פסח בצפון אפריקה- מקורות שונים


פסח בצפון אפריקה- מקורות שונים

פסח בצפון אפריקה- מקורות שונים.

פסח במרוקו – מקורות שוניםקמע לראש חודש ניסן

חג הפסח

בחדש הראשון בארבעה עשר לחדש בין הערבים פסח לה׳(ויקרא, כג, ה)

אין חג מבין חגי ישראל שדורש כל כך הכנות והוצאות מרובות ומיוחדות כמו חג הפסח, עד שיהודי מרוקו מכנים אותו בערבית־יהודית " עיד לכ'אס, נתי תסרי והווא יכ'סס " . לאמור: ״חג החסות, אתה קונה וקונה, וההוצאות על הכיס אינן חסות״. גם לא לחינם אומרים הספרדים על פסח, בלאדינו-״פאראס סין חשבון״, כלומר: ״כסף בלי חשבון״, (ראשי תיבות של ״פאראס, סין, חשבון. (פ. ס. ח).

בכלל, חגי ישראל ובמיוחד חג הפסח אצל יהודי המגרב, מצטיין בהכנות מרובות המתחילות כחודש ימים לפני החג, בגלל החגיגות הרבות הנערכות מידי יום ביומו, בסעודות ומשתאות, בטיולים ובמנהגים שונים כדוגמת המימונה ועוד. פסח, הוא גם החג שהעסיק הנשים יותר מכל חג אחר, עד שנהגו לומר עליו: מאזאל מא פדדינא מעא עממי פורים, חתא תכ'ללת עלינא באבא פיסח "  ־טרם גמרנו עם הדוד פורים, והנה פלש למחוזנו באבא פסח. כבר מלמחרת חג הפורים, מתחילות עקרות הבית לשמור ולמנוע מבני־הבית להשתמש בכלים מסויימים שבבית, כי הן נזהרות מאוד מפני החמץ, שלא ישאר חלילה משהו ממנו באיזו פינה נסתרת.

ראש חודש ניסן

חודש ניסן הוא חודש חשוב מאוד במסורת היהודית, מלבד היותו החודש השביעי למניין בריאת־העולם, הוא גם החודש הראשון למניין יציאת מצרים, והוא גם ראש וראשון לחודשי השנה : החדש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לבם לחדשי השנה (שמות, יב, ב) ואם כי אי־הסדר בתחילת חודש זה, בולט וגם חוגג בכל פינות הבית בגלל ההכנות לחג, היו משפחות בצפון אפריקה ובמיוחד בלוב ובתוניסיה, אשר חגגו באופן מיוחד את ליל ראש־חודש ניסן, וכנראה שפעם היה זה, ליל של חג ממש בארצות אלו. בטריפולי שבלוב, ליל ראש חודש ניסן נקרא " ליל אלבסיסא או ליל בסיסא או אל מרקומה "

ה" בסיסה״ בלוב

הלילה הראשון של חודש ניסן הוא ליל חג ברוב ערי אפריקה הקדומות ונשאר במנהגיהם זכר לראש השנה הקדמון שהיה חל בניסן, ראשון לחודשי השנה. על מנהג זה של ה״בסיסה״ מספר נחום סלושץ:

״בטריפולי ובכמה מקומות אחרים נקרא הלילה ההוא בשם ״ליל אל בסיסה״ או בשם ״בסיסה אל מרקומה״. ״בסיסה״ יש אומרים שהיא מלשון ארמית. ו״מרקומה״ מלשון רקמה, והוא זכר למשכן שבנינו התחיל באחד בניסן.

בשם ״בסיסה״ קוראים בייחוד לדייסה שמטבילים בה ואוכלים בערב ההוא. בערבית יש למילה זו גם מובן של טבילה, וכך הוא סדר עשייתה של דייסה זו.

מכינים בְלִיל מקמח חטים ושעורים קלויות ושמים אותו בשמן, ומערבבים בו אפונה, חרובים, גרעיני שבת המצרים וגם שומשום שחוק היטב. כל זה מרככים בשמן או במי סוכר וזה סדר אכילתו: כל בני המשפחה מתאספים יחד. . . ואפילו הרחוקים מדקדקים להימצא בלילה ההוא בחוג המשפחה יחד בבית האב או הזקן שבה־ ואפילו היושבים במרחקים מדקדקים להימצא בלילה ההוא בחוג משפחתם. הם מאמינים כי אם יפקד מקומם שם, לא יוציאו שנתם, וכך הם נועדים ויושבים על מחצלת מסביב ראש המשפחה. הלה מתחיל בזה, שהוא שם שמן בכוס המשמשת ״מנורה״ בלילה זה וזורקים לתוכה מטבע של זהב־סימן לשפע, ויש אומרים שזה תיקון לחטא העגל. בקהילות אחרות, זורקים מטבעות בכל ארבע פינות החדר. בעל־הבית מדליק את ה״מנורה״ זכר למנורת המשכן, בהחזיקו מפתח בידו ומברך על קערת ה״בסיסא״, ואומר בערבית:

יא פתאח בלא מפתאח

אעטאי בלא מננה

תרזיקנא ותרזק מננא

תרגום: ״אתה הפותח בלי מפתח, הנותן בלי בשר ודם, תן לנו צרכינו מידך לבדך״\

הערת המחבר : נחום סלושץ, פסח בערי לוב, מתוך ספר המועדים (פסח), עמי 400 ; קורות לוב ויהודיה, עמי 193 : בליל ראש חודש ניסן, נוהגים לאכול בסיסה, זכר להקמת המשכן. שם נוסף לבסיסה הוא ״בסיסת אל־מרקומא״, אולי על־שם המשכן העשוי מעשה רוקם.

ה״בסיסא״ בתוניסיה

יהודי תוניסיה נוהגים לציין את ראש־חודש ניסן בחגיגה משפחתית. בליל ראש־חודש מתיישבים כל בני־הבית סביב השולחן ואב המשפחה.

אם הבית מכינה כוס הדלקה ובתוכה שמן זית ופתילה המכונה ״אל־ קנדיל״, מדליקה אותה ומרבה גם באורות בכל הבית. אחר־כך בני־הבית ניגשים בזה אחר זה וכל אחד מכניס לתוך כוס ההדלקה, תכשיט זהב: טבעת, שרשרת, או עגיל. במקומות אחרים בתוניסיה, נהגו לאחר טכס זה לערוך שולחן כיד המלך, אולם בעיר הבירה תוניס הסתפקו בטכס זה של הבסיסה בלבד.

בתוניס חוגגים היהודים את ליל ה״בסיסה״ באיחולים ובתקווה לשנה טובה, שנת שפע, עושר ואושר.

כמו־כן בשלושה עשר לחודש ניסן נוהגים יהודי תוניסיה, אחרי שחיטת השה שנעשית בחצר הבית, באים בני המשפחה וכל אחד טובל את כף ידו בדם ומסמן בטביעת ידו את הקיר החיצוני.

ה׳׳בסיסא״ בג׳רבה

לעומת יהודי תוניס, יהודי גאבס וג׳רבה השכנה מרבים בשמחה ועורכים טכס מיוחד אשר קוראים לו " יא בסיסא בל – פאתאח "

עקרת הבית מכינה דייסה בשם ״בסיסה״. זהו בליל של חיטה, שעורה, חומוס עם קליפות של תפוזים, תמרים וצימוקים. את החומרים הללו טוחנת היטב ומוסיפה להם שמן זית וסוכר, בוחשת היטב עד שהכל נהפך לדייסה טעימה וריחנית. ראש המשפחה לוקח אחר־כך מפתח ללא חור בקצה, מכניסו לתוך קערת הדייסה, ומערבב. בני המשפחה ניגשים אחר־כך בזה אחר זה, כל אחד מכניס את אצבעו לתוך הדייסה ואם המשפחה שופכת שמן זית על האצבע של כל אחד ואחד, בו בזמן האב ממלמל את המלים:

״יא בסיסה בל מפתח! חון עלינא יא פאתאח״

 עברית- הו הפותח בלי מפתח, חוס עלינו ופתח לנו שערי הצלחה.

ש. צרפתי, עמי 85. ״פאתאח״ – כינוי להקב״ה, פותח שערי ההצלחה.

ליל ראש חודש ניסן באלג'יויה

בתלמסן שבאלג׳יריה, נוהגת כל משפחה להדליק בליל ראש־חודש ניסן, כוס שמן זית בביתה וכל עקרת־בית, לפני שמדליקה את הכוס, מניחה בקרקעיתו חפץ זהב: טבעת, שרשרת, או מטבע דינר־זהב, היו גם משפחות שנהגו להניח מטבעות זהב בקרקעית כוסות ההדלקה הקבועות בבית־הכנסת וזאת למנוחת אלה שהלכו לעולמם. למחרת הסירו אותן לאחר תפילת שחרית ונטלו אותן עמהם. גם בעיירה דבדו, נהג בעל־הבית להניח בליל ראש־חודש ניסן, טבעת או עגיל זהב בקרקעית כוס השמן שהדליק לכבוד ראש־חודש.

אוצר המכתבים חלק ב' , זימן אלף ה – עמוק קנג

אודות מנהגי יהודי אלג'יריה

אלף ה

י תשרי, לפאריז. לר״פ הלדי ישע״ו.

גליון מחזיק ברכה לשנה טובה במי זהב, הגיעני, תודה רבה, הנה כי כן יבורך גבר רו״מ וביתו בכל טוב סלה, ושלא להוציא הגליון חלק, אתחיל להודיע לכבודו מנהגי העיר במועדי ה׳, וחג הפסח בראש, ליל ר״ח ניסן, נוהגים בכל הבתים להדליק כוס בשמן זית, ונותנים בקרקעית הכוס איזה חפץ של זהב, טבעות או שלשלת, או דינרי זהב, ויש איזה משפחות, שמדליק״ ע ששיות הקבועות בביהכ״ג למנוחת הוריהם, ונותני׳ בקרקעיתם זהב, ולמחר אחד שחרית נוטלים אותו, ומתפללים ערבית ושחרית כל הקדישי׳ בנגון, ויש מנהג אצל כמה משפחות שאין מכניסים לביתם רקיקי׳ לפסח רק ביום ר״ח ניסן, כל הימים שבין פורים לפסח כל הקהל טרודים בצרכי החג כלים ומלבושי׳ וכו', וכל הבתים והחצרות מבולבלות, זה סד בסיד, וזה מושח בששר, מכבסי׳ הבגדים והמצעות והשמיכות והרבידים וכו', כותשי׳ תבלים, כובשי׳ כבשים, וכו', ליל י״ד בניסן קורים לה ״ליל הראשים״ לפי שכל בני העיר עושי׳ תבשיל, או מרק, או כוסכוס, רק מבשר ראש הבהמה, ביום י״ד אחר חצות עושי׳ המצות לסדר הלילה, בתנור בקול המולה בהלל ושמחה, וכל אחד עושה דמות פסת יד, אופין אותה וחולין אותה בבית לשמירה, כל השנה, ולשנה אחרת מוציאין ישן מפני חדש, וכל המפרש בים מוליך אותה עמו לשמיר' קודם ערבית מנהג כל הקהל לסדר הקערה, ויש נוהגי׳ לסדר בה ג׳ מיני ביצים, ביצת אווז, ותרנגולת, ובפרט ביצת צלצל, סדר התפילות, הוא כמו בכל המקומו', בליל אסרו חג, מתפללים ערבית בנגון, ואחר ערבית ש׳׳צ מברך את הקהל, ואומרים יגדל, ואדון עולם, ואומרי׳ זל״ז תזכו לשנים רבות, ונעימות וטובות, ומבקרים בתי קרוביהם ובתי אהוביהם, ושותים חלב, וטא, ויש יין שרף, וכל השלחנות מלאים עשבים ודשאים ושושני׳ ובפרט שבולים מחטים ושעורים, וביום אסרו חג אחר תפילת מנחה מברכים ברכת האילנות בגנות ופרדסים של איזה בעלי בתים קבועי׳ לכך בכל שנה, שעושי׳ להם סעודה קטנה, ומתפללים שם ערבית, ונפטרים לבתיהם לשלום. בליל י״ד אייר, שהוא פסח שני, גם יום הלולא של התה״ק רמב״ה זיע״א, מתפללים ערבית בנגון, ואחר ערבית עושי׳ סעודת הלילה בתוספת תבשיל בכל הבתים, ואחר הסעודה נאספים ת״ח וזקנים, והרבה מההמון בביהכ״נ הגדולה, ולומדים שם מעט זוהר, ואומרים שירות ותשבחות, לכבוד היום ולכבוד התה״ק רמב״ה זיע״א, ושותי׳ טא פעמים שלש, ולפעמים אומרים דרשה, וקדיש, ומי שברך וכרו' לקהל. וסדר ל״ג לעומר כבר הודעתי לכבודו בניסן תרצ״ב לפ״ק, ושלום.

אני היו״ ם ס״ט.

פסח בצפון אפריקה- מקורות שונים

סיוד הביתיהדות המגרב-רפאל בן שמחון

סיוד הדירה לפני חג הפסח, היה כעין מצוות עשה ולא היה אף בית פטור ממבצע זה. בעצם, כל בני המשפחה עסקו במלאכה זו וכל עקרת־בית ידעה את ״מלאכת הסיוד״ על בוריה. לא היה גם צורך להשתמש בסולמות, שכן התיקרות היו נמוכות ובמקום הסולם, נעזרו בשולחנות.

ברם, עבודות קשות ומפרכות היו מנת חלקן של הנשים לפני החג. היה עליהן להוריד את דלתות החדרים, החלונות ומדפי הארונות, למרק, ולצבוע, עד שמראה הבית היה נראה לפני החגים, כאילו בעליו עומדים לנוטשו, או לנסוע לאיזה מדינה שמעבר לים. שום דבר לא היה נשאר קבוע במקומו, מסלקים את השולחן והכסאות לאחר שמורקו היטב ואוכלים על הרצפה כדי לשמור את הכל לחג. בשבת הגדול, אין אוכלים בחדר, כי אם בפינה במטבח, או בחצר, כדי שלא להחמיץ את אשר הוכשר כבר בבית.

לרוב יהודי מרוקו, יש כלים שמורים לפסח, והם מוצאים משנה לשנה, מלבד העלי והמכתש " אל מהראז ", לכן מעטים הכלים שהיו חייבים להכשיר על־ידי העגלה וליבון.

הכנת המצה ואפייתה

החיטים להכנת המצות אוחסנו בעלית־גג א-רוף, והוכנסו לתוך כדים. לפעמים שמרו אותן במחסן מיוחד הנמצא בשדה הקציר, ושבוע אחרי פורים הוצאו ממקום איחסונן, הובאו הביתה והונחו בחדר לאחר שהוכנסו לתוך ציפיות צחורות. על החדר שבו אוחסנו, הוצבה ״שמירה״ והכניסה הן לקטנים והן למבוגרים נאסרה בהחלט. כן הוכנו דליים מלאים מים שנשאבו מהבאר הנמצאת בחצר הבית. המים האלו הונחו(לנו) לילה שלם תחת כיפת השמים, ותחת אור הלבנה כשהם מכוסים בסדין דק מאוד, עשוי מבד מיוחד הנקרא " אל-חאייאתי". למחרת הוזמנו השכנות וקרובות המשפחה ליום אפיית המצות, ותחת שמירה קפדנית ביותר, ניפו השכנות את הקמח מהסולת ואחרות לשו את הבצק.

המשפחות גם הזדרזו וקבעו תור לתנור הציבורי, הלא הוא " אל-פראן".

יום אפיית המצות היה יום חג ממש, כל השכנים והקרובים באו בשמחה לעזור ולהשתתף במצוות אפיית המצות. ביום הזה, המשפחה כיבדה כל העוזרים ב׳׳חמין׳ מיוחד שהכינה לכולם לארוחת הצהרים.

הנשים הזריזות מבין השכנות לשו ועזרו גם בעיבוד הבצק, וכל זה תחת פיקוח מעולה של החכם המשגיח על המבצע. כל ההכנות והעבודות נעשו במאפייה עצמה, זאת על־מנת שהבצק לא יחמיץ ח״ו.

קריאת ההלל

בעת אפיית המצות, הגברים קראו את ההלל ביחד, כאילו היו בבית הכנסת, וחזרו מספר פעמים על המזמור ״בצאת ישראל ממצרים״ כשהם מתרגמים אותו לערבית המדוברת, כדי שהנשים תבינה גם הן. הנשים מצידן הראו אף־הן את כוחן וליוו את הגברים בקריאות גיל של יו יו יו. גם האופה הגוי, המופקד על המאפייה והעומד ליד התנור, היה מהנהן בראשו לאות הסכמה, וכאילו שגם הוא יצא ממצרים.

לילדים הייתה זו חוייה בלתי־נשכחת לעמוד קרוב לתנור ולהתבונן איך אופים בזריזות כל־כך ואיך מכיני־המצה, כל־כך שמחים ועליזים, וגם הם רצו לעזור, אך אסור היה להם להתקרב יותר מדי.

המכונה כבשה היום את המקום הראשון בעשיית המצות וכמעט לכל אתר ואתר הגיעה והחליפה את הידים העובדות, אך עדיין ישנם יחידים המקפידים לאפות את המצות בעצמם .

המדקדקים מחמירים על עצמם לאכול מצה שמורה, אפוייה מחיטים שנשמרו משעת קצירתן, מצות אלו נהגו לאפות אותן בערב פסח י׳׳ד ניסן, אחר הצהרים.

אותם מחמירים נהגו גם להשתמש בשומן(מן החי) במקום שמן, כמו־כן, הם התנזרו משתיית תה, ומן השימוש בסוכר בפסח ואסרו אותם על עצמם. בתלמסן שבאלג׳יריה, נהגו כמה משפחות שלא לרכוש מצות לפסח לפני ראש־חודש ניסן, והן נזהרות מאוד לכבד מנהג זה. משפחות אחרות נוהגות ביום י״ד בניסן, כאשר הן מכינות את המצה שמורה, כל משפחה אופה לה עוד מצה שמורה נוספת בדמות ״יד״ ותולה אותה בחצר הבית לשמירה נגד כל מרעין בישין. מצה זו תישאר תלוייה כל השנה ותוחלף בשנה הבאה ב״יד״ אחרת חדשה שתוכן לפסח, כך שכל־מי שיזדמן לו לנסוע למדינה כלשהי שמעבר לים, במשך השנה, הוא יצטרך ליטול עימו את ה״יד״ (המצה) לסגולה ולשמירה.

המצה בארצות המגרב היא עגולה ולא מרובעת או משולשת, וזאת על־פי הכתוב: ״עגת מצות כי לא חמץ״ (שמות יב, לט) מלשון ״עג עוגה״, משום ״שבמצרים האמינו אז בכמה אלוהות, זה בשניים, זה בשלושה, זה בשישה וכן הלאה, והיה מנהגם לאפות לחם על־פי אופן אמונתם, המאמינים בשני אלוהות עשו לחם בשני ראשים, ואותם שהאמינו בשישה, עשו לחמם בשישה עוקצין, ואותם שעבדו ללבנה אפו הלחם בצורת הירח, וכדי להרחיק ישראל מהם, היה מנהג אבותינו במצרים לאפות הלחם עגול, שאנו מאמינים רק באחד, שאין לו ראשית ולא תכלית״. אגב, במרוקו אופים עד היום לחם בצורה עגולה, כיכר לחם עגולה הנקראת "כ'בזא " בערבית־יהודית.

מתוך הספר " נוהג בחכמה " עמוד קסד, סימן " יא "

יא. מנהג עושים מצות עגולות, משום דכתיב עוגות מצות ועוגה עגולה. ועיין רש״י מ״ק ד, בד״ה עוגיות כמו עג עוגה ועמד בתוכה. וכ״כ רש״י בתענית כג בד״ה עוגה, שורה עגולה היינו עוגה עגולה. ובשר׳ת מהר״י אסאד, ח׳ או״ח, סי׳ קנז, הקשה לאיזה צורך עשו העוגות עגולות. וכי ע״פ מ״ש רבינו סעדיה והרמב״ם ז״ל, לפי שהאמינו אז בכמה אלוהות זה בשנים וזה בשלשה וזה בששה וכן הלאה, והיה מנהגם לאפות הלחם ע״פ אופן אמונתם המאמינים בשתי אלהות עשו לחם בשתי ראשים, ואותם שהאמינו בששה עשו לחמם בששה עוקצין, ואותם שעבדו ללבנה אפו הלחם בצורת הירח. וכדי להרחיק ישראל מהם היה מנהג אבותינו גם במצרים לאפות הלחם עגול, היינו שאנו מאמינים רק באחד שאין לו ראשית ולא תכלית. והיהודים גם הלחם של שאר הימים עושים אותו עגול. וראה מזה בם׳ אוצר מנהגי ישורון, סי׳ נא, אות ה.

פסח בצפון אפריקה- מקורות שונים

מצה עשירהפסח-קערת הסדר

נוסף למצות הרגילות, מכינים יהודי מרוקו מצה עשירה הקרוייה בפיהם ״ א-רקאקא דלמא דלתין "  להכנת המצה העשירה, לשים את הבצק במיץ תפוזים, ומזה שמה. בהעדר מיץ תפוזים, לשים את הבצק גם ביין, בביצים ושאר משקים. במצה עשירה נהגו לכבד את האורחים שבאו לבקר בימי החג וגם נתנו לילדים לאכול ממנה ביום י״ד בניסן אחרי ביעור חמץ.

בתוניסיה נהגו בהגיע המצות לבית, לוקחת בעלת־הבית את המצה הראשונה ומפרישה אותה הצידה. מצה זו שורפים אותה בערב פסח הבא עם החמץ, או אחרי סוכות – עם שרידי שער הסוכה העשוי מענפי הדס. (ילקוט מנהגים ע׳ 513).

המצה הדקה

בדבדו ובעוד מקומות, הכינו שני סוגי מצה: מצה דקה בשם " בושייאר " ומצה עבה בשם " א-רג'יפא " המצה הדקה (בושייאר) הכינו אותה גם בימי החג, ואילו השנייה (א־רג׳פא), הכינוה לפני החג ובכמויות גדולות.

בצפרו ובמכנאס נהגו פעם להכין מצה מאוד דקה (רקיקים דקים) וקראו לה ״תריד״, שפירושה בערבית־יהודית ״גירוש״, והיא באה להזכיר לנו את הכתוב בהגדה: ״כי גורשו ממצרים״. היום לא עושים כבר את זה.

 

עירוב חצרות

אחד המנהגים שהיה קיים במכנאס הוא: רבני העיר היו מתאספים בבית־הכנסת החדש (א־סלא זדידא) בערב שביעי של פסח ואחד מראשי הקהל היה מביא מספר חבילות של מצה שמורה (שהוכנה בעבודת־יד). הרבנים חילקו את המצות לכל בתי־הכנסת שבעיר. כל שמש של בית־כנסת היה בא ומקבל חבילה ובה חמש מצות, משחיל אותן בחוט ותולה את החבילה בבית־הכנסת שלו, ליד ההיכל של ספרי תורה. החבילה הייתה נשארת תלוייה כל השנה והוחלפה בשנה הבאה בחבילה חדשה בערב החג. מנהג זה היה קיים עוד בשנות הארבעים, אחר־כך נפסק ונשכח כליל. על עירובי חצרות מסופר:

בערב שביעי של פסח, בעת מנחה, נאספים כל התלמידי־חכמים, הזקנים ונכבדי הקהל. . . בבית־כנסת הגדולה, מביאים שולחן ועליו מפה לבנה, ועליו חמש אגודות של רקיקים כמספר בתי כנסיות שבעיר, בכל אגודה, כ״א אחוזה בחוט של משי, לצורך ערובי חצרות, מתפללים. . . ואח״כ מודיעים לקהל ענין העירוב מהו. אח״כ עושים סדר העירוב מעומד מברכים את הקהל ואת נשיא הקהל ומוסרים לכל בית־כנסת אגודה של רקיקים לתלות אותה סמוך להיכל, עד ערב זש״פ (שביעי של פסח) של שנה אחרת, שאז מוציאין ישן מפני חדש. ובליל זש״פ, אחר הסעודה נאספים בבתי־כנסיות וקוראים הסדר הכתוב בספר קריאי מועד.

 

אוצר המכתבים ח״ב, אלף ט', עמי קנה.

אלף ט

חשון. לפאריז, לר״פ הלוי ישצ׳׳ו.

עוד אודיע לכבודו הנשמט מזכרוני במכתב שקודם זה, מענייני פסח, נדבת החג לעניים, מתקבצת קודם החג בהדרת כבוד, ג׳ מטובי העיר והרב, מלובשים בטוב, מחזרים על החנויות ובכל מקום שנמצא שם ישראל הראוי ליתן, הרב מברך, ואחד כותב על הספר שם המתנדב, וסך נדבתו, ובזה מקבצים דבר הגון, ועוד יש תקנה קבועה, לקבוע טובי העיר מם על כל שק של קמח שימכר לצורך רקיקי פסח, פעם הם מוסיפים ופעם גורעים, כפי הזול והיוקר, מתקבץ מזה המס והנדבה עד עשרים אלף פראנק בכל שנה, ומחלקי׳ אותם לת״ח ולעניים, ויש עוד יחידים נדיבי לב מחלקים נדבות מכיסם, יש רקיקים, יש בשר, יש שמן, יש כספים.

עוד דבר אחד אודיעך, הגון בעיני מאד, והוא, בערב שביעי של פסח, בעת מנחה, נאספים כל הת״ח והזקני׳ ונכבדי הקהל, והרבה מההמון לביהכ״נ הגדולה, ומביאי׳ שלחן ועליו מפה יפה לבנה, ועליו חמש אגודות של רקיקים כמספר בתי כנסיות שבעיר,״ בכל אגודה, כ״א אחוזה בחוט של משי, לצורך ערובי חצרות, ומתפללים מנחה בקדישי׳ וקדושה בנגון, ואחר מנחה אני מודיע לקהל ענין הערוב מהו, ואח״ך עושי׳ סדר הערוב מעומד, ומברכי׳ הקהל ונשיא הקהל בפרט, ומוסרים לכל ביהכ״נ אגודה של רקיקי׳ לתלות אותה סמוך להיכל, עד ערב זש״פ של שנה אחרת, שאז מוציאין ישן מפני חדש. ובליל זש״פ אחר הסעודה נאספים בבתי כנסיות וקורי׳ הסדר הכתוב בס׳ קריאי מועד כידוע. ושלום.

היו״ם ס״ט.

 

 

 

ייצור ה״מאחייא״ (עראק)

נוסף להוצאות הרבות של פסח, הוקדש גם תקציב מיוחד להכנת ה״מאחייא״ או עראק, כשר לפסח. את העראק הכינו בבתים, אם כי דבר זה היה אסור מטעם השלטונות. המשפחות האמידות הפרישו חלק מהיין הכשר שהכינו עוד לפני חנוכה, והועידוהו לפסח, חלק ממנו בישלו אותו לפני החג ושמרוהו לפסח. יין מבושל זה נקרא " א-שראב למטבוך "

הילדים משננים את ההגדה

למחרת יום פורים, יום שושן פורים, התחילו המלמדים להכין את תלמידיהם ולשנן להם את ההגדה בתרגום ערבי־יהודי, על־מנת לשתפם גם הם בקריאתה. בשבת הגדול נהגו הילדים לשנן בעל־פה את ההגדה מול המורים וההורים, כדי לקרוא אותה בקלות, ולהבינה היטב וגם לשאול קושיות בליל הסדר. שבת זו שלפני פסח, נקראת שבת ההגדה . גם הגברים נהגו לקרוא את ההגדה בציבור בשבת הגדול אחרי מנחה.

האגדא קסם אללאה לבחר, עלא תנאס לטריק, חין כרזו זדודנא מן מאסאר לעתיק, עלא יד סידנא ונבינא מוסא בן עמרם עליה א־ סאלאם, האגדאק יא מולאנאת׳ פ׳כנא פ׳חאל די פ׳קת זדודנא, מן האד לגלות האדי, ותוסלנא אל־ארד זדודנא ולרושלים לעזיזא עלינא.

פסח בצפון אפריקה- מקורות שונים

בדיקת חמץ וביעור חמץיהדות המגרב-רפאל בן שמחון

בליל ארבעה עשר בניסן, כל בני־הבית השתתפו בבדיקת החמץ. בהגיע ראש המשפחה בערב, הוא ניגש מיד ל״מבצע בדיקת חמץ״.

לאחר שעקרת־הבית הכינה כבר את הכל, נוטל האב נר דלוק או אבוקה ובודק בכל מקום שרגיל להיות שם חמץ, הוא עובר בשקט ממקום למקום ומניח את פתיתי הלחם העטופים בניר שהרעייה הכינה כבר מבעוד־יום, מניחם בפינות הבית, אח״כ אוסף אותם לאחר שבירך. רבים נהגו להוסיף נתחי־כבד צלויים לפתיתי הלחם לצורך בדיקת החמץ, ואת הכל מניח בעל־הבית בקערית קטנה שתיזרק אחרי ביעור חמץ.

למחרת בבוקר, בחוזרו מתפילת שחרית, נוטל האב את הקערית עם חתיכות הלחם העטופות שבתוכה, ולאחר שהבנים כבר הכינו מדורה, יוצא האב ובחרדת קודש, מברך לפני תחילת ה״מבצע״ ואומר: ״כל חמירא וחמירא דאכא ברשותי וכו׳ ושורף את החמץ, אך את עיקר הביעור משאיר הוא לילדים והם משלימים את המלאכה בשירה ובדקלום מיוחד בעברית וערבית יהודית:" חמס כשיר, ובוי עשיר ! חמסה כשירה ואימר עשירה "  ״חמץ כשר ואבא עשיר״! ״חמצה כשרה ואימא עשירה״!

הערת המחבר :  רבים מיהודי מרוקו מבטאים את הנקודה חיריק במקום צירי ולהיפך, צירי במקום חיריק, אותו הדין לגבי האותיות ס. ש. צ. את שלוש האותיות מבטאים אותן כמו שמבטאים האות ס, וגם כאן, יוצא להם ״חמס״ במקום, חמץ״.

תענית בכורות

הבכורים נהגו להתענות בערב פסח, לזכר הנס, שניצולו ממכת בכורות במצרים. גם נשים בכורות מתענות, אולם היום מנהג זה הולך ונשכח, ובמקומו נוהגים לקרוא פרק מהמשנה או מסיימים מסכת ועושים סעודה קלה עם מתן צדקה, כדי שלא יהיה צורך לצום. מנהג זה נתקבל בקרב עדות ישראל ויש שנותנים צדקה בלבד, יש בכורים שמשתדלים להשתתף בברית מילה במידה ויש איזה ברית בעיר, כך הם פטורים מלצום, יש גם שקונים סנדקות, ואז אסם הבכור הוא סנדק, הוא גם פטור מהתענית. כמו־כן גבאי בתי־כנסת דואגים שכל מתפלל יפריש סכום מסויים לטובת הישיבות במקום ״תענית בכורות״

ליל הראשים

במרוקו, ליל י״ד בניסן נקרא ״לילת בדיק חמץ״ (ליל בדיקת חמץ). בערב זה, רוב המשפחות סועדות את ארוחתם בצנימים מרוחים בחמאה טריה, ושותים תה. לא מכינים שום תבשיל לערב זה, משום שכל הכלים הוצאו ושמורים עתה עם כלי החמץ, במקומם הוכנו והוצאו הכלים הכשרים של פסח.

לעומת יהודי מרוקו, יהודי תלמסן שבאלג׳יריה השכנה, מכנים ערב זה בשם " לילת א-רוס " – (ליל הראשים), משום שכל בני העיר היהודיים, סועדים את ארוחתם ב״כוסכוס״ ובמרק מיוחד, מבושל בעיקר מבשר ראש של הבהמה. יהודי תוניסיה נוהגים לאכול בסעודת הצהרים של ערב פסח, תבשיל של אורז.

חלוקת החרוסת של משפחת אזרד

אין כמעט יהודי מיוצאי העיר מכנאס, שלא הכיר את משפחת אזרד הנכבדה ובמיוחד את הגביר אליהו אזרד ז״ל, איש שוע ורב פעלים, ואחד מפרנסי העיר ועשיריה.

אחד מזכרונות הילדות הרחוקה מזכיר לי איך היינו חייבים להידחק לתור הארוך על־מנת להגיע ולהשיג כמה כדורי חרוסת להורים. אני עוד זוכר את הגביר אליהו אזרד, יהודי אציל נפש וכל כולו אומר כבוד.

בית אליהו אזרד או כפי שקראו לו ״דאר אליהו אזרד״ התפרסם מימים ימימה בחלוקת מנות החרוסת לכל יהודי העיר, חינם אין כסף. כאן מדובר באוכלוסיה יהודית שמנתה למעלה מחמשת אלפים נפש.

ההכנות ל״מבצע״ זה היו מתחילות שבועות אחדים לפני פסח, בביתו של אליהו אזרד שהיה אחד הבתים היפים ברובע היהודי החדש, הלא הוא " מללאח זדיד (Le Nouveau Mellah).

כך היתה החלוקה

בביתה של משפחת אזרד שירתו שני יהודים. אחד בשם אברהם, יהודי ערירי והשני בשם יעקב, שאהב מאוד את הטיפה המרה עד שרוב הזמן לא היה מאוזן, הוא ציפה כל השנה, בכליון עיניים, לליל הסדר כדי ״להשלים״ מה שהחסיר במשך השנה. יעקב נהג לשבת בליל הסדר ״ולהתווכח״ עם רבונו של עולם ושואל: מדוע ציווית אותנו לשתות רק ארבע כוסות ועם המצרים היית רחב־לב וכבדת אותם בעשר מכות. לו הסדר הזה היה הפוך, זה היה יכול להיות מצויין: בניך היו שותים הערב עשר כוסות ולמצריים, מספיק להם ארבע מכות, וזה היה גם יכול להיות הסדר הטוב ביותר.

ידיהם של שני האדונים, אברהם ויעקב, לפני חג הפסח, היו מלאות עבודה ולא היה להם זמן לא לשתות ולא לדבר, אלא לעבוד, היה עליהם להכין את ״מבצע״ חלוקת החרוסת לאוכלוסיית ה־מללאח המונה אלפי־נפשות וכך היה סדר ההכנה: בחול המועד סוכות היה הגביר אליהו אזרד יוצא לכרמים ומביא משם רימונים, צימוקים, אגוזים, תפוחים וכל מיני תבלינים. את כל זה היה מאחסן בעליית הגג שבביתו. שבועיים לפני פסח, מתחילות ההכנות, מנפים את כל הצימוקים אחד אחד, שוטפים אותם היטב והכל על טהרת הכשרות. מהיין שהוכן לפסח, מפרישים חלק להוסיף לפירות כדי להכין בו את דייסת החרוסת.

שבוע לפני פסח, מתחילה העבודה. בבית משפחת אזרד הייתה מכונה מסוג המכונות הגדולות לטחינת בשר במפעלים, מכונה מיוחדת ולא הייתה רשות לאף אחד לגשת אליה או גם לגעת בה, רק לבעל־הבית, הוא בעצמו הפעיל אותה וכאשר הוציאו אותה, פעם בשנה, התייחסו אליה כאילו מוציאים ספר תורה מהארון. הגברים קראו הלל כמו בשעת אפיית המצה שמורה, הגביר אליהו ניגש אליה, , ובדחילו ורחימו הרכיב את חלקיה בעדינות שלא תיפול ח״ו ושלא ״יארע שום פיסול״. מעמידים את המכונה על שולחן גדול באמצע הבית ורק אדון אזרד מורשה וזכאי לטחון בה כאוות נפשו, כאשר שני העוזרים יעקב ואברהם ניצבים על־ידו ומוכנים לעשות הכל למען אדונם.

יום י״ד בניסן, ערב פסח, הוא יום המבצע הגדול. עוד בבוקר השכם, נהרו לעבר ביתו של הגביר אזרד גלים גלים של נערים ונערות, נשים ומבוגרים בתור ארוך, וכל אחד מחזיק בידו קערית או גביע גדול, שבו יקבל את מנת החרוסת המגיעה לו בתוספת ״ברכת חג כשר ושמח״.

כאשר מגיעים אל בית הגביר, מוצאים כבר כמה זריזים שהגיעו עוד לפני עלות השחר ועומדים ומחכים ומתווכחים. בכניסה לבית המשפחה ניצבים שני שומרי הבית אברהם ויעקב שלא נמו את שנתם בלילה. אנו הילדים היינו נדחקים להיכנס, רק כדי לראות את בעל־הבית בכבודו ובעצמו, לבוש בהידור רב וממתין. כל ילד שהיה ניגש אליו לקבל ממנו את מנת החרוסת, היה משפיל את עיניו ומדבר בשקט ובקול חלוש. מי אתה? היה שואל כל ילד מאתנו. אני בן. . . .10 . ששש. . ולא היה יכול להשלים מרוב בושה ופחד ואדון אזרד היה פונה לאחד מעוזריו ופוסק: אני כבר יודע בן מי הילד הזה והיכן הוא גר, זה בן של משפחה מרובת ילדים, תנו לו יותר.

ילדים זריזים שידעו להסתדר, היו זוכים במנה הגונה, לוקחים אותה הביתה וחוזרים חלילה, וכך היו משיגים מספר מנות .

מכל הטכס הזה, נשארה תמונה אחת חרוטה בזכרוני וקשה לי להשכיחה. כאן הייתה מתגלית אהבת ישראל האמיתית ועזרה לזולת, זאת בנוסף לנוהג של מנהג הזמנת אורח לשולחן שאותו נהגה משפחת אזרד לקיים הן בשבתות והן בחגים, בנוסף למתן בסתר לתלמידי־חכמים ולנזקקים.

פסח בצפון אפריקה- מקורות שונים

קניית המצרכים לחגפסח-קערת הסדר

המזדמן לרחובותיה הצרים של שכונת ה־מללאח בערבי החגים, תיתקלנה עיניו בתנועה רבה שבכל פינה, ומה רב הדוחק בשווקים!, ממש עירבוביה שלמה שוררת בשוק " אל-כדדארין ", הוא שוק הירקות. על כל צעד ושעל, יושבים מוכרי הירקות וחפירות ואליהם נדחקים הקונים, ובאותה שעה נדחקים עוד קונים אחרים לפני חנויות דל-גזזארין (האטליזים).

במצבים מסוג זה, חייב כל אדם העובר בשוק הירקות, להיזהר בצעדיו ובהליכתו, פן ימעד וישבור ח״ו רגל, כי הרחוב מוצף משיורי ירקות ומפירות רקובים ואין לתמוה כאשר בן־אדם עובר לתומו ומחליק בפסיעה גסה ונופל, כי בכל פינה מוצבים רוכלים מכל המינים ואליהם נדחקים הקונים, סביב מוכר הדגים, סביב מוכרת הביצים. כל זה גורם לרעש איום והמולה רבה וככל שההמולה גדולה, גדולה גם התרעומת של העוברים ושבים שמזדמנים למקום.

אחרי שעוברים בשלום את שוק הירקות ושוק האטליזים ועורכים שם את הקניות הדרושות, פונים לקניית מצרכי מזון העיקריים ואז מגלים כי חג הפסח הוא באמת החג היקר ביותר מכל החגים גם יחד. מסתכלים ברשימת המצרכים שמסרה עקרת הבית ומגלים כי הרשימה ארוכה ואין לראות את סופה, כי הרי זאת רק רשימה ראשונה, אך עוד תבואנה אחרות. ברשימה הזאת יש מצרכים רבים כגון: קונוסים של סוכר, שמן זית כתית טהור לבישול, תפוחי אדמה, פול ירוק, ביצים, קמח מצה, פירות יבשים ואת הסוף עוד לא רואים.

אחרי שגומרים עם כל הקניות, נשארת בעיית שחיטת העופות וגם אצל השוחט, התור הוא די ארוך ומתמשך.

בערב פסח נוהגים יהודי צפון־אפריקה לשחוט כבשים, רוב המשפחות שוחטות כבש ומי שאין ידן משגת לקנות כבש שלם, מתאספים כמה שכנים הגרים באותו בית וקונים כבש בשותפות ומחלקים אותו ביניהם.

אל־באבוניז

בין הקניות הרבות וללא סוף של החג, יש להוסיף פריט חשוב בעיני כל יהודי מוגרבי, והוא קישוט השולחן בפרחים בליל הסדר, גם העני שבעניים לא מוותר על הפרחים בפסח, אולי משום שהוא חג האביב, והפרח החביב והמובחר בעיני יהודי מרוקו בפסח, הוא פרח ה״באבוניז״ . זהו פרח הדומה לפרח האיריס, פרח יפה בצבע סגול, כחול, או לבן. באחדים ממיני ה״באבוניז״ משתמשים לרפואה לאחר שמייבשים את פרחיו.

הנדבה של החג

ראוי לציין כי בחג הפסח וכמו בכל חג, העניים לא קופחו כלל וכלל, משום שוועד הקהילה דאג לכל מחסורם וצרכיהם הן במצות והן במעות, במיוחד תלמידי־חכמים, האלמנות וגם עוברי אורח שנזדמנו לעיר בחג . גם העניים עצמם יודעים ש״ההגדה״ מסבירה להם את פניה בפסח, באותה מידה שהיא מסבירה לעשירים ולתינוקות של בית רבן הצוהלים גם הם ב״הא לחמא״ ומדקלמים אותה ברחובות ה־מללאח, לפני כל עובר ושב.

מיד אחרי שושן־פורים, שבעה טובי העיר של ועד הקהילה מתאספים ועורכים שתי רשימות: אחת של עניים הזקוקים לתמיכה, והשניה של בעלי בתים העשירים, החייבים לשלם, איש איש לפי כבודו ומעמדו. מגבית זו נקראת בערבית המדוברת " א-נדבה דל עיד " (הנדבה של החג) כעין ״קמחא דפסחא״ הנהוגה בכל קהילות ישראל. מגבית זו נערכת גם לפני חג הסוכות. נשיא הקהילה של כל עיר, יחד עם שבעה טובי העיר או חברי הוועד Le Comité, עברו מבית לבית ומבית מסחר למשנהו של הנדיבים ובעלי־מלאכה וקבעו לכל אחד ואחד את גובה הסכום אשר עליו לתת כנדבת החג, כל אחד תרם לפי מעמדו וכבודו.

שבת דה דוס־פאנס

פסח שחל ביום ראשון בשבוע, מכונה בפי היהודים הספרדים: פסח דה דוס־פאנס (פסח של שני לחמים), על שום שבשבת של ערב פסח, סועדים את ארוחת הצהרים עם לחם רגיל ובלילה, לחם עוני (המצה), כך יוצא שני סוגי לחמים. יהודי מרוקו שהם צאצאי מגורשי ספרד, משתמשים עד היום בכמה מלים ספרדיות בחייהם היום יומיים, כך אם יוצא פסח ביום ראשון קוראים לשבת שלפני: ״פסח־דה־דוס־פאנס״, אולם יהודי מרוקו ששכחו כבר את השפה הספרדית, קוראים לפסח זה: ״פיסח דלוס פאנס״.

בתוניסיה קוראים לשבת זו ״ כול וכ'ממל  (אכול וחסל).

ליל הסדר

בכל קהילות ישראל נוהגים בליל התקדש־חג, בליל סדר פסח, מתכנסת כל המשפחה המורחבת, אבות ובנים, אחים, נכדים ונינים.

משפחות קטנות, נהגו להצטרף למספר שכנים יחדיו, כדי לערוך את הסדר כהלכתו, ברוב עם הדרת מלך. מנהג זה הוא עתיק יומין, מאז היות עם ישראל לעם בצאתו ממצרים, מדי שנה התכנסו בליל זה מספר בתי־אב בבית אחד, להימנות על זבח פסח ״ויקחו להם איש שה לבית אבות שה לבית. ואם ימעט הבית מהיות משה, ולקח הוא ושכנו הקרוב אל ביתו. . . בבית אחד יאכל״ (שמות יב, ג ד, מו). גם המצוה לספר ביציאת מצרים בליל זה, הוד קדומים עליה. (מתוך הגדה שלל ר״ב)

תפילת ערבית

אוירה מיוחדת שוררת בליל החג בבתיה ורחובותיה של השכונה היהודית, כל מי שעובר בשווקים אחרי ביעור חמץ של הבוקר, יראה וירגיש את השינוי הגדול. בתים מלבינים בסיודם, הנקיון שורר במבואות ה־מללאח ובכל תוקפו, ולקראת ערב, רואים הורים עם ילדיהם עוברים בלבוש חג והולכים בחפזה להתפלל. בתי־כנסת מלאים המון מתפללים. פני כולם כעשיר כעני, צוהלים איש לקראת רעהו. החזן מנעים את התפילה בסלסולים רגשיים, גם פיוטים רבים חוברו לחג הפסח מפי משוררי הדורות. תפילת ערבית עוברת באוירה של קדושה והתרוממות רוח מרחפת מעל כולם. תפילת ההלל נאמרת ברוב־עם. בסיום התפילה יוצאים כולם בחיפזון מבית־הכנסת ובפרט הילדים הקטנים שגרונם נחנק בלימוד ההגדה בעל־פה. עכשיו הם כולם רצים אל השולחן הערוך אחרי שנישקו את ידי ההורים, הזקנים והחכמים. כל אחד מברך את רעהו בברכה המסורתית ״מועד סוג ומבורך״ . הילדים מגיעים ראשונים הבייתה וממתינים הם לקראת ה״מגיד״, ואז הקולות הילדותיים שלהם, והקולות של המבוגרים מתמזגים יחד בניגון חי ורגשי. בליל הסדר אף אחד אינו יושב על הכיסא, אלא על מצעים, בישיבה מזרחית כדי לקיים את מצוות הסיבה.

פורים בצפון אפריקה – מקורות שונים

קערת הסדרפסח-בבהילו

בעל־הבית חוזר עם בניו מבית־הכנסת, שמח וטוב לב, מתיישב על מיטתו, כמלך בתוך טירתו, ומתחיל להכין את " א-סינייא די בבהילו " , היא ״קערת הסדר של בבהילו״. לרוב יהודי מרוקו כלים מיוחדים לפסח ואלה נשמרים משנה לשנה: המגשים מנחושת, או מפליז והמגש המובחר והיפה מכולם שמור לליל הסדר, הלא היא ״קערת הסדר״, או ״קערת ההגדה״, אשר בלילה זה היא מקשטת את השולחן. במגש השמור הזה, מניחים את הנחוץ: ג׳ מצות, ביצה, עלי־חסה למרור ולכורך, כרפס, זרוע, החרוסת משקדים כתושים, ותערובת פירות יבשים, תבלין והיין הטוב תוצרת־בית, כך יצאו החרוסת כצבע הטיט, לזכר עבודות־פרך בימי שעבוד מצרים.

יש שנהגו גס להניח בקערת הסדר, שלוש ביצים: ביצת תרנגולת, ביצת אוז וביצת צלצל. יהודי לוב שמים בקערת הסדר ביצים כמספר בני הבית. יש בין יהודי לוב ששמים ביצים גם לזכר הנפטרים.

12) הצלצל הוא שם של עוף שנזכר במקרא : ״ופרי אדמתך יירש הצלצל״ (דברים כח, מב).

קערת הסדר של יהודי תוניס

יהודי תוניס אינם משתמשים במגש הנחושת או ה״סנייא״, בתור ״קערת הסדר״ המקובלת בקהילות ישראל במרוקו. במקומה משתמשים בסל גדול הנקרא ״סיסטו״.

זהו סל נצרים גדול בקוטר של כ־60 ס״מ, בסל זה מניחים שוק של כבש, החרוסת המכונה בפיהם ״חרושת״, מספר ביצים שלוקות, המצה השמורה, עטופה במטפחת ומספר עלים של חסה.

את ה״סיסטו״ מכסים במפית רקומה בחוטי זהב (עבודת יד). יהודי תוניס בוחרים דווקא בסל הזה, כנראה כדי להרבות בשינויים לילדים. (צרפתי)

הקידוש

לאחר שהוכנה קערת הסדר, בא תורו של הקידוש ״קדש״, מוזגים את הכוסות וכל בני הבית, הנשים, הילדים וגם הבנות, ללא יוצא מן הכלל כל אחד לוקח מהם את כוסו בידו ועומד. בעל־הבית נוטל את הכוס שלו בשתי ידיו, ומסלסל בגרונו את ״אלה מועדי ה׳״ וכל המשפחה מצטרפת במקהלה אחת . בתפילאלת שבדרום מרוקו וכן באי ג׳רבה שליד תוניס, נשתמר שם נוסח מיוחד של קידוש לליל פסח, שנקרא ״הקידוש הארוך״ או ״קידושא רבא״, מעין פיוט על הברית שבין השם ועם ישראל. קידוש זה כבר היה נהוג בתקופת הגאונים ומובא בסידורו של רס״ג(סעדיה גאון).

הסיבה

את כוס היין של הקידוש, יש לשתותו עד תום ובהסיבה, כי דרך אדנות וחירות היא הלילה לישב על מיטה מוצעת בשעת הסעודה ולאכול בהסיבה ואפילו העני שבישראל מיסב הלילה, כי כל ישראל בני מלכים הם בליל פסח וחייבים לאכול בהסיבה את המצה וצריך על צד שמאל, אבל המרור, אין צורך בהסיבה.

 

יחץ

אבי המשפחה נוטל את שלוש המצות, פורס את האמצעית לשתיים, כדי לקיים את הכתוב ״לחם עוני״. החלק הגדול של המצה, מצניעין תחת המפה לזכר ״משארותם צרורות בשמלותם על שכמם״.

בשעת יחץ המצה, ראש המשפחה נוהג לומר בשפה הערבית המוגרבית וכשהוא מראה למסובין את שלש המצות:

האגדא קסם אללאה לבחר, עלא תנאס לטריק, חין כרזו זדודנא מן מאסאר לעתיק, עלא יד סידנא ונבינא מוסא בן עמרם עליה א־ סאלאם, האגדאק יא מולאנאת׳ פ׳כנא פ׳חאל די פ׳קת זדודנא, מן האד לגלות האדי, ותוסלנא אל־ארד זדודנא ולרושלים לעזיזא עלינא.

תרגום: ככה הבקיע השם את הים לשנים־עשר מעברים, כאשר יצאו אבותינו ממצרים העתיקה על־ידי אדוננו ונביאנו משה בן עמרם ע״ה, ככה אלהינו תצילנו כפי שהצלת את אבותינו מן הגלות ההיא ותביאנו אל ארץ אבותינו ולירושלים היקרה לנר׳.

הערת המחבר : יש תחת ידי מספר לא מבוטל של נוסחאות מסוג זה, כי כל מוציא או מהדיר הגדה, ניסח את המשפט הזה לפי מנהג עירו או סביבתו, כך יש לנו מנהג מכנאס לפי הגדת ״ויזכור יוסף״; נוסח צפרו לפי ״כוס אליהו״; נוסח דבדו לפי מנהג דבדו, עמי 98. ועוד נוסחאות רבות.

            מנהג הגבהת קערת הסדר, קיים בכל קהילות ישראל בצפון־אפריקה. החיד״א בספר: מעגל־ טוב, עמי 62, מספר שבתוניס, נהגו לסובב את הקערה ג׳פעמים מעל ראשי המסובין. פעם הוא (החיד״א) הוזמן לליל הסדר בבית אחד הגבירים שם בתוניס. המשרת רחמים שמו, הגביה את סל המצות והירקות, שלוש פעמים מעל ראש כל אחד, כשהגיע אצל הנשים שהיו יושבות בצד, לא ידע אם גם על ראשן להעביר את הסל ג׳ פעמים או רק פעם אחת; ספר המועדים, עמי 495; נוהג בחכמה, ע׳ קסג.

בבהילו יצאנו ממצרים

בהרבה עדות ישראל נוהג בעל־הבית להגביה את הקערה עם המצות וכל מה שיש בה, קורא את הפסוק הראשון של ״הא לחמא״, ואחר־כך מבקש מבעלת הבית להוציא הקערה מן השולחן, כאילו כבר גמרו לאכול. כל זה כדי לתת לילדים הקטנים לשאול שאלות: מדוע הוציאו את המצות המוכנות לאכילה, ואז יודיעו להם כי אין לנו רשות לאכול לפני שנספר על יציאת מצרים.

המנהג אצל יהודי המגרב הוא שה״מגיד״ נוטל את ״קערת הסדר״ מגביה אותה ומסובבה שלוש פעמים מעל ראשי כל המסובין ואומר בניגון מיוחד: ״בבהילו יצאנו ממצרים״ המסובין עונים לו באותו ניגון: ״הא לחמא עניא בני חורין״. אם נמצא במקום איזה אורח שהוזמן ל״סדר״, ראש המשפחה מכבד אותו בהגבהת הקערה ובאמירת בבהילו. יש הנוהגים להיכנס לבתי השכנים או הקרובים בעת ההגבהה ומתכבדים לסובב את הקערה מעל המסובין.

יש הסוברים כי הקפת קערת הסדר מעל המסובין, באה לרמוז שהם מסתופפים בצל המצוות וגם כדי להרבות בשינויים לילדים הקטנים, כך ישאלו: מה נשתנה?.15 אחרים אומרים שבזכות מצווה זו: בלילה הזה, השם מגין ושומר על ישראל מכל צרה. בשעת הגבהת ״קערת בבהילו״, הנשים מרגישות שזוהי שעת ״עת רצון״ ומנצלות את ההזדמנות, מבקשות רחמים על צאצאיהן ובמיוחד על בנותיהן שתתחתינה בקרוב.

יהודי לוב נוהגים לעשות ״בבהילו״ רק כאשר מגיעים ל״מה נשתנה״. ראש הסדר נוטל את קערת המצות ומסובב אותה על ראש כל אחד מבני הבית. יש שנהגו לשיר את הפיוט הבא לפני בבהילו:

יום זה נהלל אל שוכן שמים,         בבהילו יצאנו ממצרים. סימן דוד

דברו שלח וירפאנו,                    על יד משה עבדו נביאנו,

הראה את אותותיו                     לעינינו מופתים בארץ ובשמים,

ויוציאם בכסף וזהב,                   ושמלות לרוב מארץ רהב,

חן חן שם לבניו אשר אהב           בחר לנחלה מכל גויס,

דלה דלה לנו מבור גלות              אל עליון קדוש נורא תהלות.

לשמו אשורר בשיר למעלות,        בתוף וכינור ובמצלתים״.

עוד שיר נאה לאמרו לפני בבהילו, כי מאמינים שזוהי עת רצון לפני המקום.

אארוג שיר לאלהים חיים,                                  בבהילו יצאנו ממצרים.

יחיד נורא, הפך סדרי עולם,

והציל עם שמו בו את כסלם.

 סמכם אל והאיר את אפלם

פצחו רנה, בתוף ומצלתים,

מגדולם עד יונקי שדים,

בבהילו יצאנו ממצרים.

 

מלכי שמור, ארץ שפתים כימי צאתך,

מארץ מצרים, אראה אותו נפלאות גלוים.

 שנה באה תוך ירושלים, אור החמה יאיר שבעתים,

                                                                                  בבהילו יצאנו ממצרים.

אחרי אמירת בבהילו, יש שנוהגים להוסיף לומר את הפסוק ״אתמול היינו עבדים לפרעה, היום בני חורין היום כאן, לשנה הבאה בירושלים״.

אחר טכס ״בבהילו״, כל המסובין פותחים במקהלה ובקול אדיר בקריאת ההגדה כשהיא מתורגמת מעברית לערבית המדוברת, על־ידי כל בני המשפחה ביחד.

טכס בבהילו בתוניס

לפני שמתחילים ב״הא להמא עניא״, נוטל המגיד את ה״ ססיסטו "  (סל נצרים) ומסובבו פעמיים מעל ראשי המסובין, והללו עונים לו בצווחא ״אתמול היינו עבדים, היום בני חורין״, היום כאן, לשנה הבאה בארעא דישראל בני חורין״. נהוג שהבת הבכירה אשר הגיעה לפרקה וטרם נישאה, מסובבת גם היא את ה״ ססיסטו״ מעל ראשי המסובין וזו סגולה בדוקה שתינשא בקרוב.

אומרים שמנהג זה יסודו כנראה באיזכור של עמוד הענן שסכך על בני ישראל לאחר צאתם ממצרים, ככתוב: ויסע עמוד הענן מפניהם ויעמד מאחריהם (שמות יב יט) (צרפתי 87).

מנהגי פסח בצפון אפריקה – מקורות שונים

קריאת ההגדהפסח-בבהילו

כאמור בקריאת ההגדה משתתפים כל המסובין והיא נאמרת בעליזות, בשמחה ובהדרת־קודש כאשר דלתות החדרים פתוחות לרווחה, לקיים ״כל דכפין ייתי ויכול״. החלק הראשון הוא כולו סוער וחגיגי. בני הבית ואף הנשים מסלסלים בקול־רם, והילדים כל אחד מתחרה באחיו כדי להראות את כוחו, אבל שונה הוא החלק השני ונוהגים בו עירנות יתירה ועל־מנת למנוע מהילדים להתנמנם, מודיעים להם שעוד מעט יגיע אליהו הנביא הנערץ ולא נאה למצוא אותם ישנים. כמו־כן נותנים להם לקרוא כל אחד קטע ורק המלים האחרונות של אותו קטע נאמרות במקהלה על־ידי המסובין ועם התרגום לערבית, אולם ישנם קטעים מיוחדים הנאמרים ביחד ע״י כל בני המשפחה כגון:

״מה נשתנה, עבדים היינו, והיא שעמדה, בכל דור ודור, ואשר גאלנו״.

דם ואש ותמרות עשן

כשמגיעים לפסוק ״ובמופתים זה הדם. . ומסיימים במילים: דם. ואש. ותימרות עשן: אז לוקח בעל־הבית כוס יין, ושופך ממנה מעט יין לתוך כלי ואומר: דם, ואש, ותימרות עשן, יש נוהגים לטבול האצבע בכוס ולהתיז לתוך הכלי, אבל היום מנהג זה נשכח כליל ועושים פעולה כזאת רק בעשר מכות.

דצ״ך עד״ש באח״ב

הכוס השניה מארבעת הכוסות היא הכוס של פורענות, על כוס זו קוראים את ה״עשר מכות״. במרוקו נוהגים שכאשר מגיעים לקטע הזה של ״אלו עשר מכות״, מכסים קודם־כול את כל המאכלים המונחים על השולחן, אח״כ בעל־הבית נוטל כוס יין, בעלת־הבית מביאה קערת נטילת ידיים עם הכלי ובו מים ואז ראש הסדר מתחיל ואומר: ״דם״ ושופך מעט יין לתוך הקערה, בעלת הבית הניצבת מולו שופכת גם היא מעט מים לתוך אותה קערה, ובדרך זו, הוא שופך יין והיא שופכת מים, וכך בכל פעם בסך הכל שישה עשר פעמים.

הערת המחבר : ששה עשר פעמים לפי החשבון הבא: כשאומר דם ואש ותימרות עשן (שופך 3 פעמים. כשאומר את העשר מכות: דם צפרדע וכוי שופך 10 פעמים. כשאומר דצ״ך עד״ש באח״ב, שופך 3 פעמים, נמצא איפוא ששישה עשר פעמים שופכים מהיין. ששה עשר פעמים אלה הם כנגד המלאך הממונה על הנקמה ושמו יוה״ך-י״ו הך שהם סופי תיבות של: ״כי מלאכיו יצוה לך״, כלומר י״ו פעמים הך, וי״א פעמים כנגד ט״ז פיות שיש לחרבו הנוקמת של הקב״ה אשר בה ינקום נקמתנו. ראה: הגדה של פסח ״שלל רב״, עמי 114.

כשגומרים עם ״טכס המכות״ וכן הסימנים של ר׳ יהודה, כשמגיעים למלים ״מכת בכורות״, בעל־הבית שופך את היין הנשאר בכוס לתוך הקערה, וגם בעלת הבית עושה כמוהו ושופכת את המים שנשאר אל תוך קערת הנטילה.

אחר־כך ראש הסדר שוטף את שתי ידיו כמו בנטילת ידיים, בעלת הבית מוציאה את הקערה על תוכנה, ובזהירות מירבית, היא מרוקנת את תוכנה אל תוך השירותים. הקערה עם כל תוכנה הייתה לפני כמה דקות נגועה ב״מכת בכורות״ וגם המזיקים דבוקים בה. יש שנהגו לזרוק את היין גם עם הכלי ששפכו לתוכו, על־כן נהגו לקחת מראש כלי שבור ופגום לפעולה זו.

אומרים שטעם מנהג זה לשפוך מעט יין בשעת המכות, הוא כדי לרמוז שהמכות שהיכה הקב״ה את המצריים בשעתם, הם רק כטיפה כלפי כוס התרעלה שעתיד הוא להשקות את אויבינו מאומות העולם על כל מה שעוללו לעם ישראל.

בתוניסיה, כאשר ראש הסדר מזכיר את ״עשר המכות״, אסור למסובין לעזור לו או לדבר וגם אין להסתכל עליו בכלל, וכאשר הוא מזכיר את ״מכת בכורות״, כל המסובין עונים ביחד: ״השם יצילנו״. מסובבים פניהם מן הקערה שלתוכה שפכו המים והיין, כדי להתרחק מנגע המכות. לאחר מכן שפכו את כל תוכן הקערה מחוץ לבית, ורצוי ליד בית של ערבים (צרפתי 86).

בלוב, הבחורות הרווקות, שוטפות את רגליהן ב״מי המכות״, גם ראש הסדר נוהג לשפוך יותר מים בשעה שהוא מונה את מכות מצרים (יותר מעשר פעמים הוא שופך מים).

ביצת הבכורים

הביצה השלוקה שהונחה בתוך קערת הסדר, מיועדת לבכור בלבד, והוא לבדו יאכל אותה. אם אין בכור במשפחה, בעל־הבית זוכה בה. יש הרואים באכילת הביצה בליל הסדר, סימן של זכירת אבילות על חורבן הבית וגלות עם־ישראל מאדמתו, שכן לפי הלוח העברי, חל תמיד ליל תשעה באב, כמו שחל תמיד, ליל הסדר (שו״ע, תעו, ו). אחרים אוכלים ביצה בליל פסח, מפני שבליל פסח מת אברהם אבינו ע״ה. יש גם הסבורים כי אכילת ביצה בליל הסדר, מסמלת את אופיה של האומה, משום שככל שמבשלים אותה יותר, היא נעשית קשה יותר. יש המכבדים בה את העלמה שבבית והיא אוכלת אותה בצינעה ומאחורי הדלת של החדר בו מתקיים הסדר. על־כן רבים האמינו, שאכילת הביצה היא אמצעי בדוק להבטחת נישואיה של העלמה באותה שנה.

הזרוע

במרוקו, הזרוע שהונחה ב״קערת הסדר״, נהגו לשמור אותה אחרי החג ולא זרקו אותה. אחרי שגירדו ממנה את הבשר, שמרוה באחד הארונות שבבית, לפעמים הייתה מתגלגלת בארונות במשך כל השנה. באלו מקומות בצפון־אפריקה, נוהגים לתלות את הזרוע במשך כל השנה על־יד הכניסה לבית, כי היא מגינה על דייריה ומראה כי זרוע ה׳ נטויה לשמור על הבית מעין־הרע ומכל מרעין בישין.

יהודי לוב מוסיפים לזרוע גם חתיכת כבד צלוי וחתיכת ריאה צלוייה, שתיהן לקוחות לרוב מן הכבש שכל המשפחה משתדלת לקנות ולשחוט לכבוד החג.

המרור

כשמגיעים ל״מרור״ במשך קריאת ההגדה, נוטל עורך הסדר עלה אחד של החסה מקערת הסדר, מציגו לפני המסובין, מרימו אל־על ואומר: מרור זה! על שום מה? והמסובין עונים כולם ביחד: על שום שמררו את חיי אבותינו במצרים! כך עושה גם עם המצה, אך כאשר מגיעים לקטע ״ לפיכך אנחנו חייבים״, כל בני הבית נוטלים את כוס היין וקוראים ביחד עם עורך הסדר את כל הקטע.

הנוהג באלג׳יריה הוא: כאשר מגיעים לקטע של ״מרור״, ראש המשפחה נוטל עלה חסה ומכריז: מרור! מרור! מרור!, שלוש פעמים ואחר־כך משליכו על הריצפה ושוב מרים אותו ומחזירו למקומו, לקערת הסדר. כל בני הבית עושים כמוהו וחוזרים גם הם על אותה ״הצגה"

פסח בצפון אפריקה- מקורות שונים

כוס אליהופסח-קערת הסדר

הכוס המפוארת והיפה ביותר שבבית, היא המיועדת והנבחרת בליל הסדר להיות כוסו של אליהו . ממלאים אותה יין ומניחים אותה על שולחן קטן מיוחד, או על הכסא של אליהו זכור לטוב. כסא זה מעמידים במיוחד בכניסה לחדר בו מתקיים ״הסדר״. בגמר הסעודה ולפני התחלת החלק השני הפותח במלים: שפוך חמתן אל הגוים , אם קורה ואורח כלשהו מגיע ומופיע על מפתן דלת הכניסה, ראש המשפחה קופץ ממקומו, מבוהל ומקבלו במלים נרגשות: ברוך הבא בתקווה שאולי סוף סוף, הוא אליהו התשבי, כי יש אמונה מושרשת עמוק בלילה זה בלב כל יהודי, שאליהו הנביא מופיע בליל הסדר, בהסתר בכל בית יהודי כדי לבשר את הגאולה האחרונה. יש גם אמונה כי אליהו הוא מלאך הברית ובא בלילה זה ומעיד לפני המקום, שישראל מקיימים מצוות מילה ובפסח נאמר: וכל ערל לא יאכל בו(מנהגי ישורון, סימן קכ״ג).

נוהגים גם להזהיר את הילדים בל ישנו, כי הם עלולים להפסיד ולא יראו את אליהו המבקר בלילה זה בכל בתי ישראל.

גניבת האפיקומן

 

 

אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן. (פסחי, קיט, עב, במשנה).

המנהג המשעשע של גניבת האפיקומן על־ידי הילדים או המסובין אינו נהוג וגם לא מוכר אצל יהודי המגרב. ראש הסדר נוהג להניח את האפיקומן מתחת לשולחן מול עיניהם הצופיות של הילדים והמבוגרים כאחד, ואף אחד אינו מעלה על דעתו ״לגנוב״ או לשחק את ״המשחק״. בתום הסדר לוקחת אם המשפחה מצה שמורה או את השאריות של האפיקומן במידה ונשארו, מצניעה אותם בארון הבגדים של הבית . אחרי החג מוציאה את המצה השמורה, או את השאריות, מעגלת אותם עיגולים עיגולים, מנקבת אותם באמצע, כך יוצאות לה כעין מטבעות קטנות . דרך הנקב משחילה חוט ועונדת לבני־הבית, בנים ובנות, את המטבעות אשר ישמשו להם ״שמירה מעולה ובדוקה״ נגד כל עינא בישא ונגד כל מרעין בישין. אחרים נוהגים לנקוב את פרוסת האפיקומן, לעגל אותה ולתלותה על קיר החדר או בחצר הבית כ״סגולה להצלחה״.

בתוניסיה נוהגים שבסיום הסעודה מחלק בעל־הבית לכל אחד מן המסובים שתי פרוסות מן האפיקומן, אחת על חברתה. על המסובים לאכול את הפרוסה העליונה ולשמור על השניה במשך כל ימות השנה לסגולה טובה. (ילקוט מנהגים עמי 514). יהודי לוב נהגו להשאיר קצת מתבשיל האורז שממנו אכלו בסעודה והשאירו אותו גלוי, ללא כיסוי כל הלילה, ובבוקר טעמו ממנו כל בני המשפחה. לדעתם זו סגולה שלא יזוקו במשך כל השנה (שם ע׳ 381).

סגולות האפיקומן

סגולות רבות מיוחסות לאפיקומן ועל אחת מהן נאמר: ״לסערה בים קח כזית מצה שמורה, השלך אותה לים ואמור: משביע אני עליך רהב , שרו של ים בשם הגדול ״אגל״א״ (אתה גבור לעולם ה׳), וישקוט הים מזעפו ו־שם הנזכר היוצא מפסוק ״אז ישיר משה וגני ישראל״.

סגולה נוספת היא להטמין פרוסת אפיקומן תחת הכר או הכסת שמיסב עליו, על שם: ״מה רב טובך אשר צפנת ליראך״ (תהל׳. לא, כ) (הרוקח).

כן טומנים האפיקומן בין כר לכסת, שהוא דרך שמירה, על־פי הכתוב ״ושמרתם את המצות״ (שמות, פרשת בא, יב, טז) (מנהגי ישורון).

טומנים גם את האפיקומן בכר או במפה לבנה כדי שיראו התינוקות וישאלו: מפני מה טומנים המצה ועדיין לא אכלנו? ומתוך התשובה נבוא לספר ביציאת מצרים. (הלבוש).

האמונה בהשקטת גלי הים נשענת גם על אחת האגדות האומרת: ״כשכינס הקב״ה את מי־הים בימי בראשית אל־מקום אחר, התנה תנאי אחד עם הים הגדול: כאשר בני יהיו בצרה ויצטרכו לעבור בים, תענה להם ותחצה את עצמך לשניים ובני ישראל יעברו בים ביבשה. בשעת יציאת מצרים, זכר הים את הבטחתו וקרע את עצמו, ובני ישראל עברו בתוך הים ביבשה.

חציית האפיקומן לשניים מסמלת איפוא את קריעת ים סוף וזאת אולי הסיבה שיהודי מרוקו נוהגים בשעה שמבצעין את האפיקומן לשתיים אומרים: ״ככה קרע ה׳ את הים לשנים־עשר מעברים״ וכו׳ וכך נהגו שבתום הסדר, כל אחד נטל חתיכת אפיקומן ושמר אותה עימו. וכאשר מישהו רצה לנסוע למדינה שמעבר לים, נטל עימו את חתיכת האפיקומן כסגולה בדוקה להשקיט את הים מזעפו על־ידי זריקת חתיכת האפיקומן לים.

גם אשה שתקפו אותה צירי לידה והתקשתה, נתנו בידה, חתיכת אפיקומן להקלת הצירים. יש גם המאמינים בכוחו של האפיקומן, להגן על האדם נגד עין הרע וגם הוא סגולה בדוקה לפרנסה טובה ולבריאות שלמה.

ישנם מקומות שבהם הנשים המעוברות נושאות עימהן פרוסת אפיקומן בתוספת קורט מלח וכמה ענפי אלמוגים לשמירת הריון.

מאין עברו בני ישראל – פסח בצפון אפריקה- מקורות שונים

מאין עברו בני ישראלפסח-בבהילו

מנהג עתיק יומין שהשאיר את חותמו עד ימינו בכמה קהילות ישראל בעולם בצפון־אפריקה בכלל, ובמרוקו בפרט, הוא: כאשר מגיעים לקריאת ההלל, מתגנב אחד המסובין ונעלם לכמה דקות, אחר־כך הוא חוזר כשעל שכמו צרור של מצות ומקל בידו, נכנס לחדר הסדר דרך דלת צדדית, ובצורה מבוהלת הוא מספר לנוכחים שהוא מיוצאי מצרים, וכי זה עתה ״בקע השם את ים־סוף״, המצריים מושלכים עתה על שפת הים ועל־כן הוא שואל בעגה המוגרבית המדוברת:

מנאיין דאזו איסראיל ?  מאין עברו בני ישראל ?  

מן הון דאזו איסראיל ? מכאן עברו בני ישראל! (עונים לו)  

ולאיין ג׳אדי נתי?      ולאן אתה הולך? (שואלים אותו)

לירושלים! לירושלים! (משיב להם).

והם עונים לו ביחד:                   לשנה הבאה בירושלים.

האיש מוסיף ומספר להם, כי בני ישראל זכו בשלל־רב ובכסף וזהב שהשאירו המצריים (וינצלו את מצרים), אך מאחר ולא יכלו להתמהמה, לא הספיק בצקם להחמיץ, והנה הוציא הוא ממצרים ״עוגות מצות כי לא חמץ״ (מראה להם את צרור המצות על שכמו). שיחה זו מסתיימת בקריאה בצוותא מפי כל המסובין, את הפסוק: ״ואחרי כן יצאו ברכוש גדול״ או ״וכל המרבה לספר ביציאת מצרים, הרי זה משובח״. מטרת ריבוי השינויים בלילה זה, כדי שהתינוקות ישאלו ״מה נשתנה״ ובמיוחד שלא ישנו.

מי היה דיינו

אין לך חג שבו לב היהודי כל־כך ער ושמח כמו בליל הסדר של פסח, זהו הלילה המהנה והמפואר ביותר בכל בתי ישראל שבכל אתר ואתר. המשפחה מסובה סביב שולחן הסדר, העמוס במאכלים וגם כלים נאים וכשרים, קריאת ההגדה בצוותא, שתיית ארבעת הכוסות, הסעודה הדשנה, הפיוטים המיוחדים ומעל לכל, אוירת החג השפוכה על פני כולם.

החלק הראשון הוא כולו סוער וחגיגי, כי כל בני־הבית ואף הנשים מסלסלים בגרונם ובקול רם, את הקטעים ״והיא שעמדה״ ״בבל דוד ודור חייב אדם״ ואחד מתחרה בשני בקריאה ובהתלהבות, עד שמגיעים ל״דיינו״, ואז האוירה מתחממת יותר והאב שואל את הילדים: מי היה דיינו? יהודי או מצרי?, אבל הילדים עדיין זוכרים את מעשה דיינו, שאבא סיפר בשנה הקודמת, על צורר היהודים, בשם ״דיינו״ שהיה ראש השרים ואשר מרוב שנאתו ליהודים, גנב את טבעת הסולטן (המלך), ואח״כ העליל על היהודים שהם בכשפיהם ״העלימו״ אותה מארמון המלוכה. המלך שהיה חסיד אומות העולם ואוהד היהודים, התחפש בליל הסדר לאדם עני ובלויית סגנו דיינו, ירדו לשכונה היהודית ה־מללאח, ומה הם שומעים? קולות בוקעים מכל בתי־ישראל ומכל פינה ב־מללאח ״דיינו״. ראש המשפחה שואל את בני ביתו וכולם עונים ביחד ״דיינו״, ואז המלך הבין שיד ראש השרים במעל. תיכף עצר את סגנו ואומד לו: הנה, עיניך הרואות, ספר עתה את האמת לאחר ששמעת שכל היהודים צועקים שלא הם גנבו את הטבעת, אלא אתה, דיינו.

השר הצורר הודה במקום ועל זה גם שילם במקום וביוקר.

שפוך חמתך

אחר הסעודה הדשנה, הסיפורים והנסים על יציאת מצרים, הפיוטים, ברכת המזון ואכילת האפיקומן, פותחים בחלק השני של ההגדה המתחיל ב״שפוך חמתך״: אולם לפני שפותחים בחלק השני, פותחים גם את דלתות החדר לרווחה ויש גם שמשאירים כניסת הבית פתוחה כל הלילה.

נהגו להזהיר את הילדים הקטנים לבל יירדמו ובקשום להישאר ערים עד הסוף, כדי לראות את ״שפוך״, והכוונה ל״שפוך חמתך״, ומניה וביה, הוסיפו ושאלו אותם: מיהו שפוך? איש או אשה!

היו גם מקומות שבהם הורים הפחידו את ילדיהם בספרם להם כי ״שיפוך״ (שפוך) הוא דמות אגדתית, שהיא ספק ״שד״ ספק ״צדיק״, ושעלולה להיכנס בכל רגע ולפגוע בילדים הנרדמים. הילדים המבוהלים מהפחד שהיה נופל עליהם, היו נשארים ערים עד הסוף.

מסיימים את קריאת ההגדה ב״נשמת״ ו״שיר השירים״ ובשעה מאוחרת שרים את חד־גדיא ומתרגמים אותה לערבית יהודית. בפיוטים ״אין אדיר כה׳״ ו״כי לו נאה״, וב״לשנה הבאה בירושלים״ חותמים את סדר ליל פסח.

פסח- מנהגים בצפון אפריקה

מתוך מהספר " יהדות המגרב " רפאל בן שמחוןפסח- הפטרה של מקנס

צ׳היר־דהיר

אוירה מיוחדת שררה תמיד בימי החג בבתי־הכנסת של יהודי צפון־אפריקה, אשר המו במתפללים מבוגרים וצעירים. ההתלהבות הגיעה לשיאה בעת קריאת ההלל במנגינה ובלחן המיוחד לחג הפסח. בזמנו נהגו לקרוא בעת הוצאת ספרי־התורה, שיר־שבח בארמית ומתרגמים אותו לערבית־יהודית עתיקה, בו מתואר הנס של קריעת ים-סוף וההעברה בתוכו.

אנו מביאים מספר בתים מהשיר בארמית עם התרגום לערבית־יהודית:

וקרא משה לכל סבי ישראל ואמר להון: אתנגידו וסבו לכון מן בני עמא לזרעייתכון וכוסו פסחא:

ת. וכודו קבדא דזעטאר, ותגמטו פדדם די פטטאס, ותדהנאוו פי אילא לעתבא, ואילא זוז דלכדוד מן א־דם די פטטאס, ונתום לא מן תכרזו ראגל מן באב מנזאלו אילא גדדא סבאח:

 

ויתגלי ה׳לממחי ית מצראי, ויחזי ית דסא על שקפא ועל תרין סיפייא ויחוס ה׳ על תרעא ולא ישבוק מחבלא למיעל בבתיכון לממח :

ת. ווידזללא אללאה ליהלק למצריון, ווירא א־דם עלא לעתבא ועל זוז דלכדוד ווירתי אללאה עלא לבאב למן יכללי לפסאד ידכל אילא מנאזלהום לייהלכהום.

 

 ויתרון ית פתגמא הדין לקיים לך ולברך עד עלמא:

ת. ותחפדו האד אל־אמר, רצימא אילך ולוול אדך אילא צאהר.

 

 ויהי ארי תעלון לארעא דיי יהב חליכון כמא דמליל ותיטרון ית פתגמא הדין: ת. וויכון אין תדכלו אל־לבלאד די יעטיכום אללאה, די כיף תכללם ותחפדו האד אל־אמר:

 

ויהי ארי ימרון בניכון, מא פולחנא הדין ליכון:

ת. וויכון אין יקולו אילכום אולאדכום, אס האד לכדמא האדי אילכום: ותימרון דבח חיים הוא קדם ה׳דיחס על בתי ישראל במצרים כד מחא ית מצראי וית ביתנא שזיב וכרע עמא וסגידו:

ת. ותקולו דביח ארתי הווא קדדאם, די חן עלא ביות ישראל פמאסר, חין הלאק למצריון וביותנא פיק ורכאע אל־קאוום ובאייעו.

ואזלו ועבבד בני ישראל כמה דפקיד ה׳ית משה וית אהרן כן עבדו: ת. ומסאוו וצנעו באנו ישראל באמר אללאה די אוטטא מוסא ואהרן כדאליק מנעו:

 

והוה בפלגות ליליא, וה׳ קטל כל בוכרא בארעא דמצרים, מבכורא דפרעה דעתיד למיהב על כורסי מלכותיה עד בוכרא דשביה די בבית אסירי, וכל בוכרא דבעירא:

ת. וכאן פנוס אלליל, וללאה קטל זמיע לבכר פי ארד מאסר מן בכר פרעה לגאלס עלא כרסי סלטנאתו, וחתא לבכר די פדאר אסג'ן וזמיע בכר לבהאיים.

 

ההפטרה

ההפטרה של יום ראשון של פסח וכן של שביעי ושמיני של פסח נאמרו תמיד על־ידי שלושה מתפללים (ברוב המקרים בחורים). הראשון קרא את הנוסח העברי: ״בעת ההיא אמר ה׳ אל יהושע, עשה לך חרבות צורים ושוב מל את בני־ישראל שנית״.

השני קרא התרגום של יהונתן בן עוזיאל ובניגון מיוחד:

דאמיר על־ידי יהושע נביאה ופריש יהונתן בר־עוזיאל רב כל חכימיא מימר חגי זכריה ומלאכי נביאיא די בשעתא די־הוה לעי באורייתא כל ציפר גדפא די הוה פרח עילווהי באויר רקיע שמיא הוה מיתוקד בשלהובית יקרא דיי׳ די שרי עילווהי ופריש יאות והכי קאמר: ואח״כ, בלשון הארמית.

בעידנא ההיא אמר ה׳ ליהושע עיבד לך איזמלון חריפין ותוב גזר ית בני ישראל תניינות: השלישי קרא את התרגום בלשון הגר״י:

די תוקאל עלא ייד יהושע א־נבי ופסאר יהונתן בן עוזיאל כביר זמיע לכייסין קוואל חגי, זכריה, ומלאכי לאנבייא די פשעה די כאן יקרא פ־תורה ג׳מיע בראטל מול זאנאח די כאן יהווי עליה פי הווא ספיח סמא, כאן ינחראק פי להבת נאוור אללאה די אנזל עליה ופסאר מליח והאגדא קאל:

שני הפסוקים האחרונים היו נאמרים על־ידי כל המתפללים ביחד בעברית בארמית ובהגה הערבית המדוברת: (מוגרבית)

ויריחו סוגרת ומסוגרת, מפני בני ישראל, אין יוצא ואין בא: ויהי ה׳ את־יהושע, ויהי שומעו בכל־הארץ:

ויריחו אחידא בדשין דפרזלא ומתקפא בעברין דנחש מן קדם בני ישראל, לית דנפיק מינה לאגחא קרבה ולית דעליל בגוה למשאל בשלמה. והוה מימרא דיי׳ בסעדיה דיהושע והוה שמעיה סגי בכל ארעה:

התרגום: וויריחו כאנת מסדודא בי־ביבאן דלחדיד, ומעארדהא בסכאראן דלהנד, מן זאנב אולאד ישראל, לאמן יכ׳רז חדמנהא לטיראד וואלא מן ידכ׳ל באס ישאל בסלמהא:

וכאן אללאה מעא יהושע וכאן סמועו פזמיע אל־אראד.

במרוקו נוהגים, שכאשר מישהו עולה למפטיר, הן בשבתות והן בחגים, כל באי בית־הכנסת שרים לכבודו את הפיוט הבא ״קדושת שבת״.

ספירת העומר

בליל שני של פסח, מתחילה ספירת העומר ושמש בית־הכנסת נהג לחלק לכל באי בית־הכנסת, קורט מלח, לקיים מה שנאמר: על כל קרבנן תקריב מלח (ויקרא, ב, יג). עוד מערב החג, שמש בית־הכנסת הכין חבילות קטנות של מלח גבישי, ובליל הראשון של ספירת העומר, כל הנכנס להתפלל, השמש מסר לו ״סרירה״ (חבילה). מקבל חבילת המלח החזיק אותה כל הזמן בידו, ובהגיעו לביתו, לפני שעלה על יצועו, הכניס את ״המתנה היקרה״ הזו אל תוך ארנקו או אל אחד מכיסיו.

האיש שמר היטב את המלח הזה, כי ראה בו סוד גדול וסגולה נגד עין־הרע וגם סגולה בדוקה לפרנסה טובה.

שמואל רומאנלי ומלח העומר

הנוסע המפורסם שמואל רומאנלי מאיטליה, אשר שהה במרוקו במאה השמונה עשרה, תיאר ותיעד חיי יהודי ארץ זו בספרו ״משא בערב״ וכתב בין השאר גם על ליל ראשון של ספירת העומר:

לא אחריש מהגיד את אשר ראיתי בליל ראשון לספירת העומר. למה יביאו מלח בבית הכנסת ומניחים אותו על התיבה ובצאתם כל אחד לוקח ממנו מלא שתי אצבעותיו ויבאהו לביתו? אודה כי עמדתי משתאה והייתי כנציב מלח.

ילדים עם נרות

באותו ליל ספירת העומר, נהגו המתפללים להביא עימם, בפעם הראשונה לבית הכנסת, את התינוקות שלהם ובידיהם נרות דולקים. מנהג זה חוזר בפעם שנייה בליל שמחת־תורה בו שוב מביאים את התינוקות לבית הכנסת עם נרות דולקים.

משפחות שלא יוצאות בליל העומר

במכנאס היו משפחות אשר בליל הראשון של ספירת העומר, לא יצאו מפתח ביתן עד בוקר. הגברים הלכו לבית־הכנסת בחיפזון רב, אולם לפני תום תפילת ערבית, פשוט ברחו ולא נשארו עד הסוף, מבלי לברך את יקיריהם, בברכת חג שמח. הם הלכו ישר לבתיהם מבלי לדבר עם איש, או אף להסתכל על מי שנקרה בדרכם. מפתח ביתם לא יצאו עד למחרת בבוקר, כדי ללכת לבית־הכנסת, ואילו הנשים נמנעו מלצאת בערב זה מפתח הבית.

אחת המשפחות שראיינתי והשייכות לקטגוריה זו אמרו שהן עדיין מחזיקים במנהגם זה וטוענים שפעם קרה להם ״אסוף׳ בלילה זה ומאז נזהרים הם מלצאת בליל ראשון של ספירת העומר.

חול המועד

בחול המועד, משפחות שלמות נהגו לצאת לטיולים בשדות ובכרמים, להנות מזיו האביב ולפוש בחיק הטבע. כל עיר הייתה לה פינת חמד משלה. במכנאס היו בעיקר שתי פינות חמד מיוחדות וידועות ביופיין ומיקומן. הראשונה: ״אוזה ערוס״, שטח חקלאי יהודי הנמצא ביציאה מה־מללאח. זהו שטח חקלאי רחב ידיים עשיר בנחלי מים, בבוסתנים ובפירות. המקום השני והיותר מבוקש, היה האגם הענק, הקרוי בפי היהודים סאריז סוואני, או ״Bassin de L'Aguedal״. אף כי מקום זה נמצא באזור מוסלמי עויין, תושביו לא הקפידו בימי החג ולא התנכלו ליהודים כאשר עברו במקום והניחו להם לערוך פיקניקים בחיק הטבע הנפלא ולטייל להנאתם. לילדים זו הייתה חוייה בלתי נשכחת.

זיכרון אחד מן הילדות הרחוקה, מזכיר לי פינת־חמד זו, כאשר היה עלינו לעבור ליד בור אחד עתיק הנקרא: הבור של ״עאיישא קנדיסא״ (שֶדָה ידועה). כדי לא להפריע את מנוחתה היינו חייבים לעבור בריצת אמוק ולא להסתכל על אף צד, שלא ניפול ח״ו ברשתה של ״מלכת השדים״, על־כן רצנו בצורה עיוורת שלא תחטוף אותנו.

לעומת הצעירים שנהגו להנות מעולם הטבע, הזקנים נהנו מעולם הרוח. בחול המועד נהרו היראים בהמוניהם לבתי־כנסת לשמוע דברי תורה ומוסר מפי הרבנים, דבר שהיה למנהג קבוע ונפוץ וגם מקובל בקרב חלק לא מבוטל של האוכלוסייה היהודית ברוב הערים.

נהגו בחול המועד לעלות לבית העלמין לפקוד את קברי יקיריהם כדי להשטתח ולהדליק נרות.

ביקור אצל המכרים הערבים

סוגים אחרים של יהודים שהיו להם קשרים יומיומיים עם שכניהם הערבים, נהגו לבקר אותם בחג המועד ולכבד אותם במצות, בפירות יבשים ובכל מיני מתיקה של החג. המכר הערבי החזיר גם הוא לשכנו היהודי ביקור והביא לו כמתנה: עופות וביצים. לנשים נהגו הערבים לכבד את רעיית השכן היהודי בכיסוי־ראש, צעיף ממשי או, סבהייה דרראס. הילדים הקטנים חיכו בקוצר רוח לביקור בבית החבר הערבי, משום שכל ילד או ילדה קיבל פרגייה כמתנה מידי השכן המוסלמי ועוד טייל בבוסתנו, כי לכולם היו בוסתנים.

מנהגי פסח אצל יהודי צפון אפרקיה – מנהגים

כלים למינדרה

כלים למינדרה

מנהגים

כדורי החרוסת

מנהג קדמון קיים אצל יהודי המגרב, לקחת את כדורי החרוסת שנותרו מליל הסדר, מדביקים אותם בקיר הסמוך לכותל של באר המים הנמצאת בחצר הבית.

בצפרו היו מדביקים את כדורי החרוסת שנשארו באחד מקירות החיצוניים אל מחוץ לבית.

בדבדו הדביקו חמישה כדורי חרוסת קטנים כסגולה, על מזוזת פתח הבית.

לפי האמונה העממית: עלמה האוכלת משיירי החרוסת, מקרבת את פעמי חתנה אליה, וראש המשפחה שדואג לבתו, נוהג להשאיר בכוונה קצת חרוסת במטעמים לבתו.

הגלימה הלבנה

רבים נוהגים עד היום ללבוש ולתהדר בליל הסדר בגלימה לבנה וארוכה המגיעה עד קרסוליים פַאַרַאזִייא או גַ'אללַאבִייָא, כסמל לחירות. יש לציין שגם במרוקו, המוסלמים האמידים וה״שיכים״ נהגו ללכת עם גלימות ארוכות בצבע לבן או ירוק, סמל למעמד מכובד, ואילו האיש הפשוט הסתפק בכותונת צרה מאוד שהגיעה בקושי לברכיים, זאת כדי להבדילו מבני המעמד.

מי־ניסן מרפאים

ימי ניסן מהווים תקופה מבורכת, משום שהגשמים שיורדים בזמן זה, יש להם תכונות מיוחדות והם מרפאים מחלות, נגד נשירת שער הנשים.

מי־ניסן מפתחים את הזיכרון

מי־ניסן, אומרים שהם עוזרים ומפתחים את הזיכרון אצל הילדים. כאשר הללו איחרו לדבר, והיו כאלה שבגיל שנתיים ויותר וטרם דיברו, גם עוד לא עשו צעד אחד. לתינוקות אלו, נתנו לשתות מים ״שלנו״, של חודש ניסן, בהם השתמשו קודם־לכן ללישת הבצק של המצות, אחרי שזוקקו וטוהרו היטב באמצעות בד דק הנקרא " אל –חאייאתי " , על־כן נהגו לומר: " אל מא די ניסאן כאי טלק אל-לסאן "  לאמור: מי־ניסן משחררים את הלשון. מי־ניסן ידועים הם, שיש בהם: ״אל באראכא״ (הברכה) ואגדות רבות מספרות על הגשמים היורדים בחודש ניסן, אשר בגינם מתחילים את גז הכבשים דווקא בחודש זה.

גשמים בליל הסדר

אם יש רעמים וברקים בחודש ניסן ובפרט בליל הסדר, הערבים היו שמחים וגם מאושרים. הם טענו שאחרי הגשמים יהיה שובע גדול ושלום בין מלכים, במיוחד כאשר ירדו גשמים בשפע בליל הסדר, הם ראו בזה, סימן טוב לשנה וברכה לחקלאות. אח״כ היו באים בהמוניהם לברך את השכן היהודי אשר עימו הם בקשרי־מסחר כל־השנה, ברכו אותו לכבוד " עיד ארג'יפא " (חג המצות). הם נהגו לומר לו: " האד לעאם, טאחת ארג'יפא פטין "  היינו: ״השנה נפלה המצה בחימר״, משפט לא מובן דיו, כנראה רצו לבטא את ברכתם במשל ובמליצה, כאשר כוונתם היא לאחל לו, שהברכה תשרה בקדירת החימר של עקרת הבית, אשר בה היא מבשלת את ארוחות המשפחה. זוהי גם ברכה מיני רבות בה מברכים בחג הפסח וחג הסוכות.

כלים־בזעיר אנפין

כלים למינדרה

כלים למינדרה

גם הילדים הקטנים שותפו באופן פעיל במנהגי החג אשר כונה גם ״עיד לפול״ (הג הפולים). בחול המועד, הביאו הערבים לשכונת היהודים, כל מיני כלי־בית לבישול: סירי בישול זעירים עשויים מחרס כמו: קדרות, כדים לשתייה וצלחות, והכל מחרס ובזעיר אנפין. ההורים קנו לילדיהם את כל ״מערכות האוכל״ החדשים שיוצרו זה עתה והילדים השתמשו בהם ובישלו בהם פולים ירוקים. נושא הבישול לא היווה בעייה, הילדים חפרו חור באדמה

אשר מחוץ לבית, כל ילד סחב מהבית פחם או שני פחמים והנה תנור מוכן. לפעמים הערבים הביאו גם תנורים זעירים שייצרו מחימר ומכרו אותם ליהודים והילדים בישלו ואכלו בצוותא בתיאבון ובהנאה רבה. כל קבוצת ילדים השתתפה עם הקבוצה הגרה בשכנות של אותו בית, כך עשו כמין קומונה, בישלו ביחד ואכלו ביחד. השותפות הזו, זכתה לכינוי ״כ׳אלוטא״.

בקאזאבלנקה, קראו אותה בשם ״מינדרא״. הטעם למנהג זה הוא כנראה להוסיף שמחה לאוירת החג. (פסחים).

אין אוכלים דגים

משפחות רבות נהגו שלא לאכול דגים בחודש ניסן. במכנאס היו משפחות שלא נגעו בדגים בחודש הזה ולא באו אל פיהם בכלל, במיוחד לא טעמו את הדג ״א־סאביל״ אילתית), כמו משפחות: לענקרי, הלחמי, אלבו, אביכזר, סביעני, אדהאן ושרביט.

גם בתוניסיה ובאלג׳יריה היו משפחות שלא טעמו דגים בכל חודש ניסן.

לא טועמים זיתים

בפאס, הרבה משפחות לא אכלו זיתים בחודש ניסן ולא קירבו אותם אל פיהם בטענה שהם מביאים לידי שכחה, ומאחר ואנו מחוייבים לזכור את יציאת מצרים ולא לשכוח אותה, לכן נמנעו מלטעום אותם. בכלל הרבה משפחות בצפון אפריקה, נמנעו מלאכול זיתים שחורים בחודש ניסן בטענה שהיה זה מאכל עבדים, ומאחר ובני־ישראל יצאו מעבדות לחרות בחודש זה, על־כן אין זה מן הראוי לטעום אותם בכלל. סיבה נוספת שהתרחקו מלאכול זיתים שחורים היא, בגלל שהערבים נהגו להביא אותם בשקים שהיה בהם קמח, והיה חשש שאולי נדבק בהם הקמח .

במרוקו, מקובל היה לראות תושבי המקום הערביים חיים על לחם עם זיתים שחורים, אבל זה היה מאכל העניים והפועלים ילידי המקום.

אין קונים מאומה מהמים

מחשש של ספק ספיקא בחמץ, נזהרו יהודי אלג׳יריה, ולא קנו במשך ימי הפסח מאומה מהגויים ואף לא מיהודים שידוע כי אינם זהירים בהלכות הפסח. (בית יהודה)

לא טועמים תאנים

משפחות רבות גם נמנעו מלאכול תאנים בפסח, משום שהערבים הביאו אותן בשקים, שפעם אולי אותם שקים השתמשו בהם להובלת קמח או אולי נדבק בהם, אולם אותן משפחות, דבר זה נהפך אצלן כמנהג, אף על־פי שיהודים הביאו תאנים שלא היו פעם בשקים, אך המשפחות לא טעמו אותן בכלל.

לא משתמשים במטאטא

יהודי אלג׳יריה נהגו לא להכניס מטאטא חדש לבית בחודש ניסן, משום שבחודש זה נגאלו בני־ישראל ממצרים ואין ראוי לקנות דבר המזכיר את הפסוק ״וטאטאתיה במטאטא השמד״ (ישעיה יד, כג)

כמו־כן, נהגו יהודי אלג׳יריה שבליל הסדר, בתום הסעודה, לצאת לרחובות העיר ולקרוא בקול רם את ״בצאת ישראל ממצרים״ מתוך ההלל והטעם, זכר ליציאת מצרים.

משפחות רבות במרוקו ובאלג׳יריה, נהגו בליל ראשון של ספירת העומר, להחזיק בידם בנוסף לכמה גרגירי מלח, גם מעט כמון, כדי להשקיט את הכעס מעליהם.

ההגדה בליל המימונה

יש קהילות בדרום מרוקו, שנהגו לקרוא את ההגדה בליל המימונה מההתחלה עד הפסוק ״ואקח את אביכם את אברהם״. יש שנהגו לקרוא את ההגדה בציבור גם בשבת הגדול אחרי מנחה.

מנהגים מוזרים

בצד המנהגים הטובים, היו גם מנהגים לא לרוחם של מנהיגי הדור וראשי העדה. בזמנים קדומים היה בצפרו מנהג, שבליל שני של פסח נהג אבי המשודך וכל קרוביו ללכת אל בית אבי המשודכת לקרוא שם ההגדה ולסעוד שם, כך היה משאיר את רעיתו ובני ביתו לבד ומבטל אותם ממצות ״סדר פסח״

גם במכנאס היה בזמנים קדומים מנהג מוזר. בליל שני של פסח, אנשים ביקרו איש את רעהו ואיש את קרובו, אנשים ונשים וקבלו דורונות זה מזה, דבר שגרם לביטול הסדר וזילזול ביום טוב.

פסח בצפון אפריקה- מקורות שונים-מטעמי החג

מתוך הספר " יהדות המגרב " רפאל בן שמחוןפסח-קערת הסדר

מטעמי החג

חג הפסח הוא חג עשיר במאכלים מיוחדים, אך רוב רובן של המשפחות פונים אל מאכל עממי: הפולים הירוקים, בישלו אותם, או עם בשר שמן או עם הדג אילתית הנקרא ״א־סאביל״ . מאכל מיוחד היה עוד בפסח והוא ״אל־ מחממר״, דומה לפשטידה, עשוי נתחי בשר וביצים.

מאכל מסורתי מובהק ושאף משפחה לא ויתרה עליו בפסח הוא ״הכ׳רשוף״(קינרס) ממולא בשר. דלי אמצעים הסתפקו בעלים של ״הכ׳רשוף״, קילפו אותם ובישלו אותם עם בשר וזה היה תבשיל מאוד טעים.

פשטידת מצות. (אל מחממר)

המצרכים: לקחת שלוש מצות, שתי כפות מרגרינה, כוס אחת קמח מצה, חמש ביצים, רבע כוס שקדים מקולפים וכתושים, קליפה מגורדת מחצי לימון, וחצי כפית של מלח.

אופן ההכנה: לשבור את המצות ולפורר אותן, לשים אותן במים עד שיתרככו, אחר־כך לסחוט אותן היטב בידיים. לחמם את המרגרינה במחבת ולטגן בה את המצות, תוך בחישה עד שיזהיבו מכל הצדדים. אחרי זה להעביר לקערה גדולה, להוסיף לקערה את קמח המצות המטוגנות.

להפריד את החלמונים מן החלבונים, לטרוף היטב את החלמונים ולהוסיף לקערה, להוסיף גם את השקדים, את קליפת הלימון והמלח, לערבב, להקציף את החלבונים לקציפה מוצקה, לערבב בקלילות ובזהירות עם תערובת המצות, להעביר אחר־כך לתבנית משומנת במרגרינה.

לאפות בחום בינוני במשך כ־45 דקות. פשטידה כזו יכולה לשמש כתוספת למנה עיקרית או כמנת קינוח – בתוספת ריבה, סוכר מעורב בקינמון, סירופ פירות וכדומה.

כופתאות (אל־כואורי)

המצרכים: שתי מצות, שתי ביצים, כף אחת של אבקת מרק עוף, שתי כפות בצל מטוגן, כף קמח־מצה, שתי כפות מרגרינה, מלח ופילפל, פטרוסיליון קצוץ.

אופן ההכנה: משרים את המצות במים עד שמתרככים, אחר־כך סוחטים אותן בידיים ומפוררים אותן. אחרי זה מערבבים אותן עם הביצים ואבקת המרק, הבצל המטוגן, הקמח־מצה, המרגרינה והפטרוסיליון הקצוץ, מוסיפים מלח ופילפל לפי הצורך וטועמים, אחר כך מגלגלים כופתאות בידיים רטובות ומבשלים אותן במי־מלח רותחים, עד שיעלו ויצופו על פני המים. מגישים אותן כתוספת לבשר או עם רוטב כלשהו.

בארוחת ליל הסדר בתוניסיה, מגישה עקרת־הבית לבני המשפחה מין תבשיל של כמה ירקות ושמו ״מפוקי״ שמובנו ״מוגש״, בשר־כבש ומצות מבושלים. למחרת היא מגישה מין ספוגניות מקמח מצה, וגם מצות טבולות

בדבש.

מטעמי חלב

לביבות ממצות

המצרכים: שתי מצות, שתי ביצים, מלח ופלפל, קורט קנמון, שתי כפות מרגרינה.

אופן ההכנה: מרטיבים את המצות בחלב למשך כמה רגעים, אחר כך סוחטים ומפוררים אותן, מוסיפים את הביצים. לאחר מכן טובלים אותן במלח, פילפל וקינמון, מטגנים כמו שמטגנים הלביבות, במרגרינה חמה, משני הצדדים.

כאשר הלביבה מוכנה, רצוי לפזר עליה אבקת סוכר ואז יש לנו מנה מתוקה.

עוגת מצות עם קקאו

המצרכים: ארבע מצות (אפשר גם יותר), מרגרינה אחת, שתי כפות קקאו וחצי כוס סוכר שתי כפות מים או קצת יותר (לפי הצורך).

אופן ההכנה: להרטיב המצות בחלב או גם ביין, מחממים את הקקאו עם מעט מים וכמות הסוכר עד שהכל יימס ויהפך לעיסה דלה. אחר כך מורידים מהאש ומוסיפים את המרגרינה בלי מלח לתוך העיסה, מערבבים היטב עד שהכל יהיה נמס, מוסיפים תמצית רום או וניל. אחרי זה מורחים את העיסה על כל מצה ומניחים מצה על השניה. אפשר לעשות חבילה של ארבע

מצות או יותר. מכניסים את חבילות המצות למקרר לשעה. אחר כך מוציאים אותן וחותכים כל חבילה לארבע ושש חלקים שהם בעצם עוגות מוכנות לאכילה.

לביבות גבינה

המצרכים: רבע ק״ג גבינה לבנה רכה (כחושה או שמנה), רבע ק״ג גבינת קוטג׳ שתי ביצים, כפית מלח, כפית סוכר, כוס וחצי קמח מצה, מרגרינה לטיגון, שמנת חמוצה וסוכר לפי הטעם.

אופן ההכנה: לבחוש או לטרוף את שני סוגי הגבינה יחד, עד שתתקבל תערובת אחידה. להוסיף לתערובת את הביצים, המלח, הסוכר וכוס אחת קמח מצה, לבחוש את זה היטב. להכין עתה את הלביבות, אך קודם לטבול אותן בקמח מצה שנותר לטגן במרגרינה חמה עד שהלביבות תהיינה זהובות משני הצדדים, להגיש אותן חמות עם שמנת חמוצה וסוכר.

עוגיות קוקוס

המצרכים: כוס סוכר, ארבעה חלבונים, קורט מלח, שלושת רבעי כוס קוקוס טחון, כמה טיפות תמצית שנף (וניל), מרגרינה לשימון, מעט קמח תפוחי אדמה.

אופן ההכנה: לשמן תבנית אפיה שטוחה במרגרינה ולזרות עליה קמח תפוחי אדמה, להקציף את החלבונים עם המלח, להוסיף תוך כדי הקצפה את הסוכר בהדרגה. להקציף עד שתתקבל קציפה מוצקה ויבשה. להוסיף לקציפה בקלילות ובזהירות את הקוקוס ואת תמצית השנף. ליצוק עיגולים מן הבלילה על התבנית, בעזרת כף. להקפיד ולהשאיר סביב כל עוגיה ריווח של שני ס״מ לפחות. לאפות בחום נמוך 40־30 דקות.

פרפראות לחג הפסח

המספר ״ארבע״ הוא מאוד אופייני לחג הפסח, ולכן אנו פוגשים את המספר הזה לכל אורך פעולות החג:

  • ארבע שמות לחג זה: חג המצות, חג האביב, חג החרות, חג הפה־סח.
  • ארבע אותיות בכל שם מן השמות הללו: ה־מצות, ה־אביב, ה־חרות, פה־סח.
  • ארבע מאות שנה בקירוב נמשכה הגלות עד גאולת מצרים.
  • ארבע לשונות גאולה בתורה: והוצאתי, והצלתי, וגאלתי ולקחתי.
  • ארבעה דברים שבזכותם נגאלו בני ישראל ממצרים א. שלא שינו את שמם, ב. לבושם, ג. שפתם, ד. ולא הלשינו.
  • ארבע כוסות יין צורכים לסדר ליל פסח.
  • ארבעה בנים בהגדה של פסח.
  • ארבע קושיות שואלים ב־מה נשתנה.
  • ארבעה מאכלים: 1. הזרוע, לקרבן פסח.
    1. המצה, זכר שלא הספיק בצקם להחמיץ
    2. המרור זכר למרירות השיעבוד
    3. החרסת, זכר לטיט שגבלו לבניית פיתום ורעמסס.
  • שלוש מצות לעריכת הסדר שהן ארבע, כי המצה האמצעית אנו מחלקים אותה לשתיים והחלק הגדול שומרים לאפיקומן, ואז זה נחשב כארבע.

צדקה תציל ממות – סימן יפה מצאו חכמינו ז״ל למצוות צדקה בפסח, כי בתורה כתוב ״מצת״ חסר וא״ו ובראשי תיבות היא רומזת״. צדקה תציל ממות.

ליל שביעי של פסח

גדולתו ומעמדו של ליל שביעי של פסח, אינם נופלים ממעמדו של ליל הסדר עצמו. לילה זה מוקדש בחלקו ללימוד הנמשך עד חצות. נהגו להתפלל את תפילת ערבית באיחור־מה, בגלל העומר, נהגו גם לקרוא בתפילת ערבית, את ההלל הגדול, (הודו לה׳ כי טוב, כי לעולם חסדו). אחרי סעודת החג, כל הורה לקח את ילדיו והלך ללימוד. במכנאס, הלימוד נערך בבתים ולא בבתי־ הכנסת.

ביום שביעי של פסח, נוהגים יהודי מרוקו עד היום, לומר שירה מיוחדת לפני שירת הים הרגילה: אשירה כשירת משה, שיר לא ינשה, אז ישיר משה את דברי השירה . את ההפטרה של יום שמיני של פסח נאמרה על־ידי שלושה מתפללים. אחד קרא פסוק בעברית, השני תרגמו לארמית והשלישי לערבית העתיקה.

ביום שביעי של פסח נהגו יהודי תוניסיה להתפלל שחרית ומוסף על שפת הים וחוזרים לבית הכנסת בתהלוכה עממית! אחד מתחפש לאהרן הכהן והשני למשה רבנו. במשך כל הדרך שרים את שירת הים ופזמונים שונים כשהצופים מתיזים על משתתפי התהלוכה מי־בושם, כן זורקים עליהם פרחים. בבית הכנסת קוראים בתורה ושומעים דרשה מיוחדת מפי הרב.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 77 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר

אוגוסט 2017
א ב ג ד ה ו ש
« יול    
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031