ארבעים שנות יישוב-בעזה.ד.אלקיים


בחירת המקום להקמת העיר באר-שבע – 1900

פרק חמישי – 1893 -1910ארבעים שנות יישוב בעזה

בחירת המקום להקמת העיר באר-שבע – 1900

השם באר-שבע הלא השם שנתן אברהם אבינו לבאר השבועה בינו לבין אבימלך מלך גרר : "ויקראו למקום באר-שבע". מאז ועד הקמת העיר ב-1900 לא קם ישוב סביב הבארות העתיקות, אשר בחלקן עדיין היו פעילות, ובחלקן סתומות.

המים במדבר הם מקור החיים, וכמעט כל שבט התאמץ לשבת סמוך ככל האפשר למקור מים. לאורך כל השנים נמשך המאבק על המים בין השבטים הגדולים. רק החזקים ישבו סביב לבארות המים.

שטח בארות המים שימש במשך כל השנים מקום שוק לכל שבטי מדבר סיני ומדבר באר-שבע, אליו הביאו את עדרי הצאן, הגמלים, החמורים והסוסים האצילים, ואת התוצרת והשלל של שבטי הבדואים. הכל באו לשוק למכור ולקנות במזומן, או בשיטת החליפין. השוק התפרסם במסחר בסוסים אצילים, בגמלים, בחמורים ובמקנה, שכן בעלי החיים נזקקו למים בעת שהותם במקום.

שוק באר-שבע היה מיוחד במינו. נמצאו בו סחורות מוברחות ותוצרת בדואית, חוטי צמר-גמלים לטויית יריעות אוהלים, צמר כבשים, צמר גמלים, ביצים, חמאה, שעורה וחנדל. אפשר היה למצוא בו גם אוכפים לגמלים, לחמורים ולסוסים, מעשי-ידי-אמן. הסוחרים מעזה וחברון הביאו לשוק גם סוכר, קפה, קטניות, ירקות, דברי לבוש ודברי מתיקה למכירה. ב-1900 השלטונות התורכיים בחרו להקים על שטח זה את העיר באר-שבע .

שכונה יהודית לעזה

משנודע כי הסיבה העיקרית שהעולים מרוסיה אינם מגיעים לעזה, היא דרישתם להקים להם שכונת מגורים יהודית, וגם משום שאינם מסכימים לגור בשכירות בבתי הערבים שאין להם איתם שפה משותפת, בעוד קהילת עזה לא יכלה להתפתח מצעירי יפו וחברון בלבד. משלחת של ועד הקהילה בעזה בראשות נשיא העדה משה ארווץ, ואיתו חכם דוד עמוס וחכם נסים אלקיים, יצאה לפגוש את יחזקאל דנין וז. ד. לבונטין ולהיפגש עם ד"ר רופין כדי לבדוק אפשרויות מימון להקמתה של שכונה יהודית ראשונה בעזה, כמו נווה-צדק ואחוזת-בית. הכוונה היתה לאפשר התיישבות של עולים יהודים מרוסיה, שכן הבטחותיהם של מוסדות חובבי-ציון לשלוח לעזה עולים מרוסיה במטרה לחזק את המניינים מיפו, נמוגו. הם הביאו איתם גם פניות מצד בעלי אדמות בעזה למכור למטרה זו אדמות בזול.

אולם עתה, על-אף הבטחות הנהגת חובבי-ציון, השיבה ההנהגה של המשרד הארצי-ישראלי בשלילה להצעת המשלחת העזתית. טענתה היתה, שהעולים מרוסיה מעדיפים לשבת בנווה-צדק ובאחוזת-בית ואינם נוטים להתישב בדרום. הם מעדיפים את הצפון בגלל האקלים. בכל פעם הבטיחו לקהילת עזה שידונו בדרישתם שנית. בשם יו״ר המשרד הא״י הרגיע ד"ר רופין שאף-על-פי-כן אין הוא דוחה את התוכנית להקמת שכונה יהודית ליד עזה, כאשר ישיג את המשאבים הדרושים. באותה פגישה הודיע להם ז. ד. לבונטין שהוא מתכנן להשיג כספים ממקור אחר להקמת ישוב גדול בעזה, שלא באמצעות המשרד הארצישראלי.

ביטחון מוסכם בין הבדואים ותושבי עזה

ההגנה על הנפש, הרכוש והכבוד, היתה מעוגנת במוסכמות בין אנשי העיר לבין אנשי המדבר. עם זאת חששו היהודים בתחילה יום-יום ושעה-שעה, בחינת אין אמונה בגוי. הגברים היו בעבודה בעיר ומחוצה לה, ודאגו למשפחות שגרו יחד בבתים גדולים,שהיו בהם חדרים רבים.

מחוז עזה גבל עם הבדואים שהיו ידועים כפורקי עול, והפילו חיתתם על כל אזורי הארץ. הם שדדו שיירות תיירים, בדרכם מעיר לעיר, פשטו על כפרים ערביים בעונת הקציר והגורן, רוששו את תושביהם והחריבו את עמלם. בשלבים רבים ויתרו על כפריהם, ונדדו לערים לחפש שם פרנסתם בפועלים. כל מאמצי השלטונות להשתלט על הבדואים עלו בתוהו.

כדי להבטיח נוסעים מיפו לירושלים הציבו השלטונות בדרך בין יפו לירושלים תחנות צבא להגן על התיירים, העולים והצליינים.

למרבה השמחה, יהודי עזה נוכחו כי במחוז עזה בעיות הביטחון היו שונות לחלוטין. בין סוחרי עזה ובין שבטי הבדואים היו יחסים של"שמור לי ואשמור לך". לשני הצדדים היו הזדמנויות שוות לפגוע זה בזה. לכן שמרו שני הצדדים על השלום ועל השקט ביניהם.

שבטי הבדואים בנגב היו תלויים בשיווק תוצרתם בשוק של עזה. נוסף לכך, היד החזקה של השלטונות. גם החמולות הגדולות של סוחרי עזה, פיתחו כוח ועוצמה משלהן, עד שהדבר הביא למוסכמות בעניני ביטחון ולשני הצדדים היה כדאי לחיות בשלום.

הבדואים ידעו, שלסוחרי עזה יש יכולת רבה יותר לפגוע בהם ולנקום בשבט שאנשיו יעזו לפגוע באנשי עזה. זאת ועוד, לבדואים לא היה כדאי לוותר על השוק בעזה, שהיה היחיד בסביבה למכירת תוצרתם ולאספקת צרכיהם, והם היו תלויים בו. לכן לא התפרעו בעזה ושמרו על יחסים טובים. ביחסים אלה לא הבחינו בין מוסלמי, נוצרי ויהודי. כולם היו תושבי עזה.

באותה העת לא היה הבדל בין סוחר ערבי לסוחר יהודי. כולם דיברו באותה שפה, לבשו אותו לבוש וסחרו בצוותא. היהודי בעיר או במדבר לא חש הבדל בינו לבין הערבי, ולא הרגיש נחות וכנוע משאר הסוחרים. במקרה הצורך הוא גם נזף ואיים על הבדואי כתושב עזה לכל דבר. יתר על כן, היהודי עלה על הערבי בהשכלתו, בבקיאותו בשפה הערבית, ובידיעת מינהגי הערבים וחוקי הדת המוסלמית. לעיתים הייתה חברתו אף רצויה ומעניינת יותר.

הבדואים האמינו לסוחר היהודי, יותר משהאמינו לסוחר הערבי. היהודים לא זילזלו בכבודם של השייחיים הבדואים כפי שעשו האפנדים הערבים המתנשאים. היהודים ידעו להפגין כלפי הבדואי הערכה, יותר משציפה הוא עצמו; הם לא נהגו בחנופה ולא בהתנשאות, אלא נהגו על-פי האימרה הערבית: "כליק סבע יה סבע" ("הישאר אריה יה-אריה"). כלומר, בהיותך נחשב לאדם הגון ונעלה כאריה, דאג להישאר הגון כאריה כדי שימשיכו לכבדך.

השייחיים הבדואים היו באים לשוק עם סחורתם מלווים במשרתיהם, כשהם לבושים במיטב לבושם. כאפיות מוכספות, עבאיות שחורות שזורות חוטי כסף וזהב, אומבז משי (קומבז) פסים, ומגפיים אדומים עם עקבי-ברזל מקימי רעש. הם משכו תשומת-לב, הפגינו חשיבות והעדיפו לסחור עם היהודים.

סוחרי עזה הערביים הממולחים ידעו לנצל את חולשת הבדואים לכבוד, והרעיפו עליהם דברי חנופה תוך קבלת-פנים מזוייפת וחמה, כיבדו אותם בקפה ודברי מתיקה ורככו את נוקשותם, כדי לרמותם. סוחר ערבי עזתי שלא ידע את מלאכת קבלת הפנים המזוייפת לכל שייח' לפי ערכו, ולא רימה, לא הצליח בעסקיו. לעומת זאת הסוחרים היהודים הוכיחו בקיאות ונאמנות ביחסי המסחר, ורכשו את אמון הבדואים יותר מן הערבים. לכן הסוחרים הערבים ההגונים עשו שותפות עם הסוחרים היהודים ונהנו מהצלחתם.

בין הסוחרים בעזה בלט חכם נסים בזקנו הארוך והיפה, ובלבושו. הוא נהג לקבל את פני השייחיים הבדואים והם כיבדו אותו על כך, קראו לו"שייח' נסים". הוא הצליח תמיד להעניק לשייחיים יותר מהאחרים ואף כיבד אותם בביתו, דבר שהערבים נמנעו מלעשותו מטעמי דת, ובשל נשותיהם שבבית. חכם נסים קנה מהבדואים שעורה, חנדל וגם גרעינים וקטניות לסוחרי יפו. אם התברר לחכם נסים, ששילם לשייח' ממנו קנה סחורה, על-פי אמון, פחות ממחיר השוק באותו יום, היה חכם נסים מודיע לשייח' ומשלם לו את ההפרש.

השייח' הבדואי המופתע, שלא היה רגיל שסוחר ערבי יחזיר לו כסף בשל טעות, לא האמין למשמע אוזניו; היה חוזר ושואל את חכם נסים אם הוא בטוח בדבר, וחכם נסים ענה לו: "קניתי ממך באמונה לפי מחיר השוק, ואתה האמנת לי. כשנודע לי שהמחיר היה גבוה יותר, מגיע לך ההפרש". לא רק שהשייח' הבדואי היה מפרסם את יושרו של חכם נסים בין חבריו במדבר, אלא היה נקשר אליו בקשרי אמון ולא היה מוכן להחליפו בשום סוחר אחר.

ב-1899 החלו השלטונות להכביד את ידם מיום ליום על הבדואים וחיפשו דרכים לדכא את גאוותם ואת היהירות המדברית שלהם, כדי לשלוט בהם. הדבר הביא לסתימת מקורות הפרנסה הבלתי-חוקית שלהם, והבדואים נאלצו לעבור מנוודות מלאה לנוודות למחצה, ולעסוק יותר בחקלאות ובעבודה שכירה. השלטונות ניסו במצב זה לשכנע את הבדואים למחוז ולעיר משלהם, ולשוק משלהם, שימשוך קונים לתוצרתם ולסחורתם. האומדן המשוער של הבדואים שישבו בנגב בסוף המאה ה-19 היה בין 45,000 ל-50,000. הממשלה ראתה בריכוזם בתוך עיר אחת משימת ביטחון לאוכלוסיית כל הארץ.

הווי החגים בקהילה היהודית החדשה בעזה

ארבעים שנות יישוב בעזה

את שלושת החגים חגגו יהודי עזה בצוותא. בחג הסוכות הקימו סוכות גדולות משותפות לכמה משפחות, קישטו אותן על-פי כל מינהגי המסורת, אכלו, שתו ושרו פזמונים ופיוטים.

בפסח היה מינהג, שכל הגברים לבשו גאלביות לבנות והסבו אל שולחנות ערוכים, כשעל יד כל אחד מקל ושק מבד לבן. בתחילת קריאת ה"הגדה" קמו כולם, שקיהם על גבם ומקלם בידם והציגו סביב לשולחן הערוך את יציאת מצרים; קראו בעל-פה את"הא לחמא עניא", את"עבדים היינו לפרעה במצרים", ואת"מה נשתנה הלילה הזה", כשהם מהלכים סביב לשולחנות. כאשר הגיעו ל״הלילה הזה כולנו מסובין" ישבו, והמשיכו את ה"הגדה" עד תומה.

הכנת המצות היתה חגיגה חברתית בפני עצמה. טחנו במשותף את החיטה שהכשירו ואפו מצות בתנור שהוכשר לכך. הנשים לשו ורדדו את הבצק למצות, הילדים גילגלו גלגלת שיניים וחרצו חריצים במצות והגברים אפו אותן בתנור. כל משפחה קיבלה את חלקה מהמצה האפויה בתוך שק לבן, שנתפר במיוחד למצות. כל זה נעשה באולם התנור תוך שירה ושמחה.

לביתו של חכם נסים היתה חצר גדולה, לכן חגגו שם בחגים כמה משפחות יחד. קולות השמחה נשמעו למרחקים. יחסית לערבים, רוב תושבי עזה היהודים נחשבו עשירים, אם כי עושרם ורווחתם לא בלטו לעין יהודי אירופה. בעיני אלה כל חיי הרווחה המזרחיים נראו כהווי של עוני.

לא היתה משפחה יהודית בעזה שלא איחסנה מלאי מזון לכל השנה במזווה מיוחד, שנקרא "מונה", שבו היו מאחסנים למשך שנה פחי שמן, שומשומין, שמן זית, אורז, קטניות, סוכר, קפה, מלח, מלפפונים, זיתים כבושים, תאנים, תמרים, שקדים וגם בשר וירקות מיובשים. פירות וירקות טריים קנו בשוק, וזה עלה בכסף רב.

בכל יום שישי לפני תפילת מנחה התאספו האבות והבנים וקראו את שיר השירים, ובשבת לפני החמין קראו את פרשת השבוע בטעמים, אחד מקרא ושניים תרגום; גם תירגמו את המקרא לערבית, כדי שגם הנשים והילדים יבינו. אחר-הצהריים, לפני סעודת מנחה, קראו תהילים.

בחודש אלול התפללו סליחות. בכל יום אחר-הצהריים ישבו הילדים עם החכם שלימד בתלמוד-תורה וחזרו על הפיוטים, המנגינות והתפילות של ראש-השנה ויום הכיפורים. כל יהודי עזה קיימו את מצוות"והיו הדברים האלה אשר אנכי מצווך היום על לבבך, ושננתם לבניך".

חכם נסים ואלה שהיו חברים בארגון"תחיית ישראל״ שהקימו אליעזר בן-יהודה וי. מ. פינס, עלו מדי שנה לירושלים לבקר את אליעזר בן-יהודה "מחיה השפה העברית", ועמדו על כך שלא ייאמר "מחייה השפה" אלא "מחדש השפה העברית", מאחר שהשפה העברית היא נצחית ומעולם לא מתה.

האוכלוסייה הכללית של העיר עזה

רוב תושבי עזה הערבים היו מוסלמים, שהגיעו לעזה מארצות שונות: מצרים, סוריה, מרוקו ועוד, כדי למצוא עבודה. שני מיעוטים היו בה; המיעוט הנוצרי הוותיק והמיעוט היהודי. בין הרוב המוסלמי לבין המיעוט הנוצרי שררה איבה דתית עתיקת-יומין שפרצה מדי פעם והביאה להתעללות המוסלמים בנוצרים, בעיקר בחודש "רמדאן". המוסלמים הצמים, העצבניים, נפגעו מהתנהגות הנוצרים אשר לא התחשבו בהם והיו אוכלים ומעשנים בפרהסיה, או עוברים ברחוב עם סלים מלאים אוכל, ומרגיזים את המוסלמים. בתהלוכות החגים נשאו הנוצרים על גבם צלב-עץ גדול והלכו עימו ברחובות העיר. גם זה הרגיז את המוסלמים, שראו בהם עובדי אלילים. כאשר התהלוכה נעה ברחובות ירקו המוסלמים על הנוצרים, וקראו להם "אבו אל חשבה" (המאמינים בפסל העץ), ולפעמים פרצו גם תגרות-ידיים.

בין היהודים והמוסלמים היתה קירבה דתית, מבוססת על הקירבה המשפחתית של האבות אברהם, יצחק וישמעאל-גם על-פי הקוראן הקדוש. גם המשותף באיסור אכילת נבלות ובשר חזיר, חיזק את הקירבה ביניהם, וכן את הקירבה בין הסוחרים הערביים ממרוקו ויהודי עזה יוצאי מרוקו. הם קראו לזה בערבית "דם לבלד", שפירושו "סולידריות של דם המולדת".

ליחסים של הערבים עם הנוצרים בעזה היה גם חשבון היסטורי עתיק. הערבים הקימו מסגדים בחלק מכנסיות הצלבנים, והנוצרים דרשו להחזיר להם את הכנסיות. אולם היהודים שמרו על יחסים טובים עם שני המחנות, אף-על-פי שהנוצרים הסיתו נגדם ודחקו את רגליהם. הם קינאו ביהודים ושנאו אותם, כיוון שהיו מקובלים יותר על האוכלוסייה ועל השלטונות. הנוצרים הפכו למסיתים בסתר נגד היהודים, בעיקר בשל הצלחת היהודים להתפרנס בשפע ממחנות הבדואים בנגב.

העדה היהודית בעזה.

לרוב הסוחרים היהודיים היו סוסי רכיבה, פרדות וחמורים, או גמלי רכיבה למסחרם ולמשאותיהם בין מחנות השייחיים הבדואים. חלק מהסוחרים העדיף את הלבוש הבדואי במדבר על הלבוש הערבי העירוני. הם גם למדו לדבר בניב הבדואי, שהיה ניב מיוחד בערבית ולא דמה לזה של אנשי העיר, או לזה של הפלחים.

בימי ראשון בשבוע נראו בני הנוער היהודי רוכבים על סוסי הוריהם, מקושטים בשרשראות ובשקים צבעונים עשויים צמר לקישוט חזה הסוס, נוסעים ביהירות לפיקניק בבוסתני הנוצרים. כמעט כל ילד בעזה, ערבי כיהודי, התקשט בפגיון משובץ בחרוזים, תוצרת תעשיית עזה. כל גבר נשא לראווה גם אקדח וחגורות כדורים על חזהו.

בתוך העיר לבשו יהודי עזה את הלבוש האירופי, עם תרבוש, ובמדבר-את לבוש המדבר עם כאפייה ועקאל. היהודים שלטו בשפה הערבית, ידעו קרוא וכתוב והיו לעזר רב לעירוניים ולבדואים האנאלפבתיים. הם כתבו להם בקשות ומכתבים וערכו את חשבונותיהם. הסוחר היהודי היה מבוקש והאוכלוסייה קיבלה אותו בעין יפה.

עקאל

חישוק עקאל ערבי מקורי להנחה על הכפיה על הראש.

עקאל מוצר מתנה ערבי מתנות באירועים, מוצר מתנה לקידום מכירות.

הכאפיה מוצמדת לראש בטבעת (בדרך כלל מחבל כותנה) המכונה "עקאל" (עיגול בערבית ).

מידת העיטור של העקאל (כמו גם השימוש בעקאל כפול ואף משולש) מרמזת  על מעמדו החברתי של החובש.

כאמור, רוב יהודי עזה יצאו מקהילת יפו להקים ישוב יהודי בעזה כדי לקלוט את העלייה מרוסיה. כמעט כולם היו נתינים של צרפת, אנגליה וספרד; היו מלוכדים והיחסים ביניהם היו מושתתים על שותפות לשליחות ישוב הארץ. כולם התגוררו בחצרות משותפות לכמה משפחות.

בזמן שהגברים היו עסוקים בפרנסתם מחוץ לעיר, נשארו הנשים לבדן כמעט בכל ימות השבוע, ולפעמים גם יותר מזה. הבדידות והזיקה של אשה לרעותה, לימדה אותן לחיות במשותף ולעזור אחת לשנייה. בעזה בלטה תופעה נדירה של עזרה הדדית, שלא היתה כמוה במקומות אחרים בארץ. כל מיצרך נאגר בעונתו בכל משפחה, וזו דאגה שלא יחסר גם לשכנתה.

מרדכי אלקיים-40 שנות ישוב יהודי בעזה-עדת הנוצרים בעזה

עדת הנוצרים בעזה

אם היתה זו אנטישמיות בעת ההיא, או שנאה עיוורת ליהודים, מכל מקום, הפצת שנאה נגד היהודים היתה נחלת הנוצרים בכל הארץ, למרות שהם עצמם היו שנואים על הערבים. הם עשו זאת בסתר ובעורמה וניסו להפנות את שנאת הערבים מעליהם ליהודים .

הניסיון להקים ישובים יהודיים בערים ערביות לא הפריע לערבים ולא עורר אצלם כל התנגדות לאומית. אדרבה, עשרות ערבים חיפשו ידידות עם היהודים העשירים והתחרו זה בזה בהצעת אדמה ליהודים, להחליף אדמתם המתה בכסף חי. כך עשו גם הנוצרים. אך למוסדות היהודיים לא היו המשאבים כדי לקנות את האדמות המוצעות. רוב רובם של הערבים שהציעו למכור אדמה ליהודים היו מחוגי האפנדים ואנשי הדת, שהיו גם המנהיגים בעלי ההשפעה על האוכלוסייה הערבית.

המנטליות של היהודים דמתה בכל לזו של הערבים, על כן לא עוררו אצל הערבים חשדות כלשהם. היה להם שם טוב כאנשים ישרים והגונים במסחר ובעניני כספים, יותר מהנוצרים, והיה מקובל וידוע כי אין שותפות טובה מהשותפות עם היהודים.

גורם נוסף שמנע את גלי השנאה המוסלמית נגד היהודים, היתה הקנאות הדתית המושרשת נגד הנוצרים מימים ימימה. קנאות זו היתה נרדמת ומתעוררת חליפות, כמו מחלה כרונית, והדבר הביא לכך שהנוצרים הסתופפו בשכונה מיוחדת כמו גיטו, ולא התערבו במוסלמים.

התישבות היהודים בעזה ובדרום העניקה הזדמנות לנוצרים לחרחר ריב בין היהודים והמוסלמים, בדרך המקובלת. מצד אחד התיידדו עם היהודים, ומצד שני הם הסיתו והלשינו באוזני הערבים על-ידידיהם היהודים, כי אלה באים לנשל את הערבים, והם עשו זאת על-אף שהיהודים התגוררו בבתיהם בשכירות.

בתי הנוצרים היו גדולים יותר ורוב היהודים בעזה שכרו בתים מהנוצרים. חרף טובת ההנאה שהיתה לנוצרים מהיהודים, הם חתרו נגדם. אולם, כל עוד לא נוסף רקע לאומני לחתירת הנוצרים לא היה קשה ליהודים להדוף אותה. היהודים היו אהודים על המוסלמים הדתיים, כיוון שהאמינו באלוהים ולא בצלב-העץ.

בכל זאת נהגו היהודים ב״כבדהו וחשדהו", ואימרות אזהרה מיוחדות היו שגורות אז בפי היהודים ובתודעתם, כגון: "אין אמונה בגוי אפילו ארבעים שנה בקבר"; "כבדהו וחשדהו"; "אל תעירו ואל תעוררו", ועוד כאלה מוסכמות שלכל אחת הקיצור שלה. והם חזרו עליהן מדי פעם, ושיננו אותן לבניהם.

כאשר מישהו התלהב מעיסקה שעמד לעשות עם ערבי, הזהירו אותו ב״אין אמונה". כאשר מישהו התלהב מאישיות של סוחר ערבי כלשהו, הזהירו אותו ב"כבדהו"; וכאשר נוצרה התמרמרות בציבור ורצון להתלונן על הערבים אצל השלטונות, הזהירו ב״אל תעירו" או ב״ישראל בטח ב-ה'.

חכם נסים היה מסביר לציבור, כי השנאה והקנאה הם לחם חוקם של הערבים והנוצרים, מאחר שאין בתורת הערבים ו"אהבת". הוא היה מזהיר שאם חס וחלילה יסיתו אותם לא יכיר שכן את שכנו, קרוב את קרובו ואפילו אח את אחיו. הם אינם יודעים לאהוב, היה אומר, גם אינם מחנכים לאהבה. בשום מקום בקוראן אין "ואהבת". מטבעם הם אפופי שנאה גם בינם לבין עצמם, ויותר מזה לזרים.

אמנם יש בתוכם גם מתאפקים המפגינים פחות שנאה לנוצרים וליהודים. אולם יש גם שנדלקים מהר, לכן"אין אמונה", ובעיקר"אל תעירו".

היהודים היו מסבירים, בכל הזדמנות, בהיותם מיעוט בעזה, בבאר-שבע וברוחמה, שהערבים דומים לחבית אבק שריפה. גפרור קטן ידליק אותם. והגפרור בידינו.

הנוצרים, שהכירו את הערבים יותר מהיהודים, חשבו אחרת. הם לא יכלו להפסיק את פולחנם ואת תהלוכתם הדתית עם צלב-העץ, אבל לאחר-מכן ניסו לפייס אותם בדברי כניעה וחנופה. מדי שנה ניסו להפנות את שנאתם אל היהודים. הם עוררו את קנאת הסוחר הערבי בסוחר היהודי, והסיתו את בעל המלאכה הערבי בבעל המלאכה היהודי כגוזל פרנסתו. למרבה המזל לא תמיד הצליחו, ולא פעם הפילו את עצמם לבור שכרו ליהודים. המוסלמים לא האמינו לנוצרים ואמרו: "אלה הם נחשים ארסיים שזוחלים מתחת לתבן, אם לא תרגיש בהם הם יקישו אותך".

יהודי עזה לא השלו את עצמם ולא סמכו, לא על אלה ולא על אלה. הם נהגו על-פי העקרון של "לא מדובשם ולא מעוקצם".

משפחות יהודיות באות להתישב בבאר-שבע- ארבעים שנות יישוב-בעזה.ד.אלקיים

ההיגיינה והניקיון של עזה ותושביה הערביים

בבל מקום בארץ, בעת ההיא, היתה התחבורה רק ברכיבה על החמור, על הסוס, או על הגמל. לא היו עגלות, שכן עזה היתה בנויה סימטאות צרות, והרחובות בשכונות העיר היו ברוחב שבין שניים לשניים וחצי מטרים. עד למלחמת-העולם הראשונה לא היו בעזה כבישים, ובחורף היו סימטאות העיר בוציות, מוצפות שלוליות, והמעבר בהן היה קשה. כדי לחצות את השלוליות חלצו נעליים ועברו בתוכן יחפים.

לילדים לא היתה בעיה. בחורף הם יצאו אפילו בהנאה יחפים מהבית. כשנעליהם בידיהם חצו את השלוליות, ונעלו אותן רק בכניסה לבית-הספר, או לפני כניסתם למקום אחר.

אירופאים שביקרו בעזה התרשמו שזוהי עיר מלוכלכת, אף-על-פי שתושבי העיר לא השליכו זבל לרחובות, והעיר לא היתה מוזנחת. בכל יום או יומיים טיאטאו את הרחובות, ואת הזבל הובילו בשקים על גבי חמורים למזבלה שמחוץ לעיר.  מלבד העיריה איש לא שקד על ניקיון העיר, כי לא היתה מודעות לניקיון. הליכלוך בלט בעיקר ברמת המודעות לניקיון האישי של התושבים.

המים ניקנו בכסף והרחצה בבית-המרחץ היתה נחלת בעלי היכולת בלבד. היהודים החזיקו, לבדם, בחורף, את בתי-המרחץ והתרחצו שם אחת לשבוע. רוב תושבי עזה הערביים, על נעריהם וזקניהם, התרחצו לעיתים רחוקות בחורף, אולם בקיץ הלכו לרחוץ בים. המודעות לניקיון הגוף בעיר לא התפתחה, וההזנחה לא הפריעה אפילו לראשי העיר.

נסים אלקיים התריע מדי פעם נגד משכבי זכר ובהמה שהיו נהוגים אצל הערבים, והזהיר את הנוער היהודי להתרחק מהערבים שסובבו ברחובות בניסיון לפתות ילדים ונערים נוצרים ויהודים, גם פנה לעיריה בתלונה נגד אלה המטילים את מימיהם בחוצות ומחזיקים באבר-המין שלהם בראותם נשים מהלכות ברחוב, הוא הציע להקים משתנות כמו ביפו. כמו-כן סיפר לחאג' סעיד אלשווה מה עוללה החולירע לתושבי יפו, ושרק הודות לניקיון, פגעה המגיפה פחות ביהודים: בתורה שלנו כתוב"נקיים תהיו לה' אלהיבם". וה' אלהי היהודים הוא ה' אלהי הערבים. לכן זאת מצווה מהשמיים לרחוץ את הגוף כדי למנוע מגיפת חולירע בעיר.

חאג' סעיד אלשווה וראשי הדת שיבחו עצת המוכתר, השייח׳ נסיס, הדואג גם לבריאות הערבים, ומאותו זמן היו בתי-המרחץ מלאים מתרחצים ערבים כל החורף.

דרישה נוספת מהמוסדות להפנות עולים לעזה.

עם הקמת המשרד הארצישראלי על-ידי ההסתדרות הציונית בשנת תרס״ר ביפו, כל הפעולות וההתחייבויות של הוועד הפועל של חובבי-ציון עברו למשרד זה.

עוד משלחת של תושבי עזה, יחד עם הרב נסים אוחנה בראש ומשה ארווץ, נשיא העדה, ונסים אלקיים, פנתה לד״ר רופין, יחד עם יחזקאל סוכובולסקי ו. ד. לבונטין, לדרוש הגשמת תוכנית הגדלת הישוב היהודי בעזה, כפי שהובטח ע״י הוועד-הפועל של חובבי-ציון לפני ההתישבות בעזה. הם טענו כי חלה התערערות באמונתם של יהודי עזה במוסדות, והציעו לד"ר רופין אדמות זולות בסביבת העיר, להקים עליהן שכונה יהודית גדולה. רוב יהודי עזה היו מוכנים לבנות שם את ביתם אם יקבלו הלוואות חלקיות, כמו שקיבלו מתישבי"אחוזת-בית", כדי שעולים חדשים יבואו לחיות בעזה, כפי שתוכנן. הם גם הסבירו כי בעזה יש אפשרות גדולה לקלוט בעלי מלאכה וסוחרים, ויש גם מקום להקמת תעשיה.

ד״ר רופין וד״ר טהון שמעו בהקשבה את דברי המשלחת והבטיחו לעיין בבקשה, וגם לבדוק את האפשרויות לממן את הקמת השכונה הראשונה בעזה, ולהפנות את העולים מרוסיה להתישב שם.

אך בניגוד לציפייתם לא חלף זמן רב והמשרד הארצישראלי השיב בשלילה להצעות המשלחת העזתית. הוא הודיע כי למרבה הצער, העולים מרוסיה אינם נוטים להתישב בדרום והם מבכרים את הצפון בשל האקלים, אולם בבוא הזמן ידונו שנית בדרישה.

ד״ר רופין הוסיף, שאף-על-פי-כן אין המשרד דוחה הקמת שכונה ליד עזה, כאשר ישיג את המשאבים הדרושים. אנשי המשלחת יצאו מאוכזבים מיחס המשרד הארצישראלי כאילו "ישוב עולים חדשים להגדלת הישוב בעזה הוא עניינם של אנשי הגרעין בלבד, שיצאו לבצע שליחות לפי בקשות והפצרות חובבי-ציון, מתוך הכרה בחשיבותה של הרחבת ההתישבות בארץ.

העיר באר-שבע

עד שנת 1890 לא היו בנינים בשטח השוק שעליו הוקמה באר-שבע. היו רק מחנות של בדואים שחנו סביב לשטח בארות המים מימי אברהם אבינו.

בבל שנה אחרי הקציר התחדשה פעילות השוק. מאוחר יותר, החל בשנת 1892, בנו השבטים, שאדמתם גבלה בשוק, כמה מבני-חימר פרימיטיוויים, להשכרה לסוחרים שבאו מבחוץ, מחסנים לתבואה שקנו, או מחסה זמני לבהמות, לסגור אותן מפני גנבים, עד להעברתן.

היה מקובל וידוע, שהמוכרים היו גם הגנבים. בחשכת הלילה היו גונבים מהשטח את הבהמות שמכרו בבוקר ומסתלקים למחנות אחרים, כדי שלא יתגלו. אחרי שהממשלה התורכית החליטה להקים שם עיר בדואית, הקימה מיד בנין לשוטרים רוכבי גמלים, לרדוף אחרי הגנבים. כן עיבדה הממשלה תוכנית מיתאר לבניית בתים על המגרשים, וכן איזור של חנויות ומחסנים להשכרה או למכירה לסוחרים שבאו מערי הארץ השונות. חלק מהסוחרים קנו מגרשים ובנו עליהם בתים, חנויות ומחסנים.

משפחות יהודיות באות להתישב בבאר-שבע

עוד לפני שנת 1900 התישבו יהודים במחנה הבדואים משבט אל-עטוונה המשתייך לשבט אלתיהא. היהודי הראשון שנטה אוהלו שם היה נסים אלקיים. אחריו(1901) התישבה במקום משפחת גורדון כדי לבנות שם טחנת קמח.

נסים אלקיים, שהיה שותף של ראש השבט, חאג' על אל-עטוונה, ביצוא שעורה וחנדל, העביר לשם, ב-1906, את אשתו וארבעת ילדיו. היתה זו המשפחה היחידה שגרה באוהלים. בשנת 1908 נפטר יעקב גורדון ומשפחתו עזבה. בטחנה נותר רק שותפו שניידרוביץ, שמשפחתו ישבה בנס-ציונה. באותה שנה נרקם חלומו של חכם נסים להקמת ישוב יהודי בבאר-שבע, חלום שלא הרפה ממנו שנים רבות. ב-1909 הגיעה לעיר באר-שבע עוד משפחה שלמה, היא משפחת אליעזר מרגולין, אשתו צילה ובתם הקטנה. הם גרו ועבדו בטחנת הקמח של גורדון ושניידרוביץ. ב-1909 פתח הכס נסים בבאר-שבע חנות למכירת קמח והושיב בה את בנו אברהם. ביוון ששנת 1909 היתה שנת בצורת, הוא עשה עסקים טובים. באותו זמן כבר גרו בבאר-שבע, בבתים ובאוהלים, ב-800 נפש, רובם סוחרים ערבים, תחת שלטונו של הקאימקם התורכי, מושל המחוז רוסטוק באשה. באר-שבע הפכה לשוק מרכזי לשבטי הבדואים. מכרו בו סוסים, גמלים, תבואה, כבשים וחוטי צמר לאריגה גסה, תוצרת עצמית, וגם מרכז לחנדל.

נסים אלקיים לימד כ-40 נערות בדואיות לקלף את החנדל המיובש במדבריות הנגב, ולימד עוד 20 צעירים לנפות שעורה מן החול ומן האבנים שהתערבו בה, ולמלא אותה בשקים למשלוח לאנגליה ולגרמניה – הישר לאוניות שעגנו בחוף ימה של עזה.

40 שנות ישוב יהודי בעזה, באר שבע והקמת חוות רוחמה-מרדכי אלקיים-כסלו תשנ"ה-1994

משפחות יהודיות באות להתישב בבאר-שבע

עוד לפני שנת 1900 התישבו יהודים במחנה הבדואים משבט אל-עטוונה המשתייך לשבט אלתיהא. היהודי הראשון שנטה אוהלו שם היה נסים אלקיים. אחריו(1901) התישבה במקום משפחת גורדון כדי לבנות שם טחנת קמח.

נסים אלקיים, שהיה שותף של ראש השבט, חאג' על אל-עטוונה, ביצוא שעורה וחנדל, העביר לשם, ב-1906, את אשתו וארבעת ילדיו. היתה זו המשפחה היחידה שגרה באוהלים. בשנת 1908 נפטר יעקב גורדון ומשפחתו עזבה. בטחנה נותר רק שותפו שניידרוביץ, שמשפחתו ישבה בנס-ציונה. באותה שנה נרקם חלומו של חכם נסים להקמת ישוב יהודי בבאר-שבע, חלום שלא הרפה ממנו שנים רבות. ב-1909 הגיעה לעיר באר-שבע עוד משפחה שלמה, היא משפחת אליעזר מרגולין, אשתו צילה ובתם הקטנה. הם גרו ועבדו בטחנת הקמח של גורדון ושניידרוביץ. ב-1909 פתח הכס נסים בבאר-שבע חנות למכירת קמח והושיב בה את בנו אברהם. ביוון ששנת 1909 היתה שנת בצורת, הוא עשה עסקים טובים. באותו זמן כבר גרו בבאר-שבע, בבתים ובאוהלים, ב-800 נפש, רובם סוחרים ערבים, תחת שלטונו של הקאימקם התורכי, מושל המחוז רוסטוק באשה. באר-שבע הפכה לשוק מרכזי לשבטי הבדואים. מכרו בו סוסים, גמלים, תבואה, כבשים וחוטי צמר לאריגה גסה, תוצרת עצמית, וגם מרכז לחנדל.

נסים אלקיים לימד כ-40 נערות בדואיות לקלף את החנדל המיובש במדבריות הנגב, ולימד עוד 20 צעירים לנפות שעורה מן החול ומן האבנים שהתערבו בה, ולמלא אותה בשקים למשלוח לאנגליה ולגרמניה – הישר לאוניות שעגנו בחוף ימה של עזה.

בשלהי 1916 לא נשאר אף יהודי בבאר-שבע בגלל המלחמה שהגיעה אל מבואות העיר. אולם בשנת 1918 ,אחרי כניסת האנגלים לבאר-שבע, חזרו היהודים והמשיכו לחיות שם עד 1929. בשנים אלו נוספו כ-50 יהודים לבאר-שבע. במאורעות תרפ״ט (1929), עם התפשט מאורעות הדמים בבל חלקי הארץ, גווע הישוב בעזה ובבאר-שבע. משפחות גורדון ושנייררוביץ, בעלי טחנת הקמח, מכרו את טחנתם, אשר במשך שנים רבות שימשה בסיס לישוב יהודי בבאר-שבע.

ב-1918 קנה נסים אלקיים את שטח האדמה הראשון בבאר-שבע, כדי להתחיל בהקמת ישוב יהודי עליו, ושיתף ברכישתו את שמעון בן-צבי (ראש עיריית גבעתיים), שליווה אותו בקניית תבואה, ל״משביר" בתל-אביב. על שטח זה קמה, בשנת1950,שכונה ב' בבאר-שבע.

בשנת 1926 החלה חב' הכשרת הישוב לקנות אדמה בבאר-שבע באמצעות נציגה חירם דנין, שגר בבאר-שבע. אחרי 1929 גרו כמה יהודים, ביניהם חירם דנין ועוזריו, בבאר-שבע, עד 1936; ומאז שצה״ל כבש את באר-שבע, ב-21 באוקטובר 1948, החלו להתישב עולים חדשים. באותה שנה הוחל בהקמת המעברה הראשונה בהנהלתו של מרדכי אלקיים, בנו של חכם נסים אלקיים.

ב-1950 קמה עיריה יהודית ראשונה בבאר-שבע בראשות דוד טוביהו. מרדכי אלקיים היה חבר בעיריה ואחראי על שיכון העולים, תחילה בבתים ובחנויות שבנו הבדואים, ידידי אביו, ואחר-כך במעברות ובשיכונים החדשים.

חיי המשפחה היהודית מפוצלים בין עזה למדבר באר-שבע ומדבר סיני

כאמור, רוב תושבי עזה היו מוסלמים שהגיעו לשם מכל חלקי חבל -מצרים, סוריה, סעודיה ומרוקו. שני מיעוטים היו אז בעיר: המיעוט הנוצרי והמיעוט היהודי. שחיטת הכבשים היתה בידי המוסלמים, מהם קנו גם הנוצרים. היהודים שחטו לקצבים המוסלמים שחיטה כשרה והטביעו את סימן הכשרות על עצם הירך.

העשירים המוסלמים התפארו שהם קונים רק בשר כשר, והקצבים התחרו ביניהם ברכישת השוחט היהודי, שישחוט כבשים עבור היהודים והערבים, שהעדיפו בשר כשר, שכן האמינו כי הבהמות הנשחטות בידי השוחט היהודי הן בריאות, ואילו השחיטה הערבית אינה מקפידה על בריאות הבהמה.

היהודים בעזה פיתחו את פרנסתם בכמה מישורים. חלק עסק במנופקטורה בתוך העיר, חלק היה במחנות הבדואים, שם הקימו אוהל למכירת דברי דיסקית באחד המחנות למשך כל חודשי הקיץ. כך חיו, ובילו חורף בעזה, וקיץ במדבר.

המשפחות היהודיות גרו בעזה בבתים שבורים, בבל בית היו בין 8-6 חדרים. ליד כל משפחה גרו בתשלום עוד משפחה אחת או שתיים בשכר דירה, או אפילו בחינם, היו לכך שתי סיבות: האחת, מבחינה ביטחונית, השנייה מבחינה חברתית. עיקר הפרנסה שעסקו בה חלק מראשי המשפחות היתה במדבר.

כל משפחה שמרה חדר מרוהט לאורחים יהודים עוברי-אורח. באותם הימים יהודים שנסעו למצרים נאלצו ללון לילה אחד או שניים בעזה. בתי-מלון ומסעדות לא היו בנמצא. לכן, האורח היה מגיע לבית-הכנסת, ומשם הוזמן להתארח אצל אחת המשפחות היהודיות, גם שלא יצטרך לאכול טרף. כמעט לכל חמולה היה בית- כנסת משלה. בשבת היו מתפללים בבמה בתי-בנסת. הישוב, שהיה דתי, העסיק שני שוחטים ורב שהיה גם מלמד בתלמוד-תורה. והיה להם גם בית-קברות מקומי.

אבו-יוסף – גיבור עזה

למשה ארווץ קראו אבו-יוסף על-שם בכורו יוסף. אבו-יוסף היה גיבורה של העיר עזה. יהודים, ערבים ונוצרים באחד התגאו בו בפני גיבורי הערים האחרות. מדי שנה היו חלק מתושבי עזה, כמו תושבי יפו, רמלה, לוד, חברון וירושלים, יוצאים לנופש בחולות נבי-רובין, קרוב לשפת הים. וכמו כל שנה התקיימו שם מרוצי סוסים, והיו גם מגרשי משחקים, נדנדות ושעשועים. שלושה-ארבעה אנשי אמנות הביאו לשם ארגזי קסמים, שהילדים ישבו סביבם והציצו דרך החורים בתמונות הקסמים, ושמעו סיפורי נפלאות שסיפרו בעליהם בעת שגילגלו את התמונות מסיפורי אלף לילה, וסיפורי פלא על בני מלכים טובים ורעים אשר הסתיימו במוסר השכל. על המגרשים התנהלו מופעי היאבקות בין מתאבקים מקצועיים, שכל אחד מהם היה מוקף בחסידי עירו, שהיוו את הקהל שעודד ותמך בגיבור עירם. רק לעיתים רחוקות הסתיים המופע בשלום. כל מופע גרף אחריו קנאים לטובת גיבור בן עיר זו או זו, בעיקר לטובת בן עירם שהשתדל להקנות לעירם הילה.

אבו יוסף היה גיבורה של עזה, אן הלא לא היה הגיבור העזתי היחיד, שכן סבלים וצעירים רבים בעזה התפרסמו כגיבורים. כשהופיעו ב״מוסם" (מקום הנופש), היו העזתים מתגרים בגיבורים האחרים ואומרים להם: "אל תתפאר. אתה לא אבו- יוסף". אבו-יוסף היה נכנס מתחת לסוס והיה מרימו בכתפיו. אבו-יוסף היה מרים עמוד מעמודי הרומאים, שרבים מהם היו מונחים בצידי הדרכים, ולא היה לו אח ורע שישתווה לכוחו ולגבורתו; ומה שהיה חסר לתפארתו הוסיפו חסידיו מדמיונם.

במשך שנים רבות לא היה מתחרה לאבו-יוסף והוא היה מעניק גאווה ופאר לתושבי עזה, בשובם הביתה מנופש בנבי-רובין. היו גם שקראו לו "סמסון" (שמשון). אבו-יוסף היה לשם מכובד במסחרו עם הבדואים ובתפקידו כעושה שלום. מקצות המדבר היו באים להישפט בפניו, כי פסק-דינו היה מקובל מאוד, אפילו בעיני יריביו.

אבו-יוסף היה קלעי מצויין באקדחו, ולא היה מחטיא בקליעה בבקבוק ממרחק של 30 מטר, או ביונה שהעיפו אותה כדי לקלוע בה. את הכספים שהרוויח בתחרויותיו חילק, חצי לשייח׳ים העניים שהסתובבו במחנה והיה זוכה לברכתם, וחצי לקניית סוכריות וממתקים לילדים. מעולם לא אכל לבדו. תמיד הזמין את נכבדי עירו לסעוד עימו על חשבונו. שנים רבות היה אבו-יוסף גיבורה של עזה ושל אנשי המדבר. באחד המקרים, כאשר התאבק עם גיבורה של רמלה, שהושפל בעיני חסידיו ואנשי עירו שצפו בנפילתו, שלף הלז את אקדחו, וכנקמה ירה באבו-יוסף והרגו. תשעה אנשי עזה, מחסידיו של אבו-יוסף, הרגו מיד את הרוצח והבריחו את אנשי רמלה מנבי-רובין.

40 שנות ישוב יהודי בעזה, באר שבע והקמת חוות רוחמה-מרדכי אלקיים-כסלו תשנ"ה-1994 – עמ"110-107

40 שנות ישוב יהודי בעזה, באר שבע והקמת חוות רוחמה-מרדכי אלקיים-כסלו תשנ"ה-1994

פרק שישי – 1912-1908 המניע להקמה העיר באר-שבע

 הבדואים מערערים הביטחון בארץ

מאות שנים לפני ואחרי כיבוש שטחי ארץ-ישראל וסוריה על-ידי התורכים, במאה ה-16, איימו הבדואים על השלטון בארץ. הם פשטו על האוכלוסייה מצפון ומדרום, שדדו ערים וכפרים, גזלו ורצחו עוברי-אורח. על הפלח אמרו, שאין בו לא כבוד ולא אצילות, והוא כנוע ומנוצל על-ידי האפנדים, כל עוד הוא מסכים שהאפנדים הפארזיטים ימצצו את לשדו, ואינו מתקומם. הם אמרו אז, עדיף שהבדואים יהנו מפרי עמלו של הפלח. הם גם איימו על הערים ואילצו אותן להסתגר מאחורי חומה ובריח.

יחס הבדואי לפלח ולתושבי הארץ

אחרי הקציר היו הבדואים מעלים מקניהם לרעות על אדמות הפלח וגם פשטו על ערי פחות חסרות חומה, החריבו את הישוב היהודי בצפת, ובמאה ה-19 חיסלו את המושבה האמריקנית שליד יפו.

הם לא הכירו בגבולות החוק, ולא היה אפשר לתפוס אותם במדבר הרחב, שם השודד, הגזלן והרוצח נעלמו ומצאו מקלט בתוך האחווה המשפחתית והשבטית, שחיפתה עליהם ולא נודע כי באו אל קירבה. גם מדבריות הצפון והדרום שימשו איפוא מקלט בטוח לכל נרדף ונמלט מפני השלטונות.

במשך כל השנים חיפשו התורכים דרכים להשתלט על הבדואים הערומים, פורקי העול. וכאשר תפשו אותם, היכו בהם בחמת זעם, עשו בהם שפטים ועשו שמות ברכושם; ולמען יראו וייראו -כלאו אותם בבתי-סוהר, שלא ייצאו משם חיים. גם זה לא הועיל, אלא גרם להחרפת השנאה והנקמה בשלטון. הבדואים ביקשו להצטרף אל כל מי שנלחם בתורכים, ועשו הכל למצוא דרך להכניעם ולשלוט עליהם בטוב וברע. על החומרה בה התייחס השלטון להתנהגות הבדואים יעיד מקרהו של מוחמד עלי המצרי.

בשנת 1830, באשר מוחמר עלי המצרי, ובנו איברהים באשה, כבשו את הארץ מידי התורכים, היתה פעולתם הראשונה לדכא את הבדואים, להשתית סדר ולהעניק ביטחון בדרכים, בכפרים ובערים; אך מאמציהם הרבים לא עלו יפה, וכאשר נסוג איברהים באשה למצרים בלחץ האנגלים והתורכים, זינבו בו הבדואים ופגעו קשה בצבאו הנסוג.

אוזלת-יד השלטונות בריסון הבדואים

בשנת 1838, כשהתורכים והאנגלים כבשו בחזרה את הארץ מידי מוחמר עלי, הבטחתם הראשונה היתה, שהם ימשיכו בקיום הסדר והביטחון שהשליט איברהים באשה, בנו של מוחמד עלי. כדי לקיים הבטחתם לשמור את הביטחון בדרכי הארץ, המשיכו התורכים בדיכוי הבדואים ודחקו אותם למדבר, אולם לא הצליחו להבטיח את שלוות הארץ.

בעת ביקורו של פרנץ יוזף, קיסר הממלכה האוסטרו-הונגרית בארץ, ב-1896, הציבו התורכים צבא בכל הצמתים בדרך לירושלים כדי להבטיח את הפמלייה. השקט נמשך זמן קצר, עד שמשמרות הצבא עזבו את הצמתים.

הבדואים, שדרך נסיגתם העיקרית היתה למחוז עזה וממנו למדבר באר-שבע ולמדבר סיני, זילזלו בשלטונות על שלא הצליחו להשיגם, וליגלגו על החייל התורכי הפחדן, שלא העז לחדור אחריהם למדבר. הם שמרו בידם את עקרון ההפתעה ובחרו את המקום ואת הזמן לפשיטותיהם.

בפי המשפחות והילדים היתה שבועה אחת ויחידה: באלוהים, לא ראיתי ולא שמעתי על כך. לשלטונות לא היתה כל אפשרות לקבל ידיעה בשטח, לאן נסוגו הפושעים הבדואים והיכן הם מסתתרים. הבדואים פנו, חלק לצפון וחלק לדרום ועקבותיהם לא נודעו. בראשית 1884 חנה "רוסתום באשה", אבי הבדואים, עם צבאו בעזה. הוא יצא בראש גדוד עונשין ואסר מספר גדול של שייח׳ים, אך לא הצליח להשליט סדר, והיה זה הניסיון האחרון של שיטת העונשין בקנה-מידה גדול מצד השלטון התורכי.

המחקר הסודי של הקאימקם נור אלדין לפני הקמת באד-שבע

מאיר גבאי נהג לספר סיפור זה, ולימים אישר אותו חכם דוד עמוס בגירסה אחרת, אך באותו תוכן. אחר-כך אישרו גם חכם נסים ואחרים.

הקאימקם החדש של מחוז מדבר באר-שבע, נור אלדין, מאנשי התנועה הליברלית של "התורכים הצעירים". יחד עם הקאימקם של ירושלים עבד אלקרים, חיפשו דרכים להשתלט על הבדואים. הם החליטו, שכדי להתגבר עליהם צריך ללמוד את אורח חייהם במדבר, לדעת כיצד להשתלט עליהם בדרך חיובית ולהרגיל אותם לחיות על-פי חוק. הם נפגשו עם הפלחים והעירוניים, שסבלו מהבדואים, והגיעו למסקנה כי למעשה עשו השלטונות במשך השנים הרבות את מיטב השימוש בכוח, אולם לא הצליחו; השלטונות השתמשו בכל כוחם הצבאי והמשטרתי, מבלי לשנות דבר. בכל מערכה רדפו, והפעילו את מלוא העונשים, אולם הבדואים חזרו לסורם, שדדו, גזלו, סיכנו את התחבורה בדרכים, רוששו את הפלחים וגנבו את העירוניים, ואחר-כך נבלעו במדבר. כמעט בכל מקרה שהצבא רדף אחריהם ונכנס למדבר, הוא ניגף ונמלט על נפשו.

הקאימקם, נור אלדין, התיידד עם ראשי השבטים, התארח אצלם ובעזרת מתורגמן יהודי מעזה (יוצא תורכיה) שאל, חקר ושמע דעות שונות מפי אנשי המדבר. אולם הם התחמקו תמיד מלהשיב על שאלות כמו: למה אתם גונבים? מדוע אתם שודדים וגוזלים בדרכים, בכפרים ובערים?

זקני הבדואים החלו אומנם לחבב אותו וסיפרו לו סיפורים רבים במטרה להסיטו מן האמת. הם סיפרו, שיש בארץ אנשים רבים שאינם בדואים, החיים על השוד והגניבה, ואלה מתחפשים לבדואים. זמן רב קיבל תשובות של עורמה ואשליה, ותשובות מתחמקות, מבלי שהודו באשמתם.

במשך הזמן המשיך הקאימקם לבקר במקומות רבים, ושם לב לאנשים שאינם בדואים, המצויים בכל מקום ומקשיבים לשאלותיו,אך אינם מתערבים.

כאשר נודע לו שהללו הם סוחרים יהודים, הסוחרים עם הבדואים, פנה באחד הימים אל המוכתר, שייח' נסים, וביקש ממנו לזמן אליו את היהודים הסוחרים עם הבדואים. חכם נסים זימן את מוסה ארווץ, נשיא העדה בעזה, את חכם דוד עמוס, שישב בדיר-אלבלח, את חכם יוסף יאיר ועוד סוחרים, מרוכבי הפרדות, לבית הקאימקם בעזה, והסביר להם שהקאימקם מעונין לדעת כיצד לפתור את בעיית הבדואים שהם מיטרד מסוכן בארץ, זה עשרות שנים, והשלטונות רודפים אותם ללא הצלחה. הוא ביקש לדעת מה מניע את הבדואים להילחם ללא סוף עם השלטונות, ומה צריך השלטון לעשות כדי להפסיק מלחמה זו.

כל אנשי החבורה הציעו לקאימקם לזמן את ענתבי אפנדי, המקובל על הממשלה ובקי בעניני הבדואים. הקאמיקם נור אלדין קיבל את ההצעה ובאמצעות הקאימקם בירושלים עבר אלכרים באשה, הממונה עליו, שגם הוא היה מעונין בהתיעצות זו. ישבו עם ענתבי בבית מוסה ארווץ, ודנו בבעיה.

בשיחות הסבירו הסוחרים היהודיים לתורכים, ששום קאימקם לא התענין עד כה במצוקת הבדואים; רק רדפו אותם עד חורמה בלי לנסות ללמוד את הסיבות שהניעו את הבדואים לעשות מה שהם עושים, ולמצוא פתרונות. הם סיפרו לו כי אצל הבדואים יש אצילות, יופי והגינות, יותר מאשר אצל הפלח והעירוני; אלא שהבדואי במדבר רעב, ובשנות בצורת אינו מצליח לספק את צרכיו; ומאחר ששנות הבצורת במדבר הן רבות, נאלץ הבדואי לחפש פתרונות לפרנסתו מחוץ למדבר – בשוד, בגניבה ובגזילה. לו היו מנסים לרכז אותם באיזור מסויים, להקצות להם קרקעות לזריעה ולעזור להם לפתח את רשת בארות המים כדי שיוכלו לחיות מיגיע כפם, המדבר היבש היה מפרנס אותם.

אחרי מספר התייעצויות נוספות הודיע הקאימקם, כי התקשר עם הממונים עליו והחליט לקבל את עצת יהודי עזה ולהקים מחוז ועיר בדואית במדבר באר-שבע, עם מרחב חקלאי גדול, להרבות בו את יבולם ותוצרתם. אם הקאימקם יספק לבדואים זרעים לזריעה, לפי דעתו כל זה יעלה זול יותר מהחזקת הצבא שרודף אחריהם, או מהחזקתם ללא תועלת בבתי-הסוהר.

40 שנות ישוב יהודי בעזה, באר שבע והקמת חוות רוחמה-מרדכי אלקיים-כסלו תשנ"ה-1994 – עמ"114

40 שנות ישוב יהודי בעזה, באר שבע והקמת חוות רוחמה-מרדכי אלקיים-כסלו תשנ"ה-1994

ניסיון לריתוק הבדואים במחוז ובעיר משלהם

בשנת 1888 הבינו שלטונות הצבא כי אין פתרון לבעיית הבדואים מבלי לדאוג לפרנסתם. על כן הטילו על המושלים לנסות להקים לבדואים מחוז ועיר כדי להגביר את תלותם בה; עיר שיהיו בה מוסדות רפואה וחינוך, משטרה, בתי-משפט, שירותים ושוק מרכזי לתוצרת שלהם, שתעניק טובות הנאה לבדואים והציבור יהיה תלוי בה.

המושלים החדשים שבאו לארץ השתייכו לארגון התורכים הצעירים והיו נאורים יותר ומוכשרים יותר במינהל. היו ביניהם בעלי ניסיון וכוח שכנוע. הם ניגשו למשימה בזהירות אחרי מחקר יסודי (התיעצויות גם עם היהודים) על כוחות השבטים וסמכויותיהם בשטח, עוררו את אמון ראשי השבטים להאמין בהם, ועל- ידי כך השיגו את רצונם וקיבלו מראש את הסכמתם של ראשי השבטים, אחרת לא היו אלה נענים למשימה.

בראש וראשונה למדו המושלים החדשים, בדרכי נועם, את המנטליות של הבדואים, ואת מוקדי הכוח במדבר: מי חזק ממי; שלטונו וסמכותו של מי מקובלים, ומי מתיימר בלבד. התורכים הצעירים שלמדו את בעיות הבדואים, שוכנעו, כי הרעיון לרכז את הבדואים במחוז ובעיר משלהם הוא הפתרון היחיד. הם שיכנעו את ראשי השבטים הגדולים בתועלת (גם לכיסם) שתצמח לשלושת השבטים החזקים, אשר יישבו סביב שטח בארות המים, ממנו שאבו את כוחם ואת עוצמתם. היו אלה שבטי אל-תיאהה, אל-עזאזמה ואל-טראבין.

אחרי אלפי שנות תרדמה, מאז כרת אברהם אבינו את בריתו עם אבימלך מלך גרר, ומאז ששניהם נשבעו ליד הבאר, שקראו לה"באר-שבע", ועד ראשית המאה העשרים, לא חלו כל שינויים ושום התפתחות במדבר באר-שבע.

הקמת עיר ומחוז בדואי במדבר באר-שבע

רק ב-1900, כאשר הכיכר היתה במלוא פריחתה, הוקצה השטח להקמת המחוז והעיר באר-שבע. המקום נבחר בזכות המרחבים הגדולים, בצומת ההיסטורי בו הציע אברהם ללוט לבחור לעצמו את השטח שירצה, ואמר לו: "אם תימינה ואשמאילה ואם תשמאילה ואימינה".

ב-1898 תיכננו התורכים להקים את העיר באר-שבע בצומת גיאוגרפי חשוב, שמיקומו במרכזו של שטח מישורי רחב-ידיים, מוקף רכסי-מגן מכל עבריו. ב-1900, אחרי הכרת המושל התורכי ואישור התוכנית שהוכנה לעיר, החלו מיד לבנות אותה, ובחרו במועצת העיריה והקימו מינהל לניהול העיר והמחוז, שיועדו לבדואים, אנשי המדבר. כך עשו כדי שהבדואים יתחילו בחיים קונסטרוקטיביים, גם כדי לשחרר

אותם ממאות שנות נדודים בתנאים של רעב וצמא, ללא תכלית, לבנות ולהיבנות, ככל אורת בארץ.

כשהתורכים הכירו את עוצמת שלושת השבטים שחלשו על שטח מקורות המים וגם על שטח השוק המחוזי, למדו גם להכיר את עברם ואת ראשיהם: שבט אלתיאהה טען, כי הוותק שלו במדבר הוא מימי יתרו, חותן משה (פירוש השם "תיאהה" הוא"תועים"); ולפי סיפורם, מאז הם תועים במדבר. בראשם עמד חאג' עלי אלטוונה. בראש שבט אלעזזמה עמד שייח' חסן אלמלטעה. בראש שבט הטראבין עמד שייח' סלמן.

המושל התורכי העניק לשבטים את הזכות לבחור במי שיעמוד בראש העיר החדשה "באר-שבע", ומי יהיו סגניו, מתוך הנחה שהם יבחרו במועמד החזק ביותר על דעת כל השבטים. ואכן, הם בחרו באמיר חאג' עלי אל-עטוונה, ראש שבט אל- תיאהה, לראש העיר והמחוז ואת שני השייח׳ים האחרים לסגניו בשכר.

מיקומה של העיר נקבע בהסכמתם במרכז אדמותיהם. המושל התורכי קנה מהם ומהשבטים השכנים, שבט המחמדין, שבט אלג׳באראת ושבט אלחנג׳רה, עוד כ- 2,500 דונם במחיר סביר והעניק אותם במתנה לעיריה.

שייח' עלי אל-עטוונה נבחר לראש המחוז ולראש העיריה הראשון של באר-שבע

אחרי בחירת חאג' עלי לראש עיריית באר-שבע והמחוז, בחר נסים אלקיים בחלקה בקירבת בארות המים השייכות לשבט אל-עטוונה, וגר שם בגפו. בשנת 1906 קנה נסים אלקיים בצפת שלושה אוהלי-שיער מהבדואים בצפון ונטה אותם בקירבת אוהליו של שייח' חסן אל-עטוונה, ושיכן בהם את משפחתו.

בין הראשונים שהגיעו לבאר-שבע היו גם יעקב גורדון ושניידרוביץ, אשר הקימו ב-1902 טחנת קמח במקום. למרבה הצער, בשנת 1908 נפטר יעקב גורדון, ומשפחתו חזרה לתל-אביב. שנה לאחר-מכן הגיעו אליעזר וצילה מרגולין עם בתם הקטנה לעבוד בטחנת הקמח של גורדון, וגרו במגורים ארעיים בשכירות. כמוהם גרו בבאר-שבע סוחרים רבים. יהודים מעזה התגוררו במחנות הבדואים במדבר באר-שבע ובמדבר סיני. חצי שנה בחורף גרו בעזה. חצי שנה בקיץ גרו בבאר-שבע.

 

זכות טובת ההנאה לראשי השבטים החזקים

כבר בשלב הראשון של הקמת העיר נהנו השבטים הגדולים מהכספים הרבים שזרמו לכיסיהם תמורת האדמות שקנתה מהם הממשלה, במחיר מופקע, כדי לעודד אותם, והמושל הבטיח כי היד עוד נטויה לקנות מהם שטחים נוספים.

כל נציגי השבטים נתמנו חברים במועצה. כפקידי המועצה לתפקידים מינהליים וראשי מחלקות גויסו בדואים מבין המשכילים שבתוך בני כל שבט. פריד, בן אחיו של ראש העיר האג' עלי אל-עטוונה, שרכש את השכלתו באנגליה ובירושלים, נתמנה גזבר המועצה ומנהל מחלקת המסים.

כל הפקידים והמנהלים באו מתוך שבטי הבדואים בלבד, זאת כדי להעניק טובת הנאה לכל שבט. המושלים התורכים ליוו את הקמת העיר ותיכננו אותה בעזרת מהנדסים ואדריכלים, תורכים וגרמנים, מומחים לתכנון ערים; כדי לעודד את המוני

הבדואים להתישב בעיר, הוחלט להעניק להם זכות עדיפות בקבלת מגרשים, והוכח שבל בדואי שיבוא לבנות ביתו בעיר יקבל מגרש, או יותר, חינם אין בסף. גם תוענק לו זכות ראשונה על כל משרה.

קבעו, שלזרים יהיה מחיר המגרש עשר לירות זהב. אף-על-פי-כן, המוני הבדואים לא שׂשׂו לקבל מגרשים כדי לבנות עליהם בתים במקום אוהליהם. המושל, שלא הבין את הסיבה, החליט, לכן, להכריח את הבדואים לבנות, ולחץ על השייח'ים שנהנו ממכירת אדמתם לבנות הרבה בתים, חנויות ומחסנים להשכרה. רוב השייח'ים לקחו מגרשים ובנו בתים, חנויות ומחסנים להשכרה. כאשר נוכחו הבדואים האחרים שיש הכנסה טובה משכר הדירות, החלו לבנות, ומספר הקופצים מבין הבדואים והעירוניים הלך וגדל, וכלל את סוחרי עזה וחברון.

יעקב גורדון חבש מגרש בבאר-שבע

בשנת 1900 הגיע יעקב גורדון לבית חכם נסים בעזה. בידו היה מכתב מיחזקאל דנין, בו מבקש דנין מחכם נסים להדריך את גורדון ולסייע בידו לקנות מגרש כדי להקים עליו טחנת קמח בבאר-שבע. עיריית באר-שבע מכרה מגרשים לכל דיכפין. היה זה ביקורו הראשון של יעקב גורדון בעזה והוא לא ידע לאן ללכת ולמי לפנות בבאר-שבע.

למחרת בבוקר נסעו השניים לבאר-שבע, שעדיין לא היו בה בנינים. רק בנין העיריה היה אז בראשיתו. העיריה שכנה בינתיים באוהל בו ישב פריד אל-עטוונה, בן אחיו של ראש העיר. הוא היה מהבדואים היחידים שידעו קרוא וכתוב. יעקב גורדון שילם לפקיד עשר לירות זהב תמורת מגרש במפת חלוקת המגרשים, שהיתה מסומנת במספרים, וליד אחד מהם נרשם שמו של גורדון. פריד אל-עטוונה נתן לו קבלה וטופס חוזה מוכן, שבו צויין כי מגרש מספר זה וזה נמכר ליעקב גורדון. על החוזה חתמו פריד אל-עטוונה, יעקב גורדון וחכם נסים, כעד.

באותו לילה לן יעקב גורדון בבאר-שבע באוהלו של חכם נסים. למחרת, עם עלות השחר, הצטרפו שניהם לשיירת הגמלים שיצאה לעזה. יעקב גורדון נשאר ללון בעזה והשכם בבוקר הודה לחכם נסים ועלה על דיליז׳נס שיובילו ליפו, על-מנת לרדת בראשון-לציון.

40 שנות ישוב יהודי בעזה, באר שבע והקמת חוות רוחמה-מרדכי אלקיים-כסלו תשנ"ה-1994 – עמ"118

40 שנות ישוב יהודי בעזה, באר שבע והקמת חוות רוחמה-מרדכי אלקיים-כסלו תשנ"ה-1994

ארבעים שנות יישוב בעזה

טחנת הקמח הראשונה של יהודים בבאר-שבע

ב-1901 הקים יעקב גורדון עם שותפו מאיר שניידרוביץ את טחנת הקמח בבאר- שבע. הקמת טחנות קמח בישוב ערבי מרכזי היתה, בעת ההיא, אחת הפרנסות האופייניות ליהודים בארץ. היו מקימים טחנה כזו במרכזם של כמה כפרים ערביים, במגמה שכולם יבואו לטחון שם. אך אליה וקוץ בה: נדרש יידע טכני להקמת טחנת קמח, שלא היה קיים אצל הערבים. לכן התיחסו אז כל הכפרים הערביים בכבוד ובידידות אל בעלי הטחנות, שהיו או גרמנים או יהודים.

 

באותו זמן היו באיזור הדרום כמה טחנות. טחנה אחת הוקמה ב״בריר" (היא ברור-חיל של היום), על-ידי שני יהודים: מדליה סלומון, וסתהון ובנו וידאל. הם גרו בעזה ובכל שבוע ישב אחד מהם בטחנה. ב-1913 הקימו צבי שטרמליץ ומרדכי קסטל טחנת קמח שנייה על אדמת רוחמה. טחנת יעקב גורדון ומאיר שניידרוביץ ניבנתה בשנת 1891. הם התחלפו וחזרו אחת לשבוע למשפחותיהם, זה לראשון- לציון וזה לנס-ציונה; וכאשר שבו לבתיהם הביאו עימם ביצים, חמאה ותרנגולות שהיו מקבלים עבור הטחינה, במקום כסף. יעקב גורדון נפטר ב-1908, ומאיר שניידרוביץ הפעיל לבדו את הטחנה בעזרת עובדים שכירים.

השוק בנאד-שבע

ביום שלישי עברו הסוחרים מהמחנות לשוק באר-שבע ומשם יצאו בחצות, כדי להיות ביום רביעי וביום חמישי בשוק. חלק מיום שישי הוקדש לחידוש המלאי. את השבת עשו בחיק המשפחה, ובמוצאי-שבת יצאו שוב למחנות לשבוע חדש.

חיים אלה בדרכים ובמדבר לא היו קלים, אולם הכנסתם היתה גדולה. הם השתדלו לקנות בעיקר חיטה ושעורה, אותם מכרו ליצואנים היהודים הגדולים שעסקו ביצוא וביבוא. בדרך-כלל היו לעזתים היהודים קונים קבועים לכל מיצרך שקיבלו בסחר החליפין שלהם עם הבדואים, ולא היו צריכים לכתת דגליהם כדי למכור סחורתם.

במשך הזמן גדל מספר החנויות במחנות הבדואים, ומסחר היהודים בעיר ומחוצה לה הלך והתרחב. במשך הזמן, במקום לקנות כבש אחד קנו כבשים, במקום חמור אחד קנו עיירים ועגלים, החזיקו בהם תקופה מסויימת ומכרו אותם ברווח.

עתה קנו שקי שעורה. במקום שק אחד קנו כמה שקים וסחרו בכל מיני קטניות ותבואות שהבדואים גידלו. גם המסחר בעיר הלך וגדל, והיו מי שסיפקו סחורות שונות לכל ערי-הארץ. הסוחרים הקטנים התפתחו וגדלו ודחקו את רגלי הערבים, וייצאו שעורה והנדל לחו״ל בכמויות גדולות.

הבסיס הכלכלי התרחב ואיתו גדל הישוב. התווספו תושבים מיפו, מחברון ומירושלים והוחל בהקמת מוסדות ציבוריים ראשונים. עם זאת התברר, כי העולים מרוסיה ומפולין, אלה שציפו להם, לא יגיעו לעזה. הם פנו למקומות אחרים בצפון הארץ, לכן פיגרו, אולי, תושבי עזה היהודים בהקמת מוסדותיהם. לא רק שהחזקת מוסדות כאלה היתה מעבר ליכולתם, אלא ייתכן, שגם לא עמדה בסדר הקדימויות שלהם. המו"מ בשוק היה על טהרת המנטליות הערבית, שהלאתה את הסוחרים היהודים.

אמצעי התחבורה בארץ בעת ההיא

כדי לקבל מושג על משך הנסיעה ממקום למקום בתחילת המאה ה-19, מבאר- שבע ליפו רכבו תהילה על חמור שבע שעות לעזה, לנו בעזה, ובבוקר השכם רכבו אל תחנת הדליז׳נס ונסעו 15 שעות ליפו; הרכיבה על חמור או סוס מבאר-שבע ליפו נמשכה, עם מנוחות בדרך, בין 25 ל-30 שעות! לכן הנסיעה דרך עזה היתה מקובלת יותר על היהודים, שלנו בביתו של חכם נסים, שנודע בהכנסת אורחים. שניידרוביץ, שהתגורר בנס-ציונה, היה חוזר בכל יום ששי לביתו על סוסו בדרך עזה-יפו, והיה יורד בנס-ציונה. כדי לא לחלל את השבת הוא יצא בחצות מבאר-שבע ורכב יותר מ-72 שעות, עד נס-ציונה.

קשר חברתי בין היהודים תושבי הנגב

מאז קמו הישובים באר-שבע ורוחמה, היו תושביהם קשורים ביניהם בקשרי ידידות, אף התפתחו ביניהם יחסי ידידות משפחתיים. משפחת גורדון ושניידרוביץ בבאר-שבע, משפחת אלקיים בעזה ופועלי רוחמה, עשו את השבת זה אצל זה. עם הקמת רוחמה נוספו למשפחה זו גם משפחת צבי הירשפלד מראשון-לציון, אליהו אבן-טוב ויתר פועלי רוחמה,לנו בעזה בדרכם ליפו.

אנשי באר-שבע שנסעו להינפש ברוחמה עשו חנייה בעזה, ולהיפך. מזל, אשת נסים אלקיים, היתה ידידה לכולם, אם ואחות רחמניה לאלה שהיו באים להתרפא בעזה. גם ליהודים אחרים בעזה היו חדרי אורחים לארח כל יהודי שבא מחברון, מרוחמה ומבאר-שבע ללון אצלם בעזה. זה היה דבר מובן מאליו, כי לא היו אז בתי- מלון בעזה.

ביטחון ילדי באר-שבע

בעיית ביטחון לילדי היהודים בבאר-שבע לא היתה קיימת, כי ילדי היהודים התחברו עם ילדי הבדואים. אם ערבי עירוני ניסה להתנכל לילד יהודי או לאשה יהודיה בבאר-שבע, קמו הבדואים להגן עליה. כשאירעה התנכלות היא לא נבעה מתוך שנאה. לרוב היתה זו תאווה מזדמנת לנשות היהודים ובנותיהן, שנראו כמופקרות וניסו להתחכך בהן. הבדואים, שנשותיהם ובנותיהם הסתובבו חופשי, לא ראו את היהודיות כמופקרות ונזפו בערבים העירוניים. ילדי היהודים וילדי הבדואים שיתקו יחד, בטבעיות, בנים ובנות, מבלי שהפרידו ביניהם.

נסים אלקיים מעביר משפחתו למאהל בבאר-שבע

כשהוקמה השותפות במסחר של חכם נסים עם עלי אל-עטוונה, ראש עיריית באר-שבע, החליט חכם נסים, שכדי לשמור על סחורתו עליו להעביר את משפחתו ולגור קיץ בבאר-שבע וחורף בעזה. היה ברור, שאי-אפשר לנהל מסחר מעזה כאשר הסוחרים הערבים החזקים גרים בבאר-שבע וצדים כל בדואי המגיע עם סחורה לשוק. חכם נסים רצה לשמש דוגמה ליהודי עזה, לגור בבאר-שבע כדי להתמודד עם הסוחרים הערבים במסחר השעורה והחנדל. בשנה השנייה למגוריו בבאר-שבע, אכן יצאו מעזה כמה משפחות והן גרו בקיץ בבאר-שבע ובחורף בעזה. הם קנו בצפת אוהלי שיער עזים צפוניים, ונטו אותם על-ידי שותפו של חכם נסים ושייח' חסן אל-עטוונה במחנה שבט העטוונה. לחכם נסים היה אוהל לקבלת אורחים וסוחריס-אוהל כפול לו, לאשתו ולתינוק, ואוהל כפול לשלושת ילדיו הגדולים, ולעוזריו. ליד האוהל השלישי החזיק את בהמותיו וסככה לתבואה להזנת הבהמות. אוהל נוסף הוא נטה לציוד.

בכל יום שלישי בשבוע שלח חכם נסים שיירת גמלים עמוסים שעורה וחנדל לחוף עזה, בליווי שייח' חסן ואברהם, בנו של חכם נסים, שידע קרוא וכתוב. מחוף עזה, העבירו בעלי הסירות את הסחורה לאוניות שעגנו הרחק מן החוף, אל מקבל הסחורה, שחתם על תעודת משלוח. ביום חמישי היתה השיירה חוזרת לבאר-שבע.

במשך אותו יום התאספו הסוחרים באוהלו של חכם נסים, וגם שייח׳ים נוספים מהנגב באו להתקשר עם ראש העיר, לספק לו סחורתם ולקבל מפרעות לזריעה. כשסיימו את הדיונים התפזרו איש למחנהו.

ערבים אלה, שהתארחו אצל ראש העיר, היו מבקשים מחכם נסים לספר להם מהתנ״ך ומהקוראן, והיו שומעים את דבריו בצמא ובהערכה. באותו זמן הנשים התאספו באוהל של סית אום אברהים, אשת חכם נסים, והקשיבו לסיפוריה על הבדואים. היו אומרים, ששייח' נסים מיטיב לספר מהשייח׳ים הערביים, אנשי הדת.

מזל, אשת חכם נסים,שלטה בשפה הערבית וידעה קרוא וכתוב,דבר שהיה נדיר בעת ההיא אפילו בין העירוניים, לכן קראו לה במחנה"שייחיה אום אברהים", והיתה בעיניהם אשה חשובה. כל סיפור היא התחילה בהקדמה שהיתה מקובלת אצל המספרים המקצועיים:"היו היה,שומעי היקרים,מי יתן ובתינו יתמלאו משי וכיתן, ובתי אויבינו זפת ועטרן".

אחרי הקדמה זו היא המשיכה ב״היו היה מלך או נסיך, או איש טוב ואיש רע". רק אחרי-כן בא הסיפור עצמו, שתוכנו היה תמיר מוסר השכל (נהאיה, בערבית), שכולם הסכימו לו.

במחנה השבט, רק מזל ואשת חסן אל-עטוונה לא עבדו בשדה. הן היו גבירות.

בכל זאת, הן לא הסתגלו לחיים המשעממים במחנה הבדואי ולתנאי המגורים באוהל, כי שתיהן היו עירוניות; אף-על-פי שהבדואיות הצעירות סיפקו את כל צרכיהן, והביאו להן מים מהבאר הרחוקה,עצים להסקה וכל הדרוש לניהול משק ביתן; ואף- על-פי שמזל היתה מעוניינת לסייע ולהקל על בעלה, החיים באוהל בין הבדואים בבאר-שבע היו לה קשים מנשוא.

כך התנהלו חייה של משפחת חכם נסים במאהל הבדואי בתוך שבט אל-עטוונה בבאר-שבע, והיתה למשפחה היהודית היחידה, והראשונה, שנאבקה על הפרנסה והקיום, משנת 1906 ועד 1910.

בחורף בעזה ובקיץ בבאר-שבע, עם שותפיהם הבדואים. אבל עם הקמת בית-הספר העברי הראשון בעזה, כמה משפחות שהיו להם ילדים, כמו משפחת נסים אלקיים, לא חזרו לגור בקיץ בבאר-שבע, כי אשתו וילדיו שלמדו בביה״ס, נשארו בשנת 1910 בעזה וחכם נסים המשיך לגור לבדו בבאר-שבע.

בין חכם נסים להאג' עלי אל-עטוונה, ראש המועצה המחוזית של באר-שבע, התפתחו יחסי-אמון וידידות, וליחסים ביניהם היו השלכות חיוביות חשובות, ובשנות המלחמה העולמית הראשונה היו לעזר רב ליהודי עזה ורוחמה.

40 שנות ישוב יהודי בעזה, באר שבע והקמת חוות רוחמה-מרדכי אלקיים-כסלו תשנ"ה-1994 –עמוד 125

40 שנות ישוב יהודי בעזה, באר שבע והקמת חוות רוחמה-מרדכי אלקיים-כסלו תשנ"ה-1994 –

ארבעים שנות יישוב בעזה

מזל אינה משלימה עם החיים במאהל

מזל, אשת חכם נסים, הסכימה לגור במחנה בדואים, באוהל, כדי לסייע לבעלה, אולם לא יכלה להסגל לתנאי החיים החדשים. היא לא יכלה לחיות בריקנות ההווי הפרימיטיווי המשעמם, ובבדידות. כל סדר חייה התערער, אם כי החובות והנטל על האש ה באוהל היו פחותים מאלה שבבית. למרות שבאוהל לא שטפו רצפות ולא הסירו אבק, היא לא יכלה להשלים עם מצבה.

הכלבים במחנה נבחו כל היום על כל עובר-אורח, וליוו את יללות התנים בלילה. בשעות היום החום היה קשה מנשוא, ובלילה היה קר. מים היו במשורה, רק לשתיה ולבישול. כביסה היה ענין קשה ונדיר. הבדואים אינם מחליפים בגדיהם לעיתים קרובות. המים היו יקרים, הם הביאו אותם ממרחקים ולא ביזבזו אותם על כביסה ורחצה, אלא לעיתים רחוקות.

הבדואים לא היו מודעים ללבנים, לסדינים ולכלי מיטה. לא גופיות, לא תחתונים ולא שמלות; שמלה אחת לאשה לשנים רבות, וכך גם הילדים והילדות. הם לא החזיקו אפילו גיגית לכביסה, כי לא היתה נחוצה להם. הגברים ישנו בבגדיהם והחליפו אותם רק לעיתים רחוקות, שלא לדבר על הזבובים הטרדניים.

את הלחם אפו בעצמם. הבשר, אם נמצא בכלל, היה טרף. רק פרגיות היה אפשר להשיג מהשכנים, וחכם נסים היה שוחט אותן אל מול מבטיהם הסקרניים של הסובבים אותו, שהיו מסתכלים בתמיהה בחלף המיוהד, כשחכם נסים בדק בציפורנו את פגימותיו לפני השחיטה, השחיז וחזר והשחיז, עד לסילוק הפגימות.

אפילו ירקות לא היו בנמצא. רק מי שבא מעזה -היה מביא מעט ירקות. אכלו קטניות, שעועית, אורז, עדשים וחומוס, או בורגול, שהיו בנמצא.

מזל היתה אומרת, באנחה, שחייבים להסתדר עם מה שיש וכי בחלום הכי גרוע שלה לא חלמה לחיות חיים כאלה. כך היתה אומרת מדי פעם לבעלה ולילדיה. אחר ­כן היתה מעודדת את עצמה ואומרת שאין מה לעשות, צריך להסתגל לתנאים עד לבוא החורף.

בהתקרב ראש-השנה, היו כל היהודים חוזרים לביתם בעזה ושוהים שם בל החורף. אחרי פסח חזרו לבאר-שבע והתחילו מחדש.

המשפחה השנייה שגרה בטחנת הקמח בבאר-שבע, היתה כאמור משפחת גורדון. על-אף שהכירו זו את זו, היה קשה להן להיפגש בשל המרחק ביניהן, גם לא היו אמצעי תחבורה כדי להיפגש לעיתים. לימים נודע לבדואים שמזל, אשת חכם נסים, מתמצאת בעשבי-מרפא ובריפוי עיניים.

 

ר' נסים אוחנה – רב קהילת עזה

הרב נסים אוחנה היה בן לשושלת רבנים מצפת. בגיל 21 הוסמך לרבנות על-ידי הרבנים חיים אלישר והרב סלנט, שהעריכו מאוד את רעיון קיום ישוב יהודי בעזה. בשנת 1907נתמנה הרב אוחנה לרבה של קהילת עזה, בהחליפו את חכם אליהו בר יעקב בן-שמול, שהיה תלמיד ישיבתו של ר׳ משה אלקיים ביפו. הוא אירגן מחדש את תלמוד-תורה ולימד את ילדי היהודים תפילה, תורה, רש״י ודקדוק עברי.

ר' נסים אוחנה גר בחצר משפחת נסים אלקיים, שם היה חדר ששימש בשבתות ובחגים בית-בנסת. בלילות לימד הרב אוחנה בחדר שולחן-ערוך ומישנה. כשאשת הרב עומדת על הלומדים לשרתם, ומגישה להם קפה ותופינים מעשה-ידיה.

יחד עם נשות הלומדים היא ישבה בצד והקשיבה לדרשות ולהסברים של הרב אוחנה, ושל רבנים אורחים מיפו ומירושלים, שהיו מתארחים בעזה. בין שומעי דרשותיו של הרב אוחנה היו גם אלברט ענבתי, ד״ר רופין ויחזקאל סוכובולסקי, שהתארחו בבית חכם נסים בשנת 9091. גם אישים מהמושבות שמעו והתפעלו מגישתו הציונית לישוב הארץ, והיו אומרים: "הלוואי עלינו רב בזה".

ב-1908התקוממו ר' אליהו בן-שמול והרב אוחנה כנגד שאננות קהילת עזה, ודרשו להקים בית-קברות בעזה כדי למנוע אפשרות של בזיון המתים חסודי קרוביהם. אחר הרחצה, שנעשתה על-ידי הרב אליהו בן-שמול, אשר משפחתו השתייכה לחברה-קדישא מדורי-דורות, כרכו את המת בתכריכים ושלחו אותו בתוך ארגז-עץ על גבי גמל לקבורה בחברון.

 

ר׳ נסים אוחנה ביקש מחכם נסים לקנות שטח אדמה, והוא קיבל על עצמו להחזיר את התמורה מקופת מוסדות החברה-קדישא ביפו או בירושלים, אולם הדבר לא עלה בידו, והשטח שנרכש בעזה נשאר על-שם חכם נסים עד היום. "בשנת 1956 מסר המושל הצבאי את מפת השטח שהופיע במימשל המצרי כרכוש נטוש, לנציגי משרד הדתות בירושלים, ותיקן את הגדר מסביב לשטח", סיפר לימים מרדכי אלקיים, ששימש סגן המושל הצבאי ברצועת עזה.

 

40 שנות ישוב יהודי בעזה, באר שבע והקמת חוות רוחמה-מרדכי אלקיים-כסלו תשנ"ה-1994 –

עמוד 127

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
מרץ 2024
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר