מורשת יהדות מרוקו

שר הפיתוח מ' בנטוב, תמך בעלייה ממרוקו : "אני חולק על דעתו של לוי אשכול, אני סבור שיהודי מרוקו בסכנה גדולה ואנו שומעים רק תשובה אחת – אין כסף. אם כך הבה ונתחלק במה שישי לנו, וגם היישוב הוותיק יתרום את חלקו, כי עד עתה היישוב הוותיק לא סבל ולא התאמץ כל כך. ניתן לקלוט עוד עשרות אלפי יהודים".

ראש המחלקה לחינוך ותרבות בגולה, זלמן שזר, תמך הפעם בעלייה המונית ממרוקו ואמר : "המצב במרוקו מסוכן, וידידיו הצרפתים של בלומל – נציג הג'וינט במרוקו – אומרים לו – אתה ציוני – אתה צריך להוציא את יהודי מרוקו. הממשלה והסוכנות צריכים להחליט שהסייג שקיבלנו על עצמנו – 45.000 עולים, בטל ומבוטל.

שרת העבודה, גולדה מאיר, תקפה שוב את המתנגדים להצלת יהודי מרוקו ואמרה :

אני רוצה שהשולחן הזה יראה את עצמו יום אחד אחרי שיוכרז במרוקו שאף יהודי אינו יכול לצאת משם…ומכיוון שאנו מלומדי ניסיון, כבר קרו לנו אסונות כאלה. אין צורך בדמיון עשיר כדי לחזות את הדבר. אינני פוסקת לחשוב : מה אני אישית אעשה אחרי שתיסגר העלייה ממרוקו ותוניסיה, ותהיה לי הרגשה שיכולתי לעשות דבר מה ולא עשיתי…..אינני יכולה לגמור בלבי להרים את ידי על מנת להשאיר את היהודים שם. אינני יכולה בשום אופן לעשות זאת.

ראש מחלקת הנוער והחלוץ, משה קול, תמך בעמדת שרגאי להעלאת 60.000 – 100.000 יהודים ממרוקו :

אין לי ספק שאיש מהיושבים ליד שולחן זה לא יכול לקח עליו אחריות למה שיקרה במרוקו ולמה שעלול להיות במקרה שלא נוציא את היהודים ממקום זה, עלינו לקבל עומס לתקופה קצרה על חשבון השנים הבאות. איננו יכולים לקחת עלינו את האחריות לגורלם של יהודי מרוקו. אין ספר שהליגה הערבית השפעתה במרוקו תהיה חזקה. הסולטאן של מרוקו עומד להזמין את נשיא מצרים נאצר.קיבלתי אתמול מכתבי זעקה מנציגי עליית הנוער והם כותבים שהגיעה השעה להציל בלי להתחשב במצב הבריאות והגיל, מוכרחים להגדיל את העלייה במספרים ניכרים ולא בעשרת אלפים.

לשר המשטרה, בכור שטרית – הוא עצמו יוצאי מרוקו – הייתה זו הפעם הראשונה שהשתתף בדינו העלייה, והוא תקף את המתנגדים להגברת העלייה :

איננו יודעים אם אנשים אלה שלבם לא התחמם לקראת הצלת יהודי צפון אפריקה, מייצגים את העם היהודי. ההמונים שטעמו את טעם השואה שעבר על עם ישראל, לבם יתחמם והם יחושו גם משהו לגבי צפון אפריקה. אינני יכול להבין את הציונות המתנגדת לעליית 100 אלף יהודים הנמצאים על עברי פי השואה. אינני יודע במה תוכל הציונות להצדיק עצמה אם יקרה ליהודים אלה מה שקרה ליהודים בדור הזה. כיצד מדינת ישראל תוכל להצטדק ? אין זה הגיוני לומר דרושים לנו כך וכך מיליונים ומכיוון שאין אני יכולים להשיג סכום זה, עלינו לוותר על הצלת יהודי מרוקו. האם זו הדרך? האם כך בנינו את הארץ ? האם המושבים והקיבוצים נבנו על יסוד הנחות של כלכלה " יודעים אנו את כל הקשיים הכרוכים בעלייה המונית ונקבל עלינו את כל הקשיים.

ראש הממשלה ושר הביטחון, דוד בן גוריון, התנגד להגברת העלייה :

אלמלא היה מצב כזה של ביטחון, הייתי  אומר ניקח עלינו את הריזיקה, יהיה משבר בארץ, נעשה כמו שעשינו לפני שבע שנים. אבל כרגע אם תבוא עלינו מלחמה, אז לא רק הנשק והבחורים הלוחמים שלנו הם שיכריעו, אלא יכולתנו המשקית והכספית. מבחינה ציונית עלינו לקחת את העלייה לטווח ארוך. אי אפשר לזלזל בסכנה שבסגירת שערי מרוקו. תוניסיה היא באופן פורמאלי תחת שלטון צרפת. מרוקו היא באופן פורמאלי מדינה עצמאית. צרפת נכנעה בדבר אחד למרוקו, בכך שהחזירה את הסולטאן אבו יוסוף, ואם באמת תהיה מלחמה עם מצרים, קשה להניח שמדינה ערבית תיתן ליהודים לצאת. עלינו לשקול את שני השיקולים. הסכנה הצפויה ליהדות מרוקו שתיסגר ומי יודע לכמה שנים ואז בניין הארץ ייפסק אולי ב-80%, ומאידך גיסא מה היכולת שלנו לאור צרכי הביטחון. אין לנו כסף לקניית נשק, וצפויה סכנה לסגירת שערי מרוקו. אינני מאמין שנוכל להכניס את היהודים למעברות. הפרץ של המעברות נסתיים –. עלינו לחסל את המעברות הקיימות, ולכן העדיפות הראשונה שלנו היא לנשק, כי זה עניין של זמן ולא ניתן לדחייה.

כמו בכל נושא, שמבקשים לא להחליט בו, הוקמו גם כאן שתי ועדות : האחת – לגיוס כספים בעולם, והאחרת – לעלייה מצפון אפריקה.

מניתוח דברי בן גוריון עולה, כי הסכנה הצפויה מסגירת שערי מקורו היא רק ירידה של 80% בבניית הארץ ; אבל בפועל הרי "נזרקה" יהדות צפון אפריקה ליישב את הנגב, הגליל ופרוזדור ירושלים במסגרת פיזור האוכלוסין, שכן למקומות אלה "לא ניתן" היה לשלוח את עולי מזרח אירופה ומערבה. מצד שני התעלם בו גוריון לחלוטין מן הסכנה הצפויה ליהודי מרוקו – פוגרומים ואולי השמדה – שהחמירה בעקבות השתלטות הלאומנים במרוקו והמלחמה הצפויה עם מצרים.

הנה כי כן הייתה למדיניות של הגברת העלייה ממרוקו תמיכה רחבה מצד שרגאי, קול, שזר, גולדה מאיר, בנטוב, בר יהודה ובכור שטריט ; אך החלטת ראש הממשלה שנתמך בלוי אשכול, גיורא יוספטל, גרוסמן ובדובקין, מנעה את קבלתה.

החלטה זו, משמעותה דחיית הצלת יהודי מרוקו – למרות סכנתם הממשית, כאשר הצרפתים כבר בתהליך העברת השלטון למרוקנים, וברור לכולם כי הם מוכנים להשתכן במעברות – ורק שיצילו אותם. אך מצב זה כנראה שלא עשה רושם רב על בן גוריון, אשכול ויוספטל. בן גוריון ידע, כי ליהודי מרוקו צפויה סכנה גם מעבר לסגירת שערי מרוקו.

בפברואר 1956 דיווח ברוך דובדבני, מנהל מחלקת העלייה בפריס, כי לאחר הרכבת ממשלה ערבית בידי סולטאן מרוקו – ואף שמונה שר יהודי, שר הדואר ד"ר בן זקן – קיימת סכנה להמשך קיומם של מוסדות חוץ יהודיים במרוקו, כגון "אליאנס", אוז"ה, הג'וינט, ואורט. כן דיווח דובדבני על לחץ גדול של 130.000 יהודים ממרוקו החפצים לעלות, ובמיוחד מתבקש להקל בסלקציה על 10.000 יהודים, החיים בכפרים נידחים, שפתרונם אינו סובל דיחוי. אך גם בקשתו זו לא נענתה. הממשלה והנהלת הסוכנות לא עשו דבר כדי להציל את יהודי מרוקו מפני הסכנה ההולכת וקרב אליהם.

הסלקציה וההפליה בעלייה ובקליטה של יהודי מרוקו  וצפון אפריקה בשנים 1948-1956 חיים מלכה- ממשלת צרפת והסלקציה-

מרוקו עצמאית ונועלת את שעריה.

במחצית שנת 1956, עם התעצמות התהליך של העברת הסמכויות מצרפת למרוקו, חלה החמרה במצבם של יהודיה. ראש מחלקת העלייה דיווח כי רופאים – כולל אלה של אוז"ה – אינם מוכנים עוד לבדוק ולטפל במועמדים לעלייה בשל איומים מצד ממשלת מרוקו ומצד לאומנים ערבים. גם אנשי מחלקת העלייה, הפזורים במחוזות מרוקו, נצטוו על ידי שלטונותיה לצאת מהמחוזות.

שרגאי יצא אפוא לבקר בפריס כדי לבדוק את העניינים מקרוב. משם טלגרף לד"ר נחום גולדמן כי ממרוקו הפסיקה לתת דרכונים אך יש בה עוד 12.000 שבידיהם דרכון ; כי בכמה מחוזות נתבקשו שליחי הסוכנות לעזוב : וכי מרגישים שם שה "עניין" הגיע לקיצו.

ד"ר גולדמן דיווח לחברי הנהלת הסוכנות על הטלגרמה של שרגאי, ועל כך אמר יהודה ברגינסקי :  ד"ר גולדמן הודיע והחברים שמעו ולא שמעו – הדגשת המחבר – . אנו עומדים לפני הפסקת עלייה – ממרוקו -…אינני מתכוון לעשות עכשיו את הדיון, שעלול להיות לא כל כך קל. מבלי להיכנס לניתוחים אגיד יותר מדי בזול הפסדנו את עניין מרוקו.

בדיון הנהלת הסוכנות ביוני 1956 דווח על החמרה במצב יהדות מרוקו ; האיום הערבי המשיך והתעצם, וחברות ספנות זרות סירבו להסיע עולים באוניותיהם ממרסיי לישראל. גם משרדי הפדרציה הציונית בתוניס נסגרו עקב איום ערבי.

באותו דיון תקף נחום גולדמן את ברגינסקי, על שמסר הודעה לעיתונות, ולפיה יש להוציא מיידית 100.000 יהודים ממרוקו. בחוזרו מביקור בפריס דיווח יוספטל להנהלת הסוכנות, כי ראש המשטרה המרוקנית סירב לחתום על פספורטים ואמר :

בזמן השלטון הצרפתי עשיתם מה שאתם רוצים – אנו ממשלת מרוקו – אין אנו סוכנות לתת חתימות…..עוד דיווח יוספטל , כי הגיע לידו מכתב ששלח ראש משטרת מרוקו לשר הפנים, ובו נאמר:

אני אסגור את "קדימה" משרד הסוכנות בקזבלנקה -, אגרש את השליחים המגייסים את האנשים ומכינים אותם כדי לשפוך דם ערבי.

נציג משרד החוץ, אמיל נג'ר, דיווח :

חל שינוי מהפכני במרוקו, יש שם מדינה ריבונית חדשה, המרוקאים מוכנים לדון בדבר רישיון יציאה ל-7.000 יהודים ובזה לסיים את פרק העלייה.

לפי מברק נוסף שהגיע מפריס, התבקשו השליחים לעזוב תוך שבוע, המשרדים סגורים, והמנגנון מטפל בחיסול. במחנה בקזבלנקה נמצאו 2.000 איש. א' הרמן, ראש מחלקת ההסברה, הציע לא לנהל משא ומתן רק על עליית 7.000 היהודים – אלא גם על 50.000 היהודים שאחרי הסלקציה, ואשר חיסלו את עסקיהם או בתהליך חיסולם.

גיורא יוספטל התלונן, על שמפלגות האופוזיציה תוקפות את הממשלה והסוכנות על שלא עשו די להצלת יהודי מרוקו, ועל כך ענה לו ברגינסקי :

אנו יושבים כאן כמצביאים אחרי קרב אבוד. כאן נוכל לומר זאת. עמדתי לסלקציה ידועה. אני מתנגד לה בכל ישותי. למקרה התקפות על ההנהלה עלינו להשיב בלי ספק. אך לא נוכל לשנן כי כל מה שעשינו עד כה היה נפלא. עלינו להודות בשגיאותינו ולסגת מההחלטה על הסלקציה.

גם דובקין, שלאורך כל הדרך התנגד לעלייה מצפון אפריקה, "הכה על חטא" : האמת היא שגם בגבולות הסלקציה לא עשינו מה שהיינו צריכים ויכולים לעשות ולא העלינו די. לי יש בעניינים אלה הרגשה של " על חטא", ונדמה לי שרבים כאן שותפים לרגש זה.

כך גם ראש המחלקה לתרבות תורנית בגולה, בית אריה : " גם אני סבור שיש להודות כי שגינו בעניין הסלקציה ".

לעומתם נשאר לוי אשכול איתן כסלע ולא הביע חרטה : " אם נבטל את הסלקציה תהיה זו דמגוגיה שתביא נזק רב לעניין עצמו ". גם מ' גרוסמן התנגד לביטול הסלקציה, אך הוסיף נימוק הגיוני : תהיה זו צביעות לבטל את הסלקציה בשעה שאין מרשים ליהודי מרוקו לצאת.

וזלמן שזר, שהחליף את ברל לוקר כיושב ראש ההנהלה הירושלמית, טען גם הוא כי אין לסגת מעקרון הסלקציה.

בדיון ההנהלה ביולי 1956 השתתף גם שגריר ישראל בצרפת, יעקב צור. הוא דיווח כי מאז החזרת הסולטאן מוחמד בן יוסוף מגלותו, ב-25 באוגוסט 1955, הפכה מרוקו למדינה עצמאית ; הצבא הצרפתי והפקידות הצרפתית כפופים לערבים ; המרוקנים הפסיקו להנפיק דרכונים, והחליטו על סגירת "קדימה" והפסקת יצאת היהודים. לדעת צור, הסיבות למדיניות מרוקו הן :

1 – לחץ הליגה הערבית : זו טענה כי הערבים נמצאים במאבק נגד ישראל – והנה מרוקו, ארץ מוסלמית, שולחת כוח אדם לשיראל !

2 – יורש העצר, מולאי חסן, ושר החוץ של מרוקו נסעו לקהיר, ולא רצו לבוא לשם בידיים ריקות.

3 – הסולטאן נפגע אישית מיציאת היהודים : הם היו בעיניו בניו ונתיניו, והוא – מגינם ; וזוהי אפוא כפיות טובה מצד היהודים כלפי הסולטאן וחוסר אמון בו.

4 – דעת הקהל הערבית במרוקו

עוד סיכם צור, כי לאחר שיושלם תהליך קבלת האישורים להוצאת 7.000 היהודים, ידרוש משרד החוץ להוציא גם את 50.000 היהודים שחיסלו את עסקיהם ; ובשלב מאוחר יותר – להוציא את שאר היהודים.

על דברי יעקב צור הגיב בגינסקי :

עניין צפון אפריקה אף פעם לא היה חשוב אצל היהודים בארץ. עכשיו נוטים לחשוב, שעניין זה יסתדר כאילו מאליו. יש לי הרושם שאנו מעלימים מהיהודים יותר מה שראו להעלים.

באותה עת "לא היה זמן" לבן גוריון ולממשלה לעסוק בבעיות העלייה ממרוקו, כדברי שרגאי : "דיברתי עם בן גוריון על המצב בצפון אפריקה, והוא אמר לי שכרגע אין לי זמן להיכנס לנושא זה, הוא יקרא לי בעוד עשרה ימים "

א' דובקין רטן : " המוסד לתיאום לא התכנס למעלה מחצי שנה ". במצב עניינים זה החליטה הנהלת הסוכנות לעבור לתכנון עלייה בלתי לגלית.

גם בכך היה מס שפתיים בלבד : וכי מה כוחה ויכולתה של עלייה בלתי לגלית ? אולי 1.000 עולים בשנה ?

בספרו מבצע יכין, כותב שמואל שגב על עלייה בלתי לגלית זו :

             המעבר מעליה לגלית לבלתי לגלית תרם תרומה מוגבלת….להרגעת על יעילותה :            בגבור הלחץ התבררו מגבלותיה של "המסגרת" שצמצמו את אפשרויותיה לינות על המטרה העיקרית שלשמה הופעלה – ארגון העלייה. לא זו בלבד שהעלייה החשאית לא יכלה להבטיח הגירה מסיבית, אפילו הבטחת עלייתם של המעטים הייתה כרוכה בתקלות.

ב-3 ספטמבר 1956 דיווח נחום גולדמן להנהלת הסוכנות כי המחנה בקזבלנקה יחוסל עד 17 בספטמבר 1956וכי ממשלת מרוקו החרימה אונייה אחת בגלל עניין סואץ – המתיחות בין ישראל לבין מצרים ערב מלחמת סיני.

גולדמן גם הציע לבטל את ההחלטה על כינוס יהודי עולמי בעניין מרוקו, שכן לא היה בטוח שניתן לארגן כנס כזה, ואולי בכלל לא יהיה אפקטיבי.

ב-9 בספטמבר דיווח יו"ר הקונגרס היהודי העולמי, א' איסטרמן, להנהלת הסוכנות, כי פרצו מהומות במרוקו, ונהרגו בה שישה יהודים. ברגינסקי הגיב באומרו שיש להפעיל לחץ בלתי פוסק ובכל הדרכים על ממשלת מרוקו, כדי שתאפשר להעלות את 50.000 היהודים שלאחר הסלקציה, ואשר חיסלו את עסקיהם. ש"ז שרגאי ומשה קול תמכו בהצעתו, וד"ר גולדמן סיכם את הדיון : יש להתרכז בפינוי המחנה בקזבלנקה, ולאחר מכן לפתוח במשא ומתתן דיפלומטי להעלאת אותם 50.000.

באוקטובר 1956 פונו אחרוני מחנה "אליהו" בקזבלנקה למרסיי שבצרפת, משרדי "קדימה" נסגרו, ושליחים נצטוו לעזוב את מרוקו. בשלב זה ננעלו למעשה שערי מרוקו לעלייה המונית. ב-29 באוקטובר 1956 פרצה מלחמת סיני.

המסקנה העולה מאירועים אלה חמורה : תוך כדי הכנת המתקפה על מצרים עם צרפת  ובריטניה, הפקירו הממשלה והנהלת הסוכנות יהודים אלה לסכנתם הרבה ; וסכנה זו ודאי תגבר בעקבות מלחמה זו.

הסלקציה- הסלקציה וההפלייה בעלייה ובקליטה של יהודי מרוקו  וצפון אפריקה בשנים 1948-1956 חיים מלכה- ממשלת צרפת והסלקציה עמ' 184

סיכום :

כל "הנימוקים" המסורתיים של ממשלת ישראל והנהלת הסוכנות היהודית למניעת עליית יהדות צפון אפריקה לא עמדו להם, שכן נמצאו כ-120.000 יהודים ממרוקו ותוניסיה לאחר סלקציה ראויים לעלייה ; ואילולא נסגרה הרשמת המועמדים לעלייה, היה מספרם מגיע לפחות ל-200.000. גם לא ניתן היה לטעון שהייתה סכנה ליחסי ישראל צרפת, שכן מרוקו כבר קיבלה את עצמאותה מידי הצרפתים, וגם לא להתעלם מן הסכנה, שנמצאו בה יהודי מרוקו.

על נימוקי הממשלה והנהלת הסוכנות למניעת עליית יהודי מרוקו אמר זלמן שזר בדצמבר 1955 :

פעם אמרנו על יהודי מרוקו שהם אינם רוצים לעלות, שאין סכנה לחייהם, שאין הם ראויים לעלות. אך היום זה איננו נכון. יש 100 אלף יהודים שרוצים לעלות, 60 אלף מתוכם לאחר סלקציה, סכנה מרחפת עליהם. אין הציונות יכולה לומר להם "תירגעו יהיה בסדר". הם כבר מרגישים בחרב המונחת על צווארם, ועל כן ישי צורך להגדיל משמעותית את מכסת העלייה ממרוקו השנה.

הנה כי כן נותר נימוק אחד בלבד : אין כסף ! בנימוק זה השתמשו ראש הממשלה ושר הביטחון, דוד בן גוריון ; שר האוצר וראש מחלקת ההתיישבות, לוי אשכול ; הגזבר וראש מחלקת הקליטה בסוכנות, גיורא יוספטל ; נשיא ההסתדרות הציונית וראש ההנהלה בניו יורק, ד"ר נחום גולדמן ; וראש המחלקה הכלכלית בסוכנות מ' גרוסמן.

האומנם נמנעה הצלת יהודי מרוקו רק בשל מחסור בכסף ? כשנפתחו שערי מזרח אירופה בשנת 1956, נראו הדברים אחרת.

כבר באפריל 1955 נפגש בפריס ראש מחלקת הקליטה, יהודה ברגינסקי, עם הגזבר גיורא יוספטל וביקש ממנו לפעול להצלת יהודי מרוקו. על פגישה זו מספר ברגינסקי :

יוספטל אמר לי שאין לשנות את ההחלטות המשותפות לממשלת ישראל ולהנהלת הסוכנות היהודית בדבר צמצום העלייה מצפון אפריקה ושמירת עקרון הסלקציה…..אמרתי לו, הרי כרגע אפשרויות עלייה מארצות אחרות הן כמעט אפס ואתה מבין שהחלטתך אתה מצמצם את ממדי העלייה לארץ………….והוא ענה הדבר ידוע לו אבל אין לנו אמצעים לקליטת עלייה, ובפרט את העלייה מאפריקה הצפונית…הפסקתי את דבריו ושאלתי אתה יודע לבטח שיש סיכויי קרובים לפתיחת עלייה מרומניה מה תעשה כשאתה חסר כסף ? אז נדפיס כסף הייתה תשובתו.

בקונגרס הציוני הכ"ד, במאי 1956, תקף ברוך דבודבני, מנהל מחלקת העלייה בפריס, את הממשלה ואת הנהלת הסוכנות, על שלא עשו מאמצים להעלות את יהודי צפון אפריקה :

כששואלים אותנו מדוע לא הצלנו את ששת המיליונים שהושמדו בידי היטלר, אפשר שנמצא תירוץ לדבר : הייתה ממשלת מנדט, לא נתנו סרטיפיקטים, השערים היו נעולים. אך אם ישאלונו, מדוע אין אנחנו מצילים את מאת אלף היהודים אשר מחר אולי יורידו את המסך עליהם – מה נענה לו ? הרי יש לנו מדינה, חוק השבות, השערים פתוחים, בידינו להחליט מי ייכנס ומתי ייכנס – ומה נענה על שאלה זו ? הנאמר שכל העם היהודי הזה לא היה בכוחו לגייס את מעט הכסף לעליית מאה אלף או חמישים אלף יהודים ? זו תהיה תשובתנו בפני ההיסטוריה ? דיברנו כאן על עניין דיני נפשות.

ראש מחלקת הקליטה, יהודה ברגינסקי, תמה : מצד אחד טוענים המתנגדים לעליית יהודי צפון אפריקה, שהסיבה לכך היא תקציבית – אך באותה נשימה קוראים הם לעלייה המונית ממזרח אירופה. והאם לכך לא יידרש תקציב ? והוסיף : מה נאמר ומה נדבר אם חצי מיליון יהודים בצפון אפריקה שדלתות היציאה פתוחות לפניו אינו יכול להגי בגללנו ? ואני רוצה להגיד דבר עוד יותר קשה : אני סבור שמבחינה מוסרית ופוליטית ומבחינת הכוח הממשי שבקריאה לעלייה מארצות הפרוסובייטיות, יש בקריאה זו הרבה לפגם, אם אתה מכריז על תביעה לפתוח שערי היציאה ברוסיה בשעה שאינך יכול לקלוט את היהודים מצפון אפריקה.

והמבין יבין………………

הסלקציה- הסלקציה וההפלייה בעלייה ובקליטה של יהודי מרוקו  וצפון אפריקה בשנים 1948-1956 חיים מלכה- ממשלת צרפת והסלקציה-עמ' 186

פתיחת שערי מזרח אירופה.

בספטמבר 1956 הציע ראש מחלקת העלייה, ש"ז שרגאי, לשנת תשי"ז – מאוקטובר 1956 עד ספטמבר 1957 – העלאת 60.000 עולים : מתוכם 30.000 ממרוקו – אם תתאפשר הוצאתם – 10.000 ממזרח אירופה, ועוד 20.000 משאר הגלויות. על הצעתו זו הגיב ברגינסקי : הכיצד רק 30.000 ממרוקו ? והלא הנהלת הסוכנות הסמיכה את אלכסנד איסטרמן, מנהל המחלקה המדינית של הקונגרס היהודי העולמי, לטפל בהוצאת 50.000 היהודים ממרוקו שלאחר הסלקציה, ואשר חיסלו  את עסקיהם ! האם כבר אנחנו מוותרים עליהם ? או שעלינו לומר למר איסטרמן לחדול מהמשא ומתן עם ממשלת מרוקו לעליית יהודים אלה.

גיורה יוספטל הציע להעלות רק 45.000 : מתוכם 25.000 בלבד ממרוקו, 10.000 ממזרח אירופה, ועוד 10.000 מתוניסיה, אלג'יריה וממערב אירופה.

חברי ההנהלה הציעו להעלות 10.000 עולים ממזרח אירופה לא בשל מגבלות תקציב – אלא משום שבשלב הזה העריכו שזהו המספר המקסימלי שניתן להעלות משם. עלות קליטתו של עולה ממזרח אירופה הייתה גבוהה מזו של עולה מצפון אפריקה, שכן – כדברי הגזבר וראש מחלקת הקליטה, גיורא יוספטל : "אם אני מדבר על 10.000 ממזרח אירופה, אינני מדבר כמו שרגאי באופן סתמי, אלא על תנאי קליטה בדירות טובות ובאזורים עירוניים". או כדברי ברגינסקי :

אם תקחו בחשבון שהעלייה מרכזה עובר למזרח אירופה, היא דורשת תנאים אחרים במקצת. אנו לא עושים הפליה ברורה בין עולה לעולה, אבל נגיד במלים פשוטות : אייני יכול לשלוח כרגע פולני לפחון, מפני שזה תיכף משפיע על מצב העלייה מפולין".

ועל כך הוסיף ראש המחלקה לענייני החלוץ, א' דובקין : " ברור לכולנו ש-10.000 ממזרח אירופה לא יוכנסו למעברות".

בספטמבר 1956, כאשר העריכה הנהלת הסוכנות שבשנת תשי"ז לא ניתן יהיה להעלות ממזרח אירופה יותר מ-10.000 יהודים, החליטה להעלות בשנה זו – 1957 – 55.000 יהודים ; 30.000 ממרוקו, 12.000 מתוניסיה ואלג'יריה, 3.000 מארצות המערב ו-10.000 ממזרח אירופה. לצורך כך היה תקציב הסוכנות לשנת תשי"ז 187.280.000 לירות. בינואר 1957 התברר להנהלת הסוכנות, כי ניתן להוציא כ-30.000 יהודים ממזרח אירופה, ותכנון העלייה תוקן אפוא ל-75.000 עולים. בפברואר1957  , כשהתברר כי ניתן להעלות עוד יותר עולים ממזרח אירופה תוקנה תוכנית העלייה שוב : 90.000 עולים, מהם 78.000 ממזרח אירופה ו-12.000 מצפון אפריקה ושאר הארצות. במקביל תוקן תקציב הסוכנות והועמד על 221.680.000 .

כל תכנוני העלייה לשנת 1957 כללו את כל היהודים, שניתן להעלות ממזרח אירופה ; וככל שמספר זה גדל, ירד מספרם של יהודי צפון אפריקה שתוכננו לעלות. וכמובן, לא עלתה שום בעיה תקציבית לעלייתם של כל יהודי מזרח אירופה….

מכיוון שקליטת עולה ממזרח אירופה הייתה גבוהה מזו של עולה מצפון אפריקה. הציע ראש מחלקת הנוער והחלוץ, משה קול, להקים ועדה משותפת של מחלקת הקליטה והגזברות, על מנת לשפר את תנאי קליטתם של יהודי מזרח אירופה.

עוד הוסיף קול : " אתם רגילים לעלייה הצפון אפריקנית ולא לאינטליגנציה של יהודי מזרח אירופה ". ועל כך ענה לו ראש מחלקת הקליטה, יהודה ברגינסקי :

אנו נותנים לכל יהודי פולני דירה לוקסוס…..אשר למנגנון של מחלקת הקליטה – סוף סוף רוב העובדים שלנו הם פולנים, ולא אנשי אפריקה.

כבר מינואר 1957 התחילו להגיע אלפי עולים ממזרח אירופה – אך יהודים אלה "אינם יכולים ללכת לפחונים או לצריפונים" כדברי ברגינסקי. בינואר 1957 הגיעו 5.000 עולים : 3.000 מפולין, 1.000 מהונגריה, 500 מצפון אפריקה ו-500ממצרים, ואנו לא עומדים בלחץ השיכון. את הפולנים אינני יכול לשלוח לשיכונים במעברות ולפחונים בדימונה, כי יהודי פולין, הונגריה ורוסיה, לא יגיעו לארץ, אם יידעו שהם הולכים למעברות.

מה עושים אפוא ? לא ניתן לבנות שיכון מהיום להיום ! אבל גם לבעיה זו נמצא פתרון ; לקחו את הדירות, שיועדו ליהודי צפון אפריקה, יושבי המעברות, הממתינים להן כבר כמה שנים – ונתנו אותן ליהודי מזרח אירופה, שהגיעו ארצה רק לפני ימים מספר, כפי שאמר מנהל מחלקת הקליטה, טנא :

החלטנו על שינוי בסדרי העדיפויות לשיכון לטובת יהודי מזרח אירופה : עלול מיד לקום מרד שיעורר רגשות קיפוחו. תהיה התמרמרות כלפי יהודי פולין שבאו לבאר שבע ישר מהאווירון ונכנסו לבית. בשעה שיהודי צפון אפריקה מחכה בצריפון בבאר שבע לתורו…אותם 4.000 משפחות מתוך 20.000 של השנתיים האחרונות, המחכות בפחונים לשיכונים, הן יכולות להפוך לבעיה רצינית.

גם ראש מחלקת הקליטה, י' ברגינסקי, הגיב :

אני מוכרח להביא בניכם פרובלמה שהיא קשה ויש לה ביטוי בציבור : עניין קיפוח עדות המזרח….לקחנו 400 דירות שהיו מיועדות בשביל עולים קודמים מצפון אפריקה שעמדו לעבור לשיכון, ונתנו אותם באשראי לעולים חדשים…..לא פרסמנו את הדבר…..אני רוצה שנדע כי בזה חטאנו משום שלא הייתה ברירה. אני פטור מלהסביר להנהלה למה עשינו זאת . הדבר נעשה מטעם פוליטי והומאני – הדגשת המחבר – כלפי הפולנים.

ולא נמצא צדיק מבין חברי הנהלת הסוכנות, שיתקומם נגד אי צדק משווע זה וינסה לתקן את המצב, אף לא בקרב חברי הממשלה. רטש הממשלה, דוד בן גוריון, אף תמך במדיניות זו של מתן ליהודי מזרח אירופה ; וכשהעלה ברגינסקי בדיון ב " מוסד לתיאום " את ההפליה כלפי יהודי צפון אפריקה, הגיב על כך דוד בן גוריון " זה נכון יש הפלייה זאת הפלייה מוכרחת ". .

כדי למנוע דעת קהל עוינת כלפי הפליה חדשה זו, הציע יושב ראש ההנהלה הירושלמית, זלמן שזר, להעלים זאת מהציבור :

     "אנו צריכים לגלות זהירות בקשר לפרסומים משני סוגים, שהדברים מתפרסמים גם בארץ וגם בעולם, אני מתכוון לשני נושאים :א. פרסום ידיעות על העלייה ממזרח אירופה. ב. על העדפת סוג מסוים של עולים. אלה שני דברים שמחייבים יתר זהירות…הואיל ודבר אחרון זה מתפרש לרעה כאפליה כלפי יתר החוגים. על כן לא בריא לדבר על כך בפומבי.

לאור גל העלייה הגדול, הצפוי בשנת 1957 ממזרח אירופה, גם גזילת דירותיהם של תושבי המעברות מיוצאי צפון אפריקה – לא היה בה משום פתרון מספיק לדיור עבור יהודי מזרח אירופה, משום שלא ניתן היה לבנות שיכון קבע לכל העולים מפאת הזמן הקצר. על כן החליטה הסוכנות לבנות שני סוגי שיכון : שיכוני קבע ראויים לאירופים ; ופחונים עבור יהודי צפון אפריקה. על הפליה זו בדיור לעולים הסביר מנהל מחלקת הקליטה, טנא, בפברואר 1957 :

בחודש מרץ 1957 יחסרו 1.800 יחידות דיור, מהן 1.600 מסוג המתאים ליהודי פולין, הונגריה ומצרים ורק 200 לסוג יהודי צפון אפריקה. בשביל 200 אלה יש כבר כיום רזרבה…בארץ נוכל לתת לאלף משפחות סוג א' – אירופאים -, באפריל 1.100 – 1.200 ובמאי 1.600 יחידות דיור, וישארו 200 – 300 פחונים שמיועדים לצפון אפריקה.

הסלקציה- הסלקציה וההפלייה בעלייה ובקליטה של יהודי מרוקו  וצפון אפריקה בשנים 1948-1956 חיים מלכה- ממשלת צרפת והסלקציה- פתיחת שערי מזרח אירופה.

 עמ' 189–

גם הגזבר דב יוסף – שהחליף את פנחס נפתלי – הסביר להנהלת הסוכנות את סוגיית שני סוגי השיכונים, וכך אמר :

שיכון סוג א' – פחונים, בלשון סגי נהור – מיועד ליהודי צפון אפריקה, שאותם אפשר לסדר בתנאי שיכון פחות טובים, וסוג ב' – שיכון קבע – מיועד ליהודי מזרח אירופה ומצרים…לגבי דיור "סוג א'"
 המיועד ליוצאי צפון אפריקה, אין כל דאגה, ממין זה יש לנו עוד יחידות של שיכון לשלושת חודשים הבאים.

בתקופה זו התגוררו המעברות 24.000 איש, רובם המוחלט יוצאי צפון אפריקה, הממתינים לדיור למעלה משנתיים. לעומתם הגיעו עולי מזרח אירופה מן המטוס ישירות לשיכון קבע – בעוד העולים הוותיקים, יוצאי צפון אפריקה, ממשיכים לסבול במעברות. ולא נמצא חבר אחד מהנהלת הסוכנות, שיאמר שהחלטת ההנהלה אינה מוסרית.

והיכן יישובי העולים, שהגיעו בשנים 1954 – 1956 ? ובכן, ממשלת ישראל והנהלת הסוכנות יישבו את יוצאי אירופה בצורה מכוונת ברצועת המוביליות החברתית, גדרה – נהריה : ואילו עולי צפון אפריקה נשלחו להתיישבות ביטחונית והשתלטות על קרקעות המדינה בנגב, בגליל ובפרוזדור ירושלים. יהודי אירופה לא נשלחו להתיישבות במקומות אלה. משום שאינם מתאימים לרמת חיים נמוכה זו.

בדיון ב "מוסד לתיאום" בדצמבר 1956 בהשתתפות ראש הממשלה ושר הביטחון, דוד בן גוריון, סקר ראש מחלקת הקליטה, יהודה ברגינסקי, את פריסת יישוב העולים שעלו בשנים 1954 – 1956 וכך אמר :

ב-27 החודשים האחרונים עלו 85.000 מצפון אפריקה ו85% מהם – שהם כ-72% – לאיזורי פיתוח שהם מחוץ לרצועה גדרה – נהריה. הדגשת המחבר – אלה הופנו למקומות כגון : באר שבע, דימונה, אילת, אופקים, עזתה, קירית גת, טבריה, קרית שמונה, בצת וחצור. לגבי העלייה הפולנית הדבר שונה. בחודשים האחרונים עלו מפולין יותר מאלפיים איש. חלקם הכנסנו למקומות ריקים שהיו בתוך הרצועה כגון גבעת אולגה, עכו, נהריה, משום שנשארו דירות פנויות ויכולנו להשתמש בהם – הדגשת המחבר – ואנו נשלח גם את הפולנים לזכרון יעקב ולבנימינה, כי את הפולנים לא נוכל לשלוח לבדונים וצריפונים, להם אנחנו צריכים שיכון המתקבל על הדעת.

נשאלת השאלה : מדוע הושארו הדירות הפנויות בתוך רצועת גדרה – נהריה ריקות והמתינו לבואם של הפולנים ? מדוע לא הוכנסו לשם משפחות יוצאי צפון אפריקה, שהמתינו למעלה משנתיים במעברות לדיור קבע ?

באותו דיון ב "מוסד לתיאום" אמר מנהל אגף הבינוי י' עילם :

עולים המגיעים מפולניה ומהונגריה, קליטתם מחייבת כניסה לדירות ולא למחנות מעבר, הם נכנסים לדירות קבע, בשעה שלידם יושבים אנשים בבדונים. זה יוצר אי מנוחה בקרב יוצאי צפון אפריקה. אלה מחכים שנים לתורם ואלה נכנסים ישר…ישנם 24.000 נפשות היושבים בדיור ארעי, ואלה אנשים שגרים כך שנים.

כאמור שוכנו יהודי אירופה ברצועת גדרה – נהריה בתנאים סוציו אקונומיים טובים, המאפשרים פריצה והתקדמות במוביליות החברתית. הם יושבו בסביבה שבה היו אפשרויות של חינוך ותרבות, בריאות ותעסוקה – לעומת עולי צפון אפריקה, שנשלחו לכבוש את קרקעות המדינה ללא שום תנאים סוציו אקונומיים, המאפשרים לפרוץ במוביליות חברתית, ללא אפשרות סבירה של חינוך ותעסוקה.

י' עילם אמר לבן גוריון ולחברי "המוסד לתיאום"

יהודים עולי צפון אפריקה היו מופנים רובם לדרום הארץ וחלקם לצפון הארץ, וצריך לזכור שהפיתוח הכלכלי באותם המקומות לא סיפק הזדמנויות רציניות להיקלט בעבודה, משום שאין שם התפתחות כלכלית.

 דברי עילם לא עשו רושם על חברי "המוסד לתיאום" ועל בן גוריון, והוא הצדיק את ההפליה כלפי יהודי צפון אפריקה. ממש באותו דיון הציע שר העבודה, מרדכי נמיר, לשלוח את יהודי צפון אפריקה להתיישבות בהר, כי הדבר החשוב מבחינה ביטחונית, ובאזור זה יעסקו בעבודות סיקול וייעור. הנימוק של נמיר היה שלא ניתן לשלוח למקומות אלה עולים מפולין ומהונגריה.

כבר במרץ 1952 התקומם חבר הנהלת הסוכנות, צבי לוריא, כנגד העובדה, שממשלת ישראל והסוכנות היהודית מכוונות את יהודי אסיה ואפריקה לנגב , לגליל, למעברות ועיירות פיתוח. וכך אמר : " כדי להגשים את מה שקוראים פיזור האוכלוסייה, זה אינו אומר הנצחת מעברות בתור עיירות מזרחיות, אלא פיזור מתוך תכנון ".

מדיניות של פיזור אוכלוסין, שכוונה על ידי ממשלת ישראל והנהלת הסוכנות היהודית, ואשר הפלתה לרעה את עולי צפון אפריקה, יצרה קשיים ופערים אף אצל הדור השני והשלישי בעיירו הפיתוח אלה המתקשים לפרוץ למעגל המוביליות החברתית במדינת ישראל, כפי שאמר הסוציולוג משה ליסק :

מיקום השיכון ואיכות הסביבה מכתיבים במידה רבה את האפשרויות של מובילות חברתית ושל היקלטות כלכלית וחברתית בחברה הישראלית.

וכפי שאמר הגיאוגרף אריה שחר :

ירושת המעברות הייתה חברתית בהנצחת הפער התרבותי עדתי. תושבי המעברות תפסו לא רק את הרובד התחתון בדיור, אלא גם את הרובד התחתון בתעסוקה ובחינוך. עתידם בתחומי העבודה, ההשכלה, החינוך והשיכון היה מוגבל יותר.

על הפלית יהודי אסיה וצפון אפריקה אמר שר הפנים, בר יהודה, בינואר 1958 : "כולנו כל המפלגות הציוניות, חטאנו במשך שנים רבות כלפי יהודי המזרח, בהשוואה למה שהשקענו בעליות האשכנזיות.

ומה באשר לטענה של משרד הבריאות – שלא ניתן להעלות את יהודי צפון אפריקה משום שמערכת הבריאות בארץ תקרוס תחת מעמסה ?

ובכן הבא נבדוק זאת. נפתחו שערי מזרח אירופה., לא הייתה סלקציה כשלהי כלפי יהדות מזרח אירופה מבחינת בריאותם, ובגל עלייה זה הגיעו גם חולים רבים ; אך כפי שאמר שר הבריאות י' ברזילי :

"צריך לדעת שהעלייה מפולין והונגריה אינה קלה מבחינה בריאותית וכל השיפורים שחלו בתחלואות השחפת תהרס לי, ואם היו לי תוכניות לצמצם בשליש את מחלקות השחפת ולהופכן לחולי נפש, ברור לי שעלייה זו לא תאפשר לי זאת, אך למרות הכל אני מקבל עלייה זו באהבה".

הנה כי כן,כאשר דובר בעליית יהודי מזרח אירופה – שאין סכנה נשקפת לחייהם – לא הייתה כל בעיה של תקציב, של מקומות אשפוז ושל נטל של חולים וזקנים ואנשים בלתי פרודוקטיביים על המדינה. גם בעיות שיכון עבורם נפתרו : פשוט לקחו את השיכונים, המתוכננים ליהודי צפון אפריקה, והעבירום ליהודי מזרח אירופה !

כזכור תוכננה לשנת 1957 העלאת 90.000 עולים, ומתוכם 78.000 ממזרח אירופה, הנהלת הסוכנות התכוונה להעלות כל חודש 6.500 ממזרח אירופה וממצרים, ועוד 1.000 מצפון אפריקה ומשאר הארצות.

ומה יקרה אם מזרח אירופה לא תוכל "לספק" 6.500 עולים בחודש ? האם ניתן יהיה להעלות מצפון אפריקה יותר מ-1.000 בחודש עד למספר של 7.500? הן תקציב לכך יש ! אך לא ; הנהלת הסוכנות סברה אחרת ודבקה בהחלטותיה, לפיהן יש למנוע עליית יהודי צפון אפריקה, וכך החליטה:

1 – ההנהלה מקבלת את הצעת הוועדה – לקבוע תוכנית עלייה לשנת 1957 ל-90.000 נפש.

2 – המספר 90.000 מבוסס על לעלייה חופשית של 7.500 בערך לחודש : 6.500 ממזרח אירופה וממצרים, ו-1.000 מצפון אפריקה ויתר הארצות.

3 – "במקרה שהמספר החודשי ממזרח אירופה ומצרים לא יגיע ל-6.500, לא נעלה את מכסת יתר הארצות והיא תישאר בגבולות של 1.000 נפש".

ואל נשכח באותה עת רשומים לעלייה 100.000 מיהודי מרוקו, מתוכם 50.000 לאחר חיסול עסקיהם ! אבל לא; יהודי גולה זו עדיין לא היו רצויים בארץ, והופקרו לגורל בלתי ידוע תחת שלטון ערבי.

הסלקציה- הסלקציה וההפלייה בעלייה ובקליטה של יהודי מרוקו  וצפון אפריקה בשנים 1948-1956 חיים מלכה- ממשלת צרפת והסלקציה- פתיחת שערי מזרח אירופה-עמ' 193

סיכום העלייה ממרוקו בשנים 1955 – 1956.

בשנתיים עלו ארצה 93.712 עולים : מתוכם 75.669 עולים מצפון אפריקה, ובכללם עולים ממרוקו. לאחר עצמאות מרוקו ונעילת השערים בפני היהודים נותרו במרוקו כ-240.000 יהודים. משנת 1955 האטה הסוכנות, ואף הפסיקה, לרשום מועמדים נוספים לעלייה – בנוסף ל-100.000 שהיו כבר רשומים. אילו הייתה נמנעת הסוכנות מפעולה זו, היו נרשמים לעלייה כ-200.000 עולים, וניתן היה להעלותם ארצה.

במסמך סודי, שהפיצה הסוכנות בפברואר 1957, נמצאו נתונים על מספר היהודים התפוצות ועל מספרם של היהודים המוכנים לעלות :

טבלה מספר 15 : יהודי צפון אפריקה ומזרח אירופה : תכנון העלייה בשנת 1957.

הארץ   מספר היהודים   מספר היהודים המוכנים לעלות ארצה   מספר היהודים המוכנים לעלות ב-1957 

מרוקו     220.000                         100.000                            9.600 – 800 בחודש

תוניסיה   120.000                        50.000                               4.800 – 400 בחודש

אלג'יריה   130.000                      30.000                               2.400 – 200 בחודש

פולין         70.000                       50.000                           48.000 – 4.000 בחודש

הונגריה    140.000                      20.000                         12.000 – 1.000 בחודש

בשנת 1954, לאח שהוועד הפועל הציוני והקונגרס היהודי העלמי התלוננו על השפל בעלייה זה שלוש שנים – למרות תקציבי הענק של הסוכנות היהודית – החליטו ממשלת ישראל וההנהלה הציונית על חידוש העלייה מצפון אפריקה – המקור היחיד לעלייה.

על מנת לוודא שיועלו רק עולים פרודוקטיביים, הוחלט להקים " חוליו מיון ".  החוליות אמורות היו לאשר לעלייה רק את אלה, המוכנים לעבור בארץ לאזורי התיישבות ישירות מהאונייה. חוליות מיון אלה נוספו לחוקי הסלקציה – גם בריאותית וגם סוציאלית – שהופעלו כבר קודם.

כתוצאה מכל זאת הופרדו בני משפחה אלה מאלה : חלקם עלו – וחלקם נותרו במקום. מצד שני עשו ממשלת ישראל והנהלת הסוכנות ככל האפשר כד לאפשר עלייה ממזרח אירופה וממערבה ללא כל סלקציה – גם אם יגיעו לארץ רק משפחות של זקנים וחולים.

ב-1955 כבר היה ברור, כי הצרפתים יעזבו את מרוקו, וכי תוך זמן קצר תהיה זו מדינה ערבית עצמאית, ובעקבות כך תגדל הסכנה ליהודי מרוקו. למרות זאת לא נעשה דבר למען היהודים שם : ההנהגה, כולה מיוצאי אירופה, אף סירבה להכריז על יהדות מרוקו כעל " יהדות הצלה " ! וכל זאת – כדי שהמדינה תישאר אשכנזית חילונית ולא " תסתכן ", חלילה , ברוב דמוגרפי אוריינטלי לבנטיני.

כשקיבלה מרוקו את עצמאותה, נעלה את שעריה בפני עלייה המונית של יהודים לארץ ישראל. תחת עצמאות זו, נתונים לחסדי הערבים, מצאו עצמם כ-240.000 יהודים, שניתן היה להציל – או לפחות את רובם : מתוכם נרשמו לעלייה 100.000, ו-50.000 מהם כבר חיסלו את עסקיהם.

בראש המתנגדים לעליית יהודי צפון אפריקה היו האנשים ה " חזקים " במדינה : ראש הממשלה ושר הביטחון, דוד בן גורין ; שר האוצר וראש מחלקת ההתיישבות, לוי אשכול ; ראש הממשלה – בשנים 1954 – 1955 – ושר החוץ, משה שרת ; הגזבר וראש מחלקת הקליטה, גיורא יוספטל ;

נשיא ההסתדרות הציונית ויושב ראש ההנהלה הציונית בניו יורק, ד"ר נחום גולדמן ; יוש ראב ההנהלה הירושלמית, ברל לוק ; ראש המחלקה לענייני החלוץ, א' דובקין ; ראש המחלקה הכלכלית, מ' גרוסמן ; שגרי ישראל בצרפת, יעקב צור ; וראש המחלקה לחינוך ותרבות בגולה, זלמן שזר.

מנגד בכוחות לא שקולים, ניצב ראש מחלקת העלייה, שניאור זלמן שרגאי ; ראש מחלקת הקליטה, יהודה ברגינסקי ; שרת העבודה, גולדה מאיר ; שר הפיתוח, מ' בנטוב ; וראש מחלקת הנוער והחלוץ, משה קול – עד 1953 היה תומך נלהב בהגבלת העלייה מצפון אפריקה, אך שינה את דעתו בעקבות הסכנה הנשקפת להם בשנים 1955 – 1956.

פרק שישי – סיכום

עקב הקמת המדינה היה בארץ רוב אשכנזי מוחלט, והכל ציפו כי רוב יהודי העולם ייקחו חלק בהקמת מדינת ישראל ובבנייתה. ציפיות אלה הופנו בעיקר ליהודים בארצות החופשיות וליהודי מזרח אירופה, שכן מנהיגי המדינה בממשלה ובסוכנות היו כולם יוצאי אירופה, ותכננו להקים מדינה בעלת אופי אירופי. אבל אכזבה רבה נגרמה למנהיגי היישוב מיהודי הארצות השלוות, שכן אלה לא רצו לעזוב את "סיר הבשר" ולהגיע אל הבלתי נודע, וגם מיהודי מזרח אירופה, שלא ששו לעלות בהמוניהם. עם זאת הכפיל היישוב היהודי את עצמו במשך שלוש וחצי שנים – 1948 – 1951, תוך קשיי קליטה קשים מאוד.

בתקופה זו כמחצית מהעולים יוצאי אירופה ואמריקה, וכמחציתם באו מארצות המזרח, כך ירד הרוב הדמוגרפי האשכנזי בארץ מ-84.9% בנובמבר 1948 – ל-63.1% בלבד בשנת 1951.

משנת 1950 התברר להנהגה, כי המקור העיקרי – אם לא היחיד – עלייה המונית בשנים הקרובות הוא מקרב כ-500.000 יהודי צפון אפריקה. אבל ההנהגה עשתה כל, שביכולתה על מנת למנוע מיהודי צפון אפריקה לעלות ארצה, שכן עלייתם עשויה הייתה לערער לחלוטין את המצב הדמוגרפי בארץ.

ראש הממשלה, דודו בן גוריון, שעד אמצע שנת 1950 נהג בממלכתיות, הבין כי "אין ברירה", וכי יש לנקוט סלקטיביות מבין העולים. ואכן, בהנהגתו החלו מיולי 1950 לנבוט ניצניה, ובנובמבר 1951 התקבלו אותן תקנות סלקטיביות בלתי אנושיות. אלה כוונו ויושמו רק כלפי יהודי צפון אפריקה, תוך התעלמות מוחלטת ממגילת העצמאות ומ "חוק השבות".

סלקציה זו פעלה בשני תחומים, רפואית וסוציאלית. וכך, מצד אחד אושרו לעלייה רק אנשים בריאים – ואם אחד מבני המשפחה היה חולה, היה על בני המשפחה להחליט להפקירו לגורלו במדינה ערבית – או לא לעלות בכלל – ; ומצד אחר נדרשו העולים להיות צעירים, שכן מי שהגיע לגיל ה "מופלג" של 36 נחשב ל "זקן", והוא ובני משפחתו לא יכלו לעלות – אלא אם כן נכללו במסגרת 20% ה "זקנים" הבריאים הנלווים ל "מפרנס".

ואכן מדיניות זו השיגה את מטרתה ; בלימת עלייתם של יהודי צפון אפריקה.

במקביל לכך ניסו הממשלה והסוכנות היהודית למשוך ארצה עולים אשכנזים גם מהארצות החופשיות וגם מארצות מזרח אירופה – אך ללא הצלחה רבה : היהודים מהארצות החופשיות לא רצו לוותר על "סיר הבשר" שלהם ; ומיהודי מזרח אירופה נשללה העלייה, שכן השלטונות הקומוניסטיים שם נעלו בפניהם את השערים.

מכיוון שכך, ובגלל המצב הפוליטי הבלתי יציב במרוקו, החליטה ההנהגה על "הקלות" בסלקציה, כגון : גיל המפרנס עלה מ-35 ל-40 – אך לא בכך שינוי ממשי. בעקבות הידרדרות מצבם הביטחוני של יהודי צפון אפריקה התבקש מאליו להכריז עליהם כ "יהדות הצלה", אולם דבר הומאני ודחוף זה לא נעשה – שוב, מאותה סיבה דמוגרפית.

"תרומה" רבה הייתה לד"ר שיבא ולמשרד הבריאות במדיניות הסלקטיבית הבלתי אנושית כלפי יהודי צפון אפריקה. בהאמינו בעליונות האשכנזית, שמקורה בתורשתיות, השתלט ד"ר שיבא בצורה מתוכננת ויסודית על הסלקציה הרפואית, אף העמיק והרחיבה אותה, בפוסלו עולים מצפון אפריקה גם בשל בעיות סוציאליות – ולא רפואיות.

במחצית השנייה של שנת 1954 החליטו הממשלה והנהלת הסכנות על חידוש העלייה, אבל במתכונת חדשה : "מהאונייה להתיישבות", ללא כל מחנה מעבר. הסיבה העיקרית לכך הייתה הצורך בפיזור אוכלוסים בנגב, בגליל ובפרוזדור ירושלים. העולים מארצו אירופה "לא התאימו" לרמת חיים נמוכה וקשה זו, ולכן יועדו אפוא יהודי צפון אפריקה, כדי לאשר את עלייתם רק של המוכנים להיקלט במסגרת זו, הוקמו צוותי מיון ונשלחו למרוקו ותוניסיה.אלה הצטרפו לחוקי הסלקציה הקשים שהמשיכו להתקיים, ורק הקשו על מצוקת יהודי מרוקו.

גם בגבור מצוקת יהודי מרוקו בעקבות המצב הפוליטי שם, עדיין סירבה מדינת ישראל להעלותם בהמוניהם מ "סיבות" שונות : "קשיי קליטה בארץ" ו "הצורך בשמירה על יחסי ישראל צרפת".

גם בשנת 1955, כאשר כבר ברור היה ליהודים במרוקו – כפי שהיה ברור להנהגה בארץ – כי עצמאות מרוקו היא עניין של זמן קצר בלבד, נשארו ממשלת ישראל והנהלת הסוכנות בשלהן : למרות הסכנה הצפויה ליהודי מרוקו, נותרו המכסות לעלייה נמוכות. הסלקציה לא היוותה עוד בולם, שכן בסוף 1955 עברו כבר 60.00 יהודים מתוך 100.000 את המיון הקפדני והיו רשומים לעלייה. מאחר שלממשלת ישראל ולהנהלת הסוכנות לא נותר עתה שום תירוץ להגבלת העלייה מצפון אפריקה, החליטו שהסיבה להגבלת עלייתם היא "קשיי תקציב".

על אכזריותה של הסלקציה כלפי יהודי צפון אפריקה אמר ראש מחלקת הקליטה, יהודה ברגינסקי : "אנו בזמנו נהגנו כלפיהם לא בסדר. כשהייתי באפריקה הצפונית, באה אלי אישה ונישקה את ידי ואת רגלי והיא נתנה שלושה ילדים לארץ ואינה יכולה לעלות בגלל הסלקציה".

באוקטובר 1956 קיבלה מרוקו את עצמאותה, ובמקביל נעלה את שעריה בפני עלייה המונית. כך נותרו בה כ-240.000 יהודים לגורל בלתי ידוע.

רצה הגורל, ועם נעילת שערי מרוקו נפתחו שעיר מזרח אירופה. אתם נפתחו לבותיהם של מנהיגי הממשלה והסוכנות – ובבת אחת נעלמו כל קשיי המדינה ; לא עוד קשיי קליטה, תקציב, בריאות, תעסוקה ועוד.

על יחסן השונה של ממשלת ישראל והנהלת הסוכנות ליהודי מזרח אירופה, שלא הייתה צפויה להם שום סכנה – אל מול היחס ליהודי צפון אפריקה, שלהם הייתה צפויה סכנה תחת שלטון ערבי, ניתן גם ללמוד מדבריו של שר הפנים, י' בר יהודה :

שרגאי אמר שאיבדנו מאה ועשרים אלף איש מאפריקה הצפונית שיכלו לבוא ולא העלינו אותם. אבל לגבי עולי פולין והונגריה, ברור לי כשמש, שאם לא נהיה נכונים לקבל אותם, יתכן שזו הזדמנות שאינה חוזרת, יהודים אלה ילכו לאיבוד בשבילנו, ומבחינה זו יש הבדל בין יהודי פולין והונגריה, לבין יהודי מרוקו ותוניס. מדוע ?…………………

התייחסותם ופעולותיהם של הנהגת הסוכנות בארץ ובחו"ל ושל מנהיגי המדינה, שהביאו לקביעת תקנות הסלקציה הדרקונית, מוכיחות כי ההפליה הייתה על רקע עדתי, וכי דעותיהם ומעשיהם של המנהיגים השונים התבססו על רקע גזעני מפלה.

בנוסף למדיניות הסלקציה המכוונת על ידי הממשלה והסוכנות היהודית ביחס לעליית יהודי צפון אפריקה, נקטו שני מוסדות אלה הפליה מכוונת נגדם בקליטתם בארץ, ובכלל זה"

1 – תשלום הוצאות הדרך : עולי צפון אפריקה נדרשו לשאת בהן – לעומת עולי איורפה שעבורם שילמה הסוכנות.

2 – יישוב יהודי אירופה בתוך רצועת המוביליות החברתית, גדרה – נהריה – לעומת שליחת יהודי צפון אפריקה לכיבוש שטחי המדינה בנגב, בגליל ובפרוזדור ירושלים.

3 – לקיחת דירות, שהיו מיועדות לתושבי המעברות מצפון אפריקה, שלהן המתינו שנים מספר – ונתינתן לעולי אירופה שזה מקרוב הגיעו לארץ.

4 – בניית שני סוגי שיכוני קבע : טובים יותר – לאירופים, ופחונים – לעולי צפון אפריקה.

5 – קביעת שערי חליפין לדולר : גבוהים יותר – לעולים מפולין – 2.50 לירה ישראלית לדולר – לעומת 1.80 – לירה ישראלית לדולר לעולי צפון אפריקה.

המובילים במדיניות מפלה זו היו ראש הממשלה – דוד בן גוריון, שר החוץ – משה שרת, שר האוצר וראש מחלקת ההתיישבות – לוי אשכול, גזבר הסוכנות וראש מחלקת הקליטה – גיורא יוספטל, יושב ראש ההנהלה הציונית בניו יורק – ומשנת 1956 – נשיא ההסתדרות הציונית – ד"ר נחום גולדמן, ראש המחלקה לענייני חוץ – אליהו דובקין, ראש המחלקה לחינוך ותרבות בגולה – זלמן שזר, יושב ראש ההנהלה הציונית הירושלמית – ברל לוקר, ראש המחלקה הכלכלית מ' גרוסמן, שגריר ישראל בצרפת – יעקב צור, ומשרד הבריאות ד"ר שיבא

מנגד עמדו " והפסידו את המערכה שני ראשי מחלקת העלייה – יצחק רפאל ומחליפו שניאור זלמן שרגאי, ראש מחלקת הקליטה, יהודה ברגינסקי – שתמך בסלקציה עד שנת 1953 -, ראש מחלק הנוער והחלוץ, משה קול – שתמך גם הוא בסלקציה עד שנת 1953 – : ומצד הממשלה : שרת העבודה – גולדה מאיר, שר הפיתוח מ' בנטוב, ושר הפנים – י' בר יהודה.

הסלקציה- הסלקציה וההפלייה בעלייה ובקליטה של יהודי מרוקו  וצפון אפריקה בשנים 1948-1956 חיים מלכה- ממשלת צרפת והסלקציה- פתיחת שערי מזרח אירופה

כתב אישום נוקב של צדיק בסדום בשנות הסלקציה האכזרית של עליית יהודי מרוקו

חֲריקַת הַשַּׁעַר – נתן אלתרמן לְאַחַר תְּקוּפָה אֲרֻכָּה שֶׁל עֲלִיָּה סֵלֶקְטִיבִית עָלְתָה עַל הַפֶּרֶק 

סַכָּנַת נְעִילָתָם שֶׁל שַׁעֲרֵי הַיְּצִיאָהמִמָּרוֹקוֹ. אוֹתָהּ שָׁעָה הֵחֵלָּה עֶמְדָּתָם שֶׁל חוּגִים

 שׁוֹנִים בְּיִשְׂרָאֵל מְשַׁקֶּפֶת, מִבַּעַד לַחֲזָרָה הַמְּאֻמֶּצֶת וּמְפֻתֶּלֶת עַל עֶקְרוֹנוֹת שֶׁמִּכְּבָר, 

מַשֶּׁהוּ מֵחֻלְשַׁת הַדַּעַת שֶׁתָּקְפָה אֶת מְאַשְּׁרֵיהֶן שֶׁלשִׁיטוֹת הָעֲלִיָּה הַקַּיָּמוּת. נָתָן אַלְטֶרְמַן שְׁנַת  1956

לֹא, לֹא הָעִקָּרוֹן הֻחְלַף לְפֶתַע בְּאַחֵר
לֹא הַתְּפִיסָה שֻׁנְּתָה וְלֹא הָרוּחַ
הַשַּׁעַר שֶׁהֵחֵל פִּתְאֹם לְהִסָּגֵר
צֵרֵף אֶת חֵרוּקוֹ אֶל הַוִּכּוּחַ

הַשַּׁעַר אֲשֶׁר זָע וְשֶׁהֵחֵל נִסְגַּר
צָרַף גַּם הוּא קוֹלוֹ לְהָעִידֵנוּ
כִּי לֹא הַהֶגְיוֹן הוּא הוּא אֲשֶׁר גָּזַר
כִּי בְּדַרְכֵי עוֹלִים עַד תַּחַסְמֵן יַד-זָר
יוּקְמוּ הַמַּחְסוֹמִים בְּמוֹ יָדֵינוּ

הַשַּׁעַר הִצְטָרֵף בַּחֲרִיקַת אִיּוּם
אַל הַדּוֹרְשִׁים מֵאָז, בְּעַקְשָׁנוּת בֵּל תֵּלָא
( קוֹל יְנִי אֲבִידוֹב ) כִּי לֹא נַחְשֹׂךְ מְאוּם
וְכִי נִפְעַל מַהֵר, לְבַל יֹאבְדוּ גַּם אֵלֶּה
שֶׁכְּבָר עָבְרוּ אֶת דִּקְדּוּקָיו שֶׁל הַמִּיּוּן
וְנִרְשְׁמוּ וּכְבָר הוֹדוּ לָאֵל הֵם
שֶׁלֹּא נִמְצָא בָּהֶם עִם אֲבוֹתָם כָּל מוּם
וּכְבָר תִּפְלַת הַדֶּרֶךְ הִתְפַּלְּלוּ

הַשַּׁעַר הִצְטָרֵף בַּחֲרִיקָה מָרָה
בַּחֲרִיקָה נוֹקֶמֶת וְנוֹטֶרֶת
אוּלַי גַּם אֶל שְׁתִיקַת אוֹתָהּ הַנַּעֲרָה
אֲשֶׁר רָבְצָה יוֹם יוֹם, מִבֹּקֶר וְעַד עֶרֶב
עַל מַדְרֵגוֹת פְּרוֹזְדוֹר מִשְׂרַד הָעֲלִיָּה
בְּלִי נוֹעַ, לְאַחַר שֶׁהַמִּשְׂרָד הוֹדִיעַ
כִּי מַעֳמֶדֶת הִיא לָצֵאת בָּאֳנִיָּה
בְּאִם תַּפְקִיר הִיא אֶת אִמָּהּ אוֹ אֶת אָבִיהָ

כָּךְ, כַּמְּסֻפָּר, רָבְצָה שׁוֹתֶקֶת וּמְכֻוֶּצֶת
וּמִסְתַּבֵּר שֶׁכָּךְ הִיא נִשְׁאֲרָה רוֹבֶצֶת

וּמִסְתַּבֵּר שֶׁכָּךְ בְּחַכּוֹתָהּ עַד בּוֹשׁ
וּבְהִמָּנְעָהּ מִלֶּכֶת בַּסְּפִינָה אֶל יָּם
הִיא בָּנוּ נִלְחֲמָה עַל צַו שֶׁל כְּבוֹד אֱנוֹשׁ
וְגַם אוּלַי, עַל מַשֶּׁהוּ מִכְּבוֹד הָעָם

מתוך " הטור השביעי ".

נספח א'

מדינת ישראל

משדד העליה

כללים רפואיים לאשור העליה

הוצא על-ידי המחלקה לבקורת רפואית של משרך העלית הקריה, שנת תש״ט(ינואר 1949)

כללים כוללים

נוסף לקוים הכלליים ששלחנו לכם בחוזר מס.12 בענין מתן אשור רפואי לעליה הננו מוסיפים בזה הוראות מפורטות יותר.

דרישתנו היא:- כל עולה צריך להיות בריא בגוף ונפש ומוכשר לעבודה.

ביחוד יש להשגיח:

1-שהמועמד לא יסבול משום מחלה מדבקת העלולה לסכן את שאר הבריות.

2-שהמועמד לא יסבול משום מחלה חריפה העלולה להחמיר בנסיעה ובתנאי האקלים החדשים.

3-שהמועמד לא יסבול משום מחלה כרונית הדורשת תנאים מיוחדים של שכון בארץ וטפול רפואי ממושך והגוזלת ממנו את כושר עבודתו.

4-שהמועמד לא יהיה בעל מום משולל לגמרי או מוגבל בכושר עבודתו.

5-שהמועמד יקבל כל טפולו הרפואי (פנימי או כירויגי) שהוא זקוק לו עוד בהיותו בחו׳ל.

דרישות אלו נובעות מטעמים אלה:-

הארץ עומדת להבנות ועומדת בראשית צעדיה להקים מדינה בת קיימה.

ארץ זו אינה יכולה להרשות לעצמה כניסת חולים כרוניים או אינולידים בהמונים, אשר אינם עלולים כלל לקחת חלק פעיל בבנין הארץ וימלאו את בתי החולים והמוסדות הצבוריים; חולים ונכים אלה דורשים תמיכה כספית והעסקת פרסונל סביבם כדי שיוכלו להתקיים;. מאידך/ אין לשלול גם מן האומללים הללו את זכות העליה לעולם.אלא יש לסגל את עליתם בהתאם לכושר קליטתם בארץ מכל הבחינות. משום כך אפשר לתת לאנשים האלה רשיונות עליה רק אחרי ברור במשרד העליה ואחרי חקירה יסודית על אפשרות קליטתו של כל פרט ופרט.

טעם שני הוא גם המחסור הגדול בבתי חולים ומוסדות דוסים להם בארץ, ההוצאות המרובות הכרוכות בטפולים אלה; מהוות מעמסה גדולה למוסדות הצבוריים. משום כך טוב לעולה החדש מכל הבחינות שהוא יגיע ארצה בריא ומוכשר לכל עבודה גופנית_׳ כי העבודה הגופנית מהווה עיקר מקור פרנסתם של רוב הצבור בארץ ושל העולים החדשים. אם העולה החדש יכול להכנס ישר למסלול החיים הרגילים בארץ,מבלי להיות תלוי מיד בתמיכת המוסדות השונים. טוב לו ולצבור.

6-בכל מקרה שהמועמד לעליה הוא אינווליד או חולה מוגבל בכושר עבודתו נחוץ שיהיה לו משלוח יד מתאים לכושר עבודתו. במקומות שבהם קיים מערד לשיקום (ריהביליטציה) יש להעביר אליו את המקרים מסוג זה לטפול.

כל מקרה הנמצא במקומות שאין בהם משרד לשיקום,זקוק לבירור קודם במשרד העליה בקריה.

גם במקרים אלה, אשר פרנסתם מובטחת בארץ (כגון: בעלי הון,הורים_׳ נשים נשואות, ילדים או קרובים נתמכים אחרים, אשר תמיכתם בטוחה)/ אם הם אינם זקוקים להכנס מיד לבתי חולים או מוסדות צבוריים דומים יש להתקשר עם משרד העליה בקריה לפני מתן האשור לעליתם.

בכל מקרה שעובר להכרעה למשרד העליה בקריה נחוצים הפרטים הבאים:-

א)תעודה רפואית מפורטת על מצב בריאותו הנוכחית של החולה ועל תולדות מחלתו. כאן יש לצרף גם כן את כל תוצאות הבדיקות שנעשו עד כה ואח חוות דעתם סל הרופאים שקדמו בטפול חולה זה.

ב)פרטים על מצבו המשפחתי (אם הוא תלוי, או להיפך, מפרנס משפחה׳ מספר בני המשפחה).

ג)פרטים על משלוח ידו וכושר עבודתו הנוכחי,

ד)אם יש לו קשרים משפחתיים או חברתיים בארץ, אנשים המוכנים לקבל על עצמם את דאגת קיומו (במקרה זה יש להוסיף את כתובתם המדויקת של הקרובים),

ה)אם יש למועמד מקצוע מתאים או הכשרה מתאימה לכושר עבודתו.

(הערה:.את הפרטים הלא רפואיים בסעיפים ב' עד ה' צריך למלא אחד מעוזריו של קצין העליה.)

את כל הפרטים הנ׳ל יש לצרף לכל בקשה למתן רשיון עליה למועמד הסובל ממחלה כרונית או של נכים שהם משוללים או מוגבלים בכושר עבודתם.

על הרופאים לדעת, שתקף התעודה הרפואית פג אחרי ששה חדשים לכל היותר מתאריך הבדיקה. במקרה שהתעודה לא תנוצל במשך תקופה זו׳ על המועמד להבדק מחדש.

בענין פעולת חיסון אצל כל העולים יש להקפיד על ההוראות האלה:־

יש להרכיב לכל עולה אבעבועות ולבצע אצלו חיסון נגד טיפואיד.

ראה חוזר מם.7 וחוזר מס.12,- אצל ילדים רצוי גם לסדר חיסון נגד אסכרה.

את כל פעולות החיסון שבוצעו יש לרשום בכרטיס הבריאות במקום המיועד לכך.

במקרה שיש צורך בפעולות חיסון נוספות נפנה אליכם בהודעה מיוחדת.

נספח א^'–מדינת ישראל –משדד העליה–כללים רפואיים לאשור העליה

גירוש ילדים מישראל למרוקו

פרשה זו היא מן העגומות והאפלות בהתנהגות הממשלה והסוכנות היהודית כלפי העלייה ממרוקו: מדינה, אשר קיבלה את ״חוק השבות״, גירשה ילדים יהודים ללא שום הליך משפטי למדינות ערביות עוינות. לאחר הגירוש ״מחלקת הנוער של הסוכנות נתמנתה לחקור את עצמה״, ומן הדין־וחשבוך עולים הפרטים הבאים: – גנזך, 5558/9/ג, מסמך15003, דין וחשבון גירוש 6 ילדים למרוקו, מרץ 1953.   נספח ב' יובא בהמשך.

שישה ילדים ילידי קזבלנקה, בני 15-13, עלו ארצה בדצמבר 1952 במסגרת עליית הנוער: ארמנד דיין בן 13, ארמנד כהן בן 15, חיים עזרזר בן 14, סלומון רביבו בן 13, אלברט אמר בן 13, ויעקב סבה בן 13. כל ששת הילדים יחד הואשמו בכעשרה מעשי כייסות וגניבות (אין פירוט על הגניבות של הילדים, אך בין היתר מצוין שגנבו סיגריות וסדינים). כן הואשמו הילדים על־ידי מחלקת הנוער של הסוכנות היהודית בבריחות ממוסדות מחלקת הנוער. בגלל כל אלה הוחזרו ששת הילדים למרוקו בפברואר 1953. וכך נכתב בדין־וחשבון:

כל הגורמים היו בדיעה שיש להחזירם. הפניה הראשונה הופנתה אל המנהל החינוכי של המחלקה [לעליית הנוער] שנתן ראשון את ההסכמה להחזרתם. לאחר בירורים נוספים ולאור העובדה שאין כל אפשרות של סידור בשבילם, במצבם המיוחד … הוחלט על החזרתם. בדין־וחשבון לא מפורט מי היו הגורמים שהיו בדעה שיש להחזירם, ומי החליט להחזירם. ״הוחלט על החזרתם״ ־ נכתב סתמית.

מהדין־וחשבון עולה, כי ״החניכים לא הוחזרו נגד רצונם. נמסרה להם הודעה על כך לפני זה, והם לא סרבו כלל״.

בדיון ב״מוסד לתיאום״ בנושא גירוש הילדים, שנערך ב־15 במרץ 1953, אמר ראש מחלקת הנוער והחלוץ, משה קול, כי ששת הילדים הוחזרו בהסכמתם ובהסכמת הוריהם; לא היה כל גירוש בכפייה, והיתה חליפת מכתבים עם ההורים; בדרך־כלל 5% מבין הנוער המגיע ממרוקו מופרעים מבחינה נפשית; במשך חמישה שבועות נאספו במשטרת חיפה שישים תיקים; לא ידענו מה לעשות, לא ניתן היה לרפא אותם מגזזת וגרענת, כי הם לא רצו להיכנס למסגרת, וכל אחד אמר; כתבו להורים שייקחו אותם בחזרה. כתבנו להורים, וכשהגיעה מהם תשובה, שלחנו אותם עם מדריך למרוקו.אצ"מ S100/512, פרוטוקול ישיבת " המוסד לתיאום " 15 במרץ 1953

משה קול מצדיק, כמובן, את גירוש הילדים, אך מסלף את העובדות. הוא מציין שבמשך חמישה שבועות נפתחו שישים תיקים פליליים במשטרת חיפה ־ בעוד הדין־וחשבון מציין רק כעשרה תיקים. גם חליפת המכתבים עם הורי הילדים לא הוצגה בדין־וחשבון; אפילו אם היתד, חליפת מכתבים עם ההורים, ונאמר להם שהם מוחזרים למרוקו ־ האם יכלו להגיב; ״לא, אל תשלחו אותם. אנחנו לא מוכנים לקבלם״? היש הורה שאינו מוכן לקבל את בנו חזרה? בדיון ב״מוסד לתיאום״ אמר ק־גוריון למשה קול;

כתבתי לך, שאם יתברר שלפי החוק דבר זה אסור – לא ניתן לעשותו.

הבעיה העיקרית היא: למה מביאים ילדים כאלה, זה אסון וחרפה. קשה לתפוס את הדבר למה אין בוררים בחורים אלה לפני עלותם?״ הנה כי כן, לבן־גוריון עדיין לא ברור, שגירוש שישה ילדים מארץ יהודית למדינה ערבית, ללא שום הליך משפטי ־ אינו חוקי. לאיזה בירור חוקי המתין בךגוריון ? והרי הוא לא מינה ועדה כלשהי שתבדוק את גירוש הילדים! אך הוא מצא לנכון לנזוף במשה קול על שאין בוררים מספיק את עליית הנערים ממרוקו. ברור היה לבן־גוריון שגירוש הילדים אינו חוקי, וכבר באותו יום, 15 במרץ 1953, כתב מכתב ״בקשה״ לחברי ההנהלה הציונית:

יש הסכם, כידוע לכם, שחלק גדול של העלייה יתנהל על־ידי ההנהלה הציונית בתנאים מסויימים שלא אעמוד עליהם עכשיו. אבל עלי להעיר שגירוש יהודים, ולו ילדים, מתנגד לחוקי הארץ ובשום אופן אינו בסמכות ההנהלה, ועלי לבקש [ההדגשה שלי] מכם בכל הכבוד, שלא ייעשה להבא דבר כזה בלי ידיעה ובלי הסכמה מוקדמת מצד הממשלה, וברור שהסכמה זו לא תינתן, אם יימצא שהדבר מתנגד לחוקי ישראל״. גנזך, 5558/9/ג, מכתב ראש הממשלה לחברי ההנהלה הציונית,  15 במרץ 1953

 גם דבורה הכהן, שבספרה עולים בסערה מצדיקה את הסלקציה, מתייחסת לגירוש ששת הילדים, אך לא קראה את ״הדין־וחשבוך של מחלקת הנוער על גירוש הילדים – כך, לפחות, עולה מ״המראה מקום״ בספרה. היא מסתמכת על דברי משה קול בלבד בדיון ב״מוסד לתיאום״, ואף הגדילה לעשות בקובעה ״עובדה״ ־ כאילו היו ילדים אלה היו חולי־נפש:

" שישה חניכים של עליית הנוער, שהתגלו כחולי נפש, היו מוקד סערה שהתלקחה בסוכנות: משפחותיהם והוריהם של הנערים נשארו במרוקו, ואותם שלחו ארצה, ומחלקת עליית הנוער, בצעד יוצא דופן, החליטה להחזיר נערים אלה לבתיהם ".

הערת המחבר : הכהן, עולים בסערה, עמוד 311. כן מציינת כהן, שתוך חמישה שבועות היו לילדים שישים תיקים פליליים במשטרת חיפה. היא הסתמכה רק דיווחו של משה קול – בעוד מקריאת ה " דין וחשבון " ניתן להגיע למסקנה, שמדובר בכעשרה תיקים בלבד, וכל עניינם כייסות .

מובן שבשום מקום ב״דיךוחשבון״, אף לא בדיון ב״מוסד לתיאום״, לא נקבע שילדים אלה היו חולי־נפש. הקריאה להקמת ועדת חקירה בעניין גירוש הילדים לא נענתה, וכך פורסם ביום 19 במרץ 1953 ״גילוי דעת״ מטעם ועדה של עולי מרוקו, ובו נכתב:

" נשארנו מוכי תמהון והשתוממות, ששה נערים ניצחו מדינה שלמה ומוסדותיה. שישה מרוקנים בני 13-12 ניצחו [את] מדינת ישראל אשר לא הוכנעה בפני שבע מדינות ערב … נשאלת השאלה: מאין נטלו לעצמם אלה שהחזירו את הסמכות להחזירם לחיי גלות. כלומר, לטמיון ולאבדון … האם הוחזרו כל אותם העולים החולניים והפסיכופאטיים שעלו מארצות שונות מאז קום המדינה? … האם שר החינוך והתרבות ידע מהחלטת הגזרה ונתן לה הסכמתו? אנו תובעים שתוקם מיד ועדת חקירה ציבוריות שתחקור ב״ענין החזרת הנערים״ ותוציא מסקנותיה לאור. גנזך ג/5558/9, מסמך 15086, גילוי דעת – גירוש הילדים, במרץ 1953 – נספח ג' שיובא בהמשך….

למעשה עלה נושא הסתננות גנבים וזונות בקרב העולים לדיון בהנהלת הסוכנות כבר בנובמבר 1951. חבר הנהלת הסוכנות, ד"ר ניר, אמר אז:

אין אנו יכולים לגרש גנב יהודי מן הארץ, אבל הרשות בידנו שלא להכניס אותו. כל גנב יהודי בארץ, יש לו הזכות לשבת בבית־הסוהר במולדתו״. אצ"מ S100/937, פרוטוקול ישיבת הנהלת הסוכנות היהודית, 5 בנובמבר 1951

להחזרת ששת הנערים לא התנגד איש מקרב השרים וחברי הנהלת הסוכנות – אף שלכולם היה ברור, שהדבר נוגד את ״חוק השבות״ ואת מערכת המשפט בארץ.

גירוש ילדים מישראל למרוקו

פרשה זו היא מן העגומות והאפלות בהתנהגות הממשלה והסוכנות היהודית כלפי העלייה ממרוקו: מדינה, אשר קיבלה את ״חוק השבות״, גירשה ילדים יהודים ללא שום הליך משפטי למדינות ערביות עוינות. לאחר הגירוש ״מחלקת הנוער של הסוכנות נתמנתה לחקור את עצמה״, ומן הדין־וחשבוך עולים הפרטים הבאים: – גנזך, 5558/9/ג, מסמך15003, דין וחשבון גירוש 6 ילדים למרוקו, מרץ 1953.   נספח ב' יובא בהמשך.

שישה ילדים ילידי קזבלנקה, בני 15-13, עלו ארצה בדצמבר 1952 במסגרת עליית הנוער: ארמנד דיין בן 13, ארמנד כהן בן 15, חיים עזרזר בן 14, סלומון רביבו בן 13, אלברט אמר בן 13, ויעקב סבה בן 13. כל ששת הילדים יחד הואשמו בכעשרה מעשי כייסות וגניבות (אין פירוט על הגניבות של הילדים, אך בין היתר מצוין שגנבו סיגריות וסדינים). כן הואשמו הילדים על־ידי מחלקת הנוער של הסוכנות היהודית בבריחות ממוסדות מחלקת הנוער. בגלל כל אלה הוחזרו ששת הילדים למרוקו בפברואר 1953. וכך נכתב בדין־וחשבון:

כל הגורמים היו בדיעה שיש להחזירם. הפניה הראשונה הופנתה אל המנהל החינוכי של המחלקה [לעליית הנוער] שנתן ראשון את ההסכמה להחזרתם. לאחר בירורים נוספים ולאור העובדה שאין כל אפשרות של סידור בשבילם, במצבם המיוחד … הוחלט על החזרתם. בדין־וחשבון לא מפורט מי היו הגורמים שהיו בדעה שיש להחזירם, ומי החליט להחזירם. ״הוחלט על החזרתם״ ־ נכתב סתמית.

מהדין־וחשבון עולה, כי ״החניכים לא הוחזרו נגד רצונם. נמסרה להם הודעה על כך לפני זה, והם לא סרבו כלל״.

בדיון ב״מוסד לתיאום״ בנושא גירוש הילדים, שנערך ב־15 במרץ 1953, אמר ראש מחלקת הנוער והחלוץ, משה קול, כי ששת הילדים הוחזרו בהסכמתם ובהסכמת הוריהם; לא היה כל גירוש בכפייה, והיתה חליפת מכתבים עם ההורים; בדרך־כלל 5% מבין הנוער המגיע ממרוקו מופרעים מבחינה נפשית; במשך חמישה שבועות נאספו במשטרת חיפה שישים תיקים; לא ידענו מה לעשות, לא ניתן היה לרפא אותם מגזזת וגרענת, כי הם לא רצו להיכנס למסגרת, וכל אחד אמר; כתבו להורים שייקחו אותם בחזרה. כתבנו להורים, וכשהגיעה מהם תשובה, שלחנו אותם עם מדריך למרוקו.אצ"מS100/512, פרוטוקול ישיבת " המוסד לתיאום " 15 במרץ 1953

משה קול מצדיק, כמובן, את גירוש הילדים, אך מסלף את העובדות. הוא מציין שבמשך חמישה שבועות נפתחו שישים תיקים פליליים במשטרת חיפה ־ בעוד הדין־וחשבון מציין רק כעשרה תיקים. גם חליפת המכתבים עם הורי הילדים לא הוצגה בדין־וחשבון; אפילו אם היתד, חליפת מכתבים עם ההורים, ונאמר להם שהם מוחזרים למרוקו ־ האם יכלו להגיב; ״לא, אל תשלחו אותם. אנחנו לא מוכנים לקבלם״? היש הורה שאינו מוכן לקבל את בנו חזרה? בדיון ב״מוסד לתיאום״ אמר ק־גוריון למשה קול;

כתבתי לך, שאם יתברר שלפי החוק דבר זה אסור – לא ניתן לעשותו.

הבעיה העיקרית היא: למה מביאים ילדים כאלה, זה אסון וחרפה. קשה לתפוס את הדבר למה אין בוררים בחורים אלה לפני עלותם?״ הנה כי כן, לבן־גוריון עדיין לא ברור, שגירוש שישה ילדים מארץ יהודית למדינה ערבית, ללא שום הליך משפטי ־ אינו חוקי. לאיזה בירור חוקי המתין בךגוריון ? והרי הוא לא מינה ועדה כלשהי שתבדוק את גירוש הילדים! אך הוא מצא לנכון לנזוף במשה קול על שאין בוררים מספיק את עליית הנערים ממרוקו. ברור היה לבן־גוריון שגירוש הילדים אינו חוקי, וכבר באותו יום, 15 במרץ 1953, כתב מכתב ״בקשה״ לחברי ההנהלה הציונית:

יש הסכם, כידוע לכם, שחלק גדול של העלייה יתנהל על־ידי ההנהלה הציונית בתנאים מסויימים שלא אעמוד עליהם עכשיו. אבל עלי להעיר שגירוש יהודים, ולו ילדים, מתנגד לחוקי הארץ ובשום אופן אינו בסמכות ההנהלה, ועלי לבקש [ההדגשה שלי] מכם בכל הכבוד, שלא ייעשה להבא דבר כזה בלי ידיעה ובלי הסכמה מוקדמת מצד הממשלה, וברור שהסכמה זו לא תינתן, אם יימצא שהדבר מתנגד לחוקי ישראל״. גנזך, 5558/9/ג, מכתב ראש הממשלה לחברי ההנהלה הציונית,  15 במרץ 1953

 גם דבורה הכהן, שבספרה עולים בסערה מצדיקה את הסלקציה, מתייחסת לגירוש ששת הילדים, אך לא קראה את ״הדין־וחשבוך של מחלקת הנוער על גירוש הילדים – כך, לפחות, עולה מ״המראה מקום״ בספרה. היא מסתמכת על דברי משה קול בלבד בדיון ב״מוסד לתיאום״, ואף הגדילה לעשות בקובעה ״עובדה״ ־ כאילו היו ילדים אלה היו חולי־נפש:

" שישה חניכים של עליית הנוער, שהתגלו כחולי נפש, היו מוקד סערה שהתלקחה בסוכנות: משפחותיהם והוריהם של הנערים נשארו במרוקו, ואותם שלחו ארצה, ומחלקת עליית הנוער, בצעד יוצא דופן, החליטה להחזיר נערים אלה לבתיהם ".

הערת המחבר : הכהן, עולים בסערה, עמוד 311. כן מציינת כהן, שתוך חמישה שבועות היו לילדים שישים תיקים פליליים במשטרת חיפה. היא הסתמכה רק דיווחו של משה קול – בעוד מקריאת ה " דין וחשבון " ניתן להגיע למסקנה, שמדובר בכעשרה תיקים בלבד, וכל עניינם כייסות .

מובן שבשום מקום ב״דיךוחשבון״, אף לא בדיון ב״מוסד לתיאום״, לא נקבע שילדים אלה היו חולי־נפש. הקריאה להקמת ועדת חקירה בעניין גירוש הילדים לא נענתה, וכך פורסם ביום 19 במרץ 1953 ״גילוי דעת״ מטעם ועדה של עולי מרוקו, ובו נכתב:

" נשארנו מוכי תמהון והשתוממות, ששה נערים ניצחו מדינה שלמה ומוסדותיה. שישה מרוקנים בני 13-12 ניצחו [את] מדינת ישראל אשר לא הוכנעה בפני שבע מדינות ערב … נשאלת השאלה: מאין נטלו לעצמם אלה שהחזירו את הסמכות להחזירם לחיי גלות. כלומר, לטמיון ולאבדון … האם הוחזרו כל אותם העולים החולניים והפסיכופאטיים שעלו מארצות שונות מאז קום המדינה? … האם שר החינוך והתרבות ידע מהחלטת הגזרה ונתן לה הסכמתו? אנו תובעים שתוקם מיד ועדת חקירה ציבוריות שתחקור ב״ענין החזרת הנערים״ ותוציא מסקנותיה לאור. גנזך ג/5558/9, מסמך 15086, גילוי דעת – גירוש הילדים, במרץ 1953 – נספח ג' שיובא בהמשך….

למעשה עלה נושא הסתננות גנבים וזונות בקרב העולים לדיון בהנהלת הסוכנות כבר בנובמבר 1951. חבר הנהלת הסוכנות, ד"ר ניר, אמר אז:

אין אנו יכולים לגרש גנב יהודי מן הארץ, אבל הרשות בידנו שלא להכניס אותו. כל גנב יהודי בארץ, יש לו הזכות לשבת בבית־הסוהר במולדתו״. אצ"מ S100/937, פרוטוקול ישיבת הנהלת הסוכנות היהודית, 5 בנובמבר 1951

להחזרת ששת הנערים לא התנגד איש מקרב השרים וחברי הנהלת הסוכנות – אף שלכולם היה ברור, שהדבר נוגד את ״חוק השבות״ ואת מערכת המשפט בארץ.

נספח ב^'

הסוכנות היהודית לארץ ישראל

המחלקה לעלית ילדים ונועד

מספר ענ/16654/מק

ירושלים ג' .בניסן תשי"ג

ת.ד 92 19- במארס 1953

טלפון 4231

-1

לכבוד

מזכיר ראש הממשלה

כאן.

שלום רב,

ר״ב 15 העתקות מן הדין-וחשבון על 6 הנערים ״נשלחו חזרה למרוקו בהסכמת הוריהם. ביקשת ממני העתקים אלה כדי להעבירם לשרי הממשלה. אני מקווה שהדין־־וחשבון הזה ישכנע את ראש הממשלה ואת השרים שלא היתה לעלית הנועד כל ברירה אחרת ולא היה כאן גירוש נגד רצון החניכים או הוריהם וממילא לא הופר כאן שום חוק.

על החתום

משה קול

העתק: למר ב. לוקר

םק-/או.

די״ח על הילדים שהוחזרו למרוקו

במרוקו :

1–דיין אדמנר. בן 13. יליד קזנלנקה. האם בת 40 בקזבלנקה. במרוקו אח בן 18; אחות בת 20; אח בן 14; אח בן 7,

בשאלון שהגיע ממרוקו כתוב: "היה כמה פעמים בבית הסוהר בגלל כמה מעשים. זקוק לטפול", הגיע חולה גזזת וגרענת מדבקת באניה "נגבה" ביום ה' 4.12.52 והוכנס לשער העליה.

2–כהן ארמנד. בן 15. יליד קזבלנקה. האב בן 55 האם בת 50. שניהם בקזבלנקה. להם עוד 6 ילדים כולם במרוקו מגיל 6 ומעלה.

בשאלון שהגיע ממרוקו כתוב: ״ילד קשה היה בבית הסוהר".

הגיע חולה גזזת וגרענת מדבקת באביה "נגבה" ביום ה' 4,12.52 והוכנס לשער העליה.

3–עזרזר חיים. בן 14. יליד קזבלנקה. האב בן 60 לערך. האם בת 40. שניהם בקזבלנקה, להם בן אחד בן 21, בן שני בן 17; בת אחת בת 16 ועוד בת שניה בת 11, הגיע באניה "נגבה" ביום 4.12,52 מולה גזזת והוכנס לשער העליה,

4–רביבו סלומון. בן 13, יליד קזבלנקה. גילו של האב לא ידוע. האם בת 25. שניהם בקזבלנקה.

אין אינפורמציה בשאלון על מספר וגיל האחים והאחריות.

הגיע לארץ חולה גזזת וגרענת מדבקת באניה "נגבה" ביום 21.12.52 והוכנס לשער העליה,

5–אמר אלברט. בן 13. יליד קזבלנקה. האב בן 45 והאם בת 40 שניהם בקזבלנקה, להם שני בנים בגיל 14, 17 וארבע בנות בגילים 4, 6, 10, 19.

הגיע לארץ חולה גזזת באניה "נגבה" ביום 4.12,52 והוכנס לשער העליה.

6–סבח יעקב. בן 13 יליד קזבלנקה,

גילי ההורים הנמצאים בקזבלנקה לא צויינו בשאלון, להם 5 בנים ובנות בביתם ובת נשואה אחת אף היא במרוקו.

הגיע באניה "נגבה" 4,12.52 חולה גרענת מדבקת והעבר לשער העליה,

עד כאן הפרטים האישיים עליהם לפי השאלונים שהגיעו ממרוקו.

ביום הגיעם לנמל נודע מפי המלווה על התנהגותם הרעה במשך זמן הנסיעה באניה. ניתנו הוראות למדריכים בשער העליה לדאוג להעסקת החניכים במשחקים, למודים, עבודה ושיחות הסברה. למחרת יום הגיעם נעלמו חמישה (פרט לרביבו שטרם הגיע) משער העליה וחזרו רק ביום א' 7.12.52, על העלמם נמסרה הודעה למשטרה ע״י הנהלת שער העליה. השאלות על מקום המצאם בזמן העדרם ומעשיהם לא נשאו כל פרי. מאז החלו לברוח עתים יחד ועתים כל אחד לחוד.

דיין ארמנד:

חזר- לאחד העלמו – ביום 7,12.52. מיד למחרתו ברח שוב. הוחזר ע״י המשטרה ביום 12,12,52 לאחד שנתפס ע״י המשטרה בעת בצוע גנבה ברח' הרצל בחיפה, בעת החקירה ספר כי כבר ישב שנים אחדות בבית סוהר עם ערבים, למד מהם כל מיני מעשים, למד לעשן חשיש וסיגריות ורוצה להמשיך בכך. ביום

24.12.52-שוב יצא. המדרין שעקב אחריו מצא צריף בודד ובו סמיכות וסדינים שנגנבו על ידו משער העליה. ביום 2.1.53 נעלם שוב אחרי ארוחת הבוקר והוחזר בשעה 4 אחה״צ ע״י המשטרה שתפסה אותו שוב במעשה גנבה בחיפה.

ביום 10,1.53 שוב ברח והופיע בעצמו לפנות ערב מבלי להודיע היכן היה ומה היה מעשהו, הבריחות משער העליה וההחזרה ע״י המשטרה לא פסקו במשך כל הזמן.

כהן ארמנד:

הסתתף בכל המעשים בהם השתתף דיין ארמנד. כמבוגר יותר ממנו היה הוא כנראה המפעיל את האחרים ומדריך אותם. מעשן הרבה, טען שיגנוב ויקנה כל מה שירצה, סרב לקבל טפול רפואי, הפריע לילדים, הכה אותם ואף איים על המדריכים להשתמש בסכין. אף הוא כקודמו נעלם לעתים קרובות ביותר,חזר מעצמו או הוחזר ע״י המשטרה מדי פעם.

עזרזר חיים:

לאחר שובו ביום 7.12.52 ברח שוב והוחזר ע״י המשטרה בתל-אביב ביום 1.1.53. ביום 2.1.53 שוב נעלם. בינתיים נתקבלה על שמו הזמנה להופיע' בבית המשפט לנוער בתל-אביב ביום 4.1.53 על מעשה גנבה וכיסות. המשפט נדחה, הואיל ולא נמצא. הופיע שוב ליומיים וברח עוד פעם. הבריחות משער העליה וההחזרה ע״י המשטרה לא פסקו במשך כל הזמן

בית המשפט פסק: השגחה במשך שנה על ידי עלית הנוער.

רביבו סלומון:

עם בואו הצטרף מיד לכנופיה. ברח מדי פעם וחזר בעצמו למספר שעות או ליום. הוחזר ביום 30,12.52 ע״י המדריך שיצא לחפש את העלמם. נשאר מספר ימים ושוב ברח. השתתף בגנבת השמיכות והסדינים משער העליה. ההצטרף לקבוצת כיסים בחיפה, הוחזר ע״י המשטרה ושוב ברח, כך המשיך עד הזמן האחרון.

אמר אלברט

ברח פעמיים לכמה ימים, בפעם השלישית הוחזר ע״י המשטרה לאחר שנתפס בגנבת ברחובות חיפה. באותו לילה, לאחר כיבוי האורות, שוב ברח, הוחזר מתל-אביב ביום 26.12,52 לאחר שנתפס שם בגנבה. היה נעלם וחוזר. ביום 29,12.52 ברח והוחזר שוב ע״י המשטרה ביום 2.1.53 לאחר שנתפס בגנבה בשעות הבוקר באוטובוס הנוסע למעברת טירה, כך נמשך המצב עד צאתו.

סבח יעקב

לאחר בריחה ראשונה, נעדר כעבור יום וחזר ביום 14.12.52, ישב בשער העליה עד 18.12.52 ושוב ברח, ביום 2.1.53 נתקבלה הודעה משרות המבחן בחיפה שהחניך יושב במשטרה ויש לשחררו, המשפט נקבע ליום 5.1.53. בית המשפט פסק השגחה ופקוח ע״י עלית הנוער, אך אי-אפשר היה למלא אחר פסק דין זה.

יש לציין שהמדריכים עשו כל אסר ביכולתם, כדי לטפל בחניכים אלה וכן כדי לאפשר להם ריפוי ממחלתם המדבקת, אך ללא כל תוצאות. היות ונעלמו מדי פעם ונעדרו ימים רבים, אי-אפשר היה לתת להם את הטפול הרפואי הדרוש להבראתם. הואיל ולא הבריאו, אי אפשר היה להעבירם למחנה המעבר רמת-הדסה או למקום קליטה אחר הן רגיל והן מוסד מיוחד, כי עלולים היו להדביק את כל האחרים, אם כי ספק הוא, אם מקום קליטה יכול היה להתגבר על הקשיים המרובים ולחנכם, הרי לא נתאפשר גם הנסיון הזה מפאת המחלות המדבקות, שער העליה אינו מוסד סגור ואין אפשרות להעמיד בה שמירה מעולה, כדי למנוע את הבריחות.

המשטרה אינה רשאית לכלוא את הנערים האלה שהם למטה מהגיל והם ידעו זאת וניצלו יפה את מעמדם המיוחד כצעירים. בסיכומו:

משרד הבריאות, הנהלת שער העליה והמדריכים היו חסרי אונים ולא יכלו להשתלט עליהם.

המשטרה אף היא היתה חסרת אונים, תפקידה היה בעת תפיסתם לפתוח תיק נגדם ולהחזירם לשער העליה.

גם שרות המבחן לא יכול היה לעשות מאומה נגדם כי אי-אפשר היה להכניסם למוסד סגור מפאת המחלות וסדור אחר לא היה ואין.

יחד עם זאת הפכו נערים אלה למכה קבועה לחיפה וסביבתה הן ע״י מעשי הכיסות והגנבות והן ע״י סכנת ההדבקה במחלות, עד אשד כל הגורמים היו בדעה שיש להחזירם. הפניה הראשונה הופנתה אל המנהל החנוכי של המחלקה שנתן ראשון את ההסכמה להחזרתם, לאחר ברורים נוספים ולאור העובדה שאין כל אפשרות של סדור בשבילם, במצבם המיוחד (נעשה נסיון של שמירה עליהם ע״י שני מדריכים ומספר חניכים ואף הוא נכשל), הוחלט על החזרתם.

הודעה על החזרתם ניתנה להוריהם במרוקו באמצע חודש פברואר ונתקבלה גם הסכמתם, בא-כחנו בקזבלנקה כתב לנו במכתבו מיום 16.2.53: ״רצוי שתשתדלו לנהוג בדרך זו גם בקשר לילדים נוספים״.

החניכים לא הוחזרו נגד רצונם, נמסרה להם הודעה על כך לפני זה ולא סרבו כלל.

הם גם לא נשלחו סתם, אלא בלווי מדריך שטפל בהם כל הזמן.

ישנה ידיעה כבר שהם בבתיהם ומרוצים,

ירושלים, כ״ח בארד תשי״ג 15 במיז 1953

נספח ג'

לכבוד _

ראש הממשלה

מר דוד בן גוריון

א .נ.

הננו מתכבדים בזה להביא לכב' אה הגלוי דעה הבא:

פרשה עגומה ומזעזעת שלא היה לה תקדים התחוללה לפני שלושה שבועות במדינת ישראל, ששה נערים יוצאי מרוקו שהועלו לארץ ע״י הסוכנות היהודית במסגרת עלית הנוער הוחזרו למרוקו, דבר החזרתם פורסם בעתונות והידיעה הדהימה רבים מבין יוצאי מרוקו ובודאי גם יהודים אחרים.

אין אנו מגיבים על המקרה דנא בתור מרוקנים אשר הפטריאוטיזם לעדה פועם בקרבם אלא בראש ובראשונה כיהודים, כציונים, אשר ראו תמיד במדינת ישראל את תכלית חייהם ושנעשו לאזרחים מושרשים ומשולבים בחיי המדינה.

אנו רואים בהחזרתם השרירותית של הנערים כהפרת אחד היסודות של מגילת העצמאות האומר: "מדינת ישראל תהא פתוחה לעליה ולקבוץ גלויות," ללא הדגשה מה צריך להיות טיבו ואפיו של העולה החוזר לציון.

נשארנו מוכי תמהון והשתוממות, ששה נערים נצחו מדינה שלמה ומוסדותיה, שAה מרוקנים בני 12 ו-13 נצחו מדינת ישראל אשר לא הוכנעה בפני שבע מדינות ערב. זוהי עובדה התובעת חשבון נפש ומתן תשובה מידית.

נשאלת השאלה: מאין נטלו לעצמם אלה שהחזירו את הסמכות להחזירם לחיי גלות , כלומר לטמיון ולאבדון.

האם זה לא אכזרי כלפיהם וכלפי הוריהם, אשר ללא ספק תלו תקוות מרובות באפשרויותיה של המדינה – להציל את ילדיהם מצפרני הגולה, לחנכם, לחדש את נעוריהם ולטעת בלבם אהבה לאדם, לעבודה ולמולדת.

אולם האכזבה המרה סשבטח ינחלו הוריהם ולא רק הוריהם תוריד פלאים ערכה של המדינה בעיני יהודים וגויים. מתברר שאין ביכלתה של המדינה לחנך ילדים מסוג זה.

לשם מה הועלו, איפוא, ״הנערים״?

לשאלה זו אנו דורשים מהגורמים החנוכיים בארץ לתת את דעתם.

ענין החזרת "חנערים״ יצר תקדים מסוכן מאד אשר תוצאותיו מי ישורן.

האם הוחזרו כל אותם העולים החולניים ופסיכופאטיס שעלו מארצות שונות מאז קום המדינה?

לשם מה כל הקרבנות הנדרשים מאזרחי מדינת ישראל ומיהודי התפוצות, הלא לשם ממון מפעל קבוץ גלויות ולא לשם החזרת עולים.

אנו תובעים ממוסדות המדינה שנוי רדיקלי בגישה לבעיות כאלה.

זוהי בעיה חינוכית גרידא!

לכל בעיה חנוכית יש לחפש פתרונות ע״י גיוס עזרתם ונסיונם של מחנכים פסיכולוגים ופסיכיאטרים, אשר אינם חסרים כלל וכלל במדינת ישראל

לא תתכן בשום אופן ובשום פנים החזרת יהודי באשר הוא יהודי לחיי גולה ולא חשוב מה ארץ מוצאו. שום נמוק אינו יכול להצדיק החזרה "הנערים" לגולה.

האם שר החנון והתרבות ידע מהחלטת הגזרה ונתן לה הסכמתו?

אנו תובעים שתוקם מיד ועדת חקירה צבורית שתחקור "בענין החזרת הנערים״ ותוציא מסקנותיה לאור.

מדינת ישראל הוקמה כדי לגאול את העם היהודי והאדם היהודי, והלא דבריו של עמום הנביא: ״ונטעתם על אדמתם ולא ינטשו עוד מעל אדמתם אשד נתתי להם אמר ה׳ אלוקיך״.

זוהי בעיה חנוכית גרידא!

בשם ועדה יוזמת של עולי מרוקו בירושלים

גד כהן-19.3.53

לכל המעונין לפנות לכתובת: גד כהן בית מזמיל 175/2,ירושלים.

נספח ד'

עליה מובחרת – הגדדות וצללים לביצוע יוני-1953

אחריות רפואית

א-משרד הבריאות יקבע סטנדרטים לבריאות, לפי ההחלטות הכלליות של ״המוסד לתיאום״.

ב-הטיפול הרפואי במועמדים לעלייה בחוץ־לארץ ייעשה על-ידי מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית, לפי שיטות וסטנדרטים של טיפול אשר ייקבעו על-ידי משרד הבריאות ותחת השגחתו הישירה.

ג-הבדיקה הרפואית של העולים תיעשה על-ידי רופאי אימון של משרד הבריאות.

סלקציה משפחתית

א. משפחה העולה כולה ויש בה אדם אשר יש לפרנסו – מצב שכזה לא ישמש עילה לעיכוב עליית המשפחה.

ב-״איש אשר יש לפרנסו״ – פירושו: נכה אשר איננו זקוק לטיפול רפואי ולא יהיה זקוק בגלל נכותו זו לטיפול כזה בעתיד, אולם נכותו שוללת ממנו את האפשרות להתפרנס בכוחות עצמו(זקן, עיוור, גידם, קיטע וכו׳).

ג-איש החולה במחלה מדבקת (שחפת, צרעת, עגבת וכו׳) או במחלה אשר תדרוש טיפול רפואי ממושך במוסד (מחלות לב, כליות וכו׳) או מחלת רוח, לא יימנה על סוג ״איש אשר צריכים לפרנס אותו״ לפי ההגדרה דלעיל והוא ייפסל לעלייה. במקרה שאין המשפחה מוכנה להיפרד מעל חולה זה – לא תוכל לעלות. במקרים מיוחדים מסוג זה, אשר יהיו נימוקים בכל זאת להעלאתה יהיו טעונים אישור מיוחד מטעם משרד הבריאות בירושלים.

ד-חולים במחלות הניתנות לריפוי על-ידי טיפול קצר כגון גרענת, גזזת וכו׳, יקבלו את ריפויים במחנות הריפוי של מחלקת העלייה בחו״ל או ב״שער-העלייה״ בחיפה.

מפרנסים

א-״מפרנס״ – פירושו גבר או אשה במצב בריאות משביע רצון וגילו אינו פחות מ-18 שנה ולא עלה על 40.

ב-מועמד לעלייה שעבר את גיל ה ־40, ייחשב כמפרנס ויוכל לעלות עם משפחתו בתנאי:

1-הוא מסוגל לעבודה גופנית קשה, או,

2-יש לו מקצוע בו הוא מסוגל לעבוד ויוכל להתפרנס ממנו בארץ

זקנים

א-אין להעלות זקנים אשר אין מפרנסים במשפחתם העולים איתם, ואין להם קולטים בארץ.

ב-״זקן״ – פירושו: גבר או אישה בגיל למעלה מארבעים, אשר אינו נמנה על סוג ה״מפרנסים״ לפי הגדרת ״מפרנס״.

נדרשים

עולים הנדרשים על־קרוביהם בארץ, שבהם תלויה פרנסתם, יועלו רק לאחר שיוכח כושר קליטתם אצל הקרובים הדורשים את עלייתם.

בעלי אמצעים

עולים בכל הגילים אשר מחלקת העלייה תיווכח כי הם בעלי אמצעים המספיקים להבטחת קיומם בסידור עצמי – יוכלו לעלות ובלבד שלא יהיו חולים במחלות מדבקות. בעלי אמצעים החולים במחלה שתדרוש טיפול רפואי במוסד או אשפוז – אשורם לעלייה מותנה בהסכמת משרד הבריאות.

נספח ד'–עליה מובחרת – הגדדות וצללים לביצוע יוני-1953

עמוד 239

נספח ה'

מדינת ישראל משרד הבריאות

כללי העליה

ירושלים תשט"ז ־ 1955

כללי ה ע ל י ה

כללי העליה כדלהלן עובדו בהתאם להחלטות המוסד לתיאום של הממשלה והסוכנות היהודית.

.1. המטרה

א-למנוע העברת מחלות מדבקות לארץ והתפשטותן בה;

ב-למנוע העלאת יחידים או משפחות העלולים ליפול למעמסה על מוסדות הסעד בשל נכות או מחלות כרוניות;        

ג-להקטין, במידת האפשר, מעמסה יתירה על מוסדות הרפואה בארץ. ע״י מניעת העלאתן של משפחות שיש בהן חולים הזקוקים לאשפוז או העתידים להזדקק לאישפוז סמוך לעליתם;

ד-לקבוע כללי הבדיקה הרפואית בארץ המובא.

11 .הגדרות

בכללים אלה־

מפרנס – פרושו:

גבר המסוגל לעבודה גופנית קשה או אשה המסוגלת לעבודה רגילה שגילם אינו פחות ם-18 שנה ואינו עולה על 45 שנה.

מועמד לעליה שעבר את גיל ה־45 אך לא עבר את,גיל ה-50, ייחשב כמפרנס ויורשה לעלות עם משפחתו אם ימלא אחד התנאים דלקמן:           

שהוא בעל מקצוע ומסוגל לעבוד בו ויוכל להתפרנס מעבודתו בארץ זו

שהוא מסוגל לעבודה חקלאית.

עלית מועמדים מסוג זה טעונה אישור מוקדם מטעם מה‘ העליה של הסוכנות היהודית בירושלים.

הערה: אשה מטופלת בילדים שגילם פחות ם- 15, אינה נחשבת כמפרנס.

זקן – פרושו: אדם שגילו למעלה מגיל 45 ובעל מקצוע שגילו למעלה מגיל 50.

נכה – פרושו: אדם בעל נכות מסוימת אשר אינה דורשת טפול רפואי בהוה או בעתיד, אולם נכותו שוללת ממנו אפשרות להתפרנס בכוחות עצמו (עוור, גדם, קטע וכו‘).

בעל אמצעים – אדם בכל גיל שיש בידו אמצעים כספיים לסידור עצמי בארץ בשווי של  000 7 דולר לפחות – ובלבד שלא יהיה חולה במחלה הדורשת טיפול רפואי ממושך במוסד.

נספח ה' – מדינת ישראל משרד הבריאות–כללי העליה– ירושלים תשט"ז ־ 1955-עמ' 241

א. כושר לעליה.

האנשים הנכללים באחד הסוגים דלקמן יחולו עליהם

ההגבלות הבאות: משפחה העולה בשלמותה ויש בה נכה או זקן – לא ישמש הדבר סיבה למנוע עלית המשפחה בתנאי, שמספר הנכים והזקנים שבח, לא יעלה על מספר המפרנםים (זוג הורים זקנים נחשב כזקן אחד).

אדם הסובל מפגור שכלי קל. אשר אינו זקוק לטפול במוסד ואשר יכול להקלט בחיק המשפחה,” יורשה לעלות אך ורק בתנאי שהמשפחה עתידה לצאת להתישבות.  

אדם שאינו בחזקת מפרנס או בעל אמצעים הנדרש ע״י קרוביו בארץ ופרנסתו תלויה בהם, יאושר לעליה רק לאחר בדיקת מצב הקרובים בארץ ולאחר שיתברר כי אמנם הם מסוגלים לקלטו; ובלבד שלא^, יהיה חולה במחלה הדורשת טפול רפואי ממושך במוסד.

אנשים הנכללים באחד הסוגים דלקמן לא ייחשבו ככשרים לעליה ועליתם לא תאושר:

אדם בודד שאינו בחזקת מפרנס או אינו בחזקת בעל אמצעים;

משפחה שאין בה אף מפרנס אחד;

חולה במחלה הדורשת טפול רפואי ממושך במוסד(כגון: שחפת, צרעת, מחלות רוח, התמכרות, מחלות לב, מחלות כליות ועוד), נכים מרותקים למיטה, אידיוטים ואימבצילים.

מקרים מיוחדים שאינם עונים על הדרישות המפורטות לעיל, אך בכל זאת נמצאו נימוקים חזקים להעלותם, עליתם תהיה טעונה אישור מטעם משרד הבריאות בירושלים.

חולים במחלות מבדבקות הניתנות לריפוי ע׳׳ י טפול רפואי קצר ימוינו כדלהלן:

חולי גרענת יקבלו את טפולם הרפואי לפני עליתם, עד הגיעם לשלב בלתי מדבק. אולם חברי קבוצות העולות בשלמותן להתישבות יקבלו את הטפול במקום ההתישבות בארץ.

חולי גזזת יקבלו את טפולם הרפואי לפני עליתם. במקרה של משפחה המבקשת לעלות בשלמותה להתישבות 'ויש בה חולי גזזת  יורשו החולים לעלות והטפול הרפואי ינתן להם בארץ, פרס למקרה שיש במשפחה אשה חולת גזזת שגילה עולה על 17 שנה. במקרה זה תעוכב עלית החולה עד לאחר מתן הטפול.

עגבת

נמצאת סרולוגיה חיונית בעת בדיקת המועמד לעליה ואין.הוא מוסר תולדות על עגבת, יש להיוועץ במומחה למחלות מין; אם לפי דעתו זהו מקרה של סרולוגיה בוגדת יורשה המועמד לעלות.

לא היתה אפשרות להוועץ במומחה והרופא הכללי לא מצא סימני עגבת יורשה המועמד לעלות; עם בואו ארצה יופנה .העולה למומחה.                       

נקבעה אבחנת עגבת טריה פעילה או חבויה שקיימת־ פחות מ- 4 שנים, ינתן טפול ספציפי בפניצילין (אם טרם נתן), ־ לפי הנוהג המקובל ביום והמועמד יורשה לעלות. הסרולוגיה עשויה להשאר חיובית זמן ממוסך אחרי גמר הטפול ודבר זה אינו צריך לקבוע את ההחלטה בדבר כשרו של המועמד לעליה.

נקבעה אבחנה של עגבת חבויה הקיימת יותר מ- 4 שניים או שנתן טפול קודם, תותר עלית המועמד.

נמצאה אצל המועמד עגבת ישנה, סימפטומטית עם שנויים במערכת הצירקולטורית, המוח וכו‘ כשרו לעליה לא נקבעה על פי מצב העגבת אלא על פי הפגיעה באברים.

במקרים של עגבת מלידה יש לנהוג כדלקמן: אם העגבת היא סימפטומטית או חבויה וגילו של הילד הוא פחות מ- 3 שנים יש לתת טפול רפואי. לפני העליה. מקרים אחרים יורשו לעלות ללא טפול.

נמצאה סרולוגיה חיובית אצל אשה הרה, יש לתת מיד- לפחות ששה מיליון יחידות פניצילין (לפני העליה),מבלי להביא בחשבון את האבחנה הקלינית והאפשרות סל סרולוגיה חיובית בוגדת.      

לא בוצעה בדיקת דם מסיבות שונות יצוין הדבר במפורש בכרטיס הבריאות.

הערה:   יש להקפיד על רישום מדויק בכרטיס הבריאות של כל הבדיקות שנעשו ותוצאותיהן וכל אבחנה שנקבעה והטפול שנתן. רשום מדויק יאפשר פעולה מידית להשלמת הבדיקות בארץ, וכן המשך הטפול ומעקב אחרי החולים.     

מתוך ויקיפדיה: סרוֹלוֹגיה (באנגלית: Serology) הוא תחום בביולוגיה ובאימונולוגיה העוסק בחקר נסיוב הדם והתגובות בין נוגדנים ואנטיגנים.

בדיקות סרולוגיות עשויות להתבצע למטרות אבחון כאשר יש חשד לזיהום. סרולוגיה מאפשרת לקבוע האם התרחשה הדבקה בגורם מחלה מסוים וכן את שלב ההדבקה – הדבקה פעילה או זיהום ישן: על פי כמות וסוג הנוגדנים המתגלים בבדיקה.

המשך נספח ה' – מדינת ישראל משרד הבריאות–כללי העליה– ירושלים תשט"ז ־ 1955-עמ' 243