הסלקציה – חיים מלכא


הסלקציה – חיים מלכא-הסלקציה וההפליה בעלייתם וקליטתם של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948 – 1956

 

 הסלקציה – חיים מלכאהסלקציה 2

חבר הנהלת הסוכנות מ' נוי הציע להכניס את ארצות אמריקה לסעיף ג', דהיינו כנכללות בסלקציה, לכך התנגד לוי אשכול ואמר : " אין להגביל את קומץ יהודי אמריקה הרוצים לעלות ".

החלטות אלה של תקנות הסלקציה אושרו על ידי " המוסד לתיאום " ב-27 בנובמבר 1951, ובמליאת הסוכנות – ב-7 במרץ 1952.

לסיכום ניתן להסיק, כי תהליך קבלת ההחלטות  של הנהלת הסוכנות וה " מוסד לתיאום " לגבי הסלקציה מצפון אפריקה היה הפוך : קודם סימנו את המטרה – מניעת עלייה המונית מצפון אפריקה, המהווה את הפוטנציאל הגדול והעיקרי לעלייה בשנים הבאות ; ולאחר מכן מצאו את הנימוקים להשגת המטרה.

וכך, מצוידים בהנחיות של ראש הממשלה דוד בן גוריון – שלא לתכנן את חיסול גלות צפון אפריקה ולא להעלות חולים וזקנים ממרוקו – יצאו חברי הנהלת הסוכנות לדיון, כשרובם המוחלט תומך במדיניות, שהובילה לקבלת ההחלטה על תקנות הסלקציה :

מבין ארבעת חברי הוועדה, תמכו שלושה – יוספטל, ברגינסקי וקול – בעליית צעירים מצפון אפריקה, ואילו רפאל תמך בעליית משפחות, אך גם בסלקציה. בקרב הנהלת הסוכנות תמכו רוב החברים בהצעת הוועדה, והמסתייג היחיד היה ד"ר ניר.

החלטות משמעותיות אלה ילוו את מדיניות העלייה הסלקטיבית מצפון אפריקה עד סוף שנת 1956. בעקבותיהן נדרשו יהודי צפון אפריקה לפרק משפחות, להתנתק מהורים או מילדים חולים, זקנים או נכים. על מנת שההחלטות שהתקבלו לא יישמעו אכזריות מדי, התקבלה הצעתו של צשה קול ש " רק " 80% מעליית יהודי צפון אפריקה תהיה עלייה של צעירים ונוער, ו20% של " זקנים שהגיעו לגיל ה " מופלג " של 36 ;

וגם זאת בתנאי שיהיו נלווים למפרנסים ; ובנוסף – כל 100% מעליית יהודי צפון אפריקה צריכים להיות בריאים, בעלי אישור של רופא ישראלי. 

תקנות הסלקציה – ליהודי צפון אפריקה בלבד.

על מנת להסתיר שתקנות הסלקציה מיועדות ליהודי צפון אפריקה בלבד, הוכנסו, כביכול, לתקנותיה גם מדינות מרכז אירופה ומערבה ועוד כמה מדינות מאסיה ; אלא שהיה בכך כיסוי בלבד, שכן הסלקציה בוצעה בפועל במרוקו ובתוניסיה, ובמידה מועטת מאוד גם בפרס.

כך, למשל, בדיון על העלייה במרץ 1952 אמר יצחק רפאל לארח תיקון תוכנית העלייה מ-120.000 ל-70.000 עולים לשנת 1952, כי 42.000 עולים מתוכננים לעלות ללא סלקציה – כולם מארצות מזרח אירופה, מערב אירופה, מצרים וסוריה.

עוד בדיון הנהלת הסוכנות בפברואר 1954, עקב הפסקת העלייה, הציעה וועדה להעלות את גיל המפרנס ל -45, ועל כך שאל היו"ר ברל לוקר : האם הכוונה לעלות את הגיל ל-45 בכל מקרים ? ראש מחלקת העלייה, שניאו זלמן שרגאי, ענה לו : " רק בצפון אפריקה, כי מארצות אירופה – בלגיה, אנגליה וכו… – לא הייתה סלקציה.

נשאל אפוא השאלה : מדוע זכו יהודי מזרח אירופה לפריבילגיה, שלא הייתה מנת חלקם של יהודי צפון אפריקה ? והרי כלח מי שרצה  לעלות ממזרח אירופה – עלה !. מה הייתה מידת סכנתם העדתית של יהודי מזרח אירופה מול סכנתם העתידית של היודי צפון אפריקה.

ושאלה נוספת : כיצד מתיישב " חוק השבות " עם הגבלות הסלקציה ? סוגיה זו עלתה בדיון ב " מוסד לתיאום " ב-27 בנובמבר 1951, שבו אושרו תקנות הסלקציה.

שר העלייה והבריאות, משה שפירא, התבטא כך בעניין העלייה הסלקטיבית : " חוק השבות אומר משהו אחר " ; ועל כל ענה לו יוספטל : " הוא חל על יהודי הרוצה בעצמו לבוא "

הנה כי כן ניתנה פרשנות נוספת לחוק השבות – המשרתת את המטרה ואינה נכונה ליהדות צפון אפריקה. וכששאל ראש מחלקת הקליטה, יהודה ברגינסקי, את זלמן שזר, שהיה יושב ראש זמני של הנהלת הסוכנות באוקטובר 1952 : " אם יגיעו בודדים מצפון אפריקה לא דרך הסוכנות אלא בכוחות עצמם – האם נקבלם ?

והאם יקבלו זכויותיהם מכוח חוק השבות ? ענה לו שזר : " אמרנו שאי אנו אוסרים על העלייה של שום אדם, כל אחד ארץ ישראל פתוחה לפניו. ( אך ) כאן מדובר על העלאת עלייה מוגדרת – בעניין זכות העלאה – יש לנו כללים ידועים ".

גם יצחק רפאל טען כי אין סתירה בין המדיניות הסלקטיבית לבין חוק השבות : " אין סתירה עם " חוק השבות " כי עשירים ובעלי אמצעים שיכולים לשאת שהוצאות הדרך ושיכון עצמי, יכולים ללכת לקונסוליה ויבקשו ויזה ".

אלא שבמרוקו ובתוניסיה לא הייתה קונסוליה ישראלית…..

כאמור, אף שארצות מרכז אירופה ומערבה נכללו בקטגוריות מדיניות הסלקציה. היא לא בוצעה בהן – לא בארצות צפון אפריקה בלבד. גם חוק השבות לא עמד להן. וכל זאת – על מנת למנוע את עליית יהודי צפון אפריקה מחשש לשינוי דמוגרפי ולהפיכת הארץ לבנטינית נחשלת

הסלקציה – חיים מלכא-הסלקציה וההפליה בעלייתם וקליטתם של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948 – 1956

הסלקציה וההפליה בעלייתם וקליטתם של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948 – 1956הסלקציה

המחבר – חיים מלכא, נולד בשנת 1950 באר שבע, בן להורים שעלו ממרוקו במאי 1949.

עד גיל 11 למד והתחנך בבאר שבע, ומשם עבר ללמוד בישיבה חרדית בירושלים במשך כחמש שנים. ב- 1968 התגייס לצה"ל והמשיך בשירות קבע. שירת כקצין בכיר – אלוף משנה – בחיל השריון ופרש בשנת 1994. ספר זה הינו מחקר בן ארבע שנים, ואושר על ידי אוניברסיטת חיפה כעבודת גמר לקבלת תואר מוסמך. 

האם רצו יהודי מרוקו לעלות ?

בינואר 1952 שלח זאב חקלאי, מנהל מחלקת העלייה במרוקו, דין וחשבון על יהודי מרוקו. בדו"ח זה הוא מחווה את דעתו, כי בעתיד הקרוב תהווה יהדות מרוקו מקור עיקרי של עלייה לישראל מהסיבות הבאות :

1 – חששות היהודים לביטחונם כתוצאה מתסיסה פוליטית של הערבים במאבקם להשגת עצמאות פוליטית.

2 – המצב הכלכלי והסוציאלי הירוד מאוד של חלק גדול מיהדות מרוקו.

3 – עולי מרוקו, הנמצאים כבר בארץ, מהווים כוח משיכה לקרובים ואנשי הכפרים והערים, שמהם יצאו.

4 – קיומה של המדינה מגביר את רצון העלייה.

5 – כיסופי גאולה.

עוד מוסיף חקלאי, כי בעת קביעת מדיניות העלייה חייבים להביא בחשבון אפשרויות שונות להתפתחות הפוליטית בצפון אפריקה. לטענתו, גם חוגים צרפתיים וגם חוגים ערביים מניחים שהתסיסה תלך ותגבר, והיא עלולה לסכן את ביטחונם של היהודים – ובראש וראשונה במקומות הנידחים.

במרץ 1952 היו רשומים לעלייה במרוקו, 62.000 יהודים. מתוכם כ-30%, דהיינו כ-20.000, התאימו לעלייה גם לפי תקנות הסלקציה החדשות.

העלייה ממרוקו בוצעה על ידי שליחי מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית. הם איתרו מועמדים לעלייה, והללו נרשמו במשרדי העלייה של הסוכנות בערים הגדולות. המשרד הראשי של הסוכנות במרוקו היה בקזבלנקה – קדימה .

העולים עברו בדיקות וטיפולים רפואיים במרפאות אוז"ה, בבתי חולים צרפתיים ובמרפאות פרטיות שמימון הג'וינט, ובפיקוח רופא מחלקת העלייה במרוקו – ד"ר שניצר.

לאחר שאושרו לעלייה, הוציא להם מנהל מחלקת העלייה דרכונים מהמושל הצרפתי. אחר כך הובאו העולים על ידי " המוסד לעלייה " למחנה " אליהו בקזבלנקה, ומשם הפליגו העולים ארצה בהתאם למכסת העלייה שהוקצתה לכל ארץ.

העלייה לישראל בשנים 1952 – 1954.

לשלוש השנים 1952 – 1954 תכננה הנהלת הסוכנות היהודית עליית 202.000 יהודים בתקציב של כ-310 מיליון לירות. בפועל עלו בתקופה זו 54.065 יהודים בלבד. מצפון אפריקה על כ-500.000 יהודיה, תכננה הנהלת הסוכנות עליית 68.000 בלבד, ומן הגדולה שבגלות שם – מרוקו, שבה היו כ-290.000 יהודים, תוכננו לעלייה במשל שלוש השנים 48.000 נפש בלבד – השווים בערך לריבוי הטבעי של יהודיה במשך שלוש שנים.

בפועל עלו ממרוקו בתקופה זו 16.076 נפש בלבד, כלומר פחות ממחצית הריבוי הטבעי, כדברי מנהל מחלקת העלייה, יצחק רפאל : הריבוי הטבעי של יהדות צפון אפריקה כפול ממספר שאנו מעלים משם "

טבלה נספר 9 – עליית עולים – ועולים בפועל בשנים 1952 – 1954

לשנים           כלל העלייה              מצפון אפריקה, מרוקו תוניסיה ואלג'יריה                  ממרוקו

                   תכנון – עולים בפועל         תכנון                  עולים בפועל          תכנון – עולים בפועל

1952           120.000 – 24369            28.000              7676                  18.000 – 4872

1953           60.000 – 11.326             25.000              3713                  18.000 – 3013

1954           22.000 – 18370              15.000              11.104               12.000 – 8191

סה"כ            202.000 – 54065           68.000               22.493              48.000 – 16.76

מדוע לא מימשו ממשלת ישראל והסוכנות היהודית את תוכניתן להעלאת 202.000 עולים בשלוש שנים אלה ? הרי לא הייתה בעיה תקציבית ! שערי מזרח אירופה נותרו נעולים ; מארצות מערב אירופה ואמריקה לא רצו יהודים לעלות ;

מצפון אפריקה, שם היה פוטנציאל גדול ורבים היהודים שרצו לעלות – במרץ 1952 היו רשומים במרוקו בלבד 62.000 יהודים לעלייה ! – וניתן היה להעלותם – יהודי גלות זו לא היו רצויים בארץ מחשש שיגרמו ללבנטיזציה שלה, ולכן הועלו נגדם תקנות הסלקציה החמורות.

החשש מלבנטיזציה של הארץ .הסלקציה וההפליה בעלייתם וקליטתם של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948 – 1956

הסלקציה וההפליה בעלייתם וקליטתם של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948 – 1956הסלקציה

הסלקציה – חיים מלכא

החשש מלבנטיזציה של הארץ .

החשש, שמא יגרמו עולי צפון אפריקה ללבנטיזציה של הארץ, המשיך ללוות את ההנהגה – הן בממשלה והן בסוכנות היהודית – גם בשנים הבאות – 1952 – 1954, והיו לגורם העיקרי במדיניות הסלקציה החמורה כלפי יהודי צפון אפריקה.

בדיון על תכנון העלייה לשנת 1953 הציע ראש מחלקת העלייה, יצחק רפאל, העלאת, 60.000 עולים –אם אכן ייפתחו שערי רומניה והונגריה ; ואם יישארו נעולים – 40.000 עולים, ומתוכם 25.000 מצפון אפריקה – ובכלל זה 18.000 ממרוקו.

עוד אמר רפאל, כי חולים לא מגיעים מצפון אפריקה, כי " אנו ממש מוציאים את נשמתם על ידי כל מיני בדיקות ", ואם מגיעים ארצה חולים, הרי הם ממזרח אירופה, שלגביהם אין סלקציה, ומארגנטינה, והם עולים מכוח " חוק השבות ".

בדיון זה הציע רפאל להעלות את הגיל המקסימלי של מפרנס מ-35 ל-40, ולהכריז על דרום תוניסיה כעל ארץ חיסול, משום הסכנה האורבת להם שם.

שתי הצעותיו של רפאל נדחו בגלל אותו חשש עמוק מלבנטיזציה של הארץ. בראש המתנגדים עמד גיורא יוספטל. הייתה לו השפעה רבה, והוא החזיר בשני תפקידים מרכזיים בהנהלת הסוכנות היהודית – גזבר וראש מחלקת הקליטה. וכך נימק את התנגדותו.

" איש מאיתנו לא יעיז כלפי חוץ לציין את אופי העלייה כפי שהוא…אין אנו מעיזים לבטא את האמת…ליד שולחן זה, כאילו בפורום סגור מותר לי לדבר אחרת….רפאל מציע עלייה….ש80 יהיו מארצות המזרח ו-20 נארצות אחרות.

אני אומר הארץ היא בסכנה מסוימת. קיומה המוסרי והחברתי הוא בסכנה על ידי עלייה זו…אומרים שהחיים בארץ מקבלים אופי לבנטיני, אני בטוח שזה כך….אני חי בפחד, שהארץ מקבלת אופי, שאינו יכול למשוך את בן האדם שאינו מוכרח לעלות…..

אנו במשבר של הציונות, כך אומרים….אנו בטוח שזה לא כך, אלא בגלל האופי שהארץ מקבלת…אם אנו עוד נמשיך בעלייה כזאת בקצב זה, והקצב הוא מכריע…אז החלק המערבי, החופשי של עמינו פחות ופחות יוכל לבוא הנה…אני מתנגד לכל העלאת הגיל, כי העלאת הגיל אומרת להעלות יותר…"

כאמור דעתו של יוספטל לא הייתה חריגה בקרב ההנהגה בארץ, אך הוא העז להביע אותה לפרוטוקול, על דבריו הגיב יהודה ברגינסקי :

מה שאמר יוספטל מביא לכולנו דיס אוריינטציה איני יודע מילה מתאימה יותר. אנו כאילו איננו יודעים איפה אנו נמצאים, איני יודע לשם מה היה צריך לומר זאת.

ברגינסקי רוטן אפוא על יוספטל, המעלה את חששו בקול רם, שהרי כולנו חיים בארץ ורואים את האופי הלבנטיני שהארץ מקבלת. בדיון זה קרא ברגינסקי לעליית יהודי צפון אפריקה " העלייה השחורה ", ועל כך העיר לו היו"ר ברל לוקר : " פה מותר להגיד כך, אבל אל תדבר בחוץ "

חבר ההנהלה נ' ניר התייחס גם הוא לדברי יוספטל ואמר :

אני מכיר עולים אשכנזים, שגרועים פי אלף מעולי עדות המזרח. גם המתנגדים לקיבוץ גלויות צריכים לתמוך בעלייה גדולה, משום שאנו זקוקים לתוספת כוח. אנו עם קטן של מיליון וחצי יהודים המוקפים ים ערב פאשיסטי של 35 מיליון, ולכן עלינו לקבל באהבה את ייסורי העלייה והקליטה ".

לאחר כמה ימי דיונים במליאת הסוכנות החליטה ההנהלה לקבל את תוכנית העלייה לשנת 1953 ; 60.000 – אם ייפתחו שערי רומניה והונגריה ; או 40.000 ללא עלייה מרומניה והונגריה.

לגבי הסלקציה החליטה ההנהלה כדקלמן :

1 – להמשיך במדיניות העלייה הסלקטיבית – מצפון אפריה ופרס

2 – להעלות את גיל העולה המפרנס מדרום מרוקו ומכפרי גבול פרס מ-35 ל-40

3 – להתחייב לעליית המשפחות שבניהם עלו במסגרת עליית צעירים ונוער, גם אם ראש המשפחה המפרנס הוא עד גיל 50, תוך שנתיים ימים. הסלקציה הבריאותית חלה גם על עולים לפי סעיף זה.

4 – לברר עם הממשלה את ההצעה בדבר קביעת תוניסיה הדרומית כארץ חיסול. 

" יהודי מזרח אירופה שקול כפליים מיהודי כורדיסטאן.

הסלקציה וההפליה בעלייתם וקליטתם של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948 – 1956חיים מלכה

המחבר – חיים מלכא, נולד בשנת 1950 באר שבע, בן להורים שעלו ממרוקו במאי 1949.

עד גיל 11 למד והתחנך בבאר שבע, ומשם עבר ללמוד בישיבה חרדית בירושלים במשך כחמש שנים. ב- 1968 התגייס לצה"ל והמשיך בשירות קבע. שירת כקצין בכיר – אלוף משנה – בחיל השריון ופרש בשנת 1994. ספר זה הינו מחקר בן ארבע שנים, ואושר על ידי אוניברסיטת חיפה כעבודת גמר לקבלת תואר מוסמך.

הנה כי כן, החשש מלבנטיזציה של הארץ לא אפשר להקל בסלקציה – כהצעת רפאל – להעלות את גיל המפרנס בצפון אפריקה ופרס מ-35 ל-40 – לא רק בכפרי דרום מרוקו ובכפרי גבול פרס. במרץ 1952 ניתנה הקלה זו לכפרי דרום תוניסיה. גם לא נתקבלה הצעתו של רפאל להכריז על דרום תוניסיה כארץ חיסול ; הצעה זו הובאה לדיון ב " מוסד לתיאום ", אך נדחתה.

בגלל השפל בעלייה, מחד, וריחוקן ובידודן של קהילות יהודיות בדרום מרוקו ודרום תוניסיה, מאידך, הציע ראש מחלקת העלייה, יצחק רפאל, ביולי 1953 למליאת הסוכנות להעלות את הקהילות היהודיות מכפרי דרום מרוקו ודרום תוניסיה, תוך הקפדה על סלקציה בריאותית – אך ללא סלקציה סוציאלית.

גם הצעתו זו נדחתה ברוב קולו חברי הנהלת הסוכנות מנימוקים של " האופי הירוד " של עלייה זו, והחשש מלבנטיזציה של הארץ. וכך אמר גיורא יוספטל, הגזבר וראש מחלקת הקליטה בסוכנות :

" הם עדות המזרח , מלאים בורות וחוסר אידיאליים בדלות איומה, הנה למשל עיר העולים באר שבע  – למעלה מ-90% מתושביה יוצאי עדות המזרח – רק 6% מגילאי 14 – 18 לומדים בבתי ספר על יסודיים…

יש הטוענים שבלי עלייה זו לא תהיה מדינה זה נכון ולא נכון : אמנם בלי עלייה מסוימת – אין מדינה, אבל אם תהיה עלייה מסוימת מסופקני אם תהיה מדינה "

כוונתו ברורה : ללא עלייה של יוצאי צפון אפריקה – לא תהיה מדינה ; ואילו עליית עדות המזרח – יש בה כדי לסכן את קיום המדינה ויוספטל סיכם : " אין שום ברירה אחרת, אלה סלקציה וסלקציה חמורה "

ד"ר נחום גולדמן, יו"ר ההנהלה בניו יורק, נאם בדיון זה ביידיש ואמר :

" הצעות רפאל לא יועילו, אני אצביע נגד הצעותיו, גם אם תקטן העלייה לא איכפת לי, מי הם יהודים אלה הבאים בשנים האחרונות לישראל ?

אלה אינם חלוצים של העלייה השלישית והעליות אחריה, אין להביא את יהודי עיראק ולומר להם חיו חיי עשר שנים חיים הרואיים… ולהגדיל עכשיו את העלייה – זהו איבוד עצמי לדעת…אני לא בטוח שהיה הכרח לעשות חיסול גלות יהודי עיראק….

הקונסולידציה צריכה להיות גם על שטח רוחני גבוה, לא לבנטיניות…המספרים אינם קדושים, אנו צריכים לעבוד על איכות ולא על כמות – שאל ביניים של ברגינסקי – אם רומניה תיתן ליהודים לצאת מה לישות ?

תשובת גולדמן – אקח אותם אבל לא ארוץ לטוניס – תוניסיה – למרוקו ולמקומות אחרים, גם לא לפרס, למשוך את היהודים לבוא אלינו … אילו יכולתי, הייתי שולח מאה אלף יהודים מהארץ, אבל אז הייתי בוחר את מי לשלוח, לא תמיד יוצאים – יורדים – אלה שצריכים לצאת.

הדם רותח בקרבי בהעתיקי דברים אלו – אלי פילו – ואני שואל לעזאזל, האם למנוול הזה ייקרא שהוא יהודי, מה פשר השנאה הזו ליהדות המזרח, האם יודע הד"ר המנוול הזה והמזייף, דבר מה אודות היסטורית יהודי צפון אפריקה בכלל ומרוקו בפרט. מה היינו עושים היום לו מאן דהוא היה מתבטא כך.

לא רק מדיון זה ניתן להבין, שכוונתו הייתה החזרת 100.000 מיהודי עדות המזרח ; לכל אורך הדרך היה גולדמן קיצוני  בדעותיו ובעד החמרת הסלקציה מצפון אפריקה. את עלייה זו כינה " עלייה קטסטרופאלית ", והוסיף : " יהודי מזרח אירופה שקול כפליים מיהודי כורדיסטאן.

ד"ר נחום גולדמן היה מבכירי התנועה הציונית, דומיננטי ומעמדו רם. הודות לכל אלה הצליח להשפיע על חברי הנהלה ועל חברי ממשלה, ובתוכם ראש הממשלה דוד בן גוריון. בשנת 1956 אף נבחר כנשיא ההסתדרות הציונית העולמית. גם י' וייס, חבר ההנהלה בניו יורק, התנגד לכל הקלה בסלקציה ואמר :

" 300.000 חקלאים ערביים ברחו בעקבות מלחמת השחרור והותירו אחריהם כפרים, בתים, מטעים, מים, פרדסים וגני ירק. ואני שואל איך קרה שעברו כבר חמש שנים מאז קום המדינה ולא הצלחנו להכניס 300.000 חקלאים יהודיים במקום הערבים שברחו ?

מדוע אי אפשר היה להעביר את אותם יהודים שאינם רחוקים מהערבים, שבאו מתימן, מעיראק, מטוניס וממרוקו, ולהכניס אותם לאפיק של עיבוד כפרים אלה. "

גירוש 6 ילדים מארץ ישראל למרוקו בחזרה בשנת 1953

 

 

חיים מלכה

 

גירוש ילדים למרוקו 1

 

 

 

 

גירוש ילדים למרוקו 2

גירוש ילדים למרוקו

במסמך אחר כתוב בפירוש ש:
" החניכים לא הוחזרו כנגד רצונם, נמסרה להם הודעה על כך לפני זה ולא סרבו כלל ( נמסרה הודעה לנערים בני 13-15 אשר בקושי היו כמה חודשים בארץ, לעג לרש…הערה פרטית שלי…אלי פילו )

הם גם לא נשלחו סתם, אלא בליווי מדריך שטפל בהם כל הזמן. ישנה ידיעה כבר שהם בבתיהם ומרוצים.

ירושלים, כ"ח באדר תשי"ג

15 במרץ 1953

גירוש ילדים מישראל למרוקו.
פרשה זו היא העגומות והאפלות בהתנהגות הממשלה והסוכנות היהודית כלפי העלייה ממרוקו : מדינה, אשר קיבלה את " חוק השבות ", גירשה ילדים יהודים ללא שום הליך משפטי למדינות ערביות עוינות. לאחר הגירוש " מחלקת הנוער של הסוכנות נתמנתה לחקור את עצמה ", ומן הדין וחשבון עולים הפרטים הבאים.
שישה ילדים ילידי קזבלנקה, בני 13 – 15, עלו ארצה בדצמבר 1952 במסגרת עליית הנוער ; ארמנד דיין בן 13, ארמנד כהן בן 15, חיים עזרזר בן 14, סלומון רביבו בן 13, אלברט אמר בן 13 ויעקב סבח בן 13.
כל ששת הילדים יחד הואשמו בכעשרה מעשי כייסות וגניבות – אין פירוט על הגניבות של הילדים, אך בין היתר מצוין שגנבו סיגריות וסדינים. כן הואשמו הילדים על ידי מחלקת הנוער של הסוכנות היהודית בבריחות ממוסדות מחלקת הנוער. בגלל כל אלה הוחזרו ששת הילדים למרוקו בפברואר 1953, וכך נכתב בדין וחשבון :
כל הגורמים היו בדעה שיש להחזירם. הפניה הראשונה הופנתה את המנהל החינוכי של המחלקה – לעליית הנוער – שנתן ראשון את ההסכמה להחזרתם. לאחר בירורים נוספים ולאור העובדה שאין כל אפשרות של סידור בשבילם, במצבם המיוחד…הוחלט על החזרתם. מסמך 15003. דין וחשבון גירוש 6 ילדים למרוקו, מרץ 1953.
בדין וחשבון לא מפורט מי היו הגורמים שהיו בדעה שיש להחזירם, ומי החליט להחזירם. " הוחלט על החזרתם " – נכתב סתמית.
מהדים וחשבון עולה, כי " החניכים לא הוחזרו נגד רצונם. נמסרה להם הודעה על כך לפני זה, והם לא סירבו כלל "
בדיון ב " מוסד לתיאום " בנושא גירוש הילדים, שנערך ב-15 במרץ 1953, אמר ראש מחלקת הנוער והחלוץ, משה קול, כי ששת הילדים הוחזרו בהסכמתם ובהסכמת הוריהם ; לא היה גירוש בכפייה, והייתה חליפת מכתבים עם ההורים;
בדרך כלל 5% מבין הנוער המגיע ממרוקו מופרעים מבחינה נפשית ; במשך חמישה שבועות נאספו במשטרת חיפה שישים תיקים ; לא ידענו מה לעשות, לא ניתן היה לרפא אותם מגזזת ומגרענת, כי הם לא רצו להיכנס למסגרת, וכל אחד אמר : כתבו להורים שייקחו אותם בחזרה. כתבו להוריהם, וכשהגיעה מהם תשובה, שלחנו אותם עם מדריך למרוקו ".
משה קול מצדיק, כמובן, את גירוש הילדים, אך מסלף את העובדות. הוא מציין שבמשך חמישה שבועות נפתחו שישים תיקים פליליים במשטרת חיפה – בעוד הדין וחשבון מציין רק כעשרה תיקים.
גם חליפת המכתבים עם הורי הילדים לא הוצגה בדין וחשבון ; אפילו אם הייתה חליפת מכתבים עם ההורים, ונאמר להם שהם מוחזרים למרוקו – האם יכלו להגיב : " לא, אל תשלחו אותם, אנחנו לא מוכנים לקבלם ? היש הורה שאינו מוכן לקבל את בנו חזרה ?
בדיון ב " מוסד לתיאום " אמר בן גוריון למשה קול :
" כתבתי לך, שאם יתברר שלפי החוק דבר זה אסור – לא ניתן לעשותו. הבעיה העיקרית היא : למה מביאים ילדים כאלה, זה אסון וחרפה. קשה לתפוס את הדבר למה אין בוררים בחורים אלה לפני עלייתם ? ".
הנה כי כן, לבן גוריון עדיין לא ברור, שגירוש שישה ילדים מארץ יהודית למדינה ערבית, ללא שום הליך משפטי – אינו חוקי. לאיזה בירור חוקי המתין בן גוריון ? והרי הוא לא מינה ועדה כלשהי שתבדוק את גירוש הילדים !

בן גוריון ציין, כי רק 13% מהעם היהודי נמצא בארץ, והוסיף : " האמנם ייבנה כל העם היהודי רק מיהודי מרוקו ?

 

המחבר – חיים מלכא, נולד בשנת 1950 באר שבע, בן להורים שעלו ממרוקו במאי 1949.

עד גיל 11 למד והתחנך בבאר שבע, ומשם עבר ללמוד בישיבה חרדית בירושלים במשך כחמש שנים. ב- 1968 התגייס לצה"ל והמשיך בשירות קבע. שירת כקצין בכיר – אלוף משנה – בחיל השריון ופרש בשנת 1994. ספר זה הינו מחקר בן ארבע שנים, ואושר על ידי אוניברסיטת חיפה כעבודת גמר לקבלת תואר מוסמך.

בהערת ביניים העיר ברגינסקי : " הם אינם ערבים " ; ועל כך ענה וייס : " הם ברמה עוד יותר פחותה מערבים "

גם ברוך צוקרמן, חבר ההנהלה בניו יורק, התנגד להקלות בסלקציה לכפרי דרום מרוקו וכפרי דרום תוניסיה מחשש ללבנטיניות. לעומת זאת דרש להגביר את פעולות התנועה הציונית בארצות המערב : צריך להעמיק את החינוך, החל בבתי הספר בארצות החופשיות.

אני לא מתרגש אם במשך עשר שנים הקרובות לא תהיה עלייה. אני מקווה לעלייה גדולה, אם ייפתחו שערי מסך הברזל – מזרח אירופה – אך מתנגד לעליית קטסטרופה – מצפון אפריקה.

זלמן שזר, ראש מחלקת ההסברה בסוכנות, שבנובמבר 1951 הדריך את " ועדת הארבעה " בתקנות הסלקציה ליהדות צפון אפריקה בלבד, הצטרף למצדדים בסלקציה :

" אין בינינו איש שהוא נגד עלייה סלקטיבית. אנו הצבענו בעד סלקציה זו בהכרה גמורה…צריך לשמור היטב, לעשות בדיקה ולהביא מה שנחוץ ולא מי שנחוץ…..אני יודע מדוע ראש הממשלה דיבר ומדבר על ביטחון הארץ, כי אם אין מפקדים – אין גם צבא, אני ראיתי את צבאנו בתמרון, אני שותף בהחלט לכל דעה שאין דיסקרימינציה בין יהודים, לבן ושחור שווים.

אבל כאשר אני רואה פלוגה אחר פלוגה וכולם עורם שחום, ואני יודע מהיכן זה בא, אז אני אומר – כך זה לא יכול להיות, אין להם מפקדים משלהם, אין להם השכלה, המפקדים הם רק אשכנזים וכל החיילים בפלוגה הם אחרים.

זה לא יחזיק מעמד, זוהי דמורליזציה של היישוב….אין אנו יכולים להשלים במצב זה. נשלם ביוקר, זה לא ייתכן ככה …באה אלינו עלייה אשר לא טעמה טעם גינסיה…הם אינם רגילים לכל כך הרבה חינוך, לכל כך הרבה לימוד…

נניח אם טוב – נוכל להשפיע שהם יגמרו בתי ספר יסודיים, אבל מה תהיה אז הרמה, אך יהיה היישוב, האם אז נוכל להיות אור לגויים….האם היישוב בישראל ( יוכל להתקיים ) בלי תוספת אירופי ואנגלו סכסי, יהודים משלנו….

משונה אם מדברים על עלייה כאילו זוהי רק עלייה מטוניס…אולי אפשר שיבוא מישהו אחר פעם. אין עלייה רק לאלה אשר להם צפויה קטסטרופה. כל היהדות ממוצא אירופי היא מחוץ לכל עניין העלייה. נדמה לי שזהו תפקידה של הציונות ברגע זה. זהו תפקיד האקטואלי של הציונות : להכניס את היהדות, לאו דווקא את יהדות המזרח למעגל העלייה "

 בסוף שנת 1956, כאשר החלו להיפתח שערי מזרח אירופה, אמר זלמן שזר : " הייתי אומר שצריך לעכב את העלייה משאר הארצות ולהגדיל את העלייה מאירופה….הדבר רצוי גם מבחינה דמוגרפית של הארץ.

הערה שלי – אלה דברי " החוכמה " והשטנה של לימים נשיא מדינת היהודים " כביכול, רצוי לומר " נשיא יהודי מזרח אירופה בלבד, ושונא יהדות המזרח, אוי למדינה ואוי ואבוי לנשיאה. " ונשיא לא תאור בישראל, כך אומרים המקורות, ואני שואל האם ניתן לשתוק לנוכח קריאת דברים אלו מפי נשיא מדינת היהודים – עד כאן הערתי.

גם יושב ראש הנהלת הסוכנות, ברל לוקר, ראש המחלקה לענייני החלוץ, א' דובקין, וחברת הנהלת הסוכנות מניו יורק, רוז הלפרין, תמכו בעמדות של גולדמן, יוספטל ושזר והתנגדו להצעת רפאל להקלה בסלקציה.

ב-5 ביולי 1953 נאם ראש הממשלה ושר הביטחון, דוד בן גוריון, במליאה ותקף את התנועה הציונית, על שאינה מודרכת לפי רעיון וחזון – אלא מסתפקת בתמיכה ומגבית למדינה, ואינה רואה את עליית היודי אמריקה ואירופה כיעד של התנועה הציונית.

בן גוריון ציין, כי רק 13% מהעם היהודי נמצא בארץ, והוסיף : " האמנם ייבנה כל העם היהודי רק מיהודי מרוקו ? הם אנחנו יכולים לוותר על יהדות אמריקה, ארגנטינה, דרום אפריקה וצרפת ?

כנגד כל אלה בהנהלה הציונית ובממשלת ישראל, התומכים בסלקציה, יצא יצחק רפאל בהתקפה חריפה :

" המדינה קמה בשביל קיבוץ גלויות ובשביל פתרון צרות העם היהודי. אינני מאמין ביישוב יהודי בגולה. גם יהדות גרמניה לא האמינה שיקום פעם היטלר כזה. מה לנו להתעצב על העלייה מארצות המזרח. מתוך 710 אלף יהודים שעלו עד כ, רק 304 באו מארצות האסלאם, ובין יהדות רומניה באו יותר שחפנים מאשר מבין יהודי עיראק.

הדיבורים על האסון שבעלייה זו הם לא רק קלוטים מן האוויר  לא היה ולא נברא ) אין להם שחר. אתם מדברים על החומר הנחות של יהודי המזרח, מי אתם חושבים נתנו לנו את שרשרת הביטחון ביישובים בגליל, בנגב ובפרוזדור ירושלים. האם אלה הוותיקים או יוצאי פולניה ?

הסלקציה – חיים מלכא-הסלקציה וההפליה בעלייתם וקליטתם של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948 – 1956

הסלקציה 2

הסלקציה וההפליה בעלייתם וקליטתם של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948 – 1956

ועל חברי ההנהלה, הטוענים שדרוש זמן לחינוך ציוני בארצות צפון אפריקה על מנת להיכנס לעלייה – ובו בזמן מדברים שלעשות מאמצים גדולים להעלות יהודים מארצות המערב – אמר רפאל :

" כאילו זה יכול לבוא זה במקום זה. מה זאת אומרת ? במערב בכל זאת היה חינוך ציוני כל הזמן, חינוך שנמשך שלושים שנה, והנה הוא בכל זאת לא עמד במבחן, הציונים נשארו במדינום ההם, וגם מנהיגי הציונות.

עוד האשים רפאל את התנועה הציונית, המפירה את חוקי מדינת ישראל :

האמת היא שהתנועה הציונית הפכה לגורם המפר את חוקיה של מדינת ישראל. גאוותה של מדינת ישראל הוא על חוק השבות שבו נאמר : " אשרת כניסה תינתן לכל יהודי אשר ברצונו להעלות, אלא אם כן הוכח שפעל נגד העם היהודי או שהוא עלול לסכן את בריאות הציבור או את ביטחון המדינה. שום סייגים אחרים לא נקבעו.

אך קולו של רפאל היה כקול קורא במדבר, והצעתו להכריז על דרום תוניסיה ודרום מרוקו כארצות חיסול ולהעלות את היהודים משם ללא סלקציה סוציאלית – אלא רפואית בלבד – לא התקבלה. לבסוף החליטה מליאת הסוכנות היהודית להעביר את הנושא לוועדת בדיקה.

מדיונים אלה ברור, שרוב חברי ההנהלה הציונית החליטו לא להקל בסלקציה לא מנימוקים כלכליים או קשיי הקליטה בארץ – אלא מחשש שמה תיהפך מדינת ישראל למדינה לבנטינית נחשלת. כה חזק היה חשש זה, עד כי גבר על שיקולים אחרים, כגון הצלת יהודים בגולת צפון אפריקה ובניין הארץ.

דעות שליליות אלה על יהודי ארצות האסלאם בכלל, ועל יהודי מרוקו בפרט, אף נתמכו בדעת הקהל ובעיתונות.

דעת הקהל והעיתונות.

במאמריהם בסוגיית הסלקציה ייצגו העיתונים, כמובן, את עמדת המפלגות המזוהות עמם ואת קהל קוראיהם.

בראש התומכים בסלקציה היו העיתונים " הבוקר ", ובעיקר " הארץ " ושלושת כתביו – אריה גלבלום, שבתאי טבת ועמוס איילון.

בסדרת כתבות על האבטלה האשים שבתאי טבת את יוצאי ארצות האסלאם בארץ בקשירת הסכם חשאי עם מדינות ערב, שמהן באו, כנגד האשכנזים בארץ :

90% מהמובטלים הם עולים חדשים ו-90% מהם הם יוצאי עדות המזרח …יוצאי ארצות המזרח הם שומרים טינה ליוצאי אירופה –יש בכך הרמז הבולט הראשון לטינה שהם שומרים לאשכנזים האשמים, לדעתם, במצבם. זה ההסכם החשאי הראשון בין עולי ארצות האסלאם ומדינות ערב, לגבי יוצאי אירופה היהודיים. " הארץ 27 במארס.

עמוס איילון תקף את שליחי העלייה בצפון אפריקה, וביניהם את זאב חקלאי – מנהל מחלקת העלייה במרוקו – " על שהם מסיתים את היהודים לעלייה ".

כשהחליט משרד הבריאות, שבמסגרת עליית הנוער ייבדקו לא רק הנערים המועמדים לעייה – אלא אף משפחותיהם, שאולי יצטרפו אליהם בעתיד, הגי על כך " הארץ ".

החלטה זו מצעידה אותנו לקראת המטרה של הגשמת העיקרון של עלייה סלקטיבית במלוא מובנו…בריאות הציבור חשובה היא יותר מסטטיסטיקה.

תחת הכותרת " משבר העלייה " קורא " הארץ " ביוני 1953 לא לתקוף את הממשלה והנהלת הסוכנות על מדיניות העלייה הסלקטיבית, ומסכם את מאמרו : " כל החלטה שפירושה הקלה בסלקציה – מסוכנת היא ".

