מורשת יהדות מרוקו

מפני רוב המהומה המשולחת בבני קהלותינו קהל פאס וקהל אזאווייא על ידי מיני מסים וארנוניות מינים ממינים שונים אשר לא יתנום השב רוחם….וכמה בני אדם פשטו רגל ותעל שועת העיר השמימה….והוסכמו כל קהל מהקהלות הנזכרים להעריך פנקסאות המס פעם אחרת….ולכן פסקנו שביום….יבחרו לנו כל קהל מהקהלות הנזכרות ארבעים אנשים המובחרים שבעדה יראי ה' מהם שמנה עשר מהארבעים שנגזור עליהם לקבל תענית למחר שהוא ערב ראש חדש וביום התענית ילכו בית דין…לבית הכנסת ויקבצו י"ח אנשים וכן ילכו לבית כנסת אחר ויקבצו הי"ח אנשים אחרים….

ויגזימו עליהם כפי כחם ויורו להם כמה הוא העונש המגיע לעושים עול….ושחרב מתוחה בצוארם וכיובא בדברים אלו בפני היכל הקדש ויעריכו כל כתה מהכתות הנזכרים לכל איש ואיש לפי ערכו וכחו וטיפולו ומשאו ומתנו. וכאשר יגמרו ההערכה תיכף ימסרו הפנקסים ליד בית דין, אחר כך יובאו י"ח אחרים מהארבעים הנזכרים ויעריכו את המעריכים עה"ד הנזכרים ואחר שיוערכו הכל אז ישלשו את הפנקסים…פה בשלהי תמוז התס"ד בפאס יע"א. יהודה בן עטר. שמואל צרפתי. אבקהם בן דנאן. יעקב בן רבי ראובן אבן צור.

סופר הזכרונות שסיפר את המאורע ההוא של מלאכות יהודי פאס לפני מולאי ישמעאל גמר עוד את דבריו בדברים האלה כי "לספר את התלאות והצרות והמסים שהיו בשנים ההם משנת תס"א עד תס"ח אין קץ ואין שיעור" ואמנם עוד גם אחרי כן בשנת תס"ו והלאה לא חדלו כליל, ושנה שנה הוטלו עליהם על כללות הציבור, ועל אנשים פרטיים סכומים לא מעטים, ויש שגם נהרגו ונשרפו אז נפשות נקיים על לא חמס בכפם. בשנת תע"ב ביום י"א בתמוז נשרפו בעיר מכנאס הבחור החכם יהודה בן רבי משה אבן צור, והסוחר הנכבד יצחק בן עמארא.

ולמחרת היום ההוא ביום שבת י"ב בתמוז לעת ערב נשרף גם בנו אהרן בו עמארא, שניהם האב והבן מתושבי פאס, מתוך המצוקות האלה, יספר אחד מרבני מכנאס אז כדברים האלה :

בחדש אלול שנת תע"ג -1713 – נתעוררה התשובה פה מכנאס יע"א וכל העם מקצה שבים אל ה' בלב שלם ובפרט מכסליו שנת תע"ד ואילך רבים מפריצי עמנו שבים בתשובה מעולה ומסגפים עצמם ביסורין קשים. במלקיות ומיתות בית דין ושומעים את דבר השם מפי מרנו נר"ו וקרוב לשלש מאות איש יעמדו בחצי הלילה עד אור הבקר בוכים ומתחננים לשם יתברך… והגיעה התשובה עד לב התינוקות למרר בבכי וגם הנשים נשקפים בעד החלונות לשמוע הדרש….בכל לילה ולילה". אך בכל מצבם זה המדוכה לא היה קץ להרדיפות של ממשלת מולאי ישמעאל, ואף הוסיפה עוד להציק להם וכן יסיים הכותב ההוא :

"ובעוונותינו הרבים ובאשמותינו שגדלה עד לשמים גברה הקליפה…ונתעוללו עלילות ברשע ותואנות העמיסו עלינו מה שאין הפה רשאי לספר מפחד ותכלית העניין נגמר דינו של הקדוש החסיד כמוהר"ר משה הכהן ז"ל ונעשה גופו ככברה פה עירנו מכנאס יע"א הוא ואחיו שם טוב שהיה מעשהו מעשה זבולון נותן לתוך פיו של אחיו הקדוש הנזכר. ובפטירת שניהם נתפרדה החבילה וכל איש לדרכו פנה ואין דורש ואין מבקש לשמוע הדרש מפחד האומות והיה זה ביום ששי ו' באלול שנת תע"ד.

הערת המחבר "מצאתי כתב זה בפתקא אחת כתב ידו של מוהר"ר יהודה בירדוגו שחי אז או שיזכר להלן בין רבני המאה החמישית, ומה שכתוב " מפי מורנו נר"ו כיון לפי הנראה אל רבי חביב טולידאנו או רבי משה אחיו רבני מכנאס אז. סוף ההערה.

מובן הדבר כי הריגתם של רבי משה הכהן ושם טוב אחיו, היתה כתוצאות מסירותם הנפרזה והשפעתם על ההמון לקנא קנאת האמונה, והנה על פי מקורות אחרים(יו) יש להגיד עוד פרטים אודות שני האחים ההרוגים ההם, הם היו בני ר׳ נחמיה הכהן, איש נכבד ונשוא פנים מעיר פאם, ורבי משה נולד בשבעה באדר שנת תמ״ג, והיה כשנהרג בן ל״א שנים ומחצה, הוא היה לו גם בית מדרש מיוחד שבו הרביץ תורה ויהי גם לדרשן ומוכיח, ואחיו שם־טוב, היה מעשירי העיר וסוחריה, הם נהרגו בפקודת מולאי ישמעאל, אך הוא לא הסתפק גם בזה כי אם עוד פקד על הנגיד אברהם מאימראן כי לא יתן רשות לקבור אותם כי אם אחרי שיתנו היורשים שני אלפים מתקאלים לאוצר הממשלה, וכן נשארה גוית שני האחים ההרוגים ההם מוטלת מחצי היום הששי עת הריגתם ועד ליל מוצאי שבת, אחרי שיכלו היורשים להמציא את הסכום ההוא ולתתו ליד הנגיד(יז).

בשנת תע"ו אחרי שיהודי מרוקו התרוששו כבר, רואים הננו גם אז שורה של הטלות ומסים, ובהסכמה אחת כתב יד שנכתבה אז מרבני פאס שהננו נותנים אותה פה, אפשר להכיר כבמחזה את צרות השעה של יהודי מרוקו בכלל, ופאס בפרט, אז בעת ההיא, וזה תוכן ההסכמה :

"בראותינו קהל פיס יע"א בכל יום ויום הב הב, כסף וזהב, עד שכלתה פרוטה מן הכיס ורוב בעלי בתים מתמוטטים ויורדים מנכסיהם וידל ישראל עד מאד, עד שנשארו שנים שלשה גרגירים בראש אמיר וכח הסבל אבד מהם לרוב הלחץ והדוחק לא נשאר בלתי אם גויתינו. ועל דבר המס מלאה הארץ חמס כי קצת מבני ברית יש להם ענאייאת (עוזרים) שהם נשענים עליהם כי שיח ושיג להם עם האלמכזן (חצר המלך) ופורקים מעליהם עול הציבור ואינם רוצים לפרוע מס בכלל הקהל ואף אם באולי מקבלים…נותנים מחצה לשליש ולרביע….הכל להקל מן קצת והכביד על קצת….ובכל זאת שב אף ה' מעלינו זה רודה וזה מרדה וזה עושה בעברת זדון….וראינו לתקן תקנה ישרה….שכל הקהל הדרים פה פאס כל הנקרא בשם עברי יטה שכמו לסבול עול צבור ואין לשום בן בית לשען על שום מכזן ולא על שום ענאייא…ובכן הסכמנו על ידי הקהל יצ"ו להעריך …וכל מי שיתן כתף סוררת….רשאי הממונה של הקהל שהוא הנגיד המעולה הרב סעדיה להבוז ישמרהו צור הוא והקהל בעצתם והסכמתם להעניש ולקנוס…וחתמנו פה פאס בראש חדש אייר שהוא שלשים לניסן שנת תע"ו.

יהודה בן עטר. אברהם אבן דנאן. יעקב אבן צור.

המחבר מציין שהביא רק חלק קטן מן ההסכמה הנזכרת, יען כי שאר העניינים שנדונו בה, לא שייכים לעניין בו מדובר בפרק זה.

הרב יעקב משה טולדאנו-נר המערב-תולדות ישראל במארוקו-קורות החצי האחרון של המאה החמישית-עמ' קעה

שנים אחדות עברו אחרי כן ליהודי מרוקו באה עוד שואה נוראה, אשר המיטה עליהם חרבן וכליון חרוץ משנת תפ"א עד תפ"ד 1721 – 1724, הייתה עצירת גשמים ורעב כבד מאד כי מהיהודים מתו בכל שנה מהשנים ההם כאלפים נפש, והמירו דתם עוד כאלף נפשות, גם נהרסו בכלל, בערך ארבע מאות וחמשים בתים וחצירות מרחוב היהודים. ולמען תהיה לנו ידיעה מפורטת מהקורות האלה, הננו נותנים פה את הספור בעצמו כאשר ספר מפי עד ראיה רבי שמואל בן רבי שאול אבן דנאן הלא כה דבריו.

" חם לבי בקרבי לספר את דברי הרעב והמהומות אשר קרה לנו בזמנינו זה, עד היום יום חמישי עשרה בטבת משנת תפ"ד היינו בצער הגשמים זה שלש שנים והשנה הזאת היא הרביעית. שנה אחר שנה שלא ירדו גשמים כי אם מעט מזעיר בסוף החורף מאדר הסמוך לניסן והלאה. ושנה זו לא ירדו כל עיקר עד שיבשו כל האילנות הזיתים והגפנים והתאנים וכרתו אותם לעצים והחטה הולכת ומתיקרת, ובשנה שעברה היא שנת תפ"ג בחודש אדר הסמוך לניסן הייתה שוה החטה מאה וחמשה ושלשים אוקיות לסחפא…ובמכנאס וסלא ובצפרו עשו עצרת גדולה והוציאו ספרי תורה ולא נענו בו ביום אלא לאחר כך וירדו גשמי רצון סוף אדר ב', שלשה ימים. ומראש חדש ניסן ירדו השערים והייתה החטה שוה עד ששים אוקיות לסחפא ותו"מ  חזר והוסיף ועולה כל היום יום עשרה בטבת מאה וחמשה ושלשים אוקיות לסחפא. ועד עצירה גדולה כזו לא הגענו, ואם באתי לספר הצרות והמרורות שעברו עלינו בפאס יכלה הזמן והמה לא יכלו….ומי יתן ראשי מים ועיני מקור דצעה ואבכה יומם ולילה את חללי בת עמי, על חללי פאס העדינה, איכה הייתה קריה נאמנה.מלאתי משפט מבתי כנסיות ובתי מדרשות ותלמידי חכמים יושבים על משמרתם וקוראין גמרות כסדרן, ועכשיו הם מפוזרים ומפורדים בגבעות ובהרים, בכפרים ובערים, לשאול אוכל לנפשם לחזר על הפתחים. שומו שמים על זאת ושערו, חרבו מאד בתי כנסיות ואין מוצאין עשרה לכל דבר שבקדושה.

ובלילה אנו מתפללין באפלה ואפילו נר אחד לאורה לא השיגה יד הקהלה. עוד נתקיים בנו בעוונותינו הרבים והרעים ארציכם שממה אדמתכם לנגדכם זרים אוכלים אותה, כי בתי העשירים עושר גדול אשר לא ימד ולא יספר, הם חריבים ממש מבלי יושב, ופתחי החצירות סגורים, ועלו עליהם העשבים. ויש שבאו גנבים לתוכם ולקחו את דלתי הבתים והמטות של עץ שנשארו בם, ויש בתים שהרסו הבנין שלהם ולקחו האבנים והעצים, ורוב המבואות בהאלמללאח (רחוב היהודים) הם חריבים וחצרותיהם סגורות מבלי יושב, ויותר ממאה וחמשים חצירות היו בנוים לשמאל הנכנס לפתח שער בית הקברות לצד המקום הנקרא אלגורנא. ומתו בעליהם ברעב והרסו את הבתים ועכשיו הם נתוצים עד לעפר ולקחו הגוים העצים והאבנים והם בונים בהם בפאס אזדיד (חלק העיר החדש) וכן במקום אחר הנקרא אלערסא היו בנוים בה קרוב לשלש מאות חצירות ובעלי בתים שוכנים בתוכם, כולם בעלי מלאכה שקטים על שמריהם ובתיהם מלאים מרוב תבואות, ועתה הם חריבים ושוממים, והורסים את הבנין ומוכרים את העצים ואת האבנים לגוים ובונים בהם בפאס אזדיד. ויכולנו לומר…לא נתמלא פאס אזדיד אלא מחורבנו של האלמללאח, ובני אדם נשתנו פניהם ומראיהם, חשך משחור תארם וצפד עורם על בשרם, מזי רעב מושלכים ברחובות ובשוקים ואין דורש ואין מבקש, בני פאס היקרים המסולאים בפז איכה נחשבו לנבלי חרס, חבקו אשפתות ומנקרים בהם כתרנגולים,  ועיני ראו ולא זר.

פָּעַל צָפַד (פעו"י)
1. (פ"ע) יָבַשׁ, הִצְטַמֵּק וְהִתְכַּוֵּץ: "צָפַד עוֹרָם עַל עַצְמָם, יָבֵשׁ הָיָה כָּעֵץ" (איכה ד ח). "הֻכְמַר עוֹרֵנוּ עַל עֶצֶם וַיִּצְפּוֹד" (סידור רס"ג, רצז). "כִּמְעַט אֶצְבְּעוֹת יָדָיו צָפְדוּ רֻתָּקוּ" (יל"ג, שירה סב). "פְּרִי זְהָבִי צָפַד גִּלְדּוֹ" (ביאליק, קינה).
2.^ח (פ"י) יִבֵּשׁ, צִמֵּק: "שְׁרָיָן (אֶת הַשְּׂעוֹרִים) בְּחֹמֶץ – מֻתָּר, מִפְּנֵי שֶׁהַחֹמֶץ צוֹפְדָן" (ירושלמי פסחים כט ג). "צְפָדַתּוּ הַצִּנָּה" (ירושלמי יבמות טו ד). "חַשְׁתִּי אֶת הַצְּמַרְמָרוֹת הַחוֹלְפוֹת לְאֹרֶךְ שִׁדְרָתִי, צוֹפְדוֹת אֶת עוֹר פָּנַי"

מי שלוקח בידו הקרנים והטלפים מוצץ וגוזז בהם כגוזז את המת ומכניסם בחיקו ומכסה אותם, או לעינים שכך רואות, והנשים היקרות והצנועות ערומים יחפים מכוסים בבלויי הסחבות והם מחזרים על החנויות… ובשנים הנזכרות מתו ברעב כל שנה קרוב לשני אלפים כמו שהם מפונקסין אצל בעלי החברה (קוברי המתים) בפנקסם.

והמירו דתם אנשים ונשים וטף ובחורים ובתולות קרוב לאלף, אוי נא לנו כי שתים רעות עשה עמי יוקר השער וחסרון כיס ומיעוט השפע, בית המטבחים הם סגורים ואין שוחטים בכל השבוע כלל ובערב שבת שוחטים בהמה אחת ואין נמכר אפילו מחציתה מאין קונים, ובמקום אשרי העם איכה יועם. שאני הייתי שוחט בכל שבוע יותר מעשרים בהמות גדולות בבית מטבחים, מלבד הכבשים והעזים, ומלבד מה שהיו שוחטים בעלי בתים בבתיהם, ומלבד תרנוגולים ובני יונה יותר מאלף בכל ערב שבת, וקרוב לארבע שנים שהייתי שוחט תרנגולים אני לבדי במדינת פאס יע"א, והייתי גובה שני פרוטות לכל תרנגול, והייתי מקבץ שנים עשר אוקיות ויותר בכל שבוע לזכות העניים וזה שלש שנים שאינם שוחטים בכל המדינה אפילו בכל שבוע…."

מדברי כותב הקורות הנזכר יכולנו לדעת דבר מענין אודות מספר יהודי פאס וחשיבותם אז במאה הזאת לפני שנות הרעב ההם. לפי דברי הכותב הנאמן ההוא, היה מגרש היהודים האלמללאח בפאס. אז לפני שנות הרעב, עוד גם אחרי רוע מצבם בשנים הקודמות, גדול כל כך יותר מעשרים אלף נפשות.

כן גם כותב אחר מאוחר בו העיר פאס, יאמת את הדברים האלה ויעיד, כי בבית הקברות של יהודי פאס מוצאים עד כה יסודות של בתים וחצירות, מדרגות ומרצפות אבנים שנחרבו אז, בשנות הרעב ההם, ובשנת הרעב שהייתה אחר כך בשנת תצ"ח – 1838, כמו שנזכיר הלאה לפנינו, וכי מערה אחת שנקבר בה רבי יהודה בן עטר אז בסוף המאה הזאת, הייתה לראשונה בית כנסת גדולה של בני משפחת צרפתי בפאס.

וכשנחרבה אז בשנות תפ"א נעשתה למערת קברים, הכותב הזה סיים בדבריו עוד ככה "באפו שלא נשאר מהאלמללאח ממדתו הראשונה לשליש ולרביע, ומה שהשאירו אחריהם הרעב של שנות תפ"א פ"ד אכל הרעב של שנת ת"ץ הידוע.

הרב יעקב משה טולדאנו-נר המערב-תולדות ישראל במארוקו-קורות החצי האחרון של המאה החמישית-עמ' קפ

הנה כי כן היו שנות הרעב ההם של תפ"א–פ"ד, צרות המשכחות ראשונות, בהשאירם כה באופן נורא שממון וריקות תוך קהלות יהודי מרוקו, ופאס בפרט, ואמנם עוד יותר נוראים גם הצרות שאחרי כן במשך השנים האחרונות של המאה הזאת המאה החמישית, כי יחד עם פגעים רעים היו אז מהפכות ורדיפות.בשנת תפ"ז – 1727 חלה מולאי ישמעאל, ושבטים שונים התקוממו אז, ועל ידי זה היו היהודים בפחד ובחלחלה, וזה מה שיאמר אחד מרבני פאס אז:

" מעת בוא….לא ראינו מאורות, ואין לך יום שאין קללתו מרובה מחבירו מצוק העתים וחתחתים בדרך מעת חלות המלך יר"ה, ואני בעניי נהייתי ונחליתי מקול פחדים אידים וכידים".

בשנת תפ"ח מת המלך ההוא אשר ימי מלכותו ארכו יותר מיובל שנים, ואז הייתה שערוריה רבה כי עשרת בניו התנשאו כל אחד מהם למלוך ויהי זה קם וזה נופל במלחמתם איש באחיו. ובחדש אב של השנה ההיא התלקחה מלחמה היותר נוראה, בין מולאי חמד אדהבי ובין עבד אלמליך שני בני מולאי ישמעאל.

לעזרת הראשון, מולאי חמד אדהבי, באו גם מחנה רב של עבדים (שחורים) אשר עשו בחיל עבד אלמליך שמות, ויבוזו את כל אוצרות הממשלה אשר היו בעיר מענאס, ואחר כך פשטו לשלול שלל, את הכנסיות ובתי הנוצרים אשר במכנאס, שבם נאצר הון רב שללו ביום כ"ח לחדש ההוא ויבוזו אותם.

ובו ביום לעת ערב נכנסו לרחוב היהודים, האלמללאח, ושללו כל אשר להם וישאירום ערומים, גם נהרגו מאה ושמונים יהודים, והרבה עוד הוכו ונפצעו, ואחרי כל אלה אנסו ויענו את נשותיהם ובנותיהם, והבתולות כלם – יאמר סופר דברי הקורות האלה – נבעלו לעיני אבותיהם וקרוביהם.

כסא המלכים כ״י, ובקונטרס רשימת הנפטרים כ״י כתב גם כן וז״ל ״יום ג׳ כ״ח לאב תפ״ח נכנסה בלשת למכנאס יע״א ונשללו הבתים והחצירות כלם ונהרגו יותר ממאה נפשות ומוכים ופצועים אין מספר ובו ביום נהרגה מרת אמי תמ״ך׳ והנה במקור הזה כתוב רק שנהרגו יותר ממאה נפשות, מבלי להודיע כמה יותר, אך בהמקור הראשון כתב בפירוש שנהרגו מאה ושמנים ועל פיו הצגתי בפנים.

תוצאות יום ההפכה והפרעות ההוא היה עוד כי התחוללו סכסוכים ודברי ריבות משך זמן מה בין יהודי מכנאס לרגלי הסכומים העצומים שאבדו להם איש אצל רעהו, בפקדונות והלוואות וכדומה.

וככה ארך מצב כזה של מלחמות אחים בני מולאי ישמעאל עוד כשתי שנים בערך, עדי באה הממשלה ליד מולאי עבדאללאה בו מולאי ישמעאל ומלכותו נכונה בידו, אך גם הוא הטיל מסים כבדים על היהודים והרבה מהם נתפשו למלכות אז בעלילות שונות.

בשנת תצ"ג ביום כ"ח כסליו נהרג – כנראה בפקודת הממשלה – רבי שלום נעמיאש חכם וסוחר נכבד מארץ ישראל אשר נמצא במורקו לרגלי מסחרו. ובשנת תצ"ו בכחצי חדש חשון נשללו היהודים במכנאס עוד פעם אחרת, אך לא נודע אם גם אז היו הרוגים ופצועים, או אם רק בזת כסף ושלל הון, ועל כן פה ברור הדבר, כי סבת השלל הזה היה לא מפני בלבול מדיני כי אם רק מפני הרעב שהחל אז להיות בעצם תוקפו.

הרעב הוא נודע בפי כותבי הקורות מעמנו במרוקו בשם "הרעב של שנת ח"ץ כאשר זכרנו כבר. ואמנם עוד מקודם, משנת תצ"ה, ניכרו עקבותיו עד שנת תצ"ח נמשך ויגיע למרום תוקפו, מפני הרעב הזה נשמו קהלות רבות במרוקו ורבים גלו ממקומם ויפוצו אנה ואנה, אחד מחכמי פאס שגלה לעיר תיטואן יספר אודות הרעב הזה את הדברים האלה :

"שנת ד' לחרבן פאס מתוקף הרעב שהגיע קב של חטים הנקרא מוד לשבעה עשר אוקיות ממטבע המסיר"א (המואלי סעיד ירחמו אל) והיו שכינינו הרעים עם פריצי עמנו מחריבים בתים וחצירות  ומוכרים לוחות ארז וקירות, והיו הולכים הלוך ומוסף לנתוש ולנתץ להאביד ולהרוס, ומוכרים האבנים גם כן.

ומתו בעוונינו רוב אנשי המדינה מתי רעב והנשארים הרה נסו, והרבה גלו פה העיר תיטואן יע"א ולא נשארו בעיר פאס רק כמו ארבעים בעלי בתים, ונתקבצו כלם במבוי אחד הנקרא אצאבא ה' ירחם עלינו.

הדברים המעטים האלה דים הם לשפוט על דרך המצב אז בימי הרעב הגדול ההוא של סוף המאה הזאת החמישית, אשר כמו שזכרנו כלה הרעב זה כמעט את שארית הנמצאה את אשר הותירו שנות הרעב שהיו לפנינו.

ומה נפלא הדבר, כי גם אז בחצי האחרון של המאה החמישית בימים המשכלים ההם, גם אז היה היו פה ושם במרוקו, אנשים בעלי צורה ונכבדי עם, שכבודם היה יקר גם בעיני המלך והשרים, מלבד האנשים בני המשפחות טולידאנו, מאימראן שנזכרו מעלה. חי עוד במכנאס בסוף המאה הזאת נגיד העדה שמואל הלוי בן יולי, איש עשיר ונכבד מאד ועם זה גם עושה חסד ומטיב, ובמדותיו אלה רכש לו חבת כל קהל יהודי מרוקו, עד שיש מחכמי דורו שכתבו שירי תהלה לכבודו.

כן יסופר כי פעם אחת הלך הנגיד הזה לפאס ליסר לאיש אחד שהיה מוסר ומלשין, וישלם לו כרשעתו, וגם קנס אותו בסך מה למען ישוב מדרכו הרעה, אך הדבר נודע אחר כך להממשלה שכמובן חרה לה מאד על זה על כי הביא המוסר ההוא תמיד תועלת לה, ותחפוץ לתפוס את הנגיד, אך הוא ידע תיכף ויברח לעירו למכנאס, וקפיצת הדרך נעשית לו.

ואמנם השר שבפאס כתב אודותיו לשר הממשלה במכנאס, ועד מהרה נתפש הנגיד שם ויובל אסיר בנחשתים לפאס ליהרג שם, בכל זאת – יסיים כותב המעשה הזה – ניצול הנגיד אחרי כן על ידי נס.

וזולת הנגידים הראשיים, נגידי העדה במכנאס, היו עוד בערים אחרות, אז בחצי הראשון של המאה החמישית, הנגידים האלה.

רבי אברהם בן שימול נגיד בפאס סביב לשנת תנ"ח

רבי סעדיה בן להבוז נגיד אחריו סביב לשנת תע"ו

רבי יהודה בן רבי נסים בן הרוש נגיד העדה בעיר צפרו בשנות ת"ע – תפ"א

ואז בשנת תפ"א נתפש הנגיד הזה במאסר על ידי שר העיר לקאייד עבד ארפא שהלשין על הנגיד ועל אחיו בפני המלך, אמנם הם ניצלו אחר כך על ידי שוחד. ובעיר סאלי חי אז הנגיד רבי שם טוב בן עטר אחי רבי חיים בן עטר הזקן. הם ניהלו בשותפות מסחר גדול, ויכלו לבסס להם מעמד חשוב.

בשנת ת"ס או קודם מעט בעת שרבים מיהודי מרוקו בערים שונות החלו להמלט מפני הרעה למכנאס כשאר זכרנו למעלה, בא גם רבי שם טוב בין הגולים לשם, אך כנראה לא יכול לסבול על הנדוד והטלטול וימת שם אחרי זמן קצר בחדש צתשרי תס"א – 1701. ואת מקומו בנגידות מלא בנו אחריו רבי משה בן עטר, אשר תפקידו זה מלא עוד יותר מאביו, ולא רק בסאלי כי אם גם בין כל יהודי מרוקו נחשב לאיש נגיד בעמו, ונדיב ושוע, הוא ואחיו הייתה אימתם מוטלת על הבריות ואין מי שיתן להם כתף סוררת כי נחשבו לראשי הדור ומנהיגיו. בשת ת"ף נתפס רבי משה הנגיד בעלילה והוטל עליו במאמר המלך לשלם סכום עצום, ובשנת תפ"ה מת.

הרב יעקב משה טולדאנו-נר המערב-תולדות ישראל במארוקו-קורות החצי האחרון של המאה החמישית-עמ' קפה

פרק שלשה עשר

רבני המאה החמישית

רבני החצי הראשון של המאה החמישית בכלל. וידיעות ע"ד הרבנים רבי סעדיה אבן דנאן האחרון. רבי עמנואל סירירו. רבי יצחק הצרפתי ורבי שמעון בן סעדון בפאס. רבי דניאל ורבי חיים טולידאנו במכנאס. רבי אהרן הסבעוני בסאלי. רבי מאיר טאפיירו ברבאט. רבי יצחק ארובאש בתיטואן. רבי אברהם סמחון בתאפילאלת, רבי סעדיה הלוי אזנקוט במראכש. רבי יוסף עוזיאל האחרון ורבי וידאל הצרפתי השלישי, ורבי מנחם סירירו בפאס.

רבני החצי האחרון של המאה החמישית. רבני פאס וחכמיה וידיעות ע"ד הרבנים רבי יהודה בן עטר. רבי שמואל צרפתי. רבי יעקב בן צור. רבי שלום אדרעי. רבי שמואל בן אלבאז. רבי יעקב בו מלכא. רבי יוסף צרפתי. רבי שמואל בן זקן. רבי שם טוב בן אמוזג. רבי חנניה בן זכרי. רבי שמואל בן רבי שאול אבן דנאן בעל ספר דברי הימים כתב יד.

רבי מנחם סירירו השני, רבי יעקב קטן. רבני מכנאס וחכמיה וידיעות ע"ד הרבנים רבי משה טולידאנו ורבי חביב אחיו. רבי משה בירדוגו. רבי משה די אבילה ורבי שמואל בנו. רבי מרדכי בן רבי יצחק אצבאן. רבי ברוך ורבי חיים ורבי יעקב שלשה אחים בני הרב משה טולידאנו. רבי יהודה בירדוגו ורבי מרדכי אחיו.

רבני מראכש וחכמיה.וידיעות ע"ד רבי יצחק דילויה, רבי שלמה עמאר ורבי אברהם אזולאי האחרון. רבני תיטואן וחכמיה. וידיעות ע"ד רבי יצחק ביבאס. רבי חסדאי אלמושנינו. רבי יעקב בן מאראגי. רבי אברהם בן מוסא. רבי אברהם מונסון.

רבני סאלי וחכמיה. וידיעות ע"ד רבי מרדכי הכהן. רבי שמואל קארו. רבי שמואל אזאווי. רבי חיים בן עטר בעל אורח חיים. רבי דוד הסבעוני. רבי משה בן צור. רבי שלום בן צור בנו. רבי יוסף ביבאס.

רבני צפרו וחכמיה, הרבנים רבי משה בן חמו ותלמידיו. רבי כליפא בן מלכא בעיר אגאדיר. רבי מרדכי עטייא בעיר דמנאת. רבי שלמה אדהאן בתאפיללת. רבי יוסף אזנאתי. רבי יוסף צרפתי בן קבי אהרן. רבי שלמה בן יפנזי.  ת" – ת"ק 1640 – 1740.

בחצי הראשון של המאה הזאת החמישית חיו הרבנים האלה, אשר איזה מהם נולדו וגדלו עוד בהמאה החולפת, וגם נספחו להרבנים בעלי התקנות בדור העבר, ואך הדר פעלם ניכר ביותר אז בראשית המאה הזאת.

רבני פאס רבי יוסף גיקטילא, רבי אברהם חאגיז, רבי סעדיה אבן דנאן האחרון בן רבי שמואל, רבי עמנואל סירירו, רבי יצחק הצרפתי שהיה גם נגיד העדה, רבי שמעון בן סעדון, ורבי דוד עוזיאל, ושנים מהם רבי סעדיה אבן דנאן ורבי עמנואל סירירו, באו במשא ומתן של הלכה שאחריתו היה גם ריב ומצה, עם רבי יעקב ששפורטאש בשנת ת"ב – 1642.

שאז היה הרב ההוא מורה צדק בעיר סאלי, ומדברי הריב ההוא ניכר כי רבי יעקב ששפורטאש נכנע היה לפניהם, הראשון רבי סעדיה אבן דנאן, נמנה לדיין בפאס עוד בערך שנת ש"ף ועד שנת תל"ט  1620 – 1679 עמד בראש חכמי פאס, ממנו נמצא עוד שירים אחדים כנראה ברור שעוד השאיר אחריו חיבורים. ומחבירו רבי עמנואל סירירו נמצא עוד שיטה על מסכת בבא קמא בכתב יד, גם רבי יצחק הצרפתי חיבר ספר דרושים כתב יד שדרש אותם בפאס בשנת ת – ת"ג, גם חיבר עוד קונטריס מפתח למאמרי המדרש רבה על חמש מגלות, שעודנו גם כן בכתב יד ורבי שמעון בן סעדון חיבר ספר כתונת תשבץ כץב יד דרשות על התורה.

ובערים אחרות היומ אז בדור ההוא, הרבנים האלה, בעיר מכנאס, רבי דניאל טולידאנו שהיה גם ליועץ המלך, ובא בכתובים עם רבי יעקב ששפורטאש ויהי רעו ומיודעו, וגם החרה החזיק אחריו בעומדו נגד הכת של שבתאי צבי שהייתה בסאלי ומכנאס. רבי חיים טולידאנו בן רבי חביב, חיבר ספר שערי חכמה, ובו י"ח שערים בדרשות והנהגות וכל שער נקרא בשם מיוחד, נמצא עוד בכתב יד תל"ד, ושניהם רבי דניאל ורבי חיים כתבו פסקי דינים להשיב לשואליהם.

עם שני הרבני הנזכרים היה שם במכנאס עוד רב שלישי ושמו רבי חסאן אדארוקי, אכן לא נדע אם חיבר מאומה, ובסאלי חי רבי יעקב ששפורטאש יליד אוראן, שנמנה שם בסאלי לדיין ומורה צדק עד שנת תט"ו בערך, ואז יצא משם ועל מקומו נמנה רבי מסעוד אתאזי.

ועוד חי בסאלי החכם רבי אהרן הסבעוני בן רבי ישעה ידידו של רבי יעקב ששפורטאש ואשר עזר לו הרבה לדכא את התנועה השבתאית במרוקו. הוא חיבר ספר דרשות, ועוד לו הגהות בספר היכל הקדש לרמב"ם אלבאז הנזכר בדור הקודם.

באחד מדרשותיו חזכיר כי הוא היה תלמיד של רבי יצחק אתורקי, שם בלתי נודע לנו עוד, בעיר אספי היה רבי מסעוד מעבאלי רב תלמודי גדול, ובעיר רבאט חי חכם אחר רבי מאיר טאפיירו שממנו נמצא עוד בכתב יד ספר דרשות על התורה.

בספר זה יזכיר המחבר ההוא עוד רב אחד שחי בעיר ההיא או בעיר סמוכה לה ושמו רבי מסעוד בן נחמן רב גדול, מליץ ומדקדק בשנת תל"ד. ובתיטואן חי רבי יצחק ארובאש בן קבי חנניה הנזכר בדור הקודם, וחיבר ספר זבחי צדק בדיני שו"ב וספר אמת ואמונה על תרי"ג מצות עם איזה דינים בלשון ספרד.

וספריו אלה ניכר כי היה חכם בדקדוק ומשורר נעלה, ובנוף תאפילאלת חיו רבי שלמה אדהאן הזקן ורבי אברהם בן סמחון, האחרון ישב בעיר קטנה "בגריס" אחת מערי הנוף ההוא ושם היה מרביץ תורה בתלמידים באופן מצוין שכל מה שהיה לומד עמם היה שונה מאה ואחד פעמים לבל ישכח מפיהם.

הוא נמנה לדיין שם ויחליף אגרות עם רבי יעקב ששפורטאש שהיותו בתלמסאן ובסאלי, ובמראכש חי רבי סעדיה הלוי אזנקוט, חיבר ספר אגרות הפורים, מעשה מגלת אסתר בחרוזים, כל הרבנים ההם חיו בראשית המאה הזאת החמישית אך עוד רבנים אחרים צעירים מהם לימים חיו בפאס אז בחצי הראשון של המאה הזאת.

ואלה נתפרסמו עוד יותר ויחשבו לגדולי התורה שבדור ההוא, ואלה הם רבי יהודה עוזיאל בן רבי יוסף – האחרון בערך אל הנזכרים כבר במאה השלישית והרביעית, נולד סביב לשנת ש"ף ומת ביום ו' י"ט אדר שנת תמ"ט, הוא היה בקי בכל מקצועות התורה, פשט רמז דרש סוד ודין.

וירביץ תורה בפאס, רבי וידאל הצרפתי השלישי בן רבי יצחק, נולד ברביעי בשבת כ"ז באלול שצ"א ומת בליל ה' י"ד כסליו תס"ד. חיבר פסקי דינים שהיו נמצאים בכתב יד וכנראה שאבדו כבר, הוא היה אב בית דין אחרי רבי יוסף עוזיאל הנזכר ויהי שופט צדק ועשוי ללא חת, ובמותו קוננו בפאס קינות הרבה.

הרב יעקב משה טולדאנו-נר המערב-תולדות ישראל במארוקו פרק שלשה עשר רבני המאה החמישית

עמ' קצ

רבי מנחם בן רבי דוד סירירו רב מצוין, שהעמיד תלמידים רבים וגדולים, חיבר ביאורי תנ"ך, ופסקי דינים והגהו על שולחן ערוך. וימת זקן ושבע ימים ביום שבת כ"ג אדר שני בשנת תס"א. רבי שאול אבן דנאן בן רבי סעדיה הנזכר למעלה, מת בשבעה באלול שנת תמ"ט. רבי מימון אפלאלו מת אחרי שנת תנ"ו, ועוד חי אז בפאס כנראה רבי מרדכי אצאבאן שהיה מרביץ תורה בתלמידים, אך לפי הנראה ברור לא נמנה לדיין.

אלה היו רבני החצי הראשון של המאה הזאת החמישית. אשר עם מותם יחל הדור שאחריהם, רבני חצי השני של המאה הזאת, ולמרות תוקף הרדיפות שהיו אז בפאס ובערי מרוקו בכלל, במשך חמשים השנים ההם. נמצאו אז בכל זאת רבנים גדולים שהרבה מהם השאירו חיבורים שונים, והננו נותנים פה שמות הרבנים האלה בכלל, עיר ועיר רבניה וחכמיה.

רבני פאס וחכמיה. רבי יהודה בן רבי יעקב בן עטר, רבי אברהם אבן דנאן, רבי שמואל בן רבי אברהם צרפתי, רבי ראובן אבן צור חכם מקובל וחסיד גדול, רבי יעקב אבן צור בנו הנקרא גם בראשי תיבות יעב"ץ, רבי שלום אדרעי, רבי שמואל בן אלבאז, רבי אברהם בן עלאל, רבי סעדיה בן רבי מימון אפלאלו הנזכר למעלה, רבי יעקב בן מלכא, רבי יוסף קורקוס. רבי יוסף בן רבי יצחק צרפתי, רבי שמואל בן זקן, רבי שם טוב בן אמוזיג, רבי שמואל בן סעדון, רבי יהשע סירירו, רבי חנניה בן רבי ישעיה בן זכרי, רבי משה הכהן שנהרג על קידוש השם בשנת תע"ד, 1714, רבי שמואל בן רבי שאול אבן דנאן, רבי אברהם סירירו השני, רבי יעקב קטן.

מכל הרבניםוהחכמים האלה שחיו בפאס התפרסמו ביותר, שלש אלה, רבי יהודה בן עטר, רבי יעקב אבן צור, ורבי שמואל בן אלבאז שנחשבו אז לאבות ההוראה וגדולי התורה ב עיר פאס והראשון רבי יהודה בן עטר נודע בפי יהודי פאס בשם "רבי אל כביר" (רבנו הגדול) הוא נולד באלול תט"ו ומת ביום ב' י"ט סיון תצ"ג, אבי רבי יעקב בן עטר היה נכדו של של רבי יעקב בן עטר שמת מרעב בשנת שס"ו כנזכר למעלה בפרק ט'. ובה בשנה ההיא נולד נכדו זה רבי יעקב בן עטר וימת בשנת תל"ח, ואז היה בנו רבי יהודה כבן כ"ג שנים. רבותיו היו רבי וידאל הצרפתי, רבי מנחם סירירו הנזכרים מעלה. ובשנת תנ"ח נמנה הוא עמהם לדיין בפאס. בשנת תס"א מצאנוהו במכנאס לרגלי הרדיפות שהיו אז בפאס, שם במכנאס כבדוהו רבני העיר רבי משה טולידאנו ורבי חביב אחיו ועוד להלוות אליהם בבית דינם ויחתום אתם בכמה פסקי דינים שנכתבו אז שמה. בשנת תס"ד חזר כבר לפאס, והוא ורבי שמואל הצרפתי היו בשנה ההיא לבדם, הבית דין של פאס, כי הרבנים שנלוו אתם מכבר לא נמצאו אז בעיר, בכל ימי משרתו בתור דיין ואב בית דין לא קיבל שכירות מהקהל ולא נהנה מקופת הצבור אך כי עליו היה לא רק הוצאות ביתו כי אם גם הוצאות בנו רבי עובד ושני נכדיו יהודה ואברהם. הוא התפרנס רק ביגיע כפו, וכפי שיסופר אודותיו היה צורף כסף גם יסופר עליו כי היה "מלומד בנסים" עד שההמון היו נשבעים בו. וכי פעם אחת, הושלך לגוב אריות ונשאר יום ולילה שם ואחר כך ניצול, ועוד סיפורי נפלאות כאלה יסופרו עליו, שמהם נדע כי גם בעודנו חי גדול היה כבודו בעיני הקהל ומאד הוקירו ויעריצו אותו.

מכל ערי מרוקו פנו אליו בשאלותיהם על כי מלבד ידיעתו בתורה היה בקי כל כך במנהגי המערב שהניהיגו רבני קסטיליה, אכן מכל תשובותיו הרבות שהריץ לשואליו לא נדפסו כי אם מעט מהם פה ושם בספרי רבני המערב בני דורו ושאחריו, ויתירם נשארו בכתב יד. הוא חיבר עוד חידושים וקונטרסים ושיטות על התלמוד, ופירוש על המדרש רבה, שנשאר גם כן בכתב יד גם ספר מנחת יהודה על התורה. וספר שיר מכתם דיני שחיטה ובדיקה וטריפות עם פירוש ונדפס כבר, זולת זה נדפסו עוד אליו דיני גט וחליצה, ומנהגי טריפות בפאס שבם יש גם איזה הוספות מרבי יעקב אבן צור.

רבי שמואל בן רבי אברהם הצרפתי, הוא נכדו של רבי וידאל הצרפתי בן רבי יצחק הנזכר בין רבני המאה הקודמת, נולד בשנת ת"ך ומת ביום ג' ב' באב שנת תע"ג, הוא נמנה – לפי הנראה – בזמן אחד יחד עם רבי יהודה בן עטר הנזכר, לדיין בפאס, חיבר שאלות ותשובות ופסקי דינים וקונטרסים בדיני טריפות כתב יד שחיברו בשנת תס"ג. גם חיבר ספר פתח עיניים על אגדות הש"ס, כתב יד, וספר דברי שמואל על סוגיות,ערוגות הבושם של מסכת שבועות חיברו בשנת ת"ע, נימוקי שמואל על פי רש"י והרמב"ן, מעולפות ספירים על מסכת ע"ז.

רבי יעקב בן רבי ראובן בן צור (יעב"ץ, הרב הזה שנחשב שני בחשיבות ובפרסום אחרי רבי יהודה בן עטר הנזכר, היה גדול בתורה, יודע גם בתכונה, בדקדוק ובמליצה ושיר גם מקובל. הוא נולד ביום שבת כ"ז אייר תל"ג ומת בליל שבת א' טבת תקי"ג, במי עלומיו מתו עליו שני בנין ראובן רבא,וראובן זוטא. והראשון היה ילד חכם וממנו נמצאה תחנה אחת, בשנת תנ"ח נוסף לרבי יעב"ץ עוד יגון כי אחיו, יוסף בן צור איש נבון וחכם מת על ידי שמן רותח שנפל על רגלו. ובשנת תס"ב בחודש שבט נלקחו מעוד שני בניו יוסף ומנשה. וכנראה, אז היה גם גולה ונדח חוץ למקומו, בעיר מכנאס מפני רדיפות חמסים שגברו אז בפאס. שנים רבות הוטל על רבי יעב"ץ משרת סופר הבית דין, וימלא תפקיד חשוב בתור עוזר גם כן, ומשנת תס"ד נמנה לאחד מהם. ובזמן מועט אחר כך היה לרוח החיה בכל ענייני הבית דין כי ראש אב בית דין רבי יהודה בן עטר סמך עליו וימלא את ידו בכל, כי עוד מנעוריהם הכירו זה את זה ושניהם יחד למדו בחברותא אחת לפני רבי וידאל הצרפתי ורבי מנחם סירירו. בכל זאת היה רבי יעקב אבן צור חושב עצמו כתלמיד חבר לפני האב"ד בית דין רבי יהודה בן עטר, ויקראו לו בשם "מורינו". וענותו זאת יחד עם גדולתו בתורה נתנו לו לרבי יעב"ץ עוד יותר כבוד ויקר, ומאז נמנה לאחד מבתי דין הרבו גדולי וחכמי המערב לפנות אליו בשאולותיהם.

הצדק היה אזור מותניו ולא החניף לאיש, וגם עם מיודעיו, אחדים מרבני המערב דבר תוכחות עד כי נמשך עם ריב ומחלוקת לפעמים בינו לביניהם. לא פעם מצאנוהו לרבי יעב"ץ מתגורר במכנאס, בימי הרדיפות של ת"ס – תס"ח, ובשנת ת"ף – פ"ח ועוד. ושם נלוה לרבני ממכנאס בבית דינם. בשנת תצ"ח – ת"ק היה בין הגולים לרגלי הרעב לעיר תיטואן, בסוף ימיו בראותו כי מפני הרדיפות וימי הרעב ירדה עירו פאס פלאים בחר לו חמשה אנשים מתלמידיו, ויסמוך אותם לדיינים, הם נודעו אז בשם "בית דין של חמש, שאותם נזכיר הלאה בין רבני המאה הששית. רבי יעב"ץ השאיר אחריו שאלות ותשובות רבות למאות מהם מפוזרים בספרי רבני המערב, ועוד נדפס ספר משפט וצדקה ביעקב, כולל הרבה מתשובותיו שהחליף עם רבני דורו, ולתשובותיו אלה יש ערך מיוחד גם בהצד הקורותי שבהם, כי הרב המחבר שם לבו תמיד בכל תשובותיו כמעט, להזכיר את זמני העניינים וקורות הזמנים וחיי האנשים נושאי העניין.

זולת השאלות ותשובות ההם יש עוד שאלות ותשבות ממנו כתב יד בפאס, גם חיבר ספר עט סופר דיני ותיקוני שטרות ומעט אגרות, וספר לשון לימודים מליצות ונוסחי מכתבים ואגרות שהחליף עם ידידיו, דרשות וביאורי תנ"ך, הגהות על ספר יסוד יוסף תיקון הקרי, ועוד כתב הגהות בגיליוני ספרים רבים, וספר עת לכל חפץ שירים ותחנות וקינות ועוד פיוטים שונים נמצאים ממנו בכתב יד ובדפוס.

הרב יעקב משה טולדאנו-נר המערב-תולדות ישראל במארוקו פרק שלשה עשר רבני המאה החמישית

עמ' קצז

רבי שלום אדרעי, חתום בהרבה פסקי דין בתור דיין בפאס עם רבי יהודה בן עטר ורבי יעב"ץ הנזכר, ופעולתו הין שנות תס"ז – תצ"ו, חיבר דרשות כתב יד, וחידושי ש"ס שמהם נמצא עוד על ברכות ותענית בכתב יד.רבי שמואל בן אלבאז, נולד בשנת תנ"ח, ומת בסוף תק"ט בן נ"ב שנה. אביו רבי יצחק אלבאז, היה איש נכבד וחכם לב ויהי רגיל לקרוא את כל "שלחן ערוך" ולסיימו בכל שלשים יום. הוא מת האחד בשבת כ"ז תמוז תס"ב.

ובכן נשאר רבי שמואל בנו אז יתום קטן כבןחמש שנים, בכל זאת הצליח הנער בלימודיו ויצטיין בבקיאותו ובחריפותו, בהיותו כבן ל"ו שנה, פחות או יותר מעט, נמנה לאחד מהבית דין בפאס יחד עם רבי יעב"ץ ורבי שלום אדרעי הנזכרים, ועש מהרה נודע שמו בגדולים.

רבי שמואל נשא לו לאשה ראשונה נכדת רבי נחמיה הכהן אביהם של רבי משה הכהן ושם טוב אחיו שנהרגו על קידוש השם. ומאשתו זו ירש חזקת שררת בית הכנסת של רבי נחמיה הנזכר בפאס, שם תפש לו רבי שמואל ישיבה וירביץ תורה בתלמידים.

וחזקת השררה ההיא נשארה לו עוד גם אחרי אשר נשא אשה אחרת ותהי גם לבניו אחריו, רבי יהודה, ורבי משה, ורבי יעקב, שלושתם בנים חכמים ולומדי תורה, ויחזיקו גם המה בשררת אביהם. מחביריו של רבי שמואל היה גם רבי חיים בן עטר השני, שכתבו זה לזה ולמדו יחד פעמים רבות, ורבי חיים בן עטר לא היה קובע דבריו להלכה כי אם על פי עצות חבריו זה, רבי שמואל והסכמתו.

לפי הנראה כי השאיר רבי שמואל אחריו שאלות ותשובות ופסקי דינים, ואמנם זאת ידענו גם חיבר שיטות על התלמוד, ומהם נודע לנו, ספר עז והדר, שיטה על מסכת עבודה זרה. ספר הנער שמואל שיטה על מסכת שבועות, גם חידושים על ז' מסכתות, ברכות, שבת, ר"ה, מועד קטן, ביצה, נדה וסנהדרין, וקצת על מסכת אבות וחידושי מסכת מגילה, כלם בכתב יד, גם נמצא ממנו איזה פיוטים בכתב יד.

רבי יעקב בן מלכא, בן רבי יוסף, נולד לפני מחצית המאה הזאת ומת אחרי שנת תקל"א, עוד לפני תע"ז נמנה לסופר הבית דין בפאס, ומאז החל להתפרסם בשקידתו ובבקיאותו, אכן הוא היה איש אץ להגדיל, ודם עשוי לבלי חת, ובזה הסב עליו את חמת הבית דין פעמים רבות.וגם אחרי היה לאחד מהבית דין, פעם כפעם בינו ובין חביריו בבית דין, דברי ריבות וניגושים, וככה סבלו הרבה ממנו ארבעת חברי הבית דין, רבי יעב"ץ, רבי שלום אדרעי, רבי שמואל אלבאז ורבי אברהם עלאל. לראשונה לא נקה גם את מורו, האב בית הדין רבי יהודה בם עטר, ופעם דבר עליו כי עות את הדין.

אכן בראותו כי כל רבני פאס והמון הקהל חפצו להעניש אותו על זה, הסב את דבריו בפנים אחרות ויתנצל כי לא על הרב האב בית הדין כוון, כי אם על אחד מהבית דין. הנה כן נצברה שנאה ואיבה ביון ארבעת הרבנים ההם ובין רבי יעקב בן מלכא, ובשנת תצ"ד בחודש אדר שני נקעה נפשם של ארבעת הרבנים ההם בו, וביחוד שטם אותו ביותר הגדול שבהם רבי יעב"ץ, ויחליטו סוף סוף שאחד מהצדדים יתפטר מהבית דין.

ולפי הנראה היו לו לרבי יעקב בן מלכא עוזרים רבים בין הקהל שחפצו רק כי ישאר בבית הדין, ולכן לא יכלו אנשי ריבו ארבעת הרבנים ההם לדחוצו על נקלה, ויחפצו הם להתפטר, תומאות הריב הזה לא נדע. אך זה ידענו כי רבי יעקב בן מלכא נשאר עוד בהבית דין הוא והרבנים ההם.

ויחתום אתם באיזה פסק דין אחר כך, ובכן אין ספק כי שני הצדדים השלימו ביניהם, ואמנם מפני הרעב של שנת ת"ץ גלה רבי יעקב בן מלכא מפאס, ואחרי שנים היה לרב ואב בית דין בתיטואן, שם נתפרסם שמו עוד יותר ויחשב לאחד מגדולי הרבנים של ראשית המאה הששית, שחיו במערב, וממנו נשארו הרבה פסקי דינים בכתב יד.

רבי יוסף בן רבי יצחק הצרפתי, נולד ביום ד' י"א בתמוז בשנת ת"ב ומת בליל ב' כ"ז חשון תע"ח בן ע"ה שנים וחצי בקירוב. הוא היה חסיד גדול, וחיבר קיצור דיני טריפות כפי מנהג פאס, כתב יד. בנו של רבי יוסף זה היה גם הוא איש חכם לב ושמו רבי אברהם הצרפתי והוא מת באביב ימיו ביום כ"ו חשון שנת תפ"ב.

רבי שמואל בן זקן, נולד בראשית המאה הזאת ומת בערך שנת ת"ק, הוא היה תלמיד רבי יהודה עוזיאל הנזכר מעלה, ובימי עלומיו התרועע עוד עם רבי עמנואל סירירו הנזכר, וילמדו בחברה אחת, וכנראה נחשב רק מחכמי פאס ולא נמנה לדיין חיבר ספר פרי עץ הגן על התורה ונ"ך שני חלקים, ספר פרי מגדים על אגדות ש"ס ואיזה שאלות ותשובות, חיברו סביב לשנת תפ"ז, ספר גפן פוריה על מסכתות ושאלות ותשובות חיברו סביב לשנת ת"ץ, שני הספרים הראשון והחרון נדפסו מקרוב מכתב יד, והספר פרי מגדים עודנו בכתב יד.

רבי שם טוב בן אמוזיג, חבירו של רבי שמואל בן זקן הנזכר, מת בין ת"ץ – ת"ק כנראה, הוא היה מודע גם לרבי חיים בן עטר השני ופעם אחת כאשר בא רבי חיים בן עטר לפאס עשה לו לרבי שם טוב כבוד הרבה כי ידע אותו למעיין גדול, ממנו נמצא עוד ספר דרושים כתב יד.

