סיפור בתמונה


ד"ר אלישבע שטרית

ד"ר אלישבע שטרית

כל הכתבות וההסברים וכמובן הציורים הנהדרים מפרי עטה של ד"ר אלישבע שטרית

תמונות מחיי היהודים במרוקו 
ועבודות נוספות
ד"ר אלישבע שטרית
מתפרסם לראשונה באתר דעת • תשס"ד • 2004

כל הזכויות על הציורים ועל הטקסטים שמורות לאומנית

הכנות ללידה ראשונה
"תקתע אל חרוק"

 

 

 

 

 

 

 

 

 

כאשר נכנסה אישה לחודש התשיעי של הריונה הראשון , נהגה אמה לכנס את נשות המשפחה ואת החברות הקרובות בביתה או בבית הבת ושם הן היו תופרות, סורגות, רוקמות, למעשה, מכינות את כל הדרוש לקראת לידת התינוק הראשון. הטקס הזה מכונה "תקתע {="גזירה" "חיתוך" אל חרוק" כנראה בד, או בדים}. פעולות אלה היו מלוות בשירת נשים ובסעודה משותפת. אגב, הצבעים של הבדים או של הצמר שבהם השתמשו היו אך ורק צהוב, כחול (על גווניהם) ולבן….

בחול המועד של חג הפסח , נהגו בקהילות יהודיות שונות לכנס את ילדי המשפחה המורחבת, ולעתים גם את ילדי השכנים, בחצרות אחד הבתים או בגינה ושם בישלו הילדים בעצמם את הארוחה. מאחר שהמנהג היה נפוץ ייצרו יצרני הכלים כלים וכיריים מיניאטוריים, במיוחד למטרה זו. המנהג כונה בכינויים שונים, לעתים אין יודעים את משמעותו. באזור קזבלנקה הוא כונה "מינדרה" באזור הסוס, "נזהה" , במראקש הוא כונה "תמסרוקת", שמשמעותו שותפות, ואילו בפאס הוא כונה "חלוטה" (יחדיו? בשותפות?). בדרך המשחק והעשייה הוקנו לידים ערכים שונים. ביום תשעה באב למשל, היו מוצבים דוכנים רבים לממכר כלים קטנים ומשחקים שונים שהיו עשויים מחמר. ההורים קנו אותם לילדים על מנת שישברו ויגרמו לילידים לבכות ביום ט' באב זכר לחורבן.

טקס התחד'יד

אחת התופעות שהיו נפוצות, עד להתפתחות הרפואה המודרנית ושמירה על כללי היגיינה, הייתה תמותה של נשים אחרי לידה ושל תינוקות בני יומם. בקהילות יהודיות שונות התפתחו מנהגים וטקסים שונים שנועדו ל"שמור על הילד והיולדת". בציור שלפנינו מובע טקס שהיה נהוג בקרב יהודי מרוקו והוא מכונה "תחד'יד" ["חדיד"- ברזל]. לאחר הלידה נהגו לכנס בבית היולדת מתפללים , חלקם ישב בחדר שבו נמצאו היולדת והתינוק (בגומחא מיוחדת ) וחלקם ישבו מחוץ לחדר. על פי מסורת אחת הם נהגו לקרוא פרקי תהילים ועל פי מסורת אחרת הם נהגו לדקלם "שירים" בערבית המכונים "לערובה". בזמן הקריאה היה אביו של התינוק מסמן בחרב, בסכין או בכל כלי חד אחר על גבי הקיר מעין "גבול" שמטרתו "לעצור" את המזיקים למיניהם שיכולים להזיק ליולדת ולילד. כן נהגו לתלות קמיעות שונים להרחקת המזיקים ולשמירה על הרך הנולד ועל אמו.

חתן החמש

לא בכל שנה נהגו לערוך חגיגה לציון יום ההולדת אלא רק במלאות שנה לילד, חמש שנים וכשהוא בר מצווה. כאשר היה בן חמש שנים נהגו לערוך "חתונה" לילד עם ילדה קטנה. את הילד הלבישו בבגד לבן או בבגד רקום (תלוי באזור המגורים) . היו מקומות שבהם "כתבו כתובה מדבש" ו"החתן" היה צריך ללקק אותה ( בדומה ללוח הקריאה הראשון). ככל הידוע "הנישואין" האלה לא חייבו את המשפחות. אולי הייתה החתונה הסמלית הזו מעין סגולה לשמירת הילד מפני מזיקים, שכן, כידוע תמותת הילדים הייתה גבוהה.

אישה יושבת

 

אישה

פריחא המשוררת.אלישבע שטרית

דמותה של המשוררת פריחא בת ר' אברהם בן אדיבה, או בשמה הספרותי "פריחא בת יוסף". 

ציור זה מביע את דמותה של משוררת עבריה ממרוקו, פרחא בת ר' אברהם בן אדיבה, אשר נהרגה על קידוש ה' בפרעות בעיר תוניס בשנת 1756. 

פרחא נולדה במרוקו ברבע השני של המאה השמונה עשרה. היא הייתה בתו של המשורר ר' אברהם בן אדיבה, אך אימצה לעצמה את השם הספרותי "בת יוסף". מתוך הכתבים המעטים שנותרו ממנה אנו יודעים, כי כתבה פיוטים, שירים וחיבורים רבניים שונים. היא למדה אצל אביה, ר' אברהם, שאף הוא היה משורר. ככל הידוע היא הייתה האישה היחידה שכתבה שירה עברית בצפון אפריקה. 

באמצע המאה השמונה עשרה ברחה המשוררת ביחד עם בני משפחתה ממרוקו לתוניס, בעקבות פרעות ומהומות שמיררו את חייהם של יהודי מרוקו באותה התקופה. אולם בשנת 1756 פלשו לתוניס חיילי האימפריה העות'מאנית, שהיו מוצבים באלג'יריה, ועשו פרעות בתושביה של תוניס, יהודים ולא יהודים. חלק מבני הקהילה היהודית מצאו מקלט בטריפולי שבלוב וחזרו אל תוניס לאחר שוך הקרבות. ר' אברהם בן אדיבה הצליח לצאת את תוניס יחד עם בנו, אך שניהם לא יכלו לקחת אתם את פריחא. כשחזרו לתוניס ערכו חיפושים אחריה אך לשווא. ר' אברהם הבין , שבתו נהרגה על קידוש השם בפרעות. כדי להנציח את שם בתו, שהייתה "תלמיד חכם", הוא הפך את חדר השינה שלה למקווה טהרה ואת החדר שבו הוצבה ספרייתה לבית כנסת עם ארון קודש במקום הספרייה. מאז הקמתו ועד להריסתו בסוף שנות השלושים של המאה העשרים, הפך בית הכנסת למוקד עלייה לרגל של נשים וצעירות יהודיות בתוניס, שהעלו תפילה, שזכותה של פריחא תגן עליהן ותביא מרפא למכאוביהן. שמה של פריחא הפך לשם של קדושה בפי היהודיות של תוניס, ואגדות רבות נקשרו בו ללא קשר עם האירועים שהביאו להקמת בית הכנסת. אתר ההנצחה נהרס בגלל עבודות השיקום הנרחבות שעיריית תוניס החליטה לעשות ברובע היהודי של העיר. 

בציור מובא קטע מכתב ידה המקורי וכן חלקים מתוך כתביה, ובכלל זה אכרוסטיקון של שמה ושם אביה.

