מורשת יהדות מרוקו

 

פורים

א.   בשבת זכור אומרים מי כמוך (שירו הנפלא של רבי יהודה הלוי ז״ל הנדפס בסדורים, וקודם שאומרים אותו היה המנהג להתחיל בשיר: שחות ברכי לארץ — שחבר הרב שמואל אלבאז ז״ל מעיר פאס (תנ״ח—תק״ט, נר המערב צד 143—241) והכל אחרי החזרה של תפילת שחרית וקדיש תתקבל, וכמו שכתב הרב בית מנוחה ׳׳. .. וכן עיקר ודלא כהנוהגין לומר מי כמוך בתוך פסוקי דזמרה דשבת בתוך נשמת קודם ׳מציל עני מחזק ממנו/ דאין מנהג זה נכון כי אין להפסיק בשום פיוט באמצע פסוקי חמרה״ עכ״ל.

ב.   פיוט לשבת זכור לחרב הגדול מעוז ומגדול כמוהר״ר שמואל אלבאז זצוקי׳ל אומרים אותו קודם מי כמוך סימן שמואל:

שחות ברכי לארץ, אקדימה נגדיך

צור שוכן שמי ערץ, בקהל עם אהודיך

 כי מיד רשע עריץ, פדית ידידך

 בעת בקש להשמיד עם מי מנה, לא עלתה לו ארוכה

 כל עצמותי תאמרנה ה׳ מי כמוך:

מי רוש להשקות דימה, לנו צורר אגגי

 ועמד ביד רמה, ובעוז פתי ושוגה

לפגי מלך במרמה, ומפיו הוציא הגה

לקנות אומה מכל טוב מבונה, מכל עמים ברוכה ^:

כל עצמותי וכו'

 

ויפל פור גורלות, לחדש אשר יכשר

 להשמיד גם לכלות, בו עם תמים וישר

 וירא ברוב תחבולות, את חדש שנים עשר

 כי בו נלקה נביא איש אמונה, מתוך עדה נסוכה

כל עצמותי וכו׳

 

אסתר הדסה תמה, בכה וחיל באה

 אל בית מלך פנימה, חסד בעיניו נשאה

 היש ותעש בחכמה, ולמשתה אותו קראה

 פן יבטחו בה צורר הזמינה, אל בית משתה ערוכה

 כל עצמותי וכו׳

 

לפעמיו רשת פרשה, עת המלך נם ככה

 מה תשאלי הדסה, אשר ממני חוכה.

אתן על שכמי אשא, ותען והיא בוכה

הן נמכרנו לצר אין חנינה, עוד לו אך המלוכה

 כל עצמותי וכו׳

 

לו. השיב צור גמולו, אשר זמם בגבורה

 ואותו על עץ תלו, וגם בניו עשרה .

ומרדכי רב חילו, ועל ראשו עטרה

אז שוררו ישראל ברנה, לך מי כמוך

 כל עצמותי תאמרנה ה׳ מי כמוך.

ג.   אחרי הברכות האחרונות של המגילה היינו אומרים ארורה זרש וושתי כדעת מהר״א אזולאי בהגהות כ״י שהביא הברכי יוסף סי׳ תר״ץ אות יו״ד.

ד.   ביום פורים קוראים בתורה פרשת ויבא עמלק, ולהשלים יו״ד פסוקים, צבור המתפללים אומרים בקול הפסוק האחרון ויאמר כי יד על כס וגו׳ וחוזר עליו הש״ץ מתוך הס״ת וזו פשרה בין דברי הש״ע בסי׳ תרצ״ג ס״ד להרמ״א דמשמע מדברי מרן שם שהש״ץ עצמו כופל הפסוק ועיין שם להרב כפ״ה אות כ״ו דמנהג הספרדים לכפול כדברי הש״ע. ועיין בספר מים חיים למהר״י משאש ז״ל סי׳ ד״ש שכתב מדנפשיה ״דאם היה כופלו רק הש״ץ לחוד לא היה נראה שבשביל תשלום היו״ד פסוקים כפליה רק נר׳ כמו שטעה בקריאה וכו׳ אבל מאחר שכופלין אותו הקהל וחוזר עוד הש״ץ לאומרו אז מוכח שפיר שלגמר יו״ד פסוקים כפליה וכו׳ עכ״ל.

ה.         היו נוהגים ליתן מעות פורים לכל מי שפושט ידו ואפילו לגויים כמ״ש מרן בסי׳ תרצ״ד ס״ג מפני דרכי שלום, וכדי שלא להפסיק בנתינת הצדקה בשעת קריאת הס״ת או המגילה, .אחרי החזרה היו הצבור יושבים והעניים ישראלים וגויים נכנסים מבית כנסת לחברתה וכל אחד נותן כפי כחו, ורק אחרי שרואים שהעניים לא מופיעים עוד מוציאים הס״ת, וההפסקה לפעמים היתה  נמשכת זמן הרבה.

    ו.  קריאת המגילה לנשים בבית היתה, בלי ברכה ועי׳ נתיבי עם סי׳ תרפ׳׳ט.

ז.   בפורים היו נוהגים להכין מבצק לכל ילד וילדה מיני כעכים וחלות שיש בהם צורות. סולם; משום שבפורים היתה עלייה לישראל, ונמצא במדרש שהקב״ה עושה סולמות ברקיע משפיל לזה ומרים לזה. יש שעושים החלות בדוגמת צפרים ע״ש הכתוב ישעיה ל׳׳א כצפרים עפות כן יגן ה׳ צבאות על ירושלים כנשר יעיר קנו על גזליו ירחף (עיין חגי ישראל ד״ר נ. וואהרמן ראש השנה). ועיין רש״י ברכות מ״א ע״ב פת הבאה בכסנין שבדרך כלל היו עושין כסני פת שנלושה עם תבלין ״ויש שעושין אותן כמין צפרים״. ויש שעושין בצורת יד החתול אולי לפי מ״ש רבינו האי שהרואה חתול יזכה למלבושים נאים, מיתה נקנסה עליו וניצול ממנה. ועיין בספר מים חיים למהר״י משאש ז״ל ששמע מנהג לעשות הפת של פורים בצורת אדם מרדכי והמן יעו״ש שמצא זכר למנהג זה בשו״ג סו״ס תרצ״ו.

ח.   פורים שחל במוצ״ש מנהגינו כמ״ש מוהר״ש אבן צור זלה״ה בגליון סדור תפלה שלו שמצא כתוב למוהריב״ץ שמנהגינו במערב שאם הל פורים במו״ש אומרים ויהי נועם וגו׳ עד ואראהו בישועתי ומבדילין ואח״ך קוראים את המגילה וכתב שם שכן מצא כתוב בכ״י׳ הרב שמואל אבן דנאן זלה״ה בגליון הרד״א שלו ע״כ ודלא כמורם ז״ל בסי׳ תרצ״ג וכ״כ בספר מועד לכל חי שיברך תחילה בורא מאורי האש ועיין להכפ״ה שם אות ט׳ ויו״ד.

ט.         נוהגות היו הנשים הזקנות להתעורר ולעורר בנות הבית ביום פורים עם עלות השחר להסתרק בהשכמה והיו אומרות שבאותו זמן הסתרקה אסתר, ונזהרות שלא להתאחר כי אז היתה סורקת ושתי, לא מצאתי עד היום מדרש שירמוז את זה, וכמ״ש הרשב״א ז״ל בחלק א׳ סי׳ ט׳ שמנהג הזקנות יש לו יסוד. וכעת נ״ל שהמנהג הזה אולי נתייסד על פי מה שאומרת ד.גמ׳ במס׳ יומא כט ע״א שאסתר נמשלה לאילת השחר, וראה רד״ק תהלים כ״ב שהיה נאמר המזמור בעלות השחר. וגם במדרש שוחר טוב מה השחר עולה והככביש שוקעים אף אסתר בבית אחשורוש היתה עולה והמן ובניו שוקעים ע״כ.

עד כאן מתוך ספרו של רבי דוד עובדיה ז"ל

 

עד דלא ידע

חייב אדם לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי. (מגילה. ז, ב}.

סעודת פורים

מאחר והוכנו מאכלים בשפע לכבוד ״מרדכי ואסתר״, לכן חייבים להרבות בשמחה ביום זה כדי לקיים את המצווה בשלימותה ״ולעשות אותו יום משתה ושמחה״ כנזכר במגילה, לכן עורכים בפורים סעודה חגיגית מיוחדת, משופעת מטעמים ומשקאות ובמיוחד ״מאחייא״ (עראק) שמקומה לא נפקד מאף מקום ומאף מאורע, וחייבים לשתות ממנה בסעודת פורים, כדי לקיים את הכתוב: ״חייב אדם לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי״ (מגילה ז. ב).

סעודת מרדכי ואסתר הייתה מתמשכת עד השעות המאוחרות של הלילה ושמחת החג הייתה מגיעה לשיאה כאשר כולם מבוסמים ועליזים, גדולים כקטנים.

הרב יהונתן סרירו ז״ל (1775־1833) מפאס, ביטא את התרוממות השמחה והמעמד בפיוט שחיבר לסעודת פורים, בין השאר הוא כותב:

אזכיר חסדי צורינו, הנפרע מצרינו, בקום אדם עלינו לולי ה׳ שהיה לנו:

להודות על הנסים, ומנות לאנשים, ומתנות לנשים, יום שמחתנו:

מאכלות עריבים, הכינו למסובים, פת סולת בלי סובים יערבו לנו:

 נרות שעוה ערוכים, לאורה הם צריכים, כמו בני מלכים ויאר לנו:

 סופגנים אשקיריטין, בדבש הם חלוטין, בתבלים חנוטין יבוסם לנו:

 עוד אורז בבשר צאן, תמים יהיו לרצון, רך ושמן תגישון על שולחנינו:

פנו מקום לתולע, מאכל קל חיש נבלע, בבשר חזה וצלע יתוקן לנו:

צמקו הבצלים בבשר שור מבושלים, מתוקים ומתובלים יערבו לנו:

קונדס וערביות, כמיהים ופטריות, במחבת עשויות כתיקוננו:

רבים יהיו כשורה, לכל איש חצי ליטרא , כמהים שמם נקרא יערבו לנו:

שתה מים החיים, שרפ (עראק) נטף פעמיים, לכה נרוה כפליים לצמאוננו:

תרנגולות פטומות, תוכם מלא חלמות, עריבות ומבוסמות טוב לחיכנו:

סופי תרנגולים, ועוד שמן ומטרופלין, וחלמונים הקרים יבררו לנו:

עוף הגריס ושמן לבשל בו החמין ולעשות בו מטעמים אשר אהבנו:

ובכלי זך שם יורק יין אדום ירקרק, לבן טהור כמרק, ימזגו לנו:

דרשו ושתו ממתקים קהווא (קפה), אתאי(תה) ומשקים ירוג גידים ועורקים יפוג ינינו.

תורים יונים קטנים, דשנים גם שמנים, בעצמותם נטחנים פן יורע לנו:

פולים גויים ותאבג׳א חמרא חייא לא מזגא עתיקא ורגיגא וכל פרי מגדים כפרים עם

נרדים ותמרים עם שקדים ויומתק לנו:

כוסות אתאי(תה) כל שעה, לרוות בהם שבעה, על שלושה ארבעה לא אשיבנו:

 הקשורים חמשה אחת בשר כתושה, שנית מוח חרושה וגם ביצה בביצה לא תעזבנו:

הרביעית בכבד, תרנגולת פן תאבד, ובפטריות תכבד חמישיתנו:

לקראת דגים רוץ תרוץ, דג א־סאביל הוא הראש ואם תמצא לקרוש מה טוב חלקנו:

תרדין בלימונים, ובונדיגאס בחומץ, פלפל שמן ליתינים וערבו לנו:

 הרבו מיני מתיקה פאניד פאזורלא הדקה הכל עשוי כהקה תקנו לנו:

 נודה עוד לאלהינו, על פדות נפשנו, ימי צמח צדקנו יקרב לגאולנו

מתוך ספר הפיוטים " ישמח ישראל " עמוד 274-275 .הבאנו כאן רק כמה בתים מהפיוט

 

הודעה שהופיעה בעיתון " אל חורייא ב 01/03/1922 במרוקו, עיתון שהופיע בשפה הערבית יהודית. בכלל השיטוט בארכיוני העיתונים מניב ידיעות רבות וחשובות המתארות את חייהם של יהודי כל מרוקו, צרותים שהיו מרובות, חיי המסחר,חדשות מהעולם ובעיקר הקשר לארץ ישראל

האדי לפאיז עאם וואחד. אלעדו דליהוד המן כאן יחאב יפניהום כאלהום לאכן אללאה עמאללהום וואחד אניס כביר ופללתהום, עלא קבאל האד אסי נעמאלו פורים.

 זה מה שקרה שניה אחת. אובי היהודים המן רצה לקבור אותם כולם, אך אלוהים עשה להם נס אחד והצילם, ועל כן אנו חוגגים את חג הפורים

האד למעשה הווא כא יזרא דימא פליהודשי מרראת כא יכונו פרחאנין ושי מרראת פלהנא או שי מרראת מוזידין באס איפנוהום או סידי רבי כא יפכהום מן כול דיקא או אייאמאת מלאח דלפרחא כא יזוי.

מעשה זה קורה תמיד ליהודים, לעתים היו שמחים, לעתים מרותים, ולעתים מוכנים המה לכל צרה, ואדוננו הקדוש מצילם מכל צרה וצוקה והנה באים עליהם ימים טובים של שמחה

זה ההסבר שנותן הכותב לקוראיו, בצורה שטחית ביותר.  בסוף ההודעה הוא מוסיף הטפות מוסר – חתא חנא מלזום עלינא אנכונו יהוד מלאח…שומה עלינו להיות יהודים טובים ( כמובן שכאן הוא התכוון לדרכה של התורה והמצוות…..)

והשתייה כדת

אדם מישראל אשר ישתה יתר מעל המידה בימים כתיקונם, ייחשב לו הדבר לגנאי ולפחיתות כבוד, אך לא כן בפורים, יום בו מותרת ההתבסמות וכבר חז״ל ציוו לנו לקיים את מצוות היום, של השתייה בפורים ״עד דלא ידע״ (מגילה ז, ב) ומסופר על רב גדול במרוקו שהיה גם מו״צ (מורה צדק דיין), אך מאחר וסבל ממחלת פרקים קשה, נאלץ כל חייו לרכב על סוס, משום שהיה כמעט משותק. ביום פורים אחר הסעודה, היה יוצא מביתו רכוב כהרגלו על סוסו, אך ישב בצורה הפוכה על הסוס, כלומר: פניו כלפי זנב הסוס, כאילו המוסרות הן בצד הזנב, זאת כמובן כדי לקיים את מצוות ״עד דלא ידע״ אם כי היה אסור לו לטעום משקאות חריפים בגלל מחלתו, אבל לכבוד פורים עשה גם את האי־אפשר.

" ונהפוך הוא "  – פארודיות פורים

כאמור האווירה המבודחת של פורים, הולידה שפע דברי ליצנות והומור כמרומז במגילה ״ונהפוך הוא״.

ליצנות זו באה לידי ביטוי בפארודיות הרבות שחוברו לפורים על־ידי מחברי ״הקצידות״ וחובבי השירה הערבית מוגרבית, אשר התאימו תמיד את השיר או הקצידה לכל תקופה ולכל מאורע היסטורי דתי, וכמו שהיהודי שתה בחג זה ללא גבול " עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי, כל מחברי הפארודיות כתבו דברי הומור וליצנות ללא גבול בפורים.

פארודיות

• כרטיסי הזמנה לחתונת הזוג בן המדתא (ערדא די ערד המן מעא זרש)

הערת המחבר : הזמנה זו חוברה על ידי אלמוני והופצה בחו"ל על ידי האחים חדידא כזאבלאנכה.  

• ב. הכתובה של המן הרשע עם זרש.

הערת המחבר : כתובת המן הרשע, חוברה בידי מסעוד בן יצחק בן אברהם שבת בקאזבלנקה

• השכבה להמן בן המדתא. ההשכבה היא בסיגנון היתולי פורימי ומסתיימת במשפט: ׳׳נפשו שרופה בגיהנם דחופה״, במקום הפסוק אשר רגילים לומר על הנפטר: ״נפשו צרורה בצרור החיים״. חוברה גם פארודיה היתולית על מרדכי ואסתר בשם: ״קצידה די מרדכי ואסתר "

הערת המחבר : ההשכבה להמן, חוברה בידי רבי אברהם עלון והודפסה בדפוס משה עמאר בקזבלנקה

 הקצידה על מרדכי ואסתר חוברה בידי רבי אברהם בוחבוט בהוצאת האחים חדידה בקזבלנקה

ויכוה בין פורים לחנוכה

בין השירים העתיקים בעיקר ה״קצידות״ הרבים, ישנה פארודיה כעין ויכוח בין חנוכה לפורים בשם: ״מדארבא בין חנכה ופורים ״־ריב בין חנוכה ופורים. הקצידה חוברה בידי משה בן יעקב המכונה בן הרוס (חרוש), בערך בשנת תק״ן (1790), מחברה הוא יליד סחרה שבמדבר מרוקו.

בויכוח שב״קצידה״ רואים עד כמה היו תמימים יהודי חבל המדבר הזה: מצד אחד חיו חיי עוני ודלות, ומאידך, עונג וזוללות וכן מנהגים שנהגו בימי החגים כמו: חנוכה, פורים, פסח וסוכות, מיני מאכלים שנקבעו להם לחובה, עד כי מי שאין ידו משגת, היה נאלץ להיכנס לבית השכן לטעום אותם מאכלים ועוד כמה קוים אופייניים מהפולקלור של יהודי המגרב.

ה״קצידה בערבית יהודית־ברברית עממית, המדוברת בפי יהודי מדבר הסחרה וקשה מאוד לתרגם אותה לעברית לכל חרוזיה ומשפטיה, אך למרות זאת, כדאי ליוצאי חבל ארץ זו להתאמץ ולקרוא אותה במלואה עם התרגום לעברית.

קצת חנוכה ופורים, סימן אנכי

משה בן יעקב המכונה:בן הרוס חזק ואמץ וברוך וחזק

לחן: מי כמוך ולחן:קימה אל היכלי.

הקצידה ארוכה מאוד, ולכן אפרסם אותה בהמשכים – אלי פילו

הקצידה פורסמה בשנת תשט״ז בכתב־עת ״מאורות״ הרמב״ם.

שיצא במלאת 750 שנה לפטירת

דו שיח דמיוני בין פורים לחנוכה, כאשר כל אחד מנסה להקניט את השני….בערבית עם תרגום של המחבר רפאל בן שמחון….מתוך הספר " יהדות המגרב " של רפאל בן שמחון

 

אנא יא לזוואד כ׳רזת לזנקא,

אני, אדונים,יצאתי החוצה,

 

ולקית עממי פורים בזרבא ודיקא,

ואמצא הדוד פורים דוהר במרוצה,

 

וסיפ׳ו בידו זרא לחנוכה, באס

וחרבו בידו רץ לקראת החנוכה,

 

יטפ׳י לקנדלאת בזרבאני.

לכבות מהר את הנרות הקטנטנים.

 

כלמהא סיר עני יא דיק רעאיא,

כה דבר אליה:סורי מני קבצנית,

 

מן זמן חתא־ליום ונת׳י ג׳יר שעאיא,

מעולם ועד הנה את כצוענית,

 

ראק נת׳י ענדי לסרע מדעיא

הנה את למשפט מוזמנה, עליך לבוא

 

פ׳כ׳מסא ועסרין פ׳כסלו תזיני.

בכסלו בחמשה ועשרים.

 

ידדין פורים ית׳ראעדו בלפ׳קעא,

ידי פורים רעדו באף ועברה,

 

ודכ׳ל וסללם על זמאעא,וקאלהום:

 ויבוא,וישאל בשלום החבורה ויאמר

 

שארעוני פ׳י סאעא, מעא האד למרא,

 להם:שפטוני במהרה, עם זאת האשה,

 

קללת אנסוואני.

דלת הנשים.

 

מן די יילי מארית פ׳חאל האד לעגוזא,

מיום היותי לא ראיתי כזאת הזקנה,

 

כאסלא ותקילא כת׳ר מן לחאזא,

עצלה וגסה יותר מדי,היא באה לחרף

 

תזי ת׳עאייר לעזיזה לכ׳וואזא,

למכובד אדונה,שכל העניים אליו הם

 

 למסאכין לכול בלעינין רזאווני.

הם מחכים.

 

סמעו מא זרא לוואחד למסכין,

שמעו מה שקרה לעני חרוץ:הלך וקנה

 

מסא וטלק סי זית בדדין,הווא זאיי

מעט שמן בהלוואה,וכשהוא בא נמעד

 

וזהק וטאח פ׳טין,ונהרק א־זית,

ונפל בבוץ,ונשפך השמן והוא לן

 

 ובאת׳ פ׳דולמאני.

במחשכים.

 

הוולת נאס בקוות אסתוב,והומא

הרעשת בני אדם מחוזק הסתיו,הם

 

 יכ׳ממו גייר פ׳לפ׳אכ׳ר ולחטב.לברד

יחשבו רק על פחם ועצים.הקור חדר

 

דכ׳ל עלא זופ׳הום ותרטב,

לתוך גופם ונרטב,ומרוב הטחב

 

לפ׳ראס תבזזג מן קוות נדוואני.

נשחתו המזרונים.

 

בטטלת א־נסא מלכ׳דמא,אודאווהא

ביטלת הנשים מהעבודה,ואורך

 

חרמוה עלא לעולאמא,מא יקדרו

אסרוהו על חכמי התורה,לא יוכלו

 

 יקראוו פ׳יהא חת׳א כלמא,לא

לקרוא בה אף מלה,לא גדולים ולא

 

כבאר וואלא זג׳אר פילוח לקרייאני.

קטנים בלוח הלימודים.

 

נובא מנורא אוכ׳רא ולפ׳ת׳אייל ,

פעם אחר פעם והפתילות יתוספו,

 

 יתזאדו,תמן־ייאם  כמלא והומא יעדדו,

שמונה ימים שלמים הם יספרו,

 

 ג׳יר יקררב א־ליל תזברהום יתראעדו,

קרוב הלילה,רעד יאחזמו,מעוצם

 

 מן קוות א־טלז נאזל פ׳זבלאני.     

השלג היורד בהרים.

 

ידהום פ׳ארמין פ׳לחזר מכ׳ביין,

ידיהם סדוקות ובין האבנים טמונות

 

ידהום על למזמר מסלוקין,ורזליהום

ידיהם על הגחלים שלוקות ורגליהם

 

 דימה בלגייס מסבוג׳ין,מהריין,

בבוץ צבועות ובלויות,והרוב יאכלו

 

 ולכת׳רא ית׳עסאוו בלפ׳ול מסלוקין,

ארוחות ערב בפולים מבושלים או

 

ומקליין וסי מא ילחק זריעא לכת'אני

קלויים ויש שלא ישיגו זרעונים

קצת חנוכה ופורים, סימן אנכי

משה בן יעקב המכונה:בן הרוס חזק ואמץ וברוך וחזק

לחן: מי כמוך ולחן:קימה אל היכלי.

הקצידה ארוכה מאוד, ולכן אפרסם אותה בהמשכים – אלי פילו

הקצידה פורסמה בשנת תשט״ז בכתב־עת ״מאורות״ הרמב״ם.

שיצא במלאת 750 שנה לפטירת

דו שיח דמיוני בין פורים לחנוכה, כאשר כל אחד מנסה להקניט את השני….בערבית עם תרגום של המחבר רפאל בן שמחון….מתוך הספר " יהדות המגרב " של רפאל בן שמחון

המשך מפוסט קודם

ענדהא וואחד נהאר ומא פ׳יה ג׳יר

יש בה יום אחד ובו רק שעה אחת,

 

 סאעא,לכביר מא יעמל פ׳יה ג׳יר

 העשיר יעשה בו רק כוסכוס בדלעת,

 

סכסו בלקרעא,ופ׳וק מננו וואחד

 ועליו חתיכת בשר צמוקה,ויש גם

 

לכ׳ליעא,וסי ידוק לעאדא מענד זיראני.

 שיטעם המנהג מאצל השכנים.

 

קללת אנעמא ולברד פ׳קלב אלבית.

 מחסור הלחם והקור שוררים בבית,

 

 מן לעאסר יפ׳ררסו מן קללת זית.

מהערב יציעו המיטות מאין שמן זית

 

 מן די ידכ׳ל ראש חודש טבת,

משנכנס ראש חודש טבת,העניים

 

למסאכין כא ידיעו מן קללת לפ׳לסאני.

 אובדים מחסרון זוזים.

 

ועמדה עלא לג׳ריב די מא ענדו

וחבל על הגר־תושב שאין לו קרובים

 

וואלי,מא ילקא־סי חתא א־סעיר

לא ישיג אף שעורים קלויים,עד

 

 מקלי,חתא יפ׳ות לקוח אדוואלי,

שיצטרך לעלי הגפנים,והערבים

 

 ולערב ידוקו ניראני מקלת נעמאני.

שיטעמו צרותי מחוסר מנעמים.

 

כטאחת א־נוואר פ׳ייא ינפ׳תחו,

 ניצני הפרחים בי יפתחו,ולבבות

 

ולקלוב למהמומין פ׳ייא ינסרחו,

העגומים בי ישמחו,ותרנגולים

 

 וכתרת למבאעז פ׳ייא ינדבחו,

מפוטמים אצלי יזבחו,ותבשילים

 

וקוות א־טבאייך בלפ׳לפ׳ל וזעפ׳ראני.

 רבים עם זעפרן ופלפלים.

 

פ׳לליל ינזמאעו פ׳צלא פ׳י סאעא,

בלילה יתאספו בבית הכנסת במהירות

 

יקראוו למגילה בסמאעא ולחסכא

ויקראו המגילה בשעוה ומנורות

 

וויעייטו בל־פסוקים דל־ישועה

ובקול צעקה יאמרו פסוקי הישועות,

 

 וויסכרו וויחמדו אללאה אלוחדני.

ויודו ויהללו לאלהים.

 

רשע די המן פ׳איין מא ידכרוה,

הרשע המן עת יזכרוהו,במגילה,

 

פ׳למג׳לה,בלחזר יקסמוה,ודרארי

באבנים יסקלוהו,והילדים הקטנים

 

סג׳אר בלמטארק יסחקוה,הווא

 או בקרדומות יהלמוהו,הוא ובניו

 

 אולאדו מעלקין זמעאני.                        

כולם תלויים.

 

אמא עזיז ענד א־נאס אנה ג׳מאעין

כל היקר אצל העם יהיה מוכן,יין

 

שראב ומאחייא תזרי פיחאל למא ועאראק

 ניגרים כמו מעיין,ולכולם

 

 דלעין,כלהום מוזוד ענדהום סמיד

 סולת מזומן,לעשות בהם המנהג

 

 וטחין,באס יעמלו לעאדא סבאח בכראני.

 ובבוקר להשכים.

 

שדדא ודיקא פ׳ייא תהייאן,ירטאבו

צרה ומצוקה בי תוקלנה,יתרככו

 

 וויספ׳אוו לקלוב לחנאן,לוזאה

ויטהרו הלבבות ותחוננה,הלב

 

 מזייאן ולקלב ג׳ר פ׳רחאן, בכתרת

יסעד והפנים תאורנה.

 

טבאייך וקווית נעמאני.

מרוב התבשילים והמטעמים.

 

להוואל ונכאד מנני יבעאדו,

המבוכות והדאגות ממני יורחקו

 

 וכל א־נאס חבאב,מא כאייך חתא

ובני אדם כולם אהבים משנאה רחקו

 

 עדו,יסכרו אללאה וואחד אוחדו,

, ישבחו לאל היחיד ובו ידבקו,בשמים

 

פ׳סמא ופ׳למא לא שריק וואלא תאני.

 ובימים אין שותף לו ואין שני.

 

סווא די מא עממרו מא כ׳רז מן דאר

אף מי שמימיו לא יצא מביתו ביום

 

 פייא יתסארא דייאר נאס לכבאר,

זה יבקר בבתי הגדולים,יכבדו

 

 יכבברו ביה כבאר וסג׳אר,ידדיה

גדולים וקטנים אותו וידיו

 

יתעממרו בקווית לפ׳לסאני.

תתמלאנה מרוב הדינרים.

 

מוואכל לדדאר כיף למן,מא ידבחו

מאכלים ערבים כטעם המן,לא ישחטו

 

פייה ג׳יר א־דזאז א־סמאן,יסכרו

בי כי אם תרנגולים שמנים,ישתכרו

 

 חת׳א מא יערפ׳ו בין מרדכי להמן

עד שלא ידעו בין מרדכי להמן,

 

וברוך מרדכי סידנא לוולאני.

עד שלא ידעו בין מרדכי להמן,

 וברוך מרדכי אדוננו מהראשונים

 

 

 

קצת חנוכה ופורים, סימן אנכי

משה בן יעקב המכונה:בן הרוס חזק ואמץ וברוך וחזק

לחן: מי כמוך ולחן:קימה אל היכלי.

הקצידה ארוכה מאוד, ולכן אפרסם אותה בהמשכים – אלי פילו

הקצידה פורסמה בשנת תשט״ז בכתב־עת ״מאורות״ הרמב״ם.

שיצא במלאת 750 שנה לפטירת

דו שיח דמיוני בין פורים לחנוכה, כאשר כל אחד מנסה להקניט את השני….בערבית עם תרגום של המחבר רפאל בן שמחון….מתוך הספר " יהדות המגרב " של רפאל בן שמחון

המשך מפוסט קודם

כ׳רשוף ות׳אבג׳א פ׳ייא יתצאבו,

 כ׳רשוף ותאבג׳א בי ימצאון,

 

ולבגדי בלפו׳ול לכ׳דר ביה יטיבו,

ובכורי הפלפל הירוק אז יבשלו,

 

ות׳רפ׳אס מן קלב א־רמל יחפ׳רו,

וכמהים מתוך החול יחפרו יביאון,

 

 וויזיבו,וסאבל טרי מן קלב לוואדאני.

 ודג טרי מתוך הנחלים.

 

וכת׳רת לכעאכ וקוות לבויו

וריבוי הכעכים ורוב ה״בויוז״

 

ולמאסאסאפאן מעמרין בלחנוט מעא

 והגלוסקאות בתמריחים וממולאים

 

לוז,וטייאפ׳ר מעמרין בזביב ולגאווז

עם שקדים,וצלחות גדושות

 

ולחות מסרמל מקלי על סהוואני.

 בצימוקים ואגוזים ובקערות דגים מטוגנים ומטובלים.

 

א־נווא מקליין פ׳וסט למידא

לוזים קלויים על השולחן,ישמחו יפ׳רחו

 

וויפייטו פ׳י אוסט

הכל ויפייטו באמצע הסעודה.

 

א־סעודה וויקולו קבאל פ׳י רושלים

ויאמרו:לשנה הבאה בירושלים

 

האגדא,בן דוד יפ׳כנא ונכונו האניין.

ככה.בן דוד יגאלנו ונהיה שאננים.

 

האד־סי מא יעמלוה גייר פ׳סעודה

הכל זהו מה שעושים רק בסעודה

 

 ופ׳סבאח יאכלו ״ברכוכס״ בלחליב

ובבוקר יאכלו ברכוכיס בחלב

 

וזבדא,ולחלווא לדרארי כל וואחד

וחמאה וממתקים לילדים כל אחד

 

 פ׳ידו גרדא,ישבעו וויסייטו

ידו הדה,ישבעו ויותירו האוכל

 

לכייר פ׳קלב לוואני.

תוך הכלים.

 

אלקלב פ׳רחאן יסיפ׳דו האדא להאדא,

הלב שמח ואיש לרעהו ישלחו

 

 מן טביך די יעמלו לזמיע סעודה,

 מהתבשיל שיעשו לכל הסעודה,

 

 ולמסאכן יסיפ׳דו ידוקו לעאדא,

וממין המנהג לעניים לטעום

 

שווא הווא קריב אוו ברראני.

יגישו,בין אם הם קרובים או רחוקים.

 

א־נאס יזורו מן האד דאר להאדי,

העם יבקרו מחצר לחצר,והרבה

 

 וקוות טביך מנזל פ׳וק למייאדי,

תבשילים ערוכים על השולחנות,

 

 מא יחכם דאכ לוואקת לא קאייד

לא ישלוט ביום ההוא לא שופט

 

 וואלא קאדי,כ׳ליה יזרח סאחבו

ולא שוטר,אף אם יפצע חברו אין

 

 מא עליה סרעאני.

לו דמים.

 

האדא כלאם עממי פורים בתחקיק,

אלה דברי הדוד פורים באמונה,

 

 וזאת חנוכה עייאנא מן טריק,

והנה חנוכה באה מן הדרך חולה,

 

 וזרא שושן פורים כ׳אהא שקיק,

וירץ שושן פורים האח הקרוב,

 

באס יעמל שלום באיין לכ׳וואני.

לעשות שלום בין אחים.

 

ריתני אנא אולייא ונתי ראזל,

ראיתני אני אשה ואתה גבר,הנני

 

 נג׳לבב בזהד רבי עז״א ואז״ל,

ינצח אותך בכוח האל,כמה אנשים

 

בסחאל מן וואחד כא יתעססא פ׳יק

יסתפקו בך (בפורים) רק בחבילת

 

ג׳יר בקבטא דלפ׳ול,ומא יכ׳רז־סי

צנון,ולא יצאו מביתם לקבל

 

מן דארו ישעא לזיראני.

מתנות משכנים.

 

ונת׳י גייר סאעי מן זמן חת׳א ליום,

ואתה הוא הקבצן מאז ומתמיד,

 

ושדא תפ׳ות ולמעאיירא תבקא ותדום

הצרה עוברת והחרפה תישאר

 

 ודי ית׳כל עלא בנאדם חאייתו מהדום,

 ותתמיד,והבוטח באדם,קירו נהרס

 

וואנא את׳כאלי עלא אללאה א־רחמאני.

 ואני בטוחה על אלהי הרחמים.

 

שקסי ות׳עללם מן זמיע נאס פ׳חאליכ,

שאל־נא לאנשים שכמוך,הקללה

 

 לקללה פ׳מוזונתיך ופ׳תסוויר נהאריכ,

 בממונך ובריווח יומך,בפניך

 

 פ׳וזהיכ ידחכו,ופ׳קפ׳אתיכ יקולו

 ישחקו ומאחוריך יאמרו,

 

מת׳אליכ,מא יכון פ׳קבילתי יא רב לפ׳וגאני.

לא ירבו כמותך בקרובים.

 

חבת תעיירני יא קליל תראבי,ופ׳ייא

חפצת להעליבני,הא חסר תרבות!

 

ינחללו זמיע לכ׳וואבי,דלכ׳ליע

בי יפתחו החביות ולכל אהובי

 

ושראב ונפ׳ררק עלא חבאבי,ודי מא

אחלק בשר ויינות,ולמי שאין לו

 

 ענדו־סי נסיפ׳דלו כליה יכון ברראני.

כלום־אשלח,ואף לזרים.

 

זכות ולצצווה פ׳סעיל לפתילה,אידא

זכות ומצוה בהדלקת הפתילות,

 

יג׳לדהא וויסעלני כל לילא,יכונו

ואם תהיינה עבות וידלקו כל

 

 אולאדו חכמים וכבאר לקבילא,וזית

הלילות,יהיו בניו חכמים גדולים

 

 סאפ׳י כיף א־דמעא דלעייאני.

וביחוד בשמן הזך כמו דמעות העיינות.

 

קרבן שבטים ינקראוו פ׳ייאמי,       

קרבן השבטים יקראו בימי,הלל

 

ולהלל וספר תורה כל נהאר בישמי.

וספר תורה כל יום בשמותי,

 

מתתיה או אולאדו מא כ׳ללאוו חתא           

מתתיה ובניו לא השאירו אויב,

 

 חראמי,מן זריעת יון קבילת אנצראני.

מזרע יון משפחת האדומים.

 

ופ׳לליל ופ׳נהאר ידכרו פ׳עאלי,     

ובלילה וביום יזכרו פעלי,נסים

 

נסים די זראוו אוקת כאן היכלי,     

שאירעו בזמן היה היכלי,קיים

 

וואקף ומזמוע זמיע לישראלי,       

ונאסף שם כל ישראלי,גדולים

 

כבאר וזג׳אר עשיר ועני.   

וקטנים עשירים ועניים.

 

אוול קבל מא כ׳לאקת אנא,תווקף   

אז עוד לפני הולדתי,הוקם

 

למשכן ות׳רת׳בת לכהונה,ונזלת     

המשכן ונוסדה הכהונה,ושכנה

 

פ׳וסט למחנה שכינה,פ׳וסט ישראל 

בתוך מחנה שכינה בקהל ישראל

 

בררה מן לבראני.

וגם בגרים.

 

מנורא האד־סי תעמאל לארון,ושולחן

 מיד אחרי־כן נעשה הארון

 

 ולמנורה יסעלהא אהרן,ולמבכר יבכרו

והשולחן והמנורה שהדליק אהרן,

 

באס יתבעד לחרון,ולקורבנות        

וקטורת הקטירו לסלק החרון,

 

יתקררבו מא ילהום חסבאני.         

והקרבנות בלי מספר היו נקרבים

 

ישראל כאנו מזמועין כלהום,ולג׳מאם

 ישראל היו מקובצים כולם,וענן

 

ידררג א־שמש עליהום,ולכסווא     

עליהם מהשמס סתרם,ושמלותם

 

כאנת תכבר פ׳וק מנהום,ולמן ינזל

יגדלו עליהם כמדתם,והמן ירד

 

 פ׳סבאח לבכראני.

בהשכמה לבקרים.

 

צדקה די זמעו ישראל אל־משכן,ביהא

 הצדקה שאספו ישראל למשכן,בה

 

 נבנה למקדש ותקן,והייא כא ת׳פ׳כ

נבנה המקדש ותוכנן,והיא

 

מלמות תחקיק חקאן,ותחייד לבלא די

המצילה מן המוות באמת ואמונה,

 

יזי ג׳פ׳לאני.       

ותסיר כל פורענות וחולאים.

 

ואולאדי,שת׳א ותלאתין הומא,       

ובני,שלושים ושש הם,ושמונה

 

וענדהום תמנייא דלכ׳דדאמא,        

משרתים להם,כאשר אקבצם מיד,

 

גייר נזמעהום ברבע דלכלמא,.

יבדרו לזבאל וויעאוודו לוטאני.

ילהטו הרים ויחריבו ערים

 

ביה יבדאוו יא שיך לחמאק

בך יתחילו הא זקן מעלה גרה,כי

 

תזא תעאיירני,מותך תסבאק,         

באת להעליבני ומותך בידי,בשרך

 

ולחמך יתפרק פיווסט לטבאק        

יבותר ויחולק בקערה,כי אתה

 

די תעאייר לאלאת נסוואני.

מחרף גברת הנשים.

 

רוס סמיד פייא ינפתלו,ושפנז        

רוס סולת בי ירסו,ולביבות

 

מעא לעסל פייא יתכלו,ולכול         

בדבש אז יאכלו,וכל העם הם

 

א־נאס תזברהום יחתאלו,עלא        

יתכוננו לחנוכה וראש חודש יחד חנוכה

 

וראש חודש תנייאני.

השנים.

 

ונתי מא פיק גיר טמע אדנייא,        

ואתה אין בך רק בצע העולם הזה

 

פלליל יאכלו מליח וסבאח,תסבאח

בלילה יאכלו לשובע ובבוקר

 

לכרס כ׳אוויא,ובעדן תעמל פ׳יהא   

הכרס ריקה ואף על־פי שתמלאנה,

 

 ראוויא,תג׳דר פ׳י סאעא פ׳חאל לעדייאני.

תבגוד מיד כאחד האויבים.

 

כ׳אופק פ׳י קלב למסאכן אבדא,ג׳יר

כל הזמן בלב העני פחד ורעדה,

 

יכ׳מם פ׳י אוסט א־סעודה,די מא     

חושב ודואג בשעת הסעודה,כי

 

ענדו באס ילקא לילת להגדה,באס   

אין לו מה לספק לליל הגדה,

 

ישרי זראע ולגיפן אלכסראני,        

מאין יקנה חטי הפסח וגפן לסדרים.

 

וחסם יא פורים וסיר פ׳חאלכ,לא    

ועליך להתבייש,פורים,וללכת

 

נחל פמי כטאר קודאם קראניק,ונזיד

לדרכך,פן אצטרך לפתוח פי יותר

 

נפ׳דח ביכ קדאם זיראניכ גייר רבט

בפני חבריך,ולהוסיף לגלות

 

פ׳ממאכ לא תזיד תוואזבני.           

חרפתך באזני שכניך,בלום פיך אל תוסף הרבות דברים.

 

נחא פורים ראסו וקצר,וקאל

הרכין פורים ראשו והתוודה,

 

לחנוכה אנא דאצר,סמחלי וקלבב

ויאמר לחנוכה:אני הפרזתי על

 

 עלייא לא תכ׳סר,חסב פמקאמך

המידה,סלחי לי ואל תהיי בקפדה

 

 נתי זוד מני.

את יותר ממני,מקומך בגדולים.

 

זראת חנוכה ובאסת בראסו,ובאס

מיהרה חנוכה ונשקה ראשו,וישק

 

 חתא הווא בראסהא קדדאם נאסו,

גם הוא אותה בפני אנשיו

 

 וסמחו באעאדהום לבעד ותהננאוו

ויסלחו זה לזה ושניהם נפגשו,

 

 וגלסו,ועמלו נהאר כביר בזוז תנייאני.

ויעשו יום גדול ששים ושמחים.

 

קאלתלו חנוכה נתי כ׳אי שקיק,מן

ותאמר לו חנוכה:אתה אחי ידידי

 

זמאן חתא ליום ונתי ענדי סדדיק,

מאז ועד הנה נחשבת אצלי לצדיק

 

 מתתיהו או אולאדו ומרדכי אסדדיק,

מתתיהו ובניו ומרדכי הצדיק,הם

 

די רתבונא בזוז תנייאני.

יסדו אותנו שנינו לדור דורים.

 

מברוק סעד הווא וויתהדן,די יקרא

מבורך ומאושר ושבע נחת,כל מי

 

 האד לקצא יכון סחיח לבדן,

שיקרא הסיפור הזה,וחזק ובריא,

 

 וויעטיוולו קרעא פ׳וסט גן עדן,

יהי לו חלק בגן עדן וינצל

 

פ׳וסט ישראל עשיר ועני.

משחת,תוך כל ישראל עשיר ועני.

 

חן־מננא יא רבי,בזכות שמואל

חון אותנו אלהי אבי,בזכות

 

 הנביא,קול מבשר אליהו התשבי,

שמואל הנביא,קול מבשר אליהו

 

 יזי מעא בן דוד ונגלסו האניין.

התשבי,יבוא עם בן דוד ונשב בטוחים

 

תם.תם.

פורימים במרוקו.

המן האגגי לא היה צורר היהודים היחיד בהיסטוריה של עם ישראל, הוא גם היה הרשע היחידי בעולם. לפניו וגם לאחריו קמו עוד רשעים אחרים שהרעו לעמנו בכל הדורות.

כל קהילה והמן שלה, כל קהילה נתנה שם מיוחד לאותו " פורים שני " שנקבע ליהודים עליהם ועל זרעם לדורי דורות, במשלוח מנות ובביטול מלאכה, לפעמים חוברו גם שירי הודיה ומגילות מיוחדות שנכתבו לזכר אותו מאורע, גם פזמונים כדוגמת הפזמון הידוע " מי כמוך ואין כמוך " שחיבר יהודה הלוי, חוברו לכבוד המאורע. נביא כאן כמה פורימים מסוג זה שעברו על עמנו

פורים דל- מעגאז.

בשנת " כי תרכ"ב על סוסיך, מרכבותיך ישועה " ליצירה – 1862 -, קם במרוקו עריץ אחד, מורד, מכשף ומדיח ושמו אג'ילאלי אל-מעגאז בן למשפחה חרופה ושמה רקייא. הוא כונה גם בשם " אררוגי "

אל-מעגאז – העצלן – אסף את כל הברברים תושבי האטלאס וסיסמתו הייתה : השריף המוסלמי והיהודי יש להשמיד.

– " שריף " – תואר הניתן לכל מוסלמי המתייחס לזרעו של הנביא מוחמד.

על פרשת אל-מעגאז, ראה נר מצוה, כסא מלכים, נר המערב, שטראי, מורשת, מספר על שירים שנכתבו על ידי משוררים במכנאס.

הכותב מספר שסבו מצד אמו הייתה חיה בזמן הצורר אל-מעגאז ואימו ע"ה סיפרה לנו תמיד על מעלליו של אל –מעגאז כפי ששמעה מאימה – .

אם כי השנאה הייתה מאז ומתניד קיימת כלפי היהודים במרוקו, הרי בנסיבות שנוצרו במקרה הזה, הפכו היהודים והשריפים המוסלמים " אחים לצרה ".

אל-מעגאז היה צורר היהודים כהמן בדורו ומשאלתו הייתה כמשאלת המן " להשמיד ולאבד את כל היהודים, וגם הוסיף לרשימתו את השריפים המוסלמים, וכך יצא אל-מעגאז בראש צבא לכבוש את מכנאס.

אל-מעגאז הגיע תחילה לכפר מולאי אידריס א-זרהוני הקרוב לעיר מכנאס ורצה להתחיל קודם בשריפים המוסלמים, וימשיך אחר כך ביהודים, אולם מקורביו יעצו לו שקודם כול, לפני כל התחלה, עליו להשתטח על קברו של מולאי אידריס – קדוש מוסלמי שהומת בעזרת רעל וקבור בהרי זרהון בקירבת מכנאס כ-20 ק"ם. העיירה היא על שמו ונחשבת עד היום לאתר קדוש למוסלמים במרוקו. הכניסה ליהטודים לעיירה זו אסורה מאז ומתמיד, ורק אחר כך יגמור ביהודים. אל-מעגאז שמע לעצת מקורביו שטמנו לו מלכודת כדי להפילו בה

אל-מעגאז הלך אפוא לכפר מולאי אידריס ולפני שנכנס להתפלל במסגד שבמקום היה עליו ראשית כל, להתגלח, להתרחץ ולהיטהר.

כאשר נכנס אל הגלב כדי להסתפר, העמיד הלה לרשותו, את נערו לגלחו, זאת כדי לטעת אמון בלבו, שאין איש מעוניין במפלתו, אך כאשר אל-מעגאז התיישב על כיסא להסתפר, הנער תקע את התער בעורפו וערף את ראשו, מיד אנשי הרשת התנפלו על שריו, עבדיו ומקורביו וערפו את ראשיהם.

ביום ט"ז באדר ב' של אותה שנה, הובא ראשו הערוף וכן את ראשי עבדיו תקועים על חרבותיהם שך המנצחים לעיר מכנאס והציבו אותם בשער העיר, הלא הוא " באב אג'דידי ", שער מפורסם ומוכר עד עצם היום הזה לכל יוצא העכיר מכנאס.

מן הראוי לציין, כי תפקיד עריפת ראשים ותליית גוויות הופקד מאז ומתמיד רק בידי היהודים, כי בדרך זו רצו להשפיל את כבודו של הנידון למיתה ולהרות לו כי היהודי הנחשב לאזרח השפל במדינה וללא ערך, הוא שיתלה אותו, או יערוף את ראשו.

התליין היהודי לא היה תןלה את קורבנו בשער העיר בלי להשמיע בוזניו כמה " דברי כיבושין ", מקללו ומגדפו, לפני התלייה וגם בשעת התלייה על שום שמרד במלכות. יום ט"ז באדר, הפך אפוא במכנאס ליום טוב ויהודי העיר חגגו אותו בכל שנה במשלוח מנות ומתנות לאביונים, והעיר מכנאס צהלה ושמחה, ומאז קראו לפורים זה " פורים דל-מעגאז ", אולם במשך השנים ומרוב התלאות בהן חיו, זכרו של פורים זב נשכח, משום שצרה חדשה משכיחה את הישנה.

גם הורינו וזקני הדור סיפרו לנו תמיד על הפורים המיוחד הזה. כן סיפרו שבאותה שנה, הייתה גם עצירת גשמים, ובסוף אדר של אותה שנה ירדו גשמים לרוב והייתה תשועה גדולה ולרגל מאורע זה, חוברו שירים רבים בעברית ובערבית על ידי המשוררים שהיו עדים למאורעות כרבי שמואל עמאר, רבי יהודה בירדוגו.

רבי שמואל עמאר חיבר פיוט הודיה על המאורע הזה, בשם " ארוממך אלי ואודה את שמך ", במכנאס ישנו בית כנסת קטן על שם הרב הזה הנקרא בפי תושבי העיר היהודיים " אסליווא אזג'ירא ".

רבי יהודה בירדוגו חיבר גם הוא פיוט הודיה בן 42 מחרוזות, בשם " אודך בכלי נבל, אל רם נורא, אשר לך בנבל עשור אזמרה "

רבי יוסף משאש 1890 – 1974 חיבר לרגל מאורע זה, שיר בן שישים ושתיים מחרוזות כמשקל " מי כמוך ואין כמוך " כבהסתמכו על זקני הדור, על הכתובים ועל השירים הקדומים וגם שיר קטן לאומרו קודם " מי כמוך " שאנו רגילים לומר בשבת זכור :

יום קם על עם לא אלמן, איש צר אויב כהמן.

וגם להחרימן, ולשפוך חיש את דמן.

סכל אל אב נאמן, עצה צפע וחורמן.

פח רשת אשר כמן, בו הוא נלכד ונטמן.

משירי בכל זמן, אודה לפני אב רחמן.

אשר נסיו לנו מן, לבקרים כמו מן.

חי זך קיים במלוכה, עליו יהבי אשליכה.

כל עצמותי תאמרנה , ה' מי כמוך.

                   מעשה.

                 פורים של מעגאז.

מי כמוך ואין כמוך

מי דומה לך. ואין דומה לך.

 

אדון אתה משכיל לעם דל

ביום רעה תמלטהו לא תחדל

מעל שמים חסדך עליו גדל

מה יקר חסדך אלוהים

 

בני בכורי אותו קראת

ובזרוע עוזך אויביו פיזרת

כי גדול אתה

ועשה נפלאות אתה אלוהים

 

גערת זדים ארורים

זרחת אור לישרים

שנת יהלולה בשערים

כל יראי אלוהים.

 

דעת פלשתי אחד נטרפה אזיל אלי למעגאז בן למסט"אפא

ואמו רק"ייא שפחה חרופה

ואבדו רשעים מפני אלוהים.

 

העמיק בספרי המכשפים וחובר חבר לכל אשפים

ויאמר כי הוא אחד הצופים

ותהי עליו רוח אלוהים

 

ועוד מצא פכים גנוזים

מלאים זהבים ופזים. 

 

" מאחלא מאחלא יא כ'יאי " מה  מתוק מה מתוק  אחי. זכורני בילדותי ( המחבר ) כאשר אמי הייתה מספרת לנו על מעלליו של אל-מעגאז, הייתה גם שרה לנו שיר אחד מיוחד שחובר בזמנו. הייתה מספרת כי בזמן של אל-מעגאז, היה הנגיד היהודי במכנאס, יהודי מאוד עשיר בשם יוסף בן שטרית שהיה מקורב למלכות והשיר ששרו אז, היה כעין בקשת תחנונים שהייתה מופנית אליו, כדי שייחוס על אחיו היהודים שהיו נתונים בצרה גדולה ויצילם מהרעב הכבד ששרר אז. גם המוסלמים היו באותה צרה וגם ביו מתחננים לו וראו בו כמושיע.

השיר לצערי נשכח ממני וזוכר רק את סוף הפזמון האומר " יוסף בן שטרית יא לכ'ונייא יוסף בן שטרית, עשה למען האהבה.

פורים קטן בפאס.

 הסולטאן מולאי מוחמד שעלה על כס המלוכה תחת אביו עבד-אללאה, היה מלך אכזר, עריץ ורע לבב, ושנאתו ליהודים לא ידעה גבול. אמנם

לא החזיק מעמד, כי טרם הספיק ליהנות מכס המלוכה, כבר קמו עליו שני אחיו. אחד מהם, עבד אל-מאליך שמצא לו מקלט באלג'יר, שכנע התורקים ששלטו אז בארץ זו, לסייע לו לתפוס את השלטון, ובשנת " שלו"ה בארמונותיך " ליצירה 1576, התורקים ועבד אל-מאליך באו וכבשו את העיר פאס, אף על פי שחילו ונשקו של מולאי מוחמד היה עצום ורב.

אולם כדי לממן את המשך המלחמה, הטיל עבד אל-מאליך מס עצום על יהודי פאס, אשר החלק הארי מהמס הוטל על הנגיד של המגורשים אברהם רותי.

מולאי מוחמד נמלט על נפשו והסתתר בהרים שבדרום, מדלג על ההרים, עבד אל-מאליך רודף אחריו לדרום וכבש את מראכש, אולם טרם הספיק עבד אל-מאליך לחזור לפאס ומולאי מוחמד הצליח להסתנן למראכש ולהיאחז בה אחד עשר יום בחודש אדר אשר במשך זמן זה הספיק לעשות נקמות ביהודים.

" ויעש בם ובספרי תורות כמה נאצות ונקמות ולולא רחמי ה' שגברו שלא נכנסו האויבים לאלקצבה, ולא יכלו עלינו כמעט שלא היה שארית לשארית הנשארה ונתנו סימן " אחד עשר יום בחורב "

לאחר שגורש ממראכש, הצליח מולאי מוחמד למצוא מקלט בליסבון, בירת פורטוגל, שם הוא משכנע את המלך דון סבסטיאן לסייע לו לכבוש שוב את השלטון. האחרון הסכים ובקרב המכריע שהתחולל על יד " אל קצר  לכביר ", ב-4 לאוגוסט 1578, מצאו את מותם שלושה מלכים : עבד אל מאליך אשר נעריו מקורביו הסתירו את מותו והכריזו שהוא עדיין חי, היו גם שסיפרו כי דבר מותו הוסתר על ידי רופאו היהודי עד לסיום הקרב, לבסוף הובאה גופתו לפאס ונקברה.

השני מולאי מוחמד, צורר היהודים, " נעשה לו ביזיון גדול על ידי מולאי אחמד שמלך בפאס במקום עבד אל מאליק, שהפשיט את עורו מעל בשרו ומלאהו בתבן ושלחו לכל ארצות המערב לראותו לפי שהיו אומרים שעודנו חי וקיים. יש אומרים כי מולאי מוחמד ברח משדה הקרב וטבע בנהר. השלישי דון סבסטיאן מלך פורטוגל מת מפצעיו.

לגבי היהודים זאת הייתה התשועה הגדולה, על שום שניצלו מידי המלך העריץ וכמו שכותב מחבר " דברי הימים ". והייתה המלחמה חזקה עד מאוד בשנת השל"ה – 1578 -, יום ב' לראש חודש אלול, ולכן נתקבצו החכמים וקיימו על נפשם ועל זרעם לעשות פורים ומתנות לאביונים משם ואילך עד שיבוא משיח צדקנו בקרוב אמן.

היהודים יצאו אז מאפלה לאור גדול, ולזכר המאורע נקבע פורים לדורות עם קריאת המגילה.

בתיטואן שבצפון מרוקו הספרדית , קוראים לפורים זה " פורים דה לוס כריסטיאנוס "  – פורום של הנוצרים -, ואילו בעיר טנג'יר " פורים דה לאס בומבאס " – פורים של פצצות, זכרו של פורים זה נמחק בפאס ונשכח כמעט, אך בבית הכנסת של התושבים בפאס, הנקראת " סלאת אלפאסיין " שמרו על המנהג וכינו אותו בשם פורים קטן, וכל המעשה הובא בסידור התפילה " אהבת הקמונים " שך קהילת התושבים בפאס. בתיטואן ובטנג'יר המנהג של פורים קטן עודנו קיים. בפי אנשי פאס כונה פורים זה גם " פורים דנסאראה " 

פורים דל כור.

טרם נחו היהודים מתלאות הרעב שעבר על המדינה ומעוד צרות רבות אחרות, והנה בשנת התקצ"א – 1831 – מרדו בני שבט ה " לודאייא " במלך מולאי עבד א-רחמן אשר נאלץ לברוח למכנאס.

שבט ה " לודאייא " הוא שבט ברברי אשר אנשיו התיישבו בפאס עוד מימ המלך מולאי אל יזיד שר"י – שם רשעים ירקב. במכנאס הצליח המלך עבד א-רחמן לאסוף סביבו חיל רב, בעזרתו הטיל מצור על העיר פאס. שבט הלודאייא שהיו שונאי ישראל גרו אז סמוך לשכונה היהודית המללאח והמלך עבד א-רחמן חשב שה " לודאייא " התבצרו במללאח, אז כיוון את חיציו ומקלעיו לשכונת היהודים, התוצאה בתים רבים הפכו לעיי חרבות והרבה נפשות מישראל, בתיהם נעשו קבריהם.

בכסלו תקצ"ג – 1893 – באה התשועה. ה " לודאייא " מוגרו וניגפו על ידי המלך עבד א-רחמן ביום כ"ב לחודש כסלו תקצ"ג, אשר פיזר אותם לכל ברוחות.

לזכר מאורע זה נקבע יום כ"ב בכסלו ליום פורים בפאס, שבו נחו היהודים מאויביהם המושבעים ה "לודאייא ". פורים זה נקרא בפי קהילות יהודי פאס בשם " פורים דל-כור " – פורים של יריות ומקלעים. על ההרס והסבל הרב שהיו מנת חלקם של בני קהילת פאס, חוברו שירים ונתחברה קצידה בערבית יהודית בשם " לקצידה דל-כור " בספרו של שטרית, מציין הכותב כי הקצידה פורסמה על ידי חיים זעפרני ומוסיף כי המשורר החתום ב " קצידה הוא כנראה שמעון רודאני אשר תיאר בשיר את ההרס הרב שהיה מנת חלקו של המללאח בפאס א-ג'דידי – פאס החדשה.

סדר פורים סימנים תרצ״ג ותרצ״ז

ויהי נועם ואתה קדוש יֹאמר                 במוצאי שבת אחר המגילה

ואם חל פורים באחד בשבת                 ועל הנסים ייאמר ביום ובלילה                                                                                                                                                                                                                                

ומקריאת הלל ונפילת אפים                יכלא

ליום אשר אני עֹשֶׂה סְגֻלָה (מלאכי ג, יז)

 

וקורים בפרשת ויבֹא עמלק                  והגם אין בה רק תשעה פסוקים

וכופְלִים פָּסוּק אַחֲרוֹן                           ואחר המגילה בסדר קדושה מַחֲזִיקִים

ומנפילת אפים ומזמור יענך                 גם ביום חמשה עשר יהיו רחוקים

אז תצליח אם תשמור לעשות את החֻקִים (דה״א כב, יג)

 

אִשֶׁה ניחוח יָרֵח                                    מִפָּר שור המקרין מפריס יואל

10 בִּנְדָבָה יֶשַׁע עוֹלַת זְמִירָתִי                          צור העולמים פודה גואל

גם זרע יעקב ישיב שבותם                    ויבשרם בתנחומות אל

וראה בנים לבניך שלום על ישראל (תה׳ קכח, ו)

 

כָּלוּ תְפִלּוֹת / הימים והלילות / בעזר נורא עלילות / קדוש יושב תהלות

ת׳׳ו ש״ל בי׳ע

2-1. ויהי… המגילה: בערבית אחרי קריאת המגילה אומרים ואתה קדוש. חל פורים באחד בשבת, אומרים ׳ויהי נועם׳ קודם ו׳אתה קדוש׳, או״ח תרצג, א. 2. ועל… ובלילה: אומרים על הנסים בלילה וביום, או״ח תרצג, ב. 3. ומקריאת… יכלא: אין נופלים על פניהם, ואין אומרים הלל בפורים, או״ח תרצג, ג. 4. ליום… אשר: כינוי לפורים שהוא יום שעשה הקב״ה נס לישראל, והלשון על פי מלאכי, ג, יז. 5. וקורים… פסוקים: קוראין בפרשת ויבוא עמלק (שמי יז, ח-טז), ואף על פי שבפרשה זו רק תשעה פסוקים. ובדיני קריאת התורה, קלז,א, כתב: ׳אין קוראים פחות מעשרה פסוקים, ואם העניין נגמר בפחות מכך, כגון פרשת ויבוא עמלק מותר, וכדי להשלים עשרה פסוקים כופלים הפסוק האחרון, או״ח תרצג, ד. 6. ואחר… מחזיקים: לאחר קריאת המגילה אומרים קדושה דמיושב ב׳ובא לציון גואלי, או״ח תרצג, ד. 7. ומנפילת… רחוקים: אין נופלים על פניהם בימים י״ד וט״ו של אדר, ואין אומרים מזמור ׳יענך ה׳ ביום צרה׳, או״ח תרצז, א. 8. אז… החוקים: דברי עידוד, אם תקיים את ההלכה תצליח בכל דרכיך, והלשון על פי דה״א כב, יג. 9. בבית זה מתפלל הפייטן לגאולת ישראל. אשה ניחוח: כינה דבריו כאשה ריח ניחוח, על פי ויק׳ א, ט. מפר שור: על פי תהי סט, לב, ר״ל כל התודה שאביע בשירתי תהא חביבה בעיני ה׳ כקורבן תודה של שור פר. 10. בנדבה: על פי תה׳ נד, ח. ישע… זמירתי: ישעה ויקבל את זמירתי כקורבן נדבה. צור העולמים: על פי יש׳ כו, ד, והוא כינוי לקב״ה, וכן הביטויים פודה וגואל. מאל: על פי יש׳ נט, כ. 11. זרע יעקב: על פי תה׳ כב, כד, כאן מבקש הפייטן מהקב״ה, שישיב שבות עמו ויבשרם בנחמה. 12. וראה… ישראל: על פי תה׳ קכח, ו, והיא בקשה לשלום לעם ישראל. כלו תפילות: על פי תה׳ עב, כ. הימים והלילות: ר״ל שסיים לכתוב את דיני התפילות הנוהגים ביום ובלילה. העזר… תהילות: והם כינויים לקב״ה. קדוש יושב: על פי תה׳ כב, ד, ופירש רש״י שם ׳אתה קדוש ויושב לשמוע תהילות ישראלי.

פורים

א.   מנהג בפורים עושים תבשיל מפולים שבצאתם מתענית אסתר סועדים בו. זכר למ״ש מגילה יג, שאכלה אסתר זרעונים שלא רצתה לאכול דבר אסור להתענג בתענוגים. ובכל זאת היתה יפת תואר ויפת מראה ומצאה חן בעיני המלר.

ב.  מגהג בכל בתי כנסיות בזמן קריאת ש״ץ המגילה, שבעת שמזכיר שם המן מכים הילדים וגם איזה אנשים גדולים בעלי דעת הכאות בכח על הכסאות. מנהג זה הביאו מור״ם, סי׳ תרץ סעי׳ יז, שנהגו התינוקות לצור צורת המן על העצים ואבנים או לכתוב שם המן עליהם ולהכותם זה על זה, כדי שימחה שמו על הדרך מחה תמחה זכר עמלק, ושם רשעים ירקב. ומזה נשתרבב זה המנהג שמכין המן כשקורין המגילה בבהכנ״ס, ואין לבטל שום מנהג ולא ללעוג עליו כי לא לחנם הוקבעו (ב״י בשם א״ח). וכתב הלבוש דיש לכתוב להם שם המן על העצים שמנקש בו ועל ידי הניקוש ימחקהו, סמך לדבר והיה אם בין הכות הרשע, סופי תיבות המן. לפיכך אין לבטל להם מנהג הנקישה שנהגו התינוקות, כי לא לחנם נהגו כן, עכ״ל. ובעתון הבאר, קנו ע״ד, הביא משם פרי השדה, ח״ג סי׳ מב, שעורר על חכם אחד שרצה לבטל המנהג ומפיו לפידי אש יהלוכו שלא לבטל המנהג, ובסוף דבריו כתב שהכוונה בזה לבטל כח הקליפות והסט״א ר״ל, ואין לשום איש למחות מנהג זה. ובזכות זה יתבטלו כח הקליפות ויגבר כח הקדושה וקרן ישראל יתרומם למען כבוד שמו הגדול ית״ש ויתעלה אכי״ר, עכ״ל. ובס׳ נעלי דבש, דף יז סוף, ע״ד, וז״ל: המנהג שהתינוקות מכים המן כשקורין המגילה בבהכנ״ס הובא ברמ״א, הל׳ מגילה, סי׳ תרץ, ואמר אבי מו״ר הרה״ג שליט׳יא, טעם נכון מפני שכתב המחבר לעיל סי׳ תרפט, דמנהג טוב להביא קטנים וקטנות לשמוע מקרא מגילה, ועל כן חששו מאוד שהקטנים לא יבלבלו דעת השומעים כמו שהזהיר בזה הרמ׳׳א שם, לפיכך נשתרבב המנהג כשהקורא מוציא מפיו תיבת המן התינוקות מכים, א״כ הילדים מחכים היטב לשמוע המגילה ונותנים לב להקריאה, למען ישמעו תיבת המן מפי הקורא, וממילא אגב זה גם הגדולים שמחוייבים על פי הדין בקריאת המגילה, אפשר לשמוע בלתי מפריע, עכ״ל.

ג.  מנהג שביום פורים האבות נותנים לבנים קטנים מעות ומגדנות וממתקים. ומצאתי שמנהג זה יסודתו בהררי קודש בס׳ חמדת ימים, ח׳׳ב דף עד, בענין פורים, הביא שם מ״ש במדרש רבה, שבאותה הצרה היו עם מרדכי כ״ב אלף תינוקות כנגד כ״ב אותיות שבתורה לעסוק בתורה, מכוסים בשקים ובתענית, כי ידע מרדכי שאין עמלק נופל כ״א בהתחזקות ישראל בעסק התורה הפך רפיון שברפידים, וע״י התינוקות הכל שאין בו חטא שקיבץ, יגברו ישראל ויפול עמלק. יען כי אין בידם לא עון הנאה מסעודתו של אותו רשע, שהם קטנים. ועוד שאין דרך להוליכם למשתה ואין ספק שלא הוליכום שם שלא לערבב השמחה. וגם היו נקיים מהשתחוות לצלם, דלאו בני עונשים המה. והוא מאמר הכתוב אם לא יסחבום צעירי הצאן, שהם הקטנים ישראל שבהם הם היו המנצחים. ולזה השתדל מרדכי בקיבוץ הקטנים, וזאת היתה העצה הנכונה שעמדה לו ולכל ישראל, ותעל שועתם אל האלקים ונענו. ומנהגם של ישראל תורה היא שנהגו להלביש מחלצות ולתת להם מעות פורים ומיני מתיקה, כי עיקר השמחה תלויה בהם כי הם היו סיבת התשועה בתורתם ותעניתם ׳ונאקתם כאמור, עכ״ל. ומפני זה נמשך מנהג זה לתת לילדים ולנערים מעות ומיני מתיקה וכלים לשחק בהם.

ד.  מנהג נותנים מעות פורים למשרתות ישמעאליות. בתשב״ץ למהר״ם מרוטנבורג זצ״ל, בדיני חנוכה ופורים, אות קעט, כתב שרבינו אפרים היה קורא עליהם וכסף הרביתי להם וזהב עשו לבעל. אבל במקום שבבר הרגילום אין לבטל הדבר מפני דרכי שלום. וכמ״ש בגיטין סא, דמפרנסין עניי גויים מפני דרכי שלום ומחזיקין ידיהם בשביעית וכר.

ה. מ נ ה ג בענין ברכת המגילה לנשים, יש מנהגים שונים. יש שנוהגים לומר לאשה שתברך לעצמה ויש שמברך הוא בשבילה. ויש שאינו מברר כלל אלא קורא להם המגילה בלא ברכה כלל תחילה וסרח וכמנהג זה נהגו כמה מהראשונים ז״ל. ועיין פקודת אלעזר, או״ח, סי׳ תרפט ם״ב, שנתן טעם לכל מנהג מן הפוסקים, וכל מנהג יש לו סמוכות. ועט״ר אבא מארי זצ״ל, היה נוהג מנהג אחר שהיה אומר למרת אמי להתחיל הברכה בשם ומלכות והוא היה מסיים הברכה. ובזה יצא ידי חובת כל הסברות. ובס׳ הנז׳ מצאתי שהביא זה בשם הרב אורחות יושר פי״ט, וז״ל: טוב הדבר שילכו הנשים לעזרת נשים או למקום שמתפללים ת״ע וישמעו שם הברכות והמגילה מאנשים. ואם אינם יכולות לילך לבהכנ״ס יוסיף שנית כל א׳ וא׳ לקרוא המגילה לאשתו, והן יברכו לשמוע מקרא מגילה, ואם אינם יודעין לברך יאמרו הנשים תחילת הברכה שהוא השם ומלכות, ושאר הברכה יאמר האיש עם אשתו מלה במלה, ולא יברכו ברכה שלאחר המגילה שאין היחיד מברך אחריה, יעו״ש. ועיין בס׳ פני יצחק, בדיני ברכות, סי׳ קץ, שעמד על זה עיי״ש. והביא דברי המחב״ר סי׳ תרפט והחולקים עליו, והביא דיאמר עמה הקורא הברכה מלה במלה חוץ מהשם. ובליקוטים שבסוף ויאמר יצחק, ח׳ או״ח, הלכות פורים, סי׳ ו, כתב כשקורין המגילה לנשים בבית ילמד להן הברכות מלה במלה ותברר לשמוע מגילה, עיקרי הד״ט בשם שלמי ציבור, סי׳ לו, אות ל.

ו.  מנהג אוכלים לביבות ממולאים בבשר או בשקדים בפורים. מצאתי בס׳ טעמי המנהגים, דף קד ע״א, בשם ס׳ גאולת ישראל, לפי שפורים הוא כמו יו״ט, אבל מותר במשא ומתן ומלאכה וא״כ היו״ט באתכסיא ולא באתגלייא. וכן הלביבות ממולאים בבשר וכו׳ לשמחת יו׳׳ט, אבל הן מכוסות בבצק. ואני הדל המאסף נ״ל לתת טעם לזה, ע״ פ מ״ש הגאון יערות דבש, בענין הנס של פורים, שהפליגו בגדולת הנס שלא היה כמוהו. והוא דכל הנסים השם בקרבנו יפוצו אויביו וינוסו משנאיו מפניו, אמנם אם אין ה׳ בקרבנו נשארים למקרה הזמן ומעותדים לפגעים וצרות רבות ורעות. ובצרת המן היה בזמן ואנכי הסתר אסתר, דלכך נקראת מגילת אסתר ולא הדסה דעיקר שמה הדסה, ונקראת מגילת אסתר להגדיל תוקף הנס, דעם היות דאין ה׳ בקרבנו והיה זמן הסתר פנים, עכ׳׳ז עשה לנו נם להצילנו, ואיו לך תוקף נס גדול כמוהו. ולכך דרשו והיה לכם לשם לאות עולם, זה הנס שלא נעשה בעולם כמותו. והכוונה דמהשם שלא נקראת מגילת הדסה אלא מגילת אסתר, אתה תשמע דאין נס פלא גדול מזה, זתדה״ק לפי״ז אפשר דלכן עושים הלביבות ובתוכם הבשר מכוסה בבצק, לרמוז לתוקף הנס שגם שהיינו בעת ההיא שהשם הסתיר פניו ממנו, ודאי ח״ו להיותינו נאבדים ויעשו שונאינו בנו כרצונם, אפ״ה עשה לנו נס גדול להצילנו מידי אויבינו ושונאינו.