רבי חנניה בן רבי ישעיה בן זכרי, נולד בפאס ולמד שם, אך אחר כך נסע למכנאס בין ת"ס – תס"ה, ויתיישב בה, שם נספח בתור עוזר או סופר בית דין, וחי עד סוף המאה הזאת בערך, הוא היה סופר מצוים ופיטן, וממנו נמצא עוד פיוטים בכתב יד, גם הוא שהעתיק הספר אזן שמואל צרבי שלמה די אבילא ללשון הקודש, בפשה צחה ונמרצת.

רבי שמואל בן רבי שאול אבן דנאן, אחי רבי אברהם אבן דנאן הנזכר מעלה, נולד בראש חודש אב תכ"ח, ומת סביב לשנת ת"ץ. הוא היה השו"ב הראשי בפאס, גם חיבר ספר "דברי הימים" קורות יהודי פאס מסוף המאה השלישית ועד המאה הזאת החמישית. ובזכרונותיו אלה השאיר לנו ידיעות נכבדות מאוד שהם היו לנו לעינים לתולדות וקורות יהודי פאס אז ולתהלוכות המשטר המדיני בכלל בימים ההם.

רבי מנחם סירירו השני, מת בן כ"ו שנים ביום ו' כ"ב סיון תע"ט. הוא היה חתנו של רבי עיעב"ץהנזכר מעלה, ואם כי מת בעודנו צעיר לימים הצטיין בלמדנותו, וחיבר ספר " סכינא חריפא " סידני סכין ואיסור והיתר.

רבי יעקב קטן, חי סביב לשנת ת"ע, ויהי חכם מצוין בידיעת טבעי האבנים ומלאכת הכימיה, וחיבר בזה מליצה ארוכה בדרך חלום ופתרונו לגלות סוד בחכמה הזאת למי שיעמיק להבין דבריו, גם נמצא ממנו ספר רפואות וסגולות במיני העשבים, אשר נסדר ונכתב על ידי אהובו רבי אלעזר בהלול מפאס כתב יד שנת תע"ח.

הרב יעקב משה טולדאנו-נר המערב-תולדות ישראל במארוקו פרק שלשה עשר רבני המאה החמישית

עמ' רג

רבני מכנאס וחכמיה. רבי פנחס בן ברוך טולידאנו, רבי משה טולידאנו, ורבי חביב אחיו בני רבי חיים שחי בחצי הראשון של המאה הזאת המאה החמישית, רבי אפרים בן אלבאז, רבי יוסף בהתית, אבי משה בירדוגו – המשבי"ר – תלמידו, רבי משה אדהאן, רבי מימון אחיו, רבי משה די אבילא ורבי שמואל בנו, רבי יצחק אצבאן, רבי מרדכי בנו.

רבי דניאל ורבי ברוך ורבי חיים ורבי יעקב, ארבעת האחים בני הרב משה בן ברוך טולידאנו, רבי אברהם בן חסין, רבי יהודה בירדוגו, רבי מרדכי אחיו, רבי שמואל בן מרגי, רבי יצחק אסבאג.

גדול מכולם וזקן הרבנים שבהם היה רבי משה טולידאנו, נולד בשנת ת"ג – ת"ד ומת ביום שבת כ"ב באדר שני שנת תפ"ג, כבן שמונים שנה.

ופעולתו ברבנות נמשכת סביב לשנת ת"מ – שאז מלא כנראה את מקום אביו רבי חיים – ועד שנת מותו, ובמשך שנות רבנותו אלה נלוו אתו הרבנים : רבי אפרים אלבאז גוע וימת בחדש אייר שנת תע"א ורב יעוסף בן בהתית מסביב לשנת ת"ן.

ועד שנת תע"א שאז בשנה ההיא ביום ה' י"ג ניסן מת. אך הוא רבי יוסף בהתית, היה ביותר רק מרביץ תורה בתלמידים ולא התעניין כל כך בדיינות, ולכן נמנה עוד אז בבית דין. רבי חביב אחיו של האב בית דין רבי משה. בשנת תס"ג מצאנו כבר את רבי חביב טולידאנו לאחד מהבית דין.

הנהגת הקהל בכלל, ורבני פאס החליפו תמיד שאלות ותשובות ואגרות אבות אתם ויהיו כמו נכנעים לפני רבי משה ורבי חביב. הם רבי משה ורבי חביב שניהם מתו בלא בנים, אך בעוד הראשון רבי משה האריך ימים כמו שכתבנו, הנה היו ימי רבי חביב אחיו מעט ורעים.

בשנת תס"א בחודש סיון מתה עליו אשתו הראשונה בת אחד מקציני העיר, רבי שמעיה מאימראן, ומאז לא ידע רבי חביב מנוחה. בשנת תס"ב חלה חולי אנוש שלרגליו שלחו רבני פאסאליו אגרות דרישות שלום, ובשנה תע"ו בששה בחשון בהיותו בן חמשים ושמנה שנה גוע ומת.

וכמוהו כבוד רבי משה אחיו הגדול, כתבו הרבה שאלות ותשובות ופסקי דינים, אך לא נשאר מהם עד מה, ומרבי משהידענו שחיבר עוד דרושים כתב יד.

אחרי רבי משה ורבי חביב טולידאנו, ההם, המעלה ובחשיבות אפשר לחשוב את תלמידו של רבי חביב, רבי משה בירדוגו, שנודע בקיצור מלין בשם המשבי"ר, הוא היה גם תלמידו של רבי יוסף בהתית. ויתפוש את אומנתו להרביץ תורה בתלמידים אך גם בדיינות מלא תפקיד גדול בתור אחד מהבית דין שרת מסביב לשנת תע"א ועד שנת תפ"ד.

ואז בשנה ההיא כמות האב בית דין רבי משה טולידאנו, נמנה הוא לאב בית דין תחתיו, אודותיו יספר אחד ממיודעיו רבי חיים בן עטר כי בשעת הדין כאשר היו הבעלי דינים עןמדים לפניו היה הוא, רבי משה בירדוגו, מותן את מבטו למטה ולא נשא עיניו למולאחד מבעלי הדינים, למען לא יתבלבל השני לחשוב כי חפץ הוא להתדיק את בעלי דינו ויסתתמו טענותיו.

בשנת תצ"א ביום ה' חשון מת המשבי"ר ועל מקומו בתור אב בית דין נמנה רבי משה אדהאן דחי עד שנת תצ"ז. מחיבורי המשבי"ר נודע לנו הספרים האלה, ראש המשבי"ר על הש"ס, שני חלקים, בכתב יד, כנף רננים דרשות על ספר בראשית וליקוטים, שאלות ותשובות ופסקי דינים, ביאורים וחידושים בתנ"ך אשר מעט מהם נדפסו, פירוש על רש"י על התורה, והגהות על המשניות.

רבי משה די אבילא בן רבי יצחק, הוא לא נמנה בין דייני העיר ורק היה מרביץ תורה ודרשן, גם עסקן ציבורי, עשיר ונדיב, ממנו נמצא איזה פסקי דינים. והוא מת לפני שנת תפ"ד, ובניו אחריו רבי יעקב ורבי שמואל אחזו גם הם במידותיו.

אך הראשון רבי יעקב לא האריך ימים וימת בליל ט"ב שנת תפ"ח ורבי שמואל מלא מקום אביו, בהיותו בן י"ז שנה עוד בחיי אביו לקח לו את בת רבי משה בן עטר מסאלי, וילמוד לפני אבי חותנו, רבי חיים בן עטר הזקן שהתגורר אז במכנאס בשתי השנים וחצי בין תס"ה – ס"ז.

הוא רבי שמואל למד גם לפני רבי יוסף בהתית זמן מה. וכבן י"ט שנההחל כבר לדרוש את דרשותיו ברבים ולהטיף לקח לפני ההמון ביחוד היה נושא דרשותיו להוכיח פעם כפעם על דבר פיטור התלמידי חכמים ועסקני הציבור ממסים וארנוניות, ולפי השערתינו נגע הדבר הזה ביותר לו לעצמו.

ראשי הקהל וגובי המס במכנאס עינו אז את רבי שמואל להעריך אותו בתור עשיר גדול ובעל הון ויטילו עליו מס גבוה כל כך, בראותם כי היה סוחר מפורסם, ואניות מיוחדות מליאות סחורות באו אליו מכל עבר, בגלל זה קרו הרבה סכסוכים וריבות בינו ובין גובי המס עד שמפני זה – כנראה – נסע רבי שמואל ממכנאס.

ויקבע דירתו בסאלי, אך גם שם לא הרפו מעליו גובי המס של מכנאס, ואף אחרי שנתרצה לא הסתפקו הם בזה וידרשו ממנו יותר, עד שנאלץ אז רבי שמואל להגיש את תלונותיו לפני רבני פאס. הנה כן מובן הדבר כי לרגלי העלבון הזה הוכיח רבי שמואל את ההמון בדרשותיו, וגם חיבר למטרה הזאת את ספרו כתר תורה, להוכיח גלוי כי התלמיד חכם אף שהם עשירים אין עליהם חובת המס. הוא חיבר עוד, ספר אזן שמואל, דרושים וספר מעיל שמואל כתב יד.

רבי מרדכי בן רבי יצחק אצבאן, הוא היה תלמיד המשבי"ר, וסביב לשנת ת"ץ ואולי עוד בשנות הרעב תפ"א – פ"ד , נסע רבי מרדכי ממכנאס, לראשונה ישב לו באיטחליה וימנה לרב בליוורנו, אחר כך נסע לעיר צובא שבסוריה ויחשב גם שם לאחד מרבני העיר, ואחר כך בין שנות תצ"ה – ת"ק ביקר את ירושלים.

חיבר ספר זבח תודה מנין המצות בדרך וידוי עם ביאור קצר, וספר ישא ברכה וחיבור על הטורים, והגהות על ספר האר"י.

רבי ברוך טולידאנו, האח השני מארבעת האחים שזכרנו, כמוהו כאחיו הגדול רבי דניאל, נחשבו רק מחכמי העיר ולא מרבניה, אך רבי ברוך היה גם תלמיד גדול, בשנת תע"א נסע חירושלים ורבי יעקב אבן מור מרבני פאס אשר היה ידידו ורעו, כתב אז בעדו קינה אחת לקונן אותה שם על חרבות ציון.

אך כנראה שבטרם הגיעה הקינה ההיה לידי רבי ברוך, באה שמועה לארץ המערב כי הוא מת ביום עשרה בטבת שנת תע"ב, ימים מועטים אחרי בואו ירושלימה. השמועה הזאת נשמעה ראשונה באלג'יר ויעשו עליו שם מספד גדול, ואחד משליחי ארץ ישראל רבי משה ישראל, שנמצא אז באלג'יר, הודיע זאת במכתב לפאס לרבי יעקב אבן צור.

וזה כתב עליו שתי קינות וגם שלח יחד עם רבני פאסאגרות ניחומים לאביו ואחיו של רבי ברוך. לפי הנראה שהוא, רבי ברוך, לא חיבר ספרים, וממנו נדע רק איזה פיוטים וקינות בכתב יד.

הרב יעקב משה טולדאנו-נר המערב-תולדות ישראל במארוקו פרק שלשה עשר רבני המאה החמישית

עמ' רט

ואמנם יותר הצטיינו שני האחים האחרונים שמארבעת האחים ההם, והם רבי חיים ורבי יעקב, הראשון, רבי חיים טולידאנו, נולד בכחצי המאה הזאת ומת במגפה בשנת ק"ט – י, לפני שנת ת"ף נפלה לו לרבי חיים ירושה מדודו חיים בן ברוך טולידאנו שהיה סוכן ממונות בחצר מולאי ישמעאל.ועל ידי זה יכול היה רבי חיים לשקוד על לימודו, בשנת תפ"ג היה כבר לאחד מהבית דין, ובשנת תצ"ו אחרי מות רבי משה אדהאן האב בית הדין, מלא הוא את מקומו. הוא חיבר ספרים אלה, ארבעה טורי אבן על ד' שולחן ערוך, עץ החיים ועץ הדעת על הש"ס, שאלות ותשובות הנקראים פסקי מהרח"ט, קונטרסים לשון לימודים אגרות ומליצות, כלם כתב יד.

גם נמצאו ממנו איזה קינות כתב יד אך אחיו רבי יעקב טולידאנו הצטיין עוד יותר והוא נודע בין רבני המערב בשם " מוהרי"ט, הוא היה תלמיד מובהק של המשבי"ר, ועוד בשנת ת"ץ בעוד רבו חי, נמנה גם הוא עם אחיו רבי חיים בהבית דין. בשנת תצ"ו נמנה מטעם ראשי הקהל במכנאס, למשגיח כללי על קצבת היין שרף שראוי לכל אחד מיחידי הקהל לעשות ולבל יוסיף מכדי צרכו, וכן במשך עשרים שנה ת"ץ – תק"י, מלא הוא ואחיו תפקיד גדול בדיינות ובכל שררות הנהגת העיר.

ומשנת תק"י והלאה נשאר הוא האב בית הדין והמנהיג הראשי שבעיר ועל ידו עזרו אז בניו וקרובי בני משפחתו אשר הצטיינו אז בידיעותיהם, עד כי נמצאו אז חכמים אחדים מבני משפחות אחרות במכנאס, אשר קנאו בהשפעתם המרובה של רבי יעקב טולידאנו ובני משפחתו.

ויעוררו את ההמון נגדם וגם הקימו מקרבם דיינים, ושוחטים, למען תפוס בידם את ההנהגה הציבורית, ואמנם המתקוממים ההם לא יכלו עמוד בהתנגדותם זאת. וסוף היה כי רבי יעקב וקרוביו נשארו הם המנהיגים הראשים ובעלי השררות.

הנה כן נהל רבי יעקב טולידאנו את העדה המכנאסית יותר מארבעים שנה, ויחשב גם לנושא דגל ההוראה בכל המערב משנת תק"י ועד שנת תקל"א, שאז בחדש אייר של השנה הההיא, גוע וימת. במותו נשלחו הרבה אגרות ניחומים מרוב רבני המערב שבם יבליטו כי עם מותו של רבי יעקב אבדה היהדות המערבית את רבה הגדול.

הוא השאיר אחריו בנים ותלמידים גדולים בתורה וגם חיבר, ביאור על התורה, ודרושים, פירוש מאמרי אגדות התלמוד, חיבור על ד' שולחן ערוך, וחיבור על רוב הש"ס בשלשה חלקים, שאלות ותשובות כרך גדול, וספר אהל יעקב על פירוש רש"י והרא"ם על התורה.

רבי יהודה בירדוגו ורבי מרדכי אחיו, בני הרב יוסף, הם היו בני דודו של המשבי"ר והאחרון רבי מרדכי היה גם חתנו ותלמידו. ונודע בקרב רבני המערב בשם "הרב המרביץ" שניהם נמנו בין דייני העיר, רבי יהודה נמנה לדיין סביב לשנת ת"ץ ומת בין שנת ת"ק – תק"ד. הוא היה חבירו מנוער של רבי חיים בן עטר, בעל אור החיים, וחיבר ספר מים עמוקים ביאור קצת על התורה שרצה לספחו אל הספר אור החיים של ידיו הנזכר, להדפיסם יחד, אך מסבה לא נדע שחרה לא נדפס, ואמנם זאת נדע כי ספרו זה מים עמוקים מצא לו מהלכים בין הלומדים בארץ המערב עד כי נתחברו עליו פירושים אחדים.

זולת הספר הזה מים עמוקים חיבר עוד רבי יהודה בירדוגו, ספר מחנה יהודה דרשות, חיברו בשנת תע"ב, וספר מקוה מים על הפטרות כל השנה. ולפי הנראה שחיבר גם איזה שאלות ותשובות. ואמנם יותר מרבי יהודה, התפרסם אחיו הצעיר, המרבי"ץ, הוא נמנה בין הבית דין כעשרים שנה.

ובשנת תקכ"ג ביום י"ד לחדש אב גוע וימת, וישאיר אחריו בנים גדולים בתורה, וגם חיבר הספרים האלה, שאלות ותשובות, דרוש טוב על על תנ"ך, פרשת מרדכי על התורה, מר דרור טעמים בדיני התורה, ומשנה למלך על משלי ופרקי אבות, כלם כתב יד במכנאס.

רבני סאלי וחכמיה: רבי מרדכי הכהן, רבי יעקב בן רבי יוסף ביבאס, רבי יוסף צבע, רבי יצחק הצרפתי, רבי אהרן הצרפתי אחי רבי שמואל הצרפתי מרבני פאס, רבי שלמה הכהן בן רבי מרדכי הכהן הנזכר, רבי שמואל בן שלמה קארו, רבי שמואל אזאווי.

רבי חיים בן עטר הזקן, רבי משה בנו, רבי חיים בן עטר בנו, רבי דוד בן רבי אהרן הסבעוני, רבי שלום הסבעוני, רבי שלום בן משה בן צור, רבי משה בן יצחק צור, רבי יוסף ורבי חיים ביבאס בני רבי יעקב ביבאס הנזכר, רבי יצחק אינרקיס, רבי יעקב בן שעייא.

רבי מרדכי הכהן מת בין תע"ז – ע"ט, וחיבר ספר פסקי דינים, רבי יעקב ביבאס מת לפני שנת תפ"ז. הוא נולד בתיטואן ומשם גלה לסאלי וימנה לדיין, שם נשא את בת נכדתו של רבי וידאל הצרפתי השני מפאס, ויולד ממנה את רבי יוסף חיים ביבאס, אך הם היו רק מחכמי העיר ולא נמנו לדיינים, הראשון רבי יוסף חי עוד עד סוף המאה הזאת וחיבר ספר סדר זמנים על עיבור שנים ורבי חיים מת בערב ראש חדש אב שנת תצ"ג בדמי ימיו, רבי אהרן בצרפתי היה כנראה מילידי פאס ונתיישב אחר כך בסאלי וחיבר ספר משגב האמהות, רבי שמואל קארו חי עוד אחרי שנת תק"ט וחיבר חידושי דינים, רבי שמואל אזאווי הוא היה לראשונה סופר בית הדין וגם שוחת מתא, ועל ידי השתדלות אצל רבני פאס ומכנאס עזרו להמנות לאחד מהבית דין בסאלי.

אמנם עוד מכבר אהב רהי שמואל להתחרות את גדולים ממנו, וגם אז התחרה  תמיד את בית הדין, את רבי יהודה הצרפתי, רבי שמואל קארו ורבי שמואל הכהן עד כי התלקחו ביניהם מידנים, ושלשת הרבנים ההם השתדלו להורידו מכסא הדיינות. אך הוא התייצב נגדם בעקשנות, בזרם הריב הזה נסחפו גם רבני פאס ומכנאס שאחרי עמדם בראשונה לימין רבי שמואל אזאווי שבו ויתחרטו. כי ראו כי גדלה צעקת העיר סאלי, נגד רבי שמואל אזאווי, ויחפצו רק להסירו ממשרתו. בראש מתנגדיו בפאס עמד אז רבי יעקב בן צור, שעוד מכבר הייתה בלבו עליו שנאה כבושה.

והוא היה יחד עם רבני מכנאס נועדו יחדיו בסיון שנת תפ"ו וכתבו אגרות לסאלי, כי לא יכירו עוד אתו לדיין, וימטירו עליו חרפות. אחרית הריב הזה לא נדכ ברור, אך לפי הנראה כי נשאר רבי שמואל אזאווי בתור דיין בסאלי עוד אחר כך, וגם החליף איזה שאלות ותשובות ופסקי דינים עם רבנים אחדים גדולי תורה.

הרב יעקב משה טולדאנו-נר המערב-תולדות ישראל במארוקו פרק שלשה עשר רבני המאה החמישית

עמ' רטו

רבי חיים בן עטר הזקן, הוא לא נמנה לדיין אך היה מרביץ תורה וראש ישיבה בבית הכנסת הגדולה בסאלי, שנודעה בשם "בית הכנסת בני עטר" על כי הייתה אחוזת רבי חיים בן עטר ורבי שם טוב אחיו הנגיד בסאלי. רבי חיים היה תלמיד רבי אלישע אשכנזי ורבי חייא דיין מארץ ישראל, ושקידתו בתורה הייתה כל כך נפרזה עד כי גם בלילי תמוז עסק בה רוב הלילה. ונוסף על שקידתו הוא הרבה להחזיק בידי לומדי תורה, וביתו היה בית ועד לחכמים. בשנת תס"ה נסע למכנאס ויתעכב בה שנתיים ומחצה. ולפי הנראה שמטרת נסיעתו הייתה לפקח על עסקי השותפות שהייתה בינו ובין רבי שם טוב אחיו שמת זמן מה קודם, ושעוד אחר כך אחרי מות אחיו ההוא, לא נפרדה השותפות בין רבי חיים ובין יורשי אחיו, הוא האריך ימים והפליג בזקנה כנראה, יותר ממאה שנה, וימת בשנת תפ"א ולפי הנראה שחיבר איזה ביאורים.

ובעוד שרבי חיים הזקן היה איש גדול ומפורסם בעדתו, הנה היה רבי משה בנו, ורבי חיים נכדו בכל עת היותו בסאלי אנשים פשוטים בקרב עדתם. ופעולתם לא הוכרה כמעט כלל בין גדולי חכמי סאלי, הסבה לזה לא נדע עוד בבירור, ואמנם בנוגע לרבי משה אין ספק כי לא היה גדול בתורה כאביו, ולכן לא נחל כבוד וגדולה בעיני העדה בסאלי.

אך אודות רבי חיים בן עטר הנכד, יתכן לשער כי סבת אי פרסומו אז בהיותו בסאלי – למרות מה שאחר כך בצאתו מסאלי התפרסם כל כך – היה לרגלי סכסוכים חברתיים ומשפחתיים בעסקי ממון, סכסוכים שכפי הנראה ברור הסבו לרבי חיים להיות בודד ונרחק מחוג רבני העיר וגדוליה, הסכסוכים ההם נמשכו על ידי ירושה של הון גדול שירש רבי חיים מחמיו רבי משה הנגיד בנו של הנגיד שם רבי שם טוב בן עטר.

בהההון ההוא הסתבכו תביעות שונות מבני המשפחה וזולתם, בני ברית ושאינם בני ברית, וגם הממשלה לקחה חלק בתביעות ההם, כשבע שנים אחרי מות רבי משה הנגיד חמיו, נמשכו הדין ודברים והמריבות אודות ההון ההוא שישר רבי חיים. וימיטו עליו, על רבי חיים בן עטר, נזקים והפסדות וגם מאסרים, עד כי נצלו אותו וישללו ממנו כל כוחו והונו.

ובכן מובן מאליו כי השנאה שנרדף רבי חיים בן עטר מצד בעלי הריב בממשלה, לא נתנו לו להתבצר בקרב הקילה ולתפוש לו מקום חשוב כערכו, רבי חיים בן עטר נחשב כנודע לאחד מגדולי הספרות התלמודית, ועוד בסוף ימיו ולאחר מותו מיד, קנה לו שם טוב בהיהדות ובפרט בין החרדים והחסידים בצפון מערב אירופא, עד כי גם סיפורי בדים והגדות סודיות לא מעט נמצאו אודותיו.

לסיפורים כאלה כמובן אין לתת שום ערך, אכן נפלא הדבר, כי כל כך מצא לו רבי חיים בן עטר בחייו ובמותו מעריצים רבים בארצות המזרח ובאירופא. הוא, נולד בשנת תנ"ו בסאלי  1696, ובעודו עול ימים שקד על לימודו ויקח לקח מפי זקנו רבי חיים, בהיותו בן כ"ה שנה מת עליו מורו זקנו ההוא, אף הוא ירש מאתו את מדותיו, שקידתו, צדקתו, וענותן, ויהיו לו תמיד לעינים. הוא קבע לעצמו עתים עתים ללימודי דת וקבלה, ויתהנג כל כך בחסידות ובסיגופים, ולפעמים צם משך שנים ושלשה ימים רצופים. אחרי אשתו הראשונה פאצויניא בת הנגיד רבי משה בן עטר, הייתה מתעטפת בטלית ולובשת תפילין.

בידיעתו הסודית השתמש גם בפועל לכתוב קמיעות לחולים וכדומה, אך עם זה שעה רבי חיים לפעמים גם אל רעיונות פילוסופיים ויצמידם אל הקבלה, בבית מדרשו המיוחד בסאלי השא בכל יום לפני שומעו לקחו שני דרשות ולפעמים שלש דרשות ביום.

ובענותו היתרה נמלך בהוראותיו תמיד עם בני ישיבתו וביחוד עם ידידו ומכירו רבי שמואל בן אלבאז מרבני פאס אז בסוף המאה הזאת. הוא היה ידיד ורע גם להמשבי"ר ורבי יהודה בירדוגו מרבני מכנאס, ואמנם בכל ענותו של רבי חיים לא נמנע מלהבליט את ערך עצמו, עם רבי חזקיה די סלוא אחד הרבנים המצוינים בספרות התלמודית, דבר קשות על ספרו פרי חדש.וימטיר עליו ביטויים חריפים.

לפעמים לא נמלט גם מלסתור דברי ראשונים ולחלוק עליהם, גם ישתמש בפתגמים כה נשאים לאמר "אחמו לן מן שמיא קושטא" או רוח הקדש הופיעה עליו, ופעם ירזמון מליו להתימר בתור משיח, כן יגזור על מי שישיג על דבריו וכה יאמר "והיו דברי אלה מול כל קורא שאם לקפח הוא בא….נגידים אדבר להמית בעקיצת נחש.דבר שהיה למורת רוח בעיני רבים מרבני הדור שאחריו. על גזירתו זו המוזרה, ואמנם היו רבים אשר לא חשו לדבריו אלה, וירבו להשיג על ספריו, ביחוד נמצאו מרבני המערב במאה הששית אשר לעגו לגזירת רבי חיים זאת, וישתדלו להראות את טעיותיו באיזה עניינים, בפרט בעניינים שמנהג המערב היה להקל, והוא, רבי חיים רצה לא לחוש למנהגם, ולהחמיר, כמו המנהגים של היתר הנפיחה בריאה שעוד מדור הראשון של מגורשי ספרד פשט היתרו.וכן היתר אכילת מין חגבים שנהגו מכבר במערב לאוכלם, ורבי חיים בנטיותיו תמיד לצד החומרא, לא הביט על קדמותם של מנהגים כאלה, ויהי הוא הראשון בחכמי המערב שהתר לבטלם, ואמנם לפי מה שנדע לא עשו דבריו בזה רושם ולא פעלו את פעולתם.

כבן ל"ו שנים הדפיס כבר רבי חיים בן עטר את ספרו חפתץ ה', וגם גמר הספר פרי תואר, אך בטרם שהספיק להדפיסו נאלץ לגלות מסאלי עיר מולדתו מפני עלילות וכובד המסים ששררו אז בתגרת יד המושל מולאי עבד אללאה ופקידיו.

בדרכו כנראה התמהמה זמן לא מעט בפאס, מכנאס, ותיטואן, ויתרועע בלימודים עם ידידיו ומכריו שם. אחר כך נסע לאיטליה וישב שם בליוורנו, וגם שם התעכב מעט, ובשנת תצ"ט מצאנוהו שהסכים על פסק דין שכתב אחד מרבני ליוורנו. שם מצא לו רבי חיים תומכים רבים לחפצו, ובעזרתם הדפיס אחר כך את ספריו פרי תואר ואור החיים.

בשנת תק"א – 1741, הגיע לירושלים מחוז חפצו, וקבע מיד בה ישיבה "כנסת ישראל" בהכנסה של שש מאות גרוש לחדש, אשר נשלחו לו לפי הנראה מידידיו בליוורנו, בישיבת כנסת ישראל ההיא למדו אחד עשר חכמים וארבעה בחורים, שכלם לקחו לקח מפי רבי חיים בן עטר ויחשבו לתלמידיו.

ובחברתם אז חיבר אז את ספרו האחרון ראשון לציון, לאמר, הספר הראשון שחיבר בציון, ואמנם למגנת לב מעריציו ותלמידיו בירושלים, לא ארכו ימי שבתו שמה, ובשנת תק"ג יום ט"ו תמוז, גוע רבי חיים בן עטר וימת. הוא נקבר בשיפולי הר הזתים יחד עם שתי נשיו, ולפי הנראה כי לא השאיר אחריו בנים ובנות כלל.

רבי דוד בן רבי אהרן הסבעוני, הוא העתיק את דירתו מסאלי, כנראה לפאס, וחיבר ספר נאם דוד דרושים, וספר פסקי דינים, רבי שלום הסבעוני, מת אחרי שנת תצ"ג וממנו נמצא איזנ קינות בכתב יד. רבי שלום בן משה בן צור, אביו משה היה אחד מנכבדי סאלי והוא היה דודו של רבי יעקב אבן צור מרבני פאס ומת בשנת תס"ו יום ז' שבט, וישאיר אחריו שלשה בנים, שלום, יעקב ויהודה.

והראשון שבהם רבי שלום זה נחשב לאחד מחכמי סאלי ויהי לו בית הכנסת מיוחדת שם, הוא היה בקי בחכמת הדקדוק ונודע אז בדור הזה בתור, המדקדק הגדול שבמערב, גם משורר מצוין ומלומד בחכמת העיבור, חיבר בשנת ת"ע ספר שיר חדש כללי העיבור והתקופות בשיר עם פירוש, גם חיבר שירים וקינות רבים, ופירוש קצר על פי רש"י על התורה, הוא מת לפני שנת תפ"ז.

רבי משה בן יצחק בן צור, חי בסאלי ואחר כך הלך לפאס או למכנאס, חיבר ספר "מערת שדה המכפלה" קיצור ספר אוצרות חיים בשיר, עם שני פירושים דברי קבלה, והלכה למשה. הספר מבוא שער השמים, קיצור ספר מעיןחכמה על הקבלה, עם שני פירושים, דברי אמת, וקרא משה ובשנת תע"ב חיבר ספר צלצלי שמע, שירים וקינות וכנראה שחיבר עוד קיצור ספר פרדס רמונים וגם קיצוק שיני שולחן ערוך, בשיר וחרוזים שנשארו בכתב יד.

הרב יעקב משה טולדאנו-נר המערב-תולדות ישראל במארוקו פרק שלשה עשר רבני המאה החמישית

עמ' רכא

רבני תיטואן וחכמיה, רבי יעקב אבוהב,רבי יצחק ביסאס, ורבי יהודה אחיו, רבי דוד הכהן, רבי חסדאי אלמושנינו, רבי מנחם אנהורי, רבי משה בן זמרא, רבי אברהם אבודרהם, רבי יצחק נהון, רבי מנחם עטייא, רבי שלמה אבודרהם, רבי יצחק הלוי, ורבי אברהם מונסון גיסו, רבי אברהם בן שלמה בן מוסא, רבי יעקב בן מראגי.

רבי חסדאי אלמושנינו, עוד משנת תמ"ו נחשב לאחד מגדולי חכמי העיר, ואחר כך נמנה לדיין, בשנת תנ"ט אחרי שרבי יצחק ביבאס  לא היה בתיטואן, נשארו רבי חסדאי עם רבי דוד הכהן דיינים לבדם, ובשנת תס"ח במות רבי דוד הכהן האב בית דין נשאר הוא רבי חסדאי אלמושנינו לדיין יחיד בעיר, ולפי הנראה כי מפני הצרות והרדיפות שתקפו אז את יהודי תיטואן, לא נשארו ביניהם בעלי הוראה שימלאו תפקיד הדיינות, ורק רבי חסדאי לבדו נשא עליו אז את עול הצבור, ואמנם הוא הרבה גם להרביץ תורה בתלמידים, ובערך שנת ת"ע יכול לספח אליו אתו בהבית דין אחדים מתלמידיו את הרבנים ההם, רבי מנחם אנהורי, רבי משה בן זמרא, רבי אברהם אבודרהם ורבי יצחק נהון, אשר עזרו למורם בהנהגת הצבור ובביתי הדין. הוא האריך ימים עוד אחר כך בתור אב בית דין וימת זקן ושבע ימים בחדש טבת תפ"ח. הוא חיבר ספר משמרת הקדש על פי רש"י והרא"ם וספר חסד אל, דרושים.

רבי אברהם מונסון, הוא היה סוחר בתיטואן, אמנם אחר כך התמוטט מצבו ויהי נאלץ לנדוד מעירו וילך לאלג'יר, שם עסק עוד במסחר ולראשונה הצליח העסק בידו אך אחרי ימים מועטים פנתה ההצלחה אליו עורף ויפסיד כל אשר אתו וגם נשארו עליו חובות, עד כי הצטרך עוד פעם ללכת מהעיר ההיא, ויסע לאוראן, אך גם שם לא יכול לכונן לו מעמד ובשנת תצ"ב בערך נסע למצרים. ושם נמצא לו איש בעל הון שאסף אותו אל ביתו ויספק לו כל צרכיו, ואז קבע לו רבי אברהם מונסון גם עתים לתורה עם תלמידים מבינים. לרגלי הדבר הזה פרץ אז סכסוך בין רבי אברהם מונסון ובין אשתו שנשארה בתיטואן, ולא חפצה לעקור דירתה משם ולבוא אליו למצרים, אחרית הסכסוך הזה לא נדע, ואמנם זאת ידענו כי רבי אברהם מונסון קבע סוף סוך דירתו במצרים וחשב אחר כך לאחד מגדולי חכמי העיר ההיא.

גם חיבר שם, אשר אברהם שאלות ותשובות, גם כריתות קיצור ספר גט פשוט בדיני הגט, מוצאי יום טוב, קיצור ומפתח לספר התוספות יום טוב על המשניות, עץ הדעת על שולחן ערוך יורה דעה, שלחן שבת קיצור הלכות שבת ובו י"ט סימנים, תוצאות חיים לישב קושיות ספר עץ החיים על התורה.

רבי אברהם בן שלמה בן מוסא, תלמיד רבי מנחם עטייא הנזכר, חי בסוף המאה הזאת, וגם הוא נסע מתיטואן וילך לסאלי, שם התמהמה זמן מה ויארח לחכמי העיר ההיא, אחר כך נסע לתוניס ויתיישב שם. הוא היה גם מקובל וחיבר הגהות על ספרי האר"י, גם חיבר שיטות על המסכתות, ופירוש על הגדה של פסח ועל פי רש"י על התורה, ועוד נמצאו ממנו איזה קינות ופיוטים בכתב יד.

רבי יעקב בן מראגי, הוא היה ידי ורע לרבי אברהם בן מוסא הנזכר, ושניהם למדו בחברה אחת בקבלה, וכתבו הגהותיהם על ספרי האר"י. רבי יעק בן מראגי חי חיי עוני וצער ובכל זאת הפנה את עתותיו ללימוד התורה וגם חיבר פירושים רבים על הזוהר, אך מהם נדפס רק פירוש על האדרות.

רבני צפרו וחכמיה. רבי משה בן חמו, ותלמידיו אלה, רבי ישועה בן חמו בנו, רבי שמואל בן חותא, רבי דוד בן שטרית, רבי מאיר בן רבי יוסף די אבילא, רבי יוסף בן עטייא, רבי יוסף גבאי, רבי מסעוד בן יוסף בן רבוח, ורבי יחייא באנון.

הראשון רבי משה בן חמו נמנה לדיין עוד שנים רבות בסוף חצי הראשון של המאה הזאת ויבא בחליפות מכתבים עם רבני פאס אז רבי וידאל הצרפתי ורבי יהודה עוזיאל ורבי מנחם סירירו. אמנם עוד יותר התפרסם שמו אחר כך, בתור רב ואב בית הדין ומנהיג ראשי בצפרו, בכל ענייני העיר היה הוא הרוח החיה " ובלעדו לא הרים איש את ידו בשום שררה ". תמיד נשא מדברותיו לפני העדה וינהלם בצדק וביושר, הוא היה גם קנאי לבלי חת, ופעם אחת בראותו לאיש בליעל אחד מתושבי הכפרים הסמוכים, איש שהיה ידוע אז למוסר ומלשין, כי היה עובר כל דת לאכול טריפות, לא ירא רבי משה מהוכיח אותו על פניו, אף שידע כי בזה ימיט רעה על עצמו וכן, המוסר ההור הלשין את רבי משה לפני הממשלה, וכמעט היה בכל רע. לולא שעלה בידו לפדות נפשו בסכום גדול, רבי משה הרביץ תורה בעירו עד כי יכלה עדת צפרו הקטנה להתחרות את העדות הגדולות במספר חכמיה ונבוניה, שותי מימיו של רבי משה בן חמו, ולא רק בעיני עדתו היה רבי משה כה גדול ונכבד כי אם גם היה עוד שמעו הולך לפניו בכל המדינות בחכמתו ותורתו.

ויופי מדותיו ומכנף הארץ שבחיו נשמעו כי היה ראש המדברים עטרת זקינים ופאר החכמים ולפעמים כשהיה סר לפאס הייתה העיר מאירה מכבודו וכל הקהל שמחו בהקבלת פניו ודרשותיו וחידושיו הנעימים אשר הטיף לפניהם כנהר שאינו פוסק.

הוא מת זקן וישיש ביום כ"א באלול תס"ז, ועקבות פעולתו על ידי תלמידיו ממלאי מקומו הייתה ניכרת עוד עד ראשית המאה הששית ולפי הנראה ברור שחיבר גם כן ספרים..

רבני מארוקה ( מראכש ) וחכמיה, רבי יצחק די לויה, רבי אברהם בן מאמאן, רבי יחייא בן ווייחמאן, רבי שלמה עמאר, רבי אברהם בן אזולאי האחרון, ורבי יעקב פינטו, ורבי ישעיה הכהן תלמידו.

רבי יצחק די לויה, היה אב בית דין ומרביץ תורה בישיבה, ותלמידים רבים במארוקה והסביבה לקחו לקח מפיו. בשנת תס"א נמצאו אנשים בני בליעל אשר עוררו ריב נגדו וילשינו עליו לפני הממשלה, ואז מת עליו גם אחיו רבי יהודה די לויה בלי בנים, ובה בשבוע ההיה שבה מת אחיו, נתפס הוא רבי יצחק למלכות, אך לא נדע מה היה אחרית תפיסתו, רבי יצחק היה מספורסם בתורה ובחסידות גם מחוץ לגבול מארוקה ואף רבני פאס ומכנאס כבדוהו ויוקירו אותו.

הוא מת בירח אב תע"א, ולא נדע אם חיבר איזה ספרים, אך איזה מתלמידיו שנחשבו לגדולי תורה מצוינים חיברו גם ספרים. מהם היו, רבי שלמה עמאר ורבי אברהם אזולאי שזכרנו, הראשון מת בתמוז תצ"ה וחיבר פסקי דינים כתב יד, שקצתם נדפסו ורבי אברהם אזולאי מת אחרי תצ"ה וחיבר הגהות על ספרי האר"י ושאלות ותשובות, והגהות של שולחן ערוך, ופירוש על הזוהר.

הוא היה מקובל מעשי ותמיד כתב קמיעות לחולים, ומסופר עליו כי היה מלומד בנסים וכמוהו כן גם תלמידיו, רבי יעקב פינטו ורבי ישעיה הכהן ההם, היו גם המה מקובלים, וכנראה שחיברו גם כן פירושים על הזוהר.

ובדמנאת אחת מערי גבול מארוקה חי עוד אחד מתלמידי רבי יצחק די לויה ושמו רבי מרדכי עטייה, והוא היה תלמיד חבר לרבי שלמה עמאר הנזכר שם בעיר דמנאת חיבר ספר מר דרור על מסכתות, ובסוף ימיו יצא ונתיישב בתורקיה וידפיס שם את ספרו ההוא.

רבני אלקצאר וחכמיה. רבי מסעוד בן מויאל, רבי יוסף בוחבוט, רבי משה בן מויאל, רבי יצחק בן מויאל, ורבי ישעיה עטייה.

ובאגאדיר חיו, רבי כליפא בן מלכא, וחותנו רבי יצחק מונדיס, ובתאפילאלת רבי מסעוד אדהאן ובנו רבי שלמה אדהאן, ובגיברלטר רבי דוד כלפון, ועוד שני חכמים היו אז במערב והם רבי שלמה בן יפנזי ורבי יובף בן רבי שלמה אזנאתי, ואמנם מכל אלה, רק אחדים מהם וידענו כי חיברו ספרים והם אלה. רבי כליפא בן מלכא חיבר ספר בדרשות כף נקי על התפילה, חמשה חלקים, וספר רך וטוב על שולחן ערוך גם חיבר ספר בדרשות ופירושי מאמרים, וכלם כתב יד. ולפי הנראה שהוא יצא אחר כך בסוף ימיו מעירו ההיא, מאגאדיר, ויבא לירושלים ויתיישב בה, ולפי זה חי בערך כשמונים שנה ומת סביב לשנת תק"ד, פחות או יותר מעט.

רבי שלמה אדהאן, הוא יצא מתאפילאלת עיר מולדתו ויתיישב בתיטואן, וחיבר ספר בנאות דשא דינים ומוסרים, שנדפו פעמים אחדות, רבי שלמה בן יפנזי, חיבר ספר דרשות כתב יד, רבי יוסף בן רבי שלמה אזנאתי, חיבר ספר כלי שרת בו שמנה פרקים בדיני קריאת ספר תורה ודקדוקיה כתב יד.

הרב יעקב משה טולדאנו-נר המערב-תולדות ישראל במארוקו פרק שלשה עשר רבני המאה החמישית

עמ' רכט

פרק ארבעה עשר.

קורות המאה הששית – תק – תר 1740 – 1780.

מצב היהודים בחצי הראשון של המאה הששית. המקרים בשנות תשלום ממשלת מולאי עבד אללאה. המצב המזהיר בימי המושל שאחריו בנו מולאי מחמד. עשרה יהודים רכבו לפני מרכבתו בלבוש מלכות. המעטת כובד המסים. היהודים מגדולי המלכות ידידיו של מולאי מחמד. משה בן מאמאן. רבי שלום ורבי מרדכי די לאמאר. שני אחים למשפחת קרדוזו. אליהו לוי. מרדכי אשרקי־לחזן בבא. מסעוד בן זכרי. יעקב עתאלי ואחיו. ר׳ שלמה די אבילא. מפעלותם ויחוסם אל עמם. רעב בשנת תקל״ט—מ״ב. מקרי הרג ושוד., מות מו׳ מחמד בשנת תק״ן ושלטון אליזיד העריץ בנו. נקמתו כיהודי מארוקו. המצב המדוכא אז. פרעות ורציחות ובזה ונאצות כיהודים. יהודי תיטוואן ומכנאס. הצלת יהודי פאס בפעם הראשונה ע״י אם אליזיד נוצרית־אנגלית. פרעות והטלות על יהודי תאזא. טאנגיר. ארזילא. אלקאסר. לאראג'. ראבאט. מוגאדור. וכמכנאם ועוד. מיתות משונות בהיהודים ידידי אביו של אליזיד. גירוש יהודי פאס מהאלמלאח להאלקסכא מחוץ לעיר. וקורותיהם כמשו כ״ב חדשים. הריסות בית־הקברות של יהודי פאם ומערת רכני קאשטיליא. התחדשות החק שלא ללבוש גוון ירוק. הריסות מבתי כנסיות ובנין בית־מסגד גתל באלמלאח. תפיסת יהודי פאס ע״ד הונו של החזן בבא הנהרג. ותשועתם ע״י שר אחד בפאס. מלחמת אליזיד במראכיש ומחשבתו אז לשוב ולעשות ליהודים כהמן. מות אליזיד בסוף שבט תקנ״ב. שבות יהודי פאס להאלמלאח ותקומתם בימי המושל אחריו מו^' סלימאן. הריסות בית המסגד והמבצר של אליזיד באלמלאח. ע״י היהודים. ההיתר ללבוש ירוק. חזרת אנוסי־אליזיד לדתם. מפלת האמהווסים צוררי־היהודים. התחזקות השפעתם של. צוררי־היהודים אצל מו׳ סלימאן. עלילות ופרעות. שמועת בוא המשיח כשנת תקע״ו. המושל החדש מו׳ עבד־ארחמן. רעב בשנת תקפ״ה—פ״ו. פורים כ״ב כסליו תקצ״ב. שלל ע״י חיל הספרדים. רציחת :העלמה סוליכא סגוויל. מגפה שנת תקצ״ה. הטלות מסים בשנת תקצ״ט והריגת דון יאודה אברבנאל ממארוקה ובתו וחתנו.

כמו במאה הקודמת, כן גם במאה הזאת הששית היה במחצית הראשון ממנה המצב של היהודים ויחס המדיני לא רע, ופעמים היה גם טוב ומאושר, אמנם כן, בשנים הראשונות, בעוד היה חי המושל מולאי עבד אללאה, לא נשתנה אז מצבם מאשר היה כבר בסוף המאה החולפת. והיד האכזריה של המושל ההוא נחתה עוד עליהם ותרוצץ אותם, מלבד זאת הוסיפו להציק להם גם מקרים רעים שונים אשר קרו אז, אחרי הרעב של שנות תצ"ח – 1738 פרצה מגפה בשנת תק"ב – ג' ומספר נפשות מיהודי מרוקו מתו אז.

בשנות תק"ד ותק"ז התקוממו שבטי ערביים בערים אחדות במרוקו ויפילו חתתם על מגרשי היהודים בם, את יהודי מכנאס שללו אז בשנת תק"ז, בכל פה, וישאירו עוד מצור עליהם משך כחצי שנה. בשנת תק"ט הייתה עוד מגפה חזקה שארכה מספר ירחים, ויש יום שהיו מתים – במכנאס – עשרים בני אדם, ורבים היו עוד אשר נאלצו לעזוב את בתיהם ולהתגורר באהלי הערביים על פני המדבר, אחרי כן בא גם רעב, שנמשך עד שנת תקי"א – 1751. ויוסיף עוד לדכא את חייהם.

ככה התגלגלו המקרים האלה בשנים מעטות ההם, ואמנם בה בשנה ההיא בשנת תקי"א זרחה שמש צדקה ליהודי מרוקו ותשנה את מצבם לטובה, המושל ההוא מולאי עבד אללאה מת אז בשנת תקי"א ותחתיו מלך בנו מולאי מחמד, שנודע בפי יהודי מרוקו אז ביותר, "אוהב ישראל". וכן אמנם המושל החדש ההוא לא היה קנאי כאבותיו, ויתיחס בחבה אל היהודים, אכן הוא היה גם אוהב בצע, ונוח להתהפך מיד מאוהב לאויב עריץ, אך בכלל אהבתו אל היהודים הייתה  חזיון מצוי ונפרץ, רבים מהם נחשבו לאוהביו וידידיו ואנשי סודו ותמיד "היו עשרה יהודים מריעיו ומיודעיו אלה שרכבו עמו לפני מרכבתו, לבושי מכלול ועדויי עדי.

היהודים האלה ידידיו של מולאי מחמד לא התחשבו גם עם החקים וההגבלות ששררו עד כה על יהודי מרוקו, אך לא הביטו על קנאת התושבים ושנאתם, ויתהלכו בגאון בכל המדינה, רוכבים על סוסים ופרדות, ונעליהם ברגליהם דבר שהיה עד כה נמנע ואי אפשרי.

ממשלת מולאי מחמד נמשכה קרוב לארבעים שנה תק"ב – תק"ן 1751 – 1790, ובכל השנים ההם לא העמיס מולאי מחמד מסים כבדים על קהלות היהודים כמו מולאי ישמעאל זקינו, ורק הוא נטל עליהם סכום מסוים, לתת מידי חדש בחדשו לבית גניזיו.

ואמנם אחדים מבניו של מולאי מחמד שאחד מהם היה בלי ספק, מולאי אליזיד העריץ, הם הכבידו אכפם פעם כפעם להטיל איזה הטלות על היהודים. בכל זאת יכול יכלו יהודי מרוקו אז על ידי יחוסו הטוב של המושל מולאי מחמד, להקים כמעט את הריסותיהם אחרי החרבן הנורא של סוף המאה החולפת, מסחרם פרך אז ויתפתח וקהלותיהם השתכללו ביחוד ניכר היה השינוי לטובה בהקהלות שנושבו מערי חוף אחדים, כמו מוגאדור, אל קצר לעראייש, מזאגאן, ועוד, שעד כה לא נחשבו כמעט לקהלות, בערי החוף כאלה מצאו גם ממשלות חוץ באירופא עזר ביהודים, בתור אמצעים למסחרם ומערבם, ויש שמילאו גם תפקיד של צירים ופקידים בהקונסוליה.

מידידיו של מולאי מחמד, ונושאי משרות גבוהות בממשלתו, אשר חיו אז בין שנות תק"י – תק"ן, ידענו את שמות האנשים האלה, משה מאמאן, רבי שלום די לאמאר, רבי מרדכי די לאמאר, שני אחים ממשפחת קרדוזו, אליהו לוי, מרדכי אשריקי, שנקרא " לחזן בכא ", מסעוד בן זכרי, יעקב עתאלי אחיו, רבי שלמה די אבילה, רובם חיו במכנאס.

הראשון משה בן מאמאן, חי עוד בימי מולאי עבד אללאה, אך לא היה מעמדו איתן ופעמים נתפש בעלילות ויושם במאסר. ואמנם בימי מולאי מחומד נחשב לשר וגדול בעדתו ויהי חשוב בחצר המלכות במכנאס, הוא היה גם בעל תורה נדיב לב ועסקן צבורי. אך כבודו ועושרו נהפו לו אחר כך לרועץ, המון עם הארץ קנאו הו קנאה עזה וישטמו אותו, וביום כ"ד שבט בשנת תקכ"ג נהרג רבי משה בן מאמאן על ידי מושלימי אחד שהתגנב להכנס אליו בהיותו יושב לבדו ויתקע חרב בבטנו.

רבי שלום די לאמאר, ורבי מרדכי די לאמאר, כנראה אב ובנו, פעולתם בין תק"ל – ק"ן בערך, האחרון ישב בעיר מאזאגאן וינהל יחד עם שני אחיו שישבו אתו שם ועם עוד אח רביעי שישב במוגאדור, מסחר גדול ובית באנק, שבו עבדו מספר מסוים של יהודים וצרפתים. וימלא גם תפקיד של סוכן אוצר הממשלה שמה, שניהם רבי שלום ורבי מרדכי די לאמאר, היו עוד נדיבים וחכמי לב, הם נחשבו מגדולי יועציו ומנהיגיו של מולאי מחמד, ופעם כפעם לוו אותו עוד במסעו בערי המדינה, אחד הפייטנים בן הדור ההוא בפיוט לכבוד רבי שלום די לאמאר, יאמר :

אחר עצתו דברי מלכות הן נחתכות…ועל ראשו קשורים כתר תורה וכתר מלכות…לפני מלכים יתיצב ימצא סעד וסמיכות…יחזו אויביו יכלמו, בחרבו ישכלמו, וגם ידרוך על במותימו.

להלן הפיוט השלם מספרו של רבי דוד בן אהרן חסין " תהלה לדוד "

אביעה רננות אמלל.

פיוט יסדתי ושלחתי לחכם השלם, מוכתר בכתר תורה וכתר מלכות, ויש לו שם בחכמה ובקבלה, כהה"ר שלם די לאמאר.

אביעה רננות אמלל / אל אלהי מערכות

אבוא בם אודה ואהלל / איש אמונות רב ברכות

נבחר הוא ממין האנושי

אעדנו כתר לראשי

ידידות רוחי וגם נפשי

חקק בקרבי חק תוכות

ידיו רב לו באמונתו

בהון ועושר בביתו

עדי עד עומדת צדקתו

 שתי ידיו כאחת זוכות

דעתו – דעת זכה וברה

בעיון ובסברא

ומטיל בגנה של תמָרָה

קצרות וגם ארוכות

ומכבו יקר וחכמה

שלם ומשנתו שלמה

ואחרי עצתו המה

דברי מלכות הן נחתכות

דבריו מפז הם יקרים

מעוטר בשני כתרים

ועל ראשו המה קשורים

כתר תורה, כתר מלכות

בחכמה בתבונה ובדעת

דעתו השערה קולעת

עד מקום שידו מגעת

עיניו כחשבון ברֵכות

נאות דשא ירבך וישב

מעלת ממעל לחֵשֶב

ולפני מלכים יתיצב

ימצא סעד גם סמוכות

חיליתי פני דר כרובים

ישים זרעו כמים רבים

לקולם חברים מבקשים

בכל יום שונים הלכות

סחור סחור יה סובבהו

מעושק אדם פדהו

הוד והדר תעטרהו

בעקיביו יהיו כרוכות

יחזו אויביו ויכלמו

בחרבו ישַכְּלמו

וגם ידרוך על במותימו

כענבים הדרוכות

נופך ספיר ולשם ושבו

חן שפתי לך יערבו

ועל ספרך יכתבו

שמורות וגם ערוכות

הרב יעקב משה טולדאנו-נר המערב-תולדות ישראל במארוקו- פרק ארבעה עשר. קורות המאה הששית – תק – תר 1740 – 1780.

עמ' רלד