" הבוקר " עיתון " הציונים הכלליים ", תמך בעלייה הסלקטיבית, ובמאמרו במארס 1953 נכתב :

" הניסיון הוכיח כי השלטת הפקרות בשטח זה מסכנת לא רק את בריאות התושבים, אלא לעיתים את חיי האזרחים וילדיהם. אמצעי ביטחון נגד הפקרות זו, חשובים גם מבחינה חינוכית, ההווי המוסרי והחברתי בישראל אינו כיום משהו שצריך להיות. ריבוי השפעים והנטיות להפרת החוק והמוסר, יוצרים כאן אקלים מסוכן לחינוך הנוער "

עיתונים אחרים הביעו דעה הפוכה : העיתון " חרות ", שייצג את הרוויזיוניסטים האופוזיציונרים לממשלה, תקף את מדיניות העלייה הסלקטיבית של מפא"י ואמר : " חמורה היא ממדיניות המנדט  הבריטי ".

כך גם " על המשמר " עיתונה של מפ"ם. שעתו של העיתון " הצופה ", עיתונם של הדתיים, הייתה כדעת מנהל מחלקת העלייה, יצחק רפאל מ " הפועל המזרחי " – שאין להגביל את העלייה – ותקף את הממשלה והנהלת הסוכנות על מדיניות העלייה הסלקטיבית.

העיתון " דבר ", עיתונה של מפא"י, הביע דעות בעד הסלקציה ונגדה : אך במשבר העלייה בשנים 1952 – 1953 תמך בעלייה המונית מצפון אפריקה. במאמר המערכת במאי 1953 נכתב :

 "ליהדות צפון אפריקה סכנת השמדה, מצבם החומרי והחברתי קשה מאוד, הם נתונים לסבל והשפלות, אך הם חדורי אמונה במדינת ישראל הגואלת, רבים מהם כבר שלחו את ילדיהם לפניהם, ורבים מהם מוכנים לשלוח את ילדיהם  ובתנאי שתובטח עלייתם בעתיד, וזאת למרות שהפרידה מילדיהם קשה.

רבבות מיהודי צפון אפריקה כבר עלו ונקלטו בתוכנו – מהם 7.000 בני נוער ורובם המכריע נקלטו בחיים פרודוקטיביים. קיימים כבר עשרים כפרים של עולי צפון אפריקה, אך התרברבות ושחצנות וחוסר אחריות יכלו לגרום לריבוי דברי רכילות ושימצה כלפי אחינו אלה, ובעקבותיהם – להעמקת הזרות ביניהם, לבין חלקי היישוב האחרים, ואף לזרימה של חלק מהם חזרה לגולה "

למרות כל הקשיים, שבהם המדינה מצויה, קורא אפוא העיתון לממשלה, לסוכנות ולתנועה הציונית לעשות הכל להעלותם ארצה.

החשש מלבנטיניות של הארץ אף חצה אוקיינוסים. משה קול, ראש מחלקת הנוער והחלוץ, נשאל על ידי תורמים בכנס מגבית  " הדסה " באמריקה : " הלא אין כבר כיום " עקורים ", ואין מחנות ריכוז ; כיצד נקלטים הילדים של צפון אפריקה ? היש סיכוי שארץ ישראל לא תיהפך לארץ לבנטינית ?

למרות כל המאמרים בעד הסלקציה ונגדה, לא היה לעיתונות ולדעת הקהל משקל ממשי, העשוי להשפיע על מדיניות הסלקציה. דעותיהם המגובשות של חברי ההנהגה בממשלה ובסוכנות היהודית כלפי יהודי ארצות האסלאם בכלל,ויהודי מרוקו בפרט – הן שהובילו להמשך המדיניות הסלקטיבית כלפיהם.

הג'וינט והסלקציה – הסלקציה – חיים מלכא

הסלקציה וההפליה בעלייתם וקליטתם של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948 – 1956

הג'וינט והסלקציה.הסלקציה 2

הג'וינט, שנשא ברוב הנטל הכספי במרוקו, התנגד למדיניות הסלקטיבית וטען כנגד הסוכנות היהודית וממשלת ישראל, שאינן מתחשבות כלל בקהילת יהודי מרוקו : הן מעלות לארץ רק צעירים ובריאים – ומשאירות את הזקנים והחולים לנטל על הקהילה היהודית במרוקו. כך נותרות שם משפחות רבות ללא מפרנס.

בדיון על השתתפות הג'וינט בתקציב הסוכנות במרוקו במרץ 1952 התנו באי כוח הג'וינט את השתתפותם בתקציב הסוכנות בתנאים הבאים :

1 – מדיניות העלייה צריכה להיות מבוססת בראש וראשונה על חיסול גמור של יישובים בערי השדה במרוקו, מבלי להתחשב בתנאי הסלקציה שנקבעו על ידי הסוכנות והממשלה.

2 – יש להשתדל להעביר משפחות מאוחדות – ולא לפוררן.

על עמדה זו של הג'וינט אמר יושב ראש ההנהלה הציונית בניו יורק, ד"ר נחום גולדמן : " סוף, סוף אין לנו עלייה בממדים גדולים, ומרוקו היא אחד המקורות העלייה. ניתן להגשים את העלייה הסלקטיבית, גם ללא סיוע הג'וינט וגם אם יעלה לנו הרבה כסף "

הג'וינט הציע לסייע בחיסול קהילות קטנות בכפרי דרום מרוקו ודרום תוניסיה, שנשקפה להן סכנה גדולה, ויצחק רפאל חתם על הסכם עם מנהל הג'וינט בפריס, ד"ר בלקמן. לפי הסכם זה התחייבה הסוכנות היהודית להעלות 6.000 יהודים מכפרי דרום מרוקו ודרום תוניסיה תוך הקלה בסלקציה.

חולים במחלות מידבקות ומקרים סוציאליים, שאינם נלווים למשפחות, ורוכזו בערים הגדולות במרוקו ובתוניסיה, ומימון החזקתם יהיה על הג'וינט והקהילות היהודיות ; וכל השאר יעלו לארץ ללא סלקציה רפואית או סוציאלית.

אלא שגיורא יוספטל, לוי אשכול וברל לוקר התנגדו לכל הקלה בסלקציה ליהודי צפון אפריקה, ומימלא – להסכם שחתם יצחק רפאל עם הג'וינט. הסוגיה הובאה להכרעת " המוסד לתיאום " ובלחצו של מנהל משרד הבריאות ד"ר חיים שיבא, ביטל בן גוריון הסכם זה.

ד"ר שיבא התנגד לעליית יהדות צפון אפריקה בכלל, ויהדות מרוקו בפרט, ואמר : " משרד הבריאות עלול לקרוס….אם יעלו חולים ונכים יהיה זה על חשבון נכים שנפגעו במלחמת השחרור ". לדעתי זהו הפשע הכי גדול לעלייה ציונית.

בבטלו את הסכם רפאל עם הג'וינט אמר ראש הממשלה, דוד בן גוריון : " ישנם במרוקו 250 אלף יהודים, לא מוציאים אותם, אז נתחיל באוקואציה של המשותקים והעוורים ? –

 אֵוָקוּאַצְיָהל, אווקואציה (נ') [מלטינית: evacuare לרוקן] פִּנּוּי, הוֹצָאָה; בְּיִחוּד: פִּנּוּי כּוֹחוֹת צָבָא אוֹ תּוֹשָׁבִים מִמְּקוֹמָם. מילון אבן שושן.

על כן ענה לו יצחק רפאל : " יצאנו מתוך הנחה שהמצב בקהילות הקטנות האלה, מחייב את חיסולן ", אך בן גוריון השיב לו : " אי אפשר למצוא בצפון אפריקה 6.000 יהודים בריאים וצעירים בלי כל העניין הזה של חיסול עיירות ?.

בנובמבר 1952 הציע יצחק רפאל שוב למליאת הסכנות להעלות לדיון נוסף ב " מוסד לתיאום " את ההסכם עם הג'וינט – אך המליאה דחתה זאת, שכן ממילא ד"ר שיבא יטרפד זאת שוב. דחיות נוספות של ההצעה אירען במרץ 1953 וביולי 1953.

נשאלת השאלה : אם אכן הגעת חולים ונכים מכפרי דרום מרוקו ודרום תוניסיה, היה בה כדי לפגוע בטיפול בנפגעי מלחמת השחרור – מדוע לא מנעו הממשלה והסוכנות היהודית את הגעתם של חולים ונכים מארצות אירופה ואמריקה ?………….

הג'וינט לא הצליח אפוא לשנות את יחסן של הממשלה והסוכנות היהודית כלפי העלייה מצפון אפריקה, וכך נמשכה מדיניות הסלקציה עד סגירת שערי מרוקו בשלהי 1956. במסגרת מדיניות מפלה זו אף גורשו חזרה למרוקו שישה ילדים.

גירוש ילדים מישראל למרוקו.בשנת 1953

הסלקציה וההפליה בעלייתם וקליטתם של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948 – 1956

גירוש ילדים מישראל למרוקו.הסלקציה 2

פרשה זו היא העגומות והאפלות בהתנהגות הממשלה והסוכנות היהודית כלפי העלייה ממרוקו : מדינה, אשר קיבלה את " חוק השבות ", גירשה ילדים יהודים ללא שום הליך משפטי למדינות ערביות עוינות. לאחר הגירוש " מחלקת הנוער של הסוכנות נתמנתה לחקור את עצמה ", ומן הדין וחשבון עולים הפרטים הבאים.

שישה ילדים ילידי קזבלנקה, בני 13 – 15, עלו ארצה בדצמבר 1952 במסגרת עליית הנוער ; ארמנד דיין בן 13, ארמנד כהן בן 15, חיים עזרזר בן 14, סלומון רביבו בן 13, אלברט אמר בן 13 ויעקב סבח בן 13.

כל ששת הילדים יחד הואשמו בכעשרה מעשי כייסות וגניבות  – אין פירוט על הגניבות של הילדים, אך בין היתר מצוין שגנבו סיגריות וסדינים. כן הואשמו הילדים על ידי מחלקת הנוער של הסוכנות היהודית בבריחות  ממוסדות מחלקת הנוער. בגלל כל אלה הוחזרו ששת הילדים למרוקו בפברואר 1953, וכך נכתב בדין וחשבון :

כל הגורמים היו בדעה שיש להחזירם. הפניה הראשונה הופנתה את המנהל החינוכי של המחלקה – לעליית הנוער – שנתן ראשון את ההסכמה להחזרתם. לאחר בירורים נוספים ולאור העובדה שאין כל אפשרות של סידור בשבילם, במצבם המיוחד…הוחלט על החזרתם. מסמך 15003. דין וחשבון גירוש 6 ילדים למרוקו, מרץ 1953.

בדין וחשבון לא מפורט מי היו הגורמים שהיו בדעה שיש להחזירם, ומי החליט להחזירם. " הוחלט על החזרתם " – נכתב סתמית.

מהדין וחשבון עולה, כי " החניכים לא הוחזרו נגד רצונם. נמסרה להם הודעה על כך לפני זה, והם לא סירבו כלל "

בדיון ב " מוסד לתיאום " בנושא גירוש הילדים, שנערך ב-15 במרץ 1953, אמר ראש מחלקת הנוער והחלוץ, משה קול, כי ששת הילדים הוחזרו בהסכמתם ובהסכמת הוריהם ; לא היה גירוש בכפייה, והייתה חליפת מכתבים עם ההורים;

בדרך כלל 5% מבין הנוער המגיע ממרוקו מופרעים מבחינה נפשית ; במשך חמישה שבועות נאספו במשטרת חיפה שישים תיקים ; לא ידענו מה לעשות, לא ניתן היה לרפא אותם מגזזת ומגרענת, כי הם לא רצו להיכנס למסגרת, וכל אחד אמר : כתבו להורים שייקחו אותם בחזרה. כתבו להוריהם, וכשהגיעה מהם תשובה, שלחנו אותם עם מדריך למרוקו ".

משה קול מצדיק, כמובן, את גירוש הילדים, אך מסלף את העובדות. הוא מציין שבמשך חמישה שבועות נפתחו שישים תיקים פליליים במשטרת חיפה – בעוד הדין וחשבון מציין רק כעשרה תיקים.

גם חליפת המכתבים עם הורי הילדים לא הוצגה בדין וחשבון ; אפילו אם הייתה חליפת מכתבים עם ההורים, ונאמר להם שהם מוחזרים למרוקו – האם יכלו להגיב : " לא, אל תשלחו אותם, אנחנו לא מוכנים לקבלם ? היש הורה שאינו מוכן לקבל את בנו חזרה ?

בדיון ב " מוסד לתיאום " אמר בן גוריון למשה קול :

" כתבתי לך, שאם יתברר שלפי החוק דבר זה אסור – לא ניתן לעשותו. הבעיה העיקרית היא : למה מביאים ילדים כאלה, זה אסון וחרפה. קשה לתפוס את הדבר למה אין בוררים בחורים אלה לפני עלייתם ? ".

הנה כי כן, לבן גוריון עדיין לא ברור, שגירוש שישה ילדים מארץ יהודית למדינה ערבית, ללא שום הליך משפטי – אינו חוקי. לאיזה בירור חוקי המתין בן גוריון ? והרי הוא לא מינה ועדה כלשהי שתבדוק את גירוש הילדים !

אך הוא מצא לנכון לנזוף במשה קול על שאין בוררים מספיק את עליית הנערים ממרוקו. ברור היה לבן גוריון שגירוש הילדים אינו חוקי, וכבר באותו יום, 15 במרץ 1953, כתב מכתב " קשה " לחברי ההנהלה המיונית :

" יש הסכם כידוע לכם, שחלק גדול של העלייה יתנהל על ידי ההנהלה הציונית בתנאים מסויימים שלא אעמוד עליהם עכשיו. אבל עלי להעיר שגירוש יהודים, ולו ילדים, מתנגד לחוקי הארץ ובשום אופן אינו בסמכות ההנהלה, ועלי לבקש ( הדגשת המחבר ) מכם בכל הכבוד, שלא ייעשה להבא דבר כזה בלי ידיעה ובלי הסכמה מוקדמת מצד הממשלה, וברור שהסכמה זו לא תינתן, אם יימצא שהדבר מתנגד לחוקי ישראל "

גם דבורה הכהן, שבספרה " עולים בסערה " מצדיקה את הסלקציה, מתייחסת לגירוש ששת הילדים, אך לא קראה את " הדין וחשבון " של מחלקת הנוער על גירוש הילדים – כך, לפחות, עולה מ " המראה מקום " בספרה.

היא מסתמכת על דברי משה קול בלבד בדיון " המוסד לתיאום ", ואף הגדילה לעשות בקובעה " עובדה " – כאילו היו ילדים אלה חולי נפש :

" שישה חניכים של עליית הנוער, שהתגלו כחולי נפש, היו מוקד סערה שהתלקחה בסוכנות : משפחותיהם והוריהם של הנערים נשארו במרוקו, ואותם שלחו ארצה, ומחלקת עליית הנוער, בצעד יוצא דופן, החליטה להחזיר נערים אלה לבתיהם ".

מובן שבשום מקום בדין וחשבון, אף לא בדיון במוסד לתיאום, לא נקבע שילדים אלה היו חולה נפש. הקריאה להקמת ועדת חקירה בעניין גירוש הילדים לא נענתה, וכך פורסם ביום 19 במרץ 1953 " גילוי דעת " מטעם ועדה של עולי מרוקו, ובו נכתב :

" נשארנו מוכי תימהון והשתוממות, שישה נערים ניצחו מדינה שלמה ומוסדותיה. שישה מרוקנים בני 12 – 13 ניתחו ( את ) מדינת ישראל אשר לא הוכנעה בפני שבע מדינות ערב…נשאלת השאלה : מאין נטלו לעצמם אלה שהחזירו את הסמכות להחזירם לחיי גלות.

כלומר, לטמיון ולאבדון…האם הוחזרו כל אותם העולים החולניים והפסיכופאטיים שעלו מארצות שונות מאז קום המדינה ? …האם שר החינוך והתרבות ידע מהחלטת הגזרה ונתן לה הסכמתו ? אנו תובעים שתוקם ועדת חקירה ציבורית שתחקור " בעניין החזרת הנערים " ותוציא מסקנותיה לאור. מסמך 15086, גילוי דעת – גירוש הילדים, 19 במרץ 1953.

למעשה עלה נושא הסתננות גנבים וזונות בקרב העולים לדיון בהנהלת הסוכנות כבר בנובמבר 1951. חבר הנהלת הסוכנות, ד"ר ניר, אמן אז :

אין אנו יכולים לגרש גנב יהודי מן הארץ, אבל הרשו בידנו שלא להכניס אותו. כל גנב יהודי בארץ, יש לו הזכות לשבת בבית הסוהר במולדתו ".

להחזרת ששת הנערים לא התנגד איש מקרב השרים וחברי הנהלת הסוכנות – אף שלכולם היה ברור, שהדבר נוגד את חוק השבות ואת מערכת המשפט בארץ.

המצב הביטחוני של יהודי מרוקו.הסלקציה וההפליה בעלייתם וקליטתם של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948 – 1956

הסלקציה וההפליה בעלייתם וקליטתם של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948 – 1956

המצב הביטחוני של יהודי מרוקו.הסלקציה 2

בתקופה זו  1952 – 1954 לא היה המצב הביטחוני של יהודי מרוקו יציב. היו בו עליות וירידות בעקבות המצב הפוליטי ששרר שם, וממאבק הערבים לקבלת עצמאות. כך, למשל, גברה התסיסה הפוליטית במרוקו לאחר הגליית הסולטאן מוחמד בן יוסף למדגקסר באוגוסט 1953 ומינוי מוחמד בן ערפה תחתיו. בעקבות זאת הידרדר מצבם הביטחוני של היהודים. רובה של יהדות מרוקו התגוררה בערים הגדולות, שבהן הייתה נוכחות צבא ומשטרה צרפתית, ומצבם הביטחוני שם היה באופן כללי סביר. לא כן היה המצב הביטחוני של כ-30.000 יהודים שחיו בכשמנוים כפרים מרוחקים ומבודדים.

עקב מצוקה ביטחונית זו של כפרי הדרום ניסה מנהל מחלקת העלייה, יצחק רפאל, בכל כוחו – אך ללא הצלחה – לחסל קהילות קטנות בכפרי הדרום. בדין וחשבון על יהודי מרוקו מינואר 1952 כתב מנהל מחלקת העלייה במרוקו, זאב חקלאי, שהסיבה הראשונה לרצונם של יהודי מרוקו לעלות לארץ הוא מצב ביטחונם : " החששות של היהודים לביטחונם כתוצאה מתסיסה פוליטית מוגדרת של הערבים במאבקם להשגת עצמאות פוליטית והוסיף " גם חוגים צרפתיים וגם חוגים ערביים מניחים שהתסיסה הפוליטית תלך ותגבר והיא עלולה לסכן את ביטחונם של היהודים, ובראש וראשונה במקומות הנידחים ".

בחודש מאי 1954 דיווח ראש מחלקת העלייה, ש"ז שרגאי, להנהלה הציונית ולשרי הממשלה, שנמסר לו שבאחד הכפרים נרצחו 12 משפחות יהודיות, אך הידיעות על כך הגיעו למחלקת העלייה רק כעבור שלושה חודשים .

ביוני 1954 השתתף שגריר ישראל בצרפת, יעקב צור, בדיון במוסד לתיאום על מצבם הביטחוני של יהודי מרוקו. הוא דיווח כי קיים לחץ גלוי של טרוריסטים כנגד היהודים, וכי בידיעה שהתפרסמה בעיתון " פיגרו " בדבר שביתת סוחרי קזבלנקה נכתב :

" חנויות היהודים נפתחו ביום ו' בבוקר לאחר היסוס מה. בימים שקדמו לכך קיבלו היהודים עלונים שבהם נצטוו לעזוב את הארץ – מרוקו – תוך שלושה חודשים, שאם לא כן ייאלצו לנסוע בקרוב עם " שלושים קילו מטען " בשולי העלון צויר אקדח גדול מקושט בכוכב בן חמש קצוות שהוא סמל של ממשלת השריף.

עוד הזכיר השגריר צור, כי " שלושים קילו מטען " הוא כל אשר יורשו היהודים לקחת עמם על ידי הנאצים, כשגורשו משטחי כיבושם…….

בחוזרו מסיור בצפון אפריקה ביולי 1954 דיווח ראש מחלקת העלייה, ש"ז שרגאי, להנהלת הסוכנות של מצבם הביטחוני הקשה של היהודים בכפרי דרום מרוקו ודרום תוניסיה ; אף סיפר " הצרפתים הזהירו אותו שצפויה להם סכנת השמדה, והוסיפו :

" או שתעבירו את יהודי הכפרים לערים או שתעלו אותם לארץ ישראל ואנו הצרפתים נעזור לכם, אך כל זה חייב להתבצע ללא פרסום ".

גם יו"ר ההנהלה הציונית בניו יורק, ד"ר נחום גולדמן, אמר כי הוא רואה את המשטר הצרפתי בצפון אפריקה כמחוסל, וכי לדעתו צפויה סכנה ליהודי מרוקו. עם זאת הוסיף : " לא ניתן להרים קול צעקה משום שהצרפתים יכעסו ".

במאמר מערכת של העיתון " דבר ", שנכתב במאי 1953 על יהדות צפון אפריקה, נטען בין היתר : " ליהדות זו סכנת השמדה ".

הנה כי כן, למרות הדיווחים על המצוקה הביטחונית של יהודי מרוקו בכלל, ושל כפרי הדרום בפרט, סירו מהממשלה והנהלת הסוכנות להכריז על חיסול גלותם של יהודי כפרי הדרום או על הקלה משמעותית בסלקציה, וכך מנעו עלייה המונית של יהודי צפון אפריקה.

השינויים בסלקציה בשנים 1952 – 1954.

תקנות הסלקציה, שכוונו ויושמו כלפי יהדות צפון אפריקה בלבד, התקבלו בהנהלת הסוכנות ב-18 בנובמבר 1951, ואושרו במוסד לתיאום ב-27 בנובמבר 1951.

תקנות אלה קבעו.

1 – 80% מהעולים יהיו עד גיל 35.

2 – לא יותר מ-20% יוכלו להיות מעל גיל 35 ובתנאי שיהיו נלווים למשפחות שמפרנסם הוא צעיר – עד גיל 35 – ובעל כושר עבודה.

3 – כל העולים צריכים להיות בריאים ובאישור רופא מהארץ.

4 – יאושרו לעלייה בעלי הון עצמי שברשותם 10.000 דולר גם אם הם מעל גיל 35, ובתנאי שיעמדו בסלקציה הרפואית.

5 – מספר הנלווים למפרנס לא יעלה על חמישה.

6 – אלמנה אינה נחשבת למפרנסת.

7 – אלמנה שלה ילדים מתחת לגיל 11 לא תאושר עלייתה.

8 – אלמנה שלה ילדים מעל גיל 11 והעומדת בתקנות הסלקציה – צעירה ובריאה – תאושר עלייתה לאחר שהבטיחו קליטת הילדים בעליית הנוער.

9 – לא יאושרו לעלייה הורים שבניהם לא עלו בעליית הנוער, והוריהם שבניהם נפלו במלחמת השחרור, באם אינם עומדים בתקנות הסלקציה.

תקנות סלקטיביות דרקוניות אלה היו אמצעי יעיל לממשלה ולהנהלת הסוכנות לבלימת יהדות צפון אפריקה, שרצתה לעלות ארצה. במרץ 1952, למשל, היו רשומים לעלייה 62.000 העומדים בתקנות ; אך הסלקציה בלמה את הרצון העלייה, שכן חלק מהמשפחות לא רצו להיפרד מיקיריהן, שנגזר עליהם להישאר במרוקו משום שלא עמדו בתנאים.

במשפחות אחרות, לעומת זאת, גרמו תקנות הסלקציה לפירוד, שכן ניתן היה להעלות צעירים, על כך אמר יצחק רפאל :

" אנו מעלים רק צעירים ומפרידים אותם מהוריהם שאומרים לנו – אתה לוקח את המפרנס שלי , מי יפרנס אותי וידאג לי כשאהיה זקן, אתם מוציאים את הצעירים החזקים ומפקירים את המבוגרים.

ובדיון על הקלות בסלקציה לכפרי הדרום אמר ראש מחלקת הקליטה, יהודה ברגינסקי :

" על מי נשאיר את הזקנים בדרום מרוקו, על הצרפתים ? על הערבים ?….. העם היהודי צריך לשאת גם בזה.

הסלקציה וההפליה בעלייה ובקליטה של יהודי מרוקו וצפון אפריקה 1948-1956 – חיים מלכא

הסלקציה 2

הסלקציה וההפליה בעלייתם וקליטתם של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948 – 1956

באותה עת היו שערי מזרח אירופה נעולים, ויהודים מהארצות השלוות במערב אירופה ובאמריקה לא רצו לעלות. כך נוצר שפל בעלייה : הנהלת הסוכנות תכננה לשנת 1952 עליית 120.000 יהודים – אך בפועל עלו – 24.369 בלבד ;

לשנת 1953 תכננה הנהלת הסוכנות 60.000 עולים – אך בפועל עלו רק 11.326 ; נוצר אפוא לחץ על הנהלת הסוכנות להגביר את העלייה, שכן בלעדיה לא הייתה לסוכנות זכות קיום. הוועד הפועל הציוני ראה בדאגה את הירידה הדרסטית בעלייה לארץ, ובשנת 1952 החליט :

הוועד הפועל רואה בדאגה את העלייה המצומצמת לישראל בחודשים הראשנים של שנת 1952 ומטיל על ההנהלה לנקוט אמצעים מיוחדים להגברת זרם העלייה, ככל האפשר.

במהלך כל תקופה זו לחצו ראשי מחלקת העלייה, יצחק רפאאל ומחליפו ש"ז שרגאי, שתמיכתם של ראשי מחלקת הקליטה, יהודה ברגינסקי, ראש מחלקת הנוער והחלוץ, משה קול, והשרה גולדה מאיר להקל בסלקציה.

רפאל אף לא נמנע מלתקוף את הממשלה וחברי הנהלת הסוכנות, שהתנגדו לכל הקלה בתקנות, ובדיון במליאת הסוכנות אמר : " המנדט שניתן לנו על ידי העם היהודי הוא להביא יהודים לארץ ישראל, ואם נעלה רק 1500 איש בחודש, עלינו להחזיר את המנדט, כי לעלייה יש תפקיד הצלה ". אצ"מ S100/940 " פרוטוקול ישיבת מליאת הנהס"י – 13 במרץ 1952

עוד האשים רפאל את התנועה הציונית, שהיא מפירה את חוק השבות במונעה את עליית יהודי צפון אפריקה ". אצ"מ 100/948S פרוטוקול ישיבת מליאת הנהס"י, 2 ביולי 1953

בסופו של דבר אכן החליטו הנהלת הסוכנות וממשלת ישראל, באמצעות המוסד לתיאום, על הקלות בסלקציה – אף שלא היו משמעותיות ולא היה בהן ממש כדי להגדיל את העלייה מצפון אפריקה.

בשנת 1952 בוצעו השינויים הבאים :

1 – במרץ 1952 : גיל המפרנס בכפרי דרום תוניסיה הועלה מ-35 ל-  40 אצ"מ 100/939S פרוטוקול ישיבת מליאת הנהס"י, 7 במרץ 1952

2 – בנובמבר 1952 : גיל המפרנס בכפרי דרום מרוקו הועלה מ-35 ל-40 אצ"מ 100/944S פרוטוקול ישיבת מליאת הנהס"י, 17 בנובמבר 1952

3 – בנובמבר 1952 : הנהלת הסוכנות התחייבה להעלות הורים, שבניהם עלו במסגרת עליית הנוער, ובתנאי שהם עד גיל 50 ויעמדו בסלקציה הרפואית. שם

סעיף 3 בוצע רק ביולי 1954, לאחר החלטת " המוסד לתיאום "

בשנת 1953 בוצעו השינויים הבאים :

1 – במרץ 1953 : הסלקציה הסוציאלית תוקנה למשפחתית – במקום אישית. וזהו נוסח ההחלטה : " הסלקציה הסוציאלית תהא משפחתית, אם המשפחה כולה עולה ויש בה איש צריכים לפרנס אותו, דבר זה לא ישמש עיכוב לעליית המשפחה כולה, האיש הנתמך עולה עם משפחתו ". אצ"מ 100/946S פרוטוקול ישיבת " המוסד לתיאום " , 15 במרץ 1953

2 – ביוני 1953 : גיל המפרנס מצפון אפריקה הועלה מ-35 ל-40 – גנזך 149/7, עלייה מובחרת- הגדות וכללים לביצוע, משרד הברעאות, מחלקת העלייה, 24 ביוני 1953

בשנת 1954 בוצעו השינויים הבאים :הסלקציה-חיים מלכה

הסלקציה וההפליה בעלייתם וקליטתם של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948 – 1956

בשנת 1954 בוצעו השינויים הבאים :הסלקציה 2

1 – פברואר 1954 : גיל המפרנס הועלה מ-40 ל-45, והמסוגל לעבודה חקלאית על פי אישור רופא – עד גיל 50.

2 – פברואר 1954 : יאושרו לעלייה בעלי הון עצמי, שברשותם 7.000 דולר – במקום 10.000 דולר – גם אם הם מעל גיל 50, ובתנאי שיעמדו בסלקציה הרפואית.

3 – ביולי 1954 : הגבלה נוספת ליהודי מרוקו ותוניסיה. עליית משפחות המתאימות והמסכימות להתיישבות חקלאית או לאזור פיתוח בלבד. וזהו נוסח ההחלטה : " אין להעלות משפחות אשר לדעת חוליות המיון אינן מתאימות או מאינן מסכימות להתיישבות חקלאית או לעבודה באזורי פיתוח " אצ"מ 100/511S פרוטוקול ישיבת " המוסד לתיאום " 27 ביולי

                                                                  

דיונים להקלות בסלקציה.

עקב בעיות ביטחון בכפרי דרום תוניסיה הציע רפאל בינואר 1952 להנהלת הסוכנות להקל על יהדות זו ולהעלות את הגיל המקסימאלי מ-35 ל-40 ; ולאשר לעלייה חולי גרענת – מחלץ עיניים לא מידבקת – וגזזת מכפרים אלאה. הקלות אלה, הסביר רפאל, יאפשרו העלאת 7.000 יהודים מכפרי דרום תוניסיה : אך לוי אשכול, שבחודש זה מונה לשר האוצר של הממשלה, התנגד לכך בתוקף :

" אין אסון בזה אם עשרת אלפים יהודים יישארו בתוניסיה. אין ביכולתנו לפתור את כל מדוי עם ישראל. נבחר מתוך 15 אלף אלה – מכפרי דרום תוניסיה – את היהודים הבריאים.אינני בעד זה שנשנה את החלטתנו בדבר ההגבלות ". אצ"מ 100/511 פרוטוקול ישיבת הנהס"י, 6 בינואר 1952

הנה כי כן, למרות מצוקת יהודים אלה, ואף שלא הייתה קיימת סכנה של מחלות מידבקות, לא אישרה הנהלת הסוכנות את הצעת רפאל.

בדיון " המוסד לתיאום " בפברואר 1952 הקריא בן גוריון מכתב מיהודי תוניסיה, המלינים על מצבם הקשה, ואת טענותיהם כנגד הסוכנות שאינה עושה די לעלייתם ! והגיב : " אני חושב שאנו מצידינו מקבלים את הפניה הזאת ולא נעשה עלייה מתוך רעש ולא נכביד על יחסי צרפת והערבים בצפון אפריקה. אצ"מ 100/511 פרוטוקול ישיבת " המוסד לתיאום, 7 בפברואר1952". כך הוכנסו יחסי ישראל צרפת כשיקול משני או כסיבה המגבה את השיקול האמיתי – החשש משינוי דמוגרפי בארץ .

במליאת הסוכנות במרץ 1952 אמר נחום גולדמן לגבי העלייה מצפון אפריקה : " העלאת האנשים ממדינות אלו ללא הכנה, תהיה עלייה קטסטרופאלית. הכנתם צריכה להיות בארצות המוצא. יש להתרכז בטיפול של היהודים שעלו בעלייה ההמונית, שיכון עבודה, ולא להוסיף קטסטרופה על קטסטרופה ".

ראש מחלק הקליטה והגזבר, גיורא יוספטל, טען שאין להקל בסלקציה – אלא ההפך : " יש להעמיקה יותר בצפון אפריקה. שר האוצר וראש מחלקת ההתיישבות, לוי אשכול, אמר שמצפון אפריקה מגיע חומר אנושי קלוקל, אפשר ליצור אנשים פרודוקטיביים ולכך דרוש כסף ".

ואשכול השיב : אני מאמין בהפך . יושב ראש הנהלת הסוכנות ברל לוקר, אמר : " אני חושב שאין כאן איש החוטא בתורת הגזענות כלפי יהודי המזרח המצב נובע מתוצאה העלייה הגדולה "

 כנגד עמדתם של גולדמן, יוספטל ואשכול יצר ראש מחלקת העלייה, יצחק רפאל :

" אתם תולים את כל תחלואי המדינה בעלייה, ואתם טוענים שיש  לעשות הפוגה בעלייה, לטובת שיקום העולים הנמצאים כבר בארץ. אתם מעלים נתונים לא בדוקים. ומי אתם חושבים הקים את היישובים בשלוש השנים האחרונות ? האם ילידי הארץ ?  אלה הם העולים המזרחיים ומבחינת העבריינות, לפי הסטטיסטיקה שבידי חלקם של העולים החדשים אינו עולה על היישוב הוותיק. המנדט שניתן לנו על ידי העם היהודי הוא להביא יהודים לארץ ישראל, ואם נעלה רק 1500 איש בחודש, עלינו להחזיר את המנדט, כי לעלייה יש תפקיד הצלה.

בדיון מליאת הסוכנות היהודית במרץ 1952 אמר יצחק רפאל, כי עקב הסלקציה בצפון אפריקה, סגירת שערי מזרח אירופה וחוסר רצונם של היהודים מהארצות החופשיות לעלות, אין התוכנית לעליית 120.000 יהודים בשנת 1952 ריאלית, ועל כן הועמד התכנון לשנה זו על 70.000 עולים : מתוכם 52.000 ממזרח אירופה ומערבה שיעלו ללא סלקציה ; וממרוקו 12.000 עולים, במקום 18.000 בתכנון הראשוני.

ועוד הוסיף רפאל : " בעוד שנתיים שלוש כנראה מרוקו תהיה ערבית…הריבוי הטבעי של יהדות צפון אפריקה כפול מהמספר שאנו מעלים משם ".

דיונים להקלות בסלקציה-חיים מלכא

הסלקציה וההפליה בעלייתם וקליטתם של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948 – 1956

הסלקציה 2במאי 1952 אמר ראש מחלקת הנוער והחלוץ, משה קול, שלדעתו הקטנת העלייה אינה מסיבות אובייקטיביות – הדגשת המחבר , וכי באוקטובר 1951 " החלטנו על עלייה סלקטיבית והיה צריך להשקיע משאבים ומאמצים במועד, לרפא את המועמדים לעלייה, ולא היינו עומדים כיום במצב חמור זה של עלייה מצפון אפריקה.

יהודה ברגינסקי, ראש מחלקת הקליטה, הגיב : " אני הסכמתי בזמנו על עלייה סלקטיבית וחברי ( מאחדות העבודה ) תקפו אותי על כך, אך לא ייתכן שנחליט מצד אחד על עלייה סלקטיבית, ומצד שני לא נעלה אותה "

ראש מחלקת העלייה, יצחק רפאל, הציע להקל בהגבלת גיל " הזקנים מצפון אפריקה ולהעלותו מ-35 ל-40, הקלה זו,לדעתו, יכולה להביא תוספת של כ-20.000 עולים בשנה. לוי אשכול שהיה שר האוצר בממשלה ולראש מחלקת ההתיישבות, התנגד לכך בתוקף ואמר שעלייה זו, עם מטען סוציאלי כבד, רק תביא נזק למדינה.

בעמדת לוי אשכול תמכה גברת רוז הלפרין, חברת ההנהלה הציונית בניו יורק. גם יושב ראש הנהלת הסוכנות, ברל לוק, התנגד להצעת רפאל ואמר : " הייתה סיבה לקביעת הגיל המקסימאלי ל-35, ואם אין עלייה היום מרומניה, זו לא סיבה להעלות את הגיל ל-40, יש להעמיק את מיצוי המכסה מצפון אפריקה במועמדים עד גיל 35.

על כך אמר רפאל : אתם אישרתם בנובמבר 1951 עלייה של 120.000 לשנת 1952, כאשר למעלה ממחציתם אמורים היו לעלות ללא סלקציה ועם בעיות סוציאליות, וכיום לא נוכל להגיע אפילו ל-50.00 השנה. הצעת רפאל נדחתה.

על העלייה המתוכננת לשנת 1953 ממרוקו אמר רפאל : " עלייה של 18 אלף יהודים ממרוקו אינה נותנת כמעט דבר לפתרון שאלת היהודים באותה ארץ, משום שהריבוי הטבעי במרוקו הוא גדול ממספר העולים ".

והוסיף כי יש להמשיך ולשמור על הסלקציה הבריאותית בצפון אפריקה, בציינו כי מארצות אלה לא מגיעים חולים, משום " שאנו ממש מוציאים את נשמתם על ידי כל מיני בדיקות. החולים המגיעים לארץ, אמר רפאל, הם מבולגריה ומפולין, ולגביהם אין סלקציה ; ואילו מארגנטינה הם עולים מכוח " חוק השבות ". עוד הציע רפאל להעלות את הגיל המקסימאלי של מפרנס מ-35 מל-40, וכן להכריז על דרום תוניסיה כעל ארץ חיסול, משום הסכנה האורבת להם.

גיורא יוספטל, לוי אשכול וברל לוקר התנגדו להצעתו זו. מליאת הסוכנות החליטה כדלקמן.

1 – להמשיך במדיניות העלייה הסלקטיבית – מצפון אפריקה ופרס – מבחינת בריאות העולים, לפי ההסכם בין מחלקת העלייה ומשרד הבריאות מיום 13 ביוני 1953.

2 – הגדלת רשת הריפוי של המועמדים לעלייה בארצות המוצא – מרוק, תוניסיה ופרס – ובמרסיי.

3 – לבחון את האפשרות להרחבת הריפוי במחנה המעבר בארץ.

4 – להעלות את גיל העולה המפרנס מדרום מרוקו ומכפרי גבול פרס מ-35 ל-40.

5 – להתחייב לעליית המשפחות, שבניהן עלו במסגרת עליית צעירים ונוער, גם אם ראש המשפחה המפרנס הוא עד גיל 50, תוך שנתיים ימים. הסלקציה הבריאותית חלה גם על העולים לפי סעיף זה – סעיף זה אושר על ידי " המוסד לתיאום " רק ביולי 1954 -.

6 – לברר עם הממשלה את ההצעה בדבר קביעת תוניסיה הדרומית כארץ חיסול ולארגן עליית יהודית בשנת תשי"ג – אוקטובר 1952 – ספטמבר 1953 – פרט למקרים סוציאליים, שיוסדרו על ידי הקהילות המקומיות.

" המוסד לתיאום " לא אישר את סעיף מספר 6. אצ"מ 100/944S , פרוטוקול ישיבת " המוסד לתיאום ", 15 במרץ 1953

הנה כי כן לא אישרה המליאה את הצעת רפאל להעלות את גיל המפרנס במרוקו, תוניסיה ופרס מ-35 ל-40. הקלה זו ניתנה רק לכפרי דרום מרוקו ולכפרי גבול פרס – ובמרץ 1952, גם לכפרי דרום תוניסיה.

כן אישרה המליאה להעלות תוך שנתיים הורים, ששלחו את ילדיהם לארץ במסגרת עליית הנוער – אך בתנאי שיהיו בריאים ולא יעברו את גיל 50 ; שכן שליחי הסוכנות הבטיחו להורים, שאם ישלחו את ילדיהם במסגרת עליית הנוער, יוכלו לעלות בעקבותיהם, החלטה זו לא מומשה עד כה עקב מדיניות הסלקציה החדשה, ולמעשה לא היה בה פתרון של ממש : שכן אם יש מפרנס הורה חולה, או שעבר את גיל ה-50, ובעבר שלח את בנו או בניו במסגרת עליית הנוער – לא יוכל להצטרף לבנו או בניו !

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
מרץ 2024
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר