יהודי מרוקו -תקופת מוחמד ה-5


רוברט אסרף – יהודי מרוקו תקופת המלך מוחמד ה־5

 

מבוא מאת מיכאל אביטבול%d7%99%d7%94%d7%95%d7%93%d7%99-%d7%9e%d7%a8%d7%95%d7%a7%d7%95-%d7%aa%d7%a7%d7%95%d7%a4%d7%aa-%d7%94%d7%9e%d7%9c%d7%9a-%d7%9e%d7%95%d7%97%d7%9e%d7%93-%d7%94-5

הספר שלפנינו קצתו הרצאת־דברים היסטורית וקצתו עדות אישית. המחבר, רובר אסרף, חוזר ומעלה כאן – לאחר סקירה רחבה של קורות אלפיים שנותיה של יהדות מארוקו ויחסיה עם השושלת העלאווית – את האפוס של שליט ערבי גדול בן המאה הזאת, הוא מוחמד החמישי מלך מארוקו, שאצל היהודים יוצאי הארץ הזאת הוא מושא של פולחן ממש, שלא נפגם לא עקב התלאות הלא־נמנעות שנתלוו לתהליך הדה־קולוניזציה גם לא יציאתם של בלל יהודי מארוקו כמעט מן הארץ ופיזורם בארבע כנפות תבל, כראז סוף שנות ה־40.

כפי שמזכיר לנו המחבר, תחילתו של ״סיפור־אהבה״ זה בנסיבות דרמטיות: התבססותו של משטר וישי וכוונתו המוצהרת לפעיל במארוקו, כמו באלג׳יריה ובתוניסיה, את כלל החוקים נגד היהודים, שגובשו באין אונס ובאין מפריע על־ידי ממשלתו של ־מרשל פטן והקומיסריון הכללי שלו לשאלות יהודיות, גוף נודע לשמצה כשלעצמו. באורח ממשי יותר היו הדברים אמורים בהפעלת חוקת־היהודים, לגרסותיה השונות, במארוקו, במגמה להרחיק את היהודים מכל לשכות־המסחר וכן לגרשם מתחומים שונים של פעילות מקצועית כגון עתונות, ביטוח, קולנוע, הסחר הגדול בדגנים ובבהמות, וסיוגם, בהתאם לנומרוס קלאוזוס מחמיר מאוד, בתחומי המקצועות החופשיים למיניהם.

הסולטן, שסעיפי חוזה־הפרוטקטורט, שעליו התבסס שלטון החסות הצרפתי במארוקו, לא הניחו לו אלא חופש־תמרון רופף מאוד, אמור היה לתת את חתימתו לחוקי־הגזע שעתיד היה הנציב־הכללי נוגס להציג לפניו. הוא עשה זאת מאונס, כמו בשנת 1930, כאשר באורח ציני אילץ אותו הנציב לוסיין סן להוציא את ה״דאהר״(צו) הברברי, שמשמעותו היתה חמורה עוד יותר הואיל והעמיד בסימן שאלה אפילו את שייכותם של הברברים לאיסלאם. יהודי מארוקו לא היו זקוקים להסברים מרובים כדי להבין באיזה תנאים נאלץ מוחמד בן יוסף לכוף ראשו לציוויי הנציב. ראשי העדה, שידעו אל־נכון את האיש ואת חיבתו אליהם, באו לא פעם, במרוצת השנים 1941 ו־1942 – לפרקים בנסיבות חשאיות ביותר – כפי שאנו למדים מן התיאור המפורט של פגישות אלו, שרובר אסרף שחזרו בדקדקנות, לבקר אצלו. השליט הביע לפניהם בכל הזדמנות את אהדתו, אף אמר להם שבעיניו הם אזרחים מארוקאים לא פחות מן המוסלמים, וכי מנוי וגמור עימו לעשות ככל שיהיה לאל־ידו למניעת ההתנכלויות להם ולנכסיהם.

כעבור חודשים אחדים, לעת חג־הכס של יום ה־18 בנובמבר 1943, זיכה הסולטן את נכבדי היהודים שבאו להביא לפניו את איחוליהם בקבלת־פנים חמה ביותר:

״כמוכם כמוסלמים״, אמר להם הסולטן, ״הרי אתם נתיני, וכמוהם הריני מגן עליכם ואוהבכם… המוסלמים העם, ותמיד היו, אחיכם וידידיכם. שאלו את זקניכם ותלמדו לדעת שקודמי המפואר, מולאי חסן, היה ידיד־אמת ליהודים וכי לא אחת גילה דאגה נאמנה לשלומם. אבותיכם הכירוהו בצביונו זה ואהבו אותו נאמנה. ויכול אני להבטיחכם שאני מצדי יש בדעתי לנהוג בכם ובאחיכם־לדת אותה מידה של התחשבות ולהעניק לכם אותה מידה של דאגה לשלומכם״.

היתה זו הצהרת ידידות שלא תצויר מפורשת יותר ממנה, והיא חדרה אל לב אורחיו היהודים ופשטה, מפה לפה, בכל הגיטאות ובכל הבתים היהודיים בשטח־החסות של מארוקו. מוחמד החמישי, ידיד היהודים ומציל הקהילה היהודית, עתיד היה להיעשות אישיות אגדית במסורות העממיות של יהודי מארוקו, מלך צדיק וטוב, יושב על כיסא רם ונישא לא פחות מאלכסנדר הגדול, כורש ועוד כמה שליטי עולם יוצאי־דופן, שיצאו להם מוניטין ביחסם החיובי לנתיניהם היהודים.

בסופו של חשבון מעולם לא הזימו העובדות את דאגתו של מוחמד החמישי לשלומם של יהודי ממלכתו, אפילו ברגעים הקשים ביותר של המאבק לעצמאות, ועוד יותר מכך כאשר נטל לידיו את רסן השלטון במלואו, מאמצע שנות ה־50 ועד למותו ב־1961.

יהדות מארוקו שרויה היתה אז בעיצומה של תמורה, ונקרעת היתה בין שתי מגמות: האחת החותרת לעזיבת הארץ ולהפסקתה של היסטוריה בת אלפיים שנה, והשנייה המטיפה דווקא להשתלבות במארוקו העצמאית ולהשתתפותם הפעילה של תושביה היהודים במאמץ השיקום הלאומי, שכם אחד עם בני־ארצם המוסלמים.

ר1בר אסרף, שנולד ברבאט ב־1936 במשפחה שעמוקים שורשיה במקום הזה, הוא אחד הנציבים הנודעים ביותר של המגמה הזאת האחרונה. לאחר שסיים את לימודיו התיכוניים ערב עצמאותה של מארוקו, הלך בעקבות רוב הצעירים היהודים בני דורו והחליט, בצורה הטבעית ביותר שבעולם, להמשיך בלימודים אוניברסיטאיים בפאריז, ודווקא במדעי־המדינה. אך בניגוד לרובם של אלה בחר, לאחר שלמד משפטים ומדעי־המדינה, לשוב למארוקו מקום שם עתיד היה להיכנס, באוקטובר 1959, לכהונתו המדינית הראשונה כנספח ללשכתו של שר־הפנים, ולסייע שם, ב־ 1960, בהכנת הבחירות הראשונות לעיריות ולמועצות המקומיות, במסגרת זכות־הבחירה הנתונה לכל.

בשעת חילופי הרשויות במאי 1960 נמצא רובר אסרף נספח ללשכתו של שר־החקלאות, חסן זמורי, מי שהיה קודס־לכן ה״פטרון שלו במשרד־הפנים. מחוץ ליורש־העצר, מולאי חסן, סגן ראש־הממשלה, שלמעשה היה האיש החזק בממשלה הזאת שבראשה עמד המלך מוחמר החמישי עצמו, הכיר שם אסרף גם את אחמד רדא גדירה, שעד מהרה עתיד היה להכלילו בסגל שלו בלשכת המלכות. שם הטיל עליו בחודשים הבאים שליחויות מדיניות שונות, בפרט בעת חידוש הופעתו של השבועון Les Phares (מגדלורים). בשבועון הזה נשאר אסרף אחד העורכים העיקריים, שלא לומר האחראי הראשי.

בסמיכותם של רבי המלוכה עקב רובר אסרף מקרוב ממש אחר ההתארגנות המחודשת של יהדות מארוקו, כשם שבמסגרת אחרת לגמרי עקב אחר הלבטים שהוליכו, בעקבות מאורעות דרמטיים, להסדר היציאה העקיפה לישראל ולארצות אחרות. אף שנזהר מלהתערב בגלוי בשיחות שניהלה ממשלת מארוקו עם גופים יהודיים מסוימים, הרי למעשה לא נעלם דבר מעינו הפקוחה.

באותה שעה עצמה גבר תהליך השתלבותם של היהודים בחיי הארץ. הנה כי כן הובטח ייצוגם של היהודים במנגנונים העיקריים של המדינה, במשרדי־ממשלה שונים, כמו גם בפרלמנט שבו היו צירים יהודים שותפים מן המניין. נתמנו שופטים יהודים, והרשויות החדשות שבארץ פותחות את שעריהן לרווחה לפקידים וטכנאים יהודים. נפלו אפוא כל המחיצות, בין רשמיות ובין שאינן כן, שבימי שלטון החסות מנעו את גישתם של היהודים למגזר פעילות זה או אחר.

רובו אסרף יהודי מרוקו תקופת המלך מוחמד ה־5

״כמוכם כמוסלמים״, היה מוחמד החמישי מלך מרוקו, אביו של המלך הנוכחי, חסן השני, חוזר ואומר ליהודי ארצו, ״וכמו להם כך לכם הריני מגן ומושיע פטרון ואוהב״. דמותו של המלך הזה – שהוליך את עמו בדרך-נפתולים רבת מעלות ומורדות ממשטר החסות הצרפתי אל העצמאות, תוך שהוא  שומר על יחסי קירבה ושיתוף עם מעצמת-החסות לשעבר – עולה מדפי הספר הזה בעיקר כמי שרקם ״סיפור אהבה״ עם יהודי מרוקו, סיפור שתחילתו בימי האופל של משטר־וישי בצרפת. בימים ההם עמד המלך בפרץ ומנע ממושכי-החוטים הצרפתים להנהיג בממלכתו את חוקי הגזע האנטי-יהודיים, שהיו מכוונים לנישול וגיטואיזציה של יהדות מרוקו כולה. כך אירע שאותו ״שליט ערבי גדול״, הפך להיות כמעט ״מושא של פולחן״ ליהודים יוצאי מרוקו באשר הם שם.

המחבר, רובר אסיף, איש רב-פעלים ורב-צדדים כשלעצמו, הוא בן למשפחה יהודית-מרוקאית ותיקה ומושרשת. כמי שמעורה היטב בממסד של ממלכת מרוקו ובחייה החברתיים, התרבותיים והכלכליים, מילא שורה של תפקידים בכירים מאז 1959 ועד היום, אף היטיב לסייע ביצירת אווירה של פיוס והבנה בין מדינת ישראל למרוקו ובין יוצאי-מרוקו היהודים ל״ארץ האם״ שלהם. ב־1976 נמנה עם קבוצה של אנשי-רוח יהודים ממוצא מרוקאי שהקימו את אגודת ״זהות ודו-שיח״ החותרת ״לתרום לכינון שלום יהודי-ערבי כולל״, וב־1986 היה ממקימי האיגוד העולמי של יהודי מרוקו.

יהודי מרוקו -תקופת מוחמד ה-5

 %d7%99%d7%94%d7%95%d7%93%d7%99-%d7%9e%d7%a8%d7%95%d7%a7%d7%95-%d7%aa%d7%a7%d7%95%d7%a4%d7%aa-%d7%94%d7%9e%d7%9c%d7%9a-%d7%9e%d7%95%d7%97%d7%9e%d7%93-%d7%94-5

אכן, השנים הראשונות שלאחר העצמאות עמדו בסימן התרחבותם של כל המוסדות היהודיים – בין חינוכיים בין חברתיים ובין מקצועיים. ב־1958 היו 95% מילדי היהודים כלולים ברשתות החינוך, רובם בבתי־ספר של חברת ״כל ישראל חברים״ (כי״ח), 90% קיבלו טיפול רפואי סדיר באמצעות אוז״ע־מארוקו, ואילו אור״ט סיפק הכשרה מקצועית איכותית לכל נער יהודי שרצה בכך, בו בזמן ששום מוסד מארוקאי לא יכול היה להבטיח הכשרה דומה לצעירי המוסלמים.

אולם מצב־הדברים הזה סופו שהעלה את חמתם של אי־אלה חוגים מוסלמיים מן האופוזיציה כמו גם של עתוני המפלגה הלאומנית אסתקלאל, שהחל ב־1958 החלו לתבוע את הלאמת המוסדות הסוציאליים היהודיים, או לפחות את המארוקניזציה של אותם מוסדות ופתיחתם בפני המוסלמים.

הנה כך הולאמו באוקטובר 1960 שליש ממוסדות כי״ח, ואילו שני השלישים הנותרים נשארו בפיקוחה של משלחת כי״ח בקאזאבלנקה, שמאותה שעה היא קרויה אתיחאד ומאז והלאה חייבים אזרחים מארוקאים בלבד לנהל את פעילותה. בתי־הספר של כי״ח, שלשוןן הלימוד בהם היתה, בעיקרו של דבר, צרפתית, נאלצו גם להקדיש יותר מקום להקניית הלשון הערבית. דבר זה כשלעצמו אין בו כל פסול, כמובן, אלא שרבים מיהודי מארוקו ראו, בד בבד עם כניסתה של מארוקו לליגה הערבית והפסקת קשרי־הדואר בין מארוקו לישראל, במדיניות זו של סיערוב בחוזק־יד אות המבשר תקופה חדשה ומדיניות חדשה כלפי יהודי הארץ. ביקורו של הקולונל נאצר בקאזאבלנקה בינואר 1961, וטביעתה של הספינה אגוז ובה 44 יהודים מארוקאים (בהם 24 ילדים) שהפליגו במחתרת לישראל, בדרך גיברלטר, אך הדגישו אצל היהודים את הרושם השלילי הזה. בחודש שלאחר־כך, ביתר דיוק ב־28 בפברואר 1961, הודיע הנסיך מאולי חסן על פטירתו של מוחמר החמישי, ומיד עלה לכס־המלוכה וירש את מקומו.

באורח נוגע ללב מתאר רובר אסרף, בדפים האחרונים של ספרו, איך הגיבו יהודי מארוקו על הידיעה המצערת הזאת: בכאב בלי מצרים המהול בגודש של חרדה. אלא שעד מהרה פגה אותה חרדה, משהתברר להם כי המלך החדש, חסן השני, ממשיך במפעלו של אביו, ולא במובן אחד בלבד. בקשר לזה אוהבים יהודי מארוקו לספר שקודם מותו ציווה מוחמד החמישי כביכול לבנו לשמור על שלומם של נתיניו היהודים…

רובר אסרף, שקרוב היה יותר ויותר לגדירה, מילא, מ־1961 והלאה, בתורת ראש־הלשכה של שר־הפנים וממונה מטעם לשכת המלכות, את המשימה הכבדה של אירגון משאל־העם על התחוקה ב־1962, שלאחריו באו הבחירות הראשונות בימי מלכותו של חסן השני, שהביאו לכינון פרלמנט חדש של שני בתים, וכעבור זמן מה לארגון ״הקידום הלאומי״ כפי שהצטייר בחזונו של חסן השני.

בסוף 1974 בעת המלחמה בין מארוקו ואלג׳יריה על הסהרה לקח אותו גרירה למשרד החוץ כסגן מנהל לשכתו, הממונה על תיק הגבולות בפני הארגון לאחדות אפריקה והקהילה האירופית. משעזב את הדרגים הגבוהים של המנהל הציבורי עקב התפטרות ידידו גדירה, באוגוסט 1964, נעשה יועץ משפטי לנשיא בית־היועצים (הסנאט) עד לפיזור הפרלמנט על־ידי המלך באוקטובר 1966.

בתוך פרק־זמן זה גברה יציאתם של יהודי מארוקו ולבשה ממדים שלא נודעו כמותם מעולם לשעבר: מ־ 1961 עד 1964 עזבו את מארוקו קרוב ל־80,000 יהודים – כלומר 50% מכלל היהודים שנותרו עד אז במארוקו. התהליך לבש ממדים נרחבים עוד יותר ממחרת מלחמת ששת הימים, ששימשה עילה למסע־הסתה חריף נגד היהודים בעתוני הארץ. בין 1967 ל־ 1971 פחת אפוא יישובה היהודי של מארוקו מ־60,000 ל־35,000 נפש. גם בשנים שלאחר כך הוסיף מספרם לרדת.

בשים לב ליחסם החיובי במהותו של שליטי מארוקו כלפי הקיבוץ היהודי – ואם נדחה את ההסברים הפשטניים וחסרי־השחר של ״קנוניה ציונית״ – עדיין מתקשים אנו לדעת מפני מה כה זריזים היו יהודי מארוקו לעזוב ארץ שאליה נשארו קשורים קשר אמיץ כל־כך. בנידון זה עלינו להבחין בין סיבות נקודתיות או מקריות, השפעתו של מאורע זה או אחר דווקא, לבין שיקולים אישיים שהיו רעיוניים, דתיים, או אף אישיים בטיבם. מצד שני, יש להביא בחשבון גורמים היסטוריים ארוכי טווח שמקורותיהם בתמורות הקיצוניות, במישור החברתי, התרבותי והרוחני, שעיצבו את דמותה של יהדות המגרב זה למעלה ממאה שנה. מחוץ לזעזועים שחוללה הנוכחות הקולוניאלית, עלינו למנות בכלל הגורמים האלה את הופעתן של נקודות־התייחסות חדשות ודפוסים חדשים של הזדהות תרבותית, לאומית ודתית, את חיזוק הקשרים עם קיבוצים יהודיים ברחבי העולם, את הקליטה המהירה של רעיונות, אופנות, חדשות ו… פחדים שצפו ועלו מפינותיו הנידחות ביותר של העולם היהודי. ולבסוף עלינו לציין, במארוקו עצמה, שברונם של איזונים סוציו כלכליים שבעבר הבטיחו מידה ידועה של חפיפה ביחסים בין יהודים למוסלמים.

יהודי מרוקו -תקופת מוחמד ה-5

יהודי מרוקו בתקופת מוחמד ה-5

לכל הגורמים האלה יש להוסיף, כמובן, את הקמתה של מדינת־ישראל. קיומה של מדינה יהודית בלב העולם הערבי־המוסלמי בהכרח הסעיר את הכל, ציונים כאנטי־ציונים דתיים כאפיקורסים, לאומנים מארוקאים כקומוניסטים.

הנה כי כן מעט מעט התגבשה אצל יהודי מארוקו תפיסה חדשה של העולם – שנצטרפו בה יסודות שונים ומשונים – בה בשעה שהארץ נכנסה לשלב חדש בתולדותיה. בהשפעתה של ראיית־עולם זו – ולא בהשפעת נסיתם מן העבר – עתידים היו לכלכל את צעדיהם מעתה והלאה. כאן נעוץ ההסבר להרבה והרבה צדדים תמוהים בעברם הקרוב, ולא הפחות שבהם הוא הקלות שבה עמסו את צקלונם על שכם לאחר שמשך למעלה מאלפיים שנה הוכיחו סבלנות ואורך רוח אין קץ…

פרדוקס מוזר הוא שדווקא בשעה שהצטמצם הקיבוץ היהודי במארוקו כדי ביטוי פשוט ביותר עתידה היתה הממלכה לבחור במילוי תפקיד ממדרגה ראשונה על לוח־השחמט של המזרח התיכון. אכן, הן לרגל צעדי ההכנה שקדמו לביקורו של סאדאת בישראל ב־1977 והן בעת פתיחתן של השיחות הרשמיות הראשונות בין ישראלים לפלשתינאים, תרמו הממלכה השריפית והמלך תרומה בולטת ביותר ליצירת אווירה של שלום בין יהודים למוסלמים בדרומו של הים התיכון. ראשית התפרצותה של מארוקו לזירת המזרח התיכון חלה סמוך לאחר מלחמת יום־הכיפורים – 1973 – וליתר דיוק למחרת ועידת־הפסגה הערבית ברבאט שבה הוכרז כי אש״ף הוא הנציג היחיד של העם הפלשתינאי. לאחר מכן באה פרשת סהרה (1975), שבעקבותיה נעשו יהודי מארוקו לוחמים פעילים לעניינה של מארוקו אצל הקהילה היהודית אדירת־הכוח של ארצות־הברית. בעניין רב גילו שלטונות מארוקו ארגונים עולמיים שונים שהוקמו על־ידי יהודים יוצאי הממלכה השריפית, שלעתים קרובות נעשו אנשי־קשר ליד שדולות חשובות בארצות־הברית כמו גם באירופה. הארגון החדש שנתקרא ״זהות ודו שיח״, שהוקם ב־1976 בפאריז על־ידי קבוצת אנשי־רוח יהודים מיוצאי מארוקו, חבר מטבע הדברים לתנועה הלאומית המארוקאית בפיתוחה של פעילות יהודית־ערבית ספונטנית.

מאז 1966 עבר רובר אסרף למגזר הפרטי ויחד עם הנסיך מאולי עלי ועם דוד עמאר פעל בחברות שונות, שב־1980 התאגדו בקבוצת n.a.0. הוא היה מראשי המייסדים של תנועת ״זהות ודו שיח״, יחד עם אנדרה אזולאי, לצדם של רנה אוחנה, גבריאל־אקסל שושן, רנה קוריאת, יוסף אפללו ואנדרה אילה. תנועה זו, המבקשת ״לחרוג מגדר פעילות בעלת אופי חברתי ודתי בלבד״, העמידה לעצמה ייעוד מדיני: לתרום לכינונו של שלום יהודי־ערבי בכלל, ולסייע במיוחד לכינון קשרים חדשים בין מארוקו ליהודים ממוצא מארוקאי:

״הקשרים האלה״, כך אנו קוראים באחד המסמכים הרשמיים הראשונים של ״זהות ודו שיח״, ״חייבים להביא בחשבון את האפשרות, תוך כדי שמירתה והבלטתה של זהותנו היהודית והסולידריות הפעילה שלנו עם ישראל, לקיים יחסים ודו־שיח רצוף וחדור־אמונה עם מארוקו ועם המארוקאים המוסלמים״.

ב־8ד19 ארגן ״זהות ודו שיח״ סימפוזיון בינלאומי, שלראשונה השתתפו בו חוקרים ישראלים ומוסלמים, זה בצד זה, שבעקבותיו שאבו רובר אסרף וחבריו עידוד עד כדי כך שיכלו לתרום לניצני הנרמול ביחסים בין ישראל למארוקו, וזאת בהכשירם את הקרקע לבואם של אישים ישראלים ממוצא מארוקאי לרבאט. שעת־הכושר זומנה להם במאי 1984, כאשר ביוזמתם של דוד עמאר, רובר אסרף וסרז׳ בירדוגו, הוזמנו נבחרים ישראלים ממוצא מארוקאי להשתתף בוועידה של מועצת הקהילות היהודיות במארוקו, שנערכה ברוב פאר והדר בבירת הממלכה. בנאום הפתיחה שלו נתן דוד עמאר את הטון להמשך הדיונים: ״רוצים אנו להראות לעולם כולו״, אמר האיש, ״באיזו מידה זיקתנו ונאמנותנו למארוקו אמיתיות ואינן פוגמות במאומה בסולידריות שלנו עם יהודי העולם ובקשרינו עם אחינו מישראל״.

