקיד זה מונו יהודים עשירים שהיו קרובים לממשל, ומהם שמילאו שליחויות למען הסולטאנים.

בבוא מגורשי ספרד למרוקו, סירבו ה'תושבים^' היהודים לקבל את מרותו ש נגיד שבא מהמגורשים, ובשלב ראשון היו שני נגידים. בדורות הבאים באו כל הנגידים מהמגורשים. בשנת תס"ד(1704) היו בפאס בו בזמן נגיד ונגיד משנה.

מינויו של הנגיד היה צריך להתקבל על ידי רוב יחידי הקהל (ראשי משפחות) א על ידי טובי הקהל. אבל היו מקרים שבהם הנגיד קנה את המשרה ללא אישור הקהילה, והדבר גרם לעימותים. לפי פסק דין שעליו חתומים שלושה דיינים בפאס בשנת תפ״ז (1727), הוזמן הנגיד של פאס על ידי הקהילה לבירור טענות שהיו להם עליו, וביניהן

שמתחלה לא נתקבל עליהם לנגיד ברצונם כי בחימה שפוכה נתמנה עליהם  ואף אם נאספו אליו אגודת קצת יחידים אינם לא רוב בנין ולא רוב מנין. (יעב״ץ, ׳מוצב״י׳, ח״א, סי׳ קפה)

בקהילת צפרו קיבלו הנגידים מינוי על ידי טובי העיר באישור הדיינים. על תפקידי הנגיד וסמכויותיו ניתן ללמוד מכתב מינוי שניתן לאלעזר בר משנאן אבן צור על ידי ׳הגדולים שבפורעי המס׳ יחד עם ראשי קהילת צפרו בשנת תקל״א (1771): היה עליו ליצג את האינטרסים של בני קהילתו כלפי השלטונות בהתאם לראות עיניו, אבל תוך התייעצות עם עשרה מראשי הקהילה; הוא היה רשאי לבקש אחד מהם שיסייע לו בשליחותו הציבורית, ולמנות גבאים לגביית המסים; אם כתוצאה מתפקידו ייגרם לו נזק, או ייאסר, הקהילה התחייבה לפצותו; היתה לו סמכות להעניש עבריינים או מפירי התקנות של הציבור במאסר, בקנס ובעונשי גוף(שאול ישועה אביטבול, 1739־ 1809, ׳אבני שישי, ח״א, סי׳ סד).

לפי פסקי דין שניתנו בצפרו בשנים תרט״ו (1855) תר״כ (1860) ותרכ״א (1861), על הנגיד להתייעץ רק עם חמישה מתוך שלושה־עשר אנשים מיחידי הקהל (עובדיה, ׳צפרו׳, מסי 114,22,16).

משך הכהונה לא היה קבוע, הקהילה היתה רשאית לפטר את הנגיד, אם תפקודו לא השביע את רצונה, ולבחור אחר. בעקבות מריבות על משרת הנגידות בפאס בשנת ת״ח (1648) ושוב לאחר שנתיים, הוחלט על ביטול המשרה, אך היא חודשה כעבור זמן(שמואל אבן דנאן, 'דברי הימים׳, בתוך: עובדיה, יפאס וחכמיה׳, ח״א, עמי 39).

בקהילת צפרו הוחלט בשנת תפ״ג (1723) ששום אדם ממשפחת בן הרוש לא יתמנה עליהם בתור נגיד, ונבחרו 12 איש שייהיו פקידים עליהם׳, שניים בכל חודש לפי הגורל, שימלאו תפקידים כמו הנגיד. החלטה זו אושרה על ר׳ יהודה אבן עטר, מחכמי פאס החשובים (1655־1733).

בעקבות דיווח של מנהיגי קהילת צפרו על מעשיו של יהודה בן הרוש בפני שני החכמים ר׳ יעקב אבן צור ור׳ משה בירדוגו במכנאס בתפ״ז (1727), הוחלט כי רק מי 'אשר יבחרו בו הקהל׳ הוא ימלא תפקיד זה. החכמים הנ״ל אישרו את ההחלטה של נציגי הציבור (עובדיה, ׳צפרו׳, מסי 186).

כעבור שנים חל שינוי, ובשנת תק"ם (1780) בחרו נגיד ממשפחת בן הרוש. הקהילה ביקשה וקיבלה את אישורו של המושל המקומי וגם של ׳השר הגדול שבמקנאס׳(שם, מסי 187).

תעודה מספר 16 המוזכרת לעיל מתוך ספרו של רבי דוד עובדיה זצ"ל קהלת צפרו "

תעודה מספר 16

התרכ׳׳א – 1861

בע״ה

לשון התקנה הזו מבהיר לנו היטב…אין כאן שלטון יחיד, גם לא הנגיד לבד לא יכול לפסוק על דעת עצמו…יש בחירי הקהל, יש דמוקרטיה, יש הסכמות ויש רוב…בסמכות הנגיד ונבחרי הקהל, סמכות מלאה להעניש את המורד או המורדים, עד כדי מסירתו לשלטונות הגויים על מנת שיעמוד למשפט…והנה לנו דוגמא של " קבינט " דאז ..ואולי היום העתיקו את זה מיהדות מרוקו המפוארת, ואינם מודים בכך… וכל הדבר הקטון יהיה נחתך על פי חמשה אנשים אשר בחרו להם מתוך האנשים הנז׳.

כאשר גברו רחמי שמים עלינו והוסר השר הצורר, ועמד על כנו סי׳ לקאייד אלחאז, חמאד ן׳ וואעזיז עז״א, ונתמנה לנגיד בעמו הנבון וחשוב ומעולה הר׳ יצחק בה״ר נסים משה ה״ן שקרון נר״ו, נועדו יחדיו יחידי קהלינו יש״ץ ה״ה ה״ר אברהם בה״ר ישועה ה״ן עולייל והר׳ אהרן בהר׳ מרדכי ה״ן אלבאז וה״ר רפאל בהר׳ ברוך ה״ן עמרם והר׳ ישועה אחיו והנגיד המעולה הר׳ יצחק בן שקרון הנז׳ והר׳ משה בהר׳ אהרן הן׳ אזולאי והר׳ שלם בהי׳ משה ה״ן שטרית וה״ר משה ברי׳ יששכר ה״ן אדהאן וה״ר רפאל בהר׳ דניאל ה״ן זכרי והר׳ משה בהר יעקב הכהן והי׳ יונה בהי׳ משה ה״ן גבאי והי׳ יהודה בהי׳ אברהם ה״ן סיסו ועלתה הסכמתם שמהיום הזה והלאה יהיו מתנהגים על דרך זה שכל ענין קטון וגדול של צורכי צבור ויחיד יהיה נחתך עפ״י האנשים הנז׳ יובן שכל הדבר הקשה יתיעץ הנגיד הנז׳ עם האנשים הנז׳ וכאשר יגזרו כן יקום ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע וכל איש אשר ימרה את פיהם לבלתי שמוע אל גזירתם ועקימת שפתותיהם הרשות נתונה ביד הנגיד והאנשים הנז׳ לקונסו ולהענישו עונש הגוף ועונש ממון וכל הדבר הקטון יהיה נחתך על פי חמשה אנשים אשר בחרו להם מתוך האנשים הנז׳ ה"ה הר׳ אברהם הן׳ עולייל והר׳ ישועה הן׳ עמרם והר׳ שלום הן׳ שטרית והר׳ אהרן אלבאז וה״ר משה הכהן הגז׳ באופן שרוב צורכי צבור יהיו נחתכים עפ״י החמשה האנשים הנז׳ במעמד הנגיד הנז׳ וכל איש אשר ימרה את פיהם הרשות נתונה בידם להענישו כפי ראות עיניהם, זולת איזה דבר גדול שיהיה במעמד כל יחידי הקהל הנז׳ ובכן העי׳ ע״ע בקש״מ בדל״ב ושח״ך כ״א למש״י יחידי קהלינו הנז׳ ובכח הקוש״ח הודו בהו״ג לקיים ולאשר ההסכמה הנז׳ בל תמוט עולם ועד, והואילו לבאר שכל דבר אשר יסכימו עליו יחידי הקהל הנז׳ ולימטי ליהו שום הפסד ודררא דממונא שלא יבוא ולא יהיה ב״מ הסכימו בכח הקו״שח שעל כללות הצבור ליהדר דלא לימטי ליהו כ״א ריוח והצמ״ר ונ״ה בקוש״ח – בקניין שלם ושבועה חמורה – כ״א למש״י מיד יחידי קהלינו יש״ץ ומיד הנגיד הנז׳ י״א באו״ה – באופן המועיל –  ולראיה ע״ה ח״פ והיה זה בשנים ועשרים יום לחודש סיון המוכתר בכש״ת חמשת אלפים ושש מאות ועשרים ואחת ליצי׳ וקיים אצ״ל שנקוש״ח ה״ר חיים בהי׳ כליפא ה״ן הרוש והסכים על כל האמור לעיל וק״ש

רפאל משה אלבאז ס״ט     ישועה בלא״א משה אגייני נר״ו י״ץ סי״ט

נקוש״ח כ״א למש״י כה״ר ישועה בה״ר אהרן ה״ן אלבאז והר׳ אליהו בהי׳ אהרן ה״ן שלוש ובכח הקוש״ח הוהו״ג והסכימו על כל האמור ומפו״ל הסכמה גמורה באו״ה, אצ״ל שאעפ״י שכתוב לעיל שכל דבר קטון יהיה נחתך עפ״י חמשה האנשים שהובררו כנז״ל עוד הוסיפו עליהם אליהו שלוש הגז׳ שגם הוא יהיה נמנה עמהם ונ״ה בקוש״ח באו״ה ולראיה עה״כ ה״פ והיה זה בזמן הגז״ל מע״ל וקיים,

ישועה אגייני סי״ט            יוסף מרדכי אלגאז סי׳׳ט

עוד נקושח כ׳׳א למשי׳ הר׳ אברהם בה׳׳ר יצחק ה״ן אלבאז ובכח הקוש״ח הוהו״ג והסכים על כל האמור ומפו״ל הסכמה גמורה באו׳׳ה וג״ה בקוש״ח מיד אברהם הנז׳ ולראיה עה״כ ח״פ והיה זה בזמן הנז׳ מע״ל ושו״ב ואמת ויציב ונכון וקיים

ישועה אגייני סי״ט            יוסף מרדכי אלבאז סי״ט

תפקיד  הנגיד

הנגיד היה אחראי על תשלום מם הגולגולת והתשלומים השרירותיים הנקראים בלשון חכמים ׳מוספים שלא כהלכתן׳ – ששילמו בני קהילתו לאוצר המלכות, וכן על ביצוע ההגבלות החלות עליהם לפי ׳תנאי עומר', על ההוראות של הממשל, ועל התנהגות נאותה של בני הקהילה.

היו נגידים שהשתתפו עם החכמים בהתקנת תקנות וחתמו עליהן. בדרך כלל הם מילאו את תפקידם ללא שכר, והפריווילגיות שלהם היו פטור ממסים, ותקנות מסוימות לא חלו עליהם. למשל, הותר להם למכור יין לנוכרים, דבר שהיה אסור על יהודים אחרים, כפי שתוקן בפאס על ידי חכמים, בהשתתפות הנגיד אברהם רותי בשנת שסייג (1603) ובשפ״ב (1622) (אברהם אנקאווא, ׳כרם חמר׳, חייב, סי׳ מט, צג).

הנגיד היה רשאי להעניש עבריינים ומי שעבר על החלטת בית הדין, וחכמים היו פונים אליו לבצע את הענישה. אלמנה התלוננה בפני ר׳ שאול ישועה אביטבול מצפרו שהוציאו שם רע על אלמנת אחיה, ׳באמרם שהיא הרה לזנונים ושלחתי להנגיד לענוש כל המוציא עליה שם רעי (עובדיה, ׳צפרו׳, מם׳ 426). לפי מקור משנת תרי״א (1851) ההנהגה שנבחרה בצפרו החליטה להטיל גורלות על הכנסת האורחים, ומי שעלה עליו הגורל ומסרב לארח תלמיד חכם נודד או מי שנדר לעניים ולא רצה לפרוע, יימסר שמו על ידי הגזברים לנגיד שיקנוס אותו (שם, מסי 41).

אבל גבולות סמכויותיו היו לעתים נושא לוויכוח ודיון משפטי. מעשה ביהודים שהיכו גוי, ומשה בן עטר נגיד קהילת סלא מסר את המכים לערכאות של גויים. הנתבעים תבעו את הנגיד בפני יעב״ץ בשנת ת״פ (1720), על שגרם להם נזק כספי. הנגיד טען:

הלא אני ממונה מהמלכות על ק״ק סאלי לדשא׳ אני לעשות כרצוני דאם לא כן מעולם מנהיגי הק״ק לתקון העולם לא ייסרו ולא יענישו שום אדם ונמצא העולם חרב ואיש את רעהו חיים בלעו.

אבל ר׳ יעקב אבן צור לא קיבל את טיעונו:

טענת היותו מנהיג אינה מספקת לפוטרו דהן אמת שכיון שהוא מנהיג רשאי ליסר ולהוכיח ולענוש נכסין ולאסורין לכל מי שעשה דבר שלא כהוגן אבל לא לתתו ביד המלך ולהפסידו ולגרום לו הוצאות. (׳משפט וצדקה ביעקב׳, להלן ׳מוצב״יי, חייב, סי׳ סג)

יש כאן הכרה משפטית בזכותו של הנגיד להעניש, אבל לא עד כדי מסירה למלכות, המנוגדת לדין, ופוגעת באוטונומיה המשפטית של הקהילה.

אבל היו מצבים בהם הותר לנגיד להעניש יהודי על ידי המלכות – והכוונה למלשין. על פסק זה חתמו חכמי צפרו בשנת תפ״ו (1726) (עובדיה, צפרו, ד, מסי י). סיכונים במילוי התפקיד: היות ותפקידו של הנגיד היה כרוך בסיכונים, היה נהוג שהקהילה התחייבה לפצותו על כל הוצאה הקשורה במילוי תפקידו. חזרו על כך בדרך כלל עם כתב המינוי שניתן לו על ידי טובי העיר והדיינים. כך היה בצפרו בשנים תפ״ז (1727), תקל״ו (1776), תק״ץ (1830), תר״ה (1845), תרט״ו (1855) (עובדיה, ׳צפרו׳, מסי 422,93,92,33,24,21).

במקור מתקצ״א (1831) נאמר שהנגיד של יהודי צפרו השתדל בשחרורם של תלמידי חכמים ממאסר: ' ועמדו הגוים כנגדו והעלילו עליו לאמר שקלל בדתם, והוצרך הנגיד להוציא כמה הוצאות ושוחדות כדי להציל את עצמו מן הפח אשר טמנו לו' (שם מסי 99). הדיינים חתמו על חובת הקהילה לשלם את ההוצאות הכרוכות בשחרורו.

במקרה אחר חשש הנגיד מאיר אסבאג בפאס שמא ייענש על ידי השלטונות בעוון מכירת יי־ש למוסלמים על ידי בני קהילתו. שלושה חכמים חתמו בשנת תקנ״ז (1797), שהקהילה היא שתישא בהוצאות ולא הנגיד (׳תקנות מכנאס׳, עמי פז).

היו נגידים שפעלו להצלת יהודים ממאסר או לשחרורם של שבויים נוצרים ויהודים משבי הפיראטים במרוקו. משה בן עטר, שכיהן בתור נגיד לאחר מותו של אברהם מאימראן, טיפל ב־1722 בשחרורם של 300 שבויים בריטים, וחמש שנים לאחר מכן בשבויים הולנדים.

הערה שלי א.פ. רבי דו עובדיה זצ"ל התייחס לנושא הזה בכובד ראש. בספרו " קהלת צפרו " מביא הוא חומר רב מאוד אודות תפקיד הנגיד ופעילותו, סמכויותיו וכו…
אני מביא לכאן תעודה אחת מיני רבות מתוך כרך מספר 1 של " קהלת צפרו "  

תעודה מספר 24 

התרט"ו – התרט"ז – 1855 – 1856

ב"ה.

להיות שבשמונה עשר יום לחודש אייר הוא חודש זו הוא יום ל"ג לעומר של שנתינו זאת אל תאחרו אותי וה' המליח דרכי לפ"ק נקהלו היהודים יושב מתא צפרו יע"א ועמדו על נפשם עד שהוציאו הנגיד שהיה ממונה עליהם נגיד חסר תבונה ורפאל ברוך מעשקות. ובחרו להם איש ישר כלבבם אחד המיוחד מתופשי התורה וחובשי בית המדרש החכם השלם כבוד הרב יעקב אדאהן, ישמרהו אל בן הרב שלמה נ"ע להיות נגיד ומצווה ומפקח עליהם בכל ענייניהם להרחיק הנזק ולקרב התועלת כפי יכותו וכל עם הקהל כקטון כגדול ענו ואמרו זה יעצור בנו. וגם החכם הנזכר בראותו צרת בני עמו וצערם כי ירדו לצערים עם ה' נענע בראשו ונתרצה להם לדבר הזה אך בזאת בשיקבלו עליהם שכל הפסד ודררא דמממונא דתמטי ליה מפאת מינויו ושירותו עם השר על כללות הקהל ליהדר ודברו טובים ונכוחים כי מה בצע לי בשררה זו שהיא עבדות גמורה.

כידוע ובלי שום שכר ובלי שום הנאה ודיו שיעמוד בשלו ולכן גם יחידי הקהל קבלו על ענין כן שהוא יהיה ראד נדרש לכל חפציהם להרחיק נזקם ולקרב תועלתם כפי היכולת ואם חס ושלום יגיע לו איזה נזק מפאת מנויו ושירותו על כללותם ליהדר ולפי שנטרפה השעה מאותו זמן עד היום לא מצאו כל אנשי חיל ידיהם. לכתוב ולחתום ולתת בידו שטר המנוי לכן עתה נועצו לב יחדיו ובאו בהסכמה יחידי וטובי הקהל בעדם ובעד כללות הקהל קהלת קודש צפרו יע"א הלוא המה :

הרב אליהו בן הרב אהרן בן שלוש והרב אהרן בן כבוד הרב שלמה אלבאז והרב אברהם בן הרב יצחק אלבאז, והרב אהרן בן הרב מרדכי אלבאז, והרב יוסף בן הרב אברהם הכהן, והרב משה בן הרב אהרן אזולאי והרב יעקב בן הרב מכלוף בן חמו ידי' אדבדובי. והרב יהודה בן הרב אברהם בן סיסו והרב רפאל בן הרב דניאל בן זכרי והרב משה בן הרב בנימים אביטבול והיקר יוסף בן היקר משה בן הרוש והיקר יצחק בן היקר אהרן הכהן והיקר אהרן בן היקר עמור בן שרביט והרב מימון בן הרב אליהו הכהן.

והעידו על עניין בקנין שלם ובשובעה חמורה במנא דכשר למקנייא בהי ושבועה חמורה כי גם למה שיועיל על דעת המקום ברוך הוא האנשים האלה אשר נקבו בשמות ובכח הקניין ושבועה חמורה הודו הודאה גמורה ברצון נפשו והשלמת דעתו בלי זכר שום אונס וכפיה כלל. וחייבו על חיוב גמור בעדם ובעד כללות הקהל דכח הפסד ודררא דממונא דתמטי להחכם רבי יעקב הנזכר מאת השר מפאת נגידותו עלי דידהו ליהדר לפורעו מכיסם וממונם משפר ארג נכסיהם וכן אם גזלו השר או כפר בו בהאלסאייר שרבי יעקב הנזכר נוטל בהקפה מבעלי החנויות לזכות השר ומוליכו לשר עד אשר יפרע אותם על יד ועל יד.

והשר הנזכר כפר בו או גזלו ולא רצה לפורעו שרין על רבי יעקב הנזכר לפרוע כלום אלא עליהם לפרוע לבעלי החנויות המקפים לרבי יעקב הנזכר בהאלסאייר. כללא דמילתא שכל דררא דממונא דתמטי לרבי יעקב הנזכר מפאת הנגידות על יחידי הקהל ליהדר ונאמן רבי יעקב הנזכר בדיבורו הקל לומר כי הוא זה מה שהפסיד. וכי הוא זה בהאלסאייר שנושה בשר ואם חס ושלום נפל להם ליחידים הנכרים איזה ספק בדבריו לא יזקיקוהו שום שבועה חמורה כי אם שיאמר על אמונת האל שכך הפסדתי או כך וכך סאייאר אני נושה בשר ואז על כל פנים יתחייבו לפורעו עספ"ה והו' שטר מוח" וכו.. ובאחריות גמורה עליהם ועל יורשיהם אחריהם ועל כל נכסיהם מקרקעי ואגבן טלטלי שקנו או שיקנו כתקנת חכמים זכרונם לברכה דלא כאס' ודלא כטופסי דשטרי ונגמר הכל בקניין שבועה חמורה.

ולראיה על הכל חתומים פה והיה שה שנים ועשרים יום לתמוז יהפכו לטובה משנת חמשת אלפים ושש מאות וחמש עשרה ליצירה ושרייר וברייר וקיים.

שמואל אג'ייאני ס"ט – שלום אביטבול ס"ט

העידונו על על עניין במנא דכשר למקנייא ביה ושבועה חמורה כי אם למה שיועיל כבוד הרב ישועה בן הרב נע' הן אלבאז והרב אברהם בן הרב ישועה עולייל, ובכוח הקננין ושבועה חמורה הודו הודאה גמורה וחייבו עצמם ככל הכתוב לעיל אחת לאחת והיה זה בזמן הנזכר לעיל חדש ושנה הנכרים לעיל והכל שריר ובריר וקיים

שמואל אג'ייאני ס"ט – שלום אביטבול ס"ט.

העידונו על עניין בקניין שלם מעכשיו במנא דכשר למקנייא בהי ושבועה חמורה כי אם למה שיועיל הרב יעקב בן הרב משה אתורג'מאן והיקרמכלוף בן היקר שלמה הכא נמי אביטבול וידיד בן תמאיוסת והיקר יונה בן משה גבאי ובכח הקניין ושבועה חמורה הודו הודאה גמורה וחייבו עצמם ככל הכתבו לעיל אחת לאחת והיה זה בזמן הנזכר לעיל חדש ושנה הנזכרים לעיל והכל שריר ובריר וקיים.

עמרם אלבאז – ס"ט – שלום אביטבול ס"ט

העידונו על עניין עניין בקניין שלם מעכשיו במנא דכשר למקנייא ביה ושבועה חמורה כי אם למה שיועיל הנבון וחשוב הרב אברהם בן הרב דוד בן מאמאן ובכח הקננין שובועה חמורה הודו הודאה גמורה וחייבים על ככל הכתוב לעיל אחות לאחת והיה זה בשלשה ושערים יום לחודש תמוז יהפכו לטובה חדש ושנה הנזכרים והכל שריר ובריר וקיים

שמואל אג'ייאני ס"ט – שלום אביטבול ס"ט

נדרשנו מאת כבוד הרב יעקב יש"ץ הנזכר לחוות דעתינו אם יש פקפוק בחיוב שנתחייבו לו בני קהלנו יש"ץ לפום דינא ונומינו לו דסמוך לבו לא יירא לבו בטוח דלא לימטי ליה שום פסידא ודררא דממונא וחיובא רמייא על בני קהלנו הנזכרים לפצותו והחיוב הנזכר שריר וקיים ככל הכתוב בו כדת של תורה ולראיה בידו חתומים פה פאס יע"א טבת דהאי שתא וזאת התורה לפר"ק והכל שריר ובריר וקיים.

רפאל יעקב בן סמחון ס"ט – וידאל הצרפתי ס"ט – ידידיה מונסונייגו יסט"א – מתתיה סירירו סי"ט – שלמה אליהו אבן צור סליט"א.

סוף תעודה מספר 24

החכם ובית הדין

הדיין היה גם רב הקהילה, ולא היתה קיימת ההבחנה הנהוגה בישראל בימינו. בדרך כלל הוסמכו הדיינים על ידי חכמים ותיקים שהכירו את בקיאותם וכישוריהם. במידה שהבן היה הראוי לכך, הוא ירש את מקום אביו מכוח ׳שררה^,. החכם היה נבחר על ידי ׳טובי העיר והנגיד, ואלה היו מצרפים אליו שני חכמים נוספים כדי שיהוו בית דין. אותו גוף קבע את תנאי משרתו, שכרו, תפקידיו(בין השאר לדרוש בשבתות ובמועדים), וסמכויותיו בכל ענייני הקהילה ובית הכנסת, להעניש מי שימרה את פיו, ומי שרוצה להעביר דינו לעיר אחרת צריך לקבל הסכמת הדיין. כך נאמר במקורות מצפרו בשנים תק״ט (1749), תקי״ב (1752), תקל״ד (1774), תקע״ד (1814), תר״ב (1842) (עובדיה, ׳צפרו׳, מסי 85,28, 106, 115, 167).

שוחט של הקהילה מונה על ידי הדיין לאחר שעמד במבחן שעשה לו(תצ״ח 1738, תקס״ג 1803, שם מסי 490,13).

היו דיינים שהחלו את כהונתם בגיל צעיר יחסית, וכיהנו במשך כל חייהם. ר׳ שאול ישועה אביטבול מצפרו(1739־1809) כיהן בתפקיד זה מגיל 18 במשך 50 שנה. דיינים אחרים התחילו בתור סופרים בבית הדין – כדוגמת יעב״ץ בשנת תנ״ג (1693), בגיל 20 – ולאחר מספר שנים ישבו בדין. היו מקומות שבהם דיין יחיד היה פוסק בביתו או בבית הכנסת.

אם הצדדים היריבים היו מכובדים או עשירים, היה הדיין בוחר שניים או ארבעה חכמים, כדי שיהיו עמו בהרכב של שלושה או חמישה דיינים. כל אחד מהם היה כותב את פסק הדין לבדו, ואם דעתם היתה זהה, הוציאו פסק דין. אם לאו, היו דנים ביניהם ומגיעים לסיכום על פי רוב דעות, או היו פונים לחכם ידוע בעיר אחרת, ומבקשים את חוות דעתו. במקומות קטנים פעל רק דיין אחד ולעתים גם זה לא.

על פי הדין אין בית הדין מתכנס בערבי שבתות וימים טובים ולא בשבת ויום טוב(שו"ע חרם, סי׳ ה).

בית הדין היה דן בכל תחומי החיים, ענייני אישות וכלכלה, ומתקין תקנות. תפקידיו היו שונים ממקום למקום ומתקופה לתקופה. אב בית הדין היה לא רק שופט, אלא לעתים גם ישב בראש האסיפה של נכבדי הקהילה, שדנה בביצוע שירותי הקהילה, בענייני החינוך, בגביית המסים וחלוקתם, באחזקת בית הקברות, במינוי אפוטורופוס ליתומים ובשירותים נוספים.

בשנת שס"ג(1603) תוקן בפאס, שגם אפוטרופוס שמונה על ידי אבי היתומים חייב למסור חשבון לבית הדין, ואם נראה לו שהחשבון אינו מדויק, יכולים לסלקו; ואפוטרופוסים הכותבים בשטרות בשם היתומים היו צריכים לכתוב מי היתומים (רפאל בירדוגו, ׳תורות אמתי, דף פג ע״ב). ר׳ וידאל הצרפתי דיין בפאס כתב בתרע״ט (1919) שתוקנה תקנה כהוראת שעה בעירו בקשר למשכורות הגבוהות שנוטלים האפוטרופוסים הממונים על היתומים(עובדיה, ׳צפרו׳, מם׳ 277).

לפי תקנה בפאם משנת שע״א (1611), צוואה או מתנת שכיב מרע היתה בטלה, אם לא נעשתה בפני חכם או דיין העיר(אברהם אנקאווא, ׳כרם חמר׳, חייב, סי׳ נח, פד). תקנה זו היתה קיימת גם במכנאם, ונזכרה במחצית השנייה של המאה ה־19 על ידי רי חיים משאש (ילקט הקמח׳, דף קצו). באותו זמן תוקן גם שסופר בית הדין צריך להודיע לבית הדין על הקדשת רכוש, בין אם המקדיש בחיים ובין לאחר מותו. אם האם נפטרה, האב היה האפוטרופוס, אלא אם לא הלך ׳בדרכי הכשרים׳, שאז מונה אפילו אפוטרופוס נוכרי.

בעקבות ההנחה שלא כל הסופרים של בתי הדין בקיאים בכתיבת שטרות, הותקנה בפאס תקנה בשנת תצ״ז (1737) האוסרת כתיבת שטרי שותפות ללא התייעצות עם בית הדין והסכמתו(אברהם אנקאווא, ׳כרם חמר׳, חייב, סי׳ קעא,

קעב)

בפנקס בית הדין נרשמו לא רק פסקי הדין אלא גם שטרות, חוזים, הסכמים, התחייבויות. בית הדין שימש גם כנוטריון. תעודות מפנקס בית הדין בפאס מהשנים תנ״ט־תע״ה (1699־1715) על אומנים ובעלי מלאכה, מלמדות על אופי הרישומים בפנקס ועל הסופרים של בית הדין, מהם חכמים שכיהנו לאחר מכן בתור דיינים, כגון יעב״ץ שכיהן בפאס ובמכנאס.

בשנת תס״ח (1708) תיקנו חכמי פאס, שמושב בית הדין יתקיים בימי שני וחמישי, והסופרים יכתבו את טענות בעלי הדין(על פי רמב״ם, הלכות אישות, פרק י, הלכה טו).

מעמדו של בית הדין

לבית הדין המקומי היה מעמד כמו בית הדין הגדול. ר׳ יוסף אלמאליח כתב על שתי כיתות יריבות בתיטואן שקיבלן עליהן את בית הדין כמו בית דין הגדול, שאפילו יאמרו על ימין שהוא שמאל. כלומר, לא ערערו על החלטתו(יתקפו של יוסף׳, ח״א, סי׳ ז; רפאל משה אלבאז, ׳הלכה למשה׳, חו״ם, סי, קנז).

היו קהילות שקיבלו על עצמן בית דין בעיר סמוכה, כי שם היו חכמים גדולים יותר. כך היה בקהילת רבאט. ר׳ חיים אבן עטר כתב:

כל המזמין חבירו לדין מעיר ארבאט להכא (סלא) כאשר היו מתנהגין מקדמת דנא אשר המחום קהל ארבאט את בית דין הגדול הקבוע תמיד בעיר סלא עליהם. (׳ארץ החיים׳, עמי, 13)

כוח הכפייה של הדיין היה מבוסס על רצון טוב של הנוגעים בדבר, שהיו חברים בקהילה, וסירוב להופיע בפני בית הדין היה עשוי לגרום לחרם על הסרבן.

הדיינים נטלו לעצמם סמכות גם לבטל הסכמים, אם הם פגעו בטובת האדם, מכוח ׳הפקר בית דין הפקר׳(׳תקנות מכנאס׳, עמ' נט).

ר׳ יעקב אבן צור התנגד לשני בתי דין באותה העיר – ׳אלו נוהגים במנהג זה ואלו נוהגים במנהג אחר שדבר זה גורם למחלוקת גדולה שנאמר לא תתגודדו לא תעשו אגודות אגודות ואיכא חילול הי בדברי(מוצב״י, ח״א, סי׳ רסב).

שיתוף פעולה של בתי דין: היו נושאים ששלושה בתי דין במקומות שונים דנו בהם ופסקו על פי רוב של שלושת ההרכבים. כך היה בתקס״ז(1807) כשבתי הדין של מכנאם, פאס וצפרו דנו בסכסוך בין אנשים שכנראה גרו במקומות אלה, וקיבלו על עצמם ׳שמה שיפסקו עליהם הרוב מבית הדין הנזכר כן יקום ודינם מקובל ־מרוצה׳(עובדיה, צפרו; מסי 643).

בשנת תק״א (1741) תוקן בפאס שהצדדים לא יהיו מיוצגים בפני בית הדין על ידי מורשה, אלא אם התובע זקן, חולה, יתום או אלמנה, שאינם יכולים לבוא לבית דין או שאין כבודם לבוא, ואז ימנה בית הדין מורשה (אברהם אנקאווא, ׳כרם חמרי, חייב, סי׳ קע).

כדי להבטיח שהצדדים היריבים והעדים יאמרו אמת, היו משביעים אותם. הפרוצדורה היתה כדלהלן:

נוהגים בית דין הקדמונים וגם אוחזים מעשה ידיהם דמי שנתחייב שבועה דאורייתא פותחין לו את היכל(ארון) הקודש ומניחין ידו על התיק שיש בו ספר תורה ואומר: וחק הדא(ואמת זו) תורה שאינו חייב לו אלא כך וכך(דוד צבאח, ׳שושנים לדודי, חייב, דף קלג).