הלשון היהודית-ערבית ומרכיביה


המרכיב העברי – היקפו וזיהויו

ג. המרכיב העברי – היקפו וזיהויוהמרכיב העברי

  1. היסוד העברי שונה בהיקפו מלשון יהודית אחת לשנייה ומושפע מגורמים שונים, והעיקריים שבהם: נשים / גברים, מעמד והשכלה, לשון מדוברת , לשון כתובה, וסוג הלשון הכתובה.

29 בלשון הנשים מועטים היסודות העבריים ביחס ללשון הגברים. אפשר להסביר את מיעוט היסודות העבריים בלשונן בעובדה שלא היה להן חינוך יהודי פורמלי, וגם לא היו חייבות במצוות המעשיות כגון תפילה או קריאה בתורה. חברת הגברים איננה הומוגנית כחברת הנשים, והדבר מתבטא גם ביסוד העברי. בלשונם של תלמידי חכמים מצויים הרבה יסודות עבריים מכל הרמות והמשלבים של הלשון . גם המבינים, שהם שכבת הביניים בין ת״ח לפשוטי העם, משתמשים ביסודות עבריים רבים; ואילו בלשונם של פשוטי העם מעטים היסודות העבריים, אם כי עדיין מרובים הם ביחס ללשון הנשים בעיקר בשל ידיעותיהם בתחום המעשי (תפילות וברכות). מכאן שדברים המכוונים לתלמידי חכמים יש בהם שאילה רבה מן העברית, ומשפטים שלמים מועתקים ממנה: וכשהם מכוונים לפשוטי העם, היסוד העברי בולט בהם פחות.

  1. היקף היסוד העברי בלשון הכתובה ומידת השיקוע שלו מותנים בסוג הלשון הכתובה, כמפורט לעיל (§6). לשון האקטואליה מחייבת שאילת יסודות מהעברית החיה. בלשון הסיפור היקף השימוש ביסודות העבריים מותנה בתוכנו של הטקסט: ככל שהתוכן נושא אופי יהודי יותר כך אוצר המילים העברי גדול יותר. כתב יד 2836, שנכתב בידי אדם פשוט, מדגים קביעה זאת היטב: בשישה סיפורים עממיים חסידיים, שהם פחות מ — %13 מכה״י, יש 273 ערכים, שהם %44 מכלל הערכים העבריים בכתב יד זה¡ ואילו בסיפור היחיד שאין לו שום רקע יהודי והמהווה מעל %31 מכה״י יש 10 ערכים בלבד, שהם כ — %2 מכלל הערכים של כתב היד.

בלשונות היהודים קיימת הבחנה ברורה בין יסוד עברי ממש (whole Hebrew)  לבין יסוד עברי מותך או משוקע .(merged Hebrew )  קנה המידה לקבוע מהו יסוד עברי משוקע הוא דקדוקי ולא מילוני. ביסודות העבריים המשוקעים חלים שינויים משמעותיים אגב תהליך היתוכם. הס נעשים כפופים לכללים הפונולוגיים והדקדוקיים של ״לשון האם״, כך שקשה לזהות את מקורם, ודוברים רבים אינם מבחינים שאלה הם יסודות עבריים. לדוגמה: תלמידי חכמים זיהו מילים כמו lwalixim  (־לא אליכם),badday (־בוודאי) כיסודות עבריים, בעוד שהנשים טענו שאלה הן מילים ערביות. מבחינה זו הקושי בלשון הכתובה הוא שאי אפשר, או כמעט שאי אפשר, לקבוע אם הרכיב מותך אם לאו, שכן רוב המילים נכתבו בכתיב מסורתי, ועל סמך הכתיב אי אפשר לשער כיצד נהגו. בערבית היהודית קיימת בעיה נוספת בזיהוי המרכיב העברי, והיא נובעת מהקרבה «בין הערבית המקומית לבין העברית. הזהות בין היסוד העברי לבין הערבית המקומית במשמע ובהגייה מקשה על קביעת מקור המילה. במקרים אלה אנו משתמשים בבחנים שונים לזיהוי המרכיב העברי."

[1]     על פי הצעתו של בר-אשר (המרכיב בקת״ת, § 12), המבחין בארבע קבוצות: תלמידי חכמים, מבינים, עמי הארץ ונשים.

[1]    המונחים על פי א׳ ויינרייך, ״נוסח הסופרים העברי-יידי״, לשוננו כב (תשי״ח), עמי 66-54.

[1]              בר-אשר מעיר שפשוטי העם אינם מזהים את המילים העבריות השאולות שחלו בהם שינויים מורפולוגיים

הערה שלי א.פ- דברים אלה מובאים בספרו של פרופסור בר אשר " מסורות ולשונות של יהודי צפון אפריקה "  

 

  1. ״בררת המחדל״ היא שהמילה ערבית ברוב המילים הזהות, אלא אם כן אפשר להוכיח בדרכים אחרות את מקורה העברי. דוגמות:

ואשכון יאמנך = מי יאמין לך (ש״צ א 1). גם בערבית amen  = להאמין, לבטוח ב….

יצללי בצבור ויבק׳ק׳ר לצלא ־ יתפלל בציבור וישכים לבית הכנסת (מ״ב טו), ובערבית  bekker = לקום מוקדם בבוקר.

לחאנות דלגוי = חנות הגוי(ק״מ כו, יא); גם בערבית hanut.

וינקי גופו = ינקה את גופו (מ״ב ה, ד); באותה הוראה ממש משמש גם הפועל הערבי neqqa ־ ניקה. העובדה שאין הכפלת ע׳ הפועל כדרך הבניין השני אינה קובעת, שכן מצינו עוד פעלים על דרך הבניין השני שאין בהם הכפלה בכתיב אף שע׳ הפועל מוכפלת בהגייה:

זכּאני  zekkani ־ זיכה אותי (ש״צ א 23).

ילקט אוחדא בוחדא ויאכל = ירים אחת אחת ויאכל (ק״מ יא, ב). גם בערבית leqqet ־ אסף, הרים.

סוק = שוק (ק״מ כז, כו); ובערבית  .suq

דוגמות נוספות:

נטחן = נטחן; בערבית than ־ טחן.

יבשו רוב דלוראק ־ יבשו רוב העלים; בערבית yibsu.

כלב¡ בערבית  kelb

ויעבד האל יתברך ־ יעבוד את האל יתברך! גם בערבית מרוקאית be'd לעבוד אלוהים.

 וצייד סי אוחאייס – צד בעלי חיים , וגם בערבית  siyyed משמעותו לצוד, לדוג.

ויצומו ויחזנו ־ יצומו ויתאבלו; בערבית sam isumu. וועטאתו

לקול [=הבטחה] באס תזווזו; הפועל qawel בערבית פירושו להבטיח.

קמח; המילה ערבית היא אף שבערבית פירוש המילה  gemh qemh ־ חיטה (thin פירושו קמח).

ויקרא בערבית qra  ־ לקרוא, ללמוד.

רוח בהוראת נשמה מצויה גם בערביתruh.

ויתועד; בערבית racd ־ לרעוד (על אף אי התאמה בבניינים).

רעדא; בערבית r3 ada  

ובניין – ובערביתbenyan.

מלח — בערביתmelh או mleh

ומסכן — בערביתmeskin.

נפש — בערביתnefs.

וספינה — המילים המצויות בערבית המרוקאית fluka:  ־ סירה, bapur = אנייה, sfina ־ ספינה.

רעה — לרעות צאן! בערבית Re'a

 ויקומו לסליחות — בערבית  Iqum

המרכיב העברי בערבית הכתובה של יהודי מרוקו-יעקב בהט

בוחן סמנטי: מקורה של המילה יהיה מותנה במשמע שבהקשר.המרכיב העברי

למשל: רזק דייאלו ענדנא אמנה ־ רכושו נמצא אצלנו אמנה [־פיקדון](מ״ב). המילה אמנה היא אמנם מילה עברית, אך במשמע פיקדון המילה ערבית היא.

יבדדל לחול מן שבת = יבדיל את החול מן השבת . הפועל הערבי baddel  משמעו להחליף, להמיר וכיו״ב. לעומת זאת הוראת הפועל במשפט זה היא להבדיל, להבחין, ולכן אני סבור שזהו פועל עברי שמקורו אולי בהשפעת הביטוי העברי ״המבדיל בין קודש לחול״.

 דין דליהוד . המילה דין במשמע הלכה היא עברית, אך במשמע דת או חוב היא ערבית: |מא כא נסיבו באס נרדדו אדדין די סללפנא לעיד = איננו מוצאים במה להחזיר את החוב שלווינו לחג.

מוצ׳אע- Moda3 נקי ־ מקום נקי . המילה  nqi במשמע לא מלוכלך היא מילה ערבית, וברבים nqiyen. אולם המילה נקי במשמע טהור או קדוש היא עברית ומופיעה בגלוסר כדין כל יסוד עברי אחר.

כאתקדש לגוף די בנאדם = מקדשת את גוף האדם . הפועל לקדש במשמע לעשות קדוש קיים גם בערבית qeddes, ולכן הפועל ערבי הוא.

 לעומת זאת במשפט קדדשהא פחאל דין די ישראל ־ קידש אותה כדת ישראל , הפועל עברי הוא, כי ההוראה לתת לאישה קידושין אינה מצויה בערבית.

מן זיהת לגופות כא נתסבהו לתמר = מצד הגופות אנו דומים ל[עץ ה]תמר . המילה תמר בהוראת פרי היא מילה ערבית, ונהגית  tmer  אך בהוראת עץ מקורה עברי, ומקומה בגלוסר. (הסבר אפשרי נוסף בדוגמה זו הוא, שהמילה מתייחסת לפסוק ״זאת קומתך דמתה לתמר״, שיר השירים ז 8).

בוחן מורפולוגי: צורנים עבריים בשם ובפועל הם הוכחה שהיסוד עברי.

למשל: וישראל נקיים = ישראל נקיים [־טהורים]. הסימן החיצוני של הריבוי העברי מעיד על כך שזהו יסוד עברי. לו היה כתוב ״נקיין״ אפשר שהמילה הייתה נחשבת יסוד ערבי, והזיהוי היה מותנה בבוחן הסמנטי. עם זאת יש מקרים שהסימן המורפולוגי לא יעזור:

המילה קבורה, למשל, במשמע קבר ביחיד היא מילה עברית (בראשית לה 20), והרבים קבורות לעומת זאת המילה קבוראת במשמע קברים אפשר לראותה כרבים של המילה הערבית בגלל הסימן החיצוני של הריבוי הערבי¡ ואפשר לראותה גם כרבים של היחיד העברי קבורה שקיבל את צורן הריבוי הערבי, כמו המילה גמרא שריבויה גמראת.

בוחן תחבירי: כאשר מילים ״חשודות״ נמצאות בתוך צירוף עברי, יש לראותן כמילים עבריות:

אידא שרבת מנו בהמה טהורה = אם שתתה ממנו בהמה טהורה .

זיהוי המילה בהמה תלוי אמנם בהגייה, אולם כשהיא בתוך צירוף עברי אין ספק שהיא מילה עברית. הוא הדין במילה עבד (ק״מ נב, ז). בעברית ebed ובערבית     c3bd אולם בצירוף אליעזר עבד אברהם המילה היא עברית.

קאלו יקום החמור = (החכם הפך את סגן המלך לחמור.] אמר לו: יקום החמור (ש״ח 62). לפנינו הפועל העברי יקום, בגלל הימצאותו בצירוף עברי! לו היה זה יסוד ערבי היינו מצפים לצירוף ערבי — יקום לחמאר.

בדרך דומה אפשר להבחין גם בין פועל עברי לבין פועל משוקע, למשל:

הפועל לגזור בצירוף גזרו עליו הוא פועל עברי בגלל צירוף מילת היחס העברית gazru calaw, ואילו הפועל בצירוף גזרו עליה gazro cliH) הוא פועל שאול.

בוחן הכתיב וההגייה: אם נקבל את הדעה שהדובר מממש פחות תנועות במילה הערבית מאשר במילה העברית, רק קריאת הטקסט תחשוף את ההגייה המבחינה למעשה. אפשר להניח במקרים אחדים שהכתיב יסייע בידינו בזיהוי ההגייה המשוערת. למשל:

 הכתיב בן אדם עשוי להצביע על צירוף עברי, המשקף את ההגייה העברית ben adam; uאילו הכתיב בנאדם משקף את ההגייה הערבית bnadem. הכתיב סבה עשוי לציין את vמילה הערבית sebba, ואילו הכתיב סיבה יציין את המילה העברית sibba. הוא הדין במילים כמו זירע, עיבד המייצגות את ההגייה cibid ,zirac, והן מילים עבריות, לעומת המילים הערביות c3ebd ,z3rc. עם זאת יש מקרים שהכתיב לא יעזור¡ למשל, המילה שבת הגויה ssabbat, בניגוד למילה הערבית  .sabt

אולם קריאת הטקסט בפי האינפורמנטים מלמדת שקשה מאוד להסתמך על שני בחנים אלה שכן אחד המאפיינים החשובים בהגייתם של יהודי מרוקו הוא היחטפותן של תנועות מלאות גם ביסודות שעבריותם איננה מוטלת בספק, ואף המילה המנוקדת צדיקים נקראה :״ים סדיקים.

תודעת הדובר: מילים בסיסיות כגון תלמיד, חכם, נפטר, צדיק, הן מילים עבריות בתודעתם של הדוברים, ואין שום סיבה לראות בהן יסודות ערביים.

הגורמים המשפיעים על השימוש ביסוד העברי-יעקב בהט

הגורמים המשפיעים על השימוש ביסוד העבריהמרכיב העברי

בלשונות היהודיות השונות, וכך גם בערבית היהודית במרוקו, היסוד העברי בולט במייחד במונחים הקשורים באורח החיים היהודי. אולם גם בתחום זה אנו מוצאים מילים ערביות רבות. לדוגמה, בכל חיבורי ההלכה לא נמצא את המילה אתרוג, אלא את המילה הערבית טרונזא¡ וכן אין שם הדס, כי אם המילה הערבית ריחאן. וההפך: מילים עבריות מציינות מונחים השייכים לעולם הכללי.

יסודות רבים הס יסודות מתחלפים, ומשמשים ללא הבחנה בעברית ובערבית (או בצרפתית או בספרדית), ולעתים באותו טקסט, ללא הבדל משמעות. אסור / חראם (מ״ב כ, י). אבילות/ לוקאר (ק׳׳מ לא, יח). אחינו היקרים / כוואנא לעזאז (ח׳ צ121). אשת איש / מראת ראזל (ש״צ ג 48). בית כנסת / אצלא (ש«צ ד 15). חול המועד דסכה / לוצטאן דסכא (ע׳ 246). לחורבן די בית המקדש / לכלייאן די בית המקדש (ק״מ לג, ב). יראי ה׳ / כאייפין ללאה (ע׳ 251). שבתות ומועדים / שבות ולעייאד (ק״מ כח, ו). שונאים / עדייאן (ק״מ מ) ועוד. מתי הכותב משתמש בביטוי העברי ומתי במקביל הלא עברי, על כך אין תשובה חד-משמעית

אולם במקרים מסוימים נוכל להצביע על גורמים אחדים העשויים להשפיע על בחירת היסוד העברי דווקא.

לעתים יש בידול בין היסוד העברי ליסוד הערבי. בידול מסוג אחד הוא בקונוטציה: למשל, אלמנה היא מילה ניטרלית, ואילו המילה הערבית הזאלא משמשת יותר כקללה או בהתבטאות חריפה כלפי מישהי שכועסים עליה. למילה זקנים קונוטציה חיובית, כי היא מציינת מעמד, בעוד סיבאניין יש בה קצת זלזול, ולכן כמעט שאין משתמשים בה. למילה הערבית כסים או גסים קונוטציה שלילית בהשוואה למילה העברית המקבילה תמים, ולכן ברור למה העדיף הכותב את המילה העברית תמימה בתארו את האישה שחשבה שהתעברה מהרב (ש״ח 34), ובמילה תמים כדי לציין את האדם שעשה בתום לב מעשה שלא ייעשה (ש״ח 89).

בידול מסוג אחר הוא כשהמילה העברית משמשת בהקשר הדתי, ואילו בהקשר הכללי משמשת המילה המקבילה. למשל: לכוסות הן ארבע הכוסות בפסח; שלא בהקשר זה משמשת המילה הערבית כאס, וריבויה לכיסאן. שבוע נמצאת רק בביטויים קבועים, כגון שבוע טוב או פקידת השבוע אמנם בלשון העיתון מצויים גם צירופים אחרים, כגון שבוע הילד, אך אלה מקורם ללא ספק בעברית החיה.

העדפת היסוד העברי שכיחה במילים שאין להן מקבילות מוכרות או מדויקות בערבית היהודית.

מונחים מתחום ההלכה, המוסר או הקבלה – כמו לא יצא ידי חובתו, יצר הטוב, יצר הרע — מובנים יותר לדובר היהודי, בעוד שתרגום אפשרי עלול להקשות עליו, כפי שהדבר בשרח. כשיש חשש שהמילה אינה מוכרת דייה לפשוטי העם, נוסף הסבר. למשל: |לא יצא ידי קידוש יחב יקול מא דאייזס דאך לגיפן ־ לא יצא ידי קידוש, רוצה לומר ״לא עובר אותו גפן״ (ק״מ ו, י). במשפט זה מוסברת כוונת הצירוף לא יצא ידי, ונוסף לכך מתורגמת המילה קידוש במילה עברית אחרת, גיפן, המוכרת יותר.

הוא הדין בביטויים הנאמרים בהזדמנויות שונות, למשל איחולים, ביטוים המביעים ברכות וקללות, כינויי גנאי ושבח, ביטויים הנאמרים אחרי שמזכירים אדם שנפטר או שאיננו בחיים: זכותו יגן עלינו אמן, זכר צדיק לברכה, זיכרונו לברכה, זכור לטוב, עליו (עליה, עליהם) השלום, וכיו״ב. תחום זה עשיר מאוד ביסודות עבריים. רוב הביטויים מצויים רק בעברית, ואינם מיתרגמים כי הם בעלי מטען רגשי מיוחד. רובם נאמרים רק במסגרת החברה היהודית, ומיעוטם — בעיקר קללות — מכוונים כלפי הגוי. למשל, הביטוי ברוך הבא ייאמר תמיד ליהודי; הקללות יימח שמו, ממזר מכוונות בדרך כלל כלפי גויים.

העדפת היסוד העברי מקורה לעתים במטען התרבותי היהודי. למשל: ויגזלו פדאר לאורחים ־ dar lorahim ירדו ב׳יבית האורחים״ [־ פונדק לעניים הבאים מחוץ לעיר](ש״צ ב 5).¡ השימוש במילה אורחים במקום המילה הערבית דייאף נובע מן המטען המשוקע במושג הכנסת אורחים. בדוגמה זו יש פן נוסף: המילה אורחים מועדפת מן המילה העברית עניים או ממקבילתה הערבית דראווש משום כבודם של העניים הנזקקים. הצירוף המעורב רזע בתשובה הוא תרגום הצירוף העברי חזר בתשובה. הפועל חזר ניתן לתרגום מובן, ולא כן המונח הדתי תשובה. (״תרגומו״ של זה לערבית בביטויים תאב ללאה; לאה יתוב עליך מוכר יותר בפי הנשים.)

המרכיב העברי בערבית הכתובה של יהודי מרוקו- יעקב בהט

המרכיב העברי

הוא הדין במושגים ידועים ומוכרים מהמקורות, כגון "דכל משה פלענן = נכנס משה בענן . זהו הענן שליווה את בני ישראל במדבר; בהקשר היום-יומי אנו מוצאים את המילה הערבית המקבילה. הבאר היא הבאר במדבר, שאליה אסף משה את בני ישראל, ונתן להם מים; כדי לציין סתם באר משמשת המילה הערבית לביר. הלוחות הם תמיד לוחות הברית. העגל הוא עגל הזהב. המרגלים הם המרגלים ששלח משה לתור את הארץ. והאתון היא אתונו של בלעם.

לעתים משתמשים במילה העברית משום שהיא זמינה. למשל: "חבלת בדודקים = הרתה בדודאים. המילה נמצאת רק בסיפור המקראי, שהוא המעשה המסופר. "כא נתסבהו לתמר ־ אנו דומים ל[עץ] התמר . המילה היא חלק מפירוש הפסוק ״זאת קומתך דמתה לתמר״(שיר השירים ז 8). אותו הדין למילה קדשה, המתקשרת לסיפור המקראי על יהודה ותמר; שלא בהקשר זה משמשת בדרך כלל המילה העברית (!) זונה לצדה של המילה הערבית.

השימוש ביסוד העברי עשוי לנבוע מאסוציאציה למקורות: "ושבעו מליח אכול והותר = ושבעו היטב אכול והותר. אסוציאציה אפשרית ל׳׳ואכלת ושבעת והותרת״ שבבברכת המזון. "אבייאד לחלק דייאלו = אשרי חלקו [בענלם הבא],  ברקע ״כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא״(סנהדרין י, א). "ודי ווער עלא ראצו… הרי זה משובח = ומי שמחמיר על עצמו הרי זה משובח (ק״מ נא, ה); ברקע ״וכל המרבה לספר ביציאת מצרים, הרי זה משובח״. " שתגל בלהבלים די האד לעולם = התעסק בהבלי העולם הזה . ברקע – דברי קוהלת. " ודוד זא בלכנור דייאלו = ודויד בא בכינור שלו , ידועה האגדה על כינורו של דוד.

הלשון העברית משמשת כדי להביע בלשון נקייה מילים וביטויים שיש להם נגיעה למין, לניבול פה או לעניינים אחרים שאינם ״נקיים״, כגון הפרשות גוף: "וורלום בירית מילה דייאלו ־ [יוסף] הראה להם את ברית המילה שלו [להוכחת זהותו]." כאנו ינזבאדו תולעים מן לגוף דייאלו ובפרט מן אות ברית קודש דייאלו = היו יוצאות תולעים מגופו, ובמיוחד מאות ברית הקודש שלו . שני הביטויים הם שימוש בלשון נקייה לציון איבר הזכרות. וכן: "כא נרגבך לא תבוא עלי = אני מבקשת אותך [ש]לא תבוא עלי ." חראם יכון משמש מטתו = [חדר שיש בו תפילין או ספר] אסור שיהיה משמש [בו] מיטתו . " עמל מים קטנים אוו גדולים = עשה מים קטנים או גדולים . דרך נשים = נידה, טבילת מצוה = טבילה אחרי הנידה, תשמיש המטה, גבורת אנשים = כח גברא.

גם בביטויי הסגר, שיש בהם מעין התנצלות על הזכרת אותם עניינים, משתמשים ביסודות עבריים: " וזא ואחד לכלב חוץ מן הכבוד ועמל מים קטנים = ובא כלב אחד, חוץ מן הכבוד, ועשה מים קטנים . " וצאבו חוץ מהשכינה ראזל ומרא גאלסין… = ומצאו, חוץ מהשכינה, איש ואישה יושבים…

 לשון סתרים: היהודים נהגו לשלב בלשונם יסודות עבריים שהוכנסו בהם שינויים קלים כדי לעשות את השיחה בלתי מובנת לגוי. המילים העבריות שימשו למעשה כמילות צופן, המובנות ליהודים, ובעזרתן הסתירו את כוונתם האמתית מן הגויים.  לשון סתרים ״ מכונה במרוקו ״לשון״, והיא משמשת בעיקר סוחרים ובעלי מלאכה. אולם ה״לשון״, מטבע הדברים, קיימת בעיקר בלשון הדיבור, ואינה מצויה בלשון הכתובה, שנועדה מראש ליהודים.

היסוד העברי משמש בלשון סגי נהור: " ומא יבקא פי שונאיהם של ישראל לא רוואח ולא… = [המומר מציע לגזור גירוש והרג על היהודים] ולא יישאר בשונאיהם של ישראל [־היהודים] לא נפשות ולא… 

בדוגמה שלהלן יש משחק מילים המחייב את השימוש ביסוד העברי: " פעוואד לענג תא יעמלהום נגע וצער גדול = במקום עונג הוא גורם להם נגע וצער גדול . אלא שזו דוגמה יחידה, וגם היא איננה מקורית, שכן החילוף ענג / נגע מצוי במקורותינו.

המרכיב העברי בערבית הכתובה של יהודי מרוקו – יעקב בהט.

היסוד העברי בעלונים:

 50 ״ידיעות השבוע — כבאראת עלא כוואננא בארץ ובגולה״: העלונים כתובים ערבית יהודית, אך מאחר שהנושאים קשורים במידה רבה במציאות הישראלית, הם חייבו אוצר מילים חדש, שאינו אופייני ללהג המקומי, ושאיננו מוכר לד־וברים. התוצאה היא שכותבי העלונים השתמשו ביסודות עבריים הקשורים במישרין בעברית בת ימינו כפועל יוצא של המציאות הישראלית. היסודות בחלקם אינם ניתנים לתרגום שיכלול גם את הקונוטציה של המילה, למשל: לאשכנזים, בית עולים, חלוץ, יורדים, יישוב, מעברות במקרים אחרים העדיף הכותב לעקוף את המילים הקשות בדרך אחרת, למשל: |חכם כביר דלעקל = חכם גדול של השכל , דהיינו איש מדע.

51 מהגיליון השני ואילך העורכים משתמשים באמצעים טכניים שונים כדי להבליט את ־יסודות העבריים, אם כי אין בכך קביעות. אחד האמצעים הוא שימוש באותיות גדולות ומובלטות. בדרך כלל רק היסוד העברי מובלט, ואילו אותיות היחס ומוספיות אחרות מן הערבית כתובות באותיות רגילות, ולעתים אפילו מופרדות מהמילה עצמה: |מסאוו אלמערה והררסו… = [הגרמנים] הלכו למערה [כלומר לבית הקברות] והרסו… לעתים מובלטת גם אות היחס: |מר… קאל פנאום דייאלו = מר… אמר בנאומו  לעתים קרובות מובלטת גם ל׳ היידוע, כי היא נתפסה כחלק אינטגרלי של המילה: ולחברה דליהוד דלוזי די כא תסגל… = חברת היהודים ״אוזי״ o.s.e  ־ Organisation sociale des enfants] העוסקת ב… פה ופה מודגשים גם יסודות לא עבריים שמקורם בצרפתית: ואחד לכומפאניא כבירא = חברה גדולה; דיסכור = נאום; ליטא ־ ארץ.

אמצעי חשוב אחר הוא רישומם של היסודות העבריים במרכאות או בסוגריים (באותיות רגילות או גדולות): ולכפרים כללהום ׳הקרובים והרחוקים״ ־ הכפרים כולם, הקרובים והרחוקים . ויקבל נאס די יזיו לענדו (בסבר פנים יפות) = יקבל את האנשים הבאים אליו בסבר פנים יפות (ע׳ 144). פוקת נזול די (אבן היסוד) = בעת הנחת אבן…

  1. לעתים היסודות העבריים שבעלונים אינם באים במקום היסודות הלא עבריים, אלא לצדם — בסוגריים או במרכאות וגם בלעדיהם, באות גדולה ומודגשת או באות רגילה. בדרך כלל שתי המילים שוות ערך, והמילה העברית מיותרת, כי היסוד הלא עברי (ערבי, צרפתי או ספרדי) מוכר יותר. הסבר אפשרי לתופעה זו הוא שעורכי העלון השבועי ״מתהדרים״ ביסודות העבריים בשל יוקרתם: מוואדע ספסייאל (מיוחדים) ־ מקומות מיוחדים (מיוחדים) / . בלפאסייאנסא (סבלנות) ולחכמה דייאלהום = בסבלנות (סבלנות) ובחכמה שלהם . האד זמעא עמלו לבוט ״הצבעה״ = השבוע עשו הצבעה, ״הצבעה״ . בירו ספיסייאל ״מיוחד״ פישראל = משרד מיוחד ״מיוחד״ בישראל (ע׳ 147). וענדו כומפייאנס אמונה ־ יש לו אמון אמונה (ע׳ 103). כא נטלב ססמאחא (מחילה) = אני מבקש מחילה (מחילה). כאן מערוף (מפורסם) = היה ידוע (מפורסם). באס יתסממאו גנס עזיז(עם סגולה) = כדי שייקראו עם יקר (עם סגולה). פלעזאייב (נסים) דלגאולה = בנסים (נסים) של הגאולה . דוגמות נוספות: רראי (עצה), (התנצלות) עדור, ליכספוזיסיון (תערוכה), שמן דה פר ״רכבת״, דיסכוראת ״נאומים״, (שנאה) לכרוהייאא, רזא (תקוה), ועוד.

לעתים הכותב משתמש במונחים הלא נכונים. דוגמה: וישראל צאפדת האד זמעא ואחד שארזמאן(העמסה) כבירא = ישראל שלחה השבוע משלוח (העמסה) גדולה [של אבטיחים לשויצריה] . המילה העברית העמסה מתרגמת את המילה הצרפתית המקבילה, אלא ששתיהן אינן מתאימות למילה המתבקשת משלוח.

יש שאותו יסוד עברי מתורגם לעתים במילה ערבית עתים במילה צרפתית ( ועתים במילה ספרדית), למשל המילה ביקור מתורגמת במקום אחד סופאן ובמקום אחר ביזיתא. בא כוח – במקום אחד פרוכורור, ובמקום אחר לכליפא. במקביל אנו מוצאם שאותה מילה מתורגמת במילים עבריות שונות: לכליפא — במקום אחד נציב, ובמקום אחר בא כוח.

המרכיב העברי בערבית הכתובה של יהודי מרוקו – יעקב בהט.

 

 

פה ופה היסוד הלא עברי, שהוא היסוד המוכר יותר לקורא, הוא המובא בסוגריים או במרכאות: כא יעמלו עליהום ואחד למצבה ״מונומא״ = הם עושים עליהם מצבה, ״מצבה״ [=יד זיכרון] פרז ואחד לחוק (דאהיר) פישראל = יצא חוק (חוק) בישראל . והעצבות (לגייאר) . למעשה אין קביעות בדרך הרישום. לצד דיפלום ״תעודה״ (אנו מוצאים גם ותעודה (דיפלום) , לוצאייא (צוואה), וגם  צוואה .

לעתים היסוד העברי שבעלונים אינו מתרגם ממש את היסוד הלא עברי, וגם אינו בא במקומו, אלא משמש לו מעין תמורה: נאס דלבלאד (אזרחים) = אנשי העיר (אזרחים)¡ ישראלית אצילייא (אזרחית) = ישראלית אמתית (אזרחית); למוואדע (גבולות) = מקומות (גבולות)¡ יעטי ראי (יועץ) = יתן עצה (יועץ); נסא די כא יעאוונו (מחזיקות) ־= הנשים שעוזרות (מחזיקות)¡ תרתתב גנסהא וארדהא (יישוב ארץ ישראל) = תיישב / תסדר את עמה וארצה (יישוב ארץ ישראל)¡ לגיררא די ישראל (מלחמת השחרור) = המלחמה של ישראל (מלחמת השחרור)¡ בנק אוכרא (סניף) = בנק אחר (סניף)¡ לגנס די ענדו ננאס ״קולות׳ = העם שיש לו אנשים ״קולות״ [־קולות בהצבעה]¡ לכביר די האד לפריגאטא (רב חובל) = הבכיר של הספינה הזאת (רב חובל).

יש ששתי מילים עבריות מקבילות עומדות זו ליד זו. בדרך כלל המילה שבסוגריים היא המילה השגורה בלשון הדיבור: סאכנין גיר פ״בית החיים״ (למיעארה) ־ גרים רק בבית החיים (מערה) (ע׳ 17). דוגמות מעטות אנו מוצאים גם מחוץ ללשון העיתון: חייב באס יעמל למזוזה (שם שדי) = חייב לעשות מזוזה (שם שדי) (מ״ב נט, סח ע״א). הביטוי העממי והמקובל הוא והוא המובא בסוגריים.

כפל לשון:

צירופים שבהם היסוד העברי והיסוד הלא עברי (ערבי, צרפתי או ספרדי) מופיעים זה ליד זה, שווים או קרובים במשמעם, וברוב המקרים מחוברים על ידי ו׳ החיבור. כפל הלשון משמש לחיזוק התכונה: וגביר ומזהד = גיבור ובעל כוח . כאן גבור קווי = [אפילו דוד המלך, ש]היה גיבור חזק, [דהיינו גיבור אמתי].|כבוד כביר וגדול – כבוד גדול וגדול [דהיינו גדול מאוד].

וטרוד ומסגול = טרוד ועסוק [דהיינו עסוק מאוד]. דרן ארץ וצוואב = דרך ארץ ונימוסין. ולחכמה ולעקל = חכמה ושכל [דהיינו חכם מאוד] . !לאונור ולכבוד דשבת = הכבוד והכבוד של השבת [כלומר הכבוד הרב] . חסוירוס טלעלו לכאעאס וזאה סם = אחשורוש עלה לו הכעס ובא לו הכעס [כלומר כעס מאוד]. המן לחראמי לממזר = המן הממזר [דהיינו הממזר הגדול] .

דרך אחרת להדגשה היא כפל תצורה, כגון דלי דלים, הבלי הבלים, שקרי שקרים,

כפי שציין כבר בר-אשר, וכמותם שמעתי גס בפי האינפורמנטים.

גיהיני גיהינום, חיני חינם, ריני רננות ועוד…

דוגמות מעטות בלבד בלשון הכתובה, כגון: ואכא ימסי ויטלע כפלי כפליים = אפילו ילך ויעלה כפלי כפליים (ש״ח 7). ואפשר גס: קדוש ומקודש, רשע מרושע.

השימוש ביסודות ארמיים:

השימוש ביסודות ארמיים:

 היסוד הארמי נתפס בתודעת המשתמשים בלשון כחלק בלתי נפרד מן היסוד העברי, אלא שהשימוש בו מועט. בדרך כלל היסודות הארמיים משמשים בתחום הלימוד וההלכה בפיהם של תלמידי חכמים, ומיעוטם גם בפי ה״מבינים״: |[ייתכן שהשוחט יתעייף ויאבד את הרגישות] ואיכא חשש נבילות ח״ו . ובדיעבד אידא רבטהא לגוי חלאל = בדיעבד אם סגר אותו [את התנור הפתוח בשבת] הגוי, מותר .| אסור שהאדם ידבר עם חברו בזמן קריאת התורה] ואפילו בין גברא לגברא [כלומר בין עולה אחד לעולה הבא אחריו] [מצוות רבות] אין בהן אלא] חיבוב מצוה בעלמא (ק״מ ג, י). |[השחיטה ביום טוב שני גורמת לכך שיש חילול יום טוב] בפרהסייא . |בשלמא לחוואיז די פייד בנאדם… ־ בשלמא הדברים שבידי האדם [אבל …] [יש מצוות שאין בהן] מצות עשה לא דאורייתא ולא דרבנן (ק״מ ג, י). אחת המילים המצויות גם בלשון הדיבור היא דווקא מן חית הומא יהוד דווקא = מכיוון שהם יהודים דווקא . דרבהא השי״ת בואחד למרד כביר דהיינו הבלת ־ הכה אותה השי״ת במחלה גדולה, דהיינו השתגעה. קאלו לחכם דינא הכי ואס האדא הווא סרע = אמר לו החכם: ״דינא הכי״! האם זהו פסק הדין [שאני ראוי לוז] . |[נאמר ב]גמרא הלכה כבתראי. |[אמר החכם לאותם בחורים:] למי כולי האי. תכון סי סיעתא דשמיא = תהיה סייעתא דשמייא [ויהיה ילד כשר, דהיינו צדיק וישר]. וענדהא אדין ספקא דאורייתא לחומרא = [קריאת שמע היא מן התורה] ויש לה דין [=הלכה] ״ספקא דאורייתא לחומרא״ .  |שוחטי מתא = שוחטי העיר

וכן: אושפיזין, בעגלא ובזמן קריב = בקרוב, בר מינן, לכולי עלמאז מלכא משיחא, קרקפתא דלא מנח תפלין, רבון עלמין, ועוד.

ה. עריכת הגלוסר

השם: הקטגוריה השמנית כוללת חלקי דיבר שונים: שמות עצם ושמות תואר, כולל שמות המיודעים דרך קבע (כגון גוי, גזירה, גדול, טוב, אמתי, רשעות, אם, אתון, בת; לאויר, לגיאות, לגזל); צורות בינוני סביל (כגון בטוח, מהול, מהודר, מהולל, מטופל, מוקצה, מועיל); מילות יחס, מילות חיבור ומילות קישור, כולל אלה המורכבות משתי תיבות (כגון אחר, אחר כך, אם כן, אם לאו, אפילו, אפילו הכי, אצל, בשביל, זולתי, מאחר, למען); שמות מספר וכינויים (כגון אחד, איזה – כינוי המשמש כמילת סיתום לציון אי יידוע); תוארי פועל (כגון אדרבא, אמן, אפשר, דהיינו, ודאי, כאמור, כבר, תיכף). תוארי פועל הפותחים באות יחס או במילת יחס עברית דינם כדין צירוף.

מבנה הערך של המילה: הערך הראשי הוא הצורה הגרודה של היחיד בנפרד, והוא רשום באותיות גדולות. גם בשמות שצורת היחיד שלהם אינה מצויה בפועל בקורפוס מובא השם הגרוד ביחיד כערך ראשי, אולם הוא רשום בחצי סוגריים מרובעים: אריה], כלל זה אינו חל על שמות שצורתם היסודית היא צורת רבים, כגון חיים, יסורין, תוספות [=בעלי התוספות לפירוש רש״י בתלמוד],מגורשים.

ליד הערך עשוי לבוא תעתיק המילה בפי האינפורמנטים (§61), פירוש המילה (§62) ודוגמות (§§64-63). גם צירופים חופשיים הפותחים במילת הערך, כולל צירופים שיש בהם יסודות ערביים או שמות פרטיים, מובאים בדוגמות הערך (§§78-76). מידע נוסף העשוי להופיע בסוף הערך הוא אזכור הצירופים של כל אחד ממרכיבי הצירוף תעתיק: היסודות הכתובים נקראו בחלקם בפי אינפורמנטים אחדים (ראה דקדוק, §§5,3). קריאתם משמשת בסיס לתעתיק שבגלוסר תוך ציון מוצאו של האינפורמנט: (מ) = מראכש, (ד) = דמנאת, (פ) = פאס. לדוגמה,|גביר gibir gibirim (ד): האדאך לגביר כאן ישכן פואחד לבלאד = אותו גביר היה גר בעיר אחת (ש«צ א 2). אויר lavir ־ (פ): שזר כא יבררדו לאויר סכון די האד למוואדע = העצים מקררים את האוויר החם של המקומות האלה (ח׳ צ121). במקרים של הגייה דומה לא פירטתי את מוצא האינפורמנטים.

המרכיב העברי בערבית הכתובה של יהודי מרוקו – יעקב בהט-מקורות ועריכה

  • פירוש המילים: השמות הנוהגים בהוראתם הרגילה מובאים ללא כל הסבר. ערכים הטעונים הסבר הם בעיקר שמות פוליסמיים או שמות שקיבלו משמעות חדשה או משמעות נוספת על הקיימת. בכל מקרה נרשמה רק המשמעות המתאימה לטקסט, ועל פי רוב זהו הסבר, ולא הגדרה מילונית. ההגדרה של הערך אב, למשל, תהיה חודש אב (ולא: החודש האחד-עשר בלוח העברי). איכה – מגילת איכה¡ פרק — פרקי אבות¡ מטה — מיטת המת¡ חברה — חברה קדישא.

פּוֹלִיסֵמִי : ל (ת') [מיוונית: poly הרבה semasia + משמעות] [בבלשנות, בסמנטיקה] רַב-מַשְׁמָעִי, שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַשְׁמָעִים אֲחָדִים (אוֹ רַבִּים): מִלִּים פּוֹלִיסֵמִיּוֹת הֵן לְמָשָׁל הַמִּלִּים "חַמָּה", "פָּקַד", "תַּרְבּוּת".

רישום הדוגמות: כל ערך מכיל דוגמה אחת או יותר בציון המקור, המראה כיצד משתלב היסוד העברי בתוך המשפט הערבי. הדוגמה מתורגמת באופן מילולי עד כמה שאפשר, אך התרגום מותאם בתחבירו למבנה העברי. במקרים שאין התאמה מובא התרגום המילולי בסוגריים מרובעים: צבור זרבאנין = הציבור ממהר [מילולית: ממהרים](ק״מ לז, נז). הסוגריים המרובעים משמשים גם במקרה הצורך להוספת ההקשר המקיף יותר שבו נתונה הדוגמה: האד לעשיר מא ענדוס גבורת אנשים ־ העשיר הזה אין לו גבורת אנשים [ולא ייתכן שיהיו לו ילדים]. ויהדרו דין וחשבון די עולם הבא = [השמש פגש את הנפטר] ודיברו דין וחשבון של העולם הבא [בתרגום חופשי: הנפטר תיאר לשמש את מה שראה ושמע לאחר שנפטר].

כל אחת מהדוגמות מוסיפה בדרך כלל יסוד דקדוקי חדש. יסודות אלה מודגשים באות שמנה. היסודות המודגשים הם בתחום הכתיב: כתיבים חריגים , הכפלה (כגון כתבבה, מזזל)¡ חילופי אמות קריאה (כגון העולם הבה); מטנליזה (כגון אבי מיליך כלומר אבימלך); ראשי תיבות . בתחום המורפולוגי: שמות ברבים ובנקבה הנגזרים מן היחיד , שמות בצורני נטייה (כגון בן – בנו, מנוחה – מנוחתה); צורות בעלות מבנה מורפולוגי ערבי(כגון גמראת, גופהום)¡ רבוי עברי חריג (כגון תועליות). בתחום הסמנטי: צירופים מעורבים בעלי ייחוד סמנטי (כגון דאר לאורחים = פונדק לעניים הבאים מחוץ לעיר, מול למילה = בעל המילה כלומר אבי הבן הנימול)! כפלי לשון (כגון גבור קווי = גיבור חזק,דהיינו גיבור אמתי.

דוגמות שונות עשויות להצביע גם על תפקיד תחבירי שונה של היסוד העברי: קאלולו להאדאך לחסיד = אמרו לו לאותו חסיד . וליהודי לחסיד = היהודי החסיד . המילה חסיד בדוגמה הראשונה בתפקיד מושא, ובדוגמה השנייה בתפקיד לוואי תואר. בין היסודות התחביריים מודגשות תוויות היידוע הערבי גם אם המילה אינה מיודעת מבחינה פונקציונלית: עטאה לגזבר דלבלאד ואחד נפולא…־ גזבר העיר נתן לו פתק… . מא כאן פחאלו פלחוכמא פדאך אדור כאמל = לא היה כמוהו בחכמה באותו הדור כולו. וגם |ואחד לגוי כאנת פיה לגאוה = גוי אחד הייתה בו גאווה . ובצירופים מעורבים: צלטן דלאימורים = מלך האמורים . וגם סמעת זוז דלקולות = שמעתי שני קולות .

אותיות היחס העבריות (במקרים מסופקים הסתמכתי על הגייתם של האינפורמנטים ממראכש) – מודגשות, והערכיות – אינן מודגשות: ואחד עמלו פלארון = אחד [מהספרים] הוא שם בארון . יחדאז יעטיהום בשפע = יצטרך לתת להם [צדקה] בשפע . אבל צלליתי בשדים ־ התפללת לשדים . |יעמל תשובה מאהבה… = [האדם] יעשה תשובה מאהבה [־אהבת הי].אבל ואחד משליחים די ארץ ישראל ־ אחד מהשליחים מא״י . נדבה יעביהא בידו לגזבאר ־־ את הנדבה, יקח אותה בידו לגזבר . אבל סתת ליהוד לארבע רוחות העולם = [הקב״ה] פיזר את היהודים לארבע רוחות העולם .

אותיות היחס הערביות כן מודגשות כשהן חוצצות בין שני יסודות עבריים שיש ביניהם קשר תחבירי: ואחד לחכם פתורה ־ חכם בתורה [=רב]  אלביות… חייבים בלמזוזה ־ החדרים [ששמים בהם פחם] חייבים במזוזה . יזיבוה אומות העולם ללמשיח ־ [מי שיישאר בגולה] יביאו אותו אומות העולם ל[מלך] המשיח . בדוגמה זו ל׳ השימוש מצטרף ללי היידוע . והוא אינו מודגש אבל ל׳ היידוע מודגש. ל׳ השימוש המזדהה עם ל׳ היידוע – מודגש תמיד: אוצל לאויר די נץ לבית = הגיע לאוויר של מחצית הבית .

המרכיב העברי בערבית הכתובה של יהודי מרוקו

  • רבותי הגולשים….
  • אני מרבה ולא בצורה יחסית לשאר הנושאים, לפרסם מהספר הזה את הנושא הזה שהוא המרכיב העברי בערבית הכתובה של יהודי מרוקו " של יעקב בהט, משום שאני רואה חשיבות רבה בנושא הזה המבהיר לנו את תפקידה של השפה העברית בתוך השפה הכתובה בעיקר וגם זליגה מסוימת לשפה המדוברת.
  • תמוהה הייתה בעיני, כשאר הגענו ארצה ועוד באניה אבי ז"ל התווכח על מיקום מושבנו הקבוע בארץ הקודש, והדו שיח היה כולו בשפה העברית, אמנם היה זה בשפה התנכ"ית, עם ביטויים שכיום פסו מהעולם, אך הפקידים הבינו אותי היטב וקיבלנו את מבוקשנו….
  • אמת הדבר כפי שפרופסור בר שאר, מציין בספרו " מסורות ולשונות " וכך הוא כותב , מ=ציטוט מדויק מתוך  ספרו בעמוד 150-151 :
                            "בדיקה כוללת ומקפת של שימוש המילים השאולות מן העברית, מגלה, כצפוי, הבחנה ברורה בין השכבות השונות של החברה. לדידי יש צורך להבחין בין ארבע קבוצות של דוברים. שלוש בתוך חברת הגברים – חכמים ותלמידיהם, יודעי קרוא וכתוב וגברים שאינם יודעים קרוא וכתוב – והנשים כקבוצה רביעית . אמנם לא תמיד הבחנות אלו חדות וחלקות הן, והקווים לא תמיד ברורים. ואולי יש מי שירצה חלוקה רחבה יותר . בכל זאת יש סימנים ברורים ומרובים הקובעים את החלוקה שהצעתי בכל הנוגע לסוגיית היסודות העבריים ( ולא רק בסוגיה זו ) עד כאן לשון משה בר אשר ….יש אמנם הרחבה בנושא הזה לגבי כך קבוצה , אותה אביא במסגרת הספר שלו באתר " מורשת מרוקו "
  • בברכת שנה טובה ומבורכת …נמשיך לדוש במקורות השפה בצורה עניינית ומועילה לכל סקרן ומבקש הרחבת ידיעותיו…..
  • וכעת נביא עוד חלק מהספר המופלא הזה….

מודגשים גם כל הצירופים העבריים שבהם אחד הכינויים די, דל… או ד… חוצץ בין מרכיבי הצירוף: | כא ירזא תשועה די הקב״ה = הוא מצפה לתשועת הקב״ה . |כא יתפגד לאהבה דלמלך = הוא נזכר באהבת המלך . |לקבורה דצדיק = קבר הצדיק |האד לאמונה דתורה ־ האמונה הזאת בתורה (מ״ב ב, ג).

היכן שמופיעה האות למד בהתחלת המילה, זו השפעת הערבית הספרותית על הלשון המדוברת, יען כי הלמד מסמלת בערבית את ה' הידיעה…..( אל ) ובקיצור " ל "

שמות ברבים ובנקבה הנגזרים מן היחיד, וכן שמות בתוספת צורני נטייה, הם חלק מהערך הראשי ומובאים תמיד בדוגמות של הערך: |אריה]: עביווה למודע דלאריות וסייבוה תמא = קחו אותו למקום האריות וזרקו אותו שם . תקול לגוי יסעל = [אם שקעה השמש, האישה] תאמר לגוי להדליק [את הנרות]. 2) כאן לעיד דלגוים = היה החג של הגויים .לגויה בררחתלו ־ הגויה קראה לו.  |גאולה: 1) באס נקררבו לגאולה דייאלנא מן באיין לאומות = [נעבוד את ה'] כדי שנקרב את הגאולה שלנו מבין האומות , די הייא לעלייה לכתירא דליהוד דלמרוק וגאולתם = [המעמסה הגדולה המוטלת על ישראל] שהיא העלייה הגדולה של יהודי מרוקו וגאולתם. |בריא: 1) כא יעארף ראצו באיין הווא בריא ־ [אם] הוא מכיר את עצמו שהוא בריא [מותר לו…] רזעת בריאה ממש = [כששמעה את תפילת הרב] חזרה [להיות] בריאה ממש .

  • רישום הומונימים:
  • [מיוונית: homos שווהonoma + שֵם] צֶמֶד, צִמּוּד; זוּג מִלִּים אוֹ קְבוּצַת מִלִּים הַשָּׁווֹת בִּכְתִיבָן אוֹ בַּהֲגִיָּתָן וְשׁוֹנוֹת בְּהוֹרָאוֹתֵיהֶן, לְמָשָׁל: "אַשְׁפָּה" (זֶבֶל) – "אַשְׁפָּה" (תִּיק); "תָּלִינוּ" (מִן "תָּלָה") – "תָּלִינוּ" (מִן "לִין").
  • שמות הומונימיים מצוינים כערכים ראשיים נפרדים עם סימון סידורי באותיות א״ב לפני כל ערך. |א. אב — חודש אב: נהאר תסעתאס אב כאן האדסי = ביום תשעה עשר באב היה [כל] זה . ב. אב] — כינוי לאבות האומה אברהם, יצחק ויעקב: 1) הומא תלתא דלאבות = הם שלושת האבות . 2) סכנו אבותינו אברהם יצחק ויעקב = [שם] גרו אבותינו אברהם יצחק ויעקב .

המרכיב העברי בערבית הכתובה של יהודי מרוקו – יעקב בהט…..

  • רישום פוליסמים: שמות פוליסמייס ( רב משמעי ) נכתבו תחת ערך אחד בסדר מספרי שוטף ומודגש. כל אחת מתת-המשמעויות רשומה אמנם תחת הערך הראשי, אולם היא בנויה כיחידה בפני עצמה¡ דהיינו, כל הצורות המצויות של המשמעות האחת (יחיד ורבים, זכר ונקבה, נסמך ונפרד וכד׳) מהוות כעין ערך עצמאי. מספור הדוגמות הוא רציף, ומתחיל מחדש בכל אחת מתת-המשמעויות. |הגדה — 1 הגדת פסח: מא נכליקס תקרא להגדה… ־ לא אשאיר אותך לקרוא את ההגדה… 2 אגדה בניגוד להלכה: זבדו מן תלמוד… ומן להגדות = [הסיפור הזה] הוציא אותו מן התלמוד… ומן ההגדות . !בינוני — 1 לא עני ולא עשיר: 1) לא עשיר ולא בינוני קבל מא ימות יעמל צוואה = גס עשיר וגם בינוני, לפני שימות יעשה צוואה . נקדרו נזיבו מליון אכור דלבינונים = נוכל להביא מיליון נוסף של [עולים] בעתים . 2 לא צדיק ולא רשע: 1) וידא תוצאב נץ דלעונות ונץ דלמצות כא יתסממא בינוני = ואם נמצא [שיש לו] חצי מצוות וחצי עוונות, הוא נקרא בינוני . 2) ואס חנא נדרכו באס נכונו מן לבינוניים = [מי יודע] אם אנחנו נזכה שנהיה מן הבינוניים .
  • גם שמות עבריים בעלי תצורה ערבית , רשומים כערכים ראשיים, ודינם כדין כל שם אחר. כדי להבחינם מן היסודות האחרים הם מסומנים בכוכבית: |*תאיהודית, *תאיהודיית – יהדות, סממנים של יהדות: 1) ונץ נהאר תאני יתעללמו פיה לחואייז די תאיהודיית ודלחסידות = [במחצית הראשונה של היום הס יעבדו] ובמחצית השנייה של היום ילמדו בו דברי יהדות וחסידות . ירזעו לתאיהודית יצלליו יחדיוו שבת… = [מי העלה בדעתו, שבחורים צעירים] יחזרו ליהדות, יתפללו, ישמרו שבת… | *מפגמא — פגומה: נדבחת בסכין מפגמא = נשחטה בסכין פגומה . אולם כאשר הערך מצוי בפועל גם בצורתו העברית, יש הפניה לשם העברי: |*מייאלי — ראה מילה. מילה — 1 ברית מילה: עמל למילה בן 13 לעאם = עשה [ברית] מילה [כשהיה] בן 13 שנה 2 חגיגת ברית מילה: 1) נהאר למילה ־ יום [ברית] המילה תציבוה פלעראצת פלמייאלי ופתפילינות ־ תמצאו אותו בחתונות, בסעודות ברית מילה [מילולית: ״מילות״], וב[חגיגות] תפילין [מילולית: ״תפילינות״].
  • רישום שמות פרטיים: בשל קווי הייחוד האופייניים להם הובאו השמות הפרטיים ברשימה נפרדת¡ עם זאת שמות פרטיים שקיבלו משמעות מיוחדת או שהפכו שמות כלליים נכללו בגלוסר עצמו כשמות עצם לכל דבר. למשל: ירושלים = ארץ ישראל; ישראל = ארץ ישראל, מדינת ישראל או יהודי! אשמדאי = כינוי למלך השדים! זוהר, משנה, תורה, תהלים. שמות אלה ודומיהם נרשמו כערכים ראשיים.

רישום שמות בכתיבים חריגים: הכתיב במקורות השונים איננו אחיד, ולעתים קרובות אנו מוצאים, בעיקר בכתבי היד, כתיב חריג מהכתיב המסורתי. גם הכתיב החריג רשום בגלוסר, ולידו מצוין הסעיף המתאים בפרק הדקדוק הדן באותו עניין. למשל: אבותינו הקדוסים [דקדוק 4-9] – פירושו: על כתיב ס במקום ש ראה בפרק הדקדוק, § 49. הכתיב החריג רשום בגלוסר פעמיים באחת משתי הדרכים שלהלן.

במקומות שהכתיב החריג הוא הכתיב היחיד המצוי בפועל הוא מובא כערך ראשי, ובכתיב המסורתי יש הפניה לערך הראשי: |דודקים [דקדוק 13] — דודאים: חבלת בדודקים ־ הרתה בדודאים (כ״י 2836, דף 23ב); |דודאים – ראה דרדקים. |אביל [דקדוק 71] – אבל, אבלות: תכמל 30 יום דלאביל = היא תגמור את 30 ימי האבל (כ״י 2836, דף 47א)¡ |אבל – ראה אביל. |*א־י-ם [דקדוק 40] – קיים: למיסווה דלולאד כבר איימהא = מצוות הילדים [־מצוות פרו ורבו] כבר קיים אותה ; |ק-י-ם — ראה א־י-ם.

  • אבל אם הכתיב החריג הוא רק אחד הכתיבים, גם אז הוא מובא כערך עצמאי עם הפניה לערך העיקרי, ושם הוא מובא בדוגמותיו של הערך: |אויר: 1) שזר כא יבררדו לאויר סכון די האד למוואדע = העצים מקררים את האוויר החם של המקומות האלה , לאזמך תכרז תבדל להפיר [דקדוק 10, 32] לאייכון תברא = עליך לצאת להחליף אוויר, אולי תבריא (כ״י 2836, דף 16ב); |הפיר – ראה אויר. |אלול: 1) כאן שהר אלול ־ היה חודש אלול . 2) חתא 17 אילול = עד 17 אלול; |אילול — ראה אלול. !אמונה — 1 אמונה וביטחון בהי: 1) מן כתרת לאמונה די כאנת ענדו = מרוב האמונה [בה'] שהייתה לו. 2) גיר בלימונא די ענדו פמול דנייא… = רק [בזכות] האמונה שיש לו באדון העולם… (ש״צ ד 13); |לימונא – ראה אמונה. וארון — ארון מתים: 1) מן די אוצל לארון דייאלו לארץ ישראל = כשהגיע ארונו לא״י. 2) סאבק קבל לקארון = [יוסף] הולך לפני הארון. |קארון – ראה ארון. וגאולה: 1) באס נקרבו לגאולה דיאלנה מן באיין לאומות ־ [נעבוד את ה'] כדי שנקרב את הגאולה שלנו מבין האומות . 2) נקררבו לגאולא צצאפייא = נקרב את הגאולה האמתית .3) חנא כא נרזאוו לגיאולה ־ [אמרו לו תלמידיו:] אנחנו מצפים לגאולה . 4) ראהו יעייטו עליך מנסמא בלי מאזאל תכון אלמאולא עלא ידיך ־ הנה מכריזים עליך משמים, שעוד תהיה הגאולה על ידך [־באמצעותך]; |גאולא – ראה גאולה; |גיאולא – ראה גאולה¡ |גיאולה – ראה גאולה. |צדיק 1) אצדיק חל פמו וקאל ־ הצדיק פתח את פיו ואמר .2) אנתין סאדיק  ועזיז ענדו = אתה צדיק ויקר אצלו [אצל הקב״ה]. 3) כיף אנתין די צאדיק …= איך אתה שצדיק…. 4) התא די כאן שדיק ־= הוא שהיה צדיק… וסאדיק — ראה צדיק; |צאדיק — ראה צדיק¡ |שדיק — ראה צדיק.

המרכיב העברי בערבית הכתובה של יהודי מרוקו-יעקב בהט

 

  1. רישום ראשי תיבות: אותן דרכי רישום נוהגות גם בראשי התיבות ובמקביליהם. כאשר ראשי התיבות הם הכתיב היחיד המצוי בפועל, הם רשומים בתור ערך ראשי, ומקומם נקבע על פי הסדר הפנימי של אותיות הא״ב. למשל: נ״ע — נוחו עדן; א״ל – אם לאו¡ ח״ו — חס ושלום / חס וחלילה. אולם כאשר ראשי התיבות ממומשים במלואם, הם רשומים כערך העיקרי. ¡לא אליכם: 1) מאתו פלגיררא לא אליכם ־ מתו במלחמה לא אליכם (ע׳ 241). 2) מאתלהא בנהא ל"א= מת לה בנה ל״א (מ״נ 2); |ל״א — ראה לא אליכם.
  2. |בת קול: 1) כרזת בת קול מן שמא = יצאה בת קול מן השמים / כ״י 1372, דף 93ב. 2) כרזת באת קול [דקדוק 59] ־ יצאה בת קול (כ״י 2836, דף 25א). 3) נזבד באת אול [דקדוק 59, 40] = יצאה [מילולית: יצא] בת קול [ואמרה](כ״י 2836, דף 25א). 4) שמע ב״ק מן שמא ־ שמע בת קול משמים (כ״י 1372, דף 60א); |באת קול – ראה בת קול¡ |באת אול – ראה בת קול; |ב״ק – ראה בת קול.

כשיש קריאות אפשריות שונות לראשי התיבות הן באות לידי ביטוי בדוגמות. |ימ״ש: 1) פדאר זונה ימ״ש = בבית הזונה יימח שמה (ש״צ ב 2). 2) למעאוודא די בלעם ימ״ש = הסיפור על בלעם יימח שמו(ש״צ א 1). 3) ננאש כאמלין ימ״ש = האנשים כולם יימח שמם (ש״צ א 26). 4) פואחד דזנקא דזונות ימ״ש = בסמטת הזונות יימח שמן(ש״צ ב 8).

  1. ברישום הצירופים השמניים יש הבחנה בין צירופים כבולים ואידיומטיים או צירופים קבועים הרווחים בפי הדובר לבין צירופים חופשיים.
    • צירופים קבועים וביטויים רשומים כערכים ראשיים על פי התיבה הראשונה של הצירוף. הגבולות בין הצירוף הכבול או הצירוף הקבוע לבין הביטוי אינם קבועים וברורים, אבל לצורך הרישום בגלוסר די לקבוע שהביטוי הוא יחידה העומדת בפני עצמה כדי לרשום אותו כערך ראשי על פי המילה הראשונה של הביטוי: גבורת אנשים — כוח גברא: האד לעשיר מא ענדוס גבורת אנשים = העשיר הזה אין לו גבורת אנשים [ולא ייתכן שיהיו לו ילדים] (ש״ח 59). |אור גדול — עילוי: יצא ממך [דהיינו יוולד לך] אור גדול [=תלמיד חכם גדול] (ש״ח 8). |בשר ודם: ואכא הווא בשר ודם ־ אעפ״י שהוא בשר ודם [הוא יכול להגיע לקדושה](ש״צ ב 3). במקרים שהערך הגרוד מצוי בפועל, הצירוף מובא כערך משנה: ארבע כנפות הארץ — העולם כולו — מובא כערך משנה של הערך ארבע. בהמה בצורת אדם – ערך משנה של בהמה. כבוד אדם רצונו – ערך משנה של כבוד.
    • גם צירופים קבועים הבנויים על פי חוקי הדקדוק הערבי רשומים כערכים ראשיים או כערכים משניים, אלא שהם מסומנים בכוכבית, בדומה לשיטת רישום המילה הבודדת: [בדוק לחאמיץ — בדיקת החמץ: פלילת בדוק לחאמיץ ־ בליל בדיקת החמץ (ש״צ ד 2). הצירוף *סעודה די יצחק אבינו(ש״ח 2) – רשום כערך משנה של הערך סעודה.
  1. צירופים חופשיים הם צירופים שאינם יוצרים יחידת משמעות אחת, כגון עשיר ומוהל, ממון גדול. צירופים אלה לא נרשמו כערכים נפרדים אלא בדוגמות של גרעין הצירוף

;ממון: 1) ענדו ממון כתיר = יש לו ממון רב (ש״צ א 2). 2) זמע מאמון גדול ־ אסף ממון גדול [דהיינו ממון רב](כ״י 2836, דף 33א).

  • הוא הדין בכל הצירופים שבהם אות או מילת יחס ערבית חוצצת בין מרכיבי הצירוף, או בצירופים מעורבים (ראה דקדוק, §107) — הצירוף מובא כדוגמה בתוך הערך. |עוון: 1) אס מן עון עמלתי ־ איזה עוון עשית (ש״ח 50). 2) אידא כתתר פלעונות… ־ אם הרבה בעוונות… (ש״צ א 10). 3) טמא ראצו בעון אשת איש = טימא את עצמו בעוון אשת איש (ש״צ א 7). 4) קדדאס הווא לעון די אשת איש ־ כמה [חמור] הוא עוון אשת איש (ש״צ ב 20).
  • צירופי יחס קבועים, כשהערך הגרוד אינו מצוי בפועל, הצירוף מובא כערך עצמאי ללא אזכור נוסף: באופן, בבת אחת, בהקיץ, ביחוד = במיוחד, במקום (מילת יחס), כאמור, כיאות, לגמרי. במקרים האחרים הוא מובא כערך משנה: [לעולם – לתמיד: האדאך טביך… חראם עליה לעולם ־ אותו תבשיל [שנעשה בשבת במזיד] אסור עליו לעולם (ק״מ יד, יב); ויש לו אזכור נוסף כערך עצמאי: לעולם — ראה עולם.

אולם צירופי יחס חופשיים, כשהערך הגרוד מצוי בפועל, מובאים בגרעין הצירוף. עם זאת, כדי להקל את השימוש בגלוסר, העדפתי בצירופי יחס רבים את שיטת הרישום הכפול גם הפניה מערך לערך. למשל: [באורך – באריכות¡ ראה אורך. [בדוחק — בדלות¡ ראה דוחק. [לדורות — לנצח¡ ראה דור.

  • 7 צירופים הכוללים שמות פרטיים: שמות פרטיים משובצים בתוך צירופי סמיכות קבועים הרווחים בתודעת הדובר ובמסורת היהודית, ובהם שם העצם הכללי מציין מעמד או תואר כבוד, והשם הפרטי הוא גרעין או תמורה לשם העצם. הצירופים עשויים להיות עבריים או מעורבים, כגון: אברהם אבינו, משה רבנו, יוסף הצדיק, המן הרשע¡ למלאך גבייאל, למלאך רפאל. כולם נרשמו באות שמנה בדוגמות של שם העצם שבצירוף: |אב — תואר כבוד המצטרף לשמותיהם של אבות האומה: 1) פחאל דאר די אברהם אבינו = מצא דלתות פתוחות] כמו הבית של אברהם אבינו (ש״ח 2). 2) יעקב אבינו זווז זוז כוואתת ־ יעקב אבינו נשא שתי אחיות (כ״י 2836, דף 48ב). |מלאך — תואר המצטרף לשמש של המלאכים גבריאל, מיכאל ורפאל: סאפאד למלאך גבריאל = שלח את המלאך גבריאל (כ׳׳י 1372, עמי 59). הוא הדין כאשר אות או מילת יחס ערבית חוצצת בין מרכיבי ־צירוף: סעודה די דוד המלך.

המרכיב העברי בערבית הכתובה של יהודי מרוקו-יעקב בהט

לעתים אלה הם צירופי לוואי תואר, שבהם השם הפרטי הוא גרעין הצירוף: |רשע — כינוי גנאי המצטרף לשם פרטי: 1) פחאל ראיי די בלעם הרשע = כמו העצה של בלעם ־־־שע (ח׳ צ158). 2) פכהום מן יד המן הרשע ־ הציל אותם מידי המן הרשע (ח׳ צ122).

כאשר הצירוף מורכב מתארים אחדים, הוא נרשם על פי התואר הראשון של הצירוף: אדון – תואר כבוד או חלק ממנו הבא לפני שם פרטי: 1) זא לקבורה די אדוננו המלומד בנסים רבי חנניה הכהן ־ בא לקבר של אדוננו המלומד בנסים… (ש״ח 80). 2) אדוננו הרב הגדול רבינו האר״י ע״ה (ש״ח 108).

  1. כל הצירופים נרמזים שוב בסוף הערך של כל אחד ממרכיבי הצירוף. הצירופים הכבולים בסוגריים מרובעים [ ], והצירופים החופשיים בסוגריים צומדים { ]. רישום הצירופים החופשיים בדרך זו מאפשר הפניה מתאימה לדוגמה בערכים השונים. |אבל] abil (פ) 1 אדם השרוי באבל: פיהא… נחמה לאבלים l-lábilim = יש בה [בנטיעת העצים] נחמה לאבלים (ח׳ צ123). [סדר אבלים]. |דור: 1) פדאך אדור כאמל = באותו הדור כולו (כ״י 2836, דף 99א). 2) אדור דרשעים מא יזיס מנו כיר = דור הרשעים לא תבוא [=תצמח] ממנו טובה (כ״י 2836, דף 30א). [לחכמים דדור],צבור sebborl — קהל, עפי״ר קהל המתפללים: יצללי ערבית מעא צבור = יתפלל ערבית בציבור [מילולית: עם הציבור](ק״מ ג, יג). [טורח צבור, שלוחי צבור, שליח צבור, תענית צבור, תפילה בציבור] [לקופה דצבור). |גדול: (הספד גדול, כבוד גדול, כוח גדול, מוסר גדול, ממון גדול, נס גדול, סוד גדול, עשיר גדול, צער גדול, קהל גדול, שכר גדול. הארה גדולה, נעימות גידולות}. פירוש הדבר שהשם גדול נמצא רק בצירופים החופשיים האלה. כדי למצוא את הדוגמה המלאה יש לחפש בגרעין הצירוף.

הפועל: . מבנה הערך של הפועל: השורש הוא הערך של הפועל העברי, בין שהוא פועל הנוהג על פי דרכי התצורה העברית, בין שהוא פועל המשתלב במשפט על פי המבנה התחבירי הערבי, דהיינו בעזרת פועל העזר הערבי kan (ראה דקדוק, §§123-121). ליד הערך (השורש) מובאת צורת עבר נסתר של הבניין המתאים. הדוגמות כוללות את כל התבניות המצויות בפועל. הסדר הפנימי ברישום הדוגמות הוא עבר, עתיד, ציווי. סדר הגופים — גוף ראשון, שני, שלישי ביחיד זכר ונקבה, ברבים זכר ונקבה. כל אחד מהגופים עשוי לכלול צורות הפותחות בפועלי עזר, צורות שלילה וצורות עם כינויי מושא. הפעלים עצמם מובלטים באות שמנה: |ג־נ-ז — נגנז: בזזאף דלמצאחף נגנזו ־ הרבה ספרים נגנזו (ע׳ 79).-ד: באס יכוך מתבודד מעא די כלקו ־ [הבעש״ט נהג להסתתר בהרים] כדי שיתבודד עם בוראו(ש״צ א 2).

בפועל שנשתקע בערבית, דהיינו שורש עברי שסיגל לעצמו את דרכי התצורה הערבית (ראה דקדוק, §§119-108),יש כוכבית ליד הערך (השורש), בדומה לרישום השם. במקרים אלה אין דוגמה לכל אחת מצורות הנטייה, כי אלה הם למעשה צורנים ערביים, ולכן הסתפקתי בדוגמות אחדות המייצגות חלק מצורות הנטייה: |*ג-ז-ל — גזל: חראם בן אדם יגזל חתא שי חאזא קלילה = אסור שבן אדם יגזול אפילו דבר פעוט ערך (ח״ב, עמי 33). !*ב-ד-ק — בדק: 1) כל מא בדקתי דסכאכן = כל הסכינים שבדקת (ש״ח 89). 2) כא נדבחו לבהאיים ונבדקוהום= אנו שוחטים את הבהמות ובודקים אותן(ש״צ ג 25). 3) ידא זוולהא ובדקהא וחב ירדהא מא יבארכס עליהא ־ אם הסיר אותה [את המזוזה] ובדק אותה, ורוצה להחזיר אותה, לא יברך עליה (מ״ב ס, יב). 4) זררבו ובדקו וצאב… =־ הוא ניסה אותו [את האיש], ובדק אותו ומצא [שהוא נאמן](ק״מ מ, דף סב ע״א).

כאשר אותו שורש מופיע הן כפועל עברי והן כפועל משוקע, הוא מובא בשני ערכים: |ז־כ-י — זכה: יכון זוכה לטולאן לעמר = [המַשכים לביה׳׳כ] יזכה לאריכות ימים (מ״ב סו, יט ע״א). |*ז-כ-י — זכה: זכאת ZKAT חתא ראתו = זכתה לראות [מילולית: עד שראתה] אותו [את בנה](ש״צ ב 1).

עיתון " אל חורייא "- עיתון ביהודית מוגרבית-יום שישי 25 ביוני 1915

עיתון " אל חורייא " הופיע בשנים

12-1915 גיליונות

42-1916 גיליונות

5-1917 גיליונות

28-1921 גיליונות

18-1922 גיליונו

סה"כ 105 גיליונות על ידי מר סלומון בניון בטנג'יר, כמו "אחיו" בצרפתית La liberte  . העיתון סובסד על ידי שלטונות צרפת, ולכן גם נקט עמדה פרו צרפתית ועקב קשיים כלכליים הסיק את הופעתו בשנת 1922.
מטרת פוסט זה הינה הבאת צורת הכתיבה של השפה היהודית ערבית במרוקו כפי שכתבו והבינו אותה, רבים וטובים לפניהם בסיפורי מעשיות, בהבאת השרח באותיות עבריות, ובספרים שלמים הכתובים בשפה היהודית במרוקו…אני מניח שגם בתוניסיה ובאלג'יריה נהגו כך, דבר שמצריך עיון מעמיק בנושא…
לאחרונה התרבו הגרסאות השונות על צורת וכללי הכתיבה "הנכונה" של השפה..אין הפוסט הזה בא לסתור או לדחות כל גרסה אחרת, אלא להביא את הדברים ככתבם וכלשונם…

מדי פעם קטע מכתבה אקראית, הצילום שלה וגם השכתוב על ידי, כפי שמופיע בכתבה…
ניכר הדבר על הכותב שהוא שלט בכמה שפות, בערבית ספרותית כמו " נאייב",
בתעתיק מערבית לעברית ידע לשים את האות "א, במקום הנכון, ללא ניקוד, דבר שמייצג את האליף טוויל בערבית, לעניות דעתי, כאשר מציבים את האות "א" אין צורך בניקוד, זה יוצר מצב כאילו ניקוד על ניקוד, אני יודע שיהיו כאלבה שיחלקו עלי, אך נאמן אני לטקסט שנכתב לפני 102 שנה, איך בכוונתי לשנות..

בצרפתית "מוסיו-זיניראל וכן בעברית " דבר בעתו מה טוב….
הביטוי " בקא עלא כאטרו ", מסמל את ידיעתו בניבים האידיומטים מונח שפירושו, היה מרוצה….

הדבר הבולט כאן הוא השימוש הנבון לדעתי באות "כ" כאשר היא מופיעה לבד, הרי היא כמו קופ רפה בעברית, כאשר היא מופיעה עם פסיק למעלה, הרי היא כמו ה"כ" בעברית, למשל לכרסם, והאות "ק" היא הקוף הגרונית הדגושה חזק שמקובלת בהגיה מרוקאית נכונה, עד עתה בכמה בתי כנסת ….

הדוגמא הבולטת היא במילה " אלחאכם " יש שיאמרו שזה החכם, הרב היהודי, לא במקרה הזה ולא בתעיק של הכותב, כאן זו המילה الحاكم , שפירושה הממונה, השליט המקומי, השופט…


אני מניח שנמצא עוד בליל של שפות בכתבות אחרות…..

להלן השכתוב של כל הכתבה….הניקוד מופיע רק בכותרת….

מוּסיוּ לז'ניראל ליוטי פיּ מאררקשּ

יום שישי 25 ביוני 1915

בעד מן נאייב דיאלנא די מרראקש באקי מא כתבלנא עלא למזייא דלזיניראל ליוטי למראקש, לאכן לאזם עלינא חית וצלנא לכ'באר נכתבוה פלגאזיטה מתל די יחדאז יכון.

דבר בעתו מה טוב הוא.

מנאין לזיניראל כאן קריב יוצל ללבלאד, כ'רזו יתעררדולו לקולוניל לאמוט חאכם לעסכר, וסיד לחאז תאמי לגלאוי; ולקאייד, ולופיסייס וכבאר לפראנסיס וכבאר למסלמין וזמיע כבאר לבלאד.
פסאעה די כאן דאייז לעסכר דיאלהום ובאייעו ועאדאד כתיר דנאס מן לבלאד ומן בררא זאוו יחצ'רו.

לזיניראל ליוטי משא ורא לחואייז כאמךין דלעסכר ומשא לגליז פלוטומוביל ודאז עלא לחוואס לזודד די תבנאוו ותחקק פלבנייאן די תעמאל ופלקשלאת ( אזור, מחוז א.פ) ובקא עלא כטרו.

לזיניראל ליוטי מעא לקולוניל לא-מוט ולקומאנדאן נאנסי די הווא לחאכם עלא אומור לבלאד עמלו ביזיטא לספיטאל וכו'..

כא יכ'סונא לכ'באראת דליהוד דיאלנא באש נפרחו ביהום לאכן כא נראוו די חתא די חד מן כ'ותנא מא כה יעלמנא ראבוס תערפו מתך די קולנאכום די האד אשי הווא ללכ'יר דיאלכום.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 95 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר

דצמבר 2017
א ב ג ד ה ו ש
« נוב    
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31