פרט המעיד כמאה עדים על הלך הרוח של ראשי הממלכה ביחס למפגן הזה, שמפתיע היה מכל הבחינות: יורש־העצר סידי מוחמד, ועימו שרי הממשלה השריפית כולם כאחד, ישבו ראש במושב־הנעילה. כעבור חודשים אחדים הוקם במונטריאול באוקטובר 1985 האיגוד העולמי של יהודי מארוקו, שרובר אסרף היה מארגנו ואחרי־כן שימש מזכירו הכללי. תנועה זו שימשה אחרי־כן זרז לקירוב־הלבבות בין מארוקו, הארגונים היהודיים העולמיים ומדינת־ישראל.

חנוכתה של כיכר על שם מוחמד החמישי בעיר־החוף הישראלית אשקלון, בספטמבר 1986, היתה מן היוזמות הראשונות של חברי האיגוד הישראלים. קדם לכך, בכמה שבועות, ביולי אותה שנה, המפגש המפורסם באיפראן בין חסן השני לשמעון פרס, שבהכנתו השתתפו רפי אדרי ורובר אסרף. יוזם הפגישה הזאת היה המלך חסן השני עצמו, ואילו המימוש הוטל על אחמד רדא גדירה. אותה פגישה, גם אם לא הניבה תוצאות מוחשיות ומיידיות, הרי בכל־זאת סילקה סופית את ״האופי השדי״ מן המפגשים בין מדינאים ערבים וישראלים.

כמי שממלא תפקיד ממדרגה ראשונה בחיי המשק המארוקאי כמנכ״ל של O.N.A וכמי שעוקב מקרוב מאוד אחר התפתחות היחסים בין ישראלים לערבים ובין ישראל למארוקו, סבור רובר אסרף כי חובתו הראשונה במעלה היא ״חובת זיכרון״ הן ביחס לקורות הקיבוץ היהודי שלו והן ביחס לקורותיה של מארוקו העלאווית. בהקשר כפול זה פנה ב־1993, בחברתו של סרז׳ בירדוגו, אל המלך חסן השני כדי שירשה להעביר לישראל את עצמותיהם של 22 טבועי הספינה אגוז שנקברו באל־חוציימה. פחות משנתיים לאחר־מכן הוא הצטרף למייסדיו של אגף המוקדש לזכרו של מוחמד החמישי בבית־הספר על שם הרמב״ם במונטריאול.

ב־1995 הקים את המרכז הבינלאומי לחקר יהודי מארוקו (C.R.J.M ), שמשרדיו שוכנים ברבאט, פאריז וירושלים. וב־1996 נתן את שמו לקתדרה לתולדות מארוקו ויהודי מארוקו באוניברסיטה העברית בירושלים, ובכך זיווג תחת חופה אחת את שני הנושאים אשר להם הקדיש עצמו בלהט רגש ובעוזז החלטה זה כארבעים שנה ואשר להם הקדיש את הספר המוגש לנו בזה.

לפנינו עבודת־מחקר המיוסדת על תיעוד מפורט ביותר, סינתיזה בהירה וצלולה, וערוכה על־פי מיטב כללי המקצוע. חיבורו של רובר אסרף הוא גם, ואולי בראש וראשונה, עדות של הכרת־טובה. הכרת־טובה לעם, לארץ ולמלך. בסיכומו של דבר, הכרת־טובה לאיזה עבר שעודו נחווה בהווה.

ינואר 1997 מישל אביטבול

השושלת העלאווית והיהודים-רובר אסרף

השושלת העלאווית והיהודיםיהודי מרוקו בתקופת מוחמד ה-5

תולדות השושלת העלאווית ראשיתן ב־1666 עם מלכותו של מולאי רשיד. אם נפסח על המקרה של סולטן עריץ במיוחד ואנטישמי במובהק, הוא מולאי ליזיד, טיפחה שושלת זו במשך הדורות – ועודה מטפחת – אינטימיות הדוקה, שלא לומר שותפות מסייעת, עם יהודי מארוקו, בתוקף האחריות שנושא בה כל שליט מן השושלת כמנהיג דתי וכאמיר אל־מואמינין (מצביא המאמינים). אם אמנם מרובות היו הנגישות, הרי רק לעתים רחוקות אשמו בהן הסולטנים: בדרך־כלל בוצעו על־ידי שלטונות מקומיים, שבטים פורקי־עול או המון־עם מתמרד, ובדרך־כלל בתקופה של חוסר־ודאות מדיני או שושלתי.

הרדיפות שמהן סבלו היהודים אינן פועל־יוצא של איזו גזירת־גורל כי אם פרי חולשותיו של השלטון המרכזי. יהודים ומוסלמים כאחד חלקו במרי־גורל של מצוקה והשפלות. אך הואיל והיהודים היו בגדר מיעוט דתי נוח־לפגיעה, זריזים היו יותר להציג את גורלם באור דרמטי. לפיכך הרי מאז אמצע המאה הי״ט ותחילת המאה ה־20 נוחים היו יחסית יותר לקלוט השפעות אירופיות, ובפרט להיענות לשליחות ה״ציוויליזטורית״ של צרפת. מארוקו העלאווית, שבראשית ימיה של השושלת היתה ארץ הטבועה בחותמם של ימי־הביניים, מכונסת היתה בתוך עצמה יותר משהיתה פתוחה לרעיונות ולשיטות הבאים מן המרחב שבחוץ. ראוי לציין שעם זאת לא ידעה לא משנה אנטישמית סדורה גם לא מדיניות מוצהרת של הפליה. מעשי־הטבח או הנגישות, הפזורים על־פני היסטוריה בת למעלה משלוש־מאות שנה, אפשר לתרצם בגורמים כלליים שלא השפיעו על היהודים לבדם.

שורה ראשונה של גורמים מעמידה אותנו על חולשתה המולדת של המדינה, במיוחד בתקופות של בין מלכויות, שכמעט ללא יוצא מן הכלל היו תקופות של מלחמת־אזרחים, ומהן אכן התייראו היהודים במיוחד. בזמנו לא היו לה למדינת מארוקו גבולות מוגדרים. לימים עתידה היתה מארוקו להיחלק לבלד מח׳זן ובלד סיבא. הראשונה, זו המסוערבת, מעלה מס ומספקת לסולטן את חייליו: היא תופסת שליש מן הארץ, ועיקרה הערים והמישורים. השנייה היא ברברית. אין לו לסולטן שליטה עליה והיא משתרעת על שני־שלישים משטח הארץ, בעיקר בהרים ובחבלי המדבר. היהודים, כמוהם כשאר התושבים, נאלצו לסבול בתקופות הללו התקפות ופשיטות של שבטים מתמרדים.

המח׳זן, כלומר הממשל, ארגון רופף ומצומצם מעיקרו שבקדקדו וזיר אחד וששה מזכירים, ובמישור המקומי הוא מקיף תריסר פאשות ועשרים קאידים. המח׳זן, שלעתים קרובות מושחת היה וכושל, סוחט היה את כל הכפופים למרותו, ובכללם היהודים. האוצר המלכותי, ששרוי היה בגירעון תמידי, תלוי היה בראש־ וראשונה בהכנסות מן המכס. ועם זאת שקדה המדינה ככל יכולתה להצר את צעדיו של סחר־החוץ, שנחשב גורם המשחית את האיסלאם!

הצבא של המאה ה־18, שהיה גולמני, ירוד בציודו וירוד באימונו, לא היה מסוגל להתגבר על פורקי־עול כשם לא היה מסוגל להדוף פלישות מבחוץ. קל־וחומר שלא היה בכוחו להגן על האוכלוסיה האזרחית.

נקל לשער איזה השפעות הרות־אסון היו למעמד־הדברים הזה על המשק. עד לתחילת המאה ה־20 נשארה מארוקו ארץ מפגרת, שקועה בנושנות, ללא כבישים, ללא נמל מודרני, ללא תעשייה. הדפוס הופיע בה לראשונה רק ב־1865 ! הקיטור נודע בגבולותיה רק סמוך לפני הקולוניזציה. שוד וגזל בדרכים החמירו את ריסוקו של המשק, שכל־כולו מכוון היה לסיפוק צריכתו שלו. חילופי־הסחורות הנדירים התקיימו בשווקים רבים־מספור ובכמה מרכזי־מסחר דוגמת מראקש או פאס. החקלאות הפרימיטיבית זכתה לפרקים באיזה עודף של תבואות שאפשר לייצאן. פגעי הטבע – שבמרכזם הבצורת, רוח־השרב והארבה – הפליאו את מכותיהם בארץ, וממילא הביאו לידי מרידות איכרים ומהומות־רעב שמהן סבלו האוכלוסים בכללותם, בלי הבדל דת. המלאכה היתה בעלת אופי מקומי בעיקרו, אף שמפותחת היתה ואמנותית עד מאוד. מתוך 4,000,000 תושבים בסך־הכול, בארץ הזאת המסוגרת בתוך עצמה, שמשקה מדולדל, ששלטונה עושקני או מצומצם, מנו היהודים על סף המאה ה־20 רק 100,000 נפש בלבד. כפופים חיו למעמד של ימים, כלומר ״בני־חסות״ של הסולטן.

יהודי מרוקו -תקופת מוחמד ה-5

חוקת הד׳ימייהודי מרוקו בתקופת מוחמד ה-5

בחוקה זו כונסו החוקים שבאו לקבוע את מעמדם של המיעוטים הדתיים המאמינים באל אחד, למעשה היהודים והנוצרים, בארצות האיסלאם. מקורה נעוץ בקוראן עצמו. המחשבה המדינית המוסלמית מבדילה בין המאמינים למי שמסרבים להכיר בנביא מוחמר כשליחו האחרון של אלוהים. הגם שבאיסלאם אין המלכות מקצה מקום לעוברי־גילולים, שאותם יש לאסלם או לשחוט בלי רחמים, הרי אנשי־הספר, בני ״עם־הכתב״, יהודים ונוצרים, המחזיקים בחלק מן האמת שנגלתה ממרום, רשאים לשמור ולקיים את דתם ובלבד שיכבדו אי־אלו חובות. לפי המסורת היה אבי החוקה הזאת הכליף עומר, יורשו של הנביא, ומכאן שמה השני, ״חוזה עומר״.

הדברים אמורים אפוא בחוזה המארגן את הזכויות והחובות של שני הצדדים, הסולטן מזה והד׳ימים מזה. בעיקרו של דבר הוא קובע כי על הסולטן להבטיח ליהודים – שהרי בהם הכתוב מדבר כאן – את ההגנה על חייהם ורכושם בתנאי שיכירו בעליונותו של האיסלאם וישלמו את מס־הכניעה, הקרוי ג׳זיה. חוקת הד׳ימי, שכונסה במאה הי״א על ידי איש־ההלכה אל־מווארדי, כוללת תריסר כללים אשר ששת הראשונים בהם הם הקשים ביותר, לפי שהעובר עליהם דינו מוות ורכושו יוחרם.

שורה ראשונה זו של חובות מכוונת להגן על הדת המוסלמית מפני עשיית־נפשות ומפני לעג וקלס. ואלה הם ששת האיסורים: אסור ללעוג לקוראן או לזייפו, לדבר בלשון גנאי או עלבון על הנביא או על האיסלאם, לקיים יחסי אישות עם מוסלמית, לנסות להעביר מוסלמי על דתו, לתת סיוע לשאינם־מוסלמים הנלחמים נגד המאמינים, ולשאת נשק.

עבירה על ששת הכללים האחרים חמורה פחות ביחס, ואינה גוררת אחריה אלא עונשים ותשלומי־פיצויים שונים. מטרת שורה שנייה זו של חובות היא לגונן על המאמינים מפני השפעות מזיקות ולתת בסיס חוקי לנחיתותם של הד׳ימים. מדובר אפוא בחובה לשלם את מס־הכניעה, ללבוש לבוש מיוחד, לבנות אתרי־פולחן או אתרי־מגורים שלא יעלו בגובהם על אלה של השכנים המוסלמים, לא לעבוד את הדת ולא לשתות משקה חריף בפומבי, לקבור את המתים בלי להשמיע קינות או תפילות, ולבסוף – לא להחזיק בבהמות־רכיבה אצילות דוגמת סוס ולא לרכוב עליהן.

מכלול זה של איסורים וחובות בא על גמולו באוטונומיה קהילתית שלמה בתחומי הדת והשיפוט. דומה כי היהודים לא הרבו כלל להתלונן על תחוקה זו, שאם גם משפילה היתה בלי ספק הרי גם הבטיחה להם חופש־דת והגנה על הנפש והרכוש. מאז חורבן הבית והגלות הפך הציות לרשויות החוקיות של ארצות־מושבם להיות להם כעין טבע שני. וכי אין התלמוד הופך ציות זה לחובה דתית כשהוא קובע כי ״דינא דמלכותא דינא״י

אם נבוא להוציא כיום משפט על מעמד הד׳ימי יהיה בזה משום אנכרוניזם היסטורי גמור. היה זה המעמד האפשרי היחיד בחברה מוסלמית של ימי־הביניים, שלא היה בה קיום למושג של אזרח, ממש כמו באירופה של אותה תקופה.

היהודים מצדם מצאו כי במעמד זה, שגונן עליהם מפני הארור שבפיתויים – ההתבוללות – תוך שהבטיח להם שילוב בכלכלה, התערות בחברה, ובמידת־מה סימביוזה תרבותית, יוצא הפסדם בשכרם. רק פעילות אחת נאסרה עליהם: הפוליטיקה. אך ככל הידוע לנו, דומה כי איסור זה לא ציער אותם יתר על המידה. סוף דבר, ההשפלות הכרוכות במעמד הזה – שבראש־וראשונה נועדו לארגן את ההפרדה בין שתי הדתות – נתנו אותותיהן בחומרה גוברת או פוחתת לפי חליפות העתים, אופיים של הסולטנים או הלכי־הרוח של המח׳זן. כדי שניטיב להבין את המצב הזה, ראוי לנו לבחון מקרוב יותר את תולדות היהודים תחת שלטון העלאווים לאחר שנסקור בקצרה מה שאירע תחת שלטונן של השושלות הקודמות.

יהודי מרוקו -תקופת מוחמד ה-5

לפני העלאוויםיהודי מרוקו בתקופת מוחמד ה-5

ראשית נוכחותם של היהודים במארוקו בתקופה הקדומה ביותר. ראשוני העברים הגיעו אל נמלי המגרב בעקבות הספנים הפניקים, הצידונים, בימי המלך שלמה. כתובות עבריות שנחשפו בהריסותיה! של סאלה ושל ווילוביליס מעידות על קיומן של קהילות יהודיות במאוריטניה הטינגיטנית, כפי שהיה החבל קרוי אז תחת שלטון רומא. המתיישבים העבריים הראשונים הללו דומה שאף הצליחו, אולי בניגוד למנהגם, לעשות נפשות לדתם בקרב שבטי הברברים.

במסורת שבעל־פה נשמר זכרן של ממלכות יהודיות עצמאיות קטנות בחבלי סוס ודרא, בדרום הארץ. כדי להילחם בעשיית הנפשות הזאת קמה הקיסרות הרומאית, משעה שהפכה את הנצרות לדת המדינה, להגביל את חופש־הפולחן של היהודים. הוונדלים, שהיו סובלנים יותר, הניחו לקהילות להתקיים, ואפילו לעשות חיל ולהעשיר.

ביזנץ, ששבה ונטלה את הלפיד מידי רומא במגרב, הענישה את היהודים על שתמכו בוונדלים. יוסטיניאנוס קיסר (565-533) פתח במלחמה בגיור על־ידי שסגר בתי־מדרשות ובתי־כנסיות. אבל בחשבון אחרון העלתה ביזנץ חרס בניסיונותיה של ביזנץ לנצר את הברברים ולשרש את ההשפעה היהודית. לעומת זה הצליחה לבודד את יהודי המגרב מאחיהם־לדת שבמזרח.

הפלישה הערבית עתידה היתה לשים קץ לבידוד הזה. ראשוני הפרשים שעלו מחצי־האי הערבי גילו את מארוקו ב־683 לספה״נ, וכעבור כעשרים שנה החל תהליך האיסלום. הכיבוש הערבי שם קץ להתגיירות בחוגי הברברים, אך אם לא ניתן אמון רב מדי בפרשת התנגדותה של מלכה יהודית כביכול, היא ה״כאהנה״, דומה כי בהתלהבות קיבלו היהודים את השליטים החדשים. מיד אימצו להם את לשונם של אלה, והערבית נעשתה לשון השיח עם גלויות היהודים שבמזרח.

השַריף אדרים הראשון (792-788), יוצא־חלציו הישיר של הנביא, השלים את מעשה האיסלום והאיחוד, וכך הקים את השושלת המוסלמית הראשונה במארוקו. הוא גם שביסס סופית את נחיתות מעמדו של הד׳ימי, בחוקה שעתידה היתה לקבוע למשך מאות־בשנים את מעמדם החברתי של היהודים בארץ השריפים.

היהודים נענו בהתלהבות לקריאת יורשו, אדריס השני, לתרום להקמתה ולפריחתה של הבירה החדשה לממלכה, היא פאס. תחת שלטון השליטים האחרונים לבית אדריס עתידה היתה העיר להיעשות מרכז ראשון במעלה של תרבות יהודית, עד כדי כך שנטלה את הבכורה מגולת בבל וישיבותיה הגדולות.

בעיר פאס, הנתונה להשפעה ערבית חזקה, הונחו היסודות לדקדוק העברי ולשירה העברית של ימי־הביניים. כדברי חיים זעפרני, בחיבורו ״יהודי אנדלוסיה והמגרב״:

הרי רבי יצחק אלפסי(1103-1013), החכם והפוסק הנודע … לא עקר לספרד אלא בזיקנתו, לאחר שימים רבים הרביץ תורה במארוקו וכתב שם את חיבורו הענקי, תלמוד קטן, ואת רוב־רובן של התשובות שחיבר.

חיבור זה עתיד היה לשמש מורה־דרך לדורות יבואו, והוא אחד משלושת עמודי־התווך של ההלכה, כדברי יוסף קארו, בעל שולחן ערוך, לא פחות מחיבורו אדיר־החשיבות של הרמב״ם שהתגורר בפאם ב־1160, משנה תורה. כאשר אילצו האלמווחידים בקשיחותם רבנים נשואי־פנים לעקור לספרד כבר היתה פאס קרובה לקפח את בכורתה לטובת אנדלוסיה. אך לא היה כאן משום נתק גמור שכן אותן שושלות מארוקאיות הן שמלכו משני עבריו של מיצר גיברלטר.

כאשר תפסו האלמווחידים (1269-1147) את מקום האלמוראבטון הנחיתה אותה שושלת קנאית ואדוקה את המכה האנושה ביותר על היהודים בארצות האיסלאם. מיד לאחר שביססו את שלטונם פתחו במעשה־רב של המרת־דת כפויה, רדפו את היהודים משני עבריו של מיצר־גיברלטר, ולא הניחו להם ברירה אלא בין החרב והאיסלאם. מאותה שעה והלאה אין אנו מוצאים עוד יהודים אלא בשטחי הברברים, ומאז פסקו מללמוד את הערבית הספרותית ולהשתמש בה כלשון־תרבות.

בימי השושלת המֶרִינִית החלימו הקהילות אט־אט מפצעיהן, אך מעולם לא שבו החיים היהודיים לפרוח כמו בתור־הזהב של המאות העשירית והאחת־עשרה בפאס. לאמיתו של דבר, נחתם שוב פרק־הביניים המאושר הזה, לפחות לשעה, לאחר שב־1420 נרצח הסולטן המריני אבו סעיד השלישי על־ידי בניו שלו. מן הרצח יצאו נשכרים שרי הארמון, בני־וטאס, שהעלו לכס־המלכות עולל בן שנה, עבד אל־חק, בנו של השליט המנוח. כך חמסו להם את השלטון, והסוו את המעשה במשטר של עוצרות.

ההתנגדות לשליטים החדשים שכבשו להם את השררה התבטאה בעקיפין בפעולות נגד היהודים. משנתגלתה גופתו של אדריס השני, מייסדה של פאס, שנשתמרה בדרך־נס, פרצה התלהבות דתית שהיהודים שילמו את מחירה, שכן מציאותם של בתים יהודיים ליד הקבר נתפרשה כחילול־קודש.

מהומות אלו הביאו לעולם את ה״מלאח״ הראשון בקורות מארוקו: העוצר, שביקש להפריד בין שתי הדתות ובתוך כך גם לערוב לבטחונם של היהודים, החליט ב־1438 לבנות סמוך להיכלו בפאס־אל־ג׳דיד (פאס החדשה) רובע נפרד ליהודים. לא ארכו הימים והוכח כי המוסד החדש לא הניב את התועלת המצופה. ב־1465, לאחר שנרצחו הסולטן עבד אל־חק והווזיר־הגדול שלו, היהודי אהרן בטאש, שמינויו היה בבחינת פגיעה מנקרת־עיניים .בחוקים שאסרו על הד׳ימים לכהן במשרה ציבורית, נעשה טבח כללי ביישוב היהודי שבמלאח של פאס. הטרגדיה של פאם חזרה ונשנתה בערים אחרות, ובכך נפתח אחד הדפים הקודרים ביותר בתולדותיהן של קהילות היהודים.

יהודי מרוקו -תקופת מוחמד ה-5

 

לאחר אי־אלו תהפוכות חזר הווטאסי מוחמד אל־שייך (1472- 1505) ונטל את רסן השלטון לידו, וזאת הפעם הקים שושלת של ממש, יהודי מרוקו בתקופת מוחמד ה-5ולאורך־ימים־ושנים, הגם שלא כל הארץ כולה קיבלה עליה את עולה. בימי מלכותו נפל דבר בעל משמעות כבירה בתולדות היהודים: גירושם מספרד ב־1492. מוחמד אל־שייך פתח את דלתות ממלכתו לרווחה למגורשים, אלה הגולים החדשים. הללו התרכזו תחילה בפאס אך עד־מהרה התפשטו בכל הערים הגדולות, ובכל מקום נטלו לידיהם את הנהגתן הרוחנית והגשמית של קהילות היהודים, שאכן זכו אז לתחייה של ממש. עם זאת, מוגבלת היתה משמעותו של חידוש־עלומים זה שהרי התרחש בכלי סגור. הפורענות של 1492 בודדה לאורך־ימים את מארוקו, כמו גם את יהודיה. או־אז נפתחה תקופה ארוכה של שקיעה, שהרחיקה את יהודי מארוקו מזרמי המחשבה הכלליים שהפרו את אירופה, ובתוך כך נעתק מרכז־הכובד של הסחר הבינלאומי סופית מחופי הים התיכון אל חופי האוקיינוס האטלנטי.

החדשים שמקרוב באו העמידו את כשרונותיהם הכלכליים והדיפלומטיים לשירותם של מלכי השושלת החדשה של הסעדיים. אותם סעדיים, שעלו לשלטון כדי לנהל את מלחמת־הקודש נגד הספרדים והפורטוגזים שקנו להם אחיזה בתחנות־הסחר על חופי מארוקו, שאפו עם זאת לפתח את יחסיה המסחריים של מארוקו עם אירופה, ובפרט עם הולנד דווקא. בכך היו המתווכים העיקריים סוחרים יהודים. שהמפורסמים שבהם השתייכו למשפחת פלאץ מראקש, שב־1557 היתה לבירת הממלכה תחת שלטון הסעדיים, היתה העיר המארוקאית השנייה, אחרי פאס, שקם בה מלאח.

ב־1578 התחולל עוד מאורע בעל חשיבות מכרעת בתולדות מארוקו ויהודיה, קרוב למאה שנה אחרי גירוש ספרד משנת 1492 : הקרב המכונה ״קרב שלושת המלכים״. נצחונו של הסולטן מאולאי עבד אל־מאלך על דון סבסטיאן, מלך פורטוגל, הקיץ את הקץ על משאת־נפשו המופרכת של מלך פורטוגל, שחלם לכבוש את מארוקו ולכוף עליה את הנצרות כמו גם להגיר לפי חרב כל אותם יהודים שיסרבו להיטבל לנצרות. מתוך הכרת־טובה קבעו היהודים יום אחד של הודיה בשנה, הוא ״פורים של הנוצרים״, כדי לציין את נצחונו זה של האיסלאם על הנצרות. המוסלמים דווקא המתינו חמש־מאות שנה, עד לבואו של המנהיג הלאומני עלאל אל־פסי, כדי לציין אותו חגיגית בשם ״קרב אואד אל־מח׳אזין״.

אולם לא ארכו הימים ואחרי הנצחון המזהיר הזה התהפכה הקערה על פיה. הפורטוגלים והספרדים אמנם הובסו, ובתוך כך נבלמה גם התפשטותם של העותומנים – ודבר זה תרם להגברת בידודם של מארוקו ויהודיה – זאת הפעם, מן המזרח התורכי־הערבי. או־אז באה על הארץ תקופה של התנוונות שעתידה היתה להימשך עד לעליית השושלת העלאווית. עם זאת לא פסקו השליטים הסעדיים האחרונים מלהזדקק לשירותם של דיפלומטים וסוחרים יהודים.

מן המרניים עד הסעדיים, לרבות בני־וטאס, מסתמן והולך בהדרגה קלסתר־פניהן של הקהילות היהודיות: היהודים מעורים היטב בסביבתם, וחייהם טובים לא יותר ולא פחות מחיי שאר המארוקאים. מיעוט מתוכם, הדיפלומטימ־הסוחרים, המציאו את התפקיד הכלכלי שאותו הוסיפו למלא בימי שושלת העלאווים תפקידם של מתווכים שאי־אפשר בלעדיהם וגורמים הכרחיים במחזור הנכסים והכסף בחברה מפוררת המנותקת מן העולם החיצון. ניטל אפוא על היהודים להבטיח אותו מזער של חילופי־סחורות שהוא הכרח שאי־אפשר בלעדיו בחברות מן הטיפוס הפיאודלי.

במאות הט״ו והט״ז, בין מבצרי הפוטוגלים והספרדים מכאן ובין המח׳זן מכאן, תפסו הסוחרים־הדיפלומטים היהודים את מקומם כאנשי־ביניים. המפורסם שבהם, שמואל פלאץ׳, הוא שנשא־ונתן ב־1610 על חוזה ראשון של שלום וסחר בין מארוקו לבין ארץ נוצרית כלשהי(היתה זו הולנד דווקא), ולמעשה שימש כמעט שר־החוץ. יהודים אחרים תפסו להם מונופול על סחר־החוץ עם צרפת, אנגליה והולנד בימי מאולאי אסמאעיל, בךזמנו של לואי הי״ד, אנשים ממשפחות מימרן, בךעטר וטולידאנו, ואגב כך מילאו מאחורי הקלעים תפקיד של יועצים במדיניות־החוץ.

ראשית השושלת העלאווית-יהודי מרוקו -תקופת מוחמד ה-5

יהודי מרוקו בתקופת מוחמד ה-5

בחבל תפילאלת המוריק, בין מעוזי האטלס התיכון לבין גבולה הצפוני של סהרה, קמה בסוף המאה הי״ג שושלת העלאווים. חבל־ארץ זה, היפה והפורה כאחד, שימש מקור־השראה לשירה נשגבה, בפרט לרב דוד חסין, המהולל בפייטנים העבריים של מארוקו, שבדרך־כלל ייחד את השתפכות־נפשו לירושלים אך עם זאת הקדיש אחדים מפיוטיו היפים ביותר לחבל זה, שבו היתה קהילה יהודית ברוכת־יוזמה לוקחת חלק, מן הבירה סיג׳ילמאסה, בחילופי־הסחורות בין אפריקה השחורה לים התיכון.

אך דווקא בסוף המאה הי״ג באה בצורת קשה מאין כמותה ואיימה על פריחתו של חבל תפילאלת. התושבים המוסלמים שיגרו אז משלחת לחיג׳אז שבחצי־האי הערבי כדי לבקש מאחד מראשי משפחותיהם של השריפים הללו, המתייחסים במישרים על חסן נכדו של הנשיא, שישלח להם מורה־דרך רוחני שהברכה שלו אולי תוכל להצילם מן הפורענות הנשקפת להם. הפור נפל על הצעיר בבניו של השריף, חסן הרך והסובלני, שכאשר נשאל כיצד יאמר להילחם ברשעותם של אויביו, השיב בחוכמה: ״בכל עת ובכל שעה בטוב, עד אשר ינצח הטוב אשר בי את הרע אשר בהם״.

כך אפוא נתן חסן אל־דח׳יל את ברכתו לתפילאלת, מקום שם פרו ורבו בני משפחתו, התחתנו בילידי־המקום והתרבו בהם, עד שהיו לשבט גדול שקיים יחסים טובים מאין כמותם עם הקהילה היהודית הקדומה עד מאוד שבחבל זה.

ב־1603 מת המפואר בסולטנים הסעדיים, אחמד אל־מנצור, שהרחיב את גבולות הקיסרות אל תוך אפריקה השחורה. במותו נפתחה, כרגיל, תקופה נוראה של אי־יציבות שבה נקרעה מארוקו לגזרים והתפרקה לנסיכויות. התלאות לא פסחו על חבל תפילאלת, והיהודים נפגעו עוד יותר מזולתם, כמו שסיפר ב־1623 הרב שאול סירירו בחיבורו, דברי־הימים של פאס:

עוד זה מדבר וזה בא ויאמר על החורבן והשממות אשר היה בעיר תאפילאל׳ת מקאי׳ם א׳ שקם ושמו ס׳ בוזכרי והיו היהודים במצור. ויהי ראש חמור נמכר בב׳ אוקיות והיהודים רובם מתו ברעב והנשארים מתו בחרב בהיותם בורחים. וכמה נשים נשבו ונמכרו בין הישמעאלים. וכל בתיהם נהרסו ובתי כנסיות נחרבו וס״ת (ספרי תורה) נרמסו, והנגיד שלהם תלו אותו על עץ חי עד שמת והוא צלוב במסמרים. לזאת אספדה ואילילה.

הפילאלים (יושבי תפילאלת), ששאפו להינצל מן הניוון הסעדי ונתונים היו לאיום מצד אגודה של קנאי־דת, הזאויה של דילה, הפקידו את גורלם בידי ראש־השבט העלאווי, עלי בן יוסף. הוא השליט סדר באזור והרחיב את שטח שלטונו. הבא אחריו, בנו מוחמד אל־שייך (1664-1636), מדומה היה כי כוחו גדול די הצורך לבוא לעזרתם של תושבי פאס שביקשו את התערבותו. וכך אנו למדים מאותו ספר דברי־הימים של פאס:

בח' בחשון ש׳ איך נשבר פטי׳׳ש (אוקטובר 1638) לפי היצירה בא מולא׳ מחמד אשי״ך והביא עמו מחנה גדול מאוד עד שאמרו הרואים המחנה וכבודו ועוצמן ותפארתו שמעולם לא יצא מלך מהמלכים כמוהו והביא עמו ג״כ יהודים ואדומים סוחרים הביאו סחורות וכל אנשי המחנה מלובשים כולם בגדי שש ורקמה וכלי כסף וזהב…והמלך הנז' היה איש־חיל נאמן שונא בצע אוהב עניים ורודף אחר האמת.

אך כאשר הפתיעה אותו עוצמתה של התקפת־הנגד מצד אויביו נאלץ סידי מוחמד לסגת, וכך הופקרה קהילת פאס, באין מגן לה מאכזריותו הפראית של ראש הזאויה, מוחמר אל־חג׳. וכך אנו מוצאים עוד כתוב בדברי־הימים לקהילת פאס:

בעוונותינו הרבים שנת והארץ היתה תה״ו ליצירה (1646) נסגרו כל בתי־כנסיות ונחתמו במאמר הקדוש של אזאוויא שמו סי׳ מוחמד אלחאג׳ נסגרו יום ד׳ ׳״א לאלול פ׳ ויצאו ביום א׳ ט״ו לאלול נכנסו האויבים בבית קדשנו ותפארתנו טימאו את היכל קודשינו שמו בית־הכנסת שלנו לעיים.

המנהיג העלאווי נקם את נקמתו כעבור שנים אחדות. ב־1650 הומלך בפאם, ומיד אחרי־כן קיבל את נכבדי הקהילה היהודית, בראשותו של הנגיד יצחק צרפתי, בשפע של רצון טוב. אבל תבוסות צבאיות במערכה עם התורכים במזרח אילצו אותו לסגת לתפילאלת, חבל־מולדתו, ושם מת בשנת 1664. אחיו הצעיר, מולאי רשיד, הנחשב מייסדה האמיתי של השושלת הנוכחית, הוא שהמשיך במפעלו והשלים אותו.

מולאי רשיד, מייסד השושלת העלאווית.

מולאי רשיד, מייסד השושלתיהודי מרוקו בתקופת מוחמד ה-5

מעולם לא היתה שושלת שהתגאתה כל־כך ביחסיה הטובים עם היהודים כשושלת העלאווים. ובכל־זאת! יש אגדה עקשנית, שאובה מסיפורי אלף לילה ולילה, הגורסת שהמעשה אשר בעקבותיו נוסדה השושלת היה רציחת ״המלך היהודי״ של טאזה, אהרן אבן משעל, ש״מלך״ כביכול על המבצר הזה החולש על הגישה לאלג׳יריה.

לפי האגדה היה אותו אבן משעל עריץ תאב־בצע שלא ידע שובעה, והיה מפיל אימתו על נתיניו המוסלמים, מנחילם השפלות ועלבונות בלתי־נסבלים, ופעם אחת בשנה, בחג־השבועות היהודי, חייב אותם לצרף בתולה מוסלמית צעירה להרמונו הגדוש.

הנצחון הנחשב ביותר המיוחס למולאי רשיד (1672-1664), מייסד השולשת העלאווית, היה כביכול דווקא מעשה־הרצח שפטר אותו מעונשו של ״השליט היהודי״ של טאזה. כדי להשיג את מטרתו חיבל הסולטן כביכול תחבולה לא־תיאמן: הוא התחפש לנערה עולת־ימים כדי לבוא על מקומה של הבתולה שהובטחה לאותו אהרן והסתיר ארבעים מחייליו בכדים ובארגזים שאמורים היו להכיל מתנות לרוב. משחדרה חבורת הלוחמים להרמון, שאנשיה טולבה (תלמידים) מן הזאויה של השריף לואטי, סמוך לטאזה, שחטו את העריץ ואת עושי־דברו, וכך זכה מולאי רשיד באוצרותיהם המופלגים – וכך גם מצאה ידו לגייס חיל־צבא ולכבוש את פאס. השושלת העלאווית יצאה לאוויר העולם.

הטולבה מן המכללה הקירוואנית שבפאס נהגו מאז לחוג את זכר המאורע מדי שנה בשם חג הטולבה, אבל שום היסטוריון רציני אינו נותן אמון כלשהו בבדיה הזאת. מובן שלא לחינם בדו אותה ומסרוה מדור לדור. את רציחתו של אהרן אבן משעל שלאמיתו של דבר לא ״שליט״ היה אלא רק סוחר עשיר  – יש  לתלות לאו דווקא באנטישמיות אלא בחמדת־הבצע.

בזיכרונם של היהודים לא נשאר כל זכר למאורע זה. אדרבה, ב״דברי הימים״ של קהילת פאס מוצג מולאי רשיד כמי ״שאוהב מאוד את בני ישראל״. דווקא במלאח, בביתו של ראש הקהילה, יהודה מאנסאנו, עתיד היה הסולטן החדש לבלות את לילו הראשון בפאס, בטרם ישלים למחרת היום את כיבוש העיר. יחסיו המצוינים של מולאי רשיד עם היהודים נעשו אגדיים עד כדי כך שזיכו אותו בכינוי ״מלך היהודים״! כאשר הדביר, ב־1668, את העיר דילה, אחוזת־שלטונם הדתית של אויביו המסורתיים, ראה חובת־כבוד לעצמו לשמור על חייהם ורכושם של היהודים, כמסופר בדברי הימים של קהילת פאס:

 

" אחר־כך הלך המלך מולא״ ארשיד לעיר אזאוו״א שהיה בה הפוקח מחמד אלחאג׳ ונלחם עמו ולכדו והכניעו עד העפר ולא הרגו, רק הביאו חי לפאס. ונשבע המלך מולאי ארשיד שלא ייצא מדלתי העיר אזאווייא עד שיחריבה וינתץ הבתים והחוצות ותישאר שממה מבלי יושב. וכן עשה: הגלה את הפלשתים (הברברים) שהיו מחזיקים בידי הפוקח הנז' והרג מהם. ועל היהודים ציווה ונתן להם זמן ג׳ ימים לצאת מן העיר הם ובניהם ונשיהם וגופם וכל אשר להם… והיו אנשים עשירים רובם ככולם ובתיהם מלאים כל טוב מכלי כסף וכלי זהב ורוב תבואות חטים ושעורים ופולים ועדשים אין מספר ויין ושמן ודבש וחמאה אין שיעור והניחו הכל כאשר לכל מלבד מה שיכלו שאת מכסף וזהב. ובאו כל הקהל של אזאוו״א לכאן לפאם.

בן שלושים־וארבע היה מולאי רשיד כאשר ירש את כיסאו של אחיו הבכור, מידי מוחמר, שממנו שאל את האסטרטגיה של כיבוש העיר פאם ממזרח, בדרך טאזה. לא די שהיה איש עשוי לבלי חת אלא גם ניחן בבינה מדינית עילאית. הוא השלים את כיבושה של מארוקו בהשתלטו על מראקש ב־1669. כעבור שלוש שנים מת מיתה טראגית בגיל 42 שנה, ב־9 באפריל 1672, תוך כדי ״פנטזיה״ במטעי התמרים.

היהודים ביכו מרה את הסתלקותו של מלך שהביא להם פריחה ובטחון. נסיבות מותו – ראשו התנפץ אל ענף של עץ כאשר יצא סוסו בדהרה – הזכירו לקהילה הלומת־הצער את אחריתו של אבשלום, בנו של דויד המלך. ולא היה דבר שממנו התייראה יותר מאשר מתקופות בין־המלכויות, על שלל צרותיהן הרגיל. אך הפעם לא התעכבה העברת השלטון ולא היתה כרוכה בזעזועים. קשריהם החברתיים של היהודים ועושרם היה להם חלק בהישג זה.

La dynastie alaouite — ou les Alaouites, Alawites (de l'arabe [‘alawī], « descendant d'Ali », gendre du prophète Mahomet.) — est une dynastie qui règne sur le Maroc depuis la seconde moitié du xviie siècle. Venus du Hejaz, ils s'installent au Tafilalet, les Alaouites deviennent sultans du Maroc à la suite d'une période d'instabilité ayant suivi le décès du dernier sultan de la dynastie des Saadiens en 1659 et durant laquelle le pays est morcelé en plusieurs États indépendants, l'autorité centrale échouant aux mains des Dilaïtes. Moulay Rachid, troisième prince alaouite du Tafilalet, réunifie le pays entre 1664 et 1669 et réinstaure un pouvoir central, marquant ainsi le début de la dynastie alaouite du Maroc, qui est toujours à la tête du royaume de nos jours.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 72 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר

יוני 2017
א ב ג ד ה ו ש
« מאי    
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
252627282930