טכס התחדיד – רפאל בן שמחון

עמוד 1 מתוך 212

טכס התחדיד – רפאל בן שמחון

 

פרק רביעי – טכס התחדיד – רפאל בן שמחון

אלישבע שטרית

אלישבע שטרית

תחדיד מקורו במלה הערבית " חדיד " דהיינו ברזל, וזאת נבין מעניין החרב שנזכיר להלן. תחדיד גזורה גם מהמלה הערבית " חודוד " דהיינו גבול משום שאומרים ל " לילית ", עד כאן גבולך, ואין לך שליטה או רשות, להיות בחדר בו נמצא היולדת והרך הנולד.

בטכס התחדיד סוגרים אם כן בעד השדים והמזיקים על ידי נעילת דלתות ותיחום גבול סביב היולדת ובנה באמצעות חרב, תוך השמעת הפסוק " והבאים….ויסגור ה' בעדו " .

 

מדי ערב במשך שבעה ימים, באים לבקר את היולדת, קרובים, שכנים וידידים. בעל הבית חייב להגיש לכל אחד כיבוד, שתייה, תה, עוגות ומגדנים. גם מתפללי בית הכנסת באים בערב ונשארים עם אבי הבן עד חצות. במשך זמן זה, קוראים זוהר, משניות ועוד, וכולם מתכבדים כמובן בשתייה, ובתקרובות.

מטרת הלימוד בבית היולדת, להגן עליה ועל תינוקה מפני המזיקים החיצוניים במיוחד בליל הברית, כי בלילה הזה, השטן מתכנן להזיק ליילוד ולמנוע ממנו את מצוות המילה. בהיוולד התינוק, הוא נתון במשך שמונה ימים עד יום הברית, לסכנת התקפה, מצד השדים שעדיין לא קיבלו את הדייר החדש.

סכנה זו גדולה במיוחד עקב תקיפותה של לילית הרוצה לנקום את נקמת עלבונה, ולכן ערב ערב מבריחים החיצוניים ( בלימוד הזוהר )

בתום הביקורים והכיבודים, כאשר אפשר לומר, שזוהי שעת " רפוד א-רזלין, היינו " כלות רגל מן השוק " ואיש לא יבוא כבר יותר, סוגרים את החדר של היולדת ומתחילים בטכס התחדיד המיוחד. הכוונה להגבלת תנועת השדים כשאומרים להם " עד כאן ". וכך עבר התחדיד במכנאס וברוב המקומות :

בעל הבית נוטל סיף בידו. זוהי בעצם חרב בלוייה ועתיקה מאד, וברוב המקרים היא גם חלודה ( רצויה ששפכה דם ). חרב זו הועברה במללאח בהשאלה ממשפחה אחת לשניה, כשהיא עטופה היטב, וזאת מתוך פחד וחרדה ומחשש מפני הגויים, שמא חס ושלום יחשדו בהם שישתמשו בה למטרות אחרות.

טכס התחדיד – רפאל בן שמחון

יהדות מרוקו – הווח ומסורת – רפאל בן שמחון

מר רפאל בן שמחון – המחבר, יליד העיר מכנאס. כיהן בקול ישראל כעורך, כתב וקריין בשפה המוגרבית. עוסק בפולקלור של יהודי מרוקו ופרסם מאמרים בנושא. 

פרק רביעי – טכס התחדיד – 

חרב זו שהייתה מונחת כל היום מתחת לכר של היולדת, מוּצאת עתה על ידי בעל הבית, והוא מנופף ומכה בה את קירות החדר בו נמצהתחדידאת היולדת ותינוקה. וכך הוא מקיף את החדר בארבע פינותיו, כאשר הוא נעזר בבני ביתו, בנים וקרובים, וכולם קוראים במקהלה פסוקים מהתורה ומספר תהלים ומזמרים פיוטים : והבאים זכר ונקבה מכל בשר באו כאשר צוה איתו אלהים ויסגר ה' בעדו ( בראשית, ז, טז ). אחר כך שרים פיוט מיוחד :

צור חילי, כי אתה אלי, ואתה חבלי, גואלי, הורה למה תישן ה'

יד רמה, ומרוממה העיר לנקמה, כי בן האמה ההמני ה'

הגלני ומלענה, השבעני, הרוגי והפליא ה'

ובזכרי ימי קדם ששוני, יגדל יגוני, ואדאבה, כהן ונביא עומדים לימיני, ולכל רחוק אזי אקרבה, די לעם, וממהומות גלות בו הועם על ישעם, ויהי נועם ה'.

האווירה של הטכס מתחממת, וכל הנוכחים מדבירים עוד יותר את קולם כדי להבריח את השדים. בעל הבית מעביר את החרב מתחת למיטתה של היולדת כמחפש איזה בורח שהתחבא וכולם במקהלה מחרישת אזניים אומרים : ויהי נועם ה' אלהנו עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו ומעשה ידינו כוננהו.

חוזרים על פסוק זה שלוש פעמים, כי הוא נגד פחדים ומבריח המזיקים. אחרי ויהי נעם בא המזמור, יושב בסתר עליון וגם הוא נאמר שלוש פעמים.

יש לציין שבמשך כל טכס התחדיד לא משה החרב מידו של בעל הבית, והוא לא יעבירה בשום פנים לאדם אחר, לא לבניו הגדולים ולא לאורחים הנמצאים עמו. רק הוא לבדו ישתמש בה.

אחרי קריאת התהלים ממשיכים חברי המקהלה בפסוק חדש, שלוש פעמים, המלאך הגואל אתי מכל רע יברך את הנערים ויקרא בהם שמי ושם אבותי אברהם ויצחק וידגו לרוב בקרב הארץ. אחרי פסוק זה קוראים, שיר למעלות אשא עיני, ושרים פיוט, ברוכים אתם קהל אמוני, וברוך הבא בשם ה'.

אחר כך האב מברך את התינוק בברכת כוהנים ומסיימים כולם בפסוק , אם תשכב לא תפחד, ושכבת וערבה שנתך ( משלי ). ליד התינוק מניחים עתה צרור מלח, ולמראשיתו ספר תהלים, כסגולה והגנה מפני המזיקים, במיוחד מפני לילית האורבת לו בכל. כך עבר התחדיד לפי מנהג מכנאס.

