הסלקציה – חיים מלכא


הסלקציה – חיים מלכא-הסלקציה וההפליה בעלייתם וקליטתם של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948 – 1956

הסלקציה וההפליה בעלייתם וקליטתם של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948 – 1956

המחבר – חיים מלכא, נולד בשנת 1950 באר שבע, בן להרים שעלו ממרוקו במאי 1949.הסלקציה

עד גיל 11 למד והתחנך בבאר שבע, ומשם עבר ללמוד בישיבה חרדית בירושלים במשך כחמש שנים. ב- 1968 התגייס לצה"ל והמשיך בשירות קבע. שירת כקצין בכיר – אלוף משנה – בחיל השריון ופרש בשנת 1994. ספר זה הינו מחקר בן ארבע שנים, ואושר על ידי אוניברסיטת חיפה כעבודת גמר לקבלת תואר מוסמך.

הקדמה.

בתחילה נתמלאתי חלחלה לשמוע המילה " סלקציה ", שכן היא מזכירה תקופה שתיזכר לדראון עולם בתולדות האנושות ; אך כבר בתחילת עבודתי במחקר זה גיליתי, שכל מנהיגי היישוב – דוד בן גוריון, משה שרת, לוי אשכול, אליעזר קפלן, גיורה יוספטל, זלמן שזר, יצחק רפאל, ברל לוקר, נחום גולדמן ועוד רבים אחרים – השתמשו במילה זו, סלקציה, בברירת העלייה מצפון אפריקה – וזאת רק שנים ספורות לאחר השואה.

לכן הרשיתי לעצמי להשתמש במילה זו בספר זה, ואין בכוונתי, חלילה, להשוותה לשימוש, שנעשה בה בתקופת השואה.

ספר זה עוסק בתקופה מלפני כחמישים שנה ( הספר נדפס בישראל בשנת 1998 ). ורוב מנהיגי היישוב ומקבלי ההחלטות דאז כבר אינם בן החיים, והנותרים הבאים בימים, יצחק רפאל – שהיה אז מנהל מחלקת העלייה, ויוסף בורג – שהיה אז שר הבריאות, סירבו להתראיין לספר זה.

יהדות צפון אפריקה כוללת בתוכה את יהדות מרוקו, תוניסיה ואלג'יריה. מדיניות העלייה, הנדונה בספר, אכן עסקה

בשלוש ארצות אלה, אך הספר מתמקד ביהדות מרוקו, הגדולה ביהדות צפון אפריקה.

" ויאמר אליו זאת הארץ אשר נשבעתי לאברהם ליצחק וליעקב לאמר לזרעך אתננה הראיתיך בעיניך ושמה לא תעבר " דברים לד, ד.

מבוא.

משחר נעוריה הייתה הציונות המודרנית  חילונית ומושתתת על מודל אירופי. היו לכך מספר סיבות

1 – הציונות, במושגיה המודרניים, נולדה באירופה

2 – רוב מוחלט של העם היהודי חי אז במזרח אירופה

3 – מנהיגי התנועה הציונית העולמית היו ילידי ארצות אירופה, ורוב פעילותם המדינית והפוליטית הייתה שם.

לפיכך אך טבעי היה הדבר שהתגשמות החלום הציוני נראה בעיני ההנהגה בדמות מדינה יהודית חילונית על פי המודל האירופי.

במחקרו על האליטות הכלכליות והתרבותיות בארץ ערב הקמת המדינה אמר הסוציולוג משה ליסק, כי אליטות מאופיינות בהיותן הומוגניות ורובן ככולן ממזרח אירופה, ועוד הוסיף :

אליטות מסוג זה הן שעיצבו את התרבות הפוליטית של היישוב היהודי. הן אף ניסו להבטיח את המשכה במדינת ישראל העצמאית. בשנים הראשונות נדמה היה שאכן ניתן יהיה להבטיח את המשכיותה של תרבות זו. אולם תהליכים בעלי ממדים דמוגרפיים כלכליים ואידיאולוגיים כרסמו במורשת הישובית עד שהתמוטטה לחלוטין.

בתקופת המנדט הבריטי 1917 – 1948 אוישה כל צמרת הנהגת היישוב היהודי בארץ ישראל והנהגת התנועה הציונית כולה ביוצאי מדינות אירופה. בכל שלושים שנות המנדט הבריטי עלו ארצה 483.000 עולים : 83 אחוז מהם יוצאי אירופה ואמריקה, כעשרה אזוז ילידי אסיה, ורק אחוז אחד יליד אפריקה.

ערב הקמת המדינה, בנובמבר 1947, היוו ילידי אירופה ואמריקה את הרוב המוחלט בארץ 84.9 אחוז, ילידי אסיה 12.5 אחוז, וילידי אפריקה 2.6 אחוז.

עם הקמת המדינה היו כל חברי הממשלה יוצאי אירופה – למעט שר אחד, בכור שטרית, שר המשטרה. כך גם בהנהגת התנועה הציונית,הקונגרס היהודי העולמי, הוועד הפועל הציוני והסוכנות היהודית.

שני מוסדות עסקו אז במדיניות ובביצוע של העלייה והקליטה : האחד – ממשלת ישראל, היא פעלה באמצעות משרד העלייה, ומחודש מאי 1950 באמצעות " המוסד לתיאום " – מוסד משותף לממשלה ולסוכנות, ובו שמונה חברים, ארבעה הממשלה וארבעה מהסוכנות, וראש הממשלה משמש יו"ר. מוסד זה התכנס אחת לחודש לערך, והחליט על מדיניות העלייה, הקליטה וההתיישבות.

המוסד השני היה הסוכנות היהודית באמצעות מחלקותיה, עלייה, קליטה, התיישבות, עליית ילדים ונוער, ענייני החלוץ, חינוך ותרבות, חינוך תורני, הסברה ואדמיניסטרציה. חברי הנהלת הסוכנות נבחרו לתפקידיהם על ידי מפלגותיהם על פי כוחן היחסי בקואליציה הממשלתית.

לסוכנות היהודית היו אז שתי הנהלות : האחת ירושלמית, והיו"ר שלה היה ברל לוקר, והאחרת ישבה הניו יורק, והיו"ר שלה יה ד"ר נחום גולדמן.

הנהלת הסוכנות היהודית הייתה מתכנסת לישיבה אחת לשבוע. היא עסקה בעיקר בנושאי בעיות העלייה, קליטה והתיישבות, והייתה כפופה לוועד הפועל הציוני. היו"ר שלה היה יוסף שפרינצק, שהיה גם יו"ר הכנסת. הוועד הפועל הציוני התכנס פעם או פעמיים בשנה.

 על פי דין וחשבון של הסוכנות מדצמבר 1948, היו אז במרוקו הצרפתית 250.000 יהודים , במרוקו הספרדית 10.000 ובטנג'יר, שהייתה עיר בינלאומית 10.000.

במרץ 1956 קיבלה מרוקו עצמאות, ובאוקטובר סגרה את מחנה העלייה בקזבלנקה והפסיקה את העלייה. בשנים 1948 – 1956 עלו ממרוקו ארצה 97.740 יהודים, ותחת שלטון ערבי נשארו שם כ-240.000 אלף יהודים.

מתוכם נרשמו לעלייה כ-100.000 ובכללם 50.000 בעלי אישור עלייה, לאחר שעברו את תהליך הסלקציה הנדרש, ובעקבותיו חיסלו את עסקיהם או שהיו בתהליך חיסול.

במשך כשמונה שנים עלו אפוא ארצה פחות מ-100.000 יהודים. נשאלת השאלה מדוע ?.

הנהגת הממשלה והסוכנות נימקה זאת בכמה סיבות : בעיות תקציב וקשיים של מדינה בחיתוליה, שאינם מאפשרים קליטה המונית ממרוקו, אי רצון לערער את יחסי ישראל-צרפת, היהודים עצמם אינם רוצים – או אינם ראויים – לעלות, ועוד ועוד סיבות.

מאידך טוענת גירסה אחרת, כי ניתן היה בהחלט להעלות את יהודי מרוקו – אך ממשלת ישראל והנהלת הסוכנות לא עשו את שהיו צריכות לעשות לשם כך. גרסה זו באה לידי ביטוי הדבריו של ראש מחלקת הקליטה בסוכנות היהודית, יהודה ברגינסקי : השארנו 150.000 יהודים במרוקו שהשתוקקו לעליה.

הם נשארו בידי ערבים לגורל בלתי ידוע והיו לבני ערובה בידי שלטונות מרוקו, ותזכורת חיה להתנהגות ישראל "

מתוך כך נשאלות שאלות נוספות : האם עשתה מדינת ישראל את כל הדרוש לעליית יהודי צפון אפריקה ? מדוע בוצעה סלקציה רפואית וסוציאלית דווקא ביהודי צפון אפריקה ? מה הייתה השפעתה על היהודים במרוקו ? מי תמך ומי התנגד לעליית יהודי מרוקו ? ומה היו השיקולים לכך ? על שאלות אלה ונוספות עונה ספר זה, שהוא פרי מחקר בן ארבע שנים, ואושר על ידי אוניברסיטת חיפה כעבודת גמר לקבלת תואר מוסמך, בגוזרו גזירה שווה עם גלות מזרח אירופה – הגלות המקבילה בתקופה זו שליהדות צפון אפריקה.

עד היום לא פורסם ספר או מחקר מקיף ומלא ברמה של עבודת גמר או דוקטורט בנשא הסלקציה בעליית יהודי מרוקו. אומנם רבים מבין החוקרים התייחסו לסלקציה במחקריהם – כך מרדכי נאור בספר העליות ועולם המעברות ; דבורה הכהן בספרה עולם בסערה, שבו היא מתייחסת לעלייה הסלקטיבית ( עד שנת 1953 ) מצדיקה את הסלקציה, שכן לדעתה הייתה מחויבת המציאות.

בכך היא את דעת מחייבי הסלקציה כד"ר גיורא יוספטל, גזבר הסוכנות וראש מחלקת הקליטה דאז. על ההזדהות עם הסלקציה ניתן ללמוד מהמשפט הבא : " הצעד הבא ליישום ההגבלה היא קביעת קריטריונים אובייקטיבים לסלקציה, וקביעת הנסיבות והתנאים להפעלתם "

דבורה הכהן אינה בוחנת ומנתחת את הסיבות למימוש הסלקציה רק לגבי יהדות צפון אפריקה, אינה מתייחסת לסיכון של יהודים בארצות האסלאם מול הסיכון של יהודים במזרח אירופה, גם אינה מתייחסת לחוקי הסלקציה הרפואיים והסוציאליים הקשים

הסלקציה – חיים מלכא-הסלקציה וההפליה בעלייתם וקליטתם של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948 – 1956

הסלקציה וההפליה בעלייתם וקליטתם של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948 – 1956הסלקציה

מיכאל לסקר מביא את עמדות התומכים בסלקציה והמתנגדים לה, אך מבלי לחקור את הסלקציה ומבלי לנקוט עמדה. התומכים בסלקציה, כותב לסקר, טענו כי לאור מצבה הכלכלי הקשה של מדינת ישראל, והעובדה שלא נשקפת סכנת חיסול פיסי ליהדות מרוקו  אין הצדקה לעליית הצלה מיידית משם, ומוטב להכשיר תחילה את היהודים מבחינה חינוכית וחברתית, ורק לאחר מכן להעלותם ארצה.

על עמדת המתנגדים כותב לסקר, מנגד עטנו אחרים, שאף שאין צורך בעליית הצלה ממרוקו, משפיעה הסלקציה לרעה על יהודי מרוקו.

בספר " מבצע יכין " של שמואל שגב מופיע הפרק " בשבי הסלקציה ", מבלי לנקוט עמדה או מסקנה לגבי נחיצותה של הסלקציה, מביא שגב את עמדת אנשי החזון בראשותם של ראש הממשלה, דוד בן גוריון, ומנהל מחלקת העלייה בסוכנות היהודית, יצחק רפאל, אשר התנגדו לעלייה סלקטיבית – ובין אנשי המעשה בראשותם של שר האוצר, אליעזר קפלן, ראש מחלקת קליטה, גיורא יוספטל, ראש מחלקת להתיישבות, לוי אשכול, והמנהל הכללי של משרד הבריאות, ד"ר חיים שיבא.

שגב אינו מנתח מדוע כוונה הסלקציה ליהדות צפון אפריקה, ואינו מתייחס לעובדה שאף שהסלקציה בוצעה על רקע " קשיי תקציב, שיכון בריאות ותעסוקה " תוכננה ותוקצבה בו בזמן בשנים 1953 – 1954 העלאת 200.000 עולים בעיקר מאותן ארצות, שעליהן לא חלה הסלקציה, ארצות אירופה ואמריקה.

הייתה מדיניות סלקטיבית אחידה כלפי מרוקו ותוניסיה. התייחסות לסלקציה בתוניסיה ניתן למצוא במאמרו של חיים סעדון " העליה מתוניסיה בתקופת מאבקה לעצמאות "

בספרו " לא זכיתי באור מן ההפקר " מתאר ראש מחלקת העלייה, יצחק רפאל, את מאבקו לעלייה ההמונית ואת התנגדותו לסלקציה. ואכן, תרומתו של רפאל רבה מאוד במאבק זה לאורך כל שנות פעילותו. אך כדרך הטבע אין הוא מציין שהיה חבר ב " וועדת הארבעה " שקבעה את חוקי הסלקציה הדרקוניים בנובמבר 1951, וכי אף תמך בחוקים אלה.

בספרו " גולה במצוקה " תוקף גם ראש מחלקת הקליטה, יהודה ברגינסקי, את הממשלה והנהלת הסוכנות על מדיניות הסלקציה החמורה, שכוונה כלפי יהודי צפון אפריקה, אך גם הוא מתעלם בספרו מן העובדה, שתמך בה עד שנת 1953, ואף היה הוא חבר באותה " וועדת הארבעה "

ספר זה עוסק בתקופה שבין 1948, שנת הקמת מדינת ישראל, ובין 1956, עת קיבלה מרוקו הערבית את עצמאותה וסגרה שעריה בפני יציאת יהודים.

זרעי הסלקציה נזרעו בתקופת העלייה ההמונית 1948 – 1951, ובמלוא עוצמתה פעלה מסוף שנת 1951, עם קבלת החוקים הדרקוניים, לאחר שהעלייה ההמונית 1948 – 1951, נסגרו שערי מזרח אירופה, ויהודים מהארצות ה " שלוות " – קרי מיבשת אמריקה וממערב אירופה, לא רצו לעלות לארץ.

המקור היחידי לעלייה המונית היה אפוא מקרב 500.000 יהודי צפון אפריקה – מרוקו, תוניסיה ואלג'יריה – כדברי ראש מחלקת העלייה, יצחק רפאל, בדיון על הסלקציה בנובמבר 1951.

ההנהגה בארץ – הן בממשלה והן בהנהלת הסוכנות – חששה שמא עלייה המונית מצפון אפריקה תשנה את המצב הדמוגרפי בארץ, ותיתן למדינה אופי לבנטיני נחשל. על כך התקבלו בנובמבר 1951 תקנות סלקטיביות חמורות, שכוונו אך ורק כלפי יהודי צפון אפריקה.

תקנות אלו קבעו, כי 80 אחוז מהעולים יהיו עד גיל 35, ועשרים אחוז מהם מעל גיל זה – בתנאי שיהיו נלווים למפרנסים, וכמובן – על כל העולים להיות בריאים. וכך, למשל, אם במשפחה בריאה היו ההורים עד גיל 35, ולהם יותר מארבעה ילדים, חייבים היו לוותר על ילדיהם ה " עודפים " לטובת עליית הנוער.

ואם במשפחה אחרת היה ילד נכה, אף שאינו זקוק לאשפוז ( עיוור, חירש או גידם ), לא יכלה משפחה זו לעלות ארצה, אלא אם הייתה מוכנה להשאיר את בנה הנכה במרוקו. כך נקרעו ילדים מהוריהם, וזקנים וחולים הופקרו לגורלם.

מבחינת ההנהגה עדיפים היו זוג קשישים יוצאי אירופה ואמריקה על פני משפחה מצפון אפריקה, שראשה מעל גיל 35.

על מנת להגביר את העלייה מאירופה ומאמריקה, היטיבו הממשלה והנהלת הסוכנות עם העולים משם, מטבע הדברים, כאשר מיטיבים עם סוג של עולים מסוים, מקפחים סוג עולים אחר – וגם על כך בספר זה.

ההנהגה בארץ – הן בממשלה והן בהנהלת הסוכנות – חששה שמא עלייה המונית מצפון אפריקה תשנה את המצב הדמוגרפי בארץ, ותיתן למדינה אופי לבנטיני נחשל. על כך התקבלו בנובמבר 1951 תקנות סלקטיביות חמורות, שכוונו אך ורק כלפי יהודי צפון אפריקה.

תקנות אלו קבעו, כי 80 אחוז מהעולים יהיו עד גיל 35, ועשרים אחוז מהם מעל גיל זה – בתנאי שיהיו נלווים למפרנסים, וכמובן – על כל העולים להיות בריאים. וכך, למשל, אם במשפחה בריאה היו ההורים עד גיל 35, ולהם יותר מארבעה ילדים, חייבים היו לוותר על ילדיהם ה " עודפים " לטובת עליית הנוער.

ואם במשפחה אחרת היה ילד נכה, אף שאינו זקוק לאשפוז ( עיוור, חירש או גידם ), לא יכלה משפחה זו לעלות ארצה, אלא אם הייתה מוכנה להשאיר את בנה הנכה במרוקו. כך נקרעו ילדים מהוריהם, וזקנים וחולים הופקרו לגורלם.

מבחינת ההנהגה עדיפים היו זוג קשישים יוצאי אירופה ואמריקה על פני משפחה מצפון אפריקה, שראשה מעל גיל 35.

על מנת להגביר את העלייה מאירופה ומאמריקה, היטיבו הממשלה והנהלת הסוכנות עם העולים משם, מטבע הדברים, כאשר מיטיבים עם סוג של עולים מסוים, מקפחים סוג עולים אחר – וגם על כך בספר זה.

שלוש תקופות עיקריות, והן אפיוני עלייה וסלקציה שונים, יידונו בספר זה.

התקופה הראשונה בשנים 1948 – 1951 – תקופת העליה ההמונית, שבה הכפיל היישוב היהודי את עצמו. בתקופה זו נזרעו זרעי הסלקציה.

התקופה השנייה, בשנים 1952 – 1954, שבה היה שפל בעלייה – ומנגד פעלה מדיניות הסלקציה במלוא עוצמתה, וקיים קשר ישיר בין השפל בעלייה לסלקציה.

התקופה השלישית, בשנים 1955 – 1956, שבה חודשה העלייה מצפון אפריקה, על הסלקציה שבה. היא מסתיימת עם הכרזת העצמאות של מרוקו ונעילת שערי היציאה משם.

הסלקציה – חיים מלכא-הסלקציה וההפליה בעלייתם וקליטתם של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948 – 1956

הסלקציה וההפליה בעלייתם וקליטתם של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948 – 1956הסלקציה

ריצתו של העולה דנינו

נכתב על ידי שרונה מאתר תפוז

זהו שיר מאד חשוב לעלייה המרוקנית. אולי אחד החשובים שנכתבו אי-פעם. כי מי שבאמת רוצה להבין את ההיסטוריה צריך לקרוא אלתרמן……

חשוב מאד גם להבין שהשיר המצמרר הזה אמנם מתאר אירועים שקרו, אך המציאות ההיסטורית היא לא שיר… היא הרבה יותר מורכבת….

אלתרמן כתב את השיר בעקבות האירועים שקרו וגם בתגובה לכתבות שונות שפורסמו בעיתוני היום של אז, אודות המיונים וההגבלות של יהודי מרוקו לעלייתם לארץ… השיר נכתב בעקבות דיון ציבורי במדינה, כאשר קמו אנשים שהחזיקו בדעה שיש צורך בעלייה "סלקטיבית" למניעת עלייתם של חולים, נכים וזקנים.

לנתן אלתרמן היתה דעה נחרצת נגד "עליה סלקטיבית" ובעד עלייה המונית ללא הבחנה בין יהודי למשנהו.

בשירו "ריצתו של העולה דנינו" התייחס אלתרמן לכתבה שפורסמה באותו זמן בעיתון על עולה ממרוקו, בשם דוד דנינו, שבכרטיסו נכתב שאינו מסוגל לעבודה גופנית מאחר שהוא צולע במקצת.

בגלל ה"סלקציה" שבעקבותיה, בדקו מי חולה או נכה, נערכו בדיקות לעולה דוד דנינו, והרופא ביקש ממנו לרוץ….

העולה דוד דנינו, הבין שלפניו מבחן של חיים ומוות, מבחן שיקבע האם הוא, אשתו וילדיו, יקבלו אישור עליה לארץ, או שלא יקבלו ויצטרכו להשאר במרוקו…

במבחן הזה, שדנינו היה מודע לו מאוד, אזר את כל כוחותיו, ורץ במרץ רב מן הדרוש, ועובר את המבחן….

נתן אלתרמן הזדעזע כשקרא את הכתבה, והחליט כתגובה, לכתוב את השיר "ריצתו של העולה דנינו", ובשיר זה, בעצם הוא תובע את עלבונו של דנינו על התנהגות הממשל כלפיו. בשירו הוא משלב ציטוטים מאותה כתבה בעיתון על דוד דנינו, ומגיב להם:

הנה מילות השיר:

"ריצתו של העולה דנינו, נתן אלתרמן, הטור השביעי, 1955.

"דבר" לפני שבוע, כתבה פִרסֵם 
בשבח שלוחינו. אלה הממונים לִבְרוֹר 
ולמיין, בשם שיבת-ציון ובשם- 
חוקהּ, את משפחות גולת מרוקו בתור.

סיפרה הכתבה, בתוקף ובהבלטה, 
על קשי מלאכתם של הממיינים… 
על עשנה וכוויתה… 
על מרי ליבם המתלבט 
והמסב, אפילו, נדודי שינה…

קראתי הדברים. הבנתי עד מאד 
לקודש עמלם, להקלעם בצר 
בין החובה ובין המרי והדמעות 
ושלל התחבולות של המחכים לגזר…

ובכל זאת, בקראי את התאור הזה 
הרגשתי: לא הלבט הנפשי הלה 
ראוי לתשומת לב ראשית במחזה… 
הוא, חרף כל, ענין שני במעלה.

הוא, חרף כל ענין, שני במעלה, 
מצד חשיבותו לפרט ואף לכלל, 
כנגד משמעות המרי והאלה 
של קטע שכזה דרך משל:

"צריך היית לראות אותנו בעבודה לפני חודשים, בטרם ביטלו את ההגבלה על מספר הילדים. היו הורים שממש לא האמינו כשאמרנו להם כי לא יוכלו לעלות עם יותר מחמישה ילדים. איך זה – בכו בדמעות – את החמישה נוכל לפרנס ואת האחרים לא? והיה שם, באחת העיירות, בחור אינסטלטור, בריא וחבוב, ועמו שבעה ילדים חמודים, מסודרים לפי הגובה, מגיל 12 ועד שנתים. בהתחלה היה בטוח שאני מתלוצץ. פשוט עמד לו וצחק מרוצה על שהבין את המהתלה. אבל מעט מאד החלו הדברים חודרים להכרתו… נורא היה בזעמו… "אתה רואה שנים אלה?" צעק. "אני חונק אותם על המקום. ימותו השנים ויחיו החמישה".

א. אורן, 'דבר', מפי אחד מאנשי צוות-המיון.

כן, קטע שכזה. איני יודע מה 
דעתכם על-כך. דעתי על-כך היא שאולי 
בקום חוקנו זה חרדה האדמה 
תחתינו ותקרא: הם – לא אתם – בניי!

דעתי היא כי בכך שוּנה ויתעות 
יסוד יצרי-אומה ונסתלף טבעה 
ונתבזה כוחה אשר כשל משאת 
את שני התינוקות בין השבעה.

דעתי היא שאל מול שולחן הדיינים 
בכל אותם חדרי-מיון, עומדה בלי ניד 
שיבת ציון והיא יום-יום מוכה פנים. 
ביד חוקה נוחה ופחדנית.

"ההגבלה בטלה לפני חודשים"… כן. 
אך אין היא כי אם פרט. לכן יובא נא כאן 
עוד קטע של הווי. כמעט לא יאמן 
דברו, אך לוּ נקשיבה לוֹ בראש מורכן:

"בכרטיס האישי של דוד דנינו נכתב שאינו מסוגל לעבודה גופנית. לרופא נאמר שהוא צולע במקצת… הרופא מבקש מדנינו לרוץ מספר צעדים אנה ואנה.

דנינו מבין שלפניו מבחן של חיים ומוות. הוא מנתר במרץ רב מן הדרוש ומשתדל להוכיח שמיטיב הוא ללכת ולרוץ. הוא חוזר ועומד מול הרופא ובעיניו מבט אילם. הרופא סבור שהפגם בדנינו אינו פוסלו….

– באוּלם, המקושט בתמונות המלך ובדגלוניו, מתיפחות המשפחות שנפסלו. —

המשפחות שאושרו לעליה מתפזרות בשקט ובביטחון. בציפיה לעתיד הגדול'.

ש. טבת, 'הארץ'

כן, קטע שכזה גם הוא בל יעדר. 
גם הוא בל ישכח. דף אלם ואשם. 
דף בזיונו של אב אשר ניתר, ניתר 
ורץ, ותינוקיו רואים דומם.

דף בזיונו של אב אשר שיבת-ציון 
ציוותה עליו קפץ, והוא, בעיגולו, 
אץ, אץ, ובלבבו תפילה לאל עליון 
כי יעזרו לבל נרגיש חולי רגלו…

ואל עליון שמע! וכה אמר לו אל:

רוץ, רוץ, עבדי דנינו… 
רוץ כי לא תמעד. 
אתך אני! אם זה החוק-לישראל, 
יכול נוכל לו שנינו כאחד!

רוץ, רוץ, עבדי דנינו… 
עזרך אני… 
רוץ, רוץ ואל תחת. כי אכסה מומך. 
אבל לא אכסה עלבון תחיית עמי 
אשר זיוה נוצץ בדמעך."

זהו למעשה השיר שפותח את הספר, שיר מצמרר ונתן אלתרמן היה בין יחידי הסגולה אשר התנגדו לסלקציה ותמך בכל לבו בעלייה המונית ללא הבדלים.

הסלקציה – חיים מלכא-הסלקציה וההפליה בעלייתם וקליטתם של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948 – 1956

הסלקציה וההפליה בעלייתם וקליטתם של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948 – 1956הסלקציה

פרק ראשון.

היהודים במרוקו.

למן שנת 1912, עת כינון משטר החסות הצרפתי במרוקו, ועד לשנת 1934 פעלו הצרפתים בכוח הצבא ובשם הסולטאן המורקני להכנעת שבטי הברברים ולאיחוד הארץ.

הסולטאן מוחמד החמישי, בנו של הסולטאן מולאי יוסף בן אל-חסן, עלה לשלטון ביום 18 בנובמבר 1927, למחרת מות אביו, והוא בן 18 שנים. עד תום מלחמת העולם השנייה השתלב הסולטאן במשטר בחסות ושיתף פעולה עם הצרפתים.

בעקבות תבוסת צרפת במלחמת העולם השנייה ובעקבות חיזוק כוחה והתפשטותה של התנועה הלאומית – " האיסתיקלאל " – התקרב הסולטאן לעמדות התנועה הלאומית. בעקבות התמורות שחלו במעמדה של צרפת, מצבה הקשה בהודי סי, ויתוריה בתוניסיה והעצמאות הקרבה של לוב, החליט הסולטאן בשנת 1950 – בתמיכת התנועה הלאומית – לדרוש מצרפת, לראשונה, את שינוי חוזה החסות.

הצרפתים הגיבו בשלילה מוחלטת, אך היו מוכנים לדון ברפורמות.

בדצמבר 1950 נחתם הסכם בין צרפת לארצות הברית, המעמיד לרשותה של ארצות הברית חמישה בסיסים אוויריים במרוקו. כבר בראשית פברואר 1951 הוחל בביצוע ההסכם, שעלות הכוללת הייתה כ-500 מיליון דולר. כתוצאה מכך החלה פריחה כלכלית במרוקו בכלל, ובקרב יהודים שם בפרט.

נשיא צרפת, וינסנט אוריול, ןהמושל הצרפתי במרוקו, הגנרל אלפונס ז'ואן, הפעילו לחץ על הסולטאן תוך איום להדיחו, אם לא ידיח את צירי האיסתיקלאל ממועצת הממשלה, וכן לחצו עליו לגלות מדיניות יותר פרו-צרפתית. ואכן, הסולטאן נכנע, וב-24 בפברואר 1951 פיזר את הקבינט המלכותי, פרסם הצהרות פרו-צרפתיות, ואף גינה את מפלגת האיסתיקלאל – אך מבלי להזכיר את שמה.

