סיפור תרבות-יהודי תוניסיה-ירון צור


סיפור תרבות – יהודי תוניסיה וארצות מוסלמיות אחרות – ירון צור

סיפור תרבותסיפור תרבות-ירון צור

יהודי תוניסיה וארצות מוסלמיות אחרות

ירון צור

הקדמה

מטרתו של ספר זה חורגת מהיקפו המצומצם. ייעודו המקורי היה לספר מה קרה מבחינה תרבותית ליהודי ארצות האסלאם בזמנים החדשים. כוונתי הייתה לתת בידי תלמידים שמשפחותיהם באו מארצות אלה כלים להבין את תולדות משפחותיהם, ולפתוח צוהר גם לחבריהם, שמשפחותיהם באו מארצות הנצרות, להכיר דפים בהיסטוריה של אזור תרבותי אחר. הספר נועד לספר לאלה ואלה לא רק מה קרה ליהודים אלא גם מה אירע אגב כך למוסלמים, אנשי חברת הרוב בארצות אלה.

ואולם משניגשתי לכתוב את הספר חשתי שאם אנסה לגולל את סיפורן של כל ארצות האסלאם ושל כל יהודיהן, מרוב עצים לא יראו את היער והתבשיל עלול להקדיח. לכן העדפתי להתמקד בארץ אחת – תוניסיה. בארץ זו חיו אוכלוסיות מוסלמיות ויהודיות מגוונות, וסיפורו התרבותי עשיר דיו בכדי להעלות נקודות מוצא להרחבת ההיכרות עם מיעוטים יהודיים אחרים בארצות האסלאם, מתימן ועד תורכיה, ממרוקו ועד איראן. עם זאת, לא אמנע מלהתייחס לארצות אחרות, ואעשה זאת במיוחד לגבי התקופה שבין שתי מלחמות העולם.

לישראלים יש עניין מיוחד בסיפורם של יהודי תוניסיה, סיפור המתרחש בתוך סביבה מוסלמית ערבית. אחרי ככלות הכול העולם המוסלמי מקיף אותנו, ואנו חולקים עם הערבים ארץ אחת. אמנם בין ישראל של תחילת המאה ה־21 ובין תוניסיה של שלהי המאה ה־19 וראשית המאה ה־20, התקופה שבה מתמקד הספר, מפרידים פערים גדולים, של מקום ושל זמן. ובכל זאת לרבים מן הנושאים שיעלו בו יש זיקה לבעיות המטרידות את הישראלים היום: מה היו נקודות המפגש התרבותיות בין היהודים לערבים המוסלמים בעבר? כיצד התפתח מפגש זה בדורות האחרונים? האם חלה התקרבות בין היהודים למוסלמים לפני ההתפרצות העזה של הסכסוך הערבי־הישראלי בשנת 1948, או שהם התרחקו אלה מאלה כבר לפני כן? שאלה נוספת נוגעת למה שאנו נוהגים לכנות ״הבעיה העדתית" – בעיית היחסים הלא־שוויוניים בין יוצאי אירופה ליוצאי ארצות האסלאם. האם

  • זו בעיה ששורשיה במציאות הישראלית בלבד? או אולי ניתן למצוא לה מקבילות ושורשים בארצות מוצאם של המזרחים, באסיה ובאפריקה? ועוד שאלה המתעוררת מתולדות יהודי תוניסיה: האם יש קשר בין תרבות להגירה? תוניסיה היא מארצות ערב הבודדות שבהן לא היה רוב למהגרים מן המדינה לישראל דווקא. כמחצית מיהודי תוניסיה עלו לארץ, אך השאר היגרו לארצות אחרות, במיוחד לצרפת. מדוע חל פיצול שכזה ביעדי ההגירה של יהודי תוניסיה? מדוע לא בחרו כולם ביעד אחד? האם יש לכך קשר להיסטוריה התרבותית שלהם?

נסתפק בשאלות אלה וניגש לגופו של הספר. את סיפורם הכללי של יהודי תוניסיה השתדלתי לפרוט לסיפורים אישיים. גיבורו של הסיפור הראשון, הזמר נסים סרוסי, מופיע מעת לעת על מרקע הטלוויזיה. אם אינכם מכירים אותו, קרוב לוודאי שהוריכם שמעו את שמעו, שכן הוא שייך לדור שלהם. גיבור אחר, אולי המרכזי בספר •זה, הוא הסופר אלבר ממי, והוא קשיש מסרוסי. הוא עדיין חי בפריס בשיבה טובה ומשמיע את קולו מעת לעת. גם הוא אולי מוכר להוריכם, או להוריהם – סבא וסבתא שלכם. ככלל, לסיפור שאגולל בהמשך הדברים יש גיבורים רבים שעדייו חיים כיום, לאו דווקא בצמרת האמנותית והספרותית. זהו סיפורם של יוצאי ארצות ערב בדורות האחרונים, מסופר מזווית תרבותית ומן האספקלריה של ארץ אחת. רבים מן העולים מארצות האסלאם עדיין חיים בינינו. תקוותי שהם ימצאו בספר זה הדים לתולדות קהילותיהם, כפי ששמעו או כפי שהכירו בעצמם.

סיפור תרבות-יהודי תוניסיה-ירון צור

פרק ראשון

סיפורו של ניסים סרוסיסיפור תרבות-ירון צור

ניסיס סרוסי הוא מאבות הרוק הישראלי. הוא עלה לישראל מתוניסיה בשנת 1962, כשהיה נער בן ארבע־עשרה. בזמן שהתפרסם ונעשה אליל זמר, בשנות השבעים, פרסם חוברת קטנה שבה הציג את עצמו כך:

השם: ניסים סרוסי

תאריך לידה:

15.4.1948 הורוסקופ: טלה

ארץ לידה: תוניסיה (צפאקס)

עיר מגורים: רחובות

מצב משפחתי: נשוי

מקצוע: זמר ומוסיקאי־מלחין

צבע שיער: חום כהה

 צבע עיניים: חום

תחביבים: כדורגל ומכבי תל־אביב בגביע אירופה בכדורסל

בראיון שערכה עמו צורית חפר בשנת 1999, כעשרים וחמש שנים אחר כך, סיפר ניסים סרוסי על חייה של משפחתו בתוניסיה לפני שעלתה לישראל. הוא סיפר שמשפחתו מנתה עשר נפשות – שישה בנים, שתי בנות והורים. על חינוכם של הוריו סיפר ניסים: ״אמא לא הייתה בבית ספר אף פעם. היא גרה בכף, עיר בהרים [בצפון תוניסיה], שם מזג האויר קר… והסבא שלי לא נתן לה לצאת מהבית בגלל הערבים. לכן היא למדה תפירה במקום ללכת לבית הספר. אבא כותב וקורא צרפתית, למד בבית ספר… אז הייתה תקופה שהגברים למדו והנשים נשארו בבית״.

בבית, סיפר ניסים, דיברו ערבית־תוניסאית וקצת צרפתית. הילדים הבוגרים למדו כולם בבית ספר של אליאנס, ״כל ישראל חברים", ששפת הלימוד העיקרית בו הייתה צרפתית, אך למדו בו גם עברית:

בית הספר היה "אליאנס״, בית ספר יהודי. שם היו לנו מורים לעברית. הסוכנות הייתה שולחת אנשים למדינות צפון אפריקה, וזה היה הקשר עם העברית… אבל למדו גם צרפתית וערבית, ובבית דיברנו שלוש שפות. מפה נולד הסוד, איך זה שניסים סרוסי שר עשר שפות. אני שר ערבית כמו ערבי, איו לי אפילו מבטא, אני שר איטלקית כמו איטלקי, הרבה בזכות זה.

המוזיקה ששמע ניסים בילדותו הייתה מעורבת. הוא האזין לאמנים ברדיו התוניסאי ולפיוטים ולתפילות בבית הכנסת. הוא מספר שהאזין הרבה לפריד אל־אטרש ולאום כולת׳ום, הידועים בכל ארצות ערב, ואף לראול ז׳ורנו, זמר יהודי תוניסאי שהיה אהוב גם על המוסלמים. הלחנים ששמע לא היו מבוססים על סולמות אירופיים, אלא על מקאמות מן המזרח. בסניף "בני עקיבא״ למד ניסים שירים עבריים. הוא משוכנע שהשילוב של שירים בעברית ובערבית עם פיוטי תפילה ושירים בצרפתית ובאיטלקית הוא ״מטמון מוזיקלי לילד״. בחוברת שפרסם סיפר ניסים:

כאשר הייתי כבר בכתות הראשונות של בית הספר היסודי, החליט אבי שעתידי יהיה… חזן בבית הכנסת. ואומנם תרמתי מכשרוני למקהלת בית הכנסת כאשר הייתי מסלסל בקולי פיוטי תפילה בימי שבת וחג. כולם החליטו פה אחד: ״זה הקטן גדול יהיה", וכמובן שהתכוונו ליעוד שבחר עבורי אבי. אבל לי היו "צפורים בראש". בין מזמורי ״יגדל אלוהים חי״ ו״אבינו מלכנו״ באו לי גם מחשבות אחרות.

פה ושם ניתנו לי הזדמנויות להקשיב לקולותיהם של זמרים מפורסמים מאותם הימים, ואני הלכתי שבי אחרי קולותיהם. למדתי את ה׳׳שלאגרים" של שנות החמישים מתוך האזנה לתקליטים, ובאחת ההזדמנויות, בשעת שמחה משפחתית, "תפסתי אומץ" ושרתי בחוצפה רבה שיר ב…אנגלית. מה לקטן הזה ולשפתו של שקספיר? כך שאלו רבים מקרב המאזינים. אבי לא היה מרוצה. הוא הרגיש (בחוש המיוחד שיש לאבות) שבנו ניסים לא יהיה בדיוק חזן…

התחלתי לחלק את כשרוני בין בתי הכנסת לבין אולמות שבהם התקיימו מופעים של זמרים אשר התארחו בעיר מגורי. למדתי את השירים ותוך זמן קצר בניתי לעצמי תוכנית שלא ביישה אפילו זמרים מקצועיים. הכתבה הראשונה שבה הוזכר שמי מעל דפי העיתונות הופיעה בעיתון הצרפתי ״לה פרֵאס". שם זכיתי שיציינו את הופעתי לפני חניכי הקייטנה היהודית של עיר מולדתי. בעקבות הפרסום בעיתון הוזמנתי להופעות רבות, למורת רוחו של אבי, שראה איך בנו, המיועד להיות חזן ורב, מסלסל בקולו הצלול שירים של שרל אזנבור ועוד זמרים מהתקופה של אמצע המאה ה־20.

חלומות הזמר התנפצו מול גלי המציאות. בשנת 1962 ארזה משפחתי את מטלטליה. אבי קנה כרטיסי נסיעה, כאשר היעד – ישראל.

סיפור תרבות-יהודי תוניסיה-ירון צור

רבדים של תרבותסיפור תרבות-ירון צור

בסיפורו הקצר על חייו בצפאקס שבתוניסיה, על חינוכו ועל אהבתו למוזיקה, פותח לנו נסים סרוסי אפשרות להבין לא רק את התרבות של משפחתו אלא גם את זו של משפחות יהודיות רבות בארצות האסלאם. לא לכל יהודי ארצות האסלאם הייתה היסטוריה תרבותית דומה לזו של משפחת סרוסי, אבל לא מעטים, במיוחד בעריה הגדולות של צפון אפריקה, דמו לה. הנקודה הבולטת ביותר בסיפורו של ניסים היא החשיפה שלו כילד וכנער בעיר הולדתו להשפעות תרבותיות כה רבות ומגוונות. עובדה זו קשורה להיסטוריה המיוחדת של תוניסיה. מכל ארצות צפון אפריקה – לוב, תוניסיה, אלג׳יריה ומרוקו – הייתה תוניסיה הפתוחה ביותר להשפעות תרבותיות מבחוץ.

סיפורה התרבותי של תוניסיה מתחיל בתושבים המקוריים של צפון אפריקה, המכונים בֶרְבֶרִים. עד ימינו קיימות בה מובלעות של שבטים וכפרים ברבריים, אם כי רובן באלג׳יריה ובמרוקו, ורק מיעוטן בתוניסיה. לברברים לשון ותרבות המשמשות את מקצת תושבי האזור עד ימינו. לרוע המזל לשון זו אין לה כתב, ולכן אין בידינו יצירות המנציחות את תולדות הבֶרְבֶרִים ותרבותם בלשונם הם. ואולם תרבותם הטביעה חותם עמוק על צפון אפריקה. הסופר אלבר ממי, יהודי תוניסאי בן דורם של הורי ניסים סרוסי, העניק לגיבור של ספרו הראשון את השם אלכסנדר מרדכי בנילוש, וגיבורו זה תוהה על מקורו של שם משפחתו: ׳׳בנילוש, בן־עילוש, או בן הטלה בשפה הבֶרְבֶרִית־ערבית. מאיזה שבט הררי יצאו הורי?׳׳. אכן, הייתה באזור מסורת שיש בין היהודים המקומיים כאלה שמוצאם מבני שבטים בֶרְבֶרִיים שהתגיירו. רווחה אפילו אגדה, שכאשר פלשו הערבים לצפון אפריקה, במאה ה־7 לספירה, נערכו הברברים למלחמה נגדם בראשות מנהיגה בשם כהינה (כוהנת), שעמדה בראש שבטים ברבריים מתייהדים. בתהייתו על הזהות של גיבורו, אלכסנדר מרדכי בנילוש, מתייחס אלבר ממי לאגדה ־זו: "יום אחד דימיתי לגלות את עצמי נצר למשפחת נסיכים ברבריים שיוהדו על־ידי כהינה, אותה מלכה לוחמת שיסדה ממלכה יהודית בלב האטלס. שמחתי על שמוצאי מלב הארץ הזאת". ספק אם יש לאגדה על כהינה גרעין מציאותי, אבל יש בה כדי להעיד על מהותם של תושביו הקדומים של האזור, על מודעות לנוכחות יהודית עתיקת יומין בצפון אפריקה ועל השלב הראשון של התרבות האזורית, הרובד הברברי, שגם יהודים היו שותפים לו.

ההיסטוריה התרבותית של האזור כוללת תקופה של מאות שנים שבה שלחו לתוכו האימפריות העתיקות, כמו פניקיה, רומא וביזנטיון, שלוחות עמוקות. באתר הנמצא ליד תוניס עומדים היום שרידיה של קרתגו האגדית, בירתו של חניבעל, יריבה הגדול של רומא. הם מעידים על תרבות ימית ועירונית מפותחת מאין כמוה. אחרי שניגף חניבעל בידי אויביו שלטו הרומים בתוניסיה ושרידי תרבותם פזורים בה במקומות שונים. הפסיפסים שנמצאו מתקופה זו הם מן היפים בעולם, וממלאים את המוזאון הלאומי של הארץ. ואולם, התרבויות המפותחות העתיקות, הפניקית והרומית, לא השאירו מסורות חיות בתרבותה של תוניסיה. דווקא הרובד הברברי הקדום יותר וחסר הכתב, דווקא הוא נשאר חי. הרובד התרבותי הדומיננטי ביותר באזור עד ימינו אלה הוא זה הערבי.

מקורה של התרבות הערבית בחצי האי ערב. עם הופעת האסלאם במאה ה־7, ויציאת הלוחמים הערבים להפיץ את הדת החדשה ולהשליטה על אזורים אחרים, הם הגיעו גם לצפון אפריקה. הפולשים הביאו עמם לא רק שפה חדשה, הערבית, אלא גם דת חדשה – האסלאם. דתם הפכה לדת השלטת באזור ודחקה את הדתות הפגניות של הברברים, ואת הדתות המונותאיסטיות שקדמו לה, היהדות והנצרות. במרוצת הדורות נעלמה הנצרות מצפון אפריקה לחלוטין, ורק היהדות המשיכה להתקיים שם כדת מיעוט. האסלאם הטביע אפוא את חותמו התרבותי והדתי על נופו של האזור, וגלי המהגרים הערבים השליטו בו את שפתם ואת יסודות התרבות שהביאו עמם מרחוק.

היו כמה גלים של הגירות ערביות לצפון אפריקה. אחת מהן, האחרונה, הייתה מיוחדת במינה: היא באה מכיוון ספרד ויצרה רובד נוסף ומיוחד של תרבות בצפון אפריקה – התרבות האנדלוסית. בפלישותיהם מחצי האי ערב הגיעו הערבים עד ספרד. הם דחקו את רגלי הנוצרים מחצי האי האיברי לכמה מאות שנים, הקימו בו ממלכות ויצרו בו את אחד משיאי התרבות הערבית. גם יהודים, שישבו אז בספרד, נהנו כידוע מפריחה תרבותית זו. הנוצרים לא ויתרו על חלומם להחזיר את ספרד אליהם, ומשהצליחו לכבוש אותה, חלק אחר חלק, החלו דוחקים ממנה את בני שתי הדתות המונותאיסטיות האחרות, המוסלמים והיהודים. גירוש היהודים מספרד בשנת 1492 היה חלק מתהליך זה; במקביל ליהודים גורשו גם המוסלמים. הם הגיעו ברובם לחופי צפון אפריקה במאות ה־16 וה־17 והביאו אתם לאזור ידע בחקלאות, בבנייה, במלאכה, במסחר וכן בשירה ובמוזיקה. כך נכנס לתרבות המקומית רובד נוסף, שנקרא על שם האזור הדרומי של ספרד שבו התרכזו המוסלמים – אנדלוסיה.

הפליטים המוסלמים מספרד נקראו מוריסקוס, ואילו יוצאי ספרד היהודים נודעו בקהילות בכינוי ״המגורשים״. כאמור, אלה ואלה הוסיפו לתרבות המקומית רובד חשוב ועשיר במיוחד, שבמקומות רבים הפך להיות דומיננטי. מטעם זה נחשבת עד היום המורשת הדתית של יהודי צפון אפריקה ל״ספרדית״, אף על פי שלא כל יהודי האזור מוצאם מקרב מגורשי ספרד.

סיפור תרבות-יהודי תוניסיה-ירון צור

סיפור תרבות-ירון צור

הפליטים המוסלמים שגורשו מספרד הנוצרית נבדלו מן היהודים בפן אחד: רבים מקרב האנוסים היהודים בפורטוגל התיישבו במערב אירופה ובדרומה, שלא כמו המוסלמים. כתוצאה מכך התפתח אצל יהודי צפון אפריקה רובד נוסף של הגירה ושל תרבות שלא הייתה לו מקבילה אצל המוסלמים: הרובד האיטלקי. כזכור, פגשנו אצל ניסים סרוסי בהשפעה איטלקית בולטת. מקורה של ההשפעה האיטלקית על יהודי תוניסיה בהגירת האנוסים לעיר הנמל ליוורנו, מרכזם המסחרי של הדוכסים לבית מדיצ׳י, אדוני אזור טוסקנה שבאיטליה. מעיר זו, ששמה בערבית הוא אלגורן, יצאו ברבות הימים בני משפחות יהודיות פורטוגזיות למצוא את מזלם בערי נמל אחרות לאורך חופי הים התיכון, ובין היתר הגיעו לתוניס. הם הביאו עמם מיסודות התרבות של דרום אירופה, כלומר שפות שלא מן המשפחה השמית אלא הלטינית (פורטוגזית, איטלקית ואחר כך גם צרפתית), ידע שונה בהליכות המסחר והכלכלה, דפוסים אחרים של בנייה, ריהוט וביגוד, וכיוצא באלה. ברבות הימים הקימו לעצמם המהגרים היהודים מאיטליה קהילה נפרדת, שנקראה על שם עיר מוצאם הטוסקנית גראנה (אנשי ליוורנו). ואילו קהילת הרוב של התושבים היהודים הוותיקים נקראה תוואנסה (אנשי תוניס).

באחד משלבי התלבטותו של אלכסנדר מרדכי בנילוש, גיבורו של אלבר ממי, בשאלת זהותו, הוא מעלה גם את האפשרות שאין הוא אלא מצאצאי האנוסים הללו, שהגיעו לאיטליה והתיישבו אחר כך בתוניס. ממי בחר לגיבורו אב קדמון מפואר במיוחד ממוצא זה: "פעם… מצאתי את עצמי צאצא לצייר איטלקי מתקופת הרנסאנס. גזרתי את הערך [על שמו] מתוך ׳לארוס׳ [אנציקלופדיה צרפתית ידועה] והראיתי לידידי את ציוריו של אחד מאבות אבותי״. אלא שממי הסופר לא יכול היה להשתבח באמת במוצא איטלקי. אביו של ממי, למיטב ידיעתנו, נמנה עם התוואנסה ולא עם הגראנה.

אם אצל היהודים הופיעו מהגרים מאיטליה, שלא היו כמותם אצל המוסלמים, כך הופיעה אצל המוסלמים קבוצה חדשה שלא הייתה לה מקבילה אצל היהודים: התורכים. אלה היו אנשי צבא ומנהל של אימפריה מוסלמית חדשה, האימפריה העות׳מאנית, שצברה כוח ועצמה החל במאה ה־15 והשתלטה במהלך המאה ה־16 על רובה של צפון אפריקה. התורכים העות׳מאנים נלחמו בנוצרים, בעיקר בים, באמצעות שודדי הים הקורסארים שפעלו בשירות המדינה, וכוננו בלוב, בתוניסיה ובאלג׳יריה ממשלים הכפופים ל״שער העליון" באסתנבול. התורכים נבדלו מתושבי צפון אפריקה הן במוצאם – הם לא היו ברברים ואף לא ערבים – הן בלשונם, שלא הייתה שמית. בתוניסיה הצליחה השושלת התורכית להיפרד משלטונו הישיר של הסולטאן התורכי ולכונן בה מעין ממלכה עצמאית. ואולם השליט, הביי של תוניס, המשיך לגייס חיילים ואנשי ממשל במרכז האימפריה העות׳מאנית. רבים משועי הארץ היו אפוא תורכים. שכבה תורכית לא הייתה בקרב היהודים, אך ראשי הקהילות היהודיות, ובמיוחד אלה של התוואנסה, היו משולבים עמוקות בממשל המקומי וספגו גם הם ממורשת הרובד החדש הזה, שהטביע את חותמו על הארץ במשך קרוב לארבע מאות שנה.

הרובד התרבותי האחרון שהטביע חותם עמוק על תוניסיה הוא נוצרי־ אירופי מודרני. אחרי למעלה מאלף שנים שבהן הייתה יד האסלאם על העליונה, נטתה הכף במאות ה־19 וה־20 לטובת המעצמות האירופיות, והן השתלטו בהדרגה על צפון אפריקה. זה היה חלק מתהליך כלל־עולמי המכונה קולוניאליזם, שמשמעותו הייתה השתלטות של מעצמות מערביות

על שטחים ואוכלוסיות באסיה ובאפריקה. למעשה נאבקו על השלטון בתוניסיה שתי מעצמות, איטליה וצרפת. איטליה הייתה קרובה יותר, וממנה יצאו מהגרים רבים שהתיישבו בתוניסיה במאה ה־19. הם קדמו לצרפתים בהכנסת סממנים של תרבות אירופית לארץ מוסלמית זו. באותה תקופה הפכו עשירי הגראנה למעין עילית של המושבה האיטלקית שהלכה והתפתחה בתוניסיה. ואולם, בהשוואה למעצמות הקולוניאליות הראשיות, בריטניה וצרפת, הייתה איטליה חלשה, ותוניסיה נפלה בסופו של דבר לידיה של צרפת. היא כבשה את תוניסיה בשנת 1881 ושלטה בה עד לשנת 1956. דרך אגב, משנת 1830 שלטה צרפת באלגייריה הסמוכה, והיא קיבלה לידיה גם את מרוקו בשנת 1912. איטליה, לעומת זאת, זכתה בלוב הסמוכה בשנת 1911.

התקופה הקולוניאלית וההשפעות התרבותיות שהביאה עמה עומדות ברקעו של שתי הדמויות שבהן פתחנו ספר זה: הזמר ניסים סרוסי והסופר אלבר ממי.

התקופה הקולוניאלית הייתה תקופה של משבר עמוק בהיסטוריה של תוניסיה בכלל ושל יהודי הארץ בפרט. ההוכחה לעומקו המיוחד של המשבר אצל היהודים היא שעם סיומה של תקופת השלטון הצרפתי בארץ, בעוד תוניסיה זוכה בעצמאותה, נטשו אותה היהודים ולא נשארו בה אלא מתי מעט. רבים היגרו למדינת ישראל, אחרים לצרפת, ומעטים יותר היגרו לאיטליה.

ארצות היעד להגירת היהודים מלמדות, שהיה קשר בין הרבדים התרבותיים של הארץ ויהודיה ובין כיווני ההגירה. מדוע יצאו יהודים רבים לצרפת ולא לארץ אחרת? מן הסתם נבע הדבר מהשפעתו התרבותית העמוקה של השלטון הקולוניאלי הצרפתי. מטבע הדברים שההיכרות עם הלשון הצרפתית ועם התרבות הצרפתית הקלה על ההגירה לארץ זו. אשר לאיטליה, גם פה סייעו מן הסתם הקשרים ההיסטוריים עם ארץ זו.

שתי שאלות, מכל מקום, אינן מוצאות הסבר בתמונת הרבדים התרבותיים שציירנו למעלה. השאלה האחת היא: מדוע לא נשארו יהודים רבים בארץ ולא נטלו חלק בהתפתחותה בתקופת העצמאות, למרות הרובד התרבותי הערבי העמוק כל כך של תוניסיה ושל יהודיה? ושאלה שנייה: מדוע יצאו יהודים רבים מתוניסיה לישראל, הרי בסקירתנו למעלה לא נזכר כלל רובד תרבותי יהודי מיוחד?

לא עסקנו עד כה ברובד התרבותי היהודי המיוחד, משום שדנו ברובדי התרבות הכלליים של תוניסיה. הרובד הערבי היה משותף לכל תושבי הארץ, הרובד הצרפתי לחלק ניכר מן התושבים, מוסלמים כיהודים, וכן למתיישבים האירופים. הרובד היהודי היה מיוחד ליהודים בלבד. ואולם ברור שלא נוכל להביו את מהות המפגש התרבותי בין היהודים לסביבתם בלי להתייחס אליו ולמקומו בסביבה התוניסאית.

מוסלמים ויהודים: דמיון ושוני לפני התמורות – ירון צור

מוסלמים ויהודים: דמיון ושוני לפני התמורות%d7%a1%d7%99%d7%a4%d7%95%d7%a8-%d7%aa%d7%a8%d7%91%d7%95%d7%aa-%d7%99%d7%a8%d7%95%d7%9f-%d7%a6%d7%95%d7%a8

אחת התופעות הבולטות ביותר בעיר תוניס, בירת תוניסיה, הייתה חלוקתה של העיר שבין החומות לשתי שכונות נפרדות: העיר המוסלמית הגדולה – אלמדינה, והשכונה היהודית הקטנה – אלחארה. בדומה לשכונות המגורים הנפרדות שאפיינו את הקהילות היהודיות באירופה, נועדה גם שכונת אלחארה להפריד בין היהודים לשכניהם על בסיס הזהות הדתית. היהודים היו שותפים בתחומים תרבותיים שונים של שכניהם המוסלמים ואף מילאו תפקיד חיוני בחיי הכלכלה של העיר. אף על פי כן, די היה בזהות הדתית השונה כדי לעודד הפרדה במגורים.

  1. הדת

הסממנים המיוחדים של היהודים התבטאו בעיקר במקומות הפולחן שלהם, היינו בתי הכנסת. בארצות האסלאם, כמו בארצות הנצרות, הקפידו הרשויות שבתי התפילה של הדת השלטת יהיו גבוהים ומרשימים מאלו של בני המיעוט הדתי. גם היהודים חפצו בכך, כדי לא לעורר כעס וקנאה. לכן נוצר הבדל חזותי מיידי וברור בין הכנסיות והמסגרים לבין בתי הכנסת. החזות החיצונית של בתי התפילה שיקפה אפוא את הפער בין מעמד היהודים למעמד המוסלמים.

הפער בין מוסלמים ליהודים הושתת על הזהות הדתית הנפרדת והיו לו כמובן ביטויים משפטיים ברורים. היהודים (כמו הנוצרים בארצות -אסלאם) הוגדרו כבני חסות (ד׳ימים), החייבים במס גולגולת מיוחד (גיזיה) ובשמירה על תקנות הפליה והפרדה מסוימות (תקנות עומר). הסדר הד'ימה חִייב את השליט להעניק לבני החסות משפט וביטחון אם הם משלמים את הג׳יזיה ומוכיחים בכך את כפיפותם לבני דת הרוב. אשר לתקנות ההפליה, הן ציוו להרחיק יהודים משירות בתפקידים ציבוריים הכרוכים בסמכות על מוסלמים, ואסרו שירות בצבא, רכיבה על סוס, שימוש בצבעים מסוימים בלבושם, כגון הלבן והירוק (צבעי האסלאם המובהקים), ועוד. הסדר הד׳ימה המקודש בקוראן היה תקף בכל מקום ובכל התקופות. אשר לתקנות ההפליה, כאן היו הבדלים רבים בין מקומות שונים ותקופות שונות. יהודים אכן לא שירתו בצבא ולא מילאו את שורות המנהל במדינה. ואולם היה תחום אחד, ניהול האוצר, שבו היה להם תפקיד בכיר ומכניס, וכך נוצרה עילית יהודית קטנה בעלת תפקיד בשכבה השלטת. כמו כן, רוב יהודי הארץ היו כפופים לתקנות עומר, אך היו גם יהודים שרכבו על סוסים, התהדרו במלבושים צבעוניים, ועוד. אנו נתקלים כאן לראשונה בתופעה שנשוב ונראה גם בהמשך: בחיים החברתיים יש יסוד רשמי ויש יסוד לא־רשמי, ולא תמיד יש חפיפה ביניהם.

אלחארה, השכונה הנפרדת, אפשרה ליהודים לקיים את השבת, את החגים ואת המועדים מבלי להפריע לשכניהם המוסלמים ומבלי שאלה יפריעו להם. ואולם ימי המנוחה והחגים הבליטו לא רק את ההבדלים, אלא גם את הדמיון עם המוסלמים. גם למוסלמים היה יום מנוחה משלהם, יום שישי, ואם כי מצוותיהם ומחזור השנה הדתי שלהם היו שונים מאלה של היהודים, אחדים מהם הזכירו את הנוהג היהודי. היהודים צמו ביום הכיפורים ואילו המוסלמים נהגו לצום בחודש הרמדאן. האיסור על אכילת חזיר היה משותף למוסלמים וליהודים. שחיטתם של היהודים הייתה מותרת למוסלמים, ולעתים הם הגיעו לשכונה היהודית כדי לקנות את חלקי הבשר שהיו אסורים על היהודים.

מעבר לכל ההבדלים, מקובל היה על תושבי אלחארה ואלמדינה כאחד שהעולם נשלט בידי כוחות עליונים והכול נקבע או צריך להיקבע על פי הדת. הכרה זו שימשה אפוא יסוד תרבותי משותף ומכריע, שהבטיח הסכמה מלאה בין מוסלמים ליהודים בדבר הדרך הנכונה לניהול החיים. חכמי הדת, ה״עולמא" אצל המוסלמים והרבנים אצל היהודים, היו מופקדים על פירוש המציאות ועל הנחיית המאמינים.

עצם קיומם המתמשך של היהודים בסביבה המוסלמית היה תלוי בחשיבותה המרכזית של הדת. אף על פי שמתיחות קשה שררה בין האסלאם ליהדות, הורה הקוראן למוסלמים להניח ליהודים לחיות בקרבם ולהתייחס אליהם בסובלנות אם יעמדו באותם תנאים שעליהם דיברנו לעיל. ואילו היהודים פירשו את גורלם כמיעוט דתי הנתון לשלטונה של דת אחרת כעונש אלוהי שיבוא לו קץ ביום מן הימים. לפי שעה, כך האמינו, שומה עליהם להשלים עם גורלם ולהישמע לחוקי הארץ.

חשיבות הדת התבטאה גם בחינוך. הן אצל המוסלמים הן אצל היהודים התחנכו הילדים בתוך המסגד או בבית הכנסת, אם באולם הראשי ואם בחדר צדדי הסמוך לו. המוסד החינוכי היסודי נקרא כותאב. החינוך בו כלל לימוד תפילות, ולצורך זה למדו הפעוטות קריאה. אך עיקר הלימוד הוקדש לשינון כתבי הקודש – הקוראן או התורה. טובי התלמידים אמורים היו להמשיך להשתלם בישיבות אצל היהודים ובמדרסות אצל המוסלמים. בישיבות למדו היהודים תלמוד ופוסקים ואילו המוסלמים למדו חדית׳ ואת ספרות השריעה. מקרב חניכי הישיבות יצאו הרבנים ומן המדרסות – חכמי הדת המוסלמים, העלמא. דמיון שרר אפוא גם בתחום חשוב זה של חינוך הילדים והכשרת מורי הדת.

האמונות הדתיות והמצוות של המוסלמים ושל היהודים היו שונות זו מזו. עם זאת היה להן יסוד משותף – האמונה באל אחד. אמונה זו הבדילה בין שתי דתות מונותאיסטיות אלה ובין הדתות האליליות וביטאה קו של דמיון ביניהן. דרך אגב, גם הנצרות היא דת מונותאיסטית, אך למעשה היא מאמינה בשילוש האלוהי – האב, הבן ורוח הקודש. מוסלמים ויהודים עמדו על כך ששוררת ביניהם קרבה הגדולה יותר מאשר בינם ובין הנוצרים. יש אפוא מקום לברר מה הם הדמיון והשוני בין הדתות השונות. הדת, כפרשנית העיקרית של המציאות, יכולה ליצור ריחוק תרבותי בין שכנים ויכולה גם לקרבם. המונותאיזם, מרכזיותה של ההלכה הדתית, הדמיון באיסורים ובהיתרים – כל אלה יצרו קרבה תרבותית לא מעטה בין מוסלמים ליהודים.

ואולם היה לדתות גם תפקיד מרכזי בהגדרת זהות שונה ונבדלת ליהודים ולמוסלמים. עם כל הקִרבה באופיין של היהדות והאסלאם, הן תבעו ממאמיניהן התמסרות מוחלטת והתייחסו אל מאמיני הדת האחרת בהסתייגות. לפיכך הן גם הורו למאמיניהן לצמצם ככל האפשר את המגע החברתי עם בני הדת האחרת ולהיבדל מהם, שכן הם נתפסו כ״כופרים״ שפגיעתם רעה. הסתייגות הדדית זו, יותר מכל גורם אחר, עמדה ביסוד המגורים הנפרדים – המוסלמים באלמדינה והיהודים באלחארה.

סיפור תרבות-יהודי תוניסיה-ירון צור- הלשון

  1. הלשון%d7%a1%d7%99%d7%a4%d7%95%d7%a8-%d7%aa%d7%a8%d7%91%d7%95%d7%aa-%d7%99%d7%a8%d7%95%d7%9f-%d7%a6%d7%95%d7%a8

הלשון קובעת עולם של מושגים ודימויים, מאפשרת תקשורת ומשפיעה גל גבולות המחשבה. אנשים המשתמשים באופן חופשי וקבוע באותה לשון שותפים, בדרך כלל, לאותה תרבות. עד למאה ה־19 השתמשו רוב יהודי ארצות האסלאם וכל היהודים בארצות ערב בלשון ששימשה את שכניהם המוסלמים. ברוב ארצות ערב דיברו ערבית, באיראן דיברו פרסית, במרכז אסיה בוכרית ואוזבקית ועוד כיוצא באלה, והיו מקומות שבהם דיברו יהודים בשפות אחרות – כמו כורדית וברברית. רוב היהודים שחיו בארצות האסלאם היו אפוא שותפים, באופן הבסיסי ביותר, לתרבות של שכניהם. בדורות הקודמים דיברו רק יהודים מעטים, בעיקר יהודי תורכיה, בשפת הלדינו (ספרדית־יהודית), שהייתה שונה לחלוטין מזו ששימשה את הסביבה המוסלמית. דרך אגב, דווקא מעטים אלה דמו לרוב היהודים האשכנזים שלפני תקופת התמורות: יהודי מזרח אירופה

השתמשו ביידיש בשעה שסביבתם דיברה בדרך כלל בלשונות סלביות. המושגים והדימויים שקבעה הלשון היו אפוא משותפים לרוב יהודי ארצות האסלאם ולבני סביבתם. מאליו ברור שלא היו קשיי תקשורת שהפרידו ביו היהודים לאוכלוסייה העיקרית בארצות אלה.

יהודי תוניס דיברו ערבית, אך החיים במרחב הנפרד של אלחארה עודדו גיוון לשוני. היה זה אך טבעי שלתוך הלשון הערבית המדוברת בפי היהודים יחדרו מילים וביטויים מלשונות אחרות ששימשו אותם, כמו העברית והאיטלקית. כך נולד להג יהודי מיוחד, ערבית־יהודית. הערבית־היהודית שימשה את יהודי תוניס לא רק לדיבור, אלא גם הייתה בסיס לתרבות יהודית מקומית שלמה. רבנים דרשו בה בפני הציבור בבתי הכנסת, מספרים עממיים השמיעו בה את עלילותיהם, זמרים שרו בה, ועוד. כאשר כתבו בערבית־יהודית, השתמשו באותיות עבריות.

הערבית־היהודית לא הייתה מיוחדת לתוניס; בכל הקהילות היהודיות שבארצות ערב נוצרו להגים ערביים המיוחדים ליהודים המקומיים. היהודים שוחחו בערבית המקומית עם שכניהם המוסלמים, אך דיברו בלהג היהודי השונה בינם לבין עצמם. נוסע יהודי בתימן התרשם מאוד מתופעה זו, וכתב: ״מעולם לא ראיתי מחזה כה עליז כמו מפגשיהם של יהודי הג׳אוף (אזור מדברי בתימן); כאשר הם מבקשים ללעוג לערבים, הם מקפידים לדבר בעגה מיוחדת, מהולה בביטויים עבריים, זרים לאוזנם של המוסלמים״. בנוסף לכך, הערבית־היהודית לא הייתה נגישה למוסלמים משום שהייתה כתובה, כאמור, באותיות עבריות. שום מוסלמי לא ידע, כמובן, לקרוא אותיות אלה, ומנגד בודדים היו היהודים שידעו קרוא וכתוב בערבית.

הגישה לתרבות הגבוהה, תרבות הכתב והספר, היתה פחות או יותר חסומה בפני מי שלא היו מאמיני הדת. אך תופעה זו לא הייתה שרירה וקיימת מאז ומתמיד. בעבר הרחוק נטלה הצמרת היהודית בתוניסיה חלק פעיל בתרבות הערבית הגבוהה. העיר החשובה באזור בשלהי האלף הראשון לספירה הייתה קירואן דווקא, ולא תוניס, ובה שגשגה עילית אינטלקטואלית יהודית שיצירתה הייתה רובה בערבית. בין הבולטים באנשיה היו הרופא והפילוסוף יצחק ישראלי ותלמידו דונש בן תמים (המאות ה־9-ה־10 לספירה), ששלח ידו גם בדקדוק ערבי ובאסטרולוגיה. קירואן נהרסה במאה ה־ 11, וכך בא הקץ על פריחה זו באזורה של תוניסיה. ואולם במקומות אחרים בארצות האסלאם היא נמשכה שנים רבות לאחר מכן, והגיעה לשיאה בספרד המוסלמית. הרמב״ם, גדול  היוצרים היהודים בימי הביניים (נולד בספרד, 1135, נפטר במצרים, 1204, חיבר חלקים חשובים מכתביו בערבית, אם כי באותיות עבריות. רק למן במאה ה־ 14 הלכה והשתלטה ההסתגרות ברמת התרבות הגבוהה, אך השותפות בלשון נמשכה בחיי היומיום.

סיפור תרבות-יהודי תוניסיה-ירון צור – מוסלמים ויהודים : דמיון ושוני לפני התמורות

  1. עושי הנפלאותסיפור תרבות-ירון צור

האמונה בקיומם של כוחות דמוניים, כגון שדים ורוחות, שהם הם המקור לרבים מן הפגעים הניחתים על בני האדם, הייתה משותפת ליהודים ולמוסלמים בתוניס. השדים עלולים לפגוע בבריאותם של בני אנוש, ברכושם ובחיי האהבה שלהם. יש שהשדים פועלים ביזמתם הם, ויש שהם פועלים מכוחם של מעשי כישוף שעשו בני תמותה. בין כך ובין כך הדרך היחידה הפתוחה לפני מי שרוצה להתגונן מפגיעתם של הכוחות הרמוניים היא להסתייע במגיה. עושי הנפלאות למיניהם – בעלי השם והמרפאים העממיים – מצוידים בידע נסתר שבעזרתו הם יכולים להתמודד עם השדים. הכוונה היא לשמות קדושים של האל ושל המלאכים שרושמים על גבי קמעות, ללחשים ולהשבעות וכן לסגולות, היינו תרכובות מסוימות של חומרים. בכוח כל אלה מסוגלים בעלי המגיה לבלום את השדים ואף לשלוט בהם.

בנימין השני, נוסע יהודי אשכנזי משכיל, שסייר בכל קהילות ישראל במזרח באמצע המאה ה־19, מצא לנכון להקדיש תיאורים ארוכים לאמונותיהם של תושבי צפון אפריקה, יהודים ולא יהודים, בשדים וברוחות דווקא. אמנם הוא הכיר את האמונות הללו מאזור מוצאו במזרח אירופה, שהרי אמונות אלה היו נפוצות ביותר כמעט בכל מקום באותם ימים. עצמתן נחלשה רק בארצות המערב הנוצרי, שבהן כבר הספיקה השפעת המדע החדש לחלחל עמוק יותר לתוך שכבות החברה. הנוסע היהודי האירופי אף נתקל כמובן בהשפעת המגיה בקהילות אחרות במזרח. ואולם בצפון אפריקה היה לאמונה בשדים וברוחות, בקדושים ובמגיה תפקיד בולט במיוחד. וכך סיפר בנימין השני:

עלי לציין כאן עוד מנהג מוזר ביותר הרווח במדינה. בלב נשי הילידים – ערבים כיהודים ונוצרים – השתרשה אמונה חזקה בשדים ורוחות שדרכם להפעיל השפעתם בהזדמנויות שונות. למשל, אם חלתה אשה ולא שבה לאיתנה ביום השלישי למחלה, סימן הוא כי השטן או אחד ממרעיו רודף אחריה. הדעה הכללית המקובלת היא כי אין עוד תרופה בארץ שתועיל לה לרפאה מן המחלה ולא נשארה לה כל ברירה אלא להתחתן עם השטן כדי לזכות שוב בבריאות הגוף.

הטקסים הנערכים אגב כך מוזרים מאד. החולה מזמינה את הנשים קרובות המשפחה ואת רעותיה לסעודה. מתקינים שבעה תבשילים שונים ומגישים אותם; הנשים מסיבות לשולחן בעוד החולה שוכבת על מיטתה. בשעת המשתה דואגים לבל יחסר קול נגינה ומזמינים חבורת כלי־זמר (מכים בתוף ובטנבור), אך תנאי ולא יעבור הוא שיהיו עיוורים.

כאן מתאר בנימין השני בהרחבה את אחד הטקסים שהוא נכח בהם. הטקס הגיע לשיאו במחול נלהב עד כדי אקסטזה (לכן רצוי שהמנגנים הגברים יהיו עיוורים…). הזדעזעותו של המשכיל היהודי־האירופי מן המחול נכרכה אצלו בפליאה מן היחסים בין בני שתי הדתות המשתקפים בתחום המגיה. כאמור, גם במזרח אירופה, שממנה בא בנימין השני, לא חסרו טקסים להשבעות של שדים וכיוצא בהם לצורך ריפוי חולים או לצרכים אחרים. ואולם הדמיון בין המגיה ה׳׳יהודית״ לזו ה״נוצרית״ במקומו לא בלט לעיניו של המשכיל היהודי. בצפון אפריקה הוא ראה את הדמיון, ושותפות זו הפריעה לו. יתרה מזו, השותפות לא הוגבלה לנשים ולשכבות העממיות. הוא מספר, שרבה של אחת מקהילות תוניסיה נעדר תכופות מקהילתו, משום ששירת כמגיד עתידות בארמונו של שליט תוניסיה, הביי. רב זה, חי אלגז, הוא כותב: "מסתופף על־פי־רוב בחצר הביי בתוניס. הוא איש חכם מאד ומנסה לנבא עתידות באמצעות חישובים מתמטיים שבהם מאמין הביי באמונה שלמה״. בספרו מתגלה בנימין השני כמי שמבקר קשות את מנהגי הנשים, אך מגלה סלחנות כלפי השימוש במגיה כאשר מדובר בצמרת הגברית.

סיפור תרבות-יהודי תוניסיה-ירון צור

  1. השוקסיפור תרבות-ירון צור

בעיר המוסלמית וברובע היהודי לא היו שווקים נפרדים. אמנם יהודים התמחו במלאכות ובעיסוקים מסוימים ומוסלמים בתחומים אחרים, אבל אלה נזקקו לאלה ורחובות המסחר היו פתוחים למגע שוטף ויומיומי. לפני הכיבוש הצרפתי היה ליהודים מונופול כמעט מוחלט על הסנדלרות ועל החייטות (מכאן ניתן ללמוד, שעיסוקו של אביו של ניסים סרוסי בחייטות לא היה מקרי). יהודים, בעיקר מן הגראנה, היו גם היבואנים העיקריים של בדים מאירופה. היהודים אף עסקו בצורפות ובחלפנות. מי שניזקק בעיר לעבודות עור, לחייטות, למוצרי טקסטיל, לתכשיטים או להחלפת מטבעות – פנה לרחובות שבהם הצטופפו בעלי המלאכה והסוחרים היהודים. משקל המוסלמים, לעומת זאת, היה גדול בשווקים שבהם נמכרה תוצרת חקלאית. כמו כן היו אלה בעיקר מוסלמים שעסקו במלאכות כגון נגרות, נפחות ומסגרות.

כאמור, יהודים נזקקו לבעלי מלאכה ולסוחרים מוסלמים, ולהפך. השווקים היו פתוחים לכול, המגעים היו יומיומיים והתקשורת התנהלה בערבית המקומית. הצרכים הבסיסיים של התושבים כולם סופקו אפוא באתר המשותף לבני שתי הדתות – השוק. הגיוון במלאכות ובמסחר הבטיח שלא רק נציגים נבחרים של הקהילה היהודית יבואו במגע שוטף עם המוסלמים, אלא הכול יהיו שותפים למגעים אלה: גברים ונשים, זקנים וילדים.

השווקים הבטיחו לא רק את החיוניות של הקשר הלשוני המשותף, אלא גם את השותפות בתרבות החומרית. מוצרי הטקסטיל היו אותם המוצרים, הכלים אותם הכלים, וכך גם הרהיטים. כללו של דבר, התרבות החומרית של היהודים והמוסלמים הייתה זהה. אם היו הבדלים בצריכה, הרי שהם נקבעו על פי המעמד הכלכלי ולא על פי הזהות הדתית. במהלך המאה ה־19, כאשר החלו לחדור לשוק המקומי מוצרי התעשייה האירופית, הופיע גורם חדש שהשפיע על הפערים בתחום הצריכה: היו מוסלמים ויהודים שנחשפו לתרבות המערב, הושפעו ממנה והחלו לצרוך את מוצרי היבוא מאירופה, ואילו בני דתם שלא היו שותפים לתהליך ההתמערבות הוסיפו לדבוק בתרבות החומרית המסורתית.

נתבונן בגלויה שלפנינו. היא כוללת בתוכה הרבה מן הסיפור הכלכלי־התרבותי של יהודי תוניסיה, ומוסיפה עליו פן מעניין. הדמות המופיעה באיור היא רוכל יהודי. את החמור שלידו ניתן להגדיר כ״שוק נייד״, שכן הוא נושא על גבו מגוון שלם של מוצרים. הרוכל היהודי נהג להביא ״שוק קטן״ מעין זה לפתחיהם של לקוחות שאינם מגיעים אל מרכז העיר. היו רוכלים יהודים רבים שלא נהנו משירותיה של בהמת משא, והעמיסו את כל מרכולתם על גבם.

הרוכל הבטיח את המגע התרבותי בין היהודים לסביבתם לא רק בערים; אלא גם בכפרים. יהודים לא מעטים מצאו את פרנסתם בדרך זו, שמוסלמים לא יכלו לעסוק בה, משום שהיא חייבה מגע עם נשים. גברים יהודים לא נחשבו מסוכנים, משום שהן האסלאם הן היהדות אסרו על מאמיניהן מגע אינטימי עם בני דתות אחרות. לפיכך החשש שהמגע בין הרוכל היהודי לאישה המוסלמית יתפתח לקשר ארוטי לא עלה על הדעת.

בעיר נשמרה ההפרדה בין בני הדתות השונות באמצעות החלוקה לרבעים. אך כיצד אפשר היה לשמור על הפרדה זו באתרים המשותפים, כמו השווקים? כאן נשמרה ההפרדה בעזרת פריטים מיוחדים בלבוש של היהודים. הגלויה שלפנינו היא משנת 1900 בערך. הרוכל לובש בגדים מקומיים מן הסוג הישן, שדורות אחדים לפני כן כללו סימנים יהודיים

מיוחדים. כך, למשל, התרבוש שהרוכל חובש, הנקרא בתוניסיה שאשיה, היה אמור להיות אצל היהודים בצבע כהה, שחור או חום. צבע השאשיה של המוסלמים, לעומת זאת, היה אדום. גם הבירית שלרגליו של הרוכל הייתה אמורה להיות בצבע הכהה המיוחד ליהודים. עוד לפני הכיבוש הצרפתי ביטלו השלטונות המוסלמיים את סימני ההפליה, ועל כן הרוכל שבתמונה כבר היה פטור מהם. הואיל והגלויה איננה צבעונית, איננו יכולים לדעת אם הוא שמר בכל זאת על הצבעים המיוחדים ליהודים. במקומות מסוימים בתוניסיה הקפידו יהודים על הסימנים המפלים גם בשנת 1900 ואף לאחר מכן.

שוב אנו נתקלים בתופעה שעליה דיברנו בתחילת דברינו על היחסים בין המוסלמים ליהודים: הפער בין היסוד הרשמי ליסוד הבלתי רשמי בחיים החברתיים. באופן רשמי, למן באמצע המאה ה־19 החלו השלטונות של תוניסיה להתאים את דפוסי החוק, הממשל והכלכלה לאלה הנהוגים בארצות אירופה. במסגרת זו גם השוו את מעמד היהודים למעמד המוסלמים וביטלו את נוהגי ההפליה המבוססים על ״תקנות עומר". בפועל, השינויים נתקלו בהתנגדות מצד הציבור המוסלמי הרחב. המוסלמים ראו בהתאמה לנורמות האירופיות הנוצריות פגיעה בתרבותם ובזהותם, ואף לא כל היהודים מיהרו לממש את זכויותיהם החדשות. שינוי תרבותי, במיוחד אם הוא נכפה מבחוץ, לא צפוי להתקבל במהירות.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 71 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר

יוני 2017
א ב ג ד ה ו ש
« מאי    
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
252627282930