מורשת יהדות מרוקו

פרק ששי  1243 – 1490

ממשלת בני מרין ויחוסה אל היהודים, התנפלות התושבים בפאס על היהודים והתיצבות המושל אבו יוסף נגדם. המצב הרחוני ועסק התורה מתפתח, הרבנים שהיו במאה הראשונה והשניה, שמד וגירוש יהודי פאס מהעיר הישנה ובנין מגרש היהודים של מללאח בשנת קצ"ח, הסיפורים על רמב"ם אלפאסי והצלתו, עוד הרג רב ביהודי אלמללאח בפאס שנת רכ"ה, נשמדו קהל שלם קהלת קודש שכלא, שבי יהודי עיר ארזילא על ידי הפורטוגאלים, רבני סוף המאה השניה ועד חצי השלישית.

וכל האנוסים שנשתמדו חזרו בהחבא לאחר זמן והיו מקיימים כמה מצות ובפרט שלא היו אוכלים נבילות וטריפות, וכשמלך המלך פרנאנדו שחיק טמא ואיזבל הארורה אשתו קנאו קנאה גדולה ליראתם משנת רח"ל והלאה שחקרו על הדבר התחילו לשרוף האנוסים מהם חיים ומהם מתים ונתייעצו לעשות סיג  לחזק דתם המלך והמלכה עם כומריהם.

וגזרו אומר שכל האנוסים והנוצרים לא יאכלו מבשר שחיטה של ישראל ולא ישתו יינם שאמרו שמו שישראל אסור להם בשר הגויים ויינם, אף אנו נאסור עלינו בשרם ויינם וכל זה עשו לחזק דתם ואמונתם, ואנחנו בראותנו שהבשר שנטרף הוא מושלך לכלבים, בכמה מקומות בקשטיליא, עמדו ובקשו עלות וסבות להפילו חומות ולפרץ גדרות ותפסו הקולות וכסמו על ר"ת…..

ודרשו אולי עת לעשות לה' הפר תרתך….שהרי כמה מהם חזרו משומדים אוכלי בשר החזיר השקץ שיש מהם לאלפים ולרבבות בארץ הנוצרים כיום הזה…אבל אגיש ואומר מה שבא לידי והוא שזאת הצרעת והחולי הנדבק הוחל לבוא בקצת מקומות בקשטילייא כמו עשרים שנה קודם הגירוש שבאו לידינו שלשה קונדריסים, אחד לחכם רבי משה אלפאנג'י שהיה ראש ישיבה בכל דולת, ואני הרכתיו.

אף אם בעוונותינו הרבים חזר והורה לקולא מהטעם שכתבתי למעלה מפני גזרות הנוצרים פרנאנדו, וגם קונדריס רבי שמואל בן אלעזר ז"ל, שנבל"ע קודם הגירוש במעט שנים. וגם קונדריס החכם רבי משה אבורביע תלמיד חכם אלקלאע שהרי הרב חיים קאלהוראני ס"ט ידעו והכירו קודם שנבל"ע מעט מזער קודם הגירוש, ואביא מעט מזעיר הקונדריסים שלו ומשם תדעו עדות שקר שהעידו על אבותינו הקדושים.

וזאת לראיה ראה ראיתי דברי פיך חכם חן שכתב על שפשט מנה בארץ מגוריך…וזה חזיתי ואספרה כך היה מעשה שעיני ראו ולא זר בהיותי תלמיד בבית החכם רבי ומורי הרב רבי שם טוב אלקחלי ז"ל היה חצר המלך בכאן אלקלעא והיה שם הנכבד החכם דון אברהם בנבישתי ז"ל רב כל הקהלות הקדושות, ממלכות קשטילייא וחכמים גדולים שהיו הולכים עמו לא נזכר שמותם והוגד להם המנהג הרע הזה והשיב…..

וחרה מאד את הרב ז"ל והחכמים, ותפסוהו והיה ימים במשמר ובכבלים, והיה מן הרב ז"ל להעבירו ולהענישו ולהלקותו אלא שבקשו הדבר הזה אנשים גדולים משרי המלך ונעתר להם והעבירו ושלו מאתו בנזיפה, וכתו הרב והחכמים אל הקהל הקדוש מאוקניא על הנמנהג הרע הזה בדברים קשים, ועתה….זעירא דמן חברייא משה אבורביע, ומכאן נודע לי אני חיים גאגין שלא התחיל המנהג הזה בקשטילייא אלא כמו עשרים שנה קודם הגירוש שהרי החכם רבי משה אבורביע העיד בזקנתו שכתב זה הקונדריס על מה שראה בילדותו.

ובילדותו היה הרב דון אברהם בן באנישתי רב כלח הקהלות ממלכות קשטילייא והיה בימי המלך דון גוואן אבי המרשעת איזבל שגירשה אותנו. וזה כתבתי לומר שחס ושלום חכמי קשטילייא הראשונים פרצו גדר וחלפו חק ולא נפרץ זה הפרץ אלא בקצת מקומות בקשטילייא מפני המשדות מטעם שכתכבי לעיל….

והיה לי מן הדין אלו מצאתי בני אדם המסייעים אותי, אף אם האלהים הצילני עד כאן וכן יתמיד, להיות לסטים להרוג או ליהרג על חילול ה' הנעשה בזה האלמללאח עד שנתפשט בקצת מקומות מן המערב שאף אם יהרגוני מה בכך שהרי בזמן שהיו ישראל במדבר ועשו העגל הרגו לחור על שהוכיחם…

ועוד מה שכתבו כי התושבים ששואלים להם מאחר שהם בעצמם החזיקו בזה הדבר ואני בעצמי הוא שנתמניתי עליהם אף על פי שאיני כדאי…ועל כל זה במקום שאיו אנשים מינוני לאיר, וכן חבירי שלמדו לפני וראשי הקהל הם ורק הם פרצו גדר והפילו והפילו החומה על צוארם שאמרו כיצד יהי אחד עומד כנגד עשרה, ומה שקראו ההלכה עם התלמידים בבית מדרשם, וגם החכמים אלו עם אלו בפלפולם וכו…

ומה שלמדתי בפלפולם הוא זה…..זהו הפלפול ששה ראשי ישיבות עם תלמידיהם לעשרות ולמאות….נאום החותם חיים גאגין.

הנה העתקנו את כל החלק הספורי שבדברי רבי חיים גאגין הנזכר, בהיותו הוא מאריה דעובדא בכל המחלוקת הזאת בין המגורשים ובין התושבים בעניין זה של הנפיחה, מחלוקת שארכה כתשעים שנה, מדבריו של רבי לחיים גאגין אנו יודעים כי עוד פרצה מחלוקת כזאת בעניין הנפיחה עוד כשלושים שנה קודם לכן, בערך בשנת ר"ס – 1500 פחות או יותר.

נר המערב

תולדות ישראל במרוקו

החוקר הרב יעקב משה טולידאנו ז"ל

איש טבריה ת"ו

בין רבי משה חליוואה הגדול שבחכמי המגורשים אז, ובין חכמי התושבים שמצדם עמד רבי שלום מסגות הרב והסוחר שבא אז מתוניס ויגר בפאס, וגם במחלוקת שבפעם הראשונה ההיא עברו דברי ריב ומדון והיו " דברים בגו " כמו שסיפר רבי חיים גאגין בתחלת דבריו.

ואמנם כל ההתנגדות הנמרצת שהראו התושבים, ורבי חיים גאגין בפרט, לעצור בעד המנהג של המגורשים ההוא ומלפשט את היתא הנפיחה בפאס. הנה לפי מה שראינו אחרי כן יכלו המגורשים סוף סוף לגבור על כל המכשולים ההם, ומנה הנפיחה ההוא יחד על כל מנהגי קשטילייא בענייני הדת שהביאו אתם המגורשים לפאס, התפשטו ברוה ערי המערב.

והתושבים כמו המגורשים אחזו במו וימצאו להם מהלכים ביניהם ולפי הנראה שזה היה אחרי אשר רבי חיים גאגין הלוחם הגדול נגד המגורשים הלך לעולמו בסוף המאה השלישית בערך שאז עלה בידי חכמי המגורשים לבצע את זממם, וגם מנהגיהם גם כל ההנהגה הציבורית, השררה והדיינות וכל מכשירי הקהלות ומשטרם נסבו יד ויעברו לידי המגורשים, והתושבים נבלעו בקרבם ויתאחדו אתן.

רק בדבר אחד נשארו התושבים נפרדים מעל המגורשים בפאס עוד עד הדורות האחרונים, בהשאיר להם בית הכנסת מיוחדה שבה יתפללו צאצאי התושבים בנוסח מיוחד ונבדל, ובית הכנסת הזה שבעיר פאס, נמסר למורשה ולצאצאי בני המשפחה " אבן דנאן " עד היום הזה.

אך בעוד שבחבל הצפוני מערבי של ארץ מרוקו, בהערים הנחשבות לגבול פאס, בהערים אלה, מכנאס, אלצאר וואדזן באדיס דבדו וערי החוף טאנג'יר, תיטואן, סאלי, ארזילא, לעראייש, רבאט, אסאפי ובנותיהן הייתה פעולת המגורשים ניכרת כל כך עד כי כמעט לא ניכרו עוד הוהודים התושבים לפניהם, הנה בחבל הדרומי של מרוקו, הערים הנחשבות לגבול עיר הראשה מארוקה, שמה לא הביאה ההשפעה הספרדית של המגורשים, פעולה ממשית וניכרת.

זולת בערים אחדות כבמארוקה העיר הראשה בעצמה, ובעיר החוף מוגאדור וכן בעיר דאדיש אחת מערי השדה שבגבול מארוקה, שבם היה איזה רושם לפעולות המגורשים ועקבותם, זולת אלה לא ניכר בכל הערים הדרומיות ההם אף רושם מה לעקבות המגורשים והתושבים.

יהודי הערים ההם לא קבלו שום שינוי במעבר החדש הזה של בוא מגורשי ספרד במרוקו. וישארו נופלים בערכם לעומת אחיהם יושבי צפון הארץ, כן בהליכות חייהם וכן במנהגיהם הדתיים ובידיעותיהם, הסבה לזה מובנה היא מאילה מפני כי מגורשי ספרד עוד בעת בואם הצטמצם מושבם רק מסביב לעיר פאס, אשר בה נאספו שמה כל העדרים.

וכמובן גם אחרי כן, אחרי שהתפזרו המגורשים מחוץ לגבולות פאס, התפשטו אך ורק בהערים הסמוכות בחבל ההוא הצפוני, ולהערים הדרומיות באו רק אנשים מתי מספר.

באחת הערים הדרומיות ההם, בעיר דאדיש שזכרנו, נמצאה אמנם קהלה חשובה בערכה על ידי אחת מהמשפחות המכובדות מהמגורשים, שהתיישבה שם בעיר ההיא, בני משפחת פרץ, אחת המשפחות המיוחסות שביהודי ספרד ושהתייחשה במוצאה לגלות ירושלים ומשבט יהודה, כאשר גורשו מספרד באו ישר עד לגבול מארוקה ויקנו להם בכסף מאת מלך מארוקה את העיר ההיא דאדיש שמצאו אותה טובה בעיניהם.

הם ישבו בהעיר ההיא מאז שנים רבות ואיש זר לא התערב בקרבם, גם נשמרו לבלי התחתן במשפחה אחרת ויקחו להם רק מתוך משפחתם. לכלם היה נמצא אתם ספר היחש אשר הביאו עמם מספרד ושבו נכתב התייחשותם מדור דור לבית אבותם עוד למן העת אשר הגלו מירושלים ועוד אביהם הראשון פרץ בן יהודה, בספר היחש ההוא נזהרו כל בני המשפחה גם אז בשבתם בעיר דאדיש, לכתוב בו איש איש את צאצאיו.

כן זמן לא מעט נשארה המושבה היהודית הזאת, ובני המשפחה ההיא גדלו והצליחו בה וירבו ויעצמו, וכאשר לא יכלה אחרי כן העיר ההיא דאדיש לשאת אותם הוסיפו וירחיבו את גבולם בקנות להם עוד את העיר הסמוכה לה את העיר טיולית ועוד עד תחלת המאה החמישית התקיימו כל צאצאי המשפחה הזאת שם בשתי הערים דאדיש וטיולי.

ובם נמצאו גם גדולי תורה ואנשים בעלי הון, אך מאז והלאה לא נדע עוד מה היה בגורלם, וכנראה שטף הרדיפות שנרדפו יהודי מארוקה במאה החמישית כאשר נזכיר הלאה בקורות המאה ההיא, שטף ועבר גם לתוך שני הערים ההם ויעש רושם רב, כי לפי הידיעות שיש לנו אודותם כיום, נוכל להגיד כי הרבה מהם מבני המשפחה ההיא פרץ, שישבו כלם לראשונה בשתי הערים ההם, נתפזרו ביתר ערי השדה שמסביב לגבול מארוקה ויש גם שנדדו הלכו לארצות רחוקות.

ובשתי הערים ההם דאדיש וטיולית נשאר רק חלק מה מהם, וגם אלה הנשארים שונו בתכונתם ולא נכרים בהם כי צאצאי מגורשי ספרד המה, ואף שפתם המדוברת ביניהם היא השפה הברברית, כשכניהם תושבי הארץ.

סוף פרק שביעי

נר המערב

תולדות ישראל במרוקו

החוקר הרב יעקב משה טולידאנו ז"ל

איש טבריה ת"ו

פרק שמיני.

הדור הראשון להתיישבות גולי ספרד בפאס.

מצבם אז, שרי היהודים הקרובים למלכות ופעולתם, שנות בצורת בשנת ר"ף ורצ"ה, הרג ביהודי מרוקו בגלל שר יהודי בפאס שמו אהרן, שוד ובזה בכפר אחד בתאפילאלת, משפחות המיוחסות שביהודי מרוקו ושמות יתר משפחותיהם בכלל, ספר התקנות של רבני המגורשים ונטייתם להקל, שמות רבני הדור הראשון שבין המגורשים והתושבים, וימי חייהם, ידיעות אודות הרבנים.

רבי חיים גאגין, רבי שלמה לארמה, רבי משה לארמה, ר"א סבע, רבי יאודה עוזיאל, רבי נחמן בן סונאבל, רבי אברהם אדרוטיל, רבי אברהם עוזיאל, רבי יחייא בן חמו, רבי שמואל בן קבי מימון בן רבי סעדיה אבן דנאן, רבי מימון הנזכר נהרג על קידוש השם, רבי חיים בן רבי משה בן חביב, רבי וידאל הצרפתי, רבי אברהם אזולאי, רבי משה בן צור הנקרא אברהם העברי, רבי דניאל בן רבי יוסף טולידאנו ראש חכמי קשטילייא, רבי יוסף הכהן, רבי שלמה בן מלך, רבי שמעון בן לביא, רבי אברהם בן זמרא בעיר אסאפי, רבי חיים ביבאס ורבי יוסף גיקאטיליא.

ה"א רנ"ד – ש"ל – 1494 – 1570

על פי הידיעות שנתן לנו רבי חיים גאגין בהמשך סיפורו על אודות מחלוקת הנפיחה, יוצא חנו כי יחס המושלים אז אל היהודים סדור ההוא דור הראשון להתיישבות גולי ספרד במרוקו, היה לא רע. וכהמושל מולאי אשייך כן גם המושלים שאחריו מולאי מוחמד בנו ומולאי ביחסון למריני – שחראשונה מלך רק כתשעה חדשים ושוב אחרי שהודח בשנת רפ"ז ממלכותו, שב וימלוך שנית.והוא או אחד מבניו זמן לא מועט – אהבו את היהודים ויאירו פנים להם.

כנראה על כי מצאו בם חפץ על ידי חריצותם וכשרונם להפרחת המדינה ביחוד לרגלי היהודים המגורשים שהצטיינו בזה ביותר, רוב המחר והתעשיה אומניות וחרשת יד נמצאו אז – שנים אחדות אחרי בוא המגורשים לפאס – בידי היהודים, וביניהם היו בעלי הון ועושר רב ויהיו נכבדים מאד בעיני המושלים והעם.

במארוקה נמצא אז איש יהוד עשיר וחכם ויודע בינה לעתים אשר הביא טובה גדולה למושל הארץ ויהי חשוב ונשוא פנים בחצר המלכות. בפאס ידענו כבר שמות אנשים שהתרועעו עם המלך ושרי המדינה, והם, השר יעקב רוג'ליש שהתלוה את המלך מולאי בוחסון  ויהי גדול בעיני עמו ורצוי לרוב אחיו/

ומשה אבוטאס שהיה יוצא ובא בבית המלך ההוא ויהי לו שררה על היהודים. שניהם היו כנראה מאנשי המגורשים, ומבין התושבים היו עוד הנגידים הרב שם טוב בן רבי אברהם ורבי שאול בן רמוך והחכם יעקב בן ליחסן תלמידו של רבי חיים גאגין אשר החזיק ידו בעז רוח כמו כן המגורשים על ידי הידידות שרכש לו מכבר עם בן אחי המלך מולאי מסעוד.

כן נמצא אז אחד מבני המעלה מנכבדי המגורשים ושמו שמואל בלאנסי – כנראה של רבי משה  או רבי אברהם בלאנסי מרבני המגורשים – והאיש הזה בכשרונו ואומץ לבו היה אהוב להמלך ולעם ויהי מראשי המדברים, בהריב אשר פרץ אז בין שתי משפחות בין בני מרין השבט המושל עד כה ובין בני כריף שחפצו לכבוש את המלוכה.

עבר שמואל בלאנסי בראש גדול של אלף וארבע מאות בעלי מלחמה מזוינים, מוירים ויהודים, ויצא להלחם נגד בני כרייף ויכה בהם מכה נמרצת על ציד העיר סווטה. בעיר אספי היה רב העדה רבי אברהם בן זמרה שבחכמתו היה לו השפעה רבה על תושבי העיר בכלל.

וכאשר נסע לאזמבויא רב החובל אשר לממשלת פורטוגל להעיר הזאת מצא לו עזר ברב העדה ההוא וברופא יהודי אחד מיושבי העיר אשר היה למליץ בינו ובין עם הארץ למסור את העיר בידו ( 1508 ). כן עזרו שני היהודים יצחק בן זמרה, אחי הנ"ל, ויהודי אחד ושמו ישמעאל את הפורטוגזים כאשר התקוממו נגדם בני עם הארץ בשנת 1510.

פרק שביעי.

גולי ספרד במרוקו. 1492 – 1538

המעבר החדש להיהדות במרוקו על ידי המגורשים מספרת שנת 1492, תלאות המגורשים שבאו דרך החוף ראזילא, סאלי, לעראייש, המחלה בפאס, שריה גדולה, דבר ורעב……

בעיר הזאת שהייתה נחשבת אז למלכות פורטוגל הותר ליהודים מטעם המלך עמנואל לשבת בה על פי דבר המלך אשר הוציא ביום ה-4 במאי שנת 1509. בין אלה שנושבו בה מכבר ובין אלה שבאו לשבת בה מחדש ואם בכל זאת ימצא המלך לחפצו לגרשם מן העיר הזאת אז עליו להודיע להם שנתיים ימים לפני הגירוש ולתת להם לצאת עם כל קניינם ורכושם.

גם הקנאי יוחנן השלישי אחרי גרשו כלה את שארית יהודי פורטוגל הוציא את העיר אספי מן הכלל ואחרי שנים רבות, בשנת 1533 נתן רשות ליהודי אספי לצאת ממנה ולשבת בארזילא.

בכלל ניכר הדבר כי המצב של יהודי מרוקו ופאס בפרט בחצי הראשון של המאה השש עשרה לספירה היה – כמו שכתבנו – לא רע, וזאת עובדה אחת שתוכל לאשר השערתנו זאת תסופר אצל כותבי הזכרונות אחדים בשנת ר"ף – 1520, שרר רעב נורא בפאס ומתו כל הבהמות ובני אדם הרבה מתו ומבני ישראל לא מת עוד אחד.

כי עושרם ואוצרות הרב אשר היה אתם עמדו להם בעת צרה ההיא, גם בשנת רצ"ה – כמו שיספר רבי חיים גאגין הנ"ל – הייתה שנת בצורת במרוקו, הויה העולם בצער גדול, ובכל זאת לא נמנעו היהודים המגורשים מלשלוח חטים לחוץ לארץ מבלי להרגיש ביוקר השורר בארץ שמפני זה חרה אפם של בני עם הארץ ויחשבו עצות להרוג ולאבד את היהודים ואת המלך שהיה מגן עליהם לולא שעד מהרה נפתחו שערי רקיע וירדו גשמים מרובים.

אמנם לפי דברי בעלי זכרונות אחרים קרו עוד אז בחצי המאה הראשונה של המאה הי"ז, רדיפות גדולות ליהודי מרוקו, סופר דברי הימים החכם מ. קאיזרלינג יספר על פי מקורות אחדים כי איזה שנים אחר גירוש ספרד היה היה שמד גדול, העם הצורר התנפל בזעפו על היהודים ויבז את רכושם וגם עשה בהם נרג ואבדון רב. בפאס חי אז בעת ההיא יהודי אחד ושמו אהרן, אשר היה חכם גדול משכיל ונבון דבר שידע לרכוש לו את לב המלך וימצא חן בעיניו מאד והיה לו יד בכל עסקי המלכות.

שנאת העם וביחוד כהני המושלמנים גברה למלכם עוד יותר מאשר לאיש הזה על כי הטה לו כל כך חסד וגם נשמע אליו ויתקוממו עליו ויהרגו את המלך וגם את אהובו זה ביום אחד ובו ביום נכנסו לרחוב היהודים ויהרגום וישימו אותם לבז ולמשסה את בתיהם החריבו וכל רכושם שללו למו.

הד ההרג הזה נשמע ויתפשט כמרוצת הברק גם ביתר ערי המחוז, ובמקרה יהודי פאס קרה גם ליתר היהודים אשר בכל הערים הקרובות, ועל ידי השמד הזה רבים היו אשר המירו את דתם מיראתם אך בסתר לבבם נשארו נאמנים לדת ישראל, והדבר הזה לא נכחד גם מעיני המלך החדש שמלך שמלך על מקום הנרצח.

ולכן הוא נתן צו לכל היהודים המומרים האלה כי הרשות בידם לשוב לדת אבותיהם בתנאי כי עליהם להכנע אל החקים המיוחדים האלה : לבל יוכלו לנעול מנעלי עור כאצילי הארץ כי אם נעלים העשוים מנעורת פשתן וקנבוס, לבל יוכל איש לרכוב על סוס ולשאת כלי נשק, צריך גם ללבוש בגד עליון שחור, ובשום אופן לא יתנו על בשרם בגד בצבע ירוק.

ועם כל ההגבלות האלה אשר צוה המלך ההוא להבדיל בם את המומרים, הרוב מהם חזרו לדת אבותיהם ויסבלו בדומיה. עוד אחרי זמן רב בשנת 1532 ( רצ"ב ) קבל הצרפתי אנדרי די ספוליט, שבא לפאס, רשיון מהמושל מולאי איברהים, לריב את היהודים ולהתוכח אתם בפומבי, אכן הם הראו אז אומץ לב ובשתי פעמים אשר התוכח אתם לא הצליח ולא יכול להעבירם על דתם.

וכאשר נואש מחפצו זה וירא כי לא יכול להם שם קץ לחייו, כל הדברים האלה הצגנו על פיו של החכם סופר דברי הימים הנזכר, טכן בהמקורות שבידינו אין כל רמז לשפוט על אמתתם, אמנם זאת ידענו על פיו של רבי חיים גאגין כי בכפר אחד ממחוז תאפילאלת בנגב מרוקו קמו הישמעאלים על היהודים ביום ה' סיון בשנת רפ"ו ויעשו בם שמות, את נשותיהם ובנותיהם טמאו ואת רכושם שללו ויבוזו להם, גם את הספרים לקחו וירמסו ברגליהם ויקרעו וישרפו אותם.

משפחות יהודי מרוקו בתקופה הזאת.

הרב יעקב משה טולידאנו

בטרם נחל לדבר מתולדות הרבנים וגדולי הדורות שחיו במרוקו בתקופה הזאת, מדור גירוש ספרד והלאה, מוצאים אנו לנכון חהציג זכרון שמות משפחות יהודי מרוקו שחיו אז. בזה אפשר להכיר גם את אותם המשפחות צאצאי המגורשים מספרד שנושבו במרוקו ושהיו לרוח החיה בכח ענייני הקהלות מני אז והלאה בכל ימי התקופה הזאת.

למשפחות הספרדיות ביחוד אלה שהצטיינו בפעולתם בתורה ובחכמה בדורות אחדים, נתנו יהודי מרוקו כבוד ויקר מאד ולהם ניתן תמיד זכות הקדימה בשררות ובמשרות ציבוריות בכל ערי מרוקו הגדולות, פאס, מארוקה, מכנאס, טאנג'יר, ראבאט, סאלי, תיטואן, מוגאדור ועוד, עד למפרץ גיברלטר.

הרבה מהמשפחות הספרדיות ההם ידעו גם המה להוקיר  את ערכם ולתחבר על פני העם, הם שמרו גם טהרת הגזע והמשפחה לבלתי התחתן במשפחות לא מיוחסות, ודור דור כתבו זכרון יחושם ועוד עד היום הזה נשמר אצלם סדר היחש לכמה דורות.

את סדר היחש שלהם כותבים הם ברוב פאר והדר בה " כתובה " שכותב החתן ןהכלה, ושני הצדדים החתן והכלה מזכירים שם בהכתובה את יחושם. מהמשפחות המיוחסות היותר מפורסמות בין יהודי מרוקו ושפעולתם נכרת עוד עד כה.

נודעות ביותר משפחות האלה, אבן דנאן, הצרפתי, אבן צור, טולידאנו, בערדוגו, מימראן, סירירו, אבן זמרה, בן עטר, אלמושנינו, אלבאז, עמאר, ביבאס, נהון, קירקוס, בן אלכאלץ – כהנים, סקילי – כהנים, ויתר המשפחות, אלה שפעלו בזמן מן הזמנים ואלה שלא פעלו – אולא נדע אם פעלו – מאומה בספרות יהודי מרוקו אותם בכלל הננו מציגים את שמותיהם בפי מה שיכולנו לדעת.

אבודרהם, אבוהב, אבורביע, אבזארדיל, אבי חצירא, אביכזור, אביצרור, אביקציץ, אבירג'יל, אברכיך, אברבנאל, אבילא די אבילא, אג'ווילום, בן אגורייאן, אדארוקי, אזרדאב, אזולאי, בן אריאול, אזנקוט, אזאגורי, אזאווי, אזנאתי, אזראר, בן אחרפי, אטיג'אר, אינביטו, אכסאס, אלבו, אלבאז, אל בדנג'ני – לויים, בן אליד, אלבראהניץ, אלמושנינו, אלשיך, בן אלישע, אלכחאל, אלחדאד – כהנים, אלעג'ימי, אלכיים, אלקבץ, אלמאליח, אלמדאדסי, אלנקאר, אלשקאר, אלפאסי, אלקאיים, אלקארוג'י, אלקלעי, בן אמוזג, אמזלג, בן אמלאל, אמיגו, אמסילי, אמסלם, אנהורי, בן אנקאב, אנפוי, אסאיזל, אסיאו, אסולין, בן אספאג', אסודרי, אסבאג, בן אסוגייאר, אסקורא, אפלאלו, אפרייאט, אמייאג, אצבאן, אצראף, בן אקדר, בן אקרקאב, ארוליו, ארובאש, אראגוניץ, ארוואח, ארוואץ, ארוימי, אראג'יל, אנקאווה.

באנון, בהתית, בהלול, בודוך, בואינוש אומברי או אונבריש, בירג'יל, בוזאגלו או אבוזאגלו, בונו, בואינו, בוסידאן, בוחבוט, בונאן, בוטבול גם אביטבול, בוחזיזא, בן בועמוד, בונפאד, בועאש, בוגזלא, בושכילא, בטאן ( חללים ) בטאנג' או בטאש, בירדוגו, ביבאס, ביטין, ביבי, בילידו, ביגה, די בלאניש, בלאנסי, בנבנישתי, בקיש, ברוכאל, ברג'ילון, בר ששת, בן ברוך, בן באהא.

גאביזון, גאגין, גארסון, גבאי, בן ג'גמיס, גדליה, בן גדעלו הלוי, בן גאושאש, בן ג'ו, בן גוזי, ג'ייאן גם אלג'ייאני, בן ג'יקיטו, גיגי, דיקאטיליא, ג'לקין, בן גנון, גריגוטא, גרשון, בן ג'אקו.

דאסה, דונזיל, דוסייא, בן דוד וחיון, בן דודו ויוסף, בן דודו, בן דודון,דונדון המכונה דנון, בן דלוש, בן דלאך, אבן דנאן, דיין, בן דן, דאנינו גם דאנינוס, דרמון.

בן אל-האכוז, בן הרוש, השוחמי.

ואענונו, בן וואליד, בן ווחנא, וותמזגין

זאברו גם זאברה, בן זאזון, בן זבולון, בן זיזא, בן זכרי\ בן שמירו, גם בן זמרה, בן זנו, בן זקן, בן זרי, בן זרזאר, זריהן.

חאג'יג גם חאג'יז, בן אלחאג', בן חביב, חג'ואל, חדידה, בן ותא, חימי, אבן חיים, בן אלחזאן, חליואה, חלובה, בן אלחכים, בן חמו, בן חמיים, בן חמרון, בן חנון, חסאן, בן חסון, בן חסין, חקון, חקוק, חראר, חרוש, בן חרמון, בן חרובי, בן חרבון, בן חאכו.

טאפיירו, בן טאטא, טאריגאנו, טנגי, טיטצק, אולידאנו, טובי, טוב עולם, בן טולילא, בן טובו – לויים, בן טאיל, אטורקי, טינדירא, טריגו, בן אטנפצי, טשטיאל.

אבן יולי – לויים, לויים, בן יונס, אבן יחייא, בן יחיאל, ילוז, בן ימין, יפלח, בן יפנזי, יפרח, בן ישראל, בן יתאח.

כאלץ או אלכלאץ – כהנים, כלפון, בן כמון,בן כסוס – חללים, אלכסלאסי, בן כעבאלו, בן אל כאפרי, אל כרחט, אל כרסאני.

לארידו, לאלטאד, בן לאהון, לאדירו, לאמאר, בן לביא, לגראבלי, בן לדג'אם, לובאטון, לוגאשי, לואל, די-לויה, בן לזראע, בן ליחסן, בו לחדב או אלחדב, לוברושה, בן לילתי, ליריאה, לארמה, בן לכרויף, למהדי, למדיוני, לנייאדו, בן לקובי.

מאימראן, בן אל מאלקי, מאמאן, בן מרקוש, בן מגירץ, בן מגירא, מויאל, מונסניגו, בן מוסא, מורטירא, בן מוריג'ון, בן מורינו, בן מזור, מחפוטא, מטראני, בן מיירא, מינרא, בן מכיר, בן מלך, בן מלכה, בן מלול, בן ממון, מנסאנו, מגדיל, בן מסנות, בן מציבח, מריגן, בן מר יוסף, בן מראגי, מר עלי, בן מרגי, מרציאנו, בן משיח, משיש או משאש, משקל, מתתיה.

בן נאים, נבארו, בן נגאר, נגרי, בן נגמיש, נהון, בן נונו, בן גונה, נחמיאש, נחמני, בן נחמן, נעמייאש, בן נעים כהן המכונה נהוראי, נצאם, בן נחמיה.

סאמגאנו – כהנים, בן סאמון, סבעון, הסבעוני, סורייאני, בן סוסאן – לווים, בן סוסי, בן סונבאל, סוטו, בן סחיג, סירירו, די סילוה, סיסו, סידי קארו הלוי, בן סיניור, בן סבורי, בן סמחון, סעדון, סקילי – כהנים, בלאמה, סנאניץ.

עבו, בן עבד אללאה, בן עבד אלחאק, בן עברים, עוזיאל, בן עולייל, בן עולו, עובדיה, בן אל עופיר, בן עזרא, בן עזראן, עטיאה, בן עטייא, בן עטר, בן עיישן, בן עיסי, בן עלאל, אלעלוף, בן אלעלושין, עלוש, עלון, עמנואל, בן עמארה, עמאר, בן עמרם, עמיאל, בן עמור, ענקונינא, לענקארי, אלעסרי, בן עקיקא, עראמה.

פארטאני, פאראח, פאיון, פאלקון, פאלקאר או פולגאר, פאריינטי, בן פגין, פאראגי, פדאווניל, פוינקינוס, בן אלפזוואטי, פוזיאילי, פרסאדו, פונין, די פוני, פורטאל, בן פורת, בן פחימה, בן פחימאת, פינטאדו, בן אלפירסי, בן פישי, פיסו, פימיינטא, םינטו, פיירו, פציצה, פרץ, פקראנקו, בן פרג, בן פרחון, פריסייאדו בן אל פשתן, פאליאני.

צבע, צבאח, צדוק, אבן צור, בן צולטאן, בן צפת הלוי, צירוליה, צרפתי, הצרפתי, בן אצראקא, צרויה.קארו, קאלהיראנו, קאסטרו, די קאשטרו, קאלדירון, קאלבו, קאביסה, קארטוזו או קרדוזו, קבאליירו, קאדוס, קדוש, קורייאט, אל קונקי, בן קוטא, קורקוס, קרסיינטי, קורייאל, די קואילייאר, קטן, בן קיקי, קמחי, בן קנדיל, אל קצבי, בן קריקוב, קריאדו, קשטיאל.

בן ראש, בן רבוח, רביבי, ריינו, רואיף, רוגאליש, רושליו, רוגריגיז.

בן שבת הלוי, אשבילי ( מן שביליא ), אשרקי, בן אשומר, שושנא, בן שושין, בן שושן, בן שטון – לךויים, שטרית, בן אשיך, בן שלום, בן שלוש, בן שלוחא, שניאור, בן שמלון, בן שמעון, בן שמחון, בן שמנון, בן שמול או בן שמואל, בן שענאן, בן שעלון, בן שפט, בן שפורט המכונה בן בריהמאת, בן שקרון – לויים, שרביט, ששפורטאש, בן ששון.

בן תאבית, בן תאזי, בן תאבו, בן תאבולית, בן תגידה, בן תיזטת, אתרוגמאן.

רוב זכרון המשפחות האלו העתקתי מסדר גיטין כתב יד מרבי יעקב בן צור שחיבר בפאס בע" הת"ס, ונדפסו בכמה שיבושים בשו"ת זכות אבות מק"י קורייאט. במקצוע זה של חקירת שמות משפחות בני ספרד, מקצוע שעוד לא נחקר עד הנה, עסק באמונה החכם הגדול ר"ש רוזאניש בספרו " דברי ימי ישראל בתורגמה צד 146 ואילך במה שנוגע למשפחות הספרדים שבטורקיה וסוריה, אכן רוב משפחות יהודי מרוקו, הנזכרים פה, לא באו שם, ויש לחקור כזה לענות בם.

לפי המובן הפשוט כי השם טולידאנו הוא " איש טולידא, וכמו כן רוזאניש בספר דברי ימי ישרקאל בתוגרמה, אכן אבותינו ספרו לנו כי מפני שבני המשפחה הזאת גזרו חרם על על עצמם לבלי שוב לספרד קראו להם מאז טולידט-נו, לאמר " טולידא-לא בשפה הספרדית ואמנם דבר ברור שזוהי רק אגדה בעלמא.

בשמות המשפחות האלה של יהודי מרוקו נמצא כי יש מהם שמקורם הוא מהשפה העברית ויש ממקור השפה הערבית גם הברברית, אמנם חלק גדול מהם חוצבו ממקור השפ-ה הספרדית או נאצלו משמות מחוזות וערים שבספרד, ואלה הם בלי ספק ממשפחות מגורשי ספרד שנושבו במרוקו.

כבר זכרנו כי יד אחרי זמן קצר להתיישבות הרהנים המגורשים בפאס, אחרי שרק הונח להם מעמל נדודם ומתלאותיהם, שמו את לבם לסדר ענייני קהלתם שהייתה לקהלה מיוחדת אך מצוינה ורבת ההשפעה והיכולת.

כל תקנות הרבנים המגורשים אשר עשו ותקנו לחזק הדת וטובת הציבור, כתבו למשמרתבספר מיוחד, הוא " ספר התקנות של קהלת קודש המגורשים וגדוליהם בפאס " אשר היה אחר כך לאבן פנת היהדות במרוקו בכלל ול " שולחן ערוך " שהכל סמכו עליו, ספר התקנות ההוא יכיל כל התקנות שנעשו טנתקנו מגדולי דורות אחדים זה אחר זה במשך שתי מאות שנים בערך רנ"ד – ת"ס 1494 – 1700.

ועל פיו נחתכים רוב דיני ומשפטי הדת בין יהודי מרוקו מבלי להשגיח כלל אם גם ימצאו חולקים עליו מהפוסקים היותר מפורסמים, לרוב נמצא זרבני המגורשים נטו בספר התקנות שלהם להקל הרבה עד שמפני כן נתפשטו בין יהודי מרוקו כמה מנהגים דתיים הרחוקים ונבדלים מאד ממנהגי היהודים ביתר נארצות ומהם ידענו כבר " מנה הנפיחה ", שפגש בראשיתו התנגדות קשה.

ובכל זאת פשט סיג וסיח היתרו למרות מה שנמצאו עוד אחדים מגדולי רבני המערב בדורות האחרונים שחפצו לבטלו.וכן מנהג אכילת החגבים שבכל ארץ המערב נוהגים הם לאוכלם, וכן לישא נשים רבות, ועוד כאלה מנהגים שיש להם יחס להדת.

ספר התקנות ההוא נכתב בעבריתורק תקנות אחדות, הראשונות המה בשפה הספרדית בעוד הייתה חליה בפיהםומדוברת בפי הכל. כן נמצאו עוד איזה תקנות שנכתבו בזמן מאוחר, בלשון ערבית אחרי שהשפה הספרדית החלה כבר להשכח ועל מקומה באה הערבית.

הרבה מהתקנות ההם בכלל שייכים גם להמצב המדיני והחברתי של יהודי פאס ומרוקו, ובם מתבטאת צורתם ותמונת חייהם של ההמון, ושל הרבנים בפרט, הרבנים שהיו במשך הזמן ההוא של מאתיים שנה ויותר, מראשית המאה השש עשרה ועד המאה הי"ח, שאותם נזכיר הלאה בפרקים הבאים.

רבני הדור הראשון אחרי בוא המגורשים.

רבי משה אלבראהניץ, רבי משה ממון, רבי יצחק צרויה ורבי בנימין בן רבי יוסף גבאי, אלה המה ארבעת הרבנים החתומים בתקנה הראשונה של " ספר התקנות למגורשי קשטיליא בפאס ". התקנה ההיא נעשית ביום שבת י"ב סיון רנ"ד ונכתבה בלשון ספרדית וכל עניינה כמעט על דבר ירושה, צואה, דמי תכריכין וקבורה. חובות שעל האיש המת, וחילוק נכסיו.

מובן הדבר כי נעשתה לרגלי הוצאות המאורעות של הדבר והרעב כמו שזכרנו בפרק הקודם כי היו נאלצים הרבנים ההם אז לתקן תקנות שכל כך היו נחוצות להשקיט ריב ומדון בנוגע לנכסי המתים אז מפני הסכסוכים שתקרינה בין קרובי המת וירשיו.

התקנה השניה שבספר התקנות נעשתה אחרי כן כשנתיים וחצי ביום שבת י"ב טבת שנת רנ"ז שאז התחילו כבר ימי טובה לבוא, על התקנה הזו השנית חתמו רק שניים שכנרה היו ספרי הבית דין, והם : רבי משה בלאנסי ורבי יעקב פרייאנטי, וזה היה משורר גדול וחיבר קינות בכי ( המחבר מעיד שראה מהם בתוך קובץ הקינות הנהוגים לאומרם במרוקו, ובספר שירים כתב יד אוקספורד נו' 1189 נמצא שיר מיעקב פרייאנטי.

והנה על פיו של רבי חיים גאגין , למעלה, הודע לנון עוד רבנים שחיו אז סביב לשנת ר"ס. והם : רבי משה חליוואה, הראשון שהרהיב עז להנהיג את הנפיחה ולהתירה לכתחילה אף לתושבים, רבי יוסף עוזיאל – משפחת עוזיאל היא אחת ממשפחות המיוחסות שבספרד כנודע ושלשלת גדולה של רבנים נמצא שיצאו מקרבה בפאס כמו שנזכיר הלאה. אכן גם בטורקיה באו שמה רבנים אחדים על ידי בשאלות ותשובות " אהלי תם – ורבי שמואל צבאח שהתנגדו לדעת רבי משה חליואה ועם היותם גם הם מהמגורשים לא חפצו להסביר ולהתיר.

ולהיפך הם עזרו והחזיקו ביד רבי שלום מסנות מעיר תוניס שנמצא אז בפאס ושעוררת את התושבים לבטל את ההיתר. רבי משה חליואה ורבי יוסף עוזיאל שניהם למדו בספרד לפני רבי שמואל בלאנסי ויחשבו לגדולי תלמידיו.

הראשון בא במשא ומתן חד הוא ורבי שלום מסנות הנזכר עם ר"צ דוראן הרב באלג'יר אז, ולפי הנראה היה גדול בתורה עד שהרבה מהרבנים ששימשו אחריו נחשבו לתלמידיו. הוא מת לפני שנת רפ"ו ועל מקומו נשארו הרבנים האלה : רבי היודה בן רבי שם טוב בן זכרי, רבי יהודה עוזיאל ( כנראה בנו או אחיו של רבי יוסף עוזיאל הנזכר ).

רבי אברהם דליאון ( אולי בנו של רבי יצחק די ליאון ), רבי נחמן בן סונבאל, רבי בן רבי משה מינדא או מינדיס, רבי יצחק בן רבי יוסף נהון, רבי יוסף טובי, רבי שלמה אבוהב – אולי בנו של רבי יצחק – רבי יהשוע קורקיס, רבי אברהם אדרוטאיל בנו של רבי שלמה אדרוטאיל שמת בשנה הראשונה לבוא מגורשי ספרד בפאס, רבי יעקב אמיגו.

כל הרבנים האלה שימשו ברבנותם בעשרים השנים האחרונות שלהמאה השלישית מהם היה רק רבי אברהם דליאון שמת עוד לפני שנת רצ"ה, וחמשת הרבנים רבי יהודה בם רבי שם טוב בן זכרי, רבי יהודה עוזיאל, רבי שלמה אבוהב, רבי אברהם אדרוטאיל ורבי יעקב אמיגו אלה מתו בין סוף המאה השלישית ובין תחלת המאה הרביעית, על כן לפני שנת ש"ה,  כי בתקנה השלישי מספר התקנות שנתקנה אז בעשירי בניסן של השנה ההיא שנת ש"ה לא נמנו חמשת המגורשים בשנת רצ"ה לרבי חיים גאגין.

הרבנים ההם, אך החמשה האחרים רבי נחמן בן סונבאל, רבי יחצק נהון, רבי יוסף טובי, רבי יהושע קוריס ורבי יוסף מידא, הם נשארו עוד אז בחיים וימנו על התקנה ההיא, ושלשה מהם והם ר"נ בן סונבאל, רבי יצחק נהון ורבי יהושע קורקיס, האריכו ימים עוד אחרי שנת שי"א ויהיו נועדים בהתקנות אשר תקנו אז בין שנות ש"ה  שי"א. 1545 – 1551.

ובמשך השנים ההם בעת שאחדים מהרבנים הנזכרים נפקדו מבין מועצת רבני עדת המגורשים, היו עוד רבנים אחרים גדולים ונכבדים שמלאו מיד את מקומם. וגם הם רבם היו המה בעצמם ילידי ספרד ואך באו בהיותם עוליט ימים לפאס ושם רכשו להם ידיעתם בתורה.

הרבנים האלה שמלאו מקום הראשונים נמנו אז בתחלת המאה הרביעית ואלה הם : רבי אברהם חאגיז, מת לפני שנת שכ"ג, רבי אברהם עוזיאל, מת סביב לשנת שי"ל, ואולי היה בנו של רבי יהודה עוזיאל הנזכר, רבי שם טוב בן רבי יעקב אמיגו, מת לפני שנת שכ"ח, רבי יצחק דונדון, מת לפני שנת שכ"ג.