מורשת יהדות מרוקו

זיקתו לתרגום אונקלום

מסורת ולשונות

36. בעניין תלותו של השרח בתרגום אונקלוס יש לקבוע ברורות: הלשון השונה (ארמית בזה וערבית בזה) אין בכוחה לטשטש את הזיקה הגלויה של בעלי השרח לתרגום הארמי, אחד זיקת מבנה (או שלד) ואחד זיקת לבנים. אפרש דבריי. עיקר תבניתו של השרח הריהי כעיקר תבניתו של תרגום אונקלוס. מה זה תרגום מילולי בעיקרו, המריץ את הפסוק בארמית כסדר הפסוק העברי, כך גם זה הוא תרגום מילולי, המריץ את הפסוק בערבית כסדר הפסוק העברי. הפסוקים שהזכרתי לעיל (§34) מדגימים יפה את הדברים:

אלין תולדת נח, נח גבר זכאי שלים הוה בדרוהי, בדחלתא דה׳ הַלֵּך נח (בראשית ו, ט).

ולא אדכר רב שקי את יוסף ואנשיה (שם מ, כג).

התבנית הכללית, שמירה על סדר המילים העברי, האופיינית בקפדנות לתרגום אונקלוס, מקוימת היטב גם בשרח.

אף בלבני הבניין ניכרת הזיקה של השרח לתרגום אונקלוס, הן בשרח הנמס בעל־פה הן בטפסים הכתובים, וראש לכולם לשון לימודים לרבי רפאל בירדוגו אביא כמה דוגמות:

(א) השם כֹּהֵן מתורגם, כאמור, בדרך שיטה אימאם בעקבי רס״ג. אבל כהן און (בראשית מא, מה), כהן מדין (שמות ג, א; יח, א) מתורגמים כּביר און(kbirun), כביר מדין  (kbir midyan) בעקבות ת״א שנקט ״רבא דאון״, ״רבא דמדיך! וכך באשר לצורת הרבים כֹּהֲנִים: בכל מקום נוקט השרח איימא (aymma), כדרכו של רס״ג, פרט לאדמת הכֹּהנים (בראשית מז, כב, כו) שתרגם ארד לכּוממאר   ard l-kummar כדרך שתרגם אונקלום ״ארע כּומריא״, שלא כרס״ג, שנקט כדרכו גם כאן כנגד כֹּהנים ״אאימא״. ההפרדה שהפריד ת׳׳א בין כהן מעם ישראל לכהן של נכרים היא שנתקבלה על בעלי השרח.

(ב)  בִּי אֲדֹנִי (בראשית מד, יח) מתבארת לרס״ג ״יא סיידי״, שלא כתרגום אונקלוס, שנקט לשון ״בבעו רבוני״, ופירש בי לשון בקשה. בדרכו של ת״א הלכו בעלי השרח של מכּנאס ושל תאפילאלת, ותרגמו מרגבא" (ברגבא) יא סידי. ובהמשך הפסוק, יְדַבֶּר נָא עַבְדְּךָ דָבָר, תרגם רס״ג ״יתכּלם עבדך כּלאמא״, אבל אונקלוס קדם ופירש ״ימליל כען עבדך פתגמא״. נא נתפרשה לו כאן ובכל מקום ״כְּעַן״, כלומר עכשיו, וכך ביארו השרחנים בעקבותיו יתכללם דאבא עבדך לכלאם: דאבא (daba ) = עכשיו.

(ג) וְאֵד יַעֲלֶה מִן הָאָרֶץ (בראשית ב, ה) בנוסח גיליון בכ״י א של לשון לימודים לרבי רפאל בירדוגו מצאנו וסחאב טלע, כלומר ״וענן עלה״, ומעין זה בתאפילאלת וגמאם יטלע, כדרך שתרגם אונקלוס ״ועננא הוה סלק״, ולא כדרכו של רס״ג ״ולא בכאר כאן יצעד״, מילולית ״ולא קיטור היה עולה״. רס״ג פירש אד ״קיטור״ ומשך את מילת השלילה מן הפסוק הקודם (״כי לא המטיר״ וכו), כפי שהעירו ראב״ע ובעל נוה שלום על אתר.

3. גם בסוגיית היסודות העבריים שחדרו לשרח ניכר קשר ברור בינו לבין תרגום אונקלוס. למעלה מעשרים ערכים עבריים מצאתי במסורת תאפילאלת בשרח לתורה.

רובם ככולם משמשים גם בתרגום אונקלוס, מהם מילים עבריות שנשארו בעינן ומהם מילים עבריות שהומרו במילים עבריות אחרות. למשל, ממזר, שופר, שעטנז נשארו בת״א בעינן, או נספח להן יידוע ארמי; מילים אלו מצויות גם בשרח. המילים נֶגֶב, טוֹטָפות, וֵיִתְיַלְּדוּ (במדבר א, יח), שהומרו בת״א במילים עבריות אחרות (או במילים משותפות לארמית ולעברית), ״דרום״, ״תפילין״, ״אתיחסו״ – מקבילותיהן המשוערבות מצויות הן גם בשרח. אבל עלינו להדגיש, שאין בסוגיה זו זהות של אחד לאחד בין תרגום אונקלוס ובין השרח; כלומר, לא בכל מקום שיש בתרגום מילה עברית או מילה ארמית אחות לצורה העברית שבפסוק יש גם בשרח מילה עברית. אדרבה, הרבה מילים כאלה מתורגמות בשרח לערבית, אף על פי שהמילים העבריות רווחות בערבית המדוברת כיסודות עבריים שאולים. כהן וקהל שניתרגמו בת״א ״כָּהֲנָא״ ו״קהלא״ יוכיחו. בשרח משמשות כנגדן אימאם (כאמור) וזמאעא. אף שכֹּהן (kuhin) וקהל (kahal) משמשות בלשון הדיבור, הן לא מצאו דרכן לשרח. עיקרו של הדבר, יותר משחשובה לנו הזהות בפרטים חשובה הזיקה במבנה, אם כי גם בלבנים יש תלות לא מבוטלת של השרח באונקלוס.

התהוותו של השרח

לטעמי הזיקות של השרח לתרגום רס״ג ולת״א, השונות בהיקפן ובאופיין, תלויות בתולדות עלייתו של השרח ובדרך בואו לעולם. אפרש דבריי על דרך הקיצור. עוד בתקופת חז״ל נהגו תרגומים ארמיים, והדברים ידועים לכל בר בירב. תרגומים אלו היו בהם תרגומי פשט מן הטיפוס של ת״א לתורה ויונתן לנביאים, והיו בהם תרגומי דְרָש מובהקים מן הסוג המיוצג בתרגום ירושלמי לתורה. בחינוך הבסיסי נראה שתפסו מקום ראשון תרגומי הפשט. מציאות זו המשיכה להתקיים גם בתקופת הגאונים, עם שהתרגומים עברו עיבודים שהתאימום למקום ולזמן(דבר זה ניכר, למשל, בתרגום אונקלוס גופו, שמשוקעות בו שלוש שכבות לפחות). מסורת תרגום אונקלוס כפי שנתגבשה בתקופת הגאונים בבבל עמדה בעינה בקוויה העיקריים בתימן עד לדור האחרון ממש. ועדיין בבתי כנסת רבים של יוצאי תימן ממשיכים לתרגם את התורה מתוך תרגום אונקלוס בשעת הקריאה. אולם בקיבוצים אחרים, משהמירו היהודים את לשונות הדיבור שלהם, נתגבשו תרגומים בלשונות המקום. זהו הנוהג הרווח במאות השנים האחרונות, והוא מיוצג בתרגומי הלדינו ובשרחים במזרח ובמערב. מציאות מגוונת זו מתוארת בחלקה כרווחת בפי יוצאי הגלויות השונות שנמצאו בצפת (ולא רק בצפת) של המאה ה־16, כעדותו של רבי יששכר בן־סוסאן. התרגומים המקומיים הללו היו מיועדים בעיקר לדרדקים ולהדיוטות, שידיעותיהם בעברית ובארמית לא הגיעו לדרגה של קריאת מקורות. הנוהג הזה, שרווח במאות השנים האחרונות, ניצני גיבושיו חוזרים בכל תפוצה לזמן אחר, וקשורים בהינתקות היהודים מן הארמית ובעליית לשונות הדיבור השונות.

רס״ג איש המאה התשיעית והעשירית פעל בתוך המציאות ההיסטורית הזאת, ועל רקעה צמח תפסירו לערבית. אך תרגומו עשוי ליודעי הערבית שהוא השתמש בה. לשון זו לא הייתה ידועה לא רק להדיוטות אלא גם לתלמידי חכמים בארצות האסלאם, בתקופה שנותקו היהודים מן היניקה הישירה ממקורות האסלאם בערבית. במאה ה־16 בצפת חכמים אינם בקיאים עוד בתרגום רס״ג, כפי שמספר בן־סוסאן. (עם זאת ניכרת בשרה שלו זיקה ללשונו של רס״ג.) ההיחלשות בידיעת הערבית הספרותית ואפילו הבינונית הולידה צורך ביצירת תרגום או תרגומים בלשונות המקום. אף דרכי ההוראה, פסוק עברי כנגד פסוק תרגום או אפילו מילה כנגד מילה, חסמו את השימוש בתרגום רס״ג, שנתפס יותר פירוש ופחות תרגום. כנגד זה השימוש באונקלוס – שהיה רווח בכל העתים, לפחות בכתב, ובוודאי עסקו בו תלמידי חכמים רבים (וגם לשונו הייתה מובנת יותר למי שמצוי היה בספרות חז״ל ובשאר מקורות היהדות) – עשוי היה לשמש לבעלי התרגומים המקומיים בניין־אב. כלומר, גם אב לכל התרגומים שבאו אחריו וגם בניין־דגם לתרגומים החדשים.

זהו הרקע שבו החלו צומחים תרגומים שהצורך בהם נעשה דחוף, כדי להבטיח חינוך בסיסי לתינוקות של בית רבן ולציבור הרחב שלא ידע עברית וארמית. והם הם

הדברים לגבי השרח במרוקו. את התבנית וחלק מן החומר סיפק תרגום אונקלוס (ותרגומים הדומים לו, כגון ת״י לנביאים). חלק מאוצר המילים ומן הצורות סיפק תפסיר רס״ג, אך החלק הגדול של אוצר המילים נתגבש גיבוש מקומי; חלקו נשאב מלשון הדיבור של אחד הדיאלקטים באחד ממרכזי התורה (לעת הואת אין בידינו כלים כדי לקבוע, באיזה מקום ובאיזה ניב נעשה רובדו הראשון של השרח), וחלקו של אוצר המילים והדקדוק נשאב מן הערבית היהודית הבינונית שהלכה בכתב במשך השנים במזרח ובמערב המוסלמי. בדרך זו נתהוותה לשון הביניים הספרותית של יהודי המערב. לטעמי נתרחש הדבר קודם שנת 1500, לפני שהערבית המקומית נתגוונה (במיוחד במרכזי התורה החשובים) בשפע של יסודות ספרדיים שהביאו אתם המגורשים. רק כך ניתן להבין את העדרן המוחלט כמעט של מילים ממוצא ספרדי בשרחים הידועים לנו במערב. ואף זאת, ראוי להדגיש שהדבר נעשה במקום שלא היו בו כיבושים של הברברית. בדרך זו ניתן להסביר את ניקיונו המוחלט כמעט של השרח מיסודות מן הברברית.

הווי אומר, מצד הערבית יש בו בשרח רובד קדום המשקף את לשונו של רס״ג במאה העשירית. רובד אחר מייצג את המאה ה־15 או זמן הסמוך לה מעט מלפניה או מעט לאחריה, עת נתגבש השרח. על הרובד הזה באו ונתרבדו שכבות נוספות. וכבר אמרתי, שדבר זה ניתן לחוש בו במובהק בהבדל שבין המסורות השונות שהילכו בתאפילאלת. יש מהן שהייתה פתוחה יותר להשפעות נוספות של לשון ־דיבור הן במרכיב הדקדוקי הן במרכיב הסגנוני הן באוצר המילים, ויש מהן שהייתה שמרנית יותר. דבר זה אינו מוגבל למסורות תאפילאלת; גם מסורות אחרות ־ש מהן שמרניות יותר ויש מהן פתוחות יותר לשינויים, והפתיחות הזאת נמשכה עד ־־ור האחרון ממש. גם מפגשם של מסרנים של קהילה אחת עם מסורות אחרות היה ב־ פתח למיזוג של מסורות, פתח לשינויים. יש מסרנים שלמדו מסורת אחת שנהגה לתרגם שלום (ל)עאפייא ומשהכירו מסורת אחרת, שתרגמה (ל)מעאפייא, הפכה נ:ורתם שלהם למסורת ממוזגת שיש בה מזה ומזה.

מסורות ולשונות של יהודי צפון אפריקה-משה בר-אשר-עמ' 31-29