אימת החלום – נהוראי – מאיר שטרית

לידתה של עיירה.

הקהילה נתברכה ברבנים ותלמידי־חכמים. את הכשרתם קבלו כולם בישיבת ״בית־אבוחצירה״ שבעיר תאפילאלת אשר הוקם עוד מתקופתו של הרב הגאון יעקב אבוחצירה. בין הרבנים בלטו הרב יעקב לוי המכונה באבא־ יגו, הרב מסעוד הלוי המכונה באבא־ענא, אחיו יעקב לוי המכונה באבא־יגו חזן, הרב מכלוף שטרית המכונה חזן ילו ובנו הצעיר, הרב יהודה. אולם, את עבודת־החזנות, חינוך־הילדים, שחיטה ובדיקה, עשה הרב דוד לחיאני המכונה באבא־דודו חזן אשר שימש בין השאר גם כמוהל. רב מוכשר זה היה גם דרשן מעולה והיה מנהיג רוחני ליהודי־העיירה. הוא חינך ולימד עשרות מילדי־הקהילה וסבלנותו כלפיהם לא ידעה גבול. עליו אמרו כולם שמילדים טפשים עשה תלמידי חכמים. הוא לימד בתוך בית־הכנסת כשכל החניכים יושבים על מחצלות או שטיחים בלויים ומחולקים לקבוצות.

בני קבוצת המתחילים, גילאי חמש ושש שנים, היו כל היום מחזיקים בידיהם לוחות־עץ ועליהם היו מודבקים דפי־נייר. מעל דפים אלה למדו הילדים הקטנים אותיות א׳ ב׳ בכתב יד גדול של המחנך עצמו, אשר כתב בדיו שחורה. קמח מעורבב במים ומורתח על האש שימש לו כדבק, ובו השתמש גם לכריכת ספרים קרועים ובלויים. קבוצת־ילדים אחרת בגיל הבר־מצווה, לימד הרב השקדן תפילות, פרשת־השבוע, תהילים ופרקי־אבות. התלמידים הגדולים המתקרבים לגיל החופה, היו לומדים גמרא, זוהר, רש״י, ותנ״ך.

כל הילדים והבחורים היו לבושים בעבאיות וחבשו לראשם כיפות־צמר שחורות וגדולות. הרב המחנך לימד אותם תוך כדי עבודה בכריכת־ספרים כשהוא עובר מקבוצה לקבוצה, מתקן לזה, מדריך אחר, גוער בשני ובנרדמים בועט קלות ברגלו. כאשר בא אליו יום אחד דוד לחיאני הגבוה, מייצר הסבון הטוב של העיירה, כדי לשאול על נכדיו יצחק ושמעון, ענה לו הרב: ״נכדיך קבלו ממני את כל מה שיש לי לתת והם חוזרים כעת על חומר שכבר למדו״. ״ומה הלאה״ ? הקשה דוד לחיאני על המחנך. ״הם צריכים להמשיך במקום אחר וחבל על כל יום שהם מוסיפים לשבת פה״, פסק באבא־דודו חזן. שמעון ויצחק הצעירים סיימו את לימודיהם, איפוא, וכל עוד לא נמצאה להם דרך אחרת להמשיך בלימודיהם, הלכו לעבוד בשדות־הסבא המסור. סיפורם של יצחק ושמעון עצוב. אביהם התייאש מחיי־העיירה וחיפש עתיד טוב יותר במקומות אחרים, וכשלא מצא אותו, נדד לאלג׳יריה השכנה בלי לחוס על יצחק הקטן ושמעון שהיה עדיין בבטן אמו ״חניני״. הסבא דוד לקח אותם לביתו עם אמם וגידל אותם במסירות כבניו הוא, והם למעשה לא הכירו מעולם את אביהם מולידם וקראו לסבם ״אבא״. הסבא דוד העניק להם חום ואהבה בנוסף על תנאי־קיום טובים, ופינק אותם יותר מבנותיו שלו, אשר נולדו לו משלושת נשותיו. הסבא דוד ניסה להביא בנים לעולם וזאת עשה כשהוא מתגרש מזו ונושא אחרת. רק האישה השלישית, מרים, העניקה לו בך זקונים, משה, כשדוד היה כבר בן שמונים.

יום אחד החליט הרב באבא־דודו חזן לעזוב את העיירה גוראמה ולעבור לשרת את העיירה תאלסינט הנמצאת במרחק של שבעים קילומטר. השמועות סיפרו שהרב התאהב בבחורה צעירה ורצה לשאתה לאשה על פני אשתו הראשונה שבינתיים התעוורה. מנהיגי הקהילה ובראשם דודו ישועה הגדול, לא ראו בעיין יפה את מעשה הרב ואסרו עליו זאת. הם טענו שבחורה זו אינה הולמת איש חכם כמו הרב. אולם, הרב המאוהב נכנע ליצרו, ועל אף חוכמתו הגדולה, עזב את אשתו העיוורת ויצא את העיירה עם אהובתו. בעיירה תאלסינט קבלו אותו בשמחה ולא פשפשו במעשיו, ושם נשאר עד יום מותו. בגוראמה נשארו בנותיו ובנו ״ענא״, שאף הוא היה תלמיד חכם.

וויכוחים רבים היו בין יהודי־הקהילה על חינוך הילדים אחרי עזיבת הרב דודו חזן, אולם נמצא תמיד מי שהתנדב והמשיך לשאת בעול החינוך, בכדי להקנות תורה וחוכמת־ישראל לבני־האומה המפוזרת. למרבה הצער, לא לכולם נתאפשר ללמוד תורה מפי הרב דודו חזן וגם לא מרבנים מחנכים אחרים. כי רבים היו טרודים במאבק היומיומי על הקיום. לא לכולם היו עסקי־מסחר ולא כולם הרוויחו למחייתם בקלות. צרות רבות היו ועוני רב, וכל אלה לא פסחו על היהודים. רבים מהם טעמו טעם מר בחיים הקשים ועמלו קשות כל ימות־השבוע כדי להתרווח מעט ביום שבת. כך נותרו רבים ללא תורה, ועל אף שהיו משכימים קום לתפילת שחרית ומעריבים בתפילת ערבית, לא לקחו הם לידיהם סידור תפילה ונאלצו להסתפק בברכה קלה ובאמירת־אמן. למרבה הפלא, דווקא מעטים אלה שלא למדו כלל, היו אדוקים והקפידו לקיים על כל מה ששמעו מפי רבנים ואנשי־דת. וכך קרה שבאחד הימים, נתקל יוסף דהאן המכונה ״יסו רחמה״ בעיתון שבו ״היכיר״ את האות א. היה זה יום שני שבו מתקיים שוק העיירה, ואחרי שיסו רחמה שיפשף את עיניו שוב ושוב, נדמה לו שאינו טועה והעיתונים ששימשו אותו לאריזות מרכולתו, אינם אלא דפי־ספר תפילה כלשהו שנפל לידיו בטעות. יסו רחמה הזדרז לפתוח את כל אריזותיו ואחרי שאימץ את עיניו ״היכיר״ גם את האות הגדולה ל. אז החליט לאסוף את העיתונים ובתום היום ילך לברר מה פשר אותיות אלה על גבי עיתוני אריזה. לפנות ערב התרוקן השוק מההמון הרב שהיה בו ויסו רחמה ארז את שארית־מרכולתו שהייתה פרושה על שמיכה תחת כיפת־השמיים, ורץ אל בן אחיו יצחק הסנדלר. יצחק דרעי המכונה חאקי יחיה היה מתלמידיו הטובים של באבא־דודו חזן ועליו היטיל יסו רחמה לבדוק את עיתוניו. חאקי בחן בעיון רב את הכתוב ולא הבין אף מילה אחת.

״הכל כתוב כאן בלשון הקודש אך השפה לא מובנת״ אמר חאקי דרעי לדודו, יסו רחמה. ללב חאקי דרעי התגנב חשש שמא קיימת עוד אומה המשתמשת באותיות לשון הקודש ועל כך לא ידוע ליהודים. או שמא, היהודים בעצמם המציאו שפה אחרת בגלותם במקום לשון הקודש, כפי שיהודי מרוקו משתמשים בכתב רש״י לניהול עסקיהם בשפה הערבית. גם מכתבים, איגרות ושטרות חוב נכתבים בכתב רש״י כאשר השפה היא ערבית עממית של מרוקו. פרשת העיתונים בלשון הקודש העסיקה את יהודי העיירה ושימשה זמן רב מקור לניחושים וויכוחים ביניהם. מישהו דאג לשמור על העיתונים במקום ״קדוש״ שבו שמורים ספרים ישנים ובלתי שמישים. אך התעלומה של עיתונים אלה נותרה ללא פיתרון עד שיום אחד היגיע לעיירה ״כולל״ מירושלים. הכולל מעדת אשכנז הגיע למטרת־איסוף־כספים לישיבות. בעיירה לא נמצא איש שהיה מסוגל לדבר איתו, פרט לרב באבא ענא. הכולל הרב דיבר עברית שוטפת ואילו באבא ענא הרבה בשאלות כדי להבין את דבריו, ולבסוף נוצרה ביניהם הבנה. כשהתחילו לחייך אחד אל השני, הכל הבינו שהרב מבין את הכולל. באבא ענא תירגם לערבית את דברי־הכולל וסיפר להם מעט על מצב ירושלים החרבה, על חברון ועל צפת וטבריה הכבושות בידי נוכרים. כולם השתוקקו לשמוע וכולם בלעו כל מילה וציפו לעוד מילה של חדשות מארץ הקודש. כאשר הוצגו העיתונים המוזרים בפני הכולל הירושלמי, הציץ בהם במבט חטוף ואמר: ״אידיש״.

״ומה זה אידיש?״ היקשה באבא ענא.

״זאת שפת היהודים בכל אירופה ואסיה במקום לשון הקודש שאסורה בשימוש. הסביר הכולל ההדור בלבושו השחור וזקן שחור לבן מעטר את פניו. ״ומי המציא שפה זו, כלומר, מאיזו לשון לקוחה?״. הקשה עוד באבא ענא.

הכולל היסס קמעא והשיב:

״שפת אידיש דומה לשפה הגרמנית״. סתם ולא פירש.

באבא ענא הפך מנהיגה הרוחני של הקהילה ומאז עזב הרב דודו חזן את העיירה, נוסף לו גם תפקיד של חזן ושוחט בבית־הכנסת.

מלאכים בשמי מרוקו

תיאור מציאות שנות ה- 50 במרוקו אחרי פתיחת שערי העלייה

בעת ההיא במרוקו ילדתי היקרה,
הופצו שמועות שמלאכים מן הארץ הקדושה,
באו וזרעו מפיהם במתיקות את הבשורה:
'קמה ארץ- ישראל מעפרא דקודשא'

המוני היהודים על טפם יצאו מן "המלאח",
תמהים וכמהים, היכן המלאכים? שואלים,
ותקום בהלת השמחה לעזוב ולברוח
"זאת עלייה!" תיקנו השליחים הטובים.

התורים נשתרכו לעלייה ברחובות הערים,
הערבים נדהמים ממראה עיניהם, שואלים:
"למה אתם עוזבים אותנו? הלוא כמונו כמוכם!"
ליהודים הייתה תשובה: "לזה ציפינו אלפי שנים!"

העומס והלחץ על פעילי העלייה הכריעו אותם,
הם ברחו על נפשם וסגרו את משרדי הרישום,
אלא, שאחרים פתחו מחנות לקליטת המוני-העולים,
אז באו השלטונות וסגרו המחנות ומוסדות היהודים.

וכך היה המצב: עלייה וסגירה, בורחים וחוזרים,
היהודים לא נרתעו, ולא נסוגו אפילו מהסלקציה,
והנה ילדתי, אנחנו כבר ששה עשורים בונים ונבנים,
באנו כאן עם כל מורשתנו לרבות "המימונה והמופלטה".

תמונה: Jewish Agency for Israel

הרב הצעיר, יהודה שטרית שכוכבו דרך ותשומת־לב הכל הופנתה אליו, הפך לדרשן מוצלח ופייטן בחסד־עליון. הוא תרם מכוחו וזמנו לקהילה שלא על מנת לקבל פרס. פרט לכך, היה מטפל בהתרמת כספים למען עניי־הקהילה. את קיומו הבטיח הרב מעסקי־מסחר שהקים לו דודו, דודו ישועה. את הסמכתו כרב, קיבל הרב יהודה בישיבת־בית־אבוחצירה, בתאפילאלת. אולם הוא למד לפני ואחרי זה אצל רבנים גדולים כאביו, הרב מכלוף, אצל באבא־דודו חזן וגם אצל רבי יוסף חליווה. זה האחרון, היה בקיא בחוכמת־ישראל וכולם  כיבדוהו והעריכוהו למרות שלא היה מן המכבידים והמחמירים. התנהגותו הייתה עממית להפליא ויהודי־תאלסינט זכו בשרותו משך שנים רבות. רבי יוסף חליווה היה מעשן בשרשרת, ולגביו, היה רבי יהודה לא תלמיד אלא ידיד ורע שאיתו מצא שפה משותפת בתחומים רבים. לרב יהודה הצעיר ערכו יהודי־העיירה קבלת פנים מפוארת בעת שהיגיע כרב מתאפילאלת על גבי מרידה כשידידים וקרובים רבים מלווים אותו ודודו ישועה בראשם.

לאחר ימי המסיבות שנערכו לרגל הסמכתו של רבי יהודה הצעיר, הוא נתבקש לעזור בניהול חיי־העיירה. הוטל עליו לרכז את קופת־הסעד לעניי העיירה, לדאוג להגברת התרומות וכן לחלק לעניים לפי ראות עיניו את צרכיהם החומריים. הרב הצעיר, שכולו חן והדר, עשה את עבודתו במסירות ובנאמנות שאין למעלה ממנה. מדי יום חמישי, ביקר הרב הצעיר אצל הסוחרים היהודים וגבה מהם מטבע של ״פראנק״ אחד על כל שק־קמח, שק סוכר, שק אורז, שק שעורה וכל מצרך אחר שהסוחרים קנו מסיטונאים לשיווק בחנויותיהם. גם הסיטונאים שמכרו לסוחרים את הסחורות שילמו את ׳המס היהודי״ שעליו הוחלט בוועד־הקהילה למען העניים של עיירתם.

התקופה הייתה תקופת בצורת, מחלות, רעב ומחסור בכל, והיהודים נדרשו לעשות מאמצים לקיום עניי עיירתם שנתרבו מיום ליום.

היה זה מס־חובה, שאסור לשלם פחות מגובהו אך מי ששילם יותר מזה, באה עליו הברכה. איש מהסוחרים לא ניסה להתחמק מתשלום זה, למרות שהכביד עליהם מאוד. איש גם לא העז להעלים מהכנסותיו, כי הרב יהודה דאג לקבל רשימת־הסחורות מהסיטונאים המעטים בעיירה ולפי זה חייב את הקמעונאים בהתאם למספר שקי סחורותיהם. בנוסף למס זה, גבה הרב מטבע של פרנאק אחד לכל שבוע מכל הסוחרים ובעלי־המלאכות. בעיירה היו באותה תקופה למעלה ממאה משפחות עניות שלא עסקו במאומה ועיניהם נשואות אל הרב יהודה שדאג בכל מאודו להקל על מצבם החומרי. צורכיהם של העניים היו רבים, ובכל יום שישי היה הרב עובר בכל בית ונותן או תרומת־הסעד המגיעה לכל משפחה לפי מספר נפשותיה ומצבה החומר והבריאותי. המס והתרומות לא סיפקו את דרישות העניים אך הסוחרים סרבו

בתוקף לתרום יותר. יהודי אחד ויחידי ושמו דוד אמסלם, היה תורם מדי שבוע לא פחות משבע עשרה פראנקים לעניים. סכום זה היה גבוה לאין שיעוו באותה תקופה. דוד אמסלם היה ידוע מאז ומתמיד כיהודי ירא־שמים, חסיד, צנוע, מרבה מצוות וצדקה וספר תהילים תמיד בידו. הוא היה סוחר זעיר, פשוט ובעל משפחה ברוכת־ילדים, תמיד עשה מעל ומעבר ליכולתו למען הצלת־יהודים מחרפת־רעב. העניים המרודים הרבים שקבלו את תמיכות הסעד הזעירות רק בבוקר של יום ששי, התרוצצו כדי להיאבק עם הזמן ולהספיק לקנות את צורכיהם ולהכין את השבת. עניים אלה התלוננו בפני הרב שאין הם מספיקים בשל קוצר הזמן. הרב ניסה להקל על העניים ולחלק להם את התרומות ביום חמישי. הסוחרים סרבו לשלם לפני יום זה והרב טרח רבות כדי לשכנעם לשלם תרומות־מס אלה בכל יום רביעי. ומשהצליח, קיבלו העניים את תמיכותיהם בכל יום חמישי. רבי יהודה הצעיר לא נתפנה לעסוק כמעט בשום דבר אחר. עניי־עיירתו סיפקו לו תעסוקה מעל הראש, במשך למעלה מארבע שנים. העניים שרבים מהם התביישו במצבם ואף סירבו להיראות מחוץ לבתיהם, סבלו קשות מחיי־ דוחק ודלות. שנות־העוני, הדלות והבצורת הכבידו על כל תושבי האזור, אך מי שהרגיש אותן היטב על בשרו היו כמובן העניים המרודים. כאשר הגשם התחיל לרדת בשפע ולא חדל במשך שבועות ארוכים, רווח לכולם. ערבים ויהודים יצאו לעבודות האדמה, ולא חלפו חודשים מעטים ולא נותר אף עני אחד בקרב יהודי־העיירה מלבד החולים, האלמנות והיתומים.

גוראמה האהובה לא איכזבה גם הפעם, אנשיה החזיקו מעמד, היטו שכם אל שכם והתמודדו עם הבעיות והקשיים בלי עזרה מבחוץ. העיירה הקטנה היתה משרה אווירה מרנינה וחמימה על תושביה למרות סבלה בעבר, דלותה בתקופות קשות וחרף היותה נידחת בדרום־מערב מרוקו. היא היתה מקסימה ביופיה ונופיה מרהיבי־העץ; מכל כיוון נשקף נוף שונה, ההרים בדרום צופים אל עבר הירק בצפון. הנוף המישורי ממזרח צופה אל הנוף המדברי של המערב, והיא, ניצבת במרכזם של נופים אלה, במרכזם של ארבעה בתי־קברות מכל הדתות והגזעים. אוויר צח ויבש שרר בעיירה כל ימות השנה וכל תושביה היו מאוהבים בה ולא ששו לחשוב על נטישתה למרות יכולתם להתקיים בכבוד מן הערים הגדולות.

הצרפתים חגגו עשור לשלטונם במרוקו אך מצבם עדיין לא היה מבוסס. במקומות רבים במדינה היו עדיין מרידות של שבטים, ותוכניות רבות לפיתוח ובינוי שובשו בשל כך. הצבא היה תמיד בכוננות כדי לדכא כל התנגדות ומרד, אולם לשליטה גמורה בכל רחבי המדינה לא זכו הצרפתים מעולם. היו הוראות חמורות ומשפילות מצד הצרפתים כלפי האוכלוסיה. אחת ההוראות הייתה, שכל אדם הפוגש או נתקל בקצין צרפתי, ללא הבדל דרגה, חייב לעמוד דום על רגליו ולהצדיע לו. ויותר מזה, כאשר מושל צבאי היה יוצא לסיור בעיירה, היו ההמונים עומדים, מצדיעים וממתינים עד שהוא יעבור במקום ורק אז היו יכולים לזוז ממקומם. הנוטרים, הזקיפים והשומרים למיניהם, שהיו מתלווים למושל בסיוריו וביקוריו, היו עוצרים כל אדם שלא הצדיע כהלכה, ומשליכים אותו לכלא לתקופה בלתי־מוגבלת ובלי משפט.

האוכלוסיה שעזרה בהשלטת הסדר הורשתה לשאת נשק והצרפתים היו גמישים בנושא זה על פי המלצותיהם של השייכים וראשי השבטים במרוקו. גם בעיירה גוראמה הציע המושל מָטֵר לדודו ישועה לקבל נשק להגנתו ולהגנת הציבור, וזה האחרון הסכים לכך והמליץ על שני יהודים נוספים לקבלת־נשק־ אישי. עוזרו של דודו ישועה, יחיה משה קיבל אקדח וכדורים והשלישי היה דוד לחיאני שהיה גבר חסון וחזק. דוד לחיאני זכה בנשק־אישי בעיקר מפני שהיה חותנם של דודו ישועה ושל יחיה משה. לדוד לחיאני היו בנות יפות, צנועות ומטופחות על פי המסורת והדת היהודית. דודו ישועה שזה עתה התגרש מאשתו השניה שהיתה קודם לכן אשתו השניה של דוד לחיאני, נשא לאישה, השלישית במספר, את בת דוד לחיאני עצמו, יקוט. כך עשה גם יחיה משה. הוא התגרש מאשתו הראשונה ולקח לו לאשה את היפה והחכמה שבבנותיו של דוד לחיאני, זוהרה שמה וכך הייתה בחייה ובהליכותיה. היא נישאה לו כשגילה תריסר שנים והוא היה כבר אב לשלושה וגרוש בן ארבעים. גירושין ונשואין היו ענין של יום־יום בחייה של הקהילה היהודית בעיירה, ולא פעם קרה ששני גברים התחלפו בנשותיהם מייד עם גירושיהן.

שלושת היהודים בחרו להצטייד באקדחים ולא ברובים, וזאת מפני שעל אקדח קל יותר לשמור מאשר על רובה. גם לקח אסון הריגת פטמה הערביה על ידי מאיר היהודי ברובה של אביה, שיכנע את השלושה שלא להעדיף רובים.

״בעוד הצרפתים פורקים את הערבים מנשקם, נוטלים אותו היהודים״. טענו אחדים מהיהודים כלפי השלושה והזהירו אותם מפני חשדנות הערבים כלפיהם. ״אבל הצרפתים פורקים נשק רק ממורדים וממתנגדים לכיבושם״ — צעק דודו ישועה, והשתיקם. בטחונו העצמי של דודו ישועה היד כעת רב מכפי שהיה אי־פעם והוא נהנה מאימונו המלא של המושל מטר. דודו ישועה היה ידוע כמארח למופת ובין באי־ביתו היו ״השייכים״ הערביים והמושלים הצבאיים. באחד מימי חתונת ביתו יקוט עם בן דודו, הרב יהודה, ערך מסיכה מפוארת למושל מטר ולכל אנשי העיירה ונכבדיה. כולם שתו משקאות חריפים עד לשוכרה מוחלטת, ואף המושל הוצא מביתו של דודו ישועה שיכור כלוט. הוא התנודד ברחובות העיירה כל הדרך אל ביתו שבגן הענקי של העיריה.למחרת בבוקר, הזמין המושל מטר את דודו ישועה שהפך לידידו, והעניק לו שעון כיס טוב ומדוייק. היה זה מאורע בלתי רגיל, מלבד שעונו של המושל הצבאי, היה שעונו של דודו ישועה היחיד בעיירה כולה. דודו ישועה למד מהר לקרוא את השעות ושעונו שימש את הציבור כולו יום יום. הידידות בין השניים חרגה מהמקובל והם הפליגו בשיחות אישיות ופוליטיות מלבד הדיונים על העיירה ותושביה.

באחד הימים התכנסו ראשי־הכפרים, ראשי־השבטים, דודו ישועה ועוזרו יחיא משה, בלשכתו של המושל מטר. הם הציגו את בעיותיהם בפני המושל כשהם ישובים על הרצפה המרוצפת שחור־לבן, והמושל במדיו המצוחצחים הקשיב להם על כורסה מאחורי מכתבתו הרחבה.

הערבים היו לבושים ז׳ילבות וגלימות לבנות, ומצנפות גדולות מבד מרושת דק, עדין ולבן כשלג על ראשיהם. שני היהודים התפארו בלבוש של ז׳ילבות מבד גברדין שחורות ועל כתפיהם היו מונחות גלימות־צמר לבנות, פרי מלאכתן של נשותיהם הנאמנות. על ראשיהם חבשו כובעים שחורים ולרגליהם נעלו נעלי־עור מצוחצחות. גם הערבים וגם היהודים היו מזוקנים ופאותיהם מתחילות להכסיף. לאחר הדיונים הקצרים, קבע המושל בערבית רהוטה שיום השוק המרכזי יהיה יום שני בשבוע ואילו ביום חמישי יתקיים יום־שוק חופשי נוסף. המושל קם ממקומו וכולם קמו על רגליהם כאיש אחד. הם הצדיעו לו והוא החזיר להם בהצדעה שהעידה על איש צבא מאומן כהלכה. כולם עזבו את לשכתו של המושל פרט לשני היהודים שנתבקשו להמתין.

