הפזורה היהודית ספרדית אחר הגירוש


הפזורה היהודית ספרדית אחר הגירוש

הפזורה היהודית הספרדית אחרי הגירוש –

מיכאל אביטבול – יוסף הקר – ראובן בונפיל – יוסף קפלן – אסתר בנבסה

מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל.

התמונה הדמוגרפית העולה מן המאה ה-16 היא, שבמחצית הראשונה של המאה, יש בדרך כלל ברוב המקומות צמיחה מרשימה, עקב ההגירה המקיפה והריבוי הטבעי, אולם לקראת סוף המאה ה-16 יש ירידה במספר היהודים ברוב רובם של הערים והעיירות שבהן ישבו היהודים. ירידה זו נמשכת ומתגברת במאה ה-17, ולקראת סופה של מאה זו יש ירידה חדה במספר ביהודים בכמה מריכוזיהם הגדולים.גירוש ספרד

גורמים אחדים הביאו לכך שמספר היהודים באימפריה העותמנית ירד במאה ה-17

1-     בראש וראשונה כיוון שההגירה, אשר במחצית הראשונה של המאה ה-16 הייתה רחבת ממדים וחד כיוונית, הופכת להיות הגירה בהיקף קטן בהרבה, ובצידה יש גם הגירה מן האימפריה לערי איטליה ולמרכזים ספרדיים בארצות השפלה, ואפילו למרכז אירופה ולמזרחה.

2-     המצב התברואתי הירוד, צפיפות הדיור ותפוצת המגפות ותכיפותן עשו שמות באוכלוסייה ההודית ובפרט בילדים ובזקנים.

3-     ירידתה הכלכלית של האימפריה, התרופפות הביטחון, התרבות הנגישות של גורמים עוינים וצמצום האפשרויות הכלכליות, עקב התחרות של הנוצרים-יוונים, הארמנים והסוחרים האירופיים, הביאו לקראת סוף המאה ה-16 להעמקת הקשיים ולהרחבת שכבת העניים והרעבים ללחם. אלה לא יכלו להתמודד על מצבי אסון כגון, מגפות, תחלואים שונים ומחלות מידבקות כתוצאה מתזונה ירודה.

4-     גם השרפות התכופות שבהן עלו באש בתי העץ שבהם התגוררו, רוששו המוני אדם, הביאו לאובדן רכושם ובתיהם וגרמו לעתים העתקת מגורים לשכונות אחרות בעיר או לעזיבתה, להיאחזות בפרברים, למשל באיסטנבול במחצית השנייה של המאה ה-17, או לעזיבת העיר מכל וכן, סלוניקי בראשית המאה ה-17.

5-     לעתים גרמו שרפות אלו, שלפרקים נלוו לרעידות אדמה או נגרמו על ידי הצתות מכוונות לשם שוד וקורבנות בנפש, חורבן של בתי כנסת והמוסדות של הקהילה, ואף הריסתן של שכונות מגורים שלמות, כגון בסלוניקי בשנים 1510, 1545, 1620, ועוד, באיסטנבול בשנים 1570, 1633, 1660, ועוד באיזמיר בשנים 1688, 1743, ועוד הרבה.

6-     המגפות הופיעו מדי כמה שנים ונמשכו תקופות ארוכות. הן פגעו קשה באוכלוסייה, ובתוכה , ביהודים. השפעותיה הקשות של מגפת הדֶבֶר החוזרת ונשנית ידועות מאיסטנבול, סלוניקי, מצפת, מקוולה וממקומות אחרים.

7-     אוכלוסיית העיר, שאמצעיה הכספיים אפשרו זאת, הייתה בורחת מן העיר עם התגברות המגפות והתפזרה בכפרים ובעיירות. עקב כך נפגעה קשות הפעילות הכלכלית ושותקו המוסדות הקהילתיים.

8-     סיבה אחרת להתמעטותה של האוכלוסייה היהודית בסלוניקי, באדירנה ובכמה מרכזים קטנים יותר בבלקן היא ההמרה של יהודים לאיסלאם בעקבות המרתו של שבתאי צבי. גם באיסטנבול וגם באיזמיר היו המרות. לאחר מותו של שבתאי צבי בשנת 1676 כעשר שנים אחרי ההמרה, גבר תהליך ההתאסלמות בקרב חסידי הכת השבתאית, ולפי עדויות שונות המירו בשנת 1682 כמה מאות משפחות בסלוניקי ובאדירנה ומהם ומאחרים נוצרה כת הדונְמֶה. אחרים מבני כת השבתאים עזבו את מקומם בלא שימירו , למשל מסלוניקי לאיטליה, וגם בין הממרים עצמם היו שעברו מאזור לאזור , למשל מסלוניקי לבלגרד, כדי להשתחרר מפקוח השלטונות.

                                         חבלי הסתגלות ובעיות דיור ותשתית

חבלי ההסתגלות של המהגרים הראשונים היו קשים. היה עליהם להסתגל ללשון ולתרבות חדשות, להתאים את פעילותם הכלכלית למציאות החדשה ולשקם את עצמם נפשית וכלכלית. רבים איבדו את משפחותיהם או את ילדיהם, ואם חפצי חיים היו, ביקשו להקים משפחה חדשה ולהעמיד צאצאים.

הם נשאו עימם אל הארץ החדשה את תחושת הכאב והזעם ואת הייאוש העמוק של אובדן בני משפחותיהם, בפורטוגל, בצפון אפריקה  ובדרכי הים והיבשה. רבים מהם תהו על גורלם האישי ועל גורל עמם, ויש שהטיחו דברים כלפי מעלה וסירבו להשלים עם האסון הכבד ולקבלו כדין צדק של האלוהים. באווירה זו ייאוש מזה והטחת האשמות הדדיות בתוך החברה היהודית מזה, הם ניסו לשקם את עצמם ולבנות את עתידם.

הטחת ההאשמות וחיפוש האשמים בגורלם ודאי הביאו למתחים ולעוינות בתוך שורת המהגרים. יש האשימו את ההנהגה באוזלת יד  ויש שראו בחצרנים, בתרבותם ובאורחות חייהם את שורש כישלונם. אחרים ציינו שגם ההנהגה הרוחנית לא עמדה בפרץ ולא הצליחה למנוע את האסון. למרות כל אלה בולט גם יסוד חזק של שיתוף ואחדות גורל בכתביהם של המגורשים.

בשביל הדור הראשון של המגורשים הייתה הזהות המשותפת לכל יוצאי חצי האי האיבר, על אף ההבדלים במוצא, ארגוניזם, קסטיליאנים, פורטוגלים וכו…, פרי הניסיון ההיסטורי והסבל המשותף. רבי יוסף גרסון אחד המגורשים, מביע את דעתו על הסיבות שהביאו להצלתו של דור זה.

         לפי שאני מאמין כי זכות הביטחון שאנו בטחנו בשם יתברך לבוא מקצות הארץ בין שיני האריות לבקש את דברי ה'. זה הזכות הוא הביא לנו לארצות האלו. לפי שלא האמינו מלכי ארץ וכל יושבי תבל כי יבואו כל היהודים מאותם המלכויות שבאו במעט ממון ומסרו עצמם ביד אויבים קשים והשם יתברך הצילנו מידם והביאנו לשלם…. באופן שנוכל לומר כי כל אחד ממנו היא ידיד ה' שהיה לנו אהבה עמו.

הלשון שבה הוא משתמש היא " אנו " והמשותף טמון במעשה היציאה מתוך סכנה והקרבה ותוך אמונה וביטחון בה'. לדעתו, הוא ובני דורו יוצאי ספרד ופורטוגל, שאנו מקובצים ומחוברים מצד הגירוש, הוא מרבה לפנות לשומעיו בביטוי, אנו היהודים המגורשים. בפי חצרן, המנהל דו שיח עם השלטון בייזיד השני, הוא שם את המשפטים הבאים, בשם כלל המגורשים.

      ידוע למעלתך כי אם היה רצוננו להמיר דתנו, היינו יושבים בבתינו מלאות כל טוב ובממוננו ולא רצינו אלא לקיים דת יוצרינו ובאנו לחסות תחת צל כנפיך.

הפזורה היהודית ספרדית אחר הגירוש

                                         חבלי הסתגלות ובעיות דיור ותשתית

חבלי ההסתגלות של המהגרים הראשונים היו קשים. היה עליהם להסתגל ללשון ולתרבות חדשות, להתאים את פעילותם הכלכלית למציאות החדשה ולשקם את עצמם נפשית וכלכלית. רבים איבדו את משפחותיהם או את ילדיהם, ואם חפצי חיים היו, ביקשו להקים משפחה חדשה ולהעמיד צאצאים.

נצמא שלא רק גורל משותף מאחד אותם אלא גם גאווה והכרת ערך עצמית של העומדים בניסיון והמחזיקים באמנותם בתוקף ובגאווה. אנחנו המגורשים, הוא אומר, כולנו רשאים להתגאות במעשינו. ברור אפוא שהם חשו סולידאריות זה לזה, על אף ההבדלים והניגודים שבין יוצאי הארצות והמחוזות השונים.מפת גירוש ספרד

ועל אף הויכוחים המרים שבין בעלי הגישות הדתיות והחברתיות השונות. אין להפלא אפוא, שלא אחת התאגדו כולם כנגד כל מי שאינו מיוצאי ספרד, אם בהקמת התארגנויות משותפות לצרכים מעשיים וארגוניים ואם למטרות אחרות. לגאוותם הנושנה במוצאם משבט יהודה, גלות ירושלים אשר בספרד, נוספה עתה הגאווה על העמידה בניסיון.

אין פליאה בכך, שיהודים, יוצא איטליה או ביזנטין, הסתכלו בביקורתיות על גאווה זו. רבי דוד מֵסֵיר לֵאון מונה בכך את הקסיטליאנים כבר בדור המגורשים עצמו. ואילו הם עצמם, ראו בכל דבר " ספרדי ", במנהג, במסורת, בזכר היסטורי וכדומה, את העילית התרבותית ואת מיטב המסורת הדתית שאין להמירה בשום פנים ואופן. על כן פעלו ללא לאות להנהיג ולהשליט את מסורתם ואת דרך חייהם בכל מקום מושבותיהם, הן מפני שהיו יקרות להם, והן משום שלטעמם מעולים וטובים היו משל כל אחיהם היהודים.

לאחר חבלי בראשית, השכילו  לשחזר את ארוחות חייהם כבראשונה, הן בסדרי הפולחן הדתי, הן בנימוסיהם ובמנהגיהם והן בפסיקה ההלכתית. לעתים טרחו לגבות עדויות מרובות ממומחים שונים כדי לאמת את טיב הנוהג בחצי האי האיברי לפני יישומו בערי מושבתם באימפריה.

 תהליך יישום זה לא היה פשוט ולא מובן מאיליו, הן בגלל המגוון הגדול שך המגורשים וההבדלים הניכרים בינם לבין עצמם, והן מפני ההתנגדות שבה נתקלו לפרקים מצד האוכלוסייה היהודית הוותיקה, הרומָניוטים, המסתערבים, האשכנזים, האיטלקים ועוד…

כמדומה שניתן לומר שהקסטיליאנים, ספרותם ואורחותיהם, פסקיהם ונוהגיהם, השתלטו על חיי הציבור ברבות הימים, אולם בשנים הראשונות ממש ראשם לא היה פנוי לכגון אלה, ושאלות קיומיות ובסיסיות הן שהעסיקו אותם.

אחת הסוגיות היותר מטרידות הייתה בעיית הדיור. ההגירה ההמונית הביאה לכך שהביקוש עלה בהרבה על ההצע, על כן חייבים היו להסדיר את פעולת שוק הדירות ולרסן את עליית המחירים.

פעולה זו נעשתה על ידי מערכת חקיקה מפורטת שבאה על פי רוב להגן על השוכר היושב בדירה מפני שוכר אחר פוטנציאלי, שבצר לו יעלה את המחיר בצורה מוגזמת על מנת לפנות את השוכר מן הנכס.

הזעזוע שפקד את , גלות ירושלים אשר בספרד בסוף המאה ה- 15 שינה את פני ההיסטוריה היהודית. הגולה המבוססת והמושרשת ביותר באותם הימים, נעקרה מאדמתה וכל מערב אירופה נשאר ללא יהודים.

רבבות גולים נטשו את ספרד ואת פורטוגל ונתפזרו על פני ארצות רבות, ובגיא הצלמוות האיברי הפכו אנשים רבים לטרף קל של בתי דין של האינקוויזיציה.

אך בימי משבר אלה נתגלתה חיוניותו של השבט היהודי הספרדי אשר התגבר על מצוקותיו וחיש מהר התאושש מהמכה הקשה שהונחתה עליו.

המגורשים תקעו יתד ברחבי האימפריה העות'מאנית, בצפון אפריקה ובאיטליה והפכו לגורם משקי וחברתי ממדרגה ראשונה במדינות ובערים שבהן נקלטו. הקהילות שייסדו הפכו למרכזי צורה ויצירה, שהקרינו מהשפעתם על כלל ישראל כולו.

כדי למנוע את נישול השוכרים הוותיקים מדירותיהם וכדי למנוע מעשים לא תקינים אחרים, נחקקה מערכת של " הסכמות ", ונתמנו אנשים שהיו אחראים ליישום החקיקה ולניהול המערכת. ואכן, גם אם הנכס היה בבעלות גו, מוסלמי או נוצרי, תפסו כללים דומים, והיהודים הפכו, בעיקר במרכזים הגדולים, למעין בעלים המחזיקים בנכס מתוקף החזקה.

מראשית בואם של המהגרים  ועד המאה ה-18, התיישבו היהודים בערים בשכונות רבות ולא התרכזו בשכונה אחת או שתים. גם אן ישבו בריכוזים צפופים בכל שכונה שבה התיישבו. היהודים היוו לעתים קרובות רוב או אחוזי אוכלוסין גבוהים בשכונות שבהן התגוררו בצוותא גם עם מוסלמים ונוצרים.

לרוב התגוררו היהודים במעין חצר, שהיוותה בית לכמה משפחות יהודיות שהתגוררו בצפיפות. חצרות אלו נקראו לעתים קרובות על שם בעל הבית, על שם אישים ידועים שגרו בהן, או על שם הקהל שבני החצר נמנו עליו. יש יהודים בודדים או קבוצות קטנות גרו בשכונות שרובן מוסלמי ולא אחת גרו יהודים עם מוסלמים או נוצרים באותו בית. כאמור, רבים מבתי המגורים של היהודים היו שייכים למוסלמים.

בערים כסלוניקי, צפת ועוד הייתה לא אחת חצר יהודים מוקפת בחצרות אחרות שבהן התגוררו יהודים. בחצרות אלה היו לעתים קרובות לא רק בתי דירה אלא גם חנויות ומחסנים. לא אחת השתייכו חצרות של בתי דירה לקהלים והיוו הֶקְדֶש שמהכנסותיו מומנו הוצאות הקהל. מציאות זו של מגורים מעורבים הייתה רווחת בעיקר בסוף המאה ה-15 ובמחצית הראשונה של המאה ה-16.

אולם ככל שנקף הזמן, גברו הקנאות הדתית והאיבה לדימי, – הכופרים -, שהופחו בידי חכמי דת ובידי מוסלמים קנאים. מן המחצית השנייה של המאה ה-16 אנו שומעים יותר ויותר על ניסיונות של דחיקת ההודים מתוך אזורים מוסלמיים.

 התואנה לדחיקה זו, כמו גם לסילוק שכונות יהודיות שלמות ממקומן, היא מציאותם של מגורי יהודים סמוך למסגד. שופטים מוסלמים ניצלו תואנות כאלה במקרים רבים כדי להכריח את היהודים לעזוב אזורים שבהם ישבו מקדמת דנא עם המוסלמים.

מאידך, היהודים עשו כל מאמץ כדי שבתי היהודים הסמוכים לבתי כנסת לא יימכרו למוסלמים, שכן השלב הבא עלול היה להיות סילוק בתי כנסת והקהילה מן המקום.

 על כן הקהלים היו נכונים לשלם מחירים מופקעים עבור בתי היהודים שגרו סמול לבתי כנסת ואשר איימו למוכרם למוסלמים. במאות ה-17 וה-18 גברה נטיית המוסלמים והיהודים כאחד לא לגור בקרבה וצירה אלה לאלה.

בדרך כלל מתארים הנוסעים הנוצרים, בני אירופה, את הבית היהודי כבית מכוער, אשר חיצוניותו הייתה ירודה ואשר אף אולם הכניסה שבו הקרין דלות ועזובה. צפיפות הדיור גרמה גם ללכלוך ורעש בבית וסביבתו. אולם, לדבריהם, משנכנס אדם מעבר לפרגוד זה, מצא דירות נאות, חדרים יפים ומרוהטים וכלים נאים.

מן המקורות עולה, שזו הייתה מדיניות מכוונת, שכן היהודים ביקשו להצניע את עושרם מחשש מפני בוזזים ומפני קנאתם של מוסלמים. בכל זאת, מצינו בתי מידות ובתי קיץ של יהודים אמידים בעיר ולחופי הים או הנהר, באיסטנבול ובסביבתה באיזמיר ובסביבתה, ממילא ברור שלא הכול נשמעו לקו שהיה נקוט בידי המנהיגים והמטיפים הדתיים.

הפזורה היהודית ספרדית אחר הגירוש

הפזורה היהודית הספרדית אחרי הגירוש –

מיכאל אביטבול – יוסף הקר – ראובן בונפיל – יוסף קפלן – אסתר בנבסה

מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל.

                                         מבני ציבור וקהילה.גירוש ספרד

בית הכנסת שימש עבור יהודי האימפריה לא רק כמקום תפילה, אלא כבית הקהילה לכל עניין ציבורי ודתי. כיוון שלפי חוקי האיסלאם הדימי – הכופרים – אינם רשאים לפתוח בתי תפילה חדשים, אלא לכל היותר הם מורשים לקיים את פולחנם במקומות תפילה קיימים מכבר, אם קיבלו עליהם את שלטון האיסלאם מרצונם, נתקלו המגורשים בקשיים מרובים בבואם לבנות לעצמם בתי כנסת חדשים.

ואכן, בימיו של בייזיד השני מתלוננים הם על כך שאין מאפשרים להם להקים בתי כנסת חדשים. אולם נראה שכבר בימי סלים הראשון הורשו לבנות בתי כנסת קבועים, וגם אם לא קיבלו אישורים פורמלים לכך, השליטים, השלטון המרכזי והמקומי, העלימו עין מכך. רק בירושלים נשארה ההגבלה בתוקפה, והיהודים לא הורשו לבנות בתי כנסת חדשים בפועל, כתוצאה מכך לא נתפצלה הקילה לקהלים קהלים, אלא כולם נאלצו להתפלל בבית כנסת אחד.

במקומות רבים ניסו לעקוף את הקשיים והתפללו בתוך בית המדרש או אפילו בבית איש פרטי, שהרי עצם הפילוג לקהלים כה מרובים חִייב הקמתם של בתי כנסת מרובים.

לבד מבית הכנסת ובית המדרש, שלפעמים היה מוסד אחד, היו בקהילות ישראל השונות תלמודי תורה, אם לכל קהל לבדו אם לכלל הקהלים. הדרך כלל לכל קהל גדול או בינוני היה תלמוד תורה משלו, ולפרקים גם לקהלים קטנים. כל למשל מפורסם במאה ה-16 וה-17 מוסד לתלמוד תורה הכללי של סלוניקי, שנתקיים בצד ובנוסף לתלמודי התורה שבכל קהל.

בנוסד זה לימדו חכמים שהיו מטובי חכמי העיר ולמדו בו מאות ילדים, ולפי תיאורים שונים, של נוצרים ומוסלמים, הגיע מספרם אף לאלפים. ילדם אלה היו בדרך כלל יתומים או בני עניים.

 מימונו היה מוטל על קהלי העיר, וכדי להבטיח את תפעולו, מלבד ההשתתפות במימונו, העניקו לו מונופול במכירת האריג לתקופה קבועה וקצובה בשנה שבה נאסר הסחר על ידי גורמים אחרים, ומהכנסות אלה מימנו את ההוצאות.

תלמידיו זכו להזנה ולביגוד חינם, בנוסף לחינוך וללימוד שהו חינם. ברור אפוא שמוסדות גדולים מסוג זה, ואך תלמודי תורה קטנים וישיבות קטנות, חייבו הקמתם או רכשתם של מבנים נאותים.

מבנים אלה הוקמו במימון הקהל ובפרט העשירים שבקהל, ואף בתרומות עשירים שלא היו חברי הקהל. במקרים כאלה המדרש או הישיבה נקראו על שמן של משפחות העשירים, הן מימנו את פעילותו ולעתים הוא לא היה שייך לקהל מסוים דווקא.

תנאי הכרחי לקיומה של כל קהילה היא קיומו של בית קברות. פעמים שזה היה בית קברות אחד שבו היו חלקות נפרדות לבני קהלים שונים, בעלי מוצא שונה, או ריכוזי קבורה נפרדים.

לפעמים היו כמה בתיק ברות יהודיים בעיר, ובפרט בערים הגדולות כאיסטנבול או איזמיר. בתי קברות אלו נוצרו עקב תזוזה במקומות מגוריהם של היהודים ועקב התמלאותם של בתי קברות קודמים, כאשר נוצר צורך במציאת חלקות חדשות.

הפזורה היהודית ספרדית אחר הגירוש

הפזורה היהודית הספרדית אחרי הגירוש

מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל.

הקדמה.

הזעזוע שפקד את , גלות ירושלים אשר בספרד בסוף המאה ה- 15 שינה את פני ההיסטוריה היהודית. הגולה המבוססת והמושרשת ביותר באותם הימים, נעקרה מאדמתה וכל מערב אירופה נשאר ללא יהודים.

רבבות גולים נטשו את ספרד ואת פורטוגל ונתפזרו על פני ארצות רבות, ובגיא הצלמוות האיברי הפכו אנשים רבים לטרף קל של בתי דין של האינקוויזיציה.

תהליכי ההגירה והתארגנות.

רכישת חלקה לבית קברות הייתה באחראיות כל הקהילה, על קהליה השונים, אף על פי כן היו מקומות שבהם נתקיימו בתי קברות נפרדים או למצער חלקות נפרדות למסתערבים, לרומניוטים או לאשכנזים. הספרדים למיניהם והפורטוגלים נקברו בבית קברות אחד ורכשו יחדיו את החלקה, כאשר לא אחת הרכישה כולה או חלקים ממנה מומנו על ידי יחידים עשירים, שזכו לחלקות משפחתיות בתוכו.

הקהלים דאגו לא אחת למציאותה של אכסניה לעניים או לעוברי אורח כדי לשכנם שם לתקופות קצרות, בדרך כלל בצמוד לבית הכנסת. אף בית הדין היה פועל בדרך כלל בבית הכנסת או בצמוד לו, ולפרקים גם בבית החכם " מרביץ התורה ".

לעומת זאת לרוב לא היה בית מטבחיים נפרד, והבקר נשחט בבית מטבחיים המוסלמי, לפעמים באגף מיוחד בו או בזמנים המיוחדים ליהודים. בערים שבהן היה ריכוז גדול של אוכלוסייה יהודית, נוצרו שכונות יהודיות שלא ישבו בהן כמעט מוסלמים או נוצרים. באלה היו היהודים נציגי המָאהָלָה, השכונה, שנשאו ונתנו בשם השכונה עם השלטונות, ויש לנו עדויות גל על שומרים יהודים ששמרו על הביטחון בשכונות כאלה בסלוניקי ובערים אחרות.

רומניוטים (Romaniots או Romagnotes) הינו הכינוי שניתן לעדה יהודית לא אשכנזית ולא ספרדית שבניה חיו בחבל הבלקן ובאסיה הקטנה.

במובן הרחב הרומניוטים טוענים על מקורם מארץ ישראל, מהיהודים שיצאו משם לאחר חורבן הבית השני והתיישבו באזורי אסיה הקטנה והבלקן הרומניוטים דיברו ניב יווני קדום שנקרא יווניטיקה. ותפוצתם כללה את יוון, איי יוון, אסיה הקטנה, אלבניה ובולגריה. קהילות גדולות חיו בסלוניקי, בקורפו וביאנינה.

ליהודים הרומניוטים נוסח תפילה ייחודי הקרוי נוסח הרומניוטים, המאופיין בקרבה לנוסח הארץ ישראלי הקדום.

לאחר הגעת מגורשי ספרד לאזורי הבלקנים, התערבבו העדות היהודיות השונות זו בזו, וכך התבוללו חלק מהרומניוטים בין היהודים הספרדיים. חלק מהקהילות הרומניוטיות שנשארו, כמו בקורפו ובסלוניקי, הושמדו על ידי הנאצים, בעוד שבני קהילות אחרות, כגון בני קהילת יהודי אלבניה, עלו לישראל ונטמעו בתוך הציבור היהודי הכללי.

 בשכונת אהל משה בנחלאות שבירושלים קיים עד היום בית כנסת של רומניוטים יוצאי יאנינה בשם "בית אברהם ואהל שרה לקהילת יאנינה". בית כנסת זה משמר חלק מהפיוטים מהמחזור הרומניוטי והמנגינות של בני קהילת העיר יאנינה שביוון אך נוסח התפילה בו הינו נוסח הספרדים.

הפזורה היהודית ספרדית אחר הגירוש

הפזורה היהודית הספרדית אחרי הגירוש –

מיכאל אביטבול – יוסף הקר – ראובן בונפיל – יוסף קפלן – אסתר בנבסה

מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל.

 

                          הארגון העצמי היהודיגירוש ספרד

 

עקרונות מבניים, הארגון העל קהלי.

ההתארגנות בקהלים קהלים, שנבעה מרצונם של המהגרים לחיות בביטחון בצוותא, הן מדפוסי התארגנות שהכתיבו העות'מנים באיסטנבול והן משיקולים עדתיים תרבותיים ודתיים, הכתיבה במידת מרובה גם את אופי הארגון העצמי היהודי לדורות הבאים. ברחבי האימפריה העות'מנית הגדולה, להוציא ירושלים, היה פיצול קהילתי גדול, שהלך וגדל עם חלוף השנים.

 בממלכה זו לא הייתה הנהגה ריכוזית ומרכזית לכלל היהודים באימפריה, הנהגה אשר ייצגה רשמית את היהודים לפני השלטונות.

כשנזקקו לכך, פנו קהילות בפריפריה או במרכז לקבל סיוע מידי יהודים המקורבים לשלטונות באיסטנבול ולהתערב לטובתן.

 רק עם הנהגת מוסד " החכם באשי " במאה ה-19 כמנהיג וכמייצג כלל יהודי האימפריה, הפך ארגונם של היהודים לריכוזי.

עקב הפיצול הקהלי נוצרו שני דפוסי ארגון עיקריים. מחד, הדגם הסלוניקאי, אשר בו הקהל הבודד היה עצמאי, אוטונומי לגמרי ורוב הקהלים בעיר לא היה יכול לכפות רצונו על קהל בודד או על מיעוט קהלים. בדגם זה, השפעתו של הקהל הבודד ושליטתו בחבריו, בסדרי החיים ובכלל ענייניהם, הייתה מירבית.

 מאידך הדגם האיסטנבולי, אשר נהג לפי הכלל שרוב כופה דעתו על המיעוט, לא רק בתוך קהל בודד, אלא גם בתוך המסגרת הכלל עירונית.

לפי תפיסה זו יש ארגון והנהגה ריכוזיים בכל עיר, ולכלל הקהלים בעיר יש יכולת הכרעה בנושאים משותפים. החלטות הרוב נכפות על המיעוט, ואין לקהל הבודד אוטונומיה מוחלטת.

 בדרך כלל אימצו רוב יהודי אנטוליה ויהודי הפרובינציות המזרחיות של האימפריה, ארץ ישראל, סוריה, מצרים ועוד, את הדגם האיסטנבולי, ואילו רוב קהילות הבלקן ותורכיה האירופית אימצו את הדגם הסלוניקאי.

בשיטה האיסטנבולית נוצרו גופים ומוסדות על קבליים, שתיפקדו ומילאו צרכים חשובים לכלל תושבי העיר. כך דרך משל נוסד ה " מעמד " , הגוף המנהיג של כלל הקהלים בעיר.

בגוף זה נדונו שאלות שנגעו לכלל היהודים כגון, בעיות מיסוי, בעיות ייצוג בפני השלטונות, פתרון משברים כלכליים או התמודדות עם אירועים חריגים ותוצאותיהם, שריפות, עלילות נגד היהודים וכדומה, סכסוכים בין קהלים, התקנת תקנות כלל עירוניות בסוגיות שנגעו לכלל, בעיות דיור וחזקה, בעיות מוסר ועוד, ושערוריות ציבוריות.

לעומת זאת, בסלוניקי לא היה גוף קבוע מעין זה במאה ה-16, ומנהיגות הקהלים השונים הייתה נפגשת ודנה במשותף.

דבר זה אירע בדרך כלל בשעת משבר ביחסים עם השלטונות, בפתרון בעיות מיסוי מעיקות ובסכסוכים ושערוריות שנגעו לכלל. רק בראשית המאה ה-17 הוקמה בסלוניקי הנהגה ריכוזית נבחרת וקבועה ליהודי העיר.

הפזורה היהודית ספרדית אחר הגירוש

הפזורה היהודית הספרדית אחרי הגירוש –

מיכאל אביטבול – יוסף הקר – ראובן בונפיל – יוסף קפלן – אסתר בנבסה

מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל.

הפזורה היהודית הספרדית אחרי הגירושגירוש ספרד

מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל.

כדרך שהיה ל " מעמד " של כל קהל מרכזי וחשוב נציג ב " מעמד " העירוני, כך היה גם לחכמי הקהלים " מרביצי תורה " גוף מרכזי עירוני, אשר דן והחליט בסוגיות דתיות, מוסריות ומשפטיות, ובפרט היה פעיל בחקיקה. מפעילותו של גוף זה בסלוניקי, באיסטנבול ובצפת, " בית הוועד " נשארו בידינו הסכמות, תקנות, רבות בכל תחומי החיים. ההשתתפות בגוף זה הייתה כנראה ייצוגית, בשם הקהל שבו כיהנו " מרביצי תורה ".

 ולאו דווקא על פי חשיבותם האישית. באיסטנבול הייתה גם מערכת היררכית של שיפוט וסמכות רבנית, כאשר בראש הסולם עומד אב בית הדין של כלל קהלי העיר, בתפקיד זה נשאו אישים מפורסמים כרבי קָפשָאלי, רבי אליהו מזרחי, רבי אליהו הלוי ורבי יוסף מטרָני ואחרים.

הקהל הנהגתו, מוסדותיו, נושאי התפקידים בו ותחומי פעילותו

בכל קהל של יוצאי ספרד ופורטוגל נבחרה הנהגה שנקראה " מעמד ". המעמד נבחר לזמן קצוב : שנה, שנתיים או תקופה ארוכה יותר, במועד קבוע בשנה. בדרך כלל היו מיצגים בו במספר שווה : העניים, הבינוניים והעשירים, אף שהעשירים היו בדרך כלל מיעוט קטן בקהל.

בני כל מעמד כלכלי יכלו לבחור אך ורק את נציגי מעמדם. לרוב מינו חברי המעמד היוצא את חברי המעמד הנכנס מתום בני מעמדם, ורק בהליך הבחירה הראשון נבחרו הנציגים על ידי כלל בנו אותה שכבה כלכלית. כתוצאה מכך הייתה ההנהגה מורכבת בדרך כלל ממספר מצומצם של שמשפחות שמינו את בניהן אחריהן.

השלטון היה בדרך כלל בידי העשירים והבינוניים. מתוך המעמד, ששימש כמעין מועצה עירונית, אשר כלל בדרך כלל בין שישה לשמונה חברים, נבחרו בעלי התפקידים, הפרנסים, שניהלו בפועל את כל ענייני הקהל וייצגוהו בפני גורמי שלטון או גורמי חוץ, הגזבר ובעלי תפקידים אחרים.

הפרנסים נבחרו בדרך כלל משכבת העשירים והבינוניים, הם שימשו בתפקיד לסירוגין או ברצף, בחלק מן התקופה שלה נבחרו, ואחר כל הוחלפו בחברים אחרים של המעמד. המעמד שימש למעשה כגוף מייעץ וכגוף המחליט בשאלות שהופנו אליו מהפרנסים.

 לבד מן המעמד היו בכל קהל גם מעריכים. אלה נבחרו על ידי האסיפה הכללית של כל ראשי בתי האב בקהל ( ובקהלים מסוימים , רק אותם ששילמו מסים ), כדי לקבוע את שומת יחידי הקהל ואת שומת הקהל בתוך השומה הכללית של כל קהלי העיר. יש קהלים שבהם הם פעלו בנפרד מן המעמד ובלא תלות בו, ויש קהלים שבהם המעמד הוא שמינה את המעריכים מתוך חברי הקהל, אבל לא מתוך חברי המעמד.

אחד המעריכים הללו היה אחראי על השומה הכללית וחלוקתה בין הקהלים השונים, כיוון שהשלטונות הטילו ברוב המקומות את המסים באופן קיבוצי, על כלל יהודי המקום. בסלוניקי, למשל, מינו או בחרו לפרקים אדם שהיה ממונה במשך תקופה ארוכה על תשלום המס הכללי, ובשכר זה הוא נפטר מתשלום מסים.

צורה זו של תשלום המס איפשרה לקהלים לפטור ממס אנשים שנראו להם ראויים לפטור, כגון חכמים, עניים וכדומה. בקהילות העירוניות והכפריות שבפרובינציות העותמניות נבחרו לעתים אנשים מהמנהיגות הציבורית למלא שליחויות של כלל הציבור ולייצגו בעניינים שהיו תלויים ועומדים בין כלל הקהלים במקומם לבין השלטון המרכזי.

כל דרך משל נשאו בשליחויות כאלה באיסטנבול רבי משה אלמושנינו ורבי יהודה קובו משלוניקי ואחרים. לפרקים הנציגים הללו פונים אל החצרנים היהודים, המקורבים לשלטון המרכזי, אם לשם סיוע בהסדרת עניים עם השלטון המרכזי או המקומי.

 אם כדי להריע בסכסוכים קהילתיים שלא נמצא להם פתרון בקהילה המסוכסכת, ואם כדי לאיים על אַלָמים, שאינם נשמעים למנהיגות או לפסיקת בתי הדין במקומם, כדי שהם יביאו להתערבות השלטון המרכזי ויכפו עליהם משמעת.

כשם שהיה בכל קהל וקהל " מעמד " נבחר שהיה אוטונומי לנהל את הקהל, כך היה לכל קהל וקהל גם חכם הקרוי " מרביץ תורה ". מרביץ התורה, בניגוד לחברי המעמד, למעריכים ולמנהיגים שנבחרו למשימות מיוחדות, היה שכיר, וממילא מעמדו ומצבו בקהל היה שונה.

הוא נבחר על ידי המעמד ובהסכמת כל הציבור. הוא שירת את ציבור קהלתו על פי חוזה, לתקופת זמן קצובה. היו חוזים לפרקי זמן קצרים של שנים ספורות והיו חוזים לתקופות ארוכות יותר. אים המשרה מקנה כהונת עולם, אך כי היו חכמים רבים ששירתו בה כל ימיהם.

בדרך כלל הייתה תחרות קשה על משרת מרביץ התורה בקהלים המרובים של ערי האימפריה הגדולה – איסטנבול, שלוניקי, אדירנה, בורסה, צפת, דמשק, קהיר ואלכסנדריה.

מספר המועמדים לתפקיד היה גדול, ואף כשהיו בעיר אחת עשרות רבות של קהלים שבכל אחד מהם היה חכם – היו מועמדים מרובים בעלי כישורים שניסו לזכות בכל משרה.

למרות זאת, היו מאישים בעלי יוקרה רבה אשר שימשו בו זמנית כחכמים בשני קהלים. סכסוכים רבים נוצרו בקהלים על רקע מינוי החכם ותפקודו. גם בערי השדה ובקהילות הקטנות נוצרו לעתים חיכוכים רשים סביב הבחירה לתפקיד זה.

סכסוכים בין מרביצי תורה של קהלים שונים לבין עצמם היו חזיון נפרץ, ובפרט במקומות קטנים, שבהם שאפו חכמים להנהיג את כלל הציבור במקום, ונוצרו ניגודים אישיים, ניגודים בפסיקה הלכתית וניגודים בתפיסת עולם בין החכמים.

במאה ה-17 פשטה יותר ויותר התופעה, שמרביצי תורה נתמנו בקהלים ( אפילו באיסטנבול ) לא על פי כישוריהם או בחירת קהלם, אלא עקב התערבותם של גורמים שלטוניים ועקב לחצם.

התערבות זו הייתה לרוב תולדת פנייה של קבוצת בעלי עניין מתוך הקהל, שביקשה לכפות את רצונה ואת מועמדה על הכלל. לפרקים לא בחלו אלה אף באלימות גופנית ובמאסרים בקרב מתנגדיהם.

הפזורה היהודית ספרדית אחר הגירוש

הפזורה היהודית הספרדית אחרי הגירוש

מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל.גירוש ספרד

על אף הביקוש לתפקיד, שכרו של מרביץ התורה לא היה גבוה, ובקהלים קטנים, בקהלים שמעמדם הכלכלי לא היה איתן או בקהלים שלא היו מוכנים לשלם משכורת נאותה, התקשו החכמים להתקיים ממשכורתם.

 אף על פי כן, חכמים אשכנזים שחיו באימפריה העותמנית או ששימשו כחכמים אצל יוצאי ספרד, למשל, רבי אברהם טֶרבֶש צרפתי או ה "חכם צבי ", העידו שהיחס, ובפרט יחס הכבוד של הציבור הספרדי והפורטוגלי אל החכמים, היה טוב מזה של הציבור האשכנזי אל רבניו.

הבחירה לתפקיד הייתה תלויה בכישורי המועמד, אולם לא פחות מכן במעמדו החברתי, במוצאו, מאיזו משפחה או מאיזה ארץ ולשון, בהליכותיו עם הבריות וכדומה. ככל שחלף הזמן, נתאזרח הנוהג למנות את בן החכם הקודם או את חתנו, או לראות בו מועמד עדיף.

אף על פי כן עד המאה ה-18 רבים עדיין המינויים שאינם מסוג זה. כדי למנוע סכסוכים סביב המינוי, היו קהילות, כגון קהילת בוּדה אשר בהונגריה, שבהן התקינו שלא יהיה אפשר לבחור לתפקיד אדם שהוא בן המקום, והיו חייבים להביאו מחוץ לעירם.

מרביץ התורה היה בראש וראשונה שופט הקהל. הוא ישב בראש הרכב בית הדין של הקהל, לרוב ישבו עמו בדין עוד שני חכמים. בית הדין של כל קהל היה בעל הסמכות הקובעת הבלעדית בכל ענייני המשפט של הקהל ושל חבריו. כל סכסוך שנתעורר בקהל היה חייב לידון בפניו.

אם נידון הסכסוך בין שני בני קהל שונים בעיר, או בין קהל מעיר זו לבין עיר אחרת, היה על התובע להתדיין בבית שינו של הנתבע. ניתן היה לערער על פסיקתו של מרביץ התורה רק בפני בית הדין לערעורים, מוסד שנתקיים רק בחלק מן הערים הקהילות שישבו בהו יהודים.

דרך אחרת, לא פורמלית, לערעור הייתה הפניית השאלה אל אחד מגדולי חכמי אותו דור, ממקומו או מחוץ למקומו של המערער. מרביץ התורה היה אוטונומי לחלוטין, הן בכוח השיפוט שלו והן בהחלטותיו ובקביעותיו בשאלות דת.

אף גדולי חכמי הדור לא ההינו להתערב בהליך שיפוטי בלא הסכמתו של מרביץ התורה. מלבד זאת היה מרביץ התורה גם היועץ המשפטי של הקהל ושל המעמד. הוא נכח בדיונים שהייתה להם השלכה הלכתית, והוא חיווה דעתו אם החלטה או תקנה שהותקנה על ידי הקהל היא חוקית אם לאו. 

לבד מכך מוטל היה עליו לדרוש לרבים בשבתות, בדרך כלל שלוש פעמים, בערב, בין שחרית למוסף ובמנחה, ובחגים ובאירועי שמחה ואבל של כלל הקהל ושל היחידים בו. כמו כן לימד את בני הקהל מקרא, תלמוד ופוסקים, אגדה והלכה, בשיעורים שנועדו לכך.

בקהלים קטנים הכפרים ובעיירות אף שימש כמלמד דרדקי, לתינוקות ולילדים. בדרך כלל נתבע גם להיות החזן, לפחות בחלק מן התפילות, בימים הנוראים ובשלוש רגלים. החכמים המפורסמים ובעלי היוקרה הציבורית שהנהיגו קהילות אמידות, אף יידו ישיבות בקהלם ועמדו בראש הישיבה, כך היה למשל בשלוניקי, באיסטנבול, בצפת ועוד.

אולם לקראת המאה ה-17 הפכו הישיבות יותר ויותר למוסדות קהילתיים כלליים ונתמעטו המוסדות שהיו סמוכים על שולחנו של קהל אחד. מעתה נפוצה יותר התופעה של ישיבות הסמוכות על שולחנו של גביר או של משפחה בעלת יכולת, או אלה המתקיימות מהקדשות ומעזבונות של יחידים. כך במאה ה-17 בארץ ישראל, ואף באיסטנבול ובשלוניקי.

בצד מרביץ התורה היה בכל קהל שכירים נוספים, סופר קהל או סופר בית דין, חזן, מלמד תינוקות ושמש בית הכנסת. לפעמים מילא אדם אחד את כל התפקידים הללו, להוציא את החזנות. החזן היה בעל מעמד נכבד. לעתים פטרוהו קהלים מתשלומי מסים, כמוהו כמרביץ התורה, ואם היה בעל קול ערב, פייט פיוטים ודרש דברים, אף זכה להערצה ציבורית.

מן המאה ה-17 ואילך אנו שומעים באיסטנבול ובאיזמיר גל על " ממוני איסור והיתר ", חכמים הממונים מטעם כל קהלי העיר על ענייני כשרות המזון, ובמאה ה-18 הם מתערבים אף בענייני תפילה ופולחן. כמו כן ידועים " ברורי העבירות ", ופעמים שהם קרויים " ברורי קנסות – גוף של חכמים המופקדים מטעם כל קהלי העיר על ענייני אישות וטוהרה והעונשים את העוברים עבירות מוסר.

גוף זה נתקיים ברבות מקהילות ישראל באימפריה העותמנית כבר מן המאה ה -16, וכבא הוזכרו לעיל דייני או " ממוני החזקות באיסטנבול.

בקהל היו לפרקים גם בעלי תפקידים אחרים – מהם שמילאו אותם בהתנדבות ומהם שפעלו בשכר. מקובל היה על הכל, שהקהל חייב לספק לחבריו שרותים יסודיים אחדים, ואלה הם :

 הקמת בית כנסת, אחזקתו והפעלתו, חינוך לגיל הרך ולנערים בתלמודי תורה, לפעמים אף תמכו בישיבות.

יש וכמה קהלים תומכים ומממנים תלמוד תורה אחד, סיוע לעניים ולחולים, בדרך כלל דרך גופים התנדבותיים, הקמת מערכת שיפוטית הפועלת על פי דיני ישראל, לכל קהל היה בית דין ולרוב הייתה בעיר גדולה גם ערכאה שיפוטית גבוהה לערעורים.

קניית מגרש לבית קברות וייסוד " חברת קברים ", העוסקת בענייני הקבורה, התקנת תקנות – הסכמות – שיסדירו את חיי הציבור ויקבעו כללים בתחומים פרוצים, כגון הסכמות ה " חזקות " של הדיור, הסדרת דרכי תשלום המסים, קביעת קריטריונים לתשלום וחלוקת הנטל בין יחידי הקהל, הקהל שאף בדרך כלל לשלם את המסים כקבוצה ולאפשר בזה הקלה לעניין ומיעוטי היכולת.

כד לממן את פעילותו של הקהל היו חבריו משלמים גם מסים פנימיים ( מצוות ), תשלומים אלה נגבו אם כמסים פרוגרסיביים על בשר, יין וגבינה, ואם כתשלומים שהיחידים שילמו בבית הכנסת בעלייתם לתורה, בתשלום עבור מקום מושבם וכדומה.

יחידים שהרבו לסייע לקהל במגביות בשעת מצוקה, בהתנדבות נדיבה, והתמידו לבוא לבית הכנסת של הקהל, זכו ליחס מיוחד ולמעמד מועדף.

הפזורה היהודית ספרדית אחר הגירוש

הפזורה היהודית הספרדית אחרי הגירוש –

מיכאל אביטבול – יוסף הקר – ראובן בונפיל – יוסף קפלן – אסתר בנבסה

מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל.גירוש ספרד

3 – דמותו של הארגון העצמי היהודי

השלטונות העותמניים איפשרו ליהודים מידה ניכרת של חופש פעולה. כל עוד לא נדרשו לכך על ידי היהודים עצמם, לא התערבו בענייניהם. טיבו והֶקפו של השיפוט העצמי היהודי לא היו ידועים להם, אף אם ודאי היו ערים לקיומו. כל עוד הכירו היהודים בסמכותם העליונה של השופטים ושל המשפט המוסלמי וקיבלו מהם אישור לפעילותם השיפוטית, וכל עוד לא עמד שיפוטם בסתירה לחוק המוסלמי ולמערך השיפוטי המוסלמי, הם לא הערימו מכשולים על דרכו.

השלטונות המרכזיים או המקומיים לא מינו את השופטים ואת מנהיגיהם, ואף לא התערבו בהתגבשות ההנהגה היהודית ובבחירתה. אולם כאשר קבוצות או גורמים מעוניינים מתוך החברה היהודית פנו אליהם לשם סיוע תמורת טובות הנאה, התערבו. מספרם של מקרים כאלה גובר במאה ה-17 וה-18 ועמם גם גוברת מעורבותם שלביורוקרטים, קאדים ואנשי צבא עותמנים בענייני היהודים.

דפוסי החיים ודפוסי הארגון העצמי היהודי עוצב על המישור המקומי. על אף שדגמים יסודיים של התארגנות וארגון עצמי נוצרו באיסטנבול ובשלוניקי, דגמים שזכו לחיקוי במרכזים נוספים וביישובים אחרים, לא נתפתחה שיטה אחידה לגמרי ברחבי האימפריה.

יתר על כן, כתוצאה מגודלה של האימפריה, מחוסר העניין של שליטיה בחייהם של היהודים ובהנהגתם, ובעקבות האינדיויזואליזם הקיצוני של יוצאי חצי האי האיברי – לא חרגו מערכות הארגון של היהודים באימפריה אל מעבר למישור המקומי עד סוף המאה ה-18.

אין לפנינו, בכל המקורות הפנימיים והעותמניים, כל רמז לקיומו של ארגון במישור הארצי – כלל האימפריה או מחוזות אירופה מזה ומחוזות אסיה מזה, או במישור המחוזי, בפרובינציה מסוימת. לכל היותר ניתן לדבר על ארגון מרכזי בעיר פלונית, המאגד בתוכו את כלל קהלי העיר, על חכם שהוא אב בית דין לכל העיר, ועל " מעמד " המנהיג את יהודי אותו מקום.

מציאות זו נמשכה עד המאה ה-19. היא איפשרה את צמיחתן של הנהגות מקומיות והצמיחה חברה רב גונית ודפוסים של חיים, בצד קשרים וולוּנטריים בין מרכזים לפריפריה.

כאמור, בשעה שנצרכנו לכך, נעזרו היהודים יושבי הפרובינציות באחדים בעלי ההשפעה בחצר הסולטאן בבירה, איסטנבול, אלה לא נהנו מכל מעמד רשמי של הנהגה ריכוזית, וזאת בניגוד גמור למצב אצל המיעוטים הנוצריים או הארמנים.

שם העומד בראש הכנסייה עמד גם בראש הציבור כולו. אף על פי כן, השפעתן של משפחות חצרנים אלה על היהודים בכל רחבי האימפריה ועל חייהם הייתה ניכרת. בשעת משבר טו צרה, לפרט או לכלל, הם גייסו את השפעתם לטובת אחיהם.

בני משפחת הָמון, אבן שאנְג'י, מֶנדֶס ( דוניה גראסיה ודון יוסף נשיא ) בן באנבנשת, אבן יחייא, אבן יעיש או אסתר קִיֶרָה במאות ה-16 וה-17 השפיעו לא רק על מעמדם של יהודי איסטנבול, אלא התערבו בצורה פעילה בענייניהם של יהודי כלל האימפריה.

אישים אלה היו רופאים, יועצים כלכליים, דיפלומטים, בעלי הון, ספקי סחורות, מקורבים ויועצים לביורוקרטים עותמניים, חוכרי מסים, יועצות סתר לנשות ההרמון או למלכת האם ועוד. השפעה דומה הייה בפרובינציות ליהודים המקורבים לשלטונות המקומיים, או לאלה ששימשו נציגים או מילאו תפקידים כלכליים מרכזיים מטעם השלטונות המרכזיים.

3 – דמותו של הארגון העצמי היהודי

כך למשל, אישים כאברהם קאשטרו, הממונה על המִטבעה במצרים במאה ה- 16, ויהודים אחדים ששימשו כחוכרי המכסים בנמל אלכסנדריה במאות ה-16 וה-17, או היהודים בשלוניקי שעסקו בחכירת המכרות בסידרוקאפסי, כל אלה היו בעלי השפעה ציבורית מכרעת באזור ישיבתם.

הקהילה באיסטנבול, בכללותה, הופכת בהדרגה לגורם היותר מכריע ומשפיע על חיי היהודים באימפריה, הן בזכות גדולה, הן בזכות קרבתה למרכז השלטוני, הן הזכות המקורבים לשלטון המרכזי והחכמים בעלי היוקרה, הגדלים בה והמתגוררים בתוכה.

בסיכום, המגמה להתארגנות ולחיים חברתיים קיבוציים הייתה חזקה ועמוקה מאוד בקרב יוצאי חצי האי האיברי. בעקבותיה לא נמצא כמעט אדם שלבד מהיותו חבר פעיל בקהל מסוים בעיר לא היה חבר בהתארגנות מִשנֶה.

אלה היו התאגדויות דתיות חברתיות, חברות גמילות חסדים, ביקור חולים, קַבָרים ועוד, לימודיות פולחניות, תיקון חצות, אומרי תהלים, לומדי משניות וכו…מיסטיות, חבורות של מקובלים מסוגים שונים, ומקצועיות, גילדות שלאומנים וסוחרים שהתאגדו על פי מקצועותיהם.

בד ובד, הדפים האינדיווידואליסטיים והפרטיקולוריסטיים שלהם הביאו לכך, שלא בנקל הצליחו ליצור אפילו תיאום בין הקהלים, שלא לדבר על הנהגה ריכוזית עירונית. הנהגה וארגון ריכוזיים מעל למסגרת המקומית היו חזון לעתיד לבוא.

דמותה של החברה היהודית.

בני דור המגורשים יצאו את חצי האי האיברי באווירת נכאים ובתחושה של משבר, משבר אמונה ומשבר ערכים. הגירוש פגע אנושות בתא המשפחתי, בתדמית הקיבוצית וביכולת הכלכלית. הוא גרם ייאוש וכניעה מזה והרג ואובדן מזה.

משבר הערכים העלה ביתר תוקף תביעות לשידוד מערכות בתחום האידיאי ולביקורת ואף לדחייה של נכסי התרבות והרוח של העילית המשכילה. יש מהם שתהו אפילו על עצם תכליתו ועל אפשרותו של קיום יהודי בעתיד ופקפקו בייעוד הנביאים.

המשבר בתא המשפחתי היה עמוק. לא רבות היו המשפחות אשר יצאו מחצי האי האיברי וגם הגיעו לאימפריה העותמנית לאחר טלטולים בים וביבשה וחניות ביניים, בנמלי דרום איטליה, בחופי אלבניה, בעיר רגוזה או באיי יוון, בלי שאיבדו בדרכן רבים מבניהן.

פעמים שהבעל או האישה המירו את דתם או שנאנסו לעשות זאת, ורק אחד ההורים יצא לדרך, במקרים רבים איבדו הורים את רוב ילדיהם אם מפני שנחטפו על ידי השלטונות ואם מפני שמתו ברעב ובמגפה או נפלו בשבי. 

הפזורה היהודית ספרדית אחר הגירוש

הפזורה היהודית הספרדית אחרי הגירוש –

מיכאל אביטבול – יוסף הקר – ראובן בונפיל – יוסף קפלן – אסתר בנבסה

מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל.גירוש ספרד

אחד המגורשים, שחזר לפורטוגל אחר גירוש ספרד וממנה יצא למזרח, תיאר את חברת המגורשים בכתביו. אף שדעתנו לא הייתה נוחה משבירת סדרי החברה הישנה, הוא לא הסתיר את התפעלותו מן התהליך המתרחש לנגד עיניו, תהליך של בניין מחודש של התאים המשפחתיים בקצב מהיר.

במצב זה ככל הנראה לא היה אפשר עוד להקפיד על שידוך נאות לפי המושגים הקודמים, שכן המערכות החברתיות של העבר בספרד ובפורטוגל נתפוגגו זה כבר. הוא מעיד שהייחוס, אחד העקרונות החברתיים היסודיים שהיו אופייניים לשכבת ההנהגה הספרדית, מנהיגים וחכמים כאחד, ירד מגדולתו לפחות לתקופה מסוימת בראשי המאה ה-16.

דהיינו, המציאות המשתנה של חברת מהגרים, שבה יסוד הקיום הוא העיקר, שינתה גם את המציאות המשתנה של חברת האידיאלים החברתיים הקודמים. במצבם של אותם מהגרים ראשונים הנלחמים על פת לחמם הייתה כמובן יותר שוויוניות מאשר במצבם בחברתם הקודמת.

המהגרים החדשים, אשר נקלעו לסביבה זרה ומנוכרת בלי אפשרות של תקשורת עם הסביבה, לא היו כה בררנים בבחירת בני זוגם ולא צייתו למוסכמות החברתיות שהיו מקובלות בספרד ערב הגירוש. אולם עד מהרה שבו החיים למסלולם הישן, ומשפחות ספרדיות ופורטוגליות מפורסמות צצו ועלו כמנהיגות הציבור הספרדי והפורטוגלי באימפריה.

משפחות כגון : עוזיאל, המון, אבן שאנג'י, אבן שושן, טאיטאצאק, אבן יחייא ובית הלוי תפסו את זירת ההנהגה בקהילות שונות. בניהן תפסו משרות חשובות לא רק בזכות עצמם אלא גם, ובפרט, בזכות אבות.

הם מעידים על כך מפורשות ומציינים את מוצאם בתור גורם מרכזי במינוייהם. כך עתידים היו להיות פני הדברים עד סוף המאה ה-16 ורק בסופה ובראשית המאה ה-17 חלו שינויים מהותיים בהרכב המשפחות המנהיגות.

הייחוס והעושר היו גורם מרכזי בקשרי חיתון בין משפחות של יוצאי חצי האי האיברי. רבי יצחק עונקיניירה, בדברן על הייחוס, הזהיר את האדם המיוחס שלא יבוא לידי זחיחות דעת ולידי גאוה משום מעמדו. אחד מסימני מעמדו של האדם בחברה זו היה רצונם של אנשים להתחתן בבניו ובבנותיו.

בקשת קרבתו ויחס של כבוד כלפיו היו עשויים לסלול את דרכו למעמד נכבד. לדברי רבי יצחק עונקיניירה, היה גורם נוסף – מכריע – במעמדו של הפרט, והוא קרוביו :

" רוב קרובים יגרום לאדם להתגאות יראתו כי יראה בשער עזרתו, אחוזת מרעיו וסיעתו. ואם שום אדם ישנה אחרי דברו יקומו איש איש מעברי אנשים פוחזים יסלפו דברי צדיקים "

ואכן המשפחה הרחבה הגנה בדרך כלל על הפרט והעניקה לו תימוכין במאבקיו, ולא בכדי סברו חכמים שמקומות בהם היהודים משפחות משפחות, לא היה אפשר לקיים שם דין צדק, כיוון שהמשפחות היו מחפות על בניהן.

משפחות ענפות הגיעו למעמד נכבד בקהליהן ולעמדות של כוח והשפעה, ולעתים מזומנות התנהלו מאבקים בין בני משפחות – חמולות אלה לבין בני משפחות אחרות על השליטה ועל ההשפעה בקהילה.

הפזורה היהודית ספרדית אחר הגירוש

דמותה של החברה היהודית.

בחיי הקהל היו משפחות חשובות ומרכזיות יותר מאחרות. הדבר זכה למיסוד בסלוניקי, ובני במשפחות האלה, שהיו מעורים בקהל, נקראו שם " עצמאיים ".

משפחות אלו היו מעורות בכל פעולות הקהל, וניתן לקרוא להן משפחות מנהיגות שנשאו בנטל, לעומת אחדות שידן לא השיגה אפילו לשלם את המסים. מאליו מובן, שמעמדם של חברי הקהל נקבע על פי יכולתם לתרום לקהל במימון ובסיוע פעיל.

הפער בחברה היהודית באימפריה בין העשירים המופלגים לבין הענניים היה ניכר. מרשימות המיסוי של קהילות אחדות באימפריה, אשר מפורטות בהן קטגוריות של משלמי מסים נחלקו שלשוה קטגוריות : עשירים, בינוניים ועניים, ועל פי חלוקה זו שילמו את מסיהם.

רובם של משלמי המס בחברה היהודית היו בקטגוריות של הבינוניים, רק מיעוט קטן ביותר נמנה עם העשירים, ואילו העניים שיעורם היה בים 30 – 40 אחוזים. המקורות הפנימיים שיבדינו על קהילות האימפריה מעלים אף הם אותה תמונה. לעתים מזומנות אנו מוצאים שאיש אחד או שניים או שלושה מבני העיר שילמו את רוב תשלומי המס לקהילה.

מציאות זו מעמידה את העשירים משלמי המס בצומת ההכרעה של הקהילה. לא אחת ביקשו אנשים אלה, אשר נשאו בתשלומי המסים השונים לשלטונות ובמעמסת תקציבי הקהילות, גם את כוח ההכרעה ואת הזכות לקבוע את סדרי ההוצאה ואת מטרותיה.

פעמים עשו זאת בעצמם ופעמים עשו זאת נושאי דברם ומקורביהם. המתחים בין בעלי הממון והכוח לבין רוב חברי הקהילה שנהנו ממימונם של אלה היו קשים. לעתים הגיעו אף לידי מעשי סחיטה ולאיומים על העשירים כדי שאלה ימלאו את מבוקשם, וָלא, היו העשירים היו מאוימים בהלשנה לפני השלטונות המקומיים והמרכזיים. דוגמאות מספר לכך מצויות בספרות השאלות והתשובות של התקופה, ובעל המוסר רומז לדברים בגלוי :

….שהעוצם עיניו מן העני לבלתי עשות צדקה וחסד סוף ילכד ביד נוגש שוטר או מושל העיר…באופן שאם לא יתן כופר לעניי ישראל יתן לאלופי אדום ומגדיאל ומה שלא נתן דרך חנינה סוף יתן דרך הלשנה בעת צרה וצוקה.

כמאמר הכתוב " ונוגשיך צדקה ". וגם על הנוגש הצייד יחרה אף ה' ….שהמגלה סוד ומלשין שבעתים יוקם על השר המושל הנוגש…..

ריבוד חברתי זה, שאפיין את רוב הקהילות, גדולות כקטנות, יצר מתח חברתי תמידי והביא לא אחת לתחרות ולאיבה בגלל ניגודי אינטרסים בין כלל העניים לבין העשירים ועושי דברם. העשירים השכילו לגייס למטרותיהם את נושאי דברם בקהילות, ואלה עשו את מלאכתם.

לא ייפלא אפוא, שקמו אנשים אַלָמים, אשר לא נשמעיו לדברי החכמים ולא הסכימו להישמע לרצון הרוב. בין אם היו מקרב העשירים המופלגים ובין אם לאו. הם השכילו להשיג את מבוקשם על ידי יצירת קבוצות לחץ בתוך הקהל, שסירב לציית לכללים.

לא אחת הסתיימו הסכסוכים אלה בקהלים בפירוד בתוכן ובהקמת קהל חדש, או במעשי אלימות בקהל, בהתדיינויות משפטיות מייגעות ובערעור סדרי החיים ובתפילה בבית הכנסת.

בית הכנסת היה המקום שבו באה ההיררכיה החברתית לידי גילוי וביטוי מוחשיים. המשפחות השונות, קבוצות האינטרסים שבתוך הקהל, קבוצות המעמד הכלכלי, בעלי הייחוס והחזקה למיניהם וגם קבוצות בעלות כיוון אידיאולוגי ודתי שנוה, מצאו בבית הכנסת זירה להתמודדות ולביטוי עצמי.

הקהל הנהגתו, מוסדותיו, נושאי התפקידים בו ותחומי פעילותו

הפזורה היהודית ספרדית אחר הגירוש

גירוש ספרד

הקהל הנהגתו, מוסדותיו, נושאי התפקידים בו ותחומי פעילותו

על כן מרובות הידיעות על סכסוכים ומתיחויות בבתי הכנסת בקהילות הספרדים והפורטוגלים באימפריה, סכסוכים שבהם נסתייעו הצדדים לעתים אף בשירותיהם של אנשי צבא עותמאניים כדי ליישב עניינים על פי רצונם, ופעמים אף הגיעו לידי מעשי אלימות.

בתוך יוּרה רותחת זו צריך היה מרביץ התורה לנווט את עדתו בלי שתיפגע סמכותו ובלי שיפסול את עצמו מלשפוט בענייניהם. לא אחת הפך הוא קורבן למלחמת יצרים ואינטרסים זו, שהתנהלה על הבימה הציבורית של כלל הקהל.

חייו של היחיד בחברה זו לא היו נטולי עניין מבחינה חברתית, אולם עיקר מעייניו וזירת קיומו היו בתא המשפחתי המצומצם והרחב. גיל הנישואים בחברה זו היה נמוך מאוד. אצל הבת מתחת לגיל שתים עשרה בדרך כלל, ולפעמים אפילו גיל שמונה תשע. אצל הבן בסביבות גיל שלוש עשרה ועד גיל שש עשרה.

הגיל הצעיר של הנישואים הביא לכך שחיי הנשואים התממשו בשלב מאוחר יותר, ואילו ראשית צעדי בני הזוג, גידולם וחינוכם היה נתון בידי הורי שני הצדדים. משנישאו בפועל עברו בני הזוג לרוב להתגורר בבית הורי החתן או הכלה.

לרוב נסמכו על שולחנם, לפחות בשנים הראשונות לנישואין. מסגרת זו הביאה לחיזוקה של המשפחה הפטריארכאלית וחיזקה את השפעת ההורים ואת השפעת החם והחמות. לעתים מזומנות, כחלק בלתי נפרד מהסדר הנישואים, השתלב הבו בעיסוקי אביו או החתן בעיסוקי החותן.

בין שהיו אמידים ובעלי הון ובין שהיו בעלי מלאכה פשוטי עם. האב והאם, החותן והחותנת, הם שנתנו את הטון, ועל פיהם נשק דבר. אותה חברה חופשית, שבה חשק הליקוחין קבע את הקצב של הנישואים, סמוך לאחר הגירוש, הייתה אפיזודה בלבד.

עד מהרה חזר הסדר הישן למקומו בתחום מערכת השיקולים החברתיים, הן של חיצון והן של מינוי לתפקידים ציבוריים – רבניים או הנהגתיים.

משהתמנה חכם לקהל, לא היסס להמליץ על עצמו, אף בדרשת המינוי, לעיניהם הבוחנות של כלל בני הקהל, והסביר שהסיבה שבגללה היה עליהם לבחור בו היא : בשביל אבותי הקדושים אשר שרתו בקהל הזה ובזכותם ובאמצעותם לקחו אותי לשרת בקהל הקדוש הזה.

במשפחה הפטריארכלית יש היררכיה, והחברה מאורגנת משפחות משפחות הנישאות זו בזו וכך יוצרות מוקדי כוח והשפעה הן במישור הכלכלי והן במישור החברתי. בידינו תיאורים של משפחות כאלה מן המאה ה-16 וה-17 והרי אחד מהם, מפי שלמה לבית הלוי הצעיר :

….כי אשא אל שמים ידי ימי עולם ושנים קדמוניות עטרת תפארת בני משפחתנו, משפחת רם, רבים גדולים וטובים, בהיותנו יושבים בשבת אחים גם יחד….כבוד חונה בכל משכנותינו, קורות בתינו ארזים ארזי הלבנון כלם עטרת תפארת בחורי חמד…….

…..לשבת בית, בית ועד לחכמים יודעי התורה לא נפקד ממנו איש ועטרת תפארתנו על ראשינו מלמעלה להאיר לנו נר לרגלנו ואור לנתיבתנו שמש ומגן צינה וסוחרה הרב הגדול מורי זקני זצק"ל…..

בני משפחות אלה, בעלי ממון והשכלה גם יחד, לא רק דאגו " ליחד " להיררכיה המשפחתית ולפעולה ההרמונית המשותפת, הם אף הקפידו להתחתן בשכמותן ולהיקבר בחלקות מיוחדות בבית החיים, כיאות לבני יחס ומעלה.

נמצא שבתהליך מהיר חזרו גולי ספרד ופורטוגל וצאצאיהם לדפוסים חברתיים מרכזיים מן העבר ואימצו אותם מחדש. דפוסים אלה היו נאותים גם לסביבה המוסלמית שחיו בה. אולם לעומת העבר בספרד, שבה, לפני הגירוש, לא נתקלה השכבה המנהיגה, החצרנית, בביקורת עקרונית נגד עצם קיומה ותועלתה לחברה היהודית, הרי באימפריה העותמאנית הוטחה כלפי שכבה זו ביקורת נוקבת, עד כדי שלילת כל תופעת החצרנות וראייתה כמכשלה וכאויבת הציבור. 

הפזורה היהודית ספרדית אחר הגירוש

גירוש ספרד

במקביל לשימור הערכים החברתיים הישנים שימרו גולי ספרד ופורטוגל גם את הערכים והתפיסות שהיו מקובלים בספרד ערב הגירוש על טיב ההנהגה הראויה ועל דמותם של המנהיגים הראויים. בצד נאמנות זו לערכים הישנים, שאולי אפשר לראותה כהתייצבות וכהתברגנות של חברת המגורשים, היו כמובן השפעות מסוג אחר על חברה זו.

השפעות אלה היו לא פחות מהותיות וחשובות והן נבעו מהשפעות הסביבה העותמאנית על תרבותם ועל אורחות חייהם של המגורשים.

התכשיטים והבגדים היו כאופנת עשירי הארץ המוסלמים, והנשים מהיהודיות חיקו באופנתן את הנשים המוסלמיות. השירה הושפעה מן השירה הערבית והטורקית, והמנגינות והלחנים – מן הלחנים הספרדיים ומן המנגינות הטורקיות. הטעם של יוצאי ספרד בכל תחום של תחומי החיים הושפעה מסביבתם הטורקית. וזה לשונה של שאלה שהופנתה לחכם שלוניקאי :

שמעון שרוצה לשנות מנהג ביתו, שהיה לו עש עכשיו ממיטתו ככילה וסדיניו תלויות לפניה כמנהג – ועכשיו רוצה לבנות במקומה אצטבא הנקראת סופה ולהציע עליה מיטתו כמנהג תוגרמה בלא כילה וסדינין תלויות, אלא בכל יום מגביהין וכופלין הכרים והכסתות באלמאריז הבנוי בסוף הסופה הנזכרת, כמנהג התוגרמים ואשתו מעכבת. ועל זה רבו הקטטות ביניהם.

אותו פלוני טוען " שגם מנהג העיר, שהרי כמה אנשים מבני העיר נוהגים כן ". גם החכם המשיב על שאלה זו לא היה שבע רצון מן הנוהג החדש וראה בו פגם בצניעות. אולם כוחה של האופנה גבר על ההסתייגויות ממנה.

המקורות שלפנינו, מן המאות 16 – 18 מתארים בפירוט את פועלם של יהודים המשמשים כרקדנים, לוליינים, מפעילי זיקוקי דינור, קבלני שמחות, מרפאים עממיים, נשים המטפלות בחולים בשעת מגיפה ועוד – כל אלה במסגרותיה של החברה המוסלמית או הנוצרית באימפריה העותמאנית.

השכבות העממיות בחברה היהודית משתתפות בעליות לרגל של המוסלמים למקומות מרפא ולשאר מקומות הנושאים עימם " סגולה " זו או אחרת. הן חיות את חיי היום יום בשיתוף קרוב עם החברה הסובבת, משתתפות בחגיגות הבייראם ובשאר אירוע שמחה עם יתר האוכלוסיות. ויש נשים העוסקות בכישוף ובריפוי של לא יהודים הנזקקים להן.

נמצא, שעם חלוף השנים נתנו הסביבה וערכיה את אותותיהם בצאצאי המגורשים, ומה שהיה יפה ונאות בעבר שוב לא היה לטעמו של האדם בהווה. כך היה בתחום המנהגים, והתפיסות והערכים השונים, וכך אף בטעם הספרותי והמוסיקלי.

בצד השמירה הקפדנית של המורשת של העבר, חדרו רוחות חדשות. השתנה הלבוש, השתנתה התרבות החומרים ולעתים התחלפה גם שפת הדיבור. שהרי בלא ידיעת התורכית לא הייתה דרך לניהול משא ומתן ולקיום כלכלי סביר.

המורשת והתרבות הספרדית הוסיפו להתקיים וגם ההזדהות עימן הייתה גדולה, אולם הן התעמעמו משהו והתגוונו. גם חברת מהגרים יהודית, שהייתה בעלת תודעה עצמית מפותחת ביותר, אשר שוֹרשה מקרקע צמיחתה ונשתרשה במהירות מפליאה בקרקע החדשה, לא הייתה פטורה מכגון אלה, בפרט בשכבותיה הנמוכות אך הרחבות.

בהכללה ניתן לומר, שבני השכבות הכלכליות הגבוהות ביותר מזה, והנמוכות ביותר מזה, הם אלה שנתערו ביות בחברה העותמאנית ובאורחותיה התערות זאת אף הביאה לעתים להמרת הדת לאיסלאם, בעיקר בשכבות הנמוכות של החברה היהודית.

הפעילות הכלכלית.-הפזורה היהודית ספרדית אחר הגירוש

 

צו גירוש ספרד - חלק מספר שלוש

צו גירוש ספרד – חלק מספר שלוש

הפעילות הכלכלית.

נתונים טבעיים ותנאים מדיניים ומשפטיים.

עיסוקיהם הכלכליים של היהודים באימפריה העותמאנית לאחר הגירוש הוכתבו והושפעו על יד כמה תהליכים וגורמי יסוד.

1 – בניגוד למצב בחצי האי האיברי בפרט ובאצות הנוצרים בכלל – בארצות האסלאם לא הייתה כל הגבלה על הפעילות הכלכלית של הדימי ( בן החסות ) והם היו חופשיים לעסוק בכל תחום שבו חפצו ולו היו מוכשרים.

ממילא מיגגון העיסוקים והתחומים היה גדול ונרחב בהרבה ממה שהיו מורגלים בו ערב הגירוש.

2 – באימפריה העותמאנית נאלצו בני המיעוטים הדתיים במרכזים ובפרובינציות להסתפק ביוזמות אישיות, בפעילות מסחרית, המלאכה ובחקלאות, בפעילות כלכלית הקשורה בגורמי השלטון או בייצוג זרים, אך לא יכלו לפתח תעשיות חקלאיות עצמאיות וגם לא יכלו להחזיק במונופולין על ענפי ייצור או שיווק.

את אלה האחרונים היה השלטון המרכזי מעניק למושלים המקומיים, לאנשי צבא או אנשי המדינה, תמורת שירותם בעבר או בהווה. לפרקים ניתנו אלה לבני משפחתו של הסולטאן או למקורביו. ממילא לא הייתה דריסת רגל בעניינים אלה ליהודים, אלא לפעמים כמסייעים או כמבצעים מטעם מקבלי הזכויות.

3 – האימפריה העותמאנית הייתה מדינה בלתי מפותחת מבחינה טכנולוגית ושמרנית מבחינה דתית וחברתית. חידושי המדע והטכנולוגיה אֵחרו להגיע למחוזותיה. ממילא התחרות בה עם ההֶשגים הטכנולוגיים והמדעיים הגדולים של המאות ה-16 וה-17, שנוצרו בארצות אירופה, הייתה בלתי אפשרית.

יהודים שעסקו בתחומים תעשייתיים התקשו לעמוד בתחרות עם תהליכי הייצור הזולים יותר באירופה ועם טיב התוצרת שיובאה משם.

4 – אירועים מדיניים וצבאיים. גילויה של אמריקה והסחר עימה ( כולל מתכות יקרות ), הסחר הימי הפורטוגלי והצרפתי עם הודו סין, ועוד – הסיטו את משקל הכובד של הפעילות הכלכלית מאגן הים התיכון אל היא האטלנטי ואל המזרח הרחוק.

האימפריה העותמאנית, שהתפשטותה נעצרה, נכנסה ברבע האחרון של המאה ה-16 לדריכה במקום – לסטגציה כלכלית, אינפלציה גוברת, מאבקים צבאיים יקרים שלפרקים נסתיימו במפלות ובעיות ביטחון פנים שהִקשו על הפעילות הכלכלית.

5 – משפר הקַפיטולציות, שהשתרש באימפריה במאה ה-16 ואשר עליו היו מיוסדות זכויות היתר של מעצמות אירופאיות, תחילה צרפת ואחר כך גם אנגליה, הולנד, ערי מדינה באיטליה ועוד, הֵצֵר את רגלי התושבים, אזרחי האימפריה.

על פי הסכמים בין המדינה העותמאנית ומדינות אלה, זכו נתיניהן ליתרונות כלכליים, בתחום המסים והמכסים, וחוקיים, לא היו כפופים לשיפוט העותמאני, וזכו להגנת הנציגים הדיפלומטיים דל ארצותיהם. במאה ה-17 לא הסתפקו הקונסולים הללו במתן הגנה לאזרחיהם, ובייצוג האינטרסים של מדינותיהם, אלא העניקו יותר ויותר מעמד של נתינות לאזרחי האימפריה, תמורת תשלומים ושירותים שונים.

גם יהודים זכו בהגנה כזאת, אך מספרם היה קטן ביחס לעומת הנוצרים היוונים תושבי הלֶבַנט והארמנים. ממילא מצאו יהודים רבים את עצמם במצב נחות וחסרי כושר תחרות לעומת הסוחרים והיזמים האירופאים, והסוחרים והיזמים המקומיים, שזכו להגנה האירופית.

6 – ליהודים היו כישורים בתחומי הכלכלה והמסחר, שהעניקו להם יתרון על פני מתחריהם בני הדתות הלאומים האחרים באימפריה. בין כישורים אלה יש למנות בראש וראשונה ידע נרחב בשפות אירופה, במקביל לידיעת הערבית וטורקית ובצירוף יכולת שימוש באמצעי אשראי וביטוח מפותחים.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
מרץ 2024
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר