הרב יהודה ביבאס מבשר הציונות-יעל ויילר ישראל


הרב יהודה ביבאס – אבי אבות הציונות המדינית

http://hebron.org.il/history/97

הרב יהודה ביבאס – אבי אבות הציונות המדיניתהרב ביבאס יהודה

לא רבים מכירים את שמו, אך הרב יהודה ביבאס היה אבי אבות הציונות המדינית. בסוף ימיו הוא עלה לחברון והתיישב בה, והוא אף נקבר בבית העלמין בחברון. מאמר שנכתב לזכרו בשנת תשי"ז ע"י יצחק מולכו

10.2.15, 10:25
 
מאה שנה למות אבי-אבות הציונות המדינית הרב יהודה בן שמואל ביב'אס (תרי"ז-תשי"ז)
 
בי"ז בניסן תשי"ז תמלאנה מאה שנה להסתלקותו של אביר מבשרי מדינת-ישראל וקוממיותה בארץ-ישראל, בדרך הזמנים החדשים, וסגנון התנועות המדיניות לשחרור לאומי וכיבוש העצמאות, בכוח הנשק והמדעים של המאה התשע-עשרה, הוא רבי יהודה, בן הרב שמואל ביבאס, מאצילי המשפחות הספרדיות שבכל הדורות.
דמות נשרית זאת, בעלת קומת-ענק שחזתה במלוא היקפה את החזות המדינית של ההווה המתהווה, מסביבה ולמרחקים, אישיות נדירה ומופלאה היא, פרי דור-תהפוכות ועד-ראיה לתקומת עמי הבאלקאנים, לאחר המהפכה הצרפתית ותקופת נאפוליאון.
כשנתחקה בחקר מוצאו ונאסוף פרט לפרט על משפחתו, מקור יניקותו במסורת הדורות של העם הנרדף והמובא לשמד, והנכסף לחיי שקט ודרור, לגאולה ממדבר העמים והתרבויות הזרות, בלי לנטוש את הכיסופים להיות לעם-סגולה ונר-לעמים במדותיו התרומיות, יתיצב לפנינו, אבי-אבות הציונות המדינית, במלוא זהורו ויפעתו
תכניתו ברורה: קומה זקופה, זרוע נטויה לקרב ולעבודת כפיים, אמונה לשימוש בכידון ובמחרשה, שאיפה לנטוש את החלוקה המנוולת את פני הישוב בארץ-אבות, לכבוש את השממה בכוחות עצמים ובקרבנות כדרך בני כל העמים שוחרי החופש הרואים את הנולד והמצפים לימי העתיד בבטחון עצמי, והמכשירים את עצמם לחיי גאולים, בחינוך מצוין ומצטיין בידיעותו הרבות, בהשכלה גבוהה, ובחתירה לרכוש, עמדה אחרי עמדה, בעמל רב ומבלי לזכות מן ההפקר, בתעמולה ובהפצת רעיונות השחרור הלאומי ויעודיו בקרב עם-ישראל בתפוצותיו וקשירת קשרים עם הגויים, כשווה בין שווים. וגם להילחם בעוז נגד התיקונים בדת, הפורצים פרץ בתוך העם, ומחלישים את כוח התגוננותו בפני ההתבוללות והטמיעה הפותחות את פיהן לבולעם חיים ובמשך זמן קצר.
בבואנו לשרטט קו אל קו את דמותו של רבי יהודה ביבאס, תתרקם לעינינו מסכת-פנים נהדרת, השופעת חיים ולבטים מקסימים ביופיים הרוחני.
אולם הרב ביבאס, עם היותו כולו מושרש במסורת אבות, אינו אוטם אוזנו משמוע למשבים המנשבים בחיי הרחוב היהודי,לשיפור מצבו החינוכי והתרבותי של הדור העולה ויוזם להביא תיקונים, מרחיקי-לכת, בדרכי חינוך, בשיטת הלמודים המיושנת הנהוגה בבתי האולפנא היהודים, הבלתי מתאימה לרוח הזמן החדש וצרכיו, בדור הדעה והטכניקה המתפשטת בעולם המודרני המשתלט על הטבע והחומר הגלמי, בהמצאותיו ותעשיתו הכל יכולה.
באומץ לב דורש הרב שינהיגו "למוד שבע-החכמות או מדעים, כגון מוסיקה, אסטרונומיה וכ'ו" כדי להרים קרנם של בני עדת-ישראל בעולם, ולהפסיק תהליך התנוונותם בגיטאות החשוכים. לדידו אין עם-ישראל יכול להרתע מלימוד החכמות, ואין היהודים נפרדים מיתר העמים. יעודם הוא "שהם יאירו פני תבל, וחובה זו מטלת עליהם. לו היו להם אמצעים כמו לאנגלים, היו מחויבים לשלוח מטיפים" בעולם.
ברם תכנית זאת מצומצמת בעיני היהודי, יליד גיבראלטאר, החוזה בעיניו את האירועים הנכבדים המתרחשים מסביבו, שהוא צופה אותם ברורות, ממגדל התצפית שלו בקורפ'ו, ובמסעיו בארצות הבאלקאניות, הקמות לתחיה לאומית, רוחנית, גשמית ומדינית, ומרכז אירופה המתורבתת
לדעת הרב ביבאס, "על היהודים לנתק בכוח את ארץ-ישראל, מידי התורכים בהנהלת המשיח, כשם שהיוונים מידיהם הארץ שלהם."
וכשם שעמי הבאלקאנים הכשירו את עצמם למלחמת-מצווה זו כך על היהודים "להתאמן בנשק ובמדעים" הכלים הנחוצים והדרושים להשגת המטרה.
בפעם הראשונה יוצאת מפורש, מפי רב יהודי חרד וגדול בתורה, וממשפחה מיוחסת ואדוקה, קריאה להיחלץ לעזרת העם, עם כידונים ביד, תכנית המשלימה את כיסופי השר סיר משה מונטיפיורי, המבקר בארץ-ישראל ויתר ארצות המזרח-הקרוב והתיכון, ומראשוני גואלי-הקרקע ומטיפי עבודת האדמה.
הרב ביבאס שעיניו פקוחות ויודע כל מה שמתרחש מסביב לתורכיה המתפוררת,כבעל שאיפות מדיניות מובהקות, התנגד למדיניות המעשית של מונטיפיורי הרוכש קרקעות לשוא, מבלי שיהיה הבטחון הדרוש לבעלות עליהם, כלומר, בלשון ימינו, זכויות מובטחות, עפ"י החוק, כפי שתדרוש אותן ההסתדרות העולמית של התנועה הציונית המדינית ארבעים שנה, אחרי מותו.
לדעת הרב ביבאס, המקדים בזה גם את אחד-העם, צריך לחנך את העם לראשונה, להפסיק את המגביות למען ישוב הארץ ולהכריח את בני הישוב לעבוד עם נשק ביד כמגוייסים בשעת הצורך.
הרב האמיץ בטוח שארץ-ישראל הכילה בעבר כמה מליוני נפש, ובשעה שחשב להתראות עם סיר משה מונטיפיורי בחזרו מנסיעתו לארץ, היה בלי-ספק מעלה את כל הבעיות הקשורות בהיאחזות העם בארץ-תקוותיו וכיסופיו, אם כי עתה לא ידוע לנו עם משאלתו-פגישתו זו התקיימה או לא.
הרב יהודה בן הרב שמואל ביבאס, הנו הראשון מבין מבשרי התנועה הציונית המדינית, שהקים גם תלמידים ומעריצים וביניהם אותו רב נשוא פנים החביב, שכולו אש לוהטת, רבי יהודה חי אלקלעי, המתכנן תוכניות קונקרטיות להקמת מדינת-ישראל בארץ-ישראל, והמפיץ, במאות טפסים, עשרות יצירותיו-קריאותיו, ביהודית-ספרדית, ובעברית, למען ישובה של המולדת הישנה, ומגשים בגופו את הטפותיו הלאומיות, ובהקיצו את הנרדמים לומד ממנו תורת- הציונות החדשה, שמעון ליב יהודה הרצל, סבו של ד"ר בנימין תיאודור הרצל, מיסד ההסתדרות הציונית העולמית.
הפגישה בין הרב מקורפ'ו, והרב מזמלין, היתה פוריה מאוד והשאירה רושם עמוק בלבו של הרב אלקלעי, והיא שעודדה אותו והפרתה את מחשבתו הציונית.
בקשר לשיבת-ציון בשעה שהיה מנתח את המצב, במשפטים כדורבנות לאמור: "אנחנו בני ישראל פשענו ביוצרנו. בכל ארצות תבל נעים ונדים אנו מעיר לעיר, לבקש מחייתנו, ואין אנו הולכים לארץ-ישראל, ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם.
טוב היה אילו היינו אוכלים אפילו לחם צר ומים לחץ, בארץ-ישראל, והיינו יודעים שיש לנו אלוה. כבר ידוע שההתעוררות למעלה תלויה בהתעוררות מלמטה, ככתוב שובו אלי ואשובה אליכם. תשובה זו, באלף ושבע מאות ושבעים שנה, לא נעשתה.
ועתה מה עלינו לעשות, אם כן חס-ושלום, אבדה תקותנו, חלילה-וחס. אלא פירוש הדבר הוא: שיבת-ישראל לארצם, וזה אמר הקב"ה: שובו אלי, ואשובה אליכם.
כשיתאמצו ישראל לעלות ירושלימה, גם אם הם בצרה, ונכספה נפשנו לחסות בשכינתו, מיד הקב"ה מתעוררים רחמיו ויגלה גאולתו, במהרה בימינו "
וכה מרנינים ומלבבים דברי המוסר שהשמיע הרב ביבאס בפני התלמיד המקשיב הרב אלקלעי, שהוא נדהם בפני סערת הרוחות המתחוללת בקרבו, נטפי טללי שחר התחיה הלאומית נספגים עמוק עמוק בלבו ומחשבתו של אלקלעי וברטט של קדושה והערצה ממשיך הוא לרשום ש"כהנה וכהנה נוראים מאוד מאוד – דברי לקחו של ביבאס – אשר הרעידו את לבי וברכי כשלו. מי יתן אבר כיונה אעופה ואשכונה".
אין ספק שרבי יהודה אלקלעי, הוא הוא שהרים את אדרתו של הרב יהודה ביבאס, ורוחו נחה עליו, כי בקשר עם שיבת ציון תמיד חוזר אלקלעי על פירושו של ביבאס על מה שנאמר במלאכי (ג'-ז') "ר"ל שישובו ישראל להסתופף בצלו, בארץ-ישראל, ואח"כ ישרה שכינתו בינינו" (מנחת יהודה, שנדפס בתר"ג ).
והתלמיד כורע ברך לפני רבו ואומר:
"והנה רוח ה' דבר בו ודבר ה' בפיהו אמת כי עיקר גאולתנו היא שהקבה יחזיר שכינתו לציון" (שם, שם) וחוזר על אותו ענין של התשובה בקול קורא, (שנדפס בשנת התר"ח ).
אחרי שמתה עליו אשתו רחל, גם היא ילידת גיבראלטאר, בשנת התר"י (1850), עלה רבי יהודה ביבאס לארץ, והתישב בחברון, עיר-האבות.
לפי המסורת של יהודי חברון, עלה הרב לארץ, בלי בנים, ואולי היה ערירי.
בעיר זו, בתוך חצר גדולה שהיתה כולה מלאה ישיבות גדולי הדור, יסד גם הוא את ישיבתו הנודעת בשם, ישיבת הרב ביבאס, אליה העביר את ספריתו הפרטית, שהחזיקה יותר מאלף וחמש מאות כתבי-יד וספרים יקרים, שאבדו לנו בימי המאורעות בשנת תרפ"ט, בה התפרעו הערבים ושחטו כמה אזרחים תלמידי ישיבות ורבנים ושרפו בתים ברובע היהודי, שנעזב עד היום הזה.
לפי מה שנמסר לי, ע"י רבה האחרון של חברון, רבי חיים באג'אייו, הרב ביבאס נקבר בבית-העלמין של עיר זו, בי"ז בניסן תרי"ז, לפני כמאה שנה, ע"י קברו הנודע של הרב די וידאש.
 
רחביה, ירושלים, ט"ו בשבט תשי"ז

הרב יהודה ביבאס מבשר הציונות-יעל ויילר ישראל

 

הרב יהודה ביבאס מבשר הציונות-יעל ויילר ישראל

רבי יהודה אלקלעי

רבי יהודה אלקלעי

הרב ד"ר יהודה אריה ליאון ביבאס 1852-1782  — איש ציבור, הוגה בעל חזון, תלמיד חכם, בקי בספרות ההלכה ובספרות ההגות, רב קהילה ופוסק הלכות, פייטן, משכיל, בעל תואר דוקטור, נוסע ואספן כתבי יד — היה מראשוני הקוראים להקמת מדינה יהודית בארץ–ישראל. במקורות שונים הוא מצטייר כאיש רב אשכולות שתפיסת עולמו הייתה מורכבת משמרנות ומנועזות שדרו בכפיפה אחת, שבה מקופלת משנה מגובשת על העשוי ועל הנכון להתחולל בחיי היהודים כאומה. הרב ד"ר ביבאס ראוי להיחשב לאחד ממבשרי הציונות, כינוי שהעניקו היסטוריונים ודורשי רשומות למבחר משתנה של הוגים ויזמים, הן בשל הגותו ופועלו הן בשל העובדה שהכרזותיו באו בהקשר המדיני של תקופתו.

הרב ד"ר ביבאס לא ניצב במקום הראוי בזיכרון הציוני. במאמר זה בכוונתי להאיר מחדש את דמותו ומשנתו בהקשרם של מכלול האירועים באירופה, באגן הים התיכון ובארץ–ישראל בתקופתו.

הערות המחברת :

בחיבורים שונים נקרא שמו יהודה אריה ליאון (ובאיטלקית: Leone), ביבאס (Bibas), ביבש וגם ביואס.

ביבאס היה מושא למחקריהם של היסטוריונים יהודים ישראלים משנות הארבעים של המאה העשרים: אברהם יעקב בראוור, ר' יהודה ביבאס מקורפו: ממעוררי שחר התחיה הלאומית׳, סיני, יג (תש״ג-תש״ד), עמי שפ-שפא; ישראל קלויזנר, יהרב יהודה ביבאס: אחד ממבשרי הציונות׳, העולם, ז-ח (ה׳ בכסלו תש״ד), עמי 69; הנ״ל, ׳הרב יהודה ביבאס אחד ממבשרי מדינת ישראלי, האומה, 45 (טבת תשל״ו), עמי 94-91; י׳ כ״ץ, לאומיות יהודית, מסות ומחקרים, ירושלים תשמ״ג, עמי 318-311; יצחק בן־צבי, ארץ-ישראל ויישובה בימי השלטון העותימאני, ירושלים תשט״ו, עמי 406; בן־ציון דינור, ׳ה״נס״ של תקומת־ישראל ויסודותיו ההיסטורייםי, שיבת ציון: ספר שנה לחקר הציונות ותקומת ישראל, תשי״א- תשי״ב, ירושלים 1956-1950, א, עמי 21-20; אריה מורגנשטרן, יבין רבי יהודה ביבאס לשד״ר הפרושים הירושלמי׳, פעמים, 40 (תשמ״ט), עמי 158-157. דוד בנבנשתי, חיים מזרחי, מאיר בניהו ויצחק בצלאל פקפקו אם דברי ביבאס שצוטטו בשמו, על המשתמע ההיסטוריוגרפי, אכן נאמרו, ראו דוד בנבנשתי וחיים מזרחי, ׳רבי יהודה ביבאס וקהילת קורפו בזמנו׳, ספונות, ב, (תשי״ח), עמי שיב; מאיר בניהו, ידיעות חדשות על רבי יהודה ביבאס, אוצר יהודי ספרד, ירושלים תש״ך, ג, עמי 104; יצחק בצלאל, נולדתם ציונים: הספרדים בארץ-ישראל בציונות ובתחייה העברית בתקופה העותימאנית, ירושלים תשס״ח, עמי 122-120. עם זאת לא זכה למוניטין ציבורי רב וסמטה בפאתי שכונת שבת צדק, שבמתחם נחלאות בירושלים, קרויה על שמו.

 

תולדותיו

גיברלטר, ליבורנו, לונדון

יהודה אריה ליאון ביבאס נולד בגיברלטר, כנראה בסביבות שנת,1789 צאצא למגורשי ספרד שהתיישבו בצפון אפריקה. רבי חיים ביבאס, אחד מאבותיו, הוזמן מהעיר פאס שבמרוקו אל קהילת תטואן לשמש בה רב ומגיד שיעורים ב-1530. רבים מבניו היו רבנים, ראשי ישיבות ושוחטים ובודקים בעיר ובסביבתה. בשנת 1790, בגלל שנאת ישראל ופרעות, יצאו היהודים מתטואן אל גיברלטר, והקימו בה קהילה מאורגנת. את גיברלטר כבשה האימפריה הבריטית ב-1745, ותושביה היו לנתיני הממלכה המאוחדת. אמו של יהודה אריה ליאון ביבאס הייתה בת משפחתו של רבי חיים אבן עטר, מחבר פירוש אור החיים (ליבורנו 1739) על התורה. אבן עטר עבר בליבורנו כשעלה לארץ-ישראל ב-1741. שמואל, אביו של יהודה ליאון, נחשב לתלמיד חכם ובעל מידות, חזן ופייטן. אחי האב יצחק היה גם הוא תלמיד חכם. לאחר שנפטר האב, עבר הנער להתגורר אצל סבו, אבי אמו, בליבורנו. הקהילה היהודית בעיר, ובשמה האיטלקי: 'Nazione Ebrea' (האומה העברית), הייתה חשופה לאפליה כלכלית-חוקתית של השלטונות ולפרעות ונזקים מצד ההמונים, אולם צברה עושר ונכסים רבים, וחבריה תרמו ליישוב היהודי בארץ-ישראל גם באמצעות השד״רים הרבים שפקדו אותה. בסביבה זו התבגר הנער ביבאס. לימים נשא לאשה את רחל ונולדו להם שני בנים: חיים וישועה.

בילדותו ובנערותו למד ביבאס בתלמוד תורה ובישיבות בגיברלטר ובליבורנו, וקנה לו בקיאות בתנ״ך, במשנה, בתלמוד, בספרות ההלכה, בהגות תורת הסוד היהודית ובפילוסופיה. הוא נשא את התואר:

’Laureatto Dottore‘

מאוניברסיטאות אירופה, אולי איטליה.5 בהיותו יליד גיברלטר הוא היה נתין בריטי, דיבר אנגלית בשטף וידע איטלקית וצרפתית, הוא גם קנה לו ידיעות במדעי הטבע. את ידיעותיו הרבות הנחיל לרבים. הוא ניחן בכושר ביטוי רב- סוגתי, ביכולת לנאום לפני קהל רב, לדרוש דרשות ששולבו בהן פסוקי התנ״ך, הלכות וענייני דיומא, וכן חיבר תפילות, איגרות ותעודות רשמיות. הלך נפשו ולשונו הפיוטית מצד אחד, ויכולתו כאיש הלכה, השוקל, מתדיין ופוסק בשאלות שהובאו לפניו מצד אחר, ניכרים בחיבוריו ההלכתיים, למשל באיגרתו אל רבי אברהם עזריה אוטולנגי מאקווי        מכ״ב בשבט תקפ״ח 7 בפברואר 1828), ובחיבורו ההלכתי על אתרוגי קורפו, בשם אנשי חיל, שכתב ביושבו בקורפו בתר״ו (1846). ומעת לעת התגורר בלונדון בירת הממלכה המאוחדת, שהיה נתין שלה, ובליבורנו, עיר נעוריו שבה היה מוכר כתלמיד חכם ומשכיל.

כתבי יד של חיבוריו נשמרו בארכיון ועד הקהילה של קורפו. במלחמת העולם השנייה נשרף הארכיון. ראו למשל יצחק רפאל מלכו, הרב יהודה בן שמואל ביבאס אבי אבות הציונות המדינית, מאה שנה למותו: תרי״ז-תשי״ז, ירושלים תשי״ז, עמי 23; נטה גטניו אוסמו, מקורפו לבירקנאו ולירושלים, תל אביב תשנ״ט, עמי 48. על כתבי היד של חיבוריו שאבדו מסר החוקר חיים (בן שמואל) מזרחי איש קורפו, ודבריו הובאו בחיבורו של מלכו, שם, עמי 12.

 

בשנת 1830, כשהתגורר בליבורנו, בחר ביבאס לבקש אחר משרת רבנות, ייתכן שבשל סיבה כלכלית או בשל שינויים במבנה משפחתו. ר׳ אברהם שלמה זלמן צורף, מנהיג קהילת הפרושים בירושלים, התיידד עם ביבאס, שהכירו עוד מליבורנו בעת ששהה שם למשך פרק זמן ארוך בהיותו שד״ר. צורף פנה אל ר׳ צבי הירש לעהרן, שעמד בראש ארגון ׳הפקידים והאמרכלים באמסטרדם׳ (פקוא״ם), למרות המתח ששרר ביניהם, וביקש ממנו שיפעל לקבלת ביבאס למשרת רב הקהילה הספרדית באמסטרדם. באיגרת התשובה כתב לעהרן כי הגבירים הפרנסים דקהילת קודש ספרדים׳ באמסטרדם דחו את הצעתו, כיוון שביבאס טרם כיהן ברבנות קהילה, ועל כן יהא עליו להיבחן אצל רבני אמסטרדם, רוטרדם והאג, אשכנזים כולם. התשובה נטבעה בחותם תמורות התקופה. מאז הקמת ׳הסנהדרין של פריז׳ (מועצת הרבנים בצרפת) ומוסד הקונסיסטורה (מערך ועדים של כל הקהילות היהודיות המאורגנות שנציגיו בוועד מרכזי בפריז) שהטיל ממשל נפוליון ב-1806 בשטחי הכיבוש של השלטון הצרפתי (והמשיכו גם לאחר צאתו משם), נוסף על תפקידם המסורתי של רבני הקהילות התווסף גם תפקיד ייצוגה של הקהילה אל מול המדינה. ראשי הקהילה הספרדית הקטנה נאבקו תדיר על עצמאותם בהוראת הלכה, בשימור המנהגים והתרבות הייחודית מול הגמוניה אשכנזית, שגובתה בכוח המדינה ההולנדית (בשלטון עצמי), ונרתעו שמא ביבאס לא יכשר לתפקידו לדעת הרבנים האשכנזים או לדעת השלטונות.

הערת המחבר : איגרת מרי יהודה ביבאס מליבורנו לר׳ אברהם עזריה אוטולנגי באקווי, בניהו (לעיל, הערה 2), תעודה א, עמי 110-104.

יהודה ביבאס, אנשי חיל (דפוס אבן), טרייסט תר״ו, עותק נמצא בספרייה הלאומית בירושלים, ראו דף מצולם בנספח 1. על פולמוס אתרוגי קורפו, ראו א״ר מלאכי, פרקים בתולדות הישוב הישן, תל אביב תשל״א, עמי 178-168; יצחק רפאל, ׳אתרוגי קורפו ואתרוגי ארץ-ישראלי, שרגאי, ב (תשמ״ה), עמי 90-84.

הרב ד"ר יהודה אריה ליאון ביבאס מבשר הציונות – יעל ויילר ישראל

כהונתו הראשונה של ביבאס בקורפו

רבי יהודה אלקלעי

רבי יהודה אלקלעי

בשנת 1815 הועבר האי קורפו לשליטתה של הממלכה המאוחדת והיה לחלק מן האימפריה הבריטית ברחבי תבל. בשנת 1830, הודיע רבי שם טוב אמריליו יליד סלוניקי על סיום כהונתו ברבנות קהילת קורפו, ופרנסי הקהילה החלו לחפש רב חדש. הם שמעו על ביבאס, שישב אז בליבורנו, על למדנותו, השכלתו, ייחוסו המשפחתי והלמדני והיותו תלמיד חכם ומורה הוראה ספרדי, נתין הממלכה המאוחדת ודובר אנגלית.

הקהילה היהודית נזקקה לרב תלמיד חכם המעורה היטב בענייני כלכלה ומסחר. בשל מיקומה הגאוגרפי, נוהגים שנוצרו מאז שלטון הרפובליקה של ונציה באי ומעברה לשלטון הצרפתים והבריטים, רוב פרנסתה של קהילת קורפו הייתה על מסחר בארצות רבות ועל עסקי יבוא ממדינה למדינה. רווחי המסחר של אנשי העסקים היהודים בקורפו הועילו לכלל הקהילה, גם אם במידה משתנה, בשל המבנה הקואופרטיבי-משפחתי של החברה היהודית המסורתית בכל אתר ואתר. מקדמת דנה נהוג היה בקורפו שאחוז מסוים מרווחי הסוחרים בתוצרת חקלאית הופרש לקופת הקהילה, להוצאות הצדקה לעניים מבני הקהילה ולטיפול באורחים עוברי אורח. החלטות הקהילה והתקנות בעניין המס שונו מעת לעת במאות השמונה עשרה והתשע עשרה. בתקופתו של ביבאס מימנו הכנסות קופת הקהילה מן המס גם את משכורות רב הקהילה ועוזריו, שטיפלו בתעודות ההכשר של האתרוגים. השמירה על מעמדם של סוחרי קורפו הייתה חיונית להחזקת מוסדות הקהילה וכלי הקודש שבה, עם זאת הסוחרים גם נזקקו להבנה ולאישור של תלמיד חכם מעורה בהלכה הפסוקה העדכנית ובהוויות העולם. על כן יכולות אלה נדרשו מבעל משרת הרב בקורפו, עיצבו את תפקידו ואף את אמות המידה לבחירתו.

יש לשער שההתקשרות בין הרב ביבאס לבין הקהילה נעשתה גם בעקבות קשריו המרובים עם שליחים ונוסעים שונים, שחלקם התארחו בביתו בליבורנו והמשיכו לקהילות בתפוצות ישראל. ביבאס שיתף פעולה עם מערכות קואופרטיביות, משפחות וארגונים שרשתם הייתה פרושה בקהילות ישראל באגן הים התיכון מגיברלטר ועד סלוניקי ובארץ-ישראל, כגון בני משפחת קובו, שרבים מהם היו תלמידי חכמים מכהנים ויש לשער שנתנו יד לסייע לביבאס בקבלת המשרה בקורפו.

 

הערת המחבר : על בני משפחת קובו ראו אריה מורגנשטרן, השיבה לירושלים, חידוש היישוב היהודי בארץ ישראל בראשית המאה התשע עשרה, ירושלים תשס״ז, עמי 331; א״ל פרומקין ואי ריבלין, תולדות חכמי ירושלים, ירושלים תרפ״ט, ג, עמי 287; מ״ד גאון, יהודי המזרח בארץ ישראל, ירושלים תרצ״ח, ב, עמי 615.

 

נציגי קהילת קורפו נפגשו עם ביבאס ביריד סיניגליה שבצפון אנקונה. הצעתם לוותה בבקשה להמציא להם תעודת סמיכה לרבנות מאת רבני ליבורנו. שני הצדדים חתמו על חוזה העסקה שנכתב באיטלקית באי באב תקצ״א (10 באוגוסט 1831). הוסכם על תקופת כהונה של חמש שנים, ועל ׳שכר שנתי סך 400 טאלרים קיסריים [של האימפריה האוסטרו-הונגריתו כסף [SILVER], ולא במטבע אחר. התשלומים יינתנו בשני שיעורים כל ששה חדשים מראשי. לאחר מכן, ימים ספורים לפני ראש השנה תקצ״ב (1871), עקר הרב ביבאס לקורפו. הרב ביבאס התייצב בחזית השמירה על המסורת. למשל, הוא התנגד לחילון מטעמי נוחות, כגון של המטלטלים מטרייה בשבת, ונאבק בכוונה לשנות את מנהגי התפילה בבית הכנסת ברוח תנועת הרפורמה, כגון בהכנסת כלי נגינה או הנהגת בגדי שרד לשלוחי הציבור.

מורשתו התרבותית הרבה והמגוונת של הרב ביבאס ודאי הייתה לו לעזר בהנהגת הקהילה בתחומי התרבות, החינוך, ההלכה והרוח שעליהם הופקד בתפקידו כמנהיגה של קהילה רב-תרבותית על פרשת דרכים במקום ובזמן. מערכת היחסים בינו לבין חברי הקהילה הייתה מורכבת, עמדותיו הנחרצות ופעלתנותו הרבה עוררה הערכה ואף הערצה, אך גם התנגדות. מכיוון שעמד על דעתו, התחוללו כמה מחלוקות עקרוניות ומאבקים על סמכותו, ובהם תביעה משפטית, וניסיון שלא צלח להפחית את משכורתו. כשהסתיימה תקופת כהונתו הקצובה הראשונה ב-1846, נענה בחורף 1847 לבקשת פרנסי הקהילה ונשאר לשנתיים נוספות.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 72 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר

יוני 2017
א ב ג ד ה ו ש
« מאי    
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
252627282930