באדיבותו ל מר נהוראי שטרית……

״כעת ננהל שיחה חופשית בינינו על נושאים אחרים״ הפתיע המושל את שני היהודים. הם התיישבו שוב על רצפת־המשבצות והיטו את אוזניהם.

״אתם יודעים היכן ירושלים שלכם?״ הפתיע המושל בשאלתו. השניים לא היססו ובהינף־יד הצביעו לכיוון מזרח. המושל צחק, הדליק את מקטרתו

ואמר:

״התכוונתי לדעת אם יודעים אתם באיזו ארץ, באיזו יבשת וכיצד מגיעים אליה?״ השניים ענו בשלילה והמושל המשיך ואמר: ״יהודים אתם וחייבים לדעת שיש לכם ארגון גדול באירופה אותו הקים יהודי חכם בשם הרצל. הרצל מת לפני כמה שנים אך הארגון ממשיך לפעול להקמת מדינה שבה יתקבצו כל

יהודי־העולם.״

שני היהודים עמדו נבוכים מול המושל והתקשו לקלוט את דבריו. הם הביטו זה בזה, גיחכו, חייכו והסמיקו. המושל הבחין במבוכתם הרבה והמשיך לספר להם כי פלסטינה, מדינה הנמצאת כיום בשליטת האנגלים, היא המדינה המיועדת לעם היהודי, אלא שזה לא יקרה מהיום למחר. יתכן מאוד שבניהם יזכו לחיות במדינה יהודית משלהם, אך עבורם זה יהיה מאוחר מדי, קרוב לודאי.

דודו ישועה ויחיה משה לא ידעו כיצד להגיב, וגם אילו ידעו לא היו מסוגלים לשוחח על דברים שמעולם לא עלו על דעתם. הם האמינו כאבותיהם ואבות־אבותיהם, שיהודים יתקבצו רק עם ״ביאת־המשיח״, וכי כיצד יחשבו הם על מדינה יהודית בלי משיח? כיצד עושים זאת ואיפה זה כתוב? בשורת המושל הביכה ובילבלה אותם. שמא מדובר במשיח ורק הוא, שלא מאמין בכך, הפך את שמו להרצל. מדור לדור שיננו היהודים לעצמם בכל מקום בעולם, שהם אורחים נרדפים וחיים בציפיה למשיח, וביום שירצה אלוהים לשים קץ לסיבלם, הוא יקבץ את פזוריהם. מחשבות רבות טרפו את מוחם באותם רגעים ולמרות סבלנותם הרבה, ניכרו בהם אותות של אי־נוחות ומבוכה רבה. הם אף התחילו להטיל ספק במושל ותהו שמא החליט להתל בהם ולתהות על קנקנם.

 המושל מטר קטע את הרהוריהם בהבטיחו להם שאין לו שום כוונה לספר להם מעשיות או שקרים וכל מה ששמעו ממנו — אמת. השניים קמו על רגליהם, חייכו חיוך רחב ונפרדו מהמושל מטר בלחיצת יד.

הם יצאו מלשכתו ומוחה אוסעיד הזקיף סגר את הדלת אחריהם. מששבו אל בתיהם, בשרו לאחיהם בקהילה את הבשורה המוזרה. ״אולי באמת יבוא המשיח בקרוב " אמרו ליהודים

הרב באבא־ענא דחה את סיפור המושל כלאחר־יד, וקרא לכולם להאמין רק בבואו של המשיח.

״כדי שהוא יבוא בקרוב, עליכם לחדול מאמונות־שוא ולהגביר את תפילותיכם לאלוהים באמונה שלמה״.

ואף־על־פי־כן, חגגו רוב היהודים את הבשורה בהילולה גדולה ושמחו שמחה רבה, למרות בורותם הכללית, הם האמינו שהסוף יהיה טוב ליהודים באחד הימים, וחשבו כי אולי זו ההתחלה.

למחרת, שכחו כולם את הבשורה וכל אחד חזר לעסקו ולמלאכתו. איש לא דיבר ולא הזכיר במילה אחת מה ששמעו ביום הקודם. העיירה המשיכה לחיות את חייה השלווים ולנהל את עסקיה המגוונים. והדאגות היו מהם והלאה. הם חיו חיים מלוכדים כמשפחה אחת. שמחתו של היחיד היתה שמחת הכלל ואבלו של היחיד — אבל לכולם. הם הרחיבו את עסקיהם גם מחוץ לעיירה והגיעו לעיר ״פאס״ שבמרכז המדינה ואף לעיר ״בשאר״ שבמדינה השכנה — אלג׳יריה. הם לא הסתפקו בסחורות שהביאו מן הערים: ״ארפוד״ ו״בודניב״ ולעיירה החלו להגיע אנשי־עסקים מכל עבר כשהם מציעים עסקות טובות ליהודים ובהן חילופי סחורות: בדים, סוכר ותה, תמורת תירס, צמר, בקר וצמר. התושבים היו מרוצים מעצמם. מעולם לא נערכה במקום אחר חגיגת־אביב כמו זו שערכו תושבי־גוראמה. רובם בעלי־עבר של איכרים טובים עם וותק רב בכל סוגי עבודת השדה: במחרשה, במגל, בקציר ובגורן.

בהווה עסקו כולם במסחר ובמלאכה זעירה. למרות קשיי קיום היו כולם מאושרים בחלקם. מימים ימימה היתה קיימת עזרה הדדית בין היהודים והערבים והכל התנהל על בסיס של אימון, כבוד והבנה. מנהיגי שתי האומות לא הסתירו את אילן היוחסין שלהם ודרשו מן הציבור יחס של כבוד ויראה. הרים רבים וגבוהים צפו מרחוק על העיירה היפה, ונופם היפה הצל עליה. לפני הרים אלה ואחריהם שכנו הכפריים והנוודים שהיהודים היכירו היטב. היהודים החרוצים עשו כל שביכולתם לשרת את תושבי־הסביבה ככל הנדרש, והערבים מצידם לא חסכו מהם את יבולם, צאנם, בקרם וכל קצירם. בעסקים הכל מותר וכולם התעסקו עם כולם בעסקי־חליפין למיניהם. היהודי סיפק את צרכיו של הערבי, ואם לזה לא היה כסף, היה היהודי מוכן לחכות עד לשנה הבאה. אם לא יהיה כסף גם בשנה הבאה, יקבל היהודי כתמורה תירס, שמן־זית, בקר וכדומה. העיקר שכולם מבינים את כולם ומסתדרים עם כולם. בני שתי האומות באיזור זה של מרוקו הערבית קיימו שיתוף פעולה וחיו בהרמוניה מוחלטת. לא היה צורך בחוזים כתובים וחתומים. איש לא חשד ברעהו והכל היה מבוסס על -אמון הדדי. כך התנהגו הסוחרים היהודיים וכך גם בעלי־המלאכה.

כשהיה הערבי בונה בית ונזקק לדלתות עץ חדשות, היה פונה אל הנגרים היהודיים עקו יחיא ומשה ענא, ומסכם איתם שיבנו לו דלתות והוא יספק להם את חומר־הגלם. הנגרים היהודים היו הולכים עם משוריהם הענקיים, גודעים עצים מגנו של הערבי ומעבדים עץ לדלתות, חלונות ושאר אביזרי־העץ הזורושים.

אחד היהודים שעבדו קשה מאחרים בעיירה היה חאקי מכלוף. הוא עסק בסחר־צאן ובקר למאכל, ולשם כך היה עליו לכתת את רגליו מכפר לכפר. יום אחד, הרחיק לכת בסיוריו בכפרים הרבים והגיע לכפר נידח שמעולם לא ביקר בו. הוא היה לבוש ז׳ילאבה לבנה מצמר, מעשה ידיה של אשתו החרוצה, חבוש כובע שחור מתוצרת־עצמית ונעול נעליים עשויות מסוליות שנגזרו מצמיג ישן של משאית, ועליהן קשורות רצועות עור רחבות. הוא היה מעורה בחיי־הכפריים ומנהגיהם, וגישתו לעסקים איתם הייתה הגונה ועניינית. בהגיעו לשער־הכפר, שאל לשלום היושבים בשפתם הם, כשהוא מעמיד פנים שהוא מכיר את הכפר. הם ברכוהו לשלום והוא התעניין במצבם וביקש לדעת אם יוכל לקנות שתי פרות למאכל. התשובה הייתה מפתיעה: כולם קמו על רגליהם והציפו אותו בהצעות למכירת פרותיהם. הם משכו בבגדיו והתחרו ביניהם על הצעותיהם, כשכל אחד מושך אותו לכיוון אחר כדי שילווה אליהם אל תוך הכפר. בסמטאות הכפר התרבו המציעים, וכולם החלו לקרוא בקול רם:

״יהודי בא לקנות פרות״.

הוא הלך אחרי קבוצת תושבים מסמטא לסמטא, וההמון החל ללחוץ אותו ולהציף אותו בשאלות שונות ומשונות: ״מאין אתה בא?״ קרא נער לעבר היהודי ״איך נראית יהודיה?״ הוסיף גבר צנום עם שפם. באחת הרפתות שבהן עבר חאקי מכלוף עם הכפריים, התאספו סביבו הרבה אנשים כשכולם מנסים לשכנע בצעקות לקנות מהם פרה.

והנה היגיעה למקום ערביה זקנה לבושה בלבן ועל ראשה מטפחת שחורה. היא פילסה דרך בתוך ההמון ועמדה מול חאקי מכלוף, כשהיא בוחנת אותו מכף רגל ועד ראש ומקיפה אותו מספר פעמים. הוא עקב אחר מעשיה בחשדנות והיא נעמדה מולו, שמה ידה הימנית על מצחה והיביטה על פניו בסקרנות נוראה.

״האם זהו יהודי?״ שאלה.

״זהו יהודי שבא לקנות פרות״. ענו לה. הזקנה פערה פיה בהשתאות גמורה ואמרה: ״ברוך בורא עולם, גם היהודי דומה לבן־אדם״. חאקי מכלוף נדהם מהערתה של הזקנה, וענה לה: ״וכי למה חשבת דומה היהודי?״

״שמעתי כל הזמן על היהודים אבל חשבתי שאינם דומים לבני־אדם״ ענתה הערביה הזקנה שזו לה הפעם הראשונה לראות יהודי.

חאקי מכלוף גיחך והפטיר לעברה: ״יש לך מזל זקנה עלובה שבאתי לכאן כדי שתראי אותי לפני מותך הקרוב״.

חאקי מכלוף שילם ארבע מאות ריאל טבין ותקילין עבור שתי פרותיו והלך לו לדרכו.

״את רוב הדרכים עשה חאקי מכלוף ברגל. היה לו חמור שנשא את חפציו ורק כשהתעייף מלכת היה רוכב על חמורו. בדרכי עפר אלה, היו שודדים שורצים ואורבים לאנשי־מסחר כמו חאקי מכלוף. אלא שהוא למד להסתדר איתם במשך השנים והמשיך בנדודיו בלי פחד ומורא. הוא היכיר אותם אישית, את שבטיהם, מנהיגיהם ויישוביהם. וכך הפך לידידם ולכל היותר היה מתחלק איתם במאכליו ומשקה אותם מנאדו בעת שנתקל בהם במארביהם במדבר, ליד נהר או בהר. לא כולם היכירו את שודדי־הדרכים וידעו להסתדר איתם כמו חאקי מכלוף. יום אחד הגיע לעיירה יהודי מהעיר ״גרסיף״ וביקש לקנות שמן־זית. אנשי־העיירה ייעצו לו לנדוד בכפרים ושם יוכל לקנות שמן בכמות שהוא רוצה. הוא קיבל את העצה והחל בנדודיו מכפר לכפר. הוא קנה שמן־זית משובח בנאדות והעמיס אותם על הפרדות שקנה לצורך הובלת השמן. לאותו יהודי, משה עבו שמו, היו שמונה־עשר נאדות־שמן קשורים על גבי פרדותיו. הוא חישב להגיע לעיירה עם השמן, שם יוכל למכור את ארבעת פרדותיו ואת דרכו ימשיך במשאיתו של מולאי הערבי, או עם כל מוביל אחר, עד לעירו גרסיף. במורד הנהר שבאמצע הדרך, הפתיעו את משה עבו שלושה שודדים חמושים ברובים וחרבות קמורות־להב. הם ציוו על היהודי לעצור את פרדותיו שהיו עמוסות לעייפה וירדו אט אט במורד התלול והמתמשך עד לנהר היבש ממים — עדות לבצורת האחרונה והחום הכבד של הקיץ באזור שומם לחלוטין. משה עבו ציית להוראות השודדים ובעודו נדהם מן ההפתעה החל לבחון אותם. הם ירדו מסוסיהם ועמדו מולו גבוהים וחסונים בגופם. לבושים גלימות שחורות, חבושים מצנפות צהובות וחגורים חגורי־קרב ותיקי־עור. ״מה אתה נושא אתך?״ שאל אחד מהם.

״שמן, שמן, רק שמן יא סידי״ ענה משה עבו כשקולו רועד מפחד ובתוך ליבו מפעמת תקווה שלא יזיקו לו ולשמן שלו, מאחר ונאמר לו שהשודדים מחפשים רק כסף. ״אנחנו נבדוק מה יש בתיקך״. הרעים השודד בקולו העבה והמאיים ופקד עליו לרוקן על הארץ את תוכן תיקו. משה עבו ציית במהירות, ובידיים רועדות הפך את תיקו ארצה. היו לו סכין מתקפלת, סידור־תהילים, קופסת־סיגריות אורידה, קופסת־גפרורים נמר, כמה מטבעות כסף, מחט־שקים וחוט. השודד־המפקד ליקט את המטבעות, הכניסם לתוך תיקו ובלי דין ודברים דחף אח משה עבו לאמצע הדרך שבמורד הנהר. הנהר היבש הנקרא ירארא, נמצא לא הרחק מכפר ירארא שאותו בנו פועלים פורטוגזים לפני עשרות בשנים. בעבר כבשה פורטוגל מספר שטחים במרוקו וכאשר גורש צבאה על ידי צבא־הוד־מלכותו של מלך מרוקו, העדיפו כמה מאות פורטוגזים להישאר במרוקו ולחיות תחת שלטון המלך.

שלושת השודדים פתחו את קשרי הנאדות מעל גבי־הפרדות והורידו ארצה נאד אחד. הם פתחו את הנאד ואחד מהם טבל את אצבעו בשמן, תחב אותה לתוך פיו ואמר: ״יא יהודי, אתה סוחר שמנים מומחה. קנית שמן טוב״.

השודד ליקק את אצבעו שוב ושוב כשהוא צוחק בכל פה, ניגש אל חבריו ופתח את הנאד השני. שוב טעם את השמן וכשהנאד פתוח העביר אותו למשה, כמו גם את הראשון. היהודי החזיק בשתי ידיו שני נאדות־שמן פתוחים ועדיין קיווה בכל ליבו שיעזבו אותו בלי שיזיקו לו. השודד הענק המשיך בצחוקו הרם עד להתפקע, ופתאום השתתק לרגע, היביט סביבו וגער בשותפיו על כי אינם צוחקים.

השלושה פרצו בצחוק אדיר וממושך כשהם מצביעים על היהודי המחזיק בשני נאדות־השמן רועד מעייפות. הם התבדחו על חשבון משה עבו, טעמו מהנאד השלישי שגם אותו פתחו ושוב ליקקו את אצבעותיהם וצחקו, התלוצצו וצחקו… השודד המנהיג העביר את הנאד השלישי אל משה ופקד עליו לפתוח את פיו ולתפוס את נאד השמן בין שיניו. שלושת השודדים עלו על סוסיהם, הסתובבו סביב הפרדות ולבסוף אמרו למשה עבו כאחד: ״אנחנו רוצים חמישה־עשר נאדות שמן, יא יהודי כדי שיהיו לנו חמישה לכל אחד, אתה תסתפק בנאד אחד שישאר. לרגע קט חשב משה לתומו שהשלושה ישובו ויקחו ממנו עוד שני נאדות וישאירו לו רק נאד אחד. אלא שהם הצליפו פתאום בפרדות ופתחו בדהרה על סוסיהם כשאחד רוכב ראשון השני מאחורי הפרדות והשלישי משתולל על סוסו בהקפות סביב כולם. משה עבו המשיך להמתין ולהביט בהם מתרחקים עד שנעלמו מעיניו. שיניו לא יכלו עוד להחזיק מעמד והנאד נפל ארצה והשמן שטף את הארץ. הוא החל להביט בידיו הרועדות, המחזיקות עדיין שני נאדות והוא מעביר מבטים משמאל לימין ומימין לשמאל. הוא קילל בכל כוח גרונו את השודדים, גידף את השמן וחירף את עצמו ואת עולמו. לבסוף שמט מידו השמאלית נאד אחד ונותר בידיו רק הנאד האחרון.

״אכן, צדקו השודדים הארורים, אני אקח איתי רק נאד אחד מתוך שמונה־עשר נאודות״. התמרמר משה עבו ולא נותר לו אלא לקשור את פתח הנאד, לשים אותו על כתפו ולהמשיך בדרכו, רגלי, בלי כסף, בלי כל השמן ובלי פרדות. רק בשובו לעירו, השכילו חבריו להבהיר לו שמוטב לו להימנע מרעות בשדות זרים.

שלווה בצל האימה

דודו ישועה ״האביר הנוצץ והמצוחצח״ הלך לעולמו, ובא הקץ על פרק חשוב בתקופת־הזוהר של חיי־העיירה־היהודית גוראמה. דודו ישועה היה בעיצומה של תפילת מנחה בשבת, בבית־הכנסת החדש, כאשר התמוטט כהר ונפל ארצה. הוא הובל לביתו במצב אנוש ומת כעבור שלושה ימים. בהלוויתו, השתתפו כל אנשי־העיירה אשר התאבלו עליו מרה וקברוהו בכבוד רב בבית־ העלמין המקומי החדש.

אך עברו שבעת ימי האבל ומשפחתו העניפה נכנסה למריבות קשות, ושינאת־אחים. פרצו ביניהם סכסוכים חריפים על הרכוש העצום ועל תפקידו­ הציבורי של דודו ישועה המנוח כראש־הקהילה. פיזור ״ממלכתו״ וחלוקת ירושתו של דודו ישועה היו בלתי נמנעים, ולא היתה דרך ליישב את הסכסוכים בין בני־השבט הגדול שהתפזר לכל עבר. משפחת מסעוד, שכונתה דבית ישועה, עברה לגור בעיירה ריש דרומית לגוראמה, ומשפחות הרב מכלוף עם בנו הרב יהודה הצעיר, וכן משפחתו של מאיר החזק דבית ישועה, עברו לעיירה ״תאלסינט״. הבנים והנכדים הקימו להם משפחות ופרשו מהחמולה העניפה, ובעיירה גוראמה נותר רק כליפה דודו ומשפחתו. כליפה דודו היה בנו של דודו ישועה, אך כל דמיון ביניהם היה מקרי לחלוטין. כליפה ירש את התפקיד. הציבורי של אביו והפך לראש־הקהילה בגוראמה.

כל בני שבטו הגדול של דודו ישועה, אשר במשך עשרות שנים היה תחת מרותו ומנהיגותו התקיפה, ירשו ממנו את תכונותיו, וכעבור שנים מעטות הפכו לאנשי עסקים וראשי־קהילות במקומות ישוביהם החדשים. רובם היו מוצלחים, אך המוצלח מכולם היה מאיר החזק שישב בעיירה תאלסינט. עליו אמרו מפה לאוזן שהוא העתק מושלם ש דודו ישועה, והוא ניחן בכל התכונות תקיפותו של מאיר החזק סייעה בידו למצוא שפה משותפת אפילו עם השבטים הנוקשים של הנוודים בהרי־תאלסינט, איית חדידו באזור אסדאד. הצבא הצרפתי והלגיון בראשו, ליקק הרבה פצעים ממלחמותיו נגד שבטים אכזריים אלה, עד שהצליח לדכא אותם ולהשליט סדר וחוק בקירבם בעזרת ראשי השבטים שלהם. אחר מותו של דודו ישועה, מתו בזה אחר זה רוב וותיקי־העיירה. כאילו חיכו לו כדי ללכת יחד איתו לעולם הבא. גם רוב ראשי־משפחת לוי הנקראת בית־החזן, מתו. בית־החזן היה בית־החמולה השניה בעיירה בגודלה. ובחשיבותה. בחמולה זו היו רבנים גדולים ותלמידי־חכמים, אשר עסקו בין השאר, גם במסחר. לאחר מות ראשי־משפחה עניפה זו, פרצו גם־כן סכסוכים ומריבות בין הבנים והנכדים והם חילקו ביניהם את הרכוש והתפזרו לכל עבר

חלקם עבר לגור בעיירה ריש וחלקם הגדול נשאר בגוראמה, כאשר המנהיג הרוחני שלהם היה ונשאר הרב באבא־ענא.

 : تالسينت  Talsint (en tamazight ⵜⴰⵍⵙⵉⵏⵜ, en arabe

est une commune rurale de la province de Figuig, dans la région de l'Oriental, au Maroc. Elle a pour chef-lieu une ville du même nom 

למשפחה זו, שהיתה בעבר מלוכדת ומאוחדת, אירעו אסונות רבים, והחמור מכולם היה מותם הטרגי של שני הנערים דידיך וחביב. שני הנערים שאחד מהם היה בן יחיד להוריו, נתלוו לפועל ערבי שהלך הרחק מהעיירה כדי להוביל על חמורו סיד לסיוד הדירה לקראת חג הפסח. בעת שהערבי עסק בחפירה, נגרמה מפולת של גושי־עפר וקברה תחתיה את הערבי ושני הנערים שהיו לידו. חג הפסח שנחוג בדרך־כלל ברוב שמחה ופאר, הפך לאבל כבד לתושבי העיירה. לאסון זה נוספו בשורות מרות שהיגיעו מן הערים פאס ואוז׳דה. הבשורות אמרו שאספסוף ערבי צמא להרג ולביזה ערך פוגרומים בשכונות היהודים בערים אלה וגרם להם אבידות רבות בנפש וברכוש. השלטונות הערביים וקציני־הכיבוש הצרפתיים שלא ידעו, לטענתם, את כוונת האספסוף מבעוד מועד, היביעו את צערם בפני ראשי־היהודים בערים אלה, והבטיחו להצמיד שמירה ביום ובלילה לשכונות.

הצרות באו מכל כיוון והעבירו את החיים המאושרים של יהודי־העיירה, כל זה בצד תופעות מוזרות, כמו העלמותו המוחלטת של היהודי מאיר באייה, שעזב את העיירה, וכל נסיונות אחיו משה באייה לאתרו באלג׳יריה בעזרת המושל הצבאי, עלו בתוהו.

יהודים רבים עזבו את האזור ואת גוראמה בחיפושים אחרי עתיד טוב ומבטיח יותר. גם הצעיר יעקב חיון בעל הכינוי יגו משה, עזב את גוראמה נ עקבות צבא־צרפת בדרום מרוקו אשר להם היה מספק ציוד ומצרכי־מזון. יגו ו;צעיר ועמו אחיו ״זאקי״, הפכו במשך הזמן לספקים ראשיים של הצבא הצרפתי. יגו נדד אחריהם עד שיום אחד מצא עצמו בגבול אלג׳יריה — ״חרה — מאוריטניה. הוא גייס לעבודתו קבוצת־אנשים יהודים מהעיירה יוראמה ובראשם יצחק לחיאני, והם שניהלו את עסקיו בערים ובמחנות הצבאיים בהם הקים יגו משה חנויות וסוכנויות אספקה. טינדוף. ביר־מגרין, ק־לחסן ומקומות רבים אחרים. יצחק לחיאני שהיה מלומד בחורה ובעל חפיסה יוצאת מהכלל, למד בכוחות עצמו את השפה הצרפתית ובמהרה הפך לאחראי ראשי על כל עסקי־יגו משה. עסקים אלה היו מוצלחים, למראית עין, והפכו למוקד משיכה לעשירים רבים אשר באו לחזר אחרי יגו משה ולהציע לו עסקאות. מרכז העסקים היה בעיר אגדיר שבצפון־מרוקו וביתו של יגו משה היה פתוח לרווחה לכל דכפין. אצל יגו משה העשיר שכונה גם תאז׳ר יגו ביקרו אורחים חשובים ממרוקו ואף ממדינות אפריקה השכנות, כמו סודאן, סנגל, מאוריטניה ועוד. הבית של יגו משה שימש גם בית־הארחה מרכזי לעניים היהודיים שפקדו את העיר אגדיר ועוזרוח־הבית היו עסוקות יומם וליל באירוח, עד שאיש לא ידע מי יצא ומתי נכנס. יהודי אגדיר כינו את ביתו של יגו משה ״בית אברהם אבינו״ וכולם רחשו לו כבוד והערכה. יגו משה, אשר בינתיים נשא לאישה את עזיזה, מבנותיו היפות של דוד לחיאני בגוראמה, הלך וגדל ברכושו ובשמו הטוב. עסקיו גדלו והתרחבו וכבר לא הייתה לו שום שליטה עליהם ולא ידע אף פעם בכמה נאמד הונו וכיצד מטפלים עוזריו ועובדיו בעסקיו. במשך השנים נולדו לו עשרה ילדים מאשתו עזיזה, והיו לו כל האמצעים הדרושים לפנוקם ולחינוכם. חיי משפחת יגו היו מאושרים, אלא שלא לעולם חוסן. במשך הזמן נוצר תוהו ובוהו. עוזריו הסתבכו במסחר שחור, האחראים עזבו את תפקידם ואיש לא ידע מימינו ומשמאלו. הכל התמוטט בין לילה והיה כלא היה, וסיפור יגו משה העשיר נשאר בגדר אגדה. יהודי גוראמה שהובאו מאות קילומטרים במיוחד כדי לעבוד בעסקי־יגו משה, מצאו עצמם קרחים מכאן ומכאן, ולא נותר להם אלא לחזור לעיירתם בידיים ריקות. עשרות היהודים חזרו עם זכרונות וחוויות של ״פלאי־יגו משה״ ושנים רבות עוד סיפרו אותם לכל מי שרק רצה לשמוע. — יגו משה ומשפחתו נשארו באגדיר.

באחד הימים הראשונים של עסקיו המשגשגים עם צבא־צרפת, הגיע יגו משה לאחד המחנות באזור, ובהיכנסו למחנה צבאי לשם סידור עניני־אספקה, נתקל בקצין צרפתי צעיר. בראותו את יגו משה היהודי, קרא הקצין: ״יהודי, ברא תראה מה עשו הערבים לאחים שלך בפלסטין״.

יגו משה נדהם תחילה מערנותו של הצרפתי, אך הוא החליט לנסות ולהבין מהי כוונתו. הקצץ שישב אותה שעה על כיסא וקרא עיתון צרפתי הצביע על כתבה מתוך העיתון ואמר בליגלוג כשהוא עושה תנועת־שחיטה בכף ידו על צוארו הוא: ״הם שחטו את היהודים בחברון״ יגו משה, הנדהם מסיפורו של הקצץ האנטישמי, נשאר פעור פה ולא ידע כיצד להגיב, אך הקצץ הצרפתי ניצל את מבוכתו זו והוסיף להציק לו: ״טוב עשו הערבים, צריך לשחוט את כל היהודים״. יגו משה פנה והתלונן על הקצץ בפני מפקדו ולמחרת הועבר הקצין למחנה אחר לאחר שהועמד לp־משמעתי. יגו משה החליט לספר על תקרית זו לראשי הקהילה, ולברר מה מידת האמת שבסיפורו של הקצץ הצרפתי. עד מהירה התברר לו שאכן יהודים רבים נטבחו בעיר חברון ובירושלים על־ידי הערבים בחורף של שנת 1929. רבים קראו על כך בעיתונים הצרפתיים והתאבלו מרה על קורות אחיהם בארץ הקודש שאותה הכירו רק מן התנ״ך.

המושלים הצבאיים הצרפתיים היו מתחלפים לעיתים מזומנות וממרכז העיר ארפוד, בירת־תאפילאת היה הגנרל הממונה על האזור מחליט את מי להחליף, במי, מתי היכן וכיצד. מלחמת־העולם השניה היתה בעיצומה, וזועותיה היגיעו לאוזני כל אדם בכל מקום. לעיירה גוראמה הגיעו שמועות על חיסול־היהודים על יי היטלר בכל אירופה ואסיה שאותן כבשו חייליו של הרודן המטורף, אשר שגעון הגדלות דחף אותו לנסות ולשלוט על העולם כולו. העיר הגדולה פריז, בירת־צרפת, ואזורים אחרים היו נתונים זה למעלה משנתיים תחת הכיבוש של היטלר. המושלים הצבאיים בערי־מרוקו והסביבה היו מתוחים ודרוכים לקראת כל אפשרות של פלישת הנאצים למרוקו ולאפריקה הנמצאות תחת כיבוש־צרפת. רוב הצבא הצרפתי שחנה במרוקו זה שנים רבות, עזב את המדינה והצטרף למכונת־המלחמה נגד היטלר. ערבים בהמוניהם התגייסו וגוייסו לצבא הצרפתי, ולאחר אימון קצר נשלחו לחזית באירופה. ובעוד אנשים עסוקים בניחושים ושמועות על המלחמה, החלו להגיע למרוקו הפצועים והנכים הראשונים. לעיירה גוראמה הגיעו שני ערבים נכים, וסיפורי הזוועות שבפיהם סימרו שערות שומעיהם. המושלים הצבאיים שהיו מנוסים בקרבות, הוזעקו להצטרף למלחמה, ובמקומם נשלחו קצינים צעירים חדשים. ליוטנאנט מולה היגיע לגוראמה ובפיו הוראות חדשות וחמורות נוכח מצב־ המלחמה בעולם, והמתח במרוקו. הוא כינס את כל ראשי־השבטים הערביים, וכן את ראש־הקהילה היהודית, כליפא דודו, לישיבת־חרום מיוחדת, ובה מסר להם פרטים קצרים על המלחמה, על כיבוש־צרפת בידי הנאצים ועל השמדת־היהודים בהמוניהם.

המושל מולה דרש מכולם שיתוף פעולה ועזרה בכל תחומי־החיים ובעיקר שמירה על הסדר והשקט בכל האיזור. ההוראה הראשונה שנתן המושל מולה, קבעה שעליהם לגייס לו בדחיפות שלוש־מאות איש להכשרת שדה־תעופה מאולתר למקרי־חירום. למחורת עם בוקר הופיעו בעיריה מאות יהודים וערבים והחלו לעבוד במגרש ענק ורחב־ידיים, תחת משמר של שומרים חמושים אשר דחקו בהם לעבוד יותר מהר ויותר טוב. העובדים, שרובם היו יהודים ומקצתם ערבים, החלו לנקות, ליישר ולטאטא את המגרש הגדול כדי להופכו לשדה־נחיתה של מטוסים. כלים ומטאטאים לא סופקו לעובדים, וכל אחד היה חייב לעבוד במה שהיה לו, במטאטא שלו, בסמרטוט, בקרטון, בנייר ובכל אמצעי אחר. אלה שלא היה להם במה לעבוד, אולצו לעשות זאת בכפות ידיהם עד לפציעתם. המושל מולה פיקח אישית על המבצע כשהוא לבוש במדי־נאצים עם צלב־קרס על כתפיו ונעול מגפיים גבוהים מבריקים. מישהו מהעובדים היביט במושל מולה ותהה על המדים המשונים החדשים, אך הלה גער בו ובעט בו בחוזקה רבה. מישהו אחר לחש באוזני־חברו שהוא בטוח שהמושל מולה הוא גרמני — נאצי, וכנראה שגם מרוקו נכבשה כבר על ידי היטלר וכולם מסתירים זאת מההמון פן יקימו בהלה והתקוממות נגד הכובש הזר. המושל ״הנאצי״ מולה החזיק בידו שרביט וטייל להנאתו בשחצנות רבה בין העובדים המגרדים את האדמה הקשה. הנוטרים החמושים הגבירו בלחצם על העובדים בראותם את המושל מתקרב אליהם, ואיש לא התאונן ולא ביקש רחמים. כולם עבדו בשקט. לא היה צורך בשום פירושים והיתה הרגשה שמצבה של צרפת הגדולה, הנשלטת כיום על ידי היטלר, בכי רע מבית ומחוץ.

איש מהעובדים לא העז לסובב ראשו ימינה או שמאלה מאימת המושל מולה שעבר בין השורות כשהוא בוחן את עבודתם. הם זחלו על ברכיהם והתקדמו בזחילה על רגליהם שורה אחרי שורה כשאבק עולה מביניהם, משתולל באוויר וחוזר נוחת על ראשיהם. מולה המושל הרגיש עצמו בטוח עם מדיו המבריקים ומגפיו המצוחצחים. אלמלא שפתו שהסגירה אותו במבטאה הצרפתי המובהק, היו רבים מוכנים להישבע שהוא אינו שונה מהנאצים כפי ששמעו על התנהגותם באירופה. שלושה חודשים נמשכה עבודת־ההכשרה של שדה־הנחיתה, ועבודות הגינון והפרדסנות עבור המושל מולה, וקילומטרים מרובעים רבים, כבר הוכשרו, סומנו וסויידו כהלכה בהתאם להוראותיו. עינו לא נגרעה מ״עבדיו״ היהודים והערבים, והוא לא נעדר משטח־העבודה אף לא יום אחד. מולה הספיק להכיר אישית את רוב האנשים והחל לקרוא להם בשמותיהם הפרטיים: ״יסו משה, בוא הנה״, קרא מולה המשועשע ליהודי שכל אצבעותיו נתקלפו מעבודת־האדמה הקשה, ומרוב כאבים הפסיק לרגע והיביט בפצעיו. יסו משה המסכן, העייף והחלש בגופו, התייצב מייד אל מול המושל, הצדיע בידו הפצועה, וכשעיניו דומעות מהאבק ניסה למלמל מילות חרטה על שהפסיק את עבודתו בגלל אצבעותיו המקולפות. אולם המושל מולה נופף בשרביטו ולאחר שהיביט במבט חודר ביהודי הניצב מולו אומלל הפסיק את מלמוליו בצעקה:

״לך לחירבה שלך ותביא את שמלת־אימך כדי לטאטא בה את הקרקע, ומהר״.

ליסו משה לא נותרה ברירה אלא לפתוח בריצה מטורפת לביתו, ותוך דקות ספורות חזר עם בגד־נשים צרור בידו כמצווה. הוא חזר למקומו בין שורות העובדים והמשיך בעבודתו במרץ רב. העבודה הושלמה ויום השיחרור מעבודת־הכפייה היגיע סוף סוף. כולם התייצבו בעמידה בשורות במרכז שדה־הנחיתה, פרי־עמלם הרב, שהיה גם מסומן במילים כתובות באבנים בגודל ענק ומסויידות בלבן. כולם היו מאובקים, עייפים וסחוטים, וניכר בהם הפחד שמא תוטל עליהם עבודה אחרת דומה לזו. המושל מולה בא אליהם על סוסו הלבן ונעמד מולם. הם הצדיעו בידיהם הרפויות בחוסר דיוק משווע, ואחדים מהם הצדיעו והורידו ידיהם, וחזרו והצדיעו שוב ושוב, כך במשך דקות אחדות. כאשר לבסוף עמדו כולם דום והצדיעו בידיהם, ירד מולה השחצן מעל סוסו והחזיר להם בהצדעה חטופה ונמרצת כשרגליו השמיעו ״דום״ תקיף.

״אתם עשיתם כאן עבודה יפה ובימים הקרובים יהיה שימוש חיוני בשטח זה, עליכם להיות מוכנים לכל עבודה שתידרש מכם״. כך אמד, חזר והצדיע שנית, עלה על סוסו בזריזות ופתח בדהרה לעבר העיריה הטובלת בגן הירק הענק. העובדים המשוחררים הלכו לבתיהם. שכחו את העבודה ושקעו בשיחות על המלחמה ודאגה לשלום אחיהם היהודים באירופה ובגרמניה הנאצית. חלפו אך מספר ימים ויהודי־העיירה נקראו לבוא לעיריה ולהצהיר בפני המושל על רכושם, נכסיהם ועסקיהם לפי הוראות מגבוה. הובהר לכולם שכל מי שיצהיר הצהרה כוזבת על רכושו, יועמד לדין, וגורלו יהיה מר. פקיד־העיריה, ליזול, עסק בקבלת היהודים במשרדו, כשכליפא דודו ויחיה משה מסייעים ברישום כל אחד, פרטיו האישיים והרכוש שברשותו. בין היהודים עצמם היו אחדים שריח שינאת־אחים נדף מהם. בין אלה בלט שלמה ממן, אשר איים בגלוי שהוא ילשין על כל יהודי שלא ידווח על רכושו המלא. ביהודים אחז פחד נורא למשמע איומיו של שלמה ממן, ורבים מהם הזדרזו להיכנס בשנית לפקיד־העיריה ליזול כדי לתקן את הצהרותיהם.

המטוס הצבאי הראשון שהיגיע לעיירה, היווה מוקד משיכה. למשמע רעש המטוס, יצאו כולם בבהלה מבתיהם, ובסקרנות רבה נהרו לכיון שדה־הנחיתה. המטוס עבר בטיסה נמוכה ראשונה ושניה מעל בתי־העיירה והקים רעש מחריש אוזניים. בסיבוב השלישי לפני נחיתתו, הנמיך טוס ועבר מעל למרכז השדה, כאשר לפתע הופיעה מולו קבוצת־ערבים אשר חצתה את השדה באותו רגע ממש. הקבוצה באה מכפר תולאל לעבר העיריה, קיצרה את דרכה דרך שדה־הנחיתה ולמראה ציפור הפלדה הענקית והרועשת, פתחה בריצה מטורפת ומבוהלת כשגלימותיהם הלבנות מתנופפות אחריהם ברוח העזה. הריגתם של ערבים אלה על ידי המטוס הייתה בלתי נמנעת אלמלא עשה המטוס סיבוב־חד, נחת על צידו בקצה השדה, התדרדר עד לשדה־התבואה הסמוך, התהפך והתפרק לחלקים. המושל מולה שצפה במחזה המחריד, דהר בג׳יפ לעבר המטוס, ובעזרת שומריו חילץ אח שני הטייסים מתוכו. עשן סמיך היתמר ממנועי־המטוס, והטייסים יצאו בנס בלא פגע ומייד פתחו בכיבוי־השריפה בעזרת גלימותיהם הכחולות של שומרי־המושל. ״מדוע סטיתם ממסלול־הנחיתה?״ צעק המושל מולה ברוגזה על הטייסים שעמדו מולו שחורים ומאובקים.

״היינו הורגים את קבוצת־האנשים שרצה במרכז השדה״, השיבו לו.

המושל מולה לא נראה מרוצה מתשובה זו, אך הטייסים הוסיפו והסבירו לו שגם אילו היו הורגים את האנשים היו מתהפכים בתוך שדה־הנחיתה וספק אם היו יוצאים חיים מהמטוס, כיוון ששדה־התבואה בו נחתו היה רטוב, מה שסייע למטוס לא להתלקח באש. כך הסביר הטייס הראשי כשהוא מסיר מעליו את סרבלו שנקרע לגזרים. המושל מולה נרגע קמעא; ולאחר שהטייסים עלו לגייס, נסע איתם לביתו שבגן־העיריה. ליד המטוס ההרוס נשארו השומרים הערביים חמושים, ולא נתנו לאיש להתקרב אליו.

הלקח נלמד, וכעבור שבועיים היגיע מטוס שני, אשר נחת בשדה רק לאחר שחגורת־שומרים' הוצבה סביבו ומנעה מכל הסקרנים הרבים, שהופיעו שוב בהמוניהם, לחזות בפעם השניה בחייהם בציפור־פלדה מעופפת, באוויר. כל מה שידעו לפני־כן על מטוס היו מעשיות, והעובדה שזהו ״רעש בלתי נראה בשמים״. במטוס השני הגיעו מכונאים וטכנאים עם כליהם, כדי לתקן את המטוס הראשון. הם שהו בעיירה למעלה מחודשיים ואחר המריאו שניהם, ויותר לא באו מטוסים.

צרור של צרות ניחת על העיירה גוראמה. המושל מולה הנוקשה במדי־הנאצים, עבודות־הכפיה של היהודים, מחסור חמור במצרכי־מזון חיוניים ביותר, דאגות המלחמה בעולם וגורל היהודים, ואם לא די בכל זה, הרי עוד צרה אחת גדולה נחתה על העיירה בפעם השניה תוך שנים מעטות — הבצורת. בעקבות הבצורת החמורה באה מגיפת־הטיפוס שהפילה מאות אנשים למשכב. חולי־הטיפוס הובלו בתוך שמיכות למרפאה קטנה, שם קיבלו כדורים וזריקות והוחזרו לבתיהם. רק חולים אנושים נשארו במרפאה והושמו בבידוד מוחלט. בכפרים הערביים מתו עשרות־חולים מחוסר טיפול, והרופא הצבאי היחידי שהוזעק למקום לא הצליח להשתלט על כל המקרים. גם יהודים אחדים מתו בעיירה ממגפת־טיפוס, ורוב התושבים קבלו חיסון לבל יידבקו. האח של המרפאה המקומית, עסו, גזר על כולם לשתות הרבה תה עם נענע. המגפה נמשכה למעלה משישה חודשים, וכפי שבאו הצרות בזו אחר זו, כך ־החלו להיעלם במהירות. ידיעות התחילו להגיע אודות סיום המלחמה, וכי צבאות בנות הברית ורוסיה עסוקים בחיסול האוייב־הנאצי ובכיבוש גרמניה. בעיירה הנידחת השכוחה הזו היתה מחשבתם ודאגתם של התושבים היהודים נתונה בעיקר לגורל אחיהם היהודים באירופה, והיו צמאים לכל ידיעה, בשורה וחדשה, כדי ללמוד ולשמוע אודות מצבם. בשלב זה לא היה המצב ברור, כלל ועיקר, וחרושת השמועות סימרה את שיערם של המתעניינים והסקרנים. בשורות איוב סיפרו שרוב יהודי־אירופה נכחדו, ובחלקם הגדול הורעבו למוות. אחרות סיפרו על השמדת יהודים בגזים. איש לא ידע לספר את האמת, ואם הצרפתים המעטים בעיירה ידעו אותה הרי גורל עמם ומדינתם קדם אצלם ולא נטו לספר הרבה ליהודים: ואז הגיעה הבשורה המשמחת בדבר מותו של היטלר. מותו של הצורר הנאצי הביא בעקבותיו גל של שמחה מהולה בצער על השואה, מה שקיבל ביטוי בשירו של מאיר דבית ישועה:

באה בשורה באה בשורה

היטלר מת ועמו במדורה

ליהודים הייתה שמחה ואורה

 את קדושינו אנו מבכים מרה

מי יספר לנו מה שקרה

 בעודנו מתפלשים בעפרא

עבד אויב האנושות כשוחט פרה

 אויב נטול רחמים שטבח בשירה

אל! חנון ורחום על קדושינו

אשר הלכו לטבח בידי אוייבינו

למה העוון הזה נפל בחלקנו

 די, די, די מצרות ומסבלנו

שמחו וגילו אחינו בשירה

על מות אוייבנו בקבר שכרה

היטלר מת ועמו במדורה

באה בשורה באה בשורה.

אך שמעו האנשים שהמלחמה הסתיימה וכבד הגבירו הסוחרים את פעילותם במסחר ״השחור״ כדי לחסל את המלאי שלהם לפני הזרמת־סחורות חדשות למרוקו.

בכל שנות המלחמה ועוד זמן רב אחריה, חולקו המצרכים לתושבים בקיצוב חמור ובפיקוח מושל־העיירה. יום יום עמדו אנשים בתורים ארוכים עם פתקי־האספקה מול חנויות הספקים המורשים. הספקים היו יהודים, וחלק גדול מהם לא טמן ידו בצלחת ועסק בעסקי־מסחר עם מקבלי האספקה. היו כאלה שעסקו בחליפין בסחורות אחרות, והיו אחרים שנתנו מנות אספקה קטנות מאלה שהוקצו לתושבים, או שסיפקו את המנות במשקל לא מדוייק כפי שצריך להיות. המושל ליוטנאנט מולה — בעל ההופעה הנאצית, סולק ממשרתו, ובמקומו הגיע לעיירה סרן גבוה, בעל עיניים כחולות והופעה נאה ומרשימה. שמו היה דובארי. אך לתושבי העיירה והאזור שנשמו לרווחה נוכח סילוקו של מולה, נכונה אכזבה מרה. דובארי היה המושל הקיצוני מכל קודמיו ולא ידע פשרות. תחילה, דרש מכל השייכים ומראש־הקהילה להקפיד על הניקיון בעיירה ובכפרים, ואם ידווח לו על אשפה ליד ביתו של מישהו הוא יעמיד אותו לדין חמור. אחרי זה התחיל לבקר בשוק־המסחרי והקפיד שכל ההמונים שהוא עובר ביניהם, יעמדו לכבודו ויצדיעו לו כהלכה. הוא לא בחל לעמוד מספר פעמים מול ערבי פרימיטיבי שלא ידע להצדיע, וללמדו כיצד לעשות זאת, לעיני אנשים רבים. דובארי היה תקיף מאוד, ובמקרים רבים היה אכזרי כלפי האוכלוסיה. הוא העלה את גובה מס־הגולגולת, וגבה אותו גם מאלה שהיו פטורים מתשלום עד כה. הוא לא הסתפק בכך והיטיל על היהודים, כשהוא מוסת על ידי השייך הערבי הרוש אוחמאד, לספק לעיריה מעשר מיוחד מייבול־שדותיהם שהיו מוחכרים לערבים. את החיטים שאסף, מכר דובארי לעיריות אחרות, ואת הכסף הכניס לקופת שלטון־הכיבוש. גם הוא וגם קודמיו לא דאגו לפיתוח האזור: כבישים, בנינים, מוסדות, חשמל, מערכת־מים ואף לא נתנו עזרה לאיכרים הערביים העושים את מלאכתם בתנאים קשים ופרימיטיביים ביותר. לפניו ולפני קודמו מולה, היה בעיירה מושל יהודי בשם לוי, אשר ניסה לסייע בידי התושבים החקלאיים, אך מגמתו נחשפה והוא סולק ממקומו כעבור זמן קצר. המושל שקדם ללוי בעיירה,גרבנטה, לא סייע לאיכרים הערביים למרות שאורח חייו היה ערבי לכל דבר. הוא נשא ערביה יפהפיה לאישה, התהלך בלבוש ערבי והיה מבקר תמיד בבתים של השייכים בכפרים. לפני גרבנטה היה מושל בשם שפלאר שנהג להפגין שינאתו ליהודים בנוכחות ידידיהם הערביים. הוא השפיל אותם בקריאות ״יהודי מלוכלך״, והיטיל עליהם סיסים כבדים מאלה שהיו רגילים לשלם. הוא היה היחידי שדרש מהיהודים להתהלך בלבוש פשוט עם כובע שחור ונעליים שחורות, אסר על היהודים לרכב על סוסים וכן לחבוש ״תרבוש״. בטיוליו וסיוריו בעיירה היה נוהג להכות בשרביטו על ראש כל יהודי שחבש ״תרבוש״.

יגו מכלוף היה בחור צעיר שהקפיד על הופעה נאה ולבוש הדור, ולא היה מוכן לוותר על התרבוש האדום. באחד הימים הבחין בו המושל שפלאר והיכה בחחקה בראשו, מאז ויתר גם יגו מכלוף על כובעו.

שינאת היהודים והיהדות הוחדרה עמוק ללב הערבים דווקא על ידי הצרפתים בתקופת שלטון־הכיבוש שלהם בצפון־אפריקה. היהודים קצו בחייהם מפני שלטונו המשפיל של המושל שפלאר ותפילתם שיסולק מהעיירה מצאה לה אוזן קשבת אצל בורא־עולם. מקץ חודשים ספורים, הועבר שפלאר האנטישמי לאלג׳יריה והיהודים נשמו לרווחה..

חלומם של היהודים במקומות נידחים אלה, התנפץ לרסיסים כאשר התברר להם במשך השנים, שהצרפתים לא רק שלא סייעו בידם להתקדם בחיים, אלא שהמושלים הצבאיים למיניהם, ובהם קיצוניים מי יותר ומי פחות, השתמשו ביהודים לעיתים מזומנות כאמצעי על־מנת למצוא חן בעיני הנתינים הערביים.

פעילותם של הצרפתיים התרכזה בעיקר בערים הגדולות, בערי־המיכרות ובאזורי־החקלאות. שם הפיקו תועלת רבה עבור צרפת ארצם. לעיירות, לכפרים ולאזורים הנידחים שבהרים באו הצרפתים כדי לדכא ולשלוט גרידא. הפיתוח, הסיוע והקידמה לא היו נחלת־אזורים אלה מיום כניסת־הצרפתים למרוקו ועד לסילוקם על ידי הערבים האמיצים.

ההוראות למושלים בעיירות כמו גוראמה היו באות מדרג גבוה ביותר, וכל מלאכתם הייתה מתמקדת בשמירה על החוק והסדר הצרפתי, וכן דיכוי כל שמץ וסימן של התנגדות למשטרם. התנהגותם של המושלים הצבאיים השונים כעיירה גוראמה, כמו גם בעיירות אחרות, הייתה לפי נקיית הלב האישית של המושל הצבאי בנוסף להוראות הקבע של שלטון־הכיבוש. מושלים רבים גילו יחס פושר ליהודים בעיקר בכל הנוגע לחופש־הדת ולפעמים גם בתחום חופש הביטוי, אך גם זאת עשו רק כדי לתהות על קנקנם של היהודים. השלטון היה שלטון־כיבוש־צבאי, והגבלות חמורות היו מוטלות מידי־פעם על האוכלוסיה. החינוך, הפיתוח והקידמה היו מוכרים רק בערים הגדולות, וגם בהן לא היו נחלת־הכלל_;וכך נותרו שכבות רחבות של מיליוני־אזרחי־מרוקו בלי ללמוד קרוא וכתוב. היהודים עשו הכל כדי להתקדם בכוחות עצמם וביוזמתם. הם פיתחו מערכות־חינוך תורניות שלמות, הקימו ישיבות בכל ערי־מרוקו, בהן שמשו רבנים שהיו פליטי השואה כמורים וגם מעדכת־חינוך חילונית, כמו בתי־ספר ״אליאנס״ ו׳׳אורט״ ואחרים. אולם יכולתם ויוזמתם של היהודים הייתה מוגבלת, והם לא היגיעו לעיירות ולכפרים הנידחים בהם שכנו אלפי־ יהודים בכל רחבי־מרוקו.

בעיירה גוראמה, לא ידע איש את המושג בית־ספר, ובכלל חינוך מודרני מהו. השנה היתה 1945, והיהודים המשיכו לחנך את ילדיהם בצורה הקדומה והמקובלת של לימודים ב״חדר״. גם הערבים המשיכו בלימודי־האיסלם במסגדים בכל כפר וכפר.

עקו משה היה יהודי פיקח ובקיא בחורה וחוכמתה. הוא היה אולי היחידי בגוראמה שהתקומם נגד שיטוח המשטר הצרפתי, ונהג לומר בגלוי ובלי פחד שהצרפתים במרוקו מנצלים את האוכלוסיה ולא עושים מאומה לקידומה בכלל; ובעיירות כמו גוראמה – בפרט. עקו משה ביקר מספר פעמים בערים פאם, מקנאס וקאזאבלנקה וקינא במה שיש להם. הוא ראה ילדים הולכים כל בוקר לבתי־ספר לבושים היטב, נקיים ותרמילים על גבם. נסע בתחבורה הציבורית העירונית והבין־עירונית, ברכבות, באוטובוסים ובמוניות. סייר באתרי־בניה חדישים וראה בנינים גורדי־שחקים. הוא התפעל משיטות החקלאות החדישות אותן היו מקנים מדריכים צרפתיים לערבים וגם ליהודים שחיו באזורי חקלאות בתחומי־הערים הגדולות הללו.

משחזר עקו משה לעיירה גוראמה היה ליבו כבד עליו ולא יכול היה להשלים עם העובדה שהוא חי באזור מוזנח ומיושן כאילו היה זה עולם אחר. באחת הפגישות של ראשי־הקהילה היהודית עם המושל הנוקשה דובארי, התפרץ עקו משה כלפיו והטיח בפניו את כל מה שהיה לו על לבו. הוא לא חסך משבטו וביקר בחריפות רבה את מדיניות חוסר היחמה של הצרפתים בעיירה גוראמה. תחילה נדהם המושל דובארי מדבריו אך לאחר דקות מעטות התרכך וגילה רצון לשמוע בפעם הראשונה דברים מפי יהודי פיקח שיודע מה הוא רוצה ומה חסר לו. עד מהרה התפתח ויכוח סוער בין השניים. תוך כדי ויכוח אמר לו המושל: ״הערבי שבמדינתו אני שולט לא־מעז לבקר אותנו ואת מעשינו כפי שאתה עושה זאת בחוצפה רבה. ואם לא תחסוך מביקורתך זו, אשליך אותך לכלא. אתה כיהודי בן־חסות, חייב לקבל מה שנותנים לך ואין לך שום זכות לערער״. עקו משה הסמיק, היסס אם להשיב על דבריו המעליבים של המושל ובחר בסיכון של הכלא ובלבד שיטיח בפני הקצץ המצוחצח את מה שהוא חושב עליו ועל משטרו.

״מון קפיטאן אמר עקו משה: ״אני הייתי כאן עוד הרבה לפניך, כך שטענתך שאני בן־חסות איננה במקומה, אני אזרח שווה זכויות ואיש לא יוכל לשלול זאת ממני. חובתכם כצבא־כובש לפתח את המדינה לא רק במקום שיש מיכרות, עסקים וחקלאות אלא בכל מקום שיש בו ריכוז של אוכלוסיה. אתם הצרפתים לא באתם רק להשליט סדר וחוק, ואילו כאן בעיירה זו כל תפקידכם מצטמצם רק בזה״. על דברים אלו הגיב המושל בצעקה: ״איפה אתה חי יהודי ? כאן בעיירה נידחת זו אתם מתנוונים ואין לכם שום סיכוי ללמוד ולהתקדם, ואתה דורש ממני להביא לך הנה פיתוח וקידמה כמו אלו שראית בערים הגדולות?״

עקו משה לא נשאר חייב והוסיף: ״במשך מאות בשנים שמרנו על ציביוננו היהודי תחת משטרים של דיכוי, רדיפות, גירוש, התעללות והתנכלות תוך כדי מלחמות בין שבטים ומלכים, ותקוותנו הייתה שעם כניסתכם למרוקו, תעשו הרבה לקידום כולנו בכל תחומי־החיים. הנה אנחנו חיים למעלה משלושים שנה בעיירה זו ואיש מאיתנו ומילדינו לא זכה לבקר בבית־ספר ולהנות מחינוך כמו זה שמקבלים הילדים בערים הגדולות.״

המושל כולו זעם וכעס, חבט באגרופו על השולחן:

״מה אתם עושים כאן לכל הרוחות? הרי אתם היהודים בעלי מוח חריף וחוכמה רבה, מדוע איפוא תישארו פה ותבזבזו את חייכם לריק במקומות מרוחקים אלה, אשר אליהם לא מגיעים לא חינוך ולא קידמה? אתם גזע אנושי מיוחד במינו, אתם חכמים ומצליחים בכל מקום. אתם מבזבזים את חייכם במקומות אלו. אין אנו יכולים להביא אליכם את מה שקיים בערים הגדולות, עליכם לעזוב את המקום הזה. אולי יכולתם לשמור על דתכם וציביונכם כאן, אבל חוכמתכם התנוונה והשתרשו בכם תופעות שליליות. זמן רב יחלוף עד שתצליחו לסלק מעליכם את כל מה שדבק בכם במשך עשרות שנים ולשם כך עליכם לעבור לחיות בסביבה מפותחת ומתורבתת״.

״אינני אשם שפקחתי את עיני עם היוולדי ומצאתי עצמי במדינה זו. אמי ואבותיה גורשו מארצם לפני אלפי־שנים, ואני אף אינני יודע מנין באתי! מגירוש־ספרד, מגירוש־פורטוגל ואולי מגירוש יהודי־צרפת שלך. הודות למלכי־מרוקו שפרשו עלינו את חסותם במשך מאות בשנים ולמרות הסבל שעבר עלינו במלחמות הרבות בין המלכים והשבטים, נשארנו בחיים, שמרנו על יהדותנו ועל הצביון הקדום האמיתי של עמנו. איני מוכן להחליף את יהדותי בשום דבר שבעולם. אני מעונין שבני ילמדו ויתקדמו מבלי שזהותם היהודית תטושטש, ועם כל הכבוד לקצינים היהודיים שבצרפת, כמה מהם היו כאן אצלנו ואנחנו אפילו לא יחננו שהם יהודים כי זהותם נטשטשה, ולכך אין אנו מוכנים להסכים״.

עקו משה סיים את דבריו ונדמה היה שהוא השאיר רושם טוב על המושל, בהשכלתו המבוססת על התורה בלבד, ובידע הדל בהיסטוריה היהודית שסקרנותו העניקה לו. אולם המושל דובארי חשב אחרת. הוא קם ממקומו, קרא לזקיף והורה לו להוביל את עקו משה לשבועיים ימי־מחבוש, כדי שלהבא יחשוב פעמיים לפני שהוא פותח את פיו לפני המושל.

המושל דובארי חשד ביהודים המספקים להמונים אח המצרכים בקיצוב והוא החליט לערוך ביקורי־פתע בזמן האספקה. יום אחד ארב בפינת־רחוב כששומריו החמושים ניצבים לידו ולאחר שיצאו אנשים רבים מחנות־ האספקה, קרא לאחד מהם והחזירו על מצרכיו לחנות. הוא שקל במו ידיו את המצרכים לאחר שבדק את המאזניים, בדק את רשיון האספקה החתום על ידו, ולאחר שסיים, שלח את היהודי עם השומרים ואלה השליכוהו לכלא, כולם הבינו איך ולמה ולא היה צורך בהסברים ובמשפטים.

אספקת־המצרכים לא סיפקה את התושבים ולא הספיקה לצורכי משפחותיהם הגורלות. כולם נאלצו איפוא לקנות תוספות בשוק־שחור. המנה החודשית לנפש כללה קילו אחד סוכר, מאה גרם תה, מאה גרם סבון, חצי־קילוגרם קרביט, חצי תריסר נרות, שתי־קופסאות גפרורים גדולות מתוצרת אמריקנית ושני־מטר בד לבן עם פסים כחולים. התושבים החליפו, מכרו וקנו במצרכים אלה בינם לבין עצמם. התמרים מילאו את מקום הסוכר ואנשים רבים שתו קפה ותה עם תמרים במקום הסוכר החסר. העוסקים במסחר השחור המציאו שיטות כיצד לנפח ולהרבות את סחורותיהם. הם ערבבו פסולת בתוך הסחורות הנקיות המעטות שקנו בשוק השחור ואותן מכרו לצרכנים בקמעונאות — בכסף רב. כך עשה, למשל, משה להוּ. הוא אסף בעזרת נערים את התה שהיה כבר בשימוש בבתי־היהודים, ייבש אותו על שמיכות ועירבב אותו בתוך מעט התה הטהור שבחנותו. כתוצאה מכך קיבל תוספת של משקל לא מבוטל ומכר את הכל במחיר יקר. כמוהו עשה גם שלמה יחיה ואחרים, והשיטה התפשטה והשתכללה מיום ליום אצל כל הסוחרים שלא בחלו בשום אמצעי כדי לעשות רווחים בתקופת המלחמה ואחריה.

הממולח ביותר שבץ היהודים היה בהלאל מהעיר ״תינגיר״ שבאזור ״וורזאזאט״.

הפלפל האדום שלו הכיל גם נסורת וגם כמות גדולה של מלח, ובכל זאת קנו אצלו כולם בידיעה ברורה שהפלפל של בהלאל אינו ״מאדים״ כלל את המרק. קילו פלפל של בהלאל מילא בקושי רב שקית קטנה מנייר לעומת קילו פלפל טהור הממלא שקית גדולה. הסיטונאים מצידם לא פיגרו אחרי הקמעונאים והיו מנקבים את הארגזים של התה ומוציאים מהם מספר קילוגרמים בעוד הם מוכרים לקמעונאים לפי המשקל הנקוב של הארגזים. גם קופסאות הגפרורים הריקות היו מבוקשות, הקמעונאים נהגו להוציא מספר גפרורים מכל קופסא ולמלא בהם קופסאות ריקות ובכך הרוויחו עוד כסף. סוחרי־החיטים נהגו לזייף את המאזניים מראש, וכך קיבלו בכל שק עשרות קילוגרמים יותר ועשו את ההיפך מזה כשהם מכרו את החיטים והרווח היה כפול. סכסוכים ומריבות פרצו בין סיטונאים לבין קימעונאים ובין אלה ללקוחות. המושל הצבאי היה מודע לבעיה והוא גייס את הז׳נדרמים, אך הסוחרים לקחו בחשבון סיכון זה ודאגו להדחיק את סחורותיהם המעורבבות מעיניהם של הז׳נדרמים הצרפתיים.

אולם, הז'נדרמים ארבו לסוחרים בדרכים והחרימו משאיות שלמות של סחורות מעורבבות בפסולת ובתוכן גם סחורות שנקנו בשוק־שחור. תוצר חקלאי מזין היה החומוס. הוא היה מבוקש מאוד ואנשים קנו אותו בעשרות קילוגרמים והיו מכינים ממנו מאכלים שונים. מזין ביותר היה חומוס קלוי, טחון ומעורבב בדבש ואכלו אותו בצורת כדורים קטנים. גם חומוס לא־קלוי היה טעים, כשבושל עם רגל בקר.

בחומוס זה השתמשו להכנת תבשיל מיוחד במינו העשוי מחומוס, חיטה, פולים יבשים ותוספות של בשר משומר ותבלינים, כך היה מתקבל אוכל טעים ומזין. בתקופות קשות של מחסור חמור במצרכי־מזון, פיתחו האנשים, ובעיקר היהודים, שיטות מיוחדות להכנת מאכלים שונים. כך אפו לחם מקמח־תירס בתוספת סוכר, ולחם משעורה בלי כל תוספת. את הבשר היו המשפחות היהודיות משמרות לעת מצוא. כדי לשמר את הבשר היו לוקחים בשר של עגל צעיר, לא שמן, ולאחר שייבשו אותו, בישלוהו בתוך שמן־זית והכניסו אותו לתוך כדי־חרס ששמרו אותו לתקופות ארוכות.

רבים המאכלים שהתפתחו בתקופות עוני, מלחמה, הסגר ונדודים, ושיטות אלה השתמדו אצל היהודים זמן רב. היהודים הסתגלו לכל מציאות, הם למדו להסתפק במועט וכך התגברו על הבעיות החמורות של רעב, עוני ומחסור. החומוס היה מגיע למרוקו מארצות־אפריקה השחורה דרך גבול הסחרה־טינדוף, ובמקרים רבים דרך הים במסחר־חופשי. הנוודים בהרי גוראמה אהבו את אכילת החומוס הקלוי. לנוודים אלה היו שיניים יפות וחזקות ובהן טחנו כמויות גדולות של חומוס.

אחת הדמויות הבולטות והססגוניות בעיירה היה יחיה יסו(עטיה). הוא היה בעל־עסק של בדים, בעל־משאית ופעיל מאוד ׳בעניני־הקהילה, ובין השאר, היה אחראי גם על חברה־קדישא בעיירה. היה בעיירה גם ערבי אחד, מולאי, שהיה פיקח מאוד, נטש את עבודת־האדמה בכפר תולאל והתיישב בגוראמה .כדי לנהל עסק של תחבורה. תחילה היה שותף ועוזר של הצרפתי אדווארד במונית־נוסעים הקטנה שלו, אך עד מהרה עבר אדווארד לעיר מקנאס ומולאי נשאר לבדו כבעל עסק גדול, שכלל, מלבד המונית ומוסך גדול לתיקונים, דירה נאה עם באר-מים וגנרטור חשמלי בתוכה ועוד רכוש רב אחר. מולאי הפך בין לילה לעשיר ושלט בעסק התחבורה היחיד בעיירה. הוא היסיע אנשים במכונית הנוסעים ביום ובלילה בין העיירות ״ריש״ ו״תאלסינט״, ניצל את עובדת היותו שליט יחידי בעסק זה וצבר הרבה כספים יותר מבכל עסק אחר. הוא לימד את אחיו ״גזו״ לנהוג, ושניהם חרשו את הדרכים ביום ובלילה. מולאי עסק גם בהברחת סחורות שנקנו בשוק השחור, ועבור הובלות מסוג זה גבה מחיר יקר. כעבור שנתיים בלבד, החליף מולאי את מכוניתו הישנה שפעלה בזמן המלחמה על פחם מחוסר דלק, וקנה מכונית טובה יותר וגם משאית להובלת סחורות. יותר מאוחר קנה גם אוטובוס גדול וחדיש. מולאי עסק בין השאר גם בהובלת־הדואר בין העיירות השונות שהיו בקו הנסיעה שלו ועל כך זכה גם בתגמולים־ממשלתיים.

בתקופה זו שלאחרי מלחמת העולם השניה היגיע לגוראמה יהודי בשם שלמה לוי שבא מהעיר ״סיפרו״ כדי לשמש כסוכנו של היהודי האמיד טובאלי. באותה תקופה התרבו הסיפורים אודות ארץ ישראל ופלסטין. שלמה לוי היה פעיל העליה הראשון בעיירה, אשר פעל באופן בלתי רשמי וערך רשימת יהודי העיירה לפי בקשה ״מגבוה״. כולם ידעו על קיומו של ארגון מחתרתי יהודי ברחבי הערים הגדולות של מרוקו, אשר פעל להכשרת פעילים וסוכנים לקראת עליית היהודים לארץ שראל בבוא היום.

לא עבר זמן רב ושמועות נפוצו על משפחות יהודיות ראשונות, ובעיקר על בחורים צעירים, שהחלו לעזוב את מרוקו בדרכים קשות ומסוכנות כשפניהם מועדות לעבר ארץ ישראל, הלא היא — פלסטין. הפעילים הרבים שהוחל בהכשרתם, בתנאים מחתרתיים, עוד בשנת 1940, התפשטו בכל רחבי מרוקו והחלו להפיץ את שמעה של ארץ־ישראל שהיתה עד כה מוכרת ליהודים רק מהתנ״ך ומסיפורי הזקנים.

בעיירה גוראמה נדלק ניצוץ ראשון והיהודים החלו לדבר על־כך ברגשות מעורבים. היה גם יהודי אחד שאזר אומץ, אסף את חפציו ועזב את העיירה עם משפחתו בת שבע הנפשות. היתה זו משפחת שמעון לעמס שעזבה ראשונה את העיירה כדי לעלות לארץ־ישראל דרך אלג׳יריה. משפחת שמעון לעמס תיאמה את תנאי עלייתה עם פעילים יהודים. הם נסעו במונית של מולאי לתחנת הרכבת ״אלמנגוב״ המקשרת את שתי המדינות — אלג׳יריה ומרוקו.

הנסיעה הלילית בדרכי העפר ארכה שעות רבות. כדי לעבור את שבעים הקילומטרים מהעיירה לגבול הם שלמו הרבה כסף עבור הנסיעה המפחידה הזו, ומשם המשיכה המשפחה את דרכה אל תוך אלג׳יריה ברכבת. באלג׳יריה הוכנסה משפחת שמעון לעמס לתוך מחנה עולים זמני שבו היו מרוכזות משפחות רבות. הציפיה במחנות אלה הייתה ארוכה. תנאי הקיום היו קשים למדי, ורוב ה״עולים״ נואשו ועזבו את המחנות כעבור מספר חודשים של המתנה לשוא. גם משפחתו של שמעון לעמס עזבה את מחנה האוהלים לאחר שלושה חודשי ציפיה לעלות לארץ ישראל, הם עשו את דרכם הישר לעיר פאס ולא שבו לעיירה גוראמה מתוך בושה ואי־נעימות.

איסור חמור הוטל על יהודים לעלות לארץ־ישראל, ותנועותיהם הוגבלו ברחבי־מרוקו כדי לצמצם עד כמה שאפשר את הסתננותם אל מעבר לגבולות  המדינה. המושל דובארי הגביר את הפיקוח על היהודים לבל יעיזו להסתנן דרך אלז׳יריה לארץ־ישראל. הוא עשה זאת בעזרת הז׳נדרמים ושוטריו הערביים החמושים. דובארי קרא לראש־הקהילה כליפא דודו והזהירו לבל יתערבו היהודים בעיירה בענין פלסטין, ולבל ינסו לברוח דרך הגבולות. אולם כליפא דודו החליט אחרת ופעל מתוך רגשותיו העמוקים לענין ואהבתו לישראל. הוא לא עודד את יהודי העיירה ולא סייע בידם לעבור את הגבולות לעבר ארץ  ישראל, אולם טיפל ביהודים רבים אחרים שבאו לעיירה כדי לעבור לגבול אלז׳יריה. היהודים הצעירים הגיעו לעיירה כשהם מחופשים לערבים ולבושם המוזר והזר אך הגביר את חשדות הרודפים אחריהם. תושבי הסביבה תהו ונדהמו לראות ״ערבים״ משונים שוהים בבתי־היהודים בעיירה זמן רב ואחרי־כן היו נעלמים. כליפא דודו הטיל את כל כובד משקלו בענין זה, וסיכן בכך את עצמו ובעיקר את מעמדו כראש הקהילה בעיירה. הוא היה בקשר מתמיד דרך הטלפון עם פעילי העליה במרוקו ובגבול אלג׳יריה, וטיפל במסירות נפש בכל הפליטים היהודיים. המעבר של יהודים אלה היה כרוך בקשיים רבים ובסכנת־נפשות ממש, אך גם לאחר שנעשו כל הסידורים, היו תקלות, והעברתם דרך הגבול התעכבה שבועות ואף חודשים. כך קרה שיהודים רבים מחופשים לערבים נתפסו והושלכו לכלא. אחד מהם נתפס ממש בעת שעלה לרכבת ב״אלמנגוב״, בגבול, ומשם הוחזר רגלי כשפרש חמוש מלווה אותו לאורך כל שבעים הקילומטרים עד לגוראמה. אחרי מקרה זה, נקרא כליפא דודו לחקירה אצל המושל דובארי. הוא הכחיש כל קשר בינו לבין היהודים — ״הערביים״ ושוחרר, אך לא לפני שהודח מתפקידו הציבורי כראש הקהילה היהודית בעיירה. כאשר בא יחיה משה הזקן, שהיה בעבר עוזרו של אביו של כליפא דודו, דודו ישועה המפורסם, לנחם את כליפא דודו על סילוקו מתפקידו, נזכר בסיפור של המושל מטר שארע לפני למעלה משלושים שנה ועודד את המודח: ״אתה חייב לשמוח על כך שנפל בחלקך להיות עד, ולקיים מצווה גדולה זו. אביך ואני שמענו על תקומת המדינה היהודית לפני שנים רבות מפי המושל מטר, אתה נטלת חלק בהגשמתה הלכה למעשה.״

הצרפתים הטילו מגבלות חמורות על היהודים במרוקו ומגמתם היתה לא לאפשר להם להצטרף ללוחמי החרות בארץ ישראל. גם הערבים שבשליטת הצרפתים דרשו למנוע מהיהודים להגר לפלסטין, ואלה מילאו את רצונם.

לכליפא דודו המודח לא הייתה אותה השפעה ואותה הילה שנתברך בהן אביו דודו ישועה. הדחתו מתפקידו לא הפתיעה רבים שתמיד חשבו אותו לאדם עקשן, בלתי מתפשר ופזיז בענייניו. במקומו של כליפה דודו, מינה המושל דובארי את שלום בן באשי המכונה ״סולי״.

לסולי, ואחיו מומי הייתה הצלחה רבה בחיים אך לא לפני שעברו תלאות וקשיים בעבודות שחורות, כשהם נודדים מעיר לעיר. בהדרגה הפכו לנותני הטון ובעלי ההשפעה בתחום הציבורי כמו בתחום הכלכלי. רבים מן העסקים של יהודי העיירה היו משותפים לאחים סולי ומומי בן באשי. המושל דובארי לא הסתפק בחילופי הגברי בקהילה היהודית, והוא זימן ללשכתו את כל שבעה עשר הקאיידים — ראשי השבטים בכפרים שבתחומי שליטתו. הוא הודיע להם על החלטתו לצמצם אותם לארבעה בלבד, כדי לייעל את עבודתו בתקופה קשה זו במדינה, והעניק את המינויים החדשים לארבעה שעליהם החליט. הבחירה נפלה על מוחה או זאייד באזור תולאל, הרוש או חמאד באזור תיטנעלי ושניים אחרים על הנוודים שבהרים אידיר אוחדיאן וחמו או חמאד. כל שאר השייכים חזרו לכפריהם מושפלים ומדוכאים, הסתגרו בבתיהם והתבישו להופיע בפני התושבים, אשר בקרבם היו להם הרבה שונאים שציפו ליום מפלתם.

ראה:אימת החלום-נהוראי מאיר שטרית הוצ' פפירוס פברואר 1983-עמ'66-64