ב-25 בפברואר 1951 נחתם ברבאט הסכם על המשך שלטון החסות הצרפתי במרוקו בין הגנרל ז'ואן ובין סולטאן מרוקו, מוחמד החמישי בן יוסף. מדינות ערב יצאו למתקפה נגד מדיניות צרפת במרוקו, ובוועידה המדינית של הליגה הערבית אף הוחלט לשלוח אגרת לצרפת, ואם לא תעזור, להגיש תלונה לעצרת האומות המאוחדות.

באפריל 1951 נחתמה אמנה בת חמישה סעיפים לאיחוד הפעולה בין מפלגות הלאומניות במרוקו.

1 – ללחום למען עצמאותה הגמורה של מרוקו

2 – לא לנהל משא ומתן עם המשטר הנוכחי של צרפת

3 – לא להסכים להצטרפות מרוקו לאיחוד הצרפתי

4 – שיתוף מרוקו בליגה הערבית לפני השגת העצמאות ואחריה

5 – לא לשתף פעולה עם הקומוניסטים.

באוגוסט 1953 הודח הסולטאן מוחמד החמישי בן יוסף והוגלה למדגסקר. כשלון צרפת במלחמת העולם השנייה, הסיוע שקיבלה מרוקו מהאמריקנים והסיוע שקיבל הסולטאן מהליגה הערבית – כל אלה הביאו את הסולטאן להתעקש על ריבונות מרוקנית ללא כל הכרה בשותפות מדינית עם הצרפתים.

אלה הרגישו אפוא נבגדים והגיעו לכלל מסקנה, שאין לצפות להדברות ולשיתוף פעולה עם הסולטאן מוחמד החמישי בן יוסף ובעלי בריתו.

הדחת הסולטאן גרמה לאי שקט פוליטי ובטחוני במרוקו. ב-3 באוגוסט 1954 חוללו הלאומנים מהומות, כדי ללחוץ על צרפת להחזיר את הסולטאן מגלותו ולהעניק למרוקו עצמאות. המהומות אלה נהרגו בעיר פטיז'אן שבעה יהודים.

באוגוס 1955 הוחזר הסולטאן מגלותו, והחל משא ומתן בינו לבין הצרפתים על המשך מדיניות החסות של צרפת במרוקו. בתמיכת האיסתיקלאל והליגה הערבית, ובעיקר של נשיא מצרים, נאצר, לא הסכים הסולטאן לפשרה כלשהי, אלא דרש עצמאות מלאה, ואכן במרץ 1956 זכתה מרוקו בעצמאותה.

הדמוגרפיה היהודית.

עקב הפריסה הגיאוגרפית הגדולה של יישובי היהודים במרוקו, וכן עקב הנדודים של יהודים בתוך מרוקו בתקופה זו, אין נתונים דמוגרפים מדויקים לגבי יהדות מרוקו במחצית הראשונה של המאה העשרים..

בשלוש שנות העלייה ההמונית, עלו ארצה ממרוקו 20.112 יהודים, מכאן ניתן חהניח שבשנת 1948, ערב הקמת המדינה, היו במרוקו הצרפתית כ-220.000 יהודים. במשך 27 שנים, משנת 1921 עד 1948, גדלה האוכלוסיה היהודית במרוקו בכ 120 אחוז. כאן מביא הסופר שורה של נתונים דמוגרפים לפי, יישובים, מקצועות וכו…..

המללאח – הרובע היהודי.

המללאח הוא שמו של הרובע היהודי, שבו התגוררו כמחצית מיהודי מרוקו. המללאח הגדול ביותר היה בקזבלנקה, והתגוררו בו כ – 23.000 נפש. הירשברג מתאר את המללאח כשכונת " סלאם " שאליה נדחקים כל העניים והאביונים.

שמואל דיבון, איש שגרירות ישראל בפריס, כתב על המללאח : כשאתה מהלך ברחובות ובסמטאות הצרים של המללאח ההומה אדם…קשה להבין כיצד מתקיימים היהודים העלובים היושבים בחוצות ומנסים למכור את מעט הסחורה העלובה שבידם ללא הצלחה "

בדין וחשבון מקצועי של צוות מחקר פסיכולוגי רפואי, המורכב ממומחים מישראל ומשוויץ, נכתב : במללאח של קזבלנקה שטח המגורים הממוצע לנפש הוא ארבעה מטרים רבועים, המללאח של צפרו הוא הצפוף ביותר, רק שני מטרים רבועים לנפש.

צפיפות האוכלוסיה היהודית במללאח של צפרו גדולה בערך פי מאה מזו שבעיר אירפאית, קזבלנקה פי 40, ברבאט ובמראכש פי 25.

שמונים אחוזים מן המשפחות גרות בחדר אחד. משפחה כוללת 6 – 10 נפשות ולפעמים אף למעלה מזה. התאורה בחדרים לקויה, ואין מים זורמים, בית שימוש אחד משמש משפחות רבות, הרגלי ההיגיינה ירודים מאוד, וכתוצאה מכך רבות המחלות, כגון, גרענת, מחלת עיניים מידבקת, הפוגעת ב-80 – 85 אחוז מהילדים ומהמבוגרים. גם מחלת השחפת, המלריה, הדיזנטריה, הגזזת, החצבת והחזרת מצויות בין דיירי המללאח.

הסלקציה – חיים מלכא-הסלקציה וההפליה בעלייתם וקליטתם של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948 – 1956

הסלקציה וההפליה בעלייתם וקליטתם של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948 – 1956חיים מלכה

המוסדות היהודים במרוקו.

לאחר מלחמת העולם הראשונה חשש הנציב העליון של מרוקו, הגנרל ליוטי מהשפעתם של גורמים חיצוניים, כגון הצינות או יהדות אמריקה, על יהודי מרוקו, שמא ינצלו את ייחודם הדתי תרבותי ואת משקלם הדמוגרפי ויתבעו לעצמם זכויות מיוחדות. לכן שאך לשלב את הקהילה היהודית בתוך המערכת החוקית והמנהלית של הפרוטקטורט, ולשם כך פעל על פי שני עקרונות במגרת הארגון מחדש של המוסדות היהודיים.

1 – הגבלה מרבית, עד כדי ביטול האוטונומיה הפנימית של היהודים.

2 – פיקוח מקיף על הפעילות של מוסדותיהם השונים.

בדרך זו פורסמו בשנת 1918 שני צווים, שבאו להסדיר את כינונם של בתי הדין הקבניים ושל ועדי הקהילות.

בתי הדין הרבניים

הצרפתים הגבילו את בתי הדין הרבניים לענייני אישות ולבעיות ירושה בלבד. בערים הגדולות הורכבו בתי דיו אזוריים משלושה דיינים וסופר, ואילו במקומות קטנים היה דיין יחיד, על פי רוב רב מקומי. המערכת השיפוטית היהודית הכלל ארצית כללה את, " בית הדין הגבוה " ברבאט הבירה, שבהרכבו ישבו אב בית דין, שני סגניו וסופר.

מוסד זה שימש מוסד לערעורים והחלטותיו לא ניתנו לשינוי. היושבים בראש בבתי הדין הרבניים קיבלו את משכורתיהם מן הממשלה. עד לביטול הפרוטקטורט בשנת 1955 לא היה רב ראשי למרוקו, ואז " בית הדין הרבני " היה האישיות הדתית הבכירה שם.

ועדי הקהילות ומועצת הקהילות

עד שנת 1945 הוגבל תפקיד ועדי הקהילות באופן חוקי לעזרה סוציאלית, אולם משנה זו ואילך , כשנחקק חוק הקהילות שהסדיר את מעמדן וקבע את נוהלי הבחירות, החלו אלה להתפתח ועסקו לא רק בעזרה סוציאלית, אלא ענייני חינוך ודת, ואף גבו מסים. כך היו בידיהן קרנות לעזרת נזקקים, בעיקר.

כך היה לכל עיר או מרכז יהודי ועד קהילה. רק יהודים מרוקנים, שתרמו 200 פרנק נדבה לפסח ולסוכות, יכלו להצביע עבור ועד הקהילה, כך, למשל, כ-70- אלף יהודים מרוקנים בקזבלנקה, הייתה זכות בחירה רק לכ-2000. בוועד הקהילה היו מארבעה עד עשרה חברים, וביניהם אב בית הדין או הרב המקומי. חברי הוועד בחרו באחד מחבריו ליושב ראש, ומינוים היה לשנתיים.

בראש כל ועדי הקהילות עמדה " מועצת הקהילות " כארגון גג לכל הוועדים. בנוסף לפעילותם בקרב חבריהם היהודים פעלו מועצות הקהילות וועדי הקהילות גם מול השלטונות הצרפתיים והמוסלמים כשתדלנים למען האינטרס של היהודים במרוקו.

בשנת 1954 היה מזכיר הקהילות ז'ק דהאן, על כל הוועדים פיקח מטעם השלטון הצרפתי המפקח על המוסדות הקהלתיים היהודיים. עד למלחמת העולם השנייה מילא תפקיד זה יחייא זגורי, והוא היה לויאלי יותר לשלטון הצרפתי מאשר לאינטרס היהודי, בשנת 1954 מונה לתפקיד זה מוריס בוטבול.

המוסדות הישראליים במרוקו.

המגבית והקרן הקיימת לישראל פעלו בקרב יהודי מרוקו לשם איסוף כספים לארץ ישראל. הקרן הקיימת הצליחה להגיע לפינות נידחות, והביאה עמה את בשורת הארץ. מבחינה זו עשתה שם פעולה חינוכית חשובה, ואכן, המודעות לתרומות לארץ ישראל גדלה משנה לשנה, כדברי ראש מחלקת הנוער והחלוץ, משה קול, ביולי 1951 :

" בצפון אפריקה יש תופעה מעודדת, בשנת 1949 נאספו שם ארבעה מיליון פרנקים, בשנת 1950 – 16 מיליון פרנקים, והשנה נגיע ל – 90 מיליון פרנקים, היהדות של צפון אפריקה מופיעה אצלנו בפעם הראשונה בהכנסות שמעולם לא ידענו עליהם בארצות אלה. התחלנו להרגיל את היהדות הזאת למתן כסף ".

הסוכנות היהודית, עד מרץ 1952 אורגנה העלייה ממרוקו על ידי " המוסד לעלייה " ובתיאום עם מחלקת העלייה של הסוכנות. בעקבות סכסוכים בין שני הגורמים אלה בוטל במרץ 1952 " המוסד לעלייה ", וכל האחריות לעלייה ממרוקו הועברה לסוכנות היהודית. עד שנת 1951 עמד בראש המוסד לעלייה סמי הלוי, ומאוחר יותר הוחלף על ידי שאול גואטה.

בקזבלנקה הוקם משרד עלייה הנקרא " קדימה " במסווה של סוכנות סעד, וסניפים שלו הוקמו ברחבי מרוקו. בכל המקומות הללו פעלו שליחי הסוכנות בראשות זאב חקלאי, 1951 – 1955, ואחריו עמוס רבל. בפריס ניהל את מחלקת העלייה ברוך דובדבני, האחראי על אירופה וצפון אפריקה.

המוסדות היהודיים הבינלאומיים במרוקו.

הג'וינט – הארגון המסייע ליהודים בתפוצות – פעל במרוקו בעיקר בתחומי הבריאות, באמצעות אוז"ה, החינוך, העזרה הסוציאלית ומפעל חלוקת מזון, וכן סייע לעלייה ולתנועות הנוער. לדברי דיבון, השקיע ארגון זה במרוקו כ-2.5 מיליון דולר בשנה.

אוז"ה – הארגון היהודי העולמי לשיפור הבריאות – פעל גם במרוקו, טיפל בחולים, הקים תחנות " טיפות חלב " לאם ולילד, וטיפל בילדים במוסדות החינוך יהודיים. אוז"ה החזיק מרפאה מרכזית בקזבלנקה ( הזכורה לי אישית רק לרע ולייסורים, הערה אישית שלי אלי פילו ) ומרפאות אחרות בפאס, במראכש, צפרו ופורט ליאונה.

החינוך היהודי

בשנת 1862 ייסדה חברת כל ישראל חברים – אליאנס – בתיטואן שבצפון מרוקו את אחד ממוסדותיה הראשונים, ובה חינוך יהודי מודרני, כי"ח האמינה, שעל ידי שיפור מצבם החברתי כלכלי של היהודים ניתן יהיה לקדם את מעמדם החוקי, תוך כדי שילובם בחברה הכללית, הלא יהודית.

ערב כינון הפרוטקטורט הצרפתי בשנת 1912 למדו כ-5000 ילדים בבתי הספר של כי"ח בכעשר ערים במרוקו, תיטואן, טאנג\יר, אל-עאריש, רבאט, קזבלנקה, סאפי, מזאגן, מוגדור, מראכש, מכנאס ופאס. עם בוא הצרפתים למרוקו נהנתה כי"ח מתמיכת השלטונות. אלה העניקו לכי"ח מונופולין כמעט מוחלט על החינוך החילוני היהודי.

ראשי הקהילה היהודית התנגדו נמרצות למונופולין זה עקב התנכרותם של מוסדות כי"ח למסורת ולמקצועות היהודיים המסורתיים. אך בעידוד ובמימון הצרתים התפרסה רשת החינוך של כי"ח, בעיקר בערים הגדולות והבינוניות, ובשנת 1932 למדו במוסדותיה 18.750 תלמידים.

הסלקציה – חיים מלכא-הסלקציה וההפליה בעלייתם וקליטתם של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948 – 1956

 

הסלקציה וההפליה בעלייתם וקליטתם של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948 – 1956חיים מלכה

באותה עת, בתחילת שנות הארבעים, קרוב לחמישים אחוז מבין גילאי 5 – 14 לא הכירו חינוך אחר זולת המסורתי. לאחר מלחמת העולם השנייה קיבלה כי"ח תנופה נוספת, ובסיוע הג'וינט הרחיבה את מוסדותיה לכל יישוב יהודי הגדול מ-300 נפש, ובערים הגדולות אף הקימה חטיבות על יסודיות ובתי ספר מקצועיים.

בשיתוף עם חברת " מגן דוד " המקומית הקימה כי"ח בשנת 1949, בית ספר למורים, שם רכשו הלומדים חינוך יהודי נרחב עם השכלה תיכונית צרפתית מלאה..

במרוקו פעלו מוסדות חינוך נוספים, " אורט " הקימה בית ספר מקצועי בקזבלנקה\ כמו כן פעלו מוסדות דתיים, כמו " אוצר התורה " ו " אוהלי יוסף יצחק ". בתלמוד התורה ובישיבות למדו ערב עצמאות מרוקו כ-8000 תלמידים.

מוסדות כי"ח השיגו הישגים מרשימים, וההשוואה למוסלמים תוכיח, בתום תקופת הפרוטקטורט רק 13% מגילאי בית הספר בקרב המוסלמים קיבלו חינוך מערבי מסודר – בעוד שבקרב היהודים עמד אחוז זה על 60.

בשנים 1945 – 1955 השלימו רק 500 תלמידים יהודית את הבחינות לתעודות בגרות ; ובשנת 1955 סיימו רק 268 תלמידים את חטיבת הביניים, ורק 30 סטודנטים למדו במוסדות אקדמיים במרוקו. הרבו המכריע, שרצה לרכוש השכלה גבוהה עשה זאת בצרפת.

על התעצמות כל ישראל חברים במרוקו והשפעתה על החינוך היהודי שם אנט למדים גם מהנתונים הבאים : בשנת 1945 למדו במוסדות כל ישראל חברים 21.854 תלמידים ; בשנת 1953 – 29878 תלמידים ; ובשנת 1955 31402 מתוך סך הכל של 38542 תלמידים.

לשיאה הגיעה כל ישראל חברים בשנת 1960 : במוסדותיה למדו אז 33000 תלמידים בשנות השישים, עם העלייה לארץ, חלה ירידה דרסטית בחינוך במוסדותיה. 

בניגוד לצנועת הציונית בתוניסיה, לא הצליחה התנועה הציונית במרוקו להתארגן ככוח חברתי ופוליטי משמעותי. הסיבה העיקרית לכך הייתה סירובם של הצרפתים, מאז כינון הפרוטקטוראט בשנת 1912, לאשר חוקית את הפעילות הציונית.

למרות זאת פעלה התנועה הציונית במרוקו בצנעה ברציפות משנת 1923 ועד עצמאות מרוקו בשנת 1956 – להוציא את תקופת שלטון וישי 1940 – 1942 ואת שנת 1948 – הקמת המדינה ומלחמת העצמאות, ההנהגה המרכזית של התנועה הייתה מורכבת מציונים ותיקים, וביניהם הלך קאזס עטר, ג"ר בן אסרף, ג"ר טולידאנו, סלומון כגן, שמואל אלמליח, מ' מרציאנו, סמואל דניאל לוי, ס' אוחנה, זיידה שולמן.

בשנות החמישים עמד בראש התנועה הציונית פול קלמרו.

לפי צבי יהודה, נרתם לפעילות הציונית רק חוג מצומצם מהאליטה החברתית בקהילות – ואילו רובם של יהודי מרוקו לא ידעו כיצד הוקמה והתפתחה התנועה הציונית בארצם. עבורם היוותה הציונות חלק מתפיסת עולמם הדתית המסורתית, ומן הסולידריות שלהם עם עם ישראל באשר הוא.

יהודה מונה ארבע סיבות, שלפיהן לא השכילה התנועה הציונית עד שנת 1936 לבסס את מעמדה במרוקו

1 – הגבלת הפעילות הציונית במרוקו על ידי הפרוטקטורט הצרפתי.

2 – ביסוס מעמדה של כל ישראל חברים במקביל להתבססותה של צרפת במרוקו. שמונים אחוז ממשאביה של כל ישראל חברים, מקורם היה בממשלת צרפת, ואידיאולוגית כל ישראל חברים הייתה מנוגדת לציונות.

3 – רובם המוחלט של יהודי מרוקו לא ראו בציונות המודרנית פתרון למצוקתם.

4 – התנועה הציונית העולמית לא השתדלה להחדיר את הציונות המודרנית למרוקו, אף לא עודדה עלייה מארצות האסלאם.

שינוי מהותי במצבה של התנועה הציונית במרוקו עם כינוסה של הוועידה הארצית לציוני מרוקו ב-18 בינואר 196 – הראשונה בארבע ועידות שנתיות שהתכנסו עד אשר הוטל איסור על הפעילות הציונית באפריל 1940.

לראשונה קמה מסגרת ארגונית מרכזית, אשר התוותה את מדיניות התנועה ותוכנית פעולתה, בחרה את מוסדותיה ופיקחה עליהם, ונהגה על פי תקנונה והנחיותיה של ההסתדרות הציונית.

כישלון צרפת ושלטון וישי 1940 – 1942, גורל יהודי אירופה, והתחזקות התנועה הלאומית הערבית במרוקו – כל אלה חיזקו את התנועה הציונית שם. כך נוצר פתח תקווה ליהודים, שאולי ישועתם אכן תבוא מציון.

תקווה זו התחזקה עם הקמת מדינת ישראל ; אולם כבר בתחילת 1948, על רקע מאבק על יחסי היהודים העברים במרוקו, הטילו הצרפתים הגבלות על הפעולה הציונית במרוקו.

שנת 1947 הייתה שנת ההעפלה : מחופי אלג'יריה יצאו שלוש ספינות מעפילים, רובם ממרוקו. הראשונה בהם הייתה הספינה " יהודה הלוי ". היא הפליגה ב-10 במאי 1947, ועליה 430 מעפילים ; בעקבותיה יצאה ב-16 ביולי 1947 הספינה " שיבת ציון " עם 411 מעפילים ; והשלילית – ספינת " הפורצים " ועליה 44 מעפילים.

גם לאחר הקמת המדינה היה הקשר בין התנועה הציונית העולמית לבין התנועות הציוניות בצפון אפריקה רופף, הסיבה העיקרית לכך הייתה חוסר ההתייחסות של התנועה הציונית העולמית לתנועות הציוניות בצפון אפריקה.

כך למשל, תכננה התנועה הציונית בצפון אפריקה בפברואר 1954 כנס באלג'יר, והזמינה אליו את חברי הנהלת הסוכנות היהודית ; אך בדיון על כך אמר יושב ראש הנהלת הסוכנות, ברל לוקר : " אני נגד השתתפות חברי הנהלה בכנס התנועה הציונית בצפון אפריקה , שתיערך בפברואר 1954 באלג'יר, פרט להרמן ( מנהל מחלקת הקליטה, שממילא תכנן באותה תקופה להיות בפריס ), וזאת משום שכנס זה אינו חשוב, והתנועה הציונית בצפון אפריקה היא פרימיטיבית.

על כך הוסיף ואמר חבר הנהלת הסוכנות, אליהו דובקין : " אני חושב שתופעת מספר רב של חברי הנהלה בכינוסים בעלי חשיבותך ממדרגה עשירית, יש בה כדי לבזות את התנועה הציונית.

הסלקציה – חיים מלכא-הסלקציה וההפליה בעלייתם וקליטתם של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948 – 1956

הסלקציה וההפליה בעלייתם וקליטתם של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948 – 1956הסלקציה

ארגונים ותנועות נוער יהודיים במרוקו.

בין הארגונים ותנועות הנוער היהודיים, שפעלו במרוקו החל באמצע שנות הארבעים ושהו קשורים ישירות או בעקיפין לסוכנות היהודית ולמוסד העלייה, נמנו " הבונים " – איחוד הקבוצות והקיבוצים ; " דרור " – הקיבוץ המאוחד ; " השומר הצעיר " – הקיבוץ הארצי ; " הנוער הציני " ; " בני עקיבא ", בח"ד – הפועל המזרחי ; בית"ר – חירות.

כן פעלו בקרב הנוער המחלקה לענייני יהודים במזרח התיכון ומחלקת עליית הנוער – שתיהן מחלקות של הסוכנות היהודית. ארגונים אלו הקיפו כמה אלפי בני נוער והתמקדו בחיי החברה והתרבות, לימוד השפה העברית, הכשרת הנוער לעלייה, הפצת הציונות המודרנית ותרבות ישראל.

חניכי תנועת הנוער של " הבונים " היו בעיקר תלמידי בתי הספר התיכוניים של הפרוטקטורט הצרפתי, כלומר בני מעמד הבינוני המבוסס.

תנועת הנוער " דרור " שיוותה לפעילותה אופי אידיאולוגי יותר מאשר " הבונים " כדי לקרב את הנוער לרעיון הציוני הסוציאליסטי.

תנועות הנוער הציוניות החילוניות לא הצליחו למשוך אליהן המונים, ומכמה סיבות : מצד אחד הן סבלו מתחרות ומחוסר תיאום ביניהן, ומצד אחר התנגדו לפעילותן חוגים דתיים שונים, מחשש להפקרות הנוער הדתי.

לעומתן זכו להצלחה רבה תנועות המנוער הציוניות הדתיות, כך, למשל, ל " בני עקיבא " היו בשנת 1950 17 סניפים, ובהם 1333 חניכים פעילים, ובבח"ד ( הפועל המזרחי ) היו 604 חניכים. בשנת 1953 היו לבית"ר ( : חירות " ) סניפים בקזבלנקה וברבאט, ובהם 840 חניכים. 

כל תנועות הנוער נתמכו כספית על ידי מחלקת הנוער והחלוץ של הסוכנות, אך בית"ר טענה להפליה מכוונת מצדה. עם עצמאות מרוקו בשנת 1956, ירדה פעילות תנועות הנוער הציוניות למחתרת.

פרעות אוג'ה וג'יראדה

הסכסוך הישראלי הערבי על ארץ ישראל והקמת מדינת ישראל במאי 1948 הביאו להתפרצות של פרעות ביהודים ביום 7 ביוני 1948, הן נערכו בעיר אוג'דה והתפשטו לג'יראדה הסמוכה, ובסיכומו של יום הדמים נמנו 42 הרוגים ( צרפתי אחד ו-41 יהודים ), מהם ערה ילדים ועשרים נשים, נפצעו עשרות.

חיים סעדון מונה שלושה גורמים להתפרצות האלימה :

1 – ההגירה היהודית החשאית ממרוקו לאלג'יריה בדרך לארץ ישראל. לשם כך עברו יהודי מרוקו לאלג'יריה דרך אוג'דה.

2 – לא פעם גרם הסכסוך הישראלי עברי בארץ ישראל לתגובות מסיתות כנגד היהודים, ואף להחרמת המסחר היהודי.

3 – נאום סולטאן מרוקו, מוחמד החמישי, ב-23 במאי 1948, הוא הביע בו הזדהות עם המאבק הערבי כנגד התוקפנית הלא צודקת של הציונים בפלשתינה, ואף קרא ליהודי מרוקו להימנע מכל צעד, העלול להתפרש כתמיכה או אהדה לתוקפנות הציונית שם.

בנאומו ציין הסולטאן, כי יהודי מרוקו נאמנים לו, ולכן אין לזהותם כציונים הנמצאים בפלשתינה

פרעות אוג'דה וג'ראדה היו אפוא תגובה ישירה להקמת מדינת ישראל ולמלחמת העצמאות, שזה עתה פרצה. כל אשר אירע בערים אלה ומצבם הביטחוני החמור של יהודי מרוקו היה ידוע לממשלת ישראל ולהנהלה הציונית – ובכל זאת ניתנה להם עדיפות נמוכה לעלייה.

היהודים במרקו הספרדית

בסוף שנת 1948, חיו במרוקו הספרדית כ- 10.000יהודים. בינואר 1956 פורסם סקר של מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית, ולפיו היו אז שם 8800 יהודים : כמחצית בעיר תיטואן – 4500 יהודים, באלקסר – 900, סוק לארבע – 900, ארסולה – 300, וילה נדור – 200, סן חורחי – 200, מליה – 1500, סאוטה – 200.

מצבן הכלכלי של קהילות אלה היה בכי רע : יותר ממחצית מהיהודים קיבלו תמיכה מוועד הקהילות, ובמיוחד מהג'וינט.

מרבית המפרנסים היהודיים היו שכירים, וכמחצית מבעלי המעמד הבינוני היו סוחרים. הייתה גם שכבה קטנה של בעלי אמצעים, שעיקר הונם היה מושקע בנדל"ן ובמסחר.

בתחילת שנות החמישים נוצר שכבה חדשה של בעלי מקצועות חופשיים : רופאים, רוקחים, עורכי דין ועוד.

על פי החוק לא הייתה הפליה כלפי היהודים, אך בפועל היה הדבר שונה. עד שנת 1954 חייב היה המועמד לקבלת משרה ממשלתית להיות מרוקני, ומשנת 1955 – גם מוסלמי.

לכ-100 משפחות יהודיות ( כחמש מאות נפש  הייתה נתינות ספרדית. בחלק מהקהילות היהודיות, כגון באלקסר, נדונו משפטים בין יהודים למוסלמים בפני ה " פחה " ; אך היו עלילות שווא רבות כנגד היהודים, בעיקר בפגיעה באסלאם.

בכל עיר היה ועד קהילה. הוא כלל את נכבדי הקהילות ודאג לאינטרס הקהילה כלפי השלטונות הספרדיים והמרוקניים, וכן תיאם את פעילות הסיוע של הג'וינט. בכל קהילה היו כמה בתי כנסת, אך לא כולם מלאו מתפללים בימי חול.

מעוטי האמצעים ובני המעמד הבינוני רצו לעלות לישראל, אולם חרדו מפני הבלתי נודע בארץ. הרישום לעלייה נפסק בשנת 1955 לפי הוראת משרד העלייה בטנג'יר.

כמעט לא היה אפשר למכור את הרכוש היהודי, משום שהחוק הספרדי הקשוח אסר על העברת הון לחוץ לארץ. המצב הפוליטי החדש, שנוצר עם החזרת הסולטאן למרוקו, לא הקל על כך, והערבים לא רצו לקנות את הרכוש היהודי. הם אמרו זאת בגלוי, שכן האמינו שבקרוב יקבלוהו אף ללא תשלום.

למרות זאת ניתן בחלק מהמקומות למכור את הרכוש בהפסד ריאלי של כ עשרים וחמישה אחוז, ולהעביר את ההון לטנג;יר תמורת עמלות של 1% – 3%.

בספטמבר 1948 מערך פוגרום בעיירה אלקסר רלכביר, ונהרגו בו חמישה יהודים. אולם עד סוף דצמבר 1955 שמרו השלטונות הספרדיים על ביטחון היהודים בצורה סבירה.

