מורשת יהדות מרוקו

מעמדו של בית הדין

לבית הדין המקומי היה מעמד כמו בית הדין הגדול. ר׳ יוסף אלמאליח כתב על שתי כיתות יריבות בתיטואן שקיבלו עליהן את בית הדין כמו בית דין הגדול, שאפילו יאמרו על ימין שהוא שמאל. כלומר, לא ערערו על החלטתו(יתקפו של יוסף׳, ח״א, סי׳ ז; רפאל משה אלבאז, ׳הלכה למשה׳, חו״ם, סי, קנז).

היו קהילות שקיבלו על עצמן בית דין בעיר סמוכה, כי שם היו חכמים גדולים יותר. כך היה בקהילת רבאט. ר׳ חיים אבן עטר כתב:

כל המזמין חבירו לדין מעיר ארבאט להכא (סלא) כאשר היו מתנהגין מקדמת דנא אשר המחום קהל ארבאט את בית דין הגדול הקבוע תמיד בעיר סלא עליהם. (׳ארץ החיים׳, עמי, 13)

כוח הכפייה של הדיין היה מבוסס על רצון טוב של הנוגעים בדבר, שהיו חברים בקהילה, וסירוב להופיע בפני בית הדין היה עשוי לגרום לחרם על הסרבן.

הדיינים נטלו לעצמם סמכות גם לבטל הסכמים, אם הם פגעו בטובת האדם, מכוח ׳הפקר בית דין הפקר׳(׳תקנות מכנאס׳, עמ' נט).

ר׳ יעקב אבן צור התנגד לשני בתי דין באותה העיר – ׳אלו נוהגים במנהג זה ואלו נוהגים במנהג אחר שדבר זה גורם למחלוקת גדולה שנאמר לא תתגודדו לא תעשו אגודות אגודות ואיכא חילול הי בדברי(מוצב״י, ח״א, סי׳ רסב).

שיתוף פעולה של בתי דין: היו נושאים ששלושה בתי דין במקומות שונים דנו בהם ופסקו על פי רוב של שלושת ההרכבים. כך היה בתקס״ז(1807) כשבתי הדין של מכנאם, פאס וצפרו דנו בסכסוך בין אנשים שכנראה גרו במקומות אלה, וקיבלו על עצמם ׳שמה שיפסקו עליהם הרוב מבית הדין הנזכר כן יקום ודינם מקובל ־מרוצה׳(עובדיה, צפרו; מסי 643).

בשנת תק״א (1741) תוקן בפאס שהצדדים לא יהיו מיוצגים בפני בית הדין על ידי מורשה, אלא אם התובע זקן, חולה, יתום או אלמנה, שאינם יכולים לבוא לבית דין או שאין כבודם לבוא, ואז ימנה בית הדין מורשה (אברהם אנקאווא, ׳כרם חמרי, חייב, סי׳ קע).

כדי להבטיח שהצדדים היריבים והעדים יאמרו אמת, היו משביעים אותם. הפרוצדורה היתה כדלהלן:

נוהגים בית דין הקדמונים וגם אוחזים מעשה ידיהם דמי שנתחייב שבועה דאורייתא פותחין לו את היכל(ארון) הקודש ומניחין ידו על התיק שיש בו ספר תורה ואומר: וחק הדא(ואמת זו) תורה שאינו חייב לו אלא כך וכך(דוד צבאח, ׳שושנים לדודי, חייב, דף קלג).

בסכסוך בין אדם ובין גרושתו איים החכם לפני היכל הקודש לומר האמת׳(תקס״ז ־180, עובדיה, ׳צפרו; מסי 503). בהקשר של חלוקת ירושה בין אלמנה ובן, היא נשבעה בתפילין שלא העלימה מרכוש בעלה(תקפ״ב 1822, שם, מם׳ 439).

מי שרצה לערער על פסק הדין היה מבקש הנמקה בכתב על פי הכלל 'מהיכן ־נתוני^,. הסופר היה מביא את פסק הדין בפני דיין חשוב, שכינס הרכב של בית דין שדן בנושא. אם החלטתם היתה שונה מזו של פסק הדין המקורי, נשלח פסק דין מנומק לשם דיון חוזר בהרכב אותו בית דין, בתוספת דיינים אחרים, שדן שוב בתיק, והחלטתם היתה סופית.

במאות ה־17 וה־18 בית הדין בפאס שימש בפועל כבית דין גדול לערעורים, בהתחשב בגדולתם של חכמי המקום. לפי מקור מ־1866, ניתן היה לערער על פסק דין שניתן במוגדור בפני בית הדין במראכש, שבה ישבו גדולי תורה.

אמצעי הענישה: על עבירה או מעשה בלתי מוסרי, בייחוד אם היה עלול להזיק לכל הקהילה – כגון זיוף מטבעות ־ הוטלו מאסר, קנם, מלקות וחרם. משמעות החרם היתה שיחולו עליו האלות הכתובות בפרשת התוכחה – שלא יימנה בעשרה למניין(שרע או״ח, סי׳ נה), לא ימולו בניו בעשרה, יינו יין נסך, לא יעסקו בקבורתו(נושא רגיש ומרתיע), ובמקרה של העובר על איסור מכירת יין לנוכרים – ׳כלי תשמישיו יישרפו ברחובות קריה׳(שפ״ב, 1622, אברהם אנקאווא, 'כרם חמר׳, חייב, סי׳ צג).

לפי מנהג דבדו, מי שהוחרם על ידי בית הדין, היה הולך לבית הקברות ומקבל עליו את החרם בפני שני עדים(שלמה הכהן צבאן, ׳ויאסוף שלמה׳, חרם, סי׳ מא). בית סוהר שימש לעתים רק אמצעי לחץ על אדם כדי שיעמוד בהתחייבותו.

במכנאם היה לקהל בית סוהר במלאח, ושני שומרים מוסלמים היו מוצבים עליו. במקום שהיה נגיד, הוא היה הדואג שהענישות יבוצעו. ר׳ משה עטייא בן המאה ה־20 כותב, שכאשר ישב במושב בית הדין במראכש הולקה אדם ׳מלקות ברצועה על אחוריו ממש' על שהוציא שם רע על בת זוגו שאינה בתולה(ימעט מים׳, אהע״ז, סי׳ ו).

גירושו של יהודי מהקהל היה מקרה נדיר. ב־1710 החליט בית הדין בפאם על גירושו של יהודי מהמלאח, לאחר שנחשד ביחסי מין עם קרובתו(טולידאנו, ׳אוצר גנזים׳, עמי 59).

בית דין של אזרחים: היו תקדימים ששני אנשים קיבלו עליהם אדם שלישי לדון ביניהם ׳וקבלוהו עליהם כבית דין של שלושה ואפילו יטעה בדבר משנה או בשיקול הדעת על דברו אין להוסיף ומהם אין לגרוע׳, אבל היהודי שהפסיד רצה לחזור בו ולדון בפני בוררים אחרים או בית דין. שבעה חכמים חתמו על הלגיטימיות של הבורר, ועל הנ״ל היה לקבל את החלטתו(יעב״ץ, ימוצב״י׳, ח״א, סי׳ נא).

בפאס היתה יוזמה להפעיל נוסף לבית הדין גם בית דין של בעלי אומנות, אבל דעתם של חכמים לא היתה נוחה מכך, ותקנה האוסרת זאת תוקנה בשנת תק״ד (1744). לעומת זאת ניתנה לגיטימיות הלכתית לבית הדין של טובי העיר שדן בעניינים כספיים של הקהילה, ומי שפיגר בתשלום היה בית דין זה חובשו בבית הסוהר עד שישלם חובו(יצחק אבן דנאן, 1836־1900, ׳ליצחק ריחי, דף ס).

משכורתם של הדיינים לא היתה מובטחת, והם היו מקבלים שכר מהצדדים המתדיינים על בסיס של שכר בטלה. בשנים שבין 1880־1885 הוחלט במכנאס, שהדיינים מקבלים שכרם מהקהילה ואסור להם לקבל כסף מהצדדים בדין.

בשנות ה־80 של המאה ה־19 ואילך חלה ירידה במשמעת הדתית ובכבוד שחלקו לדיינים. כתגובה החליטו דייני מכנאס בשנת 1885 להשבית את בית הדין למשך חודש, דבר שלא היה לו כנראה תקדים. על דיין שהפר את השביתה נאסר לכהן כדיין. לאחר הפצרות חזרו הדיינים לכהן.

יוזמה למינוי דיינים צעירים הוכשלה בשנת 1895 על ידי שמונה חכמים, שחתמו נגד מינוים, כל זמן ששלושה דיינים עדיין בחיים.

לפי הדין אסור להזדקק לערכאות של גויים, והדבר היה חיוני לשם שמירת העצמאות המשפטית של הקהילה, שהובטחה על ידי הממשל. אבל נראה שהיו פרצות ביישום דין זה, ועל רקע זה תוקנה תקנה בפאס בשנת שס"ג(1603), לפיה מותר לאדם לפנות רק אם בעל חובו הוא אלים(אברהם אנקאווא, ׳כרם חמר׳, חייב, סי׳ עז).

בשנת תקכ״ט (1769) הוכרז בכל בתי הכנסת במכנאס, כי מי שפונה לערכאות של גויים יוחרם. האיום לא הועיל, ומספר יהודים הלכו לערכאות אף שלוש פעמים, ומסרו יהודים. בית הדין החליט להטיל עליהם קנס, למכור ולמשכן את קרקעותיהם, ליטול כל אשר להם וליסרם בייסורים. אך ספק רב אם ניתן היה לבצע החלטות אלה(׳תקנות מכנאס׳, סי׳ סג).

יחידי קהילת צפרו החליטו בשנת תקס״ט (1809) או תקע״ד (1814) על הסכמה שתהיה תקפה ׳ועלינו ועל זרעינו אחרינו…שמהיום הזה והלאה בל יוסף עוד שום בר ישראל לתבוע חבירו לפני ערכאות הגוים שאין עבירה גדולה מזו שמחלל את השם ומייקר שם האלילים.־(עובדיה, ׳צפרו׳, מסי 90). ניתן להסיק מכאן, שיהודים נזקקו לערכאות של המוסלמים.

תעודה מספר 90 – מתוך ספרו של רבי דוד עובדיה זצוק"ל

תעודה מספר 90

התקס"ט או התקע"ד.

בהיותנו מקובצים יחד עם יחידי קהלינו קהל צפרו יע"א אתה ה' תשמרם, כן יהי רצון ראו עינינו צרה דעניותא, עניות תורה ומצות, ומדות טובות חדלו בישראל חדלו בעוונותינו הרבים ומוחלפת היא השיטה שלפנים הארץ הלזו הייתה כלילת יופי בכל מילי דמיטב, אשר כל שומע שומעה שש ומתפאר בסיפור מעלותיה ומדותיה הטובות. ולעת כזאת נהפכה הקערה על פיה ותהי להיפך ובחמלת ה' עלינו צור פוקח עורים פקח עינינו, וה' העקוב למישור כן יהי רצון, ולכן הסכמנו בהסכמה גמורה דא תהי למיקם עלינו ועל זרעינו אחרינו זה יצא ראשונה שמהיום הזה והלאה בל יוסף עוד שום בר ישראל לתבוע חבירו לפני ערכאות הגויים שאין עבירה גדולה מזו שמחלל את השם ומיקיר שם האלילים. והתורה אמרה ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם, ומפי השמועה למדו לפניהם ולא לפני גויים, וידוע שחלול ה' אינו מתכפר לא בתשובה ולא ביסורין עד יום המיתה רח"ל לזה צריכים אנחנו להזדרז ברוב עוז ותעצומות על הדבר הזה בל יזכר ובל יפקד ובל יעלה על לב לעולם כי זה הוא עיקר קיום הדת.

ואם חס וחלילה יעבור שום אחד מישראל היום הזה והלאה ולא יקבל עליו הסכמתנו זאת וימרה את פינו ויתבע את חבירו לפני הערכאות הרי הוא מותרה מעכשיו וחיובא רמי עליה לתת קנס סך חמישים אוקיות ולא יעבור כי כן גמרנו אומר ואם יתן כתף סוררת ולא יקבל עליו את הדין בסבר פנים יפות. אנחנו נחלץ חושים לעשות בו משפט כתוב בעונשים קשים ככתוב על ספר חוקה לרבותינו בעלי התקנות חלקם בחיים ולשומע ינעם, ודבר שהיה בכלל התקנה שמעו ותחי נפשיכם שמהיום הזה תקבלו על ידי להתגבר כארי לעבודת רלוקים כי היא הייתה לראש פנה וראשונה  שבראשונות . ותקיימו בעצמכם קרא כדכתיב " צדק לפניך יהלך " דהיינו התפילה שתהי מוקדמת לכל צורכי ועסקי האדם ואחר כך וישים לדרך פעמיו שכל אחד יפנה לעבודתו ולעסקיו ובזה תמצאו חן ושכל טוב בעיני אלוקים ואדם. ונגע לא יקרב אליכם ותצליחו בכל מעשה ידיכם ואלא בראשונה חס וחלילה שכאשר יעור איש משנתו אך יצוא יצא מפתח ביתו אין מתיישבת עליו דעתו עדי הלוך ילך לרחובה של העיר להתקבץ שם הללו בעלי אסופותעלי שיח שיחה בטלה עזבו את ה' וימירו את כבודם, בדבר שפתים אך למחסור. על זאת האיש החי סגור לבו יקרע עלי אומרים לרע ולטוב רע ולא יעלה על לבו ליכנס לבית הכנסת עד ימלא רצון יצרו הרע ואחר שימלא תאותו וחפצו ויטמא עצמו בנבלות הפה וליצנות וכהנה רבות מאבות הטומאות כשיפנה יבור אל בית אלוקים טעון על כתפו משאות שוא ומדוחים במה יתרצה זה אל אדונינו.

ובמה יקדם פניו האם בעולות ומרמות ותוך אשר לא ימוש מרחובה ומעריבין קודש בחול ואין מבדילין בין קודש לחול חלילה לנו עם ה' מעשות זאת והחי יתן אל לבו. דברינו אלה ולא יטה מהם ימין ושמאל כי מהם תוצאות חיים בזה ובבא ואשר יכביד אזנו משמוע הדברים האלה ענוש יענש בסך חמישה אוקיות בכל יום שיעבור . וכולי האי ואולי יחנן ה' צבאות עליו ויקל ממנו מעט מזער מאשמתו וימצא ארוכה למחלתו, אך אמנה מי שהוא נחוץ לדרכו או אנוס במעשיו ומפני דוחקו מוכרח הוא במעשיו לעמוד ברחובה של העיר פטור הוא מחיוב הקנס שהאנוס רחמנא פטריה, ועוד תקננו שמהיום הזה והלאה כי יעשה איש מישראל שמחה לבניו כגון מצות תפלין או חופה או שידוכין שלא צתאנה הנשים אחריהם בתופים ובמחולות ובקול מצהלות עד בנבקעת הארץ לקולם. כי זו רעה חולה להכשיל את האנשים במראית העין והרהור הלב שהעין רואה והלב חומד והרהורי עבירה קשים מעבירה, ועובר על זה ויצא יתן קנס סך שתי אוקיות וחצי לכל אחת מהיוצאים, ועוד שלא יקיפו הבחורים את ראשם בשמחת החופה ואם לא ישמעו ויעבורו המקיף והניקף יתנו קנס שתי אוקיות וחצי אוקייא לכל אחד. ועוד זה אין לו שיעור כי יפול מחלוקת ומריבה בין אישה לחברתה ונשים באות לשמוע חירופין וגידופין אסופות אסופות אין מספר וכל הדרך מליאה אין מקופ פנוי לעבור והאנשים העוברים בין הבתרים רואים את הלחץ זה הדחק ודוחקים ונכנסים ביניהם גם הוא עוטן פלילי.

אשר על כן מהיום הזה אנו גוזרים ומתקנים שלא יוסף שום איש ואישה לעמוד במחלוקת אחרים, ואם יעברו גל עליהם יעבור כוס הקנס כאשר יראה בעיני הקהל ישצ"ו. ובשבתות ןבמועדים שלא נתנו לישראל אלא לעסוק בתורה ולהודות ולהלל לשם יתברך כי על על כל אשר גמלנו והם לא כן עושים.

ומי יתן והיה שילכו איש לביתו ויתגרו בשינה החרשתי יבחר הרע במיעוטו וימנעו מחטוא מלבד שאין עושים כן בזה להם לעגה להם, שגומלים לנפשם רעה ויושבים שורות שורות במבואות אלה מזה ואלה מזה לשוח בשדה על המחיה ועל הקלקלה אשר הם ספורים יקננו לא די זה ונוסף הוא שהנכשלים בנשים העוברים והשבים לפניהם.

ויהיו לישראל התוך וכן להפך הנשים היוצאות ויושבים שורות שורות במבואות ומכשילים האנשים העוברים בינתיים וגורמים רעה לעצמן ולאחרים חוטאים ומחטיאים ומקרא מלא אמרו רוח אפינו משיח אלהי ישראל דוד המלך עליו השלום על כבודה בת מלך פנימה. שזה הושה והדרה ובהיותה יושבת בירכיתי ביתה לא פעם בחוץ פעם ברחובות, והרי אנחנו מסכימים על זה שמהיום הזה והלאה לא תעשה כזאת בישראל והעובר יענש כאשר יראה בעיני הקהל ישצ"ו, גם אנו מסכימים שלא יכנסו הנשים בבית הכנסת של האנשים שדבר זה רע ומר ויוצא חוץ מדרך ארץ. ומחק המוסר ונוסרו כל הנשים ולא תעשנה עוד כתועבות האלה ומעתה הרי הרשות נתונה בהסמתינו ביד הנגדי המעולה הרב שלום אדהאן יצ"ו בראותו למראה עיניו או בשומעו למשמע אזניו מפי מגידי אמת על איש ואישה כי עברו על איזב פרט מהפרטים הנזכרים בהסכמתינו זאת שיענשו בעונש המפורש בהסכמה בלי שום המלכה ושומע לנו ישכון בטח ושאנו מפחד רעה. ובשכר זאת לה' הישועה יחישה גאולתינו ואת פדות נפשינו בחיינו ובחיי כל קהל בית שיראל בעגלא ובזמן קריב כן יהי רצון החומים בספר ובשנת מי זאת השקפה כמו שחר יפה. עד כאן תעודה מספר 90..של רבי דוד  

ההסכמה לא הועילה, ולפי פסק דין של ארבעה חכמי צפרו משנת תרט״ז(1856) החרימו וקיללו יכל מי שיבוא בחזקה עם חבירו להוליכו לפני ערכאות הגוים׳ ומי שיעבור על כן יפתו פת גויים ויינו יין נסך לרבעה בל כל האלה הכתובה בספר תורת משה ומחה ה׳ את שמו'. הסגנון מעיד על חומרת הנושא בעיני החכמים, והוא תגובה לנגע שפשה בין היהודים(שם, מסי 200,165).

לפי מקורות זרים ועבריים פנו יהודים לבתי הדין של המוסלמים גם במצבים לא מוצדקים, ולמרות האיסור, וסכסוך ביניהם נדון ונשפט על ידי שר או שופט. כפי שכתב ר׳ עמרם אלבאז מצפרו(1799־1856), אלימות בין בחורים הגיעה לשיפוט בפני שר העיר ׳וקנס השר לכל העומדים באותו מעמדי(׳חיי עמרם׳, סי׳ צט).

לפי מקור מתרכ״ב (1862) בעל הסכים להתגרש בתנאי שהגרושה תפרנס את בתם, ולאחר זמן אמרה שאין ביכולתה לפרנסה ותבעה ממנו שיפרנס את בתם והוא סירב. בית הדין פסק שאין הוא חייב לא בפרנסה ולא בכסותה. היא החליטה שהיא ׳תובעת אותו לדתי הגוים ושם תעשה עמו דין׳, והוא חויב בדינם לפרנסה (עובדיה, צפרו, מסי 191).

ר׳ רפאל אנקאווה (1848־1935) כתב, שבעירו סלא, וגם ברבאט, ׳מנהג אבותינו׳ שכאשר שני יהודים מתקוטטים ומכים זה את זה ובאים לבית הדין, הדיין אומר להם ילכו לקבול על דינכם לפני שר העיר הלא המרשל על הגוים, ולא הייתי יודע על מה סמכו דייני ישראל לומר להם׳(׳פעמוני זהבי, סי׳ כו).

בית הדין לא היה רשאי לדון בדיני נפשות. ר׳ יוסף בירדוגו ממכנאס נשאל מה דינו של יהודי ששכר גוי להרוג ישראל והרגו. תשובתו היתה שיש למוסרו למלכות (׳דברי יוסף׳, חו״ם, סי׳ שפא). גם במקרה של ניאוף קבע החכם, שאם בית הדין אינו מסוגל לבצע את הענישות שהזוג ראוי להן, רשאים לעשות זאת על ידי גויים.

מעורבות הממשל: בדרך כלל לא התערבו השלטונות במינוים של הדיינים, אלא אם היתה מחלוקת שחייבה זאת. בסכסוך בין יעב״ץ ובין ר׳ יעקב מלכא בפאס בשנת ת״ץ(1730) לגבי כהונת אב בית הדין בפאס, הוציא הראשון צו מהשלטונות האוסר על בן מלכא לכהן בדיינות בפאס (טולידאנו, ׳אוצר גנזים׳, עמי 60־61). ואמנם החכם עזב את פאס ונדד לתיטואן שבה כיהן בתור אב בית דין.

ב־1863 ביקש ראש הווזירים אלטייב אלימאני מאברהם קורקוס במוגדור, שיתערב להבאת סכסוך משפטי בין שני יהודים בפני בית הדין.

לאחר פטירתו של ר׳ שמואל עמאר במכנאס היו חילוקי דעות בדבר התאמתו של בנו ר׳ שלום לכהונת דיין. הסולטאן חסן הראשון ביקש את חוות דעתם של חכמי פאס ב־1890, ואלה אישרו כי הוא ראוי לכהונה, והוא קיבל מינוי מהסולטאן הנ״ל, ומיורשו עבד אלעזיז הרביעי ב־1896.

מינויו של הרב מרדכי בן ג'ו(1825־1917) בתור הרב הראשי של קהילת טנגייר ב־1855 אושר על ידי המושל המקומי, הקאיד בן עבאם

הקהילה ותקנותיה

הקהילה היהודית היא גוף דמוקרטי עצמאי ששורשיו במסורת ארצישראלית קדומה, כפי שניתן ללמוד מהמקורות הדנים ב'בני העיר' וזכויותיהם להחליט על סדרי האזרחים בעיר ולכפות על המיעוט את החלטת רוב האזרחים (מגילה פרק ד, משנה א, תוספתא בבא מציעא, פרק יא, הלכה יב). בניגוד למקובל בקהילות המגורשים במזרח התיכון, לא ידוע במרוקו על אסיפות קהל שהשתתפו בהן כל שכבות הציבור, כולל העניים. במרוקו ייצגו את הקהילה ׳נכבדי הקהילות׳, ׳הגדולים בפורעי המם׳, ׳טובי העירי, ׳יחידי סגולה; ׳אנשי המעמדי ומהם נבחרה ההנהגה. היתה זו אוליגרכיה של אזרחים נכבדים.

החכמים נתנו לגיטימציה לתפישה, שרוב איכותי המתבטא בחוכמה ובממון עדיף על רוב כמותי. ר׳ משה בן דניאל טולידאנו מפאס (1724־1773) כותב, ש'מנהג הקהילות בקבלת הש״ץ היא על פי רוב פורעי המם או קריאי העדה אפילו יש פסול קורבה ביניהם׳(׳השמים החדשים׳, חו״ם, סי' קכו). החכמים התנגדו למשאל, והתנו תנאי שכל החלטה תתקבל תוך כדי דיון.

קהילות קשטיליה

מגורשי ספרד ארגנו את קהילותיהם במרוקו לפי הסדרים והתקנות שהיו נהוגים בקשטיליה. שנתיים אחרי הגירוש (רנ״ד 1494) כבר התקינו חכמי פאס תקנות, ובדורות הבאים הוסיפו עליהן, באישורם של הנגידים וטובי העיר. רוב הקהילות במרוקו קיבלו עליהן את המסורת הספרדית, ואת התקנות של פאס, חוץ מה'תושבים^, הוותיקים, בייחוד בתפילאלת וסביבתה שבדרום. גם במראכש היו משפחות שמסורת היתושבים^, נשמרה על ידיהן במשך דורות.

התקנות שתוקנו בפאם עד 1753 רוכזו על ידי ר׳ אברהם אנקאווא מסלא בספר ׳כרם חמר׳, ח״ב, ליוורנו תרל״א. אלה מבוססות על עותק שנכתב על ידי יעב״ץ בתנ״ח (1698) וכן על קיצור התקנות שכתב ר׳ רפאל בירדוגו(1747־1822) בספרו ׳תורות אמת', מכנאס תרצ״ט. גם בספרו של ר׳ אברהם קוריאט, ׳ברית אבות׳, ליוורנו תרכ״ב, דפים עח־פ, הודפסו תקנות.

במאה ה־19 נוספו תקנות חדשות. התקנות של קהילת מכנאס משנת תקי״א (1751) עד תרע״ז (1917) פורסמו בירושלים בתשנ״ו, ויש מהן הדומות לאלה שתוקנו בפאס. הקדומות ביניהן נכתבו בלאדינו ותורגמו לעברית. ׳תקנות טוליטולה׳(טולידו), שגם עליהן הסתמכו חכמי מרוקו, נזכרות על ידי הרא״ש (ר׳ אשר בן יחיאל 1250־1327) בתשובותיו, כלל נה.

התקנות מקיפות תחומי חיים שונים, כמו סדרי הדין, הנהגה, נגד פנייה לערכאות של גויים, איסור מכירת יין לנוכרים, מסים, צדקה לעניי העיר ולארץ־ישראל, חינוך, אישות, צניעות נשים, ירושה, הגבלת מותרות בסעודות, ביגוד ותכשיטים, הגנת הדייר, נגד משחקי קוביה, נעילת חנויות בערב שבת ועוד.

קהילות פאם, מכנאס וצפרו

בין חכמי פאס ומכנאם היה שיתוף פעולה בקשר לתקנות. למשל, בתקנה שתוקנה על ידי חכמי פאס בשנת תצ״ב (1732) התבקשו חכמי מכנאס להסכים עמהם. חכמי פאם אישרו בתרנ״ה (1895) את התקנה של חכמי מכנאס בדבר הטלת גבילה על מצרכים (׳תקנות מכנאס׳, מסי גו). שבעים תקנות של קהילת צפרו בין השנים שפ״ב־תשי״ג(1622־1953) פורסמו על ידי הרב דוד עובדיה(׳קהלת צפרו׳, ירושלים תשל״ה).

הלגיטימיות ההלכתית של התקנות: חכמי ספרד ואשכנז בימי הביניים נתנו את האישור ההלכתי לתקנות. הרמב״ם כתב:

בית הדין הגדול בירושלים הם עיקר תורה שבעל פה והם עמודי ההוראה ומהם חק ומשפט יוצא לכל ישראל. ועליהן הבטיחה התורה שנאמר על פי התורה אשר יורוך (דברים יז, 11)… ואחד דברים שעשאום סייג לתורה לפי מה שהשעה צריכה והן הגזירות והתקנות והמנהגות. כל אחד ואחד מאלו השלשה דברים מצות עשה לשמוע להן והעובר על כל אחד מהן עובר בלא תעשה. הרי הוא אומר על פי התורה אשר יורוך אלו התקנות והגזירות והמנהגות שיורו בהם לרבים כדי לחוק הרת ולתקן העולם. (הלכות ממרים, פרק א, הלכות א־ב) המושג ׳תיקון העולם׳ מובנו האינטרס הציבורי.

הרשב״א (ר׳ שלמה בן אדרת, ברצלונה 1235־1310) אימץ הלכה זו ויישם אותה ־'זכותו של הקהל להתקין תקנות:

שורת הדין בהסכמת בני המדינה (העיר) כל שהרוב מסכימין ומתקנין ומקבלין עליהם אין משגיחין לדברי היחיד שרוב כל העיר ועיר אצל יחידיהם הם כבית דין הגדול אצל כל ישראל ואם גזרו הם גזירתם קיימת והעובר ענוש ייענש. (שו"ת רשב״א, חייה, סי׳ קכו)

כיון שלא היה בימיו בית דין גדול, הרי לקהילה היתה אותה סמכות, ואם רוב יחידי הקהילה החליטו להתקין תקנה, היא חייבה את המיעוט כאילו היתה זו החלטה של בית הדין הגדול.

במקורות אחרים משווים חכמים את תקנת הקהילות לאלו של הגאונים או של הנשיא.

חכמי אשכנז שקדמו לרשב״א נתנו לגיטימציה לתקנות הקהל בדיני ממונות, בהסתמך על הכלל התלמודי ׳הפקר בית דין הפקר׳. כך פסק רבינו גרשום (בערך 965־1020) בהקשר של תקנת הקהילות, כי בניגוד לדין התלמוד (בבא קמא, קיד, ע״א), מי שמוצא רכוש שאבד כתוצאה מטביעת ספינה חייב להחזירו לבעלים. אף על פי שהתורה זיכתה לו שהפקר בית דין הפקר, ואם תאמר כי אמרינן(מתי אנו אומרים) הפקר בית דין הפקר כגון שמאי והלל, אבל האידנא(עתה) לא, ליכא למימר הכי(אין לומר כך) דתנו רבנן וישלח ה׳ את ירובעל ואת בדן… ללמד שאפילו קל שבקלים ונתמנה פרנס על הציבור, הרי הוא כאביר שבאבירים(ראש השנה, כה, ע״ב).

הלכך מה שעשו הקהלות גזרתם גזרה. (תשובות רבינו גרשום, מהדי אידלברג, סי׳ סז)

חכמי מרוקו קיבלו את עמדות החכמים שקדמו להם, וקבעו שמותר לשנות הלכה לפי שעה בדיני ממונות.

קהילות פאם, מכנאס וצפרו

בין חכמי פאס ומכנאם היה שיתוף פעולה בקשר לתקנות. למשל, בתקנה שתוקנה על ידי חכמי פאס בשנת תצ״ב (1732) התבקשו חכמי מכנאס להסכים עמהם. חכמי פאם אישרו בתרנ״ה (1895) את התקנה של חכמי מכנאס בדבר הטלת גבילה על מצרכים (׳תקנות מכנאס׳, מסי גו). שבעים תקנות של קהילת צפרו בין השנים שפ״ב־תשי״ג(1622־1953) פורסמו על ידי הרב דוד עובדיה(׳קהלת צפרו׳, ירושלים תשל״ה).

הלגיטימיות ההלכתית של התקנות: חכמי ספרד ואשכנז בימי הביניים נתנו את האישור ההלכתי לתקנות. הרמב״ם כתב:

בית הדין הגדול בירושלים הם עיקר תורה שבעל פה והם עמודי ההוראה ומהם חק ומשפט יוצא לכל ישראל. ועליהן הבטיחה התורה שנאמר על פי התורה אשר יורוך (דברים יז, 11)… ואחד דברים שעשאום סייג לתורה לפי מה שהשעה צריכה והן הגזירות והתקנות והמנהגות. כל אחד ואחד מאלו השלשה דברים מצות עשה לשמוע להן והעובר על כל אחד מהן עובר בלא תעשה. הרי הוא אומר על פי התורה אשר יורוך אלו התקנות והגזירות והמנהגות שיורו בהם לרבים כדי לחוק הרת ולתקן העולם. (הלכות ממרים, פרק א, הלכות א־ב) המושג ׳תיקון העולם׳ מובנו האינטרס הציבורי.

הרשב״א (ר׳ שלמה בן אדרת, ברצלונה 1235־1310) אימץ הלכה זו ויישם אותה ־'זכותו של הקהל להתקין תקנות:

שורת הדין בהסכמת בני המדינה (העיר) כל שהרוב מסכימין ומתקנין ומקבלין עליהם אין משגיחין לדברי היחיד שרוב כל העיר ועיר אצל יחידיהם הם כבית דין הגדול אצל כל ישראל ואם גזרו הם גזירתם קיימת והעובר ענוש ייענש. (שו"ת רשב״א, חייה, סי׳ קכו)

כיון שלא היה בימיו בית דין גדול, הרי לקהילה היתה אותה סמכות, ואם רוב יחידי הקהילה החליטו להתקין תקנה, היא חייבה את המיעוט כאילו היתה זו החלטה של בית הדין הגדול.

במקורות אחרים משווים חכמים את תקנת הקהילות לאלו של הגאונים או של הנשיא.

חכמי אשכנז שקדמו לרשב״א נתנו לגיטימציה לתקנות הקהל בדיני ממונות, בהסתמך על הכלל התלמודי ׳הפקר בית דין הפקר׳. כך פסק רבינו גרשום (בערך 965־1020) בהקשר של תקנת הקהילות, כי בניגוד לדין התלמוד (בבא קמא, קיד, ע״א), מי שמוצא רכוש שאבד כתוצאה מטביעת ספינה חייב להחזירו לבעלים. אף על פי שהתורה זיכתה לו שהפקר בית דין הפקר, ואם תאמר כי אמרינן(מתי אנו אומרים) הפקר בית דין הפקר כגון שמאי והלל, אבל האידנא(עתה) לא, ליכא למימר הכי(אין לומר כך) דתנו רבנן וישלח ה׳ את ירובעל ואת בדן… ללמד שאפילו קל שבקלים ונתמנה פרנס על הציבור, הרי הוא כאביר שבאבירים(ראש השנה, כה, ע״ב).

הלכך מה שעשו הקהלות גזרתם גזרה. (תשובות רבינו גרשום, מהדי אידלברג, סי׳ סז)

חכמי מרוקו קיבלו את עמדות החכמים שקדמו להם, וקבעו שמותר לשנות הלכה לפי שעה בדיני ממונות.

המטרות שלמענן התקינו תקנות היו אלה: למגדר מילתא(לגדור פרצה), לעשות סייג לתורה, לאפרושי מאיסורא (להתרחק מאיסור), לכבוד התורה ולומדיה, משום ׳ועשית הישר והטוב׳ – כלומר לנהוג לפנים משורת הדין, ולהבטיח את שלום הקהל. המיעוט היה חייב לקבל את החלטת הרוב המתקין תקנה, בהסתמך על ההנחה שמטרתה היא אחת מהמטרות הנזכרות. להתקנת תקנות אף בניגוד להלכה היתה הצדקה בכך שהן מתחשבות בתנאי החיים המשתנים, משרתות את הפרט, מונעות ניצול הדין לעוול חברתי, בחינת ינבל ברשות התורה׳, ומחזקות את הסולידריות הקהילתית.

יעב״ץ כתב: ׳הדין הוא שבכל הסכמות ותקנות הקהל הולכים אחר הרוב, כי בודאי חס ושלום לא תצא תקלה מן הרוב׳ (׳מוצב״י, ח״א, סי׳ ריא). זו היתה אמונה בהשגחה, באשר לא היה קריטריון אחר ללגיטימיות לקבלת תקנה ולהחלטה כלשהי.

הגוף המתקין: החכם הנ״ל קבע, שרשאים בני העיר לעשות תקנות והסכמות כרצונם על פי בית דין שלהם ועל פי שבעה מטובי העיר (שם, ח״ב, סי׳ קעו). לפי מקורות אחרים גוף זה היה מורכב מיחידי הקהל, הנגיד ובית הדין, או ראשי הקהל ו'אנשי המעמד' עם חכמי העיר. אלה החליטו על תקנות וחתמו עליהן.

התקנה היתה מלווה בחרם, והדבר נתן לה משקל על פני החלטת בית דין. ר׳ יצחק אבן דנאן (1836־1900) כתב, כי בניגוד לכלל שבית דין יכול לבטל החלטת בית דין אחר, אם הוא גדול מהראשון בחוכמה ובמניין, הרי שתקנה שהתקבלה בחרם, אין בית דין, אפילו גדול מזה שקיבל את התקנה, יכול לבטל את התקנה (׳ליצחק ריחי, ח״ב, דף לד, ע״ב). לדעתו, הסכמות הציבור מחייבות במידה שנהגו על פיהן, למרות שלא היה בהן חרם ולא שבועה, כי מנהג ישדאל תורה (שם, ח״ב, דף קיט, עייב).

לר׳ יוסף אלמאליח (נפטר 1823) דעה שונה: לדעתו, הסכמת הרוב לא מחייבת את המיעוט אם לא לוותה בחרם (יתקפו של יוסף׳, ח״ב, סי׳ כא).

החכמים קיבלו את העיקרון, שהחלטת הרוב מחייבת את המיעוט, אבל בתנאי שהיא ׳לשם שמים׳ (חיים משאש, 1848־1904, ילקט הקמח׳, דף קפו).

החכמים היוו הסמכות המוסרית שיכלה להחליט בניגוד להחלטת הרוב, וקבעו באילו מצבים התקנה אינה חוקית למרות שהתקבלה על ידי רוב: בפיטורי דיין ושליח ציבור – כשאין רוב הציבור יכול לעמוד בה, או שהנסיבות השתנו, או אם היא בלתי מוסרית; בקיפוח שרירותי של מיעוט, ב'גזל עניים׳ כמו בהיטל על בשר; ואם היא פוגעת בפרנסתם של יהודים.

לדוגמה, כדי לשמור על פרנסתם של 20 בעלי חנויות הוסכם נגד הוספת חנויות, והתקנה אושרה על ידי ר׳ יוסף בירדוגו ממכנאם (1802־1854). אבל בשלב מסוים באו יהודים מהכפרים, או אולי גורשו ורצו לסחור בעיר, ולדבריהם לא מצאו מקום אחר לחיות בו. החכם ביטל את ההחלטה הקודמת כי אדעתא דהכי (בדעה או בהנחה זו) לא נעשית ההסכמה׳ שיקפחו פרנסתם של יהודים נזקקים ׳וכגון דא לא מצאו לתקן להזיק בני אדם דאין זה תקנה אלא קלקלה׳ (׳דברי יוסף׳, יור״ד, סי׳ סה).

ר׳ יוסף אלמאליח, שפעל ברבאט, פסל את הסכמת הקהל לסגור חנות של יהודי, ׳מפני שיש היזק לבני רשות הרבים׳, לאחר שהנשים הטובלות עברו לפני חנותו ונאספו שם יהודים ונוכרים וראו אותן, והן היו חייבות לטבול שוב. החכם טען שאלה מעשים בכל יום, שנשים עוברות ליד חנויות בדרכן לבית הטבילה, ואין הצדקה לקפח את פרנסתו של אדם (יתקפו של יוסף׳, ח״ב, סי' כ).

משך התקנה: היו תקנות שתוקנו לשנה, לשלוש שנים, לעשר שנים, ואחרות שתוקנו יעד ביאת המשיחי, או ׳לדורות עולם׳, ׳אין לה ביטול עולמית׳. התקנה היתה נקראת בבית הכנסת. ביום כיפור תקפ״א נקראה תקנה בכל בתי הכנסת במכנאם. במקום אחר – בחג השבועות, בעת הוצאת ספר התורה (יוסף משאש, 1892־1974, ימים חיים׳, או״ח, סי׳ רטו).

ביצוע התקנות: בפאס הוחלט בשנת תצ״ב (1732) לבחור שישה אנשים שיפקחו על כך שלא יתערבו גברים ונשים, שלא ישחקו בקוביה, שינעלו חנויותיהם בערב שבת בזמן, וכן על מוכרי השמן ומשקלותיהם.

על מפירי תקנה הוטלו עונשי גוף, ממון ומאסר. לפי תשובה של ר׳ יוסף אלמאליח בתקמ״ז(1787), החרימו חכמי תיטואן מי שעבר על תקנת קהל, 'וסורו טמא יקרא לו שלא יזדמן בג', ולא ימנה לכל דבר שבקדושה, יינו יין נסך, ובנו לא ימול, ואם מת לא יתעסקו עמו, ולא יקבר בארצות החיים, וחייבוהו בקנס גדולי (יתקפו של יוסף׳, ח״ב, סי׳ ד).

נושאי התקנות

סולידריות קהילתית: על פי הדין, השותפות בקהילה מתבטאת במסים, ואין הקהילה נושאת באחריות משפטית אם אחד מחבריה נפל קורבן לעלילה ויש לשלם כדי להצילו, או השלטון מטיל מם שרירותי על יחיד. אבל לפי תקנה שהתקינו בפאם בשנת ת״ץ (1730), בהסכמת בית הדין והקהל, כל הקהילה נושאת בעול: כל קנס והטלה שיוטלו על איזה יחיד מפורעי המס דוקא, הרי יד כל הקהל שוה בה בגופם ובממונם, ולא יפרע הנתפס אלא חלק העולה לו בתוך הקהל בפנקס המס. (יעב״ץ, ׳מוצב״י; ח״ב, סי׳ קעה; שרת יהודה אבן עטר, סי׳ קבה) הסכמה זו התקבלה גם על ידי חכמי צפרו(עובדיה, ׳צפרו׳, מסי 99).

הגנת הדייר וחזקת היישוב: תקנות הקהל באו להבטיח שאדם שרכש חזקה בדירה או בחנות, לא יוכל זולתו להוציאו על ידי כך שיציע לבעל הנכם סכום גבוה יותר כדמי שכירות. תקנות בנידון תוקנו בפאס החל בשנת שסייג(1603) ואילך. על רקע פיתויים להסגת גבול, ׳יען כי רבו המתפרצים בזמן הזה ומעבירים את הדרך על בעלי החזקות׳, תוקנה תקנה בשנת תפ״ט(1729) בלשון זו:

אין שום ישראל רשאי לשכור מהגוי ובאי כוחו שום בית או חנות שיש לישראל חברו בהם חזקה עד שיטול רשות מבעל החזקה. (יעב״ץ, ׳מוצב״י׳, ח״א, סי׳ שיא)

באותה שנה תוקנה תקנה בדיוק בלשון זו גם במכנאם. אם במשך שלוש שנים לא ניצל השוכר את זכותו לגור בה, הוא איבד את חזקתו, וכל הקודם זוכה. כדי לזכות בחזקה היה צורך שהשוכר יצהיר על רצונו בפני עדים וישלם את דמי השכירות. אם המלך גירש את היהודים ממקומם, הם איבדו חזקתם, וכמו כן תקנת החזקה לא חלה על מי שמורד במלכות.

במכנאס תוקנה בתקנ״ז(1797), ושוב בשנה אחריה, תקנה להגנת הדייר, לפיה אסור היה לבעל דירה להוציא את השוכר אותה כדי להשכירה לאחר, וגם לא אם בעל הדירה רצה לגור בה, וגם אסור היה להעלות את דמי השכירות עד תום שנה.

בצפרו תוקנה תקנה ברוח זו בתפ״ז(1727) והוזכרה כאשר מישהו ניסה לעבור עליה (עובדיה, ׳צפרו׳, מסי 63, 170). ר׳ מרדכי בירדוגו(נפטר 1762) כתב: ׳תקנת חזקת הישוב שנתיסד מקדמונינו פה פאס ואבתרייהו גרירי(אחריהם נגררים) כל קהילות המערבי(׳דברי מרדכי׳, סי׳ ז).

שמירה על פקודת המלכות: עבירה של יהודי אחד העובר על פקודה מלכותית היתה עלולה לסכן את הקהילה, ומצבים כאלה חייבו התערבות בית הדין והנהגת הקהילה. ההחלטה, מלווה באיום חרם, הוכרזה ברחובות על ידי כרוז. ב־1824 יצאה פקודה על ידי הסולטאן עבד ארחמאן השני(1822־1859), שהנותן יי״ש או יין לגוי יתחייב בראשו, וכספו יוחרם, ׳ושגם ראשי חעם יחיו חייבים׳, כלומר, לא רק העבריין ייענש אלא גם מנהיגי הקהילה. ואז

נקבצו כל הבית דין והקהל בכנופיא גדולה ונידו והחרימו בחרמות ונידויים שאין להם שיעור לכל מי שימכור ייייש או יין לשום גוי או לשום יהודי החשוד למכור לגוי. וסבבו בשוק בבתים ובחצירות וכרוזא קרי בחיל בתרועה וקול שופר על כל זה ושמעו כל העם וקיבלו ולא היה אדם שפרץ גדר. (יעקב בירדוגו, 1783־1843, ׳שופריה דיעקב׳, אהע״ז, סי׳ מה)

הותקנו גם תקנות נגד לבוש מפואר, כדי לא לנקר עיני הגויים. בתרל״ח (1878) הותקנו תקנות נגד המוסרים, והותר גם להורגם. ספק אם ביצעו זאת, אבל התקנה מלמדת על היחס למוסרים.

תפקידי הקהילה

על הקהילה הוטלו תפקידים שונים: תשלום מס גולגולת באופן קולקטיבי לשלטונות, ותשלום מסים שרירותיים; תשורות לסולטאן ולממשל המקומי בחגים מוסלמיים ובאירועים משפחתיים; תשלום לשומרי השער של המלאח; בניית חומה או תיקונה סביב המלאח; פינוי האשפה, התקנת צינורות ותיקונם להבאת מים למלאח; דאגה לילדי זוג גרוש – 'אם לא רצתה האם שיהיו בניה עמה אחר שגמלתן אחד זכרים ואחד נקבות הרשות בידה ונותנת אותה לאביהם או משלכת אותם לקהל אם אין להם אב, והם מטפלים בהם אחד זכרים ואחד נקבות׳(שרע אהע״ז, סי׳ פב, ח); דאגה לנצרכים מקומיים, לקיומם ולקבורתם, ביניהם תלמידי חכמים, אלמנות, יתומים, חולים; דאגה לעניים מחוץ לקהילה, לשחרור אסירים מקומיים, שהיו לעתים קורבנות של עלילות שווא, ולפדיון שבויים גם אם אינם בני הקהילה.

היו קהילות בעלות רכוש קרקעי, כמו בתים או חנויות. במכנאס היה נהוג שכל הבונה חנות נותן לקהילה שליש או רבע ממנה. בעת מצוקה נאלצה הקהילה למכור חלק מרכוש זה. בית הדין במכנאס, באישורם של ראשי הקהילה, החליט בשנת תקכ״ח (1768) למכור חנויות של הקהילה לאנשים פרטיים, כדי לממן את המסים המוטלים על הקהילה. בהחלטה נאמר, שהקונים רשאים להשכיר, למשכן, להוריש או למכור רכוש זה. קהילות היו מוכרות חזקות על חצר או חנות.

