מחקרים בתרבותם של יהודי צ.אפ.יששכר בו עמי


שכבות הלשון בשרח המערבי – משה בר־אשר

שכבות הלשון בשרח המערבי

משה בר־אשר

א. הערות רקע

  1. השרח במערב (במרוקו), שהיה מהלך בעל־פה מדור לדור במשך מאות בשנים, הקיף חלקים גדולים של ספרי המקרא ורק מעט ספרות שמחוץ לו. הספרים שתורגמו תואמים, פחות או יותר, את אלה שתרגם רס״ג: התורה, ישעיהו, משלי, איוב, דניאל והמגילות. המחקר הראה, שבדרך כלל לא העלו את השרח על הכתב עד הזמן החדש ממש. ועל פי הרוב, כשהדבר נעשה בדורותינו הוא נעשה לבקשתם של חוקרים מחוץ למרוקו או בידי החוקרים עצמם. במאה השמונה־עשרה היו ניסיונות מסוימים להכין קובצי תקצירים של השרח. היינו, רשימות קצרות לפי סדר המקרא של מלים בודדות או קטעי פסוקים (ורק לעתים רחוקות נכללו בהן פסוקים שלמים). הניסיון הבולט ביותר והמגובש ביותר של חיבור כזה נעשה בידי רבי רפאל בירדוגו, מגדולי חכמי המערב בסוף המאה השמונה־עשרה ובראשית המאה התשע־עשרה. חיבורו ״לשון לימודים״, שנועד כנראה למלמדי דרדקי, זכה להתפשט ברחבי המערב והועתק במקומות רבים. בחינתו של ״לשון לימודים״ ובחינתן של מסורות אחדות מבין אלה שנמסרו בעל־פה מגלות, שביסוד כולם עמדה מסורת אחת קדמונית יותר, שנתפלגה למסורות־ משנה. כל אחת מאלה הותאמה התאמת מקום והתאמת זמן לדיאלקטים המקומיים בקהילות השונות. הרבה יש לומר על דרכי התרגום ועל הפרשנות המשתקפות בשרח, וכבר נעשו כמה וכמה צעדים בתחומים אלה בפרסומים שונים מן השנים האחרונות.
  2. אנו עניין לנו כאן בלשון השרח, וליתר דיוק בשכבות המשתקפות בה. בדיקותינו מיוסדות על חומר שנאסף במקומות שונים במרוקו, ובמיוחד על מסורת תאפילאלת, שממנה יש לנו כיום תיעוד מלא.

הבוחן את השרח במערב למסורותיו יגלה בו, לכל הפחות, שלוש שכבות עיקריות מבחינה כרונולוגית, ועל אלה נתרבדו שכבות־משנה. נבוא עכשיו לפרש את הדברים בקווים כלליים.

ב. הלשון הגבוהה והלשון המדוברת

  1. במקום אחר הראינו, שמסורות השרח הידועות כיום נתגבשו כנראה לפני שנת 1500, וביסודן עמדה מלכתחילה מסורת־אב אחת. זו הלכה ונתפלגה, כאמור, למסורות־משנה שהותאמו ללהגים המקומיים. דבר זה מסביר באופן ברור את השילוב של שתי שכבות לשון המתגלות זו בצד זו בכל מסורת שרח. אחת משקפת לשון גבוהה יותר, אם להשתמש במונח קרוב לזה שטבע פרופ׳ חיים בלנק המנוח, והשנייה משקפת קווים מובהקים של הדיאלקטים המקומיים. הלשון הגבוהה יש בה קווים ארכאיים רבים היונקים מן החטיבה המאוחרת של הערבית היהודית ששימשה במגרב במאות הראשונות לאלף הנוכחי. ויש בה יסודות שנשאבו מן הלשון הגבוהה של המוסלמים, זו ששימשה בשירה המוסלמית לחטיבותיה ובפתגמים(שבחלקם היו משותפים ליהודים ולשאינם יהודים). ואין ספק שהיה בה גם יבוא מן הספרות הערבית שנכתבה במקומות אחרים בצפון־אפריקה, כגון ספרי המקור וספרי התרגום שנכתבו בתוניס. קווים אלה באים מכל תחומי הלשון ובמיוחד מעניינים בפונולוגיה, בתורת הצורות ובאוצר המלים.

פונולוגיה

תורת ההיגוי, תורה העוסקת בתפקודם של ההגאים וצירופם זה לזה בשפה נתונה

השכבה המאוחרת כוללת יסודות להגיים מובהקים. היא משקפת מאמץ מתמיד לקרב את לשון השרח ללשון הניבים המקומיים כדי לעשותו מובן יותר ויותר בקרב קהל לומדיו ושומעיו. נדגים דברינו במספר פסוקים:

  1. אסתר א, יג: ״ויֹּאמֶר המלך לחכמים יודעי העתים, כי כן דבר המלך לפני כל יודעי דת ודיץ״. בשרח תאפילאלת:9
  2. וקאל צלטאן לּכּייסין עארפין לוקות, אין כּדאלךּ כּלאם צלטאן לקדּאם גמיע עארפין סּרע וסּריעא –
  3. u-kal s-seltan l-l-kiys-in 3arfin l-ukut in kdalak klam s-seltan l-keddam zmi3 3arfin s-ser3 u-s-sri3a

חלק גדול של המרכיבים בפסוק זה מצויים בלשון הדיבור, אך לא כולם. וגם כמה מאלה שנמצאים בה בדלים בשימושם מלשון השרח. נזכיר כמה מהם:

לכּייסין (״לחכמים״): מלה זו אינה משמשת כל עיקר בלהגים המקומיים במרוקו, והיא שייכת לרובד הלשוני הגבוה. רבים מבינים את משמעה רק בזכות ידיעתם את השרח להגדה של פסח (שהיה הטקסט הנפוץ ביותר של השרח), שם מיתרגמת המלה חכם (כינויו של אחד מארבעת הבנים) במלה כּייס- kiys

גם המלים אין כּדאלךּ (״כי כן) אינן משמשות בלשון הדיבור. המלה השנייה (כדאלך) מוכרת בעיקר בלשונם של פתגמים ומטבעות קבועות בסיפורי עם.

אשר למלים סּרע וסּריעא (״דת ודין״), סרע נוהגת הייתה בלשון הדיבור, לא כן סריעא; זו לא שימשה כל עיקר בפי הדוברים. היא רווחת בשרח כתרגום קבוע של המלה תורה.

הערת המחבר : 9– אני מביא את מסורות תאפילאלת על פי כתבי־יד שהוכתבו בידי אבי מורי רבי אברהם בן הרוש שליט״א, ועל יסוד תעתיקים פונטיים שגיבשתי מהקלטות שנעשו מפיו(עם השלמות, בעת הצורך, מפי מסרנים נוספים). ראוי להדגיש, שהכתיב של הערבית המוגרבית יש בו זרויות רבות למי שרגיל לכתיב של הערבית היהודית בימי הביניים. (כל ההדגמות במאמר זה הן ממסורות תאפילאלת, פרט לאותם מקומות שצוין בפירוש שאין הדבר כך.)

שכבות הלשון בשרח המערבי-משה בר-אשר

כּלאם (״דְּבַר״): המלה משמשת בלשון הדיבור בהוראה של דיבור בלבד, והגייתה נבדלת במימוש הפונמה k ; זו נהגית בקביעות גמורה [<] בלשון השרח, אך בלשון הדיבור הגייתה לעולם היא [tlam]: [t].

