הספ. הרבנית בצ. א.-ש.בר-אשר


הספרות הרבנית בצפון אפריקה-ש.בר-אשר

הספרות הרבנית בצפון אפריקה.

השתלשלות הספרות הרבנית בשנים 1700 – 1948

ביבליוגרפיה מוערת ליצירה הרוחנית של חכמי צפון אפריקה

שלום בר-אשר.

ירושלים, התשנ"טרבי יוסף בן נאיים

פתח דבר

מורשתם התרבותית והספרותית של קהילות המזרח זכתה ב־30 השנים האחרונות לפריחה ולפרסום על־ידי מערכת החינוך בכלל ועל־ידי החינוך הדתי בפרט. אנו האמונים על מסורת ישראל, ראינו בגילוי ובהפצה של יצירות יהודי המזרח חלק מחובתנו כלפי כלל האוכלוסיה הלומדת במוסדותינו ונדבך חשוב בחינוכם הדתי של תלמידים רבים.

רובה המוחלט של היצירה היהודית המזרחית נשענת על מסורת ישראל. היא מבטאת הווי־חיים אישי ולאומי, אמוציונאלי ואינטלקטואלי של בני הקהילות השונות ברחבי העולם. היא יכולה לשמש כחומר לימודי וכהזדמנות להיכרות עם דמויות חיוביות שניתן להזדהות עמן. כיום משולבת תרבות המזרח יפה בספרי הלימוד השונים. מאות יצירות של סופרים ומשוררים מן העבר וההווה פורסמו וזכו לתפוצה נרחבת.

הספר שלפנינו עוסק ביצירה הרוחנית של חכמי ארצות צפון אפריקה (לוב, תוניסיה, אלג׳יריה ומרוקו) בשנים 1948-1700, והוא פרי מחקר רב שנים של ד״ר שלום בר־אשר. בהבאת מבחר מייצג של יצירה זו בביבליוגרפיה המוערת, יש מן הגאולה והתרומה להעשרת ״ארון הספרים היהודי״ השייך לכלל עם ישראל המתקבץ בארצו מכל קצוות תבל. אני מקווה שהמחנכים, המנחים, כותבי ספרים ותכניות לימודים, והתלמידים ייעזרו בספר זה.

אני מבקש להודות לד״ר שלום בר־־אשר, לד״ר יצחק יצחקי מפ״א על מורשת, לעורך מר יצחק הקלמן, ולגב׳ מלכה שטיין, עורכת הפרסומים של מינהל החינוך הדתי.

מתתיהו דגן ראש מינהל החינוך הדתי

הקדמה

הספר המוגש בזה עוסק בהיסטוריה הרוחנית, כלומר במכלול העובדות, התהליכים והבעיות המתכנה בשם "יצירה רוחנית״ ושבמרכזו עומדים חיי הרוח של האומה. הספר מוכיח, כי אפשר שתהיה יצירה רוחנית וחברתית עצמאית ותוססת, בהיעדר חיים מדיניים עצמאיים; מתברר, שגם בימים שנדמה היה שהקשרים של הקהילות בצפון אפריקה עם המרכזים היהודיים כאילו נחלשו או ניתקו, לא חדלה הרוח היהודית לפעום בלבם של יחידי סגולה ולפעמים בקרב חוגים רחבים יותר, כדוגמת כינון הישיבה בתוניס, שהיתה דוגמה ומופת ליצירה חברתית משותפת.

בחיבור שלפנינו שני חלקים: בחלק הראשון מתוארת השתלשלות הספרות הרבנית בצפון אפריקה בשנים 1984-1700, ובחלק השני מובאת ביבליוגרפיה מוערת על היצירה הרוחנית של חכמי צפון אפריקה בשנים אלו. חיבור זה מציג את הנושא הצגה ראשונית בלבד; הוא מכוון לתת תשתית ראשונה לכל המבקש להכיר את היצירה הרוחנית שנכתבה שם במאתיים וחמישים השנים האחרונות עד להקמת המדינה ועד קיבוץ חלק נכבד מחכמיה בתוכה. לפנינו מבחר מייצג של היצירה הרוחנית בשנים אלו, המבוסס בעיקרו על הספרים האצורים בספרייה של מכון בן־צבי.

הספר מיועד הן למבוגרים והן לצעירים. מקווה אני שהדור הצעיר, בני ישיבות שיודעים פרק בהלכה או בפרשנות המקרא ושבלבם פועם רגש כלפי המורשת, יתוודע לספרות זו שהיתה מונחת בקרן זווית. אין הספר מתיימר להציג את הנושא בהצגה כוללת; חסרים כאן ספרים רבים וחשובים בני התקופה הנסקרת, שאנו נרמזים על קיומם, אך הם אבדו מאתנו. הקובץ משקף את מצב חקר יהודי צפון־אפריקה על הישגיו, אך לא פחות מזה על חסריו. תיאורנו מבוסס על מגעישיר עם המקורות הרבים שיש בידינו. מי יתן שחיבור זה יועיל לקידום המחקר וההוראה בשדה זה, שעדיין רבה בו העזובה.

מבקש אני להודות לכל שעזרו לי בעבודתי: לפרופ׳ מיכאל אביטבול שעוררני עם שני עמיתים לרשום את כל הספרים שבספרית מכון בן־צבי העומדים בבסיס הספר הזה; נשענתי על עבודתם בתחום של מר ישראל מימראן ואחי ד״ר מאיר מ׳ בר־אשר שאף הם רשמו פריטים רבים. כמו כן אני מודה לפרופ׳ ישראל תא־שמע, שביקשני לכתוב מאמר על היצירה הרוחנית בצפון־אפריקה, שלימים הפך למבוא הרחב לחלק א׳ של הספר, ולפרופ' חגי בן־שמאי, מנהל מכון בן־צבי, שהסכים לפרסום הכרטיסיות של רישום הלקסיקון שבחלק ב׳.

חייב אני תודה לד״ר יעקב הדני שעודד וחיזק אותי לפרסם את הספר, לראש מינהל החינוך הדתי, מר מתי דגן, ולגב׳ מלכה שטיין על שהעמידו את הכלים לפרסום הספר; תודה מיוחדת למר יצחק הקלמן, עורך הספר, ולשושנה שחר הסדרית שעשתה מלאכה נאה ומתוקנת.

שלום בר-אשר

הספרות הרבנית בצפון אפריקה-ש.בר-אשר

הספרות הרבנית בצפון אפריקה.

השתלשלות הספרות הרבנית בשנים 1700 – 1948

ביבליוגרפיה מוערת ליצירה הרוחנית של חכמי צפון אפריקה

שלום בר-אשר.

ירושלים, התשנ"ט

מבוא :

השתלשלות הספרות הרבנית בשנים 1700-1948

לוב, תוניסיה, אלג'יריה ומרוקו.

את הספרות הרבנית במאתיים וחמישים השנים בין 1700 ל-1948  אפשר לראות כחטיבה בפני עצמה. מעמדן הרוחני של הקהילות המרכזיות במרוקו, באלג׳יריה, בתוניסיה ולוב הקנה להן מקום מיוחד בקרב קהילות־ישראל. מרחבי אפריקה הצפונית, ולעתים גם מאירופה, ובמיוחד מאיטליה, פנו לחכמי הקהילות הללו בשאלות הלכתיות, או בבקשות לתת הסכמות לחיבורים רבניים. למרכז הרוחני שהקים באלג׳יר ר׳ יהודה עייאש במאה ה-18, למשל, היו פונים מגיברלטר שמערב הים־התיכון, מליוורנו, וכן מקהילות אחרות באפריקה הצפונית. יחסים אלה היו דו־סטריים: רבני אפריקה הצפונית שאבו גם הם מחכמתם ומתורתם של גדולי ישראל באירופה ובמזרח; ובספרייתו של ר׳ משה צבעון מאוראן שבאלג׳יריה, למשל, נמצאו מרבית ספרי היסוד בהלכה, במקרא, במוסר, בדרוש ובקבלה, שראו אור מאז המאה ה־16, וביניהם ספרים שהודפסו בפולין, בקיסרות ההאבסבורגית ובערי גרמניה.

מערכת יחסים זו התאפשרה בשל הקשר הימי הרצוף, שנתקיים בין המגרב לבין ערי איטליה; אך גם בין מקומות מרוחקים יחסית היו קשרים מפותחים למדי. חלק מתשובותיו של ר׳ פתחיה בירדוגו ממכנאס בראשית המאה ה־19 מופנות לקהילות קטנות ונידחות באזור האטלס; ובטרם צמחה הנהגה רוחנית מקומית בג׳רבה, היו מנהיגיה מפנים את שאלותיהם לחכמי תוניס. מובן שמנהיגי הקהילות ניצלו קשרים אלה, כדי לאכוף את סמכותם על אלה שביקשו להימלטמגזר־דין שהטילו עליהם בענייני גיטין, בפירעון חובות, בחלוקת ירושות וכיוצא באלה, ואכן אחידותה של ההלכה היהודית בכל אתר ואתר הקלה על משימתם זו.

גם ליישוב בארץ־ישראל נודעה השפעה על יהודי המגרב. החכמים בשני המרכזים האלה החליפו איגרות בענייני הלכה, ומנהגים אחדים שנתקבלו בארץ־ישראל נתקבלו גם בארצות המגרב, כגון ביסוס המנהג לפטור תלמידי חכמים ממסים. היו קהילות שנהגו מנהגים מסויימים כדי לחזק את הזיקה לארץ־ישראל. כך נהגו בני קהילת ג׳רבה להתפלל את התפילה המקובלת לירידת גשמים החל בשבעה במרחשון, כמו בני ארץ־ישראל, בניגוד למנהג המקובל בגולה, להתחיל בתפילה זו שישים יום אחרי תקופת תשרי. קהילות לוב קיבלה בתקופה זו כמעט את כל הנהגתם הרוחנית מארץ־ישראל.

ארץ־ישראל נודעה במקומות אלה בשם ״ירושלים״. בקרב בני העם הילכו אגדות וסיפורים רבים בשבח ארץ־ישראל, אך ספק אם תמיד ידעו להבחין בין הדמות אפופת המסתורין שנצטיירה בעיניהם לבין המציאות, וודאי שלשד"רים היה תפקיד חשוב ביצירת הדימוי הזה.

נושא אחר המשותף לכלל ארצות המגרב היה הבעיה של העדר הדפוס עד אמצע המאה ה-19. היצירה של חכמי אפריקה הצפונית, שאותה נתאר להלן, נשארה נחלתם של מתי מעט בלבד; חלק ממנה הודפס אך חלק ניכר מתוכה נותר בכתב־יד; אין ספק שאחת הסיבות לכך היה העדר בתי־דפוס מקומיים עד לאמצע המאה ה-19. אמנם היו שני ניסיונות להקים בתי־דפוס באפריקה הצפונית – האחד בראשית המאה ה־16 בפאס, והאחר בשנת 1768בתוניס – אך ניסיונות אלה לא עלו יפה. מכל מקום חכמים ומשכילים הצליחו בדרכים שונות, ובמיוחד באמצעות שליחים שהגיעו מארץ־ישראל, לרכוש את מרבית הספרים התורניים שיצאו־לאור בדורות ההם.

 

אחד הגורמים לכך שמעגל יודעי ספר בתקופה הנדונה היה מצומצם נעוץ אולי בכך שיצירה הרוחנית נכתבה בלשון העברית, בדרך כלל בלשון רבנית, משובצת במליצות רבות, שרק מעטים ידעוה. הידע שרכש האדם הבינוני באותם ימים, הספיק לו בקושי לקריאת שמע, לתפילה מתוך הסידור, ולכל היותר לקריאת קטע מתוך החומש; דרך משל, תרגום חלקים מהתנ״ך לערבית־מגרבית, שנעשה בידי ר׳ רפאל בירדוגו ״לשון לימודים" (בכתב יד), נבע מכך, שבשעה שיצא מעירו מכנאס, לבקר בכפרים, מצא שאף מלמדי תינוקות היו משבשים את מובנם של הפסוקים שבמקרא. כנגד זה, העניין הגובר של האדם ״הבינוני״ ביצירה התרבותית שבמאה העשרים הקל על פרסום כתביהם של חכמי המגרב, והיו אנשים שנענו, ברצון, למימון ספריהם של החכמים.

התיאור ייגמר בשנת 1948, עם זאת יש לזכור, שהיו מקומות שבהם המשיכה להתפתח יצירה תורנית גם אחרי הקמת המדינה. ויתר על כן, הקמת המדינה וקיבוץ גלויות ה״מערב״ (=ה״מגרב) לתוכה, והמפגש עם האפשרויות הגדולות שבדפוס ושבעולם הספרים, עודדו את הפרסום של ספרות רבנית בעצמה רבה, וחלק נכבד מן הספרים שנתפרסמו בזמן זה, היה רב; ספרות רבנית זו ממשיכה להיכתב בעברית הרבנית, והמבואות לספרים שנועדו להציג באופן כללי את הספר, הם פחות טובים ממה שהיה מקובל בתקופה הקודמת. מכל מקום, פטור בלא כלום אי אפשר, ולפיכך נציין מעט מן הספרים בחלק השני בביבליוגרפיה.

על תודעת הרציפות והשינוי בתרבות כותב א״א אורבך את הדברים הבאים: ״שאלת ההמשכיות אינה פשוטה. אין קנה מידה מוכן מראש שלפיו נקבעת שמירת ההמשכיות. הדרך שבה ממשיכים ומעצבים את הרציפות קשורה ביחס שבין מידת עצמאות בלתי מוגבלת המופגנת בדחיית המסורת, לבין הנכונות לצמצומה המוחלט של העצמאות מתוך דבקות מוחלטת במסורת. כיום עלינו לראות את שתי הדרכים שנתגלו במשך ההיסטורי שלנו רבת החליפות כקשורות אחת בחברתה, ומעצבות ביחד את דמותה של התרבות היהודית, מתוך אותהתקוה שהביע רנ״ק [=ר׳ נחמן קרוכמל, מראשוני חכמת ישראל] שיש בכוח הקנקן לסבול ולהחזיק החדש והישן״.

נזכרתי בדברים הללו כאשר עיינתי בסדרת חיבוריהם של חכמי צפון-אפריקה, שעיקר פעילותם היתה המחצית האחרונה של המאה התשע־עשרה ובמחצית הראשונה של המאה העשרים. אין לך ערך, למשל בספרי שו״ת, שאינו משתלב במערכת ״תורת החיים״ המסורתית למרות המפגש של התרבות היהודית עם התרבות הצרפתית ולמרות החידושים הרבים שהיא קלטה לתוכה. אין המכוון לשאלות פשוטות על מוצרים חדשים שנמצא להם העיקרון המקביל בהלכה הקובע את גדריהם, אף לא לשאלות כלכליות שהופנו על-די המנהל היהודי של בנק שבעליו הם נכרים; אלא בעיקר לתופעות שנתפשטו בקהילות ישראל ותבעו התייחסות; למשל, החרם המוחלט על משחק הקלפים בג׳רבה, או מניעת חדירתה של חברת כי״ח בצפרו, שתי קהילות שמרניות מובהקות.

דוגמה אחרת: ודאי שקשה לשייך לעולם של אחדות תרבותי שונה את כל הערכים היהודיים, וקשה לפשר בין חוק הממשלה להחזיר אבדת נוצרי או ערבי עם פסק שולחן ערוך ש״אבדת עכו״ם מותרת״. לפיכך נוצרו פרצות בהלכה היהודית, ועובדי הדואר נסעו בעגלה של הדואר הרתומה לבהמות כלאים. פרצות אלה הן פועל יוצא של המגע עם החברה הכללית ההולך וגובר בעולם מתפתח ודינאמי. עיקר גישתם של החכמים היא בדרך־כלל לחפש סמכות לפרצות אלה בתוך המסורת היהודית. הרציפות בטיעון כמו במינוח היא מוחלטת, לבד מן המונחים הטכניים החדשים, אבל אין מנוס מלקבל ערכים חברתיים ופוליטיים של המדינה המודרנית. לשון אחר, מתגלה פתיחות כשמדובר בעולם משתנה, אבל ההצדקה להסתגלות היא בערכים יהודיים פנימיים.

גישה דומה מתגלה בספריהם של חכמים, בפרט בתשובתיהם, שבהן בולט המגע הגובר עם סביבת הרוב המוסלמי: שותפויות שבהן הגוי עובד בשבת, חלב של גוי או תרופות מאירופה שבהן מעורב יין נסך, ״הלכות סחורה בדבר איסור״, כלומר מצרכים שהם אסורים ליהודים.

את גוף הדברים נתחיל על־פי הסדר הגיאוגרפי, ממזרח למערב: לוב ותוניסיה, אלג׳יריה, מרוקו.

כידוע, לוב ותוניסיה הן יחידה גיאוגרפית־תרבותית אחת מצד ההשפעה האיטלקית בגלל הקשר ההיסטורי ביניהן לבין איטליה עוד בתקופה הטרום קולוניאלית. באלג׳יריה ובמרוקו היו השפעות ספרדיות עוד במאה הט״ז והשפעות צרפתיות שהפכו לשלטון ישיר ולפרוטקטוראט במאה הי״ט והכ'. מצד אחר היתה חלוקה מובהקת בין היצירה במגרב העותמאני שכלל את לוב ותוניסיה וכן את אלג׳יריה לבין מרוקו: בעוד שהאזור המזרחי של המגרב המזרחי היתה לו אוריינטציה עותמאנית שהשתרעה מלב האימפריה העותמאנית ועד דרום מערב אירופה, כלומר איטליה וצרפת, היה החלק המערבי של המגרב, דהיינו מרוקו (אלמגרב אלאקצא ־ המגרב הקיצון, בערבית) עם הפנים לספרד ולפורטוגל ולאירופה האטלנטית בכלל. חכמי לוב, תוניסיה ואלג׳יריה הדפיסו ספריהם בליוורנו ובירושלים, ואילו חכמי מרוקו הדפיסו תחילה באמסטרדם ורק בסוף המאה הי״ט העדיפו את בתי־הדפוס בליוורנו, בירושלים ובאלכסנדריה בשל ירידת מרכז הספר היהודי בהולנד.

הספרות הרבנית בצפון אפריקה-ש.בר-אשר

הספרות הרבנית בצפון אפריקה.

השתלשלות הספרות הרבנית בשנים 1700 – 1948

ביבליוגרפיה מוערת ליצירה הרוחנית של חכמי צפון אפריקה

שלום בר-אשר.

ירושלים, התשנ"ט

הרב יעקב משה טולידאנו

הרב יעקב משה טולידאנו

היצירה הרוחנית במרוקו – התקופה המסורתית 1700 – 1830

אחד הנושאים המאפיינים את היצירה הרוחנית במרוקו הוא העיסוק המרובה בהלכה על שלושת ענפיה המרכזיים : פסיקה, שאלות ותשובות, פרשנות התלמוד. אולם חכמי מרוקו לא הדירו את עצמם מיתר התחומים הידועים ביצירה הרבנית, לבד מהעיסוק בפילוסופיה ובמדעי הטבע. זאת ועוד, כל היצירה ההלכתית התפתחה מתוך זיקה מקיפה והדוקה להיסטוריה החברתית, הארגונית והמשפטית של הקהילה.

ואכן האוטונומיה הרחבה שחה זכו יהודי מרוקו מתגלית היטב בכמה ובכמה תחומים ובעיקר בשלושת הבולטים שבהם : " תקנות הקהל ", שכולם כמעט נתקנו בידי בתי דין, תקנות מקיפות בסדרי בתי הדין ופקידיהם, שו"ת בענייני הנהגה, נגידים, מיסוי, בתי כנסת, ועוד הרבה. נראה שבאלה נתייחדה קהילה זו מאחיותיה שבתוניסיה, שבאלג'יריה ושבלוב, ומקהילות רבות אחרות שבעם ישראל בתקופה זו. כמו כן זכתה קהילה זו למחקר ראשוני מפותח, כמעט בכל הנושאים של פרק זה, ולפיכך יהיה התיאור שלהלן רחב יותר לעומת שלוש הקהילות האחרות.

ראשית העיסוק בקבלה באזור מראכש

ההתפתחות החשובה ביותר בתחום הרוח באפריקה הצפונית בתקופה הנידונה הייתה התפשטות הקבלה מבית מדרשו של האר"י בצפת. למעשה, כבר בסוף המאה ה-17 נעשתה הקבלה לענף חשוב בחוכמתם של רוב רבני אפריקה בצפונית, ובמיוחד במרוקו. היא כבשה לבבות רבים במיוחד באזורים מבודדים ונידחים מבחינה גיאוגרפית, למשל, בדרום מרוקו.

ייתכן, שתופעה זו נובעת מכך שספרות הקבלה הרבתה לעסוק בנושאי הגלות והגאולה, ביאת המשיח וחישובי הקץ, נושאים שמילאו את חייהם של יהודי מרוקו, וייתכן, שהסביבה הברברית, שהייתה אפופה אווירה של מסתורין, בגלל העיסוק הרב של המרבוטים ( נזירים סגפניים מוסלמים במגרב ) בזאוויאות ( מעין מנזרים שבהם התבודדו נזירים סגפניים אלה ועסקו בתורת המיסטיקה המוסלמית ) השפיעה בדרל כלשהי על יהודי הדרום, במיוחד במרוקו.

אחד המרכזים החשובים של הקבלה באזור זה היה מראכש שבדרום מערב מרוקו. בקהילה זו חיו בסוף המאה ה-17 בראשית המאה ה-18 רבי אברהם אזולאי השלישי ורבי שלמה עמאר, שנודעו כמקובלים. עוד במאה ה-17 כתב רבי אברהם אזולאי חיבור על פי הרמ"ק – רבי משה קורדובירו – והאר"י " חסד לאברהם " וכן פירוש על הזוהר " אור החמה ". הוא נודע גם במעשי נסים ועסק בקבלה מעשית – כתיבת קמיעות לחולים, למרי נפש ולנשים עקרות.

הוא העמיד שלושה תלמידים, שאף הם עסקו בקבלה, רבי יעקב פינטו, רבי ישעיה כהן, רבי שלום בוזגלו, האחרון נודע בסדרת פירושיו על הזוהר " מקדש מלך ", " כיסא מלך ", ו " הדרת מלך " ועוד.

העיר סאלי שבחוף האוקיאנוס האטלנטי פעל בזמן הנידון רבי משה בן צור, ממשפחה בשם זה שפעלה בעיקר בפאס, שזכה לפרסום בעיקר בספריו " מערת שדה המכפלה ", : כלל חכמת האמת " שנכתב בחרוזים, על פי דרכם של האר"י ומהרח"ו – רבי חיים ויטאל – עם שני פירושים של המחבר. לאלה יש להוסיף את ההעתקה המסיבית של כתבי יד בקבלת האר"י ואת ההגהות המרובות של חכמי מרוקו.

היו גם מעטים כמו רבי משה אבן מוסא, שנולד במרוקו ונדד על פני אלג'יריה, תוניסיה, איטליה, מצרים וארץ ישראל – שביטלו לחלוטין את ערכו של לימוד התורה לעומת חכמת הנסתר. רבי משה יצא חוצץ נגד חכמי דורו במאה ה-18 שעשו את הקבלה, חכמת האמת, לפי דעתו, לעיסוק טפל בפני לימוד ההלכה, והוא כינה את העוסקים בתלמוד טועים ומטעים. יש לחזור ולציין שהיה זה מקרה חריג, ובדרך כלל החזיקו חכמי מרוקו ואפריקה הצפונית בכלל בקבלה בצד עיסוק נרחב בתורה שבעל פה. 

הספרות הרבנית בצפון אפריקה-ש.בר-אשר

שבט יהודה

הספרות הרבנית בצפון אפריקה.

השתלשלות הספרות הרבנית בשנים 1700 – 1948

ביבליוגרפיה מוערת ליצירה הרוחנית של חכמי צפון אפריקה

שלום בר-אשר.

ירושלים, התשנ"ט

פתח דבר

מורשתם התרבותית והספרותית של קהילות המזרח זכתה ב־30 השנים האחרונות לפריחה ולפרסום על־ידי מערכת החינוך בכלל ועל־ידי החינוך הדתי בפרט. אנו האמונים על מסורת ישראל, ראינו בגילוי ובהפצה של יצירות יהודי המזרח חלק מחובתנו כלפי כלל האוכלוסיה הלומדת במוסדותינו ונדבך חשוב בחינוכם הדתי של תלמידים רבים.

ההלכה והיצירה המשפטית הגדולה : שו"ת רבי יעקב בן צור.

חכמי מרוקו המשיכו לעסוק בתקופה זו בראש ובראשונה בתחומים שהיו נחלת דורות קודמים, הלכה, פרשנות המקרא, פירושים על התלמוד וכתיבת חידושים בצדו, דרוש, שירה ופיוט ועוד. היו גם מעטים שהמשיכו להתעניין ב " חכמת התכונה " – אסטרונומיה על פי המושגים של הדורות ההם – ואפילו במדעים. אולם כדרכנו נתמקד בתחומים העיקריים המתבקשים בפרק זה.

במאות ה-16 וה-17 עדיין שמרה קהילת פאס על מקומה כמרכז תורה. רפיון מסוים חל שם במחצית השנייה של המאה ה-17, אך ממש באותו זמן החלה פריחה גדולה בקהילות אחרות, ובפרט בנכנאס, בתיטואן, בסאלי, בצפרו ועוד. בראשית המאה ה-18 פעלו במכנאס האחים רבי חביב ורבי משה טולידאנו, ורבי משה אף חיבר שו"ת " חוק ומשפט " . השגשוג הרוחני במכנאס השפיע גם על הקהילה הותיקה בפאס  ושמה מימים ימימה עמד לה גם עכשיו. במחצית הראשונה של המאה ה-18 זכה לפרסום בעיר זו רבי שמואל בן זקן שכתב ביאורים וחידושים על חלק ממסכתות הש"ס.

לפרסום רב זכו שלושת החכמים רבי יהודה בן עטר, שכונה בפי יהודי פאס " רבי אלכביר " – הרב הגדול -, רבי שמואל בן אלבאז ורבי יעקב בן צור. הראשון נודע כמלומד בנסים, והמוני העם עד הדורות האחרונים היו נשבעים בשמו, ואולם את עיקר פרסומו קנה כגדול בהלכה.

מכל רחבי מרוקו פנו אליו היהודים בשאלותיהם . התשובות שהוא השיב נשמרו בכתב יד, ורק באחרונה נחלץ " מכון ירושלים " לפרסם את שו"תיו. בצדק ניתן לראות בו, כמו שצוין בפתיחה לספרו, נקודת מפנה בהיותו בעל השפעה גדולה על היצירה בהלכה במרוקו. ספר אחר שלו הוא " מנחת יהודה " על התורה.

חברו של רבי יהודה, רבי שמואל הצרפתי, כתב חידושים על הגמרא " דברי שמואל ", ובניגוד לרבים בזמנו הוא זכה שספרו יתפרסם בימי חייו. חכם אחר היה רבי מנחם עטייא מדנאת שכתב את " מר דרור " על כמה ממסכתות התלמוד.

על רבי שמואל בן אלבאז כתב רבי חיים בן עטר הנודע : " ובחלק מהלכות המתקתי סוד עם רב ועצום יחיד בדורו, גדול הרבנים, חכם החכמים, לא הרימותי ידי לחתום על דברי אלה, אלא לאחר הסכמת הרב הנזכר " הוא זכה לפרסום רק כמאתיים שנה אחרי מותו בספרו " ויאמר שמואל " על כמה מסכתות הש"ס ועל מסכת אבות.

אך מבין השלושה הזדקרה דמותו של רבי יעקב בן צור, שנחשב לאחד הפוסקים הגדולים לא רק בדורו אלא גם בדורות שלאחריו. יד הייתה לו בכל המקורות של חכמי ספרד והמזרח, אך גם ממקורות חכמי אשכנז שאב לא מעט, על כל אלה הוסיף פירושים וחידושים משלו. ספרו " משפט וצדקה ביעקב " מהווה אוצר בלום של תורת חכמי מרוקו כפי שנתפתחה עד ימיו, וגם אבן פינה בפסיקת ההלכה בדורות שבאו אחריו, ובצדק ניתן אף לכנותו הקודיפיקטור של יהודי המערב. הוא אסף את תקנות מגורשי ספרד משלהי המאה ה-15 ועד ימיו, ובהן תקנות לשיפור מעמד האישה ולהגדרת זכויותיה.

אומץ לב נתגלה בפסיקתו, כשהוא חיזק את מעמד בתי הדין במרוקו במאה ה-18. הוא העניק לדיין יחיד סמכות כשל שלושה דיינים, ובכך ביסס קהילות קטנות ובינוניות, שלט יכלו להחזיק בית דין של שלושה. למעשה, הוא הרחיב את ההלכה שלדיין יחיד יש סמכות בדיני ממונות כמו שלושה דיינים שאינם מומחים.

וכן הוציא פסק דין עקרוני, שאין לערער על גזרי דין לפני בית דין במקום אחר. מובן שמגמה זו לא סייעה להתפתחות הנהגה מרכזית ממוסדת, אך היא חיזקה את מעמד בית הדין המקומי. ולבסוף ראוי ןהזכיר את הסמיכה שנתן לחמישה דיינים, וביניהם בנו, לפני מותו ( מעשה, שמזכיר פעולה דומה בתקופת המשנה ) ביה זה גם ההרכב הגדול ביותר של בית דין שנודע במרוקו בתקופה זו. 

הספרות הרבנית בצפון אפריקה-ש.בר-אשר

הספרות הרבנית בצפון אפריקה.

השתלשלות הספרות הרבנית בשנים 1700 – 1948

ביבליוגרפיה מוערת ליצירה הרוחנית של חכמי צפון אפריקה

שלום בר-אשר.

ירושלים, התשנ"ט

פתח דבר

מורשתם התרבותית והספרותית של קהילות המזרח זכתה ב־30 השנים האחרונות לפריחה ולפרסום על־ידי מערכת החינוך בכלל ועל־ידי החינוך הדתי בפרט. אנו האמונים על מסורת ישראל, ראינו בגילוי ובהפצה של יצירות יהודי המזרח חלק מחובתנו כלפי כלל האוכלוסיה הלומדת במוסדותינו ונדבך חשוב בחינוכם הדתי של תלמידים רבים.

רובה המוחלט של היצירה היהודית המזרחית נשענת על מסורת ישראל. היא מבטאת הווי־חיים אישי ולאומי, אמוציונאלי ואינטלקטואלי של בני הקהילות השונות ברחבי העולם. היא יכולה לשמש כחומר לימודי וכהזדמנות להיכרות עם דמויות חיוביות שניתן להזדהות עמן. כיום משולבת תרבות המזרח יפה בספרי הלימוד השונים. מאות יצירות של סופרים ומשוררים מן העבר וההווה פורסמו וזכו לתפוצה נרחבת.

המרכזים החדשים במכנאס ובסאלי : פרשנות המקרא, מוסר והגות בראשית המאה ה-18: רבי חיים בן עטר.

בעל הלכה אחר היה רבי חיים בן עטר. רבי חיים נולד בשנת 1696 בעיר סאלי שבמרוקו למשפחה שהוציאה גם גדולי תורה וגם שרים וראשי קהל. הוא חיבר כמה ספרים בהלכה : " פרי תואר " ביאור ל " יורה דעה ", בספר הוא מתריס נגד בעל  ה " פרי החדש " לרבי יחזקיה די סילוה על שחלק על הראשונים באופן לא הודן. את חידושיו על הש"ס בצעירותו הוא כלל בספר " חפץ ה' " , ב " ראשון לציון " הוא היא חידושים על הש"ס, על הרמב"ם ועל השולחן ערוך.

ספר זה הוא כתב בשנים המעטות שבהן חי בארץ, בשנות הארבעים של המאה ה-18. כל ספריו של מורנו זכו למהדורות רבות. משנוסדו בתי דפוס במרוקו גופא, החלו לצאת לאור, בזה אחא זה ספרים למכביר מן הדור הזה, כגון הספרים, של רבי משה בירדוגו " דברי משה " ושל רבי מרדכי בירדוגו " דברי מרדכי ", מקורות חשובים לתולדות התורה והשפעתה במאה ה-18 .

חלק נכבד מהחכמים האלה עסקו גם בפרשנות המקרא, אם בדרך השפט ובדרך הדרוש, ואם בדרך הסוד . היו גם לא מעטים שחיברו פירושים בדרך הרמז גימטריות ונוטריקונים וכיוצא באלה פרפראות לחוכמה. חלק מפרשנות זו עלתה על הכתב, לאחר שנישאו בצורת דרשות בבתי הכנסת. בדרשות באו לידי ביטוי לא רק השקפת עולמם של המחברים, אלא גם מאורעות הזמן, יחסה של המלכות ודמות החברה.

החשוב והנודע בפרשנים אלה הוא רבי חיים בן עטר. אגדה חסידית מספרת , שהבעל שם טוב השתוקק להיפגש עם רבי חיים, אך הדבר לא עלה בידו. את שנותיו האחרונות עשה רבי חיים בן עטר בישיבת " כנסת ישראל " שהקים בירושלים. בישיבה זו הסתופפו רבי מחכמי ירושלים, חכמים בנגלה ובסתר.

הוא נפטר בשנת 1743 ורבים באים להשתטח עד היום הזה על קברו על הר הזיתים. בספרו הגדול " אור החיים " משתקפת גדולתו בנגלה ובנסתר כאחד, ועיקר פרסומו של רבנו בא לו בזכות פירושו זה על התורה, ובשמו הוא נודע בישראל, כחכמים אנשי שם שקנו את עולמם בזכות חיבוריהם.  הספר זכה למהדורות רבות ולפוצה גם בקרב החסידים בפולין, ברוסיה וברומניה, שם היו לומדים בכל שבת את פרשת השבוע עם הפירוש הזה.

חכם אחר שעסק גם בהלכה וגם בפרשנות המקרא היה רבי שמואל צרפתי בפאס, הוא כתב פירוש לרש"י ולרמב"ן על התורה " נמוקי שמואל ". רבי חסדאי אלמושנינו מתיטואן חיבר את " משמרת הקודש ", חידושים בפירוש רש"י לתורה, ואת " חסד אל ", שבחלקו הוא כלל דרושים על פרשות השבוע.

הספרות הרבנית בצפון אפריקה-ש.בר-אשר-השתלשלות הספרות הרבנית בשנים 1700 – 1948

השתלשלות הספרות הרבנית בשנים 1700 – 1948

ביבליוגרפיה מוערת ליצירה הרוחנית של חכמי צפון אפריקה

שלום בר-אשר.

ירושלים, התשנ"ט

פתח דבר

מורשתם התרבותית והספרותית של קהילות המזרח זכתה ב־30 השנים האחרונות לפריחה ולפרסום על־ידי מערכת החינוך בכלל ועל־ידי החינוך הדתי בפרט. אנו האמונים על מסורת ישראל, ראינו בגילוי ובהפצה של יצירות יהודי המזרח חלק מחובתנו כלפי כלל האוכלוסיה הלומדת במוסדותינו ונדבך חשוב בחינוכם הדתי של תלמידים רבים.

רבי שמואל די אבילה : פרשן המקרא וההוגה השמרן.

סוג אחר של ספרות שזכתה לפרסום, בעיקר, רק בראשית המאה ה-20 ובפרט בדפוסי ארץ ישראל הייתה הספרות של חכמי מכנאס. כידוע, החל במחצית הראשונה של המאה ה-18 הפכה קהילה זו לעיר ואם בתורה, בחוכמה ובפיוט. לצדם של נגידים ופרנסים, שהילכו בחצרותיהם של מלכי מרוקו במאה ה-18 , בני משפחת מימראן, בן עטר וטולידאנו, צמחה שכבה של חכמים בני משפחות די-אבילה, טולידאנו, בירדוגו, עמאר, אלכרייף ואחרים.

חשיבותו של יוצר בודד, כגון רבי שמואל די אבילה במכנאס, נופלת בערכה מחשיבות של חוג רחב המקיף יוצרים אחדים וקבועים. אולם כיוון שהנושאים ששמואל די אבילה עסק בהם הם מן המרכזיים במחשבה היהודית, אפשר שיש בדבריו תרומה כל שהי לתולדות דמותה של החברה היהודית במרוקו במאה ה-18.

שמואל די אבילה הולד בשנת 1688 במכנאס, ואחרי כן עבר לסאלי-רבאט, אך את שמו הוא קיבל מעיר מוצאו אבילה אשר בקסטיליה, אות לגאווה הרצופה שפיעמה בלבם של יוצא ספרד גם שתי מאות שנים אחרי הדירושץ הדרישה ברבים הייתה חלק חשוב ומרכזי בתפקידו של החכם, וכבר בגיל 19 – 21 הוא נשא כמה מן הדרשות המכונסות בספרו " אוזן שמואל ". הספר הכולל ארבעה פרקים : תורה ותשובה, תורת הגאולה, מעלה של התורה ועיוניו במהות ההשגחה והמוות וקידוש השם.

מקורותיו כוללים פרשנות המקרא, פילוסופיה, קבלה ומוסר, ואולם על אף החלק הפילוסופי, הוא שמרן דתי בהשקפותיו. את דרשותיו הוא נשא ברבים כמרביץ תורה, ממשיך בדרכו של אביו משה שהיה תלמיד לרבי חיים בן עטר. פעמים מתערבים בדבריו שאלות של תלמידי חכמים ומשכילים, כגון רבי שמואל צרפתי מפאס או חמיו, משה בן עטר, אך חידה היא כיצד עמד לו לציבור הכוח לשמוע דרשות למדניות ועשירות במקורות מן התלמוד, המחשבה היהודית בימי הביניים וספר הזוהר.

אמנם הלשון היא " לישנא קלילא כפי שציינו המסכימים לספר, אבל על אף תרגילי הפישוט המשלב הדרשן, הדברים מורכבים ודיאלקטיים, בפרט שהם נישאו בעברית. אפשר שהן מבחינה רעיונית והן מבחינה ביבליוגראפית, משקף די אבילה לא רק חוג של תלמידי חכמים בעלי יכולת רוחנית גבוהה, אלא גם מעגלים חברתיים שכל אחד היה יכול להבין חלקים מתוכנה של הדרשה.

שמואל היה אביו של אליעזר די אבילה, איש הלכה גדול.

עוד בחייו של רבי שמואל די אבילה נתפרסם חיבורו " כתר תורה ", הכןלל שני חלקים, אחד דברי מוסר בזכות פטור תלמידי חכמים ממסים, והחלק השני הוא שיטה על מסכת נזיר. בראשית המאה ה-18 זכה לפרסום ספר המוסר בקטן " בנאות דשא " של רבי שלמה אדאהאן.

כנגד זה, בהעדר בתי דפוס מקומיים ועם היחלשות הקשר עם אמסטרדם, נתפרסמו רק בראשית המאה העשרים נתפרסמו ספריהם של רבי יהודה בירדוגו , מים עמוקים " על התורה, והפירוש הרחב שכתב עליו רבי יעקב בירדוגו " גלי עמיקתא ". ספר אחר היה החלק הראשון של החיבור של רבי רפאל בירדוגו " מי מנוחות " על התורה. ספרים אלה נפוצו בין חכמי מרוקו וחכמי הספרדים בארץ ישראל, במצרים ובמערב אירופה רק בזמן ההוא, תופעה שנעמוד עליה להלן. 

הספרות הרבנית בצפון אפריקה-ש.בר-אשר

הספרות הרבנית בצפון אפריקה.

השתלשלות הספרות הרבנית בשנים 1700 – 1948

ביבליוגרפיה מוערת ליצירה הרוחנית של חכמי צפון אפריקה

שלום בר-אשר.

ירושלים, התשנ"טתפילה בכותל

השו"ת, הפסיקה ופרשנות התלמוד בשלהי המאה ה-18 ובמאה ה-19, צמיחתו של מנהיג הרוחני העממי רבי רפאל בירדוגו 1747 – 1822 .

גם בתקופה זו פרחה ושגשגה היצירה בפסיקה ובשו"ת, במכנאס פעל בזמו זה רבי משה טולידאנו, ובתיטואן עשה חיל גדול רבי יעקב בן מלכא.  חכמים מובהקים פעלו בתפקופה זו ושמעם הגיע גם לרחבי מרוקו בכללה, במכנאס, רבי פתחיה בירדוגו, בעל " נופת צופים ". רבי יוסף אלמאליח בסאלי-רבאט מחבר " תוקפו של יוסף ". לא פחות מובהק מהם היה רבנו שאול ישועה אביטבול הצפרו בעל " אבני שיש ".

בתיטואן נודעו בזמן הזה שני חכמים גדולין, רבי מנחם נהון, מחבר שו"ת " משפטים צדיקים " ורבנו יצחק בן ואליד, בעל שני הכרכים הגדולים של שו"ת ופשקי דין " ויאמר יצחק ". חכם אחר הוא רבי יעקב בירדוגו בעל שו"ת " שופירא דיעקב ".

החידוש בזמן זה היה עלייתם של חכמי מראכש, שמעט מאוד ידוע לנו עליהם. בתקופה זו עמד בראשם רבי אברהם פינטו, בנו של המקובל רבי יעקב פינטו. רבנו היה אב בית דין וראש ישיבה, את חלק מחידושיו למסכתות כתובות ברכות, סוכה ושבת פירסם רבי יצחק צבע ב " חסד ואמת ", ומקצת מן השו"ותים שלו מפוזרים בספריהם של חכמי מרוקו, אך רובם עדיין בכתבי יד.

פרשנות התלמוד בזמן הזה נודעה בעיקר בזכותו של רבי רפאל בירדוגו שכבר נזכר למעלה, הוא נודע כאיש אשכולות, ובצד בקיאותו במקרא ובמדרש קנה שמו גם כבעל הלכה ומחדש גדול ונועז במקורותיו. ספרי השו"ת שלו ופסקיו " משפטים ישרים ", ו " תורות אמת ", וספר חידושיו על הש"ס " שרביט הזהב ", הם עדות מובהקת לכך. הוא נעשה גם לדוברה של קהילתו, ותיקן כמה מן הבקיעים החברתיים שניבעו בה. תשובותיו בהלכה כתובות בתמצות רב, בחינת מועט המחזיק את המרובה. חכם אחד מחכמי מכנאס, רבי יוסף מימראן, מספק כיצד רכש רבי רפאל את תורתו. הוא מצא אותו לילה אחד ער ולא ישן, והוא לומד ויושב על כיסא, ופאת ראשו קשורה בחוט לכותל, כדי שאם תבוא לו שינה בשעה שירכין ראש לישון, החוט יתלוש את שער הפאה, ותכף ייעור משנתו, ועוד היו רגליו יורדות מעל הכיסא, וספל מלא מים נוכח רגליו, שאם תבוא לו השינה, יטבעו רגליו במים ויתקרר, ויעור משנתו. כל ימיו התנהג בקדושה ובחסידות, ומשום כך זכה לכינוי " המלאך רפאל ".

בתורתו ובאישיותו של רבי רפאל הייתה גישה ביקורתית חריפה, לדידו, בתורה שבעל פה שקיבל משה מסיני הוא כלל את הכללים שקבעו חז"ל : " התורה מסרה האל לחכמים בשוקדים על דלתותיה, לעיין בה, כפי שיקול דעתם והכרעתם ". אך לא את המוסר כגון פרקי אבות, חיבור זה היה יצירתם של החכמים עצמם.

הוא בחן בחינה מבנית את המשנה ואת הגמרא, מסממניה המובהקים של הביקורת התלמודית החדישה, למשל, בגישה המסורתית נדחקו לפרש מבנה מסכת מסוימת בלי לשנות בו דבר, אך בחינה מדעית מראה, שפרקים מסוימים קשורים לתחילת המסכת, ולא לסופה. פשוט, עורך המשנה נזכר בהם בגמר עריכתו וצירפם שם.

גישתו המדעית הכתיבה את סדר העדיפויות שלו בפרשנות התלמוד, הוא נקט את שיטת הפשט, ולא ראה בעין יפה, למשל, את התמיהה שתמהו פרשנים על חכם מחכמי המשנה שהילל נערה נאה. כן דחה את האמונה שגוף צדיק מתכלה בקבר, מהר יותר מזה של הרשע, וסבר שגורל אחד לשניהם.

רבי רפאל היה דמות מרכזית במכנאס בשליש האחרון של המאה ה-18 ובראשית המאה ה-19. בתקופתו ירדה קהילה זו מעמדת ההנהגה במרוקו, ומרכז החיים המלכותי והיהודי הועתק לערי החוף ומוגדור בראשן. תמורה זו השפיעה על התדרדרות הנגידים וחידדה את תפיסתו החברתית של בירדוגו, הוא קבע שבית הדין הוא הגוף המרכזי בחברה, והציג את הנגידים ככוח חילוני, זר ליהודי מרוקו.

ספריו – ספרי השו"ת, הדינים, והחידושים על ש"ס, ובראשם " משפטים ישרים " – משקפים את מאבקו בהנהגה ואת תמיכתו הגוברת בבני העם ובקשיי היום. הדיין מחויב לשפוט את בני עמו לא רק בתוקף מינויו, אלא מוטלת עליו גן חובה מוסרית לכוון את בני קהילתו. על הדיון להתרחק מכל נגיעה במשפט שבא לפניו. עצמאות הדיין גוברת, כאשר אינו תלוי במטה לחמו בקהל.

בצד היותו של רבי רפאל מחדש גדול בארגון הקהילתי מצד מעמד בית הדין הוא גילה גם בקיאות גדולה במקרא ובמדרש, שנועדו להשלים את משנתו התורתית. בפירושו לפרשת שופטים הוא תבע שהחכם הדיין הפוסק יהיה קודם כול " בקי ומופלג בתורה " לפני שיהיה חריף . היא הטיל דופי בערכאות המוסלמיות בגלל רמתם הדלה. רבי רפאל התנגד גם להורשת תפקידים ותבע את סמכות הקהל לתת שררות הציבור כאוות נפשם.

ערכו של בירדוגו אינו רק בעמידתו בראש קהילת מכנאס בתקופת מעבר, אלא בהיותו רב עממי. גדולתו בתורה לא הולידה בלבו התנשאות על בני העם, אדרבה היא נטעה בו כוח להיאבק נגד כל החוגים העליוניים שבחברה חכמים ופרנסים. בעמידתו זו הוא סימן את צמיחתו של מנהיג מסוג חדש בקהילה היהודית הגדולה שבצפון אפריקה, שכן המאפיין את קהילת מרוקו על פני קהילות תוניסיה, אלג'יריה  ולוב, הוא התגברות ההבדלים בין העשירים ובין הבינוניים והעניים שבחברה. כמעט כל הדמויות של החכמים במאה ה-19 הושפעו ממנו.

פירוש תלמודי אחר הוא פירושו של רבי פתחיה בירדוגו, בן אחיו של רבי רפאל, " פיתוחי חותם ". פירוש זה כלל ביאורים וחידושים של המסכתות ברכות, סוכוה, ביצה, תענית, מגילה, כתובות וסוטה.

בראשית המאה ה-19 יצאו לאור דרושיו של רבי משה אדרעי לשבתות מיוחדות, לחגים ולאירועים. כידוע מיעטו כחמי מרוקו בכתיבת ספרים בהגות, וספרו של רבי לביב טולידאנו " תרומת הקודש " הוא נדיר בסוגו, הספר כולל דברי ביקורת על רבי יהודה די מודינא על שד"ל ועל אחרים.. הוא כתב את הפירוש להגדה של פסח " פה ישרים ", שם הילל את יסודות החכמה. בהגדה הוא טוען שהסיבה לבואם של רבים מארצות האסלאם לאירופה היא כדי ללמוד את יסודות החכמה. הוא גם דורש מן הרב שהיה בקי בטור החמישי, נוסף לארבעת הטורים של שולחן ערוך, היינו שדעתו תהיה מעורבת עם הבריות.

הספרות הרבנית בצפון אפריקה-ש.בר-אשר

הספרות הרבנית בצפון אפריקה.

השתלשלות הספרות הרבנית בשנים 1700 – 1948

חתימות הרבנים ז"ל

ביבליוגרפיה מוערת ליצירה הרוחנית של חכמי צפון אפריקה

שלום בר-אשר.

ירושלים, התשנ"ט

שו"ת רבי יצחק בן ואליד 1797 – 1870

תקופת היצירה הספרותית המסורתית של תורת השו"ת של חכמי מרוקו הייתה ארוכה, משלהי המאה ה-17 ועד שלהי המאה ה-19. תחילת בשלהי המאה ה-17 בחיבורו של רבי חיים טולידאנו " חוק ומשפט ", וסיומה בחיבורו של רבי יצחק בן ואליד " ויאמר יצחק ".

העניין ההיסטורי בקובץ זה רב הוא, משום שאין הוא אלא חלק מתוך מערכת תהליכים המאפיינים את החברה היהודית בצפון אפריקה עד אמצע המאה ה-19. ההתמזגות בין תורתם של חכמי המערב הפנימי שבפאס ובמכנאס לבין יהודי המערב החיצון שבמרוקו הספרדית, בדרום מרוקו ובמערב אלג'יריה היא חלק מן האינטגרציה התרבותית שנוטלים בה חלק גם הקהילות המתחדשות כמו טנג'יר וג'יברלטאר. החיץ שהיה קיים בין יהודי מרוקו הפנימית מזה ובין יהודי המגרב העותמאני ודרום אירופה מזה הולך ומתפורר, ונוצרת תרבות אחידה רווית מגעים והשפעה הדדית מתמדת. את מקומה של אמסטרדם באירופה תופסות עכשיו קהילות לונדון וליסבון.

הקורא בספר השו"ת של רבי יצחק יעמוד בקלות על התפוצה הגיאוגרפית שבה נוטלים חלק תורתם של יהודה עייאש מאלג'יר, בני אלפאסי מתוניס, יעקב בן מלכא מתיטואן, יוסף הרוש ממרכאש ויעקב אביחצירא מתאפילאלת.  דוגמה לדרכים שבהן השתלבו הספקולציות הכלכליות היא תשובה שבה מעורבים " קומיאסריו " עם " מזדמן סחורות ואין בידו ממון לפורעם ". ומצד אחר תשובותיו של בו ואליד הן הגילוי האחרון לעסק הכלכלה של " האומה הספרדית " בשכונות היהודיות  המתעוררות בטנג'יר ובאלקצר, בתיטואן ובלאראג'י כאשר המוקד הרוחני שלהן הוא קהילת תיטואן המשקפת את הרציפות בין המאה ה-18 לבין המאה ה-19. תורתו של רבי חסדאי אלמושנינו כמו השררה של משפחות ביבאס ואבודרהאם ישובו ויעלו מן המאה ה-18 למאה ה-19.

תשובותיו של בן ואליד בחלקן הן מאמרים מקיפים בסוגיית יסוד שנתנסחו בתורתם של גדולי ספרד הרמב"ם והרמב"ן הרא"ש ורבי יוסף קארו, משפ ניתכו אחרי כן בפסקיהם של חכמי תלמידיו של בן ואליד, יצחק בן נאים וראברהם אנקוואה. שני הכרכים מקיפים יותר מאלף עמודים בדיני עולם ומלואו של עשירים בעלי חזקות וערבונות ומקרקעין ומטלטלין ושל הדיוטות עבדים ושפחות.  

הספרות הרבנית בצפון אפריקה-ש.בר-אשר

הספרות הרבנית בצפון אפריקה.

השתלשלות הספרות הרבנית בשנים 1700 – 1948

ביבליוגרפיה מוערת ליצירה הרוחנית של חכמי צפון אפריקה

שלום בר-אשר.תפילה בכותל

ירושלים, התשנ"ט

רבי שלמה אבן דנאן אחרון הפוסקים ה " ישנים " במאה ה-19 וראשית המאה ה-20

שלמה אבן דנאן היה אחד הפוסקים הגדולים האחרונים בפאס. שני קובצי השו"תים ופסקי הדין " אשר לשלמה ", ו " בקש שלמה ", המשיכו לטפל בנושאים שזכו לדיון מקיף אצל חכמי ישראל הימי הביניים בכלל ואצל חכמי מרוקו  בדורות האחרונים בפרט. דיני כלכלה ודיני מעמד האישי. מבחינת הזמן מקיף הפוסק את המרחב ההיסטורי מיום מינויו כדיין ומורה צדק בשנת 1879 ועד למותו בשנת 1928, כלומר יובל שנים של יצירה רבנית.

מבחינת המקום פנו אליו לא רק בני עירו אלא מרחבי מרוקו, בייחוד מצפון מערב ומדרום מזרח, מווזאן ועד תאפילאלת, הדיוטות ותלמידי חכמים.

תשובותיו מקיפות והן נזונות ממקורות הראשונים והאחרונים כולל חכמי המאה ה-19 בארצות שונות כמו רבי עוזיאל אלחאייך בתוניס ורבי משה פארדו בירושלים, לצד חכמי ארצו, מרוקו. דרוש מאמץ נפשי אדיר כדי לעקוב אחרי המקורות השונים והקשר שביניהם. בתשובה הראשונה בשו"ת " אשר לשמה " הוא מצטט את הירושלמי, עובר לרבי יוסף אבן מיגאש והרמב"ן, מדרדר בדברי הריב"ש והרשב"א, מגלה בקיאות בחכמי תורכיה האחרונים, מהרימ"ט, הכנה"ג ומסיים בפסקי חכמי סאלי שעודם בחיים.

בין במקורות האלה הוא משלב את פסקי חכמי מרוקו מן המאות ה-18 וה-19. יש חשיבות לרציפות ההלכתית, המוזכרת בתשובותיו הן מספרד למזרח, והן מן המזרח למרוקו שהייתה מרכז של הלכה בדורות האחרונים. בסמכותו הכירה גם תרבות שונה לגמרי, ממשלת צרפת, שפנתה אליו לחוות דעתו בעניינים שהגיעו  לערכאותיה. סמלי שבהדפסת ספרו השתתפו גם בני משפחת רוטשילד במערב אירופה. לספריו הסכימו חכמי ארץ ישראל, שעמם קיים קשרים הדוקים, ובראשים בעל " שדי חמד " רבי חזקיה מדיני.  

הדרשה העממית במפנה המאות ה-18 וה-19 : רבי אברהם חלוואה.

בשלהי המאה ה-18 נכתבו במרוקו ספרי דרוש רבים, בעיקר על פי דרושים שנאמרו בהספדים או בשבתות מיוחדות במחזור השנה היהודית. לתשומת לב רבה זכו דרשותיו של רבי משה בירדוגו " כנף רננים " . רבי רפאל בירדוגו שיד הייתה לו, כאמור, בשטחים מרובים, עשה נפשות לדרשות העממיות והן נתפרסמו בקונטרס " רב פנינים ".

דרשותיו של רבי רפאל היו ביקורתיות ביותר, הוא הוכיח את בני זמנו על צביעותם, בכך שהם מתפללים לשיבה לארץ, אך בד ובד בונים בתים מפוארים, ולפיכך ישיבתם בגולה היא ישיבה של קבע.

ספרי דרוש אחרים הם של רבי מנחם עטיאה " נר המערב " ו " אבני קודש " של רבי שאול אביטבול. רבי אברהם פינטו, היה גם כן מקובל כמו אביו, הוא כתב את " הדרת קודש ", ביאור על הזוהר, והגהות ל " אוצרות חיים " של רבי חיים ויטאל.

צמיחתו של האדם הבינוני במאה ה-19 בולטת במגמתו החינוכית של רבי אברהם חלוואה בדרושיו לתורה " לדרוש פשטים ורמזים המושכין את הלב ". מגמה זו זוכה לאישורם של חכמים שהסכימו לספרו. הכל כותבים בסגנון אחד שחלוואה הצטיין באמירת " חידושים מתוקים מדבש עטופים בדברי מוסר והשכל ", או דברים השווים לכל נפש האדם ראויים לחכמים גם להמון העם דבר נאה ומתקבל.

ואמנם מסכים אחר, ישראל רפאל שכנזי, מבליט את קהל יעדו הכפול של חלוואה, לחכמים, סגנונו הגיוני, לבני העם, מגמתו העממית תמשוך את לבם " למוסר וליראת ה' טהורה ". הספר על פי התוצאה שלפנינו, נועד אפוא לתועלת המלומדים והם הם שקיבעון לפי קהל השומעים איזה מותכם הספר מתאים לדרשה. ואכן סגנונו בחלק מן הדברים נועד לחנך ולעצב את דמות העם : הוא נעדר מקורות רבים, לבד ממדרשי חז"ל ורש"י, ומשולבים בהם משלים ועשיות ואגדות, ברוח הפרשנות הנראית לו, כדי לעצב את חייהם על כפי מעשיהם של אבות האומה וחכמי התלמוד.

מצד אחד, ישנם חלקים רבים בדרושיו שבהם הוא מביא מקורות מפרשנות ימי הביניים כדי ללמד תלמידי חכמים דברים חדשים, " אל גינת אגוז ירדתי וממנו למדתי דברי חכמים, והייתי מלמד מדבריהם והאירו עיני כי טעמתי קצת מיינה של תורה, כדי להוציא לאורה חידושים נפרדים.

כמדומה שלפנינו ספר ראשון מסוגו, שנועד למשכילים בעלי יידע תורני מובהק, אף גם לאנשי ההמון, בערים קטנות ואנשים מועטים. והוא, חלוואה, משמש מתווך ביניהם. מכאן נגזר מבנה הדרשה שלו, הוא מתחיל בדברים כללים ומופשטים ואחרי כן משלב בהם משלים שנועדו להמחישם בפני בני העם. אופייני ביטוי שבו השתמש פעם אחת " ואני אומר אותו בדרך משל " על נושא קשה במיוחד. אולם גם הדברים העממיים וגם הפלפולים שבספרו נועדו למטרה משותפת, לחנך " על הדין ועל האמת ".

ידועים גם חכמי מרוקו שהגיעו לארץ ישראל בחמישים השנים האמצעיות של המאה ה-19 – 1830 – 1880 לערך וחיברו בה את יצירותיהם. נודעו בפרט חכמים ממכנאס שהשתקעו בטבריה, ובזכותם נתכנתה עיר זו " מכנאס הקטנה ". רבי משה בהלול, נולד בשנת 1883 חיבר חידושים על התורה ( עדיין בכתב יד ).

לארץ הגיעו רבנים גם מן הספר המרוקני כגון רבי דוד ועקנין מנדמאת נולד בשנת 1887, מחבר " וידבר דוד ", ו " ילקוט דוד " על המשנה. גם בנו, רבי שמעון , כתב דרושים וחידושים על התורה " ליקוטי בן דוד " " דושר סמוכים " ו " דבר השו"ה.

רבי יעקב משה טולידאנו תיאר בספרו " נר המערב " את תולדות יהודי מרוקו מזווית רבנית במאה ה-19 כפי שתיאר את המאה ה-18. 

הספרות הרבנית בצפון אפריקה-ש.בר-אשר

הספרות הרבנית בצפון אפריקה.

השתלשלות הספרות הרבנית בשנים 1700 – 1948

ביבליוגרפיה מוערת ליצירה הרוחנית של חכמי צפון אפריקה

שלום בר-אשר.רבי שלום בר חנין זצל

ירושלים, התשנ"ט

פרסום היצירה הרבנית בידי רבי אברהם אנקאווה במאה ה-19.

אחד היוצרים החשובים בתקופה זו היה רבי אברהם אנקאווה שקשריו ההדוקים עם איטליה הביאו לפרסום ספרו. רבי אברהם כתב בתחומים שונים " מלל לאברהם " לקט דרושים, " זכור לאברהם ", על הלכות שחיטה וכן הספרים " לימודי ה' ", בהלכה ובעבודת הקודש. חלקו השני של הספר האחרון הוא מעין החיבור הידוע " חוק לישראל ", המחולק לקריאה יומית בפרשת השבוע, בספרי תנ"ך ובספרי חז"ל.

אנקאווה תרם תרומה נכבדה גם בתחום התקנות. כאמור, הייתה התקנת תקנות פורה במרוקו והיא ייחדה את חכמיה. אחד התחומים המאפיינים את מרוקו משאר קהילות ישראל , משלהי המאה ה-15 ועד ימינו, הוא בתחום דיני הירושה, המבוססים על פי תקנות הקהילה בניגוד להלכה, שכן, דיני הירושה בהתאם לתורה ולתלמוד לא תאמו תמיד את הצדק החברתי הנראה לעין. לפי דיני התורה והתלמוד הבעל יורש את אישתו, ואין האישה יורשת את בעלה, והבחנה זו גרמה לעוגמת נפש להורים בפטירת האישה סמוך לנישואיה, שכן נמצאו " לוקים בכפלים, הם שכלו את בתם, וכן הפסידו את הממון שנתנו לה נדוניה.

כבר בתקופה קדומה חיפשו דרכים לעקוף את ההלכה בתחום זה בהתנאת תנאים לפני החתונה. חכמי מרוקו הגדילו לעשות כשאר השוו שוויון מוחלט את בני הזוג בנכסים המשותפים לשניהם, כולל שותפות מלאה בירושה לבנות הרווקות, כמו לבנים הרווקים.

אנקאווה היה החכם הראשון שפרסם את " ספר בתקנות " של חכמי פאס מן המאות ה-16 וה 18, שכלל גם את " קיצור התקנות " של רבי רפאל בירדוגו. חיבור זה נדפס בתוך הכרך השני של " תשובות רבי אברהם אנקאווה ". הספר זכה למהדורת צילום שנייה, עם קיצור התקנות של רבי רפאל משה אלבאז " תקנות יהודי מרוקו ", עם מבוא של שלום בר אשר, ומהדורה מחודשת על פי סדר היסטורי, גם כן בידי שלום בר אשר.

ההקדמות לספר " טהרת כסף " לרבי אברהם אנקוואה הן כמעט מקרה יחיד של " הסכמות חריגות בספרות הרבנית בצפון אפריקה, הספר בא לסלק את הביקורת על אחד משני פירושיו להלכות שחיטה של הרמב"ם, " כסף אחר " ולטהרו. פירוש זב בא עם הפירוש  " זבחים שלמים " שבצדי דבריו של הרמב"ם. גיבור הוויכוח, רבי אברהם, מציין שתגובתו לפולמוס נבעה רק " כיוון שראיתי שהוא , המשיג, הקדים תחילה לכל חכמי ורבני רוחות העולם , אז הוכרחתי להשיב על דבריו ולפרסמו בעולם ". דומה שזו משמעות החיובית היחידה של הפולמוס שנעדר כל נימה מתונה והוא מלא ביטויים חריפים משני צדדים.

המחבר והמשיג, משה צבעון, מתנצחים על ביטויים מסויימים כלפי תלמידי חכמים שבהם השתמש אנקוואה. ואולם התופעה העיקרית העולה מתוך ההקדמות לספר היא המציאות ההיסטורית שבה חוברים רבנים מקהילות שונות להצדיק  את קיומה של הפזורה הספרדית המחצית המאה ה-19, כקיבוץ אישים בעלי עניין משותף להגן על אנקוואה. 

לשון אחר, הצופה אחורנית יכול להעריץ את גדולת הוויכוח לא בלהט המפעם במתנצחים, זו אפיזודה קצרת ימים אלא באחדות הפעולה של המוסדות הרבניים, לשכך את הלינץ הספרותי, המתואר בפי אנקאווה, שניסו לעשות בו. חכמי אלג'יר וה " גראן רבאן " יצאו להגן עליו ופנייתם הקיפה את חכמי תוניס, ירושלים ותיטואן כמו גם שני חכמים מליוורנו. מכאן ואלך נראה, שאין מוצאים עוד ניסיון להפעיל את בעלי ההלכה בפזורה הספרדית שבים התיכון כפעולה מאוחדת ומגובשת .

אמנם גם אחרי כן יש הסכמות לספרים מקהילות שונות בפזורה זו אבל זו הייתה יוזמה של יחידים. המנהיגות של חכמים ספרדים עברה אחר כל למרכז המתחדש בארץ ישראל, או למוסדות יהודים אחרים שפרשו את חסותם על קהילות שונות במזרח. את המעבר הזה מסמלת אולי העובדה שבראש פנייתם של חכמי אלג'יר עמד הרב של העיר, אהרן מיכאל ויילר מיוצאי צרפת.

הספר " זבחים שלמים, כשלעצמו הוא בן תשעים דפים כולל ההשלמות וההגהות שב " טהרת הכסף " שנכתב בעקבות הערותיו של צבעון. הוא כולל נוסף על ההלכות של הרמב"ם ופירושיו של אנקאווה גם את נוסח " המגיד משנה ". שני הפירושים " זבחים שלמים " ו " כסף אחר " הם רחבים בהיקפם, הדברים כתובים דבר דבור על אופניו. לשני הפירושים אופי שונה, בראשון הוא מתייחס למקורות מרובים כולל רבנים אחרונים בצפון אפריקה ואחר כך הוא מנסח את ההלכה שבהם הוא מעורר שאלות העולות מתוך דברי הרמב"ם ופרשני אחרים, ובפרט ב " כסף משנה " של רבי יוסף קארו, ומכן השם של פירושו : " כסף אחר ".

ימתו של צבעון בערה בו, בין היתר, על שימוש בביטויים מסויימים כלפי רבי יוסף קארו, ובמילה " מתחכמים " על נושאי כליו הבולטים הט"ז, הש"ך והפר"ח. אבל יותר מנימה של דמגוגיה עולה בדברי צבעון כאשר הוא מציין שבכך אסר אנקאווה מלחמה על " שלושה חלקי ישראל, כהנים, לווים וישראלים ".

גם הפתגם " הפך הקערה על פיה " שמכוון לרבי חיים בן עטר ב " פרי תואר " שלו קוממה את צבעון. אולם ביטויים כפי שיצאו מפרי עטו של אנקאווה אינם צריכים להפתיע, כיוון שעוד מימי התלמוד נוקטים חכמי ההלכה בלשון בוטה וחריפה כלפי חבריהם ומשום כך יצא אנקאווה וידו על העליונה בקבלת תמיכה בתי הדיו. הם ידעו להבחין בין הערותיו הענייניות של צבעון ובין העובדה שהוא נתגולל על אנקאווה על לא עוול בכפו.

פירושיו של אנקאווה מצטרפים לספרות הענפה בפרשנות הלכות השחיטה בהתפתחה בצפון אפריקה מאז ספרו של רבי חיים גאגין " עץ החיים " בפולמוס ה " נפיחה ". רבי אברהם אנקאווה שהיה יליד סאלי שבמרוקו היגר למעסכר שבאלג'יריה ועמד בקשרים הדוקים עם חכמי ליוורנו שבאיטליה, זכה לא רק לסכם את תורתם של הראשונים ואחרונים, אלא גם לשלב בהם את " מנהג המערב ", כלומר את מנהג צפון אפריקה בתוכה.

הספרות הרבנית בצפון אפריקה-ש.בר-אשר

הספרות הרבנית בצפון אפריקה.

השתלשלות הספרות הרבנית בשנים 1700 – 1948

ביבליוגרפיה מוערת ליצירה הרוחנית של חכמי צפון אפריקהבית הכנסת בפאס

שלום בר-אשר.

ירושלים, התשנ"ט

כיבוש מרוקו והזמנים החדשים 1912 – 1956

כיבוש מרוקו בשנת 1912וחלוקתה בין צרפת לספרד וחדירת התרבות המערבית לצפון אפריקה בישרו את הזמנים החדשים. השפעותיהם ניכרו באורח החיים, במידות ובלבוש, בתחבורה, ברפואה ובבריאות, ובהתחדשות כללית, במעט או בהרבה, בכל תחומי החיים.

השאלה היא, כיצד הגיבו חכמי מרוקו ביצירתם לתמורות המתחדשות. ואמנם ההתפתחות החשובה ביותר במאה ה-20 הייתה בהלכה, ובפרט בשאלות שבהן הייתה, לכאורה ולמעשה, סתירה בין המשפט העברי הקדום ובין המגמות החדישות בחברה. לא רק בדרום ובאזורים הפנימיים וכפריים, אלט כמעט בכל מרוקו נשמרה למעשה האוטונומיה הדתית, והיצירה נותרה מסורתית באופייה, הגם שהתחוללו בה שינויים פנימיים מרובים. 

את ההתפתחות הזו נדגים באישיותו של חכם אחד, ברי רפאל אנקאווה. רבי רפאל היה צאצא למשפחה מפוארת של רבנים ונכבדים ממגורשי ספרד. אחד מהם, רבי אפרים, שאביו מת בידי האינקוויזיציה, ברח לתלמסאן שבאלג'יריה שם שימש לפרנסתו כרופא, ובעתות הפנאי כתב ספרים, ביניהם כתבים בקבלה.

רבי רפאל גדל בסאלי שהתפתחה במאה ה-18 כמרכז של תורה, עד שהייתה אחת הקהילות שזכתה לתואר " ירושלים הקטנה " במאה העשרים. סאלי למעשה שימשה כאחד מנמלי הייצוא של מרוקו עד ראשית המאה הנוכחית, הייתה גם מוקד של סוחרים, של מתווכים ושל ספקים, וישבו בה מן החשובים שבקונסולים מאירופה.

אף הוא נתכנה " המלאך רפאל " , אחרי רבי רפאל בירדוגו, קנה את חיבתם שלבני העם היהודי, הנהיג תקנות לבני העם הפשוט, למשל, שאין להגיש ארוחות למנחמים בשבעה, אלא די בכיבוד קל. הוא היה מקורב מאוד גם לקאדי וכן לתושבים המוסלמים, בגלל חושו המפותח לצדק, וזכה להכרה של חכמי מרוקו, בזכות שליטתו בהלכה ובזכות בקיאותו בתלמוד ובפסיקה, בכל היה ממשיכה של מסורת ההלכה שנתגבשה במרוקו במאות ה-18 וה-19.

חיבוריו מצטיינים בבקיאות ובהבנת המקורות לפי פשטותם. הוא חיבר כמה חיבורים של שאלות ותשובות " קרני ראם ", " פעמוני זהב ", " פעמון ורימון " חידושים על " חושן משפט " ונושאי כיליו, " חדד ותימה " חידושים על התלמוד.

חכמי מרוקו מנהיגים את קהילות מערב אלג'יריה, במאה ה-20 : רבי מסעוד הכהן מתאפילאת לתימושינת.

העיסוקים הרוחניים שבהם פעל רבי דוד הכהן סקלי היו מסורתיים בחלקם. העניים המיוחד שיש בפסקיו היו שאלות על החיים המודרניים והחידושים הטכנולוגיים למן שלהי המאה ה-19 ובמחצית הראשונה של המאה ה-20 : שימוש בחשמל בשבת ובחג, אם מותר לסוע בשבת בחשמלית, וכן שאלות שנגזרו מן המגע החברתי עם הנוכרים : גילוי ראש, םניות בענייני גיור, נישואי תערובת, חיי אישות טרם שמנם, נישואין וגירושין אזרחיים וכיוצא באלה. היו גם שאלות בגלל השינויים שהביאו עמו העיור, כגון ניחס לאתרי קברים שפונו לצורכי פיתוח העיר.

הכהן סקלי נולד וגדל בדבדו שבצפון מזרח מרוקו, לא הרחק מגבול אלג'יריה, ופעל עד יום מותו באוראן שבמערב מדינה זו.

רבי מסעוד הכהן שנולד בתאפילאלת, היגר לתימושנית שבאלג'יריה, והיה בעל השפעה על עולם התרבותי דתי של יהודי מערב ארץ זו במחצית הראשונה של המאה ה-20.

מצד עיר מולדתו וחינוכו היה שמרן, אולם מצד תפקידו, כדיין ומורה צדק, הוא נאלץ להתמודד עם תמורות מפליגות בתחומי החיים. המגע הגובר עם הסביבה הנוכרית ובפרט האירופאית, ושינוי הערכים החברתיים שנכפו על ידי השלטון הצרפתי עוררו אתגרים חמורים למסורת היהודית.

שאלת שמירת השבת שנבעה משותפות עם גויים, מגע עם נוכריות, הנהגת נישואין וגירושין אזרחיים קראו תגר על המגמה הדתית של ההנהגה הרוחנית שרבים מחבריה הגיעו מקהילות מרוקו ובכלל זה מן המחוזות השמרניים ביותר שבהן.

בהקדמה לספרו הוא מיעט בהסברת גישתו האידאית, אבל די במה שכתב כדי לרמוז על דרכו בהלכה, דרך חד משמעית : " ואם מצאתי כתוב סברא יחידית בין הפוסקים אחרונים, רק אם כדעת מרן עליה סמכתי, אבל אם היא נגד פסק מרן בשתי ידיים דחיתי ". אופייני שכל ההסכמות לספר באו מחכמי מרוקו שנודעו בגישתם זו, כמעט רובם ככולם.

חכם אחר היה ברי יוסף משאש ששימש רב בתלמסאן, אחרי שהיה רב ודיין במכנאס. הוא מן היוצרים הידועים ביותר בימינו.

הספרות הרבנית בצפון אפריקה-ש.בר-אשר

הספרות הרבנית בצפון אפריקה.

השתלשלות הספרות הרבנית בשנים 1700 – 1948

ביבליוגרפיה מוערת ליצירה הרוחנית של חכמי צפון אפריקה

שלום בר-אשר.חוברת 5

ירושלים, התשנ"ט

מאחרוני רבני מרוקו : רבי דוד צבאח 1869 – 1956, רבן של רבאט ומזאגאן.

רבי דוד צבאח נולד בשנת 1869 והיה צאצא למשפחה ממגורשי ספרד שהתיישבו במרוקו ובארץ ישראל. הוא עצמו זכה לפעול בשתי קהילות מתחדשות, רבאט ומזאגאן, שבהן או בסביבותיהן ישבו לפנים אנוסי פורטוגל. הוא שימש בבית דין נוסף בפורט ליוטי.

במחצית הראשונה של המאה ה-20 הוא היה חלק מקבוצה חברתית דתית בעלת תודעה עצמית שמטרתה העיקרית הייתה שימור דפוסי החיים שנחלו מאבותיהם ומרבותיהם. לחבורה זו ביו שייכות גם קהילות ותיקות כמו סאלי ומראכש וקהילות צעירות בקזבלנקה, באזמור ובסטאט. במקומות אלו התרבו תופעות של חילול שבת ושל מתירנות בחיי המשפחה. על פ תשובותיו של צבאח נבעה תמורה זו, בעיקר בגלל השפעות מן החוץ, פרי התרבות הצרפתית עצמה, אבל גם על ידי יהודים חילוניים מאירופה שאינם שומרים לא דת משה ולא דת יהודית.

אולם הרבנים וצבאח בכללם לא הגיבו בהטלת חרמות על העבריינים, אלא ניסו להשיבם למסגרת הקהילה. פעמים הוא מטיף מוסר לעובדי הבנקים בשבת לשים מבטחם בהשגחה העליונה, אך בתחום המיתרנות המינית סגנונו בוטה : " זמרי נשוי עם רבקה ועבר עליו רוח עועים ותדבק נפשו בכזבי בת עכן ועשה לו בית מושב ויחדה לו כפילגש ".

חבורת רבנים בערים החדשות אינה מטיפה לעבריינים להיבדלות מן המסגרת הנורמטיבית של הקהילה והיא מבקשת לכלול את כולם תחת השיפוט הפנימי שלה. לבוש חושפני, קיום יחסי מין של צעירים, : עוברות על דתי יהודיות " המבלות גם עם הגויים, ואפילו בנות היושבות בקובות הם חלק ממושגיו של תלמיד חכם זב.

את שנותיו האחרונות עשה רבי דוד בארץ, הוא נפטר בישראל בשנת תשט"ז.

תקנות מועצת רבני מרוקו 1947 – 1955.

בעקבות התמורות שחלו במרוקו נערכו שישה כינוסים ובהם נדונו מגוון רב של נושאים בתחומים של חברה, אישות, חינוך, הלכה, שבת, כשרות והווי ההילולות : אורח חיים ובפרט טהרת המשפחה, מעמדם של פקידי בתי הדין, סופרי סת"ם, ספרי גיטין, ומוהלים בני מעמד שהחל להתערער עם איבוד כמה מתפקידיהם במסורתיים.

הכינוסים הולידו תקנות רבות, ומעמדה של האישה תפס בהן מקום מרכזי. התקנות בתחום זה נועדו לתת סעד משפטי ולבסס את מעמד האישה במרוקו. תוכן של התקנות מעיד על ההיענות לצורכי הזמן, גיל הנישואין לנערות הוגבל לגיל 15 ומעלה, בניגוד לנשואי קטינות בעבר, בחוקי הירושה הושוו זכויות האישה לזכויות הגבר, וזכויות הנערה הרווקה לזכויות הבינם הרווקים, בחורים שהיתלו בנערות תמימות ועיברו אותן, חוייבו על ידי בית הדין לשאת אותן לאישה.

במקביל הם תבעו מן הבנות שלא ללכת בלבוש חושפני, כדי שלא לעורר יצרים שלא לצורך. לא בכדי פנה רבי יצחק אייזיק הרצוג, רבה האשכנזי של מדינת ישראל, לרבי שאול אבן דנאן לקבל את התקנות שחכמי מרוקו תיקנו.

הספרות הרבנית בצפון אפריקה-ש.בר-אשר

הספרות הרבנית בצפון אפריקה.

השתלשלות הספרות הרבנית בשנים 1700 – 1948גאוני אביחצירא 3

ביבליוגרפיה מוערת ליצירה הרוחנית של חכמי צפון אפריקה

שלום בר-אשר.

ירושלים, התשנ"ט

פרסום היצירה הרוחנית : שלהי המאה ה-19 וראשית המאה ה-20

פריצת דרך ניכרת לפרסום היצירה הקבלית במרוקו נתנו הקשרים עם בתי הדפוס באירופה ובארץ ישראל, קשרים שנעשו נוחים יותר ויותר במרוצת הזמן. אמנם גם מוקדם נתפרסמו ספריהם של חכמי מרוקו בערי אירופה, אך הדפסתם הייתה כרוכה באמצעים רבים ופעמים אבדו כתבי יד בדרך, מיד אחרי מותו של רבי יעקב אביחצירא יצא ספרו " בגדי השרד , בשתי מהדורות בזו אחר זו.

ספר זה הוא פירוש קבלי להגדה של פסח, והוא מבוסס בעיקר על תורתו של האר"י. חיבור אחר שלו " שערי תשובה ", מיוסד על קריאת המילה " תשובה ", ודרישתה באופנים שונים על דרך הפשט, הדרש, גימטריות וכיוצא באלה.

במוגדור שבחוף האוקיאנוס האטלמטי פעל בזמן זה רבי יוסף כנאפו בעל " חסד ה' " או " חסידים טובים ". ספר זה כתוב בצורת ביאורים וחידושים על פסוקי המקרא, מאמרי חז"ל ומאמרים מהספרות היהודית על רבדיה השונים. בולטת מאוד היזקקותו של הספר לספרות הקבלה, הן זו של ספר הזוהר, אף הקבלה המאוחרת, והן זו של הספרות החסידית.

תרומה לפרסום מקיף יותר של חצרותיהם של חכמי מרוקו הייתה יסוד בתי דפוס במרוקו גופא. לתחום זה של הקבלה שייך גם הספר " עטרת פז " של רבי רפאל משה אלבאז ( הרמ"א ), שבו הוא דרש את השם " אהוי ", מן השמות הקבליים של הקדוש ברוך הוא. חיבור אחר של הרמ"א " כנפי יונה " או " שומר מצוות " , עניינו בקבלה מעשית שזכתה יותר ויותר לעדנה " " סדר ותיקון עשיית תפילין נכונין ודקדוקיהן וכוונותיהם ".

רבי רפאל ביבאב פרסם את " שערי תורה ", מוסר השכל, דברי נועם, כל חיך שטועמו אומר לי.

בתי הדפוס הראשונים שנתנו את דעתם על פרסום חיבוריהם של חכמי המקום נוסדו רק בשלהי המאה ה-19, כלומר רק סמוך לתקופת הפרוטקטוראט. מושפע ממיטב הרוח החדשה של חכמת ישראל באירופה ייסד רבי רפאל אברן בן שמעון, יוצא רבאט, חברה באלכסנדריה לפרסום ספריהם של חכמי מרוקו.

בדרך כלל כונו חברות מעין זו " דובב שפתי ישנים ", כלומר מעורר את תורתם של קדמונים שתתגלה ברבים. בין פרסומיה הראשונים של החברה היה " משפט וצדקה ביעקב " של רבי יעקב אבן צור 1673 – 1753. רבי יעקב הוא מגדולי חכמי ההלכה במרוקו במאות השנים האחרונות, אך לא זכה שחיבוריו המרובים יצאו בזמנו, ואין תחמה שעם הקמת החברה בחר בן שמעון לפרסם את ספריו.

גם הקשר עם בתי דפוס מחוץ למרוקו המשיך להתפתח, בפרט עם ירושלים, שם שגשגה הדפסת היצירה בזמן זה. ספרים אחדים שהודפסו שם הם " שארית יעקב של רבי יעקס ביבאס, " שיטה " על כמה מסכתות התלמוד : " ליצחק ריח ", שו"ת של רבי יצחק אבן דנאן : " אשר לשלמה ", שו"ת של רבי שלמה אבן דנאן.

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
מרץ 2024
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר