מועצת הרבנים במרוקו-משה עמאר


מועצת הרבנים הראשונה במרוקו- משה עמאר

מועצת הרבנים -אסיפה השנייה

פתיחה

מעת אשר נקע העם העברי מעל אדמתו ויפץ על פני תבל. כך היתה עבודתו. בכל מדינה ומדינה אשר בא שמה. שם שם לו קהלה במשטר צבורי עפ״י רוח תורתו הנאמנה והצדקנית. הקדושה והטהורה. במועצת חכמיו וגדוליו. דור דור ודורשיו. דור דור ומנהיגיו. גם חקקו חוק ותקנו תקנות הנחוצות להם לפי העת והמצב במושבותם. (כי רשאין הב״ד והצבור לתקן תקנות בכל דור ודור אף נגד הדין, בעניני הממון. ועיין על זה בס׳ אש״ל די״ט ודף  כ״ג. בבאור חזוק התקנות עפה״ד.)

וגם פה מארוק נהיה כדבר הזה. התפוצה הישראלית העתיקה לימים. אשר לכל הדעות הנאמרות בענין. יש לה למעלה מאלפים שנה מאשר נאחזו בארץ אחיזה פוריה ועצומה. היתה להם לבנ״י הארץ הלזו מרכז עצמי לתורתם וליהדותם. הקהלות הישראליות פה עשו הפלאה מופרזת בחכמת תורתם. בספרותיה ובהגיון לשונם כידוע.

ובגלות ספרד עוד באה הרוחה ליהודי מארוק בהשפעה ענקית מחכמת יהודי ספרד, קהלות עצומות עם רבנים תורניים ומדעיים, אדירי התורה והחכמה גם יחד. באו מארוקה ויתישבו בארץ, ויהיו לעיני העדה ולעטרת תפארת החכמה באמת. רועים נאמנים היו לדתם ולאמונתם. ולטובת אחיהם בכלל ובפרט. המה נהלו את העם היהודי בכל צרכיו. גם סלו מסלות והכינו דרך בתקנות ישרות וחקים אמתיים. דור אחר דור. ועד היום. עוד עומד מנצר גזעם משרתים בקדש בקהל עם, בתורת הרבנות ובהנהלת הקהלות.

אן בחלקות היה גורלם של היהודים בארצות אשר באו שמה. תפוצה אחר תפוצה נהיתה להם בכל חדרי ארץ מגוריהם. קהלות קטנות עם גדולות היו במושבותם וכאשר פזורם הרע להם באפיסת כחם החמרי כי היו למתי מעט כקללת אלקים. בן הרע להם גם באופני הרוח. כי כל קהלה לקחה לה תקנות ומנהגים דתיים לפי מצב מקום התישובתם. שונות זו מזו בכל ענין. יען אי־ישרות הדרכים והמסלות היתה בעוכרם. גם למסע וללכת מעיר לעיר קשה עלימו. מזה היה מוזר להם לחבר ולהרכיב הקהלות ע״י מרכז אחד והנהלה אחת ראשית לכולם. וישארו הקהלות כמות שהן בפזורם. כל אחת בפני עצמה בתקנותיה ומנהגיה המיוחדים. באין אומר ודברים.

אמנם, לעת כזאת אשר כל מארוק ככרך גדול יחשב. והקהלות שייכי אהדדי בכל עניניהם ורבים הועברו מעיר לעיר לרגל מסחרם. גם מתחתנים זו בזו. ואין יחוד ושום התבודדות לשום קהלה עכשו חובה הכרחית לחבר הקהלות להיותם לאחדים בכל תקנותיהם ומנהגיהם ובכל הנחלתם המשפטית. בדבר המתאים. בגזרה שוה לכולם.

לדבר הנכבד הזה היו עיני הרבנים צופות זה זמן רב. ולא היה לאל ידם להשיגו כי אין עוזר. עדי דודי הנה זה בא איש חיל רב פעלים. איש הישר בעבודה נאמנה. כליל המדע. עומד בפרץ. הוא הראש והמפקח לכל קהלות ישראל פה מארוק מטעם הממשלה יר״ה האדון מ׳ בוטבול הי״ו ויחשל״א, הוא נתן לב במועצות ודעת על המפעל היקר הזה. ליסד מועצת הרבנים מדי שנה בשנה למטרה זו. כמבואר הלאה. בעבודתו הזריזה נתקבלה בקשתו לפני היועץ העליון. טוב הלבב למרבית חכמתו הנאורה, האדון הכביר וימון יר"ה. הוד מעלתו צוה בהפקת רצון להוציא לאור הדבר במפעל ועשיה במכתבו הבהיר זמנו 25 אפריל 1947. ישלם ה׳ פעלם ומשכורתם תהיה מאלקי ישראל.

וחובתנו ונעשנה לסיים בברכה עמוקה בזכות תורתנו הקדושה. למלך אדוננו הצדיק סידי מוחמד יר"ה וגבה ונשא על. כוכבו יאיר ויזרח כצאת השמש בגבורתו. ויאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו בקרב הארץ. וגם לרבות בברכות עצומות להממשלה הרוממה, צרפת. יה״ר מלפני האל ב׳׳ה חולל הכל להדריכה על במותי ההצלחה בהשקט ובבטחה. וכוכב מערכתה יזהיר אכי״ר.

אסיפת הרבנים פה מארוק, הנקובה בשם ״מועצת הרבנים״-משה עמאר

אסיפת הרבנים פה מארוק, הנקובה בשם ״מועצת הרבנים״משה עמאר 22222

המטרה

א) טהרת ההלכות בדינים ובמנהגים אשר אינם בשוה בערי מארוק.

ב) תקנות והנהגות לפי המצב. לטובת הדת והיהדות ולטובת החיים.

תקנות ל "מועצת הרבנים״

א)       זמן האסיפה. פעם אחת בשנה בחדש סיון המוב״ת. משך שני ימים.

ב)         מקום האסיפה. בעי״ת רבאט.

ג)        חברי האסיפה. המה רבני הב״ד הגבה ונשיאי הבתי דינים של ערי מארוק.

ד)       ב״ד הגבה בידם היכולת לספח לפעמים לאסיפה גם משאר רבני הבתי דינים. וגם מהרבנים הדיליגים. וכחם יהיה שוה לחברי האסיפה.

ה)       אם אי אפשר לנשיא לבוא. ישלח מ״מ אחד מרבני בית דינו.

ו)        כל רב מהחברים יש לו הכח להעמיד על הפרק. שאלה אחת.

ז)        השאלה תהי כעין פסק. בדרך קצרה, בשפה ברורה, בכתיבה ישרה, באין לערב פלפול של מו״מ אשר אינו מן הצורך לענין.

ח)       לפני ב״ח לזמן האסיפה ישלחו הרבנים העתקה מדברי שאלתם כנ״ז לרבני הב״ד הגבה. להסדרה בהערכה לפני ״מועצת הרבנים״ כפי הראוי לה. שהנחוץ נחוץ קודם.

ט)       גם יוכלו להעדר איזו שאלה אשר לא ישרה בעיניהם.

י) בעל השאלה לו הזכות לנאום באסיפה. ואם הם שנים או יותר. ינאמו ראשון ראשון.

יא) כל מו״מ של הלכה יהי בין הרבנים בדרך קצרה. שעה אחת לא יותר. לבד אם הסכימו הנאספים להמשך עוד זמן הויכוח. הרשות בידם.

יב) אחר הויכוח. כנ״ז. תהי החלטה לאותו ענין על פי רוב דעות בגלוי. וכן יקום בעתיד. בכל ערי מארוק.

יג) ההחלטות יכתבו בספר חקה המיוחד לכך. בבאור כל הדברים שנאמרו בענין ההוא הפסקי דינים שנכתבו מאת דורשיהם, וגם תמצית המו״מ של הלכה שבתוך האסיפה והחלטה אחרונה בענין הרוב.

יד) תוכן הנדונים שתדון עליהם ״מועצת הרבנים״ בשנה הזאת. התש״ז 1947. יוגש מאת ב״ד הגבה לאסיפה. ובשנות הבאות בעה״ו יהיה הדבר כסעיף ו׳ ח׳.

הבא נבחן את מטרות האספה הראשונה ומה על סדר יומה…

טהרת ההלכות בדינים ובמנהגים אשר אינם בשוה בערי מארוק.

כידוע מארוק היא ארץ רחבת ידיים…אין מנהגי או דיני הערים לאורכו של החוף האטלנטי לאלה הנמצאות בפנים הארץ וההיפך, כלל זו חל גם הערים בדרומה של מרוקו..כל עיר ורבניה וחכמיה. כל עיר ומנהגיה. אין ספק שהיה שוני והיו מחלוקות רבות בחיי הדת ברחבי מרוקו, די אם נזכיר את המאבק חסר הפשרות בין המגורשים בשנת 1492 ובין התצושבים בפאס בעניין הנפיחה, עד כדי החרמת של אטליזים שנהגו כך או כך. לשון ההודעה היא " טברת ההלכות " אך אין ספק שכוונתה של האסיפה הראשונה של מועצת הרבנים הייתה , " בירור ואיחוד ההבלכה ברחבי מרוק….

באשר לנושא השני " תקנות והנהגות לפי המצב. לטובת הדת והיהדות ולטובת החיים." תקנות והנהגות לפי המצב..היש דבר יפה יותר…אין כאן קשיחות , חומרה של הלכה, הכול לפי צורך השעה וגזרות השלטון המקומי…ספרות רבה יש בנדון…למי מיועדות תקנות אלה "  לטובת הדת והיהדות ולטובת החיים – הדת והיהדות חד הן, והועדו לטובת הקהל וטובת החיים…כי בלעדיהם אין הכלל יידע לנהוג..
שאר הסעיפים ברורים, מ קום, זמני האספה…צורת הגשות השאלות או ההלכות, זמן המוקצב לכל שואל או פוסק…ומה חסר כאן, לא תפקידים, לא משרות ולא שכר, הכול על טהרת טובת הציבור ולשירותו….

מועצת הרבנים במרוקו-משה עמאר

אסיפה א׳מועצת הרבנים

האסיפה הרא׳ של ״מועצת הרבנים״ השנתית שנתייסדה במארוק ברשיון הממשלה יר״ה, נהייתה פה עי״ת ״ארבט״ באולם של הבדי״ץ הגבוה יום ב״ך יברך לחדש סיון המכב״ת ש׳ לעזרת ה׳ בגבורים. תחת נשיאות הרב כמוהר״ר יהושע בירדוגו ראב״ד מ׳ יש״ץ ואתו עמו האדון מ׳ בוטבול הי״ו המפקח על מוסדות היהודים במארוק בא־כח מועץ הממשלה ואליהם נלוו הרבנים כמוהר״ר שאול אבן דנאן יש׳׳ץ וכמוהר״ר מיכאל יששכר אנקאווא יש״ץ חברי הבדי״ץ ה׳. כמו כן כאן נמצאו והיו באסיפ״ה הרבנים:

כמוהר״ר שלמה הכהן אסבבאן                      ראב׳׳ד אוזדא

כמוהר״ר חיים דוד סירירו                           ראב״ד פ׳אס

 כמוהר׳׳ר ברוך רפאל טולידאנו                    ראב״ד מק׳נאס

כמוהר״ר דוד ן׳ שושן                                 ראב״ד דאר לבידא

כמוהר״ר אהרן ן' חסין                                ראב״ד אצווירא

כמוהר״ר מרדכי אנקאווא                            ראב׳׳ד טאנכיר

וכמוהר״ר מרדכי קורקוס מ״מ ראב״ד מראקס (אשר לא נשתתף בהאסיפ״ה הגם שהיה במספר הקרואים).

 כמוהר"ר ר' יוסף משאש                     חבר בדי"ץ מקנאס

כמוהר"ר ר' ידידיה מונסוניגו                חבר בדי"ץ פאס

כמוהר"ר ר' שמעון הכהן                      חבר בדי"ץ דאר לבידא

 

גם במזומנים היו סופרי ומזכירי הב״ד הראשי החכם כמוהר״ר יוסף חיים אלמאליח הי״ו וה״ח אברהם אוחיון הי״ו וה׳׳ר יהודה צבע הי״ו.

עבודת המועצ״ה נפתחה בנאומו של ראב״ד הגבוה ה׳ יש״ץ. אחריו דברו חבריו בעניינים העומדים על הפרק כמוזכר להלן.

מועצת הרבנים במרוקו-משה עמאר

נאום הפתיחה להרב הראשי כמוהר״ר יהושע בירדוגו יחשל״אמועצת הרבנים -אסיפה השנייה

ושפט בצדק דלים והוכיח במישור לענוי ארץ והכה ארץ בשבט פיו וברוח שפתיו ימית רשע

רבותי הגדולים. גדולי רבני ישראל הנבחרים. אחי ורעי. שרפי קדש הלולים לבי רחש בקרבי כגלי ים הומה. רצוא ושוב יתפלא בי. קול לי קול אלי באמרם כל היום עלי מי שמך לאיש שר ושופט עלינו תולעת ולא איש. גם בעיני יפלא ואזני תצלה. אף רוחי בקרבי עמדה ודברה בי לאמר הנה היושבים פה מקטן ועד גדול ראשי שבטי ישראל הם. היו עם משה בשמעו מפי הגבורה בקהל גדול ועצום, והם עצמם אש אוכלה, ומי ילך במו אש ולא יכוה, כויה תחת כויה, היא העולה למעלה ובאתר די זקוקין דנורא ובעירין דאשא תמן מאן עייל בר נפחא לתמן, ושתיקותי יפה מדבורי. אמת יודע אני בעצמי כסף סגים טב ליה דלא אברי. אולם ידידי ורבותי, עשירי ואדירי התורה מפז נבחרה, הנכם יודעים כי ההכרח אלצני, וחוץ ממחיצתי הוציאני. לעמוד תור אסיפתכם הקדושה והמהוללה כנסיה שהיא לש״ש. ברשות גדולת מעכ״ת וברשות אחינו ושרנו, שר לו נאמר, נשיא אלהים בתוכנו, השר והטפסר, הממונה מהממשלה יר״ה. ויותר שהוא המצמיחה והמולידה, האדון מוס׳ מ. בוטבול ישצ״ו יחש״ל. לעמוד על המשמר באסיפתנו זאת לפתוח ולברך בתורה תחלה. והנה אף כי כלכם חכמים, כלכם שרי ואלופי התורה ועבודת ה/מצוה עלינו להיות כלנו לב א׳ שלם שלם. לא נעלם כי שמו של הקב״ה שלום. אך אם יהיו בינינו איזה סכסוכי דברים ועפ״י הרוב יהיו נחתכים באשר הוא האמת ושפת אמת תכון לעד, עכ׳׳פ לא ישאר שום רושם שנאה וקנאה, וכר בלבבכם משא לעייפה, רק את והב בסופה, כולם שוים לטובה נפש היפה, ויהיו אמיצים וטהורי לב. כל אחד ומה שקבלה נשמתו, זה לסתור וזה לבנות, ולא יטה אותו שוחד דברים, ובלי משים, או משנאתו של זה או מאהבתו של זה יפסוק הדברים הפך דעתו חלילה, רק יעמוד על דעתו בלי שפת חנף בשפה רפה כיאות לנכבדי התורה כמוכם, ראשי אלפי ישראל, זולתי אם יהיה הרוב נגדו אז ליזמיר וליזיל כאלו הוא לשטתו.

לא נעלם כי כל נפשות אנשי מארוק בידכם היום, די הוה צבי הוה מחי וכו׳ משפט כלל ישראל הוא, והנה הוא נשאר לדורות, אכן, מלתי אמורה שהמוותר על דבריו בלב שלם אשרהו מטח׳ מן גורלו, כמאמרם ז״ל חכם שמחל וכד מתנאי מפורש כנז״ל, בלי שיהיו תוקעים את עצמם לדבר הלכה, בדברי חכמים בנחת וכו׳ מדעתו ורצונו, בלי שום מרמה ח״ו וכו׳ ובלתי זרוע נטויה לו׳ קבלו דעתי. ויה״ר שמן השמים יעמידו האמת במה שהוא, אמת לאמיתו כפי דתנו הק׳. ואל יקנא לבנו בחטאים וזהו מאמר התנא בפר״א על ג״ד העולם עומד: על הדין ועל האמת ועל השלום. ר״ל הדין יהיה אמת לאמיתו והכל יהיה בשלום בלי שנאה ואיבה ח״ו לא לפניהם ולא לאחריהם. ואז יתעלה שמו הרמוז באמת ובשלום, כשיהיו רועי צאן ה׳ באמת ובשלום, עוסקים עם הצבור לש״ש, אז סופה להתקיים . יאריכו ימים על ממלכם תרב גדולתם.

והנני מסיים בכי טוב יען דאין בי כח ובריאות ולשון מדברת גדולות להתחרות את המלכים הנוראים כמלאכי עליון , כידוע לרבותי. לכן, הננו נותנים ראשות כל דבר בהתנהלות האסיפה הזאת במועצה הזאת, וכל הדברים הנחוצים לה לידידי חיי רוחי. אחי וראשי, מפים וחפים, מזה בן מזה, מחזה שדי יחזה הרה״ג וכו׳ וכו׳ כקש״ת כמוהר״ר שאול אבן דנאן יחש״ל חי ובריא אולם. ויה״ר שלא ישלוט שטן במעשנו יהיו לרצון וכו׳ ויהי נועם וכו׳.

מועצת הרבנים- ספר התקנות-משה עמאר-המשפט העברי בקהילות מרוקו

 

נאם הרב שאול אבן דבאן יחשלי׳אמועצת הרבנים-שטר חליצה

ע״ד הבטחת הנשואין בדרך אתנן, והשחתת הבתולה והעיבוד.

מורי הרב הראשי!

אדוני המנהל!

רבותי הגדולים!

בפקודת הרבנים מר גאון עוזנו, הרב כמוהר״ר יהושע בירדוגו ישצ״ו. ורב אחי, נהירו דעיינין הרב כמוהר״ר מיכאל יששכר אנקאווא ישצ״ו, הנני בא להציג לפני כת״ר בתר מזכיר. את הענינים העמדים על הפרק שתדון עליהם מועצת הרבנים באסיפה הנהדרת הזאת, המעוטרת חכמה, בינה ודעת. ודברי יהיו אך בדרך קצרה כמוזכר בתקון סי׳ ז׳.

הענין הראשון אשר בו הכללו ג׳ דברים: הבטחת הנשואין בדרך אתנן והשחתת הבתולות, ועיבור הפנויות, שלשתם דורשים תקון בהעתיד. יען נפרץ גדרם פרץ רחב, ותשחת הארץ. ולא רק לפני האלהים רח״ל, כי גם חמם במעשיהם. עלילות רשע יזמו האנשים על נשים, ובפטפוטי דברים ילכדו רבות בנות בפח מוקשים.

דברים ידועים ומפורסמים המה לפני מעלתכם בפרטי פרטיהם, בקלקולם ובאי האמת והצדק הנעשתה בהם. כי כל ב״ד מלאים וגדושים מן הנדונים האלה הבאים לפניהם יום יום.

באמת הדיין יודע בנדון המוצג לפניו, אמיתות הענין ואין לאל ידו לגזור אומר בהוראתו האומדנית. יען חקת המשפט עוצרת בעדו. וכך היא דרכה של חקה: אין בה די און להוציא משפט אמת בכל עת ובכל העם.

בהבטחת הנשואין אף בדרך אתנן. רוב ב״ד של פה מארוק דנים בה לפי המשפט הלכאורי. שאין בהבטחה זו שום אחיזה לחייב עליה שום דבר ונשענים לאסמכתא מדברי מוהרי״ק ז״ל סי׳ קכ״ט. ומדברי הרב ב״ש סי׳ קע״ז.

ובאמת יש מה לישא וליתן ולברר ההלכה, שבדרך אתנן אין הדבר כן. ולא אמרה גם רבינו ב״ש ז״ל. וגם רבינו מוהרי״ק ז״ל. וזכורני כי בהיותי סופר בפאס בימי עט״ר מ״ר א״א זצ״ל. השבענו לאיש על זה שלא הבטיח לאשה על הנשואין.

איך שיהי. לא עת עתה לברר ההלכות עפ״י הדין במו״מ של קושיות ותירוצין. רק זאת מטרת האסיפה, לגמור את הדין הצריך תקון לפי המצב. בנחוץ לו עפ״י תקנה מוחלטת. וכך היא דרכה של האומה הישראלית מיום שחרב ביהמ״ק ועד עתה דור אחר דור. רבותינו הרא׳ והאחרונים מישרים אורחות משפט בנחוץ לאותה העת בתקנה מוחלטת, אף נגד משפט ברור. והכל שריר ובריר וקיים עפ״י תוה״ק, כידוע ומפורסם למעלתכם.

בכן רבותי. מצוה עלינו לעמוד בפרץ לעצור מעט בעד הרעה הזאת. ומה גם במשחיתים בתולות ישראל ופוגמים אותן ומנצלים הדרת קדושתן וטהרתן. גן נעול מעין חתום.

ואם פגעה בהן מדת הדין, נאחזות במכמורת העיבור. ואז סובלות משא כבד לעייפה ורעה חולה וכשלש שנים יהיו ערלים לא ינשאו לאיש.

וזה הנראה שראוי לתקן בזה כעת, ולרבותי הבחירה לקרב או לרחק. לגרוע או להוסיף.

אלו הם התקנות שהוחלטו על ענין הנז״ל:

א – הבטחת הנשואין בדרך אתנן (זאת אומרת שתנאי ברור היה ביניהם שאדעתא שישאנה מסרה עצמה לו) חייב לקיים.

ב – הבא על הבתולה והסיר בתוליה, חייב לישא אותה

ג – הבא על הפנויה בין בתולה בין בעולה, ונתעברה והודה שנתעברה ממנו חייב לישא אותה.

ד — לכל אלו שחייב לקיים. סכום הכתובה יהיה. מה שתכניס בנדונייתא יכפול וישלם בלי נכוי.

ה – ואם לא רצה לישא אותה או נשוי הוא, שלא יוכל לקיים. אם בתולה ישלם לה מסך עשרת אלפים פר׳ עד סך חמשים אלף פר׳. ואם בעולה. ישלם לה מסך חמשת אלף פר׳ עד סך חמשה ועשרים אלף פרי. ולפי חקר הנדון ישפטו הדיינים קצבת השומה להרבות או למעט בין הסכומים הנז׳.

נאום הרב שאול בן דנאן יחשל״א – ע״ד חזרת השדוכין – משה עמאר

ההשערה תהיה עפי׳ הדברים האלה והמה:

1) ערך המטבע בימים ההם.

2) הדרגת הפתוי. אם הרצון רק לתועלת הנשואין שההבטחה עקר והמעשה טפל או להפך. שהמעשה עקר וההבטחה טפל. או שהדבר שקול ושניהם שוים לרעה.

3) הפגם. לפי המשחית והנשחתת.

ו אם הודה בביאה וטען על העיבור שאינו יודע, אם מיוחדת לו. ישבע שאינו יודע וישלם מחצה מסך הקנס הנז׳. ואם אינה מיוחדת. והדבר בספק שקול. ישבע שאינו יודע וישלם רביע מסך הקנס הנז׳. ואם דיימא מעלמא יהיה הדבר עפי' הדין.

ז ־ ההכחשה בFל הנז׳ תחייב שבועה בנק׳׳ח אחר קבלת חרם לתובעת שלא טענה שקר.

ח – אין להחזיק הנולד לבנו ליורשו ולהטפל בו רק בהודאתו כמשפט הברור.

נאום הרב שאול בן דנאן יחשל״א

ע״ד חזרת השדוכין

רבותיי

הן אמת שעפ״י הדין שאף אם חזר המשודך הדרי הסבלונות, כמ״ש בסי׳ ן׳ גם אינו חייב לה שום קנס כמ״ש במ״א בארוכה בס׳ המשפטים. גם אם הכינה הנדוניא ונגרם לה הפסד בחזרתו. אין כח בידה להוציא מן המשודך שום תשלום לגרם הנזק. כי אין בזה הנהו תנאים של גרמה בנזקין של סי׳ שפ״ז וכמ״ש במ״א.

אך עינינו הרואות כי חדלה האמונה ונעדרת האמת. כי לא באמונה המה עושים המשודכים עם כלותיהם ורובם כוונתם רק להשתעשע בתינוקות. ובכלות רצונם ותאותם או כאשר הם מוצאים אחרות חדשות מקרוב באו. אשר גם זו מכה אנושה בבנות לרדוף אחרי הבעלים אף במשודכים. בכן ראוי ליתן בזה אורח משפט לבל תהיינו בנו ישראל מופקדות לפני אנשים בשקט ובבטחה מבלי התחייבות שום דבר בעברם ברית השדוכין.

ולהיות שמצד אחר אנו רואים שבאמת זמן השדוכין הוא זמן הבחנה. לדעת המדות הנאותות להשתוות דעת המשודך ומשודכתו. שבזה יכולו לבא בברית הנשואין הנצחי. לחיות חיי אושר ביניהם, בכן, בזאת יבחנו. אם יבואו אם יחדלו ואם כן על דעת זאת סמכי אהדדי מתחלה.

איך שיהי. להכריע בין שתי הדעות. וכדי שלא תעשינה יד הפריצים תושיה. ראוי לתקן הדבר.

וזהו הוא מה שנתקן על הענין הנז;

א מיום השדובין ע״ת ששה חדשים יהיה להם זמן להידיעה הזאת, ובזמן הזה הבל יהיה עפ״י הדין, ומתשלום ששה חדשים והלאה, אם חזר בו המשודך, בלתי טעם נכון המתקבל לפני הב״ד, חייב לשלם לה מסך אלפים וחמש מאות פר׳ עד סך חמשה עשר אלף פר׳ ואם חזרה היא, הכל יהיה עפ״י הדין.

ב – גם ישלם לה חצי נזק ממה שהפסידה בצורכי נדונייתה שהכינה מיום ששה חדשים והלאה.

ג – תשלום זה של ח״נ יהיה עפ״י ראיות ברורות שהפסידה.

מועצת הרבנים הראשונה-האסיפה השנתית בראשונה של תש"ז – משה עמאר

נאם הרב שאול אבן דנאן יחעזל׳׳א

 ע״ד הגרושין.

רבותיי

אם אמרתי אכבירה במלים על דבר קושי הגרושין, אהיה למשא על כבודכם. וכבר אמרנו. שהנואם יבחר לו דרך קצרה בקושט אמרי אמת, ודיו. וכן הוא הראוי, כי לא נעלם מרבותי דבר קטון או גדול. ומה ידעתי ולא ידעו הם? הלא גמרא ערוכה נאמרה בחומר הגרושין עדי בעי רב פפא אם חייב להחזירה ופירש״י ז״ל לב״ה קא בעי. וכן מבואר ברבינו הטור והרמב״ם ז״ל, ובב״י ז״ל ובהרב ח״מ ובב״ש ז״ל ורובי הפוסקים ראשונים ואחרונים. ומה גם בזוה״ק אין מקום פה לציין דב״ק בספרתם, כאשר אמרנו, שאין המטרה לברר ההלכה.

אך זאת צריך להודיע בגלוי. ואפשר שירעישו עלי רבותי בהגיגי, דבר אחד אומרים העם. כי המנהג פה ״מארוק״ לגרש אשה בע״כ באין סבה. וכך היו דנים.

על זאת אני משיב. שלא היה כך ומעולם לא ימצא פסק, שטענה האשה שאין רצונה להתגרש. ודנו הב״ד לגרשה בע״כ. זה אי אשפר במציאות. רק זאת היתה להם. כאשר בעל בקש לגרש את אשתו. היא מתגאית באמריה לאמר לו מהר שלח.

ואף אם מצא ימצא, כאמרם. דבר מועט הוא ועלה ומתבטל במאה. ואין לדון ממנו דין מנהגא. כמפורסם בדיני המנהגים. בידוע לכת״ר.

איך שיהי. למנוע הגרושין אף בנשואין רא׳ ובאין סבה. זה דבר שלא יתכן להתקיים כעת. שאין בעם כה לסובלו בי עדיין לא גבה שכלם ולא נטהרו ממה שנהגו מכבר.

בכן, חובתנו רק לעצור מעט מעט בעד המית מרוצת הגרושין ולדאוג לפזור המשפחה.

 וכה נראה לתקן כעת דברים הנחוצים לפי המצב.

א כל אשה שתמחול לבעלה בכתובתה, בכלה או במקצתה, או באיזה תנאי מתנאי כתובתה. יכולה לחזור בה, כל עוד שלא עברו ג׳ ימים מהתחייבותה (ז״א יום החיוב ושני ימים שאחריו שלמים, מערב עד ערב).

ב אין להרשות לכתוב גט רק אחר עבור ג׳ חדשים מהקובלנא זולתי בסבה נחוצה המאמתת שאין תקות השלום ביניהם או משום חשש של זנות.

ג – בערי הדיליגי צריך שתהיה הסבה ההיא מקובלת ע״י הב״ד המחוזי.

ד – הרשאת הגרושין בתוך הזמן הנז׳ מהסבה הנז׳ צריך שתהיה כתובה בספר מיוחד לכך בב״ד בבאור טעמא ונמוקה של הסבה.

ה אין להרשות לגרש אשה בע״כ בשום אופן רק עד עמדם במשפט בפני הב״ד של ג׳.

ו – יזהרו הדיינים במשפט הגרושין בע״כ של האשה ומה גם בנשואין רא׳ יעיינו היטב במחלוקתם של ב׳׳ש וב״ח ור״ע ובכל הסוגיא ההיא כלה ובדברי הפוסקים ראי ואחר׳ המזהירים בכל עז על המחרת הגרושין ועל כובד עונשו, שעל זה נאמר. הוו מתונים בדין, וכל המרבה הרי זה משובח.

כל זה נתקבל בהסכמה

נאום הרב שאול אבן דנאן יחשל׳א

ע״ד השבת

רבותי!

רקב בעצמותינו. בעצם האומה וגויתה. רוחה ונשמתה. הוא היום שקדשו חולל הכל מימי יצירת סדור עולמיו, שמו לאות לדור דור. זכרון למעשה בראשית ותחלה למקראי קדש. הבדיל עצומו של יום מכל מלאכה אף ממחשבת מעשה. ולמנוחה ולענג הנפש והגויה נתנו אדון הכל ויכתירהו בכתר קדושה מכל הימים. יום אדיר הוא, וקדושתו כבירה. הוא יסוד הדת והאמונה. עמוד התוך אשר האומה הישראלית נשענת עליו. יום שהנשמה העברית תלויה בו. המצוה העקרית אשר שקולה כנגד כל התורה כלה. בו במנוחתו העדאה גלויה על אלהותו יתברך תקוות ישראל לבן דוד ממנו תוצאותיהם.

קדשת היום ועצם כחו הנכבד, חולל למאד בימינו אלה. כמעט השפל עדי ארץ, כאין וכאפס נחשב מול תשוקת הממון. ועל ידי גלגול. בא החלול גם לידי מעשים אשר יצאו מגדר עבודת חבת הממון. והמה עבירות חמורות מהראשונות ואין רצון לבארם. שכבוד אלהים הסתר דבר.

בבן מורי. חרדי הדת והאמונה. איך לא ירגיש ולא ירגז לבבכם על הנגף אשר הוחל בימינו אלה. טרם יסתפח בכל העם. ויהי מן הנמנע לתרופה, הלא לעת כזאת אפשר שיושג לנקות הרקב מן העצמות. כי כל איש ישראל לא במרד ולא במעל חלילה יוצאים מגדר הדת. כי אם מסבות אשר יתעום מעט מעט לפרוץ גדר עדי צאתם החוצה. ולבסוף נעשה הדבר בהיתר.

לכן אמונים עושו ובואו. החישו עתידות פן תעוז יד הנגף, וחרפתנו עד חוג השמים תגיע. זאת הארץ ארץ מארוק. שרתי במדינות. בדרכי הדת והאמונה ובמשטרי החקה והמצוה. איך תרד פלאים חלילה. בחלול הדת בפומבי בקרבה? שערות האיש יסמרו וכל לבבו ימם בראותו ענינים כאלה המבעתים לב חרד לדתו.

לזאת. הנני מציע לפני רו״מ הנראה לעשות לעת כזאת. לפי כח המצב דרכי אופני הגנה. לעצור בעד הנגף הנספח. וה׳ יתברך יעזור לפדות נפשנו. זה יום הקדוש.

אלו הם פרטי ההגנה אשר עלו בהסכמה

א – הרבנים עצמם או הנפשות אשר עשו להגנה זאת, ינאמו לפעמים לפני העם נאומי חכמה. מוסר השכל. לקדושת יום הקדוש.

ב – לכל הפחות, ינאמו פעם אחת בחדש, ביום השבת.

ג – הנואמים ילמדו לשונם דרך חבה ומוסר אהבה להורות את העם תוקף 'קדושת היום בעצה נאותה המקובלת על השומעים, להרהיב עז בנפשם בקדושת הדת. ושמירת השבת, בהכרח חיובו בעולם הזה ובעולם העליון

ד כל הנלהבים למצוה זאת יזהירו את אחיהם מלהסתתר ביום השבת. ומלחללו ה״ו.

ה – כל ראב״ד וכל רב דיליגי. חובתו לערוך תזכיר מפורט ממה שנעשה מכל האמור ומהתחלפות המצב בשמירת השבת, בכל השנה, ויוגש התזכיר לפני אסיפת הרבנים השנתית.

מועצת הרבנים הראשונה במרוקו

נאום הרב שאול בן דנאן יחשל״א

ע״ד אופן שמירת המאכלים והיין

רבותי!

שערוריה הומיה בקרב העם החרדים לדתם. על אודות היין הנמכר בחזקת יין כשר. וגם המאכלים הנמכרים הצריכים שמור. ורבים מחפאים דברים באמרם כי לא טהור הענין.

האשמה הזאת למכור לא כשר בחזקת כשר, ג׳ חטאות תלוים בה:

א.         הכשלה בעון דתי.

ב.         בצע ממון אשר לא כדת, יען השער לכשר מעולה יותר לשאינו כשר כידוע.

ג.          חסרון אמונה בגניבת דעת הבריות.

וביען כי הענין הזה דתי הוא, רואים אנחנו חובה לעצמנו להשגיח עליו בעינא פקיחא ולדרוש מאת וועד הקהלות להיותם עזר סומך בזה שיעמידו שומרים דתיים בכל מחסני היין. ובכל מקום עשיית המאכלים הצריכים שמור, ויהיו נבחרים ע״י הב״ד או ע״י הדיליגי של אותה העיר, יהי פרס משכורתם שלמה ע״י וועד הקהלה הישראלית, ולא מאת בעלי היין והמאכל.

זאת אומרת, שבעל המסחר ישלם הצריך ביד הוועד, והוועד ישלם לשומר די משכורתו, וע״י זה, תהיה יד הב״ד והוועד היא השלטת על השומר למען ידאג לעבודתו.

כל זה נתקבל בהסכמה

נאום הרב שאול אבן דבאן יחשל״א

ע״ע תלמוד תורה

רבותיי

היהדות המארוקאנית אשר היתה מתנוססת בקרב היהדות העולמית במשטריה הדתיים. בחכמת רבניה התלמודיים אשר גדלה ורמתה על. במרבית חכמיה רבניה ונבוני עם הנמצאים בתוכה, המרבז הדתי והתורני אשר היה "מארוק׳׳ לבני ישראל בקרב ארצות מושבותם, יחד כלם מוט התמוטטו בדחיפה אחר דחיפה. הלוך וחסור יום יום, רוח עועים רודפת אותם באך בלי חשך לכלות כל זכר למו מן הארץ תוגה נאנחה ודאגה חרדית במשכיות לב איש ישראל הנאמן לדתו. עת בעבירו שרעפיו לנגד עיניו. כי תורת ישראל תשתכח חלילה מקרב היהדות המארוקאנית, היהודים אשר במארוק ישארו כנציב שיש אשר רוח אין בקרבו ובעצים יבשים. כל דרבי היהדות יהיו למו רק למצות אנשים מלומדה. ובל חקות תורתנו יהיו אך למותר. וכמוזר נחשבו, מי יאמין להרעה הנשקפה בהעתיד הקרוב? חטאה גדולה ואשמה רבתי תחשב לנו אם נהרס בימינו הבנין העתיק. הדר היופי ותפארת הכבוד המשוכלל דור אחר דור במקלעות פקיעים ובפטורי ציצים. אשר היה נס דגלו מופיע ביפעת זהרו על פני כל הארץ, כי מימי קדם, קהלות ישראל במארוק המה מפליאים ומרבים לעשות בגודל תוה״ק ובאומץ משמרת עבודתה. ממעיני תורת מארוק שאבו כל תפוצות ישראל ועתה תרד פלאים חלילה? דגלה האדיר והנעלה ישח עדי ארץ? התאמנו כי יסופר חרדי הדת? התוכלו שאת חמת המציק הלזו בי תהיה בימיכם? בניכם אשר יקומו אחריכם, במה תהיה עבודתם ודתם? במה יקדמו פני יוצרם בתפלה, ובמה יעריצו אל אלהי ישראל?

מרכזי התורה, ישיבות תלמודיים, כמעט נשתכחו מן הארץ, מורים תלמודיים יקרי המציאות בימינו אלה, וכמעט יהיו לאין בימים יבואו. ומי יורה את העם לשמור חקות דתו בדור העתיד? מחלה אנושה ורקב כליה בעצמותינו עצם היהדות רוחה ונשמתה. זאת התורה, הרוח החיוני והכח החשמאלי לכל היהדות כלה, זאת התורה המטהרת והמזככת את האדם. היא הכור המצרך לכל תערובי הבריאה, ולכל תחלואי הנפש והגוף. היא המפרדת והמבדלת בין הטוב והרע, היא המאפשרת לאדם לברר וללבן את חלקי נפשו, רוחו ונשמתו מכל רע, ומכל חלאה וזוהמה. היא המלבשת רוח עז לכל הדבקים בה ובחקותיה. היא המדבקת והמקשרת התחתונים בעליונים, הגופניים ברוחניים. מחברת העולמות חבור גמור והיו לאחדים. ממתחת קוים במרחבי כל הבריאה, להמשיל עלימו שפע אור תורה, אור החיים להאיר על הארץ ולדרים עליה ברחמים. בלעדה, במה נחשב האיש הישראלי? ומה הוא אם לא תורתנו העתיקה אשר הנחיל לו חולל הכל ב״ה עת האמירו לעם, והעם היהודי הכיר את בוראו והאמיר אותו לאלהים, ללכת אחרי מצותיו, חקותיו ותורותיו? ואיך לא יתכוץ הלב והשערות יסמרו על החזות הקשה הלזו כי תתגשם חלילה? שתורת ישראל תשתכח מקרב היהדות המארוקאנית. בכן אחים, עושו ובואו לעזרת ה׳. והביטו וראו את העתיד הנשקף ואל תתנו דמי לו. המציאו מזור וגהו תרופה למדוה האיום הזה. הלא יש תקוה טרם ינטו צללי ערב, שמש החכמה, ובעוד יום זקני התורה מופיע אור תורתם לארץ ולדרים בשם ה׳ נעשה ונצליח, עזרנו ומגיננו הוא. התורה מחזרת אמרו רז״ל, וזאת חובת כל איש חכם ונבון בישראל לזרז עצמו מבלי התרשל, לפשוט יד ימינו לעזרה לתקן הענין באורחות יושר ובבטחה, כאפשר והכל יושג על נקלה, בעבודה אטית ורחבה, בשום לב ושכל, אך זאת לדעת, כי לבסס על אדני הבטחה את רגש היהדות בקרב בני ישראל להיותם נאמנים לדתם כל ימי חייהם, נחוצים דברים חנוכיים לבנים, מנוער, אשר יתחנכו הנערים עפ״י מורה נלהב, במשטר שכלי ודתי, בטוב טעם ודעת, ילמדם דרכי התורה והמצוה. יבינם וישכילם נעימות אמריה הנאמרים באמת. יודיעם יושר מצותיה המשמחים לב בני תמותה הנותנים אומץ כח לתכיכי הלבב מתגרת קורות הזמן. ידריכם בארחות שלום נתיבותיה. יספיק למו צרכי למודם גם בתורה גם במצוה גם במדות הנהגתם האנושית, וגם מהספרות העולמית, ואזי ירוה לו התלמיד בלמודו. והיה לפרי תואר, ולפרה שושנה גם בעיניו ובעיני הוריו, תמיד לבו ער לספרי הקדש. עיניו יחזו בם כל הימים, פנימה יבוא להשתעשע בהתלהבות תוה״ק התמימה והצדקנית, והדר יופי, חן ונעימות מצותיה וחקותיה,

הרעיון הק׳ הזה והחרדה הדתית הזאת המה רשפי אש שלהבתיה אשר שכנו עורקי לב רבים מבני ישראל פה מארוק, ונתעוררו זה זמן רב ויסדו חברות למטרה הק׳ הלזו ברוב ערי מארוק המצויינות.

אכן המה הולכות באטיות גדולה, גם מחוסרות הכשרות רבות באופני הלמוד, וצריכים לעזרה מאת מרכזי התורה הבאים בידיעותיה הפנימיות, לתת למו המשטר הדרוש ללמד ביאות לפי העת, הניתן לנער ללמוד בו, כי היום קצר והמלאכה מרובה. גם יודעים רבותי, החלטתם של הוועד הכללי של כל הקהלות הישראליות המארוקאניות, ליסד בית מדרש לרבנים ״ישיבה עליונה״ במטרה נכונה להעמיד רבנים מומחים. וזה ענין נחוץ פה מארוק, ובעזרת ה׳ כנראה שיתגשם הדבר הזה בקרוב ויהיה למרכז עליון בתורת ישראל פה מארוק.

איך שיהי, יראו עינינו וישמח לבנו בעז״ה.

אך, תחלה, צריכים התייסרות בתי ספר רא׳ באשר כן בזה ג״כ דעת הוועד הכללי הנז׳ להחזיק בם, ויהיו משני אופנים.

  • האופן הא' עומדים בפני עצמם לספק למוד התל׳ לבל היום.
  • האופן הב׳ לספק רק שיעורי למוד בשעות מיוחדות ביום ובלילה. תובן הלמוד הכללי, התורה והמצוה השפה העברית והצרפתית.

תוכן הלמודים יתוקן ע״י מנהל הת״ת הממונה ע״י וועד הקהלה, ויתאשר בב״ד המחוזי. ואם לא נשתוו דעת המנהל עם הב״ד, אז יוגש הענין להחלטת אשורו לב״ד הגבה.

הב״ד והרב הדיליגי והוועד של הקהלה תהיה עבודתם יד ליד בהשגחה עליונה על הלמוד והחינוך.

ראב״ד ודיליגי יגישו דו״ח מהפרחת הלמוד לפגי האסיפה השנתית של ״מועצת הרבנים״.

תמצית אמרים, רבותי! רועי ישראל! עליכם המצוה הזאת אתם תופשי התורה. חובתכם היא לתמוך בכל עז בעבודה הזאת, זרזו עצמכם ובטחו אל ה', שיתו לב בעינא פקיחא תדירה לכל המוסדות האלה, ויד ימינכם תהיה פשוטה לעזרתם, לעודדם ולאשר ארחותיהם בדרכי החנוך והלמוד, לרומם דגל התורה בשכל טוב.

העירו אהבת התורה בקרב העם ובלב הנוער, שאם אין תורה אין דת ואם אין דת אין ישראל, אל תעמדו מרחוק בחבוק ידים, זכרו ושמרו מדת הרועה הנאמן: ומשה נגש אל הערפל, ושם נאמר, וידבר ה׳ אליו. ובשכר זו יקוים ברבותי ובכל דייני ישראל, וראה בנים לבניך שלום על ישראל.

כל זה נתקבל בהסכמה

המשפט העברי בקהלות מרוקו-עריכה משה עמאר-אליהו עצור-משה גבאי-האסיפה השנתית הראשונה של תש"ז

מועצת הרבנים במארוק

האסיפה השנתית הראשונה של תש"ז

נאום הרב שאול אבן דנאן יחשל״א

ע״ד ההלולות

רבותי!

חגי נדבה ומועדי קדש הלולים היו למקרא לכל עם הארץ. המה עצמם אומרים מקודש והם עונים מקודש.

באמת, התעוררות ברוח חזקה מפעמת אנשים רבים לקדש מועדי חול אלה בכל מחוז ובכל עיר ובבל כפר. ממציאים צדיק יסוד בארץ אשר יהיה למו למרכז ועליו יסובבו עיר.

תוצאות המפעל הזה, טוב ורע, טוב גמור ורע מוחלט בראשית התהוות המוסדות האלה פה מארוק, היו למוסדי פתאים וגם לתמימי דרך. אכן עתה, קבל הענין צורה אחרת. גם נתן ביד הצבור, והיה לעסק תחבולי של מו״מ להביא כסף למוצא לענינים שונים, דברים חשובים באמת. עזרת דלים ת״ת וכדומה. גם להוצאות מופרזות על המרה לסקול מסלות ולהישיר דרך הר וגבעה ולבנין בתים, להכשרת המקום להרבות הבאים והנאספים. וההוצאות המופרזות האלה, עולות בחשבון על ההוצאות העקריות, זה צד הטוב. ומצד אחר הרע המוחלט בכל עקרי הדת, כבוד אלקים הסתר דבר, אין רצון לבארם.

באמת ראוי לומר על זה המשל שאומרים לצרעה: ״לא מעוקצך ולא מדובשך״. וגם אל תקרי הלולים אלא חלולים, אבל, מה נעשה כבר הרגש הזה נסתפח בלב ההמון, ונעשה להם כיסוד האמונה. גם הדת נתנה ביד תועלת הממון וקשה לעצור הדבר מכל וכל.

בכן, אין לנו רק לצמצם הענין ולקבוע בו גדרים ומשמרות מבלי יוסיף לגדוש, והיה לשחוק והתול לפני חרדי הדת. ולפני בעלי השכל והמדע.

אלה הן התקנות הנראות כעת לקיים

א בכל ערי מארוק, אין לעשות שום הלולה בפרסום רק ברשיון הב׳׳ד המחוזי ובאשור הב״ד הגבה.

ב – גם ההלולות הנוכחות בכלל זה, וצריכות רשיון.

ג – יזהרו הרבנים ברשיונם זה רק בדבר מוכשר ומועיל להנאת הצבור, ומובטח בשמירת הדת.

וזה סדר ההלולה

א) קברי הצדיקים יוגבלו מבלי יבואו בגבולם רבים יחד, וכ״ש האנשים על הנשים, רק א׳ א׳ או ב׳ ב׳ יכנסו להשתטח ויצאו להם דרך אחרת.

ב) שומרים יעמדו לפי הגבול לשמור משמרת.

ג) אין להקים שום אהל בבית החיים רק ברשות הרב הדיין של העיר, ורשותו תנתן רק בדבר הכרחי.

ד)         כל הבאים יתקעו אהליהם חוצה מבית החיים.

ה)         אין מכירת שום דבר של אכילה ושתיה בבית החיים כלל.

ו)          חוצה מב״ה יעשו החונים כרצונם, לאכול ולשתות ולשמוח, גם למכור בדברים הצריכים להם.

ז)          כל המחנה החונה חוצה יהיה נקי מכל לכלוך וצחנה.

ח)         בב״ה יסודר שם ישבת למוד מת״ח שילמדו אותו היום בזה׳׳ק ומשניות בקבלת פרס.

ט)         גם וועד הקהלה הרשות בידם לסדר שם הכנה סעודת משתה תה וכו׳ לקרואים ושרי הממשלה.

י)         אם חל יום ההלולה בא׳ בשבת, אין להם רשות להכנס לב״ה רק אחר הערב שמש של יום השבת.

אם עברו ראשי הקהלה של אותו מקום על אחד מהתנאים הנז', יוסר להם הרשיון של החלולה.

כל זה נתקבל בהסכמה

ראה: המשפט העברי בקהלות מרוקו-עריכה משה עמאר-אליהו עצור-משה גבאי עמ' 228-226

נאם הנעילה להרב מיכאל יששכר אנקאווא יחשל״א-מועצת הרבנים במארוק-האסיפה השנתית של תש"ז- משה עמאר

נאם הנעילה להרב מיכאל יששכר אנקאווא יחשל״א

ע״ע ״מקוה טהרה״

רבותי!

בכדי שתסוים מועצתנו בכי טוב, אני צעיר וזעיר אדבר לפני מעכ״ת מענין מקוה טהרה, לטהרת בנות עם ישראל, ולכל זרע ישראל.

אל יפלא בעיני רבותי, איש אשר כמוני קטן הכמות והאיכות; לבוא בסוד ישרים, מלכים וסגנים, מאן מלכי רבנן, ומה גם לעמוד ולדבר לפני מי שגדול ממני בחכמה ובמנין, צעיר אני לימים, ואתם ישישים, וידעתי רבותי, ידעתי כי איני ראוי לדבר אפילו לפני אנשים כערכי ומכ״ש לפני רבותי, אלופי ומיודעי, מנייהו מלכי ומנייהו אפרכי, ולפני גדול אדוננו, ידידנו ואו״ע נשיא אלקים בתוכנו הל״ה השר והטפסר כבוד מעלת האדון מוס׳ מ׳ בוטבול יש״ץ אבי״ר. שיודע בעצמי כי לא איש דברים אנכי והן ערכי עלי.

אבל, מקומי הכריחני לצאת חוץ ממחיצתי, וההכרח אם לא ישובח לא יגונה לבוא עד הנה לענות חלקי גם אני לפני מעלתכם, לערוך שלחן במדבר דוקא. ולפני מלכים רבותי, אתיצב לחקור ולברר הדבר, כי לכם משפט הבחירה.

רבותי, לא נעלם ממעלתכם היקרה חומר עונש הבא על הנדה רח׳׳ל, בין פנויה בין בעולה. ומקרא מלא דבר: ואיש אשר ישכב את אשה דוה וכו׳ ונכרתו שניהם מקרב עמם רח״ל. ורבותינו אמרו שהנדה אפי׳ שהתה זמן ארוך ולא טבלה היא בנדותה. ואפי׳ בזמן לבונה כל דין נדה יש לה, עיין ביו״ד סי׳ קצ״ה וקצ״ז. וש״ך שם. וכל הנוגע בה יטמא. וכמה הרחקות עשו רבותינו לאיש עם אשתו נדה כדי שלא יפגע בדבר הזה. עיין שם ביו״ד סי׳ נ״ז, וגם ידוע לרבותי מעשה של ההוא תלמיד שקרא הרבה וכו׳ ובשביל שלא נזהר מאשתו בימי לבונה ששכב עמה במט״א וכו׳ מת בחצי ימיו חו״מ. ואי׳׳ץ להאריך בדבר זה דזיל קרי בי רב הוא, ומכ״ש לרבותי שאין דבר נעלם מהם.

רבותיי בעוה״ר בדורותנו אלה, אנו רואים כמעט כל בנות ישראל הפרו ברית, עברו חקה זאת חקת התורה, ונבעלות נדות, ומולידות בנים זרים אשר בשם בני הנדה יכונה להם. ורבתה המספחת בעוה״ר בכל עם ישראל, שמתערבות המשפחות זב״ז הכשרים עם בני הזרים. ואין איש שם על לב. ודבר זה נפל גם במשפחות המיוחסות, בתי אבות רח״ל, יען שבנות הדור חפשיות מן המצות ופרקו עול התורה והמצוה מעליהן. ומכ״ש למצוה הזאת לטבול לנדתן במי המקוה העשוי עפ״י התורה והדת, אשר מצוה זו ללעג וקלס נחשבה בעיניהן, שאומרות, אחר שרחצו וסכו במים חמים, זכים וטהורים, שממקור מים חיים באו, עוד תצטרכנה לבוא בחפירת מים, גומא עכורה של מים קרים ומאוסים שנעשו ממים ישנים וקרוב להיות נתלעים? ומכ״ש אם מקום המקואות במבואות אפלים ומטונפים, ודבר זה כמשא כבד עליהן לקיים מצות טהרה זאת. ואפי׳ נשים אשר עדיין יש בהן רוח חיים רוח היהדות בקרבן, ומקיימות כל מצות ה׳. דבר זה קשה בעיניהן, כיון שרואות מקום טהרתן באי הנקיות כנז״ל. וע״י כן נמנעות הן מלקיים מצות הטבילה לטבול במים סרוחים ומאוסים, ובאות גם הנה במצודה הזאת, ונכשלות גם הנה בעבירה רחמנא ליצלן.

ועל כן רבותי, לכם המצוה הזאת, אל תאחרו אותה. קומו והתעודדו ושנסו מתניכם ודברו על לב בנ״י ועל ראשי אלפי ישראל שיתאמצו בכל עז ותוקף לגדור הפרצה הזאת מעל עמנו, ע״י שיזלו מכספם וזהבם סכומים יפים ויבנו מרחצאות יפים והדורים בבנין יפה ומפואר, טוב ובמקומות נקיים זהירים ובהירים, ובתוכם מקואות של טהרה עשוים עפ״י הדין. אשר מימיהן צחים ונקיים וצנורות חמין עוברים בתוכן. ומימיהן משתנים בכל עוזם וכו׳.

ואזי מובטחים אנחנו בעז״ה שכל בנות ישראל תקדמנה ללכת בזריזות לקיים מצות טבילה בזמנה. ואפי׳ מי שאינה אדוקה במצות, תחישנה לטבול במים החיים, במים החמים. שמתוך שלא לשמה באה לשמה. ואשה אל אחותה תקרב אל הדבר הזה ואזי יטהרו כל זרע ישראל בעז״ה.

וכמו שראינו בעינינו בעיר המהוללה עי׳׳ת מקנאם. אשר בנו שם זה זמן בתי מרחצאות בבנין מפואר, ובתוכן רצוף מקוה טהרה של מים חיים. מעין נובע אל תוך המקוה. והמים עוברים בקרבו בהיותם חמים, והכל נעשה בנקיות יתירה ונמצאו כל בנות העיר הנז׳ טהורות, ומקורן טהור. כי״ר גם אנחנו נזכה לקיים המצוה הזאת בכל תפוצות ערי ישראל אמן. ובזכות מצוה זו יבוא בעז׳׳ה משיח צדקנו בימינו אכי׳׳ר.

תמצית אמרינו בזה לכל ערי ישראל

א – בנין מרחצאות חדשות בבנין יפה אף נעים ובתוכן רצוף מקואות שמימיהן חיים וחמין ומשתנים בכל עת וזמן.

ב – בנין המקואות והכשרתן ושיעורן וכו׳ יהיה בהשגחת הב״ד.

ג – ההוצאות תהיינה בעזרת שלמי צבור ויחיד.

ד – הב״ד והרב הדיליגי וחברי הקהלה חובתם להוציאה לפועל בלתי איחור.

ה – הב״ד והרב וכו׳ יעוררו לב בעלי הקרקעות לעשות בבניניהם ״מקוה טהרה״ לשכנים, לבד מקואות הצבוריים.

ו – המקואות הצבוריים יהיו בנוים במקום ראוי, ובהצנע לכת.

ז – הרבנים יכרזו אזהרות כפעם בפעם בבתי כנסיות על חובת טהרת בנות ישראל ועל עונש בטולה. ועל הנזקים הנגרמים מטומאת הנדה רח״ל.

כל זה נתקבל בהסכמה

המשפט העברי בקהילות מרוקו- מועצת הרבנים במארוק-האסיפה השנתית של תש"ז- משה עמאר-עמ' 230-228

מועצת הרבנים-המשפט העברי בקהילות מרוקו-משה עמאר-אליהו עצור-משה גבאי

המשפט העברי בקהילות מרוקו

מועעת הרבנים הב׳

האסיפה הב׳ של ״מועצת הרבנים״ השנתית נהיתה פה עי״ת ״רבאט״ באולם הב״ד הגבה יום כ׳׳ח מעשיו הגיד לעמו לח׳ חשון ש׳ קרוב״ה הישוע׳׳ה לפ״ק מתאים לל׳ נוואמבר 1948, תחת הנהלת הב׳׳ד הגבה בנכחות הא׳ מ׳ בוטבול הי״ו המפקח על קהלות ישראל במרוקו, בא־כח יועץ הממשלה יר׳׳ה.

ואלה שמות הרבנים אשר היו באסיפה:

כמוהר׳׳ר שאול אבן דנאן – סגן בב׳׳ד הגבה

כמוהר׳׳ר מיכאל יששכר אנקאווא – סגן בב׳׳ד הגבה

כמוהר״ר שלמה הכהן – ראב״ד אוזדא

כמוהר׳׳ר חיים דוד סירירו – ראב׳׳ד פאס

כמוהר׳׳ר ברוך ר׳ טולידאנו – ראב׳׳ד מקנאס

כמוהר׳׳ר חיים דוד ן׳ סוסאן – ראב׳׳ד דאר לבידא

כמוהר׳׳ר אהרון ן׳ חסין – ראב׳׳ד מוגאדור

כמוהר׳׳ר מרדכי אנקאווא – ראב״ד טאנכיר

כמוהר׳׳ר יוסף משאש – חבר בדי׳׳ץ מקנאס

כמוהר׳׳ר ידידיה מונסוניגו – חבר בדי׳׳ץ פאס

כמוהר׳׳ר שמעון הכהן – חבר בדי׳׳ץ דאר לבידה

כמוהר׳׳ר אפרים אנקאווא – חבר בדי״ץ מראקיש

כמוהר״ר דוד עובדיה – דומ׳׳ץ ספרו

כמוהר׳׳ר מימון ח׳ וחיון – דומ׳׳ץ רבאט

כמוהר׳׳ר אהרן אלמאליח – דומ׳׳ץ סאלי

כמוהר׳׳ר יהושע מאמאן – דומ׳׳ץ אספי

כמוהר׳׳ר יחיא ן׳ הרוס – דומ׳׳ץ פור־ליוטי

– ראב״ד של מראקש לא נשתתף אל המועצה, הגם שהיה קרוא מבלי לתת טעם.

־ גם במזומנים היו סופרי ומזכירי הב׳׳ד הגבה, החכם כמוהר״ר יוסף אלמאליח הי׳׳ו, והח׳ אברהם אוחיון הי׳׳ו והר׳ יאודה צבע הי״ו.

פתיחת האסיפה

הארון מ. בוטבול יצ״ו פתח את המועצה הב׳ והצהיר משם היועץ העליון הא׳ ווימון יר״ה שלשה דברים ואלה הם:

  • התנצלות על אשר לא נשתתפו הוא וא׳ גיראמאן סגנו לאסיפה הזאת מפני עסקיו המרובים. וברכתם העמוקה להצלחת ״מועצת הרבנים״
  • הצטערותו על אשר לא בא הרב הראשי כמוהר״ר יהושע בירדוגו יחשל״א אל המועצה הזאת, מחמת חליו, ונתינת תודה לרב הנז׳ על תפקידו הכי נעלה אשר מלא, משך שלשים שנה, בשום שבל ובריקנות.

הוא מאחל לו מטעם השררה יר״ה שיאריך ימי מנוחתו בטוב ובנעימים.

  • ברכתו לרב כמוהר״ר שאול אבן דנאן יחשל״א שנתמנה להיות ראב״ד הגבה.

כל הרבנים קול אחד נשתתפו מעומק לבבם לאיחולי הא׳ היועץ והא׳ בוטבול ויברכו גם הם בברכת ,בסימן טוב״ את הרב שאול אבן דנאן יחשל״א.

אחרי כן הביע הרב אבן דנאן בנאום קצר, ברכת כבוד לרבנים הנאספים, והבליט הדרת קדש של הועידה, גם דבר בערך המוסד הנכבד הזה ועתידות תוצאותיו, ובחובה דרמיא על חברי המועצה להודות לא׳ המפקח, המיסד את מוצעתנו זאת ותומכה ברגש לבבי, וסיים בתפלה עמוקה בעד הרב כמוהר״ר יהושע בירדוגו יחשל״א לרפואה שלמה בקרוב ובתפלת ויהי נועם ה׳ אלהינו וכו׳. וכל הרבנים ענו אמן לברכותיו אלו.

מועצת הרבנים-המשפט העברי בקהילות מרוקו-משה עמאר-אליהו עצור-משה גבאי-עמ'233-232

מועצת הרבנים-המשפט העברי בקהילות מרוקו-משה עמאר-אליהו עצור-משה גבאי

נאם הרב שלמה הכהן יחשל ״א

ע״ע יבום וחליצה

ברשות מורי ובותי וברשות הרבנים של רבני נהרדעא ב׳׳ד הגבה בי דינא רבה, היושבים ראשונה במלכות, וברשות הרבנים היושבים כסאות למשפט די בכל אתר ואתר אשר הם יושבים במעמד הנבחר והאיום והקדוש הלזה.

עמדתי מרעיד ונבהל רעדה אחזתני ובשרי אחזו פלצות וארכבותי דא לדא נקשן, בעמדי ביני עמודי בהט ושש ודר וסחרת ה׳׳ה הדברים הרמים והגבהים ראשי אלפי ישראל המה, אכן סרעפי שאלוני מי הביאני עד הלום ואנכי תולעת ולא איש, קטן שבערכין קטונתי מכל החכמים וצפרנם גדולה ממתני, אכן סעיפי ישיבוני המה הרהיבוני ויענוני הלא ידעת כי הדברים יצאו מרבני הגולה ב׳׳ד הגבה, בי דינה רבה, ה׳ ישמרם ויאריכו ימים על ממלכתם ומרוב ענותנותם כי רבה היא, והמה צוו עלי לנאום נאום קטן, חובתי היא ואעשנה, ודבריהם אענדם עטרה על קאשי ואין לי לזוז מדבריהם ימין ושמאל וירא אנכי כי אעבור על לאו דלא תסור מדבריהם.

ואח ׳כ אטול רשות מן השר והטפסר נשיא ישראל, ראש גולת אריאל, אשר בפז לא יסולא, איש א׳ מן הרמתים, נשיא אלהים בתוכנו, מוסיו דון מורים מוטבול יחש״ל –יחי שמו לעד- בקרב ישראל אמן.

ואמרתי אבואה לפלפל פלפלן כל שהוא בפטפוטי דאורייתא, ידוע הדבר ומפורסם שסברת מרן מלכא מסתמא דדינא דקי״ל הלכתא כוותיה סל״מ מצות יבום קודמת למצות חליצה, שכך פסק בסי׳ קס״ה ס״א: מצות יבום קודמת למצות חליצה ואם אינה רוצה להתיבם לשום אחד מן האחים בלא טענה מספקת דינה כמורדת, וי״א שמצות חליצה קודמת עכ״ל; וכבר השרישונו רבותינו שמבערב זלה״ה דקי״ל דסתמא דדינא היכא דאיתא פלוגתא, ומריהטת לשונו שמעינן דאפילו היכא שהאשה זקנה באה בימים והיבם הוא צעיר לימים עכ״ז צריכה היא להתיבם, ואינה טענה מספקת, וכמ״ש בסי׳ קע״ב סעיף ט״ז וז״ל: והזקנה והעקרה הרי הן כשאר הנשים וחולצות או מתיבמות, עכ״ל.

הרי לפניך דעקרה וזקנה דינן כשאר הנשים שהם יולדות עכ״ל. והטעם כעיקר דכמה עקרות וזקנות נפקדו וראויות להקים זרע קרינן בהו. ועיין להכנה״ג בסי׳ קס״ה הגה״ט אות א׳ שכתב נ״ב אפילו שאין היבם רוצה ליבם לשם מצוה אין כופין אותו לחלוץ. הר״מ מפאדאווא סי׳ ח״י בנימין זאב סי׳ ח״ס משפט צדק סי׳ ע׳ ובאו״ג שם כתב כבר נקבעה הלכה לזמננו שלא לכוף לחלוץ, רשד״ם יו״ד סי׳ צ״א. גם מורי הרב ח״א סי' קי״ח כתב על סברת הרי״ף והרמב״ם כבר נקבעה כן ההלכה עפ״י האחרונים ורלנ״ח כתב שראוי לנטות עם הדעת שאומרת מצות יבום קודמת יעו״ש הביא כמה גדולים שסוברים כן.

ועיין להרב מוהריב״ו בסי׳ קכ״ז שב׳ וציין שגם מר״ן בתשו׳ הלכות יבום כתב דבגלילותינו אנו תופסין להלכה דמצות יבום קודמת כהרמב׳׳ם וכו׳ עכ״ל יעו״ש.

ועיין בתשובת הרשב״א סי׳ אלף קס״ט שכתב וזה לשונו, יבמה שאינה רוצה להתיבם והוא רוצה בה איך אפשר שתאמר מאן יבמי? תשובה, אחר שנותנים עצה ההוגנת לו אם הוא ילד והיא זקנה, או שהוא זקן והיא ילדה שאומרים לו כלך אצל הראויה לך ואל תכניס קטטה בתוך ביתך וכיוצא בזה, והוא שומע להם ומתרצה הרי שכבר גמר בדעתו למאן ושלא ליבם, א״כ יבול הוא לומר לא חפצתי לקחתה והיא יכולה לומר מאן יבמי דמ״מ מבטלין הם היבום וחולצין, והכתוב הוא שכל שחולצין שתקרא היא מאן יבמי, ושיקרא הוא לא חפצתי לקחתה. הרי לפניך שגם אם הוא ילד והיא זקנה, שאין כופין על החליצה רק בענין דברי פיוסין ותחנונים אולי יפותה ויאמר רוצה אני וכ׳׳ז שלא נתרצה אין כופין על החליצה דחליצה מעושית פסולה.

ומצינו וראינו להרה״ג הרב אחרון אשר היה לפני זמננו ודבריו חזקים וקימים כראי מוצק אשר אנו הולכים אחריו, תנא דידן כמוהר׳׳ר יעב״ץ זלה״ה בספרו הבהיר מוצ׳׳ב חלק א׳ סימן שנ״ז שכתב בשם הרבנים המובהקים הל״ה מוהריב״ע זלה״ה ומהר״ש הצרפתי זלה״ה ומהר״א אבן דנאן זלה׳׳ה ח״ל נדרשנו להר׳ מימון בן דנאן להיות ששמע אומרים רוצים לכוך אותו לחלוץ, בכן אנו מגלים דעתנו כי ע״פ הפוס׳ האחרונים שבזמננו זה, אין בנו כח לדבר הזה אלא בדברי רצוי לבלתי תהיה חליצה מעושה, וכל חליצה שתהיה ע״פ האונס, אינה חליצה לכן אין לנו להשתדל בזה כמבואר בארוכה בפוס׳ ומצוה להביא מן מן החדש אל השם ויאר לנו, שמצאתי ראיתי להרה״ג מפאדאווא זנה״ה בתשו׳ שכ׳ וז״ל: את קולך שמעתי וכו׳ בעסק היבמה שתבעה לחלוץ והיבם רוצה ליבם, וניכר ממעשיו שאינו מכוין לשם מצוה, רק לכוך אותה שתתן לו ממון כפי רצונו, והדין הוא לפי האמת אשר פסק מעלתך לכוף אותו לחליצה לפי דברי רש״י ור״ת וכו', אכן כל אלו סוברים מצות חליצה קודמת למצות יבום, אמנם לפי דברי רי״ף והרמב״ם וחבריהם, דפסקו כרמי בר חמא דפרק החולץ דחזרו לומר מצות יבום קודמת למצות חליצה אין לכוך לחליצה אפילו בידוע שאינו מתכוין לשום מצוה וכו', וכן בתשו׳ ר׳ אבי העזרי שמביא שם, משמע שהיתה כוונת היבם לכופה לממון מ״מ לא עלה בדעת שו״א מהם לכוף רק בעבור שהיו להם נשים, ועכ״ז לא השיגה יד האשה לכופו אך כי היו קרובים למלכות, שאלו היה אסור ביבום משום זקנה לא היתה נותנת כלום, כי קרוביה שהיו קרובים למלכות היה כח בידם לכופו וכוי; אלא ודאי סוברים שאין כופין על החליצה. והעתקתי דבריו בקצור, רק מדבריו נראה שאפילו היא אשה זקנה באה בימים והוא קטן, האפי״ה אין כופין על החליצה.

והגם שראיתי להרה״ג כמוהר״ר אליהו חזן בספרו הבהיר ״תעלומות לב״ סי׳ ח׳ שדן את הדין לכוך לחליצה שניא מן דא לדא, דהתם מיירי ביבם עני דלית ליה מגרמיה כלום ולא יכיל למיקם בספוקה ואפילו אשתו הרא׳ אינו יכול לפרנסה וכמה טרחות וכמה יגיעות טרח לרצותו ולפייסו ולא עלתה בידו, ועכב החליצה לזמן מרובה ושקיל וטרי בהלכה ולבסוף כפה על החליצה, ויפה הורה שאפי׳ האשה הנשואה כדין וכהלכה אם אין לבעלה במה לזון ולפרנס, כופין אותו לגרשה, כ״ש ביבמה שאינה רק אגידה ביה ועדיין אינה אשתו, אם אין לו במה לזונה הא ודאי שכופין אותו לחלוץ לה.

ודברי אלו לא להלכה ולא למעשה, עד אשר יסכימו הרבנים רבני גולה די בבל אתר החונים פה במעמד הנבחר הזה ובראשם רבני הב״ד הגבה.

מועצת הרבנים-המשפט העברי בקהילות מרוקו-משה עמאר-אליהו עצור-משה גבאי-עמ' 236-233

מועצת הרבנים-המשפט העברי בקהילות מרוקו-משה עמאר-אליהו עצור-משה גבאי

אחריו, ראב״ד שאול אבן דנאן יחשל״א הציע הצעה אחרת בענין זה, ונתקבלה בהחלטה בקצת תוספת, ואלה דבריו.

רבותיי

במועצת הרבנים שהיתה בשנה שעברה, הצענו לפני רו״מ דברים שנראו לתקן בענין היבום והחליצה המוסמכים עפ״י הדי ונדחתה ההצעה עד למועצה הבאה כדי לעיין בה כיאות. ובמועצה הזאת זכה הרה״ג רש׳׳ב יצ״ו בענין זה, והוא דבר מה שדבר, וטרם יחוו דעתם רבותי אציעה נא לפני כת׳׳ר מה שראוי להקדים בזה לפני המשא והמתן.

ודאי רבותי חקרו בענין זה כמו שגזרו במועצה החולפת, ולא נעלם מהם מה שפסקו הגאונים רבני מארוק, ה״ה מוהריב״ע מהר״ש הצרפתי, מוהריב״ץ מהר״ח אלמוסנינו זלה״ה זיע״א הוב״ד במוצ״ב ח״ב סי׳ כ״ד וסי׳ ס״א דבריהם באו בארוכה שם, והעלו להלכה מדברי הפוסקים הראשונים, וזה תמצית אמרי קדשם.

באיש עני הנראה באותו מצב שאינו יכול לספק צרכיה, וכן אם יש לו אשה אחרת, וכ״ש אם יש לו בנים וכן אם מאיס עליה כדינא דמאיס עלי דמורדת, בכל הני מח״ק וכופין לחלוץ.

ומה שהביא הרב רש״כ ההיא דסי׳ שנ״ז במוצ״ב הא׳ באמת הנהו דברים יצאו מפי קדוש מוהריב״ע וב״ד, וכשבא הדבר לפני מוהריב״ץ ז״ל לא הסכים על ההוא כתבא וראה את הר׳ הגאון מוהריב״ע ז״ל והודה לו ונצטדק מוהריב״ע על מה שכ׳ הפך ממה שפסק הוא עצמו, והוא הקדוש אמר שכתב בסתם שחליצה מעושה פסולה, אמנם אם יכפוהו עד שיאמר רוצה אני, שפיר דמי, וכמו שכתבנו בפסקים ראשונים וכתב ההוא כתבא כי הפחידו מימון ה׳ באמרו שרוצה להמיר דתו, הנה הדברים מבוארים שם בסי' הנז' מפי קדוש רבנו מוהריב"ץ ז"ל.

איך שיהיה הדין פשוט מפי גאוני ארץ שמח׳׳ק בבל הנהו פרטים, וכמ״ש הרב ״תעלומות לב״ שהביא הרב רש׳׳ב ובמעט שאין צריך לדין זה שום תקנה כלל, רק לתוספת טובה למען השוות דעות הב״ד גם יחד.

וכה ראוי לשפוט בצדק עפ״י סמך הדין והתקנה

א – אם סרבה היבמה מלהתיבם, או מפני העוני הנראה לב״ד שאין ביד היבם לספק צרכיה או מפני שהוא נשוי או מפני שהוא מאיס עליה כדינא דמאיס עלי דמורדת, בא׳ מג׳ אלה מצות חליצה קודמת וכופין עליה תחלה כאשר נבאר.

ב – אם לא רצה לחלוץ חובתו לספק צרכיה במזון וכסות ודירה ורפואה ומ״י שלה (משך י״ב חדש, ואח״כ כופין בע״כ).

ג – גם תקח כתובתה מנכסי בעלה, או חלקה המגיעה בהם כתנאי כתו׳ עם בעלה.

ד (ואם אין לו או אינו רוצה לזון וכו׳ כופין אותו בע״כ לאלתר).

*הערה: המאמרים המוסגים המה תוספות מאת הרבנים ״במועצה״ ונתקבל הכל בהסכמה.

מועצת הרבנים-המשפט העברי בקהילות מרוקו-משה עמאר-אליהו עצור-משה גבאי-עמוד 237

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
מרץ 2024
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר