אעירה שחר-ר' חיים רפאל שושנה


אעירה שחר -הרב חיים רפאל שושנה זצוק"ל

נכון לבי א־להים נכון לבי אעירה ואזמרה: עורה כבודי עורה הנבל וכנור

״אעירה שחר״

(תהלים נז, ח-ט)

״עורה כבודי, עורה הנבל וכנור״—אמר רבי שמעון חסידא: כנור היה תלוי למעלה ממטתו של דוד, וכיון שהגיע חצות לילה, בא רוח צפונית ונושבת בו ומנגן מאליו: ״אעירה שחר״ — שאר מלכים השחר מעוררן, ואני מעורר את השחר (ברכות ג: ורש״ י שם ד.).

״חצות לילה אקום להודות לך״(תה׳ קיט, סב) — רב אשי אמר: עד הצות לילה היה עוסק בדברי תורה, מכאן ואילך בשירות ותשבחות (שם ג:).

קובץ שירים, בקשות ופיוטים זה, יצא לראשונה ב״וינה״ בשנת תר״ן (1890) בשם ״רני ושמחי״, ובשניה יצא בצורתו הנוכחית ב״מראכש״ בשנת תרפי׳ א (1921) בשם ״שיר ידידות״.

והן היום, בעזר הבוחר בשירי זמרה, יוצא לאור כרך ראשון כולל עשר סדראות (בראשית — מקץ) מוגה, מנוקד ומסודר, עם הוספות ומילואים בשם ״אעירה שחר״, ומעוטר בשני ביאורים, האחד מתומצת צמוד לדף, בשם ״כנפי שחר״, והשני מורחב בסוף הספר, בשם ״מעשה חרש״ המציין מקורות מן התנ״ך והזוה״ק, והספרות התלמודית והמדרשית, וההלכתית והמחקרית, מהם שאבו משוררינו.

מטרתי היתה להרחיב גבולו של קובץ שירים זה ולהוציאו מתחומם של ״המבקשים״ ולהכניסו גם לתחומה של ״מסגרת החינוך״, להגיש ממטעמיו הערבים אל חך ילדינו הרכים, שיקיימו מפגש עם זהותה הרוחנית של יהדות מרוקו, מזוית זו של השירה, ולינוק מכלי ראשון מחלב תרבותה העסיסי ומורשתה העשירה.

עם השירה — אם על שם ״ספר הספרים״ קראונו בני הדוד ישמעאל ״עם הספר״, הרי על שם שירת השירים האצורה בו, שהיתה ועודנה חלק בלתי נפרד מעמנו, יאות לנו גם השם ״עם השירה״, שכן ליוותה אותנו בימי גאולה וישועה, ובעתות סער וסועה: בה, כהמלך דוד, מצא העם ביטוי לרגשי שמחתו, ובה תינה תוקף צרתו; בה, כהחכם שלמה, נשא משליו, ובה תיאר עולם ומהתליו: בשיר של פגעים יסרונו חוזינו, ובשפתי רננות חבשו את פצעינו: למקל חובלים היתה בעת זעם, ובעת רצון הפכה למקל נועם: שלובי זרוע אתה עברנו באורך גלויותינו, כשאנחנו מצויידים מבית מדרשו של ישעיהו בדברים ניחומים לעת הפוגה, ובקינות נהי והי מזה של ירמיהו לימי התוגה: ממנה יש לדלות סיפורי קורות ומאורעות, ולמלאות מבין שיטיה נאדות נאדות של דמעות…

חן מיוחד לה כשהיא מושרה בעפעפי שחר במקהלת זריזים מקדימים ל״מקדש מעט״, אשר בעוד שמורות היקום אחוזות תנומה מתגלגלות ומהדהדות בקשותיהם של משוררי האומה ממזרח וממערב מצפון ומים.

חוט של חסד משוך עליה עוד יותר בסוף האשמורה השניה של לילי שבת החורפיים, בהתאסף עם מקציני העדה ומקצותיה, בם דיינים וראשי ישיבות, סופרים וחזנים, בעלי כיס ובעלי מלאכה, סוחרים ורוכלים, ירקנים וקצבים, אשר פשטו צורה של חול ולבשו צורה של קודש: כולם רגועים ונוחים מהללים ומשבחים איש ו״ביתו״ אגב לגימות חמות של תה מהביל, המוגש פעמיים שלוש עם גבר הממונה על כך.

נוכח מיגוון אישים ומכלול דמויות אלה, שהצד השווה שבהם יהדות צרופה ואמונה שלימה ביעודי ה׳ ברוך הוא הנאמרים באמת ביד נביאיו: נוכח תמונה נהדרה זו הנבטת מעל רקע אפוף נועם ונעימות, ממוסגרת זמר וזמירות ותלויה באוירה של צלילים ומצהלות, נוכח המורכבות הזאת, אדם בעל חוש, ולו היותר קלוש, יושב ועיני לבו חוטפות מבט מחיי־עם בעל עבר מזהיר ועתיר, עטור הוד קדומים בסוד א-לוה עלי אהלו, יושב לו אותו אדם שקוע בהרהורים ומסתכל, שלמרות המים הזידונים העוברים על נפשנו בעטיין של הגלויות, לא יכלו לכבות את האהבה העזה ולא לנתק את הקשר האמיץ אשר בין העם וא-להיו, ששניהם, המלקה כנלקה, מתחרטים (סוכה נב:) וזה על זה מתגעגעים, הבן מתחטא ושופך מר שיחו, מתחנן ומבקש ביאת משיחו, והאב בליטוף רך וחמים משיבו: אם יתמהמה חכה לו כי בוא יבוא (חבק׳ ב, ג): והמלים שופעות מאוויים ושאיפות, והתיבות מביעות רוך ולטיפות, ודמעה חמה צורבת פורצת לה דרך ומשתפכת מן ה״מעין״ כמפל מים…

מהי השירה ? — פנים רבות לשירה וצורות שונות לה, שכן נמדדת היא באמת מדתם של רגשות הנפש של כל אחד ואחד באשר הוא: וכמוהם כדמויות שוכני ארץ, אשר לא תדמינה זו לזו, כן השירה לא תשונה השפעותיה על נפשות שומעיה. אך כפי עליונותם ומצב רוחם תשתקף כמו בראי לעומתם. שקולים היו ישראל כמשה בשעה שאמרו שירה על הים (מכילתא שמות טו, א); בהשראתה ניבא שאול עם נביאים (ש״א י, ה־י), ובאמצעותה סרה רוח רעה מעליו (שם טז, כג). רוח הקודש שבה ושרתה על אלישע כמנגן המנגן (מ״ב ג, טי), ולקולה נָגַף ה׳ את מואב ובני עמון לפני יהושפט (דה״ב כ, כב ופתיחתא דאיכ״ר ל). כללו של דבר: השירה מרוממת נפשות ומעוררת רגשות, מדשנת עצמות ומעדנת נשמות, מסלקת מציקים ומקרבת רחוקים, נדכאים תלבב דשנים תדובב, תעודד שפלים ותאמץ עמלים, בה העני שופך את שיחו, ורש משיב את רוחו.

משקלי השירה — מבלי להכנס לפרטי פרטים של המשקלים למיניהם, יש להגדירם בדרך כלל לארבעה סוגים: משקל השירה המקראית, משקל היתד והתנועה, משקל התנועות ומשקל ההגאים.

משקל השירה המקראית בנוי ברובו על תקבולת הצלעיות, שהרעיון יבוא כפול במלים שונות, בצלעיות מקבילות ובמספר מלים שווה. כך זה מתבטא בפסוקי השירה הראשונה בתורה (ברא׳ ד, כג):

עָדָה וְצִלָּה / שְמַעַן קוֹלִי

נְשֵׁי לֶמֶךְ / הַאְזֵנָּה אִמְרָתִי

 

כִּי אִישׁ הָרַגְתִי לְפִצְעִי

וְיֶלֶד (הרגתי) לְחַבּוּרָתִי

 

וכמו כן בפסוקי השירה האחרונה(דבר׳ לב, א-ב):

הַאֲזִינוֱּ הַשָּׁמַיםַ וֲאַדְּבָרה

 וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי

 

יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי

תִּזַל כַּטַּל אִמְרָתִי

 

כִּשְׂעִירִם עֲלֵי דֶשֶׁא

וְכִרְבִיבִים עֲלֵי עֵשֶׂב

ויש שהמבנה ישמור רק על תקבולת הרעיון ולא ישמור על מספר המלים או בהפך.

למשקל הזה שייכים רוב נוסחי תפלות דוגמת תפלת י״ח, נשמת כל חי, א-ל אדון על כל המעשים, עלינו לשבח ועל כן נקוה לך, שכן שאובות הן מן המקרא, ומכאן החן השפוך עליהן. וכמו כן רוב נוסחי הסליחות דוגמת אנשי אמונה, תמהנו מרעות, וראה עוד בסליחות לחודש אלול ויום כפור. (מלה זעירא עפ״ר אינה עולה מן המנין).

אעירה שחר -הרב חיים רפאל שושנה זצוק"ל

משקל היתד והתנועה הריהו בנוי ביסודו על משקלי השירה הערבית. ראשון השוקלים בו אשר הכניסו לבתי השיר העברי הוא המשורר דונש בן לברט, חי בקורדובה בסוף המאה השביעית לאלף החמישי. לאלה אשר שבילי המשקל הזה לא נהירים להם, הנני אומר:

התנועה — כמשמעה, תהי זו פתוחה כמו: מָה, הוא, או סגורה כמו: אָב, אָח: ו״ו החיבור לפני אות שואית היא גם כן תנועה, יוצא שהמלה ״וּכְמוֹ״ היא בת שתי תנועות(קיצור: ב״ת); וּהמּלּהּ ״וּמְצָאתָהּ״ היא בת שלוש תנועות (קיצור: ג״ת).

היתד — היא שוא־נע או שוא־מרכב ואחריו תנועה כמו: גְּבִיר, אֱמֶת, יוצא שהמלה ״לְמַעֲנִי״ היא בת שתי יתדות (קיצור: ב״י), והמלה ״אֶעֱשֶׂה״ היא בת תנועה ויתד (קיצור: ת״י).

ו״ו החיבור לפני אותיות במ״ף כמו: וּבָא, וּמִי, וּפֶן, או לפני תנועה מנוגנת כמו: וָחֹם, וָחֹרֶף, דינה כו״ו־חיבור שואית רגילה, יוצא שהמלים ״וְקֹר וָחֹם״ הן שתי יתדות (קיצור: ב״י), והמלים ״וְקַיִץ וָחֹרֶף״ בנות יתד ותנועה (קיצור: י״ת). את התנועה מסמנים בקו שוכב (-) ואת היתד בקשת וקו(״-). דוגמה לכל האמור בית משיר 39:

הֲיוַּכל אִישׁ חֲקוֹר סוֹד אֵ-ל יְצָרוֹ ?

וּמִי הוּא זֶה בְכָל קֵדְמָה וָיָמָּה ?

יש לציץ שהמשוררים התירו לעצמם, לצורך המשקל, להשמיט את ההרחבה מן החטפים כמו כְּמָעְלִי (במקום: כְּמַעֲלִי), כְּפָעְלִי(במקום: כְּפָעֳלִי), צהרים (צהרים), מחרת (מחרת), אהמה (אהמה), כאשר (כאשר). ויש להם על מה שיסמוכו, שכן בתנ"ך מצויים השמטות כאלה! צא, חפש ותמצא.

כן יניחו הנע כמו: אָמְ-רוּ (במקום: אָ-מְרוּ), יְסוֹבְ-בוּ (יְסוֹ-בְבוּ): ויניעו הנח כמו: מִ-דְבָר (מִדְ-בָּר), בִ-גְדוֹ(בִּגְדּוֹ). (במקרים דומים סימנתי את ה״נע״ במתג לפניו כמו: אמרו, יסובבו: וכשאין מתג כזה אז השוא גם כי הוא בא אחר תנועה גדולה יש לקרוא אותו ״נח״).

יתירה מזו מצאנו לרשב״ג בשיר 32 ״שוֹכְנַתּ בַּשָּׂדֶה״, שלפי משקלו(בת״י ב״ת) יש לקרוא ת״ו של שכנת נעה, כלומר נמשכת בקריאתה אל המלה בשדה, שוכ-תבשדה; ולא זו אף זו מצאנו לדונש בשירו ״דרור יקרא״, שלפי משקלו(יב״ת), הרי בצלעית ״הֲדוֹף קָמַי אֵ-ל קַנָּא ״ יש לקרוא יו״ד של קמַי נעה, קָמֶ-יְאֵ-ל; וכן בצלעית ״שְׁמוֹר שַׁבַּת קָדְשֶׁךָ ״ יש לקרוא ת״ו של שבת נעה, שב-תקדשך . ואילו בשיר 223 לר״י נגארה הפריז מה על המדה עיין עליו בכנפי שחר ובמעשה חרש. הדוגמאות הנ״ל נדירות הן מאד.

משקל התנועות — זהו משקל השירים השקולים לפי מספר התנועות, מבלי להתחשב בשואים ועפ״ר גם לא בחטפם, דוגמת השיר 6, שהוא ע״מ ו-ו/ה-ג תנועות, או השיר 83, ע״מ ד-ד-ו תנועות, והשיר 112, שהוא ע״מ ה־ה תנועות. ובמחזור לראש השנה למנהגנו שני האופנים ״ידי רשים / נחלשים / מהשיג ידי כפרם״ ו״י-ה שמך / ארוממך / וצדקתך לֹא אֲכַסֶּה״ לר״י הלוי, ובמחזור ליום כפור ״שנאנים / שאננים / כניצוצים ילהבו״ לרשב״ג, שלושתם ע״מ ג-ג-ו תנועות, והסליחה ״אנא, כעב זדוני / תִּמְחֵהוּ״ לרמב״ע, משקלה ו־ג תנועות, וכאלה רבות.

משקל ההגאים — הוא המשקל השכיח ביותר אצל אחרוני משוררינו, שהביאו בחשבון כל ״הגה״ והושוו בו תנועות ושואים נעים כאחד.

חוץ מן השירים השקולים הנ״ל, ישנם עוד שיררים ״נָדִים״ השומרים רק על החריזה, ואילו צלעיותיהם פעם באים בארוכה ופעם בקצרה ללא כל שמירה על מתכונת התנועות או ההגאים, דוגמת השיר 1 ״דודי ירד לגנו״ ושיר 47 ״אדע אני אור״ ועוד. במקרה זה לא ציינתי עליו שום משקל גם אם ישנם בתים שרם במשקלם בין השאר.

אעירה שחר- הרב חיים רפאל שושנה זמוק"ל

תועלת המשקל — המשקל כשלעצמו הוא ״בעל משקל״ בצורתו, במבנהו, בצלצולו, במקצבו; מושך, מרתק, נעים, מרנין ומה־לא־עוד ? אולם לרגל המלאכה אשר לפני הבה ונעמוד רק על שני דברים שהשעה צריכה להם:

א)        — כל השירים אשר משקלם אחיד, גם אם נעימתם ונגינתם שונה, יכולים להתנגן זה לפי נעימתו ונגינתו של זה ולהפך, באופן שהפיטן ימצא לו מבחר רב של שירים אשר מתוכם יבחר לו שיר בעל אותו נושא שהוא עסוק בו ולפי הנעימה שהוא שרוי בה, יהיה הנושא ״ברית״, ״בר מצוה״ או ״חופה״, ותהיה הנעימה ״עשאק״, ״איא״ או ״גריבה״ וכיוצא (ראה בסמוך ״נעימות״).

למשל: השיר 10 ״אהלל א-ל אשר יצר יצורים״ והשיר 40 ״בני א-ל חי תנו זמרה ותודה״, שמשקל שניהם זהה, יב״ת יב״ת י״ת, אבל נעימתם שונה, שהראשון ״רמל מאיא״ והשני ״צביהאן, וגם נושאיהם שונים, שזה ״תהלה״ וזה ״חופה״, וכמו כן נגינתם שונה כידוע למנצחים בנגינות. בכל זאת זהות המשקל מאפשרת לתת את של זה בזה ושל זה בזה. ומכאן אתה למד לכל השירים בעלי אותו משקל, יהיה אשר יהיה, משקל היתד והתנועה, משקל התנועות או ההגאים. (לשם כך אני חושב בעזהי״ת לרכז בסוף הספר, כלומר הכרך השני, כל השירים אשר משקלם אחיד לפי קבוצות).

ב)        — השיר השקול יקל על הפיטן לחלק את מלותיו לפי מקצב הנגינה בחלוקה שוה צלעית אחר צלעית ובית אחר בית עד תומו, מבלי להתקל בחריגה כל־שהיא של חסר או יתר, אלא ילך לבטח דרכו לאורך כל השיר בדרך סלולה וצלולה.

למשל: השיר 52 : שַׁ-דַּי קְדוֹשִׁי וְשִׂמְחַת גִילִי

אִם לֹא תְהִי לִי יְ"יָ מִי לִי ?

משקלו: ב״ת י״ת יג״ת, ולפי נגינתו (לַחֲנוֹ) מתחל הוא לג׳ חלקים (סולמות) בדלת וכן בסוגר, כלומר, הנגינה סופגת בחלקה הא׳ בת״י(ש-די קדו), בחלקה הב׳ תי״ת(שי ושמחת), ובג׳ סּוּפּגּתּ ב״ת (גילי). פיטן טוב איפוא עליו לעמוד תחלה וראש על חלוקת השיר לפי הספיגה אשר תחייב הנגינה של כל שיר ושיר.

ומובן מאליו, כשהשיר אינו שקול, הרי צפויים לפיטן תנודות וחריגות שונות ותכופות: פעם ילקה בחסר ויצטרך למתוח המלים כפי אורך הנגינה, ופעם ביתר, שיאלצו לדחוס המלים בתוך מסגרת הנגינה הצרה מהכילן. נוסף לכך, הרי הפיטן נתון כל כולו לתאם בין הנגינה והמלים, ובכך מאבד הוא את השליטה על הגה הפיוט, ובמצב הטוב ביותר הרי שליטתו נחלשת ורופפת, וגוזלת ממנו נימים וסלסולים הממתקים את הנעימה. לא כן בהיות השיר שקול, שאז דרכו סלולה וצעדיו בטוחים.

נעימות — משוררי ערב הקדמונים קבעו שכל נעימה שהיתה ותהיה לא יתכן שלא תשתייך לאחת מאחת עשרה נעימות, ואלו הן ע״ס א״ב: גריבה, חגאז כּביר, חגאז משרקי, מאיא, סתיהלאל, ערק עג׳ם, עשאק, צביהאן, רמל־מאיא, רצד, רצד־דיל. ואכן נודע הדבר אצל הנכנסים ויוצאים בשירה זו, שכל פריטה על מיתר שהוא יש לה כיוון ישיר לאחת הנעימות ההן, שכן חובקות הן זרועות עולמה של המוסיקה.

יש לציץ אגב, שישנן נעימות שיש ביניהן ״קִרְבָה נעימתית״ או ״שכנות טובה״, שיכולות לדור בכפיפה אחת, כגון רמל־מאיא וצביהאן, רצד־דיל וסתיהלאל, סתיהלאל ומאיא, ועוד כידוע ליודעי ״חן״.

המוסיקאים הקדמונים האלה הגיעו לחוש בריא, ער ודק, בו טָעֲמוּ שיש לכל קבוצת־ נעימות מועד מיוחד בחלקי היממה. ואמנם כל בעל טעם יחוש בנקל שנעימת ״עשאק״, למשל, זמנה דוקא בבוקר, שכן מתאימה היא למירי הגרון שלאחר השינה ולקול תהודתו. לכן גם נושאי שיריה, בשירה הערבית כמובן, סובבים על עלות השחר, הנץ החמה, ליטוף הטללים חמרת הצרים, ריח השדה ורוח היום, גם מלחמה עם חשכת הלילה הנהדפת ומפנה את מקומה לאור היום. כמו כן תמצא שנעימת ״מאיא״ זמנה מיוחד לבין הערבים, ועל כן נושאי שיריה מתרכזים על תיאור דמדומי החמה ושקיעתה, הגורמים עגמת נפש לאלה אשר בשורת הליל תשים קץ לעליצותם ותפריד את חבילתם, בו בזמן שלאלה אשר במחשך מעשיהם תביא בשורה זו צהלת שמחה, שכן רק תחת כנפי החשיכה עצה יסתירו. כן ישנן נעימות המפגינות גילה ורננה, דוגמת ״חגאז״, ובהפך ישנן המשרות נימה של עצב ויגון דוגמת ״ג'ריבה״, שמובנה עלילה דרמתית. ודי בזה לאלה אשר להם נטיה לשירה זו, כי לקרובים אליה כמו לרחוקים ממנה דבר שפתים אך למחסור.

מובנם של שמות הנעימות הנ״ל לא נתחוור לי כל צרכו, ולפי ההשערה יש לומר, שיש שמות המורים על מקום מוצאן, כמו נעימת ״חגאז״ מוצאה מארץ קדושה למוסלמים במזרח התיכון ומתואר ״כּביר״, גדול, להבדילו מן ״חגאז משרקי״, מזרחי, שמוצאו ממזרח חגאז, ואכן ״צעיר״ הוא־זה מבחינת מצהל הצלצול והפגנת הרינון ביחס אל ״חגאז כביר״. על דרך זו גם השם ״צביהאן, שנעימתו יצאה אולי מן ״ספאהן שבחבל ״פרס״, והיות שבאלפבי״ת הערבית אץ מקום לאות פ״א וגם מתקשים לבטא אותה וקראו ״צביהאן במקום ״ספאהן, או שמוצאה מ״איספניה״, והוא הנכון, שכן מכלול שירה זו נקראת ״שירה אנדאלוסית״, אחת מערי ספרד הערבית. בדומה לזה גם השם ״ערק־עג׳ם״, שמובנו ״נימה לועזית״. וישנם שנקראו על שם הנעימה עצמה, כמו ״רצד״, שמובנו ״הרדמה״, ואכן הוא מרדים בנעימתו הרכה והעדינה מסוג ״שירי הערש״, אשר על כן זמנו ונושאו הוא הלילה. ויש שנקראים ע״ש המיתר הבולט ביותר באותה נעימה, כמו ״רמל־מאיא״ ו״רצד־דיל״, שכן ״ראמאל״ ו״דיל״ שמות מיתרים הם וכאמור אין אלה אלא דברי השערה בלבד.

מוסיקה 55 — ומענין לענין באותו ענין, יש לציין שכל אחת מאחת־עשרה הנעימות הנ״ל מתחלקת לחמשה ״תסדירים״ ואלה שמותם ע״ס א״ב: בטאיחי, בסיט,דרג', קאים־ונץ, קדּאם. ומכאן לשם ״מוסיקה 55״ (55=11×5).

אעירה שחר-הרב חיים רפאל שושנה זצוק"ל

מיזאן — (= מאזנים), דע שלכל ״תסדיר״ מחמשת התסדירים האמורים ישנו ״מִטְפָּח״ מיוחד הקרוי בשם התסדיר עצמו, מטפח־בטאיחי, מטפח־בסיט וכו', שהמתופף, המשמש ״מנצח״ בשירה זו, מנחה את הזמרים בנגינתם שלא לאבד את שיווי המשקל והמקצב, ושלא להאריך במקום שאמרו לקצר ובהפך, כך שהמקהלה תשמור על ה״איזוך, ומכאן לשם ״מיזאך.

אסתכבּאר / בּיתאין כשם שיש מדריך המנחה את המקהלה בעזרת המטפח, זהו המתופף, כך יש לנעימה מדריך, זה ה״אסתכבאר״, שמובנו הגדה והודעה, שכן מודיע הוא מראש לאן מועדות פניה של המנגינה, ובעיקר לְתַרְגֵל את האוזן ולמלא את החלל הֵדֵי נעימה בכדי להכשיר כלי הגרון לכניסה נוחה ובשלה לעיצומו של התסדיר ולשליטה מושלמת בנעימה שלא תשתנה ולא תטה ממסלולה וצלצולה המיוחד לה. כזה הוא גם תפקידם של ה״ביתאין. והיות שהמנהג לחזור על ה״בית״ פעמיים, יהיה זה אותו ה״בית״ עצמו או מישהו אחריו. ומכאן לשם ״ביתאין״, רבוי זוגי מן בית.

מסאליא / תוסיא — כשסיימה המקהלה לתאם ולהשוות את המיתרים ולתת לכל אחד את הטון הראוי לו, תבוא אז ה״מסאליא״, שמובנה סיום, כנסיון שהתאמת המיתרים נסתיימה, ומיד עוברים אל ה״תוסיא״, בעלת המקצב והמטפח (שלא כ״מסליא״ שהיא חפשית מזה), לוודא שוב שההשוואה אכן שווה, ומכאן לשם ״תוסיא״.

מדריך השיר — ומאחר ועסוקים אנו במיני מנחים ומדריכים, הרי יש לציין דרך אגב, שכמו שיש מדריך נעימה כמו כן יש מדריך חריזה, היינו: במחצית השורה הראשונה של השיר, זו ״דלת״ הפתיחה, יש חריזה מעין אותה של ה״סוגר״, להודיע שאותה חרקה ״תסגור״ את השיר עד תומו. כך נהוג בשירי ספרד רובם ככולם. למשל: השיר 3 ״שחר אבקשך״ חורז בדלת הפתיחה ״צורי ומשגבי״, כמתוה ומדריך שכל השיר ״יסגור״ באותה חריזה: ״שחרי וגם ערבי״, ״מחשבות לבי״, ״רוחי בתוך קרבי״, ״נשמת א-לוה בי״.

קצידה / סראבה — ״קצידה״ היא שירה בעלת מטרה ומגמה אחת, מתרכזת על נושא אחד ומתארת אותו על כל פרטי פרטיו, ומכאן לשם ״קצידה״, תרתי משמע: מטרה ותיאור. שירה בעלת לחן שוטף ומורדף, קל ונוח, בעלת מקצב ער תוסס ומתסיס. מנגינתה מעטה וספיגתה מרובה, בניגוד לפיוט אשר עפ״ר לחנו איטי ומרושל, מסורבל ומסובך, מקצבו, בחלקים מסויימים, מהוסס ורופף. מנגינתו מרובה וספיגתו מעטה, ורק אחרי שנקלט היטב רק אז טעמו הטוב חודר אל כלי ההרגשה.

ה״קצידה״ בנויה ממחרתות רבות אשר פזמון אחד מפריד ביניהן. ובמקום ש״ביתו״ של הפיוט צר ובן-חריזה אחת או שתים הרי מחרוזת הקצידה רחבה ועשירת החרוז. כן היא שומרת בקפדנות על מבנה זהה בכל המחרוזות בלי יוצא מן הכלל. ולכן הקפדתי, כמו בסידור שורות השירים, לסדר את שורותיה בצורה המבליטה את התיאום המשותף להן והמאחד אותן, סדר המשקף את המבנה והמראה את סיום השורות לבלתי היות מעורות זו בזו, דבר המבטיח לפיטן אחיזה של ממש ומורה דרך, שלא לתעות בין שביליה הרבות והמגוונות.

ה״סראבה״ עומדת במדרגה שניה אחרי הקצידה במחרוזותיה המצומצמות וב׳׳לשוך הרחוב״ שלה, המדובר כמובן במקורה הערבי. הנושא שעליו היא מתרכזת הוא ״קובלנה ותביעה״. מכאן לדעתי לשם ״סראבה״, שמובנו אחיזה בדש־מעילו של הנתבע למשוך אותו אל ביתו של ה״קאדי״ לדיון ולבירור. צורה זו היא תופעה שכיחה במרוקו בין הערבים שעברה גם למחנה העברים…

 

מילוי נעימה — השירה יצרה לה מלים לתבל בהן את הנעימה, ללוותה ולמלא בהן את חללה. ישנן שאין להן כל מובן כמו: האנאנא, טיריסאן, יאלאלאן ועוד, וישנן שמביעות רעיון כלשהו כמו: האנא יא סידי (הנני אדוני), יא סידנא (הוי אדוננו), יא עיג׳אב (פלא הדבר), אייממא (הוי אמי), אמולאי (הוי רבוני), אחייאנא (ביטוי של צער על זמנים טובים שחלפו) ועוד.

וכדרכם של משוררינו גם למלים ההן המציאו ביטויים עבריים בצלצול ערבי כמו:

בשיר 127, צור איתָן יְלָלָן (טריטאן יאלאלאן)

 170, תוציא לרויה יָ-הּ לָן (אהלאן)

183, תֵּנִי טַל גִיל יִיטַב יֶעְרַב (טיריטאן יעג׳אב)

195, תִּרְאוּ טָב וַּמַּתַן־טָב (כנ״ל) ועוד.

וגם מאלה לא הניחו את ידם: אָנָּא יַסְּדִי, יַסֵּד נָא, אָח עֻזַּב, אֲיֻמָּה, אֲמוּלָה, אֵ-ל חַי, אָנָא ועוד.

מילויים אלה אינם תופעה חדשה אלא נחלת העבר הרחוק הם. כבר בביתו של לבן הארמי, בחתונתו של יעקב אע״ה, היו מקלסים לפניו ואומרים: ״הא ליא, הא ליא״ (בר״ר ע, יז), מלים כאלה צלצלו באזני חז׳׳ל כבר מימי דוד המע״ה: ודוד מכרכר בכל עוז לפני ה׳(ש״ב ו, יד), מהו מכרכר? שהיה מקיש ידיו זו על זו וטופח ואומר: ״כירי רם״(במד״ר ד, כא), שהוא לדעתי כמו שמן ״בַּם־בַּם״ אומרים ״מְבַמְבֵּם״, כמו־כן מן ״כִּיֱרי־רַם״ אומרים ״מְכַרְכֵּר״.

ה״מילויים״ יבואו בדרך כלל בין מלות השיר או בסופן. יצאה מכלל זה ה״קצידה״ שדוקא בתחלת המחרוזת מוצאים הם את מקומם, ואלה הם המילויים שפגשתי עד כה: ״אשיר ואודה״, ״אני לדודי״, ״הטו אזניכם״, ״י-ה ידידי״, ״שמעו מלכים״. מלים אלה באו, כנראה, לתת מירווח זמן להיזכר במחרוזת הבאה או להיאחז במקצב המטפח.

ולגופו של ענין — הנה רבים המניעים ורבות הדחיפות הממריצים להדביק קסת הסופר אל המתנים ולהתמכר לכתיבה. וכשאני לעצמי, קנאת השירה אכלתני מאז באתי במגע אתה. כן בקודש חזיתיה, בין כתלי בתי כנסיותיה של״מראכש״, שם קראה למצילים למשותה ממצולות ים השגיאות בהם טבעה ואין מעמד. ומאז גמלה בלבי המחשבה להושיט לה יד עזרה. ואמנם כן מעת לעת חתרתי לגשת אליה, אך גלי ים הזמן הגואים לא נתנוני להתקרב אליה קרבה של ממש. וכך עברו וגלשו עשרות שנים עד אשר הקיץ הקץ, בניסן תשכ׳׳ו, לעלות לשכון כבוד בארצנו הקדושה; וגם אחרי כן, מקץ שבע שנים, אחרי רואי עמודי גוי הולכים ורופפים, כי תכפוני יסורי, ובחסדי השי״ת עלי ששבתי לתחיה, שוב עמד נצב הרעיון כמו חי לנגד עיני וקרא: ״עד מתי?!״. אז חשתי ולא התמהמהתי לנצל שעות הפנאי והרגיעה לממש ולו חלקית את רעיוני.

הרעיון בשלמותו כלל: הגהה, ניקוד ופיסוק, ביאור, ריכוז שירים תחת שם מחבריהם בצירוף כמה מלים על המחבר, ריכוז שירים בעלי משקל זהה לקבוצותיהם, ועוד מספר עבודות לווי המתחייבים ממכלול העבדה.

אבקשה מא־להי הרוחות ותוכן הלבבות, הנותן ליעף כוח ולאין אונים עצמה ירבה, שיעזרני להפק זממי במילואו כרצונו וכרצון יראיו המשוררים נ״ן, ויחבוש מזורי ויגיה חשכי, ויאריך ימי בטוב להוציא לאור הדפוס מעט השירים אשר חברתי, וינחני בדרך אמת להוציא מתחת ידי דבר מתוקן אמן

ר' חיים רפאל שושנה ז"ל  חוקר הפיוט של יהודי מארוקו – אברהם אמזלג

ר' חיים רפאל שושנה ז"ל

 חוקר הפיוט של יהודי מארוקו

אברהם אמזלג

 בי"א בתשרי תשמ"ז הלך לעולמו ר' חיים רפאל שושנה, מבכירי חוקרי הפיוט של יהודי מארוקו. ר' חיים נולד במראכש בסוף שנת 1912, היה מורה במסגרת 'כל ישראל חברים' ולימד בתלמוד-תורה. שימש כרב תחילה בעיר דמנאת ובשנת 1956 נבחר לדיין בבית-הדין הרבני בקאזאבלאנקה. בשנת 1966 עלה לארץ עם משפחתו, התיישב בבאר-שבע ושימש בה כמנהל המחלקה לענייני נישואין. בזכות אישיותו הקסומה היה עד מהרה לאחת הדמויות המרתקות ביותר בקרב יהודי מארוקו בישראל. סבלנות וסובלנות אין קץ אפיינו את דרך חייו, אהבה נדירה לזולת וחוש הומור אפיינו את מגעיו עם הבריות.

נוסף לשליטתו במכמני היהדות, נמשכה נפשו של ר' חיים לדברי שיר, לפיוט ולמוסיקה, שראה בהם מקשה אחת. ביחוד נמשך אחרי פיוטי שירת הבקשות, שפורסמו לראשונה במוגאדור בשנת תר"ן ) 1890  ) בקובץ 'רני ושמחי' שבעריכת יצחק בן יעיס. קובץ זה יצא לאור מחדש במראכש בשנת תרפ"א בשם 'שיר ידידות' ובשם זה היה מוכר עד שנת 1980. מגרעות ההדרה של 'שיר ידידות' היו רבות וגלויות לעין: הקובץ גדוש טעויות, חוסר ניקוד הביא לכך שאחדים מהפייטנים הפיצו את הפיוטים בהגייה לא נכונה ובסירוסי מילים לרוב.  עיקר הבעיה בשימוש בפיוטי 'שיר ידידות' היתה העובדה,  שהפיוטים נכתבו במשך הדורות על-ידי תלמידי-חכמים בעלי ידע בתלמוד, בקבלה, במשנה, בפוסקים ובזוהר. בימינו רוב רובו של הרובד הספרותי הזה הינו סמוי מעיניו של הפייטן הממוצע או של המעיין , שכן חינוכו המודרני צימצם או השמיט כמעט כליל את הספרות התלמודית, אשר היא – ברוב המקרים – יסוד מוסד לפיוט של יהודי מארוקו. ב'שיר ידידות' נפגמו גם ההבטים הפואטיים של הפיוטים: לרוב הם נדפסו ללא ציון המשקל, הצורה והחריזה,ומתבניתם בדפוס אי- אפשר ללמוד על צורת הפיוט. כל המגרעות הללו מצאו את תיקונן ב'אעירה שחר', שהוא גירסתו המודרנית של ר' חיים שושנה ל'שיר ידידות'. הפיוטים נוקדו בידי תלמיד-חכם הבקי היטב בספרות העברית ובתורת הניקוד, תוקנו טעויות שנעשו מקובלות על הפייטן המצוי, הפיוטים נדפסו במבנה הצורני המתאים ובצורה הפיוטית הנאותה לכל פיוט בתוספת מידע מדויק על צורת הפיוט והחריזה. בביאור הקרוי 'כנפי שחר', שנדפס בתחתית העמוד, ביאר ר' חיים שושנה את המילים הקשות, ומטרתו בביאור זה היתה שהקורא לא יפסיק את שטף קריאתו בגלל אי הבנת מלה זו או אחרת. ואילו הביאור 'מעשה חרש', שנדפס בסוף הכרך, כדברי המחבר:

בא להשלים ולמלא את החסר בכנפי שחר, בו יצויינו מקורות מן התנ"ך, הזוה"ק, הספרות התלמודית והמדרשית, ההלכתית והמחקרית, המגלים טפח מבקיאותם של משוררינו זצ"ל בתורה שבכתב ובתורה שבעל פה, שמתוך כך מתגלה אומנותם במלאכת ה'שיבוץ' שלפי מקומם בשיר מקבל הכתוב והמאמר מובן מפתיע בעל פנים חדשות מתוק לחך ונעים לאוזן (מתוך הקדמת המחבר, אעירה שחר, כרך א, באר-שבע תשל"ט, עמ' 29 ) אביא להלן שתי דוגמאות לעבודתו של ר' חיים שושנה, מתוך שני הביאורים 'מעשה חרש' ו'כנפי שחר'.

  בקצידה 'אוחילה לאל יחיש ישועה' מאת ר' רפאל משה אלבז מבקש המחבר לקרב את הגאולה ומספר על רוע הזמנים; הפרוטה כלתה מן הכיס, הורים קמים מפני ילדיהם, בת קמה באמה, וכו'. ב'מעשה חרש' מסביר ר" ח שושנה, כי הקצידה הזאת הקושרת בין בוא הגואל למציאות החיים העובדתית כפי שראה אותה המשורר, מתבססת על ברייתא למסכת סוטה (מט ע"ב) ומסכת סנהדרין (צז ע"א). אנו מביאים להלן את הברייתא ופסוקים אחדים מן הקצידה. (הביטויים המקבילים בשני הטקסטים הודגשו על-ידי המעתיק. נוסף לכך, בטקסט של הברייתא צוין מספר השורה בפיוט שבה מובא הביטוי שבברייתא).

בעקבות משיחא חוצפא יסגא ויוקר יאמיר(8)הגפן תתן פריה, והיין ביוקר. והמלכות תהפך למינות, ואין תוכחת; בית-ועד יהיה לזנות; והגליל יחרב והגבלן ישום. ואנשי הגבול יסובבו מעיר לעיר, ולא יחוננו. וחוכמת סופרים חסרה ( 1) ויראי-חטא ימאסו, והאמת תהא נעדרת. נערים פני זקנים ילבינו (6) זקנים יעמדו מפני קטנים. בן מנוול אב ( 4) בת קמה באִמה, כלה בחמותה (7) אהבי איש אנשי ביתו ( 2 ) פני הדור כפני הכלב. הבן אינו מתבייש מאביו. ועל מי יש לנו להשען? על אבינו שבשמים! הפסוקים הבאים מתוך הקצידה מאת ר' רפאל משה אלבז (אעירה שחר, כרך כ, עמ' תעא-תעג) אינם מותירים ספק כי המשורר אכן נשען על הברייתא הנ"ל (השווה את הברייתא עם פסוקים מן הקצידה):

1  – פרוטה כלתה אם תבקשנה – חוכמת סופרים ונבונים סרחה

2-   אויבי איש לביתו לראש פינה – אוכלי לחמו כרו לו שוחה

3  – בן סורר מורה – סובא וזולל

4  – אפו יחרה – אביו יקלל

  5 – אב ואם ימרה – כבודם חילל

  6 – לא יבושו ילדים ונערים – פני זקנים ילבינו

  7 – בת באמה קמה ידה תרים – כלה בחמותה תעז פנים

 8 –  יוקר יאמיר – מצור ומצוק

 9 – חזק משמיר – ומחלמיש צור

 10 – שיר וקול זמר – עזוב ועצור

רוב הביאורים של 'כנפי שהר' הם מידיים ומובנים לקורא המיומן או לחוקר. פיוטים אחדים , דוגמת הפיוט הבא , אינם מובנים מאליהם ופירושו של ר"ח שושנה מאיר עיניים והכרחי: הפיוט 'צורת שלוש הוא כולל' (אעירה שחר, א, עמ' קסו-קסז ( החתום בשם 'אני מסעוד' מהווה חידה פיוטית ולאו דווקא תלמודית. להלן פסוקים אחדים מן הפיוט:

צורת שלוש הוא כולל – יפה-תואר צורתו

ו"ו בינתים הוא שולל – יסדה לאחדותו

תיש הוא והוא קטן – מכ "ב צאני העדר

שכן הוא לבני יוקטן – וראש לבני העשר

שני אחים תאומים – האחד פתח דלתו

משה-אביו נעימים – השני סגר אותו

וגם מרים הגידה את חידתו

תורת חכם מקור חיים חכמתו

מפרש 'כנפי שחר' : 'הנושא : שילוב אותיות "אני מסעוד" '. האות א' כוללת צורת שלוש אותיות י-ו-י'. ה'תיש הקטן' היא האות י' השייכת לעשרים ושתים האותיות, היא מסיימת את ספירת היחידות ('שכן לבני יוקטן') ובה מתחילים את ספירת העשרות ('וראש לבני העשר').'שני האחים התאומים' הם מ"מ פתוחה ומ"מ סגורה ושתיהן מופיעות במילה 'תאומים' . משה פותח במ"מ הפתוחה ואילו אביו (עמרם) מסיים בסגורה, ובשם 'מרים' פתרון החידה . . .

לאחר פרסום החלק הראשון (תשל"ט) והשני (תשמ"ג) של 'אעירה שחר' נתקף ר"ח שושנה חרדה לגורל הפיוטים שכתב הוא עצמו במשך השנים. באחד מביקוריי אצלו מצאתיו עובד על חומר לא מוכּר, לשאלתי השיב, כי גורלם ועתידם של שיריו מדאיג אותו מאוד וסיפר על קובץ פיוטים משלו, שעליו הוא עובד. בסוף שנת תשמ"ה הוא פירסם את הקובץ שבו ריכז את כל פיוטיו, 'רחש ליבי דבר טוב, תו חיים' (רח"ש = רפאל חיים שושנה), בספר שני מדורים: 'ניצנים' ו'ציונים'. 'דבר טוב' הוא הביאור המיידי המופיע בתחתית הדף, ו'תו חיים' הוא שם הביאור הענייני של שני המדורים האלה, המופיע בסוף הקובץ. במדור 'ניצנים' מביא הפייטן קצידות ושירים, שחלקם נכתבו על-ידו עוד במארוקו, כגון הקצידה 'אספר חסדי אל יושב שמים', שנכתבה על- פי הלחן של הקצידה הערבית הידועה בשם 'רעד' (של בן סלימאן), או דרשות לבר- מצוה, שירים למחותנים, שירי הצלה וכו'. כל הפיוטים האלה נכתבו בטכניקות המקובלות על הפייטנים היהודים ממארוקו, שעל ברכיהם גדל ר' חיים שושנה. המדור השני, 'ציונים', מכיל ציונים שנחקקו על קבריהם של אנשים שונים, ויש להניח כי שירים אלה כתב המחבר לפי הזמנתם של קרובי הנפטרים.

רק לאחר שסיים את 'רחש לבי דבר טוב' התפנה ר"ח שושנה לסיים את המפעל הענק שלו. לאחר פטירתו היה הכרך השלישי והאחרון של 'אעירה שחר' כמעט גמור, ורק פרשיות בודדות ממנו פורשו לאחר פטירתו על-ידי ידידו, ר' אברהם חפותה מפתח-תקוה. הכרך השלישי והאחרון של 'אעירה שחר' מצוי בשלבי הדפסה אחרונים. פועלו של ר' חיים שושנה מציב את חוקרי שירת הבקשות של יהודי מארוקו על קרקע בטוחה. החוקר המודרני זכה כאן לסיוע מידי תלמיד-חכם וחוקר אשר גישתו, דרך חייו ופיוטיו זהים לאלה של פייטני 'שיר ידידות' עצמם. הודות לגישתו המחקרית של ר"ח שושנה מתגלים לנו מסתורי ליבם ועולמם של פייטני 'שיר ידידות', כאשר הוא משמש לנו גשר להבנת עולמם ושירתם . תם זמנו של 'שיר ידידות'; אנו בעידן 'אעירה שחר'.

 

 

 

 

 

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 95 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר

דצמבר 2017
א ב ג ד ה ו ש
« נוב    
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31