מיהו מוחמד – נביאו או —-דורון חכימי
מיהו מוחמד – נביא או מייסד תנועה לוחמת ? – דורון חכימי
במשך אלפי שנים חיו בני השבטים היהודים בשכנות טובה עם שבטי המדבר בחצי האי ערב, ללא מלחמות וללא שפיכות דמים. הס חיו ע
מם בשלום ובשיתוף פעולה מלא בכל תחומי החיים.
שבטים רבים מבני העם היהודי התיישבו בחבל חיג׳אז והקימו את העיר יתר׳ב וישובים גדולים אחרים בסביבתה
ה׳כבלה׳, כינוי למשכן האלילים ה׳כעבה׳ שבמכה, בתחילה התפללו המוסלמים כשפניהם כוונו להר הבית בירושלים כפי שנהגו בני ישראל אולם לאחר הסכסוך בין מנהיגי היהודים למוחמד שינה מוחמד את הפניה לירושלים וקבע שהמוסלמים יפנו את פניהם לכיוון כעבה בשעת התפילה למרות שבכעבה שכנו באותם הימים כ-300 אלילי עובדי אלילים.
הוא העתיק ואימץ רבים מחוקי המסורת הפגנית שהיו מקובלים בקהיליית עובדי האלילים ללא כל שייכות לתורתו המונותיאיסטית אותה אימץ בתחילת דרכו. הוא הורה לתומכיו לכבד את צום הרמדאן על פי מסורת ה׳ג׳הליה׳ ולהתפלל כשפניהם מופנות אל ה׳כעבה׳ (ה׳כבלה׳) ולקוד קידה ׳רקעה׳ במהלך התפילה כש׳כעבה׳ הייתה גדושה בשלוש מאות אלילי עובדי האלילים.
זעמו כלפי היהודים בא לידי ביטוי בשינוי כללי האמונה היהודית שאימץ לפנים. הוא נטש את אלוהי השמיים שהכיר דרך חכמי היהודים ודרך בן-דודה של חדיג׳ה אשתו, ורקה אבן-נפול, ושב חזרה לחיק אלילי ה׳כעבה׳ שסגד להם לפנים.
♦ האם אדם כמותו יכול להתיימר להיות שליח ה׳ על פי מעשיו המגונים ועל פי החלטותיו המשונות!
מוחמד מתואר על ידי חוקרי דת האיסלאם כאדם בלתי יציב בעקרונותיו הדתיים ובהחלטותיו שגובשו בעיקר על פי הלך רוחו ויחסי הגומלין שלו עם יריביו, ללא כל התחשבות בכללי האמונה המונותיאיסטית.
הוא היגר ליתר׳ב כי מצא באזור המיושב כמעט כולו במאמינים יהודים כר דשא נרחב ונוח להגשמת מטרותיו.
הערת המחבר – ה׳עשורא׳ – כינוי ליום כיפור בפי הערבים.
י* ה׳ראג׳ה׳ – כינוי לחודש הרמדאן אשר השבטים הפגנים נהגו לצום אף כי היה מותר להם לאכול כל הלילה עד אור הבוקר.
הוא לא היגר ליתר׳ב כשליח ה׳ ולא יזם כל פעולת בוררות בקרב שני השבטים הפגנים אווס וחזרג׳, על פי השערותיו של ההיסטוריון אבן- הישאם.
הוא אף לא השקיע כל מאמץ להטות את אמונתם של שבטי אווס ייוירג׳ וכל יתר שבטי האזור להסתפח לחיק האלוהים שבשמיים, אלא בראש ובראשונה החל בגיוס כוחות למטרותיו הצבאיות, דהיינו גיוס לוחמים לשם הפשיטות התכופות שביצע על שיירות האספקה למכה למטרות שוד, ביזה ורציחות אכזריות של מתנגדיו בשדה המערכה.
כאסטרטג מעולה, מגובה בדחפי נקם, תכנן להטיל תוך זמן קצר מצור על דרכי הגישה לשיירות האספקה למכה והחל להטיל בכוח החרב ובעזרת תומכיו שהתעשרו ממעשי השוד והביזה אימה על האזור כולו.
אובדן שיירות האספקה בדרך למכה גרם למחסור במזון בעיר שם שכנו גם חלק מבני משפחתו ורבים מבני משפחות תומכיו וידידיו שהתגוררו עדיין במכה.
השוד והביזה שכפה מוחמד על שיירות האספקה למכה הביאו את הצדדים לידי מלחמות עקובות מדם בין כוחות מכה וכוחותיו של מוחמד, כמו מלחמת ׳באדר׳ שהתרחשה בין כוחות מכה וכוחותיו בשנת 624 לספירה. כוחותיו של מוחמד גברו אז על הצבא ממכה לאחר שמנהיגם אבו-ג׳הל נפל בקרב.
מיהו מוחמד – נביא או מייסד תנועה לוחמת ? – דורון חכימי
במשך אלפי שנים חיו בני השבטים היהודים בשכנות טובה עם שבטי המדבר בחצי האי ערב, ללא מלחמות וללא שפיכות דמים. הס חיו עמם בשלום ובשיתוף פעולה מלא בכל תחומי החיים.
שבטים רבים מבני העם היהודי התיישבו בחבל חיג׳אז והקימו את העיר יתר׳ב וישובים גדולים אחרים בסביבתה.
ההיסטוריונים חלוקים בדעותיהם לגבי תחילת ההתיישבות היהודית בחבל חיג׳אז. חלקם בדעה שההתיישבות היהודית בחצי האי ערב החלה אחרי יציאת מצרים בדרך אל ארץ ישראל. חלקם טוענים שההתיישבות היהודית בחבל חיג׳אז החלה בתקופת מלכות דוד ושלמה או מאוחר יותר, אחרי חורבן בית המקדש הראשון.
ניצחונו של מוחמד בקרב ׳באדר׳ על הצבא של מכה הוציא אותו מאלמוניותו בחבל חיג׳אז ובהגיעו לאל-מדינה עטור תהילה ושלל רב, החל לבסס את מעמדו כמנהיג שאין להטיל ספק במעמדו.
לאחר תקופה קצרה של מנוחה וחשבון נפש הורה מוחמד, בעצת יועצו המדיני עבדאל רחמן אבן־עוף, לתקוף את השבט היהודי הגדול ׳בנו-קינוקאע׳ ואת שבטי היהודים הקטנים שבסביבה: שבט ׳בני עוף׳, שבט ׳בני אלמג׳אר׳ ושבט ׳בני סעאדה׳, להרוג את כל בני השבטים ולהחרים בכוח החרב את רכושם הרב.
ההוראה להשמיד את בני השבטים היהודים ללא כל מעשה התגרות מצדם העלתה את חמת בני בריתם: עבדאלה אבן-אובי, ובני השבט הבדווי " עטפאף ".
הם פנו בצוותא אל מוחמד בדרישה לבטל את הגזרה אך לא השיגו יותר מאשר את המתקת גזר הדין מהשמד להגליית בני השבטים והחרמת רכושם.
מוחמד תקף את בני השבטים היהודים כנקמה על הביקורת שהטיחו בפניו על מעשיו. כל גבר שהתנגד נהרג וכל אישה שהתנגדה נלקחה לעבדות וכל היתר הוגלו מעל אדמתם בכוח החרב וללא כל עוול בכפם.
מוחמד, בשיתוף פעולה עם יועצו, עבדאל רחמן אבן-עוף, חילק את הרכוש הרב שנפל כשלל לידיו, ראשית לשם יצוב מעמדו כמנהיג נדיב ושנית למען מתן אחיזה לתומכיו, בעיקר לאלה מקרב המוהג׳רון שלא היו להם עדיין בתים באל-מדינה. אין תיעוד אותנטי בקשר לגורלם של יהודי השבטים לאחר ההרג והגירוש.
♦ האם מעשי הגירוש הבלתי אנושיים כלפי יהודי השבטים שהאמינו באלוהים יאה לאדם המתיימר להיות שליח ה׳
הספק הגדול באמיתות שליחותו של מוחמד מתגלה ביריבותו ובמעשיו האכזריים דווקא כלפי היהודים.
ניצחונו של מוחמד בקרב ׳באדר׳ עודד אותו ואת כוחותיו להטיל את מרותם על בני השבטים באזור ולהגביר את מעשי האיבה, השוד והביזה נגד שיירות האספקה למכה ללא הפסק.
מעשי ההתנפלות על שיירות האספקה הביאו את מנהיגי מכה לידי החלטה לתקוף את מוחמד ואת כוחותיו. ליישום הפעולה מונה אבו־ סופיאן, אסטרטג ומצביא צבאי בעל כושר הנהגה ושליטה מעולה על כוחותיו הלוחמים. כוחות מכה, בהנהגתו, התמקמו על אם הדרך למכה, על גבעת ׳אוחוד׳, ליד באר-המים והמתינו לשעת העימות.
מוחמד יצא לקראתם ללא הצטרפותם של עבדאלה אבן-אובי, מנחיג השבט הגדול מאל-מדינה, ואף ללא הצטרפות בני השבט הבדווי עטפאן או השבטים היהודים ששמרו על ניטרליות.
חוקרים רבים בעבר, ואף בעת החדשה, הגיעו למסקנה שאי הצטרפותם של בני השבטים מאל-מדינה לכוחותיו של מוחמד מוכיחה עד כמה רחוק היה מוחמד מלהיות מקובל על תושבי אל־מדינה כמנהיג שאין עליו עוררין.
על פי המשוער, התעמתו כוחותיו של אבו-סופיאן ממכה עם כוחותיו של מוחמד בשנת 625 לספירה על גבעת ׳אוחוד׳ – ׳קרב אוחוד׳. בקרב זה נפלו חללים רבים מקרב צבאו של מוחמד שנסוג משדה הקרב פצוע וחבול ואף איבד את בן דודו חמזה שהיה גיבור חיל ואהוב עליו מאוד.
מוחמד, שחייו היו בסכנה, נמלט עם מעטים מכוחותיו אל אזור הררי מכוסה בסלעי בזלת בקרבת אל-מדינה.
מפקד הפרשים של כוחות מכה, אבן-אל-ווליד, ששירת תחת שרביטו של המנהיג הדגול, אבו-סופיאן, נמנע מלהמשיך ברדיפה אחר כוחותיו של מוחמד באזור הסלעי וההררי ובכך ויתר על תבוסתם המוחלטת של כוחות מוחמד בשדה הקרב.
בשעה שנסוגו כוחותיו החבולים של מוחמד בבהלה משדה הקרב, פנה אליו אחד מנתיניו בשאלה: ״הרי אתה אמור להיות נביא ה׳ הכל יכול, אנא בקש מאלוהים שיעשה נס וננצח בקרב״. תשובתו הנחרצת של מוחמד הייתה ״אינני נביא״. קרב ׳אוחוד׳ הסתיים ללא הכרעה, אף כי מטרתם החלקית של כוחות מכה הושגה בהשפלתו ובהחלשת אישיותו של מוחמד שהצטיירה בעיני רבים כמנהיג בלתי מנוצח לאחר ניצחונו בקרב באדר.
מיהו מוחמד – נביאו או —-דורון חכימי
מיהו מוחמד – נביא או מייסד תנועה לוחמת ? – דורון חכימי
במשך אלפי שנים חיו בני השבטים היהודים בשכנות טובה עם שבטי המדבר בחצי האי ערב, ללא מלחמות וללא שפיכות דמים. הס חיו עמם בשלום ובשיתוף פעולה מלא בכל תחומי החיים.
שבטים רבים מבני העם היהודי התיישבו בחבל חיג׳אז והקימו את העיר יתר׳ב וישובים גדולים אחרים בסביבתה
בשובו של מוחמד מקרב ׳אוחוד׳ התאחדו שוב פזורי כוחותיו החבולים שנמלטו לכל עבר לאחר התבוסה הקשה.
תוך פרק זמן קצר לאחר החלמתו והחלמת רבים מלוחמיו מפצעיהם הגופניים והרוחניים, החלו שוב בפשיטותיהם על שיירות האספקה למכה והמשיכו במעשי שוד וביזה בהתעלמות גמורה מהתבוסה המרה שנחלו בקרב ׳אוחוד׳. מוחמד היה נחוש בדעתו להשיג את מטרתו היחידה שהתמקדה סביב כיבוש מכה והפלת משפחת קורייש.
הוא לא עסק במהות חלומו ושכח את נושא שליחותו, שכביכול נועדה לקרב את עובדי האלילים לחיק האמונה המונותיאיסטית, דהיינו להנהיג בקרב הכופרים את שורשי האמונה באל אחד ללא מתווכים וללא שותפים.
אולם, מוחמד לא מילא את ייעודו ואת המשימה שכביכול הוטלה עליו וכל ימיו באל-מדינה עסק במעשי שוד וביזה ובגיוס לוחמים למלחמות שהיו עקובות מדם לא לשם הפצת התורה המונותיאיסטית אלא לשם כיבוש מכה והפלת מנהיגיה שהיו שנואים עליו ביותר.
מלחמות אלו התרחשו אך ורק לשם פולחן האישיות ולא לשם קירוב בני האזור לחיק אלוהי השמיים. מוחמד התמקד אך ורק בהתקפותיו על העיר מכה והתנכל באכזריות למקורות האספקה והפרנסה של תושביה, ובכל ימי מאבקו מאל-מדינה לא היפנה את כוחותיו אפילו ליום אחד להילחם בעובדי האלילים השוכנים בישובים ובערים הסמוכות לחבל חיג׳אז שבחצי האי ערב.
חסרונו הגדול ביותר של מוחמד מושרש בטיב אופיו העיקש שלא בחל בשום אמצעי פסול להשגת מטרותיו. הוא הצליח תוך זמן קצר להטיל את אימתו על כל מובילי שיירות האספקה למכה כתוצאה ממימוש אכזרי בכוח החרב נגד מתנגדיו לשם השגת יעדיו המדיניים והצבאיים.
מערכת הפשיטות לשם שוד וביזה על שיירות האספקה למכה לא נועדו כמאבק נגד עובדי אלילים או למען הטיית אמונתם של הכופרים לאלוהים אלא נועדו למעשי נקם נגד מנהיגי מכה, למילוי האוצר המוסלמי ׳בית אל-מאל׳* ולהגדלת כוחו הצבאי.
הערת המחבר : ׳בית אל-מאל׳ פירושו בערבית ׳בית האוצר׳, דהיינו ׳האוצר׳ בו שמרו חלק משלל המלחמות והמיסים שגבו משבטים שנכנעו לאיסלאם.
סיסמתו של מוחמד בדרכו המדינית הייתה חדה וברורה, ׳דין החרב׳ לכל יריביו ובדרכו העקלקלה אותה אימץ עם חלוף הזמן, לא נקט כלל בפשרות. דרך הביניים הייתה זרה לו ולאופיו הלוחמני.
התבוסה המרה בקרב ׳אוחוד׳, אובדן לוחמים רבים, אובדן כלי מלחמה ואי הצלחותיו האחרונות בפשיטותיו על שיירות האספקה, הביאו את מוחמד ואת לוחמיו אל סף הקיום מבחינה כלכלית ומבחינה רוחנית, הופעה קשה שחייבה את מוחמד ואת צוות יועציו לנקוט באמצעי כלשהו להצלת מחנה לוחמיו מפירוק.
מוחמד ולוחמיו היו זקוקים לממון רב כדי להתאושש מהמפלה וכדי להיבנות מחדש. כוחות הצבא הרבים שהעמידו מנהיגי מכה כהגנה על תוואי דרכי הגישה של שיירות האספקה איפסו את הצלחותיו של מוחמד בהחרמת סחורות ושלל הפשיטות שהיווה בסיס לגיבוש כוחותיו לפנים התמעטו ללא הכר.