הערת המחבר : 9- אני מביא את מסורות תאפילאלת על פי כתבי־יד שהוכתבו בידי אבי מורי רבי אברהם בן הרוש שליט״א, ועל יסוד תעתיקים פונטיים שגיבשתי מהקלטות שנעשו מפיו(עם השלמות, בעת הצורך, מפי מסרנים נוספים). ראוי להדגיש, שהכתיב של הערבית המוגרבית יש בו זרויות רבות למי שרגיל לכתיב של הערבית היהודית בימי הביניים. (כל ההדגמות במאמר זה הן ממסורות תאפילאלת, פרט לאותם מקומות שצוין בפירוש שאין הדבר כך.)

הערה אישית שלי א.פ – בשיחה אחת עם פרופסור בר אשר נהג הוא לציין שהמידע שהוא מביא בהערות שלו, לא פחות חשוב מהטקסט עצמו…

  1. איוב ג, יא: ״לָמָּה לֹא מֵרֶחֶם אָמוּת מִבֶּטֶן יָצָאתִי וְאֶגְוָע — עלאס לאייס מן רחם״ נמות, מלּבטן כרגת ונתּוופא:; 3las 1ays man r-rhem nmut, mel-lbten xerzet u-nttufa

אפילו בפסוק קצר כזה משמשות כמה מלים שאינן בלשון הדיבור, והן שייכות לרובד הגבוה:

לאייס היא המלה הקבועה בשרח לתרגום המלים העבריות לא, אין, ואין לה כל אחיזה בלשון הדיבור.

וכך גם השם רחם (״רֶחֶם״) והפעלים כרגִ'ת (״יצאתי״), ונתוופא (״ואגוע״), אינם נוהגים בערבית המדוברת. אבל שני הפעלים הללו מובנים לקוראי השרח בתאפילאלת, שהכירו את הלהגים המוסלמיים. בערבית המוסלמית בתאפילאלת הפועל הראשון הוא הפועל הרגיל להבעת יציאה, והפועל השני נאמר על גוויעתם של אנשים נשואי פנים. בלהג היהודי המקומי בתאפילאלת שימשו הפעלים nezbed (״יָצָא״), מאת – neftar , mat (״נפטר״). זה האחרון שאול, כמובן, מן העברית.

  1. ודוגמה שלישית —
  2. איכה ב, כ: ״רְאֵה יְהוָה וְהַבִּיטָה, לְמִי עוֹלַלְתָּ כֹּה:  אִם-תֹּאכַלְנָה נָשִׁים פִּרְיָם עֹלְלֵי טִפֻּחִים, אִם-יֵהָרֵג בְּמִקְדַּשׁ אֲדֹנָי כֹּהֵן וְנָבִיא ״
  3. — נדר יא אלּאהּ ולתהב למן עמלת האכּדא, אירא יאכּלו נּסא תמארהום ליסאסרא למכנתין, אידא ינקתל פמקדאס אלאה לאימאם ונבי

nder ya l-lah u-ltheb l-men cmelt hakda, ida yaklu n-nsa tmar-hum l-isasra l-mxennt-in, ida inktel f-mkdas l-lah l-imam u-n-abi

מי שלשונו כוללת רק את המאגר של הלהגים המקומיים של מרוקו בדורותינו יתקשה בכמה מלים בפסוק זה:

ולתהב (״והביטה״), שיש לה חלופה אחרת ולתבה (u-letbeh), היא כנראה צורה דיאלקטית של- إنتبه . ולא נתברר לי לפי שעה, אם הקריאות  1etbeh ,letheb משקפות צורה שהייתה חיה בלהג כלשהו במגרב או שיבוש שנשתבשה המלה מפי מסרנים. מכל מקום, איש מקוראי השרח לא הבין מה כיוון הפסוק העברי במלה הביטה, כששמע תרגום כזה. שכן גם המלה הערבית הייתה סתומה בפניו.

