ברית מס 34 -קדמוניות היה. במר.


אמנון אלקבץ המקור הקדום לראשית התיישבות היהודים במרוקו?

אמנון אלקבץברית 34

המקור הקדום לראשית התיישבות היהודים במרוקו?

על קדמוניות ההתיישבות היהודית במרוקו, קיימות מספר מסורות שהילכו בקרב הקהילות היהודיות שחיו בדרום המדינה ובאזורי האטלאס. העיקרית שבהן גורסת כי בחלקם הם צאצאים של סוחרים יהודים שהגיעו לחופי מרוקו עם ציי הסוחר של המלך שלמה. לפי שעד עתה אין כל מחקר או תיעוד המאשש את הגירסא הזו, היא תשאר בגדר מסורת, עד שתוכח אמיתותה.

פרט למסורת זו, קיימים מספר מחקרים של זעפרני, הירשברג, אביטבול ואחרים, שכל אחד מהם ענה בדרכו על השאלה שבכותרת המאמר. במחקריהם הצביעו על נוכחות יהודים בארץ המגרב כבר מהמאות 1-3 לפנה״ס, מהתקופה שבה סוחרים ויורדי-ים פיניקים שסחרו עם קרתגו (קרת חדשה), הגיעו עד חופי-מרוקו שמול גיבראלטאר. בין יורדי־הים הפיניקים, היו ספנים וסוחרים יהודים מממלכת שומרון שהמשיכו לחופי מרוקו, הדרימו והתיישבו בעיר הרומית העתיקה "וולוביליס" (Volubilisכיום, ואלילי). עם התפתחות מסחרם, העמיקו יותר את חדירתם אל "עמק הסוס" במרכז דרום מרוקו, אל חבל תאפילאלת ואל מֵטַרְגָא שבמחוזה ישבו ערים יהודיות דוגמת "קסר א- סוק" (היום א-ראשידייה) ואחרות. מחקרים אלה יש להם אמנם על מה להתבסס, אולם, לדעתי, הם מאחרים בכמה מאות שנים את הגעתם של היהודים אל ארץ המגרב. על דא, יש בידינו גירסא הנסמכת על מקורותינו שבתלמוד הבבלי. הגירסא כפי שתובא להלן, מתועדת מסוף המאה ה-8 לפנה״ס, והיא ביניימית, שבין המסורת הראשונה (מיימי שלמה, המאה ה-10 לפנה״ס), לבין המחקרים שהובאו לעיל(המאות ה-1-3 לפנה״ס). אני מפנה למסכת סנהדרין, דף צייד, עמוד אי.

אמנם גירסא תלמודית זו ידועה ומוכרת לחוקרי תולדות יהודי מרוקו, אולם נדחתה על ידם מסיבות אלו ואחרות. לדעתי, גירסא זו לא נחקרה דייה ולא מוצתה כראוי. מאמר זה בא להאיר כיוון חדש המתבסס עליה.

משנה ראשונה מפרק אחד-עשר, "חֵלֶק", במסכת סנהדרין, שלאחריו מתחילה המשנה "משה קבל תורה מסיני", פותחת בציטוט המבוא למסכת "אבות": "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא״.". פרק זה דן, בין היתר, בסוגיה מי הם בעלי הזכות ל״תחיית- המתים ולחיי העולם הבא". הדיון והדברים נאמרו על אדם מישראל. אולם, כדרכם של חז״ל, על מנת למצות דיון בנושא מרכזי כלשהו, ולצורך הבהרת הסוגיה הנדונה, הם הערו לתוכו מחשיבתם האסוציאטיבית, סוגיות מקבילות נוספות, על היבטיהן השונים. לעתים הרחיקו לכת מהנושא המרכזי אל מחוזות אחרים, שלכאורה, לא היה להם כל קשר לנושא שעל הפרק, ברם, בסיום הדיון, נמצא כי מחוזות אלה היוו בהחלט חלק מהקשר לנושא שנדון. חז״ל גם גישרו על מרחקי הזמן ויצרו תמונה היסטורית מהודקת. מטרתם הייתה להבליט את האירוע המיוחד ולהעלותו לרמה מטה-היסטורית. חשוב להם היה הרעיון, ולא העובדות. במקרה זה, קיים אירוע נקודתי-עובדתי, הנשען על הרצף ההיסטורי המשתלשל בזיקה הסיבתית-תוצאתית.

דוגמה למקרה כזה, והוא הנושא למחקרנו, מובא דיון תלמודי קצר על מאורע מסוף ימי בית ראשון (כמאה ועשר שנים לפני חורבן הבית). מהלך הדיון ותוצאתו הם לדעתי בעלי ערך היסטורי, ויכולים להצביע על ראשית ההתיישבות היהודית בצפון אפריקה בכלל, ובמרוקו בפרט. נבחן זאת להלן.

בקטע זה שבסנהדרין צ"ד ע״א, נדונו בו בין היתר, היחסים ששררו בין סנחריב מלך אשור (681-705 לפנה״ס) לבין חזקיה מלך יהודה (715- 686 לפנה״ס), אחר שהראשון הציע לאוכלוסיית ירושלים הגליה מרצון. כאן עלתה השאלה, האם לאור התנהגותו של אותו "רשע" (סנחריב), למלך יהודה, לאוכלוסיית ירושלים ולערי המבצר שסביבותיה, מגיע חלק בעולם הבא ? ואם כן, מפני מה ? בסוגיה זו מתפתח הדיון בגמרא עם שאלת האמורא:

"אמר רבי יוחנן: מפני מה זכה אותו רשע לקרותו'אָסְנַפֵּר רַבָּא וְיַקִירָּא'?(=מלך גדול ומכובד, ועונים), מפני שלא סיפר בגנותה של ארץ ישראל, שנאמר: 'עד בואי ולקחתי אתכם אל ארץ כְּאַרְצֶיֶכם (ולא סיפר בגנותה של ארץ-ישראל, ואף לא אמר שהארץ אליה יוגלו, טובה יותר). רב ושמואל( לדיון מצטרפים שני האמוראים שנחלקו בדעתם , חד אמר: מלך פקח היה, לחד אמר: מלך טיפש היה. למאן דאמר מלך פיקח היה

(לשיטת מי שאמר שמלך פקח היה, סבר שהיה לו לומר אל ארץ טובה מארצכם, שהרי לפתותם הוא בא, אלא שידע שיכירו בדבריו דבר שקר, שהרי אין ארץ טובה מארץ ישראל). אי אמינא להו, עדיפא מארעייכו (לא יאמינו לו אם יאמר שארצו עדיפה מארץ ישראל), אמרו: קא משקרת (יאמרו, אתה משקר, כי ארץ-ישראל טובה מכל הארצות), ומאן דאמר: (ולשיטת מי שאמר) מלך טיפש היה (שלא היה צריך לציין בכלל את ההבדל בין שתי הארצות, שאינו משפר להם בכלום), אם כן מאי רבותיה ? (מה גדולתו, ולמה יסכימו להתפנות מרצונם, ולגלות מארצם ללא מאבק?). בהמשך הדיון, פונים חז״ל לשאלה אחרת: "להיכא אגלי להו? (להיכן הגלה סנחריב את תושבי ערי יהודה שהחריב?). מר זוטרא אמר: לאפריקי(לאפריקה), ורבי חנינא אמר: להרי סלוּג (להרי שלג). אבל ישראל סיפרו בגנותה של ארץ ישראל. כי מטו שוש (כאשר הגיעו לשוש), אמרי: שויא כי ארעין (אמרו: שווה בארצנו), כי מטו עלמין (כאשר הגיעו לעלמין), אמרו: כעלמין (אמרו: כמקום בו חיינו), כי מטו שוש תרי (כאשר הגיעו לשוש תרי), אמרי: על חד תרין" (אמרו: משגה, המקום טוב פי שניים ממקומנו). פרשנים שונים דוגמת רש״י ושטיינזלץ, התאמצו להצביע על המקומות הגיאוגראפיים שצויינו במאמר, אפריקי, הרי סלוג, שוש, עלמין ושוש תרי. לגבי דידם, כל המקומות נמצאים באזור בבל, אולם אינם מציינים היכן בדיוק. חזרנו ובדקנו ולא מצאנו באזור בבל והמזרח, כל מקום העונה לשמות כפי שצויינו בגמרא דלעיל. יתרה מכך, שמות אלה אינם נזכרים לא במקרא ואף לא בתעודות אשוריות כפי שתועדו שאר האזורים אליהם הוגלו יושבי שומרון, הם עשרת השבטים.

כידוע, על פי המקורות שבידינו, סנחריב עלה לכס המלוכה בשנת 705 לפנה״ס, אחר רצח אביו, סרגון השני (722-705), ושלט באשור עד שנת 681. בעת הזאת יהודה הצטרפה לברית האנטי-אשורית שנוצרה בין יהודה וצור, ובתמיכת מצרים, בכך הפרה את החוזה שהתקיים ביניהן. בשנת 701 לפנה״ס, ארבע שנים אחר עלייתו לשלטון, יצא סנחריב למסעו הצבאי השלישי והגדול, למערב. זה היה מסע נקמה ועונשין לדיכוי אותו מרד בו השתתפה יהודה.

אמנון אלקבץ – המקור הקדום לראשית התיישבות היהודים במרוקו

ברית 34

המקרא מספר לנו שאחר דיכוי המרד, סנחריב מנצח בקרב גם את חיל המשלוח המצרי, ומתפנה להכות בערי הפלשת ובממלכת יהודה. בדרכו לירושלים מתפרץ להרי יהודה, בוזז את כל הכפרים ולוכד 46 ערי-מבצר החשובות, ביניהן את לכיש החזקה שתחילה הייתה אחת מערי השלטון המצרי בכנען, ולאחר התפלגות הממלכה, הייתה לעיר מרכזית והשניה בחשיבותה בממלכת יהודה, אחר ירושלים. לביסוס שלטונו, הוא מגלה את תושבי הערים הכבושות מחוץ לארץ-ישראל. המקרא אינו מציין לאן כפי שצוין מאוחר יותר בהגליה של נְבוּזַרְאֲדָן אחר החורבן הראשון, שאז צוין שגולי יהודה הובאו לעירו(ניפור) שבבבל.

 אחר כיבוש הערים הבצורות, פונה סנחריב לצור על ירושלים אליה שולח צבא, בראש כמה משריו, בדרישה לכניעתו של חזקיהו. חזקיהו נכנע, לא לפני ששילם כופר רב. ירושלים נותרה על תילה ובתוכה חזקיהו כמלך וסאל לאשור. הנתון עולה יפה עם הכתוב: ״ויהי בארבע עשרה שנה למלך חזקיהו, עלה סנחריב מלך אשור על כל ערי יהודה הבצרות, ויתפשם" – ישעיהו לו -. עדויות למה שהתרחש אנו שואבים לא רק מהמקרא, אלא, ובעיקר, מ״תבליטי- לכיש" שנמצאו בנינווה, בירת אשור. התבליטים מוצגים במוזיאון הבריטי בלונדון, והעתקיהם נמצאים במוזיאון ישראל בירושלים. מקור אחר הוא "מנסרת-סנחריב" בה מתוארות האבדות ליהודה כתוצאה מדיכוי המרד, לא רק באוכלוסיה, אלא גם ברכוש-רב כמו סוסים, פרדים, חמורים, גמלים, בקר וכבשים לרוב.

חזקיהו שעלה לשלטון בשנת 715 (727?) לפנה״ס, היה אז בן 25, ושלט ביהודה 29 שנה, עד שנת 686 (698?) לפנה״ס. בהתבססו על הממלכה החזקה שהותיר לו אביו, אחז, לקח הימור מסוכן במלחמתו באימפריה האשורית, ככתוב: "…והיה ה' עמו, בכל אשר יצא, ישכיל. וימרוד ?מלך אשור, ולא עבדו " – מלכים ב' –. יש לזכור שבעת הזאת, האימפריה האשורית שלטה בכל המזרח הקדום, והתנהלותה כלפי העמים הכבושים, הייתה ברוטאלית. זאת ראינו בהתנהגותה כלפי ממלכת ישראל, עשרים שנה קודם לכן, שאז החריבה אותה באלימות רבה. האשורים היו אמונים על שיטת הטרנספר של עמים שלמים, שהעמים השונים חששו ממנה מכל.

בתום כיבוש עיר, נהגו האשורים להוציא את המנהיגים להורג, ויתר התושבים היו מוגלים מארצם. במקום הגולים, היו מיישבים שבויים ממדינות כנועות אחרות. זו הייתה מדיניותם, להעביר אומות כבושות ממדינה למדינה, כך נהג גם שלמנאסר החמישי(727-722 לפנה״ס), בנו ויורשו של תגלת פלאסר השלישי. עוד ביימי אביו, בטרם עלייתו לכס המלוכה, שימש כמושל פיניקיה. עם עלייתו לשלטון, מרדו מספר ערים במחוז ממלכתו. הראשונה הייתה צור שהייתה משועבדת לאשור, ששבה ומרדה מספר פעמים, יחד עם קפריסין. בשנת 725 לפנה״ס, יצא להלחם בהם בצי אוניות גדול. בקרב זה נחל מפלה. נצחון הצורים על אשור, היה כנראה הסיבה למרידתו של הושע בן-אלה, מלך ישראל. הנקמה לא איחרה לבוא, ובשנת 722 לפנה״ס, עלו שלמנאסר החמישי ואחריו סרגון השני, על הבירה שומרון, החריבוה, והגלו לרחבי האימפריה האשורית כ-30000 איש, שהיוו את אליטת התושבים מעשרת השבטים שישבו בממלכת שומרון. יש לזכור שאת רוב תושבי ממלכת ישראל כבר הגלה אביו של שלמנאסר החמישי, הוא תגלת פלאסר השלישי, כמסופר:

"בימי פקח (בן־רמליהו) מלך ישראל, בא תגלת פלאסר מלך אשור ויקח את עיון, ואת אבל בית-מעכה, ואת ינוח, ואת קדש, ואת חצור, ואת הגלעד, ואת הגלילה, כל ארץ נפתלי, ויגלם אשורה". המקרא מציין במפורש שזאת הייתה הגליה לאשור. יתרה מכך, בהמשך, מציין המקרא את שמות הערים והאזורים אליהם הוגלו תושבי ממלכת ישראל, ובמקומם הובאו לארץ תושבים אחרים. "ויבא מלך אשור מבבל וּמֵכּוּתָה ומעוא ומחמת ומספרוים, ויישב בערי שֹמרון, תחת בני ישראל, וירשו את שֹמרון, וישבו בעריה:" – מלכים ב – . גם סנחריב נהג באותה מדיניות של חילופי אוכלוסין, כנאמר: "ושאר אמיא די הגלי אסנפר רבא ויקירא, והֹותב המֹו בקריה די שמרין ושאר עבר־נהרה…" (ושאר האומות אשר הגלה אסנפר [סנחריב] הגדול והנכבד, ויושב אותם בקריה של שומרון ושאר עבר הנהר.״), כלומר, הביא אוכלוסיה אחרת והושיב אותה בשומרון, תחת האוכלוסיה שהוגלתה.

 כאמור, הממלכה האשורית הנהיגה מדיניות אימפריאליסטית, ושקדה על ביטול הדרגתי של ממלכות, שלאחר הכרעתן בקרב והניצחון, הייתה מגלה את אוכלוסיות עריהן, ופיזורם בארצות הממלכה המרוחקות. תחתם, הייתה מיישבת גולים שהובאו ממדינות אחרות אל הערים שתושביהן הוגלו. חילופי האוכלוסין נועדו בעיקר למנוע התארגנויות למרידות בשלטון, אך גם לצורך תחזוק העבודות החקלאיות ושימור הקרקעות, כך היה ניתן להמשיך ולהפעיל את הכלכלה המקומית, בעיקר לתועלת הצבא הכובש, וכלכלתו.

אמנון אלקבץ המקור הקדום לראשית התיישבות היהודים במרוקו?

%d7%91%d7%a8%d7%99%d7%aa-%d7%9e%d7%a1%d7%a4%d7%a8-34

על הסיבה, או הסיבות, להתאכזרות הממלכה האשורית בממלכת ישראל, אומר המקרא: "בשנת שתים עשרה לאחז מלך יהודה (722 לפנה״ס), מלך הושע בן-אלה בשֹמרון״.עליו עלה שַׁלְמַנְאסָר מלך אשור, ויהי לו הושע עבד…וימצא מלך אשור בהושע קשר״.ויעצרהו מלך אשור, ויאסרֵהו בית כלא: ויעל מלך אשור בכל הארץ, ויעל שֹמרון ויצר עָלֶיהָ. ״בשנת התשעית להושע, לכד מלך אשור את שֹמרין, וַיָגֶל את ישראל אשורה, ויֹשב אותם בַּחְלַח ובחבֹור, נהר גֹוזן וערי מדי:". דברי הימים חוזר על הסיפור ההיסטורי בשינוי קל, כך: "ויער אלֹהֵי ישראל את רוח פוּל מלך אשור ואת רוח תִּלְגַת פִּלְנֶסֶר מלך אשור, ויגלם לראובני ולגדי ולחצי שבט מנשה, ויביאם לַחְלַח וְחָבור והרא ונהר גרזן, עד היום הזה:". בדרך שונה מעט, מובאים הדברים מפיו של יוסף בן-מתתיהו: "…וכשסופר לשלמנאסר מלך אשור, שהושע מלך ישראל, שלח בסתר שליחים אל סוא מלך מצרים, וביקש ממנו לעזור לו כנגדו, כעס ועלה על שומרון…וכבשה בכוח.״השמיד עד היסוד את ממלכת ישראל והגלה את העם אל מדי ופרס… והעביר מִכּותָה שבפרס עמים אחרים, והושיבם בשומרון ובארץ ישראל…". זה חורבן שומרון, בעוד ממלכת יהודה ובירתה ירושלים המשיכו להתקיים, ולא לאורך זמן. כ-אלף שנה מאוחר יותר, אנו מתוודעים לשמות החדשים של אתרי ההגליה אליהם הוגלו תושבי ממלכת ישראל, שכך עולה מהמובא במסכת קידושין: "…דאמר רבי אבא בר כהנא: מאי דכתיב 'וינחם (את גולי שומרון ) בחלח ובחבור, נהר גוזן וערי מדיי? הלח – זו חלזון. חבור – זו חדייב. נהר גוזך – זו גינזק. ערי מדי – זו חמדן וחברותיה…", מכאן אישור נוסף שעשרת השבטים הוגלו לבבל ולשאר מדינות המזרח. מובן איפא, מדוע יש להתייחם לשמות מקומות ההגליה שלעיל כאל המקומות אליהם הוגלו תושבי ממלכת ישראל בלבד. לא כן לגבי 46 ערי יהודה המבוצרות, אותן כבש סנחריב בשנת 701 לפנה״ס, והגלה את יושביהן זמן רב לפני חורבן הבית הראשון בשנת 586 לפנה״ס, כמובא לעיל(ישעיה לו/א ובמלכים ב׳ יח/יג). זו הייתה ההגליה הראשונה מיהודה בידי סנחריב, עד אז, יהודה צפתה מן הצד, כדברי המקרא: "ויתאנף ה' מאיִד בישראל, ויסרס מעל פניו, ל'א נשאר רק שבט יהודה לבדו"לעומת זאת, אין המקרא מציין להיכן הגלה סנחריב את תושבי ערי יהודה שכבש, כמו שנעשה עם ערי ממלכת ישראל, כנ״ל. וכן, לא מצאנו שמות מקומות כמו "אפריקי", הרי-סלוג, "שוש", עלמין ו"שוש-תרי", בכל חבלי ארץ בבל רבתי.

אמנון אלקבץ – המקור הקדום לראשית התיישבות היהודים במרוקו?

 %d7%91%d7%a8%d7%99%d7%aa-%d7%9e%d7%a1%d7%a4%d7%a8-34

לאישוש הנחתנו, אנו יכולים להסתמך איפוא על הקטע הקצר בסנהדרין, צד ע״א, כפי שהובא בפתיח לעיל. סנחריב, שבתפקידיו הקודמים שימש כדיפלומט בממלכת אביו, הכיר ארצות אחרות הדומות באקלימן לארץ ישראל, ופעל בדרך פסיכולוגית שתשפיע על השומעים, ותייתר מהם את הרצון להלחם. חרף התנהגותו האכזרית כלפי האוכלוסיה היהודית שישבה בערי יהודה, וכינויו בפי חז״ל "רשע", מעניקים לו נקודות זכות רבות על שלא דיבר בגנותה של ארץ ישראל, וקובעים שמגיע לו חלק לעולם הבא, על שום שבעת המצור על ירושלים, פנה בדברי כיבושין אל העם אשר על החומה, והציע להם הגלייה מרצון, כנאמר: "…כֹה אמר מלך אשור, עשו אתי ברכה, וצאו אלי, ואכלו איש גפנו ואיש תאנתו, ושתו איש מי-בֹרו, עד בֹאי ולקחתי אתכם אל ארץ כארצכם, ארץ דגן לתירוש, ארץ להם וכרמים, ארץ זית, יצהר ודבש, וחיו ולא תמתו "- מלכים ב' – כמו שנאמר לעיל, הוא לא אמר שהארץ אליה הוא מגלה אותם, טובה יותר מארץ-ישראל. ואין לתמוה למה כינו חז״ל את סנחריב "אסנפר רבא ויקירא" (המלך הגדול והנכבד), דבר זה מעיד כי עם כל רשעותו, הייתה בו מידת-מה של התחשבות והבנה לנפשם של המובסים, ואולי גם קירבה וחיבור לצד הקדושה של ארץ ישראל.

על מה שאמר סנחריב "ולקחתי אתכם אל ארץ כארצכם", מעלה לזיכרון את שנאמר על כנען: "על מה זכה כנען שנקראת הארץ על שמו? כיוון ששמע שישראל נכנסים לארץ, עמד ופנה מפניהם. אמר לו הקב״ה: אתה פנית מפני בני, אני אקרא את הארץ על שמך, ואתן לך ארץ כארצך, ואיזה? זו אפריקא". אכן קיימים קווי דמיון רבים בין הגיאוגרפיה של מרוקו לזו של ארץ-ישראל. האקלים, עונות הגשמים וכמות המשקעים, בשתי הארצות קיימות שפלות-חוף פוריות, התוצרת החקלאית זהה לזו שבארץ-ישראל, מרכז הארץ הררי ועוד.

עדות היסטורית חלקית להגליית יהודה מחוץ לאשור, מוסר לנו הנביא ישעיה שפעל בימיהם של כמה ממלכי יהודה. ישעיה היה עד בשנת 711 לפנה״ס, היא שנת ה-14 למלכותו של חזקיה, לדיכוי מרידתו והגליית תושבי ערי יהודה ע״י סנחריב. על ההגלייה הזו מנבא הנביא במספר מקומות, באומרו: "והיה ביום ההוא יוסיף ה' שנית ידו לקנות את שאר עמו אשר ישאר מאשור וממצרים, ומפתרוס ומכוש, ומעילם ומשנער, ומזזמת ומאיי הים. ונשא נס לגוים , לאסף נדחי ישראל, ונפצות יהודה יקבץ מארבע כנפות הארץ". כאן הנביא מבחין בין"גלות ישראל" לבין"גלות יהודה" ואיי הים. בהמשך נבואתו הוא אומר: "…כעת הראשון הקל, ארצה זבלון וארצה נפתלי, והאחרון הכביד דרך הים…". הנבואה מציינת את השלבים בגלות כמתכוונת שהדיכוי לא יוקל.

שהשלב המאוחר של הגלות יהא יותר קשה מהשלבים הראשונים, כאשר זבולון ונפתלי גלו, שההגלייה האחרונה הבאה אחרי זבולון ונפתלי תהא דרך הים. גם הנביא עמוס מנבא על יהודה באומרו: "על שלֹשה פשעי יהודה, ועל ארבעה לא אשיבנו". וכן: "ובאר שבע לא תעבירו, כי הגִלגל גלֹה יגלה ובית-אל יהיה לאָוֶן". בהמשך הוא אומר: "…כי הנה ימים באיס עליכם, ונשא אתכם בצִנות ואחריתכן בסירות דוּגָה". איך יובילו את גולי ממלכת ישראל שהוגלו מזרחה, בצינות ובסירות דוגה? ברור שהנביא מתכוון להגליית תושבי ערי יהודה שהוגלו דרך הים בספינות ובסירות דייג, בהם השתמשו הפיניקים, ועוד הוא מנבא לעתיד: "ממזרח אביא זרעך, וממערב אקבצךָ". זו נבואתו של ישעיה, שיקובצו בארץ ישראל כל הגולים, אלה שבבבל ומעבר לה, ואלה הגולים שבמערב, הוא "המג'רב" (מרוקו). סנחריב שישב כדיפלומט בפיניקיה, ידע על נתיבי הסוחרים הפיניקים, לכן בחר להגלות את תושבי ערי יהודה בדרך הים, אל המושבות שיסדו הפיניקים בצפון אפריקה.

אמנון אלקבץ – המקור הקדום לראשית התיישבות היהודים במרוקו?

ברית מספר 34

הפיניקים (או"הפונים" בלשון הרומאים), בני צור וצידון שהגיעו לחופי צפון אפריקה, קבעו את מושבם בקרתגו (תוניסיה המודרנית של היום), כבר במאה ה-9 לפנה״ס. הקרתגים שהתבססו על צבא של שכירי-חרב, גייסו, ללא הבחנה, בני כל העמים שרצו לשרת תחת דגלם, והפכו למעצמה ימית בה שרתו גם יהודים רבים, בעיקר מארץ־ישראל. מושבת הקרתגים התפתחה לעיר-מדינה, עם מוסדות ושלטון, והתפשטה גם לחופי אפריקה שבצד האוקיאנוס האטלאנטי. גם כאן אנו מוצאים עדויות מתוך החפירות הארכיאולוגיות שנערכו בערים טנגייר, לקסום ומוגדור (אסאווירא). במוגדור נמצא כד חרם המתוארך לשנת 630 לפנה״ס, חתום בידי האדמירל הקרתגואי "מגון". יש לשער שגם לכאן הגיעו יהודים בעקבות הפיניקים. הקרבות הרבים שנערכו בין קרתגו לרומי על השליטה בנתיבי הים והאזור, והניצחון הסופי והמוחלט של רומי, יצרו אצל הרומאים כעס וייצר-נקמה על כשלונותיהם במערכות השונות. היהודים שהופתעו מעוצמת הכעס, ברחו מחופי צפון אפריקה, והעמיקו חדירתם אל מרכז ודרום מרוקו, והתיישבו בסמיכות לשבטי הברברים, אדוני הארץ.

יש להניח שגם לאחר ההגליה של ישובי יהודה ע״י סנחריב לאפריקה, המשיכו להתקיים קשרים בין הישוב היהודי שנותר ביהודה לבין הגולים. עם בוא הגולים הנוספים שהוגלו מיהודה לצפון אפריקה ע״י אספסיאנוס, התרחב הישוב היהודי, ויצר קשר עם אחיו היושבים בדרום הארץ, כמסופר בספר יוסיפון: "…ויתן אספסיאנוס (79-69 לספירה) לטיטוס בנו (81-79 לספירה) את ארץ אפריקיא, ויושב בקרתגו שלושים אלף איש יהודים, לבד מאשר נתן בשאר מקומות.

לא יפלא אם נפגוש משפחות משני הצדדים שהדרימו מקרתגו לעיר הרומית וולוביליס (Volubilis) הנמצאת במרכז צפון מרוקו, כ-30 ק"מ מהעיר מכנאס, כפי שהזכרנו לעיל. ידוע שבחפירות הארכיאולוגיות שנערכו בוולוביליס, נחשפו ממצאים ארכיאולוגיים חשובים מעברה של העיר. בין הפריטים התגלו עדויות מוחשיות לקיומה של קהילה יהודית במקום. תשומת הלב מופנית בעיקר לשני הפריטים האותנטיים המיוחדים, האחד, מצבת קבורה של יהודיה מן המאה ה-3 לפנה״ס, ועליה כתוב: "מטרונא בת ר' יהודה נח", וכן מנורת שמן עשויה מברונזה ומעוצבת כמנורת שבעת הקנים. פריטים אלה מוצגים במוזיאון הארכיאולוגי המרוקני בעיר הבירה רבאט –  הסיבה שיכלה להביא את היהודים להתיישב בוולוביליס (Volubilis), היא מקומה של העיר באזור חקלאי פורה, המאופיין במספר מישורים בהם זורמים נהרות המנקזים את המים מהרי "הריף" שבצפון ומהרי האטלאס, "התיכון" וייהגבוה". נהרות אלה מביאים עמם סחף רב אל המישורים, ובשל תנאי האקלים הממוזג, הפך האזור לאידיאלי לגידולים חקלאיים בהם התמחו היהודים. שרידיה של העיר וולוביליס הוכרו בשנת 1997, כאתר מורשת עולמית ע״י"אונסקו". "צדקה עשה הקב״ה עם ישראל שפיזרם בין חאומות״.להיות ישראל מפוזרים, ולא יתמו בכליה כוללת…ואם היו שמה היהודים כולם מקובצים, לא היה נשאר מהם עד אחד. אף שיכעס עליהם מלך אחד, יחמול עליהם מלך אהר" – אברבנאל יצחק, על התורה, דברים לב. משמע, ומבלי יודעין, טוב עשה סנחריב שהגלה את תושבי יהודה למקום אחר ולא קבצם עם אחיהם בבבל, שאז, במקרה של רדיפות, שארית ישראל הייתה נכחדת. את מה שהמקרא מציין על גולי יהודה בבבל: "וכל ישראל התיחשו והנם כתובים על ספר מלכי ישראל ויהודה, הגלו לבבל במעלם", אלה היו כנראה שרידים שהתיישבו בממלכת יהודה, ואינם נזכרים עם רשימת השבים ארצה ביימי עזרא.

אף רמב״ן על התורה, בפרשנותו למילה "אפאיהם" (אַף, אֵי, הֶם?), אומר: "שיאמרו עליהם גם אי הם?.״והנה ירמוז לגלות עשרת השבטים שגלו לנהר גוזן״.גלותנו בין העמים, אנחנו, יהודה ובנימין, שאין לנו זכר בעמים, ולא נחשב לעם ואומה כלל, והנה יאמר הכתוב כי במידת הדין, להיותנו כאן בגלות לעולם" כלומר, גלות יהודה הייתה נפרדת משאר עשרת השבטים, והייתה קשה עליהם, מהיותם כלא נחשבים. ציון נוסף לשתי גלויות נפרדות והציפיה לגאולתן מובא במדרש הבא: ".״שהוא משעבדנו בשבעים אֻמות…אחד מכּם גולה לברברריה, ואחד מכם גולה לִסְמַטְּרִיָה", גולת ברבריה כידוע היא גולת מרוקו, שלפי הנחתנו, אליה הוגלו יושבי ערי יהודה.

מכאן נתרכז בחמש נקודות הציון הגיאוגרפיים עליהן מבוסס מחקרנו, שאליבא דמר זוטרא וחבריו, ציינו כמקומות אליהם הוגלו תושבי ערי יהודה בידי סנחריב, כפי מאמר חז״ל הנ״ל. 1. אפריקי, 2. הרי סלוג 3. שוש 4. עלמין 5. שׁוֹשׁ תְּרִי

אמנון אלקבץ המקור הקדום לראשית התיישבות היהודים במרוקו?

אמנון אלקבץברית מספר 34

המקור הקדום לראשית התיישבות היהודים במרוקו?

 אפריקי: על השאלה "להיכא אגלי ליהו"? (להיכן הגלה סנחריב את תושבי ערי יהודה שכבש?). כעולה מדברי האמורא, ההגליה הזו אכן הייתה לאפריקה, כפי שאמר מר זוטרא, "לאפריקי", היינו ליבשת אפריקה, זו הפרובינציה הרומית שקמה על חורבותיה של קרתגו. צפונה של יבשת זו, מצוי לחופו של הים התיכון, ובאותם קווי רוחב של ארץ-ישראל. אקלימה של צפון אפריקה, דומה מאוד לאקלימה של ארץ-ישראל. אם נקבל את דבריו של מר זוטרא, הרי שסנחריב, אחר כיבושיו, הגלה חלק מיושבי הארץ, בעיקר את שבויי 46 ערי- המבצר מיהודה, אל אפריקה. תחילה הובאו כשבויים אל קרתגו, חלקם הושבו בלוב ובתוניסיה, וחלקם באלגייריה ובצפון מרוקו. כעבור זמן, העמיקו את חדירתם אל לב מרוקו ודרומה. ראו גם דברי המדרש ב״ויקרא רבא": "אל ארץ כארצכם – זו אפריקי", לפי זה, ניתן לפרש ששאלת הגמרא אינה מתכוונת אל הגליית עשרת השבטים, שאז סנחריב היה מנסה לשכנע את תושבי ערי יהודה שכבש, ואומר להם שהם הולכים להצטרף אל אחיהם היושבים בערים השונות והידועות אליהם הוגלו בבבל, אלא שהפעם הוא מצביע על מקום הגלייה אחר, על אפריקה, מקום מיוחד עבור גולי יהודה, שכן, היו אלה הגולים הראשונים שהוגלו ע״י סנחריב. אמנם אשור לא הגיעה בכיבושיה עד צפון אפריקה, אולם ידוע כי התקיימו יחסי מסחר בין הפיניקים שישבו בצור וצידון לבין צפון אפריקה. אשור ששלטה על פיניקיה, השתמשה בסוחריה לא רק למסחר, אלא גם להובלת שבויים ועבדים אל מחוזות שונים כמו דרום ספרד, דרום צרפת אנגליה וצפון אפריקה.

ע"פ התלמוד הבבלי, אפריקי, היא יבשת אפריקה שכבר אז נודעה בשם זה. ואילו אפריקה, ע"פ איכה רבא, היא צפון אפריקה6. גם ע"פ הערוך-השלם, "אפריקי, היא צפון אפריקה של ימינו". ("צפון אפריקה" כידוע, הוא אזור גיאוגרפי השוכן בחלקה העליון של יבשת אפריקה, מרביתו, לאורך חופי-הים התיכון).

בתלמוד הירושלמי, אומר ר' שמואל: "שלוש פרסטיניות שלח יהושע לארץ ישראל, עד שלא יכנסו לארץ, מי שהוא רוצה להפנות יפנה! להשלים ישלים! לעשות מלחמה יעשה! (היו אלה הצהרות-מודיעין לפני הכיבוש, להזהיר את יושבי הארץ מפני התנגדות לכיבוש בידי ישראל. מי שרוצה להתפנות מהארץ מרצונו, שיעזוב מיד. מי שמשלים עם כיבוש הארץ בידי ישראל, מוזמן להשאר. מי שרוצה להלחם בכובש הישראלי, שילחם). גרגשי פינה והאמין להקב״ה, לפיכך ניתנה לו ארץ יפה מארצו, והלך לו לאפריקי, הדא הוא דכתיב, עד בואי ולקחתי אתכם אל ארץ כארצכם, זו אפריקי, איזו היא אפריקי, זו צפון אפריקה.". מכאן שדברי מר זוטרא על ההגליה של חלק מתושבי יהודה אכן הייתה, לפחות בחלקה, לצפון אפריקה.

בפרשנותו של עדין שטייזלץ למילה "אפריקי", אומר: "אפריקה, כרגיל, הוא שמה של יבשת אפריקה, בפרט, בפרובינציה הרומית אפריקה, שקמה במקומה של קרתגו". קרתגו, כידוע, שוכנת לחוף הים התיכון, מה שידוע כצפון אפריקה, וע״פ מיקומה הגיאוגרפי, היא נמצאת באותם קווי רוחב כארץ-ישראל. גם אקלימה וגידוליה החקלאיים דומים לאלה של ארץ-ישראל.

  1. הרי סלוג ־ הרי השלג. פרשנותם של רש״י ושטיינזלץ כי כל הגולים שהוגלו ע״י סנחריב, הובאו אל חְלַח וחָבור, כפי שעשה שלמנאסר לפניו, בטעות יסודה. כן עולה על הדעת כי סנחריב העדיף להרחיק את הגולים החדשים מלהצטרף אל אחיהם שממזרח לארץ ישראל, אל הצד המערבי, הנגדי, הוא אפריקה, לכן דבריו של מר זוטרא קבילים מאד. חלח וחבור נמצאים במסופוטמיה, קשה להצביע על הרי שלגים בסביבתם (הקווקז? ההימאליה? הרי אררט?), אולם, כאשר ר' חנינא אומר שההגליה הייתה להרי סלוג שבאפריקה, תוך ציון אתר מזהה נוסף כמו שוש (סוס), סביר שהוא הצביע על הרי האטלאס הגבוהים שבמרכז דרום מרוקו המכוסים שלגי-עד. פסגתו של גיבל-טובקאל, הגבוה מבין שרשרת הרים אלה מגיעה ל-4167 מ' מעל פני הים, ומדרונותיו הדרומיים הפונים לכיוון הסהרה, הוא "עמק הסוס". דרך המילה סלוג (שלג), אנו יכולים לפתור את אחת התופעות המעניינות שנפוצו בקרב חלק מיהודי דרום מרוקו. כידוע, הניקוד בעברית והטעמים שעל האותיות, הם רבי-משמעות, ויכולים להטות מילה למשמעויות שונות. כמו-כן, הדגש בתוך האות, משנה גם את הגייתה. יהודי מרוקו הבחינו יפה בין האותיות הדגושות לרפויות, והקפידו על הגייתן. בדוגמה שלפנינו, האות ג_שבמילה הלוג, שאינה דגושה, נהגתה בפיהם כעין "ר" גרונית מתגלגלת הקרובה לאות R בצרפתית הפאריסאית. אם כן, היתכן כי המילה סלוג, נשמעה בפיהם כ- סלוח? אולי מזה גם יוצא כי התושבים הברברים של אזורי הרי האטלאס וסביביו, מכונים בפי המרוקאים "סלוח" או"שלוח", יושבי אזור השלגים?

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 71 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר

יוני 2017
א ב ג ד ה ו ש
« מאי    
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
252627282930