מורשת יהדות מרוקו

תולדות ר׳ אברהם פינטו (בן ר׳ יצחק הראשון)

הבן השלישי לר׳ יצחק (הראשון), הגאון הצדיק, החריף ומפולפל, רבינו אברהם פינטו הוא הנהר השלישי היוצא מעדן, הקרוי חידקל, על שם מימיו החדים וקלים( ברכות נט), הם מימי תורתו הקולחים בעוז, ומעלתן נשגבה, בהיותם חדים בבהירותם. קלים לשכון בלב שומעיהם, ומברים את תלמידיו שומעי לקחו.

גאון עצום היה ר׳ אברהם, עוקר הרים וטוחנן בסברא. דרך לימודו, בעיון נמרץ, ובהעמקה חודרת. צולל לתוך נבכי הסוגיא, עומד על כל הזויות העמומות בה, ממרקן ומלטשן, סולל בה דרך מרווחת, ודולה הימנה מרגליות מבהיקות באור נהיר ובהיר. אש התורה לוהטת סביבו, ומאירה את מוחותיהם של תלמידיו, השואפים בפה פעור לקח אמרותיו המשמחים כנתינתם מסיני.

רבי אברהם בתבונתו, נחשב כאחד מאותם תלמידי חכמים המעניקים חמה בחכמתם המרובה, וכך תארוהו חכמי דורו: ״הרב הגדול, ה״ה המעיין הגדול, חסיד, ועניו מאד מאד, , ובקי בכל מיני חכמות״.

בעת שהגיע ר׳ יעקב פינטו למרקש, נוכח לראות, כי בני העיר שקועים ראשם בלימוד תורת הקבלה, וכפי המסופר לעיל, שאפילו ילדי העיר הכירו תורה זו. כתוצאה מכך רבתה העזובה בלימוד תורת הנגלה, העיסוק בש״ס ופוסקים הלך ודעך מעט הונח בקרן זוית.

ר' יעקב חשש מאד מפני ההשלכות העלולות לצמוח מכך, כי הרי לימוד המשנה וגמרא,  הלכה ופוסקים, זהו העיקר. אם לא יעסקו בהם, מאין יצמחו גדולי תורה, ומי יורה לעם את חוקי התורה, הלא אם אין גדיים אין תיישים. מלבד זאת, בעקיפין יגרם מכך נזק גם ללימוד תורת הקבלה, כי הרי רק מי שמילא כרסו בחכמת התלמוד ובהוראת ההלכה, ראוי לעסוק גם בחכמת הנסתר, ובהעדר תלמידי  חכמים הבקיאים בתורת הנגלה, לא יצמחו גם אותם יחידי סגולה הראויים להחכים ברזי הקבלה.

משום כך הסיק, כי עליו להקים ישיבה לבחירי הנערים, בה יעסקו בלימוד התלמוד בלבד , כדרכן של הישיבות בעם ישראל כל הדורות. ישיבה בה ילמדו את דרכי העיון והעמקה, בסברא ישרה ונכונה. מתלמידיה יידרש להשקיע את כל מעיינם בלימוד הגמרא, עם ראשונים ואחרונים, לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא, ומהם תפוץ תורה בישראל.

לצורך הגשמת משימה זו, נדרשה דמות מיוחדת שתעמוד בראשות הישיבה אישיות מרוממת ומושכת, שתוכל להציב אתגר רוחני סוחף, שיתמודד בהצלחה מול המשיכה לצפונות תורת הרז. תלמיד חכם המסוגל לטפח בתלמידיו שאיפות וכמיהה להתמסרות מוחלטת ללימוד התורה, ולמקד סביבו את צמאונם לגדול ולצמוח. דמות חינוכית, שדיוקנה יהווה מגדלור זורח, המורה ומנחיל את הדרך הנכונה, בלימוד, במידות, בקדושה וטהרה.

לשם כך שם ר׳ יעקב את עינו על אחיו ר׳ אברהם. אישיותו הקורנת של ר׳ אברהם התאימה לתפקיד במלא המובן, שכן מלבד גאונותו העצומה, ניחון גם בכח הסבר יוצא מן הכלל, בשפה נעימה וברורה, במסירות לתלמידים, בצירוף נועם מידות. ענוה נדירה, קדושה ופרישות. ר׳ יעקב פנה לר׳ אברהם אחיו, וקרא לו לבא אליו למרקש, לעמוד בראשות הישיבה שהקים. ר׳ אברהם נענה לקריאת אחיו, קיבל על עצמו את העול, והיטה שכמו למטרה הנעלה, להחזיר את עטרת לימוד התלמוד למקומה הנכון.

ר׳ אברהם הצליח מאד בתפקידו. השמועה אודות הישיבה החדשה, ודרכה המיוחדת, התפרסמה במהירות רבה. כל צורב חפץ להצטרף לשורותיה, ולהימנות בין תלמידיו של ר׳ אברהם. לא רק בני העיר באו לחסות בצילה, אלא מכל ערי וכפרי דרום מרוקו נדדו בחורים צעירים, כשבליבם כמיהה עזה, ללמוד בישיבתו של ר׳ אברהם, ולחסות תחת כנפי חכמתו. את העול הכספי של ניהול הישיבה, נטל על כתפיו האח הבכור, ר׳ שלמה, שהיה בעל נכסים, ושמח להחזיק מהונו את ישיבתו של אחיו.

וכך, תקופה קצרה לאחר בואו של ר׳ אברהם למרקש, החל לימוד הנגלה לחזור ולפכות בעז בין בתי מדרשותיה, והוא המעיין הגדול, אשר הנחה את בני מרקש באורחות עיון התורה וההעמקה בה. כאשר אמרנו: ר׳ אברהם בבחינת הנהר השלישי – חידקל, בהיות מימי תורתו חדים וקלים, החודרים בלב שומעיהם. תלמידיו עלו והתעלו במעלות התורה, והוכרו בכל מקום כחריפים ביותר. בכך התקיים בו מאמר חז׳׳ל (ברכות נט:): ״האי דחריפי בני מחוזא, משום דשתו מיא דדגלת (- חידקל)״. היינו: חריפותם של בני העיר באה להם, מחמת ששתו ממימי תורתו של ר׳ אברהם.

נראה להם בחוש הראות

ברם, לא רק תורתו הברורה ושפתו הבהירה עמדו לו, אלא גם קדושתו המצורפת לענווה מופלגת, יחד עם מסירות אין קץ לתלמידיו, הם שיצרו את השילוב להצלחתו. שכן, מענוותנותו המופלאה נוצר מעין אגם ענק האוגר בתוכו את מימי התורה כי כך דרכה של תורה, כדרכם של מים הנקווים במקום נמוך, כמאמר ( תענית ז.): ״למה נמשלו דברי תורה למים, דכתיב הוי כל צמא לכו למים ( ישעיהו, נח,א), לומר לך, מה מים מניחין מקום גבוה והולכין למקום נמוך, אף דברי תורה אין מתקיימין אלא במי שדעתו שפלה״. ומאגם שכזה, הרי כה קל ונח, לכל עורג לאפיקי מים, לבוא ללקק בנחת, ולרוות צמאונו מן המים הזכים.

עם מעלה זו השתתפה חסידותו ופרישותו, כי קדוש וטהור היה ר׳ אברהם, דומה למלאך ה׳ צבאות, וכבר אמרו חז״ל (מועד קטן יז.): ״אם דומה הרב למלאך ה׳ «יבקשו תורה מפיו״. פשוט וברור שזה וזה גרמו שהצליחה בידו מלאכת שמים, וישיבתו שגשגה מאד מאד.

אולם נראה שהציר היסודי להצלחתו היה: מסירותו לתלמידיו, ודאגתו הכנה להצלחתם הרוחנית. ר׳ אברהם דאג לטפח כל תלמיד ותלמיד, השקה אותו בנאמנות, ניכש בעדינות את מידותיו שאינם ראויות, עודד, דרש, והמריץ, לטפס במעלות הסולם העולה בית א-ל.

לפיכך, אין פלא שנקשר לתלמידיו בעבותות אהבה, עד שמסופר עליו, שגם לאחר שנסתלק לישיבה של מעלה, היה בא לישיבתו, ולומד עם תלמידיו, ובשנה אחת אף נראה להם בחוש הראות. (ראה שם הגדולים אות א׳ ערך ראב״ן (אות קצט), מה שכתב אודות רבינו יחיאל אבי הרא״ש בשם מהרח״ו.) ספר קורא הדורות כת״י, אוסף כתבי היד הרבניים בישיבה אוניברסיטה, כת׳׳י מס׳ 382.

תאריך פטירתו של ר׳ אברהם לא ידוע לנו, וגם על זרעו אין בידינו פרטים, אולם פועלו הגדול שפעל, שלא תשתכח תורה מישראל, הם העומדים לו, שלא ימוש זכרו לעולם.

ר׳ שלום משתקע בלונדון

בני לונדון קבלוהו בכבוד גדול, ומינוהו כאב״ד בעירם. ר׳ שלום הקים בלונדון ישיבה לטובי הבחורים, ובסוף ספרו מקדש מלך, נדפסו חידושיו על מסכת בבא קמא ולשונות הרמב״ם, שחידש בעת לימודו עם בני הישיבה, ״דברים חריפים עתיקים ויפים, מכל סיג מנוקים, מדבש מתוקים, ומנופת צופים״.

ר׳ שלום מספר בספרו מקדש מלך (סוף פרשת בחוקתי), על ויכוח מענין שהיה לו בשנת תק״י, בעת שכבר שהה בעיר לונדון, עם חכם מחכמי הנוצרים. אותו ­חכם נוצרי, היה בקי מעט בכללי חכמת העיבור שכתב הרמב״ם, והתעמת עם ר' שלום בטענה, שחכמת העיבור המצויה בידי חכמי הנוצרים עדיפה על של היהודים.

לאחר ויכוח ארוך, הודה אותו חכם, שבעצם, כל חכמת התכונה הנוצרית, סובבת סביב קבלת היהודים, ומשם שואבת דבריה. אולם עדיין טען: הגם שאמת הדבר שחכמתנו ינקה מחמתכם, אך עדיין לא הוכחת לי בראיה מוצקה שחכמתכם אמיתית.

לשמע טענה זו, השיב ר׳ שלום בחשבון גאוני, המוכיח כיצד חכמת העיבור המצויה בידינו מוכרחת על חשבון של שברירי שניה, ואי אפשר לזוז הימנה אפילו קימעא. (החשבון בשלמותו מובא שם). לאחר שהתבונן אותו חכם בהוכחת ר׳ שלום, והבין את עומקה ונכונותה, נענה ואמר: ״אכן נוכחתי לראות, כי סוד העיבור הוא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים, כי לא יתכן בשכל אנושי להשיג חשבון דק ומדוקדק כזה, ומוכרחים אנו להודות שסוד העיבור נמסר למשה בסיני, כדבריכם״.

אותו חכם איש כנה היה, לכן הוסיף, שברצונו לעלות ראיה זו על ספר בשם חכמי ישראל. ומסיים ר׳ שלום, שמכיון שחשש שמא אותו נכרי יכתוב ראיה זו בשם עצמו, לכן החליט להדפיסה בספרו.

בשנות מגוריו בלונדון הרבה ר׳ שלום לנדוד בקהילות ישראל במדינות אירופה. בכל מקום שהגיע התקבל בכבוד גדול, וגדולי ישראל שהעריכוהו והוקירוהו, השכימו לפתחו.

הקדמתו למקדש מלך, וכך עולה ממכתבו לד׳ דוד מילדולה הנדפס בספר גחלי אש.

[1] לשון ההקדמה הקצרה לחידושים הנ׳׳ל, החידושים הנ׳׳ל נדפסו רק בחלק מהדפוסים.

מתבקש להכריע ברדיפות נגד ר׳ יהונתן אייבשיץ

באחד ממסעותיו, בשנת תקי״ב, הגיע גם לעיר המבורג, בה כיהן ברבנות באותה תקופה הגאון המפורסם ר׳ יהונתן אייבשיץ זצ״ל, בעל יערות דבש.

בעת ההיא, התלקחה במלא עוזה, המחלוקת בינו לגאון ר׳ יעקב עמדין, הידוע בכינויו יעב״ץ, אודות הקמעות שר׳ יהונתן העניק לכל דורש. ר׳ יעקב עמדין חשד בר׳ יהונתן כי הינו נגוע בנגע השבתאות, שהיה נפוץ באותם ימים, וכי קמעותיו כתובים בשמות טומאה, לכן יצא נגדו במלחמת חורמה, ורדף אותו בכל כוחו.

בהגיע ר׳ שלום להמבורג, ביקש ממנו ר׳ יהונתן, שיבדוק את קמעותיו, ויראה שאין שום בסיס לעלילות שטופלים עליו. ר׳ שלום שחפץ בכל מאודו להשכין שלום בכרם ישראל, בדק אחד הקמעות, ולאחר שלא מצא בו שום דופי, שוכנע בצדקת דרכו של ר׳ יהונתן, ופרסם את דעתו ברבים.

אולם בשובו ללונדון עבר דרך אמשטרדם, ושם הראו לו קמעות אחרים מכתב ידו של ר׳ יהונתן, אשר הוכיחו לכאורה כי ר׳ יהונתן משתייך לכת הש״ץ. בשובו לביתו חזר בו, וכתב מכתב לר׳ יהונתן, בו ביקש, שיבהיר לו שנית, את פשר הקמעות המעוררות חשד. לאחר זמן מה, כאשר נוכח כי לא יצליח להשכין שלום בין הצדדים, משך ר׳ שלום את ידו מכל הענין, ולא התערב בו יותר.

בפי בני משפחת פינטו, קיימת מסורת מאב לבן, האומרת, שנדודיו הרבים של ר׳ שלום בערי אירופה, באו בעקבות הוראת רבו, ר׳ יעקב פינטו. והסיבה לכך: בעת שהחל לצוץ שמו המר כלענה של שבתאי צבי ימ״ש, נעשה נזק גדול מאד לתורת הקבלה, היות ועיקר דבריהם של ש״ץ ושליחיו התבססו על ידיעותיהם בחכמה זו, וש״ץ עצמו בנבלותו המרובה השתמש גם בקבלה מעשית. לפיכך מיום -שהתגלתה נבזותו, וכלל ישראל התפכחו ועמדו על טעותם, נאלץ כל מי שעסק בחכמה זו בגלוי, להתגונן ולהוכיח כי אין לו חלק ונחלה עם ש״ץ. שנים רבות נמשך מצב זה, כפי שכבר כתבנו לעיל (עמוד 71), ורבים מגדולי ישראל שהיו קדושי עליון וחסידי אמת, סבלו סבל רב בל יתואר. לפיכך הורה ר׳ יעקב פינטו לתלמידו ר׳ שלום, שעליו להשתדל ולעשות מאמצים לתקן קלקול זה, להוכיח אמיתות תורת הסוד, וקדושת עוסקיה, שלא רק שאין בה כל רע, אלא אדרבא היא סוד ויסוד האמונה היהודית. ר׳ שלום מילא שליחות זו בנאמנות, ובכל מקומות נדודיו הרבה להפיץ את שמה הטוב של תורת הקבלה, ויתכן מאד שמטרה זו הביאתו לתקוע את עצמו במחלוקת ר׳ יהונתן אייבשיץ ור׳ יעקב עמדין.

במלחמת ר׳ יעקב ששפורטש בש׳׳ץ ימ״ש וחלקה של משפחת פינטו

מעניין מאד לציין, שגם הלוחם הגדול נגד השבתאות, הגאון הקדוש ר׳ יעקב ששפורטש זצ״ל, מוצאו ממרוקו.

כבר בהיותו בן י״ח שנים התמנה לדיין בתלמאסן, ובהיותו בן כ״ד שנים התמנה לאב״ד בגלילות תלמאסן, בעיר מרקש, ובכל גלילות פס. מסיבה בלתי ידועה התנכל לו מלך תלמאסן, ואסר אותו בבית הסוהר. לאחר מאמצים מרובים עלה בידו להשתחרר משם, ומכורח הנסיבות נאלץ לצאת לדרך נדודים, תחילה לאמשטרדם, אח״כ ללונדון, ומשם בשנת תכ״ו להמבורג.

בשנים אלו תכ״ו – תכ״ח החל להתפרסם שמו של ש״ץ, נבל זה ניצל את מצוקתו הקשה של העם, ובאמצעות נביאי השקר שלו הפיץ שהוא המשיח, ובקרוב יגאל את ישראל. מזימת השטן הצליחה, והמוני יהודים נסחפו בלהט ובשכרון חושים אחר שמועה זו, גם גדולים וטובים לא ניצלו מתעתועיו, וקיום היהדות היה נתר בסכנה של ממש.

הערת המחבר : גם קהילות מרוקו לא ניצלו מרעה זו, החכמים ר׳ יעקב בן סעדון מהעיר סאלי, ור׳ שלמה אביטבול ממרקש, היו מראשי המאמינים בש׳׳ץ, ורבים מאד מיהודי מרוקו נגררו אחר אמונה זו. בשנת תכ״ח ותכ״ט גזרו בסאלי ומרקש שלא לצום בתשעה באב, כנגדם נעמדו החכמים ר׳ אהרון הסבעוני מסאלי ור׳ דניאל טולידאנו ממכנאס, ולחמו בהם בכל יכולתם. ר׳ יעקב ששפורטש שיגר לשם אגרת חריפה בשנת תכ״ט, כדי להעמידם על טעותם. אגרת זו וכל מה שארע שם, מובאת בסוף הספר קיצור ציצת נובל צבי.

ר׳ יעקב בחושיו החדים הבחין בסכנה הנשקפת, נטל את קולמוסו החד בידו, והחל במלחמת חרמה נגד התופעה. ממקום מושבו בהמבורג, הריץ אגרות לכל קהילות ישראל, והזהירם לבל יסחפו אחר תעתועי ש״ץ ושלוחיו. בעטו השנונה הפריח ברוח את כל ראיותיהם השדופות, וגילה את פרצופם האמיתי. למרות שנשקפה סכנה של ממש לחייו, לא חת מפני איש, והשמיע את קולו ברמה, עד שלאט לאט החלו ההמונים להתפכח ולהכיר בצדקת דרכו.

כמה מרתק להיווכח, שגם למלחמה עזה זו היתה למשפחת פינטו שייכות בעלת משמעות. שכן בשנת תל״ג, בעיצומה של מלחמתו הקשה, קראוהו בני משפחת פינטו היושבים באמשטרדם, הגבירים הנכבדים: ר׳ יצחק, ר׳ יעקב, ור׳ משה די פינטו לבוא לעירם, ומינוהו לראש בית מדרשם המפואר שקבעו בביתם.

באותו בית מדרש, הגו בתורת ה׳ י״ב תלמידי חכמים מהמובחרים שבעיר, ומשם יצאו מורי הוראה לכל העולם. אף בניהם אחריהם, ר׳ יוסף ור׳ דוד די פינטו, המשיכו להחזיק בית מדרש זה בביתם, כפי שמספר ר׳ אברהם ששפורטש – בנו של ר' יעקב, בהקדמתו לספר תשובות אביו ״אהל יעקב״.

ספריו, פטירתו, ומקום קבורתו

ספרא רבה היה ר׳ שלום, וזכה להיות ממעתיקי ה
שמועה של תורת הקבלה, לדלות מתורת רבותיו, ולהשקותה לרבים המשתוקקים לרוות צמאונם מבאר תורת הח״ן. ספרו העיקרי על שמו נודע, הוא ספר ״מקדש מלך״, פירוש על הזוהר, אודותיו כבר סיפרנו לעיל באריכות.

חלק ראשון של ספר זה הדפיס באמשטרדם בשנת תק״י, ככל הנראה נסע לשם משום הדפוס המשובח שהיה שם. את חלקו האחרון הדפיס שם לאחר חמש שנים, בשנת תקט״ו מכאן ואילך נדפס במהדורות רבות בכל תפוצות הגולה, כל החלקים, בכל המהדורות, עוטרו בהסכמות נלהבות של גדולי ישראל, המתארים את ר׳ שלום בתארים מופלגים מאד. ספרים נוספים שחיבר: ״כסא מלך״ – פירוש על התיקונים, נדפס באמשטרדם בשנת תקכ״ט. ״הדרת מלך״ – פירוש על מאמרים מספר עץ חיים לאר״י ז״ל, נדפס באמשטרדם בשנת תקכ״ו. ״הוד מלך״ – פירוש לספרא דצניעותא, נדפס בלונדון בשנת תק״ל. ״כבוד מלך״ – פירוש על מאמרים מספר עץ חיים, נדפס בלונדון בשנת תק״ל. ״פני מלך״ – פירוש על האידרות, נדפס בלונדון בשנת תקל״ג.

בנוסף לכך, נדפסו גם הגהותיו לספר הזוהר, בדפוס אמשטרדם שנת תקל״א. להגהות אלו ישנה חשיבות עליונה, שכן מאז שנדפס הזוהר לראשונה בשנת שי״ח במנטובה וקרימונה, נדפסו ספרי הזוהר בדפוסים מלאי טעויות ושיבושים. לפיכך חפצו המדפיסים באמשטרדם, להדפיס את ספר הזוהר בדפוס חדש מנוקה מכל טעות. לעבודה קשה ואחראית זו, נדרשה דמות של מקובל מוסמך, שתורתו מוסכמת על כל גדולי הדור. המדפיסים מצאו שר׳ שלום הוא האיש המתאים לכך שכן, מספר שנים לאחר שנדפס ספרו ״מקדש מלך״, התפרסם שמו של ר׳ שלום בכל העולם, כמקובל מוסמך ומוסכם על כל הגדולים. ר׳ שלום נענה לבקשתי והגיה את הזוהר בהגהה מדוייקת היטב, הגהה זו שימשה את כל דפוסי הזוהר מאז ועד היום, ורבים מגדולי המקובלים בכל הדורות נשאו ונתנו בהגהותיו אלו.

בשנת תקל״ז חלה ר׳ שלום את חוליו אשר ממנו לא קם, תפילות רבות נערכו לשלומו, ואף הוסיפו לו את השם חיים. אולם הגזירה כבר נגזירה, וביום לחדש מנחם אב תקל״ז, עלתה נשמתו הקדושה בסערה השמימה.

בלוויתו השתתפו כל בני הקהילה, והספד גדול ספדו לו. לאחר מכן נטמן בבית החיים בלונדון סמוך לק״ק שער השמים.

הרב שליט״א השתטח על קברו בשנת תשכ״ד, טרם צאתו למסע הצלת קברי הקדמונים. לצערנו הרב, זמן קצר לאחר מכן, נמכרה חלקת בית החיים של קהילה הספרדים בלונדון, לעירית לונדון, אשר החריבה את בית הקברות, ובנתה עליי בניני ציבור. בחורבן זה נהרס גם קברו של רבינו זצ״ל.

אין בידינו פרטים על בני משפחתו של ר׳ שלום, אולם ככל הידוע היו קשרי חיתון בדורות המאוחרים יותר, בין משפחתו של ר׳ שלום למשפחת רבו ר׳ יעקב פינטו, אולם לא ברור כיצד.

הערת המחבר : יש הגורסים שרבינו נפטר בצפת ושם מנו״כ, ראה בספר מסעות ירושלים (מונקאסש תרצ״א), והכותב שם מתאונן על כך שלא ידוע היכן. אולם גירסא זו אינה נכונה, כפי שכתבנו כבר, שהרב שליט״א השתטח על קברו בלונדון. כמו כן גם בספר נר המערב כתב שמקום קבורתו בלונדון, כפי שכתב אליו הרה״ח הנודע, ד״ר אלחנן הכהן אדלער מלונדון.

 ר׳ שלום מתארח בהיכלא קדישא

בסיום פרק זה, נביא מעשה מופלא, המלמדנו את קדושתו הנשגבה של ר׳ שלום זצ״ל. סיפור זה סיפר האדמו״ר הנודע ה״מנחת אלעזר״ ממונקאטש, בעת ביקורו בארץ ישראל בשנת תר״ץ, בסעודה שלישית, כאשר שהה בשבת קדש (פ׳ אמור י״ט באייר) בעיר צפת, ומובא בספר ״מסעות ירושלים״ (סדר יום העשירי, עמ' ר"ד)

את המעשה סיפר בשם זקנו האדמו״ר ר׳ שלמה שפירא ממונקאטש, וכדי : לגרוע או להוסיף במעשה מופלא זה, נביאנו כלשון אותו ספר:

" סיפור אז מעשה נורא ששמע מפה קדוש זקנו מרן מהר״ש שפירא זיע׳׳א, שהוא הכיר את האיש [שסיפר את המעשה] ואת שיחו. [האיש המספר היה] רב אחד מזקני ת״ח וחסידים הראשונים מעיה״ק צפת, שסיפר לפני חותנו (של מהר״ש . ל) הרה׳׳ק מרן ר׳ שמעלקא מסאסוב זיע״א, את אשר עיניו ראו ולא זר, בעיר הקודש הנזכר [צפת], חיבור כתב יד על מסכת שבת, מהגה״ק האלקי מרן רב שר שלום בוזאגלו זיע״א, בעהמח״ס ״מקדש מלך״ על הזוה״ק, שכותב שם בהקדמתו, את אשר קרה אתו, מעשה ה׳ כי נורא הוא, הפלא ופלא.

היה המעשה: בעת נסיעתו (של המקדש מלך הנזכר) מלונדון לעיה״ק צפת, על ידי הספינה, והיה ביום השישי, נחה הספינה באמצע הדרך על שפת הים, באיזה נמל ויבשה אשר ביער. ואז ירדו רבים מהנוסעים עלי ארץ היבשה לזמן מועט, וגם המקדש מלך בתוכם, והוא היה משוטט ברעיונותיו, ומה עמקו מחשבותיו, והלך יחידי כמטייל בשדה למרחוק קצת. והיה כראותו כי הטה יותר מני דרך ונתרחק מהספינה, היה משובב נתיבות דרכו חזרה, ובבואו אל המקום אשר עמדה שם הספינה בחוף ימים, והנה הספינה כבר עזבה בתוך כך את החוף, וחלפה והלכה לה בים דרך, עם כל האנשים אשר בקרבה.

ונתבהל מאד, וירא כי אין איש, וישתומם כי אין ישוב, ואין מקום לנוס וליקלט שמה, ונשאר כתורן בראש ההר וכנס על הגבעה.

וברוב שרעפיו בקרבו, הלך ושוב אל המקום אשר עמד שם בתחילה בתוך היער, ויתבונן כי עוד מעט יבא השמש ויעריב, והשבת קודש ממשמש ובא. ויפן כה וכה, וירא את המקום מרחוק, שנדמה לו שם איזה בנין בית וחומה בתוך היער. אין ולאו ורפיא בידיה, אם לילך עד אותו מקום, כי מי יודע את מי ימצא, ומי דר שמה, אם לא שודדים ורוצחי נפשות וכהנה, ותפול עליו אימתה ופחד!

ובתוך כך עיניו לנוכח יביטו, כי נשר גדול מעופף ומתקרב לקראתו, והנשר התיצב על הארץ סמוך לו, ויפרוש כנפיו הגדולים לנגדו, כאלו מתחנן לו לעמוד עליהם. ובראותו ככה, ניסה את רגליו, ועלה על כנפי הנשר, ומיד הנשר ישאהו על אברתו, והביאו והעמידו שמה, לפני אותו הבנין, בדד יניחנו, והנשר טס וידא על כנפי רוחו לדרכו.

הנה זה עומד אחר כותלי הבית, שהוא ארמון רם ונשא יפה עינים וטוב רואי,       ובדפיקת לבב ניסה לפתוח פתח הבית, ובא חדר לפנים מחדר, ואין שום איש שמה, כי אם היכלי שן בנויים לתלפיות, ומצויירים באבנים טובות ומרגליות וגם הבריחים מצופים זהב, וכלים מכלים שונים זהב וכסף, כמו בבית המלכות עין לא ראתה דוגמתן.

וישתומם על המראה הגדול הזה, ויתבונן על מעשי ה׳ כי נורא הוא, שהביאו עד הלום ובצל כנפיו יחסה ויתלונן. ועתה אין לו מה לדאוג, כי הבין שהוא בגן העליון, כי אם לזעוק עוד אל המלך הקב״ה אודות שבת קודש. והתמרמר בינו לבין קונו, ואמר:

״דרכי מעולם לטבול במקוה בערב שבת לכבוד שבת״, עודו מדבר, וישא עיניו וירא, בחדר אחר שמה מקוה מים, וירד וטבל ועלה ונסתפג ונטל ידיו.

ושוב אמר: ״דרכי מעולם ללבוש ד׳ בגדי לבן לכבוד שבת קודש״, הוא שח ויהי וראה מונחים לפניו כרצונו ד׳ בגדי לבן. ועוד אמר: ״דרכי מעולם ללמוד מסכת שבת בשבת, ולהתחיל בפניא דמעלי שבתא״, ומיד ראה מוכנת לפניו גמרא מסכת שבת יפה ומהודרת. ואח״כ אמר עוד: ״דרכי מעולם לטעום מאכלי שבת קודש בערב שבת״, ואז נברא לפניו על השולחן כלי עם דגים טובים, וטועמם חיים זכה והוא ישב את עצמו אל השולחן, בלבוש הבדים, לבושין דלעילא, כמלאך ה׳ צבאות ללמוד בהגמ׳ שבת, וחידושים רבים ונפלאים עלו ברעיוניו, ודעתו אז (על המסכת שבת), ולמד באהבה.

ושוב ראה לפניו (על השולחן) מנורה יפה, בנרות ערוכים, ועם מדלקת עולה שלהבת, ובראותו כי פנה יום, הדליק את הנרות לכבוד שבת קודש.

אחר הדברים האלה, פתאום שמע מאחורי הפרגוד, שבהיכל אחר ופנימי שמה, שמתנודדים הילך והילך, כאלו אנשים מתכנסין ובאין. ובחרדת קודש ניסה לפתוח את הדלת של היכל הנ״ל, ולא יכול, והבין שאין לו רשות ליכנס יותר, ושב למקומו.

ושמע כי בהיכל קודש הנזכר התחילו להתפלל מנחה, צלותא דמעלי שבתא. ואז גם הוא לבש הטלית מצוייצת על ראשו, והתפלל עמהם, בדחילו ורחימו כמובן. ואחר גמר תפילת ליל ש״ק, כמעט שכנה דומה בנוה שאנן היכל האחר הפנימי והוא יושב ודומם בדביר היכלו, וראה את המציאה על השולחן הטהור, מוכן בעד חלות בשר ודגים וכל מטעמים, וצדיק אוכל לשובע נפשו, מובן שהיו מטעמים אשר אהב לנפשו מעין עוה״ב, ואחר ברהמ״ז ראה מטה מוצעת לו בכרים וכסת כראוי. ושכב בתוכה ונעמה שנתו.

וביום השבת בבוקר שוב טבל באותו מקוה הנ׳׳ל, והכל כאתמול, הרגיש באסיפת המחנה הקדוש בהיכל הפנימי. ומתוך חדר שלו התפלל עמהם תפלת היום, בשפה ברורה ובנעימה קדושה, כולם כאחד. ובשעת קריאת התורה שמע שקראו ועלו כל שבעת הרועים אברהם יצחק ויעקב וכוי, עד דוד המלך ועד בכלל. ואז נחרד חרדה גדולה, ביראת הכבוד ורגש קודש, ומה נורא המקום הזה, אין זה כי אם בית אלוקים אשר נטע גן בעדן מקדם.

ואחר התפילה הכל מתוקן לסעודה כאתמול, ולמד כל היום במסכת שבת בטוב טעם ודעת עליון, גם ישן שינת צהרים, וקרא לשבת עונג.

והיה לעת תפילת מנחה, שוב התפלל עם הנאספים בהיכל הפנימי כנ״ל, ונטל ידיו לסעודה שלישית, ואכל מעץ החיים דגים שהכינו לו מן השמים ג״כ לסעודה זו, ומזמר אתקינו סעודתא וכוי. ואחר הזמירות, לעת פנות ערב ביציאת השבת, הרגיש חבלי שינה ותנומה לעפעפיו (הגם שהיה ישן בלילה וביום כנז׳׳ל), וחשש שלא יישן באמצע הסעודה, ע״כ מיהר ונטל ידיו למים אחרונים, ובירך ברהמ״ז. ומיד כשגמר ברהמ״ז, בעוד שלא הספיק לשכב ולנוח במטה כבודה המוצעת שמה כנזכר, תרדמה גדולה נפלה עליו, ונתנמנם במקום ישיבתו בידו על השלחן.

והנה הוא נרדם ויחלום, כי הוא בעולם העליון במקום מושב הב״ד של מעלה, ועתה במוצאי מנוחה יושבים ודנין אותן הנשמות הנפטרים בשבת העבר. וראה בחזיונו, איך שעברו כו״כ נשמות כאלה, והבית דין דנו עליהם, וכאשר הכריזו שהוא צדיק, נעשה רעש ושמחה גדולה, וצעקו חיילי מרום פנו מקום בגן עדן. וככה עברו כבני מרון נשמות רבות לפני הבית דין בעת ההיא.

ובתוך אותן הנשמות, היה איש זקן אחד כבן שמונים שנה, שהיה לו בית מרזח בסמוך לעיה״ק צפת, והתנהג בדרך הישר והטוב, שנפטר בשבת קודש זה העבר, וכאשר דנו עליו, יצא הכרוז שהוא צדיק, ויכנס לגן עדן.

בתוך כך בא מלאך ורוח אחד במראה שחור ואיום מאד, וצעק, המתינו נא המתינו באיש פלוני, הזקן מהכפר שסמוך לצפת, כי מום בו, ואני אני הוא היודע ועד: שפעם אחת, בא אליו לבית המרזח ערבי אחד בשבת קודש, וביקש למכור לו מין משקה (שמותר להם באמונתם), והוא לא רצה למכור מפני קדושת שבת קודש, אבל הערבי איים עליו שאם לא יתן לו דמו בראשו, ואז צוה שיקח לעצמו המשקה מבית המרזח שלו, והוציאה לחוץ והלך לדרכו. ועל ידי זה עבר עבירה של צד חילול שבת, ואיך יכנס נקי ובר לבב לגן עדן?

ולקול צעקת רוח רעה הנזכר, ישבו הבית דין של מעלה לדון זה, והמלאך מליץ הגיד וחיפש עליו זכות, כי נתן בלי ממון, וגם היה אונס של סכנת נפשות, ויצא הפסק, דעם היות שהוא ת״ח וצדיק, אבל בדבר הזה פגם בנפשו, ולפי שיטת התוס' (עיין במס׳ שבת דף ג. בתוס׳ ד״ה בבא דרישא, ושם בדף יט.), ישנו בזה נדנוד עבירה דרבנן, וע׳׳כ תהא נשמתו נדה וגם נעה שבע שנים, ועל ידי זה יצרוף כבור סיגו, ואח׳׳כ יכניסוהו לגן עדן.

ויהי כשמוע הקדוש בעל מקדש מלך את הפסק הלז, תמה מאד, דהלא אפילו משפט הרשעים אינו רק י״ב חודש, ולאיש צדיק ות׳׳ח כזקן הזה, בעבוד נידנוד חטא כל דהו, יגיע לו שבע שנים במשפט חמור כנזכר? ומאוד נכמרו רחמיו על הנדון הלז, ולא יכול להתאפק ויתיצב ג״כ לפני הב״ד של מעלה, ויען ויאמר לפניהם: ״נפשי תחת נפשו״, והנני מקבל עלי לסבול שבע שנים טלטול נע ונד, תחת השבע שנים של הזקן הנפטר הלז, ונקי ישוב לביתו לגן עדן העליון, לפי מעשיו הישרים. והבית דין קיימו וקיבלו והסכימו לעצתו, ונפדה אותו זקן מעונשו, והזקן הרכין ראשו בהבעת יישר כחו של הקדוש מקדש מלך, בעד רוב הטובה שעשה לו, ומיד הובילו את הזקן לגן עדן.

ואח״כ קול יצא מבית דינא רבא דלעילא, כי יתחילו עתה לעיין בדינו דהאי גברא (הבעל מקד״מ), אשר קיבל עליו במסירות נפש באמת עונש חמור כזה, לסבול גלות ז׳ שנים, בעבור אהבת ישראל, לאיש אחד אשר מעולם לא ראהו, ולא ידעו, ולא הכירו כלל, ועשה בזה מצוה נשגבה וחשובה שאין כמוה, ולמה יגיע לו עוד עונש. זו תורה וזה שכרה?

ועל כן יצא הפסק מהבית דין להקל מעליו עונשו שקיבל מעצמו, ורק יום לשנה יחשב, ותחת הז׳ שנים יהיו ז׳ ימים. והיינו שלאותו זקן הנפטר סמוך לצפת הנ״ל, יש לו שבעה בנים, ונגזר על הרב בעל מקדש מלך שילין בכל לילה אצל אחד מהבנים הנזכרים, ואחרי עבור שבע הלילות, יחשב לו כאילו היה נע ונד ז׳ שנים, וטוב לו אח״כ להתענג על רב טוב באה״ק, לאורך ימים ושנות חיים.

ויהי אחר כל הדברים האלה ויקץ הרב בעל מקדש מלך, וירא והנה הוא יושב בשדה, ושוב אין כאן לא בית ולא ארמון, לא חדרים לא שולחן ולא כלים מאומה, והאיש משתאה ומחריש לדעת מה זה ועל מה זה, והיכן הוא.

ויזכור את המקום אשר היה בש״ק, ואת המחזה אשר חזה בהקיץ ובחלום, וישא עיניו וירא ממרחק והנה אנשים רבים באים מן השדה וההר, ונרות בעששית זכוכית בידם להאיר על הארץ.

ובהתקרבם אליו, חקר ודרש באיזה מקום הוא כאן, ונודע לו שהוא בעיר הקודש צפת, והשדה, היינו ההר הזה, הוא בית מועד לכל חי. וישאלו אנשי המקום אותו לאמר, מי הוא ומאיזה מקום הוא.

ואמר אל תשאלו ממני דבר, רק הגידו נא לי, מאין באתם עתה באישון לילה, כל המחנה הזה אשר פגשתי.

וישיבו אותו דבר, כי בליל ש״ק העבר נפטר פה (בסמוך), אדם חשוב ת״ח זקן אחד בן שמונים, ועתה אחר עבור איזה שעות, בליל מוצאי שבת, הביאוהו לקבורה בבית החיים בצפת, והלכו ללוותו, וכעת ישובו לביתם.

והוא עמד מרעיד, בזכרו את כל המחזה בחזיונו בשבת בהקיץ ואח׳׳כ בחלומו, ותפעם רוחו בקרבו על אמיתת הדברים ממש, וכי כבר הביאוהו מהשמים כעוף יעופף, ממרחק עד הלום, למחוז חפצו לעיר הקודש צפת, אשר אוה למושב לו בקרבה. ולא ספר להם מאומה, רק זאת הגיד, באתרא דלא ידעי ליה, כי צורבא מרבנן הוא, וכי אינו יודע לאיזה מקום לפנות עתה ללינת לילה.

והיו ג״כ באותו מעמד בתוך העם, שבעה בנים של אותו זקן הנפטר, והתחילו כל אחד מהם לבקש את האורח הלזה שיבא אצלו ללון, והוא אמר, אל תהי מריבה ביניכם אודותי, והנני אי״ה למלאות רצון כל אחד מכם, להיות בכל לילה אצל אחד מהשבעה בנים, וכן היה, ונפטר על ידי זה מעונשו שקיבל עליו בחלום הלילה כנזכר.

והרב בעל מקדש מלך זכר את כל אשר נעשה עמו, וכאשר פתר בחלומו לא נפל צרור ארצה, ואח״כ אכן נודע בעיה״ק צפת, כי הוא איש קדוש בעל המחבר ספר מקדש מלך, וחי שמה בצפת עד עת הסתלקותו לחיי העולם הבא, ושם מנוחתו כבוד. ולא נודע איה מקום קבורתו ומנוחת קדושתו שמה.

וכל זה המעשה, סיפר הרב בעל מקדש מלך בהקדמה לחיבורו על מסכת שבת (כת״י) כנ״ל, וכתב שם כי רובי החידושים על המסכת, הם מאשר עלו ברעיונותיו אז באותו שבת, שלמד במסכת ובגן עדן של מעלה, ולקח מעץ הדעת שהופיעו לו מן השמים. תסמר שערות השומע זאת, מעוצם קדושת הבעל מקדש מלך זי ועכי״א״. עד כאן לשון הספר הנזכר.

ואנחנו הקטנים מה נענה אחריו…

משפחת אפרתים

גדולי משפחת אשת רבינו שלמה פינטו

״ואעשך לגוי גדול" – 123/ ר׳ חיים בן עטר הראשון – 124/ ר׳ שמואל דא אבילה – בעל"כתר תורה" ו״אוזן שמואל" – 126/ סבלו הרב של ר' שמואל

• 128 / "רב אד׳׳א" – תולדות הגאון הנורא ר׳ אליעזר דא אבילה – 130/ תאב ואוהב לפקודי ה׳ ־ 131 / לענין כזה די במקלי! – 132 / הטועם את דבריו היה בפיו כדבש מתוק ־ 133/ אני הוא המהרש״א – 134/ כוותיה דרב אד״א נקטינן – 135/ דמיונו כאריה – 136/ זה האיש מרעיש הארץ -137/ ״נהר – דעה" עולה על גדותיו – 138/ כותב על השלחן… – 140/ פטירתו מן העולם – 41 ו / חתנו ר׳ שלמה דא אבילא – 142/ שלשת בניו של ר' שלמה
• 143/ סיפור השתלשלות הדפסת הספרים"תקפו של יוסף" ו״עוז והדר"

145 / תולדות הגאון הנודע ר׳ יוסף אלמאליח בעל שו״ת "תקפו של יוסף" – 148 / זרי תהילה – 150 / עדות ר׳ יעקב טובייאנא – 151 / עד שכמעט לא היו יכולים לראות פני קדשו! – 152/ רבנות סאלי וגיברלטר – 153/ ויהי ה׳ את יוסף – 154/ נחל נובע דבש וחלב – 156/ זרעו לברכה – 156

משפחת אפרתים

גדולי משפחת אשת רבינו שלמה פינטו –

״ואעשך לגוי גדול״

דרכו של עולם, למעט הונו ולהכחיש אונו, של הנודד מארץ מכורתו.

כאילן הנעקר מיניקתו, שפירותיו נושרים, עליו נובלים, וקומתו שחה – כך אותו נודד, המהלך בודד.

בגלותו, לא רק שבניו אינם אתו, וממונו מתמעט מטלטול הדרכים, אלא גם שמו מתמעט, כי מי יכירנו חוץ למקומו.

לפיכך הוצרך הקב״ה לתת הבטחה נאמנה לאבינו אברהם, שבעת צאתו מבית אביו, מקום הולדתו, לא די שלא יגרע ממנו מאומה, אלא להיפך יעלה ויצליח דווקא בדברים אלו, בניגוד גמור למנהג העולם. כאמור לו (בראשית יב,ב): ״ואעשך לגוי גדול״ – היינו, ירבו צאצאיך, כשתילי זיתים סביב. ״ואברכך" – ממונך יבורך בברכת שמים, וירבה בכפל כפלים. ״ואגדלה שמך״ – שמך, האמור להישכח בהיותך נע ונד, יתפרסם בכל העולם. וכמידתו של בורא עולם, הוסיף לו בעין טובה: ״והיה ברכה״ – שיהיו הברכות נתונות בידו, ומעתה יברך את אשר יחפוץ, (על פי רש״י שם).

אף אנו נאמר, כי למעין בחינה זו, זכה רבינו שלמה פינטו זצ״ל. שהרי בנדידתו למרוקו התברך בשלשת הדברים האמורים: פריו נבט, זרעו התרבה מאד בארץ נדודיו, ואדרבא דווקא שם, הרחק מארץ מכורתו, פרח והתקיים בטהרה עד ימינו. ממונו התברך, הונו גדל עשרת מונים, ובבואו למרוקו הצליח מאד במסחרו והתעשר, עושר שפיאר את בעליו. שמו הטוב, גדל על פני כל הארץ, צדקו כנגה יצא, ושמו התפרסם בכל קצווי מרוקו. אכן גולת הכותרת היא, אותה תוספת מיוחדת של ״והיה ברכה״, בה זכה, ומכוחה החזיק זרעו אחריו במסורת הברכות, לברך את עם ישראל בברכת הצלחה וישועה.

כבר עמדנו בפרק הקודם, על הנסיבות שהביאוהו לגלות מארץ הולדתו למרוקו הרחוקה, לשם נדד עפ״י הזמנת רעו וידידו הצדיק רבינו כליפא בן מלכא. כאמור לעיל, בהגיעו למרוקו פנה לעיר אגאדיר, שם התגורר ידידו, ובה נשא את אחות ר׳ כליפא, הצדקנית מרת שמחה לאשה.

הערת המחבר : בספר שנות חיים הו״ר עמי י״ג, כתב, שביד ידידו דוד בן יעקב קורקוס, ישנו מכתב בכתב ידו של ר׳ כליפא, בכתיבה טיטואנית, בלשון לאדינו, ובו מספר על כך.

טרם נמשיך לספר על תולדות חייו של ר׳ שלמה, נעמוד קימעא על צור מחצבתה של אשתו, ושל גיסו – אחיה, רעו וידידו ר׳ כליפא בן מלכא – הרכב״ם. נרחיב גם בפועלו של הרכב״ם, אורחותיו, ומשנתו הרוחנית. סקירה זו תלמד אותנו גם על יחוסו הרם של בנו – ר׳ חיים פינסו הגדול מצד אמו, וממנה נסיק כיצד התעבר שורשם החסון של צדיקי המשפחה, שכן מכאן ואילך השתלב בקרבם גם גוון הצדיקים לבית בן עטר, דא אבילה, ומלכא.

ר׳ חיים בן עטר הראשון

רבינו כליפא בן מלכא, פנינה בוהקת במשפחת אפרתים היה. מצד אמו התייחס למשפחת בן עטר המפוארת, מן העתיקות והמיוחסות בשושלות רבני מרוקו.

אבי משפחת בן עטר היה, הרב המפורסם, נודע בשערים שמו, המפואר, החסיד, העניו, ר׳ חיים בן עטר הראשון. מקום מגוריו בעיר סאלי, בה נולד וחי בין השנים ת-ת׳׳פ (בערך). בצעירותו קיבל תורה מפי השדרי״ם, הגאונים מפורסמים, מגדולי ארץ ישראל: ר׳ אלישע אשכנזי זצ״ל, ור׳ חייא דיין זצ״ל. גאון בתורה, ועתיר במעשים טובים, היה ר׳ חיים, חכמי דורו תארוהו: ״זה האיש ירא ה׳, כתר ציץ נזר קודש התורה מוכתר, ובעטרת צבי פאר המעשים מעוטר״.

ר׳ חיים נחשב לאחד הגאונים שהניחו את הבסיס לפריחת חיי התורה בכל ארצות המערב, וכך היללוהו:

״איש חיל, רב פעלים, מקבציאל ואיתיאל, הזקן – זה קנה חכמה, ונעלמה מעיני כל חי, נושא הון התורה והמצות, שמו הטוב מפורסם בכל מחנות העברים, שר וגדול בישראל״.״גדול דעה, רב ועצום, שלא היו בדורנו כמעט גדול ממנו בחכמה יבמנין, הרב הגדול והקדוש״.

ר' חיים עמד בראשות ישיבה בעיר סאלי, ומבחירי תלמידיו היו: נכדו ר׳ חיים בן עטר בעל ה״אור החיים״ הקדוש, וחתן בנו, ר׳ שמואל דא אבילה זצ״ל.

ר' חיים סבל יסורים מרים כלענה, צרות ורדיפות הקיפוהו מכל עבר, וכמה פעמים נאלץ לגלות ממקום מושבו, מעיר לעיר. אולם למרות הכל, לא פסקה ישיבה ממעונו, ובכל מקומות גלותו, גלתה ישיבתו עמו.

התמדתו בלימוד התורה היתה לשם דבר, ובתשוקתו הגדולה אליה, לא עבר עליו חצות לילה בשינה. לילה לילה היה קם קודם חצות, מקונן בבכיות נוראות על חורבן בית המקדש, ולאחר מכן הוגה בתורה בקדושה וטהרה עד עלות השחר. משגדלו נכדיו, היה מלמדם תורה בשעות אלו, ומחנכם למסור נפשם עליה.

ר' חיים נפטר לבית עולמו בשנת תפ״א.

בנו של ר׳ חיים היה, הגאון הצדיק ר׳ משה בן עטר, מחכמי סאלי, (חתנו ר׳ שמואל דא אבילה מביא בספרו אוזן שמואל דרוש א׳ את אשר הקשה לו חמיו ומה שהשיב). על שלשה מילדיו – בן, ושתי בנות, ידוע לנו:

בנו האחד ומיוחד, הרי הוא, עיר וקדיש, הרב החסיד, רבינו חיים בן עטר, בעל ה״אור החיים״ הקדוש, המפורסם לתהילה בכל קהילות ישראל, ושמו מוזכר בסילודין בפי כל.

קורות חייו ידועים לכל, לכן לא נעסוק בם, ונציין רק פרט אחד הנוגע לספרנו. בעת נדודיו מפני נוגשיו, שהה תקופת מה בעיר מוגאדור. בהיותו שם, הסתגר בחדר מבודד באחד מבתי העיר, בו שקד על תלמודו בקדושה וטהרה כדרכו. לאחר כמה שנים התגורר בבית זה נכד אחותו, הרי הוא רבינו חיים פינטו הגדול זצ״ל. ומכאן ואילך התגוררו בו צדיקי משפחת פינטו לדורותיהם.

אוירת קדושה אפפה את החדר המיוחד בו עסק האור החיים בתורה, וצדיקי משפחת פינטו הרבו גם הם להתבודד ולהתקדש בו, בעת עסקם בתורה ועבודת ה׳. מאב לבן עברה המסורת על חדר זה, ובו נולדו בני המשפחה לדורותם. חדר זה עודנו קיים גם היום.

בתו האחת (ככל הנראה, היא ואחותה היו גדולות מאחיהם ר׳ חיים), היתה אשת הגאון הצדיק ר׳ שמואל דא אבילה זצ״ל, ובתו השניה היתה אשת אחד מבני משפחת בן מלכא, אמו של ר׳ כליפא בן מלכא, עליו יסופר בפרק הבא.

 ר^, שמואל דא אבילה – בעל ״כתר תורה״ ו״אוזן שמואל״

ר׳ שמואל היה בנו של הגאון הצדיק ר׳ משה דא אבילה זצ״ל, ונכדו של הגאון הצדיק ר׳ יצחק דא אבילה זצ״ל, מרבני ארבאט וסאלי. ר׳ משה אביו, חכם גדול היה, והרביץ תורה ברבים. מן השמים חונן בפה מפיק מרגליות, בו היה דורש לעם דרשות מלהיבות, ומחזירם בתשובה.

ר׳ משה זכה, והתאחדו על שולחנו תורה וגדולה, בכספו הרב הרבה לעשות צדקה וחסד, ונודע כחונן דלים. לפיכך, מתחילה עסק רק בהרבצת תורה ובמעשים טובים, ולא נזקק לרבנות או דיינות. אולם, לא לעולם חוסן, ובזמן מסויים, עושרו הרב עמד לו לרועץ. הדבר היה, כאשר פקידי הממשל התנכלו לו בעלילות מס שונות ומשונות, עד שנאלץ להימלט ממקנס עירו לארבאט. בהגיעו לשם נאלץ ככל הנראה, ליטול על עצמו עול רבנות ודיינות, כפי הנראה מתוך הקדמת בנו לספר אוזן שמואל ומתוך כמה תשובות המופיעות בספר שו״ת משפטים ישרים.

בשנת תמ"ח נולד לר׳ משה בנו ר׳ שמואל. כבר במעלליו התנכר נער, ואותות גדולה וקדושה נצצו בו. ר׳ שמואל עלה והתעלה במעלות התורה והיראה, וכל רואיו הללוהו בראותם כי לגדולות נוצר. כבר בהיותו בן עשרים ואחת שנים, עמד ודרש במקהלות עם בעיר מקנס, ועורר את העם לחזור בתשובה.

הערת המחבר: כאן המקום לעורר את המבוכה אודות שנת לידתו של ר׳ שמואל. בספרו ״אוזן שמואל" כתב ר׳ שמואל כמעט בכל דרשה באיזו שנה נאמרה (בגימטריא, לדוגמא שנת ״ותבונה״ היינו: תס״ט, תחסה״ היינו: תע״ג), וציין גם בחלק מהן בן כמה היה באותה שנה. אולם מעיון בתאריכים עולה סתירה מעניינת מאד, כי לפי איך שכתב בדרוש א', דרוש ג׳ לשבת הגדול, דרוש ה׳ לשבת הגדול. עולה ששנת לידתו היתה: תמ״ח. אולם לפי איך שכתב בדרוש ב׳, דרוש ד׳, דרוש ד׳ לשבת הגדול. עולה ששנת לידתו היתה: תנ׳׳ג. והדעת נוטה יותר ששנת לידתו היתה תמ״ח, כי בכל המקומות שלפי החשבון נמצא שנולד בשנת תנ׳׳ג, אפשר להוריד מהסימן שנתן את האות ה', כך שנמצא שנולד בשנת תמ״ח, אבל במקומות שלפי החשבון נמצא שנולד בשנת תמ״ח, אין אפשרות להוסיף על הרמז. נקודה נוספת: ר׳ שמואל הדפיס את ספרו זה בשנת תע״ה, כפי המצויין בשער הספר. אך מהמרמזים שנתן לשנים שאמר את דרוש ה', דרוש ב׳ לשבת הגדול, דרוש ה׳ למעלת התפלה. דרוש ג׳ להספד, דרוש ו׳ להספד, נמצא שאמר אותם בשנת תע״ח, ואין הסבר לסתירה בדברים אלא א"כ נוריד בכל אותם מקומות את האות ה׳, כך שיצא שנאמרו בשנת תע״ג.

משגדל ונהיה בן טו״ב שנים, דברו בו נכבדות, לשאת לאשה את בתו של ר׳ משה, נכדתו של ר׳ חיים בן עטר – גדול הדור.

שנתיים מחצה התאכסן ר׳ חיים בבית ר׳ משה דא אבילה, ובאותו זמן דבק בו ר׳ שמואל, יצק מימי התורה על ידו, נעשה לתלמידו המובהק, שימש אותו ביום ובלילה, וידו לא משה מתוך ידו. בכל מקומות גלותו גלה עמו, וקבל ממנו תורה וקדושה במנה גדושה.

עובדה זו גרמה גם לכך שיחסי ידידות חמים וקרובים מאד, נרקמו בינו לבין גיסו ר׳ חיים בן עטר (ה״אור החיים״), אשר כמוהו התאבק בעפר רגלי זקנו, ר׳ חיים זצ״ל. ר׳ שמואל ור׳ חיים כבדו מאד איש את רעהו, ומאז זמן לימודם יחד בצל זקנם, שררה ביניהם אהבה ואחוה מיוחדת, שנמשכה כל ימי חייהם.

לאחר ששב ר׳ חיים לביתו, פתח ר׳ שמואל ישיבה בעירו, והחל להרביץ תורה לתלמידים. כמו כן, היטה שכמו להיות עזר לאביו בהנהגות הציבור, וכפי שמספר בהקדמתו לספר אוזן שמואל, אביו הורה לו להשיב במקומו לכל הציבור הפונים אליו בשאלות הלכה.

ר׳ שמואל קיבל תורה גם מהגאון החסיד ר׳ יוסף בהתית זצ״ל, מרבני מקנאס, ובספרו אוזן שמואל (דרוש א׳ להספד) מביא את ההספד שנשא עליו ביו״ט שני של פסח בתוך השבעה, בשנת תע״א.

ר׳ שמואל נחשב לאחד מגדולי הרבנים במרוקו בתקופתו, והתפרסם מאד בדרשותיו הנפלאות. בדבריו היה בעיקר מעורר את העם להתחזק בלימוד התורה, עד שהכתירוהו בתואר: ״מכתיר תורה ברבים״.

סבלו הרב של ר^, שמואל

במשך ימי חייו סבל ר׳ שמואל סבל רב, פועלי און הציקו לו בכל מיני תואנות, שללו את רכושו, וכמעט גם את נפשו. הרפתקאות שונות ומשונות עברו עליו, ומחמתם נאלץ לנדוד ממקום למקום. במשך ימי חייו גר תקופה מסוימת בארבאט, במקנס, ולאחר מכן חזר לסאלי.

מענינת ביותר עלילת גבית המס, שנרקמה נגדו על ידי ראשי הקהל במקנס.

כאמור, ר׳ שמואל היה מבני קהילת מקנס, שם נולד וגדל. בזמן מסוים עבר לגור בעיר סאלי, אולם המשיך בעסקי מסחרו בעיר מקנס. ראשי הקהל של מקנס ראו בו בן עירם, לכן המשיכו לגבות ממנו מס כאילו עודנו גר שם. אולם לא הסתפקו בכך, בראותם את הצלחתו, העריכו את עושרו בהפלגת יתר. כל אניה שהגיעה טעונה בסחורותיו, היו מהלכים רכיל, כי בעצם כל האניה כולה שלו, ולכן חייבוהו בתשלומים פי כמה יותר מהראוי לו, ועוד כהנה וכהנה. מתחילה נשבע להם ר׳ שמואל כי הכנסותיו אינם עולות על כך וכך, ולכן אין להם לחייבו יותר. ראשי הקהל לא האזינו לשבועתו, והמשיכו במנהגם. ר׳ שמואל נעלב מאד, וטען, כי בהיותו ת״ח, הרי הוא פטור מעיקר הדין מתשלומי מסים.

הגאון ר׳ משה בירדוגו זצ״ל, רבה של מקנס, הידוע בכינויו ״המשבי״ר״, יצא להגן על כבודו, והוכיח את פרנסי העיר, אך ללא הועיל.

משהמשיכו לרודפו, פנה ר׳ שמואל לשני גדולי הדור הגאונים: ר׳ יהודה בן עטר זצ"ל ור׳ יעקב אבן צור זצ״ל, שיושיעוהו. גאונים אלו חרדו לכבודו, ובאו לקראתו בבל לב.

בפסק דין שפרסמו בשנת תצ״א (זמן קצר לאחר פטירת הרב המשבי״ר הנ״ל) הצדיקו את כל טענותיו, וגזרו על פרנסי העיר להשיב לר׳ שמואל את כל מה שגבו ממנו שלא כדין. מתוכן פסק הדין ניכרת ההערכה הגדולה שרחשו אותם גדולים ־־ שמואל, בפרט מהתוכחת החריפה שהוכיחו את פרנסי העיר, על הרעה שעשו, ב־ עברו על חילול ה׳, בחללם כבוד ת״ח.²² ניתן להניח, כי עלילה זו, היא שהביאה לר׳ שמואל לחבר את ספרו כתר תורה, בו האריך לדון בפטור תלמידי חכמים בתשלומי מס.

ר' שמואל חיבר כמה ספרים, המפורסמים ביניהם: א. ספר דרשותיו אוזן שמואל, נדפס באמשטרדם בשנת תע״ה, בהסכמת גדולי הדור: ר׳ יהודה בן עטר, ר׳ יעקב אבן צור, ור׳ אברהם בן דנאן. על פי הוראת רבותיו ר׳ חיים עטר ור׳ יוסף בהתית הדפיס ספר זה. ר׳ חיים ציוה אותו על כך בהקיץ, ור׳ יוסף נגלה לו בחלום, והורה על כך. בספר זה קיבץ ר׳ שמואל את דרשותיו שדרש בצעירותו ממש, בהיותו בן י״ז – כ״ז. ב. ספר כתר תורה, בו דן לפטור ת״ח ממסים ע״פ דין, נדפס באמשטרדם בשנת תפ״ה. כמו כן חיבר גם הגהות אוזן שמואל למסכת נזיר, נדפסו בסוף ספרו כתר תורה, וספר דרשות מעיל שמואל. הסכמה ממנו נדפסה בראש ספר חפץ השם, שחיבר גיסו ר׳ חיים בן עטר.

(לר׳ משה דא אבילה – אבי ר׳ שמואל, היו עוד ב׳ בנים: הגאון הצדיק ר׳ יצחק, מחכמי סאלי, והגאון ר׳ יעקב, מחכמי מקנאס. ר׳ יעקב נפטר בצעירותו בליל תשעה באב שנת תפ״ה. ר׳ יצחק הניח אחריו ג׳ בנים: הגאון הצדיק ר׳ יהודה מחכמי סאלי(היה נשוי לאחותו של הגאון הצדיק ר׳ רפאל אבן צור מפאס), הגאון הצדיק ר׳ יוסף, מחכמי סאלי, והנבון ר׳ משה.)

״רב אד״א״ – תולדות הגאון הנורא ר׳ אליעזר דא אבילה

בנו של ר׳ שמואל היה העילוי המופלא, שהרעיש את העולם בגאונותו הנוראה, ר׳ אליעזר דא אבילה זצ״ל, המכונה גם רב אד״א, כשמו של האמורא רב אדא. לידתו של ר׳ אליעזר בקדושה ובטהרה, ועל ירידת נשמתו לעולם הזה, שגורה בפי זקני חכמי מרוקו העובדה המופלאה הבאה: באחד הלילות, זמן מועט לפני שהרתה אמו, בעת ששקד ר׳ שמואל על תלמודו, נשמעה נקישה חרישית על דלת ביתם. ר׳ שמואל קם, ובצעדים זריזים מיהר לפתוח את הדלת. פתח, ונאלם דום…

מולו ניצב זקן הדור צורה כמלאך. פניו של האיש האירו באור יקרות, מאותו אור הגנוז לצדיקים, וניכר עליו כי מהעולמות העליונים בא. הזקן נראה קצר רוח, ומשהתעשת ר׳ שמואל קימעא, לא המתין להזמנת בעל הבית, אלא פתח פיו ואמר:

־ ״דע! אני הוא התנא ר׳ אליעזר בן הורקנוס. בקרוב תהרה אשתך בבן זכר, אשר יאיר את עיני ישראל בתורתו. היות ונגזר על נשמתי לרדת שוב לעולם הזה, הנני מבקש ממך: תקראוהו על שמי, בכך ישכון בו ניצוץ נשמתי כל ימי חייו״. סיים את דבריו, פרח ונעלם.

ר׳ שמואל ואשתו התרגשו מאד, וציפו לראות בהתממשות הדברים. לאחר זמן מועט הרתה אשתו, ובעת לדתה את בנה, בשנת תע״ד, התמלא הבית כולו אור של קדושה. ר׳ שמואל הבין שאותו חזיון נפלא התקיים, שמר את הבטחתו, וקרא שם בנו אליעזר.

זכר אותו מעשה מופלא לא עזב את ר׳ שמואל. לפיכך הבין שעליו להצית את הניצוץ החבוי בבנו, לצחצחו ולמרקו, להפיח בו רוח, עד שתצא ממנו שלהבת זכה שתאיר למרחקים. במסירות ובדבקות טיפח ר׳ שמואל את בנו, השקיע בו את כל כוחו ומרצו התורני, גדלו וחינכו על מבועי התורה והחכמה. בהיותו בעל אמצעים, לא חשך מאומה מבנו כדי שיוכל לישב בשקט ונחת באהלה של תורה, לעלות ולהתעלות כיעוד נשמתו הגדולה. לשמחתו, עמלו לא היה מפרך כל כך, שכן נתקיים בבנו הקטן המקרא: ״משכני אחריך נרוצה" (שיר השירים א,ד). אליעזר הקטן נמשך מעצמו ללימוד התורה, השכים במרוצה לבית המדרש, ולא מיהר לעוזבו לעתות ערב.

וכך עוד בהיותו נער קטון, התפרסם שמו הטוב בין כל אנשי עירו. הבריות היו משוחחות בפליאה והשתוממות על בנו המיוחד של ר׳ שמואל, ויודעי שמועות שחו מפה לאוזן, אודות אותו מעשה נורא, והסיקו, כי הליכותיו מוכיחות איזו נשמה גבוהה שוכנת בקרבו. בהגיעו לפרקו (בערך בשנת תפ״ט), נשא לאשה את היתומה בתו של ר׳ אליהו הלוי בן שושן מנכבדי סאלי – שנפטר זמן קצר לפני כן. מאותו זמן, בהיותו בן ט״ו שנה, החל לחבר את חיבוריו התורניים, ולהרביץ תורה בעירו.

תאב ואוהב לפקודי ה׳

״תאבתי לפקודיך״(תהלים קיט, מ) – ״כליתי מרוב האהבה״(אבן עזרא שם). כך חי ר׳ אליעזר, תאב ואוהב לפקודי ה׳.מרוב אהבתו לתורה, כמעט כלתה נפשו.

כיסופיה לשלימות, דחקו כל קמצוץ של גשמיות. ניתוק מוחלט מהוויות העולם וחיבור מושלם לחיי הנצח.

תורה, ושוב תורה, ולק תורה.

ימי חייו כולם שווים לטובה, בהתמסרות לתורה, ובשקיעה במעמקיה, עד אפיסת הכוחות.

וכך העידו תלמידיו: ״מגודל שקידתו לא נתן שינה לעיניו כמעט״, כפי שמספר בדחילו ורחימו – החיד״א בשם הגדולים. גם בעת שצרות תכפו את עירו, דבר ורעב, ונאלץ לגלות מעירו, לגור באהלים בשדות ובהרים, גלה וספר תורתו עםו, בשדה ובהר שקד על תורתו, ולא הניח מלעסוק בה אפילו רגע קט.

שקידתו העצומה חיברה ימים ללילות, יום ששי לשבת, ושבת לראשון, חטיבה אחת של חיי תורה. לימוד והתעלות ללא הפסק, ללא הרף. קפידא מרובה הקפיד על זמנו, כל רגע נחשב בעיניו כאוצרות פז.

ויותר מכך, מתוך הכרתו העמוקה כי אין חיים אלא תורה, סבר כי כל ביטול זמן אפילו מזערי, הרי הוא כנטילת חלק מחייו, ואיננו שווה אפילו לצרכי הרבים.

לענין כזה די במקלי!

והגיעו הדברים עד כדי כך, שבאחד הימים, בעת שישב בבית מדרשו והגה בתורה. התפרצה חבורת יהודים מבוהלים לבית המדרש, בזעקות שבר. צעקותיהם הקיצו את ר׳ אליעזר מעומק עיונו, ונגרם לו היסח הדעת מדבקותו בנבכי הסוגיא. האנשים המבוהלים לא המתינו לנתינת רשות, ותיכף פתחו פיהם בקריאה נואשת: רבינו הקדוש! הצילה נא! פיקוח נפש! הנהר הסמוך לעירנו עולה על גדותיו, במרוצתו שטף כבר את רחובות הנכרים, ועתה מאיימים המים הזידונים לשטוף את רחובות המלאח היהודי. לתדהמתם, הרעים עליהם ר׳ אליעזר את קולו: וכי בשביל דבר פעוט כל כך גרמתם לי היסח הדעת מלימודי?

לענין כזה, די במקלי!

טלו אותו, ורשמו עם קצהו פס סביב רחובות המלאח, ותאמרו לנהר בקול רם: עד כאן תבא!

אחיו המבוהלים, נרעדו שבעתיים למשמע אוזניהם, הכי עד כדי כך רוממות תורתו, שאין להפריעו גם לעת הזול כופפו ראשם לפניו, ויצאו מבית המדרש בהכנעה ובהערצה. כמובן, לאחר מכן מיהרו לעשות כציוויו, וככל היוצא מפיו כך היה – כשהגיע הנהר למקום הפס, שקעו מימיו אט אט ולא קרבו לסימטאות המלאה היהודי. אגב, מקל זה נמצא בידי משפחתו – משפחת בן שעיה עד היום.)

הטועם את דבריו היה בפיו כדבש מתוק

כשרונותיו הנדירים גם בדורו – דור דעה, העמידו בצל את כל הלומדים עמו בבית המדרש. וכפי שמתאר תלמידו הגאון ר׳ חיים טולידאנו – אב״ד סאלי:

כשפותח בהלכה, בנה עליה מצודים וחרמים, חבילות חבילות של קושיות, והכל היו נעשים לפניו כחרשים, ולא מצאו בפיהם מענה. ולאחר מכן, "גלי דרעיה ונפל נהורא בבי מדרשא" (גילה זרועו – כוחו – לתרץ הקושיות, ונפל אור בבית המדרש), ופושט והולך קושיות התוספות, ושמעתתא רווחא ליה ממילא, וכל הטועם את דבריו היה בפיו כדבש מתוק, ואומר לי לי הוא, ודברי אמת ניכרין. 'כשהיה יורד לעומק חדרי העיון, לא ירדו תלמידיו לסוף דעתו״, עד כאן לשונו המתגעגעת לרבו.

גם החיד״א מתאר מחזה זה בשפתו המליצית, כיצד ר׳ אליעזר היה יושב כמלך בגדוד, מוקף תלמידים חריפים, והוא שואל ומשיב, עוקר הרים וטוחנן בסברא.

להיטותו של ר׳ אליעזר אחר לימוד התורה לא נתנה לו מנוח. במוחו הכביר היה חש תיכף ומיד בכל נקודות התורפה בסוגיא בה עסק, ומני אותו רגע לא פסקו רעיוניו מהתרוצצות אחר דרך סלולה שתשדד את נבכי הסוגיא, ותאיר את עומק אורחותיה.קשה היה לעקוב אחר מחשבתו בעת הזו, בונה וסותר במהירות הבזק, עד שהרגיש כי חדר לנקודת האמת.

אני הוא המהרש״א

אולם כדרכה של תורה, פעמים לא מעטות הדרך היתה חסומה, פקעת קושיות ללא מוצא. או אז מה גדל צערו, הוסיף יגיעה על יגיעתו, ולא אחת הושחרו שיניו עד שהצליח להתיר את הסבך, לפלס מסילה ללב הענין, ולטעום טעמם של דברים המתיישבים על הלב. בפי זקני חכמי מרוקו מפורסם המעשה הבא:

פעם אחת, נתקל בלמודו, בדברי מהרש״א קשים וסבוכים ביותר. ר׳ אליעזר התעמק שוב ושוב בנסותו להבין את דבריו, אך ללא הועיל, כל המבואות סתומים היו. זמן רב עבר, השעות נקפו בזו אחר זו, הלילה ירד, וכבר הגיע שעת חצות, ועדיין לא נמצא פתרון. צער רב הצטער ר׳ אליעזר, ומרוב צערו החל לבכות. לפתע נכנס לביתו זקן הדור פנים, ופנה אליו בשאלה: מה ארע לך? ומדוע נפלו פניך? מששח בפניו את צערו, הציע לו אותו זקן בחיבה, הבה ואלמד עמך. התישבו יחדיו, הזקן פתח את פיו, והסביר במתק שפתים את דברי המהרש״א באופן בהיר ביותר.משסיים וקם ללכת לדרכו, פנה אליו ר׳ אליעזר בשאלה: אולי תאמר לי מי הוא כבודו? השיב לו הזקן בבת שחוק: אני הוא המהרש״א, ראיתי את צערך הגדול להבין את דברי, וקבלתי רשות לרדת מהעולם העליון כדי לבארם לך…

גם בדברי אגדה שלח ידו, והיה מנהיר עיני חכמים במדרשי חז״ל הסתומים וחתומים. אנשים רבים היו באים לפניו ושוטחים את שאלותיהם על כוונת מדרש תמוה, או איזה דבר אגדה שאינו מובן, והוא כהרף עין היה פושט את ספקותיהם, מפיק מרגליות מפיו, ומיישב תמיהותיהם דבר דבור על אופניו. בדרך כלל לא טרח אפילו להעלות את תשובותיו על הכתב, משום שהיו נראות לו נטולות חידוש, ולא חש צורך לשומרם.

דוגמא מעניינת למהירות שכלו נשתיירה בידינו. בספרו שו״ת באר מים חיים (סימן י״ג, עמוד לג), נשאל שאלה סבוכה מאד אודות סכסוך כספי שפרץ בין שותפים. רבני אגאדיר, שהשותפים היו תושבי עירם, ביקשוהו לחוות דעתו כיצד להכריע בשאלה זו. וכה כתב בתחילת תשובתו:

״הן היום ל״ו לספירה, בין מנחה למעריב, הובא לידי פסק זה על ידי ציר נחוץ, והוזקקתי להשיב באותו יום, בה שעתא, ולאלתר, ומפני כך באתי בקצרה״. ר׳ אליעזר השיב במהירות, ולמרות זאת בבהירות וחדות כדרכו, ומפליא לראות, שאף שרבני אגאדיר פקפקו מעט בדבריו, כפי ששלחו לו אחר כך, ר׳ אליעזר השיב להם בשנית בתוקף רב (סימן י״ד שם), והעמיד באריכות את דבריו הראשונים אותם השיב במהירות הבזק – על תילם.

כתר קדושה-תולדות שושלת הזהב של צדיקי בית פינטו-״רב אד״א״ – תולדות הגאון הנורא ר׳ אליעזר דא אבילה-עמ' 135-130

כוותיה דרב אד״א נקטינן– אליעזר דא אבילה

שמו הטוב התפרסם במהרה, והחלו להתקבץ סביבו המוני תלמידים חריפים מכל קצוות הארץ. תלמידיו הקיפוהו מכל צד, והאזינו בדריכות לכל מוצא פיו. כהולכי מדברות הכמהים למים, שתו בצמא כל קושיא או תמיהה, והתרפקו בערגה על כל יישוב מבריק. ור׳ אליעזר מצירו, השיב להם גמול על אהבתם. את מיטב כוחותיו השקיע בהם, כיוונם בדרכי הלימוד, חידדם והעמידם בקרן אורה.

מלבד תפקיד זה, שימש גם כרב ואב״ד בעיר מגוריו סאלי, משרה אותה נשא ברמה. כבר בשנות העשרים לחייו מוצאים אנו אותו מכהן בדיינות עירו לצד הגאון ר׳ שמואל קארו זצ״ל , ומשם עלה ונתעלה עד שנתמנה לאב״ד עירו. שאלות רבות הופנו אליו מכל קצוי מרוקו, והוא בחכמתו הרבה השיב לשואליו דבר ה׳ זו הלכה. פסקיו נהפכו לנחלת כלל ישראל, והינם מופיעים אין ספור פעמים בכל ספרות רבני מרוקו מדורו והלאה.

על מעמדו המיוחד בין רבני מרוקו, נוכל ללמוד מן הדוגמא הבאה:

בשנת תרמ״ה, הלשינו שני יהודים על אחד מחבריהם בפני המלכות, ונשאלה שאלה לפני הגאון המפורסם, המלאך ר׳ רפאל אנקווה זצ״ל בעל שו״ת קרני רא"ם : האם יש לדון אותם כדין מוסר למלכות.

הספק התעורר, משום שהעדות התקבלה שלא בפניהם, ועל פי דין תורה, אין מקבלים עדות לחובתו של אדם שלא בפניו (ראה שו״ע חו״מ סימן כ״ח סעיף ט״ו). היות ולדעתו של הגאון הנודע ר׳ יוסף אלמאליח זצ״ל (בעל שו״ת תקפו של יוסף), בענייני ממון ניתן לקבל עדות לחובתו שלא בפניו גם כשלא הוחזק כמקולקל בהם, לכך היו שסברו שגם בענין זה ניתן לקבל עדות שלא בפניהם של המוסרים.

על כך השיב רבי רפאל כך: ״מצאתי להרב המופלא, מורי זקיני המלאך רפאל ביבאס, שכתב על דברי הרב הנזכר (בעל שו״ת תקפו של יוסף), וזה לשונו: עיין בשו״ת להרב אד״א זלה״ה דף מ״ו ע״ב שהעלה, דבלא הוחזק צריך בפניו דוקא. וכתוב שם שגם הרב מוהריב״ם [הכוונה להגאון ר' יעקב בן נלכב נרבני טיטואן] סבירא ליה כוותיה, גם רבני מראקס ז״ל הכי סבירא להו, זולת חכמי מקנאס, ובודאי כוותיה דרב אד״א נקטינן, דרב חיליה ורב גובריה בחכמת העיון, ובפרט דרבים קיימי כוותיה, א״כ ודאי דכוותיה נקטינן״, עד כאן לשונו.

הרגיל בספרי שאלות ותשובות, יבחין מיד במשקל העצום שייחס ר׳ רפאל לדעתו של ר׳ אליעזר, ואיך עיקר הכרעתו מבוססת על דעתו, וכל השאר רק כמסייעים לה. וכך צפים מול עינינו, דברי ר׳ יוחנן בן זכאי, בשעה ששיבח את תלמידו הגדול, התנא ר׳ אליעזר בן הורקנוס: ״אם יהיו כל חכמי ישראל בכף מאזנים, ואליעזר בן הורקנוס בכף שניה – מכריע את כולם" (אבות ב,יב).

דמיונו כאריה

ר׳ אליעזר הצטיין בתקיפות מרובה בענייני הלכה, כפי שניכר מתוך תשובותיו המרובות, ומשאו ומתנו עם חכמי דורו. מעשה מעניין ביותר אודות תקיפותו זו, מביא בספר מלכי רבנן בשם אביו, את ששמע בשם הראשונים:

באחד הימים, ישב ר׳ אליעזר וכתב פסק הלכה, בו השיג על מסקנת ההלכה שהסיק הגאון הנודע ר׳ יהודה בן עטר זצ״ל מפאס.

תוך כדי הכתיבה, נשא ר׳ אליעזר את עיניו, ולחרדתו ראה מול עיניו אריה אימתני רובץ מולו.

ר' אליעזר נבהל מאד, והחל לנוס מבית המדרש תוך כדי זעקות שאריה רודף אחריו להורגו.

אנשים ששהו בסביבה, שמעו את זעקותיו, והחלו לחפש אחר האריה. חיפשו וחיפשו, אך לא מצאו. משנואשו, פנו לעבר ר׳ אליעזר בתמהון גדול, היתכן כדבר הזה ? וכי בעל דמיון נהייתי ומה גם בעת שהיית שקוד על תלמודך!

ר' אליעזר שהיה נתון עדיין תחת רושם הפחד הנורא, החל חוכך בדעתו, והשיב: בעת שכתבתי תשובתי, היה נראה לי להשיג על דברי ר׳ יהודה בן עטר, ואז, תוך כדי שכתבתי דעתי, נראה לי אותו מראה מבעית.

מששמעו זאת חכמי דורו, נענו ואמר: היא הנותנת! משום שדעתך חשובה ומתקבלת בשמים, לכך כשהשבת על דברי הארי הגדול – ר׳ יהודה בן עטר (יהודה :משל לאריה), ניצב אריה מבעית למולך.

אולם, אם סבורים אנו, שמשום אותו מחזה חזר בו ר׳ אליעזר מדעתו – טעינו טעות גדולה! ר׳ אליעזר שב וכתב את דעתו ללא חת!

זה האיש מרעיש הארץ

תהלתו לא הצטמצמה לתחומיה של מרוקו בלבד, אלא הלכה והתפשטה גם לארצות אחרות, ואף באותם ימים בהם לא היה כמעט קשר בין מדינה למדינה, נודע שמו ברחבי העולם היהודי, ועד לארץ ישראל הרחוקה הגיע.

תלמידו הגאון ר׳ חיים טולידאנו מספר, שכאשר היו מגיעים למרוקו שדרים מארץ ישראל, היו רוצים לתהות על קנקנו, ולבחון את שמעו הטוב שהגיע עד ארצם. אותם שדרי״ם היו בדרך כלל תלמידי חכמים מופלגים, ובבואם לפניו היו עורכים מערכה, ומגישים לפניו תעצומותיהם, סתירה בדברי הרמב״ם, או איזה תוספות מוקשה. לפליאתם, ר׳ אליעזר היה משיב להם תשובות קולעות תוך כ­דיבור, בהשקפה ראשונה. השדרי״ם היו רואים ושומעים, ומאשרים כי שמועתב נכונה, ומוסיפים לאמור: בכל ארץ ישראל לא קיים חכם כזה.

גדולי דורו התייחסו אליו בהערצה נדירה, בתארים מופלגים ביותר עטרוהו, ונכנעו לפניו. הכל חשו כי ניצב לפניהם ענק מדורות קודמים, שאינו מתאים לדורם כלל וכלל. הבה נציץ קמעא להסכמות גאוני הדור לספרו מגן גבורים. רבני ליוורנו כותבים בין השאר כך:

״זה האיש מרעיש הארץ, מרגיז ממלכות, וכו׳, ואילו פינו מלא שבחים שלמים וכן רבים, לא יגיעו לכתוב אחד מני אלף מגודל עיונו הברור והזך, צח ומצוחצח, דמי פומיה דמר כמעיין המתגבר, נחל נובע הסופגנין והדובשנין, וכו׳.

החיד״א כותב: ״רבא דעמיה, מדברנא דאומתיה, רברבנותיה דמר ושררותיה, זיוה והדרה, מעלת הרב המופלא, וכבוד ה׳ מלא, ר״מ ואב״ד מופלג בדורו, מיוחד בהדרו, רבין חסידא, עמוד הימני, פטיש החזק, נר ישראל״ וכו׳. ואחריהם רבני מקנס וטיטואן, אנקונה וסאלי, מאריכים ומפליגים בתארים נוראים.

אין ספק כי ר׳ אליעזר היה אחד ומיוחד מגדולי כל הדורות בגולת מרוקו. רוחו הזוהרת הבזיקה ככוכב השביט, והאירה לארץ ולדרים, שפע תורה וקדושה כמידת הנשמה הגבוהה ששכנה בו – נשמתו של התנא ר׳ אליעזר בן הורקנוס.

כתר קדושה-תולדות שושלת הזהב של צדיקי בית פינטו-״רב אד״א״ – תולדות הגאון הנורא ר׳ אליעזר דא אבילה-עמ' 138

"נהר – דעה^,׳ עולה על גדותיו

״דבר בדוק ומנוסה לאדם שלומד תורתו באהבה וחיבה, יראה עצמו, וימצא שלבו נובע, ונפתחין לו דרכי חכמה״. (ספר משנת חכמים, לגאון ר׳ משה חאגיז זצ״ל [נכד הגאון ר׳ שמואל חאגיז מחכמי פאס] מעלה הרביעית, אות צ״ג).

בתיבות ספורות אלו, גנוז הפתרון לפרשה המופלאה של חידושי תורת ר׳ אליעזר וכתיבתם, ומן הדומה שקולמוסו מהוה הוכחה ניצחת לאימרה זו.

שהרי על אהבתו וחיבתו לתורה סיפרנו כבר, וממנה נבע לבו בחכמת התורה. נבע בשצף, ללא הרף, נביעה הולכת וגוברת. מבועי חכמה שפרצו מעמקי השכל הנעלם, ונהפכו לאשד אדיר של חכמה נגלית. גילוי על גילוי, עוד תירוץ ועוד מהלך, עוד הברקה, ועוד חריפות גאונית, ללא הרף, עוד ועוד.

לכל שטף החכמה הזו, נדרשו כלים – כלי קיבול שישמרו אותה, שיעבירוה הלאה, ולא יניחוה ליפול לתהום הנשיה. דפים, גליונות, קונטרסים, קולמוס, קסת, דיו, שולחן – ו… אדם שיאחד אותם.

אך לא די בסתם סופר או לבלר. לצמצם שטף אדיר של מחשבות עמוקות לתוך חלל קנה הקולמוס, ולהריקה עם טיפות הדיו, נצרך איש אשר רוח בו. איש המסוגל להכיל בשכלו את כל אותם רעיונות, להבין את תוכנם, ולצמצמם צמצום אחר צמצום, עד הכתיבה, ואין מי שיתאים לזה אלא בעל המחשבות עצמן, הלא הוא ר׳ אליעזר עצמו.

וכך הוא עשה. משנתו הט״ו ועוד סוף ימיו הקצרים, בכל עת שיכל, ישב וכתב. בכתב צפוף, מילא במהירות דף אחר דף. ממלא את קסתו, ומרוקנה במהירות בלתי נתפסת.

כך נתחבר גליון לגליון, ונעשה קונטרס. וקונטרס רודף קונטרס ונעשה ספר, ועוד ספר, וכך הלאה.

ולא רק על גליונות כתב, אלא בכל מקום אפשרי חרט רעיוניו. תיכף כשצצו, תר אחר מקום פנוי לכותבם, לבל יאבדו חלילה במרוצתם. על שולי ספרים, ועל כריכותיהם, בין הפרקים, ובין השיטין.

אולם, אליה וקוץ בה, כי בהיותו כותב בעצמו את חידושיו, מה יעשה ובעת שכותב חידוש זה כבר מתנוצץ במוחו החידוש הבא, אץ בדרכו לצאת לאויר העולם, כיצד ישמרנו? ומה גם, שכטבעם של החריפים בשכלם, עוד לא השלים כתיבת זה, וכבר ממשמשת ובאה הקושיא הסותרת את מה שכתב תחילה, ובעת יעלה דיחוי זה על הכתב, תיכף ינבוט יישוב נוסף, או אופן אחר.

לכך היה יושב ר׳ אליעזר וכותב, ותיכף מוחק, כותב ומוחק פעם אחר פעם. ואם לא הגיע לכלל מחיקה, היה כותב בצד הגליון, ובהעדר מקום, גם מעל השיטין או ביניהם.

הבה נראה כיצד מתאר תלמידו הנ״ל את גליוני חידושי התורה של רבו: ״קונטריסין ודפין באותיות מעורות זו בזו, ואותיות פורחות ביני שיטי, עד שלא היו קצת מן האותיות רישומם ניכר אלא ע״י הדחק, וכתב ע״ג כתב עד שלא היה אדם שקראו. ולו נמצאו כמה ענינים, והמה בכתובים, על ניירות ישנים, והדברים עתיקין, מילתא דשף מדוכתיה סחור סחור לכתבים, וצריך לימוד לדעת תנא אהיכא קאי״.

וכפי שכתב גם החיד״א בשם הגדולים: ״ומפי מגידי אמת שמעתי מהפלגת עיונו בעומק וחורפא וקלות הפלא ופלא, ולרוב עיונו היה כותב ואח״כ חוזר ומוחק וכיוצא, ולכן אינו ניכר מהספר גדולתו כל כך״.

כותב על השלחן…

וכל החזיון הנפלא הזה, מתוך דבקות בעומק העיון, במאמץ כביר, עד שהעידו עליו יודעיו, כי פעמים רבות בהיותו אחוז שרעפים, משוטט ברעיוניו, היה כותב וכותב, ולא ראה כי הניר שלמרגלות קולמוסו תם ונשלם, וכך המשיך לכתוב על השולחן שלפניו, וקידש אותו בקדושת כתבי הקודש…

אודות לכך, ברור מאליו כי יבולו התורני מבורך ביותר, על אף שימי חייו קצרים היו. ואלו הם חיבוריו: מגן גבורים על מסכתות הש״ס, ח״א על מסכתות בבא מציעא והוריות נדפס ע״י חתנו ר׳ שלמה דא אבילה בשנת תקמ״א בליוורנו, והובא לדפוס ע״י ר׳ רפאל יהודה ישראל.

נדפס שוב במהדורה מצומצמת ירושלים תשל״ד, החיד״א בספרו עין זוכר מערכת כ׳ אות א׳ כותב: ״ואגב רהטאי זה חזיתי להרב המופלא נר המערבי כמהר״ר אליעזר די אבילה זלה״ה בספרו מגן גבורים חידושי מציעא״. גם בספרו פתח עינים סנהדרין קג. כותב: ״ועמ״ש הרב המפולפל מוהר״ר אד״א זלה״ה בספר מגן גבורים״. וראה עוד מה שכתב החיד״א בעמוד השער לקונטרס אחורי תרעא (הגהות לספרו שער יוסף עמ״ס הוריות), שמה שהביאו לחבר את הקונטרס הם ג' ספרים שיצאו מגדולי הדור על מסכת זו, ואחד מהם הוא "מגן גבורים להמאור הגדול רב אד״א זלה״ה״.

ח״ב על מסכתות כתובות וקידושין, נדפס ג״כ ע״י חתנו ר׳ שלמה דא אבילה, והובא לדפוס ע״י נינו ר׳ יוסף דא אבילה בשנת  תקס״ו בליוורנו. שו״ת באר מים חיים, מעין גנים נימוקים על ד׳ חלקי הטור ושו״ע, מלחמת מצוה על סוגיות הש״ס, ובסופו קונטרס חסד ואמת דרשות. כל אלו נדפסו ע״י חתנו ר׳ שלמה דא אבילא, והובאו לדפוס בליוורנו בסביבות שנת תקס״ו ע״י נינו ר׳ יוסף דא אבילה, ששהה לצורך כך כשנה וחצי בליוורנו.49 שו״ת רב אד״א, מה שהשיב לשואליו בהלכה. וקונטרס אחרון, ביאורי תנ״ך, אלו עדיין בכת״י.

חתנו מספר כי בדעתו היה לעלות לארץ ישראל ושם להדפיס את חבוריו, אולם נטרפה השעה, ור׳ אליעזר נפטר בגיל צעיר, טרם הספיק להוציא את מחשבתו הזכה לפועל.

הצעה ובקשה מעניינת, מציע ר׳ יוסף דא אבילה (נינו של ר׳ אליעזר), המביא לדפוס את ספרי זקנו, לכל המעיינים באותם ספרים. לדבריו, מי שיש לו איזו השגה על דברי זקנו וכדומה, ישלחנה לרבאט, לישיבתם של נכדיו, אביו ר׳ משה דא אבילה, דודו ר׳ שמואל דא אבילה, ודודו ר׳ אליעזר דא אבילה (השני), והם בעוצם חכמתם בקיאותם וחריפותם, ישיבו דברי אמת לכל שואל, ויעמידו דברי זקנם על מקומם בשלום.

 פטירתו מן העולם

בבוקרו של יום שבת קדש, ג׳ אדר א׳ שנת תקכ״א, נפטר ר׳ אליעזר לבית עולמו, בהיותו בסך הכל כבן מ״ז שנה.

תלמידיו, בני עדתו, וכלל יהדות מרוקו, קבלו ידיעה זו בצער רב, ובכאב עצום, ונתנו סימן למועד פטירתו: ״אשכ״ר יקריבו״ (אשכר – דורון, רש״י תהלים עב,י. אשכר גימטריא: תקכ״א). במקומות רבים נשאו רבני המקום הספדים לזכרו, ועדות לכך נותרה לנו בספר

תהלה לדוד, ספרו של המשורר הנודע – הצדיק ר׳ דוד חסין זצ״ל, שקונן שלש קינות לפטירתו. וכפי שקדם לביאתו לעולם הזה סימן מופלא מן השמים, כך ליציאתו לעולם שכולו טוב קדם מעשה נורא.

באחד מימי החורף של שנת תקכ״א, יצאו בני הדודים הצדיקים, ר׳ אליעזר ור כליפא בן מלכא לשאוף אויר צח ברחובה של עיר. בעוברם בשוק, פגע בהם מכשף ידוע, ממשפחת מכשפים אילמים, שהיה מוכר היטב לאותם צדיקים.

ר׳ כליפא פנה ברמיזה לאותו מכשף (שהיה ג״כ אילם), ובקשו שאם קיצו של ר אליעזר ידוע לו, שיואיל לאומרנו לו. הגוי נרעד, ורמז לר׳ כליפא: דע כי בשנה זאת ימות. ר׳ כליפא התעצב אל ליבו מאד מאד, ולא ידע את נפשו מרב צער.

ר׳ אליעזר הבחין בכך תיכף, ומיד שאל את בן דודו מה ארע. בלשון רפה, סח לו ר׳ כליפא את דברי נבואתו של המכשף. לתמיהתו, החל ר׳ אליעזר לשמוח מאד, ואמר לר׳ כליפא: ״דע לך אחי ורעי! איני עצב על כך כלל וכלל, כי יודע אני שבודאי השגתי כבר את שלמותי״. אשרי הצדיקים אשר חשים בעומק ליבם את דברי חז״ל: ״הקב״ה יודע אימתי עונתן של צדיקים לסלקן, והוא מסלקו״ (שיר השירים רבה ו,ב).

כתר קדושה-תולדות שושלת הזהב של צדיקי בית פינטו-״רב אד״א״ – תולדות הגאון הנורא ר׳ אליעזר דא אבילה-עמ' 143

* חתנו ר^, שלמה דא אבילא

ר׳ אליעזר לא השאיר בנים אחריו, רק בת אחת מרת דונא, שנישאה לבן אחיו ר׳ משה זצ״ל, הרי הוא הגאון הצדיק, ר׳ שלמה דא אבילה, מחכמי ארבאט.

ר׳ שלמה היה תלמיד חכם מופלג, וכאביו, התברך גם הוא בעשירות מופלגת. במשך ימי חייו השקיע מאמצים רבים להוציא לאור את חבורי חמיו הגאון, לחברם דף לדף ולהכינם לדפוס. הון רב בזבז על כך, עד שעלה בידו להדפיסם בליוורנו בסביבות שנת תק״מ ותקס״ו.

ר׳ שלמה היה מקורב מאד למלך מרוקו מולאי מוחמד, אשר החשיבו מאד בגלל חכמתו ופקחותו, אך לא מעט גם בשל עושרו הרב. ר׳ שלמה מצידו, הרבה לנצל מעמד זה לטובת אחיו, ופעמים רבות הושיעם בעזרת קשריו עם חצר המלוכה.

אולם למרות שמלך זה בדרך כלל הטה חסדו ליהודים, ונחשב ל״אוהב ישראל״, בכל אופן המלצתם של חכמינו זכרתם לברכה: ״אל תתוודע לרשות״ (אבות א,י), תקפה גם למלך חסד זה. כדרכו של עולם, קנאת בני ישמעאל גברה, ולאחר תקופת מה, דברי השטנה של כמה משונאיו שלטשו עין חומדת על ממונו, מצאו אוזן קשבת אצל המלך. בשל כך התנכלו לו אנשי המס, ובהזדמנות שללו מאתו בתואנות שוא, אניה מלאה סחורה משובחת. מאותו זמן ואילך התרחק ר׳ שלמה מבית המלוכה.

אכן, למרבה הצער, זה היה מאומה לעומת מה שנכון לו. בשנת תק״ן, התחלפו המשמרות בבית המלוכה, ובנו של מולאי מוחמר, העריץ מולאי אליאזיד, תפס את רסן השלטון. אליאזיד נטר שנאה ליהודים עוד מימי אביו, וכאשר עלה לשלטון התנפל על שנואי נפשו, חסרי הישע, כחיה צמאת דם. באכזריות נוראה הרס וקעקע מן היסוד קהילות רבות במרוקו, כאריה מוכה רעב עבר מעיר לעיר במדינת מלכותו, והשמיד את קהילות היהודים אחת אחר השניה. כך הגיע גם לארבאט, מקום מגוריו של ר׳ שלמה, ומלבד מעשי ההרג, שלל גם את רכושם של יהודים רבים, ובכללם גם את רכושו העצום של ר׳ שלמה, אשר יצא נקי מכל נכסיו.

שלשת בניו של ר׳ שלמה

שלשה בנים נולדו לר׳ שלמה, האחד: אור הגנוז, הרב המובהק, מוכתר בקדושתו בתורתו וביחוסו, צדיק תמים, רבין חסידא, החכם השלם, הדיין ומורה, חסיד ועניו, ר׳ שמואל דא אבילה (השני), מרבני ארבאט וסאלי. ר׳ שמואל היה גאון מובהק, וכיהן כדיין בעירו יחד עם גיסו הגאון הנודע ר׳ יוסף אלמאליח זצ״ל בעל תוקפו של יוסף, ועם אחיו הגאון ר׳ משה דא אבילה. עם זאת עמד גם בראשות ישיבה בעירו.

ר׳ שמואל חיבר פירוש על כל הש״ס בכ״ב קונטרסים. אחד מהם בשם ״עוז והדר חידושים על מס׳ שבועות ע״ז והוריות, נדפס יחד עם ספרו של גיסו – תקפו — יוסף ח״א (ליוורנו תרט״ו) – בסופו. חידושיו נכתבו בקיצור נמרץ, וניכרת מתב היטב גדולתו וחריפותו העצומה של הגאון המחבר. מביא הספר לבית הדפוס – ר׳ אברהם אלמאליח (ממשפחת המחבר, אך לא מזרעו) מספר בהקדמתו, כי ראה את כל כ״ב הקונטרסים בבית החכם הותיק רודף צדקה וחסד ר׳ יוסף אלמאליח (בן ר׳ עמרם, בנו של בעל ״תקפו של יוסף״) במוגאדור, וכן ביד תלמידו ר׳ יוסף מלכה.

השני: היה ״הדיין המצויין, הרב הכולל, בישראל להלל״, ״מורה צדק, ומרבה תורי בישראל״, הגאון ר׳ משה דא אבילה (השני), מרבני ארבאט וסאלי. ר׳ משה כיהן בדיינות לצד אחיו הגאון ר׳ שמואל, והגאון ר׳ יוסף אלמאליח בעל תוקפו ש­ל יוסף, כאמור לעיל. גם ר׳ משה עמד בראשות ישיבה בעירו (ישיבה נפרדת משל אחיו), וטרח רבות להעמידם על דרך האמת בנתיבות התלמוד.

מלבד בניו הגאונים ששקדו על תלמודם בבית מדרשו, נמנה על תלמידיו גב הגאון ר׳ יצחק צבע זצ״ל, אשר חיבר ספרים רבים, והוא שהדפיס בשאלוניקי אה הספרים חסד ואמת מהגאון ר׳ אברהם פינטו זצ״ל, ושערי בינה ומקום בינה מרבינו הגאון ר׳ יעקב פינטו וחבריו זצ״ל, כמסופר בפרק הקודם.

בניו של ר׳ משה היו, החכם השלם הגאון ר׳ יוסף דא אבילה זצ״ל, שהביא לדפוס את הספר של אבי זקנו, שו״ת באר מים חיים. והגאון ר׳ יהודה דא אבילה זצ״ל, הנודע בחסידותו. בתו של ר׳ יהודה, מרת סולטאנה, נישאה לר׳ עמרם אלמאליח בנו של ר׳ יוסף בעל ״תקפו של יוסף״, ובניהם היו ר׳ יוסף אלמאליח ממוגאדור, ור׳ יהודה אלמאליח, שמימנו את הדפסת הספרים ״תקפו של יוסף״ ו״עוז והדר״.

הערת המחבר: בספר מלכי רבנן דף צד בערכים ר׳ משה דאבילא הב׳ והג׳ נפלו כמה שיבושים. כי המובא שם שר׳ משה השני נפטר בט״ב שנת תפ״ה, לא יתכן, משום שזקנו רב אד״א נולד בתע״א, ואיך הוא נפטר בתפ״ה. וכנראה השתרבבו לשם שורות מערכו של ר׳ יעקב דאבילא בנו של ר׳ משה הא', כי הוא נפטר בתאריך זה כמ׳׳ש בנר המערב עמוד רז ובמלכי רבנן דף סז. עוד הביא שם שהיו ר׳ משה הב׳ ור׳ משה הג', ובערך ר׳ משה הב׳ כתב שהיה אחיו של ר׳ שמואל השני והיה מרבני רבאט וסאלי, ובר׳ משה הג׳ כתב שהיה בזמן אחד עם ר׳ שמואל ושניהם חתמו על פס׳׳ד אחד. ומנין לו שהיו שנים, ולכאורה הדברים מוכיחים שהוא השני והוא השלישי אינם אלא ר׳ משה אחד, שהיה אחיו של ר׳ שמואל השני, ובנו של ר׳ שלמה, ונכדו של רב אד״א, והוא ואחיו היו דיינים יחד בעירם סאלי וחתמו עם ר׳ יוסף אלמאליח יחד על פס״ד, וככל הנראה מהאמור בספר נר המערב עמ׳ רפב. ואולי נשמט שם ר׳ משה דא אבילא אחיו של רב אד״א, אביו של ר׳ שלמה דא אבילא, וזקנו של ר׳ משה המדובר שם. כי באמת ר׳ משה זה נשמט מספר מלכי רבנן, וזה תמוה, ואולי התערבבו שם השמות והשורות.

השלישי: היה שמו כשם רבו ״החכם השלם והכולל, פלפלא חריפא״ הגאון ר׳ אליעזר דא אבילה (השני). אודותיו נודע לנו מתוך הקדמתו של ר׳ יוסף דא אבילה בן אחיו ר׳ משה לספר מגן גבורים ח״ב. לפי האמור שם ר׳ אליעזר נמנה על חברי בית מדרשו של אחיו הגאון ר׳ שמואל.

בסיפור השתלשלות הדפסת הספרים ״תקפו של יוסף״ ו״עוז והדר״

להדפסת הספרים נפלאים: ״תקפו של יוסף" ו״עוז והדר" – קדמה השתלשלות דברים מעניינת, כפי שמספר ר׳ אברהם אלמאליח – המביא לבית הדפוס. השגחה עליונה ניווטה אותו בכל שעל. רוחם של הצדיקים מחברי הספרים, חפפה עליו מלמעלה, והיא שהובילה להדפסתם לבסוף בכרך אחד. ואלו דבריו:

בשנת תקפ״ג, לאחר פטירת הגאון ר׳ יוסף אלמאליח בעל "תקפו של יוסף״, חפץ בנו ר׳ עמרם להעלות את ספרו של אביו על מזבח הדפוס (המדובר הוא בחלק הראשון של הספר, חלקו השני יצא לאור בשנת תקפ״ג, זמן קצר לפני פטירת המחבר).

באותם ימים היתה הדפסת כל ספר עולה הון רב, ובפרט לבני מרוקו אשר מחוסר בתי דפוס בארצם, נאלצו לנדוד בדרך כלל לליוורנו שבאיטליה כדי לקצור את פרי עמלם ויגיעם.

לאחר שקיבץ את הסכום הדרוש לכך, ביקש ר׳ עמרם לגשת להדפסת הספר, וכבר בשנת תקפ״ד היה ערוך לכך, כפי שמעידה הסכמת רבני טיטואן שניתנה בשנה זו. ככל הנראה, מסיבות שונות, מלאכה זו כבדה עליו, ולפיכך הטיל אותה על כתפי קרובו ר׳ אברהם אלמאליח, מתוך תקווה כי הוא ישכיל להוציא את הספר לאור במהרה. ר׳ אברהם נטל על עצמו בשמחה רבה משימה זו, שכן ראה בה אפשרות לגמול מעט טובה עם שאר בשרו – מחבר הספר – הגאון ר׳ יוסף, על אשר בהיותו ילד והתייתם מאביו (שנקרא ג״כ יוסף), אספו אל תוך ביתו, האכילו, השקהו, וגדלו על ברכיו בכבוד וברחבות שנים רבות.

אולם, רבות מחשבות בלב איש. מאורעות התקופה, יחד עם צרות רבות שסבבו את ר׳ אברהם, מנעו ממנו מלקיים את אשר הוטל עליו, וכך נדחתה הדפסת הספר שנה אחר שנה. עד שלבסוף, באחת המלחמות הכבדות שהיו סביב עירם, כאשר ידם של התוקפים גברה, ותושבי העיר נסו על נפשם, נכנסו האויבים לעיר, בזזו ושללו אותה, ויחד עם שללם נטלו גם את כתב היד של הספר ״תקפו של יוסף״.

צער רב הצטערו ר׳ עמרם ור׳ אברהם על אובדן הכתבים היקרים. ר׳ עמרם מיאן להתייאש, וביקש מר׳ אברהם שיסתובב לתור אחריהם בכל מקום אפשרי, על מנת לפדותם מיד הבוזזים בכל הון שבעולם. ר׳ אברהם חיפש וחיפש, והעלה בידו חרס. כך עברו שנים רבות, קרוב לשלושים שנה.

והנה, ביום בו נפטר ר׳ עמרם, נמצאו הכתבים בדרך פלא. איש לא ידע להסביר איך וכיצד, אך עובדה, הכתבים נמצאו!

שמחת בני המשפחה רבתה מאד, ובנו של ר׳ עמרם – ר׳ יוסף, שהיה שר ונגיד, מחשובי עירו – מוגאדור, ומפורסם לטובה בכל האזור, נטל על עצמו את העול הכספי הכבד הכרוך בהדפסת הספר. אליו הצטרף אחיו ר׳ יהודה, ויחד הטילו שוב את ביצוע המשימה על כתפי קרובם ר׳ אברהם. ר׳ אברהם הזדרז, ויצא תיכף ומיד לליוורנו, לשם הדפסת הספר.

באותה עת, כאשר נכח ר׳ אברהם בבית ר׳ יוסף (בן ר׳ עמרם), ראה, שבבית גנזיו שוכנים כבוד גם כ״ב קונטרסים מכתבי היד של הגאון ר׳ שמואל דא אבילה, חידושיו הנפלאים על מסכתות הש״ס.

כתר קדושה-תולדות שושלת הזהב של צדיקי בית פינטו-״רב אד״א״ – תולדות הגאון הנורא ר׳ אליעזר דא אבילה-עמ' 146