תולדות יהודי אל-מגרב – י.הררי


תולדות יהודי אל-מגרב – יוסף ג'ורג' הררי

תולדות יהודי אל-מגרבה ק ד מ ה

דמותה של יהדות המגרב, היא דמות לאומית נאה, מסורתית ושרשית. יהדות המגרב מעולם לא בגדה באמונת העם, ולא נסוגה מתרבות ישראל כמלוא הנימה. נהפוך הוא, אפשר שהקפידה על שייכותה ללאום היהודי יותר משדקדקו בה גלויות אחרות. מוסדותיה נועדו מלכתחילה לביצור הדת ואורח חיים היהודי, לאיחוד וייחוד העם. משך תקופות דיכוי ממושכות וקודרות עמדו יהודי המגרב באומץ ובכבוד, בשומרם בחירוף נפש על גחלת יהדותם. מדי פעם הזדקרו איי אור וחופי ישועה בדרכה של יהדות סוערת זו. שנים רבות שמשה פס הבירה מקור איתן לחלק ניכר של העם, כולל יוצאי אירופה. תרבות אמת צמחה כאן בינות לטרשי העוני ומהמורות הרעב. גדולי וכבירי התורה כרמב״ם ואלפסי מחד, וכרבי יעקב אבו־חצירה מאידך, הנם עדות לרוחב אופקיה של התרבות היהודית במרוקו.

אכן, דרכי המלך של היהדות ושביליה — נהירים היו לבני מרוקו. מצד אחד התורה, ההלכה, וההתפלפלות לשמה בעניני חוק יבשים שלטו כאן שלטון ללא מצרים, ומאידך, בו בזמן, נפוצות היו ביניהם אמנות השירה, הקבלה ותורות מסתורין שונות.

שלא כפזורות ישראל אחרות, היוותה גולת מרוקו את גולת הכותרת התרבותית של החברה המרוקנית. יהודי מרוקו הוו את נושאי התרבות במדינה, בתקופה שארכה מאות בשנים ובה נמשכה קפיאה תרבותית של האוכלוסין־, הלא יהודית במדינה. בישיבתם הממושכת בארץ זו השפיעו עליהם יסודות תרבות וחינוך הרווחים שם, תוך שילובם באורחות חיים יהודים. עם חילופי הזמן, נוכחו לדעת השכנים המוסלמים, כי עם חכם ונבון יושב בקירבם, אשר לא נם ליחו גם בחשכת הגלות. טבעי היה, שמלכים מרוקנים נטו למנות להם יועצים יהודים, אכן רבה ידם של היהודים במרוקו במשך התקופות, במדינאות, בכלכלה, בחקלאות, במסחר ובתעשיה.

בתהפוכות העיתים נתהפך הגלגל. מלכים שונים שהושפעו על ידי גורמים שונים, ואשר קו הצדק לאו דוקא היה נגד עיניהם, שיסו את ההמון ביהודים וזאת ״בשם הנביא״. ברור כי המטרה הסופית היתה: להחרים לגנזי המלך רכושם של היהודים, החרמות אלה בוצעו ללא כל נקיפת מצפון, בליווי מעשה תקיפה ושוד, רצח ואונם, והחרבת השכונות היהודיות.

שיחקה לה השעה לגולה זו, שבתקופות שונות קמו במקום מלכים, שהתיחסו אליהם בחיוב, הכירו בערכם הרב ועודדום לפעול במלוא המרץ והתושיה לקידום המשק.

במיוחד ניתן לציין ארבעה מלכים: המלך החסיד מולאי אלחסן, מולאי עבד אלעזיז, מולאי חפיד, מולאי יוסף. מולאי אלחסן, עודד את יהודי מרוקו, בהוציאו כרוז שכולם הם בני חסותו הפרטית, בזה הציל אותם מהשפעתם הרעה של הגורמים השונים במקום. בימי המלכים האלה חזרו ונתמלאו הישיבות שהיוו המרכז הרוחני לקהילות, בפרט מרקש, פס, תפיללת, מקנס, צפרו ורבט.

במותו של מולאי יוסף, הוכתר המלך מלא החן וחסד, מוחמד ה־5, מצאצאי השושלת אלעלויין. זה היה עוד בתקופת שלטון המנדט הצרפתי, ויש להוסיף שגם יחס המנדט לא היה רע ליהודים. אבל מעשיו הטובים של המלך ליהודים היו כל כך בולטים עד שנראה היה, כי הוא אוהד אותם יותר מאשר את הערבים. אגודת ״כל ישראל חברים״ פתחה בתי ספר בכל רחבי המדינה, בניגוד לערבים, שנמנעו מלשלוח ילדיהם לבתי הספר הכלליים, תוך דביקותם בנוהג של שימוש ב״חדר״ המסורתי. (דרך אגב, על בנותיהם בכלל נאסר הביקור בבית־הספר בהתאם לצו הקוראן ״כל המלמד בתו קוראן, כאילו לימדה תיפלות״). כאשר גלה המלך מוחמד ה־5 למדגסקר, היו אלה היהודים נתיניו הנאמנים אשר ליבם צר להם ומנוחתם הוטרדה. עם שובו עטור ניצחון קדמו פניו בשמחה ראשי הקהילות בפאריז. אף הוא שמח לקראתם באומרו: ״דאגתי לכם היתה גדולה מאוד״, ובדמעות בעיניו הוסיף ״ביקשתי מאללה שיחזירני לכסאי למען אוכל לשים עיני עליכם״.

(בהערה אישית ברצוני להוסיף, כי שני ספרים ליוו את המלך בגלותו — התנ״ך וספרו של מחבר שורות אלה ״לבנה״).

תולדות יהודי אל-מגרב – יוסף ג'ורג' הררי

עם שובו לשלטון קיים המלך דבריו. מיד לאחר כינון ממלכתו הוציא חוק ברור שלא השתמע לשתי פנים, כי היהודים הם אזרחי מדינה שוויי זכויות וחובות, כמו כל האזרחים הערבים. במותו נתמלאו היהודים דאגה בחוששם לנסיך חסן, שמא לא ילך בדרכי אביו. אך היתד, זו דאגת שוא. דרך־אגב, ערב מותו, הציע אחד מיועצי המלך (יהותולדות יהודי אל-מגרבדי) להכתיר את יורש העצר חסן, מיד עם פטירת אביו. וזאת למען לא לאפשר למפלגה האופוזיציונית איסתיקלאל שהות לתיכנון תחבולות שהיו מעלים אותה ומרחיקים את חסן מן השלטון. וכך הומלך הנסיך בקבלו את התואר חסן ה־2. תוך זמן קצר הוכח את עצמו ראוי לכתרו וגם טוב מקודמיו. הוא המשיך בשרשרת הזהב של השושלת והוסיף עליה נופך משלו. קודם כל הוא מצא לנכון להדגיש שוב את החוק, כי היהודים הם שוויי זכויות אזרח כמו כל יתר נתיני המדינה. יש לדעת, כי נוכח האנטישמיות הגועשת ברחבי אירופא וחוקי האפליה הזדוניים שפשו אז, היה צורך בהרבה אומץ־לב וחכמה, כדי להגשים חוק ליבראלי כזה. גם הוא אימץ לו יועצים יהודים והורה להם לשים עין על אחיהם שלא ייעשה להם עוול. כן התיר את העליה לישראל לכל אלה שהביעו את רצונם לכך ואפילו בלי דרכונים.

בין יהודי מרוקו נמצאו רבים אשר ערגה נפשם לעלות. מאז התחלת התנועה הציונית וגם במשך התקופות הקודמות נמשכו זרמי עליה משם לפה, אבל עיקר העליה היתה בין השנים 60—68. אין ספק, כי היו באים הרבה יותר (ואפילו בעיית הרכוש היתה נפתרת), לו לא היה צץ ענין חוסר הדרכונים, אשר בא כתוצאה מפעילות עויינת של פקידי העיריות שעשו כאילו יד אחת לסכל רצון היהודית ולהקשות עליהם באי נתינת דרכונים. אלה שבכל זאת התעקשו לעלות, נאלצו לשחד את הפקידים. מכשולים כאלה ודומיהם נבעו בהשראת המפלגה איסתקלאל שעירערה יחד עם זאת מעמדו של המלך.

מחבר הספר הזה פעל ללא הרף לסכל מחשבות אוייב, אך הגורל רצה אחרת והענינים הסתאבו. המפלגה העויינת, איסתקלאל, ובו בזמן גם אנטי יהודית, הצליחה בתחבולותיה להשתלט על הענינים וגרמה רעות. שהייתו של המלך חסן בקהיר, נוצלה היטב כדי להגביר את ההסתה הארסית נגד היהודים, נגד העליה, ונגדי בפרט כפעיל לטובת היהודים. ואז נאסרתי והואשמתי ב״אשמות״ כבירות מאוד, כעסקן ציוני וכבוגד במדינה. כל טענותי וטענות פרקליטי לא הועילו, במשך מספר חודשים כליאתי, חששתי יום יום לגזר דין קשה מאוד. למזלי הרב, התקיימו בימים הללו בחירות ששינו את הרכב השלטון במדינה, בהם נכשלה המפלגה העויינת איסתקלאל ואיבדה את השפעתה. הדבר נתן אפשרות למלך לשחררני (אין לי ספק שגם לפני כן ניסה לפעול לטובתי, אבל לא יכול היה להתגבר על הקו המשפטי). אך למרות פעולתו המבורכת כלפי, לא יכולתי עוד להסתגל במדינה זו וגם נבצר ממני לעסוק בציונות, אמרתי לעצמי אקיים את אשר הוריתי לאחרים, קמתי ועליתי. עלי להדגיש, שעם התערותי בארץ, חקרתי ובדקתי, בין היתר, את פעולות ממשלת ישראל בענין קליטת העולים בכלל ועולי צפון אפריקה בפרט, ופרט לאיזו שהן שגיאות של פקידים זוטרים, לא מצאתי בפעולות הממשלה פגם כלשהו. להיפך, אני מציין בהוקרה, כי הושקעו מאמצים מקסימליים בכל השטחים, בחינוך, בחברה ובשדה הסוציאלי, למען הצלחת הקליטה של העולים השונים למיניהם. ואם ניקח בחשבון, כי פעולות קליטה אלו נעשו בעת ובעונה אחת, כשהלחץ הכבד של עול הביטחון רובץ על הממשלה, הרי זה לא יאמן כי יסופר, וליבי מתמלא גאווה שאני אזרח הארץ הזאת.

תולדות יהודי אל-מגרב – פרופסור יוסף ( ג'ורג' ) הררי

תולדות יהודי אל-מגרב

תמה אני במקצת על אחי הצפון אפריקניים, אשר בחלקם קליטתם לא עלתה יפה, ושמיעתם יצאה רעה, ושואל אני: יהודי צפון אפריקה, מה אירע להם ? אותם היהודים, אשר במשך אלפי שנות גלות מרה, לחץ כבד, ועינויים קשים, הצליחו לשמור על תורתם ועל יהדותם. תכונותיהם ונטיותיהם הטובות, אופים הישר היו לברכה לא רק בינם לבין עצמם, אלא אפילו מפורסמים בין הערבים שכניהם, אשר אם אחד בא להוכיח את חברו, היה אומר לו: ״היה כמו היהודי. ואז תהיה חברי״. וכאן רואים אותם כלא מרוצים, ממורמרים, רשלנים. חושבני כי המעבר החד, מהגלות לפדות, השפיע על חלק מהם, כמו שמשפיע על העיניים המעבר הפתאומי מחושך לאור גדול. תקוה פועמת בליבי, כי הזמן עם הפעולות המבטיחות ישע יפתרו את הבעיה. תוך התלבטותי בשאלה, מרחפת נגד עיני הסוגיה התלמודית על אמונתו של ר׳ עקיבא:

ר׳ גמליאל ורבי אלעזר בן עזריה, ר׳ יהושע ורבי עקיבא, היו עולים לירושלים. כיון שהגיעו להר הצופים היו קורעים בגדיהם. כשהגיעו להר הבית ראו שועל שיצא מבית קדשי הקדשים. החלו הם בוכים ורבי עקיבא צוחק. אמרו לו: למה אתה צוחק ?

 אמר להם: למה אתם בוכים ?

אמרו לו: מקום שכתוב בו ״והזר הקרב יומת״, עכשיו שועלים הולכים בו ולא נבכה ?

אמר להם: לכן אני צוחק, שנאמר: ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריהו בן יברכיהו (ישעיהו ח׳). וכי מה ענין אוריה אצל זכריה ? הלא אוריה במקדש הראשון וזכריה במקדש השני? אלא תלה הכתוב נבואתו של זכריה בנבואתו של אוריה. באוריה נאמר: ״לכן בגללכם ציון שדה תחרש וירושלים עיין תהיה והר הבית לבמות יער״ (מיכה גי). בזכריה נאמר: ״עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים״ (זכריה ח,). עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה, הייתי מתיירא שמא לא תתקיים נבואתו של זכריה. עכשיו, שנתקיימה נבואתו של אוריה, אין ספק שנבואתו של זכריה תתקיים. אמרו לו החכמים: ניחמתנו עקיבא, ניחמתנו!                                                                           (מסכת מכות, ר.״ד)

יש לציין שיוצאי מרוקו נתנו ונותנים ממיטב כוחם ונפשם למדינה, החל במלחמת העצמאות, עת אלפי צעירים היוו תגבורת אמיצה רבת משקל והמשך באלפי צה״ל נאמנים (ותיזכר הגבורה הנפלאה של נתן אלבז) וכלה באלפי מתיישבים באיזורי הפיתוח והספר, פועלי תעשיה, חקלאות ועובדי בנין.

הרהורים שונים אלה של העדה הצפון אפריקנית בכלל ועל יוצאי מרוקו בפרט, מחשבות למציאת פתרון לבעיות, לבטים רבים על עבר ועתיד וכן הרגשות של בן העדה המעורה בה כשלושים שנה (ובצרפת כ־15 שנה) אשר גדל בתוכה וספג בה את רוח אהבת העם והתורה — כל אלה דחפוני להעלות בכתב את דברי ימי היהדות הצפוו־אפריקנית.

אינני מתיימר שספרי זד. ישיג את יעודו כראוי, היות ובנושא זה דשו רבים לפני. אבל מחברי הספרים אלה שקדמו לי, שדנו ביהדות צפון אפריקה לא יצאו מקרב אותה יהדות, והם נאלצו לשאוב ידיעותיהם מפי השמועה או ממקורות שקדמו להם. בצורה זאת נשתבשו עובדות לא מעטות.

גורלי סייע בידי, שעה שהייתי מקורב לארמון המלך מוחמד ה־5 וכך נעזרתי על ידי הספריה המלכותית הגדולה. גם ממנה הצלחתי לשאוב חומר לספרי ״דברי ימי מרוקו״ (המצוי בידי בארבע כרכים בכתב יד). בהזדמנות זאת נתקלתי בספרים קדמוניים רבי ערך בכתב ערבי ועברי, וממקורות אלה שאבתי הרבה לספרי זה.

לכל אלה שעזרו לי בהוצאת הספר וכן בהגהתו הנני להודות מקרב הלב. יזכר לברכה בראש וראשונה ראש הממשלה מר לוי אשכול ז״ל, אשר עודדוני בבואי לכאן ובהיותי פה בכל אשר פניתי. חבל על דאבדין ולא משתכחין. יבדלו לחיים טובים וארוכים הוד מעלתו מר זלמן שזר, נשיא מדינת ישראל לשעבר, אשר תמכני מדי פעם בפעם בתרומותיו ועדודיו. ברכה חמה לידידי הדגול מר משה דיין, שר הבטחון, יהי רצון שההצלחה תמשיך להאיר פניה אליו ועל אויבי ד׳ יתגבר. ברכות שמיים מעל תחולנה על רעי הנכבד מר פנחס אילון, ראש עירית חולון, על רבות החסדים אשר גמלני ובקשותי המתמידות לא השיב ריקם. פעולותיו הרבות למען הרמת קרנה של העדה המרוקנית בעזרה להקמת בתי כנסת וכר תרמו רבות לשיפור המצב הכללי בין יוצאי העדה.

תודתי העמוקה נתונה למר יצחק מונדרר, על עבודתו המסורה בעריכה ובהגהת הספר. כן יבורך בעל הדפוס מר משה גרינברג ועובדיו על הביצוע המושלם של הספר.

ולבסוף, יהי רצון — שספרי זה ישמש ציר נאמן שלוח משבט קטן נפלא בישראל, אל תוך בית ישראל. ישתלבו זה בזה ויהיו לעם אחד, אור גדול המאיר לישראל ולדרים בה, והמאיר דרכם של כל העם בכל אתר ואתר. והיה אם בעזרת ההשגחה העליונה, אזכה לראות בהתגשמות המטרה הזאת, באתי על שכרי.

המחבר

ראשית הישוב היהודי במרוקו-תולדות יהודי אל-מגרב – י.ג.הררי

מרוקו – סקירה כללית קצרהתולדות יהודי אל-מגרב

מרוקו שוכנת בצפון מערבה של יבשת אפריקה. היא משתרעת על פני שטח של 443,680 קמ״ר. גבולותיה: הים התיכון בצפון, סהרה הספרדית בדרום, האוקינום האטלנטי במערב ובצפון מערבה, אלג׳יריה במזרחה. למרוקו חוף באורך1440 ק״מ.

את הארץ ניתן לחלק לכמה אזורים: האחד — מישור החוף הצפוני, המשתרע לאורך חופי הים התיכון. השני אזור הרמות והשפלות, הבאות בין שלושה רכסים של הרי האטלס, מן החוף האטלנטי ועד לים התיכון. כאן נכללת גם שלשלת הרי ריף, המתחילה במיצר גיברלטר והנמשכת מזרחה. האיזור השלישי, בדרום מזרחה של מרוקו היא הצחיח ביותר, והמגיע עד לסהרה, ואף נכלל במדבר זה.

נהרותיה של מרוקו מוליכים ברובם אל האוקינוס האטלנטי. בכלל זה הגדולים שבהם, הסאבו, הקוראגראג׳ האוומדרביה, הטנסיפט והסוס. אל הים התיכון זורם הנהר מולויה. דרומה לעבר הסהרה פונים הנהרות זיז וגרים.

האקלים ברוב חלקי הארץ מתון ונוח. במורדות המזרחיים של הרי האטלס שאינם פתוחים הם קרירים יחסית עם כמות משקעים מספקת.

אוכלוסיה קדומה של הגזע הלבן או תערובת של כושים ולבנים יושבת בכל האיזור הצפוני של אפריקה מן הים התיכון ועד למדבר סהרה.

לפני פלישת הערבים השמיים לאפריקה, ישבו החמיים בחלקו הגדול של צפון היבשת. גם היום הם מהווים כחמישית מתושבי אפריקה כולה. בקרב החמיים הצפוניים נכללים הברברים שבטריפולי, תוניס, אלגיר ומרוקו. במרוקו בניגוד לאזורים אחרים לא הפך האזור הברברי לעיקר לאחר הכבוש המוסלמי. הברברים מהווים היסוד המקומי הבולט ביותר מבחינה מספרית וחברתית, כשהם שונים מהערבים באורח חייהם. הם עוסקים בעבודת אדמה ובמסחר. גם משטרם החברתי לא נישתנה בעיקרו בעקבות הכיבוש המוסלמי. הוא מבוסס על שלטון פנימי של כפרים המאוגדים בצודה רופפת לשבטים. הקשר בין תושבי הכפר אינו משפחתי אלא מינהלי בלבד. המשטר השבטי מתייחס בעיקר לשטחם הצבאי והדתי. האוטוריטה החאריזמאתית חשובה אצלם יותר מן המעמד החברתי הבא בירושה. השפה היא ערבית־המורית, ניב מיוחד לתושבי מרוקו, נפוצה מאד כשפת דיבור, אולם השפה הרשמית היא הערבית הקלאסית (הספרותית).

לפני שהגיעו שבטים ידועים אחרים, נאחזו בחופי אפריקה הפיניקינים, שהתמזגו לאט לאט עם תושבי המקום, ומן המיזוג הזה צמחה האוכלוסיה הקרויה לובים־פונים. אבל אנשי צור כפו על תושבי אזור החוף את לשונם, הקרובה ללשון העברית, ואת נימוסי דתם הכנענית. נתגלו כתובות רבות בלשון הפונית והפונית החדשה (ה״ניאופונית״, כפי שמכנים הבלשנים האירופיים את הלשון הפונית שלאחר חורבן קרת החדשה)! ולפי כל הסימנים היו עדיין משתמשים בה בזמן כיבושי הערבים, ואף לאחריהם. וזאת על אף העובדה, כי החל מתקופת אלכסנדר הגדול הלך וגבר לחץ היוונים, וחלקו המזרחי של האיזור, שנקרא קירינאיקה, הובא תחת שלטונו של בית־תלמי במצרים. אל חלקו המערבי התחילו פולשים הרומאים, שהחריבו בשנת 146 לפני םה״נ את המטרופולין הפיניקית, ולפי המסופר חרשו את עיי מפלתה וזרו עליהם מלח. מעתה באו שבטי הברברים. שהיו עד כה כפופים לפונים, תחת עול רומי. לא כל המלכים וראשי השבטים הברבריים שמרו אמונים לרומי; היו שהתקוממו וניסו לפרוק עולם.

הרבה תמורות עברו על אפריקה הצפונית במשך אלפיים ומחצית אלף השנים, שהעפנו עליהן עין: שבע מאות שנה של הגמוניה פיניקית־פונית, עשרה יובלות של שלטון רומי, עשרה דורות של הפצת הנצרות באמצעי־לחץ מדיניים ולאחר־מכן בכוח הזרוע החמושה של הביזאנטים. בשעתם נדמה היה כאילו הכובשים והשולטים משפיעים השפעה עמוקה על האוכלוסיה הברברית. אך רק שרידים ארכיאולוגיים נכבדים ושמות מקומות־יישוב רבים מעידים עתה על מציאותם של הכובשים הזרים ותרבותם בחבל־עולם זה. תקופות היסטוריות ארוכות ומפוארות נמחו כלא היו. לעומתן עומדים עשרים וחמישה יובלות של שלטון האיסלאם — במובנו הרחב ביותר של המושג, המשתרע על רשויות רבות שהן מחוץ לתחום הדת, — שכפה על העמים הנכבשים לא רק את דתו, אלא גם את לשונו, את ספרותו ואף את ההיסטוריה של העם, שאליו השתייך מייסד האיסלאם. שילוב מרכיבים אלה העמיד את תודעת השתייכותה של האוכלוסיה לאומה הערבית. אמנם, לא לכל אזור במידה שווה ובצורה שווה! כרחוק מזרח ממערב רחוק אופיה של החוויה הדתית המוסלמית במגרב — הוא המערב המוסלמי של אפריקה הצפונית וספרד — מזו של האיסלאם המזרחי, שהתגבש ברחבי אסיה. גם הלשון הברברית עדיין מחזיקה מעמד בטריפוליטאניה (23% של האוכלוסיה), באלג׳יריה (33%) ובמארוקו (40) — על אף נחשלותה התרבותית.

ההתרחשויות בתקופות אלה, הועידו תפקיד חשוב ביותר בקורות עמנו, ובמקרים מסוימים גם בכיוון מהלכה של ההיסטוריה האנושית. תפקידים כאלה מילאו, למשל, יהדות חצי־האי ערב בעת צמיחת האיסלאם! היהדות בספר הצפוני של הכליפות הערבית ושל ביזאנטיון והמתייהדים בממלכה הכוזרית; הזעזועים המשיחיים, שהיו מתגלים מדי פעם בפעם במאות השנים דווקא בקרב ״עמ־הארץ״ היהודי, בחברה שדמותה כמעט אינה ידועה לנו, לא במרכזי התורה והחכמה ולא בקרב החברה האמידה והמסודרת.

במחקר היהדות שבארצות ה״פריפריה״ האלה נועד מקום חשוב לתפוצה שבאפריקה הצפונית.

פרק ראשון

 

העברים בין יורדי הים הראשונים. — מסורת יהודי האטלס, השתייכותם לשבטי זבולון, אשר ונפתלי. — האבן בקיר בית־הכנסת בג׳רבה המיוחסת למקדש שלמה.—ציוני התלמוד על המצאות יהודים באפריקה. — סיפורי אגדות על משה רבנו ועל קבר יהושע בן־נון. — היחסים בין השלטון הרומאי לבין היהודים עד 400 לספירה.

הצידונים היו יורדי הים הראשונים שבין העברים הקדמונים. עריהם המסחריות (המפורסמות מביניהן: צור וצידון), שתחילה היו פזורות רק לאורך חופי לבנון, ארץ ישראל וסוריה של היום, נפוצו לאורך חופי הים התיכון. המפורסמת ביניהן היא קרתא־חדשה, הידועה יותר בשמה הרומי — קרתגו. מקומה ליד העיר טונים של היום.

קשריהם של הצידונים על מלכי ישראל רשומים בספרי מלכים ודברי הימים: ״וישלח חירם — מלך צור — באוני את עבדיו אנשי אוניות יודעי הים עם עבדי שלמה ויבואו אופירה ויקחו משם זהב ארבע־מאות ועשרים כיכר ויבואו אל המלך שלמה״ (מלכים א׳ ט! כ״ז—כ״ח). לפי מסורת אחת הגיעו עבדי שלמה אלה לצפון אפריקה, והם ראשוני הישוב היהודי שם. מסורת דומה קיימת גם בין יהודי תימן.

מסורת אחרת הנפוצה בקרב יהודי האטלס, מיחסת את ראשית יישובם לבני השבטים זבולון, אשר ונפתלי. לפי המסופר במלכים ב׳ הוגלו שבטים אלה על ידי האשורים לפני יתר שבטי מלכות. במשנה צויין: ״רבי שמעון בן גמליאל אומר: זבולון ושבט נפתלי גלו תחילה״. אסכולה אחרת של חוקרי המקרא משייכת את השבטים הללו רק לזבולון. (״זבולון לחוף ימים ישכון״ — ״ברכת יעקב״, ספר דברים).

רמזים נוספים לביסוס תאוריות אלו, מוצאים אנו בסיפור התלמודי על יונה הנביא, בן אמיתי מזבולון, שברח לתרשיש, שהיא ״עיר תוניס באפריקי״, בה ישבו מבני עמו.

בין היהודים הראשונים בצפון אפריקה היו כנראה עבדים שבויי מלחמה. עמום הנביא אומר: ״על שלושה פשעי צור ועל ארבעה לא אשיבנו: על הסגירם גלות שלמה לאדום ולא זכרו ברית אחים״ (עמוס א, ט—י). יואל הנביא אומר: ״וקיבצתי את כל הגויים… ונשפטתי עמם… על עמי… ישראל אשר פוזרו בגויים״. בראש הגויים הללו מזכיר יואל את צור וצידון (יואל ד/ ב—ד).

בקיר בית הכנסת שבאי ג׳רבה קבועה אבן המיוחסת למקדש שלמה, שלפי האגדה הובאה לשם מירושלים על־ידי יהודי האי, בהגיעם למקום באניות תרשיש. בדרום מרוקו, מול הרי האטלס, רווחת בין היהודים האמונה, כי מוצאם משבט אפרים.

דברים מפורשים על הגלית בני ישראל לצפון אפריקה נאמרים במדרש ובתלמוד — ״לאן הגלה אותם ?— מר זוטרא אומר: לאפריקי״. ״אחד מכם גולה לברבריה ואחד מכם גולה לסמטריא״ — ברבקיה היה שמה הקודם של אלג׳יריה. השם סמטריא מיוחם למרוקו. ״אמר רב יהודה : אמר רב : מצור ועד קרטגו מכירין את ישראל״.

קיימות גם אגדות המייחסות את תושבי מרוקו לכנענים, שברחו מארץ ישראל מפני יהושוע ולפלישתים שהוכו בימי דוד. האגדה מספרת כי יואב, המצביא העליון של דוד, המשיך במסעו עד לחוף האוקינוס האטלנטי. יהודי מוגדור מספרים, כי טבעת הזהב של יואב נמצאה ליד עירם. היום מכונים הברברים בפי יהודי מרוקו בשם פלישתים.

בסוף המאה השנייה לסה״נ ובראשית המאה השלישית משלו ברומי הקיסרים ספטימיוס סוורוס ובנו מארקים אברליוס אנטונינוס, הם נודעו ביחסם הטוב כלפי היהודים. ספטימיוס עצמו נולד בלפטיס מאגנה שבטריפוליטאניה, ומוצאו האפריקאני ניכר היה בדיבורו כל ימיו. בנו מארקוס אברליוס אנטונינוס נתחנך יחד עם יהודים באפריקה. עליו מסופר, כי פעם אחת, בהיותו ילד בן שבע, שמע שאחד מחבריו למשחקים הוכה קשה בשל היותו יהודי. אנטונינוס (אז היה שמו עדיין יוליוס באסיאנוס, על שם סבו מצד האם) נמנע זמן רב להסתכל בפני אביו של חברו או בפני אביו הוא, כי הרגיש שהם אחראים לסבלו של הילד היהודי. יש סוברים כי אנטונינוס זה הוא ידידו של רבי, הנזכר תכופות באגדה. שני הקיסרים הירשו ליהודים לקבל משרות־כבוד, והירונימוס בפירושו לדניאל (יא, לה) אומר, כי היהודים מפרשים ״וללבן עד עת קץ״ בספטימיוס ואנטונינוס. בחורבות בית- הכנסת בקציון, צפונית לצפת, נמצאה כתובת יוונית, ״לטובת שלומם של האדונים שלנו השליטים הקיסרים לוקיוס ספטימיום סוורוס ומארקוס אברליוס אנטונינוס (הוא קאראקאלה) ולוקיוס פפטימיוס גיטה בניו, בעבור שנדרו היהודים״. כתובת שהקדישו יהודי ארץ־ישראל לקיסרי רומי.

ראשית היישוב היהודי במרוקו – י.ג.הררי

תולדות יהודי אל-מגרב

אמנם, לפי מקור אחד אסר סוורוּס על עשיית נפשות ליהדות. אולם פקודה כזאת אינה נזכרת בשום מקום אחר. ואפילו נכון הדבר, קרוב להניח, כי איסור הגיור בא אגב  איסור ההתנצרות ונתכוון בעיקר למנוע את זו. הרי טרטוליאן, בן דורם של שני הקיסרים מבית סוורוס, מתאונן על כך, שהרבה נוצרים מסתתרים תחת מסווה היהדות, מפני שהיא דת מותרת והמאמינים בה אינם צפויים לרדיפות שסבלו הנוצרים באותם הימים. עובדה היא, כי במקרים רבים שימשה התייחדותם של בני אומות העולם שלב מוקדם לכניסתם בחיק הנצרות, ובתקופה מאוחרת יותר פרוזדור לאיסלאם. אף־על־פי־כן ראו סופרי הכנסיה הלאטינית, שמקורה באפריקה הצפונית, בהתפשטות היהדות בין עובדי־האלילים סכנה בלתי־אמצעית לנצרות, ונלחמו בה בנאומיהם ובוויכוחיהם.

מלחמתם של אבות־הכנסיה ביהדות במאה השלישית ובמחצית המאה הרביעית לא הוכתרה בהצלחה באפריקה! כאן רבו המתייהדים למחצה, לשליש ולרביע. אולם משנעשתה הנצרות הדת השלטת באימפריה הרומית ונתבסס מעמדה של הכנסיה הרשמית, הוזעקו הקיסרים והמנגנון הממשלתי לעזרתם של נציגי הכנסיה באפריקה. נתפרסמה שורה של פקודות מכוונות נגד יהודים, מתייהדים ו״כופרים״, הן כיתות נוצריות שלא קיבלו את עיקרי הדת הרשמית.

קונסטאנטין הגדול לא העז לפגוע במעמדם החוקי של היהודים, על אף יחסו השלילי אליהם. אולם כאשר כבש ואלנטיאנוס השני בשנת 355 את אפריקה הוציא פקודה נגד היהודים, שבה ביטל את החוק המעניק תוקף לעדותם לפני ערכאותיהם, שממנו נהנו עד כה. עם זאת עדיין מוכרים היהודים כאזרחי רומי באחד החוקים (משנת 397) שב״קודכּס תיאֹדוסיאנוס״, הנקרא על שמו של תיאודוסיוס הגדול (379—395), שהכריז בשנת 392 על הנצרות כעל דת המדינה. זמן לא רב לאחר מכן הוציא הקיסר הוֹנוריוס (408—409) חוקים המכוונים נגד היהודים והדונאטיסטים, כת נוצרית שהתפשטה במהירות במאה הרביעית באפריקה והיתה בה סכנה חמורה לכמורה הרשמית. בימים ההם קרב לקיצו שלטון רומי המערבית על אפריקה, ואחד הנציבים בארץ אף העז להפסיק את משלוח התבואות לפרנסתו של ההמון במטרופולין.

לדבריו של הירונימוס (מת 420) התקיימה באותו פרק־זמן שרשרת רצופה של יישובים יהודיים ממאוריטאניה במערב עד למזרח, דרך אפריקה, מצרים, ארץ־ישראל ועד הודו.

מסורות אלה מעבירות אותנו לימי־קדם רחוקים, כשצפה ועלתה יבשת לא־נודעת זו מתהום הפרי־היסטוריה, וכל מה שהתרחש שם עדיין נראה בדמדומי שחר. באופיין דומות הן לסיפורים היווניים-רומיים שבידינו על עברה הרחוק של הארץ ותושביה. אמנם הרקע שעליו צמחו המסורות היהודיות שונה מהם.

החל מהמאה הרביעית לסה״נ מתחילות להצטבר נקודות־אחיזה בודדות: רמזים במקורות ספרותיים ומימצאים ארכיאולוגיים, שמצטרפים יחד להשערה הנותנת לנו מושג על דברי־ימיהם הקדומים של בני עמנו באזורים אלה. הידיעה ההיסטורית הראשונה על מציאותם של יהודים בשטחים שממערב למצרים הגיעה אלינו בדברי הפולמוס של יוסף הכוהן נגד אַפּיון, צורר היהודים ההליניסטי, שנולד בלוב. בהסתמכו על מקורות רשמיים מזכיר יוסף את העובדה, כי המלך תלמי לאגי (מלך 323—285 לפסה״נ) הפקיד בידי יהודים את השמירה על מבצרי מצרים, וכאשר נתכוון, בשנת 300 בקירוב, לכבוש את קיריני (היא העיר החשובה ב״פנטאפוליס״, חמש הערים היווניות, באיזור שנקרא על שמה קירינאיקה) וערים אחרות בארץ לוב, שלח יהודים להיאחז בהן. יוסף מסתמך על איגרת אריסטיאס אפילו שאינו מזכיר אותה בפירוש, שבה נאמר, כי תלמי העביר מארץ־ישראל למצרים 100,000 יהודים, וכשליש מהם הפקיד על משמר מקומות מבוצרים.

עדות ארכיאולוגית שטחית ליישוב יהודי בקיריני בתקופה ההיא, שאין להסיק ממנה הרבה, נותן חותם עברי ועליו כתוב:

לעבדיהו בן ישב

איש קיריני יאסון, תיאר בחמישה כרחים את מלחמת החשמונאים, אלא שספרו אבד ותוכנו הגיע אלינו על־פי האמור בספר חשמונאים ב. סברה היא, שיאסון היה חברו של יהודה המכבי.

״ר׳ יודן ור׳ חוניא. ר׳ יודן בשם ר׳ אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי, ור׳ חוניא בשם ר׳ אליעזר בן יעקב אומר: קול דודי הנה זה בא (שיר השירים ב, ח), זה מלך המשיח. בשעה שהוא אומר לישראל: בחדש הזה אתם נגאלין, אומרים לו: היאך אנו נגאלין? ולא כבר נשבע הקב״ה שהוא משעבדנו בע׳ אומות. והוא משיבן שתי תשובות ואומר להם: אחד מכם גולה לברבריה ואחד מכם גולה לסמטריה, דומה כמו שגליתם כולכם. ולא עוד אלא שהמלכות הזאת מכתבת טירוניא מכל העולם, מכל אומה ואומה. כותי אחד או ברברי אחד בא ומשתעבד בכם כגון ששעבדתם בהם כל אומתם. וכאילו נשתעבדתם בשבעים אומות וכו'״.

״ראה אויבי כי רבו ושנאת חמס שנאוני (תהלים כה, יט), אם עשו שונא ליעקב, לפי שנטל ממנו את הבכורה, והדין עמו, אבל ברברים וענתיים ושארית עמים מה עשיתי להם ?״

ההאשמה ברורה ונראית לכאורה תמוהה. בידוע שעשו־אדום שונא ליעקב. אבל מה ראה בעל האגדה להזכיר את הברברים בנשימה אחת עם עשו ? כל כמה שידוע לנו רק פעם אחת פגע ברברי פגיעה קשה ביהודים בבבל ובארץ־ישראל, והוא לוסיוס קווייטוס.

מעתה לא יפליאנו המדרש: ״ואני אקניאם בלא עם״ (דברים לב, כא)… אלו הבאים מברבריא ומטונס וממורטניא, שמהלכין ערומים בשוק, אין לך אדם בזוי ופגום אלא ההולך ערום בשוק״.

ידוע, כי הברברים והכושים בארצם לא הרבו לכסות את מערומיהם, ובוודאי גם החיילים המאוריטאניים, שהיו בארץ עם לוסיום קווייטוס, היו נוהגים כמנהגם במולדתם — לפחות בזמן שלא שימשו בתפקידם.

״היו צריה לראש״ (איכה א, ה), זה אספסיאנוס; ״אויביה שלו״, זה טיטום. שלוש שנים ומחצה הקיף אספסיאנום את ירושלים והיו עמו ארבעה דוכסין: דוכס דערביא, דוכס דאפריקיא, דוכס דאלכסנדריה, דוכס דפלסטיני״.

המדרש בצורתו שלפנינו אינו קדום. אמנם ידוע לנו, כי במצור על ירושלים השתתף מלך הנבטים מלכוֹס. אבל שלושת ה״דוכסים״ האחרים ניתוספו בהמשך הזמן, והם רומזים לצוררים אחרים, שקמו על ישראל. הראיה לצעירותו של המדרש הוא התואר ״דוכס״, שהוא מאוחר; גם השם פלסטינה התחילו משתמשים בו רק בימי אדריאנוס.- (24 בינואר 76 – 10 ביולי 138).  לפי זה מותר לשער, כי דוכס אפריקי הוא רמז ללוסיוס קווייטוס. כי אמנם היה הוא לא רק ראש הגייס הברברי שלו, אלא גם בעל משרה גבוהה בפקידות הקיסרית של אפריקה. מכאן גם תוארו ״דוכס דאפריקיא״, ולא דוכס ברבריה. ראינו למעלה, כי בזמן נציבותו בארץ־ישראל נמצאו בה לא רק פרשיו המאוריטאניים, אלא גם חלק מהלגיון השלישי הקיריני. הניסיון הקשה, שנתנסו אבותינו בימי קווייטוס, מסביר כיצד חדרה לאגדה דמותם של הברברים כאומה שפגיעתה קשה.

מרבית האגדות אינן מבוססות מבחינה היסטורית, אבל בגרעינן של אחדות מהן עומדות, לדעת כמה חוקרים, עובדות של ממש. כמה מן האגדות הן ציוריות ורבות ענין.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 84 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר

אוקטובר 2017
א ב ג ד ה ו ש
« ספט    
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031