גם התרגומים של פִּרְיָם במלה תמארהום ושל כֹּהֵן במלה אימאם משקפים לשון גבוהה. לפרי משמשות מלים אחרות בלהגים המקומיים במרוקו, וכהן היא מלה שאינה מיתרגמת כמו ברוב לשונות היהודים זולתי בשרח; מי שתרגמה אימאם בעקבות רס״ג(אמאס) לא עשה שירות גדול לקוראיו.

שכבות הלשון בשרח המערבי- משה בר-אשר

  1. ונחתום בשתי דוגמות כדי להצביע על עניין אחד המשותף לשתיהן.

משלי, ח, כה: ״בְּטֶרֶם הָרִים הָטְבָּעוּ, לִפְנֵי גְבָעוֹת חוֹלָלְתִּי״

פקבלא לזבאל גתרקו, לקבל לכדאוי כלאקת

f-kbel-la 1-zbal g'terku, 1-kbel 1-kdawi xlakat

איוב מב, ב: ״יָדַעְתִי כִּי כֹל תוּכָל וְלֹא יִבָּצֵר מִמְףָ מְזִמָּה״

ערפת אין קדּ תקדּ ולאייס ימתנע מנך רייאסא

 cerfet in kedd tkedd, u-lays imtnec menn-ek r-ryasa

מכל היסודות של הלשון הגבוהה בשני פסוקים אלה נציין רק פרט אחד, הפעלים גתרקו, ימתנע הם צורות מוגרביות בבניין إفتعَل ,בניין זה נכרת (כמעט) לגמרי מלשון הדיבור. כנגדו משמשות בדרך כלל צורות דיאלקטיות מבניין تَفَعّل או إفْتَعتلَ בפעלים הנזכרים אנו מוצאים בהרבה להגים את הצורות תגרקו(teg'rreku), ינמנע (inmn3c) .

כמובן, בצדן של המלים והצורות מן הלשון הגבוהה שסקרנו לעיל, שימשו בפסוקים הנזכרים מלים רבות המשקפות את הלשון המקומית, כגון: צלטאן, עארפין, לוקות (אסתר א, יג); עלאס, נמות (איוב ג, יא); למן עמלת האכּדא, נּסא, ליסאסרא למכנּתין (איכה ב, כ); פקבלּא, לזבאל, לכּדאווי (משלי ח, כה) ועוד.

[1]    צירוף זה של שני רובדי לשון כמעט בתוך כל פסוק ופסוק הפך את לשון השרח בחלקה טקסט חתום בפני

שומעו. ועל כן אין פלא, שחכמים ביקשו לפרוץ את המעגל הזה של טקסט לא מובן. ואכן, לפעמים היו מהלכות שתי מסורות שרח זו בצד זו בתוך קהילה אחת או בתוך אזור אחד, שלא נבדלו זו מזו אלא בהיקף קירובו של השרח ללשון הלהג. כלומר, מסורת אחת מרחיבה יותר ויותר את היקפה של השכבה המאוחרת בשיבוץ אלמנטים נוספים מלשון הדיבור, כדי לעשותו מובן יותר. לדוגמה, בתאפילאלת עצמה אתה מוצא מסורת המתרגמת את השם נתיב (למשל איוב יח, י) במלה למסלאךּ(1-mslek)  — צורה בלתי מובנת כל עיקר לדוברים; המסורת השנייה ממירה אותו בשם הרווח בלהג המקומי מרירא(mrira). את השם כְּפִירִים (למשל שם לח, לט) מתרגמת מסורת  אחת בשם לא מובן דראגן drag'en , כנגד זה המסורת השנייה מתרגמת אותו בשם המשמש בדיאלקט המקומי סבועא   sbu3aזהו ריבוי רגיל של סבע —(״אריה״). השם סוס (למשל שם לט,יח-יט) מתורגם במסורת האחת בשם הבלתי ידוע בדיאלקטים המקומיים (ובלתי מובן לקוראי השרח) חצאן (hsan), לעומת זאת מסורת שנייה מחליפה אותו בשם רגיל וידוע לכול כיל xil

ועוד דוגמה: ״טוֹב אֲרֻחַת יֶרֶק וְאַהֲבָה שָׁם״ (משלי טו, יז ). המסורת האחת מתרגמת ״מליח דייאפת לכדרא ולמחבבא תמא״ (  mlih dyafet l-xedra u-l-mh^bba temma), והמסורת השנייה מתרגמת את המלה ארוחת במלה מקומית מובנת ואף משקפת מציאות מחיי המקום,hzimet l-xedra (״אגודת יָרָק ״). בלהג המקומי היה יָרָק ממשפחת החסה שנקרא l-xedra  ( בפי יהודים  ( l-xetraוהיה נמכר אגודות אגודות, והכול קנו לארוחת ערב צנועה d-l-xedra hzima  מי שהמיר את דייאפת(dyafet) בחזימת (hzimet) אולי חטא לפשט, אבל קירב את הפסוק ללשון המקום ולחיי המקום. כללו של דבר, עובדת היותו של השרח טקסט לא כתוב, אלא ספרות הנמסרת בעל־פה, עשתה אותו פתוח באופן קבוע לשינויים מתמידים, כשכיוונם העיקרי של השינויים הוא אחד: קירובו ללשון הדיבור.

עירובי להגים בלשון השרח – משה בר-אשר

ג. עירובי להגים בלשון השרח

  1. נפנה עתה לנושא אחר. זיהויו של המאגר שממנו באים היסודות בלשון הגבוהה הוא שאלה סבוכה. שכן לא כל מה שכלול בה אכן נמצא בערבית היהודית המוגרבית במאות הראשונות של האלף הראשון. אתה מוצא בלשון השרח מלים או צורות דקדוקיות שאינן מצויות בספרות הקדומה ואינן משמשות ברוב הלהגים המקומיים. ואתה שואל את עצמך: מניין הן באו ללשון השרח? בירור עניינן של אלו ומעקב אחרי בית גידולן גם הוא פרק בתולדות גיבושו של השרח ובבירור השכבות הלשוניות המשוקעות בו. אזכיר כאן שלוש דוגמות מני רבות, ואנסה לרמוז בקצרה מה העלה העיקוב אחריהן.

המלה מסבּלא (msebbla) מתרגמת בתאפילאלת הן את קְדֵשָׁה הן את חֲלָלָה. גזרונה של המלה ברור: זוהי צורה דיאלקטית של musabbila; מסתבר שצורה זו נגזרה מן השם – سبيل – שביל, דרך. הבירורים מראים שהמלה שימשה בפי יהודים ומוסלמים בערים בצפון מרוקו ובצפון־מזרחא. מצאתיה בפי יהודים במכנאס ובאוג׳דה, והיא משמשת גם בפי מוסלמים במקומות שונים. מסבּלא היא אפוא האשה יוצאת החוץ (הנפקנית), הניצבת בדרכים ומשחרת למיטיביה.

הערת המחבר: המלה  musabbil ידועה בצפון־אפריקה בהוראת ״מי שמקדיש עצמו למיתה במלחמה״(ראה מילונו של דוזי, כרך א, עמי 630), והעירני פרופ׳ פ׳ שנער שכך קראו הקאבילים בדורנו ללוחמי הגרילה שלהם שמתו בקרב. והנקבה  musabbila עניינה ״נזירה״, כלומר ״אישה קדושה״(ראה דוזי שם). לדעתם של פרופ׳ פ׳ שנער ופרופ׳ ש׳ שקד יש לראות צורות אלו כנגזרות מן הביטוי مجاهد في سبيل الله – . יצוין שבלהג המוסלמי של רבאט משמש sebbe1 (בבניין השני) וצורות בינוני שלו בהוראת ״זנה״ -ראה: L. Brunot, Textes arabes de Rabat, Paris 362 .1952, Vol. 2, Glossaire, p ; אני מודה לידידי פרופ׳ מ׳ פיאמנטה, שהפנה אותי לחיבור זה). ומצאתיה גם בפי מוסלמים בני אוג׳דה.

  1. ועוד דוגמה. המלית מעא (maca) בכינוי הדבוק לנסתר צורתה היא mca-h ברוב להגי מרוקו, אם לא בכולם. והנה בשרח במסורות תאפילאלת ובמקומות אחרים אִתּוֹ, עִמּוֹ מתורגמות mc-u  ולא mca-h  ; נראה שהיה כאן היקש למליות אחרות ולשמות עצם כגון 1-u  (״לו״), m3nn-u (״מִמֶּנוּ״), dar-u (״ביתו״), dyar-u (״בתיו״). אבל היכן נתרחש הדבר?

לטעמי אין להניח, שזה מעשה מלאכותי של שרחנים, שבדו מלבם צורה לשונית מוזרה. בירוריי הנמשכים העלו שצורה זאת הייתה צורה חיה: מצאתיה, לפי שעה, בלהג היהודי של תלמסאן שבמערב אלג׳יריה.

  1. ודוגמה שלישית: בשמות תואר ובצורות בינוני משמשות ברבים מלהגי מרוקו שלוש צורות בלבד: אחת לזכר, אחת לנקבה ושלישית לרבים ולרבות, כגון: מאסי/מאשי (masi/masi) — הולך; מאסיא/מאשיא (masy-a/masy-a) — הולכת; מאסיין/מאשיין (masy-n/masy-n) — הולכים, הולכות. וכך כביר, כבירא, כבאר (kbir ,kbira ,kbar) — גדול, גדולה, גדולים/גדולות. אבל בשרח נמצאת ההבחנה המרובעת, כגון kbir ,kbira ,kbar ,kbar-at . לכאורה, העברית היא שגרמה לזימון הצורה kbar-at. היינו, כיוון שהשרחן מצא לפניו גְּדוֹלוֹת, הלך אחרי העברית ותרגם  kbar-at (סברה ששמעתי משני שרחנים). אבל החקירה מלמדת, שצורה כזאת הייתה צורה חיה בלהגים מסוימים: למשל בניב היהודי של פאס משמשת פרדיגמה מרובעת kbir ,kbira ,kbar ,kbar-at.
  2. בשלוש דוגמות אלו ובשכמותן לא באנו לקבוע בוודאות שהמלה msebbla נכנסה מן הלהג של מכנאס או של אוג׳דה, שהצורה  mcu נחתה מהניב היהודי של תלמסאן וש־kbar-at ואחיותיה יבאו מן הדיאלקט היהודי של פאס: כל שאנו יכולים לומר בזהירות־יתר הוא, שהשרח בתאפילאת ולא רק בה נתרבד גם ריבוד גאוגרפי. מגעם המתמיד של יהודים עם מוסלמים, נדידתם של חכמים מקהילה לקהילה והיותו של השרח טקסט שאינו חתום, כל אלה פתחו אותו באופן מתמיד לשינויים, ובכלל זה לחדירה של יסודות מלהגים שונים. אפשר שהטקסט העברי עצמו החיש את זימונן של צורות מסוימות — עִמּוֹ, אִתּוֹ של העברית גררו העדפה של m3-u  על פני m3a-h: הצורות גְּדוֹלות, הולכות השפיעו על בחירתן של kbar-at – masy-at על פני masy-n, kbar — אבל העדפות אלו לא נבדו מן הלב, אלא נלקחו מלהגים חיים. כללו של דבר, נמצאנו למדים שהשרח לא רק נתרבד ריבוד כרונולוגי, אלא נתערב עירוב גאוגרפי: צורות לשון מתקופות שונות וממקומות שונים נארגו בו למסכת לשונית אחת.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 95 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר

דצמבר 2017
א ב ג ד ה ו ש
« נוב    
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31