דבדו עיר הכהנים-א. מרציאנו


דבדו עיר הכהנים-א. מרציאנו

 

קירבה לשונית בין יהודי דבדו ליהודי מערב אלג׳יריה: אלג׳יר, ווהראן, תלמסאן, מידיאה, תיארת, ועוד, קהילות ידועות לנו מאז גירוש קנ״א בשאלות ותשובות חכמים שבאו אחרי גירוש קנ״א לאלג׳יריה.

            מבטא יהודי דבדו קרוב לזה של יהודי מערב אלג׳יריה. יש מילים וביטויים בשימוש. במיוחד, אצל יהודי קהילות גירוש קנ״א של מרכז אלג׳יריה ומערבה עד דבדו במזרח מרוקו. נראה שתופעה זו היא אחד מהאיפיונים של יהדבדו - מפהודי גירוש קנ״א שיסדו קהילות הנ״ל אשר להם מבטא קרוב ביותר ואוצר מילים בשימוש מיוחד להם

ניגון הקריאה בתורה ובנביא של דבדו ושל הקהילות הנ״ל זהה כמעט ואינו דומה לזו של שאר הקהילות במרכז מרוקו, דרומה או מערבה.

            ביטויים שבעל פה או שבכתב המצויים אצל יהודי מערב אלג׳יריה ויהודי דבדו:

עלא באטר:

עלא כאטר באש יאטילהום שי אדרהם

עלא כאטר קאן צלטאן עדים ווקווי

שאיין:

ומן בעדו יאקל שאיין יחד

שאיין עמלת אהנא, תציבו פלגנא וכו'

עלא סאייד:

עלא מאייר למייתין

 עלא סאייר לייאם

יהודי דבדו בקיאים בפיוטי ר׳ אפרים אנקוואה או ר׳ סעדיה אדאתי או פיוטי יהודי תלמסאן מאשר בפיוטים על ר׳ חיים פינטו, הצדיק ממוגדור הרחוקה אגדות עממיות על הריב״ש והרשב״ש, חכמי יהודי גירוש קנ״א הראשונים שהתיישבו באלג׳יר, מוכרים מאד באוג׳דה הסמוכה לדבדו, לא פחות מאשר בקהילות מערב אלג׳יריה. יש ניב ומנהגים שיביליאנים הקיימים מדבדו ועד קהילת אלג׳יר במרכז אלג׳יריה הנותנים סימן היכר לקהילות גירוש קנ״א. ובפיוט על ר׳ סעדיה אדאתי (לקמן בפרק הפיוטים) מוזכרת דבדו עם תלמסאן בתוך האגדה הנפוצה אצל יהודי גירוש קנ״א, על בריחתם בדרך נס של עשרה צדיקים מספרד לאלג׳יריה.

קוים נוספים בלשונה של קהילת דבדו,

        הגייה

כּ׳ נהפך לפעמים לת':

יום כפור הוא יום תפור

 כּפרה היא תפרהדבדו 100000

קמל (לסיים) הוא תמל

ההבחנה בין ט׳ לת׳ ניכרת היטב במבטא הדבדובי (דבר קיים במיוחד בקהילות מערב אלג׳יריה), וכן בכמה קהילות מרוקו (מליליה, תאזה, פאס ועוד).

        מילים ספרדיות

מכיון שדבדו היא סמוך לאזור מרוקו הספרדית חדרו ללשונם של יהודי דבדו מלים ספרדיות. חלק מן המילים נשתיירו כפי הנראה בלשון יהודי דבדו עוד מתקופת ישיבתם בשיבילה.

 מגינא היא פשטידת תפוחי אדמה וביצים.

 אלמריו הוא ארון (בספרדית ארמריו)

בוניא הוא אגרוף (בספרדית פוניא)

 פישטא היא חגיגה (בספרדית פייסטא)

 טינפו הוא זמן (בספרדית טיינפו)

לקמזא היא חולצה (בספרדית קאמיזא)

 סולדי הוא מטבע אגורה (בספרדית סוולדוס)

 שנוגה היא בית כנסת (בספרדית סינאגוגה)

מטינפוראדא לטינפוראדא — מזמן לזמן — (מספרדית טיינפו)

ביין די מאל עליה — לשון נזיפה

 ביין די ניגרו — לשון נזיפה (מספרדית ניגרו)

 כרינגו — סוג מופליטה (מספרדית טכהרינגו)

לגנדור — בעל יכולת, מלאדינו גאנאדור

 גאנא — תיאבון מלאדינו גאנא

        סוגי ברכות ואיחולים המצויים אצל יהודי דבדו.

 אללאה יתוון מנת (ה׳ יחזקך ויאמצך)

אללאה יעטית דעוות לכיר (ה׳ יתן לך ברכת טוב)

לא יכרז מנת דוו ודלאלא (שיצא ממך אור ותועלת)

 לא יזרע מנת ויתמר מנת (שתפרה ותרבה)

ביטוי שבועה

חק דין שמע ישראל — נשבע בדין שמע ישראל

 ברבי מייר! ברבי משעון — נשבע בשמו של ר׳ מאיר בעל הנס! ר׳ שמעון בר יוחאי!

 עדות ה׳!

אנא בללאה ובשרע!

 קראוו עליה שמע! סימן שאדם נפטר

. יא באנו ישורון! בני ישראל.

 שימשדי! בשם שדי.

            מפתגמים יהודי דברו"

לילת טחאיין (ליל ששי, הכנת תבשילי שבת)

ליל ת טכאיין (ליל שבת, ליל החמין)

לילת לגבאיין (ליל מוצש״ק, ליל האנחה)

 די בן חגארנא עבאוו כבארנא (הנפטרים נזהרים שהחיים לא יאזינו להם).

מא תוולד וויעשלך (על בן חכם, זריז, פקח).

 גוואג׳ לבדא שווארו עאם (יש לפקוח עין היטב עם מי להתחתן).

די מה ענדו בנאת מא ערפולו פיווך מאת (מי שאין לו בנות אין יודעים מתי הלך לעולמו).

מה תעדם ראס מא תעדם שאשייא (אם הראש לא נזוק והאדם נשאר בחיים, אל תדאג לראש).

 די משא בעד ראם, מכלוף (בנ״ל).

מן קלא גחגוח ובאת ינוח, מן קלא הברא ידווי קי לגמרא (אכל דבר קשה יעבור לילה בכאב אכל דבר רק יעבור לילה בשלוה).

צאם עאם וופטר עלא גראדא.

 מא נאדר מא חאדר (לא ראיתי לא נכחתי).

 דאר רג׳אל וולא דאר למאל (בן אדם עדיף על פני ממון).

 דאר למבארכּא, מה יטכולהא לא מבארך ולא מבארכּא(בית של תורה ודרך ארץ לא זקוק לא לעבד ולא לשפחה).

 חרוק בטאנהא וולא כרוג׳ ווטאנהא (עדיף לו לנחש שריפת בטנו מנטישת ביתו).

אללאה כלאף מאשי תלאף (אלקים עוזר).

 די יסקר ימאל (בשבח הסבלנות).

 מללאה סלאמא וולא נדאמא (בשבח השלום).

לכיר מרא וושר מרא (הטוב והרע מהאשה).

 לוואד די עבאק מא יכלילי אוראק.

כתב ידו של אדם חצי פניו(בשבח קבלת מכתב מיקירים)(כ״י סבא).

ועיין באריכות נוסח הערבית יהודית של יהודי דבדו באגדת נמרד ואברהם.

דבדו עיר הכהנים-א. מרציאנו

דבדו – עיר הכהנים

תולדות קהילה במרוקו של חכמים וסופרים ממגורשי סיביליה ומורסיה שבספרד – אליהו מרציאנו

פרק 8: דת חינוך תרבות

1 חינוך עד ראשית המאה העשרים

התלמידים שהו רוב שעות היום אצל מחנכים מסורים בבית הכנסת. בצפון אפריקה שימשו בתי הכנסת מקום תלמוד תורה או ישיבה כי עיקר חינוך הנערים והלימוד נעשו בבית הכנסת.

שלב א׳: הרב לימד קריאת אותיות ותנועות ״לחרוף ונקוט — להיזא״, כן לימד לקרוא את האות עם התנועה. ביום הראשון, לבוא הילד אצל הרב, הוריו הביאו סופגניות בדבש או דברי מתיקה לסימנא סבא.

שלב ב׳: הרב לימד לצרף אותיות ותנועות עד שהתלמיד התרגל בקריאת מלים ופסוקים.

שלב ג׳: קריאה שוטפת במקרא ותרגום פסוקים לשפה הערבית יהודית.

שלב ד׳: הרב לימד ידיעת טעמי המקרא: זרקא מקף שופר הולך סגולתא וכו' לפי נוסח ספרד.

שלב ה׳: יום שהתלמיד החל ללמוד בו גמרא היה חגיגה להוריו ולקרוביו שהביאו דברי מאפה או ממתקים לכיתה. הרב לימד גמרא, רש״י, הלכות.

ידיעה טובה מאוד בתנ״ך ובעיקר בחמשה חומשי תורה ובהפטרות ובמנגינות ההפטרות. תרגום ספרי משלי. איוב. דניאל ותרגום מגילת רות, אזהרות לחג שבועות, מי כמוך לשבת זכור, פרקי אבות לשבתות בין פסח לשבועות, ידיעות יסוד שהורה מכובד דאג להקנות לבנו אצל הרב. התלמידים המוכשרים והזריזים המשיכו ללמוד אצל רבנים ש״ס ופוסקים ויש שנסעו לשם כן לפאס או לתאפילאלית.

מבחנים התקיימו משבת לשבת: רבנים וראשי הקהל ביקרו את התלמידים בבית הכנסת ביום שבת אחה״צ ובחנו אותם בגמרא בתנ״ך ועוד. החזרה ושינון החומר היו בהדרכת הרב יום יום. העונש שהטיל אימה ופחד על התלמידים היה לפאלאקה לעיני התלמידים מצליף הרב על כפות הרגלים ברצועת עור הנקראת לקראבאש.

ב.

בימי שלטון צרפת – סדר היום של התלמיד השתנה לחלוטין בשעה 8 בבוקר הלך התלמיד לבית ספר הצרפתי עד קרוב לחצות היום, חזר הביתה לארוחת צהרים, ומיד הלך לשעה של לימוד תורה אצל הרב בבית הכנסת. בשעה שתים אחרי הצהרים חזר לבית הספר עד לשעה חמש. בשעות הערב הלך שוב ללמוד אצל הרב.

ג. חברת כל ישראל חברים

העוני וההשפלה שהיו מנת חלקם של יהודי מרוקו השפיעו על מצבם הכללי'. חברת כי״ח שמה לה למטרה להילחם במצב משפיל זה והשקיעה מאמצים להרים את יהדות מרוקו משפלותה. כמו כן התערבה למען בטחון בני הקהילה ודרשה מראשי השלטון במרוקו שלווה ובטחון ליהודים. ליהודים היתה דרך של קיום מצוות בלי פשרות, בתמימות ובלב שלם, ודרך זו השפיעה על צורת החינוך וההוראה בחדר המסורתי. מחנכי כי״ח נלחמו בתופעה זו בשדה החינוך וההוראה. שינוי קו זה בבתי הספר של כי״ח נתן אותותיו ביחס לערכי ישראל ומנהגיו. בחגיגות מאה שנה ליסוד חברת כי״ח הצביעו ראשי הקהילה בצפת. על התרחקות ילדי ישראל המתחנכים בבית ספר בי״ח מרוח התורה וקיום המצוות ועל כי״ח המפיצה תרבות צרפתית חילונית. לדוגמה מורי כי״ח הכריחו תלמידים לשבת בגילוי ראש בכיתה, המורים שינו שמות התלמידים משמות עבריים לצרפתיים.

נכון שמורי כי״ח קיבלו הוראות להיות דוגמה לתלמידים ולא להתנער מקיום מצוות, אך למעשה קיום ההוראות היה תלוי ועומד ברצון הטוב של המחנכים עצמם. רוב תלמידי כי״ח חדלו מקיום מנהגים ומצוות ואיבדו את הרגש הדתי.

ד. דברו וחברת כי״ח

כי״ח התעניינה בגורל קהילת דביחס דבדו 15דו משנת 1870. ראשי כי״ח דיוחו על מקרי רצח, שוד או ביזה בקהילה— ראשי החברה בפאריס העבירו את תלונות הקהילה לראשי השלטון במרוקו ותבעו שקט ובטחון. לבני הקהילה. בתקופת מרד בוחמארה מצבם הכלכלי של בני הקהילה הגיע עד חרפת רעב בגלל שיתוק המסחר, הדרכים היו בחזקת סכנה של ממש, הקהילה היתה מנותקת משאר הקהילות אין יוצא ואין בא

אז פנו ראשי הקהילה לחברת כי״ח בבקשה לתמיכה כספית דחופה ואמנם באלול תרס״ג קיבלו תמיכה כספית באמצעות המחנך א. ריבי.

בשנות תש״י הגיע משא ומתן בין נציגי כי״ח לראשי קהילת דבדו כמעט לתוצאות חיוביות לפתיחת בית ספר כי״ח בקהילה אך משום מה תוצאה לא היתה למשא ומתן ובי׳׳ס כי״ח לא נפתח (עיין פרק תעודות, בנספח).

ה.                  אוצר התורה

בתום מלחמת עולם השניה החלו יהודי אמריקה להתעניין בעתיד יהודי מרוקו. ארגונים יהודים אמריקאנים כמו הג׳וינט, רשת חב״ד ואוצר התורה הושיטו תמיכה וסיוע ליהודי מרוקו. דרכה של אוצר התורה היתה תורה עם דרך ארץ ואכן אוצר התורה פעלה במרוקו ללא התנגדות או עיכוב. ב־1949 אוצר התורה מימנה כיתות לימוד בדבדו, וב־1951 היו לאוצר התורה ארבעה מורים בתלמוד תורה וקרוב למאה תלמידים. בתשי״א פנתה קהילת דבדו לקהילת תאורירת לבוא לעזרתה בהוצאות של חינוך ילדי הקהילה.

ו. מורים דגולים

הדאגה לחינוך ידועה מהשתדלות ראשי הקהל לעכב את יציאתם של חכמים ומורים דגולים מדבדו כגון ההפצרות הרבות בפני ר׳ שלמה הכהן ״ארבי לקביר״ שישאר עם צאן מרעיתו ואכן הרב נענה לבקשהבבקשה דומה פנו ראשי הקהל לר׳ אברהם בן שושן וכן לר׳ דוד כהן ראב״ד ווהראן אך במקרים אלה לא עלתה בידם. בתר״ץ— תש״י ביקשו מנהיגי הקהל מסבא ר׳ שמואל מרציאנו בן עקו לא לעזוב את הקהילה, סבא נענה, נשאר בדבדו לימד תורה ועמד בראש ישיבה בדבדו קרוב ליובל שנים.

עבודה נפלאה עשה המורה הדגול מורי ר׳ דוד בן גיגי ז״ל: קרוב ליובל שנים לימד את בני בקהילה תורה, אבות ובנים — ר׳ דוד שימש לפעמים גם סופר בית דין.

הדת והתרבות

א. חיי הדוח והדת בדברו

חיי הרוח התרכזו בתחום הדת כמו טקסים של הכנסת ספר תורה, הילולת רשב״י או הילולת ר׳ מאיר בעל הגס, ברגעים אלו פייטנים מקומיים פייטו ודקלמו שירים למעלת צדיקים וגדולי האומה.

טקס הכנסת ספר תורה נערך כך: כשהסופר סיים כתיבת ספר תורה, באו רבנים ויראי ה׳ אצל הסופר כסו את היריעות בבד שחור והביאו אותו לבית האיש שרכש את הספר. בבית בעל המצוה היו מעיל ספר התורה, הרימונים, האצבע לספר תורה החדש וכן שני ספרי תורה שהביאו בכבוד גדול מבית כנסת והם כשושבינים לספר תורה החדש. את היריעות תפרו בשמחה גדולה, עטפו את ספר תורה החדש, רקדו בו ובספרי תורה האחרים. בעל המצוה ערך באותו ערב סעודת מצוה בה רקדו ונאמרו דברי תורה כמעט עד לעמוד השחר, רק אז יצאו בתהלוכה חגיגית לבית הכנסת ומיד המשיכו בתפילת שחרית שבה קראו בתורה בספר החדש (את הטקס קיימו בליל שני או ליל חמישי). בתום התפילה בירכו את בעל המצוה במזל טוב ובסימן טוב. חיי הדת

תיאור חיי הדת בדבדו כעדות ר׳ שלמה כהן:

 תהילים וחק לישראל היה להם למנה

 ולימוד בספרי מוסר כהנה וכהנה

סעודות מצוה בסיום תלמוד ומשנה

 בימים נוראים מדי שנה בשנה

 נדדה שנתם לעשות תיקון כרת באמונה,

 ללימוד ספר הזוהר כל ימות השנה.

 בחן וזמרה וקריאה נאמנה

וששה סדרי משנה ברינה ורננה.

 ידם רב להם בתורת החן והבינה.

 

דבדו עיר הכהנים-א. מרציאנו

דבדו – עיר הכהנים

תולדות קהילה במרוקו של חכמים וסופרים ממגורשי סיביליה ומורסיה שבספרד – אליהו מרציאנודבדו עיר הכהנים

מורסיה (בספרדית: Murcia, נהגה: murcja, מורת'יה) היא עיר הבירה של הקהילה האוטונומית של אזור מורסיה בספרד. בעיר עצמה, השוכנת לגדות נהר הסגורה, יש כ-409,810 תושבים, לפי הערכות מ-2005, ובאזור המטרופוליני כולו 558,000 תושבים. בשנים האחרונות גדלה מורסיה בקצב מהיר מאוד.

מורסיה הוקמה בידי עבד אל-רחמן השני, אמיר קורדובה, במאה ה-9. השם מורסיה (مرسية) נגזר משורש שמשמעותו "קבוע" או "יציב". הייתה בירת חליפות קורדובה, ומאוחר יותר בירת הטאיפה של מורסיה. מלך אראגון חיימה הראשון כבשה ב-1266 ומסר אותה לידי אלפונסו העשירי מלך קסטיליה. הייתה בירת אזור מורסיה, שכלל בנוסף לפרובינציית מורסיה גם את פרובינציית אלבסטה של היום. ב-1982 נקבעה כבירת הקהילה האוטונומית, שכוללת את פרובינציית מורסיה בלבד. השם היהודי-ספרדי מרציאנו (Murciano) מיוחס לעיר הזו.

העיר משמשת בעיקר כמרכז אדמיניסטרטיבי ומסחרי. השטחים שמסביב לה מושקים במימי הנהר ומנוצלים לחקלאות. כן נמצאים בסביבה מכרות בדיל ומפעלים מסוגים שונים

א.  המקובלים בדבדו

עוד לפני שר׳ מתתיהו אוחיון איש צפרו ייסד חברת הזוהר, היו מקובלים בדבדו כמו ר׳ דוד הלוי מחבר ספר המלכות על הקבלה, הרש׳׳ך ׳׳ארבי לקביר״ בקי בתורת הח"ן. הר׳ דוד כהן עסק בלילות בתורת הנסתר והתפלל תפילות שמונה עשרה לפי כוונות האר״י וסיגף עצמו בצומות ממושכים הנק׳ צום ההפסקה. הוא חיבר את ״ילקוט דוד״ וכן ״באוהל דוד״ על תורת הנסתר — הרש״ך הזכיר בספרו רבנים שהיתה להם יד בתורת הח"ן — סופרי דבדו עסקו בקבלה ובגימטריאות והתכנסו ללימוד הקבלה בעליית הזוהר ״גורפת אזוהר״: לסופרי סת״ם בדבדו היתה השפעה מעין זו של חכמי קהילה ורבניה כפי שרומז הר׳ שמואל מרציאנו לחימר: לספר על ישוב עירנו המהוללה עיר של חכמים וסופרים מליאה כרמון היתה בחכמיה וסופריה. שתי חברות עסקו בצוותא בלימוד זוהר אחת ב״גורפת זוהר״ למשפי מרציאנו והשניה ב״בית זוהר״ למשפחות הכהנים.

שיטת הפסיקה של חכמי דבדו

הרש״ך הרבה לעסוק בשאלות שהזמן גרמן כמו שימוש בחשמל, טלפון, רכב בשבת וביום טוב. נושא אחד היה קרוב מאוד ללב הרש״ך והוא דיני כהונה וכהנים. ביחוד הראה הרב רוחב דעתו ובקיאותו בתשובה שקרא לה ״מרכבותיך ישועה — הילוך הכהנים״. בה התיר לכהנים לרכוב ברכב ובעגלה בדרך החוצה את בית הקברות הישן בפאס שנהפך לצומת דרכים והיתה שם טומאה רצוצה. הרש״ך נתן היתר משום ״צערא דכהני דצריכי נינהו לאקופי בדרכא אחרינא והיא רחוקה מאד ואם יהיו צריכים להקיף אית להו צערא רבא. דרכו בתשובה היתה ארוכה בציטוט מקור תלמודי או ראשונים. ואילו בשאלות אמונה או מנהגים היה מקצר. הוא הזכיר שו"ת חכמי ספרד. ובעיקר חכמי מרוקו, עד לפוסק האחרון. כמה מספרי פוסקי אשכנז לא הגיעו לידי הרב כגון שו״ת רעק״א אינו מצוי בידו וכן ספר הלבוש ידיעות רבות על עיר מולדתו ובנותיה מסר הרב אגב פירוט תשובה. לשונו ציורית תלמודית בהא סלקינן ובהא נחתינן וכן ״ואם סתרתי במקצת את דבריו… לא ירע הדבר בעיניו, ולא אשובה לי, כי כך היא דרכה של תורה זה בונה וזה סותר, זה חולם וזה פותר.

הרש״ך נוטה להקל בהרבה שאלות כפי שהעיד עליו הרד״ך ״…והעלה במצודתו כחא דהיתרא״. תקנות ופסקי דין שחיברו חכמי דבדו היו בידי הרש״ך.

פרק 9: תקנות הקהילה

מעט מאד מתקנות הקהילה הגיעו לידנו. מהרש״ך ״ארבי לקביר״ הניח אחריו תקנות שתקן בעירו, אך כולן עדיין בכ״י. גם הרש״ך מזכיר תקנה קדומה בדבדו וז״ל… עוד מצאתי נוסח תקנה אחת שהתקינו במחז״ק שנת לישראל היא שנת תקע״ח וכתוב בנוסח בזה הלשון, וחתומים… ע״כ. אלא שהרב סתם ולא פירש התקנה מה היא.

נזכיר במה תקנות חשובות

א) תקנה לקבלת שד״רים, למגביות בחג הפסח דוקא, כי בניסן רוב בעלי הבתים נמצאו בדבדו. תקנת הבחירה הידועה ממכנאם היתה נהוגה גם בדבדו: כמו מנהג דבדו… שיש להם תקנת הבחירה, כלומר בחירה בפרעון הכתובה או הבעל ישבע או שיפרע הכתובה במושלם כאשר האשה נפטרה ולא השאירה זרע. וכן יש בדבדו תקנת בחירה בקשר לגירושין. קהל קדוש שיביליאנוס אשר בדבדו עושים כמנהג המגורשים, בענין כתובת האשה.

ב)  תקנה — כל מתנה שתמצא היא בטלה מפני חשש ערמה, וזמנה שנת תקע״ה. בדבדו לא נהגו להפחית שליש מסך הכתובה לגרושה ור׳ יעקב מרציאנו רצה להנהיג מנהג פאם בענין. מנהג משפחות כהנים לכתוב סך אלף אוקיות בכתובה ומשפחות מרציאנו לכתוב סך אלפים אוקיות בכתובה. בדברו נהגו דין גוד או אגוד בבית כנסת: ואירע מעשה בבית כנסת של בני דוד הכהנים שעשו בה גוד או אגוד ובדברו נהגו לדון בבית הכנסת גם ד״ח וכ״ש לדון בה גוד או אגוד כדי להשבית ריב ומדון.

 ישיבות

ישיבות ידועות בדברו היו: ישיבת הרש״ך ״דבדו עיר הכהניםארבי לקביר״, ישיבת ר׳ אברהם כהן, ישיבת ר׳ אברהם בן שושן, ישיבת סבי ר׳ שמואל מרציאנו.

ספריות

הרש״ך ארבי לקביר — בפטירתו הוריש לר׳ אברהם כהן כל נכסיו כולל ספריה גדולה, ספריית הדיין ר׳ אברהם בן שושן וספריית ר׳ אברהם מרציאנו. ספריית סבי ר׳ שמואל מרציאנו. את הספרים קנו בדרך כלל בערים כמו פאס, תלמסאן, ווהרן. יש שקיבלו ספרים מהרבנים השד״רים שביקרו לעתים תכופות בדבדו, וחילקו ספרים מתנות לחכמי הקהילה. במאה העשרים סבי הזמין ספרים מווינה, וורשה, או מארץ ישראל, הוא קיים קשרים בענין זה עם ר׳ יוסף שלוש ור׳ עמרם אבורביע, מראשי עדת המערבים בירושלים.

קהילת דברו, באמצעות הר׳ אברהם מרציאנו, השתתפה בחברת ״דובב שפתי ישנים״ שנוסדה בפאס בראשות ר׳ רפאל בן שמעון, חברה ששמה לה למטרה קדושה להוציא לאור כתבי יד חכמי מרוקו".

ספרי חכמי דבדו

נדפסו:

ר׳ דוד הלוי — ספר המלכות, על הקבלה.

ר׳ דוד הכהן בן אזהור (סקלי) — חיבר: קרית חנה דוד, בשיר דוד, לך דוד, דוד ברוך, קרן דוד, ילקוט דוד, בנפש דוד, משכיל על דבר.

ר׳ אליהו בן גיגי — קול צעקת הרועים, וערך ספר מכשירי מילה.

 ר׳ שלמה כהן צבאן — ויאסוף שלמה, ויחל שלמה, לך שלמה, מעלות לשלמה, להם מצורף קונטרס יחס דבדו.

 ר׳ שלמה כהן זאגורי — ויקץ שלמה.

ר׳ שמואל מרציאנו לחימר — ויען שמואל.

 מורי ורבי אבא מארי ר׳ מאיר מרציאנו הי״ו — בית מאיר, דברי מאיר. ועוד חיבורים כ״י.

ר׳ משה בן חמו — ישמח משה, יסוד הבנין (בדפוס).

 ר׳ יצחק בן שושן — דברי יושר, תולדות יצחק, אור התשובה, ברכת יצחק ועוד.

כתב יד

ר׳ יצחק בן נאים — דרושים על התורה ומאמרי חז״ל.

 ר׳ דניאל בן צולטאן — דברי חכמים.

 ר׳ שלמה כהן ארבי לקביר — חיבור על תקנות דברו ועוד.

 ר׳ אברהם בן שושן — שרית ופסקי דינים, ליקוטי דינים.

 ר׳ אברהם הכהן — ברית כרותה על הלכות מילה, באר מים חיים על הטור, וכן שו״ת.

נושאים שבהם היתה דבדו בשו״ת חכמי מרוקו

חינוך ושררה על משרות הקודש – משפט וצדקה ביעקב סי׳ ע״ב, זכות אבות סי׳ רכ״ז. חינוך הבנים — אשר לשלמה סי־ ס׳׳ג. סכסוכים — מלל לאברהם סי׳ כ״ד, הלכה למשה סי׳ קכ״ז—קכ׳׳ח, מלל לאברהם סי׳ ט״ו.

מסחר — משפט וצדקה ביעקב סי׳ רפ׳׳ט, משפטים ישרים סי׳ קנ״ד, חלק ב׳. מלל לאברהם סי׳ כ״ד.

רכוש ויבום, ממון — אבני שיש, א׳, סי׳ מ״ב, חלק ב׳ סי׳ נ׳׳ו, סי׳ ע״א. נר מערבי סי׳ צ״ב, ליצחק ריח סי׳ ב״א, שופרייה דיעקב אה״ע סי׳ כ״ה, דברי שלום סי׳ כ״ח, מטה אהרון סי׳ ל/ נר מצוה דף ז׳. אבני שיש, א/ סי׳ ל״ג, סי׳ צ״ז, חלק ב׳ סי׳ ל׳. דברי שמואל, פרק נ״ב, צ״ה. בנין בית כנסת: משפט וצדקה ביעקב סי׳ ל״ו.

דבדו עיר הכהנים-א. מרציאנו-מנהגים – למחזור השנה

דבדו – עיר הכהנים

תולדות קהילה במרוקו של חכמים וסופרים ממגורשי סיביליה ומורסיה שבספרד – אליהו מרציאנו

משא ומתן הלכתי בין חכמי דברו לחכמי מרוקו

בין הרד״ך לבין הר׳ אבני שיש.

 בין ר׳ אברהם מרציאנו לבין הר׳ ליצחק ריח.דבדו 100000

בין ר׳ אליהו בן גיגי לבין חכמי דורו

 בין הרש״ך לבין ר׳ יוסף משאש.

בין הרש״ך לבין ר׳ שמואל מרציאנו.

ספרים ששיקפו את מנהגי דבדו הם ספרי קהילות מערב אלג׳יריה ונדפסו בווהראן, ליוורנו או ג׳רבה כמו: רינה וישועה על פסח, רינה וישועה על מתן תורה, רינה וישועה לברית מילה, חסד ואמת על דיני ביקור חולים ופטירה, שבוע טוב. שירים ופזמונים לליל מוצאי שבת קודש. שנדפסו בקהילות הנ׳׳ל.

בית דין דברו

מאז ומתמיד היה בדבדו בית דין של שלושה כפי שהזכיר הרש״ך ״ובאנו על החתום תרי מגו תל״ת וכוי. ר׳ שלמה כהן זאגורי כתב: חברי בית דין דבדו ״לא באו בשכר כלל רק חנם אין כסף היו יושבים בבית דין לדון ולהורות. עבודה זו לשם שמים היתה קיימת בתחומים כגון בהוראה בתלמודת תורה: הרבנים לא תבעו תשלום שהוא עבור עבודתם שהיתה על בסיס מה שאמרו חז״ל מה אני בחנם אף אתם בחנם, מלאכת קודש זו היתה לשם מצוה. אך היו הורים ששלחו לרב מידי פעם תשלום מה. סופרי סת״ם הקדמונים אשר כתבו לרוב על עורות אלים דוקא, כתבו את הספר התורה, בלי הזמנה מראש או באמצע הכתיבה. בסיום כתיבת ספר תורה הלכו לערים אחרות למצוא קונה לס״ת (ויקץ שלמה, עמי ר״ג). אנשי חברה קדישא עבודתם המסורה היתה חינם אין כסף. וכן המוהלים ועוד.

פרק 10: מנהגים

1 למחזור השנה

חודש אלול! יום יום בשיעור אחרי הצהרים למדו בחבורה בספר הזוהר, בתיקוני הזוהר, במקום הנקרא עליית הזוהר ובבית הזוהר. יש שקראו תהילים בבתי כנסת. בלילי שני וחמישי נשארו ערים כל הלילה לעשות תיקון כרת ולאמירת סליחות. בראש השנה וביום כפור אמרו אזכרה מיוחדת לנפטרים.

ו נדפסה בסוף ספר ויקץ שלמה. וזה לשונה מתוך כ״י יהודי דבדו — אוטאט הנמצא תחת ידי.

נחות נפשן ורחמי נפשן, ורחמנותא מעלייתא, בחסדא וטיבותא וחולקא טבא לצדיקייא בגן עדן, תהי נשמתהון גניזא, שם תהא מנת ומחיצת וישיבת נפש רבותינו אצילנו כתרי ראשונו ומחמדי עינינו, החכמים הרבנים הדרשנים החזנים מלמדי תינוקות ראשי קהילות וגבאי צדקות וכל מתי ישראל אנשים ונשים גדולים וקטנים ומי שעזבו נפשם והפקירו רוחם ביראת הי, והנהרגים והנשרפים והנחנקים והנסקלים על קרוש הי, ומתי מדברות, אכולי חיות, וטבועי ימים ונהרות, ומי שמתו ברעב ובצמא, המלך ברחמיו יחוס עליהם, ויסתרם האל בסתר כנפיו לחזות בנועם ה׳ ולבקר בהיכלו, ולקץ הימין יעמידם ומנחל עדניו ישם ויצרור בצרור החיים נשמתם, וישים כבוד מנוחתם, ובגן עדן תהיה מעדנם, ובמחיצת מלאכי השרת תהיה מנתם ה׳ הוא נחלתם, ילווה אליהם השלום ועל משכבם יבוא שלום ותהא עמדתם בתחיית המתים קרובה עם צדיקים וחסידים ובעלי תשובה, ובעת יתקע בשופר יקיצו יחיו מתיך נבלתי יקומון הקיצו ורננו שוכני עפר כי טל אורות טליך וארץ רפאים תפיל ומיתי עמך ישראל בכלל הרחמים והסליחות וכן יהי רצון אמן.

יום כפור: אור לתשעה בתשרי היה זמן לשחיטת התרנגולים, המולה רבה בשכונה סביב השוחט, בקושי הוא חילץ עצמו מן הקהל. ערב יום כפור נקרא ״סבע אפטור״ (שבע הארוחות). יש מיקירי הקהל שלא ישבו משך ליל כפור ויום כפור כולו על סמך הפסוק כי למשפטיך עמדו היום, יש אשר לא דיברו כלל לבד מאמירת התפילות. הקטנים באו לבית הכנסת ופרי החבוש בידם מקושט ונעוץ בעצי ציפורן, כל אחד קישט קישוט אחר על הפרי. במוצאי יום כפור לא נהגו לברך בורא מאורי האש על אור הנר ששבת ביום כפור. למחרת יום כיפור הכהנים ערכו סעודות חג ממש ונקרא ״יום לגופראן והוא יום שמחת כהן לזכר הסעודה הגדולה שערך הכהן הגדול במוצאי יום כפור. נהגו לעלות, למחרת יום כפור, לבית העלמין להתפלל על קברי צדיקים וקרובים.

חג הסוכות: עיטרו הלולב בחוטים צבעוניים, ובראש הלולב ארגו עטרה מחוטים צבעוניים שונים.

אנשי חברה קדישא נהגו בחול המועד סוכות כל שנה ללכת הרחק מהישוב, למקום מחצבות, חצבו בסלע אבנים גדולות שתהיינה מצבות לקברים.

הושענא רבה: אוירת הושענא רבה היתה קרובה מאד לזו של יום כפור — שחטו תרנגול זכר לכפרה להדגיש גמר החתימה. כן נהגו לטבול ערב הושענא רבה, ולא בבוקר היום. לפני תפילת שחרית, אנשים וטף כמו בערב כפור. נהגו להביא להקפות במיוחד את הבן הרך שנולד בשנה החולפת. ילדים גדולים החזיקו בידיהם פמוט עם נר דלוק או מקלות מקושטים בתפוח ובתוכם נר דלוק. הנשים עמדו בפתח בתי הכנסת כי ברוב בתי כנסת לא היתה עזרת נשים. הנשים ליוו את ההקפות בקריאות שמחה ״זגארית״. מנגינת הסליחות של הושענא רבה מיוחדת ולא דמתה לאלה של סליחות הימים הנוראים בכלל. אחרי חיבוט הערבה איחלו אחד לאחר שנה טובה ומבורכת כמו בליל ראש השנה ממש. לאחר גמר ההושענות השירו את העלים מן הלולבים ונתנו אותם לבניהם לשחק בהם. בחג הסוכות הילדים עסקו בתחביב: בניית סוכות לנוער.

בשלוש רגלים תרגמו את ההפטרות כל פסוק עם תרגום יונתן בן עוזיאל וכן עם תרגום לערבית יהודית. וכן תרגמו את התפילה ״אין כאלקינו״ לערבית יהודית. מפי זקן אחד שמעתי שהוא זוכר מימי בחרותו תרגמו בבית כנסת בדבדו תפילה זו לספרדית.

תנוכה: נהגו להרבות בשמחה ובמאכלים ביום א׳ וביום ח׳ של חנוכה. בליל א׳ של חנוכה קראו ממגילת אנטיובוס, מעשה יהודית ועוד. (מוזכרים בסידור בית עובד ליוורנו תרכ״ב ״עושה פלא״, ליוורנו ועוד).

פורים: דמי פורים חילקו לכל המושיט ידו ואפילו גויים קיבלו צדקה בחג פורים. בדורות קודמים נהגו מלמדי תשב״ר לאסוף ביצים מהורי התלמידים ובערב פורים חילקו אותם לתלמידים נזקקים. בחג הפורים נהגו לאפות בלחמניה שתים או שלוש ביצים בקליפתם. הביצה סימלה את עין הרע של המן וכאכילתה כוונו לפצח עין הרע.

ראש חודש: בליל ראש חודש הדליקו נר של ראש חודש לכבוד קדושת היום וכן הכינו לליל ראש חודש תבשיל מיוחד. תבשיל זה מיוחד רק לראשי חודשים כמו כן הדליקו נרות ואלה הישרו אווירה חגיגית. יש נהגו לשחוט תרנגול לכבוד ראש חודש ועשו ״זריית דם״ הזאת דם על סף הבית.

בליל ראש חודש ניסן הניחו טבעת או עגיל של זהב בתוך כוס שמן שהדליקו לכבוד ראש חודש.

פסח: הכנת החג החלה מט״ו בשבט, הנשים הוציאו החיטים מהכרים לניפוי ולבדיקה. החטים למצה שמורה נשמרו בכדים בצריף בשדה הקציר. מיד אחרי פורים טחנו את החיטים, ניפו את הקמח מהסולת ושימרוהו שמירה גדולה. כל משפחה קבעה תור לאפיית המצות בתנור של הקהילה. כל עקרת בית הזמינה שכנות או קרובות משפחה לסייע לה באפייה. הזריזה בלישה סייעה בלישה, הזריזה בעיבוד בצק סייעה בעיבוד בצק וכו'. צורת המצות היתה עגולה, כמו בשאר קהילות צפון אפריקה לפי הכתוב: ״עגות מצות כי לא חמץ״ מלשון עג עוגה. המשפחה האופה מצות הכינה ארוחות ליום אפיית המצות בדרך כלל הכינה חמין מיוחד.

יום אפיית המצות היה יום שבו היו שיתוף ועזרה הדדית בין בני הקהילה לזכר הכנות חג הפסח בזמן הבית. שררה אווירת אחוה ושמחה בין המשפחות עוד לפני התקדש החג. ויחסים מתוחים שהתקיימו נעלמו כלא היו. לעומת המחלוקות החריפות הקיימות בקהל מה נהדר ויפה היה שיתוף הפעולה הלבבי להכנת חג המצות כאשר משפחות רבות מכינות בצוותא צרכי החג.

הכינו שני סוגי המצות מצה דקה ומצה עבה: הדקה נקראת בושייאר, ויש אשר הכינו בושייאר בימי החג גופא, המצה העבה נקראת רגאייף ואותה הכינו בכמויות, לפני החג.

ערב פסח נהגו לא לעשות מלאכה כל היום על ידי ישראל.

 ליל החג: לפני אמירת ההגדה אמרו הקדמה בלשון ערבית יהודית, מעין פתיחה כדי לחבב מצוות סיפור יציאת מצרים. רבים נהגו שלא להיעדר מן הבית בליל הסדר וכן הקפידו שהפתח לא יהיה נעול, ״לסימנא טבא״. בליל הראשון לספירת העומר כל אחד החזיק מעט מלח ביד כסגולה ובשמירה.

          ה״ל: האקדא קצם אלאה לבחר, עלא תנאש טריק, עלא יד סידנא ונבינא, ושריפנא מוסא בן עמרם, עליה סלאם ורדא, חין פתהום וגאתהום, מן אלבדמא אצעיבא לראחא, ומן תנכאד אלפרחא, ומן לחזן לנהר מליח, מן דלמא לדוו קביר, האקדאק יפקנא ויגיתנא, למען שמו הגדול והנורא אמן בבהילו יצאנו ממצרים… הא לחמא עניא…

חול המועד: בחול המועד פסח הדביקו על מזוזת פתח הבית חמישה כדורים קטנים מחרוסת כסגולה. בחול המועד פסח התאספו ילדים, חבורות חבורות לבשל ארוחות ״כאלוטא״, את הארוחות בישלו בכלים קטנים חדשים שקנו במיוחד לצורך זה לפני החג, כל ילד הביא ירקות, או ביצים, או בשר, ובשותפות ביחד בישלו, מכאן השם ״כאלוטא״ או תערובת. טעם למנהג זה: לתת לילדים אווירת החג, חבורות חבורות, כפי שהתורה ציוותה.

דבדו עיר הכהנים-א. מרציאנו

דבדו – עיר הכהנים

תולדות קהילה במרוקו של חכמים וסופרים ממגורשי סיביליה ומורסיה שבספרד – אליהו מרציאנו

ליל המימונה: השולחן קדבדו עיר הכהניםושט בשבלי חיטה ושעורה וכפולים ירוקים, על השלחן הוגשו פירות יבשים, דבש חמאה וחלב. נהגו להתחיל סדר הלילה בלימוד בספר משלי ״לדעת חכמה ומוסר להבין אמרי בינה״. ראש המשפחה טבל תמר ממולא אגוז או שקד בתוך חמאה ודבש, חילק למסובין תמר ממולא כזה בברכת ״תרבח תסעד תפרח״ היינו תצליח יתמזל מזלך תשמח. נערכו ביקורים הדדיים בין משפחות לאיחולים טובים, יש שבאו אצל הרבנים לקבל את ברכתם, ויש שנהגו לאכול חמץ בצאת החג.

ל״ג בעומר: חברת הזוהר ואנשי חברה קדישא אירגנו חגיגות יום זה. הם הכינו סעודה גדולה שבה נשפכו יין ושרף ״מחיא״ כמים. אנשי החברה קדישא ארגנו טקס הדלקת נרות הצדיקים והנפטרים. טקס זה התקיים בחדר צדדי בכניסה לבית העלמין הישן. בהדלקת הנר ביטא היהודי את אמונתו בכח הצדיק לבטל גזירות קשות. בני הקהילה פקדו את קברות הנפטרים והדליקו נרות רבים עד שבית העלמין נראה בשעת הדלקת הנרות, וברדת חשיבה, כזהר הכוכבים. בין פסח לשבועות קראו בשבת אחרי תפילת מוסף, פרק ממסכת אבות, את המשניות תרגמו לערבית יהודית, ובמנחה של שבת קראו פרקים מספר משלי שלמה בן דוד. את הספר סיימו בשבת שלפני חג שבועות.

לפני חג השבועות הכינו אטריות בית לסעודת החג. חג השבועות: ביום החג, לפני הסעודה הבשרית, אכלו ארוחה קלה חלבית: מצה, שהותירו מחג הפסח, וחלב ולבן. אמרו שאכילת מצה בחלב ביום חג מתן תורה היתה סגולה נגד עקיצת עקרבים. קראו בחן מיוחד את האזהרות, זה שנפל בחלקו קטע ״בסימנא טבא״ או קטע ״תערב רינתי״ ערך סעודה לקרובים וידידים. מי שטעה בקטע מאזהרות, כל הקהל בבת אחת הפסיקו בלשון ״עווד, עווד, עווד מה ערפתשי״. זה שנפל בגורלו קטע כמו ״בסימנא טבא״ או ״תערב״ שפך עליו מישהו ספל חלב או לבן! הילדים השתתפו במנהג התזת מים ברחובות.

אסרו חג שבועות: נגנזו ספרים בלויים או קרועים וכן אזכרות. כל בית כנסת הכין את הגניזה בשקים קטנים, ריכזו את השקים והקהל ליווה אותם בשירה ובפרט בפיוטי אדון עולם, יגדל אלקים חי ועוד, עד לרחבת בית העלמין. את השקים העמידו ״למכירה״ והכל לחבב את המצוה. אחרי הטמנת השקים ערכו מסיבת מצוה.

בין חג השבועות לבין תשעה באב, במנחה של שבת קראו בספר איוב לחן מיוחד וכן תרגמו פסוק פסוק לערבית יהודית. כן בין תשעה באב לבין ראש השנה, במנחה של שבת קודש, קראו פרקים מספר דניאל, לחן מיוחד לספר דניאל, ותירגמו פסוק פסוק.

מנחם אב: נהגו שביום ראש חדש אב בשעות אחרי הצהרים בשעה ארבע או חמש ישבו לסעודה בשרית הנקראת ״קטוע לחם " – הפסקת הבשר –   וכן ביום שבת חזון דקדקו לאכול בסעודה שלישית בשר וגם לזו קראו ״קטוע לחם״.         הם דקדקו בארוחות אלה.

מנהג הכהנים שלא לאכול בשר גם בשבת שחל בין ראש חדש לתשעה באב. אם התקיים ברית מילה בתשעת הימים הכינו סעודה קלה ולא הגישו בשר. שבת זו נקראת בפי הכהנים בדבדו ״שבת לעג׳מא״.

שבת קודש: אחרי תפילת ערבית של שבת, הילדים והצעירים נישקו את ידי המבוגרים ובפרט את ידי הרבנים והזקנים, באמרם שבת שלום. בין המבוגרים אמירת שבת שלום איש לרעהו נקראת ״נתינת שבת שלום״. אי נתינת שבת שלום היתה סימן בולט של מתיחות. ההורים חינכו בניהם לנשק ידי המבוגרים והחכמים על סמן דעת חז״ל שהזהירו: ״כמה טפשאי בני בבל שמנשקים ספר תורה ואינם מנשקים ידי תלמיד חכם. אם היה בקהילה חולה רציני, ביקרוהו בצוותא, בצאתם מבית הכנסת בליל שבת, עוד לפני שחזרו לביתם.

בקשות שחרית: יחידים קמו לאמירת הבקשות לפני שחרית של שבת. בתפילה, לפני אמירת המזמור הודו לה׳ קראו בשמו הודיעו בעמים עלילותיו, אמרו את הפסוקים האלה: בשובי את שבותיכם לעיניכם אמר הי, ברכו ה׳ מלאכיו גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו, ברכו ה׳ כל מעשיו בכל מקומת ממשלתו ברכי נפשי את ה׳, הודו לה׳ קראו בשמו וכוי. פתיחה זו עניינה לרומם ולעודד הנפש היהודית בשמירת שבת כהלכתה! בשבת שירה לא אמרו את הפזמון אשירה כשירת וכר כמנהג הרבה קהילות במרוקו. בהחזרת ספר תורה להיכל במועדים או בשבת שבו עלה לתורה חתן או בהכנסת ספר תורה לבית כנסת אמרו הפזמון: ״שמו לעד נרומם בכל מושב ומהלך, אל שדי במרומים, והמלוכה תאות לך, ונודה בהיכלך, הגיון מהללך, ימלוך ה׳ לעולם אלקיך ציון וכו' בנגינה ולחן לא פחות מרגישים מאשר תוכן הפזמון!

בחגים אמרו בניגון בהלל ״מן המיצר קראתי י־ה ענני במרחב ולא את שאר המזמורים. וכן ברוך שאמר, ואין כאלקינו.

מנחה של שבת: במקום הפרק מתהילים ״הללוי־ה אודה ה׳ בכל לבב וכו״ הקבוע לכל שבת, אמרו מזמור מיוחד לכל שבת ושבת כמובא באיזה סידורי תפילה לשבת דפוס ליוורנו. לדוגמה: לשבת בראשית אמרו מזמור קל״ט, לשבת נח מזמור כ״ט, לשבת לך לך מזמור ק״י וכו'.

מנגינת טעמי ההפטרה מיוחדת לשבת ויש מיוחדת לחג וכן הוא בברכות ההפטרה וכן מנגינת קידוש של שבת קודש אינה דומה לזו של קידוש יום טוב לקיים מה שנאמר כבד את ה׳ מהונך אל תקרי מהונך אלא מגרונך.

סדר ההבדלה: וידבר ה־ אל משה לאמר, דבר אל בנ״י ואמרת להם כה תברכו את בנ״י אמר להם יברכך ה׳ וישמרך וכו', וידבר ה׳ אל משה לאמר, פנחס(אליהו) בן אלעזר בן אהרן הכהן וכו' עד לכן הנני נותן לו את בריתי שלום, ראשון לציון וכו', לפני ברכת היין, המברך אומר ״יתברך שמו של מלך מלכי המלכים הקב״ה, מי שבירך אבותינו הקדושים והטהורים אברהם יצחק ויעקב… הוא יברך וכן', ברכות לבני המשפחה, ובתום הברכות, ממשיך את ההבדלה.

 זה סדר הבדלה במוצאי שבת רגיל. אם יש אירוע חגיגי במוצאי שבת כגון מוצאי שבת שלפני ברית מילה או מוצאי שבת של שבעת ימי המשתה של חתן וכלה, סדר ההבדלה הוא כך: לפני ההבדלה אומרים פזמונים כמו חי העולמים הדרך צלח רכב, ותרגומו לערבית, וכן פזמון איש אשר קנא לשם הא־ל, וכן הפסוקים: ואברם כבר מאד במקנה בכסף ובזהב, ויזרע יצחק בארץ ההיא וכן' ויגדל האיש וילך הלוך וגדול מאד וכו', ויעקב איש תם יושב אוהלים, ושם בת אשר שרח. ובני דן חושים, ובני פלא אליאב, ובני אליאב… ובני עזריה, ובני עזריה רחביה ובני רחביה רבו למעלה מששים רבוא וכולם מזרעו של משה רבנו ע״ה. וידבר הי… וידבר ה׳… פזמון אברך את שם הא־ל הגדול והנורא וכו', וברשות הא־ל נברך בורא פרי הגפן… וברשות הא־ל… וברשות הא­ל נברך… בום ישועות אשא… ולפני בורא פרי הגפן… מברך את המסובין כ״א בשמו הטוב. אחרי ההבדלה פזמון המבדיל בין קודש לחול ותרגומו לערבית ועוד פזמונים ומדרשי חז״ל על אליהו הנביא. עיין ספר שבוע טוב, ווהראן תרמ״ד — כיבוד למוזמנים. בדברו לא הקפידו על חזרת הש״ץ בשחרית וגם לא במנחה. לא נהגו לשאת נשיאת כפים בתעניות.

דבדו עיר הכהנים-א. מרציאנו- מחזור החיים

דבדו – עיר הכהנים

תולדות קהילה במרוקו של חכמים וסופרים ממגורשי סיביליה ומורסיה שבספרד – אליהו מרציאנו

11 מחזור החייםדבדו - מפה

לידה — אם היולדת התקשתה בלדתה קראו לתינוקות של בית רבן, הם עמדו במרחק מחוץ לחדר היולדת ואמרו פרקי תהילים, אחרי כן אמרו את הפיוט עת שערי רצון להיפתח וכוי. כשנולד בן הכריזה המיילדת: ״יא אללאה, יא אללאה, למחנא מן ענד אללאה, ברוך הבא בסידי אליהו הנביא. ואם בת היא לא הכריזה המיילדת הכרזה כל שהיא אלא רק ביקשה להכין מושב מתאים ליולדת. מנהג של משפחות שונות בדבדו, כמו משפחת מרציאנו, בלדת זכר ניקבו נקב באזנו הימנית ותלו בו עגיל זהב

ברית מילה — בימים שלפני המילה באו התשב״ר לאמירת פרקי תהילים או אלפא ביתא בבית התינוק הנולד, ובסיום הגישו ארוחת ערב לילדים, כן הניחו מסביב למושב התינוק. לוראק״ דפים לשמירה מעין הרע קמיעים, סגולה ושמירה לתינוק וליולדת. יש שהביאו מטפחת ספר תורה מבית כנסת לשמירה ולגירוש רוחות רעות. בליל השמיני, לפני הברית, היתה סעודת מצוה, ובה השתתפו בני המשפחה, שרו פיוטים לכבוד מעוות המילה ולכבוד אליהו מלאן הברית, בערב זה הביאו את ״כסא אליהו״ מבית הכנסת לבית התינוק הרך. במוצאי שבת שלפני המילה ערכה המשפחה בבית התינוק מסיבת הבדלה חגיגית ושרו פזמונים לכבוד המלאך אליהו, תרגמו כל קטע לערבית יהודית ועוד פזמונים רבים בשמחה ובהתלהבות. בליל השמיני הסנדק שלח מתנות כמו יין, נרות בשמים ובדים לבנים לתינוק. יש ששלחו (הסנדק) תכשיט זהב, לרך הנולד.

בר מצוה — לחגיגה זו קראו ״תפילין״. השמחה התקיימה או בליל שני וביומו או בליל חמישי וביומו. ערב יום הנחת תפילין חתן הבר מצוה גלח את ראשו. הספר והמוזמנים וחברי חתן הבר מצוה, באו מבית הכנסת אחרי תפילת ערבית לבית החתן. הוא דרש בפני המוזמנים דרוש בשפה יהודית ערבית מתובל פסוקים ומאמרי חז״ל על מעלת מצוות ציצית ותפילין. בסיום הדרשה ניגש החתן לנשק את ידי אביו ואת ידי המבוגרים הנשים קראו קריאות שמחה. הספר גילח את ראש החתן והותיר את פאותיו ולמוזמנים הוגש כיבוד קל. ביום הנחת תפילין, זמן מה לפני שהחתן הניחם, באו קרובים וחברים של החתן ללוותו למעין שיביליה לרחיצת ידים ורגלים במעין. בינתיים הגיע הרב לבית החתן. בנוכחות הרב והמוזמנים התעטף הנער בציצית. החתן הניח את התפילין, והאב, הזמין אנשים לקשור את הרצועות. בין הנחת תפילין של יד לשל ראש, שאל הרב את החתן: מי קנה לו את התפילין? או היכן קנו אותם? כדי שתהיה הפסקה בין תפילין של יד לשל ראש, ואז התחייב החתן לברך על מצוות תפילין. האב בירך ברוך שפיטרני מעונשו של זה. הקרואים לוו את החתן לבית הכנסת בפיוט ״אדון עולם״. הוא התכבד בבית הכנסת בפתיחת ארון הקודש, עלה לתורה שלישי. אחרי החזרת ספר תורה אמר דרשה בעל פה. בסיום התפילה הקהל ליווה בשירה את החתן עד לבית הוריו, ובדרך הרימו את החתן על כסא.

חתונה — רבים נרתעו מלשאת אשה מבנות הכהנים, שמא יפגע בה או בכבודה, דבר שנחשב סכנה לבעל. יהודי דבדו נטו לחתן את ילדיהם בתוך המשפחה משלוש סיבות (1) שמירה על יחוס המשפחה, בחינת ״למשפחותם לבית אבותם״-,(2) שמירה על רכוש המשפחה בתוך המשפחה; (3) רתיעה מפגי נישואין עם ״זרים״!

האירוסין — התנאים, הורי החתן הלכו לבקש את ידי הכלה. הורי הכלה העמידו תנאים כגון שהבת לא תעבוד קשה, שלא יעתיק את מגוריה מן המקום. כאשר הגיעו להסכם הכריזו מיד ״מבארק מסעוד״ היינו בברכה ובמזל. הורי הכלה שחטו כבש וערכו ארוחה חגיגית החליפו טבעת בברכה כדת וכדין והכריזו הרי את מקודשת וכו', ובאותו מעמד קבעו זמן לחופה. לא היתה הזמנה בכתב, אך שליח מטעם המשפחות עבר מבית לבית או מחנות לחנות להזמין את הקהל.

שבת שלפני החתונה: הורי הכלה התפללו בבית כנסת של הורי החתן. אחרי תפילת שחרית סעדו סעודת שמחה אצל הורי הכלה. במוצש״ק שמחו בבית הכלה ואמרו את פזמוני ההבדלה בחגיגיות. ביום ראשון הכינו את תנאי הכתובה. הכתובה הנהוגה בדבדו היא כמנהג קשטיליה . יום רביעי היה יום החופה הנהוג בקהילה. שבע ברכות התקיימו בשעות הבוקר בין תשע לעשר ובבית הכלה. החתן הגיע מבית הכנסת לחופה עטוף טלית ותפילין מלווה שושבינין. אם בשעת החופה נשפך יין מכוס הברכה, ראו בזה סימן ברכה לחתן ולכלה. אחרי שבע ברכות הוגש כיבוד אצל הורי הכלה. בשעות הצהרים לוו בשירה את החתן והכלה לבית הורי החתן – אם החתן חיכתה בפתח הבית, ומגש בידה, במגש ספל חלב, בצים ודבש. אם החתן משליכה ביצה או שתיים על משקוף הבית לפני כניסת הזוג החדש, כן נתנה דבש לכלה ולחתן לסימן טוב תוך קריאצ שמחה.

. ארוחה גדולה התקיימה שם. לפנות ערב הוזמן הקהל לתפילת ערבית אם היה החתן תלמיד חכם הוא דרש, ואת הדרשה עשה מהעליה סריר לפני קהל המוזמנים. החתן לא יצא מביתו עד שבת, לקיים ״ושמח את אשתו אשר לקח״. בליל רביעי שאחרי שבת החתן, הזמין החתן חברים וקרובים לסעודת שמחה, השיא של סיום החגיגות. לילה זה נקרא ליל טוואזן — ליל הסירים על שום ריבוי התבשילים והמאכלים, רק הקרובים הביאו מתנות. בברית, בר מצוה או חתונה לא נתנו מתנות רק מספר קטן מבין המוזמנים הביאו מתנות, נפוץ היה הפתגם שונא מתנות יחיה.

גמילות חסד של אמת — תפקיד יקר של אנשי חברה קדישא היה להישאר שעות ארוכות ביום ובלילה עם חולה מסוכן, ואם מצבו אנוש סייעו בידו לאמר וידוי מלא, אמרו לפניו דבר מוסר ותשובה, ובשעת יציאת נשמה אמרו קריאת שמע ופרקי שיר השירים. מעטים מאד היו יהודים שלא זכו שיאמרו בפניהם קריאת שמע בשעת פטירה ומי שלא זכה לזה, היה נראה כנענש מן השמים.

הלוויה —רוב החנויות נסגרו בשעת לוויה. ומה מרגש היה לראות קהל רב, מלווה הנפטר בדרכו האחרונה בפה אחד אומר את המזמור מ״ט: שמעו זאת כל העמים האזינו כל יושבי חלד וכן יושב בסתר עליון. לאשה אמרו אשת חיל מי ימצא. אם הנפטר חסיד וקדוש תקעו בשופרות בשעת הלוויה. מי שלא ראה לוויה בדבדו לא ראה לוויה יהודית מקורית ומיוחדת מימיו.

לפני הלוויה בזמן הרחיצה התגודדו הנשים, יללו ובכו בקצב, היו נשים ששרטו פניהן עד שגערו בהן ראשי הקהל. נשים צדקניות שידעו לעורר בכי בהזכירן את מעשיו הטובים של הנפטר.

חברות גמילות חסד של אמת — היו בקהילה שתי חברות גמילות חסד של אמת: משפחות הכהנים בן נאים, בן חמו: בשנים תר״ס — תר״ע נגיד החברה היה ר׳ יעקב בן נאים. משפחת מרציאנו בן שושן ובן גיגי נגיד החברה היה ר׳ שמעון מרציאנו בן אברהם. בשעת יציאת נשמה שפכו אנשי הבית מי דליים גם מבית הנפטר וגם מבתים הסמוכים. אנשי החברה קברנים בחרו בזריזות מקום קבורה וחפרו קבר. ברחבת בית החיים הספידו בדרך קינה. רסקו מטבע זהב (לוויז) לארבעה חלקים וכאשר הורידו את הנפטר למקום מנוחתו האחרון חלק אחד הניחו לצד ראשו, חלק לצד רגליו, הנוסף לימינו והאחרון לשמאלו. בידו של צדיק היו מניחים פתק שבו כתוב: ר׳ פלוני… יתפלל לפני רבון העולמים על עם ישראל, וקהלת ישראל דבדו בפרט. וסגולה היא לביטול גזרות רעות.

בסעודת הבראה הניחו בצים קלופות לפני האבלים ונאכלו בלי מלח. בחזרה מהלוויה ישבו קמעה בבית הכנסת. יש שנהגו ללכת כל בוקר אל קבר הנפטר בימי השבעה לאמירת תהילים והשכבה, ויש שנהגו לעלות רק בתום השבעה.

המנחמים ובעיקר קרובים ישבו על הארץ עם האבלים ככתוב בחברי איוב: וישבו אתו לארץ. בשבת השבעה רבים לא אכלו בשר. בתום השבעה נשארו בבית הנפטר רק בני הבית הקבועים, כגון ילדים הסמוכים על שלחן אביהם.אך קרובי משפחה או בנים ובנות נשואים לא ישנו בבית הנפטר בליל הראשון — בתום ימי השבעה — ואמרו כי העובר על כך חייב לישון כל החודש באותו בית. בצאתם משבעת ימי האבל נטלו ידים ורגלים בצורה משוכלת: תחילה שפכו.מים על יד ימין ורגל שמאל, אחר כך שפכו על יד שמאל ורגל ימין. הם לקחו כלי חרם או זכוכית ובתום הרחיצה שברו את הכלי. ונהגו לשבור גם את הכלי שלתוכו שפכו מי נטילת ידים בתום השבעה.

היו משפחות שנהגו שאין לטעום מאומה בבית האבל. ויש שהקפידו לא לטעום עד תום השלושים. היו משפחות שלא דקדקו במנהג זה. טעם לדבר כתב הר׳ דוד עובדיה: …ושמעתי שמשפחות אלה היה להם במשפחה מאורע של תכיפות אבילות ואחרי המאורע גדרו עצמם וגדרו הרחקה מהאבלים. מטעם הנ״ל גם המבקרים והמנחמים לא נהגו להביא דברי מזון כלל וכלל לבית הנפטר.

משך החודש הראשון התפללו תפילת ליל שבת ומוצאי שבת קודש בבית הנפטר ואם הנפטר היה חכם או חסיד מפורסם התפללו מנחה וערבית בביתו כל השנה הראשונה. כשנפטר אדם שאשתו מעוברת, ונולד בן, היה מנהג לקרוא לבן כליפא או מכלוף, לשון חליפין ותמורה.

אנשי חברה קדישא היו יראי ה׳ ידועים, ראשונים לדבר מצוה, זריזים למעשים טובים בעיני ה׳ ואדם הם גם השכינו שלום בין אדם להבירו ובין איש לאשתו. לחברה היה מעמד מכובד ביותר בקהילה. את ההילולות של ר׳ מאייר בעל הנם ושל רשב״י ארגנה חברת הגמ״ח. אחד מאנשי החברה היה מקפיד לאסוף לחם ביום ששי ולחלק לעניי הקהילה.

ממונה אחר היה מזכיר את כניסת שבת ובכלל הם היו הראשונים בלימוד זוהר או באזכרות לרבני הקהילה.

דבדו עיר הכהנים-א. מרציאנו

 דבדו עיר הכהנים-א. מרציאנו

מנהגים שונים

סיד יוסף

סיד יוסף

8            שפיכת מים: הגישו מים לאדם לשתות, הוא שפך מעט מים מהכוס לפני ששתה. אדם שטעה בקטע האזהרות בחג מתן תורה או זה שנפל בחלקו קטע ״בסימנא טבא״ שפכו עליו מים או חלב. שפכו מי הדליים במעבר ארבע התקופות. שפכו מים מבתים סמוכים לבית הנפטר. שפכו מים בליל הסדר בשעת קריאת עשר המכות. הנשים שפכו מים על התשב״ר כשעברו ברחובות השכונה ותפילת הגשם בפיהם וז"ל (תרגום מילולי לעברית):

אבינו אדוננו, תן לנו גשם, תירטב השיבולת ויתמלאו הנהרות,

השיבולת הצמאה, תיוושע מאלקים, תירטב השיבולת וכר סל השזיפים, תיוושע מאלקים למעלה, תירטב השיבולת וכו׳ הגשם החזק, לפרנסת האלמנה, תירטב השיבולת וכו' יבשו עלי התבואה, יושיעם מי שגידל אותם, תירטב השיבולת וכו׳

הקפידו שלא לשתות מים במעבר ארבע התקופות, ובפרט במעבר תקופת תמוז.

9             נהגו ליתן שעורים (או אפר) במים שבהם בישלו ביצים.

10          נהגו שלא לתפור ושלא לתקן דבר מה בבגד כשהוא על הגוף.

11          נהגו לכסות לחם בזמן אמירת ברכת המזון כמו בשעת הקידוש.

12          לא ישנו כשהראש לכיוון הדלת הראשית, וראו בזה ח״ו אות מבשר רעות שהאדם מועד לילך לבית העלמין.

כשהותירו תינוק יחידי בבית לא עזבוהו עד שהניחו סכין תחת הכרית, כשמירה.

12          כאשר שן חלב נשרה לילד, היו אומרים לו להשליכה לעומת השמש ולומר תפילה בלשון יהודית ערבית: ״הנה שן חמור, תן לי שן אייל״. " האת סנת לחמאר, וועטיני סנת לגזאל

12          תגלחת הראש לבנים: התגלחת הראשונה נעשתה בגיל תשעה או עשרה חדשים, בשירה ובזמרה, ובעריכת סעודה. כן יש מי שתרם כסף לבית כנסת יחסית לשערות התינוק.

12          מנהג קדמון בדבדו היה מי שסיפר את שער ראשו נזהר ללקטו ולגונזו. הר׳ דוד הכהןמצא מקור למנהג קדמון זה ביחזקאל פרק ב׳ פסוק גי: וצרת אותם בכנפיך ופירש רש״י מכאן רמז שכל המספר שערותיו לא יזרוק אותם אלא יגנזם. ושמעתי רמז לדבר ״לא יפול משערותיו ארצה״. גם את שערות הזקן שנשרו נהגו המדקדקים להניחן בין דפי ספרים.

סרוק שער נשים היה בצנעה גדולה: ייחדו פינה לתסרוקת בחדר שבו אשה הסתרקה ונעלו דלתות החדר. מתחו סדין בפינה לתסרוקת ומאחורי הסדין הסתרקה האשה. את השערות שסרקו ושנשרו אספו ויש שנהגו לשרפן, אך לא להשליכן.

כידוע נשים לא טעמו יין מכוס הבדלה בשום אופן. הטעם משום חשש גירושין ח״ו, והחשש היה מבוסס על כך שההבדלה היא סימן להפרדה בין שבת קודש לימי החול ומכאן למחלוקת.

אשה שקיבלה גט הלכה לבית העלמין לתחנונים ולבכי בקברות הצדיקים. את הלילה הראשון היתה ישנה בעזרת נשים בבית כנסת. משך הלילה קיבלה את ביקורי עדוד מבני המשפחה ולמחרת טבלה.

קרובי משפחה השתדלו לא להיות נוכחים בעת מסירת גט, אמרו מי שנכח בעת נתינת גט יש חשש שהוא עצמו יגרש אשתו!

מי שהדיינים הטילו עליו חרם הלך לבית הקברות שם קיבל עליו לפני שני עדים את החרם. שליח בית דין פירסם שפלוני הוא בחרם. המוטל בחרם לא נעל נעלי עור, וישב במקום מבודד בבית כנסת עד שביקשו מהדיינים לעשות לו התרה.

מנהג היה לייבם.

מנהגם לשאת קטנה בת תשע שנים ״לאנסובי קטנות דלא אולידו״.

מנהגם היה לכבד בעלייה ראשונה לתורה, וכאשר אין כהן בבית כנסת, את מי שכיבדו בהגבהת ספר תורה, ואמרו בזיון למגביה שעלה להגבהה שירד מהתיבה מבלי לברך על ספר תורה.

כאשר התארח אצלם תלמיד חכם שמחו מאד והאמינו שתלמיד חכם הוא בעל לב טוב ועין טובה. ״טוב עין הוא יבורך״ הוא יברך והוא יביא להם ברבה טובה לבית.

תלמיד שהוסמך לרבנות, או להיות שוחט או מוהל, ערכו לכבודו סעודת מצוה. כן ערכו סעודה כאשר

קנו ספרי ש"ס או ספרי זוהר.

כאשר שחטו יונים היו שוחטים אותן במספר זוגי שנים או ארבעה או ששה.

נזהרו מאד במצות ״צידה לדרך״ כמוזכר במסבה סוטה לה׳: שלא פטרנוהו בלא מזונות לדרך״.

שחיטת עופות: יש שנהגו לשחוט מיושב ולאו דוקא בעמידה.

נהגו לברך ברכת האילנות אחרי שקטפו פרח מהעץ (סבא

דבדו עיר הכהנים-א. מרציאנו

MELLAH DE DEBDOU D'AUTREFOIS.

Source

Publié le 03/04/2014 à 09:54 par rol-benzaken
http://rol-benzaken.centerblog.net/1652-mellah-de-debdou-autrefois
MELLAH DEBDOU 2
 
 
 
Mellah DEBDOU 5
 
 
 
Mellah DEBDOU

Le Mellah, vous vous imaginez la honte de les ramener à ce temps-là.

Oui les Juifs marocains ont eu un moment de honte de leur passé que représentait le Mellah, devenu dans le langage synonyme de misère, de saleté et d'arrièration.

Maintenant que toute la population juive l'a quitté définitivement dans les années 60, il se pare de couleurs de nostalgie et d'affection.

Le temps du Mellah ne sonne plus comme une insulte, mais au contraire comme une invitation à un monde disparu et déja regretté.

Le Mellah est toujours habité par les populations locales malgré l'état délabré de certaines batisses. Ainsi tout comme la kasbah de Debdou, le mellah n'a pas d'intéret architectural particulier. “elle raconte l'histoire d'un mode de construit rural, en matériaux locaux avec une mise en oeuvre axée sur la structure de la construction, ne prêtant place à aucune recherche ornementale”

“les portes extérieures des habitations sont de types rural à l'image des constructions. Elles sont à un ouvrant à la française en bois , rectangulaires, sobres dénuées de toute sorte d'ornement Elles sont construites en planches jointives verticales, reliées grace à des traverses hoizontales sur leur face intérieure. Les linteaux apparents sur les façades sont en madriers de bois grossièrement taillés. […] Leur confection était assurée éssentiellement par les artisants juifs auxquels on reconnaissait le savoir fair en menuiserie”. 

Source:Mamoun Naciri Architecte D.P.L.G. « Étude architecturale et plan de sauvegarde de la kasbah de Debdou rapport et diagnostique. » Decembre 2005 

 

דבדו עיר הכהנים-א. מרציאנו

 

הבדלי מנהגים בתוך הקהילה

בין הכהנים ושאר המשפחות היו הבדלי מנהגים (עיין לעיל פרק התקנות):

בשבת חזון הכהנים החמירו על עצמם כאמור, שלא לאכול בשר אך שאר בני הקהילה אכלו בשר.

בפסח יש מבני הכהנים שלא החמירו באכילת קטניות, ויש מהעם שלא אכלו קטניות.

יש שנהגו לשים לתינוק עגיל הזהב באוזן לשמירה כסגולה, והכהנים לא נהגו כך.

הר׳ שמואל מרציאנו בספרו ויען שמואל עמי ר׳׳ד כתב טעם נכון למנהג שהיה נפוץ אצל בני המשפחה להתקשט בנזם זהב באוזן ימין.

הר׳ שמואל כתב עוד:

אנחנו נוהגים לאכול בשר בשבת איכה, ומשפחות שאינם נוהגים לאכול בשר בשבת איכה קורין לנו עאג׳מאיין ור״ל שעשינו העגל ולכן קורין שבת לעג׳אמא והשבתי לו דהטעם שקוראים לגו עג׳מאיין אין הכוונה שעשינו העגל אלא ר״ל שאנחנו באנו מן

עג׳מאיין המדברים בלשון לעז ומקרא מלא כתיב בית יעקב מעם לועז — מעם עג׳מאיין — ובמס׳ מגילה תבן הקורא את המגילה ללועזים בלעז הרי שם שקורין לנו עג׳מאיין שבאנו מעם לועז המדברים בלעז.

הערת המחבר : זבח תודה, עמי וי ע״ב לר׳ יוסף משאש: ועיני ראו בכל ערי המערב שדרכה בהם כף רגלי, כל השוחטים יושבים בחנויות ושוחטין תמיד מיושב ואין פוצה פה. גם בכל ספרי מערב ומזרח לא נמצאת אזהרה זו כלל.

פרק 11: החברה היהודית, אוכלוסיה ופרנסות בני הקהילה א. בשכונה היהודית

השכונה היהודית היתה מוקפת שכונות מוסלמיות. מקומה היה במרכז העיירה ושימשה ציר עיקרי של חיי הציבור והכלכלה. הרש״ך: נודע לי בהשערת שכלי קטן שדבדו היא שיביליה התחיל יישובה ובנינה מלמעלה למטה כאשר ראיתי כתוב בשטרות. השכונה נמצאת בין הקסבה והנהר. אין בה רחובות צרים או חשוכים, ובטבורה יש כיכר רחבה. הבתים מוארים ורבים היו בעלי שתי קומות, צורת המגורים: חצר וסביבה שאר החדרים לרוב בלי חלונות, חדר גדול או שנים לכל המשפחה. החדר שמש חדר אוכל וחדר שינה. בלילה ישנו על מחצלות שקפלו ביום. בכל חצר היו שתים עד שש משפחות.

אין חומה מסביב לשכונת יהודים בדבדו בניגוד להרבה קהילות במרוקו אשר הן היו מרוכזות תוך חומה דלתיים ובריח.

התוצאה מכך היתה ש״ההשפלה התחילה מאותו רגע שבו נסגרו היהודים מאחורי חומה כפי שנהוג בערי המכזן הן ערי המלוכה.״

אכן סימני הדיכוי וההשפלה לא התקיימו בדבדו. צדק נחום סלושץ כתב:

״יהודי דבדו עשויים ללא חת. והם אנשי מעשה וזרוע ובזמן פרעות היותר מסוכנים במדינה הם נוסעים ועוברים עד לאטלאס ובכל מקום יש להם אנשי מודיעין ומגינים… הם מקיימים עד היום קשרים אמיצים עם השבטים ברחבי המערב הפנימי. במאה השש עשרה יהודי דברו היו שליטים יחידים בעיר כמעט ומצבם טוב. בטוף המאה השמונה עשרה יהודי דבדו חיו בשלוה. קהילת דבדו רגילה לאוטונומיה בבל התקופות גם המורד בוחמארה הקנה להם עצמאות בשחיזק את הנגיד דוד בן חידא הכהן והקנה לו מעמד של מושל דבדו. וועד הקהילה התנגד בשנת תר״ע למינוי הקאיד המוסלמי גומריש למושל דבדו מפני שלא היה מקובל על בני הקהילה. יהודי דבדו נבדלו, משאר יהודי מרוקו, בזה שבני הקהילה השכילו לעמוד על נפשם מול מוסלמים, ובדברו לא היה מצב, כמו בצפרו, אשר ״כמעט אין בכל שנה ושנה שאין חוסמין והורגין שנים שלושה נפשות מישראל״.

דבדו עיר הכהנים-א. מרציאנו

 

דבדו עיר הכהניםב. דמוגרפיה

תנודות בני הקהילה: סיבה בטחונית.

מצב בטחוני רעוע וחיים תלויים מנגד, בעיקר אחרי שצרפת כבשה את אלג׳יריה וטבעי שאיזור הגבול, שדבדו חלק ממנו, היה במצב מעורער. צרפת לטשה עין על מזרח מרוקו ולא הסתירה רצונה לספח איזור זה לאיזור השפעתה. קרבות רבים היו כאן בין חיילי צרפת לבין חיילים מרוקנים, בקרבת אוג׳דה ניצחו הצפרתים את צבא מרוקו בקרב המפורסם ״איזלי״. אנשי המורד האלג׳ירי בועמאמא פעלו רבות בקרב השבטים במזרח מרוקו, התסיסה היתה רצינית.

סיבה כלכלית: בתקל״ט ובתקס״ז שרר רעב כבד בדבדו. מצבם הכללי והכלכלי של יהודי אלג׳יריה הסמוכה השתפר והלך. תהליך דומה עבר על יהודי מליליה מה שהביא את יהודי דבדו לעזוב את הקהילה ולמצוא פרנסה במקומות הללו, זאת ועוד בדבדו לא כולם מצאו מחייתם בקלות מצד אחר משפחות מאיזור הרי״ף ומהעיר תאזה התיישבו בדבדו בסוף המאה התשע עשרה.

קהילת דבדו

נפשות משפחות שנח
  700 1780
״1500   1860
  280 1878
  300 1883
  300 1910
1018   1931
1525   1936
1093   1947
612   1951
382   1960

בדבדו היו כמה יהודים בעלי נתינות צרפתית או ספרדית. יהודים בקרו באלג׳יריה ואם רצו בנתינות צרפתית קיבלוה בקלות. בעיר ווהראן המעונין בקש משני עדים משתפי פעולה להעיד שנולד באלג׳יריה, ובו במקום קבל תעודה צרפתית.

קהילות מזרח מרוקו

ברוב קהילות מזרח מרוקו היתה עליה מתמדת במספר היהודים משנות 1880 עד לשנות 1948, להוציא את דבדו. משנת 1948 ועד ל־ 1970 ירידה במספר היהודים עד להתחסלות הקהילות. מ־1948 עד 1954 היתה עלייה סדירה של יהודי מרוקו לישראל. ב־1954 —1956 העליה לישראל התחזקה בגלל גל הטרור נגד צרפתים במרוקו. יהודים רבים נהרגו בקהילות שונות במזרח מרוקו ביניהם ר׳ יצחק מרציאנו ואשתו הי״ד ב־1956 באוטאט. מאז נפסקה עליה סדירה לישראל עד ל־1963 ומאז ועד לשנות השבעים שבה העליה והתחזקה.

מזרח מרוקו דליל היה ביהודים יחסית לשאר האיזורים במרוקו. איזור זה שימש תמיד בתחנת מעבר ליהודים בדרכם לארץ ישראל. תפקיד זה מילאה בהצלחה קהילת אוג׳דה עיר המחוז של צפון מרוקו בעיקר בין השנים תש״ה— תשי״ד,

    עיירות שנה    
I960 1951 1936 1931  
16 279 382 330 אל עיון
82 240 314 273 ברגנט
182 280 300 250 ברקן
235 350 גרסיץ
403 252 מיסור
1369 1747 מידלת
5 204 286 250 מרטנפריי
81 פיגיג
129 403 194 147 תאזה
73 

 

420 550 507 תאורירת

דבדו עיר הכהנים-א. מרציאנו

דבדו עיר הכהנים-החורם

ג. עיסוק ופרנסה

יהודי דבדו היו בין מגורשי ספרד שבחכמתם בממונם ובמסחרם חיזקו את כלכלת מרוקו לתועלת תושביה בכלל. קהילת דבדו תרמה לסחר באיזור. יהודי המקום ייבאו סחורה מערי פאס, מליליה, תלמסאן ווהראן ועוד. קשרי מסחר קבועים קיימים בין דבדו לערים הללו, הסוחרים קנו סחורה, שווקו ואחסנו אותה בשוק של דברו או בשווקים קטנים באיזור כ
מו כפרי דהרא ועוד. יהודי דברו מכרו בערים הגדולות צמר, עורות, שטיחים, שמיכות צמר, זיתים, שמן זית, ובימים עברו מכרו גם שעוה. כאשר חתמו צרפת ומרוקו על הסכם מסחרי ביניהם, היה סעיף בתוך ההסכם שהותיר את שוק דבדו פתוח וחפשי לסוחרים מאלג׳יריה הצרפתית. היהודים הם בעלי צאן ובקר, בעלי מטעים ופרדסים, שדות כרמים ואדמות קנויים מקנת כספם.

הם עסקו במלאכת יד כגון נפחות בין כה ובין כה, בשעת מלאכה הנפח היה קורא בתהילים היו חייטים ואורגים. ר׳ יהודה כהן סקלי עבד בריקועי זהב.

ארמונד די מדיציס בספרו המלאח היהודי ציין שליהודי מרוקו היה אסור לרכוש או להחזיק בתים וקרקעות מחוץ לשכונת היהודים. איסור זה לא היה לו תוקף בדבדו, שם יהודים היו בעלי אדמות ופרדסים מדורי דורות. הנשים ייצרו שטיחי ״טליס״ — מעשה ידי אומן ואריגת שמיכות צמר עבות הנקראות ״להדון שנמכרו גם באלג׳יריה וגם באירופה.

החורם: שני סוגים

א. יהודי דברו, סוחרים ממולחים, שילמו את ה״זטאטא״, מם דרכים לזקוקים להגנה בעברם באיזורים מסוכנים. דה פוקו ספר על תקנת ה״חורם״ שהיקנתה ליהודי הגנה תמידית של הסייד.

הגנה זו עוגנה בתקנת ה״חורם״ שהעתק אחד נמצא בידי יהודי. ההעתק נמסר אחר שהצהיר בהרמת יד על ספר התנ״ך שהוא ״רכושו״ של הסייד. נערך טקס שחיטת הפר לכבוד ראש השבט והיהודי מתחייב לשלם מם ״שנתי״ לסייד. יהודי דבדו נזקקו לנסיעות רבות למסחר באיזורים מרוחקים והתעודה שימשה אישור מעבר בין השבטים. במזרח מרוקו שבט בני זייאן, ובני סנאסן היו מהתקיפים באיזור והם שנתנו את החורם ליהודים. בסוף המאה ה־19 ניתנה תעודת חורם משבט בני זייאן מכפר לקנאדסא ליהודי מדבדו — לחזן בראהים — החכם אברהם. וז״ל התעודה:

התהילה לא־לקים,

אל קהילת אנשי דבדו, לדעת שאנו ערבים לבטחונו של החזן בראהים בן אל־הרפא. הוא תחת רשותינו והוא נכנס תחת הגנתנו ותחת הגנת (חורם) השייך סידי מחמד בן אבו זייאן. קיבלנו הנ״ל והוא יהודי שלנו. א־לקים ינטוש מי שיגרום נזק להנ״ל וכר.

יהודים ניצלו החורם בפרט באיזורים מיועדים לפורענות.

החורם: שני סוגים

א. יהודי דברו, סוחרים ממולחים, שילמו את ה״זטאטא״, מם דרכים לזקוקים להגנה בעברם באיזורים מסוכנים. דה פוקו ספר על תקנת ה״חורם״ שהיקנתה ליהודי הגנה תמידית של הסייד.

הגנה זו עוגנה בתקנת ה״חורם״ שהעתק אחד נמצא בידי יהודי. ההעתק נמסר אחר שהצהיר בהרמת יד על ספר התנ״ך שהוא ״רכושו״ של הסייד. נערך טקס שחיטת הפר לכבוד ראש השבט והיהודי מתחייב לשלם מם ״שנתי״ לסייד. יהודי דבדו נזקקו לנסיעות רבות למסחר באיזורים מרוחקים והתעודה שימשה אישור מעבר בין השבטים. במזרח מרוקו שבט בני זייאן, ובני סנאסן היו מהתקיפים באיזור והם שנתנו את החורם ליהודים. בסוף המאה ה־19 ניתנה תעודת חורם משבט בני זייאן מכפר לקנאדסא ליהודי מדבדו — לחזן בראהים — החכם אברהם. וז״ל התעודה:

התהילה לא־לקים,

אל קהילת אנשי דבדו, לדעת שאנו ערבים לבטחונו של החזן בראהים בן אל־הרפא. הוא תחת רשותינו והוא נכנס תחת הגנתנו ותחת הגנת (חורם) השייך סידי מחמד בן אבו זייאן. קיבלנו הנ״ל והוא יהודי שלנו. א־לקים ינטוש מי שיגרום נזק להנ״ל וכר.

יהודים ניצלו החורם בפרט באיזורים מיועדים לפורענות.

ב. החורם היה בעל משמעות ומשקל רחבים יותר. אצל המוסלמים שטח קבר סייד או צדיק היה שטח מקודש. קברי הסיידים הם שטח מקלט הנקרא חורם, שם העניים והדלים, ובעיקר פושעים וכל נרדף מצאו מקלט לנפשם. שטח זה לא היה יותר מחמישים ממ״ר, גם חיילי הפאשא לא העיזו לפגוע בשטח נוטרלי זה. כשרוצח מצא מקלט בשטח החורם לאנשי החוק לא היתה דרך אחרת אלא להקיף את השטח עד שהרעב והצמא יאלצו את הרוצח לעזוב את המקום.

דבדו היתה עיר של סופרי סת״ם שכתבו על קלף אילים וצבאים, בכתיבה יפה והדורה מעשה ידי אומן מסופרי דווקני. ביקוש רב היה לספרי תורה מדבדו באלג׳יריה ומרוקו ומחיר ס״ת בתר״ס היה עד חמש מאות פרנקים. הסופרים כתבו בקדושה, טבלו לכתיבת שמות ה' ויש שצמו ביום כתיבתן! א היו שייחדו קולמוס לכתיבת האזכרות. קולמוס שסיימו לכתוב בו גנזוהו. את הספר תורה כתבו בלי הזמנה מראש ובסיום כתיבת הספר תורה לקחו את הספר והציעו אותו למכירה בקהילות רחוקות.

היחסים בתוך הקהילה

סכסוכים ומחלוקות בתוף הקהילה הובאו לידיעת חכמי פאס, מכנאס, צפרו.

הסכסוכים פרצו בתוך הקהילה בשנים ת״ן — ת״ף עקב מחלוקת בין ראשי משפחות הכהנים וראשי משפחות מרציאנו על שררה בבית כנסת. בשנת תר״ל היה סכסוך על מגבית שד׳׳רים. בשנת תרץ היתה מחלוקת בין הכהנים והעם בענין הצבת חיילי המלך לשמור על שכונת היהודים מפני תוקפים ומפני מתנפלים מוסלמים: כת אחת בעד הצבת השמירה וכת אחרת נגד הצבתה. בין השנים תרמ״ד—תר״ס בעקבות ביקור דה פוקו ובין השנים תרס״ב— תרס״ז גבר הסכסוך בין הכהנים והעם. המורד בוחמארה חזק את ידי הנגיד דוד בן חידא כהן, שאר ראשי הקהל שם במעצר רחוק מדבדו בכפר זא. החשדנות והמרירות בין הכתות גברו. בשנים אלה של מתח גדול, כשמחוץ תשכל חרב ומחדרים אימה, ימי שוד וביזה ברכוש היהודים, ימי הפסקת המסחר כשהדרכים בסכנה ומשפחות רבות הגיעו לחרפת רעב, הגיע הסכסוך לשיא.

פריסת חסות צרפת על מרוקו בשנת תרע״א שמה קץ לסכסוכים ולליבוי היצרים בין הכיתות, התעוררות המסחר והבטחון בדרכים נתנה תעסוקה מלאה לאנשים והגירת רבים מבני הקהילה לנקודות יישוב חדשות במזרח מרוקו תרמה לסיום הסכסוך והמאבק החריף בין הכיתות. בשנים תר״ץ — תר״ף התלכדו נציגי הכהנים והעם ברשימה אחת לוועד הקהילה. סיבת הסכסוכים היתה קשורה באהבת המחלוקת ובכיתתיות שאיפיינה את קהילת דבדו, והם הסיבה העיקרית למתח חוזר וניעור בקהילה. כבר גילו לנו חז״ל במסכת שבת דף קמ״ט: הכהנים הם רברבנים ורגזנים כדברי הושע הנביא ״ועמך כמריבי עם״. וכן במסכת קידושין דף עי: יש לכהנים עזות מצח, ומהרש״א מסביר: הכהן מתוך יחוסו וחשיבותו הוא עומד במריבה. שאפתנות בני מרציאנו לאמר אני אמלוך היתה גם להתגרות בכהנים. הסתגרות כל מחנה בתוך עצמו גרמה לכתתיות שאיפיינה את קהילת דבדו.

Mellahs de Debdou d'autrefois

MELLAH DE DEBDOU D'AUTREFOIS.

http://rol-benzaken.centerblog.net/1654-mellah-de-debdou-autrefois

Publié le 03/04/2014 à 09:57 par rol-benzaken
Debdou, groupe d\'habitants.jpg
 
VUE DE LA RUE PRINCIPALE – DEBUT DU XX° SIECLE 
 
 
 

 

Certainement que des juifs marocains originaires de Goulmima, de Rich, de Gourama, de Tinghir, de Debdou, d’Azilal, de Demnate et d’autres localités amazighophones et qui vivent au Canada, aux USA, en Europe ou en Israël se souviennent encore des poèmes qu’ils chantaient ou que chantaient leurs parents et leurs aïeuls.

Il faut sauvegarder et pérenniser ses chants et ses poèmes, car ils font partie de cette mémoire commune et constituent un patrimoine dont il faut qu’être fier. alors sauvegardons ce patrimoine.

 
 
Aujourd'hui le mellah, l’ancien quartier juif, déserté par ses premiers habitants et fondateurs, abrite tout un monde agité.
Les enfants s’amusent dans les ruelles étroites et les adultes regardent passer les rares touristes.
Les portes sont ouvertes, on entend les voix des dames derrière les rideaux qui protègent l’intimité des foyers. 
  
Voici le cimetère Juif de Debdou au pied de la Casbah.
 
DEBDOU.jpg Voici la synagogue de Debdou en ruine.
 

Voici la porte de l'entrée de la synagogue de Debdou en ruine.

 
Les saints vénérés de Debdou:
Ribbi Chélomo Cohen Gadol -Ribbi Daoud Cohen -Ribbi Moché Ben Sultan 
Ribbi Moché Mimoune -Ribbi Mordékhaï Ben Moche Cohen -Ribbi Yits'haq El Qanesi -Ribbi Yaâqov Cohen -Ribbi Yitshak Ben Moché Cohen -Ribbi Yossef Ben Bibi -Ribbi Yossef Bensimon -Ribbi Yossef Tourdjmane 

Une ligne droite, interminable, déroule ses kilomètres depuis Taourirt. Elle coupe la terre ocre, rouge parfois où s’amoncelle la caillasse.

C’est un pays mordu par un implacable soleil. Peu à peu, des bouquets de lauriers s’invitent et parsèment de rose l’étendue désertique. Peu à peu, des bâtisses, comme poussées du sol, se donnent des airs de legos oubliés par un enfant désordonné. Une montagne comme une arène grandit et les arbres gagnent.

Tout au bout, là-bas, c’est Debdou, enclavée, qui laisse l’impression d’achever le monde, blottie qu’elle est au pied du plateau du Rekkam, en bordure du Moyen-Atlas.

Entrer dans Debdou c’est, soudain, remonter le temps, pénétrer une civilisation ancienne, rurale et pauvre, même si l’internet et de belles autos s’affichent. De part et d’autre de la chaussée, cabossée, des échoppes édentent les murs.

 L’une propose des cigarettes, une autre de l’épicerie.

Ici, un cabri écorché, déjà débité, entamé, achève son périple pendu à une esse.

Il tournoie doucement en attendant le chaland. Le boucher chasse les mouches qui tentent de voler leur pitance.

Un vieux tisserand, courbé sur son métier, travaille la laine pour en faire des tapis et autres couvre-lits.

Il est sans âge, le tisserand. Au seuil de son atelier, des écheveaux dodelinent et éclaboussent de couleurs la façade lépreuse.

(Une nouvelle Séville en Afrique du Nord : Juifs de Debdou (Maroc

Une nouvelle Séville en Afrique du Nord : Histoire et généalogie des Juifs de Debdou (Maroc)

Les Éditions Élysée, du Québec, sont fort attentives à notre passé sépharade – n’oublions pas qu’il y a plus de vingt mille Juifs orientaux, principalement marocains, installés autour de Montréal, et francophones, cohabitant harmonieusement avec les quelque 150000 Ashkénazes canadiens, et anglophones -, comme on a pu le voir à travers l’article dans le numéro précédent (décembre 2001 de La Lettre Sépharade) consacré au “Diction-naire biographique du monde juif sépharade et méditerranéen”. Travail qui relevait du bilan de nos richesses culturelles.

Ces éditions avaient publié en 2000 (mais l’ouvrage vient seulement de nous parvenir), avec déjà ce même souci d’inventaire du passé glorieux du monde sépharade, ce beau livre richement illustré sur “Une nouvelle Séville en Afrique du Nord”, sur cette communauté de Debdou, si méconnue désormais, et qui fut naguère si glorieuse. Joseph Cohen Sabban, éditeur et maître d’œuvre de cet ouvrage, rassemble au milieu d’une riche iconographie divers textes d’auteurs aussi différents que le rabbin israélien Eliyahou Marciano, natif de Debdou, et le pied-noir Maurice Laquière (fidèle à une vocation antisémite connue), le romancier marocain Moulay Abdelhamid Smaili, dont la sympathie pour le monde juif de son pays nous va droit au cœur, et le signataire de ces lignes dont les grands-parents paternels s’étaient enracinés des siècles durant dans la “Séville marocaine”, enfin et surtout le pionnier des études debdoubies Nahoum Slouschz, auteur d’une “Étude sur l’histoire des Juifs et du Judaïsme du Maroc” publiée en 1906 et actualisée pour l’occasion. Signalons aussi la plume du préfacier David Bensoussan, de Montréal (et antérieurement de Mogador), lui-même écrivain qui s’est illustré, naguère, par trois volumes de réflexions sur le parcours historique des Hébreux.

On a toujours su que Debdou, petite bourgade marocaine au pied de l’Atlas, avait été peuplée par des Juifs espagnols, mais ce que ce livre nous apprend, c’est que leur exil ne fut pas consécutif à l’édit d’expulsion de 1492, mais la conséquence des massacres espagnols de 1391, si meurtriers en particulier à Séville (ailleurs aussi, certes, et rappelons qu’à Majorque les Juifs, cette année-là, optèrent collectivement pour le baptême et changèrent de nom en même temps que de religion : on trouve un Ben Xuxen qui deviendra Flor, puisque ce patronyme dit la fleur de lis, en espagnol azucena). Qu’ont-ils de particulier, ces Juifs de Debdou ? D’abord, le fait qu’ils furent longtemps majoritaires dans ce bourg, composant en fait les trois quarts de la population. Le père Charles de Foucauld y séjourna en 1883-1884, et y apprit même, dit-on, l’arabe et l’hébreu, ce qui lui permit de traverser le Maroc et de pénétrer les milieux arabes déguisé en rabbin !

Ces gens de Debdou gardèrent farouchement la mémoire de leur ville d’origine, je le sais d’expérience : mon père dont le père était natif de ce bourg m’avait affranchi une fois pour toutes dans mon jeune temps : à Debdou, disait-il, il y a un oued qu’on appelle “Isbilliya”, qui est le nom arabe de Séville (et j’ai moi-même publié un petit livre en 1970 intitulé Isbilia, si fort était cet attachement). La légende veut que le rabbin qui mena ces exilés de Sépharad – des megorachim, qu’on oppose aux juifs autochtones appelés tochavim – aux contreforts de l’Atlas, voyant que ce bourg connaissait une grave pénurie d’eau qui allait handicaper la future installation de la tribu, aurait frappé de son bâton un rocher d’où jaillit une source, andalouse, certes, puisque joyeuse et babillarde, et c’est pourquoi encore aujourd’hui, lieu de pèlerinage et d’adoration, Debdou vénère toujours la “source de Séville”.

Commerçants et agriculteurs ou éleveurs, les Debdoubis se caractérisaient surtout par leur application à l’étude et à l’écriture de la Torah : beaucoup d’entre eux furent des Sofer, des scribes et des rabbins, et ce livre reproduit un de ces fameux Sefer Torah, pour certains recueillis et conservés en Israël. L’usage de l’hébreu était courant parmi cette communauté, comme l’attestent, dans l’iconographie, nombre de pièces juridiques et de kétouboth de mariage (nous avons, dans ma famille, conservé un acte de vente de mon grand-père, entièrement rédigé et signé en hébreu). D’ailleurs, à Alger dans les années quarante, comme plus tard à Paris dans les années soixante, il y avait une tradition de rabbins marocains et de savants talmudistes. La science de l’écriture, ce livre entend le montrer, ne fut donc pas l’apanage des seules communautés d’Europe centrale ou de Lituanie. Il y a eu, jusqu’à nos jours, d’appréciables hébraïsants, et même des rabbins miraculeux issus des mellahs marocains.

La généalogie proposée dans ce livre, et établie par Rabbi Eliyahou Marciano, est la plus complète à ce jour, car elle regroupe bon nombre de patronymes autour de quatre grandes familles, de structure pyramidale : les Cohen Scali, les Bensoussan, les Marciano et les Benhamou. Mais on trouve aussi des patronymes affiliés : Anconina, Benaïm, Benguigui, Bensadoun, Bensultan, Marelli et Tordjman. Et bien d’autres branches collatérales. Une petite note biographique complète les tableaux généalogiques que chacun pourra lire avec intérêt, voire avec passion s’il reconnaît, ici ou là, quelque ancêtre en son incertaine pérégrination. Car en définitive, que faisons-nous en nous tournant vers ce passé, sinon suivre à la trace, une fois de plus, les descendants de ces Hébreux qui se définissaient déjà comme le peuple du Passage ?

Albert Bensoussan

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
מרץ 2024
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר