מורשת יהדות מרוקו

ישראל בערב ח.ז. הירשברג. הספר נדפס בשנת תש"ו – 1946

קורות היהודים בחמיר ובחיג'אז – מחורבן בית שני ועד מסעי הצלב.

חמיר הייתה ממלכה דומיננטית באזורה עד שנת 525. כלכלתה נשענה על חקלאות וייצוא של לבונה ומור, חומרים שהיו נסחרים בהמוניהם באזור מזרח אפריקה ומדינות אגן הים התיכון. חומרים אלו היו מבוקשים ביותר לצד השנהב שהגיע מאפריקה לאימפריה הרומית. ספינות היו מפליגות מחמיר על בסיס קבוע במקביל לשליטה הפוליטית על אזורים במזרח אפריקה. הספר השיוט בים האריתראי מתאר את חמיר והעומד בראשה צ'ריבאל (Charibael) כידידותיים לרומאים:

מה אנו בעצם יודעים על ראשית התיישבות היהודים באזור מדבר "חצרמות"?

למען האמת לא יותר מדי, כל ניסיון לקבוע את ראשית ההתיישבות הינו בגדר השערה. המסורת הרווחת היא שיהודי "חצרמות" (או מאוחר יותר – יהודי חבאן) הינם "ראש גולים" וגלו מארץ ישראל עוד בזמן שבית המקדש הראשון עמד על תילו, במילים אחרות לפני כ-2500 עד 3000 שנה!

ישנן השערות (התואמות את מסורת זו) על סיבת גלייתם של קבוצת יהודים בתקופה זו אשר בחלקן מדברות על משלחת יהודים שנשלחה ע"י שלמה המלך ללוות את מלכת שבא בחזרתה לארצה (שישנם הסוברים כי ממלכת שבא התקיימה באזור "חצרמות") או על יחידה צבאית ששלח המלך הורדוס כדי לסייע במלחמות הרומאים באזור.

מעבר לכל ההשערות, אם נביט בדיוקן יהודי "חצרמות" כפי שעלו ארצה נבחין בלא מעט סממנים מתקופת התנ"ך הקדומה אשר יתרמו לחיזוק אמיתות המסורת (כפי שקובץ ע"י המורה סעדיה בן יצחק ז"ל), להלן חלקם:
א. שיער הראש – יהודי "חצרמות" נהגו לגדל את שיערם כפי שהיה נהוג בתקופת התנ"ך ומתואר על אבשלום בן דוד.

ב. הסרת שיער השפם – נוהג מקובל אצל יהודי "חצרמות" הגברים ומוזכר בתנ"ך על מפיבושת בן שאול אשר "לא עשה את שפמו" (תרגום: לא ספר את שפמו) לאות אבל והשתתפות בצערו של דוד, מכאן שבתקופה זו נהוג היה להסיר את השפם.

ג. לבוש – הגברים נהגו לחבוש "עממה" (מצנפת) על ראשיהם, אצעדה (מעין צמיד כסף) על זרועותיהם ועטפו את פלג גופם התחתון בסדין, הקבלות לכך ניתן למצוא בתיאורו של הנער העמלקי לפני דוד על מיתת שאול המלך: "ואקח הנזר אשר על ראשו והאצעדה אשר על זרועו" וכן בחידת שמשון נכתב: "אחודה נא לכם חידה…ונתתי לכם שלושים סדינים" (עפ"י רש"י: "סדינים של פשתן המתעטפים בהם").

ד. תכשיטי הנשים – הנשים החבאניות נהגו לענוד לא מעט תכשיטים אשר רובם ככולם עשויים מכסף וככל הנראה תואמים לתכשיטים שהיו בשימוש בתקופה קדומה, כגון אלחגול/ אזוקר – מן תכשיט אשר הנשים היו עונדות על רגליהן ובעת ההליכה מקשקש.

תאור מקביל ניתן למצוא בפירוש הרד"ק למילה "עכסים" בתנ"ך, "עדי שמשימה האישה ברגליה ומקשקש". רפרוף – תכשיט הנקשר על המצח מאוזן לאוזן ומוזכר בתלמוד כ"טוטפת" ("מאי טוטפת… א"ר אבהו טוטפת המוקפת לה מאזן לאזן").

לסיכום, יהדות "חצרמות" (חבאן) הינה אחת מהמעניינות בתפוצות ישראל אשר הצליחה לשמור על זהותה ככל הנראה במשך אלפי שנים הודות לריחוקה הגיאוגרפי מריכוזי האוכלוסייה הגדולים, התמימות והקנאות הבלתי נלאית לדת ישראל.

יהדות זו היא אכן "הנסיכים מתימן".

בדרום־ מערב משתרעים הרי חצ'רמות, ובהם הרבה עמקים. בעמקים זורמים נחלים, ההולכים אל הים. כאן רמת מהרה, הידועה כארץ הלבונה, כאן הרי קלא הפראים והיפים¹⁵. החלק הדרומי־מערבי הזה קרוי ״ערב המאושרת״, Arabia Felix, במובן המצומצם, כי במובן הרחב נחשב גם החג׳אז כחלקה של Arabia Felix לפי חלוקת פטיוליומיאיוס. כיום רבה כאן השממה. הארץ הפוריה הפכה בהרבה מקומות ערבה, המשמשת מקום מרעה לעדרי הבדוים. גרמו לכך בעיקר סיבות פוליטיות: בשל חוסר הבטחון הזניחו האכרים את אדמתם והיו לנודדים, או עברו למקומות אחרים, שבהם היה המצב יציב יותר; ובמקום תבואות, עצי־פרי וירקות, גדלו שם, לפי עדות הקוראן ל״ד, ט״ו, האשל ושיחי המדבר.

בעבר, בתקופת הממלכות בתימן, הוכרחו הנודדים לצאת מהארץ ולנוד אל ערבות צפון-ערב, כי הישוב הקבוע הכפרי דחק את רגליהם ולא הספיק המרעה לצאנם. אכן צדק המדאני, חוקר העתיקות והגיאוגרף הערבי הידוע, כשקרא לכל החבל הזה בשם ״יַמַן אלחצ'רא "כלומר: תימן הירוקה". הוא לא הפריז, אם כי דבריו נראים היום כגוזמא, שהרי מיבנה הארץ, אקלימה וצמחיתה מצדיקים לחלוטין את השם הזה.

אף־על־פי שרצועת החוף המערבי והדרומי־מערבי, עד נמל עדן, היא אזור חולות וארץ מלחה — פנים הארץ, הודות לתנאיו המיוחדים, היה מכוסה ירק. על צלעות ההרים ובעמקים צומחים גם כיום הרבה עצים, והגשמים היורדים מאפשרים גידול ירקות שונים, אם יודעים להשתמש במימיהם כראוי. בתימן אתה מוצא את כל התנאים הדרושים להתפתחות חקלאית. מן ההרים, המגיעים כאן עד לגובה 2700 מטר ונמשכים בכיוון צפוני־דרומי, זורמים נחלים היורדים במערב דרך התהאמה אל הים, ומפרים את השדות במזרח.

על־ידי בנין סכרים, בריכות ובורות, ניצלו בימי קדם את מימי הגשמים והנחלים ולא נתנום להשחית את הקרקע ולחשוף את הסלעים. אולם כשירדו ממלכות תימן הקדומות מעל במת ההיסטוריה ונפלה ממלכת חִמיֵר, נחרבו הבנינים, נפרצו הסכרים ונסדקו הבריכות והבורות. כוחות הטבע עשו את שלהם, המים סחפו את שכבת האדמה הפוריה וגילו את הסלעים. אדמות־בר הפכו ערבה, בדוים נודדים השתלטו עליהן, וצאנם אכל את יתר הירק, ששמר על לחלוחית האדמה, רק בחלק העמקים וההרים גדלה כעת תבואה ועצים הנושאים מיני פירות נפלאים, שעליהם מספר המאדני.

גם בקצה הדרומי־מזרחי משתרעת שלשלת הרים רמים, המגיעים לגובה 3000 מטר: הרי רמת עומאן, שאדמתה פוריה ודשנה ודומה לאדמת תימן. כאן מצויים עמקים פוריים ומשקים אותם גשמי המונסון או נקבות מים תת־קרקעיות, עשויות בידי אדם. האורך של נקבות כאלה מגיע עד 12 קל״מ, והן מובילות את המים מן הנהרות הזורמים מתחת לאדמה אל הערים; לפעמים אתה מוצא ארבע־חמש נקבות במקום אחד. מאחרי שלשלת ההרים, לעבר פנים הארץ, משתרעת ערבה דשנה, שעוסקים בה בגידול גמלים, הטובים והמהירים בגמלי ערב.

ישראל בערב ח.ז. הירשברג. הספר נדפס בשנת תש"ו – 1946

קורות היהודים בחמיר ובחיג'אז – מחורבן בית שני ועד מסעי הצלב. 

ג. הרמה הפנימית: הרמה הפנימית משתרעת על פני רוב הארץ. בחלקה הגדול היא ערבה, המכוסה בהרבה מקומות לבה או טרשים, ולכן היא נקראת חַרַה. זהו מקום מגוריהם של הבדוים, הנודדים עם מקניהם בחפשם מקומות מרעה טובים. רמת הנגיד היא לב ערב ומגיעה לגובה של 1000 מטר. העמקים, העוברים בה בכיוון מערבי־מזרחי, מחלקים את הנֶג'ד לשלושה אזורים: הרי שמר בצפון, קצים באמצע ורדמאמה בדרום. מצפון לנגיד עד גבול סוריה, ומדרום לו עד הרי חצל׳מות, משתרעים מדברות־החול הגדולים: נפוד, והנא, אדוקאף, כלומר: ״חולה״, והמדבר הגדול בדרומ־מזרח, הנקרא רובע אלחיאלי, ״הרובע הריק״. העמקים הם הדרכים הטבעיות של הארץ ומשמשים מעין תעלות־ניקוז. אדמתם פוריה. בחורף שוטפים, בהם מי־גשמים, ובעונת הקיץ אפשר למצוא מי־תהום בעומק לא רב. מהעמקים הידועים ביותר יש להזכיר את הגדול שבהם, ואדי אלרומה; ואדי אלסירחאן, הפונה מהדי חוראן דרומה; ואדי אלדואסר, הגולש מהרי עסיר; וואדי אלקולא שבין עולא ומדינה, בכיוון צפוני־דרומי.

 על פני כל הרמה, וביחוד לאורך הגבול שבין ההדים והערבה ובעמקים, מצויות נאות־מדבר גדולות ופוריות, שאחדות מהן נזכיר כאן, מחמת חשיבותן המיוחדת למחקרנו זה. ואלה הן: יתריב־מדינה, ואדי אלקורא עם מרכזו הצפוני דְדָן־עולא, ח'יג'אר־מַדַאין צאלח, תבוך ועוד שורה שניה בקו מקביל בערך: חיבר, פַּדַך, תימא, דומת אלג׳נדל, היא גוף הצפוני.

 בתימא, דדן וחג׳ר נתגלו כתובות עתיקות וגם שרידי קברים ובנינים, שרבים מהם יש לייחס לתקופה שלאחר חורבן הבית הראשון. בכמה מן המקומות הללו חיה עד היום המסורת על היהודים שגרו שם. את הכתובות בחִג'ר ותימא גילה בשנת 1877 האנגלי ציארלז דאוטי, מגדולי התיירים בערב הצפונית והמרכזית במאה שעברה. לפי תיאורו, חג׳ר היא מקום עזוב ושומם, שמצויים בו ארבעה(!) דקלים»^. אמנם המקום הזה, שלפנים היה מרכז מסחרי חשוב של הנבטים, כבר היה הרוס בימי מוחמד. חורבותיו וקבריו המפוארים שימשו למוחמד נושא מצויין לנבואותיו על בני תַ׳מוד, השבט הממרה, ועל הנביא צַאלֵח שנשלח אליהם (לכן נקרא המקום היום — מדאין צאלח; עיין סורה ז/ ע״א; י״א, ט״ו, פי; כ״ו, קמ״א: כ״ז, מ״ד וכר). חורבן תימוד נזכר, כנראה, גם בגמרא.

לעומת זאת מפליג דאוטי בשבחה של תימא, הנראית כגן-עדן לאדם הבא מן המדבר השומם. אוירה טוב, המים מצויים בה בשפע וגדלות בה הרבה חורשות דקלים. האוכלוסיה משתמשת בימינו בבארות, שלפני אלפי שנים חפרון שם היהודים, תושבי המקום לפנים. מקום הבאר הגדולה והעתיקה של תימא, הדאג׳, הוא בלב ישובה החדש, הנקרא גם הוא הדאג׳. מימי הבאר הזאת משקים ומפרים את כל הנאָה. חוץ מהנאה המרכזית יש עוד שני ישובים, אחד ממזרח להדאג׳ ושני ממערב לה, שאף הם נהנים מהבארות העתיקות. הערבים חושבים, כי הם אינם מסוגלים לחפור בארות כאלה, וכי לכך מוכשרים רק יהודים או נוצרים. מסביב לתימא נשארו הרבה שרידים של בנינים עתיקים, חומות, כתובות וכו'.

הערת המחבר : מזכיר, שבימיו של עמר בן אלח'אטיב חפר יהודי, שנקרא אבן עריץ' באר גדולה בתַבוך והבאר הפיקה הרבה מים

דאוטי ביקר גם בחַיְבַר אף־על־פי שהזהירוהו מפני אוירה המזיק הגורם קדחת, משום שביקש לראות בעיניו את שרידי העתיקות מתקופת היהודים. חיבר היא רמה נישאה, שנוצרה על־ידי זרמי־לבה כבירים, וגבהה מגיע ל־1400 מטר. ארכה מהלך 4 ימים (ברכיבה על גמל־מסע), ורחבה כ־60 קל״מ— מהלך יום אחד ברכיבה על גמל מהיר. עתה נותרו שם שלושה כפרים: קרית בִּשׂר, קרית ואדי עלי וקריה אלפג'יר. הקרקע בסביבה כאילו מכוסה חלודה, והאגדה מספרת, כי זהו דם היהודים שנשפך בימי כיבוש חיבר.

אחרי דאוטי סיירו באזורים האלה כמה חוקרים, אף גילו כתובות מענינות מאוד. בייחוד יש להזכיר את אויטינג, את שני ה״אבות״ ז׳וסן – JAUSSEN וסאויניאק (Savignac) וכן את מוסיל, שנתנו לנו תיאורים מענינים של הנאות הצפוניות^.

אקלים הארץ. הצומח. אוצרות הטבע. האגדה על טבעיות שממתה

אקלים הארץ דומה לזה של אפריקה ואסיה המערבית השכנות, שהרי רק רצועות־ים צרות מבדילות בינה ובין היבשות הגדולות הללו. אין בידינו מספרים מוסמכים, אף מדידות מדוייקות לא נעשו, ולכן ידיעותינו לקויות. החום לכל אורך רצועת החוף גדול. בשל כך ובשל הלחות הטבעית, הנוצרת על-ידי האדים העולים מן הים ואדמת המלחה, תנאי החיים קשים מנשוא. לכן השפלה כולה, שארכה מגיע עד 6500 קל״מ, בלתי־מיושבת ושוממה, חוץ מחלקות קטנות על חוף מפרץ עומאן. שונה מזה האקלים בהרים הגבוהים: החום אינו גדול שם, ובחורף יקרה שהמים מגלידים וההרים מתכסים שלג; עונת הגשמים היא מיולי עד ספטמבר. אזור זה רואים כמתאים להתיישבות האדם, בפנים הארץ מידת יובש־האויר גדולה מאד, והאקלים היבשתי קשה לעומת אקלימן של הארצות השכנות.

אמנם, המונסון הדרומי־מערבי מביא בקיץ גשמי עוז, אולם מי־הגשמים נעצרים בהרים הגבוהים של עַסיר ותימן, הנהנים מהם במידה מרובה, ואל הרמה הפנימית מגיעים אך גשמים מעטים מאד: גם בעונת החורף הגשמים נדירים. בשל כל הסיבות האלה פנים־ערב הוא אחת הארצות העניות ביותר במשקעי אויר, ויקרה שבמשך ארבע־חמש שנים רצופות אין גשמים יורדים בה כלל. מבחינה זו לא נשתנה המצב לרעה במשך אלפי שנים, וכל המקורות, גם הקדומים ביותר, מעידים כי ערב היא ארץ שכמות גשמיה זעומה ״.

השאלה להיכן נעלמים מי־הגשמים המרובים, היורדים באשדות המזרחיות של ההרים — מעסיקה את כל חוקרי ערב. חלק מהמים עובר בעמקים, מפרה את אדמתם וזורם אל המפרץ הפרסי (למשל, בואדי אלרומה). המלומדים סבורים, כי רוב המים זורמים מתחת לאדמה, בתעלות שהמים חפרו באבן הגיר הרכה : הם מגיעים עד המפרץ הפרסי ומופיעים שם לפעמים על פני האדמה. על כן אם חופרים באדמה, לפעמים עד לעומק של 50—70 מטר, מגיעים למי־תהום,או מגלים מעיינות ועורקי־מים השוטפים מתחת לאדמה. לפנים היו חופרים בארות עמוקות ומתקינים מסביב להן גדר של אבנים, כדי שלא תיסתמנה. שרידי בארות נמצא גם כיום, אולם לרוב הן מכוסות אשפה; אבל בערים הגדולות ובנאות־המדבר נשתמדו במצב טוב, קול שריקת המשאבים, המופעלים בכוח גמלים, שורים וחמורים, ושירת הגמלים והסברים — ממלאים את חלל הערים למן האשמורה התיכונה של הלילה ועד לערב. אחת הבארות שיצאו להן מוניטין בספרות התיירים היא בארה של תימא, שקטרה 35 מטר ועמקה מגיע עד 20 מטר, ו־12 עד 15 גמלים שואבים את מימיה.

אקלים הארץ. הצומח. אוצרות הטבע. האגדה על טבעיות שממתה 

בשביל לנצל את הגשמים היורדים בשפע בהרים שבדרום ולאגרם לעונת החורף לשתיה ולהשקאה, הוקמו בימי קדם סכרים המפליאים בחוסנם, והותקנו בריכות גדולות ובורות, המעוררים את התפעלות רואיהם בשל אומנות הבונים. סכר גדול נבנה ברמת תימן, במארב, והתייר א.גלזר תיארו בדיוק». בימי קדם היה פקיד מיוחד ממונה על חלוקת המים. בכתובות שמו ״כבר סקית״, ובימי הבינים נקרא דַאיל כן ידועים הבורות העצומים של עדן, שהותקנו בתקופה הטרום־איסלאמית. כדי למנוע סחיפת אדמה פוריה בהרים על־ידי מי־הגשמים הניתכים בעוז, הותקנו בימי קדם רבדות באשדות ההרים. רבדות אלו יש שהותקנו במדרון של אלפי מטר ומספרן הגיע לכמה מאות. אך הואיל ואדם לא דאג להן ולא תיקנן בזמנן — נחרבו לגמרי, ועמל רב של אנשים חרוצים, שחצבו אותן כמעט בסכנת נפשות, היה לריק.

בימי קדם הצטיינה תימן בשפע של כרמים ועצי־פדי למיניהם: תפוחים, רימונים, חבושים, אתרוגים, אפרסקים, מור וכר, וגדלו בה שיחי קטורת ולבונה, יערות שיטה ושיחים שונים. בגנים גדלו ירקות ובשדות צמחו זנים שונים של חיטה, שעורה, דוחן, תירס, דורה, שיבולת־שועל. במקומות הנמוכים יותר היו מצויים יערות עבותים של דקלים. בתנ״ך נזכרת הלבונה, שמביאים אותה משבא, והזהב והאבנים היקרות שמוצאן משם . בחגיאז הצפוני פיתחו היהודים את גידול העצים והירקות. במחבואי אדמת ערב טמונים אוצרות טבעיים שעדיין לא נתגלו, ואין ספק שלא בערב הסעודית בלבד, אלא גם בתימן מצויים אוצרות נפט י. יש לשער, שבימי קדם היו בערב מכרות זהב וכסף, אף אבנים טובות נמצאו בה.

הנה כי כן נבין, שהדעה כי ערב היא מדבר שממה אינה אלא טעות. לפי דעת החוקרים אפשר לנצל שני שלישים של שטחה לעבודת האדמה. אמנם עכשיו רוב הארץ שומם, אבל סיבת שממותה נעוצה לא בסגולות הארץ אלא בתושביה. קאיטני המציא אמנם תורה שלימה על התייבשותה של ערב, ההולכת ומתקדמת וגורמת לנדידות תושבים, למן התקופה ההיסטורית הקדומה ואילך; אולם אחרים הוכיחו שכל ראיותיו פורחות באויר. לא בצורת ורעב עוררו את הנדידות לצפון, אלא חוסר מקום וצפיפות ואי־בטחון פוליטי; כתוצאה מזה נעזבה הארץ ונחרבה אחרי-כן, בצדק העיר מלומד מפורסם אחר, שבמזרח הקרוב לא תתפתח תרבות חקלאית בלי עבודתו המחושבת של האדם: ״כי הנה בארם־נהדים, שהיתה ארץ פוריה לפנים, .האדם ולא הטבע אשם בחורבן… האדם בנה את התעלה, את הסכר ואת שיטת ההשקאה, שבלעדיהם שום תרבות לא תתקיים בעמקים הגובלים עם הנהרות הגדולים של המזרח הקרוב״».

תושבי הארץ וקורותיהם לדעת חוקרים רבים ערב היא מולדתו של הגזע השמי. אולם יש גם חוקרים הסוברים שבימי קדם ישבו בערב בני גזע אחר. לדעתם מעידים על כך שרידי בנינים קדומים, השונים בצורתם מבניני התקופה המאוחרת, הבדוים השמיים הם רועי צאן ובקר, אך בני הגזע האחר היו, כנראה, ציידים נודדים. לפי סברה אחת היו הללו קרובים לעמי הודו ולבושים. העם הפונטי (פוט בתנ״ך). ישב בתימן וממולח, בחוף האפריקאי של ים־סוף, קודם שבאו הכובשים השמיים מן הצפון.

בתקופה ההיסטורית גרו בערב שבטים ועמים שונים, שאנו קוראים להם ערבים: אמנם, הערבים עצמם לא היו רגילים להשתמש בשם זה. גם בכתובות הדרומיות נתייחד השם אעראב לשבט־נודדים אחד, ויש שהוא משמש כינוי לבדוים. יתר על כן: בתקופה שלפני מוחמד לא היתה לשון משותפת לכל תושבי ערב, כי ההבדלים בין הלשון הצפונית והדרומית היו גדולים למדי. האיסלאם והקוראן השליטו את שפת הבדוים הצפונים בערב כולה, ומאז נשתכחה לשון השְבָאים והחִמיַרים. מוחמד היה אחד מן הראשונים שהשתמשו בצירופים ״לשון ערבית״ ו״קוראן ערבי״, אבל גם אצלו המלה ״ערבים״ פירושה ״בדוים».

כל השבטים האלה חיו חיים של תנועה מתמדת. כבר אמרנו, כי גם השבטים שהקימו את המדינות המאורגנות בדרום, המעינים והשבאים, באו לפי המשוער מן הצפון. מכל מקום ברור שבתקופה ההיסטורית נדדו שבטי הבדוים מתימן והתיישבו בצפון הארץ. גרמו לכך תנאי המשטר הקבוע, שהוקם בתימן בימי שלטון הכהנים־הנסיכים והמלכים, כי הבדוים לא יכלו להחזיק בו מעמד, אף לא מצאו די מרעה לצאנם ולגמליהם, לאחד שהתושבים התחילו משתמשים בכל שטח האדמה הפורה לגידול תבואות וירקות. כל עוד עברו אורחות הקטורת ביבשה, היו מקוד פרנסתם של הבדוים; אולם משבחרו הסוחרים בדרך הים — נתקפחה פרנסתם ונאלצו לנוד צפונה. בצפון גופו נפגשו שבטים ממוצא שונה, בין השבטים הצפוניים והדרומיים היו הבדלים וניגודים רבים בלשון, במשטר החברתי ובתרבות, ויש אומרים אף בגזע — הבדלים שלא נתבטלו במרוצת הימים, אלא להפך, התלקחו בתקופה האיסלאמית והיו מקוד של שנאה ואיבה גלויה.

הערבים עצמם מחלקים את שבטיהם(א) לבני קַחְטַאן הוא יקטן(בראשית ייכ״ו), היינו השבטים הדרומיים; (ב) ולבני ישמעאל, הם השבטים הצפוניים, הנקראים בני עדנאן, בני מַעַד, בני נָזאר, המתחלקים אף הם לשני קיבוצים: בני רביע ובני מֻצ'ר». השבטים שבאו מתימן במאות הראשונות לספה״נ הצטיינו בתרבות גבוהה מזו של שבטי הצפון, וגם בכשרון חברתי ואירגוני. רבים מהם התיישבו וחדלו לנדוד. העַ׳סאנים יסדו מדינה, שבה הונהג משטר השבטים (בלא עיר־בירה קבועה) בגולן ובארם־צובא (עד המדבר הסורי, אבל בלי דמשק ותדמור). בני לַחְ'ם, ששכנו בסביבות ארם־נהרים, התארגנו גם הם והקימו ממלכה, שעלתה בסדריה על מדינת בני ע'סאן; שכן זנחו בני לח'ם את סדר השבטים הישן. שבטים תימניים נהו אחרי ישובי היהודים שבצפון ערב והתיישבו ליד הנאות; מהם ידועים בני אַוְס ובני חַ'וְרַג' עוזריו של מוחמד. דברי שליח האיסלאם מצאו הד רב בלבותיהם של יוצאי תימן אלה, והודות לכך היה יכול לפעול ולהפעיל את כל שבטי הערבים ולקרבם לדת החדשה.

בתימן עצמה קמו בתקופה קדומה, לכל המאותר כאלף שניט לפסה״נ, מדינות בעלות משטר חברתי מפותח ותרבות מקורית.

ישראל בערב ח.ז. הירשברג. הספר נדפס בשנת תש"ו – 1946

קורות היהודים בחמיר ובחיג'אז – מחורבן בית שני ועד מסעי הצלב. 

ארבע הממלכות בתימן

מתוך עיון בתכנית של מסע הכיבוש אל דרום־ערב, שתיכנו אלכסנדר מוקדון ומפקדיו, הסיקו סופרי התקופה ההלניסטית, כי בדרום-דערב היו קיימות מדינות שמשטרן קבוע. עוד ארטוסתינֶס, הספדן המלומד של אלכסנדריה, שחי במאה השלישית לפסה״ג, השתמש בחומר זה בספרו הגיאוגרפי. חיבורו זה אבד, אבל דבריו נשתמרו בספרו של סקרבו, הגיאוגרף היווני הגדול, שחי משנת 63 לפסה״נ עד שנת 19 לספירה. בשם ארטוסתינס מוסר סטרבו, שבתימן גרים ארבעה עמים גדולים: המעינים — על חוף ים סוף (בירתם קֵרְנו); סמוכים להם — השְבָאים (בירתם מארב); מאחריהם, עד באב אלמנדב הקתָבאנים (מרכזם העיר תמנע); ובמזרח גרו החצ׳רמותים (בירתם שבות)^.

יוסף הלוי גילה את חורבות קרנו, ליד המקום הנקרא כיום מעין. הוא מצא שם הרבה כתובות בכתב שהוא שונה בצורתו מן הכתב השמי שבצפון. כמה שנים לאחר תגלית זו מצא איויטינג כתובות דומות לאלו בצפון, במקום ששמו הקדום, הנזכר גם בתנ״ך, היה דֶדָן; הכתובות האלה הביאו את המלומדים לכלל דעה, שהמעינים הקימו בדדן מושבה מסחרית .

 ויבאו אלה הכתובים בשמות בימי יחזקיהו מלך יהודה ויכו את אהליהם ואת המעינים[המעונים] אשר נמצאו שמה ויחרימם עד היום הזה וישבו תחתיהם כי מרעה לצאנם שם

בחקר מארב, בירת שבה הקדומה, עסק גלזר. הוא לימד את הבדוים להכין העתקי־נייר מן הכתובות, ובמקומות שאליהם לא יכול להגיע בעצמו מחמת סכנת־נפשות, נעשתה מלאכתו על־ידיהם. ארבע פעמים נסע גלזד לתימן, והצליח לגלות עתיקות, שלא ראה אותם אדם מערבי מעולם .

נתגלו כתובות מתקופה של 1500 שנה לפחות, וכן נמצאו כתובות של הקתבאנים •החצ׳רמותים; בדרך זו נתאמתו דברי ארטוסתינס ושאר הסופרים הקלסיים. ואולם חוץ מן השמות האלה הופיעו גם שמותיהם של עמים אחרים, שנזכרו בספרות המערבית של המאות הראשונות לספה"נ, והחשובים שבהם הם בני חִמְיֵר. לדעת פליניוס, הסומך על עדותו של א. גלוס, היו הם הגדול בעממי תימן, והעיר טַ׳פאר היתה בירתם^.

המקורות האלה פתחו אפקים חדשים בחקר קורות תימן הקדומה ותולדות העמים שישבו בה. נודעו שמותיהם של נסיכים־כהנים ושל מלכים, שמשלו במדינות גדולות, נתגלה הפנתיאיון התימני: האלילים השונים וסדרי הקרבת הקרבנות;נודע שבממלכות תימן היתה קיימת חלוקת־עבודה בין בני־המעמדות השונים, והמדינה היתה מוציאה לפועל עבודות ציבוריות גדולות לטובת הכלל, כגון בנין בריכות סכרים ומקדשים. כן נודע שהמדינות השכנות נלחמו זו בזו, שהחיים הציבוריים היו מפותחים, שהיתה חוקה קבועה, היה דין והיה דיין.

בדרך כלל הכתובות מובנות ותוכנן אינו מעורר ספקות יתירים. הקושי העיקרי הוא קביעת הכרונולוגיה: רבים חילוקי־הדעות בדבר סדרם של מלכי שבא ומעין. ד. ה. מילר, שניסה ראשונה לקבוע מסמרות בענין התאריכים, בא לידי מסקנה כי תקופת מלכי שבא מתחילה במאה השמינית לפסה״נ ונמשכת עד המאה הראשונה לספירה. לדעתו היו מלכי מעין בני דורם של מלכי שבא, ושתי המדינות היו צוררות אשה את חברתה^.

על דעה זו עירער גלזר, שהשתדל להוכיח על־יסוד הכתובות, כי ממלכת מעין קדמה בהרבה שנים לממלכת שבא. לדעתו, ראשיתה של ממלכת מעין היא במחצית האלף השני לפסה״נ, ואולי עוד קודם לכן, וסופה כאלף שנה לפסה״נ; אם כן הופיעה ממלכת שבא לאחר שמדינת המעינים נתבטלה. זכר ממלכת המעינים אבד כמעט לגמרי בתקופת השבאים, ולא נשארו אלא שרידים דלים של העם המעיני 

החמיֵרים היו יורשיהן של כל הממלכות האלה, והתואר של מלכיהם (״מלך שבא, רידאן׳ חצ'רמות וימנת) מעיד שהצליחו להשתלט על השטחים שהיו שייכים לפנים למדינות מעין, שבא, קתבאן וחצ׳רמות. קשה לקבוע בוודאות גמורה, אימתי עלו החמירים לגדולה ודחקו את רגליהן של הממלכות הללו. יש סמוכין לדבר, שראשית הספירה החמירית — שנת 115 לפסה״נ — היא גם שנת ייסוד הממלכה הזאת: מכל מקום, במאה הראשונה לפסה״נ כבד היתה המדינה קיימת. על מדינה זו נרחיב עוד את הדיבור כשנדון בהתיישבות היהודים בתימן.

ישראל בערב ח.ז. הירשברג. הספר נדפס בשנת תש"ו – 1946

קורות היהודים בחמיר ובחיג'אז – מחורבן בית שני ועד מסעי הצלב. 

החברה הערבית. חיי הציבור. הדת

המיסמכים ההיסטוריים הקדומים ביותר מעידים על כך, כי תושבי הארץ נחלקו לשני סוגים, שהיו מתקיימים זה ליד זה, למן ראשית ההיסטוריה ועד ימינו. ואלה הם: (א) מתיישבים, המכונים בערבית צפונית חַצֵ'רי, יושבי חצרים, (ב) נַוָדים, בַּדְוִי או עַרַבי גם אַעְרַבי, בני הערבה, רועי גמלים וצאן. שתי השכבות האלה נבדלו לא בדרכי פרנסתן בלבד, אלא גם באופיין, בתרבותן הרוחנית וביחסן לדת. הבדלים אלה, שהיו קיימים במשך מאה דורות, קיימים גם בזמננו. גם כיום מתייחסים האכרים ותושבי הערים בבוז אל הנוודים הפראים ומחוסדי־התרבות, החיים על חרבם ומתפרנסים מן הגזל; והנוודים מצדם בזים לכפריים ולעירוניים, הקשורים למקום מושבם. הכינוי ״נבטי״, שם שבט וממלכה שאזרחיה הצטיינו בחקלאות, הפך אצל הבדוים לשם גנאי, שהוראתו ״עבד העובד את האדמה». הבדוי אין לו כמעט שום יחס לדת, אף־על־פי שלמראית עין הוא מוסלמי.

לא תמיד סמכו המלומדים על ההבדלים העצומים שבין שתי השכבות האלה, ומתוך כך נסתבכו בבעיות שלא ידעו לפתור אותן. בייחוד טעו אלה שראו את הבדוי כאבטיפוס השמי בצורתו הטהורה ביותר, וביצירתו הרוחנית, כלומר בשירה, כפי שנתגלמה ב״קצידות», ראו ביטוי נאמן להלך־הנפש של כלל דוברי הערבית. הכתובות הדרומ־ערביות ויצירות המשוררים יושבי החצרות מעידות, כי דעה זו היתה מוטעית.

יש והבדוי מתיישב ונעשה חצ'רי, ולפעמים האכר הופך נווד. עובדה היא שהבדוי נוהה אחר חיי הקבע. בתנאים מסויימים, כשקיים במדינה משטר חזק, המבטיח לתושבים את בטחון חייהם ורכושם, מתחילים הבדוים מגדלי־הצאן לעבוד בשדות, תחילה דדך־עראי ואחר־כך בקביעות, מקימים אסמים לאגירת יבולם ולאט־לאט הם נעשים מתיישבים לכל דבר. מגדלי הגמלים מתקרבים אל הישובים, מתחילים לעסוק בגידול צאן,ובמרוצת הימים נלווים גם הם אל החצ׳רי. הישוב מתרחב איפוא וכובש את המדבר. תהליך כזה אנו מוצאים בנאות חגאז הצפוני: הבדוים מתחילים להתיישב בקרב היהודים ומתייהדים.

ולהפך, אם תש כוחה של המדינה או של הישוב הסמוך למדבר, גוברת הציָה על הארץ הנושבת. הבדוים הטהורים מתחילים להתנפל על מגדלי־הצאן השוכנים ליד הכפרים, והללו מתחילים לשדוד את שדות האכרים, הנאלצים לעזוב את המקומות המסוכנים ולהתיישב בנקודות מרוחקות מן הערבה. מקצתם מחליפים את בתיהם הקבועים והופכים אף הם רועי־צאן, יושבי אהלים.

בצורה בולטת נמשכים הזעזועים האלה עד היום בדרום ערב. מרכזי התרבות המעינית־שבאית הוקמו בשעתם באזור הגובל במדבר הגדול רובע אלח׳אלי. השטח הנושב נמשך מואדי חצ׳רמות אל מארב, דרך מעין והג׳וף, והגיע עד נג׳ראן. כיום כולו עזוב ושומם, חוץ מחצ׳רמות ונג׳ראן, והישוב הקבוע נדחק מערבה, אל קצה הרמה החיצונית. לכן מעטים שרידי התרבות העתיקה במקומות שבהם נמצא כיום ישוב צפוף. מצד אחר, במקומות שבהם מוצאים חורבות וכתובות, רבה כיום העזובה. תושבי המקומות האלה, שהיו מתפרנסים בעיקר מעבודת אדמה אינטנסיבית, נידלדלו לאחר שהחקלאות נחרבה עקב סיבות פוליטיות, ולאחר שגילוי כיוון הרוחות הנושבים בים סוף הניע את הסוחרים להשתמש באניות ולזנוח את דרך היבשה. תהליך הידחקותו של האכר ממזרח הרמה אל ההרים, מערבה, נמשך גם עכשיו: הנאות שבעמקים המזרחיים ק בקושי הן מחזיקות מעמד בפגי הבדוים של המדבר.

החיים הציבוריים בתימן היו מפותחים מאוד. בראש המדינה עמדו מלכים, או נשיאים־כהנים— בתקופה מסויימת במדינת שבא הקדומה ובקַתַבַאן. פקידים גבוהים (״כביר»•, את הכהונה הזאת היה אב מוריש לבנו) היו מנהלים את כל עניני המחוזות שנמסרו לפיקוחם, ושהיו מיושבים כרגיל על־ידי בני שבט אחד. בתקופה מאוחרת דחק ה״קול» את ה״כביר״ ממשרתו; ה״קול» הוא נשיא של שבט, ״מלך» בזעיר אנפין, ומשרתו היתה נחלת משפחות מסויימות, שהיוו את מעמד החוֹרים והאצילים. ״מחלק המים״ היה אחד הפקידים החשובים: בכתובות הוא נקרא ״כַּבִיר», ועליו היה לשקוד שחלוקת המים תיעשה בצדק. לפי סדר מסויים היו משקים את שדותיהם של כל תושבי המקום ומוליכים את המים אל הגנים.

ישראל בערב ח.ז. הירשברג. הספר נדפס בשנת תש"ו – 1946

קורות היהודים בחמיר ובחיג'אז – מחורבן בית שני ועד מסעי הצלב. 

גדול ונכבד היה תפקיד הדת בחיי המדינות הדרומיות. הרוב המכריע של הכתובות מכיל הקדשות לאלילים, שמהם נזכרים ביחוד: שמש—השמש; עת׳תר, המתאים לעשתורת, אלא שהוא אליל (הנקרא גם אלמקה); נשר — האליל נשר, שהיה ידוע גם בצפון; ודּ— הידיד, הדוד; וֵרְח'— הירח. בתקופת החֶמִיַרִים מופיע בכתובות השם ״רחמן", המוכיח מה גדולה הייתה השפעת היהדות. מנהגי הקרבנות והקרבת הקטורת וכו' דומים לפעמים לחוקי התורה: הדת הקיפה את כל חיי האדם . מתבלטים הניגודים בין החצ׳רים שבדרום והבדוים שבמרכז־ערב ביחסם השונה לדת. (קשה לתאר תיאור כולל את המצב בצפון, הואיל וגם שם היו קיימים ניגודים רבים"^,; הערבים שהיו סמוכים לאזור הים התיכון הושפעו מהנוצרים ונטו לנצרות, בעוד שבצפון חג׳אז עמדו הערבים תחת השפעת שכניהם העברים.) בשירת הבדוים, שנוצרה בתקופה שקדמה לאיסלאם, כמעט אין למצוא רעיונות דתיים. נזכרים בה שמות אלילים, נזכר גם שם אללה, אולם כל זה אינו אלא מן השפה ולחוץ, והשירה עצמה ריאליסטית במידה שאין בה מקום למחשבה דתית. טעות היא בידי הסוברים, שבתקופה מאוחרת יותר מחקו בכוונה מתוך השירה הזאת כל זכר לעבודת אלילים^. אפשר לגנוז שם של אליל או בית של שיר, אולם אין לשנות את רוחו של שיר דתי־אלילי. אין מחשבה דתית בשירי הבדוים, מפני שהם בבואה נאמנה של חיי הבדוים, שבהם אין הדת תופסת כמעט שום מקום ^. ואופיה זה של השירה הערבית נשתמר לה גם בתקופת האיסלאם הקדומה

התקופה שלפני מוחמד היא בבחינת שעת־דמדומים, שכן כבר מצויים בה אנשים, שבמוחותיהם מנצנצים רעיונות חדשים; האנשים האלה הושפעו על־ידי היהודים והנוצרים ,

הכלכלה. גידול גמלים וצאן, חקלאות. מסחר

 רוב תושבי ערב התפרנסו מגידול גמלים וצאן, זה היה מקור כלכלתם העיקרי של הבדוים. מקור נוסף שימשה להם העברת סחורות שונות לחופי ים התיכון.

קשה להכריע, איזה ענף־פרנסה היה חשוב יותר לתושבי תימן: החקלאות או המסחר. לפי עדותו של פליניוס עסקו החמירים והמעינים בעבודת־וזאדמה: היו להם שדות־תבואה, חורשות־דקלים, עצי־פרי ובהמות. השבאים, שעסקו בעיקר במסחר, היו להם גם יערות עצי־בושם ומכרות־זהב, אף שדות־שלחין, דבש ודונג.

המסחר הקיף כל מיני קטורת: לבונה,.מור,קציעה,אהלות; וגם זהב, כסף ואבנים טובות — לפי עדות המקרא, הכתובות הערביות וסיפורי היוונים והרומאים. הסחורה היתה נמכרת לבבל, למצרים, ליוון ולרומא.

 פליניוס מעלה חשבון, שהקיסרות הרומית מוציאה מדי שנה בשנה כחמישים מליון סיסטרצים לתמרוקים. הארץ יצאו לה מוניטין בעולם בעושרה הגדול, ומשוררי רומא הגידו תהילתה ברבים. באמת סחרו השבאים לא בתוצרתם בלבד, אלא גם במוצרי הודו, סין ואפריקה המזרחית. ערב היתה המרכז הטבעי, שאליו היו מעבירים את כל הסחורות, ושם היו ממיינים אותן ומפיצים בין הלקוחות. בצדק מעיר מלומד אחד, שאין לראות את המדבר בישימון ריק חסר כל תרבות.

מדבר החול, כמדבר המים, הים, מפריד בין הארצות, אבל הוא גם מקשר ומחבר אותן, הואיל והוא פתוח לכל רוחות העולם. ממזרח לערב נמצאת רמת איראן, ומדרום-מזרח — הודו עתירת הנכסים. ים־סוף מחבר את ערב עם ארץ אגדית אחרת, אפריקה המזרחית, שהיתה בעלת סחורה יקרה. בצפון מחבר אותה מדבר סיני עם מצרים. ויש להוסיף, כי הנמלים המצויינים שבחופי ארץ־ישראל, צור וסוריה, איפשרו לה לערב לקשור קשרים עם יוון, איטליה וספרד.

לשם הסדרתן והעברתן של הסחורות מדרום לצפון וממזרח למערב — והמדובר במרחקים של אלפי קל״מי — הותקנו דרכים, בארות־מים וגם תחנות ומחסנים, ולאורחות ניתנה הגנה מפני שודדים. את רוב הסחורות היו מעבירים ביבשה, אף־ על־פי שהשבאים ידעו, בלי ספק, שהרוחות המנשבות בים־סוף מאפשרות הפלגה בים — דבר שנודע לרומאים וליוונים רק במאה הראשונה לספירה. אכן, לא קל היה להתקין שבעים תחנות, לפחות, בין כנה (חצן אלעֻ׳ראב) שעל שפת האוקינוס ההודי והרי מַהְרָה — דרך שבות, מארב, קרנו־־ועזה(או בין, גרהה שבבחרין ופטרה או חצ'רמות). הדרך ממעין למפרץ אילת ארכה שבעים יום, ומחצ׳רמות עד גרהה — ארבעים יום. אף הקוראן (סורה לי׳ד, י״ז) מציין, כי אללה עשה חסד עם ערב, בהקימו תחנות בין שבא וסוריה. לרוב נמשכו הנתיבות לאורך העמקים, שהנם הדרכים הטבעיות הנוחות־בערך. בימי הגשמים מצויים שם מים בשפע, וגם בעונה היבשה הם נשמרים בקרקעות העמקים ואפשר למצאם על־נקלה. ואף זאת: כיוון העמקים מתאים לכיוון האורחות. עד היום מסדרים את השווקים בואדי, מפני שעוברי אורח מצויים שם. אחד העמקים הללו הוא ואדי אלקורא שבצפון חג׳אז, שהיה מיושב רובו יהודים. האורחות היו מהלכות שתי וערב ומחברות את כל הנקודות החשובות השוכנות לחופי הימים«. מהן ראוי להזכיר שתים: (א) גרהה GERRHA שאליה היו האורחות מביאות את סחורות הודו ואיראן ומשם נשלחו למצרים (סוחריה היו מתחרים עם סוחרי תימן בשוקי־ההעברה הגדולים שבפנים הארץ): (ב) מוח׳א, על חוף ים־סוף בדרום. לפי עדותו של סופר אלמוני, היו שווקיה מלאים חליפות בגדים, אריגים מכל המינים ובכל המחירים, חגורות, יין, חיטים, קנה־סוכר וכו'.

הדרכים היו מצטלבות ליד נאות־מדבר, ובנקודות ההצטלבות קמו ערי־מסחר גדולות. חשיבות מיוחדת נודעה לערים שבצפון, בשל קרבתן לארצות היבוא. נזכיר בזה את תימא, דדן, פטרה, אילת , גרש , בצרה, תדמור. בכמה מן המקומות האלה הקימו סוחרי־שבא מושבות קבועות, שהיו נתונות לפיקוחה של המטרופולין שבדרום. מושבה כזאת היתה קיימת בדדן, וגם באילת היה הישוב התימני נבדל משאר התושבים .

השפעה רבה השפיעו הדרכים והמרכזים האלה על תרבות ערב. אותו זמן לא היתה תימן פינה נידחת, אי שומם המוקף חומת מים, חולות וקנאות, אלא צומת־ דרכים ומרכז־השפעה. כיום מבטלת קדושתה של מכה כל אפשרות של קשרים עם עמים שאינם בני דת מוחמד, וחוסמת כל תנועה בשטחה של חג׳אז; והוא הדין בתימן ובחלקי ארץ אחרים. אבל לפני הופעת מוחמד היתה קדושת הכעבה גורמת במשך חדשי העליה לחגי, תנועה חפשית בכל רהבי הארץ, וביחוד בתחומה של מכה. בחדשי העליה שבתו בארץ כל המלחמות והתגרות, והבדוי לא העיז להתנפל על עוברי־אורח כי עבירה כזאת היתה גורמת אבדן לפושע וגם לשבטו. הקשרים המסחריים האלה החדירו רעיונות חדשים והעלו את רמת החיים והתרבות בערים ובכפרים, רמה שהיתר. שונה לחלוטין מזו של הבדוים.

מי הם המעוּנים הללו? הם נזכרים גם בדברי־הימים א ד׳, מ׳׳א, (בקרי המעונים ובכתיב המְּעוּנִים). לפי הפסוק הקודם הם מבני חם, ״היושבים שם לפנים. אפשר איפוא להניח, שהם צאצאיהם של המתיישבים הדרום־ערביים,שהקימו את מושבותיהם בצפון, כי שמם דומה לשם המעינים. נראה הדבר, שהמקום מעאן, ממזרח לפטרה שבארץ אדום, היה מרכז המעונים או הַמְּעִינִים, שהקימו להם שם תחנה מסחרית וניצלו את שפע המים ופוריות האדמה. גם כיום מצויים שם שדות־בעל ושדות־שלחין, וגדלים תבואות ופירות מובחרים, מעאן ישבה על צומת־הדרכים, המקשרות את דמשק עם אילת ואת עזה עם צפון ערב. קודם שבנו הנבטים את פטרה, המרוחקת רק עשרים מיל ממערב למעאן, היה המקום בלא ספק מיושב מאד. מובן, כי המעונים לא היו מעוניינים בהקמת נמל יהודי חזק בעציון גבר, ומכאן התנגדותם ליהושפט ועזריה־עוזיה. כשהוכו בימי יחזקיהו—נעשו נתינים המשרתים בבית־המקדש (עזרא בי, נ׳; נחמיה זי, נ״ב).

בתקופה מאוחרת יותר לא חשבו עוד מלכי יהודה על הקמת מרכז מסחרי יהודי באזור ההוא, אף־על־פי שהיהודים הוסיפו לשבת בו. בני שמעון, שהכו את המעונים, הסתפקו בכך שמצאו מרעה לצאנם, ואילו המסחר נשאר בידי אנשי צור. את הלבונה, אחד הסממנים החשובים בקטורת שהקטירו בבית ה' היו מביאים סוחרי שבא. והנביא המתרעם על בני ישראל אומר להם: ״למה זה לי לבונה משבא תבוא וקנה הטוב מארץ מרחק?״ (ירמיה ו׳, כ^,), השלטון על המסחר הבינלאומי נחשב כסמל הגבורה, ולכן כשמבקש ישעיהו הנביא לתאר את גדולתם של ישראל לעתיד לבוא, הוא אומר שאנשי כוש וסבא יהיו עבדיהם ומיגיעם יעניקו להם (מ״ה, י״ד; סי, ו׳; עיין גם מ״ג, גי).

תיאור מפורט של המסחר הפניקי נותן יחזקאל בקינתו על צור. מקום חשוב תופס בה תיאור הקשרים עם שבא וערב: ״תַּרְשִׁישׁ סֹחַרְתֵּךְ, מֵרֹב כָּל-הוֹן; בְּכֶסֶף בַּרְזֶל בְּדִיל וְעוֹפֶרֶת, נָתְנוּ עִזְבוֹנָיִךְ״(כ״ז, י״ב) בְּנֵי דְדָן רֹכְלַיִךְ, אִיִּים רַבִּים סְחֹרַת יָדֵךְ; קַרְנוֹת שֵׁן והובנים (וְהָבְנִים), הֵשִׁיבוּ אֶשְׁכָּרֵךְ״(שם, ט״ו);  יט וְדָן וְיָוָן מְאוּזָּל, בְּעִזְבוֹנַיִךְ נָתָנּוּ; בַּרְזֶל עָשׁוֹת קִדָּה וְקָנֶה, בְּמַעֲרָבֵךְ הָיָה.  כ דְּדָן, רֹכַלְתֵּךְ, בְּבִגְדֵי-חֹפֶשׁ, לְרִכְבָּה.  כא עֲרַב וְכָל-נְשִׂיאֵי קֵדָר, הֵמָּה סֹחֲרֵי יָדֵךְ; בְּכָרִים וְאֵילִם וְעַתּוּדִים, בָּם סֹחֲרָיִךְ.  כב רֹכְלֵי שְׁבָא וְרַעְמָה, הֵמָּה רֹכְלָיִךְ; בְּרֹאשׁ כָּל-בֹּשֶׂם וּבְכָל-אֶבֶן יְקָרָה, וְזָהָב, נָתְנוּ, עִזְבוֹנָיִךְ.  כג חָרָן וְכַנֵּה וָעֶדֶן, רֹכְלֵי שְׁבָא; אַשּׁוּר, כִּלְמַד רֹכַלְתֵּךְ (שם, י״ט—כ״ג). גם במקום אחר (ל״ח, י״ג) מזכיר יחזקאל את ״.שְׁבָא וּדְדָן וְסֹחֲרֵי תַרְשִׁישׁ וְכָל-כְּפִירֶיהָ. בקינתו על צור הוא אומר: יָוָן תֻּבַל וָמֶשֶׁךְ, הֵמָּה רֹכְלָיִךְ; בְּנֶפֶשׁ אָדָם וּכְלֵי נְחֹשֶׁת, נָתְנוּ מַעֲרָבֵךְ. (כ״ז, י״ג). יואל (ד/ ו׳—ח׳) מרחיב את הדיבור על פשע זה של צור וצידון: ״ ו וּבְנֵי יְהוּדָה וּבְנֵי יְרוּשָׁלִַם, מְכַרְתֶּם לִבְנֵי הַיְּוָנִים, לְמַעַן הַרְחִיקָם, מֵעַל גְּבוּלָם.  ז הִנְנִי מְעִירָם–מִן-הַמָּקוֹם, אֲשֶׁר-מְכַרְתֶּם אֹתָם שָׁמָּה; וַהֲשִׁבֹתִי גְמֻלְכֶם, בְּרֹאשְׁכֶם.  ח וּמָכַרְתִּי אֶת-בְּנֵיכֶם וְאֶת-בְּנוֹתֵיכֶם, בְּיַד בְּנֵי יְהוּדָה, וּמְכָרוּם לִשְׁבָאיִם, אֶל-גּוֹי רָחוֹק:  כִּי יְהוָה, דִּבֵּר. 

המסחר בִּקְדַשִׁים וּקְדַשׁוֹת היה, כנראה, מפותח בשבא. ברשימת מקום־מוצא הקדשות תופסת עזה את המקום הראשון. היא נזכרת 28 פעם: דדן ומצר 8 פעמים, קדר 3 פעמים. ״בגדי־חפש לְרִכְבָּה״ מייצרים עד היום הזה בדדן, ח׳יבר וחיל. גם אבנים יקרות מוצאים בפנים ערב. קשה לקבוע, לאיזה מקומות נתכוון הנביא בדברו על חָרָן, כַּנֵּה וָעֶדֶן בקשר לרוכלי שבא. נציין רק כי בדרום ערב יש מקום הנקרא חִראן, וכי כנה (Cane) ועדן היו נמלים ידועים בתקופה מאוחרת

במסחר הפיניקי היה חלק גם ליהודה וארץ־ישראל. הם היו מביאים תוצרת אדמתם: ״חִטי מִנִית וַּפֵנג – אֶחָד מִמִּינֵי הַקֶּמַח אוֹ הַמַּאֲפֶה: "בְּחִטֵּי מִנִּית וּפַנַּג" (חזקאל כז יז).  ודבש ושמן וָצֹרִי״ – (ז') שרף של עץ, חומר מרפא (קדום) – (יחזקאל כ״ז, י״ז). גם הבדוים הערביים, בני הצפון, היו מביאים סחורתם: ״עֲרַב וְכָל-נְשִׂיאֵי קֵדָר, הֵמָּה סֹחֲרֵי יָדֵךְ; בְּכָרִים וְאֵילִם וְעַתּוּדִים, בָּם סֹחֲרָיִךְ. ״ (שם, כ״א); אבל עיקר מלאכתם היה העברת הסחורות. כן אומרישעיהו: " שִׁפְעַת גְּמַלִּים תְּכַסֵּךְ, בִּכְרֵי מִדְיָן וְעֵיפָה–כֻּלָּם, מִשְּׁבָא יָבֹאוּ; זָהָב וּלְבוֹנָה יִשָּׂאוּ, וּתְהִלֹּת יְהוָה יְבַשֵּׂרוּ.  ז כָּל-צֹאן קֵדָר יִקָּבְצוּ לָךְ, אֵילֵי נְבָיוֹת יְשָׁרְתוּנֶךְ; יַעֲלוּ עַל-רָצוֹן מִזְבְּחִי, וּבֵית תִּפְאַרְתִּי אֲפָאֵר סי, ו׳—זי). וּבְנֵי מִדְיָן, עֵיפָה וָעֵפֶר וַחֲנֹךְ, וַאֲבִידָע, וְאֶלְדָּעָה; כָּל-אֵלֶּה, בְּנֵי קְטוּרָה. (בראשית כ״ה, די) שכנו בסביבות תימא ודדן; ועיסה נזכרת בכתובות אשוריות מאותה תקופה

דרך האורחות היתה קשה ומסוכנת. סבל אורחה הצמאה למים תואר באיוב(ו', ט"ו וגו' )

 אַחַי, בָּגְדוּ כְמוֹ-נָחַל; כַּאֲפִיק נְחָלִים יַעֲבֹרוּ.
טז  הַקֹּדְרִים מִנִּי-קָרַח;    עָלֵימוֹ, יִתְעַלֶּם-שָׁלֶג.
יז  בְּעֵת יְזֹרְבוּ נִצְמָתוּ;    בְּחֻמּוֹ, נִדְעֲכוּ מִמְּקוֹמָם.
יח  יִלָּפְתוּ, אָרְחוֹת דַּרְכָּם;    יַעֲלוּ בַתֹּהוּ וְיֹאבֵדוּ.
יט  הִבִּיטוּ, אָרְחוֹת תֵּמָא;    הֲלִיכֹת שְׁבָא, קִוּוּ-לָמוֹ.
כ  בֹּשׁוּ כִּי-בָטָח;    בָּאוּ עָדֶיהָ, וַיֶּחְפָּרוּ.

גם שודדים מתנפלים הציקו מאוד לאורחות: יג מַשָּׂא, בַּעְרָב:  בַּיַּעַר בַּעְרַב תָּלִינוּ, אֹרְחוֹת דְּדָנִים.  יד לִקְרַאת צָמֵא, הֵתָיוּ מָיִם; יֹשְׁבֵי אֶרֶץ תֵּימָא, בְּלַחְמוֹ קִדְּמוּ נֹדֵד.  טו כִּי-מִפְּנֵי חֲרָבוֹת, נָדָדוּ; מִפְּנֵי חֶרֶב נְטוּשָׁה ״ ״ (ישע׳כ״א׳י״גוגו׳), וירמיהו(מ״ט׳ח׳) מספר, כי עשו מתנפל על יושבי דדן (ועיין גם איוב אי, ט״ו).

בימי יהורם היתד. מלחמה עם ערבים: ״טז וַיָּעַר יְהוָה עַל-יְהוֹרָם, אֵת רוּחַ הַפְּלִשְׁתִּים וְהָעַרְבִים, אֲשֶׁר, עַל-יַד כּוּשִׁים.  יז וַיַּעֲלוּ בִיהוּדָה, וַיִּבְקָעוּהָ, וַיִּשְׁבּוּ אֵת כָּל-הָרְכוּשׁ הַנִּמְצָא לְבֵית-הַמֶּלֶךְ, וְגַם-בָּנָיו וְנָשָׁיו; וְלֹא נִשְׁאַר-לוֹ בֵּן, כִּי אִם-יְהוֹאָחָז קְטֹן בָּנָיו (דברי־הימים ב כ״א, ט״ז—י״ז). ויחזקאל (כ״ה, י״ג) ניבא נבואה קשה על אדום, שהתקשרה עם תימן ודדן נגד  יג לָכֵן, כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה, וְנָטִתִי יָדִי עַל-אֱדוֹם, וְהִכְרַתִּי מִמֶּנָּה אָדָם וּבְהֵמָה; וּנְתַתִּיהָ חָרְבָּה מִתֵּימָן, וּדְדָנֶה בַּחֶרֶב יִפֹּלוּ.