טכס התחדיד – רפאל בן שמחון

 

יהדות מרוקו – הווח ומסורת – רפאל בן שמחון

מר רפאל בן שמחון – המחבר, יליד העיר מכנאס. כיהן בקול ישראל כעורך, כתב וקריין בשפה המוגרבית. עוסק בפולקלור של יהודי מרוקו ופרסם מאמרים בנושא. 

להלן כמה מנהגי תחדיד שליקטנו 

אלישבע שטרית

אלישבע שטרית

במקומות נוספים.

כל ערב קרוב לחצות, נסגר חדר היולדת, בעל הבית החזיק בידו חרב, אותה העבירה בהשאלה מאחד לשני כשהיא עטופה מתוך חרדה, מפני הגויים. בעל הבית הקיף את החדר בארבע פינותיו ואמר, ויהי נועם שלוש פעמים, יושב בסתר עליון, המלאך הגואל אותי, שיר למעלות אשא עיני, הפיוט ברוכים אתם קהל אמוני, ברכת הכהנים וסיים בפיוט בר יוחאי.

מנהג פאס.

כל ערב מתאספים בחדר היולדת, לומדים קצת ומספרים אגדות, כאשר בעל הבית מספר לאורחיו שתייה ביד רחבה, כל מיני קליות ובמיוחד שקדים וכדומה. בסביבות חצות סוגרים היטב את חדר היולדת, כדי לעצור בעד המזיקים להסתנן, ומתחילים בתחדיד בעזרת החרב העשוייה ממתכת מאגית והמרחיקה את השפעתם של הג'נון ועין הרע.

בכל מקום קוראים כמעט אותם פסוקים ואותם מזמורים. אחרי התחדיד, מניחים החרב ליד היולדת ובנה.

מנהג צפרו.

עושים הקפות בחדש שיש בו היולדת כל הלילה, עד אחר יום הברית, כשבידי ראש המשפחה חרב ארוכה. ועושים סימנים כאילו עורף ראשים בה, כשהוא ומלוויו קוראים את הפסוקים ויהי נועם ה' אלהינו עלינו וכו…, המלאך הגואל אותי, ושיר של פגעים.

ויש ששמו למראשות היולדת ותחת הכרית של התינוק חתיכת בצל. בנוסף לסגולות אלו, מקיימים שמירה ממש בבית היולדת. בני הבית מתחלקים למשמרות שנשארות ערות לסירוגין עד אור הבוקר.

מנהג הדרום.

במשך שבע לילות, עד הכנסתו של הרך בבריתו של אברהם אבינו, עורכים כל ערב שולחן מכל טוב. המוזמנים המסובים משמיעים דברי תורה, אגדות מעשיות וכו…וכטוב לבם במאכל ובמשקה, קרוב לחצות, מצווּת הנשים, כי הן מהכת של לילית, לצאת מהחדר בו נמצאים היולדת ובנה.

סוגרים את תריסי החלונות והדלתות, ופותחים בפסוק : והבאתם זכר ונקבה, מפזמים פיוטים ואומרים פרקי תהלים. אחד הנאספים מפזר מלח בכל פינות החדר ומעל ליולדת ובנה, ואחד תופס חרב עתיקה, ורצויה חרב ששפכה דם, מעבירה בכל פינות החדר, מעל לראש היולדת ובנה, ובגמר הטכס, עומדים הגברים במשלים ומסיימים בהתנצחויות וכו…אלו היו חילופי דברים של חידוד שיש בהם כדי להעליב את שומעם.

טכס התחדיד – רפאל בן שמחון

יהדות מרוקו – הווח ומסורת – רפאל בן שמחון

מר רפאל בן שמחון – המחבר, יליד העיר מכנאס. כיהן בקול ישראל כעורך, כתב וקריין בשפה המוגרבית. עוסק בפולקלור של יהודי מרוקו ופרסם מאמרים בנושא. 

טכס התחדיד – רפאל בן שמחון

מנהג קזבלנקה

אלישבע שטרית

אלישבע שטרית

ידידים ושכנים מוזמנים ערב ערב, קוראים פרקי תהלים, ואחר כך בשעת חצות, סוגרים דלתות החדר, והאב נוטל בידו חרב ישנה מיועדת לצורך זה, או מכשיר חד כלשהו העשוי מברזל, משתמשים גם בקופיץ של קצבים.

בעוד הנוכחים משמיעים השבועה נגד הג'נון, מניף האב תנופות חרב נמרצות לאורך כותלי החדר, כדי להשמיד, או להרחיק את המזיקים. לאחר מעשה, מניחים את החרב שהשרו קודם לכן במלח, תחת הכר או המזרן של האם, כדי לגונן עליה. בעוד טכס החרב בעיצומו, הנשים זורות קטורת לארבע פינות הבית. הן מקטרות קטורת, קורנית ולענה.

אל בנת מחדייא.

יש להזכיר כי התחדיד נערך רק אם נולד בן זכר, משום שהשדים חפצים בו. אולם כאשר יש בת, המשפחה אומרת ובייחוד הזקנות : אין צורך בתחדיד, אל בנת מחדייא ( הבת מוגנת אליה. השדים אינם מודאגים ממנה כי היא מאוד חלשה מכדי להזיק להם.

מנהג התחדיד נהפך במשך הדורות לטכס דתי מובהק, משום שיש בו הרבה מוטיבים דתיים כגון לימוד הזוהר, קריאת פרקי תהלים, השבעות ותפלות. אחרי שהאורחים הלכו לבתיהם, נשארו בעל הבית ובני משפחתו אשר פתחו בקריאת הפיוט " בר יוחאי.

מתאייל ומעאיין – משלים וחידונים.

אחרי שכל האורחים הלכו, התיישבו בני הבית וקרובי המשפחה ביותר, ועשו גלסא – מסיבה משפחתית פרטית – שבה התנצחו גברים ונשים במשל ובמליצה. אלה היו " חיצים " שהוחלפו בין הגברים לנשים, ובהם דברי חידוד שיש בהם בכדי להעליב.

הם נאמרו בצורת חידונים, משלים ועקיצות, והכל בשפה המדוברת – המוגרבית . הנושאים היו על שירה, אהבה, יופי, עצבות, אושר, ועוד. גבר היה פותח בשירה, ואשה עונה לו גם כן בשירה.

הנה לפנינו דוגמאות של המספרים. על הבדידות בחיים, העוולות שנעשים לבודדים, על הבגידות ודברי התגרות שונים.

הערה אישית שלי – אלי פילו – עלי לציין שהשמעתי את המלים הללו לאמי שתחיה, והיא בלי להתבלבל, ולמרות גילה הלא צעיר, דיקלמה היא את מילות חלק מהשירים הללו, ועוד הוסיפה להם בנעימות. דבר שריגש אותי מאוד עד דמעות.

באשר לטכס התחדיד, ידוע לה לאמי המנהג הזה, אך כאשר אנוכי באתי לעולם, ולמרות תקופת המתנה ארוכה מצד אבי ז"ל ללא ילדים, לא הסכים בשום אופן לערוך טכס זה, למרות שעדיין נהוג היה בהאלמללאח בקזבלנקה לערוך טכס זה.

1 – על בדידותו של האדם, לא רק בחייו אלא גם במותו.

חנא ג'רבא מתוואלפין / ג'רבתנא, נאר אל-ג'רבא יא נאס כ'וואתנא בין לעינין.

אנחנו הגלמודים הרגילים בבדידותנו / ואש הבדידות הו אנשים, צרבה אותנו בין העיניים.

אילא עישנא נרזעו לקבאאיילנא / ווילא מותנא ידפנונא נאס אוכ'רין.

אם נחיה נשוב לשבטנו / ואם נמות\ יקברונו אנשים אחרים.

ווידפנונא פטריק אלמנזורא, וויזיוו בנאת לערב, יזורונא

ויקברונו על דרך המלך\ ותבואנה בנות ערב להשתטח על קברותינו.

וויגולו האד לקבאר מולאה ג'ריב, נזידו עליה מן טראב לאמא ייאכלו אדיב

ותאמרנה, קבר זה בעליו זר בודד, נוסיף עליו חופן עפר, פן יאכלנו הזאב.

אוו דיב א-דיב מאיילו פננאס חביב

הו הזאב אינו חביב.

יסכר פזזנאן אללי וואללאה, ייא מול א-זנאן חללילי באבו / נאכל תפפאח ולינגס אללי טאבו

כי הוא מתנפל ומשתכר בבוסתנים הנקראים בדרכו. הו בעל הבוסתן פתח לי שערו, ואוכל מן התפוחים ומן האגסים שבשלו

ולקלוב אל קאסחין, עלינא ועליכום ועלא מומו ונפיסא ירטאבו

והלבבות הרעים כלפינו וכלפיכם וכלפי התינוק והיולדת, ירגעו. 

טכס התחדיד – רפאל בן שמחון

 טכס התחדיד – רפאל בן שמחון

אלישבע שטרית

אלישבע שטרית

2 – תחדית מוגריבי, בו המספר בוכה על העוול שנעשה לו.

אנא לי מסית לכלא וחרתת זנאן, וסקיתו יא נאס בדמוע עיני, ומסא דאך זנאן חתא כבר וזייאן, וזאוו מוואלן אזנאן בשריעה וג'לבוני, וג'ממת דאך אזנאן מסאת תקטלני.

אני שהלכתי למדבר ונטעתי בו בוסתן, השקיתי אותו הו אנשים בדמעות עיני, והבוסתן הלך ופרח, ובאו אחר כך בעליו ותבעוני לדין וניצחוני, ודאגת הבוסתן הזה הולכת להורגני.

3 – דברי התגרות מטעם המספר אל האשה, אשר כנראה בגדה בו :

זמאן זמאן כונתי ענדיפחאל קפטאן דל מובר, ווילא נלבסיך נכון ביך ענאייא

וליום ליום כונתי ענדי פחאל כ'ניף מדרבל, אלא ילבסוה, ג'יר הדאווא, נעאל אללאה עליך יא אוזה דראווא

לפני זמן, מקודם, היית בעיני כמו קפטאן מבד קטיפה, אם אלבש אותה אראה מכובד.

אולם היום ועתה, את בעיני כמו סחבה של סמרטוטים, אשר אותה לובשים רק הדאווא – הצוענים

קללת השם עליך הו פרצוף דראאוא – אנשים יוצא העיירה דרעא.

4 – תשובתה של המאהבת  הבוגדת אינה מאחרת לבוא :

יא דאך לעדו, אזי ונגולליך, נפיידך פי זמאן, מא פיה תמארא

נתמננא ליך בו מוזווי ומרד קביח, אוללא קרטאסא מדוורא פכרסך בעמארא, ונראך ג'דדא, נשאע אללאה סרקתי בלג'א וויטוופוך עלא חמארא.

הוי אויב, בוא ואגיד לך ואזכיר לך אין אימון בחיים ( הכוונה אל תאמין בעצמך ) אני מאחלת לך כאבי בטן חזקים ומחלה ממארת, או כדור עגול בבטנך שיורו עליך מצרור

ואראה אותך בעזרת האל, מחר גנבת נעל ונתפסת, ומבזים אותך כשאתה רכוב, על אתון באמצע הרחוב.

5 – שיר התגרות מטעם אחד הצדדים, בו אומר המשורר לגבירה כי אהובה משוטט ברחובות, אם כי לפני כן הוא מנסה כביכול לנחמה בכל שהוא מקלל את גורמי הפרידה : 

יא לי ביתי פרדני מן מחבובי

נתמננאלו כ'לייאן ושמש לא תנצר עליה

לא ינבית פיה לא כ'דור וואלה נואר

מא ינזל עליה מאטאר, וולאא ירא נוזום אלליל

מחבוביכ יא סדתי פלזנוק ידור

 

הו, בית בית שהפרידני מאהובי

אקללנו לחורבן ושמש לא תזרח מעליו

לא יצמח בו דשא ולא פרח

בל יעברנו הגשם ולא יראה כוכבי הלילה

אהובך הו גברתי, ברחובות משוטט

טכס התחדיד – רפאל בן שמחון

פרק רביעי – טכס התחדיד – מתוך הספר " יהדות מרוקו – הווי ומסורת " רפאל בן שמחון

6 – דו שיח בין בחור לאהובתו, ובו הוא מונה את מעלות יופיה

רפד דאך לעזין יא כמאלת אזין, פי גאראדך יא לאללא נכ'דם טרראח

עיוניך מכחחלין וואתאהום אזין, וכ'דודך מוורדין עליהום סי תפפאחא

דאוויני יא זין ראה עקלי ענדך זאח.

גברתי, לעבוד כשוליית נחתום ( הרימי נא את הבצק

אלישבע שטרית

אלישבע שטרית

הוי כלילת יופי )

עיניך מפורכסות בכחל ובחן, ומתאים להן היופי והחן

לחייך כוורדים, עליהם כמעין תפוחים

רפאני נא כלילת יופי, כי שכלי אליך עף, ועתה הוא צף

7 – אבי הנערה מתערב בשיח ועונה לבתו :

גאללהא בוהא, יאמנא, גאללהא בוהא. מא תאכל ג'יר לכ'בז דסמיד ולקרפאנייא

כ'יר להא מן כ'בז למעייאר. סעלי לפנאר יאמנא, סעלי לפנאר

כ'תתרו למזמר בלעפייא ולפאכר לכתאר, ועדונא יתרמא פננאר.

קרא לה אביה ואמר, יאמנא, אמר לה אביה, תאכלי רק לחם סולת ובו קינמון

ורק עזבי את לחם הריב והמדון, הדליקי הפנס יאמנא הדליקי הפנס

בכרו ( הביאו ) לכאן הכירה עם הגחלים, ובה הרבה פחמים, ואויבנו יושלך אל תוך הכבשנים

8 – עתה מגיע תורה של האהובה והיא גם כן עונה לאהוב לבה :

אסארי קםיל בלהווא תחללו, מפתאחו יאנ נאס לא תקררבלו

לא תאמן פיה אמא קאסא רביע קלבי באס אחללו. מה קדרת אנא נזאזעו.

וואעססאך נתי תלוויה, וקלב חביב ירסא וטאל אזזמאן עליה

הוי קונה מנעול בהבל פיו במה תפתחהו

מפתח שלו הו אנשים אל תקרבוהו

לא תאמין עד כמה הזיע אהוב לבי כדי לפותחו

לא יכולתי אני להזיזו, אז אתה תצליח לעקמו ?

ומקור לב יקירי יסתדר ויחזיק מעמד עלימו.

9 – האהובה מוסיפה ואומרת בפנותה הפעם לאביה.

יא מול אזין, סקסי על לפעאל , אמא זין סמתו פיה פעאלו\אוללי חב אזין, יסקסי וויסאל, ומול אזין יא באבא מתבוע פי פכ'ייאלו

הוי מחפש היופי, קדם מפעליו, שאל, הרבה חן ויופי עברו ובגדו בו פעליו.

ומי שירצה את היופי, יחפש וישאל עליו, ובעל היופי הו אבא, עוקבים תמיד אחר תווי פניו/

אהובת לבו מסיימת דבריה ומודה כי רק החן והיופי הם שמחלישים גם אותה  

אזין, אזין, מא הלכני ג'יר אזין, אזין אילא יכון אספי וכחל לעיו

האדיך נזאהתי עלא די יפינוני, וואס מן לילא מבארכא, יבאת מומו פי סוני.

החן הו החן, ומה שהרס אותי אם לא רק החן והיופי

היופי אם יהיה מושלם, ובעל העין השחורה, זאת היא הנאתי ובה אמונתי

ליל מבורך זה, בו יישן תינוקי בחיקי

המסיבה העליזה הזו הסתיימה תמיד בפיוטים, ובדברי אגדה ומעשה נסים.

טכס התחדיד – רפאל בן שמחון

 

 טכס התחדיד – רפאל בן שמחוןהתחדיד

חללולנא – פתחו לנו.

למחרת בבוקר, אסור היה לפתוח את החדר מבפנים, אלא אם כן פתחוהו השכנים מבחוץ. אם הללו איחרו לפותחו, ניגשה אם היולדת ורמזה להם במשפטים מיוחדים

יא זיראננא, לבאס לבאס עלינא

נפסינתנא ואוליידנא מא ענדהום באס

זיראננא יא לעגזאנין

חלוללנא תבקאו פרחאנין

נחית טאס דל נטילה עאם עלינא

שכיננו לנו טוב טוב !

היולדת והבן שלנו חשים בטוב

שכיננו העצלים

פתחו לנו, תהיו מאושרים

כי קערת הנטילה גאתה עלינו.

אמצעי שמירה נגד החיצוניים.

הסכנה מפני התחתיים ( הדים ) גדולה במיוחד בשמונת הימים הראשונים שהם הגורליים ביותר לגבי הרך הנולד. כי ה " שכנים " אינם ששים כל כך לקבל את הדייר החדש עלי אדמות ומנסים ןהתנכל לו בכל צורה שהיא, על ידי פגיעה בו או על ידי החלפתו.

לכן הזהירות עתה חייבת להיות מדוקדקת, והאמצעים רבים ומגוונים כמו שנראה בהמשך. המערכת המסועפת של בילבולים וטכסים, נועדה למנוע את ההיזק הדמוני העלול לקרות.

בלבול השדים

עם רדת החשיכה ולפני התחלת התחדיד, מוטל על היולדת תפקיד מיוחד, והוא להשמיע צלילים תוך הקשה בכף או במזלג, על החרב המונחת לפניה, כדי לבלבל את החיצוניים, משום שהברזל הוא אחד האמצעים המרתיעים אותם. דורשי רשומות כתבו : ברזל הוא ראשי תיבות של ארבע האמהות, בלהה, רחל, זלפה, לאה ובזכותן הברזל שומר ומרתיע.

טכס התחדיד – רפאל בן שמחון

מתוך הספר הווי ומסורת  – רפאל בן שמחון

המכתש – אל-מהראז

במכנאס נהגו, שכאשר נולד בן במשפחה, לקחו את המהראז ( מכתש , עלי, או מדוכה ) העשוי מנחושת, העמידו אותו על אדן החלון הפונה לרחוב, ובמדוך שלו, כתשו כמה קטורות ליום הברית. כל הושמעו רעשים להברחת ה

אלישבע שטרית

אלישבע שטרית

מזיקים, והיה בזה גם רמז לשכנים ולעוברים ושבים, כי בן נולד לנו.

בצפרו נוהגין הנשים לדוך במכתשת כמון לרפואת ברית מילה וחיננא, שבה מורחין את כל בשר הילד לחזק את עורו, והקול נשמע למרחוק.

האולר והסכין.

בשבוע הראשון להולדת הילד, האולר והסכין לא ימושו מתחת לכרית שלו. בשבועות הבאים, אם לא ירגיש טוב או אם יחלה, ההורים יערכו לו מין תחדיד חדש, כי חושבים שהמחלה או החולשה באה מן המזיקים או מעין הרע.

גם היולדת צריכה שמירה מעולה ואפילו ביום, על כן לא משאירים אותה לבד בבית. ואם תרד מהמיטה, חייבת היא לקחת סכין או אולר ביד. כל עוד לא תמו ארבעים יום ( לארבעין ), חייבת היא בשמירה מעולה.

אל- עזזאף.

מאחר והשטן ולילית מחפשים דרכים להזיק לרך ולמונעו ממצות המילה, נהגו אפוא, הורי התינוק להערים עליהם ולבלבל אותם. הם לקחו אל- עזזאף שהוא מטאטא קטן ללא מקל, חיתלו אותו כמחתלים תינוק, והניחו אותו ליד הרך הנולד, כך שאם לילית וכת דילה, יצליחו להסתנן למיטתה של היולדת, על מנת לחטוף אותו, הם יתבלבלו אולי ויקחו במקומו את התינוק מטאטא.

כאשר טכס התחדיד מסתיים, סוגרים היטב את חדר היולדת ואת כל החלונות, ואין לפתוח אותם עד למחרת בבוקר. מציידים את האורחים שנכחו בטכס ורוצים לחזור לבתיהם, בכמה גרגרי מלח כדי למנוע כל תקלה לא רמוייה עם ה " שכנים " – השדים, בגלל הסכנה לעבור בלילה במקומות חשוכים.

תינוק או סכין.

מנהג קרוב לזה, קיים לפני ההיריון והוא : אם אשה טבלה ואירע אונס לבעלה שלא יכול לבוא אליה מכל סיבה שהיא, היא מביאה תינוק ומשכיבה אותו אצלה, או מניחה סכין תחת הכר או שהיא פורשת עליה בגד של בעלה.

טכס התחדיד – רפאל בן שמחון

יהדות מרוקו – הווח ומסורת – רפאל בן שמחון

מר רפאל בן שמחון – המחבר, יליד העיר מכנאס. כיהן בקול ישראל כעורך, כתב וקריין בשפה המוגרבית. עוסק בפולקלור של יהודי מרוקו ופרסם מאמרים בנושא. 

פרק רביעי – טכס התחדיד – 

אלישבע שטרית

אלישבע שטרית

צעיף הראש בעריסה.

כשהאם יוצאת החוצה, היא לא תשאיר את עריסת התינוק ריקה, אלא תשים במקום התינוק את צעיף ראשה, כדי לשמור על הגנתו. אותו הדין, כאשר היא תרצה להיניק את תינוקה, היא לא תשאיר את העריסה ריקה אלא תניח במקום התינוק, אולר פתוח או כסין כדי להפחיד ולהבריח את המזיקים.

בין לידה ללידה, העריסה אינה צריכה להשאר ריקה וללא פעילות. אסור גם לנדנד עריסה מבלי שיהיה תינוק בתוכה, אפילו לשם שעשוע. יש לשים בתוכה כמה גרגרי שעורה, כדי שהאם תמשיך להיות פוריה. שמים בעריסה סכין ובמיוחד מפתח, כדי שהילדים שיבואו אחר כך לא ימותו באיבם.

הפחד מהחטיפה.

בשמשך הימים הראשונים, יש להיזהר מאוד ולא לעזוב את התינוק לבד בחדר ולו לרגע אחד, בפרט בחושך מחשש " שיוחלף ". הילד יכול להיות מוחלף על ידי השדים " מבדדל – מוחלף\ אם הילד בלונדיני במיוחד, הוא יהיה טרף קל לשדים. יש להזהר שבעתיים אם התינוק הוא בעל שיער בהיר.

אל-חפרא.

מיד לאחר הלידה, חייבים לכבס את בגדי היולדת ואת המטליות שבהן השתמשו לניקוי הדם, אם התמהמהו ולא כיבסו את בגדיה, אסור לכל אדם להיכנס לחדרה. אומרים לא " יכנס אל-חפרא ( שמא יכנס לחפירה ), כי בגדי היולדת דומים לבגדי האדם המת.

היא גם תייבש את החיתולים בחדר בגור ולא לעיני השכנים. מי שאינו נזהר ונכנס לבית היולדת, עלול ליפול למשכב. המיילדת היא המוסמכת והיחידה, אשר עליה מוטלת החובה לכבס את בגדי היולדת ואת חיתולי התינוק כדי למנוע כישופים

דברי תורה.

דברי תורה הם " חרב פיפיות נגד המזיקים, וכל למדן הבריח וביטל את כל החיצוניים בדברי תורה. האס החזיק אם כן את עוללו בידיו, העביר את אצבעו על חושיו ומלמל באוזניו את האלף בית, תורה ציוה לנו משה, שמע ישראל, ועוד פסוקים, כדי שהתינוק יתחיל את דרכו בקודש, שהיא דרך התורה.

לארבעיין – הארבעים.

בנוסף לשמונת הימים המסוכנים שעוברים מעל הרך הנולד, נוקטים עוד זהירות מפני המזיקים, במשך תקופת הארבעים או לארבעיין כפי שמכנים אותה. זוהי תקופה של ארבעים יום שבמהלכם, על ההורים לשמור ולנוט בכל האמצעים האפשריים לבל יינזקו האם ותינוקה מכל מיני מזיקין ומרעין בישין.

בל נשכח, שאמצעי השמירה על התינוקות הזכרים, מרובים לאין ספור מאלה על הבנות. וסביר להניח כי ערכו של הבן רב משל הבת, ולכן כל משפחה נדרשה לשמור על כמה כללים חשובים

הרך נלקח למלמד תינוקות.

יש הנוהגים לקחת את הרך הנולד למלמד תינוקות במלאת לו ארבעים יום ושם עורכים " סעודה זוטא " לכל התינוקות של בית רבן.

הילד בידינו.

בתקופת הארבים יום, חל איסור מוחלט להוציא את התינוק מהבית, בעוד שאת הבת, מותר להוציא בתום שבעה ימים. כי הבת כפי שציינו " מחדייא – מוגנת, אבל לגבי בן זכר, חייבים לחכות עד שיעבור המחסום של הארבעים, ואז אפשר לנשום לרווחה ולומר " מנע מן הסכנה " – ניצל מהסכנה. עתה הילד בידינו וכחות הרע לא יוכלו עוד להתנכל או להרע לו.

טכס התחדיד – רפאל בן שמחון

פרק רביעי – טכס התחדיד –

לידתו של בן זכר היא מקור לשמחה ואושר, ואולם היא כרוכה בסכנות אמיתיות או מדומות : שדים ומזיקים. מאז ומתמיד, השתדלו לשמור על היולדת ועל פרי בטנה, מפני הסכנה הזאת. נוסף ל " דפי שמירה ", נוהלה נגדם ונגד לילית במיוחד התקפה מסוג אחר, והפעם עם כלי ברזל וקריאת מזמורים מיוחאלישבע שטרית (2)דים. טכס זה מכונה בפי יהודי מרוקו א-תחדיד ( הגבלה ) 

יונק שדיים.

כאמור מותר להוציא את התינוק רק בתום ארבעים יום. לפני תום תקופה זו, האם המניקה לא תוציא את עוללה בלילה ואפילו מבית לבית או מחצר לחצר. ואם תצטרך להוציא אותו, היא תכסה אותו היטב, ולא תעבירו תחת הלבנה בתחילת היוולדה.

אם תכבס את בגדי תינוקה, אסור לה להשאירם לייבוש בלילה תחת כיפת השמים, ואסור שעוף או ציפור, במיוחד " מוכא " – ינשוף, או " טיר אליל – תנשמת, ינחתו על בגדיו, בשעות החשיכה.

נהגו העם עמוד 352 : הנשים נזהרות להבריח התינוקות מצל הירח, וכנראה שהמקור בפסוק תהלים קכא, ו, " יומן השמש לא יככה וירח בלילה ". אם מוציאים הילד בלילה, עלול להיפך לפוזל. הינשוף נקרא גם " לילית הצורחת " והצריחות שלו עלולות להפוך את התינוק לפוזל.

מא כא נכר'רזום – לא מוציאים.

בתקופה של הארבעים, אין להוציא דבר או חצי דבר מהבית, ואסור ליולדת להשאיל דבר מה לשכנין כגון נר, או לחם, אין לתת או להוציא בשום אופן מים רותחים או מימם רגילים, פן תאבד היולדת את החלב שלה.

מא כא נכ'רזום – לא מוציאים דבר, עונים לכל פונה אשר מבקש דבר כלשהו, זהו כעין הסגר ביתי. כמו כן, לא נותנים לזרים או לשכנים בתקופת הארבעים, במיוחד בשבוע הראשון, אש מחשש שהתינוק יקבל דלקת עין ויתעוור. אסור גם לתת שאור או מלח לכל זר.

אם שתי יולדות נפגשות.

אם קורה ובתקופת הארבעים יום, נפגשות שתי יולדות ברחוב או ביית מסויים, אסור להן לשוחח ביניהן או להחליף מלה, פן תאבדנה שתיהן את החלב מדדיהן. אבל במידה ותהיינה מוכרחות להחליף מלים ביניהן, הן חייבות קודם כל לשתות מי מאותה כוס או מאותו הגביע, שיימצא על ידן, כל שהחלב שלהן לא ייפסק מדדיהן.

כ'ללטו ארדאעא – שותפות בהנקה.

אפ בתקופת הארבעים, השכנה הגרה באותו בית של היולדת ילדה גם היא, מביאים כלי מים והן שותות שתיהן מאותו הכלי כדי שלא יחסר להן חלב.

אצל המוסלמים קיים מנה דומה : אם שתי נשים יולדות בשתיהן בחדר אחד ( עקב הפוליגמיה הקיימת בשפע אצלם ), הן חייבות להחליף ביניהן ביצה, לחלק אותה ולאכול אותה ביחד, כדי שאף אחת לא תביא אסון על רעותה.

הן גם חייבות להתחלף ביניקה, כלומר כל אחת תניק את בנה של השנייה, ורק פעם אחת. כמו כן אם שתי נשים מוסלמיות נפגשות בשתיהן בבית מרחץ, זה כבר מסוכן וחייבות לשתות בשתיהן מים במקום ואחרי השתיה, אחת אומרת לשנייה " עזבי את החלב שלי ואעזוב את שלך. בנהוג בחכמה מצוין שם : אם שתי נשים גרות בחצר אחת, הן חייבות לשתות שתיהן מכוס אחת או מאותו כלי, כדי שלא יחסר חלב מדדיהן.

אמצעי זהירות או סגולות.

בנוסף לאמצעי הזהירות שציינו, ישנה עוד שורה שלמה של אמצעים או סגולות למניעת עין הרע או תקלות אחרות.

 1 – אדם באבלות, אסור לו להכנס לבקר משפחת הרך הנולד אם טרם מלאו לו ארבעים יום.

2 – אשה שילדה וטרם מלאו לילד ארבעים יום, לא תלך לבית האבלים ולא תנחם אף אחד.

3 – אחרי הלידה, אסור ליולדת ללכת לאיזו חתונה בטרם מלאו ארבעים יום לילד, פן תבוא במגע עם הכלה, ואז אותה כלה תתקשה בבוא הזמן להיכנס להריון.

4 – אסור ליולדת להשקות עציצים או לטפל בפרחים במשך הארבעים, מחשש שיבלו.

5- להיזהר מאוד שאף ילד זר לא יעבור מעל התינוק " ומא יככלפס על תרבייא.

6 – אין לגזוז את ציפורניו של התינוק עד מלאת לו ששה חדשים.

7 – להיזהר לא להחזיק את העולל מול הראי, פן יהפוך לפוזל או " יתסייר " – ייבהל מפחד.

8 – לא להעביר תינוק או גם ילד תחת הסולם, פן תיעצר גדילתו והתפתחותו.

9 – לא להעבירו תחת שולחן האוכל וכן לא להושיבו על השולחן, כי " השולחן דומה למזבח ".

10 – יולדת שמדממת לאחר הלידה, אסור לה להתקרב לילד זר ולנשקו או לנגוע בו, פן צגרום לו פצעים בפנים

טכס התחדיד – רפאל בן שמחון

 

יונק שדיים.

כאמור מותר להוציא את התינוק רק בתום ארבעים יום. לפני תום תקופה זו, האם המניקה לא תוציא את עוללה בלילה ואפילו מבית לבית או מחצר לחצר. ואם תצטרך להוציא אותו, היא תכסה אותו היטב, ולא תעבירו תחת הלבנה בתחילת היוולדה.

אלישבע שטרית

אלישבע שטרית

אם תכבס את בגדי תינוקה, אסור לה להשאירם לייבוש בלילה תחת כיפת השמים, ואסור שעוף או ציפור, במיוחד " מוכא " – ינשוף, או " טיר אליל – תנשמת, ינחתו על בגדיו, בשעות החשיכה.

נהגו העם עמוד 352 : הנשים נזהרות להבריח התינוקות מצל הירח, וכנראה שהמקור בפסוק תהלים קכא, ו, " יומן השמש לא יככה וירח בלילה ". אם מוציאים הילד בלילה, עלול להיפך לפוזל. הינשוף נקרא גם " לילית הצורחת " והצריחות שלו עלולות להפוך את התינוק לפוזל.

מא כא נכר'רזום – לא מוציאים.

בתקופה של הארבעים, אין להוציא דבר או חצי דבר מהבית, ואסור ליולדת להשאיל דבר מה לשכנין כגון נר, או לחם, אין לתת או להוציא בשום אופן מים רותחים או מימם רגילים, פן תאבד היולדת את החלב שלה.

מא כא נכ'רזום – לא מוציאים דבר, עונים לכל פונה אשר מבקש דבר כלשהו, זהו כעין הסגר ביתי. כמו כן, לא נותנים לזרים או לשכנים בתקופת הארבעים, במיוחד בשבוע הראשון, אש מחשש שהתינוק יקבל דלקת עין ויתעוור. אסור גם לתת שאור או מלח לכל זר.

אם שתי יולדות נפגשות.

אם קורה ובתקופת הארבעים יום, נפגשות שתי יולדות ברחוב או ביית מסויים, אסור להן לשוחח ביניהן או להחליף מלה, פן תאבדנה שתיהן את החלב מדדיהן. אבל במידה ותהיינה מוכרחות להחליף מלים ביניהן, הן חייבות קודם כל לשתות מי מאותה כוס או מאותו הגביע, שיימצא על ידן, כל שהחלב שלהן לא ייפסק מדדיהן.

טכס התחדיד – רפאל בן שמחון…כ'ללטו ארדאעא – שותפות בהנקה.

 

כ'ללטו ארדאעא – שותפות בהנקה.

אפ בתקופת הארבעים, השכנה הגרה באותו בית של היולדת ילדה גם היא, מביאים כלי מים והן שותות שתיהן מאותו הכלי כדי שלא יחסר להן חלב.

אלישבע שטרית

אלישבע שטרית

אצל המוסלמים קיים מנה דומה : אם שתי נשים יולדות בשתיהן בחדר אחד ( עקב הפוליגמיה הקיימת בשפע אצלם ), הן חייבות להחליף ביניהן ביצה, לחלק אותה ולאכול אותה ביחד, כדי שאף אחת לא תביא אסון על רעותה.

הן גם חייבות להתחלף ביניקה, כלומר כל אחת תניק את בנה של השנייה, ורק פעם אחת. כמו כן אם שתי נשים מוסלמיות נפגשות בשתיהן בבית מרחץ, זה כבר מסוכן וחייבות לשתות בשתיהן מים במקום ואחרי השתיה, אחת אומרת לשנייה " עזבי את החלב שלי ואעזוב את שלך. בנהוג בחכמה מצוין שם : אם שתי נשים גרות בחצר אחת, הן חייבות לשתות שתיהן מכוס אחת או מאותו כלי, כדי שלא יחסר חלב מדדיהן.

אמצעי זהירות או סגולות.

בנוסף לאמצעי הזהירות שציינו, ישנה עוד שורה שלמה של אמצעים או סגולות למניעת עין הרע או תקלות אחרות.

 1 – אדם באבלות, אסור לו להכנס לבקר משפחת הרך הנולד אם טרם מלאו לו ארבעים יום.

2 – אשה שילדה וטרם מלאו לילד ארבעים יום, לא תלך לבית האבלים ולא תנחם אף אחד.

3 – אחרי הלידה, אסור ליולדת ללכת לאיזו חתונה בטרם מלאו ארבעים יום לילד, פן תבוא במגע עם הכלה, ואז אותה כלה תתקשה בבוא הזמן להיכנס להריון.

4 – אסור ליולדת להשקות עציצים או לטפל בפרחים במשך הארבעים, מחשש שיבלו.

5- להיזהר מאוד שאף ילד זר לא יעבור מעל התינוק " ומא יככלפס על תרבייא.

6 – אין לגזוז את ציפורניו של התינוק עד מלאת לו ששה חדשים.

7 – להיזהר לא להחזיק את העולל מול הראי, פן יהפוך לפוזל או " יתסייר " – ייבהל מפחד.

8 – לא להעביר תינוק או גם ילד תחת הסולם, פן תיעצר גדילתו והתפתחותו.

9 – לא להעבירו תחת שולחן האוכל וכן לא להושיבו על השולחן, כי " השולחן דומה למזבח ".

10 – יולדת שמדממת לאחר הלידה, אסור לה להתקרב לילד זר ולנשקו או לנגוע בו, פן צגרום לו פצעים בפנים.

טכס התחדיד – רפאל בן שמחון

פרק רביעי – טכס התחדיד – 

גידול שערות.

במשפחה ברוכת בנים, נהוג לגדל את שערותיו של צעיר הבנים, כדי שידמה לילדה. כך השטן יטעה, יחשבהו לבת וירפה ממנו. נהגו גם לא להלבי

אלישבע שטרית

אלישבע שטרית

ש יפה את צעיר הבנים ולקשטו, כדי שלא יהיה מטרה לעין הרע.

שרשרת שום.

מעל מיטת האם ותינוקה, תולים שרשרת שום למזל טוב, מבלי לשכוח גם את הכ'אמסא מעל משקוף הכניסה לחדר.

בישום החדר.

משתדלים לבשם את חדר היולדת בריחות נעימים כי זה מרחיק את כל כוחות הטומאה.

דגים מלוחים.

חצר שיש בו יולדת, אסור לטגן שם דגים מלוחים או להרתיח שם " מי אפר " לכביסה. הריח החריף של הדגים המלוחים או של מי אפר רותחים, גורם כנראה למיחושים אצל הצינוק הרך

במרוקו השתמשו במי אפר כחומר ניקוי. הנשים לקחו את האפר שהצטבר בתחתית הכיריים, שמו אותו בתוך לגין גדול ( כ'אבייא ) שהוא כד גדול, עשוי מחרס. את הכד הזה מילאו במים ושפכו לתוכו סודה, והשתמשו בו להורדת כתמים, כך קיבלו כביסה נקייה ומסודרת, וכמובן אחרי שהרתיחו את מי האפר.

מטרתם של כל האמצעים שהובאו ושל הקמעות שבהם השתמשו, היא להרחיק מהאדם את מוקשי השטן הטמונים לו בכל עבר, ואת סכנות העין הרע המאיימות עליו.

חתול.

אין להרשות לחתול שחור להתקרב לחדר היולדת, כי יכול להיות שהוא שד שהתחפש כדי להזיק.

וולד טאסור.

מאחר ותמותת הילדים הייתה רבה, והורים רבים קברו מדי שנה את פרי בטנם. הם חיפשו כל מיני דרכים להינצל מאסונות אלו. אחד האמצעים שנקטו כדי שהילד יישאר בחיים היא הטאסור.

כאשר אשה מעוברת נתקפה בחבלי לידה, המיילדת הביאה עמה חצי לגין, מעין כד ליין ( בערבית כ'אבייא ). הלגין הזה היה בלי תחתית, והניחה אותו על ידה, ברגע שהוולד יצא מרחם אמו, מיד נטלה אותו המיילדת והכניסה אותו דרך הלגין מצד אחד והוציאה אותו מן הצד השני.

זוהי סגולה מאגית בדוקה לשמירת הילד מכל מרעין בישין והילד הזה " יחיה ולו ימות ". ילד זה זכה לכינוי טאסור בנוסף לשם הפרטי שקיבל מהוריו. אם למשל שמו הפרטי אברהם, האנשים יקראו לו אברהם טאסור, ואם זו בת ושמה אסתר, יקראו לה אסתר טאסורה.

ילד זה לכשיגדל ויהיה לאיש, יחתום בשם טאסור, וכאשר יתחתן יוסיפו לו בכתובה, " המכונה טאסור " בנוסף לשם משפחתו. הוא הדין אם יתגרש מאשתו, יציינו בגט את התוספת לשמו, המכונה טאסור. פירוש הצלה טאסור – שלד של כלי קיבול מחרס כמו קדרה, סיר או לגין וכדומה.

הנשים השתמשו בקדרות או בלגין שבורים ועשו מהם כירה ביתית ( נאפאך בערבית ) לקחו טין או ( אדקקא בערבית ) וכיסו את שלד הקדרה או הסיר שהפך כירה לבישול או לחימום הבית.

בעצם השתמשו בטאסור, גם למניעת אסונות שלא יתרחשו שנית. בעיר מכנאס, כאשר מישהו יצא מבית הסוהר, נהגו לשים על הראש טאסור, וזה היה כאילו אמרו לו, " לא תשוב לדאבה עוד ". הכינוי עבר בירושה כי היו משפחות שנקראו בשם אולאד טאסור ( בני טאסור ). נראה שראש המשפחה הראשון עבר את החוויה של בית הסוהר או אולי נתן השם טאסור לאחר מבניו.

גם בראבאט ובסאלי היה קיים מנהג זה, ומטרתו הייתה לבלבל את השדים ולהרחיק כל פגע רע שעלול היה לדבוק ביולדת האומללה שקברה מדי שנה את ילדיה הקטנים. גם כאן, המיילדת הצטיידה בכ'אבייא – לגין.

לפני התחלת ה " עבודה ", הניחה אותה על ידה וברגע שהתינוק יצא מרחן אמו, מיד הוכנס דרך הלגין מצד אחד והוצא מהצד השני וכך כאילו נולד מהלגין ולא מהאם. בפעולה זו שעשתה, המיילדת רצתה לומר לשדים " אל תגעו לרעה בילד הזה, אל תהרגו אותו. הוא לא בנה של האשה הזאת, אלא בנה של הכ'אבייא.

גם העיר מראכש, לא פיגרה בנושה זה. אשה שרגילה הייתה להביא לעולם ילדים מתים, או מתו אחרי ימים מספר, הייתה רוכשת קדרה, מוציאה לה את התחתית ושומרת אות לשעת הלידה. ברגע שהייתה מקבלת צירי לידה, המיילדת הוציאה את הטאסור והניחה אותו על ידה, ובצאת הוולד מרחם אמו, נטלה אותו וכמו בשאר המקומות העבירה אותו מצד אחד והוציאה אותו מן הצד השני.

קדרה זו נשמרת אחר כך בקפדנות יתירה במקום סתר עד שיגדל הילד, ולא יעבירוה או ישאילוה לאף אחד. כמו כן ההורים יקברו את השלייה של היולדת תחת המקום בו הונחה הקדרה.

אם המשפחה תעבור דירה, היא תצטרך להוציא ממקום המחבוא את הקדרה ותיקח אותה עימה למשכנה החדש.

מנהג זה לא נעדר גם מעיר פאס : בפאס, מי שבניו מתים, כשיוולד לו בן, המיילדת הביאה עציץ נקוב, כלי חרס שבור, חצי חביצ שבורה, ולקחה החבית השבורה שקורין לה טאסור, וכשיצא הבן או הבת ממעי אמו, " נותנת העציץ כנגד הרחם ומוציאה אותו הנולד מתוך העציץ, והרך, הבו או הבת, חיו יחיה וזה דבר פלא, ומלתא בלא טעמא.

המשך……

עמוד 1 מתוך 212

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 85 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר

אוקטובר 2017
א ב ג ד ה ו ש
« ספט    
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031