למעשה היה מצבם הביטחוני של היהודים שונה מקהילה לקהילה ותלוי ישירות במצב הדמוגרפי במקום מגוריהם, כך, למשל, היו היהודים בטוחים יותר כאשר היה רוב ספרדי במקום מגוריהם, כגון בעיר סאוטה.

התגוררו שם כ -200 יהודים בקרב 68.000 תושבים, ומהם רק 5000 – 6000 ערבים. חמור יותר היה המצב בעיר אלקסר אלכביר ; שם התגוררו 900 יהודים בעיר בת 35.000 תושבים, שרובם – 31.000 – ערבים.

הסלקציה – חיים מלכא-הסלקציה וההפליה בעלייתם וקליטתם של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948 – 1956

חיים מלכה

הסלקציה וההפליה בעלייתם וקליטתם של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948 – 1956

פרק שני – זרע הסלקציה : 1948 – 1951.

התקנות הסלקטיביות החמורות כנגד יהדות צפון אפריקה התקבלו בארץ בנובמבר 1951, סיבתן היה החשש לשינוי דמוגרפי בארץ, העלול לעשותה מדינה לבנטינית נחשלת.

מדיניות סלקטיבית זו פעלה במלוא עוצמתה בשנים 1952 – 1956, אך זרעיה נזרעו לפני כן ונבעו מתוצאות " העלייה ההמונית " בשנים 1948 – 1951.

תוצאותיה של עלייה זו היו בעיקר שלוש

1 – השינוי הדמוגרפי בארץ : מ-84% יוצאי אירופה ואמריקה בנובמבר 1948 לכדי 63.1% בלבד בדצמבר 1951.

2 – קשיי הקליטה בארץ מחוסר תקציב בכל התחומים, שיכון תעסוקה ובריאות.

3 – הדימוי ( הסטריאוטיפ ) השלילי שיוחס ליהודי צפון אפריקה בכלל, וליהודי מרוקו בפרט.

העלייה ההמונית : 1948 – 1951

בתקופה של כשלוש שנים וחצי הכפילה " העלייה ההמונית " את מספר תושביה של מדינת ישראל. רוממות רוח אחזה בכל חלקי היישוב היהודי בארץ ישראל עם התגשמות החולם הציוני – הקמת מדינת ישראל.

רוממות רוח זו אחזה גם בחלק מיהדות הגולה, שכמהה לעלות לארץ ישראל ולחיות במדינה היהודית שזה אך קמה. כמיהה זו הייתה בעיקר מנת חלקם לש היהודים שחיו בארצות המצוקה – ארצות האסלאם ומזרח אירופה.

לא כל כך היה הדבר לגבי היהודים שחיו בארצות החופשיות, אשר מצבם הכלכלי, הפוליטי והחברתי היה טוב, כגון בארצות הברית, קנדה, ארצות דרום אפריקה ומערב אירופה.

מדינת שיראל בחיתוליה, על כ- 650.000 תושביה, התמודדה עם בעיות קשות מנשוא : מלחמה עקובה מדם, שבה נפלו קרוב לאחוז אחד מתושביה ; בעיות אידיאולוגיות פנימיות שגרמו לאלימות בין הפלגים ; הקמת מוסדות למדינה החדשה ; בעיות כלכליות קשות ועוד.

דבר אחד היה ברו : על מנת לחזק את המדינה היהודית בתוך הים הערבי שבסביבה, יש להעלות מספר רב ככל האפשר של יהודים – ובזמן קצר. היטיב לבטא זאת ראש הממשלה, דוד בן גוריון.

ממשלה יהודית אשר מרכז דאגותיה, תכנונה ופועלה לא יהא מפעל עלייה והתיישבות, ויעלה מספרנו בארץ לשני מיליון איש בתקופה הקצרה ביותר – תתכחש לאחריותה הראשית והעיקרית, ותעמיד בסכנה את ההישג ההיסטורי הגדול שזכה לו דורנו. אלפי שנים היינו עם בלי מדינה, הסכנה הגדולה עתה, שנהיה בלי עם.

ואכן, בשנים אלה לו היהודים בהמוניהם, תוך אנדרלמוסיה מוחלטת בין המוסדות שטיפלו בעלייה ובקליטה – הממשלה והסוכנות היהודית. כך למשל, טיפל בעלייה מצד הממשלה משרד העלייה והבריאות בראשות בשר משה שפירא, ומצד הסוכנות היהודית טיפלה בעלייה מחלקת העלייה בראשות יצחק רפאל.

חיכוכים וחילוקי דעות לא מעטים היו קיימים בין שני גופים אלה. כך, למשל, דגל השר משה שפירא במדיניות של התאמת העלייה לכושר הקליטה – בעוד רפאל טען לעלייה המונית. חילוקי דעות רבים היו בין הממשלה לסוכנות בהיבטים נוספים של שמכות וביצוע, נטל כספי ועוד.

על מנת למסד טוב יותר את נושא העלייה, הקליטה וההתיישבות, הוקם במאי 1950 " המוסד לתיאום " – מסוד משוף לממשלה ולסוכנות, ובו שמונה חברים : ארבעה מהממשלה וארבעה מהסוכנות.

ועדה משותפת של הממשלה והסוכנות היהודית הכינה את נוסח האמנה, ולפיה פעל המוסד לתיאום כדלקמן :

1 – יוקם מוסד לפיתוח ולתיאום של ממשלת ישראל וההנהלה הציונית.

2 – המוסד יהיה מורכב מארבעה חברי ההנהלה, ואליהם יצורף בא כוח הקרן הקיימת לישראל.

3 – באי כוח הממשלה יהיו : זר האוצר, שאר העבודה ושר העלייה. ברי כוח ההנהלה הציונית : יושר ראש ההנהלה בירושלים, גזבר ההנהלה, ראש המחלקת העלייה ונציג מחלקת הקליטה.

4 – המוסד יתאם את התכנון והביצוע בשטחי העלייה, השיכון לעולים, ההתיישבות והפיתוח החקלאי. כן יתאם את התקציבים לצרכים אלה ויחליט על חלוקת תפקידי הביצוע בין הממשלה ובין ההנהלה.

יו"ר " המוסד לתיאום " היה ראש הממלשה. בתקופה הראשונה לקיומו היו חבריו מצד הממשלה : ראש הממשלה – דוד בן גוריון ; שר האוצר – אליעזר קפלן ; שרת העבודה – גולדה מאיר : ושר העלייה והבריאות – משה שפירא.

מצד הנהלת הסוכנות : יו"ר ההנהלה הירושלמית – ברל לוקר ; הגזבר וראש מחלקת ההתיישבות – לוי אשכול ; ראש מחלקת העלייה – יצחק רפאל ; מנהל מחלקת הקליטה – צבי הרמן.

עם כל רוממות הרוח היה ברור שלא ניתן לקלוט את כל היהודים, הרוצים לעלות ארצה, בזמן קצר. היה אפוא צורך לקבוע את סדרי העדיפות לעלייה. לפיכך הוחלט לתת עדיפות ראשונה לשארית הפליטה – לתושבי מחנה העקורים בגרמניה, אוסטריה ואיטליה – ולעצורים במחנות קפריסין.

ועדיפות שנייה – לחיסול גלויות בבל, תימן ולוב, משום הסכנות המיידיות היו צפויות ליהודים בארצות אלה. ואכן, העולים באו בהמוניהם : בשנות עלייה המונית זו, 1948 – 1951, הכפיל היישוב היהודי בארץ את עצמו : כ-650 אלף תושבי הארץ קלטו 686.739 יהודים, ומתוכם 20.112 יהודים ממרוקו.

תקופה זו הייתה קשה מנשוא עבור העולים : חייהם בחורף במחנות האוהלים, בתנאים לא תנאים, היו קשים מאוד ; והתנאים הסניטרים הירודים גרמו למחלות ילדים ולתמותת תינוקות גדולה.

בעקבות קשיים אלה התנהל בארץ ויכוח נוקב – בממשלה, בכנסת, בסוכנות היהודית, בעיתונות – סביב השאלה : האם יש להעלות ארצה ללא יכולת קליטה סבירה – או שמא יש להאט את העלייה ולהתאימה לכושר הקליטה, בעיקר בתחום השיכון, העבודה והבריאות ?

חלוץ התומכים בהגבלת העלייה והתאמתה לכושר הקליטה היה חבר ההנהלה הציונית מהמפלגה הרוויזיוניסטית מאיר גרוסמן. במאמרו בעיתון " המשקיף " ב-25 במרץ 1949 אמר :

" אין עבודה, אין קורת גג, תהא זו קלות דעת פושעת אם נסתכל בשוויון נפש להתפתחות זאת. יש לווסת תהליך זה בהחלטיות ובחוזקה, אחרת העלייה יכולה להביא קללה במקום ברכה. יש להתאים את העלייה לקליטה ".

הסלקציה – חיים מלכא-הסלקציה וההפליה בעלייתם וקליטתם של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948 – 1956

הסלקציה וההפליה בעלייתם וקליטתם של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948 – 1956הסלקציה

בעמדה זו תמכו שר האוצר, אליעזר קפלן ; שר העלייה והבריאות, משה שפירא ; וראש מחלקת הקליטה, גיורא יוספטל, שנשאו ברוב הנטל העצום של קליטת המוני העולים באותה עת.

בראש המתנגדים להאטת קצב העלייה עמדו ראש הממשלה, דוד בן גוריון : ראש מחלקת העלייה בסוכנות, יצחק רפאל.

בפתיחת המושב השני של הכנסת בנובמבר 1949 אמר בן גוריון :

התנגדנו ונתנגד לכל צמצום בעלייה, אם כי אין אני יכולים להתברך שכבר פתרנו את כל בעיות הקליטה והעלייה במלואן. אין אנו יכולים ואין אנו רשאים למדוד את העלייה באמת מידה כספית ומשקית בלבד, וגם אם יוטלו עלינו מאמצים נואשים לקיים קצב מהיר של עלייה רבתי לא נרתע מהם.

בתקופה זו הייתה עיתונות גדושה בתיאורים על המצב הקשה בקליטת העולים : חוסר שיכון, אבטלה, בריאות, המעברות וקשייהן. העיתונות, כמובן, ייצגה את קוראיה או בעליה. כך העיתון " הארץ ", שייצג את האליטות, תמך בסדרת כבתות בהתאמת העלייה לכושר הקליטה.

לעומתו " על המשמר " – עיתון מפלגת הפועלים המאוחדת ( מפ"ם ) – התנגד להגבלתה.

" הצופה " עיתון " הפועל המזרחי " – תמך בעלייה המונית על פי מדיניותו של שליחו בהנהלת הסוכנות – מנהל מחלקת העלייה, יצחק רפאל.

" חירות " – עיתון הרוויזיוניסטים – שימש כשופר אופוזיציוני לממשלה : מצד אחד, תקף את קשיי הקליטה – ומנגד תמך בעלייה המונית.

העיתונים " ידיעות אחרונות ומעריב " לא היו בעלי עמדה אחידה ועקבית, ונתנו במה למתנגדים למדיניות העלייה ולתומכים בה. במקביל הבליטו את קשיי הקליטה בארץ, אך לא הדגישו את מצוקת היהודים בגולה.

בדצמבר 1949 ערך " המכון לחקר דעת הקהל " סקר דעת קהל על מדיניות העלייה של הממשלה והסוכנות, 82% מן הציבור תמכו בסקר זה בעלייה מבוקרת – לעומת 148 % שחייבו עלייה חופשית.

עם זאת יש לציין שהסקר לא היה מקצועי, ולדעת מנהל מחלקת העלייה – אף היה מגמתי. כך, למשל, הייתה אחת השאלות בסקר " האם על הממשלה לעזור קודם לחיילים משוחררים בקבלת שיכון ועבודה – או לעולים החדשים ? 

קשיי הקליטה.

ללא תשתית כלכלית ותוך קיבוץ גלויות מ-52 ארצות שונות, בעלות תרבויות ייחודיות ושונות, וקליטתן, נלחמה מדינת ישראל על חייה כנגד מדינות ערב במלחמה עקובה מדם.

לא פלא אפוא שהקשיים בקליטת המוני העולים היו גדולים. שלו הבעיות העיקריות היו : שיכון, תעסוקה ובריאות ; וכדי לפתור אותן נדרשו גם המימון ( שלא היה בנמצא ) וגם הזמן לבניית שיכונים למאות האלפים, וליצירת מקורות התעסוקה עבורם.

בעיות השיכון.

רוב העולים, שעלו בשנת 1948 ובתחילת 1949, שוכנו בבתים ערביים נטושים – אך גלי העלייה הגואים דרשו פתרונות דיור מיידיים אף כי בסטנדרטים נמוכים.

בסוף שנת 1948 הוקמה חברת " עמידר " – החברה הלאומית לשיכון עולים. היא תכננה 16.000 יחידות דיור בנות26 מטריםרבועיםלשנת 1949 : מחלקת הקליטה רכשה 6.000 צריפים שוודיים : וכן נרכשו אוהלים ל – 30.000 יחידות דיור במחנות מעבר של עולים. בדצמבר 1949 ישבו במחנות אלה כ – 90.000 עולים. כלכלתם הייתה על הסוכנות, ועלותם – כחצי מיליון דולר בחודש.

תחילה הוקמו מחנות עולים בעתלית, פרד חנה, רעננה, בית ליד, בנימינה, חדרה וראש העין, ומאוחר יותר – בבאר יעקב, קריית אליהו ( חיפה ), קריית מוצקין, רחובות וירושלים.

התנאים במחנות היו קשים ביותר : צפיפות, מחסור במתקנים סניטריים, מזון דל, ומעל לכל – בטלה חסרת תכלית. כדי לפטור את העולים ממצב בלתי נסבל זה, וגם כדי לחסוך את ההוצאות העצומות והבלתי פרודוקטיביות, הציע לוי אשכול, הגזבר וראש מחלקת ההתיישבות בסוכנות היהודית להקים מעברות, ובכך השיג אפוא שלוש מטרות :

1 – העולים יתפרנסו בכוחות עצמם

2 – פיזור אוכלוסין

3 – הטבת תנאי חייהם של העולים.

באפריל 1950 הגיש לוי אשכול את הצעתו להנהלת הסוכנות :

לשים קץ למחנות …להקים ברחבי הארץ שיכוני עולים או שכונות עולים, ואפילו לתקופת מעבר בלבד, שישתרעו מדן ועד באר שבע.

כך נוצרו המעברות, ותוך תקופה קצרה החלו לצוץ ברחבי הארץ. במעברות גרו באוהלים, בדונים, פחונים או צריפונים, והעולים נדרשו לעבוד כדי לקיים את עצמם.

דיור ארעי זה נבע מחוסר תקציב, שכל על פי תחשיב שנעשה בשנת 1948, עלותו של דיור קבע עבור 250.000 עולים היה 55 מיליון לירות – בעוד תקציב המדינה באותה שנה ( למעט הוצאות הביטחון ) הסתכם ב7.8 מיליון לירות בלבד. ומלבד זאת הן נדרש זמן רב לבניית עשרות אלפי שיכונים !

בשלה הראשון חולקו המעברות לארבעה סוגים :

1 – מעברות עירוניות, הנמצאות בקרבתה של עיר. בדרך כלל הועסקו יושביהן בעבודות בעלות אופי עירוני.

2 – מעברות מעורבות, הממוקמות בסביבות מושבות גדולות. יושביהן הועסקו בעבודות בעלות אופי עירוני או חקלאי.

3 – מעברות כפריות באזורי התיישבות. תושביהן הועסקו בעבודות בעלות אופי חקלאי בלבד.

4 – מעברות עצמאיות, שנועדו להוות בעתיד מרכזי יישוב עצמאיים, כמו חלסה ( קריית שמונה ) או תל ירוחם. 

עד סוף שנת 1950 קמו 62 מעברות, ובהן 93.000 נפש מתוך 133.000 נפש שהתגוררו בדיור ארעי ; ובסוף שנת 1951 התגוררו במעברות 220.517 נפש מתוך 156.506 שהתגוררו בדיור ארעי. 

גם במעברות היו התנאים קשים : בשנים הראשונות לא חוברו מבני המגורים לרשתות המים והחשמל ; המים למעברה סופקו במספר קטן של ברזים ובאיכות ירודה, והיה אפוא צריך להרתיח אותם לשתייה. לעתים היו הפסקות מים, משום שמחלקת הקליטה לא שילמה את חובותיה לחברת " מקורות " ולרשויות המקומיות. יחידות המגורים הוארו בעששיות נפט או ב " לוקסים ", והאוכל בושל באמצעות פתיליות נפט או פרימוסים.

התנאים הסניטריים היו בלתי נסבלים, כך , למשל, נכתב בדו"ח הוועדה הבין משרדית לענייני המעברות, שמעברת קורדני השתמשו 336 איש במקלחת אחת, בכרכור – 53 איש בבית שימוש אחד, ובמעברת זכרון יעקב היה ברז ל -23 משפחות.

בסך הכל סיפקה ממשלת ישראל והסוכנות היהודית בתקופת העלייה ההמונית פתרונות דיור קבע ל – 400.000 נפש, ופתרונות של דיור ארעי – לכ – 250.000 נפש. רובם המוחלט של אלה התגוררו במעברות.

בעיות תעסוקה.

הגידול המדהים במספר תושבי המדינה חייה צמיחה כלכלית, אך זו אינה מתרחשת תוך יום – אלא אם כן היא מתוכננת מבעוד מועד ; אך מדינת ישראל המעירה, על כלל מצוקותיה, עסקה קודם לכול בעליית הצלה של מאות אלפי יהודים, בנוסף, רוב העולים הגיעו ארצה חסרי כל, ללא רכוש וללא ממון, וחלקם היו חסרי מקצועות כלל או חסרי מקצועות נדרשים.

קושי נוסף היה חוסר שפה משותפת ותקשורת בין העולים החדשים לבין המוסדות ( לשכת העבודה ) ולתושבי היישוב הוותיק, המעסיקים – בעיקר בקרב העולים שהגיעו מארצות האסלאם.

העולים הראשוני, שהגיעו בשנת 1948, הצליחו ברובם למצוא תעסוקה במקומם של העובדים הוותיקים המגויסים. אך הממשלה והסוכנות לא הצליחו לספק תעסוקה לגלי העלייה האדירים, שהיתוספו מדי חודש בחודשו משנת 1949.

הפתרונות שניתנו היו לטווח קצר ובהיקפים לא מספקים, כגון עבודות דחק למיניהן ; סיקול וייעור שיזמו הקרן הקיימת לישראל או הממשלה ; סלילת כבישים ובניין ; קטיף, בציר ונטיעות, ששכרם נמוך, מסובסד ועונתי. לא חסרו אפוא הפגנות כנגד הממשלה והסוכנות על חוסר התעסוקה. תוך קריאות " לחם – עבודה " !

רבים מבין העולים בעלייה זו היו חולים, נכים או קשישים. הצעות העבודה הללו לא התאימו להם, כמובן, והם דרשו לפתוח קיוסקים או חנויות, על כך אמר ראש מחלקת העלייה גיורא יוספטל :

זוהי דיספרופורציה חולנית גם בשביל ארצנו, הרגילה לדברים בלתי רגילים. אנו רוצים להקים עכשיו אלף וחמש מאות קיוסקים, אנו מדברים על פתיחת 600 חנויות ( למען הקשישים ), כל מועצה מקומית מתקוממת נגדנו.

למרות אופי זה של העבודות ( עונתיות או בלתי פרודוקטיביות ), ולמרות השכר הנמוך, נחשבה תעסוקת העולים עדיפה על אבטלה מוחלטת וחיי ניוון במחנות העולים, שכן בכך הושב להם כבודם.

בסך הכל טיפלו לשכות העבודה בשנת 1950 ב – 118.000 דורשי עבודה. מתוכם קיבלו 91.000 איש עבודה כלומר 77% מכלל דורשי העבודה במעברות. 

הסלקציה – חיים מלכא-הסלקציה וההפליה בעלייתם וקליטתם של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948 – 1956

הסלקציה וההפליה בעלייתם וקליטתם של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948 – 1956חיים מלכה

בעיות הבריאות.

נושא הבריאות של העולים היה לבעיה קשה ודחופה, שכן רבים מן העולים היו חולים, קשישים ותינוקות, רופאים במחנות העקורים בגרמניה, אוסטריה ואיטליה דיווחו על 10% ויותר הנזקקים לטיפול רפואי, וביניהם נכים, חולה שחפת ומחלות אחרות.

בגלויות אחרות במזרח אירופה היה חילקם של הזקנים בעלייה גדול, והם היוו נטל רפואי, הנה כך מדווח ראש מחלקת הקליטה יהודה ברגינסקי, להנהלת הסוכנות : " לפי הסטטיסטיקה של מחלקת הקליטה, יהודה למעלה מ-40% מהזקנים הם מעולי רומניה ; ובהזדמנות אחרת אמר : " מרומניה עלו הזקנים והצעירים לא באו, הזקנים שוכבים בפרדס חנה על סף המוות "

מערכת הבריאות לא הייתה מוכנה להתמודדות עם המעמסה הגדולה של העלייה, שכן הקשיים היו רבים, ובעיקר בעיות אשפוז ; בתי החולים הקיימים לא ענו אף על מחצית מדרישות האוכלוסייה, וככל שגבר זרם העולים – ובהם אחוז של חולים המחלה מדבקת – הלך המצב הרפואי במחנה והחמיר.

מחלת השחפת, שנחשבה אז כחשוכת מרפא, הייתה נפוצה בין ניצולי השואה ובין העולים מארצות המזרח : משרד הבריאות דיווח על 1760 חולים בשחפת פתוחה. רבים מתוך כ-200.000 העולים, שהגיעו בשנה הראשונה לארץ, הסתובבו במחנות העולים בשל העדר מקומות אשפוז, ובנוסף אליהם אובחנו עוד כ-3.000 עולים בחשש לשחפת.

1500 חולים בחלות נפש התהלכו ללא טיפול, כשהם מהווי שכנה לעצמם ולציבור, משום שלא נמצא מקום לאשפזם. מגפות רבות פרצו במחנות : בקיץ 1948 פרצה מגפת דלקת קרום המוח בקרב ילדים ותינוקות והפילה בהם חללים. 

מייד אחרי מגפה זו פרצה מגפת שיתוק ילדים, ביוני 1949 הייתה מגפת אבעבועות בירושלים. היה חשש להתפשטותה בארץ, ומשרד הבריאות נדרש לפעולת חיסון רחבת היקף. רבבות ילדים היו נגועים בגרענת ( טרכומה, מחלת עיניים מדבקת ) בכינמת ובילהרציה.

בעקבות העלייה ההמונית גדלה מאוד תמותת ילדים, בתקופת המנדט הבריטי הייתה תמותת התינוקות ביישוב היהודי 29 לכל אלף תושבים – ואילו בעקבות העלייה ההמונית הגיעה תמותת התינוקות ל  52 לכל אלף תושבים.

גם היה מחסור גדול ברופאים ובאחיו, ולאלה מהם שהגיעו בעלייה ההמונית חסרה הכשרה המתאימה. משרד הבריאות היה קשיי תקציב למימון פעולותיו. כך, למשל, הוקצב למערכת הבריאות בשנת 1949 תקציב של 1.170.000 לירות – שעוד שלפי חישובי המשרד נדרש סכום מינימאלי של 3.5 מיליון  לירות.

אכן, בתקופת העלייה ההמונית הייתה המצוקה הכלכלית בארץ כה גדולה, עד כי מחושד מאי 1949 נאלצה הממשלה להנהיג " משטר צנע " : לתושבים חולקו תלושי מזון למצרכים בסיסיים ובכמות מינימאלית, אך לא אחת אף מצרכים אלה לא היו בנמצא.

הדימוי השלילי של עולי מרוקו.

קיבוץ הגלויות בעלייה ההמונית הביא לארץ בנשך כשלוש שנים למעלה מ – 300.000 יהודים מארצות האסלאם, בעלי תרבות שונה וזרה מזו של היישוב הוותיק – יוצאי אירופה, ומזו של העולים החדשים מארצות אירופה ואמריקה.

אכן היה פער תרבותי בין יוצא ארצות האסלאם לבין יוצאי אירופה, ומקורו ברמת ההתפתחות השונה בארצות אלה. על מוזרותם של יהודי המזרח בעיני יהודי אירופה אמר הסופר יעקב בסר, שעלה מפולין :

" דבר נוסף שהפליאני הייתה העובדה שבקרב העם היהודי ישנם אנשים שונים ומוזרים כל כך. עד אז ראיתי את העם היהודי כשהוא כולו על טהרת המוצא האירופי ולא ידעתי כלל שישנם יהודים בארצות אחרות הנראים שונים מאתנו "

מתוך ויקיפדיה

נולד בשנת 1934 בקאליש שבפולין, ועלה לישראל עם משפחתו, לאחר נדודים רבים, בשנת 1950.

יעקב בסר היה המייסד והעורך, במשך 30 שנה, של כתב העת הספרותי עיתון 77. הנושאים העיקריים בשירתו היו ה"דו-שורש", כלומר שורשיו הכפולים של המשורר, כישראלי ועברי מצד אחד, וכילד יהודי, שברח מפולין, נדד בברית המועצות וחווה את מלחמת העולם השנייה ומוראותיה, מצד שני.

יעקב בסר הרבה לכתוב גם על משוררים יהודים נשכחים, שמשיריהם אף תרגם. גם נושאי האהבה נזכרים רבות בשיריו, וכן כתב לא מעט על יחסי יהודים וערבים בארץ.

בשנת 1995 סחף אחריו מאות סופרים ומשוררים, שפרשו, בהנהגתו, מאגודת הסופרים העברים והקימו ארגון חדש בשם איגוד כללי של סופרים בישראל. האיגוד הקים כתב עת ספרותי בשם "גג", ומוסדות נבחרים, והוא עורך מדי פעם כנסים, אסיפות, ומקיים ערבי קריאה.

בדצמבר 2006 נפטר ממחלת הסרטן בגיל 72. גיליון מיוחד של עיתון 77, מחודש ינואר 2007, הוקדש לזכרו. משוררים רבים הביאו בו משיריו, והוסיפו דברי זיכרון. עד כאן מתוך ויקיפדיטה.

שוני תרבותי זה בין עולים מארצות האסלאם לבין היישוב הוותיק ועולי ארצות אירופה ואמריקה יצר ניכור חברתי, והוא הקשה עוד יותר על קליטת יוצאי ארצות האסלאם בארץ : מצד אחד יצר הרגשת קיפוח אצל יוצאי ארצות האסלאם בכלל, ויוצאי מרוקו בפרט, שכן העולים מארצות אירופה ואמריקה קיבלו עדיפות בשיכון ובתעסוקה ; ומנגד יצר אצל יוצאי אירופה ואמריקה רגש עליונות על יוצאי ארצות האסלאם, תוך התעלמות מוחלטת מתרבותם וממאפייניהם.

כל מעשיהם נבחנו ב " עיניים אירופיות ", וכל תחלואי המדינה – עבריינות, זנות מחלות ואבטלה – יוחסו להם. הגדיל לעשות עיתון " הארץ. שלושת כותביו – עמוס איילון, שבתי טבת ואריה גלבלום – יצאו בסדרת כתבות שלוחות רסן כנגד עולי ארצות האסלאם, ובעיקר כלפי יהודי מרוקו, כך למשל כתב אריה גלבלום במרץ 1949 על עולי מרוקו ( אף שעד חודש זה עלו משם פחות מ –  5000 יהודים, כלומר פחות מ – 3% מכלל העלייה :

" זו היא עליית גזע שלא ידענו עדיין כמוהו בארץ, לפנינו עם שהפרימיטיביות שלו היא שיא. דרגת השכלתם של יהודים אלה גובלת בבורות מוחלטת, וחמור עוד יותר הכישרון שלהם לקלוט כל דבר רוחני.

בדרך כלל הם עולים אך במעט על הדרגה הכללית של התושבים הערבים הכושים והברברים במקומותיהם. בכל אופן זוהי דרגה נמוכה עוד יותר ממה שידענו אצל ערביי ישראל…הללו נעדרים שורשים ביהדות, לעומת זאת הם נתונים לגמרי למשחק האינסטינקטים הפרימיטיביים שלהם.

בפינות מגוריהם של האפריקנים תמצא את הזוהמה, משחק קלפים בכסף, שתייה לשכרות וזנות…יהודי מרוקו חסרי נתונים להסתגלות לחיי הארץ. הם עצלים כרוניים ושונאי עבודה.

הסלקציה – חיים מלכא-הסלקציה וההפליה בעלייתם וקליטתם של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948 – 1956

הסלקציה וההפליה בעלייתם וקליטתם של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948 – 1956הסלקציה

הדברים לקוחים מעיתון הארץ, 22 במרץ 1949, כמו כן מופיעים גם בספרו של שמואל שגב " מבצע יכין " בעמוד 44, בדברים של שגב רחבים יותר ואף חריפים יותר, מר מלכא מנסה להיות עדין יותר.

מתוך ויקיפדיה

עמוס אילון נולד בשם עמוס שטרנבך בווינה בשנת 1925 ועלה לארץ ישראל עם משפחתו בשנת 1933. בשנות ה-40 נמנה עם אנשי חוגו של אורי אבנרי. בשנת 1954 החל לעבוד כעיתונאי עבור עיתון הארץ, ופרסם סדרות כתבות שחלקן הביאו לו מוניטין ואחרות השנויות במחלוקת. כתב סדרה בת שמונה כתבות על יהדות מרוקו, עליה נכתב כי "הוא תיאר אותם בתיעוב, ללא שום אקזוטיקה וללא שום חמלה. אילון כתב תיאורים דוחים על חוסר היגיינה, דלות ועבודה ירודה". הכתבות עוררו סערה בארץ, והדיה הגיעו עד מרוקו ותוניסיה. אילון היה בן טיפוחיו של העורך הראשי והמו"ל של "הארץ" – גרשום שוקן. עד כאן מתוך ויקיפדיה

מתוך הספרייה הוירטואלית של מטח

מגמות היסוד ודפוסי העלייה 1967-1948 : הציבור הישראלי ושאלת העלייה מארצות האסלאם
מחבר: חיים סעדון

 ב- 9 ביולי 1959 פרצו מהומות בשכונת ואדי סאליב שבעיר התחתית בחיפה, שהסתיימו בהרוג אחד ובפצועים רבים. הממשלה הקימה ועדת חקירה ממלכתית לבדיקת האירועים. הוועדה סברה כי המחאה שהובעה במאורעות אלה נבעה מהעובדה

ששכונת ואדי סאליב היא שכונת עוני, צפופת אוכלוסייה, הבנויה בשיפולי מדרונים, כשמבניה דחוקים ולחוצים זה לזה ויש מהם הבנויים זה על זה […] במבנים דחוקים ואפלים, ביניהם כוכים בלתי ראויים למשכן אדם, מתגוררות בצפיפות משפחות מטופלות בילדים הרבה, כשלא בכל "דירה" כזו מצויים תנאים סניטריים מינימליים. (דין וחשבון של ועדת החקירה הציבורית לעניין מאורעות 9 ביולי 1959 בואדי סאליב, עמ' 12.)

לדעת השופט משה עציוני, שעמד בראש הוועדה, האוכלוסייה הגיעה לשם ללא כל הכוונה וללא מנהיגות פנימית, אוכלוסייה חסרת מקצוע ותעסוקה (בתוכה גם משוחררי צבא רבים). תנאי החיים הקשים מחד גיסא והיעדר תעסוקה מאידך גיסא היו מקור ההתמרמרות החברתית שהפכה חיש מהר להתמרמרות עדתית, והייתה לסמל המחאה החברתית של יוצאי מרוקו בפרט ושל עדות המזרח בכלל. 

בפני הוועדה התייצב יצחק כהן, אב ל- 11 ילדים, בן 59 וחסר פרנסה. כאשר ביקשה הוועדה לברר ממה הוא מתקיים ענה: "אני מעדיף לא לענות על שאלה זו. באתי ארצה בתור בעל הון עם רכוש נכבד למדי ונשארנו באפס". בהמשך סיפר העד כי הבעיה קיימת מאז שהגיע לארץ בשנת 1948. כבר אז הייתה תסיסה בציבור.

זה התחיל כאשר אריה גלבלום השמיץ את עולי צפון אפריקה, תסיסה אשר כמעט הפכה את המדינה, אני בתור יושב-ראש הארגון שלחתי מברק לראש הממשלה ולבכור שטרית – נתתי מחאה בעיתון הארץ. היה זה בשנת 1949. (דין וחשבון של ועדת החקירה הציבורית לעניין מאורעות 9 ביולי 1959 בואדי סאליב, עמ' 12)

אחת הבעיות הקשות בקליטת היהודים מארצות האסלאם הוא יחסה של החברה הישראלית לעלייה ולעולים. בחברה הישראלית רווחו דעות שליליות וסטריאוטיפים על יהודי ארצות האסלאם יותר מאשר על קיבוצים אחרים. דעות שליליות אלו לא פסחו גם על מנהיגי המדינה.

תופעה זו ליבתה את תחושת הזעם והתסכול של העולים מארצות האסלאם. אריה גלבלום, עיתונאי מעיתון הארץ, התחזה לעולה חדש, בדק את מצב העולים ובעקבות זאת פרסם סדרת מאמרים. כותרתו של אחד מהם הייתה: "חודש ימים הייתי עולה חדש – עליית תימן ובעיית אפריקה".

 גלבלום חילק את העולים באותו זמן (אפריל 1949), לארבע קבוצות מוצא: עולי הבלקן, עולי אשכנז ואירופה, עולי תימן ועולי צפון אפריקה.

 לאחר דיון ארוך על העלייה התימנית עסק בשאלת העלייה מצפון אפריקה, אותה הציג בצבעים קודרים למדי. לא רק הופעתם החיצונית גרמה לו אכזבה, אלא בעיקר אופיים של העולים, תכונותיהם, ומעל הכול הביע חשש כבד מאוד שהמשך העלייה ממרוקו יגרום ללוונטיניזציה של המדינה.

מאמרו של גלבלום התקבל בזעם רב על ידי אנשי ציבור שונים שהיכרותם עם יהודי צפון אפריקה הייתה עמוקה יותר, אך אי אפשר להתעלם מכך שגלבלום נתן ביטוי לחששם של מנהיגים שונים במדינה מהשפעת העלייה ההמונית מארצות האסלאם על צביונה של המדינה.

התמונה לא תהיה שלמה אם לא נציין כי בתקופה זו פרסם המשורר נתן אלתרמן במדורו "הטור השביעי" שבעיתון דבר, שירים אשר התנגדו למדיניות הממשלה וגינו את יחסן של החברה והרשויות לקליטת יהודי ארצות האסלאם בכלל, ומרוקו בפרט.

4 – בשבי הסלקציה. מתוך ספרו של שמואל שגב " מבצע יכין "

הקמת מדינת ישראל, פתחה את השערים לרווחה לפני עולים יהודים, בשיעורים שהתנועה הציונית לא הורגלה להם מעולם. מתוך נאמנות ליעודה הציוני, קלטה המדינה הצעירה במחצית השנייה של 1948, בעיצומה של מלחמת השחרור, למעלה ממאה אלף נפש, מרביתם ניצולי השואה באירופה.

אוניות רעועות הביאו ממחנות הפליטים באירופה וממחנה המעצר בקפריסין רבבות עולים, ביניהם כ-5.000 חולים כרוניים ונכים. איש בישראל לא העלה אז על דעתו, כי לאחר המוראות שעברו עליהם במחנה ההשמדה, יישארו יהודים חולים אלה באירופה.

כשוך הקרבות, גאה זרם העלייה ומדינת ישראל הוצפה ברבבות יהודים שבאו להקים בה את ביתם החדש. בשנת 1949 היה ממוצע העלייה כ-20 אלף נפש לחודש, לעתים עד אלף עולים ביום. ואמנם, הודות למדיניות של עלייה בלתי מוגבלת באו לישראל בתקופה של 30 חודש – בין מאי 1948 ועד למחצית 1951 – קרוב ל-600 אלף עולים, מחציתם ניצולי השואה והמחצית האחרת מארצות המזרח התיכון, לפי הפירוט הבא :

עיראק – 121 אלף נפש ; תימן – 45 אלף ; תורכיה – 31 אלף ; לוב – 31 אלף ; איראן – 25 אלף ; ומצרים – 16 אלף. נוסף על כך באו מארצות צפון אפריקה 44.5 אלף נפש, לפי הפירוט הבא : מרוקו – 30 אלף ; תוניסיה – 13 אלף ואלג'יריה – 1.500 נפש.

כך שסך הכול העלייה מארצות " המגרב " באותה תקופה של שלושים חודש, היה מזערי בהשוואה לעלייה האירופית, או אפילו בהשוואה לעלייה מעיראק.

אך כבר בשלב מוקדם זה, היה ברור שישראל איננה מסוגלת לשאת לבדה בנטל קיבוץ הגלויות. כמדינה קטנה שזה אך נחלצה ממלחמה לעצמאותה, לא היו בידי ישראל כלים להתמודד עם קבוצות עולים, השונות כל כך זו מזו, בשפתן, בתרבותן ובאורחות חייהן.

עומס גדול במיוחד היה על שירותי הרפואה ; מחנות העולים התמלאו עוד טרם הוקמו בהם שירותי תברואה מינימאליים. רבים מהעולים – בן אם היו אלה ניצולי השואה או יוצאי ארצות האסלאם – היו חולים בשחפת, גרענת, דיזנטריה, ומחלות מין. הילדים סבלו מתת תזונה ולמעלה מ-30 אלף ילדים היו נגועים בגזזת.

 

הסלקציה – חיים מלכא-הסלקציה וההפליה בעלייתם וקליטתם של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948 – 1956

הסלקציה וההפליה בעלייתם וקליטתם של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948 – 1956חיים מלכה

הסלקציה – חיים מלכא

4 – בשבי הסלקציה. מתוך ספרו של שמואל שגב " מבצע יכין " 

בשל חומרת בעיות רפואיות אלה, הוקם ב-1949 מוסד מלב"ן – מוסד לטיפול בחולים קשישים ונכים – במימון משותף של הג'וינט, הסוכנות היהודית וממשלת ישראל. מאחר שישראל לא הייתה מסוגלת לעמוד גם בנטל כספי חלקי זה, קיבל על עצמו הג'וינט את מלוא המימון של מלב"ן.

פרט לבעיות הבריאות, העיקו גם בעיות השיכון, התעסוקה והחינוך. לכולם היה ברור, שמימוש חזון קיבוץ הגלויות מותנה בטיב הקליטה התרבותית, הכלכלית והחברתית של העולים החדשים. עד לקום המדינה, טיפלה בנושא זה מחלקת העלייה והקליטה של הסוכנות היהודית.

אך לנוכח גלי העלייה הגדולים, הופרד נושא הקליטה ממחלקת העלייה ובהנהלת הסוכנות היהודית קמה מחלקה חדשה לקליטה, בראשותו של ד"ר גיורא יוספטל, חבר קיבוץ גלעד שבהרי אפרים. יהודי גבה קומה וממושקף זה, נולד ב-1912 בגרמניה למשפחה מתבוללת.

לאחר שסיים את לימודיו התיכוניים בנירנברג, למד באוניברסיטאות היידלברג, ברלין, מיכן ובאזל והוסמך בתואר ד"ר למשפטים. עם עליית היטלר לשלטון, הוא עלה לישראל וערב מלחמת העולם השנייה, הוא כבר יצא בשליחות הצלה לאירופה.

עם מינויו של ד"ר יוספטל לתפקיד זה, העיד על מידת החשיבות שייחסו ראשי המדינה לנושא הקליטה. אך גם ידו של יוספטל קצרה מלהושיע. ישראל פשוט לא הייתה ערוכה לקליטתם של עולים כה רבים. על אף מסירותם הרבה של עובדי מחלקת הקליטה, היה פער תרבותי עמוק בינם לבין יוצאי 72 גלויות., ופער זה יצר ניכור אומלל בין שכבות שונות של הציבור הישראלי.

הלם המפגש בין יהודי אשכנז ויוצאי ארצות האסלאם, היה מכאיב ומדכא. מנטאליות שונה הפרידה בין שני העולמות ועובדי מחנות הקליטה לא היו מסוגלים להבין את לשונם, תרבותם ומנהגיהם של עולי תימן ובבל ושל העולים המעטים מצפון אפריקה. שוני זה הוליד תגובות ארסיות, שבמרוצת הזמן הביאו לתופעות של בוז ואלימות בין בני העדות השונות. 

מצוקה זו הוחרפה גם בשל האמצעים בכספיים הדלים שעמדו לרשות מנגנון הקליטה. כך, למשל, אם לפני קום המדינה בשנת 1946, קיבל כל עולה חדש מהנהלת הסוכנות לסידור ראשון, סך של 22 לירות ( לירה ארץ ישראלית אחת שווה אז ללירה שטרלינג ), בשנת 1949 ירד סכום זה ל -7 ל"י ובשנת 1950 קיבל כל עולה שלא פנה להתיישבות חקלאית, סך שתי לירות בלבד.

בשנת 1946, הסיוע הכספי שניתן לעולה הספיק לקניית מיטה, מזרון, שמיכה, שתי מגבות, שתי חליפות עבודה, חליפת שבת אחת וזוג נעליים. ב-1950 הספקי הסכום הפעוט שניתן לעולה החדש ל…חמישה ימי מחיה בלבד.

על רקע מצוקה זו, שטף גל רינונים את הארץ : היכן נשכן את העולים, איפה יעבדו, וממה יתפרנסו ? אט, אט החלה לחלחל לחוגים רחבים של הציבור ההרגשה, כי עלייה המונית, בעלת משקל מוסרי ירוד ורמה תרבותית וחברתית נמוכה, עלולה להוריד את המדינה הצעירה למצולות ים.

תנאי הקליטה הקשים ציננו את ההתלהבות ואת מקום חזון שיבת ציון, תפס עתה רגש עז של מרירות. ברגעים אלה של חולשת הדעת, נתפס נושא העלייה לא כברכה, אלא כ " אסון וקללה " שאיימו למוטט את יסודות המדינה.

תחושה קשה זו השפיעה על ראשי המדינה, והיא פילגה אותם לשני מחנות : " אנשי החזון ", בראשותו של דוד בן גוריון, שצידדו בעלייה המונית בכל תנאי וללא התחשבות באילוצים כלכליים ; ו " אנשי המעשה ", בראשותם של שר האוצר, אליעזר קפלן וגזבר הסוכנות ויושב ראש מחלקת ההתיישבות שלה, לוי אשכול, שתבעו התאמת קצב העלייה לכושר הקליטה של המדינה.

לוי אשכול, בעיקר, היה פעיל בתחום זה. מראשי פעילותו הציבורית, התבלט אשכול בביצוע מאשר בגיבוש רעיוני, כחבר קיבוץ לשעבר וכאיש מחלקת ההתיישבות, התמצתה השקפת עולמו בשלוש מלים – קרקע, מים ועבודה.

על כן בראותו את המוני העולים מובטלים וחסרי מוטיבציה לעבודת כפיים, גבר בו החשש פן עלייה זו תמוטט את המדינה, במקום שתתרום לבניינה. אשכול ביטא כך את הרגשתו : " דורות על דורות שיקעו בדמנו געגועים להחזרת עטרת ציון. אך משנפגשנו פנים אל פנים עם המפנה האדיר בהיסטוריה שלנו, היינו כאובדי עצות. שחה נפשנו מרוב צער ודיכאון על המשבר האופף אותנו. הנה קרבו ובאו הימים הגדולים. וכוח אין בנו ללדת "

אולם בן גוריון עמד כסלע איתן מול גל " מעשי " זה. בעיניו – קיבוץ גלויות היה קודם לכל. הוא האמין כי דווקא עתה, לאחר מלחמת העצמאות, זקוקה המדינה לתוספת רבי של כוח אדם, לא רק כדי להגן על קיומה אלא, בעיקר, כדי לסייע בבניינה. בסופו של דבר ידו של בן גוריון ועמדתו הנחרצת בעניין קיבוץ הגלויות היא שהכתיבה את קצב העלייה, והיא שהשאירה את השערים פתוחים לרווחה.

באווירה של משבר כלכלי חמור, החלו להגיע למחרת קום המדינה, העולים הראשונים מצפון אפריקה. בניגוד לניצולי השואה, יהודי מרוקו לא נרדפו על ידי שכניהם המוסלמים ועלייתם לא הייתה בבחינת " עליית הצלה ".

אך בדומה לניצולי השואה, גם יהודי מרוקו באו בעירום ובחוסר כל וגם ביניהם היו חולים רבים וקשישים. חכמיהם, מנהיגותם הרוחנית, בלי ההון והמשכילים – נותרו מאחור. כך שבראשית צעדיהם בארץ, היו יהודי מרוקו כצאן ללא רועה.

אחד המטיפים העקשניים לעלייתם של יהודי צפון אפריקה היה יאני אבידוב, איש נהלל ומי שהיה מעורב בארגון עלייתם של מעפילי הספינה " יהודה הלוי " ערב קום המדינה. בשנת 1949, שב יאני אבידוב למרוקו כדי לארגן עלייתם של צעירים ללא משפחות.

אבידוב קיווה להעלות עשרת אלפים צעירים כאלה. אך הקבוצה הראשונה של 400 בני נוער, נתקלה בקשיי קליטה מרובים. " ראשית הכישלון " טען אז אבידוב, " הייתה נעוצה בהעברתם של הצעירים למחנה " שער העלייה " ולא לקיבוצים ולנקודות התיישבות.

במחנה זה ספגו , תורת חיים " שהרעילה את נפשם ושיבשה את המשך דרכם בארץ. עולים מאוכזבים לימדו אותם כי הקיבוץ הוא שם נרדף לטומאה וכי עובדי מחלקת הקליטה הם חבר פושעים, רק מקצתם של בני נוער אלה נקלטו בארץ.

הרוב שוטט בחוצות הערים הגדולות באפס מעשה ומאחר שלא נקלטו בעבודה – הם שיגרו קריאות אזעקה להוריהם, וסופם שירדו מן הארץ וחזרו למרוקו. אך למרות כישלון זה, ניסה אבידוב להמשיך במפעלו במרוקו. 

הסלקציה – חיים מלכא-הסלקציה וההפליה בעלייתם וקליטתם של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948 – 1956

הסלקציה וההפליה בעלייתם וקליטתם של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948 – 1956הסלקציה

4 – בשבי הסלקציה. מתוך ספרו של שמואל שגב " מבצע יכין " 

אבידוב, יאני

נולד בשנת: 1901
עלה ארצה: 1921
נפטר בשנת: 1970
תחום פעילות: העפלה ועליה, התישבות
תקופת פעילות: 1921 – 1970
בעלותו הצטרף יאני לאנשי גדוד-העבודה והתיישב בעין-חרוד. נטה לחיי מושב, וב-1928 עבר לנהלל. בפרוץ מלחמת העולם השניה, ובהגיע השמועות על גורל יהודי אירופה "נעניתי לקריאה ויצאתי עם ההולכים לעזרת הגולה" – כפי שהוא מספר בספרו, נתיבים נעלמים. יאני עסק בהעפלה מארצות המזרח, מסוריה, מעירק, ומתורכיה, מיוון ומצפון אפריקה. לאחר קום המדינה המשיך לעסוק בעליה מחתרתית מצפון אפריקה.

מסע מחתרתי אחר, לארצות ערב, ערך עם בנציון ישראלי והמשיך בלעדיו, לאחר מות בנציון, מסע המתואר בספר "עלילות עירק". מטרתם היתה להעביר ארצה (בסתר) חוטרי תמרים משובחים, לנטיעה בשטחי עמק הירדן והערבה. חוטרים אלו הם הבסיס למטעי התמרים בבקעת הירדן ובערבה.

בינתיים גבר בישראל הלחץ לריסון העלייה וגם הממונה על הקליטה, ד"ר יוספטל עצמו, הצטרף ל " אנשי המעשה " שתבעו לצמצם את העלייה, הפעם מ " ועמים רפואיים ". המאבק בין " אנשי החזון " ל " אנשי המעשה ", הפך עתה לנחת הציבור.

אריה גלבלום פרסם בעיתון " הארץ " סדרת מאמרים שחיזקה את ידיהם של " אנשי המעשה ". כשהוא מצויד בתעודת עולה על שם " חיים קלופשטוק " שהה גלבלום ארבעה שבועות במחנות העולים. בסדרת מאמריו במרס 1949, הוא חילק את העלייה לארבעה גושים עיקריים.

1 – הגוש הספרדי בלקני. אלה הם היוגוסלבים והבולגרים. לדעתו של גלבלום היו אלה הטובים בקרב כלל העולים. הוא אמר עליהם כי " יש להם חוש לניקיון, משמעת פנימית ואפילו בתנאי הזוהמה במחנה, הם יוצרים סביבם אווירה לבבית ונימוסית. בעיקר הם נכונים לכל עבודה, שופעים יוזמה, מרץ ורצון ברזל לעשות דרכם בכבוד וביושר "

2 – הגוש האשכנזי אירופי. גוש זה היה לדעתו של גלבלום – הזיבורית –  קרקע לא טובה, אדמה מסוג גרוע, סחורה מסוג גרוע, סחורה זולה – בקרב כלל העולים. הוא כתב כי בשואה ובשנות הגלות שבאו אחריה, איבדו יהודים אלה את שיווי המשקל המוסרי שלהם, נטשו את סולם הערכים המקובל ומלחמת הפרט על קיומו, הרסה אצלם כל רגשות של שיתוף וכל יסוד של משמעת.

בשבתם במחנות, הם הורגלו על ידי הג'וינט והסוכנות היהודית שהכול נעשה בשבילם, בלי שהם עצמם יהיו חייבים בתמורה כל שהיא. באופן כללי, היו יהודים אלה ללא חזון, חסרי יוזמה, נרגזים ואנשי ריב ומדון.

3 – העלייה התימנית. גוש זה היה טבוע, לדבריו של גלבלום, בחותם " אופטימיזם כמעט מופרז ". הקושי העיקרי לגבי יהודי תימן, נבע דווקא ממזגם הנוח ומנכונותם להסתפק במועט. נכונות זו שיתקה אצלם כל יוזמה. בניגוד לניצולי השואה, היו יהודי תימן אסירי תודה על כל מה שנעשה בשבילם והם היו רוויים מסורת דתית ואוהבי עבודה.

4 – הגוש הערבי אפריקני. יהדות צפון אפריקה עמדה לדברי גלבלום, " כמה דרגות מתחת זיבורית ". הוא מנה בעלייה זו שורה ארוכה של פגמים ללא תקנה : רמת השכלה הגובלת בבורות מוחלטת והעדר נתונים להסתגלות לחיי הארץ .

ניכר היה בגלבלום שהוא השחיז בעיקר את עטו נגד יהודי מרוקו. מתוך בורות וחוסר מודעות לשורשיה היהודיים העמוקים של יהדות זו וכמיהתה העזה לציון, שפך עליה גלבלום את זעמו ויצר סביבה אווירה ציבורית עוינת. במאמר מיום ה-22 במרס 1949, כתב גלבלום בין השאר :

" זו היא עליית גזע שלא ידענו עדיין כמוהו בארץ. לפנינו עם שהפרימיטיביות שלו היא שיא. דרגת השכלתם של יהודים אלה גובלת בבורות מוחלטת וחמור עוד יותר חוסר הכישרון שלהם לקלוט כל דבר רוחני.

בדרך כלל הם עולים אך במעט על הדרגה הכללית של התושבים העברים, הכושים והברברים במקומותיהם. בכל אופן, זוהי דרגה נמוכה עוד יותר ממה שידענו אצל ערביי ישראל.

" בניגוד לתימנים הללו נעדרים שורשים ביהדות ( הערה שלי – אלי פילו – כמה היה טיפש האדם הנבזה הזה, אני בז לו ולנשמתו הארורה ) לעומת זאת הם נתונים לגמרי למשחק האינסטינקטים הפרימיטיביים שלהם. בפינות מגוריהם של האפריקנים, תמצא את הזוהמה, משחק קלפים בכסף, שתייה לשכרות וזנות.

רבים מהם מוכי מחלות עיניים רציניות, מחלות עור ומין. כל זה בלי להזכיר פריצות וגניבות. אלמנט א-סוציאלי זה, אין דבר בטוח מפניו ואין מנעול סוגר משהו ברצינות. מעל לכל אלה, קיימת עובדה יסודית חמורה לא פחות והיא – מחסור בכל נתונים להסתגלות לחיי הארץ ובראש וראשונה – עצלות כרונית ושנאה לעבודה "

מסקנתו האופרטיבית של גלבלום לא פחות חמורה : " כל מי שמידת אחריות כלשהי בו, צריך לא להתבייש ולא להיות מוג לב ולהסתכל בפרצופה של הבעיה, על כל משמעותה…הנתנו את דעתנו על כך, מה יקרה למדינה זו, אם זו תהייה אוכלוסייתה ? והרי ביום מן הימים, תתווסף עליהם עליית יהודי ארצות ערב. מה יהיו פני מדינת ישראל ורמתה, עם אוכלוסיות כאלו ? "

דברים חמורים אלו נכתבו למרות העובדה שחלקם של יהודי מרוקו בסך כל העלייה עד אז, היה זעום ביותר ; 18 אלף בלבד. אך זרע ההלעזה נקלט במהרה ולעולי צפון אפריקה ניתן דימוי של " עצלנים ופושעים " ובכולם דבק הכינוי " מרוקו סכין ". 

על רקע דימוי שלילי זה, סופרה באותם הימים הלצה שיוחסה לנשיא מדינת ישראל, ד"ר חיים וייצמן. על פי אותה הלצה, שאל וייצמן את הספר שלו, עולה חדש מרומניה, מה מצבו, השיב הספר : עבודה – ברוך השם, יש ; פרנסה – יש, אבל המרוקנים הללו…על כך השיב לו וייצמן מה יש, כלום למרוקנים לא צומח זקן ?……

כמצופה, סדרת מאמריו של גלבלום, סייעה בידי יוספטל בריבו עם יו"ר מחלקת העלייה, יצחק רפאל, שתמך ללא סייג בעמדתו של בן גוריון והתנגד לכל צורה של הגבלה או ויסות העלייה. אך לחסידי הויסות בא סיוע ממקור בלתי צפוי לחלוטין – מאיר גרוסמן.

איש התנועה הרביזיוניסטית וחבר הנהלת הסוכנות היהודית מטעמה. במאמר מקיף בעיתון " המשקיף ", מיום 25 במארס 1949, תחת הכותרת " בל תיהפך העלייה להרפתקה מסוכנת ". כתב גרוסמן בן השאר : " כאשר בשנת העצמאות הראשונה, עלו ארצה 160 אלף יהודים, נומק הדבר בצרכי המלחמה ובצרכי הבניה של המדינה הצעירה.

אך עתה נמצאים במחנות הקליטה כארבעים אלף עולים ולמרות זאת נמשך זרם העלייה, מבלי שהעולים יהיו בטוחים באפשרות קליטתם בארץ ". גרוסמן הוסיף כי על מנת שהעלייה לא תיהפך לקללה, יש הכרח להאט את קצב העלייה ולהתאים קצב זה לכושר הקליטה של הארץ.

המנהיג הז'בוטינסקאי הוותיק סיים את מאמרו בהצעה להעדיף עלייתם של חלוצים צעירים ולזרז עלייתם של בעלי הון יהודים, שקליטתם לא תיפול על למעמסה על כתפיו של היישוב הישראלי הקטן.

זה היה, אם כן, הרקע לגיבוש מדיניות " הסלקציה ", מושג שטמן בחובו מטען רגשי כבד, במיוחד נוכח השואה שפקדה את יהדות אירופה. מה שהחריף במיוחד את הבעיה היה מצבו הכלכלי הקשה של המדינה הצעירה.

בישראל הונהג באותם הימים משטר של צנע, שחייב קיצוב במצרכי מזון חיוניים, כדי להתגבר על המצוקה, העלה בן גוריון הצעה להקים " גדודי עבודה " ולהעסיק במסגרתם את העולים בני 18 – 45 בעבודות ציבוריות ובבנין.

במכתב לקבוצת אנשי מפתח שמינה לבדיקת הנושא כתב בן גוריון כי העולים שיצורפו ל " גדודי העבודה ", יקבלו את כל צרכיהם, וכן גם את צרכי משפחותיהם, בתוספת תשום קטן, כמו חיילי החובה בצ"הל – 3-4 לירות לחודש. לפי השקפתו של בן גוריון – רק עולים שאינם מסוגלים להסתדר בכוחות עצמם, יגויסו ל " גדודי העבודה ", והם ישרתו במסגרתם 6 עד 18 חודשים.

הצעתו של בן גוריון להקמת " גדודי העבודה " נפלה, אך הממשלה והסוכנות היהודית היו אנוסות לקבל את העיקרון של " עבודות יזומות ", על מנת לאפשר קיום מינימאלי לעובדים, כך הוחל אט אט בהעסקת העולים בסלילת כבישים, בעבודות קטיף ובציר, בייעור, בתיקון מסילת הברזל ובעבודות שונות במחנות צה"ל ובבתי הזיקוק. 

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
מרץ 2024
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר