מיהו מוחמד – נביא או מייסד תנועה לוחמת ?  – דורון חכימי

כל פרשן או חוקר אשר ניסה אי־פעם לפענח את מסתורי חלומו של מוחמד בהסתמך על כל הוריאציות השונות שהתפרסמו, הגיע בסופו של דבר למסקנה שאין כל אמת בתכנים השונים של חלומו וכי מוחמד בדה את חלומו לשם סיפוק יצר הגדלות שפיעם בקרבו ולא ידע אין לפרוץ את החומות שחסמו את דרכו מלבד הדרך הנבואית שבחר ומצא אותה נכונה.

על פי המקורות ובהתאם לעדויות בני השבטים המקומיים, אחת התופעות הנפוצות המתרחשות לעתים קרובות על ׳ג׳בל נור׳ מתמקדת בהתקפותיהם של הבדווים בקבוצות או ביחידים למטרות שוד וביזה של אנשים אמידים ובעלי אמצעים שהצטיידו לשהייה ארוכה על ההר.

ונשאלות השאלות:

♦           האם יתכן שמוחמד, שהיה מודע מעל לכל ספק, להתקפות התכופות של הבדויים על רכושם של אנשים עשירים על ג׳בל נור יישאר לבדו וירדם שם ללא השגחה?

♦           האם יתכן שמוחמד יפקיר את כל רכושו על ההר ללא פחד מפני הבוזזים?

ההר ׳חירא׳ נועד, על פי המסורת הפגנית, לקיום מצוות בחודש רמדאן בצוותא עם בני משפחה או יחד עם קבוצות חברים אך לא לבד, לשם הסתגפות.

הפלא ופלא, איך קרה שמוחמד נשאר לבדו בתוך המערה ללא ליווי משרתו הנאמן זיית אבן-תאבת. האם השאיר מוחמד את משרתו הנאמן בבית עם חדיג׳ה?

כשיצאה חדיג׳ה מהבית לבשר את בשורת השליחות של בעלה לבן־דודה ורקה אבן-נפול, האם לא היה זה בשעת לילה מאוחרת?

לפנינו אחת הוואריאציות המתארות את חלומו של מוחמד בספר " חיי מוחמד "׳ מאת אִבן-הישאם, כמצוטט:

מוחמד הקיץ מחלומו ויצא מן המערה. לפתע שמע קול הקורא לו, ״מוחמד, אתה שליח ה׳ ואני המלאך גבריאל״.

סוף ציטוט

בוואריאציה אחרת מתואר חלומו של מוחמד, כמצוטט:

בהיות מוחמד כבן ארבעים, ניגלה דבר אלוהים אליו בראשונה. תחילה חשש שהשטן משטה בו אך אט אט השתכנע שאכן אלוהים מדבר אליו והוא בחר בו להביא את בשורתו לבני האדם.

סוף ציטוט

בואריאציה אחרת מתואר חלומו של מוחמד, כמצוטט:

מוחמד התקדש בהתגלות חזותית על ידי הופעת מלאך. מוחמד נפעם וסירב תחילה להעמיס על עצמו נטל של נבואה אך במרוצת הזמן השלים עם ייעודו.

סוף ציטוט

אך הגרסה המעניינת ביותר היא, כמצוטט:

בהיותו על ההר ניגלה אליו בחלומו המלאך גבריאל וציווה עליו לקרוא בקול, בתגובה לתמיהתו של מוחמד. הוא לימד אותו קטע מתוך הפרק ה-96 של הקוראן.

סוף ציטוט

אין להתעלם אף מתוכן חלומו של מוחמד כפי שמתואר בספרו של הותיאולוג המוסלמי אִבן-הישאם ׳חיי מוחמד׳ עם חמשת הצווים.

כל אשר נאמר אודות חלומו של מוחמד בגרסאות שונות אינו אלא ניחוש של חוקרים שהתבססו האחד על כתבי משנהו במשך דורותללא כל הסתמכות על מקור מהימן וללא הצגת תיעוד בר סמכא כלשהו.

כל הגרסאות המתארות את מצבו הנפשי של מוחמד שחש לפתע שהוא משוגע או משורר, או קורבן לרוח רעה או שהשטן בכבודו ובעצמו משטה בו באות להסתיר את השקר שבדה מליבו וחיפש תימוכין.

כותבי החדית׳ים מתארים את רגעי הגאולה של מוחמד מסיוטיו, כמצוטט:

מוחמד הגיע למסקנה שהוא משורר או משוגע וללא ספק נפל קורבן לרוח רעה, אולם נוצרי מתושבי המקום הבחין שניסיונו של מוחמד דומה לזה של משה וקבע שהוא נביא עמו. מוחמד עדיין לא היה בטוח בדבריו אך חדיג׳ה אשתו ערכה ניסוי זהיר אשר הוכיח שאורחו אכן מלאך ולא שטן.

סוף ציטוט

האם גם חדיג׳ה בין הנביאים?

חדיג׳ה מציינת בדבריה שראתה נוצרי מתושבי המקום, דהיינו, היא הכירה את אותו נוצרי לפנים, אולם בסוף דבריה היא טוענת שהנוצרי היה יצור על-טבעי, מלאך ולא שטן.

האם גם חדיג׳ה נפלה קורבן לרוח רעה?

מעבר לאי ההתאמות בכתובים, חובה להדגיש שכל נושא או כל אמירה בדת האיסלאם אשר מנסים לפענח ולהגיע לחקר האמת נתקלים בחומה בצורה של חוסר שילוב גרסאות וחוסר התאמה בנתונים. לא ברור מדוע כל החוקרים וכל הפרשנים לא העזו עד עצם היום הזה להדגיששאין יסוד איתן לדת האיסלאם וכי כל הסיפורים המסופרים אודות המאורעות הם דו־משמעותיים וחסרי אחיזה במציאות.

בהיוודע דבר חלומו של מוחמד, הצטרפו אליו מעטים מבני משפחתו, זייד אבן־תאבת משרתו, עלי אבן-טאלב בן דודו וחתנו, וחדיג׳ה אשתו שזיכתה אותו בברכת דרך צלחה מפי בן דודה ורקה אבן־נפול.

ישנם הטוענים שמוחמד לא פצה את פיו ושמר בסתר את סיפור חלומו ואת מהות שליחותו הנבואית במשך מספר שנים, אולם ישנם המאמינים שמוחמד יצא בהצהרותיו מיד לאחר חלומו והחל להטיף בשווקים ובחוצות העיר על זעם אללה ועל יום הדין.

מוחמד לא זכה להיענות חיובית מצד תושבי מכה שקידמו את פניותיו בבוז ובלעג והפכוהו במהרה לנושא מליצי וגיחכו על חשבונו בחוצות העיר ובשווקים.

מנהיגי שבט קורייש ניסו לשכנעו לסור מדרכו והיו מוכנים לדאוג למצבו הנפשי ולהעניק לו טיפול רפואי הולם, אולם כשמוחמד סירב להישמע להפצרותיהם כינו אותו חולה רוח ההוזה הזיות וכינו אותו משוגע חסר תקנה.

מנהיגי משפחת קורייש בהנהגת אבו־להב, דודו של מוחמד, האשימו אותו בחתרנות תחת אושיות המשטר ולכן נידו אותו ואת קומץ נאמניו מהחברה ומכל פעילות מסחרית או עסקית עם תושבי מכה.

תקופת הנידוי קשתה על חיי מוחמד, במיוחד לאחר מותה של חדיג׳ה אשתו שנפטרה משברון לב.

עלי אבן־טאלב שנשא את פטימה בתו לאישה הפך לנושא כליו של מוחמד והיה צמוד אליו בכל אשר פנה.

מנהיגי מכה אסרו על מוחמד, לאחר מותה של חדיג׳ה, לבוא בברית הנישואין עם בנות העיר ועקב הנסיבות שהחמירו עם הזמן נאלץ מוחמד לעזוב את מכה והיה נע ונד בין השבטים הפגנים שסרבו להקשיב להטפותיו על זעמו של אללה ועל יום הדין, כי הם היו מודעים לאמירות אלו עוד לפניו.

מגוחך ששני המושגים האלה היוו בסיס לבשורה שכביכול התבשר לה מוחמר מפי המלאך גבריאל.

מיהו מוחמד – נביא או מייסד תנועה לוחמת ?  – דורון חכימי

אם נתעלם מהכתוב בספר הספרים ונתייחס לתקופה הפגנית, לא ניתן להתכחש לעובדה שמושגים אלה כזעם אללה ויום הדין היו ידועים אף לעובדי האלילים בתקופת ה׳ג׳הליה׳ ולא היה כל חידוש באמירות אלו בקרב תושבי חצי האי ערב.

מוחמד היה איש עשיר, אולם למרות ממונו הרב, לא החזיק פילגשים ולא נשא נשים נוספות על פני אשתו חדיג׳ה במשך כעשרים וחמש שנים, אך לאחר מותה רכש לו פילגשים רבות ונשא תשע נשים. עם חלוף השנים הוא נתגלה כאיש בעל יצרים לוהטים שלא עמד בפני הפיתוי אל מול הנשים.

מוחמד התיישב מספר שנים בעיר טאיף הסמוכה למכה. הוא עסק במסחר ובזכות ממונו הרב היה מקובל על בני השבטים המקומיים כל עוד שלא עלב בהם ולא פצה את פיו נגד האלים ששכנו במקדשיה של העיר. הוא הזניח לזמן ממושך את ייעודו כשליח ה׳ והפסיק להטיף על זעם האלוהים ועל יום הדין הקרב.

מוחמד שבע נחת מאורח חייו בטאיף שהתנהלו על מי מנוחות, אולם היה נחוש בדעתו להעתיק את פעילותו ליתר׳ב שהייתה ידועה בתושביה היהודים שדגלו באלוהי השמיים והיוו לדידו, כר דשא מתאים לפיתוח רעיונותיו. הוא האמין בסתר ליבו שיצליח לגרוף תומכים רבים לשליחותו הנבואית בקרב המאמינים היהודיים וראה בנאות המדבר יתר׳ב מקום אידיאלי להגשמת חלומותיו משתי סיבות עיקריות:

א. תושבי יתר׳ב רובם היו יהודים המעסיקים בחוותיהם ובמפעליהם את עובדי האלילים ותמיכתם ברעיונותיו תקלעליו להרחיב את מעגל המאמינים בקרב התושבים הפגנים של הסביבה.

ב. יתר׳ב הייתה מחוסרת שלטון מרכזי, ללא צבא להגנה וללא הנהגה קולקטיבית, דבר שהקל עליו להשתלט על העיר בכוח סביר. השבטים הפזורים ומנהיגיהם העצמאיים לא יעמדו בדרכו להשתלט על האזור ולהקים מדינה עצמאית. רעיונותיו של מוחמד לבשו במהרה עור וגידים בתמיכתם של עלי אִבְּן טַאלב חתנו ובן דודו, אבו-בקר חותנו, זייד אבן-תאבת משרתו וקומץ נאמניו שהצטרפו אליו בתקופת שהותו בטאיף.

אין כל ודאות לסברה שמוחמד הוזמן על ידי נציגי השבטים אווס וחזרג׳ כבורר וכמשכין שלום בין יריבים.

על פי מסקנות החוקרים לאחר קרב ׳בעאת׳ שהתרחש בין שני השבטים אווס וחזרג׳ בשנת 617 לספירה, לא התרחשו מלחמות ואף לא סכסוכים נוספים בין שני השבטים ביתר׳ב. בני השבטים אווס וחזרג׳ חיו על מי מנוחות ללא יריבויות וללא מלחמות במחיצת השבטים היהודים.

המקורות מציינים לטובה את יחסי הגומלין ואף את שיתוף הפעולה ההדדי בכל תחומי החיים בין שבטי היהודים לבין הערבים ולא היו מניחם חילוקי דעות כלשהם שיובילו את הצדדים ליריבויות או למלחמה.

שבטי היהודים ביתר׳ב היוו בסיס איתן למקורות פרנסה ותעסוקת העובדים משבטי הערבים ומלבד ההבנה ההדדית ששררה ביניהם נוצרה אף זיקה כלכלית חזקה שהידקה את הקשרים בין שני הצדדים.

על כן, לא יתכן שבמרקם היחסים שנוצרו בחלוף השנים בין השבטים משני הצדדים תנשבנה רוחות מלחמה שיצדיקו בוררות להשכנת שלום ביניהם ועוד על ידי אדם שזהותו לא הייתה ידועה לא ליהודים ולא לשבטי הבדואים. לכן, כל ההשערות והסיפורים אודות נציגי השבטים שנפגשו במכה עם מוחמד מקורם בהטעייה ובאחיזת עיניים, כי מוחמד התגורר בטאיף באותם הימים ולא במכה כפי שמתאר אבן-הישאם בספרו ׳חיי מוחמד׳ לאחר מאה שלושים וחמש שנה.

כאמור, מוחמד העתיק את מקום מגוריו מטאיף ליתר׳ב, לא למען השכנת שלום בין השבטים הניצים ולא למען ייעודיו המונותיאיסטיים אלא למען גיוס כוחות באווירה נוחה להגשמת חלומותיו כדי להגיע לעמדת כוח רצויה ולנקום ביריביו.

עשר שנות נוכחותו של מוחמד ביתר׳ב הוכיחו שאכן צדק בתכנון מהלכיו המדיניים והצבאיים ולמרות מאבקיו החריפים נגד יריביו הצליח בכוח התמדה ובעיקשות שהייתה אופיינית לדרכו להשיג את מטרותיו.

קורות חייו של מוחמד מוכיחים, על פי מעשיו, שהיה רחוק מייעודו כנביא, אולם כמנהיג, הצליח לשלוט ביד רמה על אוכלוסיה מפוצלת בדעותיה, באמונותיה ובהלכותיה בחיים.

המסקנה היחידה המתקבלת מניתוח אופיו ואישיותו היא שמוחמד היה מנהיג שייסד את התנועה המוסלמית הלוחמת כשליט מדיני תקיף ולא כנביא.

פרק רביעי

תקופת שלטונם של ארבעת החליפים הראשונים

♦ אבוי בקר ♦ עומר ♦ עותמאן ♦ עלי שכונו בפי המאמינים ה" ראשידיון " או הצדיקים.

. תקופת התרחבותו והתפשטותו של האיסלאם במקביל לתקופת הכיבושים

כאמור, נפל מוחמד למשכב לפני הגשמת כל חלומותיו המדיניים והצבאיים.

הוראתו האחרונה לאחד ממפקדי כוחותיו המסורים, אוסאמה, בנו של זייד אבן-חארת׳ה שנפל בקרב ׳מועתה׳, התמקדה בהכנת כוחותיו ילכיבוש סוריה, אולם הפקודה לא יצאה לפועל בעיקר כתוצאה מהאירועים הבלתי צפויים שהתרחשו לאחר מותו הפתאומי.

מותו של מוחמד בישר את תחילת המאבקים ומלחמת הירושה בין מקורביו על כתר ההנהגה. כל המנהיגים היו חלוקים בדעותיהם ולא היו תמימי דעים בבחירת האיש הראוי לרשת את מקומו של מוחמד לאחר מותו.

הדעות בקרב ההנהגה המוסלמית היו חלוקות בין התמיכה בעלי אבן־טאלב, בן דודו וחתנו של מוחמד, שטען לכתר ההנהגה בהסתמכו כביכול על צוואתו של מוחמד לבין אבו-בקר, חותנו, שכונה בפי תומכיו ׳הצדיק׳ ונימנה בין זקני ההנהגה המוסלמית. ההכרעה נפלה בסופו של דבר לטובתו של אבו-בקר בתמיכתם של עותמאן ועומר אבן-אל-חטיאב שטענו שיש להדר את פני הזקן שעמל קשות במחיצת מוחמד לקידומו וגיבושו של האיסלאם.

מותו הפתאומי של מוחמד גרם לפרישתם של מנהיגי השבטים שהצטרפו לדת האיסלאם בשנת 630, שנת המשלחות ׳וופוד׳, בטענה שהתחייבויותיהם אינן כבילות עוד לאחר מותו. פרישת השבטים הרבים מהמחנה המוסלמי הסבה נזק כלכלי רב משמעות לאוצר האיסלאם והובילה את המנהיג החדש להחלטה להשיב את הפורשים לחיק האיסלאם בכוח החרב. בין השבטים הפורשים היו רבים שהצטרפו למחנה המוסלמים, שילמו מיסים אולם שמרו על אמונותיהם ועל מסורתם ללא כל התנגדות מצד מנהיגי האיסלאם בראשותו של מוחמד.

שליחיו של אבו־בקר הזהירו בתחילה את ראשי השבטים שהודעתם על הפרישה אינה קבילה על דעת מנהיגם החדש ודרשו מהם להמשיך בתשלומי המיסים כמוסכם, אולם כשלא נענו בחיוב, החלה מלחמת ה"רידה׳. במלחמת ה" רידה׳ הושמדו כליל שבטים רבים, אולם מנהיגי שבטים שהצהירו בעוד מועד על רצונם לשוב לחיק האיסלאם ולשלם את המיסים כמוסכם, ניצלו.

כאמור, המלחמה פרצה עקב סירובם של מנהיגי השבטים להמשיך ולשלם את המיסים בטענה שהסכם הכניעה נחתם בינם לבין מוחמד ואינם חתומים על כל הסכם עם אבו־בקר.

מלחמת ה"רידה׳ נמשכה עד שלהי שנת 634 לספירה, שנה בה נפל אבו-בקר למשכב ונפטר לאחר שנתיים של מאבקים ומלחמות לביסוסו של האיסלאם ולהכנתו לכיבושים עתידיים.

במלחמה זו נפלו חללים רבים משני הצדדים, אולם המוסלמים יצאו מהמלחמה מחוזקים מבחינה צבאית עקב הצלחותיהם בשדות הקרב וכתוצאה מהשלל הרב שנפל בחלקם עם שוך הקרבות.

עומר אבן-אל־חטיאב^. שכונה ׳אל-פארוק׳, נבחר בשנת 634 לחליפה השני לאחר אבו-בקר ובתמיכתם של רוב מנהיגי האיסלאם, אף כי בחירתו פסחה שוב בהתעלמות מופגנת על מועמדותו של עלי אבן-טאלב ופגעה בשלמותה ואחדותה של ההנהגה המוסלמית.

הערת המחבר : עומר אבן־אל-חטיאב, ׳אל-פארוק׳, היה אחד מעמודי התווך לחתימתו של הסכם חודיביה בין מכה למוחמד ולאחר כיבוש מכה על ידי מוחמד נימנה בין הראשונים שהצטרף לכוחותיו ועלה בסולם הדרגות בגלל כישוריו המדיניים וכתוצאה מנשואי בתו למוחמד.

עומר אבן-אל-חטיאב נמנה בין ארבעה החליפות הראשונים שכונו ה׳ראשידיון

עקב חילוקי הדעות הקשים שהתפתחו במקשה אחת עם בחירתו של עומר, הוחלט ביוזמתו על הקמת ועדת ׳אשורה׳ שתכלול שישה מקובלים מהמחנה המוסלמי והיא שתקבע את המועמד הבא לחליפות אחרי עומר. קיימת סברה שועדת ה׳אשורה׳ קמה בשלהי כהונתו של עומר, אולם לאמיתו של דבר, הרעיון להקמת ה׳אשורה׳ נולד עם עלייתו של עומר לחליפות על מנת להשתיק את תומכי מחנה עלי אבן-טאלב ותו לא.

עומר אבן-אל-חטיאב היה איש צנוע בחייו, אולם תקיף בדעותיו ובתקופת כהונתו אף נתגלה כמצביא צבאי מהולל, אדמיניסטרטור בעל יוזמות רבות בתחום החברתי ובתחום המיסים והיה המנהיג הראשון באיסלאם אשר פרץ מעבר לגבולותיו של חצי האי ערב, כבש מדינות רבות והרחיב את תחום השליטה המוסלמית.

הארץ הראשונה שנכבשה על ידי הצבא המוסלמי היא סוריה וזאת על פי צוואתו של מוחמד. סוריה נכבשה על ידי המצביא הצבאי עומר אִבּן-אל-עאץ שהביס בהמשך את הצבא הביזנטי בהנהגתו של הקיסר הרקוליוס על גדות הירמוך באוגוסט שנת 636 לספירה ופתח את הדרך לכיבושה של ארץ ישראל.

מצביאי הצבא הערבי חאלד אכן-אל-ווליד ואבו-עוביידה הצטרפו לעומר אבן-אל-עאץ בהשלמת כיבושה של סוריה וארץ ישראל עד אשר הביסו את מעוזם האחרון של הביזנטים בקיסריה בשנת 640.

במסע שכנוע ממושך הצליח המצביא הצבאי המהולל עומר אבן־אל- עאץ לקבל את הסכמתו של החליפה עומר לתקוף את ארץ הנילוס בשנת 639 לספירה וזכה תוך תקופה קצרה להטיל מצור על מצודת בבילון שחסמה את מעבר הנהר נילוס במעלה הדלתה. המצודה כונתה בפי הרומאים ׳פוסטוף ומאוחר יותר, לאחר הכיבוש הערבי בשנת 641 שינו הכובשים את שמה ל׳פוסטאט׳.

למצודת בבילון הייתה חשיבות אסטרטגית רבה לכיבושה של העיר אלכסנדריה, בירתה של מצרים בימי השלטון הביזנטי תחת הנהגתו של המושל והחשמן כורש שלא היה אהוד במיוחד בקרב התושבים.

כיבושה של העיר אלכסנדריה ומותו של הקיסר הרקוליוס בשנת 642 לספירה פתחו את שערי אפריקה כולה בפני צבאות ערב שללא קושי כבשו את קרינאיקה ׳פאנטאפוליס׳ ושטחים נרחבים באזור.

עומר, כאסטרטג צבאי מהולל, ניצל מבחינה מדינית וצבאית את ההזדמנות הגדולה שנפלה בחלקו כתוצאה מחולשתם ועייפותם של צבאות האימפריה הסאסאנית והקיסרות הביזנטית, עקב מלחמות ממושכות שניהלו ביניהן. הצבא המוסלמי תקף בהנהגתו של המצביא הצבאי סעד אבן-אבי וקאץ, את בירת הסאסאנים ׳קאדסיה׳ ואת הערים התאומות ׳קטסיפוף ו׳סלובקיה׳.

לאחר מותו של אבו-בקר בשנת 634 לספירה התמנה עומר לחליפה השני בהירארכיה האיסלאמית. עומר החל את פעילותו המדיניתבהרחבת תחום השליטה הערבית ובתקופת שלטונו יישם הלכה למעשה את צוואתו של מוחמד בהשמדת שארית הפליטה היהודית בחבל חיג׳אז, כבש את סוריה, את ארץ ישראל, את מצרים והחל בכיבושה של פרס. הוא נרצח בשנת 644 לספירה בידי עבד פרסי לאחר עשר שנות שלטון.

נפילת האימפריה הסאסאנית בהנהגתו של השאהנשא נגרמה עקב מלחמה ממושכת נגד האימפריה הביזאנטית כששני המחנות הלוחמים סבלו מעייפות יתרה ומחללים רבים שהיו מנת חלקם במלחמה הארוכה.

החליפה עומר, שנעזר ביועצו היהודי כעב, ניצל את חולשתה של האימפריה הסאסאנית והורה לכוחותיו לתקוף את עיראק שהייתה בשליטת הפרסים ואת סוריה שהייתה בשליטת הביזנטים ולאחר שזכה בניצחונותיו הקלים המשיך בחדירתו לעומק שטחה של איראן הסאסאנית, כבש את ארץ ישראל, מצרים והלאה לאפריקה.

תקופת שלטונם של ארבעת הח'ליפים הראשונים

תקופת חליפותו של עומר אבן־אל-חטיאב תצוין כתקופת הכיבושים הגדולה ביותר בהיסטוריה המוסלמית מבחינה צבאית ואף מבחינה מדינית אולם מבחינה אנושית, הוגדרו המוסלמים בקרב העמים הכבושים כחבר לוחמים ברברים ופראים אשר אצו בכל מאודם אחר שלל המלחמה ואחר תענוגות עם הנשים ולא כשליחי התנועה המונותיאיסטית.

הכובשים המוסלמים שלטו על העמים הכבושים אך ורק מבחינה צבאית ובמקביל דאגו לשמירת הסדר האזרחי, אולם מבחינה אדמיניסטרטיבית השאירו את כל מוסדות השלטון על כנם ודאגו אך ורק לגביית המיסים ולתשלומי השכר ללוחמים ולמשפחות החללים.

החליפה עומר ניחן בשתי תכונות עיקריות שחיזקו את מעמד המוסלמים בקרב העמים הכבושים, והובילו לפשרנות בנושאי דת ומדינה.

ראשית, הוא אימץ את המוסד הפרסי ה׳דיואן׳ וקבע שיש לשלם שכר ללוחמים ולמשפחות החללים, הישג סוציאלי גדול ביותר שזכה בו מנהיג מוסלמי אי-פעם.

הערת המחבר : ה׳דיואן׳ הוא מנגנון ממוסד לתשלומים לפקידים, לחיילים ולאלמנות החיילים שאימץ החליפה עומר ממנגנון הסוציאלי שהיה קיים בתקופת הסאסאנים באיראן.

שנית, הוא גיבש בחכמה רבה ובתבונה את מהלכי ההתיישבות של לוחמיו ומשפחותיהם בקרב העמים הכבושים בכך שבנה להם ביוזמתו בתים וחילק להם ביד רחבה אדמות לגידולים חקלאיים שהיוו את מקורות ההכנסה למתיישבים החדשים וגרמו להתיישבותם הקבועה במקום.

אין להתעלם מהתפשטותם המהירה ולהתרבותם הטבעית של הערבים על אדמות נכר שעם חלוף השנים הביאו את המוסלמים לטעון לריבונות על הערים ועל המדינות שם הם התיישבו.

החליפה עומר לא הכריח את בני העמים הכנועים לקבל על עצמם את תורת האיסלאם ומידת הנאמנות של העמים הכבושים נקבעה על פי נכונותם לשלם לשלטון המרכזי את חובם בתשלומי המיסים.

עומר, בתקופת כהונתו, השמיד את כל היהודים בחצי האי ערב על פי צוואתו של מוחמד, אולם בארצות הכבושות התעלם מצוואה זו וכינה את היהודים והנוצרים בקרב העמים הכבושים ׳אהל אל־דימה׳, דהיינו ׳בני חסות׳ אך הטיל עליהם מיסים כבדים כגון מס גולגולת, גיזיה, ומס אדמה, חאראג׳, וקבע לגביהם דרכי תשלום משפילים ולא אנושיים.

החליפה עומר נרצח בשנת 644 לאחר עשר שנות כהונה בידי עבד פרסי ובמותו החלה שוב מלחמת הירושה שהביאה את מחנה האיסלאם לקראת פילוג מוחשי.

לאחר הירצחו של עומר התכנסה הועדה שהוקמה על ידי עומר, ה׳אשורה׳ בת שישה נציגי ציבור לבחירת המועמד הבא לחליפות אחרי עומר.

בפני נציגי ה׳אשורה׳ הועמדו שני מועמדים עיקריים: עותמאן ועלי אבן-טאלב״. לשני המועמדים היה קשר משפחתי עם מוחמד, עותמאן היה חותנו ועלי היה חתנו ובן־דודו.

הועדה העמידה תנאים לשני המועמדים לזכייה בחליפות. עלי דחה את תנאי ועדת ה׳אשורה׳, אולם עותמאן נתן את הסכמתו וזכה בחליפות בשנת 644 לספירה.

עלי, שמועמדותו נפסלה, בעיקר על רקע יריבויות אישיות המשיך לשרת בנאמנות את החליפה עותמאן שהלך בדרכו של עומר במלחמותיו להרחבת גבולותיה של המדינה המוסלמית והורה להתמיד במסעות הכיבוש אל ׳נוביה׳ ואל צפון אפריקה, ואף הקים כוח ימי איסלאמי בהנהגתם של נציגי מצרים וסוריה בים התיכון.

הערות המחבר : ה׳אשורה׳ היא ועדה בת שישה חברים שהוקמה ביוזמתו של החליפה עומר במטרה לגשר ולבחור את המועמד העדיף מבין הטוענים לתואר החליפות. ה׳אשורה׳ קמה כתוצאה מחילוקי דעות בין עומר לעלי.

עותמאן, החליפה השלישי בהירארכיה האיסלאמית, ביסס בתקופת שלטונו את השתלטות הערבים על העמים הכבושים באמצעות העברת מאות אלפי ערבים נוספים מחצי האי ערב להתיישב בקרב העמים הכבושים, תמך באימוץ מוחלט של התרבות הפרסית ומעל לכל יזם את כתיבת הקוראן למיסוד פזורות המוסלמים ולחיזוק האמונה כמקור לאחדות המאמינים באיסלאם, אולם היה חלש אופי ונעזר רבות בקרובי משפחתו בניהול המדינה, עותמאן נרצח בשנת 656 לספירה על ידי אזרח מצרי מוסת לאחר שתים עשרה שנות שלטון. ^… עלי אבן-טאלב היה החליפה הרביעי בהירארכיה האיסלאמית ואחרוןהמנהיגים שזכו בתואר ה׳רשידיון

עלי היה חתנו של מוחמד לבתו היחידה פטימה ולחם לצדו בכל מלחמותיו ועל תרומתו זכה לתואר הכבוד ׳אסד אללה׳ שפירושו האריה של ה׳. בתקופת שלטונו הקצרה חל פירוד במחנה המוסלמי ופרצו מלחמות אחים שכונו בפי המוסלמים ה׳פיתנות׳ כמו קרב ׳ג׳מל׳ נגד עיישה, אלמנתו של מוחמד, קרב ׳ציפין׳ נגד מנהיג סוריה מועאויה ומלחמת אחים נגד כת החוארגיון שפרשו ממחנה עלי עקב הפסקת קרב ׳ציפיף ללא הכרעה. בשנת 661 לספירה נרצח עלי בשעת תפילה במסגד בכופה על ידי איש מכת החוארגיון, אבן-אל-בולג׳ם.

. תקופת התרחבותו והתפשטותו של האיסלאם במקביל לתקופת הכיבושים

בשנת 655 לספירה זכו הימאים המוסלמים בניצחון מזהיר בקרב התרנים שהתחולל בקרבת חופיה של ליקיה שבדרום אסיה הקטנה נגד כוחות הים הביזנטיים בים התיכון.

לאחר נפילת הימייה הביזנטית החליטו שליטי האי קפריסין להיכנע לכוחות הימייה המוסלמית ללא קרב והסכימו לשלם מיסים לאוצר המוסלמים במדינה על פי התנאים שקבעו מצביאי הימייה המוסלמית.

בשנת 651 לספירה הורה עותמאן למצביא הצבאי, עבדללה אבן־ עאמר, לצאת עם עיקר צבאו לעיר נישאפור, בירת מחוז חוראסאן שבאיראן, כדי להשלים את כיבושה של איראן כולה.

עם השלמת הכיבוש נשלחו כחמישים אלף ערבים לחבל חוראסאן כדי להתיישב שם ולהעמיק את תורת האיסלאם בקרב התושבים המקומיים.

אולם, למרות האמור, נתגלה עותמאן כמנהיג חלש אופי שנעזר רבות בקרובי משפחתו שמונו על ידו לתפקידי מפתח בהנהגת המחוזות ושלטו בלא ידיעתו על מנגנוני השלטון ובכך העכירו את יחסיו עם עיקר מנהיגי המדינה.

בתקופת כהונתו החליט עותמאן להעלות על הכתב את סיפורי האיסלאם, אולם רבים ממנהיגי האיסלאם לא היו תמימי דעים עם העלאת רעיונותיו על הכתב וזו הסיבה שעותמאן התקשה מאוד במציאת חכמים מקרב העדה המוסלמית שישכילו למסד בכתב את תולדות האיסלאם.

עותמאן ויועציו היו חלוקים בדעותיהם על איזה מן החדית׳ים לבסס את תורת האיסלאם. היו יועצים וחכמי דת מקרב מלוויו של מוחמד שיעצו לו להיעזר בקבצי חדית׳ים, כל אחד על פי טעמו, אולם מקורבי מוחמד היו חלוקים בדעותיהם ולא היו בטוחים באמיתותם של החדית׳ים הרבים. היו יועצים שהציעו לאמץ את תורת היהודים או את הברית החדשה כבסיס לתורת האיסלאם, אולם ההצעות נידחו אף כי הוסכם לשלב בתולדות האיסלאם פרקים מתורת היהודים שמוחמד הסתמך עליהם בהטפותיו.

בין היתר הוסכם לשלב ולאמץ בתורת האיסלאם את הלכות מוחמד בימי חייו בכל מה שנגע לקדושת מכה ובמיוחד את שלבי העלייה לרגל למכה, למרות היותם חלק מתורת הפגנים מתקופת ה׳ג׳הליה׳.

בנוסף לכל הנאמר הוחלט על הקמת צוות מהימן מקרב חכמי האיסלאם וזקני העדה שליוו את מוחמד במהלך חייו כדי לבדוק את אמינותם של החדית׳ים הרבים ולסווג את החדית׳ים האמינים מהחדית׳ים הכוזבים ועל פי עצתם הורה עותמאן למחוק ולהשמיד אלפי חדית׳ים שנמצאו כוזבים ובלתי כשרים.

בסיום ההכנות הרבות, התקשו עותמאן ויועציו למצוא בכל חצי האי ערב סופרים או יודעי דבר שיצליחו להעלות את תולדות האיסלאם על הכתב, אולם בסופו של דבר הוחלט, על דעת הרוב, לשלב בצוות העורכים את חכמי היהודים ואת חכמי הנוצרים ואת הידענים מקרב חברי מוחמד שנשארו עדיין בחיים.

למרות חיסולם ההמוני של שבטי היהודים והנוצרים בחצי האי ערב, נמצאו עדיין יהודים מעטים או נוצרים שהתבוללו בקרב הערבים. הם נבחרו בקפידה לאחר שנמצאו כשרים להצטרף לצוות העורכים תחת עיניהם הפקוחות ובשיתוף פעולה צמוד של חכמי העדה המוסלמית.

כתיבת ספר הקוראן וזהותם של הסופרים שעסקו בכתיבתו נשמרו בסודי סודות ולאחר כשנתיים של עבודה מאומצת הורה עותמאן להוציא להורג את כל המעורבים בכתיבה ובעריכת הקוראן וזאת בעצה אחת עם יועציו כדי שלא ייוודעו לעולם שמות הסופרים וזהותם ברבים.

יש להדגיש ביתר שאת את העובדה שפסוקי הקוראן לא נערכו לפי סדר כרונולוגי ואף לא בתיאום או בשילוב מתקבל על הדעת, למרות המאמצים וההוראה החד-משמעית לשיתוף פעולה בין צוותי העורכים. כתוצאה מהמרקם האנושי בעל האמונות השונות לא שיתפו צוותי העורכים פעולה ביניהם אודות המשמעויות, הכוונות והתכנים והתוצר המוגמר, דהיינו, ספר הקוראן, יצא לאור כשהוא חסר בקרה ושילוב פנימי אמין, מלא בכפילויות וסתירות שאינן ראויות להיכתב בספר המתיימר להיקרא ספר קדוש.

חכמי האיסלאם התקשו, בכל הדורות, לקבוע הלכות על פי הקוראן כתוצאה מהפסוקים שסתרו זה את זה.

ספר הקוראן, בתכליתו, הנו חיקוי מעוות של ספר הספרים ועיקר מאמצי העורכים הוקדשו לקטרוג ולהאשמות שווא בעיקר נגד העם היהודי כיוון שהם הסתייגו משליחותו של מוחמד כנביא.

עותמאן ויועציו יזמו את עריכת הקוראן על מנת לקבוע נוסח אחיד ומוסכם של תולדות האיסלאם ותורתו ובעיקר כדי למנוע היווצרות נוסחאות וגרסאות שונות בחלקי האימפריה המוסלמית, אולם לא הצליחו במשימתם.

תקופת כהונתו של עותמאן הצטיינה בעיקר כתוצאה מכתיבת ספר הקוראן שנועד למעשה לאחד את האומה הערבית, אולם האומה הערבית לא שבעה נחת, לא מספר הקוראן ולא מהמצב המדיני הבלתי יציב ששרר ברחבי האימפריה המוסלמית באותן שנים. יש להדגיש שהאנרכיה ששררה בכל מוסדות האימפריה, ללא פיקוח מתאים, הביאה לבסוף לפילוג בעם ולהגברת המתיחות בין עותמאן להנהגה הוותיקה.

אי-שביעת הרצון נבעה בעיקר מחוסר שיתוף הפעולה מצד עותמאן עם וותיקי ההנהגה משבט קורייש שהיו מוכנים לעזור בפתרון הבעיות, אולם בפניותיהם אליו נתקלו בחומת אדישות ובחוסר אכפתיות בלתי מובנת מצדו.

יתרה מזו, התעלמותו המופגנת של עותמאן מפשעי בני משפחתו שהשתלטו ביוזמתו על כל מגזרי החיים במדינה הביאה אט אט להתמרמרות ולשסעים בעם וסימלה את השקט שלפני הסערה.

אדישות בלתי מוצדקת זו מצדו של עותמאן העלתה את חמתם של רבים שהיו מקורבים להנהגת המדינה, אולם עקב הנסיבות היו ידיהם קצרות מלהושיע. טעותו הגדולה של עותמאן בתקופת כהונתו נבעה מהסתמכותו היתרה על מקורביו משבט ׳אומיה׳ שמונו לעמדות מפתח ביוזמתו ובמעשיהם התפלים הכפישו את שמו והובילו לאי שקט ולמרידות נגד עותמאן במצרים, בכופה, באל־מדינה ובמחוזות רבים אחרים.

אמנם היטה עותמאן אוזן קשבת וקידם בברכה את נציגי המשלחות האופוזיציונריות שדרשו בתוקף את התערבותו לשינוי ולתיקון העיוותים, אולם למרות הבטחותיו לתיקון המעוות הוא לא נקט, הלכה למעשה, בצעדים חיוביים לשיפור המצב.

עותמאן נרצח בביתו בשנת 656 לספירה לאחר שתים עשרה שנות כהונה בידי אזרח מצרי שעל פי הסברה הוסת על ידי המורדים מכופה שהצהירו לפנים על תמיכתם בעלי אבן-טאלב לחליפות.

מותו הפתאומי של עותמאן והשמועות שרווחו סביב הרצח העכירו מאוד את האווירה במיוחד אחרי תגובתה החריפה של אלמנתו שמסרה את בגדיו המגואלים בדמו למועאויה, שליט סוריה, ודרשה ממנו לנקום את דמו.

מיהו מוחמד – נביא או מייסד תנועה לוחמת ?  – דורון חכימי

למחרת הירצחו של עותמאן הכריז עלי אבן־אבו-טאלב על עצמו כחליף במדינה בהתעלמות גמורה מוועדת ׳אשורה׳ שמונתה בתקופת עומר לקביעת המועמד הראוי לחליפות.

עלי החל בפעילותו המדינית בראש וראשונה בהחלפת ראשי המחוזות שברובם היו משבט ׳אומיה׳ וממשפחת עותמאן שבתוקף סמכותם כראשי המחוזות עשקו באכזריות את דלי העם.

כל נציבי המחוזות שקיבלו הוראה להתפנות, נענו בחיוב לפנייתו של עלי, מלבד נציב המחוז הסורי מועאויה אבן-אבו-סופיאן, המצביא הצבאי המהולל ממכה אשר מיאן לפנות את מקומו בטענה שיש להסגיר ולהעניש בראש ובראשונה את רוצחי החליפה עותמאן הנהנים מעמדות מפתח במחנהו של עלי. הוא הכריז קבל עם ועדה שאם לא תתמלאנה דרישותיו להסגרת רוצחי עותמאן, הוא יסרב להתפנות ממשרת הנציב בסוריה.

מאידך, נתקל החליפה עלי אבן-טאלב בביקורת חריפה מצד מנהיגי שבטו אשר דרשו להשיב את כבודם ולמנותם לעמדות ראויות ומכובדות במחוזות ובהנהגה המדינית.

מרגע עלייתו של עלי למעמד החליפות נרקמה נגדו אופוזיציה שלדרישותיה לא היה לעלי היכולת להיענות בחיוב, בעיקר כתוצאה ממרקם היחסים שנרקמו בינו לבין מפקדי כוחותיו מהעיר כופה שהואשמו בחלקם ברצח עותמאן.

עקב חוסר היענותו לדרישות מנהיגי שבט קורייש, הפכו האיומים מהבית נגדו למוחשיים והתבטאו בהכרזה למרד. בין המורדים נמנו וותיקי ההנהגה המוסלמית כמו אל-זובייר אבן-אל-עזאם, חתנו של אבו־ בקר ואחד ממקורבי מוחמד ואף חבר בוועדת השישה, ה׳אשורה׳, טלחה אגן־עובידאללה, אחד מראשוני המוסלמים, מקורב למוחמד ואף הוא חבר בכיר בוועדת ה׳אשורה׳, וכן עיישה בנת אל-אבו־בקר, אלמנתו האהובה של מוחמד.

צבאותיהם של מחנות היריבים נפגשו פנים אל פנים בשלהי חודש דצמבר שנת 656 בקרבת בצרה ובמלחמה קשה שהתחוללה ביניהם, קרב ׳ג׳מל׳ היו ידיהן של כוחות עלי על העליונה ולאחר שמנהיגי המרד, טלחה וזובייר, נהרגו בקרב, נסוגו שארית הלוחמים משדה הקרב ואלמנתו של מוחמד, עיישה, נמלטה על נפשה על גב גמל משדה המערכה.

מלחמת האחים הראשונה באיסלאם, ה׳פיתנה׳, העמיקה את המחלוקות והמחישה את הפירוד העולה ומתממש אט-אט במחנה המוסלמים ולחליפה עלי לא נותרה ברירה אלא להמשיך ולהיאבק בכל מאודו על מעמדו כמצביא עליון של המחנה הערבי.

לחליפה עלי לא ניתנה האפשרות לטפל בענייני המדינה כראוי ומיום עלייתו לכס החליפות מולכדו כל מהלכי מדיניותו שהובילו אותו בעל כורחו למלחמות אחים בלתי נמנעות שתוצאותיהן היו הרות אסון לחליפה עלי עצמו ולאימפריה המוסלמית שבנו קודמיו.

כאמור, נציב סוריה מועאויה, המשיך בסירובו להתפנות מכיסאו ועמד על דרישתו המוסרית מחליפה עלי למסור לידיו את רוצחי החליפה עותמאן מכופה ובראשם את מאלק אל-אשתר ששירת את עלי בנאמנות עוד לפני עלייתו למעמד החליפות ונימנה על מיטב מצביאיו. נציב סוריה הרחיק לכת בהצהרותיו וטען שאינו מכיר בחליפותו של עלי כל עוד רוצחי עותמאן לא יוסגרו לידיו או לחילופין יוענשו כדין על ידי החליפה עלי עצמו.

מעמדו של עלי, כתוצאה מהצהרתו של מועאויה, הגיע לשפל המדרגה ולא נותרה לו ברירה אלא להשתמש בכוחו הצבאי העדיף כדי להכניע את נציב סוריה. בחודש מאי 657, יצא בראש כוחותיו ועלה לאורך נהר הפרת עד למבואות העיר ׳ציפין׳ ליד העיר ׳רקה׳ והורה לצבאו להתבצר מול כוחותיו של מועאויה, אולם לא הורה לתקוף מיד, בניגוד מוחלט לעצת מצביאי צבאו ובראשם מאלק אל-אשתר ששנא את מועאויה עוד מהימים שגורש בבושת פנים מסוריה על פי הוראתו.

החליפה עלי וצוות יועציו היססו תחילה להיכנס למלחמה כי חששו בעיקר מהשפעותיה השליליות של ה׳פיתנה׳ השנייה וניסו במשך שלושה חודשי המתנה להשפיע על מועאויה ועל יועציו בדרכים דיפלומטיות לציית להוראותיו של החליפה עלי ולהצהיר על נאמנותו, " ביעה " אולם מועאויה עמד בעיקשות על דרישותיו ולא נכנע להפצרותיו של עלי עד שלבסוף פרצה ביניהם המלחמה.

בחודש אוגוסט 657 פרצה בין שני המחנות מלחמה עקובה מדם שנפלו בה חללים רבים, בעיקר ממחנהו של מועאויה שלפני התבוסה העלו לוחמיו על חניתותיהם דפי קוראן וביקשו להפסיק את שפיכות הדמים בין האחים ולהסכים ללכת לבוררות שתכריע בין שני הצדדים. עלי נתן את הסכמתו והורה לכוחותיו שהיו על סף ניצחון מוחץ לסיים את הלוחמה, בניגוד לכל מה שציפו יועציו ומצביאי כוחותיו. הוראתו החפוזה לא נתקבלה ברוח טובה בקרב מרבית לוחמיו ובעיקר בקרב הלוחמים משבט ׳הקוראה׳.

הפסקת הלחימה בקרב ׳ציפין, ממש ברגעי ההכרעה, גרמה לחילוקי דעות קשים בקרב מצביאי צבאו של עלי וסכנת הפירוד הפכה לפתע למוחשית יותר מתמיד.

קרב צִפין (ערבית: وقعة صفين) נערך בין צבאו של הח'ליף הרביעי עלי בן אבי טאלב לצבאו של גדול מתנגדיו, מועאויה אבן אבו סופיאן מושל סוריה. זו הייתה המלחמה הראשונה בתוך האסלאם בין שתי קבוצות יריבות.

כוחות שני היריבים המרים נערכו זה מול זה בשטח סורי הנקרא צִפין בשנת 657. צבאו של עלי היה גדול מאוד אם כי לא מאומן ומלוכד דיו, לעומת צבאו של מועאויה שהיה חזק ומנוסה אך קטן בהרבה. למרות זאת נלחם צבאו של עלי בנחישות, מתוך ייאוש, בנכונות לסכן הכול מתוך ידיעה שאין לו מה להפסיד. במשך זמן רב של לחימה לא הושגה הכרעה, אם כי נראה היה שידו של עלי על העליונה.

מאלק אל-אשתר, ששימש כיד ימינו של עלי, דרש בתוקף להמשיך את הקרב עד להכנעה סופית של יריבו מועאויה ולא להסכים לבוררות. לעומתו, אל־אשעט אבן-קייס, מצביא צבאי מהולל שהשתתף בכיבושה של איראן, הזהיר את התומכים מהמשך מלחמת האחים המיותרת ומתוצאותיה השליליות. הוא הישווה את מלחמת האחים השנייה, ה׳פיתנה׳, כטרגדיה מזיקה לתדמיתו של האיסלאם אשר תשמש כחומר תעמולה הרסני נגד לוחמיו בעתיד.

אולם, למרות חילוקי הדעות החריפים נתן עלי בסופו של דבר הוראה להפסיק את הלוחמה והעדיף ללכת לבוררות. הבוררות נועדה להיערך לאחר שנה ב׳אדרוח׳, הממוקמת על הגבול בין סוריה לחיג׳אז.

הערת המחבר : מאלק אל־אשתר הוא דמות צבעונית ורבת-פעלים שהיה מוכר כלוחם מהולל ואף היה מעורב בהנהגת האיסלאם. אל-אשתר שירת תקופה ארוכה בסוריה את משפחת מועאויה, אולם גורש משם באשמת חתרנות תחת שלטונו של מועאויה ובהגיעו לעיר כופה הצטרף למחנהו של עלי עוד לפני שהגיע הלה למעמד החליפות.

עלי בחר כנציגו את אבו-מוסא אל־אשערי, למרות שהלה לא נמנה ביו מצדדי עמדותיו המובהקים.

. מועאויה בחר במצביא הדגול עומר אבן-אל-עאץ, כובש סוריה, מצרים וארץ ישראל ושימש לפנים אף כיועצו המדיני. כמצופה, הסכמתו של עלי לעריכת הבוררות גרמה לרבים מתומכיו משבט ׳קוראה׳ לפרוש כאות מחאה ממחנהו. המתנגדים לעלי ירדו לעיר נהרואן וקראו לעצמם ׳חוארג׳יוף^–דהיינו ׳הפורשים׳. עלי ניסה במאמצים רבים לשכנע מעטים מהפורשים לשוב לשורותיו ונגד הסרבנים פתח בלחימה, אולם רבים מהם הצליחו להימלט והמשיכו במאבקם העיקש נגד הסכמתו של עלי לבוררות.

על פי הסברות והשמועות, נחשד אל-אשתר במעורבות ובתכנון הרצח של החליפה עותמאן שהשתייך למשפחתו של מועאויה, נציב סוריה.

עלי סירב בתוקף להסגיר את אשתר לידי מועאויה ואף לא להעמידו לדין בעצמו באשמת רצח עותמאן. יתרה מזו, הוא ביקש ממועאויה להתפנות מעמדתו כנציב סוריה מיד וללא כל תנאי.

תמיכתו החד-משמעית של אל-אשעט בהחלטתו של עלי החריפה את עמדת הפלג הקיצוני שדגל בהמשך הקרב נגד מועאויה עד להכרעה.

ה׳חוארגיון׳ סברו שעלי וכל תומכיו בבוררות טעו טעות מרה וכינו את עלי וחבר מרעיו כופרים, כי על פי השקפתם, הבורר היחיד הוא אלוהי השמיים ובני האדם אינם ראויים לשמש כבוררים לחריצת גורלות.

לאחר שנה של מאבקים פנימיים, התכנסו הבוררים משני הצדדים ובהכרעתם  צידדו בעמדותיו של מועאויה ודחו את טיעוניו של עלי על זכויותיו הריבוניות בסוריה והכירו במועאויה כמנהיג ריבוני על סוריה רבתי.

ה׳חוארג׳יוך הם קבוצת לוחמים הנימנים על בני שבט קוראאה שפרשו ממחנה עלי לאחר הפסקת הלחימה נגד מועאויה בקרב ציפין בניגוד לרצונם, עלי ניסה בתחילה לשכנע את מנהיגי החוארגיון להימנע מפרישה אולם הם לא נענו לבקשותיו ובמלחמה עקובה מדם שפרצה ביניהם נחלו החוארגיון תבוסה קשה ומלבד פליטים מעטים שהצליחו להימלט משדות הקרב, רובם הושמדו.

עקב התבוסה המדינית, צנח מעמדו של עלי לשפל המדרגה ורבים מתומכיו פרשו משורותיו והצטרפו למחנהו של מועאויה.

מועאויה, בעצת יועצו, עומר אבן-אל-עאץ, כובש ארץ הנילוס ונציבה הראשון בתקופת החליפה עומר, ניצל את חולשתו המדינית של עלי ופלש במפתיע למצרים ולאחר כיבושה המהיר מינה את עומר אבן-אל-עאץ לנציבה הקבוע עד סוף ימי חייו

לאחר ניצחונו המבטיח בבוררות ולאחר כיבושה של מצרים, הגיע מועאויה לידי החלטה גלויה לתבוע לעצמו את מעמד החליפות ורבים ממנהיגי השבטים תמכו בתביעתו ללא היסוס.

בשנת 661 לספירה נרצח עלי אבן-טאלב במפתיע על ידי אחד מבני החוארג׳יון, אבן-אל-בולג׳ם, במסגד אל-כופה בשעת התפילה ובנו הגדול חסן שאמור היה לרשת את מקומו שוכנע על ידי שליחי מועאויה לוותר על מועמדותו תמורת ממון רב ונשים יפות.

על פי הסברה, שכנע מועאויה בתחילה את חסן אבן-עלי לוותר על מועמדותו לחליפות בפיצוי כספי גדול, אולם עם חלוף הזמן, כשנודע לו על ניסיונותיו לחתור תחת שלטונו, שיחד, על פי שמועות, בממון רב את אחת מנשותיו ופיתה אותה להרעילו כדי להסירו מעל דרכו המדינית והוא אכן הצליח במזימתו.

לאחר מותו של עלי אבן־טאלב, החליפה הרביעי בשרשרת ה׳רשידיון, שכונו אף ׳הצדיקים'תמה והסתיימה לה תקופת הזוהר באיסלאם שנמשכה כארבעים שנה במאבקים עיקשים ולוחמנים שהתחוללו במדינה והסתיימו באימפריה מוסלמית אדירה ששלטה על חלקים נרחבים מאסיה ומאפריקה וידיה היו עוד נטויות.

כל מנהיגי האיסלאם, ממוחמד ועד עלי, עסקו בעיקר בהרחבת תחום שליטתם במלחמות עקובות מדם ובגביית מיסים כבדים מהעמים הכנועים.

איסלאם, דהיינו ׳כניעה׳, התפרש בקרב המאמינים ככניעה לאל. אולם, לאמיתו של דבר, פעלו מנהיגי האיסלאם להכנעת העמים למרות האיסלאם ובכוח החרב מילאו את ׳בית אל-מאל׳, האוצר המוסלמי, בשלל המלחמות ובכספי הגזל שגבו ללא רחמים וללא התחשבות מבני החסות העניים.

מנקודת מבט היסטורית, אין כל הבדל בין מוחמד וממשיכי דרכו ה׳רשידיון שהקימו את האימפריה המוסלמית, לבין הכובשים המהוללים מאיראן, מיוון ומרומא שמטרתם העיקרית הייתה זהה והתבססה על כיבושים, גריפת הון משלל המלחמות והטלת מיסים כבדים על בני העמים הכנועים.

לאחר תקופת ה׳רשידיון׳ התפלגה תנועת האיסלאם למחנות ולכתות אשר צידדו באמונות שונות ובמנהיגים שונים והמאבקים שהתחוללו ביניהם התמקדו במלחמת מעמדות ובכיבוש הנהגה אבסולוטית בתנועת האיסלאם.

על פי הערכות ההיסטוריונים וחוקרי תולדות האיסלאם, אפשר לסכם בבטחה שמנהיגי האיסלאם לא הביאו כל בשורה חדשה או גילויים מרעישים אודות האל שבשמיים, כי גדולתו של אלוהים וחוקותיו, כאמור, היו ידועות לכל העמים כבר לפני אלפי שנים, עוד מיום הבריאה, ככתוב בתורת היהודים.

יש להדגיש, ללא משוא פנים, שכל מנהיגי האיסלאם בכל הדרגים, לא לחמו למען הפצת המונותיאיזים כי אם את עיקר מאמציהם הקדישו להעמקת שליטתם הטריטוריאלית בכוח החרב והרחבת גבולותיהם רק לשם התעשרות משלל המלחמות ומהמיסים הכבדים שהטילו על העמים הכנועים.

כיבושי האיסלאם מתאפיינים בתופעה ייחודית שאין כדוגמתה בכל ההיסטוריה האנושית. לוחמי האיסלאם, בכל המדינות שכבשו, השחיתו בכוונה תחילה את כל סמלי התרבות שקדמו לפלישתם כגון שריפת ספריות, מחיקת קטעי הנצחה היסטוריים שהיו חקוקים על לוחות אבן, והעלמת חפצי אומנות בעלי ערך היסטורי שהזכירו לעמים הכבושים את עברם המהולל.

עם כיבושה של ארץ ישראל, מחקו הערבים את כל שרידי ההיסטוריה היהודית בהר הבית ובנו עליהם את מסגדיהם.

עם כיבושה של מצרים שרפו את הספרייה הגדולה ביותר באותה עת והרסו עד היסוד בנייני פאר היסטוריים.

לאחר כיבושה של איראן שרפו והחריבו את כל שרידי האומנות ואת ארמונות הפאר מתקופת הסאסאנים, כפי שמתאר בשיריו המשורר הלאומי הפרסי פרדוסי כמצוטט:

הערבים הברברים כבשו את איראן בסערה, הרסו את כל אתריה ההיסטוריים, שרפו את כל ספריותיה והשאירו אחריהם חורבן שאין בכוחו של אדם לתאר.

מנהיגי הערבים הכריחו את בני העמים הכבושים לאמץ את הלבוש הערבי, את הכתב הערבי ועם חלוף הזמן הנהיגו גם את הלשון הערבית כשפה לאומית וכך הביאו עמים רבים לשכוח ולהתעלם משפת אמם ועם כניעתם לדת האיסלאם המירו אף את לאומיותם ללאום ולמסורת הערבית. לדוגמא, אפשר לציין את העם המצרי ואת העם הפרסי בעלי אלפי שנות היסטוריה מהוללת שלאחר הכיבוש הערבי שכחו בעל כורחם את גדולתם ונכנעו לבורות הערבית.

כך נפלו קורבן אף עמים רבים באפריקה ובאסיה שתחת שלטון הערבי איבדו את זהותם הלאומית וההיסטורית, והיו מעטים מהעמים הכבושים שניסו להשתחרר מכבלי האיסלאם, אך ללא הועיל.

השפעתו הגדולה של האיסלאם חדרה בקרב עמים חסרי אינטליגנציה טבעית, עמים נאיביים שלא היו מסוגלים להתעמק בנסתרי האמונה הדתית ונכנעו למנהיגים אכזריים שפעלו אך ורק למען קידומם האישי. כל בר-דעת שניסה להעיר את השקועים בחשכה הדתית, נידון למוות על ידי השליטים שהסיתו נגדם את הטיפשים מקרב העם, והכל בשם הדת.

ישנם מוסלמים רבים המודעים שתורתם אינה מבוססת על אמת ועל אירועים אותנטיים וכל מה שמתרחש סביבם אינו אלא חיקויים וזיוף, אולם פיהם סתום מפחד והם חסרי אונים.