רכוש מסוג אחר היה זה שניתן להקדש על ידי אנשים או נשים בעודם בחיים, או שציוו שיוקדש לאחר מיתתם. כך היו ממונים פקידים שתפקידם היה לנהל את הרכוש ולהשביחו על ידי השכרתו, וכך מימנו הוצאות שונות, כגון מסים ומטרות סוציאליות. לפי תקנה בפאס בשס״ג(1603) אין למכור אדמות הקדש, אף אם הקהל נזקק לכסף לצורך תשלום מסים, אלא אם יקנו קרקע אחרת שממנה ירוויחו יותר; אבל מותר היה למשכן אותה לשנה בלבד. כמו כן הוסכם באותה שנה, שאין חזקה לשוכרים קרקע הקדש, והדבר איפשר להשכיר למרבה במחיר. לעתים קרה שרצו לשנות את היעד שלמענו הקדיש המקדיש למטרה ציבורית, או במקרה שבני משפחתו של המקדיש נקלעו למצוקה. והדין היה שאין לשנות אפילו למען ארץ־ישראל.

אחד ממקורות ההכנסה היה קנסות שהוטלו על עבריינים (אברהם אנקאווא, ׳כרם חמר׳, ח״ב, סי׳ צד). אבל עיקר ההכנסות היה מבוסס על השתתפות במסים ובהיטלים על מצרכים. סביב נושאים אלה התעוררו מחלוקות, והודות לכך מצויים דיונים בספרות התשובות.

ראה:יהדות מרוקו עברה ותרבותה-אליעזר בשן-הוצ' הקיבוץ המאוחד 2000 – עמ' 89-87

מסים

החובה להשתתף בעול המסים לקהילה חלה לפי הדין לאחר י"ב חודש של מגורים במקום, ואם אדם קנה בה דירה הוא נחשב מיד כאנשי העיר (בבא בתרא, פרק ראשון משנה ה, בתלמוד, דף ז, ע״ב), חלו עליו החובות והוא נהנה מהזכויות של שאר חברי הקהילה. בענייני מסים היה צריך ללכת אחרי מנהג המקום. הקהילה נקטה אמצעים נגד המתחמקים מתשלומי מסים.

המנהג הפשוט בכל הגולה שכל מי שמחריב מס לקהל, חובשין אותו בבית הסוהר ואין מביאין אותו לבית דין אלא טובי העיר דנים אותו כפי מנהגם ואינו יוצא משם עד שיפרע או יתן ערב או ישתעבד בשטר. (יצחק אבן דנאן, 1836־1900, ׳ליצחק ריחי, דף ס)

לפי מקורות אחרים, הקהילה היתה מוכרת את נכסיו. כמו כן הטילה הקהילה סנקציות על מי שפרק מעליו את עול הציבור.

היו יהודים שניצלו את קשריהם עם הממשל, ׳נתלו באילי הארץ׳, והשתמטו מתשלום מסים לקהילה. הדבר פגע בקהילה, והסכמת בית הדין בפאס בשנת שכ״ח (1568) ושוב בת״ץ (1730) אסרה זאת (אברהם אנקאווא, ׳כרם חמר׳, ח״ב, סי׳ פח, קמה). הסכמה ברוח זו התקבלה בצפרו בתס״ד (1704) על ידי שמונה חכמים, כשפסק הדין מלווה איום שהעובר על התקנה יוחרם, לא יימנה במנין עשרה, יינו אסור ושלא ימולו את בניו בעשרה ולא יתעסקו בקבורתו עד שיפרעו יורשיו כל מה שעלה עליו במסים׳ עד יום מותו(עובדיה, ׳צפרו; מם׳ 60).

במכנאס תוקנה בתקנ״א (1791) תקנה האוסרת על אדם להציע לממשל את הזכות לגבות מסים, במקום הקהל.

הקהילה עמדה במצב בלתי נעים, כאשר הממשל שחרר ממסים אדם בעל יכולת, כי הכלל היה ׳דינא דמלכותא דינא׳, והוא זכה על פי דין. אבל הנטייה היתה לתבוע ממנו השתתפות מתוך רצון טוב. במכנאם תוקנו תקנות בשנת 1800, ושוב תשע שנים לאחר מכן, נגד משתמטים ממסים על ידי הברחת כספם, או אלה שנתנו אותו במתנה כדי לפטור את עצמם ממסים.

המסים הוטלו על רכוש העושה פירות, והבעיה היתה מהו גובה המס, אם בכלל, על נכס שאינו עושה פירות, כמו זהב טמון באדמה, מזומנים ותכשיטים. המגמה היתה לא להטיל מסים על ממון שאינו עושה פירות, זולתי על תכשיטי זהב וכסף. נושא שעורר חילוקי דעות היה, האם אדם משלם לפי הצהרתו על הכנסותיו ורכושו, כשההצהרה מחייבת שבועה, או על פי ועדת הערכה. בפאס תוקן בשנת שס״ח (1608), כי לוועדת ההערכה ייבחרו נציגי האומנים:

מכל מלאכה ג' אנשים יראי אלקים והם יחקרו וידרשו בפנקס המם ויאמרו מה שראוי לכל אחד לתת ועל פיהם עם ממוני הקהל יכתב כל אחד בפנקס ויתן מה שגזרו עליו האנשים הנזכרים. ואם יברר שום אחד שהם טועים… עליהם לחקור עוד בדבר הזה. (אברהם אנקאווא, ׳כרם חמר, ח״ב, סי׳ פח)

דומה שאנשים הצליחו להתחמק מתשלום המסים, ודעתם לא היתה נוחה מהמעריכים. על רקע זה תוקן בפאם בשנת תע״ו (1716), שייבחרו 12 מעריכים שיעריכו כל אחד לפי הכנסתו, ומי שטוען שיהכבידו עליו הרבה׳ ודורשים ממנו מסים רבים, יהיה עליו להישבע בספר תורה מהי הכנסתו, ועל פי זה ישלם(שם, סי׳ לנו, יעב״ץ, ׳מוצב״י׳, ח״א, סי׳ רפב).

בצפרו היתה תסיסה במחצית הראשונה של המאה ה־18, בעקבות חשד שהמעריכים אינם אובייקטיביים ׳ומחניפים בשומא כל אחד לאוהביו ולקרוביו׳, נציגי הקהל הציעו שהשמאים יבחרו תלמידי חכמים האמינים בעיניהם, ויישבעו בפניהם שלא ישאו פנים.

מס פרוגרסיבי: לפי ממון ותקרת המס

על פי התקדימים הכיר הממשל המוסלמי בעיקרון של תשלום מס גולגולת לפי ההכנסה, בהתאם לשלושת המעמדות: עשירים, בינוניים ועניים. גם חכמי ישראל אימצו עיקרון זה. למרות זאת עלה נושא זה לדיון, לא רק לגבי מסים אלא גם לתשלומים אחרים, כלומר, האם משלמים לפי ממון או לפי מספר הנפשות במשפחה.

החכמים נטו למס פרוגרסיבי לא רק במסים רגילים לשלטונות אלא גם בהיטלים שרירותיים, ובהוצאות קהילתיות. למשל, בבניית חומה סביב המלאה בפאם לא היתה התחשבות במרחק שאדם גר מהחומה ונהנה ממנה פחות או יותר, כפי שפסק ר׳ חיים טולידאנו (1690־1750, 'חק ומשפטי, סי׳ עא). אבל היו הוצאות שהקהילה גבתה לפי ההנאה הריאלית של הנוגע בדבר, ולא לפי ההכנסה, למשל בפאס בתיקון הצינורות: אלה ששאבו מים מהבורות, וכן תושבים זמניים, שילמו פחות מאלה שהמים הגיעו לבתיהם (יעב״ץ, ׳מוצב״י׳ ח״א, סי׳ עד).

למעשה, העשירים לא שילמו לפי עושרם הריאלי, כי היתה תקרה למס. לפי המנהג הנפוץ בכל ערי מרוקו, מי שהכנסתו היתה גבוהה מעל המוערך הגבוה ביותר, לא שילם יותר, כי היה חשש, שאם ייוודע לשלטונות שיש עשיר מופלג, ישימו עליו עין ויבולע לו. החכמים הסכימו לנוהג זה, למרות שהדבר אינו צודק. חכמי צפרו ר׳ משה בן חמו, ר׳ דוד שטרית חתמו בשנת תסייד (1704) על פסק דין המאשר זאת: לאחר התלבטות ׳הייתי חוכך בזה להחמיר אמנם עכשו שראיתי מה שנהגו משנים קדמוניות אמרתי הבא דנהג נהג והסנהג מבטל הלכה׳.

חכמי פאס ר׳ יהודה אבן עטר ור׳ שמואל הצרפתי שבפניהם הובא הנושא וראו את פסק הדין של חכמי צפרו אישרוהו בהסתמכם על דברי ר׳ ישראל איסרליין בעל ׳תרומת הדשן׳ שאין מדקדקין בענייני מסים ושהולכים אחר המנהג אף על פי שהוא מנהג גרוע (יעב״ץ, ׳מוצב״י׳, ח״ב, סי׳ קנה).

יעב״ץ התלבט בנושא, ובשלב מסוים כתב לבטלו, אבל לא ביטלו לחלוטין אלא השאיר לשיקול דעתו של בית הדין המקומי. בתפ״ו (1726) כתב בפסק דין ישאף שנתבטל המנהג זה כמה שנים מכל מקום יש לקיים המנהג, ונתקבלו דברינו׳. הוא כתב בתפ״ח(1728):

מנהג קבוע בכל המערב כשמטילין על האדם איזו הטלה גדולה או קנס גדול פוטרין אותו מכל מיני מסים לפחות שנה וגם אחרי כן כשחוזר לפרוע מס מקילין עליו עוד זמן מה למחצה לשליש ולרביע כפי ראות מנהיגי הק״ק עד ישוב לאיתנו.

בהמשך הוא הסתמך על התקדים: 'כל שכן שמעידין שמנהג זה היה מימי חכמי הדורות שלפנינו, ואנן מה נענה בתרייהו׳(׳מוצב״י׳, ח״א, סי׳ רעב).

במכנאס ניתן פסק בית הדין בשנת תקצ״ד (1834), שרק סוחרים הנושאים ונותנים, ואומנים שיש להם עסקים חייבים להשתתף במימון התשורות של הקהל למלך ולשרים.

ראה:יהדות מרוקו עברב ותרבותה-אליעזר בשן-הלל חיים 2000-עמ'92-89

מסים לזמניים ופליטים

מסים לזמניים ופליטים

הכלל היה, שאדם משלם את מסיו במקום מגוריו ולא במקום מסחרו, ושאין אדם משלם מסים בשני מקומות. הדבר התעורר כאשר סוחרים היו באים לעיר אחרת באופן זמני. בתשובת יעב״ץ בתע״ז (1717) הוא דן בסוחרים שבאו לעיר דבדו, ובמשך שנים לא נדרשו לשלם, אבל בעקבות לחץ מסים וקשיים כלכליים תבעו מהם לשלם מסים. החכם ענה, כי יש לבקשם להשתתף, 'אבל לא בדרך כפייה… אלא כל אחד כמתנת ידו׳(שם, סי׳ רפט). אדם שהיה בעיר בזמן ההערכה, וכעבור זמן עקר למקום אחר, היה חייב לשלם על התקופה שבה שהה בעירו.

פליטים שברחו ממקומם לעיר אחרת, ואפילו גרו שם כמה שנים, היו פטורים ממסים, אבל אחרי שנה היו חייבים בהוצאות השמירה (בנימין אלכרייף, יגבול בנימין׳, סי׳ ג).

כשחל שינוי במצבו הכלכלי של אדם לאחר ההערכה, אם ירד מנכסיו היה משלם לפי יכולתו, ועני שההצלחה האירה לו פנים היה משלם בהתאם לזמן שבו חל השינוי במצבו. אם אדם נפטר לאחר שהעריכוהו, היו חייבים היורשים לפרוע במקומו, ואפילו הוחזק לבעל מעמד, שהיה יוצא ונכנס לחצר המלכות.

פטור ממסים לתלמידי חכמים

חכמי מרוקו תבעו שתלמידי חכמים יהיו פטורים ממסים ומהיטלים של הקהילה כולל לצורך פדיון שבויים, בהתאם לדין המעוגן בתלמוד ובשלחן ערוך (בבא בתרא, דף ז ע״א, ח ע״א; שו״ע, יור״ד, סי׳ רמג, ד), וכפי שתוקן בירושלים ברס"ט (1509), והודפס בהקדמה לספרו של שמואל די אבילה, ׳כתר תורה׳, אמשטרדם תפ״ה. התקנה הובאה מירושלים למרוקו על ידי שלוחי או־ץ־ישראל (אברהם אנקאווא, ׳כרם חמר׳, ח״ב, סי׳ קכו, קכח, קכט). וחכמי פאס חזרו עליה בשנים שמ״ו (1586) שנ״ו(1596) שפ"ה (1625) תט״ז(1656) תפ״ג(1723), בעקבות ערעורים בפאס ובקהילות אחרות, בייחוד בשעות קשות. כשהעול נפל על מספר מוגבל של יחידים, נתבעו גם החכמים לשלם, כי היו ביניהם בעלי רכוש, או שעסקו במשא ומתן, ולפי הדין החכם היה פטור לא בגלל עניותו, אלא בשביל תורתו(שם, סי׳ קלא, קלב, קלג, קנח, רנו־רסא). העובדה שהנושא חזר מדי פעם מעידה שהדבר עורר תרעומת ומחלוקת.

אחת הבעיות היתה, מי נחשב לתלמיד חכם. ההגדרה ניתנה בכמה תשובות של חכמי פאס ואחרים. לשאלה האם ׳חברת הסופרים׳ פטורה ממסים, היתה תשובת החכמים חיובית, כי

מתכשרים במלאכתם לעשותה באמונה וביראת שמים וגם קובעים עתים לתורה מלבד הקביעות שיש להם בבקר בבקר אחר תפלת השחר שהולכים את חכמים להתחמם כנגד אורן בישיבה בלימוד הגמרא. (שם, סי׳ קמז) הנושא עלה גם בתשובת חכמי פאס לסלא בשנת תמ״ח (1688): לאחר שהוכיחו את אנשי סלא על שבה ירבו בעלי לב רע המתקנאים בכבודם של תלמידי חכמים המושפעים׳(חיים בשפע), הם קובעים:

פטור הת״ח אע"פ שאינו מופלג כל כך בחכמה אלא כל שהוא מוחזק בדורו לתלמיד חכם וקובע עתים לתורה כשהוא פונה מעסקי פרנסתו ומבין ברוב מקומות הש״ס ופסקי הגאונים הוא הנקרא תלמיד חכם לפוטרו מכל מיני מסים. (שם, סי׳ קמח) בשנת תע״ב(1712) הקימו שמשי בתי הכנסת קול צעקה על שחייבו אותם במסים. יעב״ץ הרחיב את ההגדרה של תלמיד חכם על 'מי שעוסק במלאכת שמים ומבינים קצת בפירושי התורה והאגדות׳, על פי זה פטורים גם שליח ציבור, סופר, מלמד תינוקות, שוחט הקהילה ושמש של בית הכנסת.

מגמת החכמים היתה להרחיב את המושג תלמיד חכם, ואילו הקהל, שעליו היה מוטל עול המסים, לא ראה זאת בעין יפה.

ר׳ יצחק אבן ואליד מתיטואן (1778־1870) הגדיר תלמיד חכם כדי לפוטרו ממסים כך:

• שיהיה מוחזק לתלמיד חכם בדורו.
• שיודע לישא וליתן בתורה ומבין בדעתו ברוב מקומות התלמוד ובפסקי הגאונים.
• שיהא תורתו אומנותו אף על פי שעוסק במשא ומתן(׳ויאמר יצחק׳ ח״ב, סי׳ צו).

ביקורת על הדורשים מסים מתלמיד חכם

החכמים הוכיחו את אנשי הקהל, כי ׳בזמן הזה נתמעט כבוד התורה ולומדיה׳ (יעב״ץ, ׳מוצב״י׳, ח״א, סי׳ רנח). הוא השווה את היחס של אומות העולם למשרתים בקודש שלהם:

ואוי לעינים שכך רואות ששכנינו… מכבדים הם כומריהם וגם מרבים שכר חזניהם וסופריהם. (שם, ח״א, סי׳ רנד, רנה)

בתשובתו של חכם בשנת תפ״ג(1723) נשמעת ביקורת על אלה התובעים מסים מחכמים:

בדור הרע הזה שועלים קטנים מחבלים כרמים היושבים על הסדר… ספרי תורה כי חוללה תפארתך, אוי לדור כך עלתה בימיו יבחרו מות מחיים ובכל יום ויום בת קול יוצאת ואומרת אוי להם לבריות מעלבונה של תורה. (אברהם אנקאווא, ׳כרם חמר׳,

ח״ב, סי׳ קנ)

במכנאס היתה יוזמה להטיל מסים על תלמידי חכמים סביב שנת תק״ס (1800).

הדבר נחשב לפגיעה בכבודם של החכמים, ואחד מהם החרים כמה אנשים למרות שהיו מידידיו, מפני שהקלו בכבודם של תלמידי חכמים. הדיינים ו'כלי הקודש׳ איימו שלא ייכנסו עם הקהילה לבית הכנסת וישביתו את השירותים שהם נותנים – שחיטה, בדיקה, ברית מילה, לימוד תינוקות.

ר׳ יעקב בן מלכא(נפטר אחרי 1771) תבע לשחרר תלמידי חכמים ממסים ׳ביחוד עתה שחולל כבודה של תורה וירד הדרה ונתמעטו תלמידים מלעסוק בתורה׳('נר מערביי, ח״א, סי פח).

במחצית השנייה של המאה ה־19 היתה תסיסה מצד אלה שמשלמים מסים ודרישה לחייב את החכמים במסים, אבל החכמים לא סטו ממידת הדין. ר׳ יצחק אבן דנאן(1836־1900) כתב שהעונש הבא על העשירים התובעים מהחכמים לשלם מסים הוא שנכסיהם מתמוטטים. הוא גם היה בדעה, שתלמיד חכם המוכן לשלם מסים ׳עונשו גדול ומשפיל דגל התורה׳(׳ליצחק ריחי, ח״א, סי׳ נא). וגם אם המלך גוזר שתלמידי חכמים ישלמו מסים, הם פטורים מלשלם, ועל הקהילה לשלם במקומם. לפי תשובתו בשנת תרנ״א (1891), הם גם היו פטורים מההוצאות לשמירת העיר, אבל לא על מה שצריך לחיי אדם, כמו בארות המים(שם, סי׳ נח).

איום בסנקציות נגד הקהילה: בפסק דין ללא תאריך עליו חתומים שמונה חכמים, שלפי שמותיהם פעלו במכנאם, נאמר שאם הקהל יתבע מסים מתלמידי חכמים, ׳ויתאלמו עליהם בכח השררה׳, אזי לא יתפללו עמהם בבתי הכנסיות, ולא ישחטו להם ולא יבדקו ואפילו לא עופות, לא ימולו את בניהם ולא ילמדום, ולא ישתתפו בסעודות מצווה ורשות, לא יכתבו כתובה ולא שום שטר, ולא ידונו אותם (עובדיה, ׳צפרו׳, מם׳ 681).

מי עוד היה פטור ממסים? עניים, יתומים, עיוורים, זקנים מגיל חמישים ומעלה ואלמנות – למרות עושרן – בן הסמוך על שולחן אביו – למרות שהוא עוסק במלאכה ומרוויח. כך פסקו חכמי צפרו בתקל״ד (1774) (שם, מסי 56). וכן אלה המתנדבים לעסוק בצורכי ציבור ללא שכר, כמו המטפלים בחולים ובקבורת המתים.

היו מקרי חירום שבהם נגבו מסים גם ממי שהיו פטורים בדרך כלל. כך היה בזמן גזירות יזיד (1790־1792), כפי שכתב ר׳ שאול ישועה אביטבול (1739־1809, ׳אבני שישי, ח״ב, סי׳ לג). וכן ב־1911 בזמן המהומות.

יהדות מרוקו עברה ותרבותה-אליעזר בשן-2000-פטור ממסים לתלמידי חכמים-עמ'  94-92

היטלים על מצרכים

כבר בדור הראשון שאחרי הגירוש היה נהוג להטיל מס על הבשר שנקרא ׳עזר׳, ונמסר לקהילה כדי לחלקו לעניים. בתקנה בפאס בשנת שסייג (1603) נאמר, שהקצבים יפרעו היטל לעניי המקום וגם לאלה הבאים מחוץ לעיר (אברהם אנקאווא, ׳כרם חמר׳, חייב, סי׳ עח). לא רק יהודי המקום חויבו לשלם, אלא גם סוחרי החוץ שסחרו בעיר, ואף על סחר טרנזיט. יעב״ץ פסק שתלמידי חכמים פטורים מהיטל זה (מוצב״י, ח״א, סי׳ ריג). לפי מקורות מהמאות ה־18־19 הוטל מם גם על יין, מים שרופים׳(יי״ש), צימוקים, ענבים, תאנים, תמרים, שמן וסבון.

עקב התנגדות השלטונות להטלת מס על יי״ש, החליטו חכמי פאם בשנת תעייז 1717) לבטל את ההיטל על צימוקים, ענבים, תאנים ותמרים – כל אלה פירות שמכינים מהם יי״ש (שם, סי׳ קלה). כדי ליעל את הגבייה היה הקהל מחכיר אותה ליהודי, בדרך כלל לשנה, והוא שילם על כך לקהילה מראש (שנת תע״ט 1719, עובדיה, ׳צפרו׳, מם׳ 25).

היטל על הבשר: לפי פסק דין בשנת ת״ץ (1730) הוטל מס זה בקהילת צפרו. שלושה חכמים שדנו בנושא בעקבות ערעור מעלים את הבעייה של חוסר צדק במס יה שאינו תלוי בהכנסות, ויש אמידים לעומת 'אומללים המתפרנסים בדוחק, אין זה מדרכיו יתברך ונמצא ח"ו עול גדול בזה' הם הגיעו למסקנה ׳שיבררו שמאים בעלי יראה ומדע וישומו כל אחד כפי מלאכתו ומשאו ומתנו׳, כלומר המס יוטל בהתאם להכנסותיו של אדם(שם, מסי 473).

ר׳ שמואל עמאר במכנאס פסק בתקמ״א (1781), שיש למנות אדם שיגבה בכל שבוע את המס המוטל על הבשר, ומכסף זה יממנו את פינוי האשפה הגורמת למחלות, והנותר יחולק לעניים.

משה חיים פיצ'יוטו שביקר בתיטואן ב־1860 כתב, שהעזרה הסוציאלית מכוסה בחלקה על ידי מס על הבשר ובחלקו על ידי מם ישיר. היו גם מגביות מיוחדות לביגוד לעניים, לחולים ולהוצאות קבורה. לדבריו, בטנגייר ההיטל על הבשר יועד לקופת העניים.

בשנות ה־90 של המאה ה־19, בעת מכת ארבה, הוטל מס על הבשר שעורר את התנגדותם של חכמי פאס. ר׳ יצחק אבן דנאן (1836־1900) כינה יוזמה זו ׳גזל עניים׳, שכן גם שכבות עניות נזקקות לקנות בשר (׳ליצחק ריחי, ח״א, סי׳ נב). לעומתו, ר' רפאל משה אלבאז מצפרו(1823־1896), תמך בהיטל בתשובה שכתב בשנת תרנ״ה(1895), בהסתמכו על התקדים שהיה בדור שאחרי הגירוש.

גם בקהילת מכנאם היה ויכוח בנושא זה בשנים 1893־1897, כאשר 200 ראשי משפחות רצו להגדיל את ההיטל על הבשר. התנגדו להיטל זה חכמי פאס, מראכש, סלא, תאזה, טנג'יר, צפת, אב בית הדין של עדת המערבים בירושלים וחלק מחכמי מכנאם. גם קונסול ארצות־הברית בטנגייר היה מעורב בוויכוח. התערבותו של הסולטאן עבד אלעזיז הרביעי(1894־1908), שתמך בעמדתם של ראשי המשפחות, הכריעה את הכף לביצוע ההיטל.

גם בקהילות מוגדור, קזבלנקה ואחרות הוטל מס על הבשר לצרכים סוציאליים. בפאס היתה יוזמה ב־1897 להטיל מס על הבשר להחזקת בית הספר של כי״ח, אבל עקב התנגדותם של חכמים הוחלט להטילו רק על העשירים. לפי דו״ח מ־1900 יועד ההיטל על הבשר בקזבלנקה למימון החינוך.

בעקבות עלייה במספר הנצרכים, הוחלט על ידי קהילת מוגדור בשנת 1905 להגדיל את המס המוטל על יצוא של עורות תיישים ועל סחורות מיובאות על ידי יהודים. מכספים אלה היו עוזרים לעניים, לחולים, ומשלמים למלמדים ילדי עניים ויתומים. בשלוש רגלים היו עורכים מגבית למען החכמים.

הדאגה לעניים

הדאגה לעניים היתה נושא מרכזי בפעילות הקהילתית, בגלל מספרם הגדול בייחוד בעתות רעב. זו עוררה את תשומת לבם של מבקרים אירופים, כמו ל' אדיסון(1632 L. Addison־1703), כומר צבאי ששהה בטנגייר בשנים 1662־1684 ואחרים, ששיבחו את היהודים על דאגתם לאחיהם האביונים. הנ״ל כתב, כי התורמים ספר תורה לבית כנסת חורטים את שמם על העטיפה, כדי שיוכלו בשעת הדחק למכור את הספר ולעזור לקרובם העני. אחרים כתבו, שאת הכסף שקיבל הכוהן בפדיון הבן הוא היה מחלק לעניים, וכי הודות לאחווה ולעזרה לעניים הם מתגברים על הדיכוי מצד המוסלמים. שוודי בשם אולוף אגירל (Agrell), שביקר בתיטואן ב־1797, כתב שהעשירים היהודים אוספים כסף ולחם ומחלקים אותם לעניים.

על פי הדין חייב אדם להשתתף במימון התמחוי לעניים כבר 30 יום לאחר הגיעו לעיר, לתרום לקופת צדקה לאחר שלושה חודשים, ל'כסות׳ – כלומר, להלבשת העניים – לאחר שישה חודשים, ולקבורה׳ – לחברה קדישא – לאחר תשער חודשים (בבא בתרא, דף ח, ע״א). וכך פסקו חכמי מרוקו. ר׳ יעקב בירדוגו(1783־ 1843) כתב, כי חובת צדקה מוטלת על כל אדם, כולל יתומים לכבודם ('שופריה דיעקב; ח״א, חו״ם, סי׳ ז). ב־1870 רצה קהל להתקין שהעניים לא יחזרו על הפתחים ושיתנו להם מקופה של צדקה. ר׳ יוסף בן יצחק ואליד (במחצית השנייה של המאה ה־19) התנגד לכך, כי ׳נמצאת מונע את אלו מלעשות מצות צדקה׳(ישמו יוסף׳, סי׳ קצז).

שיטות שונות היו קיימות לסיוע לעניים, כגון קופות בבתי הכנסיות, שבהן היו שמים מטבעות קטנות מדי יום בשעות התפילה. מקופות אחרות חילקו לנצרכים סכומים מדי שבוע, וכן היו שבתות המיועדות למטרות מוגדרות.

בפאס היה מנהג קדום, שבשלוש רגלים נקבעו ההערכות של גובה הסכומים שייתן כל אחד מיחידי הקהל למסים ולצורכי צדקה. בתקנה בפאם בשנת תלייח (1678) נאמר, כי בשבת נחמו (פרשת ואתחנן) ובשבת חנוכה נערכות מגביות ׳ומאלו השתי נדבות יתכסו מערומי עניי עירנו ותכריכי מתים והספקת צרכי המתים׳(אברהם אנקאווא, ׳כרם חמר׳, ח״ב, סי׳ קלז).

לפאס הגיעו גם עניים מחוץ לעיר ושלוחיהם, ביניהם כאלה שקיבצו למען פדיון שבויים בפולין לאחר גזירות ת״ח ות״ט, והיו שניצלו זאת לעצמם. תקנה בשנת תנ״א(1681) קובעת, שעניי העיר קודמים לעניים ממדינות אחרות(שם, סי׳ מו).

לדברי ר׳ אבנר ישראל צרפתי ב־1879, בשביל עשרה בטלנים עמי הארץ השרויים בדלות ולומדים תהלים כל יום יחדיו, אוספים הגבאים בכל בית כנסת בזמן התפילה. מי שחולה ועושה פדיון נפש – תורם לצדקה. בערבי רגלים כל בני הקהילה נודבים לקופה ומחלקים לפי הצורך. בכסלו נודבים לביגוד לנצרכים.

יהדות מרוקו עברה ותרבותה-אליעזר בשן-2000-הדאגה לעניים והיטלים על מצרכים- עמ' 96-94 

הקדש: בארצות האסלאם היה נהוג שאדם ערירי שנפטר ללא יורשים, רכושו עובר לממשל. כדי למנוע זאת יסדו בקהילות הקדשים, ומי שהקדיש רכושו להקדש היהודי, השלטונות לא החרימו את רכושו. הגזברים הממונים על ההקדש היו מחלקים לנצרכים מפירות הנכסים.

בעת מצוקה כספית היתה הקהילה ממשכנת את קרקעות ההקדש תמורת הלוואה. כדי למנוע זאת ולשמור על נכסי דלא ניידי של ההקדש, תוקן ׳שהגזברים הממונים על הקופה של צדקה אין להם רשות למשכן קרקעות הקדש עניים׳(שם, סי׳ עט, קם).

קנסות שהוטלו על מי שעובר על תקנות היו מיועדים למטרות סוציאליות לעניים, למשל בצפרו, לפי מקור מתקכ״ב(1762) (עובדיה, ׳צפרו׳, מם׳ 83).

לקהילת מכנאס היתה חזקה על חנויות מחוץ למלאה, ולפי תקנת חכמים בשנת תקל״ב (1772) היו רשאים למכור שני שליש מכל חנות ושליש אחד יישאר לפרנסת העניים.

מהתקנות בשנת תקמ״א (1781) ניתן ללמוד על כמה אמצעים שהיו נהוגים בקהילה זו למען העניים. לכל סוג של התרמה מונה גזבר מיוחד: אחד לאיסוף הכסף ב'קערה׳ מדי יום (הכוונה לפרוטות שתורמים בעת התפילות), ואדם אחר ;בה בבתי הכנסיות ׳פעמיים כל שישה חודשים׳, והכסף מיועד ׳לעוברים ושבים׳, כלומר לעניים הבאים ממקומות אחרים. לקהילה היו גם ׳קרקעות העניים׳, כנראה דירות שהוקדשו לקהילה למען העניים, שהיו מושכרות; גזבר גבה את דמי השכירות מדי חודש, ולעניים הגרים שם נוכה הסכום שהם מקבלים כסיוע מהקהילה. אדם אחר תפקידו היה לגבות מדי שבוע את המם הקהילתי על בית הזיקוק ליי״ש, שיועבר לעניים.

בתקנה בשנת תקס״ז (1807) נאמר שמי שיראה אשה העוברת על התקנה שאוסרת ענידת תכשיטים ושמלות רקומות בחוטי זהב, רשאי לאחר הכרזה להוציא ממנה ולתיתם לעניים.

כדי למנוע את ההפרעה בתפילת הבוקר על ידי העניים המקבצים, התקין ר׳ חיים משאש, שהשמש משכים לבית הכנסת, וכל הנכנס נותן בידו תרומה. לאחר מכן התקין, שתהיה קופה תלויה על הקיר בפתח בית הכנסת, שבה יתרום כל אחד לפי יכולתו, ובראש חודש היו מחלקים לעניים. גם בתי הכנסת האחרים אימצו שיטה זו, והדבר נמשך חמש שנים. אך כתוצאה מסכסוך חזר הנוהג ל'קלקולו׳, שהעניים באים בעת התפילה ופונים לכל אחד בנפרד (חיים משאש, ילקט הקמח׳, דף קעא).

ר׳ יוסף בנו של ר׳ חיים משאש, כתב על הנוהג בבית הכנסת העתיק, שבו היו מתכנסים כל רבני העיר בכל ערב ר״ח אלול מאחר הצהרים עד הערב לעשות פדיון נפשות של בני העיר בכסף צדקות שקבצו בבתים ובחצרות ומהחנויות ושם מחלקים כסף פדיונם. (׳אוצר המכתבים׳, ח״א, סי׳ סד) ממקורות אחרים ידוע על סוגי תרומות אלה:

• ׳נדבה׳ – תרומתם של בעלי עסקים באמצעות גובה שקיבל אחוז מסוים מהתרומה.
• ׳התמיד׳ – קמח לעניים לאספקת צורכי השבת.
• הפרנסים היו סובבים ברחובות המלאח בערבי שבתות כדי לאסוף קמח או לחם. בפסח ובסוכות היו נותנים נדבת חג.

בצפרו: לפי תקנה קדומה חזקה על רכוש שלא נודעו בעליה – זוכים בה עניי העיר (משה אלבאז, הלכה למשה׳, חו״ם, סי׳ צח). ההכנסות מבית הכנסת הגדול מיועדות ליתומים, לפי מקור מתקמ״ז(1787) (עובדיה, ׳צפרו׳, מסי 223). לקהילה היו חנויות וההכנסה מההשכרה – לזכות העניים, כפי שנזכר במקורות בשנים תקס״ט (1809) ותקפ״ט (1829) (שם, מסי 112, 116). לפי פסק דין של שני חכמים בשנת תרל״ב (1872) אין למכור את הקרקע שמיועדת להכנסות לעניי העיר, אלא רק למשכנה בשעת הדחק(שם, מסי 1872).

הדאגה לעניים גרמה ליוזמות שלא יכלו לעמוד בהן. כך היה בצפרו, שבה תוקן בשנת תרכ״ד (1864), כי הרשות לפתוח חנות חדשה מותנית בכך, ששליש מההכנסות יוקדשו לעניי העיר. אבל לא עמדו בתנאי זה, וביטלוהו בתרס״א (1901).

בתרצ״ו התלוננו חכמי העיר ואנשי הוועד בצפרו, שכמה יהודים ירדו מנכסיהם והאחרים מסרבים לתרום, ואין ביכולת הגזברים לספק צורכי העניים הרבים. לכן הוחלט שכל מי שיש ביכולתו ומסרב לתת נדבה, לא ישיאו את בניו ובנותיו, סופרי בית הדין לא יכתבו להם כתובה והרב לא יתן רשות לקידושין, והחברה קדישא לא תטפל בו לא בחייו ולא במותו(שם, מסי 18).

במוגדור: אנגלי שביקר בה בשנות ה־70 של המאה ה־19 כתב, כי ליהודים האמידים סלים שהם שמים בהם מטבעות נחושת, ובכל יום שישי מחלקים אותם לעניים יהודים ומוסלמים. בשנת 1899 ביקר במוגדור הברון אדמונד דה רוטשילד מפאריס, ותרם כסף לעניי הקהילה. נודע לו על המחלוקת בקהילה, שבעקבותיה סבלו העניים, והוא תבע מהם שיתוף פעולה למען העניים.

בתיטואן בנה יהודי אמיד, כנראה בשליש הראשון של המאה ה־19, מקווה טהרה בשביל שיטבלו בו תמורת תשלום, והקדישו לקהילה כדי שהכנסותיו יהיו קודש לעניים. בעודו בחיים תרם לעניים כראות עיניו, ואחרי מותו היה גזבר העניים מטפל בכסף (יעקב בירדוגו, 1783־1843, ’שופריה דיעקב׳, חו״ם, סי׳ כא).

ברבאט, לפי מקור מ־1903, היתה הקדשה בסכום מסוים, ובכל ערב פסח היה הממונה מוסר לגבאי הצדקה את הפירות השנתיים מהקרן(רפאל אנקאווה, 1848־ 1935, יקרני ראם׳, סי׳ נט).

אחד ממקורות ההכנסה לעניים ולחכמים היה מהזיארות (ביקורים) בקברים קדושים, שהיו פזורים בהרבה מקומות במרוקו.

יהדות מרוקו עברה ותרבותה-אליעזר בשן-2000-הדאגה לעניים והיטלים על מצרכים-עמ' 98-97 

חברות סוציאליות

כמה מפעולות החסד של הקהילה בוצעו על ידי מתנדבים שהתארגנו במסגרת של ׳חברות'. חברות למטרות סוציאליות היו מצויות בספרד כבר בראשית המאה ה־14, ויהודי מרוקו המשיכו במסורת זו. היו חברות שהתארגנו למעשי חסד וללימוד תורה. הכינוי ׳חברה קדושה׳ לחברות אלה הצביע על מעמדה בחיים הדתיים. החברות היו אקסקלוסיביות והעניקו לחבריהן מעמד מכובד. החברים היו מתאספים מדי פעם, בוחרים את מוסדותיהם, ראש וגזבר, דנים בתנאים לקבלת חברים חדשים, ומסכימים על סדרי החברה שחייבו את החברים. היו מקומות שהחברים היו משלמים מסי חבר ועוסקים בעצמם במעשי חסד. יעב״ץ כתב על יהודי שתרם לפני פטירתו ׳לקופת ביקור חולים׳ – אולי לחברה בשם זה (׳מוצב״י׳, ח״א, סי׳ קעד).

מכנאס: המשורר שלמה חלאווה במאה ה־18 שיבח את חברת הקוברים במכנאס, שדאגה לתכריכים בעת הבצורת הקשה בשנים 1779־1781. שם גם היתה חברה בשם ׳מזמור לדודי לתפילת דוד בן ישי, לימוד משנה ו'זוהר', אגדות ומדרשים, ואלה עסקו גם בימלביש ערומים׳, כלומר דאגו ללבוש לעניים, לפרנסת הילדים הנצרכים ולעזרת הנשואים (חיים משאש, ׳תפארת בנים אבותם׳, דף רנו).

בפאס, כפי שכתב בשנת 1879 ר׳ אבנר ישראל הצרפתי לפאריס, היתה חברה של גמילות חסדים שמנתה כ־70 חברים, שנחלקו לשבע משמרות. בראשם עמד ראש החברה, ובראש כל משמרת ראש אחר. אלה עסקו בקבורת מתים, בביקור חולים, ושימחו חתנים וכלות. אנשים שגילו התמסרות יוצאת דופן לתפקיד זכו לשחרור ממסים על ידי הקהילה. ב־1893 פרצה מגפת קדחת בפאס, ושלושה אנשים התנדבו לדאוג לכל צורכיהם של החולים והתלויים בהם מתון קופת הצדקה.

ברבאט היו חברות ששילבו לימוד תורה עם גמילות חסדים: (א) 'שבת אחים׳, שמטרתה ׳לשים שלום בין איש לאשתו… ובין רעים דוברי שלום, לגמול חסד… לחונן דלים איש את רעהו יעזורד. (ב) ׳מגן דוד ואהבת שלום׳, שהתכנסו לשם ׳רינה של תורה בלילה… לדבר מצוה, לפקח על עסקי שלום^,. (ג) ׳חברת אליהו הנביאי, שמטרתה היתה לעודד לימוד תורה.

במוגדור היתה חברה בשם ׳חברת שומרי שבת ורודפי שלום׳, שדאגה למזון לעניים בשבתות ובימי הפסח, וכן לעשיית שלום בין איש לאשתו ובין אדם לחברו (משה ויזגאן, ׳ויגד משה׳, קמח).

בקזבלנקה הוקמה בתחילת המאה ה־20 חברה בשם ׳מגן דוד הציונית׳, במטרה להפיץ תורה ולדאוג למיעוטי היכולת. הכנסותיה היו מבוססות על תרומות חודשיות קבועות של חבריה. בהקדמה לחוברת בשם ׳חמד בחורים׳ על דיני תפילה, צדקה, ביקור חולים ועוד, שהוציאה החברה בקזבלנקה בתרע״ט, בערבית יהודית, נאמר שהחברה עוזרת לנישואי יתומות ועניות, לילדים המגיעים לגיל מצוות, ליתומים ובני עניים ורפואת חולים, נוסף ללימוד תורה לרבים.

בצפרו החברה הראשונה היתה ׳חברת גומלי חסד של אמתי שעסקה בקבורה. חבריה התקינו תקנות, שילמו דמי חבר, חולקו לארבע משמרות ועל כל אחת נבחר פקיד וממונה. עסקו גם בפעולות אלה: היו מלווים כלה לקראת חתן, מוליכים את בר המצווה מביתו לבית הכנסת ללא הבדל בין עני לעשיר, עסקו ב'לינת צדק' – מתנדבים שלנו אצל החולים. אחיהם של החברים היו עוזרים לפעולות אלה(תרנ״ג 1893, עובדיה, ׳צפרו׳, מס^, 521,87,39).

בתרצ״ח (1938) נוסדה שם חברת ׳חסד ואמתי שקיבלה על עצמה לדאוג לתקינות בית הקברות והמצבות, כאשר כל אנשי הקהילה יהיו בה חברים ויוטל עליהם מס חודשי. נשיא החברה היה הרב ישמ״ח עובדיה (שם, מסי 619).

לפי דיווח על ׳חברת אליהו הנביאי משנת תרצ״ח(1938) נאמר שהיא קיימת מעל שלושים שנה ופעילותה היא כדלהלן: אירוח עוברי אורח, כולל מגורים ומזון; מי שאין ידו משגת לצורכי סעודת ברית מילה נותנים לו ׳לבל יהיה שום הבדל בין שמחת העניים לשמחת העשירים׳; בפסח מחלקים צורכי החג; הלווית המת ולעניים תכריכים וצורכי הקבורה; ולבסוף, עושים שלום בין אדם לחברו ובין איש לאשתו (שם, מסי 315).

פעלו שם גם חברות אלה: ׳ביקור חולים׳, ׳יחזקאל בן בוזי׳, שחבריה למדו י״ח פרקי משנה בכל שבת, ועסקו במצוות והבאת שלום בין אדם לרעהו. חברת רשב״י (רבי שמעון בר יוחאי) קיבלה עליה לדאוג במשך חמש שנים ללבושם של ילדי אשה שהיתה עקרה במשך שנים וילדה.

במאה ה־19 הוטלה העזרה הרפואית לנזקקים על ׳חברת הרוחצים׳, שהתנדבו לרחוץ את המתים.

טיפול רפואי: לפי הדו״ח של פיצ'יוטו, השירות הרפואי ליהודים עניים בתיטואן ניתן על ידי רופא שנשלח על ידי רוטשילד מפריס, שנתן גם תרופות וחילק מדי פעם כסף לעניים. הברון גיימם דה רוטשילד שלח לתיטואן את ד״ר שמידל, כדי לטפל בחולים יהודים. בשנים הבאות הוא כיהן בתור סגן קונסול של אוסטריה־הונגריה בטנגייר, עד פטירתו ב־1910. ב־1869 דווח, שקונסול ספרד יזם הקמת בית חולים ליהודים, וכי״ח תרמה למטרה זו.

טנג׳יר: בין הבקשות של מונטיפיורי לראש הווזירים, לאחר שהגיש את תזכירו לסולטאן, היתה קבלת בניין לבית חולים בטנגייר. שם נוסדה ב־1874 חברה בשם ׳משיבת נפשי לעזרת חולים. לפי ידיעה מ־1889 היה בית חולים יהודי בעיר, שנוסד על ידי חיים בן שימול, סוחר אמיד, שכיהן גם כמתורגמן של הקונסוליה הצרפתית בטנגייר, ונפטר ב־1906. 75% מרכושו לאחר פטירתו, שנאמד ב־10 מיליון פרנק, הוקדשו לבית החולים. מנהלי בית החולים מונו בהמלצת הברון רוטשילד, ד״ר ספיבאקוב, שבא מפאריס, ואחריו ד״ר משה מאני, יליד ירושלים, שבא לטנגייר ב־1913 ונפטר ב־1961.

במראכש היתה חברת ביקור חולים.

מוגדור: לפי מידע מ־1866 נוסד בה בית חולים על ידי כי״ח ובו 12 מיטות.

שיתוף פעולה בין־קהילתי

הנטייה של יהודי מרוקו היתה לשמור על עצמאות הקהילה, ולא ידוע על מסגרת על־קהילתית קבועה, אלא רק למקרים מיוחדים. לפי מקור משנת תצ״א (1731), הסכימה קהילת פאס עם קהילת מכנאס על שותפות בתשלומי המסים לשלטונות. השאלה שהתעוררה היתה, האם הסכם זה חל גם על ההוצאות לשחרור 12 יהודים שהיו קורבנות עלילה. יעב״ץ ענה, שגם הוצאה זו כלולה בהסכם, והמימון חל על שתי הקהילות, לפי היכולת הכספית של יחידי הקהילות, כמו במסים (׳מוצב״י׳, ח״ב, סי׳ קעה).

בשנת 1838 הופנתה בקשה חתומה על ידי חמישה חכמים ממכנאס לפאס ולצפרו להשתתף במגבית לשם פדיונן של שתי קבוצות שבויים, אחת בת 18 נפשות והשנייה בת 24 נפשות, וקהילת מכנאם דאגה למזונם וללבושם.

לפי תשובה של ר׳ יעקב בן מלכא מפאס, בשנת 1763 היה מעשה שיהודים נשבו, והסולטאן גזר עליהם לפדותם מיד ואם לאו ישרוף השבויים באש ולא עוד אלא שחילק הממון לפי רצונו וריבה לאחד מהקהילות ומיעט לאחד בהפרש מרובה. (ינר מערבי; ח״א, סי׳ נז).

עול ההשתתפות בדמי הפדיון לא היה אפוא לפי מפתח כלשהו, אלא שרירותי.

קהילות עזרו זו לזו בעתות מצוקה. בשנת 1844 פנו יהודי פאם לקהילת צפרו בבקשה לעזור ליהודים בתיטואן שיעברו על ראשם מים הזדונים׳ – ביטוי הרומז שהם נאלצים להמיר דתם עקב לחץ עליהם. ב־1903 תרמו יהודי פאס לאחיהם במכנאס שחנויותיהם נבזזו בפרעות.

במחצית השנייה של המאה ה־19 הוקמו ועדי קהילות בערים טנגייר, תיטואן, מוגדור וקזבלנקה, ואלה כונו בערים הצפוניות בשם חונטה (ספרדית: Junta) הוועדים עסקו בחינוך, בארגון הצדקה, בחברות וולונטריות. היה זה חידוש לעומת המבנה הקהילתי השמרני.

יהדות מרוקו עברה ותרבותה-אליעזר בשן-2000- חברות סוציאליות-עמ'101-99