 

הצגת כלי הנדוניה של הכלה

חפצי הנדוניה המכונים בפי חז"ל כלי הנדוניה, כללו כמה פריטים שכל כלה , בין אם הייתה ענייה או עשירה, הייתה חייבת להביא לבית בעלה. כלים אלה נועדו בעיקר לשימושה: 

מזרן ושמיכה מצמר אשר שמשו אותה בימי הנידה. 
א. שטיח ארוג מצמר המכונה "חנביל". 
ב. דלי מנחושת,"סטלה" לשימוש האישה בבית המרחץ. 
ג. זוג פמוטים מנחושת "חסק". 
ד. מכתש ועלי, "מהרז". מגש לתה ,"טבלה" עם קנקן התה. 
ה. כלי מיחם מנחושת להרתחת מים,"קפטרייה דל נחש". 
ו. לוח עץ לכביסה "לוחה דה סבון" 
ז. גיגית גדולה מנחושת ,"טאס דנחש" לכביסה ולרחצה. 
כן הביאה את בגדיה. היו מקומות (קזבלנקה) שבהן נהגה הכלה להביא כר ארוך מצמר המכונה "מנסד" כריות עגולות רקומות ועוד. 

כלי הנדוניה הוצגו לפני הציבור והדיינים, שתפקידם היה לרשום את הפריטים השונים. טקס זה כונה "קיום אצורא".

ליווי הכלה – הכנסת כלה

הכלה עוברת מביתה אל בית חתנה. שם תפגוש לראשונה את בעלה בביתו. מאחוריה הולכות ומפזזות חברותיה וקרובותיה. בני המלאח – ("מלאח"=כינוי לרובע היהודי במרוקו, שהיה מוקף חומה ועל שעריו הוצבו שומרים מוסלמיים) – סרים מהדרך ומאפשרים לכלה לעבור בהדרת כבוד. ברחוב מצויים רק הגברים ולמרות סקרנותם אין הם משירים מבט אל הכלה , מפאת כבודה. הנשים מציצות מפתחי הדלתות או החלונות מאחר שהן לא נהגו להימצא מחוץ לביתן בשעות היום, קל וחומר, בשעת בין הערביים, כי "כל כבודה בת מלך פנימה".

טקס החינה

בחירת בן/בת הזוג נעשתה באמצעות שידוכין, כאשר הורי הזוג , ליתר דיוק, האבות הם אלה אשר קבעו. על פי רוב נהגו להשיא את הבנות כשהן צעירות מאוד. עד לטקס החינה אסור היה על בני הזוג להתראות. בטקס שהתקיים בבית הורי הכלה הם נפגשו לראשונה.

טקס החינה

הטקס מכונה על שם צמח החינה שהוא אחד משיחי הכופר הגדלים במצרים, בהודו, בצפון אפריקה ועוד, ושממנו מפיקים תמרוק לצביעת השיער או הציפורניים בצבע אדום או צהוב.

הכנת השמלה הגדולה

הכנת "השמלה הגדולה"

השמלה הגדולה" מכונה גם "שמלת הכלה", אף על פי ששימשה את האישה אחרי נישואיה בכל השמחות והחגים. ייתכן, כי לפנים שימשה לחיי יום יום, שכן ציירי המאה הי"ט ציירו יהודיות ברחוב בתלבושת זו. שמלה זו היא אולי השריד היחיד מחפציהם המסורתיים של יהודי מרוקו- פרט לתשמישי הקדושה- המשמש עד היום הזה. בנות משפחות מסורתיות נוהגות ללבוש אותה בעיקר ב"ערב החינה", שלפני החתונה.

היסוד הספרדי בתרבותם החומרית של יהודי הערים בולט בעיקר בלבושם, שנשתמרו בו שרידים מובהקים מן הסגנון הספרדי המהולל, עד המאה ה- 20 כמו בשאר מקומות הגולה נשמרו בקפדנות צורות העבר המפואר, צורות שתושבי המקום המוסלמים – מהם רבים שגורשו אף הם מספרד אחרי מלחמת הריקונקוויסטה – נטשום מזמן. במשך הדורות דבקו צורות אלה למסורת היהודית , ובעיני היהודים והסובבים אותם כאחת התייחדו ליהודים בלבד. תלבושת הפאר של היהודייה העירונית, "השמלה הגדולה", היא דוגמא מובהקת של המסורת הספרדית. על כך מעידים לא רק הצורות כי אם גם המונחים

אשה לובשת את השמלה הגדולה

גיזרת החצאית הגדולה, לדוגמא, המכונה "זלטיטה", באה מן המלה הספרדית "ז'ראלדאטה", שפירושה "סובבת". שלושת חלקיה העיקריים של "השמלה הגדולה" הם: החצאית , האפודה והחושן. שלושתם עשויים קטיפה ורקומים זהב.

הטבילה במקווה

הטבילה במקווה התקיימה בליל החינה. את הטקס ליוו קרובות משפחה וחברות. את המקווה נהגו לקשט ולבשם. בתום הטבילה נהגו להשליך על הכלה פרחים. כל אחת מהנשים לקחה חלק בהלבשת הכלה , בסירוק שערה ובבישומה. כל הטקס לווה בתופים , במחולות ובזג'אראת.

 

 

 

L’histoire oubliée des camps marocains-Le camp Sidi El Ayachi

L’histoire oubliée des camps marocains

http://rol-benzaken.centerblog.net/2758-le-camp-sidi-el-ayachi

Après la Seconde Guerre mondiale ça été un cauchemar pour les juifs d’Europe. Mais ce que l’on connaît moins, c’est que des centaines parmi eux ont été contraints de « chercher refuge » enAfrique du Nord, particulièrement au Maroc, dans l’espoir de transiter vers des pays d’accueil en Amérique du Nord ou au Canada

24934_2.jpg

 

Cet ancien camp militaire, situé près d’Azemmour, au sud de Casablanca, à l’embouchure de l’Oum Rabi‘, fut transformé en camp régulier pour les réfugiés en transit, c’est-à-dire qu’il n’est pas à confondre avec les camps de travail. Il a reçu, à plusieurs reprises, la visite du consul américain à Casablanca dans le but d’y améliorer les conditions de séjour

Un rapport de la Croix-Rouge internationale, daté de Genève le 17 août 1942, nous apprend qu’il héberge à cette date 288 personnes (dont 138 hommes, 99 femmes et 51 enfants)

La plupart de ces réfugiés étaient espagnols (86 personnes), le reste composé de nationalités diverses. Ledit rapport constate que les conditions générales y étaient plutôt confortables ; mais il signale également que des marins belges et norvégiens qui y étaient internés en mai 1942 ont été transférés dans un camp à Oued-Zem après une tentative d’évasion

En l’absence d’un lieu de culte israélite sur place, les juifs de ce centre pouvaient se rendre à une synagogue à Azemmour

Parmi les « réfugiés » juifs qui ont séjourné à Sidi el Ayachi, mentionnons le cas du futur philosophe Stéphane Mosès, décédé à Paris en décembre 2007

C’est pendant l’été 1938, qu’il arriva en famille au Maroc venant de Hollande où ses parents s’étaient installés depuis qu’ils avaient quitté l’Allemagne en 1937

En 1939, la petite famille fut rejointe par les grands-parents en provenance de Berlin

Mais l’avènement de la guerre allait bientôt assombrir la joie des retrouvailles. Les uns furent internés comme « étrangers ennemis » (ex-Allemands) à la prison pour femmes de Casablanca, les autres incarcérés pour le même motif au pénitencier de Port-Lyautey (Kénitra)

Plus tard, en avril 1942, les autorités vichyssoises de Rabat procédèrent à l’internement de la famille Mosès, parce que juive, à Sidi El Ayachi qu’elle ne quittera qu’au lendemain du débarquement américain

AUTEUR Jamaâ Baïda

LA PIÈCE DE THÉÂTRE "ESTHER" A FES. 1950

http://rol-benzaken.centerblog.net/8561-photos-de-juifs-marocains-autrefois

LA PIÈCE DE THÉÂTRE "ESTHER" A FES. 1950.

Publié le 13/12/2015 à 17:39 par rol-benzaken

78748_1.jpg

 

JEUNES JUIFS AU MARCHÉ DE MARRAKECH.1958.

Publié le 11/12/2015 à 13:52 par rol-benzaken

COPYRIGHT. NE PAS COPIER LE CONTENU SANS AUTORISATION DE L'AUTEUR.

http://rol-benzaken.centerblog.net/8317-photos-de-juifs-marocains-autrefois

 

JEUNES JUIFS AU MARCHÉ DE MARRAKECH.1958. 

222

C'ETAIT LE CRÉDIT AGRICOLE A FES

C'ETAIT LE CRÉDIT AGRICOLE A FES.

Publié le 25/07/2015 à 11:29 par rol-benzaken
http://rol-benzaken.centerblog.net/7221-c-etait-le-cr-dit-agricole-a-fes

L'Agriculture et la Région de Fez

La région de Fez, y compris le territoire d'Ouezzan, s'étend sur environ 20.000 kilomètres carrés. Appuyée au Nord contre la chaîne du Riff, au Sud contre le Massif du Moyen Atlas, elle offre au point de vue du relief une grande diversité d'aspects. Assez accidentée dans l'ensemble, elle bénéficie de ce fait de prérogatives climatériques variées d'où découlent par contrecoup de fort intéressantes possibilités agricoles.
Nouvelle venue à la colonisation, la dissidence n'en est en effet totalement expurgée que depuis quelques années à peine, la région de Fez n'en a pas moins marché rondement dans la voie des réalisations et l'on y peut dénombrer actuellement 370 exploitations rurales ou maraîchères s'étendant sur une superficie de 52.000 hectares et abritant un total de 1.850 personnes.
 


La maison provisoire du colon à Fez.

Comment expliquer cette emprise de l'élément rural sur une zone longtemps délaissée et dont le principal attrait était demeuré jusqu'ici d'ordre touristique ? La chose est facile et la simple lecture d'une carte de pluies au Maroc y suffira. C'est qu'en effet il pleut dans la région de Fez ; il y pleut partout et abondamment, aussi bien à Ouezzan et Taounat qu'à Fez et à Sefrou. La moyenne des précipitations annuelles dans ces centres s'établit comme suit :
Ouezzan 670 m/m
Taounat 650
Fez 542
Sefrou 650 —
De ce fait point n'est besoin de recourir ici au Dry Farming, et la seule pratique d'une culture rationnelle permet la production de récoltes abondantes.
Les possibilités de la région ne sont au reste pas limitées à la seule branche agricole. L'élevage et l'arboriculture y sont fort en honneur, contribuant ainsi à un meilleur équilibre général.
 


La ferme Atgé (Fez), 150 hectares, consacrés à l'élevage et aux céréales: les bâtiments et le verger.


La maison de M. Robert Georges, dans sa propriété de Douyet, comprenant 250 hectares.


Les labours à la ferme Robert Georges, qui fut visitée en 1929 par M. Saint, Résident Général

 

OBSÈQUES DE RABBI RAPHAËL ANKAWA. Salé.1935

PHOTOS DE JUIFS MAROCAINS AUTREFOIS.

Publié le 16/12/2015 à 18:38 par rol-benzaken

OBSÈQUES DE RABBI RAPHAËL ANKAWA.

Salé.1935.

37276_1.jpg

 

41506_2.jpg

 

82169_3.jpg

 

93054_4.jpg

 

73568_20.jpg

 

75739_3.jpg

 

51027_4.jpg

 

TALMUD THORA AU MAROC.

TALMUD THORA AU MAROC.

Publié le 17/12/2015 à 18:39 par rol-benzaken 
http://rol-benzaken.centerblog.net/8909-talmud-thora-au-maroc

Le système d'éducation a connu des formes d'éducation traditionnelles et plus modernes avec les écoles de l'Alliance Israélite Universelle, ainsi que des approches pédagogiques qui ont modifié le rapport à la tradition et sa place dans le registre des connaissances. 
L'éducation traditionnelle est une prérogative des hommes, bien que les femmes puissent accéder à la lecture des prières. 
Le système d'éducation traditionnel porte sur la transmission du patrimoine juif dans le cadre de la famille restreinte et élargie à l'apprentissage de base se fait par l'imitation des parents. La participation aux activités de la synagogue fait souvent office d'école. 
L'école, aux moyens limités, est souvent une annexe de la synagogue. 
Il y a peu de matériel scolaire (planches-tableaux, bibles, feuilles de papier et plumes en roseau).
Les maîtres sont payés par les parents ou la communauté , qui n'exercent pas sur eux de contrôle administratif ou pédagogique. L'école rassemble le plus souvent des enfants d'âge différent , qui entrent à l'école (sla) généralement entre 3 et 6 ans.L'acquisition d'aptitudes à la lecture de l'hébreu est privilégiée, ainsi que la cantillation, la mémorisation des textes sacrés et leur interprétation à partir de traductions dans les langues locales (judéo-arabe, judéo-berbère, judéo-espagnol). 
L'apprentissage de l'écriture se réalise plus tardivement avec l'usage de la cursive andalouse pour les textes profanes ou de la calligraphie Rashi pour les textes sacrés et les documents littéraires. 
Ainsi que la cantillation, la mémorisation des textes sacrés et leur interprétation à partir de traductions dans les langues locales (judéo-arabe, judéo-berbère, judéo-espagnol). 
Pour assurer la discipline, le maître, à qui l'enfant doit respect, peut recourir à des châtiments corporels dont l'intensité dépend de la faute : 
la tachmila comprend des coups de fouets sur la plante des pieds. 
La falaka: les chevilles sont enserrés et 39 coups de fouets sont infligés. 
la karma : une pièce de bois entrave les chevilles de l'élève pour le punir de l'école buissonnière. Les élèves finissent leur apprentissage à l'école après leur bar-mitsvah. Ceux qui désirent acquérir une formation plus poussée et obtenir le statut de talmidéi-hakhamim ou lettrés, doivent fréquenter les yeshivot fondées par des particuliers ou par la communauté. 
Le professeur, un rabbin estimé, mieux payé que le maître, peut cumuler les fonctions de prédicateur, de paytan de scribe, et d'abatteur rituel. 
Les relations entre le maître et ses élèves sont marquées par le respect. 
Le programme d'étude comprend, d'une part, l'explication de la Loi (din) qui sous-tend la pratique des mitsvot et, d'autre part, le développement des aptitudes intellectuelles par la discussion des textes talmudiques (pilpoul) et de leurs commentateurs ou des codes juridiques comme le Choulhan Aroukh de Yossef Caro. Le choix des traités talmudiques dépend des professeurs. Les piyoutim sont aussi enseignés dans des confréries par des maîtres reconnus. 
L'obtention du statut de rabbin est le résultat de l'ordination de l'élève par le maître (semikhah): ce dernier appose ses mains sur la tête de son élève et le bénit. 
On forme aussi les étudiants aux lois et aux pratiques de l'abattage rituel. Les études se poursuivent de façon plus informelle à l'occasion des prédications, des visites de rabbins ou de l'étude nocturne de la Torah, du Zohar et des écrits éthiques (mousar). L'éducation traditionnelle se voit bouleversée par les écoles de l'Alliance Israélite Universelle, dont la première voit le jour en 1862 à Tétouan. Elles initient les garçons comme les filles aux matières juives et profanes, négligées par l'enseignement traditionnel et permettent l'apprentissage de nouvelles professions. 
Issue de la philosophie des Lumières, qui considère l'éducation comme le principal moyen d'émancipation, l'AIU se trouve bien souvent en opposition avec les autorités juives locales. 
Assumant le même discours que le colonisateur, elle contribue à distendre les liens qui existent entre les Juifs et les Musulmans. Plusieurs communautés juives s'opposent d'ailleurs à la création des écoles de l'AIU.

 

Une école à Marrakech en 1930.

 

59581_1.jpg

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 77 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר

אוגוסט 2017
א ב ג ד ה ו ש
« יול    
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031