בשנת 626 לספירה, ראה מוחמד בעצה אחת עם יועציו את השעה כשרה להאשים את מנהיגי השבט היהודי ׳בנו אנדיר׳ על ביזיון התגלותו כנביא ועל תכנון חשאי להתנקש בחייו והכריז עליהם מלחמה.
במשך אלפי שנים חיו בני השבטים היהודים בשכנות טובה עם שבטי המדבר בחצי האי ערב, ללא מלחמות וללא שפיכות דמים. הס חיו עמם בשלום ובשיתוף פעולה מלא בכל תחומי החיים.
שבטים רבים מבני העם היהודי התיישבו בחבל חיג׳אז והקימו את העיר יתר׳ב וישובים גדולים אחרים בסביבתה
האשמת כזב זו נועדה לגרוף את ממונם של יהודי ׳בנו אנדיר׳ כמפלט אחרון לפני התפזרות כוחותיו ופיצולם לכל עבר. מוחמד הורה לכוחותיו לתקוף את בני השבטים היהודים שהיו עשירים ביותר מכל יתר השבטים באזור במקנה, בכסף ובזהב, בבתים ובאדמות מרעה, כגמול וכעונש על שלא סרו למרותו ולא קיבלוהו כשליח ה׳.
בני בריתם של השבטים היהודיים עבדאלה אבן-אובי ומנהיגי השבט הבדווי ׳עטפאן׳ לא נקפו במקרה זה אצבע להגנתם כפי שנהגו לפנים בהתקפת מוחמד על השבט היהודי בנוקינוקאע.
מוחמד וכוחותיו צרו על השבטים היהודים, שבט ׳בנו אנדיר׳, שבט ׳ג׳שם׳ ושבט ׳בני אל-אוס׳ וציוו על תושביהם, כפשרה, לצאת ולהשאיר את כל רכושם כשלל בתמורה לחייהם. בני השבטים, על פי לקחי העבר, צייתו להוראותיו ללא ערר.
היו קנדי, חוקר תולדות האיסלאם, מציין בספרו ׳מוחמד והחליפות׳ שהשלל הרב שהותירו אחריהם בני השבטים היהודים חולק ברובו בין תומכי מוחמד ממכה ה׳מוהג׳רון׳ וכך הפכו ה׳מוהג׳רון׳ ומוחמד עצמו בפעם הראשונה לבעלי קרקעות ולממון רב בנאות אל-מדינה.
בהיסטוריה המוסלמית ממעטים להעלות ולהתייחס לחורבן חיי היהודים ביתר׳ב עם עלות האיסלאם ואף ממאנים להודות בהשמדת היהודים בחצי האי ערב, בעיקר בעיר יתר׳ב.
בסורה* 26 – 27 בבשורת בעלי הברית בקוראן כתוב, מצטט:
אך למאמינים די היה באללה כי הוא עזוז וחזק, הוא אשר הוריד ממבצריהם את אלה מאנשי הספר היהודיים אשר עזרו לכופרים והכניסו מורא בלבותיהם. חלק מהם הרגתם וחלק שביתם והורשנו לכם את אדמותיהם, בתיהם ורכושם עם שטחים שמעולם לא דרכה רגלכם עליהם כי אללה הכל יכול.
סוף ציטוט
זהו אחד הרמזים בקוראן על העוול שנעשה ביתר׳ב לעם היהודי. ישנם רמזים נוספים וברורים יותר כגון: סורה 23 – 20 בשורת הניצחון, סורה 5 1 בבשורת הגלות וסורה 8 – 6 בבשורת הגלות.
היסטוריונים מדגישים במחקריהם אודות התפתחות האיסלאם כי השבטים היהודים באל-מדינה נפלו קורבן לכל אורך הדרך על מזבח ההישגיות של מוחמד בתחום הכלכלי ובתחום הצבאי ומעל לכל לשם ביסוס מעמדו כמנהיג.
כל הפרשנים וחוקרי תולדות האיסלאם תמימי דעים שההון היהודי שנשלל הוא אחד המרכיבים העיקריים להצלחתו של מוחמד להגשים ולהגיע לייעודיו המדיניים שהתאפיינו בכיבוש מכה.
שוב מתעוררות השאלות:
♦ מי הסמיך את מוחמד לגרש את בני השבטים היהודים מעל אדמתם ולגזול את רכושם?
♦ האם, כשליח ה׳, הוא קיבל הוראה זו מאלוהים?
מוחמד התנכל באכזריות לחיי היהודים מחד ומאידך ביקש מעובדי אלילים להצטרף לשורותיו בברית במסגרת מלחמתו נגד בני קורייש ממכה.
מדוע לא תקף מוחמד שבטים פגנים עובדי אלילים ולא גזל את רכושם של הכופרים, כי אם התנכל אך ורק לחיי היהודים שהאמינו באלוהים? רצח חפים מפשע ושדד את רכושם למטרותיו הפסולות ללא כל התגרות מצד מנהיגי השבטים היהודים כלפיו.
♦ ישפטו המאמינים ובעלי המצפון והיושר, אם בנסיבות אלו ראוי מוחמד להתיימר כשליח ה׳
למרות העושר הרב שנפל בחלקו כשלל מרכושם העצום של שבטי היהודים, עדיין לא הצליח מוחמד בגיבוש צבאו ובחיזוקו כראוי לקראת ההתמודדויות הצבאיות שהיו עלולות להתרחש בעתיד בין כוחותיו לכוחות הצבא ממכה.
מיהו מוחמד – נביאו או —-דורון חכימי
מיהו מוחמד – נביא או מייסד תנועה לוחמת ? – דורון חכימי
במשך אלפי שנים חיו בני השבטים היהודים בשכנות טובה עם שבטי המדבר בחצי האי ערב, ללא מלחמות וללא שפיכות דמים. הס חיו עמם בשלום ובשיתוף פעולה מלא בכל תחומי החיים.
מוחמד ניצל את תקופת ההפוגה שנוצרה לאחר תבוסתו בקרב ׳אוחוד׳ ועמל קשות לבניית צבאו, אף כי בני השבטים מאל-מדינה לא רוו כלל נחת מסגנון הנהגתו ונטו לדחות את הצעותיו להצטרף לכוחותיו.
מוחמד ידע מעל לכל ספק שאין בכוחו להתמודד צבאית פנים אל פנים מול כוחות מכה העדיפים על צבאו בלוחמים מנוסים ומגובים בשנאה תהומית כלפיו וכלפי תומכיו. אולם, למרות האמור, לא פסק ממעשי ההתנכלות כלפי שיירות האספקה למכה ובהזדמנויות הנדירות שזכה להצלחה אף העלה את חמתם של מנהיגי מכה שהחליטו להביא לידי סוף את התופעה החריגה של שוד וביזה בדרכי הגישה של שיירות האספקה החיוניות לקיומה הפיזי של מכה.
אבו־סופיאן, המצביא הצבאי המהולל ממכה, גיבור הניצחון בקרב ׳אוחוד׳ היה נחוש בדעתו למחוק את כוחותיו של מוחמד מאל-מדינה ולהביא סוף למעשי השוד והביזה על שיירות האספקה בדרכן למכה.
כשמוחמד ועוזריו לא זכו לגייס את לוחמי השבטים הסמוכים לאל- מדינה לצידם וכשהצעותיהם לברית צבאית עם לוחמי השבטים מתוך אל-מדינה ומחוצה לה נידחו, הצליח אבו-סופיאן לכרות בריתות עם השבטים הגדולים סולים ועטפאן והגדיל את מספר לוחמיו שמנו יותר מעשרת אלפים נושאי כלי מלחמה ופרשים מלומדי קרבות. המצביא הדגול אבו־סופיאן ולוחמיו מנוסי הקרבות הטילו את חיתתם על צבאו של מוחמד שלא מנה יותר משלושת אלפים לוחמים וסכנת ההכחדה שלו בשדה הקרב הייתה ודאית.
מתוך ויקיפדיה :
בשנת 626 יצא שוב אבו סופיאן לעבר ית'רב (אל-מדינה), הפעם עם 10,000 לוחמים ובעזרת אנשי השבט היהודי בנו קריט'ה (قُريظة). מוחמד ביצר את ית'רב ולאחר מצור שנמשך 20 יום, התייאשו בני קריש ושבו למכה. אז יצא מוחמד עם 3000 לוחמים להילחם ביהודי שבט קוריט'ה. לאחר שהובסו, הורה מוחמד להרוג 600 גברים מבני השבט ולאסלם את הנשים והילדים.
ב-628 הושג הסכם בין מוחמד לאנשי שבט קריש שעצר את המלחמה ביניהם לזמן-מה. הסכם זה, המכונה הסכם חדיביה (حديبية) נחשב באסלאם כהסכם משפיל, שכן אנשי שבט קוריש לא הסכימו שמוחמד יחתום עליו בתואר "רסול אללה" (שליח האל), אלא כמחמד בן עבדאללה בלבד. במקביל נוצר סכסוך בין מוחמד לאנשי ח'יבר (خيبر כ-150 ק"מ צפונית לאל-מדינה) היהודים, שהיוחקלאים. בקרב שהתחולל ביניהם, הידוע בשם קרב חייבר, הרג מוחמד 100 איש. יתר היהודים נכנעו והגיעו להסכם על-פיו ימסרו למוחמד ואנשיו מחצית מיבוליהם. הסכם זה שימש מאוחר יותר באימפריה המוסלמית כדגם להסדר על-פיו יהודים ונוצרים יכולים לחיות בין מוסלמים ובלבד שיכירו בעליונות המוסלמים וישלמו מס מיוחד. יש מסורות המספרות כי מוחמד לקח לו את ספייה (صفية), אישה יהודייה שהייתה, לפי חלק מהמסורות המוסלמיות, בתו של מנהיג יהודי ח'יבר….עד כאן מתוך ויקיפדיה
מוחמד ויועציו היו אובדי עצות ולא ידעו איך להתמודד עם הכוחות העדיפים של אבו-סופיאן עד אשר פנה אליו אחד משורות תומכיו, פרסי מומר בשם סלמן אל-פארסי, יליד איראן, שהציע למוחמד לחפור ׳חנדק׳ (חפיר) סביב לעיר, שיטה פרסית עתיקת יומין שהייתה נהוגה בארצו להגנה על העיר מפני פולשים.
הצעתו של אל-פארסי הפיחה רוח חיים במחנהו של מוחמד שהורה מיד לכוחותיו להתחיל במלאכת החפיר לפני שיצליחו כוחותיו של אבו- סופיאן להספיק ולהגיע לשערי העיר הבלתי בצורה.
הצעתו של סלמן אל-פארסי הצילה את מוחמד ואת כוחותיו מתבוסה קשה ואולי אף מהשמדה טוטאלית. על תרומתו הגדולה הוא כונה בפי מוחמד בתואר ה׳קדוש׳ –באב אל־אומיד שפירושו שער התקווה. (סלמן אל־פארסי הפך לימים לאחד מקדושי הכת העלווית ונמנה בין שלושת קדושי הכת).
מתוך ויקיפדיה :
סלמאן הפרסי
סלמאן הפרסי (בערבית:سلمان الفارسي), היה אחד מחברי הנביא מוחמד ועלי לפי המסורת המוסלמית. בכתות קיצוניות של השיעה, נתפש כאחד מהתגלמויות האל בדמות אדם.
קורותיו
סלמאן נולד תחת השם רוזבה בכפר ג'יאן בקרבת איספהאן שבאימפריה הסאסאנית. אביו של סלמאן היה אדם אמיד ומנהיג הכפר. אך, הייתה לו חרדה מתמדת לשלומו של בנו והוא שמר עליו כאסיר בביתו. בדרך כלל היה זה אביו שנהג לטפל בעסקי האחוזה, אך יום אחד ביקש מסלמאן להשגיח על ענייניה בעודו יוצא למסע. לפי המסופר סלמאן עבר בדרכו אל שדותיו ליד כנסייה נוצרית, והוא הוקסם מקולות השירה והתפילה שבה. הוא מצא את עצמו נכנס אל הכנסייה, ומבלה בה את שעות האור במקום ללכת לעיסוקיו בשדות. הוא שאל את הכמרים באשר למקום מוצאה של הדת ונאמר לו שמקורה בסוריה. לעת ערב חזר לביתו, וסיפר לאביו על הדת החדשה אליה נחשף, אך אביו פסל את דבריו באומרו ש"דת אבותיך טובה לך מכל אלה". סלמאן הסתכסך עם אביו והוא נאסר בנחושתיים בביתו. סלמאן הצליח להעביר מסר לנוצרים בבקשו מהם לספר לו על השיירה הקרובה שיוצאת מפרס לסוריה. כשהתקרב המועד המיועד פרץ את האזיקים שכבלו אותו למיטתו ונמלט לעבר סוריה. שם, פנה אל הבישוף המקומי, "מנהיג דתם" של הנוצרים וביקש ללמוד ממנו את ערכי הדת ולהתנצר.
לעוגמת נפשו של סלמאן, הוא גילה לתדהמתו שהבישוף היה מושחת. הוא היה נוהג לצוות על מאמיניו לתרום כסף לצדקה, אך במקום לחלקו לנזקקים הבישוף החמדן אגר אותו לעצמו. כשנפטר הבישוף והנוצרים התאספו לקבור אותו, חשף סלמאן את סודו והראה למאמינים את מקום המחבוא שהכיל כדים גדולים של זהב וכסף. במקום לקבור את הבישוף, צלבו אותו המאמינים וסקלו את גופתו באבנים. לאחר מכן שירת סלמאן כומר נוצרי שנהג להתבודד ולהתנזר בתפילה. לאחר מותו של הכומר החל לעבוד בשירותם של נזירים מתבודדים במדבר. סלמאן נדד בין נציבין, מוצול ואסיה הקטנה עד שהכומר האחרון שבשירותו עבד הכריז ש"לא נותר על פני האדמה אדם ההולך בדרך המישרים, ובקרוב יופיע בערב נביא שיהיה בעל מוניטין של אדם ישר ולא יצרוך צדקה לשימושו הפרטי".
משלחת מנהיגים ערביים משבט "כַלְב" עברה בקרבת מקום וסלמאן ביקש מהם להובילו לערב בתמורה למעט הכסף שהיה ברשותו. הם הסכימו ולקחו אותו עימם למסע, אך בקרבת מכה הם בגדו בו, הפכוהו לעבד ומכרו אותו ליהודי משבט בנו קורייזה (תעתיק מדויק: קריט'ה). בתחילה עבד סלמאן בשירותו ואז נמכר לבן דודו והועבר לית'ריב, היא מדינה, ועמל במטעי התמרים. היהודי סיפר לסלמאן על בואו של "נביא" ממכה ושהיהודים הכריזו מלחמה על הערבים משבטי האוס והח'זרג' שקיבלו עליהם את מרותו.
למשמע הדבר חדל סלמאן מעבודתו, קפץ מעץ התמר שאת פירותיו קטף והחל לצהול ולכרכר. היהודי היכה את סלמאן וציווה עליו לשוב לעבודתו. אך באותו הערב, לקח סלמאן מספר תמרים והלך לביתו של מוחמד, ואמר לו שהוא שמע שהוא אדם ישר ושהוא וחבריו נמצאים במצוקה. סלמאן בחן אותו ונתן לו צדקה ממנה לא לקח לצרכיו ואז העניק לו כדורון מנחת תמרים ממנה סעדו הוא וחבריו. סלמאן קיבל עליו את האסלאם ושוחרר מעבדותו בידי הנביא אשר שילם ליהודי, לפי המסורת, כופר לפידיונו.
סלמאן היה בעל ידע והכשרה מקצועית מתקופת התבגרותו בפרס, והוא העלה את רעיון חפירת השוחה הגדולה מסביב למדינה כאמצעי לבלום את התקפתם של עובדי האלילים המכאיים ובני בריתם על העיר. בקרב שהתרחש לאחר מכן, המכונה בהיסטוריוגרפיה האסלאמית קרב השוחה, נחלו עובדי האלילים תבוסה מוחצת.
סלמאן והשיעה
סלמאן לא נחשב למוהג'יר (מהמוסלמים הראשונים שהיגרו למדינה ממכה) ואף לא לאנצרי (מבני מדינה שתמכו בנביא). מסורת שיעית קובעת שהוא היה חלק ממשפחת הנביא, וזאת במטרה להאדיר את שמו. הסונים מכנים אותו "בן האסלאם מילדי אדם" ובכך רומזים לנוכריותו הקודמת ולהיותו אחד מה"אחים" ל"אומה המוסלמית". השיעים מונים אותו בין הצחאבה, חברי הנביא, שלא בגדו בעלי ונשארו נאמנים אליו לאחר מות הנביא. לפי המסופר, הוא שמר על נאמנותו לעלי והיה ממלוויו הקרובים ביותר. סלמאן נפטר בימי עת'מאן בן עפאן ונקבר בקטסיפון. השיעים מחשיבים אותו דוגמה למאמין המושלם המקבל עליו את עולה של משפחת הנביא. הכת השיעית האזוטרית של העלווים מחשיבה אותו כ"שער" (באב) דרכו נגלה עלי לעולם וכאחד משלוש הישויות המרכיבות את המהות האלוהית. עד כאן מתוך ויקיפדיה
מיהו מוחמד – נביאו או —-דורון חכימי
מיהו מוחמד – נביא או מייסד תנועה לוחמת ? – דורון חכימי
במשך אלפי שנים חיו בני השבטים היהודים בשכנות טובה עם שבטי המדבר בחצי האי ערב, ללא מלחמות וללא שפיכות דמים. הס חיו עמם בשלום ובשיתוף פעולה מלא בכל תחומי החיים.
שבטים רבים מבני העם היהודי התיישבו בחבל חיג׳אז והקימו את העיר יתר׳ב וישובים גדולים אחרים בסביבתה.
קרב ׳חנדק׳ התרחש בין כוחותיו של מוחמד לבין כוחות הברית ממכה בשנת 626/7 כשהחפיר סביב העיר מנע מכוחותיו של אבו-סופיאן לפרוץ פנימה ולהכניע את צבאו של מוחמד שהתבצר מאחורי החפיר, ה"חנדק " בהמוניו.
למרות החפיר העמוק שהפריד בין שני המחנות הלוחמים הצליחו לוחמיו של אבו־סופיאן להסב אבדות רבות לכוחותיו של מוחמד, אף כי ניסיונותיהם הרבים לפרוץ את מערך כוחותיו המבוצר מאחורי ה׳חנדק׳ לא צלחו והזמן הממושך היה בעוכריהם.
חוקרי תולדות האיסלאם תמימי דעים ביניהם שאבו-סופיאן וחבר מפקדי כוחותיו לא תיארו לעצמם שיתקלו במכשול אדיר ממדים כ׳חנדק׳ שהיה זר להם במהותו ולכן לא התכוננו ולא הכינו בעוד מועד ציוד מתאים לפעולה כנגד ביצורים כדוגמת החפיר העמוק שחפרו כוחותיו של מוחמד סביב העיר.
מלבד האמור, יש להדגיש כי כוחות הצבא ממכה לא הצטיידו באספקה מספקת דיה ולא יכלו להמשיך זמן רב במצור על העיר כדי לנהל מלחמת התשה ממושכת.
אבו־סופיאן וסגנו הבכיר חאלד אבן-אל-ווליד, מפקד הפרשים של מכה ומנהיגי השבטים בעלי בריתם, הגיעו בעל כורחם למסקנה שאין טעם להמשיך במלחמת ההתשה ובמצור ממושך על העיר והחליטו לסגת משם ללא כל הישג משמעותי בתחום הצבאי או המדיני.
מלחמת ה׳חנדק׳ וכשלון כוחות הצבא ממכה לפרוץ את מערכי הביצורים של כוחות מוחמד באל-מדינה הפכו לפרק האחרון במאבק המזוין והממושך בין שני המחנות העוינים אף כי לא חדלו שני הצדדים מניסיונותיהם למרר את חיי הצד שכנגד.
הצלחתו של מוחמד ולוחמיו להדוף את צבא מכה העדיפים משדה המערכה, היוותה סימן דרך חשוב להמשך מאבקו להשיג שליטה מוחלטת ועליונות סמכותית כמנהיגה הבלעדי של אל-מדינה.
מנהיגה של אל-מדינה, עבדאללה אבן-אובי, שהיה זקן ומותש ממאבקים ויריבויות נגד מוחמד, חתם עמו בלית ברירה על חוזה שלום וקיבל על עצמו ועל בני שבטו את מרותו ללא תנאי.
מוחמד ראה שעת כושר להתקיף את יריביו קשיי העורף מהשבטים היהודים האחרונים שנותרו באל־מדינה, השבט ׳בני קריטה׳ והשבט היהודי ׳בני ת׳עלבה׳ שנוכחותם באזור הטילה ספק בנבואתו ובשליחותו על פי מעשיו.
מוחמד ציווה על כוחותיו להקיף מכל עבר את מתחם השבטים היהודיים וקבע מבין יועציו את סעד אבן־מועאד שהיה אחד מבעלי ההשפעה הגדולים באל-מדינה כבורר לקביעת גורלם של בני השבטים.
סעד אבן-מועאד, שנפצע קשות בקרב ׳חנדק׳ והיה על סף המוות, לא נטה חיבה יתרה ליהודים ובגזר דינו פסק להוציא להורג את כל הגברים ואת הנשים והטף למכור לסוחרי העבדים, אולם בפועל לא נהגו לוחמי מוחמד על פי הוראותיו של סעד אבן-מועאד וכפי שמציין אחד מגדולי חוקרי תולדות האיסלאם מייקל קוק התוצאה הייתה הוצאות להורג של המוני היהודים ללא הבחנה ורק המעטים ששרדו לאחר הטבח האכזרי נמכרו לסוחרי העבדים.
הערת המחבר : מייקל קוק, סופר ותיאולוג, מהחשובים בקרב חוקרי דת האיסלאם
ומחקריו יצאו לאור בספרו ׳מוחמד׳.
אימרותיו והטפותיו של מוחמד לקהל מאזיניו לפנים ביטאו את סלידתו מאי-צדק ואת חרדתו מ׳זעם האלוהים׳ ומ׳יום הדין׳ כלפי הרשעים.
ידיו של מוחמד היו מגואלות בדם יהודי שנשפך על פולחן אישיותו ולמען השגת שאיפותיו הבזויות. הוא נקט בכל האמצעים התפלים שעמדו לרשותו וגזר את דינם של היהודים, המאמינים בה', ללא משפט צדק וללא רחמים.
♦ האם רצח היהודים והחרמת רכושם לא נכללו בהגדרותיו כמעשי רשע ולא חל עליהם זעם ה׳ כיום הדין?
השאלות המתבקשות מאליהן הן:
♦ אין יכול אדם לרצוח אנשים ללא עוול בכפם לאחר שנכנעו ומסרו לו את כל רכושם?
♦ האם אדם בדמותו של מוחמד יכול להתיימר כשליח ה׳ ?
♦ האם מוחמד על פי תכונותיו האכזריות יכול להיקרא אנושי כצלמו של אדם על פי הבריאה?
אריות ונמרים וכל חיות הטרף אינם תוקפים את טרפם כשבטנם מלאה.
יהודים נכנעו והיו מוכנים למסור למוחמד את כל רכושם, אז מדוע לא חס על חייהם והורה להשמידם?
לאחר הטבח האכזרי של בני השבטים היהודים וחיסול יריביו, זכה מוחמד ברכוש יהודי רב כשלל ובאמצעותו הגדיל את כוחו הצבאי ויחידות פרשים נוספות, בנשק ובלוחמים רבים שהביאו את מעמדו למנהיג בלתי מעורער.
יש לציין כי רבים מלוחמיו של מוחמד היו עובדי אלילים שהצטרפו לשורותיו אך ורק למען שלל המלחמה הרב שנפל בחלקו, בעיקר מחיסולם של היהודיים באל-מדינה.
מוחמד לא בחל בבחירת לוחמיו ורצונו העז התמקד בעיקר והגשמת משימת חייו והיא: לכבוש את מכה ולנקום את הנקמה שבערה בקרבו מאז שמנהיגי מכה נידו אותו ממשפחת קורייש וכינו אותו מטורף וחולה רוח.
מוחמד החל בהרחבת תחום שליטתו לאחר שסילק מעל דרכו באל- מדינה את כל יריביו. הוא תקף את השבטים היהודים הנותרים ששכנו בצפונה של חבל חיג׳אז, ׳חיבר׳ ו׳פד׳כ׳, והורה להשמידם. כוחותיו של מוחמד צרו על השבטים היהודים בהמוניהם, אולם נתקלו במפתיע בהתנגדות עיקשת ולוחמנית של הנצורים.
מעצבי הכוחות הפולשים לא חזו ולא תיארו לעצמם, על פי ניסיונם לפנים נגד שבטי היהודים באל-מדינה כי עלולים הם להיתקל בתגובה כה עיקשת והרואית ובחזית של לוחמים שלא נרתעו ממאומה ולא חסו על נפשם.
הם השיבו מלחמה שערה והסבו חללים רבים לכוחותיו של מוחמד שלמרות כל מאמציהם לא הצליחו להבקיע את מערכי הביצורים ולהכניע את מגיני השבטים היהודים, חייבר ופד׳כ.
לוחמי חיבר ופד׳כ היו ברובם שאריות פליטי השבטים היהודים מאל־מדינה שנמלטו על נפשם ומצאו מקלט בקרב משפחותיהם או ידידיהם בצפונה של חיג׳אז בחסות השבטים חיבר ופד׳כ. הם לחמו כי ידעו מה עלה בגורלם של השבטים היהודים שויתרו על בתיהם ועל רכושם כדי להינצל, אך הושמדו.
לאחר מלחמה עקובה מדם, הגיעו שני הצדדים לפשרה. כוחותיו של מוחמד יסירו את המצור מעל השבטים חיבר ופד׳כ ובתמורה ישלמו בני השבטים כופר ומיסים.
מוחמד המשיך להתקדם לדרומה של חבל חיג׳אז ותקף שם את השבט הנוצרי ׳נג׳ראן׳ שאף הם חתמו עמו על הסכמי כניעה והתחייבו לתשלומי כופר כבדים.
בפרק זמן ממושך חדל מוחמד מלהטיף ולהשמיע את נבואותיו על זעם ה׳ ועל יום הדין ועסק ללא הרף בתכנון מלחמות ופשיטות וסילוק יריביו מעל דרכו באכזריות שלא נראתה כדוגמתה לפנים בחצי האי ערב.
מיהו מוחמד – נביאו או —-דורון חכימי
מיהו מוחמד – נביא או מייסד תנועה לוחמת ? – דורון חכימי
במשך אלפי שנים חיו בני השבטים היהודים בשכנות טובה עם שבטי המדבר בחצי האי ערב, ללא מלחמות וללא שפיכות דמים. הס חיו עמם בשלום ובשיתוף פעולה מלא בכל תחומי החיים.
שבטים רבים מבני העם היהודי התיישבו בחבל חיג׳אז והקימו את העיר יתר׳ב וישובים גדולים אחרים בסביבתה.
ההיסטוריונים חלוקים בדעותיהם לגבי תחילת ההתיישבות היהודית בחבל חיג׳אז. חלקם בדעה שההתיישבות היהודית בחצי האי ערב החלה אחרי יציאת מצרים בדרך אל ארץ ישראל. חלקם טוענים שההתיישבות היהודית בחבל חיג׳אז החלה בתקופת מלכות דוד ושלמה או מאוחר יותר, אחרי חורבן בית המקדש הראשון.
בשנת 628 לספירה הופיע מוחמד במפתיע עם חלק מכוחותיו שמנו כאלף וחמש מאות איש במבואות אזור החרם שבמכה וחנו ליד הבאר של חודיביה. מוחמד הודיע למנהיגי מכה שידיו מושטות לשלום ויוקרתו היחידה היא לקיים את מצוות החאג׳, דהיינו, העלייה לרגל ל " כעבה " לשם קיום הטקסים על פי המסורת שהייתה נהוגה בתקופת " הג'היליה "
הופעתם של מוחמד ותומכיו המוסלמים שטענו לפנים כי יש לבטל אח טקסי החאג׳ ואת עבודת האלילים, הביכה את מנהיגי מכה שהטילו ספק בכוונותיהם האמיתיות ונמנעו מלהיענות לבקשתם.
במשא ומתן שנערך בין מוחמד ונציגי שבט קורייש נחתם בשנת 628 לספירה הסכם חודיביה* שקבע שביתת נשק בין הצדדים למשך עשר שנים עם מתן אפשרות למוחמד ותומכיו לבקר ב׳כעבה׳ ולקיים את מצוות ה " החאג' " אך רק מהשנה הבאה ולא בעלייה לרגל הנוכחית. מצוות החאג׳ מתבצעות בשבעה שלבים:
א ־ היטהרות המכונה ׳מואקית׳;
ב – לבוש צנוע עשוי מאריג ולא תפור;
ג ־ קריאה לאלילים ששכנו ב׳כעבה׳ המכונה ׳טלביה׳;
ד – שבע הקפות סביב ה׳כעבה׳ המכונה ׳טואף׳;
ה- שבע פעמים ריצה בין שתי גבעות ׳אל-צפא׳ ו׳אל-מורא׳ המכונה " סעי "
ו – עלייה להר סמוך ל׳כעבה׳ בשם ׳ערפא׳ וקיום תפילה לכבוד האלילים המכונה ׳אל-ווקוף׳;
ז ־ מעבר למקום בשם ׳מוזדלפה׳ והקרבת קורבנות לסיום מצוות החאג׳.
הערת המחבר : הסכם חודיביה נחתם בשנת 628 לספירה בין מוחמד למנהיגי מכה שהיו חלוקים בדעותיהם עד מאוד. הסכם השלום נחתם בין הצדדים למשך עשר שנים, אולם הופר ע״י מוחמד לאחר שנתיים בלבד.
הערת המחבר : מצוות החאג׳ הועתקו לדת האיסלאם בהוראת מוחמד ממסורת עובדי האלילים שהיו נהוגות מאות שנים לפני האיסלאם ונערכו בכל שנה במתחם ה׳כעבה׳ שנבנתה על ידי מנדב הקדוש וקוצאי, מאבות שבט קורייש.
הערת המחבר : ׳אל-צפא׳ ו׳אל-מורא׳ הן שתי גבעות שהמרחק ביניהן כארבע מאות מטר והמאמינים חייבים לרוץ ביניהם שבע פעמים. הריצה חייבת להתבצע ביום הראשון של מצוות החאג׳ ומכונה ׳סעי׳. המנהג שייך לקהיליית עובדי אלילים ומוחמד העתיק מנהג זה לדת האיסלאם.
השאלה המתבקשת, עקב הופעתו ודרישתו המוזרה של מוחמד לקיים את מצוות החאג ב׳כעבה׳ מושב אלילי הפגנים היא, האם מוחמד חזר בו מאמונתו באלוהים שבשמיים ללא מתווכים ושב לסגוד שוב לאלילים השוכנים ב׳כעבה׳, ל׳אלאלאת׳, ׳אלעזא׳ ו׳אלמנאת׳ שהיו חביבים עליו בימי נעוריו?
הכיצד מעז אדם כמוחמד, המתיימר להיות שליח ה׳ והנועד להפיץ בקרב עובדי האלילים את האמונה המונותיאיסטית, לבקש לקיים את מצוות הפגנים, מצוות החאג׳, עלייה לרגל למשכן האלילים ה׳כעבה׳ על טהרת מסורת ה׳ג׳הליה׳
עם חלוף השנה מהסכם חודיביה הגיעו, כאמור, מוחמד ותומכיו בעיקר מקרב ה׳מוהג׳רון למכה לפי התנאי שבהסכם ׳חודיביה׳, אולם בניגוד לכל התחזיות השחורות של בני מכה שחשדו בכוונותיו של מוחמד בזמן שהותו במכה, נהגו מוחמד וחבר מרעיו כראוי לעובדי אלילים וקיימו את כל כללי הטקס הפגני על פי מנהגי המקום ולא עוררו כל חשד במעשיהם.
חששותיהם של מעצבי המדיניות במכה אמנם הופרחו, אולם חילוקי הדעות החריפים ביניהם נותרו על כנם והם התנגדו בתוקף להצעותיו להשלים עמו ולהשיבו אל חיק משפחת קורייש כשווה זכויות. מוחמד ועוזריו הגיעו למכה והשלימו את מצוות החאג׳ ׳עומרה׳ דהיינו (עליה לרגל בהיקף מצומצם) על פי כל כללי האמונה והמסורת הפגנית שהייתה נהוגה בקהיליית ה׳ג׳הליה׳ והביכו בהתנהגותם המוזרה את כל תושבי מכה ואת מנהיגי שבט קורייש שלא האמינו למראה עיניהם.
מתוך ויקיפדיה :
עומרה (בערבית: عـُمرة) היא עלייה לרגל למכה שבערב הסעודית, שעושים המוסלמים בכל זמן בשנה. בערבית, משמעות המילה "עומרה" היא "לבקר במקום נפוץ". לעתים היא נקראת "העלייה הקטנה", בעוד שהחג' הנעשה במועד קבוע בלוח השנה המוסלמי הוא העלייה "הגדולה", המחייבת כל מוסלמי שביכולתו לאפשר אותה. העומרה אינה בגדר חובה, אך חשובה.
מנהגי העומרה
העולים לרגל מבצעים סדרה של מנהגים, המסמלים את חייו של אברהם ואשתו השנייה, הגר, כמו גם את האחידות של המוסלמים ברחבי העולם. מעשי האמונה הללו הם:
טווף (طواف), הכולל הקפת הכעבה שבע פעמים נגד כיוון השעון. על גברים לעשות זאת שלוש פעמים בקצב מהיר, ולאחר מכן ארבע פעמים בקצב נינוח יותר.
סעי (سعي), בו הולכים נמרצות שבע פעמים הלוך ושוב בין הגבעות של סאפה ומרווה (הרים במכה). זהו שחזור של חיפושה הנואש של הגר למים. ישמעאל התינוק בכה ורקע ברגלו בקרקע, והמים הופיעו באורח נס. מקור המים הזה נקרא כיום באר צמצם.
חלק או תקציר; שניהם נוגעים לקיצור השיער. בתקציר חותכים רק חלק קטן מהשיער, בעוד שבחלק מגלחים לחלוטין את הראש.
המנהגים הללו משלימים את העומרה, והעולה לרגל יכול לבחור לצאת מהאהרם. אף על פי שזהו איננו חלק מהטקס, רוב העולים לרגל שותים מים מבאר צמצם. סקטורים שונים באסלאם מבצעים את הטקסים הללו בדרכים שונות מעט
אין כל תיעוד ואף אין כל חדית׳ המתייחס לפשר העלייה לרגל של מוחמד ל׳כעבה׳ אל משכן האלילים, שנה לאחר הסכם חודיביה בשנת 629 לספירה. כל הפרשנים וכל חוקרי דת האיסלאם נמנעו במשך כל הדורות מלהתייחס לכוונותיו ולמטרת ביקורו של מוחמד ב׳כעבה׳ על מנת לקיים את מצוות ה׳עומרה׳ שמיסודה היא מצווה פגנית על כל היבטיה.
מוחמד בכבודו ובעצמו דרש בתחילת דרכו לבטל את כל מנהגי הפגנים אולם עם חלוף השנים שינה את דעתו ואימץ בחום את מנהגי החאג׳ לדת האיסלאם וכינה אותם כחלק עיקרי ממצוות הדת.
אין כל ספק שמצוות החאג׳ שהתקיימו על ידי מוחמד ואלף וחמש מאות לוחמיו ומתנהלות עד עצם היום הזה הן מעשי כפירה והתכחשות לאמונה באל אחד.
כל מצוות החאג׳ שהתקיימו על ידי מוחמד וחבר מלוויו סביב משכן האלילים ה׳כעבה׳, סימלו בוודאות התכחשות לכל כללי האמונה ו!מונותיאיסטית אשר האמין בהם מוחמד לפנים?
האם מוחמד וחבר מרעיו שקיימו בקפדנות את חמשת כללי טקס החאג׳ ייחשבו למאמינים או לעובדי אלילים?
האם מוחמד המקיים את טקס ה׳טואף׳ ומסתובב שבע פעמים סביב משכן האלילים יכול להתיימר כמאמין באלוהי השמיים ולטעון שהוא שליחו?
לשאלות אלו איש לא התייחס עד עצם היום הזה.
מיהו מוחמד – נביאו או —-דורון חכימי
מיהו מוחמד – נביא או מייסד תנועה לוחמת ? – דורון חכימי
במשך אלפי שנים חיו בני השבטים היהודים בשכנות טובה עם שבטי המדבר בחצי האי ערב, ללא מלחמות וללא שפיכות דמים. הס חיו עמם בשלום ובשיתוף פעולה מלא בכל תחומי החיים.
Abdur Rahman bin Awf
מוחמד וכוחותיו יצאו ממכה בסדר מופתי והותירו בקרב מנהיגי מכה ושבט קורייש רושם רב אשר ביטל כליל את חששותיהם של כל רואי השחורות כלפי מוחמד ויועציו.
מוחמד חש עצמו משוחרר ושבע רצון מסיכול כוונותיהם של יריביו נגדו מבפנים ומבחוץ והשקיע את מירב מרצו לחיזוק קשריו הדיפלומטיים עם מנהיגי אזור חיג׳אז, כשמטרתו העיקרית התמקדה בהשתלטות על נתיבי השיירות לסחר עם סוריה במטרה להפוך את אל-מדינה למרכז הסחר של חצי האי ערב. היה זה רעיון מבריק המוכיח שמוחמד לא היה רק לוחם אלא גם איש בעל חזון בתחום המדיני והמסחרי.
על מנת לוודא את תגובת שבטי האזור המיועד להגשמת חזונו הכלכלי והמדיני, שלח מוחמד שליחים בהנהגתו של הסוחר האמיד והמוכר ברבים בחבל חיג׳אז׳ עבדל רחמאן אבן־עוף, ודרש ממנהיגי השבטים לכרות עמו ברית, דהיינו להיכנע לרצונו של ה׳ ולשלטון שליחו מוחמד, אולם, למרות מאמציו, לא זכה להיענות חיובית בקרב מנהיגי השבטים מלבד חלק מבני שבט ׳ג׳ודאים׳ שהתאסלמו ומנהיג השבט הנוצרי ׳כלב׳ שהביע את נכונותו להיכנס למשא ומתן עם שליחיו של מוחמד על ברית ועל קשרי מסחר בבוא העת בעתיד.
עבדל רחמן אבן־עוף, שליחו המיוחד של מוחמד, שב לאל-מדינה והודיע על כישלונו כתוצאה מחוסר רצונם של מנהיגי שבטי האזור להסכים למשא ומתן עמו על הסכמי שלום בהתאם לתנאיו.
Abdur Rahman bin Awf, (Arabic: عبد الرحمن بن عوف) (Born: 10th year after theYear of the Elephant [1]) (died: 31 AH / 652[citation needed] Being 72 Years Old) was one of the Sahaba.
על פי שמועות, נודע למוחמד שלאחר הסכם חודיביה נתגלו קרעים משמעותיים בין מנהיגי מכה משבט קורייש לבין מנהיגי הצבא הבולטים כאבו-סופיאן, חאלד אבן-אל-ווליד ועמר אבן-אל-עאץ, שצידדו במשא ומתן עם מוחמד.
מתנגדיו העיקריים היו מקרב בני משפחת ׳מחזום׳, צפואן אבן־אומיה, עכרמה אבן־אבו-ג׳הל, בנו של הלוחם המהולל אבו־ג׳הל, מפקד כוחות מכה שנפל בקרב ׳באדר׳ וחלק ממנהיגי משפחת קורייש אשר עמלו קשות לדחות כל הצעה לקרבה אל מוחמד ותומכיו.
במהלך קרבות ׳אוחוד׳ ו׳חנדק׳ עמד מוחמד על גדולתם של מצביאי הצבא ממכה והתרשם מכושרם המבצעי ומחכמתם של אבו־סופיאן ובעיקר ממפקד הפרשים של מכה, חאלד אבן־אל-ווליד, שכונה בפי לוחמיו אבו־ סייף (אבי החרב). בתקופת שהותו במכה, לרגל מצוות החאג׳, ניצל מוחמד בעזרת יועציו את ההזדמנות ובפגישותיו החשאיות הצליח לשכנע את חאלד אבן-אל-ווליד להיענות לחיזוריו ולהצטרף לשורותיו.
כאמור , פעל מוחמד בכל מרצו במטרה להשתלט על נתיבי שיירות המסחר עם סוריה ולאחר כישלון שליחו, עבדל רחמן אבן-עוף, שלח בשנת 629 לספירה חיל משלוח גדול שמנה כשלושת אלפים לוחמים בפיקודו של בנו המאומץ, זיד אִבן־חארתה, במטרה להבטיח שליטה בכל מחיר על נתיבי שיירות המסחר לסוריה.
מנהיגי השבטים שישבו על ציר הדרך, השבטים " לחים ", " בלי ", ו " ג'ודאים " מיאנו להיענות לדרישת שליחי מוחמד ובקרב עקוב מדם שהתפתח ביניהם בקרבת כפר מועתה השוכן מזרחית לים המלח, נחלו כוחותיו של מוחמד מפלה מוחצת ונפלו מקרבם חללים רבים.
בנו המאומץ של מוחמד, זייד אבן-חארתה, מפקד הכוח וסגנו ג'עפר אבן־טאלב, אחיו של עלי, נפלו בקרב ושרידי הכוח שניצלו שבו לאל- מדינה בלויית חאלד אבן־אל-ווליד שהצטרף למחנהו של מוחמד לפני «קרב ׳מועתה׳.
קרב ׳מועתה׳ והמפלה הכבדה לא ערערו את בטחונו ולא שברו את רוחו של מוחמד שהחל במרץ רב להכין את צבאו לכיבוש מכה בעזרת יועצו, חאלד אבן-אל-ווליד, שידע היטב את נקודות התורפה של צבא מכה בעיקר על רקע המחלוקות שנתגלעו בין מעצבי הצבא למנהיגי משפחת קורייש.
בחודש ינואר בשנת 630 לספירה, בחודש רמדאן השמיני מיום ההיג׳רה, יצא מוחמד עם צבאו הגדול שמנה כעשרת אלפים לוחמים למכה וכבש אותה תוך מתקפה קצרה וללא התנגדות משמעותית.
פלישתו הפתאומית למכה, ללא כל התגרות מצד מנהיגי מכה כלפיו, חיוותה הפרה גסה ובלתי מכובדת מצד מוחמד של הסכם חודיביה שנחתם בינו לבין מנהיגי מכה בשנת 628 לספירה וקבע שביתת נשק למשך עשר שנים בין שני הצדדים. כל מנהיגי מכה ממשפחת קורייש וממשפחת מחזום ובראשם ראשי העקשנים כצפואן אבן-אומיה ועכרמה אבן-אבו-ג׳הל, שהתנגדו לפנים לכל ויתור למוחמד, נמלטו על נפשם לפני שמוחמד הספיק לכבוש את מכה כולה.
בניגוד לכל התחזיות והציפיות למעשי נקם, הייתה גישתו של מוחמד אל מנהיגי מכה פשרנית ופייסנית ולאחר שחנן את ראשי מתנגדיו משבט קורייש ומשבט מחזום, אישר את שובם למכה ללא תנאי. בהתייחסותו האנושית כלפי מנהיגי מכה קנה את עולמו ומשפחות רבות שהתנגדו לעקרונותיו לפנים התאסלמו והצטרפו בהמוניהם למחנהו.
מוחמד ויתר על חלומו לנקום במנהיגי מכה וחנן אותם כי חש את רוחות המלחמה הנושבות בעורפו משבט טאיף וכאסטרטג וכמדינאי מנוסה לא ראה מנוס מלחזק את קשריו המדיניים והצבאיים עם מנהיגי מכה.
יתרה מזו, בעצת יועציו הבכירים מקרב המוהג׳רון, מנע מראש ה׳אנצאר׳ סעד אבן-עובאדה לפרוץ לבתי התושבים למטרת בזיזת שלל ובחכמה וביד קשה ריסן את מצדדיו ומנע בכך את המשך השנאה והיריבות בינו לבין תושבי מכה.
בכיבוש מכה נפלו בחרב האיסלאם כל אותם מוסלמים שפרשו מחיק האיסלאם ושבו להאמין באלילי ה׳כעבה׳ וכל אותם חקיינים ומשוררים ששרו בחוצות העיר ובשווקים שירי לעג על מוחמד ועל בני עדתו.
מוחמד הורה לכוחותיו לטהר את ה׳כעבה׳ ולנתץ את כל האלילים שבחרם, אף כי לא פגע במבנה ה׳כעבה׳ למרות עצת יועציו להחריב ולהעלים כל מבנה או סמל מתקופת ה׳ג׳הליה׳.
היד הרכה שנקט מוחמד נגד יריביו ממכה הוכיחה את יעילותה. לאחר שלושה שבועות של שקט ורגיעה ניצבו כוחותיו כמצופה מול צבאה הגדול של ברית השבטים הקרויה ׳הואזף שמנה כעשרים אלף לוחמים בהנהגתו של מנהיג השבט התקיף ששלט על העיר הסמוכה למכה, טאיף. צבאו של מוחמד ניצל ממפלה קשה הודות להצטרפותם של כוחות מכה לשורותיו אשר הבטיחו את גבו וחיזקו את כוחותיו בחזית המלחמה.
בקרב ׳חונין, שהתחולל בין כוחותיו המשותפים של מוחמד לבין צבא ברית השבטים ׳הואזף עמדו כוחותיו באתגר המלחמה והנחילו תבוסה קשה לברית השבטים ׳הואזף.
תוך זמן קצר, בניגוד לכל המשוער, הביסו כוחותיו של מוחמד את מערכי ההגנה של ברית השבטים ופרצו את שערי העיר טאיף, יריבתה של מכה מימים ימימה. כל מקדשיה נחרבו וכל פסלי האלילים נותצו היו ותושביה קיבלו על עצמם את דת האיסלאם בהכנעה.
שלל רב נפל בחלקם של כוחות מוחמד לאחר הניצחון בקרב ׳חונין. כיבוש העיר טאיף נחשב להישג צבאי כביר והעלה את יוקרתו של מוחמד בעיני לוחמיו ובעיני מנהיגי השבטים מסביב. לאות הוקרה, הורה מוחמד לשתף את כוחות מכה ותומכיו מקרב המוהג׳רון בחלוקת השלל והפליא לרעה את לוחמי אל-מדינה, ה׳אנצאר׳, שמחו על החלטתו ללא הועיל.
מיהו מוחמד – נביאו או —-דורון חכימי
מיהו מוחמד – נביא או מייסד תנועה לוחמת ? – דורון חכימי
במשך אלפי שנים חיו בני השבטים היהודים בשכנות טובה עם שבטי המדבר בחצי האי ערב, ללא מלחמות וללא שפיכות דמים. הם חיו עמם בשלום ובשיתוף פעולה מלא בכל תחומי החיים.
לאחר כיבוש מכה ודיכוי ברית השבטים ׳הואזף התייצבו לפניו מנהיגי השבטים מסביב למכה וטאיף והביעו את נכונותם להצטרף לדת האיסלאם. שנה זו נקראת בפי המוסלמים ׳וופוד׳ – שנת המשלחות.
אולם, יש להדגיש, שאת מיטב מאמציו הצבאיים הקדיש מוחמד להרחבת תחום השפעתו בקרב השבטים הערבים על נתיבי השיירות לסוריה. מוחמד עם צבאו עטור התהילה חזר לאל-מדינה לאחר ניצחונותיו המזהירים בשדות הקרב במכה ובטאיף, אך תקופת השקט שנוצרה לאחר מלחמת ׳חונין יצרה אי-שקט ומתיחות במחנה המוסלמים שהיו רגילים התקיים משלל המלחמות.
הערת המחבר : שנת המשלחות – וופוד – לאחר הצלחותיו של מוחמד במלחמתו נגד כוחות מכה ולאחר ניצחונותיו בקרבות " חונין " על כוחות הברית של שבטי הואזן בטאיף, הפך מוחמד לכוח עיקרי ובלתי מנוצח שהרתיע את מנהיגי האזור וכפה עליהם מיסים בתמורה למצב של אי לוחמה ושלום…..
השקט והשלווה שהשתררו לאחר המלחמה לא סיפקו את רעבונם של לוחמיו ולא התאימו לאופי הערבי שאהב את המאבק המזוין, את מעשי השוד והביזה ובלעדי פעולות אלו לא חשו סיפוק מחייהם השקטים. על כן, תכנן מוחמד, בעצה אחת עם יועציו, לצאת לכיבושים נוספים מעבר לחצי האי ערב וזאת משני טעמים:
א. להרחיב ככל האפשר את תחום השפעתו המדינית והדתית;
ב. היה ברור למוחמד שללא מלחמות לא יהא בכוחו לשלוט על צבאו הגדול שאורח חייו התבסס מאז ומתמיד בעיקר על שלל המלחמות.
מוחמד הורה לאוסמה, בנו של זיד אבן-חארתה שנפל בקרב ׳מועתה׳, לשחרר את נתיבי השיירות לסוריה מידי מתנגדיו בשילוב מיטב הלוחמים מקרב הצבא ולהתכונן במקביל למשימתו הבאה:– כיבושה של סוריה.
במסגרת מאמציו המדיניים פנה מוחמד, באמצעות שליחים ואיגרות דיפלומטיות, למנהיגים שונים ששלטו באזור או גבלו טריטוריאלית בחצי האי ערב, ביניהם קיסר האימפריה הביזנטית, יזדגרד, מנהיג האימפריה הסאסאנית שאהנשא ואף למלך אתיופיה, כדי לחתום עמם על ברית והסכמי שלום.
הערת המחבר : שאהנשא – בשפה הפרסית פירושו מלך המלכים, כינוי זה ניתן למלכי פרס בתקופה הסאסאנית ועד סוף כהונתו של השאח הפרסי משושלת הפהלוי באיראן.
אולם, כל פניותיו אל שכנותיה של חבל חיג׳אז נידחו על הסף, מלבד תגובתו החיובית של מלך אתיופיה אשר אהד את רעיונותיו של מוחמד עוד מתחילת דרכו במכה.
כאמור, השבטים סביב מכה באו בהמוניהם כדי להביע את נאמנותם למוחמד והסכימו לשלם לו מיסים לאות כניעה, אף כי לא נכפה עליהם לקבל את דת האיסלאם כתנאי.
הארות מהאינטרנט לכמה מושגים שמופיעים בכתבה הזו….
La bataille de Mu'tah (arabe : غزوة مؤتة) a lieu en septembre 629 près du village de Mu'ta à l'est du Jourdain et d'al-Karak, entre une troupe de combattants musulmans dépêchée par le prophète de l'islam Mahometet une armée de l'empire byzantin.
Dans l'histoire musulmane, la bataille est due au meurtre d'un émissaire qui avait été envoyé vers un des chefs ghassanides. La bataille se solde sans vainqueur et les deux camps se retirent. Toutefois, certains historiens modernes prétendent que cette bataille n'était qu'une expédition visant à conquérir les territoires des arabes vivant à l'est de la Jordanie
Zayd ibn Harithah (588–629) (arabe : زيد بن حارثة) est un des premiers compagnons du Prophète Mahomet et le seul ayant été nommément cité dans le Coran. Il devint par la suite chef d'armée et mourut à la bataille de Mu'ta.
Fils d'un homme appelé Haritha, Zayd tomba dans l'esclavage avant la venue de l'islam à l'âge de huit ans. Il appartenait à Khadija bint Khuwaylid, la première épouse de Mahomet. Ce dernier l'adopta et le traita comme son propre fils. Lorsque le verset du Coran fut révélé au sujet des noms des enfants que l'on adopte, il fut appelé Zayd Mawla Muhammad au lieu de Zayd ibn Muhammad.
Il fut marié à Zaynab bint Jahsh que le prophète a épousé après leur divorce. Il eut pour fils Usama ibn Zayd . Il mourut en 629 à l'âge de 55 ans (8 ans après l'Hégire) à la bataille de Mu'ta.
בשלהי שנת 632, השנה העשירית להיג׳רה, הורה מוחמד לכוחותיו להתארגן לעלייה לרגל למצוות החאג׳, דהיינו לעלייה הגדולה שנועדה בעיקר להפגנת כוח לרגל ניצחונותיו, אולם חלה במפתיע ונפל למשכב.
איש מבין החוקרים והפרשנים הרבים שכתבו אודות חיי מוחמד לא התמקד ולא התייחס לאהבתו הגדולה של מוחמד בהקשר לטקסי העלייה לרגל ובקיום מצוות החאג׳ שהיו ידועים לכל בר-דעת כי המה מבוא לטקסי הסגידה על פי מסורת ה׳ג׳הליה׳ מימים ימימה.
מצדדי מוחמד טענו, לאחר מותו, שה׳כעבה׳ נבנתה ע״י אברהם אבינו לשם הקרבת בנו ישמעאל בן הגר, וזאת בהתעלמות גמורה מתולדות חיי מנדב הקדוש שבנה את ה׳כעבה׳ למטרות אחרות.
הערת המחבר : מנדב הקדוש היה אחד מאבות שבט קורייש שייסד את מתחם ה׳כעבה׳ כסמל לאחווה ושלום, בערך כשש מאות שנה לפני עליית האיסלאם. מנדב הקדוש הכניס ל׳כעבה׳ כשלוש מאות פסלי אלילים שכללו את אלילי כל שבטי האזור כדי למנוע מחלוקות על אופיו הניטראלי של המקום ואסר על כניסת המאמינים למתחם ה׳כעבה׳ עם כלי מלחמה.
על פי השמועות סבל מוחמד מחום גבוה, מכאבי ראש ומלחצים בחזהו, אולם בניגוד לכל המשוער, לא זכה להשגחה רפואית נאותה או לטיפול תרופתי מתאים לשיכוך כאביו במשך שבועיים תמימים.
על ערש דווי כינס מוחמד את כל יועציו ועוזריו וציווה על מנהיגי צבאו לגרש את הנוצרים ובמיוחד את היהודים מחצי האי ערב למען הצלחת הערבים והתפשטות דת האיסלאם.
מוחמד נפטר בחודש יוני שנת 632 בחיק אשתו האהובה, עיישה בת אבו־בקר ונקבר בידי בן-דודו, עלי אבו-טאלב, מתחת לרצפת חדרו באל מדינה. הוא נקבר בטקס צנוע, ללא נוכחות תומכיו הקרובים שהחלו במלחמת הירושה מיד לאחר מותו.
מוחמד הותיר אחריו תשע אלמנות שנישאו לו לאחר מותה של אשתו הראשונה, חדיג׳ה, ובת אחת, פטימה בת חדיג׳ה, שנישאה לעלי אִבן-אבו-טאלב בן דודו, וילדה לו שני בנים, נכדיו האהובים של מוחמד -חסן וחוסיין.
על פי מקורות שונים היה למוחמד בן בשם אברהם שנפטר בהיותו תינוק ועוד ילדים רבים מלבד פטימה שאודותיהם אין כל אינפורמציה מהימנה.
למוחמד היו אין ספור פילגשים כתוצאה מחלוקת חמישית משלל שבויות המלחמה לזכותו ואף אודותיהן ואודות פרי בטנן, במידה והיו להן ילדים ממנו, לא קיים כל מידע מהימן.
מיהו מוחמד – נביאו או —-דורון חכימי
מיהו מוחמד – נביא או מייסד תנועה לוחמת ? – דורון חכימי
במשך אלפי שנים חיו בני השבטים היהודים בשכנות טובה עם שבטי המדבר בחצי האי ערב, ללא מלחמות וללא שפיכות דמים. הם חיו עמם בשלום ובשיתוף פעולה מלא בכל תחומי החיים.
אפשר לחלק את קורות חייו של מוחמד לארבע תקופות לשם ניתוח אופיו על פי מהלכי חייו:
א – תקופת הילדות הקשה – תקופת היתמות, תקופת נעוריו שהיה נע ונד ולא ידע אהבת הורים;
ב ־ שנות חייו המאושרות במחיצת אשתו האהובה חדיג׳ה שהיוותה לו כתחליף לאב ולאם והעניקה לו אהבה ושלוות חיים שלא ידע מימיו
ג – שנות המאבק הרוחני במכה להגשמת רעיונותיו המונותיאסטיים אף כי עדיין לא היה יציב דיו בדעותיו;
ד – שנת 622 לספירה, שנת ההיג׳רה ליתר׳ב, תקופה שבה החלו הפשיטות על השיירות למכה, שנים שמוחמד החל בביצוע פשעים בלתי אנושיים, שנים שמוחמד שכח את משימותיו המונותיאסטיות ועסק במלחמות עקובות מדם עד לכיבוש מכה בשנת 630.
תולדות חייו של מוחמד מתאפיינות בפעילות אינטנסיבית בין השנים 622 לספירה, ׳שנת ההיג׳רה׳, לבין יום מותו בשנת 632 לספירה, דהיינו עשר שנות פעילות לאו דווקא בתחום הדת אלא בתחום המדיני והצבאי. שנים אלו מתפרשות בעיני החוקרים והפרשנים כשנות הגשמה, שניםם בהן הצליח מוחמד ליישם את מטרותיו המגוונות שלמעשה לא התאימו כלל למשימותיו המונותיאסטיות.
בהגיעו ליתר׳ב, שלימים שונה שמה לאל-מדינה, לא פעל על פי המצופה להפצת רעיונותיו, האמונה באל אחד, אלא עמל קשות לגייס כוחות לביצוע שוד וביזה על שיירות האספקה למכה.
מוחמד ותומכיו ערכו שלוש מלחמות עקובות מדם נגד כוחות מכה שיצאו למלחמה כדי לבלום את מעשי הטרור והפשיטות הבלתי מוצדקות ,על שיירות האספקה החיוניות למחייתם של תושבי מכה. כאן נשאלת השאלה, למען מה נערכו המלחמות ולאיזו מטרה? האם נועדו הן ליצירת עליונות ושליטה צבאית או להתעשרות מוחמד ולוחמיו ממעשי שוד עייפת השלל?
מה שברור מעל לכל ספק הוא שמלחמות אלו לא נערכו למען הכרה באל אחד.
מדוע לא השתמש מוחמד בכוחותיו להכנעת השבטים הפגנים סביב אל-מדינה והשקיע את מירב מאמציו המלחמתיים כלפי מכה הרחוקה?
מדוע מוחמד ולוחמיו גזלו, שדדו והחרימו את רכושם של השבטים היהודים שהאמינו באלוהים?
שנאתו אל העם היהודי הייתה עזה עד כדי כך שבקשתו האחרונה על ערש דווי התמקדה בגירושם של כל היהודים מחצי האי ערב.
אפשר לחלק את קורות חייו של מוחמד לארבע תקופות לשם ניתוח אופיו על פי מהלכי חייו:
א – תקופת הילדות הקשה – תקופת היתמות, תקופת נעוריו שהיה נע ונד ולא ידע אהבת הורים;
ב ־ שנות חייו המאושרות במחיצת אשתו האהובה חדיג׳ה שהיוותה לו כתחליף לאב ולאם והעניקה לו אהבה ושלוות חיים שלא ידע מימיו
ג – שנות המאבק הרוחני במכה להגשמת רעיונותיו המונותיאסטיים אף כי עדיין לא היה יציב דיו בדעותיו;
ד – שנת 622 לספירה, שנת ההיג׳רה ליתר׳ב, תקופה שבה החלו הפשיטות על השיירות למכה, שנים שמוחמד החל בביצוע פשעים בלתי אנושיים, שנים שמוחמד שכח את משימותיו המונותיאסטיות ועסק במלחמות עקובות מדם עד לכיבוש מכה בשנת 630.
תולדות חייו של מוחמד מתאפיינות בפעילות אינטנסיבית בין השנים 622 לספירה, ׳שנת ההיג׳רה׳, לבין יום מותו בשנת 632 לספירה, דהיינו עשר שנות פעילות לאו דווקא בתחום הדת אלא בתחום המדיני והצבאי. שנים אלו מתפרשות בעיני החוקרים והפרשנים כשנות הגשמה, שניםם בהן הצליח מוחמד ליישם את מטרותיו המגוונות שלמעשה לא התאימו כלל למשימותיו המונותיאסטיות.
בהגיעו ליתר׳ב, שלימים שונה שמה לאל-מדינה, לא פעל על פי המצופה להפצת רעיונותיו, האמונה באל אחד, אלא עמל קשות לגייס כוחות לביצוע שוד וביזה על שיירות האספקה למכה.
מוחמד ותומכיו ערכו שלוש מלחמות עקובות מדם נגד כוחות מכה שיצאו למלחמה כדי לבלום את מעשי הטרור והפשיטות הבלתי מוצדקות ,על שיירות האספקה החיוניות למחייתם של תושבי מכה. כאן נשאלת השאלה, למען מה נערכו המלחמות ולאיזו מטרה? האם נועדו הן ליצירת עליונות ושליטה צבאית או להתעשרות מוחמד ולוחמיו ממעשי שוד עייפת השלל?
מה שברור מעל לכל ספק הוא שמלחמות אלו לא נערכו למען הכרה באל אחד.
מדוע לא השתמש מוחמד בכוחותיו להכנעת השבטים הפגנים סביב אל-מדינה והשקיע את מירב מאמציו המלחמתיים כלפי מכה הרחוקה?
מדוע מוחמד ולוחמיו גזלו, שדדו והחרימו את רכושם של השבטים היהודים שהאמינו באלוהים?
שנאתו אל העם היהודי הייתה עזה עד כדי כך שבקשתו האחרונה על ערש דווי התמקדה בגירושם של כל היהודים מחצי האי ערב.
האם נכונה ההשערה שמוחמד קינא ביהודים וחמד את ממונם ואת רכושם כדי לממן ולהגדיל את צבאו? לא לשם שמיים עשה את אשר עשה אלא כדי לספק את יצר הנקם שבער בקרבו וכדי להכניע את יריביו באשר הס ולהגשים את מטרותיו.
מנהיגי מכה כינו אותו חולה רוח כי להוכחת נבואתו לא היו ברשותו אמצעים כלשהם לאמת את דבריו.
מעשיו ומהלכי חייו של מוחמד הוכיחו לכל בר-דעת שהוא לא היה נביא ולא היה שליח ה׳ אלא לוחם אכזר שכדי להגיע למימוש מטרותיו נקט בכל האמצעים התפלים שגבלו בפשעים נגד האנושות.
מוחמד נהג על פי מסורת שבטי ערב שאהבו לעסוק בשוד ובביזה כהרפתקה שבטית, המכונה בפי הערבים עז'ו ואף אימץ הרגלי לחימה בזויים כסמל לגבורה המכונים בפי הערבים מרווה, שהם כינויים נרדפים, עז,ו ומרווה.
♦ האם שליח ה׳ יכול לחקות את הרגליהם הבזויים של שבטי המדבר?
♦ האם בכל ההיסטוריה האנושית קם נביא שפשט על שיירות ושדד סחורות כשלל מלחמה?
♦ האם בכל ההיסטוריה האנושית קם נביא שרצח חפים מפשע כיוון שחמד את רכושם? עשה את אשר עשה כדי לרצות את לוחמיו ולהגשים את יצר הנקם שבער בקרבו נגד יריביו ממכה?
בעשר שנות שהותו באל-מדינה התקדשו בעיניו כל האמצעים הפסולים והוא לא ידע מנוח עד אשר השיג את מטרותיו בכוח החרב.
- · הערת המחבר : עזיו ומרווה מהווים כינוי למנהגים שהיו מושרשים במסורת שבטי ערב. מנהיגי השבטים החזקים עסקו כתחביב בשוד וביזה של שכניהם ובדרך כלל, הרג של מנהיגי השבטים היריבים נחשב בעיניהם כמעשה גבורה.
מיהו מוחמד – נביאו או —-דורון חכימי
מיהו מוחמד – נביא או מייסד תנועה לוחמת ? – דורון חכימי
פרק שני
ימי נעוריו של מוחמד
תיאור כללי האמונה הפגנית בתקופת הגיהליה;
השפעות הסביבה על עיצוב דמותו ובנין אופיו כנער מתבגר.
על מנת להגיע לחקר האמת בניתוח אופיו של מוחמד והגורמים שעיצבו את דמותו׳ חובה לחזור ולהקדיש תשומת לב מיוחדת לתקופת נעוריו כדי לפענח את הגורמים האישיים והסביבתיים שתרמו למרקם אופיו כנער והשלכותיהם הרוחניות והנפשיות על עתידו כבוגר.
כל הנתונים והאינפורמציה שבידי החוקרים וההיסטוריונים אודות חיי מוחמד מקורם מבוסס מחד על החדית׳ים שאין כל ודאות באמינותם ומאידך על תיאורי אבן-אסחאק שהועלו על הכתב כמאה שלושים וחמש שנח לאחר התרחשותם ולכן נתונה נכונותם בספק.
מוחמד, כאמור, נולד לשבט קורייש שהתיישבו בדרומה של חבל חיג׳אז, בעיר מכה, שנכבשה על ידי מנהיג השבט קוצי כחמישה דורות לפני היוולדו של מוחמד.
העיר מכה ממוקמת בעמק צחיח, על פרשת דרכים בין סוריה, עיראק, תימן ויס־סוף. עקב מיקומה האסטרטגי על פרשת דרכים, הפכה לעיר מסחר משגשגת שעברו דרכה שיירות החורף ושיירות הקיץ של אותם ימים
העיר מכה נוסדה על ידי איש קדוש בשם מנדב
מנדב בנה את ה׳כעבה׳, כשעל אחד מקירותיו החיצוניים הדביק אבן-שיש שחורה שסימלה את האמונה הפגנית בעצמים קדושים, והפיץ את השמועה שכל מי שנוגע באבן השחורה יתגשמו תקוותיו ויירפא מתחלואיו.
מנדב הקדוש הכניס כשלוש מאות פסלי אלילים ל׳כעבה׳ והכריז על המקום ועל סביבתו כאתר קדוש לכל עובדי האלילים מהסביבה ולכל השבטים שאליליהם שכנו בתוך משכן ה׳כעבה׳.
הוא הכריז על האתר כשטח ניטרלי המקודש לכל המבקרים ואסר כל מעשה אלימות או רצח בעת הביקור במקום, אפילו בין שבטים יריבים שהיו במצב של לוחמה ביניהם.
כמקום ניטרלי, הפכו ה׳כעבה׳ וסביבותיה לאזור בטוח למשא ומתן ולעסקי מסחר ועם חלוף השנים הוקנו למקדש האלילים תארי קדושה שלא היו נתונים בספק בקרב תושבי האזור ובקרב מבקרים רבים מכל רחבי חצי האי ערב.
לאחר מותו של מייסד ה׳כעבה׳, מנדב, השתלטה משפחת קורייש, בהנהגתו של קוצי, על ניהולו של האתר הקדוש ועל ביטחונם של המבקרים הרבים מכל שבטי חצי האי ערב.
עם חלוף הזמן הפך המקום למקור פרנסה מכובד לבני שבט קורייש שהפכו אט־אט לסוחרים אמידים ובעלי קשרי מסחר ענפים עם רומא, אתיופיה, תימן ופרס. הם אף הנהיגו את תושבי מכה והפכו אותם למנהיגים ראויים ונכבדים ללא עוררין.
בני מכה נחשבו לפגנים, דהיינו לעובדי אלילים, אף כי תורתם ואמונתם נטתה בעיקרה למונותיאיזים. הם האמינו באלוהים הבלתי נראה השוכן בשמיים וכל האלילים במקדשיהם שימשו רק כאמצעי להגיע לברכתו של האל הבלתי נראה שבשמיים.
בניגוד להשערות הנפוצות אודות בני מכה ואוכלוסיית השבטים שמסביבה, יש להדגיש שהם אכן האמינו באלוהים שבשמיים כאל עליון וכינו אותו בשם ׳אללה׳, אולם ראו בפסלי האלילים כמתווכים וכמליצי יושר בינם לבין האל השוכן בשמיים.
מנהגיהם הדתיים היו שונים והם כיבדו את מסורת אבותיהם בדבקות ובקפידה רבה. משכן האלילים, ה׳כעבה׳, והמסורת העתיקה סביבה שימשה כמזבח לפולחן הדת ולהגשמת בקשותיהם בתפילות שבוצעו על פי מנהגים יחודיים שאומצו על ידי הוריהם והורי-הוריהם במשך דורות רבים.
בני מכה והשבטים סביבה היו מחויבים במנהג העלייה לרגל אחת לשנה אשר כונה בתקופת ה׳ג׳הליה׳ – החאג׳.
מנהג זה, החאג׳, התבצע לפרקים על פי המסורת וההלכה הפגנית העתיקה בשלבים ובסדר קבוע לכל המאמינים:
א. ה׳טואף׳ – המאמינים הפגנים הסתובבו שבע פעמים סביב ה׳כעבה׳ ערומים כיום היוולדם, נגעו באבן השחורה וביקשו מאליליהם להעביר את בקשותיהם לאל שבשמיים.
בני החומס, פלג מבני שבט קורייש, היו הבודדים שהתעטפו באריג בצבע לבן שעה שסבבו שבע פעמים סביב ה׳כעבה׳ ואף שידלו את המאמינים הערומים להתעטף כמותם.
ב. ׳סעי׳ – המאמינים הפגנים רצו שבע פעמים בין שתי גבעות, מגבעת ׳אל-צפא׳ לגבעת ׳אל-מורא׳. ריצה זו כונתה אף בשם ׳אומרה׳ וניתן לבצעה ביום הראשון של החאג׳ או בכל יום אחר ללא כל קשר עם מצוות החאג׳.
ג. ׳ערפא׳ – (הר הרחמים) – תפילה מרכזית שהתבצעה על הר ערפאת בעמידה ובנוכחות כל המאמינים ונקראה ״ווגוף״.
ד. ׳מינה׳ – טקס רגימת אבנים על דמויות או עמודים המייצגים את דמותו של השטן.
ה. ׳מוזדלפה׳ – שם המקום במתחם ה׳כעבה׳ שעובדי אלילים שחטו כבשים ופרות וביקשו לכפר על עוונותיהם
מיהו מוחמד – נביא או —-דורון חכימי
מיהו מוחמד – נביא או מייסד תנועה לוחמת ? – דורון חכימי
ימי נעוריו של מוחמד השתלבו היטב במסורות שהיו נהוגות כחלק מחיי השגרה והשפעתן חדרה עמוקות לתודעתו. מוחמד נהג בהתאם לכללי המסורת המקומית עד שנות הארבעים לחייו.
לראיה, אפשר לציין את אמונתו החזקה בשלושה אלילים שעוצבו בדמות אישה ושכנו במשכן האלילים: ׳אלאלאת׳, ׳אלעזא׳, ו׳אלמנאת׳ שהיו חביבים עליו מכל יתר האלילים ששכנו ב׳כעבה׳.
בשנת 586 לספירה או בסמוך לה, התנדב מוחמד בגיל צעיר למלחמת ׳פג׳אר׳ להגנה על מכה ועל משכן האלילים ׳כעבה׳ מפני פולשים.
מוחמד היה נאמן למסורת ה׳ג׳הליה׳ וקיים במשך כל שנות חייו בקפדנות את מצוות החאג׳ על פי מנהגי המקום. על כן, יש להאמין לסברה שהשפעת הסביבה, מנהגיה והאמונות שרווחו בה, היו בעלי השפעה גדולה על עיצוב דמותו ואופיו של מוחמד בתקופת נעוריו עקב הטרגדיות שהתרחשו בילדותו, ולכן היה מוחמד זקוק לרוך ולתמיכה רוחנית מעל ומעבר לזיקתו של נער מתבגר. אין להתכחש לעובדה שבימי ילדותו חסר מוחמד את אהבת הוריו וכתחליף לאהבה זו אימץ את קירבת האלים כחומת מגן וכתמיכה רוחנית למכאובי ליבו ופעל ללא דופי בהתאם למסורת אבותיו שהייתה מושרשת בכל מהלכי חייו.
לחיזוק תזה זו אפשר להדגיש את רצונו העז של מוחמד לאחר ה׳היג׳רה׳ לשוב למכה על מנת לקיים את מצוות העלייה לרגל, החאג׳, אפילו לאחר שיצא בהצהרותיו המונותיאיסטיות. מוחמד התחנך על ברכי המסורת הפגנית שהשפיעה עליו עמוקות וחדרה לתודעתו עוד מילדותו, אולם, ככל שהתבגר וככל שניסה להפגין את אמונתו באל אחד, התקשה להתנתק ממסורת אבותיו וה׳כעבה׳ סימלה בחייו הרוחניים את היסוד לאמונתו וכמשענת היחידה בימי ילדותו הקשים.
מתוך ויקיפדיה……
התקופה הקדם-אסלאמית או הג'אהִליה (جاهلية) הינה התקופה שנחשבת על ידי המסורת האסלאמית לתקופה בהיסטוריה של חצי האי ערב לפני תחילת הנבואות של מוחמד שציינו את תחילת תקופת האסלאם. מרבית המקורות ההיסטוריים הקיימים על תקופה זו הם אסלאמיים ולפיכך הם לרוב מציגים אותה באור ביקורתי ושלילי.
מקור המילה "ג'אהליה" הוא במונח ג'אהיל, המוזכר בקוראן תשע פעמים. משמעות אחת שניתנת למונח היא חסר תרבות, חסר מעצורים, "ברברי" במובן הלשוני של היוונים הקדומים, בניגוד למונח "חלים", שפירושו בן תרבות שמושל ברוחו. לפי פרשנות אחרת, המונח ג'היל הוא מי שאינו יודע את אללה, את הנביא והחוק, וזאת בניגוד ל"עאלם", מי שכן יודע את אללה.
תוכן עניינים
החברה הקדם-אסלאמית[
החברה בתקופת הג'הליה בחצי האי ערב הייתה חברה שבטית, פגנית ברובה. הערבים בחצי האי ערב היו בעלי מוצא אתני משותף ושפה משותפת, אולם לא הייתה להם מסגרת מדינית מאורגנת. הארגון הפוליטי היה לשבטים, חלקם נודדים וחלקם יושבי קבע.
השבט היה קבוצת ההתייחסות הגדולה ביותר, אולם בתוך השבט היו יחידות קטנות יותר, חלקי שבטים, אליהם הפרט חש זיקה והזדהות ובמסגרתן זכה להגנה.
השבטים הונהגו על ידי הסיד, מושג אשר עם הזמן התגלגל למושג שיח'. הסיד הוא דמות דומיננטית אשר צומחת מתוך השבט, תוך מעין קבלה כללית של חברי השבט, והוא מנהל את השבט תוך הסכמה כללית של שאר חברי השבט. הסיד מתאפיין בשורה של תפקידים ותכונות חיוביות: מנהיג, לוחם, כריזמטי, מכניס אורחים, אדיב, משורר ומנהל את יחסי הציבור של השבט, אך אין לו זכויות יתר מלשאר חברי השבט.
לשבט יש גם איש דת, "כאהן", אשר עוסק בנבואה, בריפוי ובעצה, וכן "סאדין", שומר המקומות הקדושים.
הנשים היוו מעמסה כלכלית על המשפחה. במקרה של לידת בנות רבות מדיי בשבט, היה נהוג לקבור בחייהן את התינוקות הבלתי רצויות.
הדת בתקופה הקדם-אסלאמית[
במרכזה של הדת בתקופת הג'הליה, עמדו פולחן העצים והמעינות, שדים ורוחות, אבנים קדושות ואלילים, אמונה בידעונים ובמגידי עתידות והקרבת קורבנות של בעלי חיים, מוצרי מזון וחפצי ערך. לכל קבוצת שבטים היו אלים משלה, עם אל מרכזי. לשבטים היו פסלים שיצגו את אליליהם, אותם הם נשאו בנדודיהם או החזיקו אותם בבתיהם.
הדת הייתה סינקרטיסטית, כלומר היא צירפה רעיונות והשקפות שונים לשלמות אחת, והכירה באלים שהובאו מהחוץ.
"אללה", שבתקופה האסלאמית יהיה שמו של האל המונותאיסטי היחיד, היה בתקופה זו אחד מהאלילים השונים. הוא לא היה האל היחיד, אולם הוא נחשב לריבונה של הכעבה, האבן השחורה המקודשת במכה, לימים המקום הקדוש ביותר לאסלאם. לאללה מיוחסת אבהות לשלוש אלות: "אללאת" שנחשבה אלת השמש, "אלעוזא" ו"אלמנאת".
האלילות[
האלילות (בנותיו של אללה) מוזכרות בקוראן בסורה 53 – (سورة النجم; סורת הכוכב), פסוקים 19-20 – "תנו דעתכם על אללאת ואלעזא, ומנאה, השלישית הנוספת. האם לכם הזכר ולו הנקבה?".
أَفَرَأَيْتُمُ اللَّاتَ وَالْعُزَّى 19
وَمَنَاةَ الثَّالِثَةَ الْأُخْرَى 20
أَلَكُمُ الذَّكَرُ وَلَهُ الْأُنثَى 21
האלילה מנאת (مناة:)
מנאת (مناة) הינה האלילה הקדומה ביותר. עמר בן לחיי (عمرو بن لحي) הוא זה שהביא האלילה הזו לערב, הוא נחשב לאבי האלילות בערב. לפי המסורת מנאת הובאה מארץ ישראל / סוריה (الشام; אלשאם). ישנה גם דעה אחרת, לפיה היא הובאה ממואב.
עמר הציב את האלילה על אבן קדושה במקום בשם קדיד (قديد), שנמצא בין מכה לאלמדינה. שני השבטים הקדמונים, אלאווס (الأوس) ואלחזרג' (الخزرج), האמינו בה. שבטים אלו שכנו באלמדינה. על אף אמונתם של שני השבטים באלילים כאשר הנביא מוחמד הגיע לאלמדינה לאחר ההיג'רה הם אלו שקיבלו אותו ותמכו בו ולכן הם נקראים עד היום אלאנצאר (الأنصار; "התומכים"), חברי הנביא שתמכו בו עם הגעתו לאלמדינה.
המקדש האלילי בקדיד הפך להיות מקום הפולחן האלילי של שבטים אלו. אנשים היו עובדים גם את מכה וגם את האלילה מנאת בקדיד. טקסי הפולחן בקדיד נערכו בזמנים קבועים בדרך כלל לאחר החג' במכה. כמו כן הוקדשו שם לאלילה מתנות כלי כסף וזהב.
הממונים על המקדש האלילי של מנאת נקראים סדנה – سدنة (ביחיד: سادن). פירוש המושג سادن הינו: "הממונה על המקדש". אותם ממונים היו מעין כוהנים של המקדש האלילי. הם גם הפרישו לעצמם אחוז מהמתנות (שניתנו לאלילה) כשכר, ומכך התפרנסו.
כאשר נכבשה מכה על ידי המוסלמים (אשר בראשם הנביא מחמד) בשנה ה-8 להיג'רה, מוחמד הורה להרוס את המקדש בקדיד וכן מקדשים נוספים באזור.
השם מנאת מופיע כבר בכתובות נבטיות מהמאה ה-4 לספירה הנוצרית. החלו להשתמש בכתב הערבי כבר בכתובות נבטיות. נבטית הינה שפה שמית אשר שייכת לשפות הארמיות.
מקור השם: חוקרים מודרניים הגיעו למסקנה שהמקור של השם של האלילה מנאת היא מהמילה העברית "מני" שפירושה גורל / מנה.[דרוש מקור]
כמו כן השם יכול להגיע מהמילה הערבית "מניה" = גורל, מוות.
מהגזירה האטימולוגית הזו החוקרים הגיעו למסקנה שמנאת הייתה אלת הגורל.
האלילה אללאת (اللاتّ)
לפי החיבור של אבן אלכלבי (ابن الكلبي), פולחנה של אללאת (اللات) נכנס לחצי האי ערב קצת אחרי פולחנה של מנאת. המרכז הפולחני של אללאת היה בעיר טאאיף( طائف) ששוכנת דרומית למכה. האלילות הובאו ממקומות אחרים. אללאת הייתה מיוצגת באבן מרובעת לבנה שבני שבט ثقيف (אחד השבטים הקדומים בערב) סגדו לו.
בפולחן האלילי כפי שהוא מתואר במסורת המוסלמית הקדומה, במקדש של האלילה אללאת היה כיסוי לאבן של האלילה (בדיוק כפי שהכעבה מכוסה בבד משי שחור, וכמו הפרוכת אשר כיסתה את ארון הקודש במסורת היהודית). הכיסוי הזה נקרא בערבית כסווה (كسوة; מעין פרוכת.
כל שטח העיר טאאיף נחשב קדוש בגלל האלילה אללאת. בערבית משמעות המילה חרם ("حرم") היא "שטח קדוש", בדומה לעיר מכה שנחשבה לקדושה בעקבות הימצאותה של הכעבה בעיר. קדושה של בית פולחן מקומי האצילה על העיר כולה. טאאיף הייתה קדושה במיוחד בעיני בני שבט ثقيف – הם היו הממונים על המקדש של אללאת בעיר.
מתחת לאבן המרובעת הלבנה (האלילה اللات) היה בור אשר לתוכו הושלכו קורבנות שחיטה ומתנות: כלי כסף וזהב. הוא נקרא גם בית אוצר.
מקור השם אללאת (اللات)
על מקור השם اللات האלו מספר השערות:
- היו שסברו שהמקור הוא اليلات (ALILAT) שהופיעה בכתבות עתיקות. החוקרים קבעו על סמך הכתובות האלו שזה היה האל העיקרי של הערבים. מאחר שהוא קרוב לשם אללה זה היה האליל העיקרי של הערבים.
2. מקור השם הוא اللات (ILAT) – צורת הנקבה של המילה الله.
3. פירוש נוסף, לפיו אללאת היה שמו שם אדם משבט ثقيف וכי לאחר מותו עמר בן לחיי ציווה לעבוד את האבן הלבנה שהאיש נקבר לידה.
האלילה אלעזא (العُزّى)
אלעזא (العُزّى) הייתה האלילה המאוחרת ביותר בחצי האי ערב. המקדש שלה היה באזור נחלה (نخلة) שנמצא בסביבות מכה. שבט קורייש וגם כמה שבטים בצפון חצי האי ערב אשר נקראים מצ'ר (مضرّ) עבדו אותה. שבטי מצ'ר (ובתוכם שבט קורייש) נהגו לעלות לרגל למקדש של אלעזא כדי להקריב קורבנות בזמן החג'. הקדושה של המקום הייתה כפולה באותה תקופה שכן באותו אזור הייתה ממוקמת גם הכעבה וגם המקדש של אלעזא. השטח אשר היה מקודש מסביב למקדש אלעזא נקרא סקאם (سقام). ליד מקדש אלעזא היו שלושה אילנות (עצים) שנחשבו למקודשים.
מקור השם אלעזא (العُزّى)
השורש عزز – עזז – מסמל תהילה / כוח.
יוליוס ולהאוזן (חוקר גרמני חשוב בתחום היהדות והאסלאם, מהמאה ה-19) זיהה את פולחן אלעזא בחצי האי ערב עם הפולחן לכוכב ונוס ביהדות. אלעזא היא כוכב ונוס לפי מסקנתו של וולהאוזן. הוא מרחיב פרטים על ונוס ומציין כי היא כונתה על ידי היהודים והארמים הסורים – כוכבתא ("הכוכב") ה-"א" בסוף המילה בארמית = "אל הידיעה" ß כוכבתא = הכוכבת (כינוי לכוכב ונוס). ולהאוזן זיהה את פולחן אלעזא בערב עם הפולחן לכוכב ונוס אשר בו היה נהוג להקריב לכוכבתא / ונוס ילדים כדי לזכות ביופי.
אל מרכזי נוסף בחצי האי ערב הקדומה היה הבל (הובל) אשר הובא באמצעותו של עמר בן לחיי, משבט חוזע, אשר היה השבט השליט עד עלייתם שלקורייש. בעת ביקורו בסוריה מצא עמר בן לחיי את הבלוראה כי הוא מועיל ביותר במתן גשמים, ולכן הביאו עמו בחזרה לחצי האי ערב (על כן מגנים אותו, עד אותה התקופה, כך נאמר, לא הייתה אלילות בערב). הבל עשוי היה בדמות אדם, מצדפים אדומים ויד ימינו שבורה (קורייש השלימו את יד זו באמצעות תותבת מזהב.
לצד הרגש הדתי, הנחו את הערבים בתקופה הטרום אסלאמית רגשות מוסריים אנושיים כמו אמינות, נאמנות, גבורה, נדיבות ונאמנות למשפחה, ערכים שלעתים הנחו את החברה יותר מהדת.
עוד לפני תחילתו של האסלאם, היו בחצי האי ערב ניצנים של אמונה מונותאיסטית. בחצי האי ערב היו באותה תקופה קהילות יהודיות ונוצריות שהשפיעו על הערבים, שחלקם קיבלו על עצמם את היהדות או הנצרות או גוונים מסוימים שלהן. היו גם אלו שחיפשו את ה"חניפיה", שבעיניהם הייתה הדת המונותאיסטית הטהורה, דתו של אברהם, אשר לפי אמונה מוסלמית רווחת הושחתה על ידי היהדות והנצרות.
מקומה של מכה בתקופה הטרום-אסלאמית
מכה הייתה בתקופה הטרום אסלאמית אחת הערים הבולטות בצד המערבי של חצי האי ערב ונחשבה לעיר מקודשת עוד לפני שקודשה על ידי האסלאם. העיר נחשבה "חרם", מקום נייטרלי קדוש, בו בני השבטים השונים יכולים להיפגש זה עם זה ולהתדיין, מבלי שמותר יהיה לשפוך בו דם.
קבוצת שבטים וחלקי שבטים, חלקם ממכה וחלקם מחוצה לה, התאגדו יחד ונקראו "חמס", והם היו מחויבים להגן על קדושתה של מכה, שנקרא גם דאר אלחמס. מעמד מיוחד בקרב החמס היה לבני שבט קורייש, שבטו של מוחמד.
מול החמס עמדו שני שבטים נוספים, אלו הם שבטי ה"חילה" (מהמילה "חול", כיוון שישבו מחוץ לגבולות החראם, הם גבולותיה של מכה) אלו היו שבטי הטלס (טולס) אשר מקורם בתימן, ושבטי החדרז' ושבט האווס, אשר ישבו בעיר אל-מדינה (ית'ריב דאז).
שבטים אלו יחד נקראו "מוחרימון" – המגנים, כיוון שכולם בדרך זו או אחרת קיימו את העלייה לרגל לכעבה, וכולם האמינו בקדושתה של מכה. בני שבט תמים, אף הוא שייך היה למוחרימון ונחשב לצבאם, נהגו ללכת עם כלי נשק ולהגן על העיר מפני ביזה ומעשי אלימות. שבט תמים ושבט קורייש חיזקו את קשריהם, פעמים רבות, באמצעות נישואים.
לעומת יתר השבטים אשר לא קיימו את המצוות הנ"ל נקראו "מוחילון" – המחללים, הם הכופרים, ודמם היה מותר בכל עת (ניתן למצוא כאן אלמנטים ראשונים של ג'יאהד.
השפעת הג'אהיליה על האסלאם[
לג'אהיליה הייתה השפעה לא מועטה על האסלאם. בימי מוחמד היו לערבים חוקים ומנהגים רבים מימי קדם, אשר מוחמד בחר לא לשנותם מתוך יוקר ערכם בעיני תושבי חצי האי ערב, לכן אסף אותם אל דתו החדשה ונתן להם צביון אסלאמי. דוגמאות למנהגים אלה: עלייה לרגל (חג') למכה, הקפת הכעבה שבע פעמים בעת הרגל, העלייה על הר ערפאת, המסעות בין הגבעות הא-סאפא והא-מארוואה, מנהגי הקורבנות ועוד.[1]
כמו כן, ערש התרבות והשפה הערבית מקורו בתקופה זו. הערבית עתידה לקחת חלק מכריע בגיבוש הדת החדשה של מוחמד והיא שפת הקוראן המקודש למוסלמים.
מיהו מוחמד – נביאו או —-דורון חכימי
מיהו מוחמד – נביא או מייסד תנועה לוחמת ? – דורון חכימי
לאחר ה׳היג׳רה׳ בשנת 622 לספירה הצטרף מוחמד לעדת היהודים, שמר על החגים וצם ביום הכיפורים ודרש כבל עם ועדה מתומכיו לאמץ את הורתם ולהתפלל כשפניהם מופנות לירושלים, עיר הקודש, כמנהג היהודים.
כאמור, שהה מוחמד זמן רב במחיצת היהודים ביתר׳ב, למד מרבני היהודים את דרכי הסגידה ואת דרכי התפילה והאמונה באל אחד. אולם, ברגעי משבר, כתוצאה מביקורת שהתריסו היהודים מולו על מעשי השוד והביזה שביצע נגד שיירות האספקה למכה, ׳שכח׳ את התורה שאימץ לפנים בחום ושינה את דעותיו ללא הכר.
היהודים פנו בשעת התפילה לקודש הקודשים ששכן בירושלים, אל בית המקדש שחרב על הר הבית.
מוחמד אימץ את רעיון הכיוון אולם שינה את משמעותו כשהורה למאמיניו להתפלל לכיוון ה׳כעבה׳ שבמכה במקום ירושלים ביודעו היטב למה מתכוונים היהודים בפנייתם לירושלים בשעת התפילה. בירושלים שכן בית המקדש היהודי, מוקד האמונה, היכן שבני העם היהודי סגדו והעלו קורבנות הודיה לה׳
מוחמד הורה למאמיניו לפנות לכיוון ה׳כעבה׳ המשכן לאלילי הפגנים מעשי ידי אדם.
מוחמד ביטל את צום יום הכיפורים שכונה בפי הערבים ה׳עשורא׳ ואימץ את מנהג ה׳ג׳הליה׳, את צום הרמדאן.
לאחר כיבוש מכה הותיר על כנו את טקס העלייה לרגל, מצוות ו החאג׳, על כל מהלכיו וכלליו הפגניים כאילו שלא שינה דבר.
לא די שלא הורה על ביטול מנהג העלייה לרגל אלא הוסיף והטיל על כל מוסלמי כחובה לקיים פעם בשנה את מצוות החאג׳ במסגרת האמונה המוסלמית.
בתחילת דרכו הורה מוחמד בנחישות להתנגד למושג הפגני ׳ג׳יהאד׳, אולם כדי לדובב את מעריציו בתקופת מאבקיו נגד יריביו, אימץ את הג׳יהאד ואף הוסיף לו את תואר הקדושה.
כל השינויים וכל הפרושים שהוסיפו מאוחר יותר להצדקת צעדיו אינם אלא כניעת מוחמד במודע למנהגי הפגנים שהיו מושרשים בתודעתו ולא היה מסוגל לבטלם או להתעלם מקיומם.
חמשת המנהגים של מצוות החאג׳: ה׳טואף׳, ה׳סיעי׳, ׳ערפאת׳, ׳מינה׳, ו׳מוזדלפה׳, אינם משתלבים בכללי האמונה המונותיאיסטית, כי הם נועדו לפנים לקיום מצוות על פי הטקסים הפגנים. לדוגמא, טקס ה׳טואף׳, כאמור מבוסס על שבעה סיבובים סביב ה׳כעבה׳ ונועד להודות בקידות לאלילים ששכנו במקום.
לכבוד מי עוקפים כיום המוסלמים את ה׳כעבה׳ שבע פעמים? האם לכבוד האבן השחורה שהמוסלמים טוענים כי מקורה מגן עדן?
מקורה של האבן השחורה אינו מגן עדן והיא אינה קדושה כי כדוגמתה ישנן כמויות אדירות בטבע על פני כדור הא לאחר בניית הכעבה הניח מנדב הקדוש לוח שיש שחור על הדופן הדרומי של הכעבה והפיץ את השמועה כי מלבד הכוחות הנסתרים בפסלי האלילים, גם באבן השחורה טמונות סגולות וכוחות להגשמת משאלות ולריפוי חולים.
אמונה זו הועברה לדת האיסלאם במלואה.
חמשת המנהגים של מצוות החאג׳: ה׳טואף׳, ה׳סיעי׳, ׳ערפאת׳, ׳מינה׳, ו׳מוזדלפה׳, אינם משתלבים בכללי האמונה המונותיאיסטית, כי הם נועדו לפנים לקיום מצוות על פי הטקסים הפגנים. לדוגמא, טקס ה׳טואף׳, כאמור מבוסס על שבעה סיבובים סביב ה׳כעבה׳ ונועד להודות בקידות לאלילים ששכנו במקום.
לכבוד מי עוקפים כיום המוסלמים את ה׳כעבה׳ שבע פעמים? האם לכבוד האבן השחורה שהמוסלמים טוענים כי מקורה מגן עדן?
מקורה של האבן השחורה אינו מגן עדן והיא אינה קדושה כי כדוגמתה ישנן כמויות אדירות בטבע על פני כדור הא לאחר בניית הכעבה הניח מנדב הקדוש לוח שיש שחור על הדופן הדרומי של הכעבה והפיץ את השמועה כי מלבד הכוחות הנסתרים בפסלי האלילים, גם באבן השחורה טמונות סגולות וכוחות להגשמת משאלות ולריפוי חולים.
אמונה זו הועברה לדת האיסלאם במלואה.
האם מוחמד בעצה אחת עם מנהיגי שבט קורייש, השאיר את טקסי החאג׳ על כנם על מנת לשמור על מקורות ההכנסה והפרנסה של שליטי חעיר ובמקביל לרצות את הפגנים על מנת שיתמכו בהמשך דרכו המדינית?
מוחמד דגל מחד במונותיאיזים ומאידך טיפח במודע את הפוליתיאיזם ולא הצליח כמנהיג רוחני לייצב בתת-הכרתו את דעותיו ואת השקפותיו הדתיות. על כן, החלטותיו בתחום האמונה לבשו צורה או פשטו צורה בהתאם לנסיבות.
מוחמד זנח את תורת היהודים ודבק בתורת הפגנים אך ורק בשינוי אחד, הוא ניתץ את פסלי האלילים ששימשו בתקופת ה׳ג׳הליה׳ כמתווכים בין המאמינים לאלוהים, אך אימץ בלהט את כל המנהגים ואת כל הטקסים הפגנים ללא יוצא מן הכלל.
מוחמד התגלה, על פי מעשיו בשנות שהותו באל-מדינה, כפוליטיקאי מתוחכם, כלוחם אכזר וחסר פשרות, ככובש שהתאימה לו האמרה יהרצחת וגם ירשת׳, כמנהיג שלא בחל בכל אמצעי תפל כדי להשיג את מטרותיו. רוב ימי חייו באל-מדינה התמקדו סביב מעשי שוד וביזה במטרה לבנות צבא לוחם ליישום שגעונותיו ולהגשמת מטרותיו.
חוקר תולדות האיסלאם, מייקל קוק, מאשר במבוא לספרו ׳מוחמר׳ כמצוטט: ״משימתו של מוחמד הייתה להעביר מסר אלוהי ולא לטפח את שגעונותיו שלו״.
אולם מוחמד בכל שנות שהותו באל-מדינה עסק בטיפוח שגעונותיו ולא התמסר ליעדיו המונותיאסטיים, לא העביר כמצופה את המסר ולא ניסה לשדל את עובדי האלילים ששכנו סביבו להאמין באלוהי השמיים. לא די שלא התמסר למשימותיו הרוחניות בקרב עובטי האלילים אלא הרחיק לכת במעשיו הנפשעים נגד שבטי היהודים שדווקא האמינו באל אחד. בטוחני שאם מוחמד היה חי בתקופתנו, היו מעמידים אותו בפני בית הדין הגבוה לצדק ודנים אותו על פשעיו נגד האנושות.
♦ האם ארם ברמותו של מוחמר יבול להתיימר כשליח ה׳ על פי מעשיו!
מיהו מוחמד – נביאו או —-דורון חכימי
מיהו מוחמד – נביא או מייסד תנועה לוחמת ? – דורון חכימי
פרק שלישי
תולדות חיי מוחמד בעיר מכה
מוחמד נולד, על פי המשוער, בשנת 570 לספירה כנצר לפיהר אִבְּן-מאלק שחי אחד עשר דורות לפניו.
הוא נולד בדרומה של חבל חיג׳אז, בעיר מכה, שנכבשה על ידי מנהיג השבט מנדב הקדוש אשר בנה בתוכה את משכן האלילים ה׳כעבה׳.
העיר מכה ממוקמת בעמק הידוע בצחיחותו. משפחת קורייש שלטה על המקום הקדוש במכה, ה׳כעבה׳ שהיוותה מקור פרנסה חשוב לבני המשפחה. הם הפכו במרוצת השנים לסוחרים אמידים בעלי קשרי מסחר רבים עם רומא, אתיופיה, תימן ופרס.
מוחמד, נצר למשפחת קורייש, התייתם מאביו שנפטר בדרכו לסוריה עוד לפני היוולדו ואת ראשית ימי חייו בילה תחת השגחתם של אמו אמינה וסבו עבדאל מוטלב.
אמינה, אמו של מוחמד, הייתה אישה חלשה ברוחה ולא היה בכוחה להניק את בנה ולהעניק לו חום ואהבה, זאת מתוך היותה חולה ולא היה באפשרותה לטפל בבנה הרך. אולם, בהתערבותו של סבו, עבדאל מוטלב ובהתאם למנהגי שבט קורייש, הסכימה למסור את בנה מוחמד לידיה של חלימה, מיינקת בדואית משבט " הואזן " שטיפלה בו מספר שנים במאהל הבדואים במדבר.
בהגיעו לגיל שש שנים התייתם מוחמד גם מאמו אמינה, אשר אודותיה אין כל אזכור, לא בתקופת ה׳ג׳הליה׳ ולא בתקופת האיסלאם.
מוחמד נאסף אל סבו עבדאל מוטלב ולמרות גילו הרך הועסק ברעיית צאן סבו, אך זכה במחיצתו לטיפול מסור שהעניק לו חום ואהבה כאב נאמן.
בהגיעו לגיל שמונה שנים מת עליו במפתיע גם סבו שהיה אהוב עליו מכל ובמותו הכתים את נשמתו בצלקת עמוקה של יגון ומועקה, צלקת קשה על אובדן סבו האהוב שהיה לדידו כסלע איתן וכמשענת לנחמה. עבדאל מוטלב היווה תחליף מושלם לדמות אביו ומקלט אנושי לבדידותו הרוחנית של עלם צעיר, יתום משני הוריו.
ימי ילדותו של מוחמד מהווים פרק טרגי ביותר בנעוריו אשר ללא ספק הותירו רשמים שליליים על אופיו והשחירו את ראייתו האופטימית ואת רגשותיו ההומאניים לקראת מהלכי חייו העתידיים. מוחמד נאסף אל בית דודו, אבו-טאלב, אביו של עלי חתנו לעתיד ובמחיצתו התקבל כאחד מבניו.
אולם מוחמד היה שונה באורח חייו מכל יתר בני דודו. הוא נטה להסתגר ולהתבודד, וכילד אגרסיבי וחסר בטחון, התקשה מאוד להשתלב בסביבתו ובמסגרת משפחתו החדשה.
הוא נהג בחוסר סבלנות כלפי רעיו וכלפי בני משפחתו ולהתפרצויות הזעם שליוו את רוחו הסוערת לא היה מרגוע ואיש מחכמי העדה לא מצא תרופה למכאובי נפשו האבלה.
אבו-טאלב, דודו, עסק במסחר בין מכה לדמשק. הוא היה איש נבון ונקי כפיים והיה מקובל בין סוחרי מכה ובעל מעמד מכובד בקרב מנהיגי שבט קורייש.
הוא הבחין שמוחמד נתון במשבר רוחני עמוק ומתקשה להתאושש ולהשלים עם הפרדה מסבו וכדי להשכיח מקרבו את יגונו, הציע לשותפיו להעסיק את הנער למרות גילו הצעיר כמלווה שיירות המסחר שיצאו בדרכם לסוריה.
היציאה אל המרחבים וחיבתם של מלווי השיירות הבוגרים כלפיו, היטיבו עם מוחמד ושיפרו את מצב רוחו להפליא.
הוא התגבר במהרה על המשבר הרוחני שהיה נתון בו ותוך זמן קצר הצליח להוכיח את יעילותו כמלווה השיירות הטוב ביותר ואף הפך ליועצו המסחרי הצמוד של אבו־טאלב, דודו, שהתחשב לעתים קרובות בעצותיו.
בהגיעו לגיל שש עשרה שנה הצטרף ביוזמתו לשורות הצבא ממכה והשתתף במלחמת פג׳אר, מלחמה שנועדה להבטיח את שליטתם של בני קורייש באורחות המסחר ועל משכן האלילים, ה׳כעבה׳.
לאחר המלחמה הוא נטל חלק מכריע בשיקומו ובשיפוצו של משכן האלילים, ה ׳כעבה׳, ששכן בו האל בשם אלאלאת שהיה חביב עליו מכל יתר האלים. בגיל עשרים וחמש שנה רכש מוחמד ניסיון רב בעסקי המסחר ועקב הצלחותיו הרבות מצא חן בעיני סוחרת אמידה בשם חדיג׳ה שנאותה להעסיקו בניהול עסקיה המסחריים בין מכה לדמשק.
מוחמד התגלה כפעלתן וכבעל יוזמה בתחום המסחר ורצף הצלחותיו בעסקים הביא את חדיג׳ה לידי החלטה להינשא לו למרות פער השנים הרב ביניהם.
הערת המחבר – אין וודאות בדבר מועד פרוץ מלחת פג׳אר וחלוקות הדעות. קיימת סברה שהמלחמה התרחשה בשנת הפיל, דהיינו שנת 570 לספירה, בה ה׳כעבה׳ הותקפה על ידי מושל תימן אברה אל־אשרם שכונה בפי רבים ׳בעל הצלקת׳ בגלל הצלקת שבלטה בקצה פיו. הוא תקף את ה׳כעבה׳ באמצעות צבאו שהיה מצויד בפילים, אולם הובס, על פי הכתוב בקוראן, על ידי ציפורים שהטילו בהוראת ה׳ אבנים לוהטות על כוחותיו כדי להגן על ה׳כעבה׳.
מאידך קיימת סברה שמוחמד נולד בשנת 570 לספירה, דהיינו, הוא היה תינוק ולא יכל לקחת חלק בהגנה על ה׳כעבה׳ ככתוב, אולם מכיוון ששנת לידתו של מוחמד אינה ודאית, יתכן שהוא נולד הרבה שנים לפני כן.
מיהו מוחמד – נביאו או —-דורון חכימי
במשך אלפי שנים חיו בני השבטים היהודים בשכנות טובה עם שבטי המדבר בחצי האי ערב, ללא מלחמות וללא שפיכות דמים. הס חיו עמם בשלום ובשיתוף פעולה מלא בכל תחומי החיים.
אולם פער השנים לא הפריע למוחמד בנישואיו לחדיג׳ה ורק היטיב עמו בהמשך דרכו בעתיד.
חדיג׳ה השתקפה בעיני רוחו כאם המגנה על בנה ובחיקה מצא אהבה ואף נחמה על אובדן אמו בילדותו.
נישואיו עם חדיג׳ה חיזקו את מעמדו בקרב החברה השבטית וזיכו אותו לכבוד ולהערצה כאחד מנכבדי שבט קורייש והוא למד לנצל את מעמדו החדש כראוי.
נישואיו לסוחרת האמידה, חדיג׳ה, חיזקו אף את ביטחונו האישי ומעל לכל את ביטחונו הכלכלי וביחד שינו לחלוטין את מהות חייו והעניקו לו שקט נפשי ושמחת חיים שהייתה חסרה לו בכל ימי חייו.
חדיג׳ה ידעה להעניק לו חום ואהבה, עידוד נפשי ותמיכה רוחנית ובד בבד הצליחה להפוך את רגעי המתח והחרדה שפקדו את בעלה לעתים קרובות לרוגע ולחדוות חיים.
מוחמד ידע להעריך את מעלותיה של אשתו חדיג׳ה ולכן הוא שמר לה אמונים ולא נשא על פניה אישה אחרת בכל ימי חייהם המשותפים. חדיג׳ה ילדה למוחמד שבעה ילדים אך מכולם רק בתם פטימה נותרה בחיים והאחרים נפטרו עוד בילדותם.
פטימה, בתו האהובה של מוחמד, נישאה לבן דודו עלי אבן-טאלב וילדה לו שני נכדים ־ חסן וחוסיין.
חדיג׳ה דאגה לשלוח את מוחמד בעלה בשעות הפנאי שלו לבן דודה ורקה אבן-נפול שידע היטב לקרוא בתורת היהודים ובאוונגליון, הלוא היא הברית החדשה.
מוחמד נהג להתייצב לפני ורקה אבן־נפול לעתים קרובות והיה מוקסם מסיפורי התנ״ך שלו שחיזקו את אמונתו באל אחד ללא מתווכים וללא שותפים.
חוקר האיסלאם, מייקל קוק, מציין שמוחמד נפטר בשנת 632, בגיל שישים וחמש אך מדגיש שעובדה זו תלויה במקור שעליו מסתמכים בכתובים. הוא נהג במסעותיו המסחריים להטיף לסוחרים ולמלווי השיירות את עיקרי אמונתו באלוהי השמיים והזהיר את מאזיניו מפני זעם ה׳ נגד הכופרים על פי אמונתו המונותיאיסטית.
הוא התמקד בהרצאותיו בפני מלווי השיירות על חוקי ההלכה היהודית בנושאי יום הדין, בניסוח תפילות ההודיה לאל ובמתן צדקה לאביונים שהשפיעו עמוקות על מערך החשיבה של מאזיניו בדרכים.
אולם, למרות פעילותו הענפה והרצאותיו בתחום האמונה המונותיאיסטית בפני מלווי השיירות, לעולם הוא לא פרט בפני מאזיניו את כוונותיו לייסד תנועה דתית הדוגלת באמונה באלוהי השמיים. מוחמד, למרות אמונתו באל אחד, לא ידע בוודאות לאן פניו מועדות, לאל האחד שבשמיים או לאלה ׳אלאלאת׳ ששכנה ב׳כעבה׳ והייתה אהובה עליו מאוד.
הוא אימץ את מנהגי הפגנים ונהג לבלות חודש בשנה במערה על הר ׳חירא׳ המכונה בפי תושבי האזור בשם ׳ג׳בל נור׳. ההר ממוקם סמוך לעיר מכה והשהייה הממושכת על ההר יסודה במנהג פגני עתיק.
מנהג השהייה על ההר היה חלק מפולחן עבודת האלילים ורבים מבני מכה ובני השבטים הסובבים לה נהגו לשהות על ההר ולקיים את מצוות עבודת האלילים כחלק ממנהגי הפגנים.
מוחמד נהג לבלות על ההר בלוויית בני משפחתו, ובחברת משרתו הנאמן זיית אבן-טאבת, בן דודה של חדיג׳ה ורקה אבן-נפול ועבדאלה אבן־מסעוד, חברו הקרוב.
מוחמד ומלוויו, כאנשים מכובדים ומוכרים ממכה, נהגו להאכיל לעתים את הנזקקים ששהו על ההר כמצווה על פי הפסוק בתורת היהודים: ״צדקה תציל ממוות״.
הוא היה מוכר בקרב מכריו כאיש החלומות, אולם באחד הלילות, על פי סיפורו, הוא נשאר לבדו במערה על הר ׳חירא׳ וחלם חלום שהיה שונה בתכלית מחלומותיו האחרים. על פי דבריו, הוא חלם על המלאך גבריאל שמינה אותו לשליח ה׳.
את תוכן חלומו פירשו חוקרי האיסלאם בעשרות גרסאות שונות. תיאולוגים מוסלמים ראשונים כאבן-אסחאק ואבן-הישאם ועד לאחרון הפרשנים בימינו, לא הצליחו עדיין לפרש אותו בצורה נכונה ולגלות את האמת לאמיתה.
מנקודת מבט היסטורית ידוע כי פרשנים או חוקרים מסתמכים על דברים שמגובים בכתובים, אולם הפלא ופלא. כל חוקרי תולדות האיסלאם לא הטילו ספק באמיתות חלומו של מוחמד ולא ניסו להגיע לחקר האמת אם דבריו אמיתיים הם או רק פרי דמיונו המתעתע.
מוחמד לא סיפר את חלומו לידידיו שהיו בקרבתו בהר ׳חירא׳. הוא מיהר לשוב לביתו ובהגיעו, קרא מיד לחדיג׳ה אשתו וסיפר לה את כל אשר זכר מחלומו.
בשמוע חדיג׳ה את סיפור חלומו הרעיפה עליו שבחים ומיהרה לפגוש את בן־דודה, ורקה אבן-נפול, שנימנה בין חכמי העיר מכה וידע לפרש חלומות על פי ספרי הקודש ועל פי תורת הנסתר שכתבו חכמי היהודים.
מוחמד התעודד מהתלהבותה ומתגובתה החיובית של חדיג׳ה ומהאמון הרב שרחשה לדבריו, אולם בשלב זה הטרידה אותו החוויה והוא התלבט בנסותו להגיע למסקנה אם משורר הוא או משוגע ובכל מקרה הוא חש עצמו קורבן של רוח רעה.