סיפורי-עם משלומי

עמוד 1 מתוך 212

סיפורי-עם משלומי – מבוא לתעתיק

מבוא לתעתיק

הקהילה היהודית במרוקו, שהיתה במגע הדוק עם האוכלוסיה המקומית הערבית, ניזונה מתרבותה והושפעה מספרותה וגם מדרך המחשבה שלה משך שנים רבות מאז גירוש ספרד ואולי אפילו לפני כן.

במשך השנים נוצר ניב של ערבית — יהודית, שאפיינה את יהודי המקום בצד הערבית המדוברת, שייחדה את ערביי המקום.

בשפה ערבית — יהודית זו הביעו היהודים את יצירותיהם הן בכתב והן בע״פ. הניבים המקומיים, דהיינו, הערבית — היהודית והערבית המדוברת של ערביי המקום מקורם בערבית הספרותית הקלסית.

כאמור, בערבית — יהודית מרוקאית יצרו יהודי מרוקו את רוב יצירותיהם כגון שירה, פרוזה, דרשות בביהכנ״ס, ובה גם סופר הסיפור העממי, המהווה 'מרכיב נכבד בתרבותה של יהדות זו.

הואיל והסיפור העממי מבטא את דרך המחשבה של הקהילה מנקודת מבט פילוסופית, חינוכית, מוסרית ודתית, ורבה חשיבותו הן מבחינה דידקטית והן מבחינה ערכית, טרחו יהודי מרוקו להעלות חלק מסיפוריהם על הכתב בצד המסירה בעל־פה מדור לדור.

הסיפורים שהועלו על הכתב נכתבו בשפה הערבית — היהודית, אבל באותיות עבריות, כדי שיהיו מובנים לציבור הרחב.

הסיפורים הרואים אור בספר סופרו בערבית — יהודית. התלבטנו באיזה סוג של תעתיק להשתמש. היה ברור לנו, כי אין אנו עושים עבודה בלשנית. החלטנו לבסוף לתעתק את הסיפורים באותיות עבריות הן כדי להמשיך את המסורת של יהודי מארוקו, והן כדי לאפשר לאנשי שלומי לעיין בספר ולהבינו.

כמו כן, כפי שצויין לעיל מקורה של הערבית — היהודית בערבית הספרותית. רצינו לכן להישאר נאמנים לשפה המקורית, הערבית הספרותית הקלסית ולכן ניסינו, עד כמה שניתן, לתעתק את הסיפורים באותיות עבריות המקבילות לאותיות הערביות מבחינה דקדוקית ותחבירית.

לדוגמה:

בערבית הספרותית הקלסית את המלה قالت

ערביי המקום (הגויים) יבטאוה גַלְתְּ

ואילו יהודי מארוקו יבטאוה במספר היגויים עפ״י איזורי מגוריהם:

קַלְתְּ(יהודי קזבלנקה)

כַּלְתְּ (יהודי מאראכש)

אַלֵת (מקנס)

אַלְתְּ (אנשים שמתקשים בהיגוי האות קוף)

בספר תעתקנו מלה זו באותיות עבריות המקבילות לאותן האותיות הערביות המרכיבות מלה זו בערבית ספרותית! قالت = קאלת.

יוצא אפוא שהקורא באשר הוא, יבין את כוונת המלה ויבטא אותה כהיגויו הוא. אילו היינו מתעתקים את הסיפורים באותיות לטיניות, היינו מגבילים את הקורא ומחייבים אותו לקרוא בהיגויו של אותו מספר. למשל, אם המלה קאלת נאמרה ע״י מספר, שמוצאו מהעיר מקנס שבמארוקו, היינו צריכים לתעתק כפי שביטא אותה, דהיינו: אלת, ואז ייתכן והיינו מגיעים למשמעויות אחרות.

דוגמה: המלה קְרעה (פירושה בקבוק בערבית המדוברת)

המלה כרעה (פירושה רגל הפרה בערבית המדוברת)

מספרת ממרקש היתה מבטאת קרעה — כּרעה. לו היינו מתעתקים בלטינית, נמצא שהיינו משנים את משמעות המלה מ״בקבוק״ ל״רגל של פרה״.

יש לציין, שהשפה המדוברת היא שפה דינאמית, דהיינו, שפה מתפתחת ומשתנה, ואילו השפה הספרותית היא שפה קלאסית, שכמעט ואינה משתנה אם אנו מצליחים היום להבין טקסטים כתובים בערבית מלפני מאות שנים הרי זה הודות לכך, שאותם טקסטים אינם כתובים בניב הערבי המקומי, שהשתנה במשך השנים, כי אם בערבית הספרותית, כמו למשל כתבי רס״ג, רמב״ם, שאמנם כתבו בערבית יהודית, אך תוך כדי הישארות וצמידות לכללים של הערבית הספרותית הן מבחינה דקדוקית והן מבחינה תחבירית. גם מסיבה זו בחרנו בשיטת התעתיק המסורתי שצויין לעיל.

לבסוף, בל נשכח, שלשפה הערבית־היהודית המדוברת, נשתרבבו מספר מלים משפות זרות ונוצרו מלים וביטויים במשך השנים, אשר אין להם שום זיקה לשפה הערבית הספרותית. מלים אלו תועתקו עפ״י צליליהן.

כללי הדגש:

הדגש בעברית מצוין ע״י נקודה באמצע האות והוא בא כמקביל לדגש הערבי המכונה ״שדה״ או ״תשדיד״ ّ ْ  יעלמני (ילמדני) – يعلمني – , אך אם האות בעברית היא אחת מאותיות: ה, ח, ע, ר, במקום הדגש הכפלנו את האות ׳כררזי – מוציא; גם האות ״כף״ הוכפלה כרי למנוע היגוי מוטעה, דהיינו, היגוי כּף. לפועל בככרת (=הקטירה), אם היינו שמים דגש ב״כף״, היינו קוראים בכּרת שמשמעותה: ילדה בכור.

כללי ו׳ החיבור:

ו׳ החיבור בערבית (و) מצויינת באות ו׳ בעברית. למשל, אברהם ואנא (אברהם ואנכי), אך אם ו׳ החיבור בערבית נשמעת בהיגוי אוּ / אֻ , היא צויינה בו' שרוקה וּ כפי שמנקדים ו׳ החיבור לפני אותיות בומ״פ.

מלות יחם:

מלת יחס (או כל מלה אחרת), הנשמעת בדיבור כבעלת אות אחת, הוסמכה למלה הבאה אחריה ע״י מקף, למשל, פ־דארי (בביתי), אך אם מלת היחס היא בעלת אות אחת כמו  ל – ( ل) או ב – ب – הרי בתעתיק צורפה למלה הבאה אחריה. לבנתי(לבתי)

כללי ה׳ הידיעה בערבית:

כלל א׳: ה׳ הידיעה – ال –  באה בסימון ״אל״ לפני המלה שאליה היא מתקשרת, למשל, אלולד (הילד) الولد

כלל בי: אם הא היריעה ( אל ) באה לפני מלה הפותחת באחת מהאותיות הבאות: ד,ז,ל,נ,צ,ר,ש,ש,ת, אין אנו שומעים את היגוי ה (ל) של ה׳ הידיעה, ולכן ה( ל ) הושמה בסוגריים. והאות הבאה אחריה תהא תמיד דגושה, למשל, א( ל )דאר (הבית).

כלל גי: אם מלה כלשהי באה לפני מלה מיודעת בה׳ הידיעה (אל), האלף של (אל) לא נשמעת בקריאה ובדיבור, ולכן האלף של ״אל״ הושמה בסוגריים, למשל, כאן (א) לולד (היה הילד) كان الولد בערבית מנקדים ה״אליף״ ב״וסלה״. – آ  ( וַסְלַה (وَصْلَة = אליף שותקת.

כלל ד׳: יש לפעמים שכל ה׳ הידיעה (אל) לא נשמעת בגלל שתי הסיבות הבאות:

א) ה״למד״ אינה נשמעת, בבואה לפני מלה הפותחת באחת מהאותיות: ד,ז,ל,נ,צ,ר,ש,ש,ת (כלל בי).

ב) ה״אלף״ אינה נשמעת גם כן, היות שלפניה מלה אחרת כלשהי(כלל גי), למשל, הרב מן(אל)דאר(ברח מן הבית) هرب من الدار      

גם מילת היחס ״לי״ כאשר מתקשרת למלה המיודעת בהא הידיעה ״אל״ ( ال) , בתעתיק, האליף של הא הידיעה הושמטה לפי כללי דקדוק הערבית הספרותית. דוגמה, לי (אל)בית (=לבית) יוצא ללבית, אך בהיגוי הערבית המרוקאית נוהגים לבטא את שתי הלמד״ים כאילו היתה למר אחת דגושה.

מלים לועזיות או מקומיות:

בערבית מרוקאית מצויות מספר מלים שאין להן מקור או כל קשר לשפה הערבית. מלים אילו הובאו בכתב לפי צליליהן, כמו דאבא (= עכשיו) וכו'.

שימוש בתנועות ארוכות וקצרות:

מאחר והטקסט אינו מנוקד, נאלצנו מדי פעם לכתוב בכתיב מלא, על מנת להקל על הקורא בקריאת לסיפורים. למשל, שכּאר (סוכּר). יש כאן צורך בתנועה ארוכה א', למרות שבערבית ספרותית מלה זו נכתבת ללא תנועה ארוכה – سكر –  כי אם לא כן, היינו קוראים שכּר (השקה אותו יין עד כדי שיכרון), ואז היינו מסלפים את המשמעות.

המפיק:

המפיק בהא משמש ככינוי למושא ישיר של הנשוא, למשל, ראה (ראה א­­חא מופקת יכולה לבוא כדי לבטא הא שוואית בסוף המלה כמו עלאהּ (למה ) כמו כן, הא מופקת תבוא כתחליף לכינוי מושא ישיר(מין זכר). דוגמה: המלה אכּלוהּ اكلوه. (שפירושה אכלוהו), צויינה בתעתיק (א)כלוה.

כל הברה פתוחה המסתיימת ב(ة) בערבית, צויינה בה׳ בתעתיק העברי. למשל, אלמדינה (המדינה), אך אם היא בנסמך ה׳ תיהפך לת׳, למשל, כלבת (א)לולד (כלבת הילד). – كلبة الولد

גם מלה המסתיימת בהברה פתוחה ללא ה׳ סופית כמו انت (אתה) בתעתיק צוינה בה׳ או באי העברי: אנתה. ההא או הא׳ באות תמורת התנועה פתחה.

ى  אליף מקסורה הבאה בסוף מספר מלים בערבית, כמו למשל הפועל بنى (בנה) או מילת יחם כמו على (על), ى , צויינה בעברית בא', למשל, עלא (על )

יש מקרים שמילת שלילה ״ש״ בערבית באה אחרי מלה המסתיימת באחת מהאותיות הסופיות: ך,ם, נ,ף,ץ. מילה זו חוברה בתעתיק במקף לקודמתה והאות הקודמת לה' תועתקה בצורה חופשית: סופית/רגילה.

המלה, هي (היא) הובאה בתעתיק בשתי יוד״ים: ״הייא״ כדי למנוע מהקורא לקרוא ״היא״. אותו הדין גם לגבי המלה هو  (הוא). בתעתיק הובאה מלה זו ״ בשתי וו׳׳ים: ״הוואי׳.

לעתים כאשר שתי אותיות, השייכות לקבוצת האותיות השיניות, כמו ד׳, ת'. ט׳ וכד', באות ברצף, קיימת נטייה להאלים בדיבור את האות השורשית ולהסתפק בהיגוי האות הסופית או להיפך.

במקרה זה האות המואלמת הושמה בסוגריים, למשל, ר(ד)ת ر د ت או שמט(ת) – سمطت          כמו כן, הושמו בסוגריים כל אות או צירופי אותיות, שאינן נשמעות בריבוד.

כדי לציין פעולה מתמשכת, משתמשים בערבית יהודית מרוקאית בעתיד, אשר מקדימים לו תחילית תַ. לדוגמה: תַ־כִכְּתב

לפעמים המספר מאריך בהיגויה ונוצרת איפוא תנועה ארוכה. לדוגמה: תא־יִכְּתב

מלים מאובנות:

בערבית מדוברת קיימות מספר מלים, אשר נוצרו כתוצאה מצירוף של שתי מלים או יותר. לדוגמה המלה ״מנאין״, שהיא צירוף של מילת היחס ״מן – ״אַיְנַ ",  من  اين  , דהיינו, מהיכן. בדרך זו מנאש = ממה וכד'.

יהודה פרץ

סיפורי עם משלומי – חביבה דיין אל־מראה א(ל)סּבּארא

פרק ראשון של הסיפור….

חביבה דיין מספרת

חביבה דיין

נולדה לפני כ־80 שנה בעיר מראקש במרוקו לאביה דוד ולאמה סעדה (האם נפטרה בארץ בגיל תשעים שנה). עלתה ארצה עם משפחתה בשנת 1954. תחילה התיישבה במשואה שליד הרטוב, משם עברה לנועם ולבסוף השתקעה בשלומי. כאן היא מתגוררת כ־17 שנה, כיום עם בנה, אשר, ועם משפחתו.

בעלה נפטר לפגי 45 שנים, כשבתה הקטנה הייתה בת שלושה חודשים. הוא השאיר לה כסף למחייתה, אך היה עליה לעבוד בכל עבודה למען פרנסת ילדיה. מתוך 13 הילדים שילדה חיים כיום שלושה. מצער במיוחד היה מות בתה, שנפטרה אחרי שילדה בן. הבת ציפתה לבן זה בכליון־עיניים, שכן לפניו ילדה חמש בנות, אך גם הוא מת לאחר מות אמו. על בתה זו מספרת חביבה כי הייתה צדקת, יראת ה׳ וקפדנית בענייני טהרה.

בחוץ־לארץ עסקה חביבה בתפירה, וגם כיום היא נוהגת לתפור ציפויי בדים מרהיבים משאריות בדים.

בילדותה היתה חביבה שומעת סיפורי־עם מפי בני־המשפחה, הן בימי חול בהזדמנויות שונות והן בחגיגות ברית־מילה ובעת שימור היולדת. כיום אין היא זוכה כבר לשמוע סיפורים, אך היא עדיין נוהגת לספרם באירועים שונים במשך היום וכן בשבתות. לפי עדותה, הנאספים מעוניינים למדי להאזין לסיפוריה.

חביבה דיין

אל־מראה א(ל)סּבּארא

קּאל־לכּ כּאן (אל)לה פ־כּל מכּאן חתא כּאן ואחד (אל)תאז׳ר ואז׳י ל(הא)דאכּ (אל)תאז׳ר, מא כּאנ־ש ת־יולד. בקא יצום ויפררק (א)לפלוש ויכּתב ויזור והאדא… חתא כלאקת לו ואחד (א)לבנת ת־תקול ל(ל)שמש (א)ד׳ווי או(א)נד׳וי. אללהּ די — כלקכּ כלקני: מן (אל)זין, מן(אל)טול מן(א)ליבאד׳ מן(א)ל חמורא, מן כּל־שי מכּמולה.

 

אומר לך , היה אלוהים בכל מקום עד שהיה עשיר אחד. בוא לעיר זה וראה שלא היה מוליד. נהג לצום, לחלק כסף, לכתוב קמיעות ולבקר בקברי צדיקים, עד שנולדה לו בת אחת. הייתה אומרת לשמש " האירי, או שאאיר על אלוהים בוראך ובוראי ". ביופי בגובה בלובן, באודם – מושלמת ככל המעלות.

הערת המחבר : פתיחה אופיינית למעשייה של יהודי מארוקו. הפתיחה מזמינה להאזנה, מדגישה את יסוד הקדושה ובאה למקד את תשומת־הלב למאורע, שעליו יסופר. עד הרגע המסופר היה האלוהים בבל מקום, אך מעתה אנו מתרכזים בגיבור הסיפור.

 

כּברת (א)לבנת ואחד מא יכטב פיהא יקול־להום: ״די מא עטאני תלאתה ד־(א)לקנאטר ד־(א)למאל מא (א)נעטי־לו בנתי.״ יקולו־לו: ״פאש תלאתח ד,(א)לקנאטר ד־(א)למאל?״ יקול־להום: ״ואחד ד־(אל)זין, ואחד ד־(אל)שעאר חתא תּ־תמשי עליהּ וואחד ד־(אל)סבר״.

גדלה הבת, ולבל אחד שביקש את ידה היה האב אומר: ״מי שלא יתן לי שלושה קונטר ממון לא אתן לו את בתי.״

אמרו לו: ״עבור מה שלושה קונטר ממון?״

אמר להם: ״אחד של יופי, אחד של שיער, שהיא מהלכת עליו, ואחד של סבלנות.״

קונטר : יחידת משקל שהייתה נהוגה גם בארץ ישראל

 

קאם ואחד (א)לואחד קאל־לו: ״(אל)זּין ת־נראוהא באין מזיאנה מא כּאין-ש פ־חלהא וּ(אל)שעאר ת־נראוהא באין מא ענד חתּא וּחדא פ־חאל האד (אל)שעאר ו(אל)סבר אילא מא כּאנת־ש סבּארה?״

 

קם אדם אחד ואמר לו: ״היופי, אנו רואים שהיא יפה מאין כמוה¡ השיער, אנו רואים שאין לאף אחת שיער כזה; אך סבלנות — ואם לא תהיה סבלנית?״

 

 יקול־להום: ״אילא מא כּאנת־ש סבּארה זווז׳ו מעהא (א)לעאם (אל)לוולי, אילא מא סברת, (א)נרד — לכוס(א)לקנטאר דיאלכּום ד(אל)סבר״. יאללה, יאללה, יאללה, דאז׳ו עליהא (א)ולאד (א)לבלאד כּאמל חתא ואחד מא ענדו תלאתה ד־(א)לקנאטר ד־(א)למאל מא סאבו־שי ענדהום, (א)למג׳בּונין דראוש.

 

אמר להם: ״נסו אותה, ואם לא תהיה סבלנית בשנה הראשונה, אחזיר לכם את קונטר הכסף שנתתם עבור הסבלנות.״

ביקשו את ידה בחורי העיר כולם, אך לאיש לא היו שלושה קונטר ממון; לא השיגה ידם, המסכנים.

 

ואחד (אל)נהאר והומא גאלשין פם ואחד (א)לקהווה ת־ילעבו, (הא)דוכּ (א)ל־עזארא כּאמלין, משאת ללחמאם וּז׳איא. ז׳א ואחד (אל)תּאזר ז׳אי מן ואחד (א)לבלד ז׳איב זוז׳ ד־(א)ל באליזאת פ־ידו ד(א)לורקה מעמרין ב(א)לפלוש, וזאי ת־יתפאיש.

יום אחד, כשישבו כל הבחורים האלה בבית־קפה ושיחקו, עברה הנערה על פניהם בדרכה לבית־המרחץ.

בא עשיר אחד מעיר אחרת, הביא שתי מזוודות מלאות שטרי כסף ורצה לבלות.

 

סאב האדוכּ (א)לולאד גאלשין פם דיכּ (א)לקהוא. קאל־להום: ״אש ת־תעמלו?״ קאלו־לו: ״גאלשין ת־נלעבו (א)לכּארטא או־לא (אל)דאמא או־לא שי חאז׳ה.״ גלש מעהום. קאל־להום: ״כלּסתו (א)לקהווה די ת־תשרבו, או־לא מא כלסתו־ש, (א)נכלּסהּא יאנא.״ קאלו־לו: ״האדי מכלסה ולא חבתי תזיד־לנא כּאש אכוד, זידו־לנא פאבור.״ ״מא אכפאת להום הומא?״(י) – זו תוספת בעברית של המספרת

 

מצא את הבחורים יושבים בפתח בית־הקפה. שאל אותם: ״מה אתם עושים?״

אמרו לו: ״יושבים ומשחקים קלפים, או דמקה, או משחקים אחרים.״

ישב אתם. אמר להם: ״האם שילמתם עבור הקפה שאתם שותים? אם לא שילמתם — אשלם במקומכם.״

אמרו לו: ״הקפה הזה כבר שולם, אבל אם רצונך להוסיף לנו כוס אחרת — הוסף, למה לא?״

 

הומּא זבד — להום (א)לכּישאן וּת־ישרבו. הזּ עיניהּ ת־יראהא דאיז׳א ג'יר (הא)דיכּ (א)לגאדה  ת־(ת)ד׳ווי. הוא ראהא והוא יבש פ־מודעו פ־חאל אילא תקאסּ.

הביאו להם את הכוסות ושתו. הרים האיש את עיניו וראה את הנערה חוזרת, והיא יפהפיה מזהרת. ראה אותה וקפא על מקומו, כאילו נעקץ.

 

קאל־להום: ״(א)נתומא עזארא אולא מזווז׳ין?״

קאלו: ״חנא עזארא״.

 קאל־להום: ״ענדכּום האד (א)לכּמיה כּאמלה, מא מזווזה מא מלּכּה, מא ואלו?!״ ״קאל־לו: ״מא מזווזה, מא מלּכּה, מא ואלו.

באקיה ג'יר עזבה״. קאל־להום: (א)נתומא מייתין אַו עאישין? ענדכּום האד (א)לכיר ומא תזווז׳ו — ש?״ קאלו: ״(א)בוהא חכּמנא פ־תלאתה ד־(א)לקנאטר ד־(א)למאל וחנא מא ענדנא־ש.

 כּאמל (א)ולאד (א)לבלאד כטבּנא פיהא חתא ואחד מא חב יעטיהא־לו. מא ענדנא־ש תלאתה ד־(א)לקנאטר ד(א)למאל״. קאל־להום:״אנא (א)נעטיה שתה ד־(א)לקנאטר ד־(א)למאל יזווז׳הא־לי (אל)לילה הייא (אל)לילה, ראה, חבת (א)נמות״.

 

אמר להם: ״אתם רווקים או נשואים?״

אמרו לו: ״אנחנו רווקים.״

אמר להם: ״יש לכם הברכה הזאת כולה, לא נשואה, לא מאורסת?״ אמרו לו: ״לא נשואה, לא מאורסת, עדיין בתולה.״ אמר להם: ״ואתם מתים או חיים? יש לכם טוּב זה ולא תתחתנו?!״

אמרו: ״אביה מונע זאת מאתנו בשלושה קונטר ממון, ואנחנו אין בידינו לשלם. כל בני העיר ביקשו את ידה, והוא לא רוצה לתת אותה לאיש, כי אין לאיש שלושה קונטר ממון.״

אמר להם: ״אני אתן לו ששה קונטר ממון כדי שישיא לי אותה הלילה. ולא — אמות.״

 

ת־ירא(הא)דאכ (אל)זּין ו(הא)דיכ (א)לכּמיה מא כּאין חתא ענד ואחד קאלו: ״איוא, נג'ייתו ל(הא)דאב

(א)לּי ת-יכטב״.

( רואה את היופי הזה והברכה הזאת שאינה שייכת לאיש ) – הערת המספרת

אמרו לו: ״טוב, נקרא לזה ש׳מבקש ידיים׳ׁׁ( שדכן )

פרק שני של הסיפור…. חביבה דיין מספרת אל־מראה א(ל)סּבּארא

פרק שני של הסיפור….

חביבה דיין מספרת

חביבה דיין

נולדה לפני כ־80 שנה בעיר מראקש במרוקו לאביה דוד ולאמה סעדה (האם נפטרה בארץ בגיל תשעים שנה). עלתה ארצה עם משפחתה בשנת 1954. תחילה התיישבה במשואה שליד הרטוב, משם עברה לנועם ולבסוף השתקעה בשלומי. כאן היא מתגוררת כ־17 שנה, כיום עם בנה, אשר, ועם משפחתו.

בעלה נפטר לפגי 45 שנים, כשבתה הקטנה הייתה בת שלושה חודשים. הוא השאיר לה כסף למחייתה, אך היה עליה לעבוד בכל עבודה למען פרנסת ילדיה. מתוך 13 הילדים שילדה חיים כיום שלושה. מצער במיוחד היה מות בתה, שנפטרה אחרי שילדה בן. הבת ציפתה לבן זה בכליון־עיניים, שכן לפניו ילדה חמש בנות, אך גם הוא מת לאחר מות אמו. על בתה זו מספרת חביבה כי הייתה צדקת, יראת ה׳ וקפדנית בענייני טהרה.

בחוץ־לארץ עסקה חביבה בתפירה, וגם כיום היא נוהגת לתפור ציפויי בדים מרהיבים משאריות בדים.

בילדותה היתה חביבה שומעת סיפורי־עם מפי בני־המשפחה, הן בימי חול בהזדמנויות שונות והן בחגיגות ברית־מילה ובעת שימור היולדת. כיום אין היא זוכה כבר לשמוע סיפורים, אך היא עדיין נוהגת לספרם באירועים שונים במשך היום וכן בשבתות. לפי עדותה, הנאספים מעוניינים למדי להאזין לסיפוריה.

חביבה דיין

אל־מראה א(ל)סּבּארא

משאו ג׳ייתו ל(הא)דאכּ לי ת־יכטבּ ז'א. קאל־לו: ״א־כאי, מא (א)נמשי־ש נכטבּהא־לכּ. (א)בוהא תשרעא עלייא ת־יקול לי: ׳(א)לי מא זאב תלאתה ד־(א)לקנאטר ד־(א)למאל וקאל־לכּ ענדו ויעטיהום מא תזיני, וּלא מא ז׳יבתי־לי־ש מא עמרכּ מא תזייני״. קאל־לו: ״אנא (א)נעטיהא רבעה ד־(א)לקנאטר ד־(א)למאל, ג'יר יאללה״.

הלכו, קראו לזה ש״מבקש ידיים״; הוא בא. אמר לו: ״לך בקש את יד הנערה ההיא.״

אמר לו: ״לא, הוי אחי, לא אלך ואבקש את ידה עבורך. אביה הזהיר אותי ואמר לי: ימי שלא יביא שלושה קונטר ממון, אף שיאמר שהממון בידו ויתן אותו בידך, אל תבוא אלי. אם לא תביא את הממון, אל תבוא אלי לעולם׳.״

אמר לו: ״אני אתן לו ארבעה קונטר ממון, רק לך ובקש את ידה

 

משא כטבהא־לו. קאל־לו: ״״ואחד(א)ליהודי ז'א מן ואחד(א)לבלאד וענדו(א)לפלוש כתאר ותאזר״. קאל לו: ״יעטיני תלאתה ד־(א)לקנאטר ד־(א)למאל ?״ קאל לו: ״יעטיהום לכּ״. קאל לו:

״פאש תלאתה ד־(א)לקנאטר ד־(א)למאל ?

 ״(הא)דאכּ (א)ליהודי. קאל־לו: ״קנטאר ד־(אל)שעאר וקנטאר ד(אל)זין וקנטאר ד־(אל)סבר״.

 קאל לו: ״ואככה״ קאל לו:״ ב(א)לחק (א)נעמל מעאכּ ואחד(א)לחאז'ה״; האד (אל)שי די פ־(א)ל־בואלז (א)נחשבהום־לכּ ו(א)לי כסני לתלאתה ד־(א)לקנאטר ד־(א)למאל, (א)נרג׳ע ללבלאד דיאלי ו(א)נזיב (א)לביע ו(אל)שרא דיאלי ללהנא, מא)נשרי הרי (וא)נשרי דאר ו(א)נשכּן הנא ו(א)נעמל ערש. ודאבה, מן דאבא ז'מעתאין (א)נזי״. קאל־לו: ״שיר״

.״ אמר לאביה: ״יהודי אחד בא מעיר אחרת ויש לו כסף רב, והוא עשיר גדול.״ אמר לו: ״האם יתן לי שלושה קונטר ממון?״ אמר לו: ״יתן לך.״

שאל הבחור: ״עבור מה שלושה קונטר ממון?״

אמר לו: ״קונטר עבור יופי, קונטר עבור שיער, וקונטר עבור סבלנות.״

אמר לו: ״טוב, אבל אעשה אתך הסכם: מה שיש לי במזוודות אספור בידך, ובשביל החסר לשלושה קונטר ממון אשוב לעירי ואביא את מסחרי לכאן, אקנה חנות ואקנה בית ואגור כאן, ואערוך חתונה מהיום בעוד שבועיים.״

אמר לו: ״לך.״

 

משא באע כל־שי. אלג'אלי ב(אל)ררכיס. ז'אב(א)לפלוש ז'אב(א)לקש ז'אב(אל)ררחיל ז'אב (אל)טוביס. איוא ז'א זווז׳ (הא)דיכ (א)לבנת, עבאהא רווחהא עמל ואחד (א)לערש כביר ולא כביר ג'יר אללה. זווז'הא.

הלך, מכר הכל, את היקר מכר בזול, הביא כסף, הביא רהיטים, הביא אוטובוס, הביא, הביא…

טוב, התחתן עם הנערה, ערך חתונה גדולה, ולא גדול אלא אלוהים.

 

איוא, חנא האכּדא, איוא זוז'הא. ת־יכזר פיהא שופה במיא. הייא ג'יר ת־תלבש או־תחלק ותנז'באד הייא וייאה, ת־דור ותלאלי. רפ(ד)ת ת־תולד. ולדת ולייד.

טוב, כשהתחתן אתה, כאשר היה מביט בה מבט אחד ראה מאה דיוקנאות. הייתה מתלבשת ומתגנדרת והיו יוצאים להסתובב ולטייל.

נכנסה להריון, ילדה בן.

 

שיר האדאכּ (א)לולייד, (א)לעאם(אל)לּולי, (א)לעאם (אל)תאני, הייא גאלשה והווא ז'א מן(א)להרי, ת־ידק. קאלת לו: ״שכון?״

קאל־להא: ״חל, חל, חל ת־נמות. (הא)דאכּ (אל)שי לי וסל עלייה פ־(א)להרי חב יקתלו״.

״הא ידוורוהא, הא יחיירוהא, הא יכּפרוהא יצדקוהא, (הא)דאכּ (אל)שי(א)לי פיהא די ידיהא, (הא)דאכּ (אל)ש (א)לי פיה ידיהא, (הא)דאכּ (אל)שי״.חלּת (אל)דאר, דכל. קאלת־לו: ״ולאש ז'יתיני אנא ? שיר לענד (אל)טביב״ קאלת־לו: ״(א)נמשי מעאכּ ענד (אל)טביב ? ״ קאל־להא: ״לא, לא, מא תמשי שאי מעאיא לענד (אל)טביב״

ובכן, הילד הזה עברה שנתו הראשונה. בשנתו השנייה היא יושבת ובעלה בא מן החנות. דופק בדלת.

אמרה לו: ״מי?״

אמר לה: ״פתחי, פתחי, פתחי, אני עומד למות. הכאב שתקף אותי בחנות יהרוג אותי.״

  • ״אני כפרתך, אני חליפתך, אני תמורתך. מה שבא עליך שיבוא עלי.״ פתחה את הדלת, נכנס.

אמרה לו: ״ולמה באת אלי לכאן? לך לרופא. האבוא אתך לרופא?״ אמר לה: ״לא, לא, אל תבואי אתי אל הרופא.״

 

משא עאוד גלש מעא סחאבו ת־ילעב ויד׳חכּ ויפרח חתא כמלת נס שאעא והווא יז'י קאלת־לו: ״משיתי ללטביב?״ קאל־להא: ״משית״. קאלת־לו: ״ואש קאל־לכּ?״ קאל־לי: ״אילא ענדי שי ולד או שי בנת, (א)נקבדהא (א)נדבחהא ו(א)נשרב (אל)דם דיאלהא ו(א)נברא״ קאלת־לו: ״הא הווא מדוור מקררב עליכּ״.

הלך, ישב עם חבריו, משחק וצוחק ושמח עד שחלפה חצי שעה. אז חזר. אמרה לו: ״הלכת לרופא?״ אמרלה: ״הלכתי.״ אמרה לו: ״ומה אמר לך?״

  • ״אמר לי, שאם יש לי איזה בן או איזו בת, שאשחט אותו ואשתה את דמו ואמרח אותו ואהלים.״ אמרה לו: ״הנה הוא מסובב ומוקרב תמורתך.״*

הערת המחבר : המילה מסובב רומזת אל מנהג הכפרות של יום הכיפורים ולכך שהילד יכפר על אביו.

 

(הא)דאכּ (אל)ולד(א)לי כלאק־להא ופא עאמאין. חכמתו ג'שלת־לו ולבשת־לו (אל)סואבן או־באשתו ועטאתהו־לו עבאה. עבאה פ־חאל מא תקול דאבא, חנא דאבא הנא ומשאו לנהריה, ענד ואחד (א)למורה די ת־יקררי (אל)דרארי ד־(אל)תּזּ'אר, ג'יית־להא קאל־להא: ״א־בנתי, (א)לולד חכּמו ענדכּ ו(א)לי חשבתי עלייא כּאמל (א)נעטיהו־לכּ, אוכלו מאכלת (אל)תז'אר או־לבש־לו (אל)לבאש (אל)תז'אר וקרריה פ־(אל)סכוולאת ד־(אל)תז'אר, ו(הא)דאכּ (אל)שי(א)לי חשבתי עלייא כאמל (א)נעטיהו־לכּ״.

לקחה את הילד שנולד לה ואשר מלאו לו שנתיים, רחצה אותו, הלבישה אותו בגדים, נשקה אותו ונתנה לו אותו.

לקח אותו. לקח לאן? נאמר מרחק משלומי לנהריה, אל מורה אחת, שמלמדת את ילדי העשירים. קרא לה ואמר לה: ״הוי בתי, החזיקי את הילד הזה אצלך וכל הוצאותיו עלי. האכילי אותו מאכלי עשירים, והלבישי אותו בגדי עשירים וכל הוצאותיו אתן לך.״

 

איוא. באש (אל)לולייד והנאהּ ענדהּא. קאל־להא: ״האכּ אלף לירה הא הייא אלף ריאל, אלף ריאל הא הייא; (א)שרי לו (הא)דאכּ (אל)שי (א)לּי כסּו ו(א)שרי לו (הא)דאכ (אל)שי לי חבּ. ו(הא)דאכּ (אל)שי (א)לי חשבתי עלייא פ־(אל)שּהר (א)נעטיהו־לכּ״.

טוב, נישק את הילד והשאיר אותו אצלה. אמר לה: ״קחי אלף לירות, הנה הם, אלף ריאל הנה הם, קני לו את אשר חסר לו וקני לו כל אשר הוא רוצה, וכמה שיעלה בחודש אתן לך.״

חביבה דיין אל־מראה א(ל)סּבּארא-סיפורי עם משלומי

חביבה דיין מספרת

חביבה דיין

נולדה לפני כ־80 שנה בעיר מראקש במרוקו לאביה דוד ולאמה סעדה (האם נפטרה בארץ בגיל תשעים שנה). עלתה ארצה עם משפחתה בשנת 1954. תחילה התיישבה במשואה שליד הרטוב, משם עברה לנועם ולבסוף השתקעה בשלומי. כאן היא מתגוררת כ־17 שנה, כיום עם בנה, אשר, ועם משפחתו.

בעלה נפטר לפגי 45 שנים, כשבתה הקטנה הייתה בת שלושה חודשים. הוא השאיר לה כסף למחייתה, אך היה עליה לעבוד בכל עבודה למען פרנסת ילדיה. מתוך 13 הילדים שילדה חיים כיום שלושה. מצער במיוחד היה מות בתה, שנפטרה אחרי שילדה בן. הבת ציפתה לבן זה בכליון־עיניים, שכן לפניו ילדה חמש בנות, אך גם הוא מת לאחר מות אמו. על בתה זו מספרת חביבה כי הייתה צדקת, יראת ה׳ וקפדנית בענייני טהרה.

בחוץ־לארץ עסקה חביבה בתפירה, וגם כיום היא נוהגת לתפור ציפויי בדים מרהיבים משאריות בדים.

בילדותה היתה חביבה שומעת סיפורי־עם מפי בני־המשפחה, הן בימי חול בהזדמנויות שונות והן בחגיגות ברית־מילה ובעת שימור היולדת. כיום אין היא זוכה כבר לשמוע סיפורים, אך היא עדיין נוהגת לספרם באירועים שונים במשך היום וכן בשבתות. לפי עדותה, הנאספים מעוניינים למדי להאזין לסיפוריה.

חביבה דיין

אל־מראה א(ל)סּבּארא

פרק שלישי של הסיפור….לפני האחרון שהוא בתהליך…
אתכם הסליחה, מלבד סיפורי עם של שלומי יש עוד דברים לעשות…..

פרק כזה הוא עבודה של שעות להכין אותו….
חג שמח לכל הגולשים…..

במידה ותמצאו טעויות, אשמח לתקנן

ז׳א פחאלו דאז׳ ללחנות דיאלו. גישל וזיהו, גשל אידיה דכל(אל)דאר.

קאלת־לו: ״א־מדרא ?״

 קאל־להא: ״איוא בנתי, שווינא, בעדא תהאדא לי קלבי שווינא. ודוזת לענד סחאבי חתא ג'שלת, מא חבת (א)נז׳יב ב־דמּי מג'ייס וּהאדי והאדי…״ קאלת לו: ״איוא אש קאל־לכּ (אל)טביב ?״

 קאל־להא: ״אש קאל־לי ? קאל־לי (א)נרקר נס שאעא ו(א)נפטר ו(א)נמשי (א)נתשארא פ־(אל)טּאכּסי שואינא יהאדא (א)לחאל״.

חזר לחנות שלו, רחץ את פניו, רחץ את ידיו ונכנס הביתה.

אמרה לו: ״מה העניינים?״

אמר לה: ״טוב, הוי בתי. קצת הוטב לי, ועברתי אצל חברי. לא רציתי לבוא אליך מלוכלך בדם.״

 אמרה לו: ״ומה אמר לך הרופא?״

אמר לה: ״מה אמר לי? אמר לי לישון חצי שעה, לאכול ארוחת צהריים ולנסוע לטייל במונית לעת ערב.״

 

א־משאת־לכּ הייא. (א)כּלו, שרבו, (א)למתעלּמה די כּאנת להא פ־דאר (א)בוהא עטאהא ליהא מתּנה, ת־תכדם עליהא. לבשת, ג'שלת, חמרת, עמלת, כּל־שי רכּבת היא ויאייהּ פ־(אל)טומוביל משאו ת־ילאליו חתּא לתמניה ד־(אל)ליל עאד ז'או.

אכלו, שתו. המשרתת, שהייתה לה בבית אביה והוא נתן לה אותה במתנה, עזרה לה. התלבשה, התרחצה, התאפרה, נסעו היא והוא במכונית, טיילו עד שמונה בלילה.

 

איוא רפ(ד)ת עאוד ת־תולד. ופאת (הא)דאכּ (אל)שי תשע שהור, תלאתה שחם, תלאתה וחם, תלאתה מ(ד)ת אידהא ל(א)לחבל קאלת: ״א־פּכּאכּ (א)לוחאיל פּכּ וחילהא״. ול(ד)ת עאוד ולד ת־ידווי, כיר מן האדאכּ.

 איוא גאלשה פארחה ביהּ: הא הייא(א)לבשת לו הא־הייא אוכּלת לו הא הייא שררבת לו הא־הייא משאת ת־תפייש חתא ופא עאמאין. וסל עאמאין.

טוב, נכנסה שוב להריון. מלאו לה תשעה חודשים: שלושה — ייחום, שלושה — השמנה ושלושה — הושיטה ידה אל החבל ואמרה: ״הוי המציל מצרות, הצל אותה מצרותיה.״

שוב ילדה בן מזהיר יותר מן הראשון.

טוב. ישבה, שמחה בו: הנה היא מלבישה אותו, הנה היא מאכילה אותו, הנה היא משקה אותו, הנה הולכת לטייל אתו… עד שמלאו לו שנתיים.

הגיע לגיל שנתיים

הערת המחבר : מענין משחק המלים חבל־חבל, הרומז מצד אחד אל חבלי לידה ומאידך אל החבל שבו נהגה היולדת לאחוז כשתקפוה עירי לידה.

 

ואחד (אל)נהאר עאוד הייא גאלשה והווא ז׳א ת־ידק. קאל: ״שכון?״

 קאל־להא: ״חל, חל, חל, חל (הא)דאכּ (אל)שי וסל עליה, פ־(א)להרי חב יעבי־לו (א)לעמר״. — ״הא ידוורוהא, הא יחיירוהא, (הא)דאכּ (אל)שי די פיה יז׳יהא (הא)דאכּ (אל)שי…״. דכל(אל)דאר.

 קאלת־לו: ״לאש ז׳יתיני? לייא? שיר ל(ל)טביב.״ קאלת־לו: ״(א)נמשי מעאכּ?״ קאל־להא: ״לא, לא, מא תמשי שאי מעאיא, תמּחן. (א)נמשי יאנא״.

ויום אחד שוב היא יושבת ובעלה בא. דופק בדלת. אמרה: ״מי?״

אמר לה: ״פתחי, פתחי, פתחי, הכאב שתקף אותי יקפח את חיי.״ — ״אני כפרתך, אני חליפתך, אני תמורתך.״ נכנם הביתה.

אמרה לו: ״למה באת אלי? לך לרופא. האבוא אתך?״ אמר לה: ״לא, לא, אל תבואי אתי. אל תתעייפי, אלך לבדי.״

 

משא עאוד, גלש פ־(א)לחנות ת־ילעב, ת־ידחכּ מעא סחאבו, ת־ילעב (אל)דאמא חתא ופא נס־שאעה

ז׳א. קאלת לו: ״אש קאל־לכּ?״

קאל־להא: ״אש יקול־לי? קאל־לי: ׳(הא)דאכּ א(ל)שי די עמלתי (אל)נובה (אל)לולא תעמלהא (אל)נובה (אל)תאניה-, אילא ענדכּ שי ולד או שי בנת, (א)דבחו ו(א)שרב (אל)דם דיאלו ותדהן ביה ותברא׳״.

קאלת־לו: ״הא הווא מדוור מקררב עליכּ, תבקא ג׳יר(א)נתי עאיש״.

הלך, ישב בחנות, משחק, צוחק עם חבריו, משחק דמקה עד שחלפה חצי שעה. חזר. אמרה לו: ״מה אמר לך?״

אמר לה: ״הוי בתי, מה יגיד לי? אמר לי: ׳מה שעשית בפעם הראשונה תעשה בפעם השנייה. אם יש לך איזה בן או איזו בת, שחט אותו ושתה את דמו ומרח אותו ותבריא׳.״

אמרה לו: ״הנה הוא מסובב ומוקרב תמורתך, רק הישאר אתה בחיים.״

 

עבאת (הא)דאכּ (א)לולד עאוד ג'שלת־לו, לבשת־לו (אל)סּאבּון, באשתו, עטאתהו־לו עבּאהּ עאוד כלאתו עלא כאהּ.

קאל־להא: ״א־בנתי! האדא ופא, דאבא האדא ז׳יבתהו־לכּ בן עאמאין ודאבא ופא ארבע שנין, עביה ל(ל)סכּוילא (א)לכּבירה והאדא עאוד יבקא הנא. ו(א)לי חשבתי עלייא. (א)שרי־להום באש יכטיו ובאש יפררשו ו(א)למאכּלה ד־(אל)תז׳אר ו(א)לבאש ד־(אל)תז׳אר וכל מא ת־יעמלו (אל)תז׳אר כאמל, תעמלו — להום (א)חכם־להום (א)לכאטר ומא תקול להאדא באש בא האדא ג'יר הניחום יכּברו בינאתחום ומא יקולו־ש כאי״.

לקחה את הילד השני, רחצה אותו, הלבישה אותו בגדים, נשקה לו ונתנה לו אותו.

לקח אותו והביא אותו אל אחיו.

אמר לאשה: ״הוי בתי, את הראשון הבאתי לך בן שנתיים וכעת מלאו לו ארבע שנים. קחי אותו לבית הספר הגדול, ואת השני שוב למדי כאן, וכל הוצאותיו עלי. קני להם כמה שיתכסו ובמה שיפרשו,( סדינים )  ואוכל של עשירים, ולבוש של עשירים, ובל מה שעושים העשירים תעשי להם. והיי סבלנית אתם, ואל תגלי להם שהם אחים. הניחי להם לגדול בלי שידעו שהם אחים.״

 

איוא משא. האכדאב עמלת,

 איוא רפ(ד)ת עאוד ת־תולד. יאללהּ; תלאתה שחם, תלאתה וחם, תלאתה מ(ד)ת אידּהא ל(א)לחבל, קאלת: ״א פכּאכּ (א)לוחאיל פכּ וחאילנא״.

ול(ד)ת ואחד(א)לבנת ת־תד׳ווי כיר וכיר מנּהא

איוא ת־תחש (הא) דיכּ (א)לבנת ותקול (אל)תשעה ג'דא. הא־הייא לבשת־להא הא־הייא ג'שלת־להא; הא־הייא עבאתהא ת־תפייש ביהא הא־הייא, הא־הייא, הא־הייא, חתא ופאת עאוד עאמאין.

 

טוב, כך עשתה.

טוב. נכנסה האשה שוב להריון. שלושה — ייחום, שלושה — השמנה, שלושה — הושיטה ידה לחבל, הוי המציל מצרות הצל אותה מצרותיה.

ילדה בת אחת מזהירה יותר מאמה.

קשורה לבת הזאת ואומרת: ״מחר תשעה באב.״״ הנה הלבישה אותה, הנה רחצה אותה, הנה לקחה אותה לטייל, עד שמלאו לה שנתיים.

 

ופאת עאמאין. ואחד(אל)נהאר הייא עאוד גאלשה והווא ז׳א ת־ידק. קאלת: ״שכון?״

קאל־להא: ״חל, האד( אל)נובה לכּלּ אכּפש מן (אל)נובאת כּאמלין! האד(אל)נובה חב יעטי (א)לעמר חתא פ־(אל)טריק״. —

״א ידוורוהא, יחיירוהא, יקררבוהאו״ קאלתלו: ״עלאה מא משיתי־ש ללטביב?״

 קאל־להא: כופת נקול־לו שי כּלמה אוכרא יקול־לי שי כּלמה אוכרא״. קאלת־לו: ״גייר שיר, (א)לּי קאל־לכּ, אילא קאל־לכּ חתא יאנא תדבחני ותשרב (אל)דם דיאלי תברא (א)נעטיהו־לכּ״.

מלאו לה שנתיים, יום אחד היא שוב יושבת ובעלה בא ודופק. אמרה: ״מי?״

אמר: ״פתחי, הפעם הזו גרועה מן הפעמים הקודמות. הפעם כמעט ומתי בדרך.״

  • ״אני כפרתך, אני חליפתך, אני תמורתך.״ אמרה לו: ״למה לא הלכת לרופא?״

אמר לה: ״פחדתי לומר לו, שמא יאמר לי שוב מה שאמר לי בפעמים הקודמות.״

אמרה לו: ״רק לך, מה שיאמר לך תעשה. אם יאמר לך, שחט גם אותי ושתה את דמי ותבריא. אתן לך אותו.״

 

משא עאוד גלש מעא סחאבּו ת־ילעב ת־יד׳חכּ ת־יהדר פ־(א)להרי דיאלו חתּא ופא נסּ שאעה ז׳א. קאלת־לו: ״אש קאל־לכּ?״

— ״אש יקול־לי א־בנתי? קאל־לכּ עאוד אילא ענדי שי בנת או שי ולד, (א)נדבחו ו(א)נשרב (אל)דם דיאלו ו(א)נדהנו  ביה ו(א)נברא״.

 קאלת־לו: ״הא הייא מדוורה מקררבה עליכּ. ג'יר תבּקא (א)נתי עאיש״.

הלך. שוב ישב עם חבריו, משחק, צוחק מדבר בחנות שלו עד שחלפה חצי שעה. חזר. אמרה לו: ״מה אמר לך?״

  • ״מה יאמר לי, הוי בתי? אמר, שאם יש לי איזו בת או איזה בן אשחט אותו ואשתה את דמו ואמרח אותו ואבריא.״

אמרה לו: ״הנה היא מסובבת ומוקרבת תמורתך, רק הישאר אתה חי.״

 

ג'שלת־להא, (א)לבשת־להא ובאשתהא (א)למג'בונה באשתהא זוז׳ ד־(אל)בושאת עטאתהא־לו עבאהא. כלטהא עלא כואנהא.

רחצה אותה, הלבישה אותה את לבושה, מסכנה, נשקה אותה שתי נשיקות ונתנה לו אותה.

לקח אותה אל אחיה.

 

קאל־להא ללמורה: ״האדי, תכון (א)עז מן האד (א)לולאד כּאמלין״. מן האד(א)לולאד כּאמלין״. ת־יג'ית־להא התא מא יראוה־ש (א)לולאד. — ״האדאכּ דאבא ופא שת־שנין. האדא ארבע שנין, האדי בנת עאמאין. ודאבא הא הומא. (א)לּי סרפתי עליהום, ואככא תסרף עליהום מיאת מיאת אלף לירה פ־(אל)שהר, (א)נעטיהו־לכּ״.

— איוא, באש (א)לולידאת באש (א)לבניתה.

ומא תקול־ש הייא (א)כתהום, מא תקול־ש לחתא ואחד שי באש, ואחד כא ואחד. הניהום יכּברו בינאתהום האכּדאכּ״.

אמר למורה: ״זו תהיה היקרה ביותר מכל הילדים.״ היה קורא למורה, כשהילדים לא ראו אותם: ״הראשון מלאו לו שש שנים, השני — ארבע שנים והילדה בת שנתיים. מה שתוציאי עליהם, אפילו מאה אלף לירות בחודש, אתן לך.״

טוב. נשק לילדיו ונשק לבתו.

  • ״אל תאמרי להם, שהיא אחותם, אל תגלי להם שהם אחים. הניחי להם לגדול בלי לדעת זאת.

איוא ז׳א פ־חאלו עטאתו עאוד(א)כל, פטרו, רקדו, ג'שלו, משאו תשאראו פ־ (אל)טובוס חתא (אל) תמניה ד־(אל)ליל עאד ז׳א.

טוב, חזר. הגישה לו אוכל, אכלו, ישנו, התקלחו ונסעו לטייל באוטובוס עד שמונה בלילה. חזרו.

חביבה דיין מספרת חביבה דיין-אל־מראה א(ל)סּבּארא-סיפורי עם משלומי

בשעה טובה ומוצלחת, לפניכם הסיפור כולו כולל החלק הרביעי…

תולדות הסיפור הזה נעוצים המה איש שם במעמקי אתר " קוסקוס " החלוץ לפני המחנה בנושא מורשת מרוקו, שהיווה אבן יסוד בהחדרת תודעת מנהגי וחיי היהודים במרוקו.
בין היתר הובאו באתר זה שבעה סיפורים מאישה משלומי שאת שמה איננו ידועים יען כי רצתה היא, לשמור על פרטיותה..סיפורים אלה ניצלו מאוד האש ושמורים עמי בארכיון מיוחד, אך נשכחו המה ולא הועלו לאוויר…
לאחרונה התודעתי לדף אשר עיסוקו העיקרי הוא השפה היהודית מוגרבית, והמנהל המכובד מר שלמה פרץ הזכיר את סיפורי שלומי…והשאר הוא לפניכם…
תודתי נתונה ראשית לאתר " קוסקוס " וגם לשלמה פרץ שהדליק את הניצוץ הכבוי מימים ימימה

נ.ב…הבאתי קטע קטן שהועתק באותיות ערביות למען הסקרנים ויודעי השפה…אשמח מאוד לקבל מכם תגובה לנושא הזה…אם תהיה דרישה…אזי אעתיק את כל הסיפור באותיות ערביות…..
חג שמח לכל הגולשים…

חביבה דיין מספרת

חביבה דיין

נולדה לפני כ־80 שנה בעיר מראקש במרוקו לאביה דוד ולאמה סעדה (האם נפטרה בארץ בגיל תשעים שנה). עלתה ארצה עם משפחתה בשנת 1954. תחילה התיישבה במשואה שליד הרטוב, משם עברה לנועם ולבסוף השתקעה בשלומי. כאן היא מתגוררת כ־17 שנה, כיום עם בנה, אשר, ועם משפחתו.

בעלה נפטר לפגי 45 שנים, כשבתה הקטנה הייתה בת שלושה חודשים. הוא השאיר לה כסף למחייתה, אך היה עליה לעבוד בכל עבודה למען פרנסת ילדיה. מתוך 13 הילדים שילדה חיים כיום שלושה. מצער במיוחד היה מות בתה, שנפטרה אחרי שילדה בן. הבת ציפתה לבן זה בכליון־עיניים, שכן לפניו ילדה חמש בנות, אך גם הוא מת לאחר מות אמו. על בתה זו מספרת חביבה כי הייתה צדקת, יראת ה׳ וקפדנית בענייני טהרה.

בחוץ־לארץ עסקה חביבה בתפירה, וגם כיום היא נוהגת לתפור ציפויי בדים מרהיבים משאריות בדים.

בילדותה היתה חביבה שומעת סיפורי־עם מפי בני־המשפחה, הן בימי חול בהזדמנויות שונות והן בחגיגות ברית־מילה ובעת שימור היולדת. כיום אין היא זוכה כבר לשמוע סיפורים, אך היא עדיין נוהגת לספרם באירועים שונים במשך היום וכן בשבתות. לפי עדותה, הנאספים מעוניינים למדי להאזין לסיפוריה.

חביבה דיין

אל־מראה א(ל)סּבּארא

קּאל־לכּ כּאן (אל)לה פ־כּל מכּאן חתא כּאן ואחד (אל)תאז׳ר ואז׳י ל(הא)דאכּ (אל)תאז׳ר, מא כּאנ־ש ת־יולד. בקא יצום ויפררק (א)לפלוש ויכּתב ויזור והאדא… חתא כלאקת לו ואחד (א)לבנת ת־תקול ל(ל)שמש (א)ד׳ווי או(א)נד׳וי. אללהּ די — כלקכּ כלקני: מן (אל)זין, מן(אל)טול מן(א)ליבאד׳ מן(א)ל חמורא, מן כּל־שי מכּמולה.

 

قال (ل) لك كان الله في كل مكان حتى كان واحد التاجر…واجي لهاداك التاجر، ما كانش تيولد.بقى يصوم ويفرق الفلوش ويكتب ويزور وهادا…حتى خلاقت لو واحد البنت تتقول للشمش ادوي او اندوي لله دي خالقك ..خلقني : من اطول …من البياض… من الحموره … من كل شي مكموله

 

אומר לך , היה אלוהים בכל מקום עד שהיה עשיר אחד. בוא לעיר זה וראה שלא היה מוליד. נהג לצום, לחלק כסף, לכתוב קמיעות ולבקר בקברי צדיקים, עד שנולדה לו בת אחת. הייתה אומרת לשמש " האירי, או שאאיר על אלוהים בוראך ובוראי ". ביופי בגובה בלובן, באודם – מושלמת ככל המעלות.

הערת המחבר : פתיחה אופיינית למעשייה של יהודי מארוקו. הפתיחה מזמינה להאזנה, מדגישה את יסוד הקדושה ובאה למקד את תשומת־הלב למאורע, שעליו יסופר. עד הרגע המסופר היה האלוהים בבל מקום, אך מעתה אנו מתרכזים בגיבור הסיפור.

 

כּברת (א)לבנת ואחד מא יכטב פיהא יקול־להום: ״די מא עטאני תלאתה ד־(א)לקנאטר ד־(א)למאל מא (א)נעטי־לו בנתי.״ יקולו־לו: ״פאש תלאתח ד,(א)לקנאטר ד־(א)למאל?״ יקול־להום: ״ואחד ד־(אל)זין, ואחד ד־(אל)שעאר חתא תּ־תמשי עליהּ וואחד ד־(אל)סבר״.

גדלה הבת, ולבל אחד שביקש את ידה היה האב אומר: ״מי שלא יתן לי שלושה קונטר ממון לא אתן לו את בתי.״

אמרו לו: ״עבור מה שלושה קונטר ממון?״

אמר להם: ״אחד של יופי, אחד של שיער, שהיא מהלכת עליו, ואחד של סבלנות.״

קונטר : יחידת משקל שהייתה נהוגה גם בארץ ישראל

 

קאם ואחד (א)לואחד קאל־לו: ״(אל)זּין ת־נראוהא באין מזיאנה מא כּאין-ש פ־חלהא וּ(אל)שעאר ת־נראוהא באין מא ענד חתּא וּחדא פ־חאל האד (אל)שעאר ו(אל)סבר אילא מא כּאנת־ש סבּארה?״

קם אדם אחד ואמר לו: ״היופי, אנו רואים שהיא יפה מאין כמוה¡ השיער, אנו רואים שאין לאף אחת שיער כזה; אך סבלנות — ואם לא תהיה סבלנית?״

 

 יקול־להום: ״אילא מא כּאנת־ש סבּארה זווז׳ו מעהא (א)לעאם (אל)לוולי, אילא מא סברת, (א)נרד — לכוס(א)לקנטאר דיאלכּום ד(אל)סבר״. יאללה, יאללה, יאללה, דאז׳ו עליהא (א)ולאד (א)לבלאד כּאמל חתא ואחד מא ענדו תלאתה ד־(א)לקנאטר ד־(א)למאל מא סאבו־שי ענדהום, (א)למג׳בּונין דראוש.

 

אמר להם: ״נסו אותה, ואם לא תהיה סבלנית בשנה הראשונה, אחזיר לכם את קונטר הכסף שנתתם עבור הסבלנות.״

ביקשו את ידה בחורי העיר כולם, אך לאיש לא היו שלושה קונטר ממון; לא השיגה ידם, המסכנים.

 

ואחד (אל)נהאר והומא גאלשין פם ואחד (א)לקהווה ת־ילעבו, (הא)דוכּ (א)ל־עזארא כּאמלין, משאת ללחמאם וּז׳איא. ז׳א ואחד (אל)תּאזר ז׳אי מן ואחד (א)לבלד ז׳איב זוז׳ ד־(א)ל באליזאת פ־ידו ד(א)לורקה מעמרין ב(א)לפלוש, וזאי ת־יתפאיש.

יום אחד, כשישבו כל הבחורים האלה בבית־קפה ושיחקו, עברה הנערה על פניהם בדרכה לבית־המרחץ.

בא עשיר אחד מעיר אחרת, הביא שתי מזוודות מלאות שטרי כסף ורצה לבלות.

 

סאב האדוכּ (א)לולאד גאלשין פם דיכּ (א)לקהוא. קאל־להום: ״אש ת־תעמלו?״ קאלו־לו: ״גאלשין ת־נלעבו (א)לכּארטא או־לא (אל)דאמא או־לא שי חאז׳ה.״ גלש מעהום. קאל־להום: ״כלּסתו (א)לקהווה די ת־תשרבו, או־לא מא כלסתו־ש, (א)נכלּסהּא יאנא.״ קאלו־לו: ״האדי מכלסה ולא חבתי תזיד־לנא כּאש אכוד, זידו־לנא פאבור.״ ״מא אכפאת להום הומא?״(י) – זו תוספת בעברית של המספרת

 

מצא את הבחורים יושבים בפתח בית־הקפה. שאל אותם: ״מה אתם עושים?״

אמרו לו: ״יושבים ומשחקים קלפים, או דמקה, או משחקים אחרים.״

ישב אתם. אמר להם: ״האם שילמתם עבור הקפה שאתם שותים? אם לא שילמתם — אשלם במקומכם.״

אמרו לו: ״הקפה הזה כבר שולם, אבל אם רצונך להוסיף לנו כוס אחרת — הוסף, למה לא?״

 

הומּא זבד — להום (א)לכּישאן וּת־ישרבו. הזּ עיניהּ ת־יראהא דאיז׳א ג'יר (הא)דיכּ (א)לגאדה  ת־(ת)ד׳ווי. הוא ראהא והוא יבש פ־מודעו פ־חאל אילא תקאסּ.

הביאו להם את הכוסות ושתו. הרים האיש את עיניו וראה את הנערה חוזרת, והיא יפהפיה מזהרת. ראה אותה וקפא על מקומו, כאילו נעקץ.

 

קאל־להום: ״(א)נתומא עזארא אולא מזווז׳ין?״

קאלו: ״חנא עזארא״.

קאל־להום: ״ענדכּום האד (א)לכּמיה כּאמלה, מא מזווזה מא מלּכּה, מא ואלו?!״ ״קאל־לו: ״מא מזווזה, מא מלּכּה, מא ואלו.

באקיה ג'יר עזבה״. קאל־להום: (א)נתומא מייתין אַו עאישין? ענדכּום האד (א)לכיר ומא תזווז׳ו — ש?״ קאלו: ״(א)בוהא חכּמנא פ־תלאתה ד־(א)לקנאטר ד־(א)למאל וחנא מא ענדנא־ש.

כּאמל (א)ולאד (א)לבלאד כטבּנא פיהא חתא ואחד מא חב יעטיהא־לו. מא ענדנא־ש תלאתה ד־(א)לקנאטר ד(א)למאל״. קאל־להום:״אנא (א)נעטיה שתה ד־(א)לקנאטר ד־(א)למאל יזווז׳הא־לי (אל)לילה הייא (אל)לילה, ראה, חבת (א)נמות״.

אמר להם: ״אתם רווקים או נשואים?״

אמרו לו: ״אנחנו רווקים.״

אמר להם: ״יש לכם הברכה הזאת כולה, לא נשואה, לא מאורסת?״ אמרו לו: ״לא נשואה, לא מאורסת, עדיין בתולה.״ אמר להם: ״ואתם מתים או חיים? יש לכם טוּב זה ולא תתחתנו?!״

אמרו: ״אביה מונע זאת מאתנו בשלושה קונטר ממון, ואנחנו אין בידינו לשלם. כל בני העיר ביקשו את ידה, והוא לא רוצה לתת אותה לאיש, כי אין לאיש שלושה קונטר ממון.״

אמר להם: ״אני אתן לו ששה קונטר ממון כדי שישיא לי אותה הלילה. ולא — אמות.״

 

ת־ירא(הא)דאכ (אל)זּין ו(הא)דיכ (א)לכּמיה מא כּאין חתא ענד ואחד קאלו: ״איוא, נג'ייתו ל(הא)דאב

(א)לּי ת-יכטב״.

( רואה את היופי הזה והברכה הזאת שאינה שייכת לאיש ) – הערת המספרת

אמרו לו: ״טוב, נקרא לזה ש׳מבקש ידיים׳ׁׁ( שדכן )

 

משאו ג׳ייתו ל(הא)דאכּ לי ת־יכטבּ ז'א. קאל־לו: ״א־כאי, מא (א)נמשי־ש נכטבּהא־לכּ. (א)בוהא תשרעא עלייא ת־יקול לי: ׳(א)לי מא זאב תלאתה ד־(א)לקנאטר ד־(א)למאל וקאל־לכּ ענדו ויעטיהום מא תזיני, וּלא מא ז׳יבתי־לי־ש מא עמרכּ מא תזייני״. קאל־לו: ״אנא (א)נעטיהא רבעה ד־(א)לקנאטר ד־(א)למאל, ג'יר יאללה״.

הלכו, קראו לזה ש״מבקש ידיים״; הוא בא. אמר לו: ״לך בקש את יד הנערה ההיא.״

אמר לו: ״לא, הוי אחי, לא אלך ואבקש את ידה עבורך. אביה הזהיר אותי ואמר לי: ימי שלא יביא שלושה קונטר ממון, אף שיאמר שהממון בידו ויתן אותו בידך, אל תבוא אלי. אם לא תביא את הממון, אל תבוא אלי לעולם׳.״

אמר לו: ״אני אתן לו ארבעה קונטר ממון, רק לך ובקש את ידה

 

משא כטבהא־לו. קאל־לו: ״״ואחד(א)ליהודי ז'א מן ואחד(א)לבלאד וענדו(א)לפלוש כתאר ותאזר״. קאל לו: ״יעטיני תלאתה ד־(א)לקנאטר ד־(א)למאל ?״ קאל לו: ״יעטיהום לכּ״. קאל לו:

״פאש תלאתה ד־(א)לקנאטר ד־(א)למאל ?

״(הא)דאכּ (א)ליהודי. קאל־לו: ״קנטאר ד־(אל)שעאר וקנטאר ד(אל)זין וקנטאר ד־(אל)סבר״.

קאל לו: ״ואככה״ קאל לו:״ ב(א)לחק (א)נעמל מעאכּ ואחד(א)לחאז'ה״; האד (אל)שי די פ־(א)ל־בואלז (א)נחשבהום־לכּ ו(א)לי כסני לתלאתה ד־(א)לקנאטר ד־(א)למאל, (א)נרג׳ע ללבלאד דיאלי ו(א)נזיב (א)לביע ו(אל)שרא דיאלי ללהנא, מא)נשרי הרי (וא)נשרי דאר ו(א)נשכּן הנא ו(א)נעמל ערש. ודאבה, מן דאבא ז'מעתאין (א)נזי״. קאל־לו: ״שיר״

.״ אמר לאביה: ״יהודי אחד בא מעיר אחרת ויש לו כסף רב, והוא עשיר גדול.״ אמר לו: ״האם יתן לי שלושה קונטר ממון?״ אמר לו: ״יתן לך.״

שאל הבחור: ״עבור מה שלושה קונטר ממון?״

אמר לו: ״קונטר עבור יופי, קונטר עבור שיער, וקונטר עבור סבלנות.״

אמר לו: ״טוב, אבל אעשה אתך הסכם: מה שיש לי במזוודות אספור בידך, ובשביל החסר לשלושה קונטר ממון אשוב לעירי ואביא את מסחרי לכאן, אקנה חנות ואקנה בית ואגור כאן, ואערוך חתונה מהיום בעוד שבועיים.״

אמר לו: ״לך.״

 

משא באע כל־שי. אלג'אלי ב(אל)ררכיס. ז'אב(א)לפלוש ז'אב(א)לקש ז'אב(אל)ררחיל ז'אב (אל)טוביס. איוא ז'א זווז׳ (הא)דיכ (א)לבנת, עבאהא רווחהא עמל ואחד (א)לערש כביר ולא כביר ג'יר אללה. זווז'הא.

הלך, מכר הכל, את היקר מכר בזול, הביא כסף, הביא רהיטים, הביא אוטובוס, הביא, הביא…

טוב, התחתן עם הנערה, ערך חתונה גדולה, ולא גדול אלא אלוהים.

 

איוא, חנא האכּדא, איוא זוז'הא. ת־יכזר פיהא שופה במיא. הייא ג'יר ת־תלבש או־תחלק ותנז'באד הייא וייאה, ת־דור ותלאלי. רפ(ד)ת ת־תולד. ולדת ולייד.

טוב, כשהתחתן אתה, כאשר היה מביט בה מבט אחד ראה מאה דיוקנאות. הייתה מתלבשת ומתגנדרת והיו יוצאים להסתובב ולטייל.

נכנסה להריון, ילדה בן.

 

שיר האדאכּ (א)לולייד, (א)לעאם(אל)לּולי, (א)לעאם (אל)תאני, הייא גאלשה והווא ז'א מן(א)להרי, ת־ידק. קאלת לו: ״שכון?״

קאל־להא: ״חל, חל, חל ת־נמות. (הא)דאכּ (אל)שי לי וסל עלייה פ־(א)להרי חב יקתלו״.

״הא ידוורוהא, הא יחיירוהא, הא יכּפרוהא יצדקוהא, (הא)דאכּ (אל)שי(א)לי פיהא די ידיהא, (הא)דאכּ (אל)ש (א)לי פיה ידיהא, (הא)דאכּ (אל)שי״.חלּת (אל)דאר, דכל. קאלת־לו: ״ולאש ז'יתיני אנא ? שיר לענד (אל)טביב״ קאלת־לו: ״(א)נמשי מעאכּ ענד (אל)טביב ? ״ קאל־להא: ״לא, לא, מא תמשי שאי מעאיא לענד (אל)טביב״

ובכן, הילד הזה עברה שנתו הראשונה. בשנתו השנייה היא יושבת ובעלה בא מן החנות. דופק בדלת.

אמרה לו: ״מי?״

אמר לה: ״פתחי, פתחי, פתחי, אני עומד למות. הכאב שתקף אותי בחנות יהרוג אותי.״

  • ״אני כפרתך, אני חליפתך, אני תמורתך. מה שבא עליך שיבוא עלי.״ פתחה את הדלת, נכנס.

אמרה לו: ״ולמה באת אלי לכאן? לך לרופא. האבוא אתך לרופא?״ אמר לה: ״לא, לא, אל תבואי אתי אל הרופא.״

 

משא עאוד גלש מעא סחאבו ת־ילעב ויד׳חכּ ויפרח חתא כמלת נס שאעא והווא יז'י קאלת־לו: ״משיתי ללטביב?״ קאל־להא: ״משית״. קאלת־לו: ״ואש קאל־לכּ?״ קאל־לי: ״אילא ענדי שי ולד או שי בנת, (א)נקבדהא (א)נדבחהא ו(א)נשרב (אל)דם דיאלהא ו(א)נברא״ קאלת־לו: ״הא הווא מדוור מקררב עליכּ״.

הלך, ישב עם חבריו, משחק וצוחק ושמח עד שחלפה חצי שעה. אז חזר. אמרה לו: ״הלכת לרופא?״ אמרלה: ״הלכתי.״ אמרה לו: ״ומה אמר לך?״

  • ״אמר לי, שאם יש לי איזה בן או איזו בת, שאשחט אותו ואשתה את דמו ואמרח אותו ואהלים.״ אמרה לו: ״הנה הוא מסובב ומוקרב תמורתך.״*

הערת המחבר : המילה מסובב רומזת אל מנהג הכפרות של יום הכיפורים ולכך שהילד יכפר על אביו.

 

(הא)דאכּ (אל)ולד(א)לי כלאק־להא ופא עאמאין. חכמתו ג'שלת־לו ולבשת־לו (אל)סואבן או־באשתו ועטאתהו־לו עבאה. עבאה פ־חאל מא תקול דאבא, חנא דאבא הנא ומשאו לנהריה, ענד ואחד (א)למורה די ת־יקררי (אל)דרארי ד־(אל)תּזּ'אר, ג'יית־להא קאל־להא: ״א־בנתי, (א)לולד חכּמו ענדכּ ו(א)לי חשבתי עלייא כּאמל(א)נעטיהו־לכּ, אוכלו מאכלת (אל)תז'אר או־לבש־לו (אל)לבאש (אל)תז'אר וקרריה פ־(אל)סכוולאת ד־(אל)תז'אר, ו(הא)דאכּ (אל)שי(א)לי חשבתי עלייא כאמל (א)נעטיהו־לכּ״.

לקחה את הילד שנולד לה ואשר מלאו לו שנתיים, רחצה אותו, הלבישה אותו בגדים, נשקה אותו ונתנה לו אותו.

לקח אותו. לקח לאן? נאמר מרחק משלומי לנהריה, אל מורה אחת, שמלמדת את ילדי העשירים. קרא לה ואמר לה: ״הוי בתי, החזיקי את הילד הזה אצלך וכל הוצאותיו עלי. האכילי אותו מאכלי עשירים, והלבישי אותו בגדי עשירים וכל הוצאותיו אתן לך.״

 

איוא. באש (אל)לולייד והנאהּ ענדהּא. קאל־להא: ״האכּ אלף לירה הא הייא אלף ריאל, אלף ריאל הא הייא; (א)שרי לו (הא)דאכּ (אל)שי (א)לּי כסּו ו(א)שרי לו (הא)דאכ (אל)שי לי חבּ. ו(הא)דאכּ (אל)שי (א)לי חשבתי עלייא פ־(אל)שּהר(א)נעטיהו־לכּ״.

טוב, נישק את הילד והשאיר אותו אצלה. אמר לה: ״קחי אלף לירות, הנה הם, אלף ריאל הנה הם, קני לו את אשר חסר לו וקני לו כל אשר הוא רוצה, וכמה שיעלה בחודש אתן לך.״

 

ז׳א פחאלו דאז׳ ללחנות דיאלו. גישל וזיהו, גשל אידיה דכל(אל)דאר.

קאלת־לו: ״א־מדרא ?״

קאל־להא: ״איוא בנתי, שווינא, בעדא תהאדא לי קלבי שווינא. ודוזת לענד סחאבי חתא ג'שלת, מא חבת (א)נז׳יב ב־דמּי מג'ייס וּהאדי והאדי…״ קאלת לו: ״איוא אש קאל־לכּ (אל)טביב ?״

קאל־להא: ״אש קאל־לי ? קאל־לי (א)נרקר נס שאעא ו(א)נפטר ו(א)נמשי (א)נתשארא פ־(אל)טּאכּסי שואינא יהאדא (א)לחאל״.

חזר לחנות שלו, רחץ את פניו, רחץ את ידיו ונכנס הביתה.

אמרה לו: ״מה העניינים?״

אמר לה: ״טוב, הוי בתי. קצת הוטב לי, ועברתי אצל חברי. לא רציתי לבוא אליך מלוכלך בדם.״

 אמרה לו: ״ומה אמר לך הרופא?״

אמר לה: ״מה אמר לי? אמר לי לישון חצי שעה, לאכול ארוחת צהריים ולנסוע לטייל במונית לעת ערב.״

 

א־משאת־לכּ הייא. (א)כּלו, שרבו, (א)למתעלּמה די כּאנת להא פ־דאר (א)בוהא עטאהא ליהא מתּנה, ת־תכדם עליהא. לבשת, ג'שלת, חמרת, עמלת, כּל־שי רכּבת היא ויאייהּ פ־(אל)טומוביל משאו ת־ילאליו חתּא לתמניה ד־(אל)ליל עאד ז'או.

אכלו, שתו. המשרתת, שהייתה לה בבית אביה והוא נתן לה אותה במתנה, עזרה לה. התלבשה, התרחצה, התאפרה, נסעו היא והוא במכונית, טיילו עד שמונה בלילה.

 

איוא רפ(ד)ת עאוד ת־תולד. ופאת (הא)דאכּ (אל)שי תשע שהור, תלאתה שחם, תלאתה וחם, תלאתה מ(ד)ת אידהא ל(א)לחבל קאלת: ״א־פּכּאכּ (א)לוחאיל פּכּ וחילהא״. ול(ד)ת עאוד ולד ת־ידווי, כיר מן האדאכּ.

איוא גאלשה פארחה ביהּ: הא הייא(א)לבשת לו הא־הייא אוכּלת לו הא הייא שררבת לו הא־הייא משאת ת־תפייש חתא ופא עאמאין. וסל עאמאין.

טוב, נכנסה שוב להריון. מלאו לה תשעה חודשים: שלושה — ייחום, שלושה — השמנה ושלושה — הושיטה ידה אל החבל ואמרה: ״הוי המציל מצרות, הצל אותה מצרותיה.״

שוב ילדה בן מזהיר יותר מן הראשון.

טוב. ישבה, שמחה בו: הנה היא מלבישה אותו, הנה היא מאכילה אותו, הנה היא משקה אותו, הנה הולכת לטייל אתו… עד שמלאו לו שנתיים.

הגיע לגיל שנתיים

הערת המחבר : מענין משחק המלים חבל־חבל, הרומז מצד אחד אל חבלי לידה ומאידך אל החבל שבו נהגה היולדת לאחוז כשתקפוה עירי לידה.

 

ואחד (אל)נהאר עאוד הייא גאלשה והווא ז׳א ת־ידק. קאל: ״שכון?״

קאל־להא: ״חל, חל, חל, חל (הא)דאכּ (אל)שי וסל עליה, פ־(א)להרי חב יעבי־לו (א)לעמר״. — ״הא ידוורוהא, הא יחיירוהא, (הא)דאכּ (אל)שי די פיה יז׳יהא (הא)דאכּ (אל)שי…״. דכל(אל)דאר.

קאלת־לו: ״לאש ז׳יתיני? לייא? שיר ל(ל)טביב.״ קאלת־לו: ״(א)נמשי מעאכּ?״ קאל־להא: ״לא, לא, מא תמשי שאי מעאיא, תמּחן. (א)נמשי יאנא״.

ויום אחד שוב היא יושבת ובעלה בא. דופק בדלת. אמרה: ״מי?״

אמר לה: ״פתחי, פתחי, פתחי, הכאב שתקף אותי יקפח את חיי.״ — ״אני כפרתך, אני חליפתך, אני תמורתך.״ נכנם הביתה.

אמרה לו: ״למה באת אלי? לך לרופא. האבוא אתך?״ אמר לה: ״לא, לא, אל תבואי אתי. אל תתעייפי, אלך לבדי.״

 

משא עאוד, גלש פ־(א)לחנות ת־ילעב, ת־ידחכּ מעא סחאבו, ת־ילעב (אל)דאמא חתא ופא נס־שאעה

ז׳א. קאלת לו: ״אש קאל־לכּ?״

קאל־להא: ״אש יקול־לי? קאל־לי: ׳(הא)דאכּ א(ל)שי די עמלתי (אל)נובה (אל)לולא תעמלהא (אל)נובה (אל)תאניה-, אילא ענדכּ שי ולד או שי בנת, (א)דבחו ו(א)שרב (אל)דם דיאלו ותדהן ביה ותברא׳״.

קאלת־לו: ״הא הווא מדוור מקררב עליכּ, תבקא ג׳יר(א)נתי עאיש״.

הלך, ישב בחנות, משחק, צוחק עם חבריו, משחק דמקה עד שחלפה חצי שעה. חזר. אמרה לו: ״מה אמר לך?״

אמר לה: ״הוי בתי, מה יגיד לי? אמר לי: ׳מה שעשית בפעם הראשונה תעשה בפעם השנייה. אם יש לך איזה בן או איזו בת, שחט אותו ושתה את דמו ומרח אותו ותבריא׳.״

אמרה לו: ״הנה הוא מסובב ומוקרב תמורתך, רק הישאר אתה בחיים.״

 

עבאת (הא)דאכּ (א)לולד עאוד ג'שלת־לו, לבשת־לו (אל)סּאבּון, באשתו, עטאתהו־לו עבּאהּ עאוד כלאתו עלא כאהּ.

קאל־להא: ״א־בנתי! האדא ופא, דאבא האדא ז׳יבתהו־לכּ בן עאמאין ודאבא ופא ארבע שנין, עביה ל(ל)סכּוילא (א)לכּבירה והאדא עאוד יבקא הנא. ו(א)לי חשבתי עלייא. (א)שרי־להום באש יכטיו ובאש יפררשו ו(א)למאכּלה ד־(אל)תז׳אר ו(א)לבאש ד־(אל)תז׳אר וכל מא ת־יעמלו (אל)תז׳אר כאמל, תעמלו — להום (א)חכם־להום (א)לכאטר ומא תקול להאדא באש בא האדא ג'יר הניחום יכּברו בינאתחום ומא יקולו־ש כאי״.

לקחה את הילד השני, רחצה אותו, הלבישה אותו בגדים, נשקה לו ונתנה לו אותו.

לקח אותו והביא אותו אל אחיו.

אמר לאשה: ״הוי בתי, את הראשון הבאתי לך בן שנתיים וכעת מלאו לו ארבע שנים. קחי אותו לבית הספר הגדול, ואת השני שוב למדי כאן, וכל הוצאותיו עלי. קני להם כמה שיתכסו ובמה שיפרשו,( סדינים )  ואוכל של עשירים, ולבוש של עשירים, ובל מה שעושים העשירים תעשי להם. והיי סבלנית אתם, ואל תגלי להם שהם אחים. הניחי להם לגדול בלי שידעו שהם אחים.״

 

איוא משא. האכדאב עמלת,

איוא רפ(ד)ת עאוד ת־תולד. יאללהּ; תלאתה שחם, תלאתה וחם, תלאתה מ(ד)ת אידּהא ל(א)לחבל, קאלת: ״א פכּאכּ (א)לוחאיל פכּ וחאילנא״.

ול(ד)ת ואחד(א)לבנת ת־תד׳ווי כיר וכיר מנּהא

איוא ת־תחש (הא) דיכּ (א)לבנת ותקול (אל)תשעה ג'דא. הא־הייא לבשת־להא הא־הייא ג'שלת־להא; הא־הייא עבאתהא ת־תפייש ביהא הא־הייא, הא־הייא, הא־הייא, חתא ופאת עאוד עאמאין.

 

טוב, כך עשתה.

טוב. נכנסה האשה שוב להריון. שלושה — ייחום, שלושה — השמנה, שלושה — הושיטה ידה לחבל, הוי המציל מצרות הצל אותה מצרותיה.

ילדה בת אחת מזהירה יותר מאמה.

קשורה לבת הזאת ואומרת: ״מחר תשעה באב.״״ הנה הלבישה אותה, הנה רחצה אותה, הנה לקחה אותה לטייל, עד שמלאו לה שנתיים.

 

ופאת עאמאין. ואחד(אל)נהאר הייא עאוד גאלשה והווא ז׳א ת־ידק. קאלת: ״שכון?״

קאל־להא: ״חל, האד( אל)נובה לכּלּ אכּפש מן (אל)נובאת כּאמלין! האד(אל)נובה חב יעטי (א)לעמר חתא פ־(אל)טריק״. —

״א ידוורוהא, יחיירוהא, יקררבוהאו״ קאלתלו: ״עלאה מא משיתי־ש ללטביב?״

קאל־להא: כופת נקול־לו שי כּלמה אוכרא יקול־לי שי כּלמה אוכרא״. קאלת־לו: ״גייר שיר, (א)לּי קאל־לכּ, אילא קאל־לכּ חתא יאנא תדבחני ותשרב (אל)דם דיאלי תברא (א)נעטיהו־לכּ״.

מלאו לה שנתיים, יום אחד היא שוב יושבת ובעלה בא ודופק. אמרה: ״מי?״

אמר: ״פתחי, הפעם הזו גרועה מן הפעמים הקודמות. הפעם כמעט ומתי בדרך.״

  • ״אני כפרתך, אני חליפתך, אני תמורתך.״ אמרה לו: ״למה לא הלכת לרופא?״

אמר לה: ״פחדתי לומר לו, שמא יאמר לי שוב מה שאמר לי בפעמים הקודמות.״

אמרה לו: ״רק לך, מה שיאמר לך תעשה. אם יאמר לך, שחט גם אותי ושתה את דמי ותבריא. אתן לך אותו.״

 

משא עאוד גלש מעא סחאבּו ת־ילעב ת־יד׳חכּ ת־יהדר פ־(א)להרי דיאלו חתּא ופא נסּ שאעה ז׳א. קאלת־לו: ״אש קאל־לכּ?״

— ״אש יקול־לי א־בנתי? קאל־לכּ עאוד אילא ענדי שי בנת או שי ולד, (א)נדבחו ו(א)נשרב (אל)דם דיאלו ו(א)נדהנו  ביה ו(א)נברא״.

קאלת־לו: ״הא הייא מדוורה מקררבה עליכּ. ג'יר תבּקא (א)נתי עאיש״.

הלך. שוב ישב עם חבריו, משחק, צוחק מדבר בחנות שלו עד שחלפה חצי שעה. חזר. אמרה לו: ״מה אמר לך?״

  • ״מה יאמר לי, הוי בתי? אמר, שאם יש לי איזו בת או איזה בן אשחט אותו ואשתה את דמו ואמרח אותו ואבריא.״

אמרה לו: ״הנה היא מסובבת ומוקרבת תמורתך, רק הישאר אתה חי.״

 

ג'שלת־להא, (א)לבשת־להא ובאשתהא (א)למג'בונה באשתהא זוז׳ ד־(אל)בושאת עטאתהא־לו עבאהא. כלטהא עלא כואנהא.

רחצה אותה, הלבישה אותה את לבושה, מסכנה, נשקה אותה שתי נשיקות ונתנה לו אותה.

לקח אותה אל אחיה.

 

קאל־להא ללמורה: ״האדי, תכון (א)עז מן האד (א)לולאד כּאמלין״. מן האד(א)לולאד כּאמלין״. ת־יג'ית־להא התא מא יראוה־ש (א)לולאד. — ״האדאכּ דאבא ופא שת־שנין. האדא ארבע שנין, האדי בנת עאמאין. ודאבא הא הומא. (א)לּי סרפתי עליהום, ואככא תסרף עליהום מיאת מיאת אלף לירה פ־(אל)שהר, (א)נעטיהו־לכּ״.

— איוא, באש (א)לולידאת באש (א)לבניתה.

ומא תקול־ש הייא (א)כתהום, מא תקול־ש לחתא ואחד שי באש, ואחד כא ואחד. הניהום יכּברו בינאתהום האכּדאכּ״.

אמר למורה: ״זו תהיה היקרה ביותר מכל הילדים.״ היה קורא למורה, כשהילדים לא ראו אותם: ״הראשון מלאו לו שש שנים, השני — ארבע שנים והילדה בת שנתיים. מה שתוציאי עליהם, אפילו מאה אלף לירות בחודש, אתן לך.״

טוב. נשק לילדיו ונשק לבתו.

  • ״אל תאמרי להם, שהיא אחותם, אל תגלי להם שהם אחים. הניחי להם לגדול בלי לדעת זאת.״

 

איוא ז׳א פ־חאלו עטאתו עאוד(א)כל, פטרו, רקדו, ג'שלו, משאו תשאראו פ־ (אל)טובוס חתא (אל) תמניה ד־(אל)ליל עאד ז׳א.

טוב, חזר. הגישה לו אוכל, אכלו, ישנו, התקלחו ונסעו לטייל באוטובוס עד שמונה בלילה. חזרו.

 

איוא מא שכּ מא הנאכּ, כּבר(א)לולד ופא תלת־אעש (א)לעאם (א)לולד (אל)לולי.

ואחד(אל)נהאר משא, מא ז׳א־ש יפטר. ז׳א פ־(א)לעשייה ז׳אב־להא כנשה ד־(אל)חלאואת. קאלת־לו: ״פאין כּונתי? עלאה מא ז׳יתי־ש תפטר?״

קאל־להא: ״ואחד(א)ליהודי ת־(א)נערפו ומשית (א)לואחד (א)למילה די־ואחד(אל)תּפילים, (אל)תּפילים דיאלו, עמל(אל)תּפילים לבנו ומשית ללמג'בון דרוויש, ועבית־לו שי פלישאת

או…״ קאלת־לו: ״עלאה מא עביתיני מעאכּ?״

קאל־להא: ״אש(א)נעביכּ ג'יר(א)לכלא. שאכּן פ־ואחד אל־מושב מא מז׳יאנ־ש; אנא ראז׳ל כּיף מא כּאן. (א)נתי, מעא מן תגלש? מעא (א)למשלמאת? מעא(א)ליהודיאת?!״

עטא־להא(הא)דיכּ (א)לכנשה ד־(א)לחלאואת הווא עמל(אל)תפילים לבנו (אל)כּביר (אל)לולי יאללה יאללה, יאללה.

  • טוב, חלפו שנים. גדל הילד ומלאו לבכור שלוש־עשרה שנים.

יום אחד לא חזר הבעל לאכול בצהריים, חזר בערב והביא לאשתו שקית עוגיות. אמרה לו: ״היכן היית? למה לא באת לאכול ארוחת צהריים?״

אמר לה: ״יהודי אחד, שאני מכיר, הזמין אותי לבר־מצווה של בנו, והלכתי אליו, המסכן והעני, והבאתי לו קצת כסף…״

אמרה לו: ״למה לא לקחת אותי אתך?״

אמר לה: ״לשם מה אקח אותך? המקום מקום שממה. הוא גר באיזה מושב לא יפה. אני גבר, אך את, עם מי תשבי? עם הערביות? עם היהודיות?״

נתן לה את שקית העוגיות. והוא עשה בר־מצווה לבנו הגדול, הבכור.

 

האכדאב עאוד־תאניכּ ופא תלת עש(ר) (א)לעאם, עמל־לו (אל)תּפילים מא ז׳א־ש עאוד יפטר. קאלת לו: ״פאין כונתי?״

קאל־להא: ״ואחד (א)ליהודי אכור עמל (אל)תּפילים לבנו, ומא ענדו־ש (א)למג'בון ועבית־לו שי פלישאת ודאבא ת־יקול־לי: האכּ האד(א)לחלאוואת עביהום (א)למראתכּ חתא תדוקּהום׳״.

עבר זמן. לבן השני מלאו שלוש־עשרה שנים. ערך לו האב בר־מצווה. שוב לא בא לאכול בצהריים. אמרה לו: ״היכן הייתה?״

אמר לה: ״יהודי אחד עשה בר־מצווה לבנו, ואין לו אמצעים למסכן. נתתי לו קצת בסף, והנה הוא נתן לי את העוגיות האלה ואמר: ׳קח אותן לאשתך שתטעם מהן׳.״

 

איוא מא שכּ מא הנאכּ, כּבר(א)לולד, כּברת (א)לבנת ופאת שבעתעש(ר) (א)לעאם. בנאת (א)לחדית ד׳גיה ת־יכברו. ופאת שבעת־עש(ר) (א)לעאם, ת־יראהא, ואחד(א)לבנת, (א)כיר ו(א)כיר מן אומהא.

קאל־להא: ״א־בנתי! (א)נתי עזיזה עלייא. ו(א)נקול־לכּ ואחד (א)לכּלמה, אבל- מילה זו נאמרה בעברית על ידי המספרת –  מא תפקע־ש״.

קאלת־לו: ״מא (א)נתפקע־ש, אש מא קולתי־לי מא (א)נתפקע־ש״.

קאל להא: ׳׳(א)לולידאת די כּאנו, עבאהום (אל)להּ ודאבא חבת (א)לולידאת ואש אנא תאז׳ר  קדּאש — (א)נהוא וגדא ימות וּמא ענדו חתא מן יחכּם האד (א)לפלוש דיאלו, והאד (אל)שי דיאלו״.

קאלת־לו: ״ב(א)לפרחה, אנא (א)נמשי (א)נבטבהא־לב ו(א)נז׳וזהא־לב או־(א)נעמל־לב בל־שי או־(א)נעמל לב אנא. גיר וררי־לי(א)לבנת(א)לי חבתי, אנא(א)נכטבהא־לכּ״.

קאל־להא: ״(א)נעביכּ חתא לפמ (א)לדאר אנא מא(א)נדכל־ש מעאכּ (א)נעביכּ חתא לפמּ (אל)דאר. ואחד(א)לבנת ת־תדכל מעא ואחד (א)למרא מזיאנה, בנתו ת־תדכל מעא ואחד(א)למורה מזיאנה. האדיכ הייא(א)לי חבּת. קול־להא תעטיחא־לכּ לואחד(א)ליהודי ת־תערפו תאז׳ר קדאש (א)נהווא ומא תזיד־לכּ לא פלוש לא חתא חאז׳א, תרפדהא פ־(א)לכּשווה די עליהא, עריאנה״.

טוב, חלפו שנים. הילד גדל, הילדה גדלה, מלאו לה שבע־עשרה שנים (הבנות בסיפורים גדלות מהר*). מלאו לה שבע־עשרה שנים ואביה רואה שהיא יפה יותר מאמה.

אמר לאשתו: ״הוי בתי, את יקרה לי ועלי לומר לך דבר מה, אך אל תכעסי.״

אמרה לו: ״לא אכעס. כל שתאמר לא אכעס.״

אמר לה: ״הילדים שהיו לנו לקחם אלוהים ואני מתאווה לילדים. אני עשיר כל־כך, ואם אמות מחר לא יהיה מי שיירש את כספי ואת רכושי.״

אמרה לו: ״בשמחה. אני אלך לשדך לך אשה, ואשיא לך אותה, ואערוך לך חתונה, אני עצמי. רק הראה לי את הנערה שאתה רוצה בה, ואני אלך לשדך לך אותה.״

אמר לה: ״אקח אותך עד לפתח ביתה ואני לא אכנס אתך. אקח אותך עד לפתח הבית, ושם תראי נערה אחת נכנסת עם מורה (בתו!״). את זו אני רוצה. אמרי לה, שתתן לך אותה בשביל יהודי אחד שאת מכירה, עשיר מאין כמוהו, ולא תוסיף לך לא כסף ולא כל דבר אחר. קחי אותה בשמלה שעליה.״

 

וררא־להא (אל)דאר משאת דכלת. ת־יראוהא משנשלה ב(אל)דהובאת ו(הא)דאכ (אל)זין די עטאהא מולאנא קליל. קאמת (הא)דיכ (א)למורה ת־תבאוש מעאהא עלא (אל)שלאמה עלא (אל)שלאמה, אש חבתי אש ג'ייר־לכ כאטרב, עלא־ש ז׳יתי (א)ליום?״

קאלת־להא: ״א־בנתי, קאלו־לי ענדב ואחד (א)לבנת כבירה ומזיאנה, ודאבא תעטיהא־לי. ואחד (א)ליהודי ת־יז׳ינא ומא תזיד־להא לא. פלוש לא חוואיז׳ לא חתא חאז׳ה. (א)נרפדהא עריאנה״.

קאלת־להא: ״נאכו(ד)־באשכ (א)נעטיהא־לכ תכון לכ מתעלמה, מושי אילא תזווז׳הא־לו״. קאלת־להא: ״דאכל (אל)זמעה, (אל)רראחה. דאבא, (א)נמשי מן דאבא ואנא (א)נקד׳י. דאכל (אל)ז׳מעה תכון (אל)רראחה״. קאלת־להא: ״ואככה״.

 

הראה לה את הבית. הלכה ונכנסה. ראו אותה עדויה בזהב, והיופי שהעניק לה אלוהים — מועט. קמה המורה, מתנשקת אתה: ״בואך לשלום, בואך לשלום, בואך לשלום. מה רצית? מה הרע את מצב רוחך? למה באת היום?״

אמרה לה: ״הוי בתי, אמרו לי שיש לך בת גדולה ויפה, ועתה תני לי אותה בשביל יהודי אחד, מכר שלנו ועשיר, ואל תוסיפי לה לא בגדים ולא שום דבר אחר. ניקח אותה עירומה.״

אמרה לה: ״יחולו עלי צרותיך. אתן לך אותה אפילו למשרתת, ולא כדי שתשיאי לו אותה.״

אמרה לה: ״באמצע השבוע תיערך החופה. כעת אלך ואכין את החופה.״

 

איוא משאת ז׳יירת, חדקת, כייטת, חכּת(אל)לואני, מא הנאת… עמלת (א)לחלאואת, מא הנאת מא עמלת.

טוב. הלכה, סיידה, תפרה, שפשפה את הכלים, לא הותירה דבר. לא הותירה דבר לעשותו. הכינה הכל לליל הכלולות.

 

לילת(אל)רראחה מא בקא־ש, (אל)רראחה טבכת כל־שי איוא (א)לבנת ז׳את. עאם הוא, לבש (א)לחואיז׳, לבש (אל)סאבון ז׳א(א)בוהא ב(אל)בלול וב(א)לכשווה (א)לביד׳א וקפוהא חדאה. ואחד(א)ליהודיה חאכמה (אל)שמאעה (אל)ניר. חאכּמאהא וראהא, ורא מראת (אל)תאז׳ר והייא תשעל־להא ואחד (אל)שניתפה פ־שערהא.

טוב. הנערה הגיעה.

הוא התקלח, התלבש. הביאו אותה עם הינומה ובשמלה לבנה והעמידו אותה לידו. יהודיה אחת החזיקה את הנר מאחורי אשת העשיר, והנה התלקח מעט משערה.

 

קאלת־להא: ״מראת (אל)תאז׳ר, מראת (אל)תאז׳ר, (אל)שמאעה משעולה — לכּ פ־שעארב, (א)לעאפיה רפ(ד)ת־לכּ פ־שעארכּ״. קאלת־להא: ״מושי(א)ל עאפיה רפ(ד)ת־לי פ־שערי (א)לעפיה רפ(ד)ת־לי פ־קלבי״.

אמרה לה: ״אשת העשיר, אשת העשיר, הנר נדלק בשערך, האש אחזה בשערותיך.״ אמרה לה: ״לא אחזה האש בשערי, אלא אחזה האש בלבי.״

 

היא קאלת (הא) דיכּ (א)לכּלמה וראז׳להא רפדהא, נז'ל מן עלא (א)למידה ורפדהאה עמלהא עלא כתאפו ת־ידור ביהא וישטח, ידור ביהא וישטח, ידור ביהא וישטח, ידור ביהא וישטח. קאל־להום: ״פאין הווא נסיבי די קאל־לי (א)נעטיה (א)לקנטאר ד־(א)למאל עלא (אל)סבר דיאלהא?״.

אך הוציאה מלים אלה, ובעלה ירד מעם השולחן ולקח אותה, הניח אותה על כתפיו והחל מסתובב אתה ורוקד, מסתובב אתה ורוקד, מסתובב אתה ורוקד.

וזרם הסיפור עם הנהר ונשארנו עם המכובדים.

אמר להם: ״היכן הוא חותני, שביקש לתת לו קונטר ממון עבור סבלנותה?

 

גייתו־לו. קאל־לו: ״(א)נעטיכ דאבא, (א)נזיד־לכּ שתה ד־(א)לקנאטר אוכרין ד־(א)למאל; שכּון די(א)נעבי־להא תלאתה ד־(אל)דרארי דיאלהא ויתקול־לי ידוורוהום עלייא ויקררבוהום עלייא?!״ איוא אז'י א־בנתי, הא(אל)זוז׳ ד־(אל)לולאד דיאלכּ. (אל)כנשה (אל)לולא די ז׳יבת־לכּ־ (אל)תפילים (אל)לולא, אלכנשא א(ל)תאניא ד׳ ז׳יבת־לכּ־(אל)תפילים (אל)תאניה והא בנתכּ הא הייא.

קראו לו.״

כשבא אמר לו: ״כעת אוסיף לך ששה קונטר ממון נוספים. מי האשה, שאקח ממנה את שלושת ילדיה ולא תבכה, ולא תזיל דמעה, ותאמר לי שיסובבו אותם עלי ויקריבו אותם תמורתי?! טוב, בואי, הוי כתי, הנה שני ילדיך. השקית הראשונה שהבאתי לך — מן הבר־מצווה של הראשון הייתה, והשקית השניה שהבאתי לך — מן הבר מצווה של השני. והנה בתך, הנה היא.

 

וגייתו ל(ל)חכם די חבּ יעטינא גיייתו־לו. קאל־לו: ״א־חאכם! ת־נחב מן אללה או־מנכּ תזיב־לי ואחד (א)לולד (א)למכייר די ענדכּ פ־(א)לקראיה ומזיאן ואככה מא יכּון ענדו חתא סולדי, ג'יר יכון מזיאן ומכייר ז׳יבהו־לי״.

וקראו לחכם שרצה לעשות לנו קידוש.״ קראו לו.

אמר לו: ״הוי חכם, אני רוצה מאלוהים וממך, שתביא אלי את הנער הטוב ביותר בלימודים והיפה ביותר. אפילו אם לא תהיה לו אגורה ויהיה יפה וטוב — הבא אותו אלי.״

 

ז׳אבוהו־לו זבד־לו כּשווה ז׳דידה. אלבשהא־לו ורווח מעא בנתו. והוא עבא מראתו או־משאו ללדאר ב־(אל)זג'ארית. איוא קאל להום: ״א־אולאד חלאבא!- שם מקום –  דאבא שכּון לי רבח פיכּום? יאכּ האדא הווא (אל)סבר? אמא וחדא תסבר ותעטי־לכּ תלאתה ד־(אל)לולאד ותקול־לי ידוורוהום עלייא יקררבוהום עלייא, וילא חבתני חתא יאנא (א)דבחני! חבתו (א)כּתר מן האד (אל)סבר?! שכּון שי וחדא תעמל האכּדא?״

הביאו לו אותו.

הוציא לו חליפה חדשה, הלבישו לו אותה והשיא לו את בתו. והוא לקח את אשתו והלך לביתו בקריאות שמחה.

טוב. אמר להם: ״הוי בני חללאבה, מיהו זה שזכה בינינו? נכון שזוהי הסבלנות? איזו אשה תתן שלושה ילדים ותאמר: ׳יסובבו אותם עליך ויקריבו אותם תמורתך, ואם אתה רוצה גם אותי — שחט אותי.׳ האם אתם רוצים סבלנות גדולה מזו? איזו אשה תעשה כך?״

 

איוא עבאהא(הא)דאכּ (א)לוקת עאד רז׳ע הווא וייאהא פחאל (א)לעויתקה ו(א)לעז'רי וּ(אל)מחבה, וּ(אל)דניא, וּ(א)למפאיזה ובנתהא ז׳ווז׳ת (הא)דאכּ(אל)רב. שרא־להא דאר, שרא, להא(אל)ררחיל, שרא־להא כל־שי. אולאדו זיידהום ללקראיה (א)לכּבידה ת־יכלּס עליהום ותקאדאת (א)לחדיתה מעא (א)ללולד ובקינא מעא (א)לז׳ואד.

 

טוב, לקח אותה וחיו כזוג שזה עתה נישא, חיי אהבה ובילויים.

ובתה נישאה לרב. קנה לה האב בית, קנה לה רהיטים, קנה לה הכל. את ילדיו שלח ללימודים גבוהים ושילם עבורם.

וזרם הסיפור עם הנהר ונשארנו עם המכובדים.

סיפורי עם משלומי – סיפורי מס' 2 – עליזה שנהר -חיה בר יצחק

סיפורי עם משלומי – סיפורי מס' 2 – עליזה שנהר -חיה בר יצחק

ימנה דיין מספרת

ימנה דיין

הספר הזה הודפס בשנת 1982

נולדה לפני כ־70 שנה בקלעה שבמחוז מראקש במרוקו לאביה מסעוד ולאמה זהרה.

בהיותה בת שש חלתה ימנה במחלת עיניים, והרופאים שניסו לרפאה הרעו את מצבה עד שנתעוורה כליל. למרות עוורונה למדה תפירה ורקמה של בגדים מסורתיים, הקרויים פאראז׳יה, עד כי יש טוענים שהיא עושה את מלאכתה טוב יותר מן הפכחים.

עלתה ארצה בשנת 1955 והיא מתגוררת בשלומי אצל בן־אחיה, הוא ואשתו מטפלים במסירות בה ובאמו החולה.

ימנה לא למדה מעולם לימודים מסודרים, אך זכתה ללמוד הרבה מן הסיפורים ששמעה במקום הולדתה מפי בני־משפחתה, חברים והרב המקומי. גם כיום היא שומעת סיפורים בבית בימי־חול ובחגים, וכן בטקסים כגון ברית־מילה, חתונה וניחום אבלים. גם היא נוהגת לספר סיפורים כל אימת שבאים לבקרה בביתה, וכן בעת מפגשי נשים ובטקסים, בחגים ובבואה לביקור חולים.

ימנה דיין

אלמכּתוב פ־(אל)שּמא מא יתמחא

כּאן רב וּגאלש פ־(א)לישיבה תא־יקרא טול (א)ל(א)ייאם ועמל רבעין תלמיד תא־יקרריהום. מראתו מא כאנת־ש תא־תולד, משכּינה, עאגרה.

ימנה דיין

הכתוב בשמים לא יימחה

היה רב שהיה יושב בישיבה כל הימים. היו לו ארבעים תלמידים שאותם היה מלמד. אשתו לא ילדה:

עקרה, המסכנה.

ימנה דיין אלמכּתוב פ־(אל)שּמא מא יתמחא – פרק מספר אחד

סיפורי עם משלומי – סיפורי מס' 2 – עליזה שנהר -חיה בר יצחק

ימנה דיין מספרת

ימנה דיין

הספר הזה הודפס בשנת 1982

נולדה לפני כ־70 שנה בקלעה שבמחוז מראקש במרוקו לאביה מסעוד ולאמה זהרה.

בהיותה בת שש חלתה ימנה במחלת עיניים, והרופאים שניסו לרפאה הרעו את מצבה עד שנתעוורה כליל. למרות עוורונה למדה תפירה ורקמה של בגדים מסורתיים, הקרויים פאראז׳יה, עד כי יש טוענים שהיא עושה את מלאכתה טוב יותר מן הפכחים.

עלתה ארצה בשנת 1955 והיא מתגוררת בשלומי אצל בן־אחיה, הוא ואשתו מטפלים במסירות בה ובאמו החולה.

ימנה לא למדה מעולם לימודים מסודרים, אך זכתה ללמוד הרבה מן הסיפורים ששמעה במקום הולדתה מפי בני־משפחתה, חברים והרב המקומי. גם כיום היא שומעת סיפורים בבית בימי־חול ובחגים, וכן בטקסים כגון ברית־מילה, חתונה וניחום אבלים. גם היא נוהגת לספר סיפורים כל אימת שבאים לבקרה בביתה, וכן בעת מפגשי נשים ובטקסים, בחגים ובבואה לביקור חולים.

ימנה דיין

אלמכּתוב פ־(אל)שּמא מא יתמחא

כּאן רב וּגאלש פ־(א)לישיבה תא־יקרא טול (א)ל(א)ייאם וּעמל רבעין תלמיד תא־יקרריהום. מראתו מא כּאנת־ש תא־תולד, משכּינה, עאגרה.

ימנה דיין

הכתוב בשמים לא יימחה

היה רב שהיה יושב בישיבה כל הימים. היו לו ארבעים תלמידים שאותם היה מלמד. אשתו לא ילדה:

עקרה, המסכנה.

 

חנא האכּדא, ואחד (אל)נּהאר קאלת־לכּ הייא גאלשה מן־(א)יימאת (אל)לּה וּואחד (א)ליהודי…, ואחד (אל)זוּז׳ ד־(א)ליהודיאת ז'או

יום אחד מימות האלוהים יושבת האשה בביתה, והנה באות שתי נשים יהודיות.

 

קאלו — ל(ה)א: ״פאין א־(א)כתי(א)לחכם?״

אמרו לה: ״היכן, הוי אחותי, החכם?״

 

קא(ל)ת ל(ה)ום: ״א־בנתי! (א)לחכם, פ־(א)לישיבה ת־יגייל; (א)לפטור תא־(א)נצאפד(ה)ו — לו להנאכּ ופ־(א)לעשייה תא־יזיי. מן עשייה לעשייה עאד תא־יז׳י״. קאלת־ל(ה)א: ״אש חבתוהּ?״

אמרה להן: ״הוי בתי, החכם נמצא כל היום בישיבה. אני שולחת לו לשם ארוחת צהריים, ורק בערב הוא חוזר. מערב לערב הוא חוזר. לשם מה אתן רוצות אותו?״

 

 קאלת־ל(ה)א: ״א־בנתי, מא תא־נולדו־ש וסאלו־לנא תא־יולדו(אל)נּאש עלא (א)ידּיהּ ו(ח)תא חנא חבנא מן־(אל)לּהּ ומנו, יכּתב־לנא ואככה ג'יר נולדו(א)ולייד אַו בניתה״.

אמרו לה: ״הוי בתי, איננו יולדות, ואמרו לנו שהנשים נפקדות בעזרתו. וגם אנחנו רוצות ממנו ומאלוהים שיכתוב לנו קמיע ונלד, לו בן או בת.״

 

קאלת־להא: ״לוכּאן כוכו ידאוי, ידאוי ראשו. ו(ח)תּא אנא מא תא־נולד־ש ועלאהּ מא כּתב־לי אנא?״

אמרה להן: ״לו יכול הרופא לרפא — את עצמו היה מרפא. גם אני איני יולדת, ולמה לא כתב לי

קמיע?״

 

קא(ל)ת להא: איוא בניתי די קאלו־לנא (אל)נאש הווא האדא״. משאו קאלת־ל(ה)ום: ״חבתו (א)לעשייה אזיוהּ, וּדאבא מא תא־יכונ־ש פ(אלנּהאר הנא״.

אמרו לה: ״הוי בתי, זהו שאמרו לנו האנשים.״ אמרה להן: ״בואו אליו בערב. הוא אינו נמצא כאן במשך היום.״

 

משאו פ־חאל־(ה)ום (הא)דוכּ (א)ליהודיאת משאת הייא פררשת ונעשת ורק(ד)ת פ־חאלהא ז׳א (אל)רראז׳ל פ־(א)לעשייה ז׳א (א)לחכם פ־(א)לעשייה. דארי תא־יציבהא עאמלה (א)לעשא וראדה (א)לכּאפטירה תא־תג'לי תא־תעמל אתאי ושי־באש מא כאין.

הלכו להן היהודיות האלה. הלכה האשה, הציעה את המטה וישנה לה.

חוזר הבעל בערב, חוזר החכם, ומוצא את אשתו, שכרגיל היתה מכינה ארוחת־ערב ומרתיחה מים בקומקום כדי להכין תה, והנה היא ישנה.

 

״אש (א)כדכּ עלאש ראקדא?״

 קא(ל)ת־לו: ״מרידה״

— ״מה לך, מדוע ישנת?״

אמרה לו: ״חולה.״

 

קאל ל(ה)א: ״באש? ראני משית והניתכּ צחיחה.״ קא(ל)ת־לו: ״עלאש ת־תז׳י תכתב לליהודייאת יולדו וחנא מא ענדנא־ש (ח)תּא (א)לקטּה ת־תזווי פ(אל)דאר ומא תכּתב־לנא־ש חנא.״

אמר לה: ״במה? הרי כשהלכתי היית בריאה.״

אמרה לו: ״למה אתה כותב קמיעות ליהודיות כדי שילדו, ולנו, שאין לנו אפילו חתול מיילל בבית, לא תכתוב?״

 

קל־ל(ה)א: ״א־בנתי! אנא ת־(א)נעאין (אל)שם יתברך חתּא יזיבהּא־לי עלא ידּו. וילא חבּתי (א)נכּתב־לכּ, (א)נעמל שאלת־חלום ואש מא ואז׳בוני (א)נואז׳בכ.״

אמר לה: ״הוי בתי, אני מחכה לשם יתברך שיביאו לי. אך אם את רוצה שאכתוב לך קמיע אעשה שאלת־חלום, ומה שיענו לי אומר לך.״

 

צבאח לאג'דּא, קאם הווא משא עזייזי, קסּ טפארו ועמל טבילה פ־(א)למקווה ו(ח)תּא הייא האכּדאכּ לבשת כל־שי ז׳דיד, וכל־שי מסבּן, משאת ללמקווה וז׳את, נעשו.

למחרת בבוקר קם יקירי( תואר חיבה המעניקה המספרת לרב ) גזז את צפרניו וטבל במקווה, וגם היא עשתה בן: לבשה הכל חדש, הכל נקי, הלכה למקווה וחזרה.

ישנו.

 

פ־(אל)ליל זיא וקף עליה (א)למגיד. קאל־לו: ״חּבתי בנת? תשמּאד לילת(אל)רראחה! חבתי ולד? מא יכונ־ש ענדו(א)״למזל!״

 בלילה ניצב עליו המגיד ואמר לו: ״תרצה בת? תשתמד בליל הכלולות. תרצה בן — לא יהיה לו מזל.״

 

פאקו. קאלו(ו) ( צ"ל : קאל )  ל(ה)א: ״אש כּאין?״ קא(ל)ת לו: ״הא נומת והא נומת״ קאל־ל(ה)א: ״נומת (ח)תא יאנא. (הא)דאכ (אל)שי נומת. האדאכּ (אל)שי קאל־לי״.יקא(ל)ת לו: ״וכּיפאש דאבא?״

התעורר, אמר לאשתו: ״מה?״ אמרה לו: ״כך וכך חלמתי.״ אמר לה: ״גם אני חלמתי בך, זה מה שאמרו לי.״ אמרה לו: ״ומה נעשה?״

 

קאל־ל(ה)א: ״מא נחשמ־ש, חכם קדאש אנא, ות־(א)נקררי (אל)נאש וישמעו עלייא באין אילא בנתי תשמ(ד)ת לילת (אל)רראחה? עלא רבי נקולו־לו, ולד. נעביו(א)למצוה, (א)למצוה ד־(א)למילה ודי־פכּכּאן(א)לכּהן, ומא חדּנא עאישין, הא־חנא ת־נוכּלוהּ ונשררבוהּ מעאנא ונכּברוהּ, וילא משינא רזקו על(א)(אל)לּהּ״.

אמר לה: ״האם לא אבוש? חכם כה גדול אני, מלמד אנשים, וישמעו שבתי השתמדה בליל כלולותיה?! נבקש ממנו בן, לפחות נקיים מצוות — מצווה מילה ומצוות פדיון הבן. כל עוד אנחנו חיים, הרי אנחנו מאכילים ומשקים אותו ומגדלים אותו, ואם נמות — אלוהים יפרנסו.״

אלמכּתוב פ־(אל)שּמא מא יתמחא-ימנה דיין מספרת חלק מספר 2

ימנה דיין מספרת

ימנה דיין

הספר הזה הודפס בשנת 1982

נולדה לפני כ־70 שנה בקלעה שבמחוז מראקש במרוקו לאביה מסעוד ולאמה זהרה.

בהיותה בת שש חלתה ימנה במחלת עיניים, והרופאים שניסו לרפאה הרעו את מצבה עד שנתעוורה כליל. למרות עוורונה למדה תפירה ורקמה של בגדים מסורתיים, הקרויים פאראז׳יה, עד כי יש טוענים שהיא עושה את מלאכתה טוב יותר מן הפכחים.

עלתה ארצה בשנת 1955 והיא מתגוררת בשלומי אצל בן־אחיה, הוא ואשתו מטפלים במסירות בה ובאמו החולה.

ימנה לא למדה מעולם לימודים מסודרים, אך זכתה ללמוד הרבה מן הסיפורים ששמעה במקום הולדתה מפי בני־משפחתה, חברים והרב המקומי. גם כיום היא שומעת סיפורים בבית בימי־חול ובחגים, וכן בטקסים כגון ברית־מילה, חתונה וניחום אבלים. גם היא נוהגת לספר סיפורים כל אימת שבאים לבקרה בביתה, וכן בעת מפגשי נשים ובטקסים, בחגים ובבואה לביקור חולים.

ימנה דיין

אלמכּתוב פ־(אל)שּמא מא יתמחא

 

תסאורת הייא וייאהּ. מן־די זיאהום (א)למגיד, קאל־ל(ה)ום: ״אש כּאין?״ קאל־לו: ״(א)עטינא ולד.״

התייעצו. כשבא אליהם המגיד אמר: ״מה החלטתם?״ אמר לו: ״תן לנו בן.״

 

משאת פ־חאלהא, קאמת פ־(אל)ליל הייא. איוא מא תקול אילא בקאת חבלה; תלאתה וחם, תלאהה שחם, תלאתא מ(ד)ת אידיהא ללחבל  קאלת: ״יא פכאכ(א)לוחאיל״. כלאס־להא(א)לולד. מא צאבו(ח)תּא ,פאין יעמלוהּ מואלין(א)לבלאד; (אל)רב ד־(א)לבלאד כלאק־לו ולד וּז׳איין (א)למתנות וּ(אל)תכּאבר וּמ(ן)־בלאד לבלאד.

היא קמה בלילה.( כוונח המספרת לכך שהזוג קיים יחסי אישות, והדבר אינו נאמר במפורש משום צניעות)

טוב. אל תאמרי אלא,״ הרתה האשה, שלושה חודשים ייחום, שלושה — השמנה, שלושה — הושיטה ידה אל החבל, אמרה: ״הוי המציל מצרות…״

נולד לה בן. מרוב שמחה לא ידעו אנשי העיר היכן להניחו. ״לרב העיר נולד בן! לרב העיר נולד בן!״ באים, מביאים מתנות, מביאים דורונות, טוב.

 

איוא פרחו(הא)דיכּ (אל)שבע אייאם ודווז׳ו (א)למילה ופכּכּאן (א)לכּהן. ומאשיין. (אל)נאש ת־תכּבר באין (אל)שנּין וּ(א)למנין ו(הא)דאכּ (א)לוּלד תא־יכּבר באין(אל)צפחה וּ(א)למנדיל. כּאן יז'יד  ב(אל)ליל וב(אל)נּהאר.

שמחו שבעת ימים, ועשו מילה ועשו פדיון הבן.

האנשים הולכים וגדלים לפי מניין השנים, והוא גדל בין השולחן למפה׳: היה מוסיף וגדל ביום ובלילה. (מקום שבו היו מניחים בצק שיתפח. המספרת משתמשת כאן בהשאלה להבלטת מהירות גדילתו)

 

כּבר (א)לולד, עבבאה מעאה ללישיבה ותא־יקרריה יאללהּ יאללהּ תא־יקרא, אש יאכּל אש ישרב, ועאזּינו וחאבינו. איוא הומּא גאלשין רזקום עלא (אל)לּהּ. תא־יקרא, תא־יקרא, תא־יקרא. כּבר, עמל (אל)תפלים, כּבר (א)לולייד בדא תא־יפרכּש שווייש.

גדל הילד, לקח אותו אביו לישיבה והיה מלמד אותו. וההורים מאכילים ומשקים אותו ככל שירצה, כך היו אוהבים אותו.

טוב, הם חיים ואלוהים דואג לפרנסתם, והוא לומד, לומד ולומד.

 

ז'או ואחד (אל)נהאר, קאלו־להום (אל)רב ד(א)לבלאד נפטר. (אל)רב ד-(א)לבלאד הווא די נפטר קא(ל)ת לו: ״או, וכיף (א)נעמל?״ שמע ישראל. ( העורך: נהוג לומר " שמע ישראל " כשטועים או שאומרים דבר לא נכון, שקר )

ביום מן הימים, הודיעו" רב העיר נפטר, רב העיר הוא שנפטר, אמרה ; מה נעשה כעת " שמע ישראל "

מ(ן)־דּי קבל לא תוולד, כּאן לושהא, כא ראז׳להא מא ענדו־ש משכּין (א)לחאלה חאלת (אל)לּהּ; האדאכּ כאן חכם ותאז׳ר, וּכאהּ עאטיהא על(א)(אל)לּהּ מא כּאין-ש. מא ענדו ואלו, כּאין(אל)לּהּ.

לפני שילדה האשה היה מצבו של גיסה קשה. בעלה היה חכם ועשיר, ואחיו — מצבו דורש עזרת אלוהים, אין לו דבר.

 

ז'את לילת פסח, מראתו קא(ל)ת־לו: ״א־כּבדי!, דאבא, תא־נצאפדו־להום שי חאז'ה ומא ת־יכפיהום־ש וענדו (אל)דראלי וּדאבא ז'יבוהום יעיידו מעאנא (א)לעיד יאכּלו (ח)תּא ידוז׳(א)לעיד וימשיו פ־חאלהום לדארהום, רזקהום על(א(אל)לּהּ״. קאל־ל(ה)א: ״מן די קולתיהא (א)נתי(ח)תּא יאנא חבּת, כאהּ״.

בערב פסח באה אשת הרב ואמרה לבעלה: ״אנחנו שולחים להם דבר מה, אך בזה לא די. יש לאחיך ילדים, הבא אותם שיחגגו אתנו את החג כולו. כשיעבור החג יחזרו לביתם ואלוהים יעזור לפרנסתם.

אמר לה: ״אם זה רצונך, זהו גם רצוני.״

 

צאפד עלא בנת כאהא ז׳את. קאל־ל(ה)א: ״עאוונהא פ־פסח ועאוונהא פ־(א)לכּשר ופ־(א)לחמץ, ו(א)גלש מעאהא״. קא(ל)ת־לו: ״ואככה א־עמּי״.

שלחה להזמין את בת אחיו.

באה.

אמר לה החכם: ״עזרי לאשתי בהכנות הפסח, בבשר ובחמץ, ושבי איתה.״ אמרה לו: ״טוב, הוי דודי.״

 

איוא רפ(ד)ת מעאהא (הא)דאכּ (אל)שי כּאמל; די כּאנת תעמל האדי, כּאנת תעמלו מעאהא, (ח)תּא ז'א לילת פסח. צאפ(ד)ת קא(ל)ת־לו: ״שיר ז׳יב אומכּ וז׳יב כוואנכּ וזיב כל־שי יעיידו מעאנא״.

טוב, עזרה לה בכל עבודות הבית. כל שעשתה הדודה, הייתה עושה אתה. עד שהגיע ערב פסח. שלחה אותה ואמרה לה: ״לכי הביאי את אמך ואת אחיך. הביאי את כולם שיחגגו אתנו

 

איוא עיידו מעאהום וּ(א)כּלו ושרבו, (אל)לּהּ יעמרהּא דאר. קא(ל)ת־ל(ה)א: ״איוא שיר א־מראת עמי, (הא)דיכּ (א)לּי פררחתנא וז׳אבתנא פ־האד(א)לעיד. מא כלּאתנא־ש מנכּדין יפררחהא כּאב־יכול(כינוי לקדוש ברוך הוא- המספרת) (ח)תּא הייא״. איוא האכּדא שמעהא כּאב־יכול טלבתהא ישמעכּום ישמעני ויעקב בן־זוהרה. ז'את ול(ד)ת (א)לולייד מגאבּלאהּ מגאבלאה ופא תלת־שהור רבעה, שמעת (אל)רב באין נפטר. קא(ל)ת־ל(ה)א: ״א־בניתי! (א)נהנּי־לכּ (א)לולייד ו(א)חד׳יה ו(א)נמשי אנא לדאר (אל)רב (א)נביין וז׳הי ו(א)נז׳י״.

.״ טוב, חגגו, אכלו ושתו, והנערה מברכת את הבית שימלא כל טוב.

אמרה לה: ״הוי, אשת דודי, ששימחה אותנו והביאה אותנו בחג זה ולא השאירה אותנו עצובים — ישמח אותה הקב״ה.״

;כפי ששמע הקב״ה את בקשתה, ישמעכם וישמע אותי ויברך את יעקב בן זהרה.״*״*) ילדה האשה את הילד, והנערה הייתה מטפלת בו. מלאו לו שלושה חודשים, ארבעה חודשים. שמעה האם כי נפטר איזה רב.

אמרה לנערה: ״הוי, בתי, אשאיר לך את הילד. השגיחי עליו, ואני אלך לבית הרב להראות פני

ואחזור.״

 

איוא רד׳עתו, ואוכּכּלתו ושררבתו, ורקּ(ד)תּו חדאהא פ־(א)לעגלה יאו פ־כונא, יאו פאש־מא־כּאן. ומשאת פ־חאלהא הייא, ובקאת (א)למתעלמה מעאה, בנת עמו.

בקאת מעאה, ז'את הייא רפ(ד)ת מכידּה. רק(ד)ת חדאהּ. ורק(ד)ת. ז׳א (א)למגּיד וקף עליהא פ־(א)לחלום. קאל־ל(ה) א:״(א)חד׳י (הא)דאכּ (א)לולד, ראה האדאכּ הווא מזאלהא, האדאכּ, הווא שעדהא״.

טוב. היניקה אותו, האכילה אותו והשקתה אותו והשכיבה אותו לישון ליד הנערה, בעגלה או בעריסה, והלכה לה. והבת של גיסה נשארה איתו. לקחה כרית ונרדמה לידו. בא המגיד, עמד עליה בחלום ואמר לה: ״שמרי על הילד הזה, זהו מזלך״

קאלת הייא: ״א־וילי, אנא כון דית(א)נולד, כון ול(ד)ת מנו תלאתה יאו ;א)רבעה, שאעה (א)נעאינו (ח)תּא יכּבר ו(ח')תא יעמל (אל)תפילים ועאד (א)נזווז׳ו!?!״

אמרה: ״אבוי לי, לו ילדתי, יכולתי כבר ללדת שלושה או ארבעה תינוקות כמותו. ועתה אחכה לו שיגדל וייעשה בר־מצווה  ואהר־כך אנשא לו!״

ימנה דיין אלמכּתוב פ־(אל)שּמא מא יתמחא-פרק מספר 3

סיפורי עם משלומי – סיפורי מס' 2 – עליזה שנהר -חיה בר יצחק

ימנה דיין מספרת

ימנה דיין

הספר הזה הודפס בשנת 1982

נולדה לפני כ־70 שנה בקלעה שבמחוז מראקש במרוקו לאביה מסעוד ולאמה זהרה.

בהיותה בת שש חלתה ימנה במחלת עיניים, והרופאים שניסו לרפאה הרעו את מצבה עד שנתעוורה כליל. למרות עוורונה למדה תפירה ורקמה של בגדים מסורתיים, הקרויים פאראז׳יה, עד כי יש טוענים שהיא עושה את מלאכתה טוב יותר מן הפכחים.

עלתה ארצה בשנת 1955 והיא מתגוררת בשלומי אצל בן־אחיה, הוא ואשתו מטפלים במסירות בה ובאמו החולה.

ימנה לא למדה מעולם לימודים מסודרים, אך זכתה ללמוד הרבה מן הסיפורים ששמעה במקום הולדתה מפי בני־משפחתה, חברים והרב המקומי. גם כיום היא שומעת סיפורים בבית בימי־חול ובחגים, וכן בטקסים כגון ברית־מילה, חתונה וניחום אבלים. גם היא נוהגת לספר סיפורים כל אימת שבאים לבקרה בביתה, וכן בעת מפגשי נשים ובטקסים, בחגים ובבואה לביקור חולים.

ימנה דיין

אלמכּתוב פ־(אל)שּמא מא יתמחא

רק(ד)ת, ז׳א קאל־ל(ה)א: ״קולת־לכּ מא תבקא־ש ת־(ת)שאור׳ האדאכּ הווא מזאלהא אילא טלעתי ל(ל)שמא האדאכּ הווא די כאין טילא נזלתי האדאכּ הווא די כאין״.

ישנה. בא המגיד, אמר לה: ״אמרתי לך, אל תוסיפי להסס, זהו מזלך. גם אם תעלי לרקיע — זה חלקך, ואם תרדי — זה חלקך.״

 

קאמת ת־תכמם עמלת־לו(א)לחריר, לבבשת־לו חריזאתו ולבּבּשת־לו חוויזיאתו ועמלתו פ־ואחד(אל)סנדוקה כּבירה וּכּאן (אלבחר לוז'הּ (אל)דּאר, לוז׳הּ (אל)דּאר והייא תא־תלקו פ־(א)לבחר. תלקתו פ־(א)לבחר. תלקתו פ־(א)לבחר, ר'עת רק(ד)ת פ־חאלהא פ־(אל)נעאש.

קמה והתחילה חושבת.

הלבישה לילד את קמיעותיו ואת בגדיו והניחה אותו בקופסה גדולה. הים היה מול הבית, והיא השליכה אותו לים וחזרה לישון.

 

ז'את (א)למבארכּה די… ז׳את אומו ת־תכזר פ-אלעגלה — מא כּאין־ש (א)לולד. אלבנת, מא חדאהא — ש (א)לולד. ופ־אין הווא? ת־תחררכּ פיהא. ״פאין(א)לולד?״ קא(ל)ת־ל(ה)א: ״מא (א)נערף, הנּיתו חדאיא ורק(ד)ת יאכּ מא… הא (א)נתי תא־תרא, מא כּאין ואלו״.

חזרה אמו, מסתכלת בעגלה — הילד לא נמצא. ליד הנערה — הילד איננו. היכן הוא? העירה את הנערה: ״היכן הילד?״

אמרה לה: ״איני יודעת. השארתי אותו לידי ונרדמתי. התעוררתי, ועיניך הרואות — איננו.״

 

גז׳דרת(א)למגבונה וחנתרת וגיי(ט)ת וּמא כלּאת מא עמלת. ז׳א (א)לחכם מן(א)לישיבה, לבשו(אל)תּלאלש וחזמו ראשהום ב(אל)חבאל. — ״ואש מא עמּר(ה)ום מא ראו(א)לולד (ח)תּא ראוהּ — ז׳רא — לו(הא)דאכּ (אל)שּמאתה״.

התאבלה המסכנה וצעקה, ולא השאירה דבר שלא עשתה.

חזר החכם מן הישיבה, לבשו שקים וקשרו אותם. מעולם לא היה להם ילד וברגע שזכו לו — אסון כזה?!

 

משאת. איוא גלשת פ־חאלהא, קאמו תא־יבכּיו חזנו וחכּמו(הא)דיכּ (א)למדיובה, נית ענדהום קאלו־ל(ה)א: ׳׳(א)גלש תקד׳י־לנא ותעמל־לנא מא נאכּלו״. גלשת מעאהום פ־(אל)דאר ומשאו פ־חאלהום, מג'בונין.

קמו לבכות ולהתאבל. את האומללה החזיקו אצלם, אמרו לה: ״שבי ותעזרי לנו, ותכיני לנו לאכול.״ ישבה אתם בבית.

 

שיר (אל)רב די ואחד(א)לבלאד אכור, אילא מא יכּון־לו־ש (א)לחות לילת (אל)שּבת מא כּאין־ש.

נעבור הוי לרב של עיר אחרת. רב זה לא ייתכן שלא יהיה לו דג ביום שישי.

 

ז׳או(א)לחוואתה קאלו־לו: ״מא צבנא־ש א־(א)לחכם מא צבנא־ש (א)לחות פ־(א)לבחר. תא־נרמיו (אל)שבכה תא־תטלע־לנא כאויה, מא צבנא״. קאל־להום: ״ואככה תז׳יבו לי גיר קד (אל)כּאש (א)נבארכּ עליה״

באו הדייגים ואמרו לו: ״לא מצאנו, הוי החכם, לא מצאנו דגים בים. אנחנו משליכים את הרשת ועולה ריקה.״

אמר להם: ״הביאו לי, ולו בגודל כוס.״

 

עגבו. עגבו ב(אל)חזרה. תא־ידליו הא־הייא ואחד(א)לחותה כבירה די שרבת(הא)דיכּ (אל)סנדוקה כבירה. תא־יז׳י יהזהא ב(אל)שבכּה תא־תז׳יה תקילה ת־יטלקהא ללבחר, ויקומ פ־חאלו. קאל־לו (א)לחכם: ״ואככה תז׳יב־לנא גיר, גיר קד שבר״.

חזרו לים, השליכו את הרשת, והיה דג גדול מאוד, שבלע את הקופסה עם הילד, והוא ניצוד ברשת. ניסה הדייג למשות אותו עם הרשת, אך הוא היה כבד. שחרר אותו הדייג וחזר לים.

אמר לו החכם: ״הבא לי ממנו חתיכה, ולו בגודל כף יד.״

 

משאו(א)למג'בונין בקאו יתקאתלו יתקאתלו, יתקאתלו, (ח)תא ז׳בדוהא ב(אל)סיף. זיאבוהא ז׳ררוהא־לו פ־חאל(א)לבקרה וּשּלּוהא — לו חדאהּ.

הלכו המסכנים, התאמצו, התאמצו, התאמצו עד שמשו אותו בכל כוחותיהם. הביאו לו את הדג, והם סוחבים אותו כסחוב פרה, והניחו אותו לידו.

 

קאל־ל(ה)א למראתו: ״קום צווב (א)לחות״. קא(ל)ת לו: ״דאבא תקום תצוובו בנתהא״. ״קום צווב (א)לחות ואככה תגררד — לנא גייר טרף ותצוובו. ארא נטבכו, קבל לא ידכל (אל)שּבת״.

אמר לאשתו: ״קומי לנקות את הדג.״

אמרה לו, שעוד מעט תקום בתה ותעשה זאת.

— ״קומי, הכיני לנו את הדג. לפחות חתכי ממנו חתיכה והכיני אותה, והביאי לי שאבשל אותה לפני כניסת השבת.״

 

משאת הייא, ז׳ררת (א)למוש האכּדא פ־(א)לכּרש ד־(א)לחותה וּ(א)לולד זווא, תא־יבכּי הייא תהרב(אל)בנת כאפת. ד׳רבת ב(א)למוש וּכאפת. קא(ל)ת־לו: ״באבא״. קאל־ל(ה)א: ״נעאם״ קא(ל)ת־לו: ״בנאדם פ־(הא)דיכּ (א)לחותה״. קאל־ל(ה)א: ״שכון קאלהא־לכּ״. קא(ל)ת לו: ״אנא ז׳ררת (אל)שּכּין וּבנאדם, (א)לבכּא ד־(אל)תרבייה תשמאע־לי.״ קאל־להא למראתו: ״קום שיר(א)נתי די תעארף וכליהא מ(ן)־עליכּ בנת סגירה מא תעארף״

הלכה הנערה, החלה לפתוח את בטן הדג באולר, והנה בכה התינוק. ברחה, נבהלה. השליכה את האולר ונבהלה.

            אמרה לו: ״אבא.״

אמר לה: ״כן.״

אמרה לו: ״יש בן־אדם בדג.״

אמר לה: ״מי אמר לך?״

אמרה לו: ״אני משכתי בסכין, ובכי של תינוק נשמע.״

 

משאת מראתו ב(א)לכּיאשה (ח)תּא פתקת (א)לחותה, וּז׳ב(ד)ת־ל(הא) דיכּ (אל)סנדוקה וחלתהא, וצאבת ואחד (א)לכימיה די־ואחד (א)לעזיז יראוה (א)לג'נם מא ירעאו־ש. קא(ל)ת ל(ה)א: ״האכּ הא־הווא הא־בנאדם די פיהּ, הא־הווא״.

הלכה אשתו ועבדה בזהירות, עד שפתחה את הדג והוציאה את הקופסה ופתחה אותה. מצאה בה ילד מושלם בבל המעלות, אמ יראו אותו הצאן — לא ירעו.״,

אמרה לו: ״הנה בן־האדם שבדג, הנה הוא.״

 

איוא ג'שלת־לו ולבשת־לו ועמלתו מעא (א)ולאדהא. כּאנת תוכּכּלו ותשררבו פ־חאל דאבא האד (אל)שי די ת־יקווט (אל)דרארי; הא־(א)לבאנאן, הא (אל)תפאח, הא־האדי, הא־האדי (ח)תּא כבר (א)לולייד, כבר ותצאוב ועאד ימשי מעא (א)ולאדהא ללצלה, לבית־ספר״. כּבר מעא (א)כואנו. הווא תא־יערף גיר (א)כוּאנו וּאוּמו וּבוּה האדוכּ הומא. מא ערף (א)חד.

טוב, רחצה אותו והלבישה אותו ושמה אותו עם ילדיה. היתה מאכילה אותו ומשקה אותו במאכלים המיועדים לתינוק: בננות, תפוח ועוד, עד שהילד גדל. היה הולך לבית־הספר עם ילדיה, וחשב שאלה אחיו, אביו ואמו, ולא הכיר איש מלבדם.

 

יאללה, יאללה, יאללה, פ־חאלו פ־חאל(א)ולאדהום. ימשיו משיה וחדה ויז׳יו מז׳יה וחדה, ויאכלו וישרבו.

חלף זמן. הילד אוכל, שותה, כמוהו בילדיהם — הולכים כאחד וחוזרים כאחד ואוכלים ושותים.

 

איוא כבר ולא עזירי. דאת (א)למזגובה די־בנת (א)למראה. משאת תא־תעכּשו ותא־תד׳רבו, פ־(אל)צלא תא־יתד׳ארבו בינאתהום. קאלו: ״תשבּהּ־לכּ(א)נתי כאנא?(א)נתי מא כאנא־ש ראהּ גיר צבנאכּ פ־חותה פ־חותה״.

טוב. גדל והיה לנער.

הילדים הסתכסכו ורבו ביניהם בבית־הכנסת, ואז אמרו לו: ״האם אתה חושב שאתה אחינו? אתה אינך אחינו, רק מצאנו אותך בדג.״

סיפורי מס' 2 בשלמותו וברצף – עליזה שנהר -חיה בר יצחק-אלמכּתוב פ־(אל)שּמא מא יתמחא

סיפורי עם משלומי – סיפורי מס' 2 – עליזה שנהר -חיה בר יצחק

ימנה דיין מספרת

ימנה דיין

הספר הזה הודפס בשנת 1982

נולדה לפני כ־70 שנה בקלעה שבמחוז מראקש במרוקו לאביה מסעוד ולאמה זהרה.

בהיותה בת שש חלתה ימנה במחלת עיניים, והרופאים שניסו לרפאה הרעו את מצבה עד שנתעוורה כליל. למרות עוורונה למדה תפירה ורקמה של בגדים מסורתיים, הקרויים פאראז׳יה, עד כי יש טוענים שהיא עושה את מלאכתה טוב יותר מן הפכחים.

עלתה ארצה בשנת 1955 והיא מתגוררת בשלומי אצל בן־אחיה, הוא ואשתו מטפלים במסירות בה ובאמו החולה.

ימנה לא למדה מעולם לימודים מסודרים, אך זכתה ללמוד הרבה מן הסיפורים ששמעה במקום הולדתה מפי בני־משפחתה, חברים והרב המקומי. גם כיום היא שומעת סיפורים בבית בימי־חול ובחגים, וכן בטקסים כגון ברית־מילה, חתונה וניחום אבלים. גם היא נוהגת לספר סיפורים כל אימת שבאים לבקרה בביתה, וכן בעת מפגשי נשים ובטקסים, בחגים ובבואה לביקור חולים.

ימנה דיין

אלמכּתוב פ־(אל)שּמא מא יתמחא

כּאן רב וּגאלש פ־(א)לישיבה תא־יקרא טול (א)ל(א)ייאם וּעמל רבעין תלמיד תא־יקרריהום. מראתו מא כּאנת־ש תא־תולד, משכּינה, עאגרה.

ימנה דיין

הכתוב בשמים לא יימחה

היה רב שהיה יושב בישיבה כל הימים. היו לו ארבעים תלמידים שאותם היה מלמד. אשתו לא ילדה:

עקרה, המסכנה.

 

חנא האכּדא, ואחד (אל)נּהאר קאלת־לכּ הייא גאלשה מן־(א)יימאת (אל)לּה וּואחד (א)ליהודי…, ואחד (אל)זוּז׳ ד־(א)ליהודיאת ז'או

יום אחד מימות האלוהים יושבת האשה בביתה, והנה באות שתי נשים יהודיות.

 

קאלו — ל(ה)א: ״פאין א־(א)כתי(א)לחכם?״

אמרו לה: ״היכן, הוי אחותי, החכם?״

 

קא(ל)ת ל(ה)ום: ״א־בנתי! (א)לחכם, פ־(א)לישיבה ת־יגייל; (א)לפטור תא־(א)נצאפד(ה)ו — לו להנאכּ ופ־(א)לעשייה תא־יזיי. מן עשייה לעשייה עאד תא־יז׳י״. קאלת־ל(ה)א: ״אש חבתוהּ?״

אמרה להן: ״הוי בתי, החכם נמצא כל היום בישיבה. אני שולחת לו לשם ארוחת צהריים, ורק בערב הוא חוזר. מערב לערב הוא חוזר. לשם מה אתן רוצות אותו?״

 

 קאלת־ל(ה)א: ״א־בנתי, מא תא־נולדו־ש וסאלו־לנא תא־יולדו(אל)נּאש עלא (א)ידּיהּ ו(ח)תא חנא חבנא מן־(אל)לּהּ ומנו, יכּתב־לנא ואככה ג'יר נולדו(א)ולייד אַו בניתה״.

אמרו לה: ״הוי בתי, איננו יולדות, ואמרו לנו שהנשים נפקדות בעזרתו. וגם אנחנו רוצות ממנו ומאלוהים שיכתוב לנו קמיע ונלד, לו בן או בת.״

 

קאלת־להא: ״לוכּאן כוכו ידאוי, ידאוי ראשו. ו(ח)תּא אנא מא תא־נולד־ש ועלאהּ מא כּתב־לי אנא?״

אמרה להן: ״לו יכול הרופא לרפא — את עצמו היה מרפא. גם אני איני יולדת, ולמה לא כתב לי

קמיע?״

 

קא(ל)ת להא: איוא בניתי די קאלו־לנא (אל)נאש הווא האדא״. משאו קאלת־ל(ה)ום: ״חבתו (א)לעשייה אזיוהּ, וּדאבא מא תא־יכונ־ש פ(אלנּהאר הנא״.

אמרו לה: ״הוי בתי, זהו שאמרו לנו האנשים.״ אמרה להן: ״בואו אליו בערב. הוא אינו נמצא כאן במשך היום.״

 

משאו פ־חאל־(ה)ום (הא)דוכּ (א)ליהודיאת משאת הייא פררשת ונעשת ורק(ד)ת פ־חאלהא ז׳א (אל)רראז׳ל פ־(א)לעשייה ז׳א (א)לחכם פ־(א)לעשייה. דארי תא־יציבהא עאמלה (א)לעשא וראדה (א)לכּאפטירה תא־תג'לי תא־תעמל אתאי ושי־באש מא כאין.

הלכו להן היהודיות האלה. הלכה האשה, הציעה את המטה וישנה לה.

חוזר הבעל בערב, חוזר החכם, ומוצא את אשתו, שכרגיל היתה מכינה ארוחת־ערב ומרתיחה מים בקומקום כדי להכין תה, והנה היא ישנה.

 

״אש (א)כדכּ עלאש ראקדא?״

 קא(ל)ת־לו: ״מרידה״

— ״מה לך, מדוע ישנת?״

אמרה לו: ״חולה.״

 

קאל ל(ה)א: ״באש? ראני משית והניתכּ צחיחה.״ קא(ל)ת־לו: ״עלאש ת־תז׳י תכתב לליהודייאת יולדו וחנא מא ענדנא־ש (ח)תּא (א)לקטּה ת־תזווי פ(אל)דאר ומא תכּתב־לנא־ש חנא.״

אמר לה: ״במה? הרי כשהלכתי היית בריאה.״

אמרה לו: ״למה אתה כותב קמיעות ליהודיות כדי שילדו, ולנו, שאין לנו אפילו חתול מיילל בבית, לא תכתוב?״

 

קל־ל(ה)א: ״א־בנתי! אנא ת־(א)נעאין (אל)שם יתברך חתּא יזיבהּא־לי עלא ידּו. וילא חבּתי (א)נכּתב־לכּ, (א)נעמל שאלת־חלום ואש מא ואז׳בוני (א)נואז׳בכ.״

אמר לה: ״הוי בתי, אני מחכה לשם יתברך שיביאו לי. אך אם את רוצה שאכתוב לך קמיע אעשה שאלת־חלום, ומה שיענו לי אומר לך.״

 

צבאח לאג'דּא, קאם הווא משא עזייזי, קסּ טפארו ועמל טבילה פ־(א)למקווה ו(ח)תּא הייא האכּדאכּ לבשת כל־שי ז׳דיד, וכל־שי מסבּן, משאת ללמקווה וז׳את, נעשו.

למחרת בבוקר קם יקירי( תואר חיבה המעניקה המספרת לרב ) גזז את צפרניו וטבל במקווה, וגם היא עשתה בן: לבשה הכל חדש, הכל נקי, הלכה למקווה וחזרה.

ישנו.

 

פ־(אל)ליל זיא וקף עליה (א)למגיד. קאל־לו: ״חּבתי בנת? תשמּאד לילת(אל)רראחה! חבתי ולד? מא יכונ־ש ענדו(א)״למזל!״

 בלילה ניצב עליו המגיד ואמר לו: ״תרצה בת? תשתמד בליל הכלולות. תרצה בן — לא יהיה לו מזל.״

 

פאקו. קאלו(ו) ( צ"ל : קאל )  ל(ה)א: ״אש כּאין?״ קא(ל)ת לו: ״הא נומת והא נומת״ קאל־ל(ה)א: ״נומת (ח)תא יאנא. (הא)דאכ (אל)שי נומת. האדאכּ (אל)שי קאל־לי״.יקא(ל)ת לו: ״וכּיפאש דאבא?״

התעורר, אמר לאשתו: ״מה?״ אמרה לו: ״כך וכך חלמתי.״ אמר לה: ״גם אני חלמתי בך, זה מה שאמרו לי.״ אמרה לו: ״ומה נעשה?״

 

קאל־ל(ה)א: ״מא נחשמ־ש, חכם קדאש אנא, ות־(א)נקררי (אל)נאש וישמעו עלייא באין אילא בנתי תשמ(ד)ת לילת (אל)רראחה? עלא רבי נקולו־לו, ולד. נעביו(א)למצוה, (א)למצוה ד־(א)למילה ודי־פכּכּאן(א)לכּהן, ומא חדּנא עאישין, הא־חנא ת־נוכּלוהּ ונשררבוהּ מעאנא ונכּברוהּ, וילא משינא רזקו על(א)(אל)לּהּ״.

אמר לה: ״האם לא אבוש? חכם כה גדול אני, מלמד אנשים, וישמעו שבתי השתמדה בליל כלולותיה?! נבקש ממנו בן, לפחות נקיים מצוות — מצווה מילה ומצוות פדיון הבן. כל עוד אנחנו חיים, הרי אנחנו מאכילים ומשקים אותו ומגדלים אותו, ואם נמות — אלוהים יפרנסו.״

 

תסאורת הייא וייאהּ. מן־די זיאהום (א)למגיד, קאל־ל(ה)ום: ״אש כּאין?״ קאל־לו: ״(א)עטינא ולד.״

התייעצו. כשבא אליהם המגיד אמר: ״מה החלטתם?״ אמר לו: ״תן לנו בן.״

 

משאת פ־חאלהא, קאמת פ־(אל)ליל הייא. איוא מא תקול אילא בקאת חבלה; תלאתה וחם, תלאהה שחם, תלאתא מ(ד)ת אידיהא ללחבל  קאלת: ״יא פכאכ(א)לוחאיל״. כלאס־להא(א)לולד. מא צאבו(ח)תּא ,פאין יעמלוהּ מואלין(א)לבלאד; (אל)רב ד־(א)לבלאד כלאק־לו ולד וּז׳איין (א)למתנות וּ(אל)תכּאבר וּמ(ן)־בלאד לבלאד.

היא קמה בלילה.( כוונח המספרת לכך שהזוג קיים יחסי אישות, והדבר אינו נאמר במפורש משום צניעות)

טוב. אל תאמרי אלא,״ הרתה האשה, שלושה חודשים ייחום, שלושה — השמנה, שלושה — הושיטה ידה אל החבל, אמרה: ״הוי המציל מצרות…״

נולד לה בן. מרוב שמחה לא ידעו אנשי העיר היכן להניחו. ״לרב העיר נולד בן! לרב העיר נולד בן!״ באים, מביאים מתנות, מביאים דורונות, טוב.

איוא פרחו(הא)דיכּ (אל)שבע אייאם ודווז׳ו (א)למילה ופכּכּאן (א)לכּהן. ומאשיין. (אל)נאש ת־תכּבר באין (אל)שנּין וּ(א)למנין ו(הא)דאכּ (א)לוּלד תא־יכּבר באין(אל)צפחה וּ(א)למנדיל. כּאן יז'יד  ב(אל)ליל וב(אל)נּהאר.

שמחו שבעת ימים, ועשו מילה ועשו פדיון הבן.

האנשים הולכים וגדלים לפי מניין השנים, והוא גדל בין השולחן למפה׳: היה מוסיף וגדל ביום ובלילה. (מקום שבו היו מניחים בצק שיתפח. המספרת משתמשת כאן בהשאלה להבלטת מהירות גדילתו)

 

כּבר (א)לולד, עבבאה מעאה ללישיבה ותא־יקרריה יאללהּ יאללהּ תא־יקרא, אש יאכּל אש ישרב, ועאזּינו וחאבינו. איוא הומּא גאלשין רזקום עלא (אל)לּהּ. תא־יקרא, תא־יקרא, תא־יקרא. כּבר, עמל (אל)תפלים, כּבר (א)לולייד בדא תא־יפרכּש שווייש.

גדל הילד, לקח אותו אביו לישיבה והיה מלמד אותו. וההורים מאכילים ומשקים אותו ככל שירצה, כך היו אוהבים אותו.

טוב, הם חיים ואלוהים דואג לפרנסתם, והוא לומד, לומד ולומד.

 

ז'או ואחד (אל)נהאר, קאלו־להום (אל)רב ד(א)לבלאד נפטר. (אל)רב ד-(א)לבלאד הווא די נפטר קא(ל)ת לו: ״או, וכיף (א)נעמל?״ שמע ישראל. ( העורך: נהוג לומר " שמע ישראל " כשטועים או שאומרים דבר לא נכון, שקר )

ביום מן הימים, הודיעו" רב העיר נפטר, רב העיר הוא שנפטר, אמרה ; מה נעשה כעת " שמע ישראל "

מ(ן)־דּי קבל לא תוולד, כּאן לושהא, כא ראז׳להא מא ענדו־ש משכּין (א)לחאלה חאלת (אל)לּהּ; האדאכּ כאן חכם ותאז׳ר, וּכאהּ עאטיהא על(א)(אל)לּהּ מא כּאין-ש. מא ענדו ואלו, כּאין(אל)לּהּ.

לפני שילדה האשה היה מצבו של גיסה קשה. בעלה היה חכם ועשיר, ואחיו — מצבו דורש עזרת אלוהים, אין לו דבר.

 

ז'את לילת פסח, מראתו קא(ל)ת־לו: ״א־כּבדי!, דאבא, תא־נצאפדו־להום שי חאז'ה ומא ת־יכפיהום־ש וענדו (אל)דראלי וּדאבא ז'יבוהום יעיידו מעאנא (א)לעיד יאכּלו (ח)תּא ידוז׳(א)לעיד וימשיו פ־חאלהום לדארהום, רזקהום על(א(אל)לּהּ״. קאל־ל(ה)א: ״מן די קולתיהא (א)נתי(ח)תּא יאנא חבּת, כאהּ״.

בערב פסח באה אשת הרב ואמרה לבעלה: ״אנחנו שולחים להם דבר מה, אך בזה לא די. יש לאחיך ילדים, הבא אותם שיחגגו אתנו את החג כולו. כשיעבור החג יחזרו לביתם ואלוהים יעזור לפרנסתם.

אמר לה: ״אם זה רצונך, זהו גם רצוני.״

 

צאפד עלא בנת כאהא ז׳את. קאל־ל(ה)א: ״עאוונהא פ־פסח ועאוונהא פ־(א)לכּשר ופ־(א)לחמץ, ו(א)גלש מעאהא״. קא(ל)ת־לו: ״ואככה א־עמּי״.

שלחה להזמין את בת אחיו.

באה.

אמר לה החכם: ״עזרי לאשתי בהכנות הפסח, בבשר ובחמץ, ושבי איתה.״ אמרה לו: ״טוב, הוי דודי.״

 

איוא רפ(ד)ת מעאהא (הא)דאכּ (אל)שי כּאמל; די כּאנת תעמל האדי, כּאנת תעמלו מעאהא, (ח)תּא ז'א לילת פסח. צאפ(ד)ת קא(ל)ת־לו: ״שיר ז׳יב אומכּ וז׳יב כוואנכּ וזיב כל־שי יעיידו מעאנא״.

טוב, עזרה לה בכל עבודות הבית. כל שעשתה הדודה, הייתה עושה אתה. עד שהגיע ערב פסח. שלחה אותה ואמרה לה: ״לכי הביאי את אמך ואת אחיך. הביאי את כולם שיחגגו אתנו

 

איוא עיידו מעאהום וּ(א)כּלו ושרבו, (אל)לּהּ יעמרהּא דאר. קא(ל)ת־ל(ה)א: ״איוא שיר א־מראת עמי, (הא)דיכּ (א)לּי פררחתנא וז׳אבתנא פ־האד(א)לעיד. מא כלּאתנא־ש מנכּדין יפררחהא כּאב־יכול(כינוי לקדוש ברוך הוא- המספרת) (ח)תּא הייא״. איוא האכּדא שמעהא כּאב־יכול טלבתהא ישמעכּום ישמעני ויעקב בן־זוהרה. ז'את ול(ד)ת (א)לולייד מגאבּלאהּ מגאבלאה ופא תלת־שהור רבעה, שמעת (אל)רב באין נפטר. קא(ל)ת־ל(ה)א: ״א־בניתי! (א)נהנּי־לכּ (א)לולייד ו(א)חד׳יה ו(א)נמשי אנא לדאר (אל)רב (א)נביין וז׳הי ו(א)נז׳י״.

.״ טוב, חגגו, אכלו ושתו, והנערה מברכת את הבית שימלא כל טוב.

אמרה לה: ״הוי, אשת דודי, ששימחה אותנו והביאה אותנו בחג זה ולא השאירה אותנו עצובים — ישמח אותה הקב״ה.״

;כפי ששמע הקב״ה את בקשתה, ישמעכם וישמע אותי ויברך את יעקב בן זהרה.״*״*) ילדה האשה את הילד, והנערה הייתה מטפלת בו. מלאו לו שלושה חודשים, ארבעה חודשים. שמעה האם כי נפטר איזה רב.

אמרה לנערה: ״הוי, בתי, אשאיר לך את הילד. השגיחי עליו, ואני אלך לבית הרב להראות פני

ואחזור.״

 

איוא רד׳עתו, ואוכּכּלתו ושררבתו, ורקּ(ד)תּו חדאהא פ־(א)לעגלה יאו פ־כונא, יאו פאש־מא־כּאן. ומשאת פ־חאלהא הייא, ובקאת (א)למתעלמה מעאה, בנת עמו.

בקאת מעאה, ז'את הייא רפ(ד)ת מכידּה. רק(ד)ת חדאהּ. ורק(ד)ת. ז׳א (א)למגּיד וקף עליהא פ־(א)לחלום. קאל־ל(ה) א:״(א)חד׳י (הא)דאכּ (א)לולד, ראה האדאכּ הווא מזאלהא, האדאכּ, הווא שעדהא״.

טוב. היניקה אותו, האכילה אותו והשקתה אותו והשכיבה אותו לישון ליד הנערה, בעגלה או בעריסה, והלכה לה. והבת של גיסה נשארה איתו. לקחה כרית ונרדמה לידו. בא המגיד, עמד עליה בחלום ואמר לה: ״שמרי על הילד הזה, זהו מזלך״

קאלת הייא: ״א־וילי, אנא כון דית(א)נולד, כון ול(ד)ת מנו תלאתה יאו ;א)רבעה, שאעה (א)נעאינו (ח)תּא יכּבר ו(ח')תא יעמל (אל)תפילים ועאד (א)נזווז׳ו!?!״

אמרה: ״אבוי לי, לו ילדתי, יכולתי כבר ללדת שלושה או ארבעה תינוקות כמותו. ועתה אחכה לו שיגדל וייעשה בר־מצווה  ואהר־כך אנשא לו!״

 

רק(ד)ת, ז׳א קאל־ל(ה)א: ״קולת־לכּ מא תבקא־ש ת־(ת)שאור׳ האדאכּ הווא מזאלהא אילא טלעתי ל(ל)שמא האדאכּ הווא די כאין טילא נזלתי האדאכּ הווא די כאין״.

ישנה. בא המגיד, אמר לה: ״אמרתי לך, אל תוסיפי להסס, זהו מזלך. גם אם תעלי לרקיע — זה חלקך, ואם תרדי — זה חלקך.״

 

קאמת ת־תכמם עמלת־לו(א)לחריר, לבבשת־לו חריזאתו ולבּבּשת־לו חוויזיאתו ועמלתו פ־ואחד(אל)סנדוקה כּבירה וּכּאן (אלבחר לוז'הּ (אל)דּאר, לוז׳הּ (אל)דּאר והייא תא־תלקו פ־(א)לבחר. תלקתו פ־(א)לבחר. תלקתו פ־(א)לבחר, ר'עת רק(ד)ת פ־חאלהא פ־(אל)נעאש.

קמה והתחילה חושבת.

הלבישה לילד את קמיעותיו ואת בגדיו והניחה אותו בקופסה גדולה. הים היה מול הבית, והיא השליכה אותו לים וחזרה לישון.

 

ז'את (א)למבארכּה די… ז׳את אומו ת־תכזר פ-אלעגלה — מא כּאין־ש (א)לולד. אלבנת, מא חדאהא — ש (א)לולד. ופ־אין הווא? ת־תחררכּ פיהא. ״פאין(א)לולד?״ קא(ל)ת־ל(ה)א: ״מא (א)נערף, הנּיתו חדאיא ורק(ד)ת יאכּ מא… הא (א)נתי תא־תרא, מא כּאין ואלו״.

חזרה אמו, מסתכלת בעגלה — הילד לא נמצא. ליד הנערה — הילד איננו. היכן הוא? העירה את הנערה: ״היכן הילד?״

אמרה לה: ״איני יודעת. השארתי אותו לידי ונרדמתי. התעוררתי, ועיניך הרואות — איננו.״

 

גז׳דרת(א)למגבונה וחנתרת וגיי(ט)ת וּמא כלּאת מא עמלת. ז׳א (א)לחכם מן(א)לישיבה, לבשו(אל)תּלאלש וחזמו ראשהום ב(אל)חבאל. — ״ואש מא עמּר(ה)ום מא ראו(א)לולד (ח)תּא ראוהּ — ז׳רא — לו(הא)דאכּ (אל)שּמאתה״.

התאבלה המסכנה וצעקה, ולא השאירה דבר שלא עשתה.

חזר החכם מן הישיבה, לבשו שקים וקשרו אותם. מעולם לא היה להם ילד וברגע שזכו לו — אסון כזה?!

 

משאת. איוא גלשת פ־חאלהא, קאמו תא־יבכּיו חזנו וחכּמו(הא)דיכּ (א)למדיובה, נית ענדהום קאלו־ל(ה)א: ׳׳(א)גלש תקד׳י־לנא ותעמל־לנא מא נאכּלו״. גלשת מעאהום פ־(אל)דאר ומשאו פ־חאלהום, מג'בונין.

קמו לבכות ולהתאבל. את האומללה החזיקו אצלם, אמרו לה: ״שבי ותעזרי לנו, ותכיני לנו לאכול.״ ישבה אתם בבית.

 

שיר (אל)רב די ואחד(א)לבלאד אכור, אילא מא יכּון־לו־ש (א)לחות לילת (אל)שּבת מא כּאין־ש.

נעבור הוי לרב של עיר אחרת. רב זה לא ייתכן שלא יהיה לו דג ביום שישי.

 

ז׳או(א)לחוואתה קאלו־לו: ״מא צבנא־ש א־(א)לחכם מא צבנא־ש (א)לחות פ־(א)לבחר. תא־נרמיו (אל)שבכה תא־תטלע־לנא כאויה, מא צבנא״. קאל־להום: ״ואככה תז׳יבו לי גיר קד (אל)כּאש (א)נבארכּ עליה״

באו הדייגים ואמרו לו: ״לא מצאנו, הוי החכם, לא מצאנו דגים בים. אנחנו משליכים את הרשת ועולה ריקה.״

אמר להם: ״הביאו לי, ולו בגודל כוס.״

 

עגבו. עגבו ב(אל)חזרה. תא־ידליו הא־הייא ואחד(א)לחותה כבירה די שרבת(הא)דיכּ (אל)סנדוקה כבירה. תא־יז׳י יהזהא ב(אל)שבכּה תא־תז׳יה תקילה ת־יטלקהא ללבחר, ויקומ פ־חאלו. קאל־לו (א)לחכם: ״ואככה תז׳יב־לנא גיר, גיר קד שבר״.

חזרו לים, השליכו את הרשת, והיה דג גדול מאוד, שבלע את הקופסה עם הילד, והוא ניצוד ברשת. ניסה הדייג למשות אותו עם הרשת, אך הוא היה כבד. שחרר אותו הדייג וחזר לים.

אמר לו החכם: ״הבא לי ממנו חתיכה, ולו בגודל כף יד.״

 

משאו(א)למג'בונין בקאו יתקאתלו יתקאתלו, יתקאתלו, (ח)תא ז׳בדוהא ב(אל)סיף. זיאבוהא ז׳ררוהא־לו פ־חאל(א)לבקרה וּשּלּוהא — לו חדאהּ.

הלכו המסכנים, התאמצו, התאמצו, התאמצו עד שמשו אותו בכל כוחותיהם. הביאו לו את הדג, והם סוחבים אותו כסחוב פרה, והניחו אותו לידו.

 

קאל־ל(ה)א למראתו: ״קום צווב (א)לחות״. קא(ל)ת לו: ״דאבא תקום תצוובו בנתהא״. ״קום צווב (א)לחות ואככה תגררד — לנא גייר טרף ותצוובו. ארא נטבכו, קבל לא ידכל (אל)שּבת״.

אמר לאשתו: ״קומי לנקות את הדג.״

אמרה לו, שעוד מעט תקום בתה ותעשה זאת.

— ״קומי, הכיני לנו את הדג. לפחות חתכי ממנו חתיכה והכיני אותה, והביאי לי שאבשל אותה לפני כניסת השבת.״

 

משאת הייא, ז׳ררת (א)למוש האכּדא פ־(א)לכּרש ד־(א)לחותה וּ(א)לולד זווא, תא־יבכּי הייא תהרב(אל)בנת כאפת. ד׳רבת ב(א)למוש וּכאפת. קא(ל)ת־לו: ״באבא״. קאל־ל(ה)א: ״נעאם״ קא(ל)ת־לו: ״בנאדם פ־(הא)דיכּ (א)לחותה״. קאל־ל(ה)א: ״שכון קאלהא־לכּ״. קא(ל)ת לו: ״אנא ז׳ררת (אל)שּכּין וּבנאדם, (א)לבכּא ד־(אל)תרבייה תשמאע־לי.״ קאל־להא למראתו: ״קום שיר(א)נתי די תעארף וכליהא מ(ן)־עליכּ בנת סגירה מא תעארף״

הלכה הנערה, החלה לפתוח את בטן הדג באולר, והנה בכה התינוק. ברחה, נבהלה. השליכה את האולר ונבהלה.

            אמרה לו: ״אבא.״

אמר לה: ״כן.״

אמרה לו: ״יש בן־אדם בדג.״

אמר לה: ״מי אמר לך?״

אמרה לו: ״אני משכתי בסכין, ובכי של תינוק נשמע.״

 

משאת מראתו ב(א)לכּיאשה (ח)תּא פתקת (א)לחותה, וּז׳ב(ד)ת־ל(הא) דיכּ (אל)סנדוקה וחלתהא, וצאבת ואחד (א)לכימיה די־ואחד (א)לעזיז יראוה (א)לג'נם מא ירעאו־ש. קא(ל)ת ל(ה)א: ״האכּ הא־הווא הא־בנאדם די פיהּ, הא־הווא״.

הלכה אשתו ועבדה בזהירות, עד שפתחה את הדג והוציאה את הקופסה ופתחה אותה. מצאה בה ילד מושלם בבל המעלות, אמ יראו אותו הצאן — לא ירעו.״,

אמרה לו: ״הנה בן־האדם שבדג, הנה הוא.״

 

איוא ג'שלת־לו ולבשת־לו ועמלתו מעא (א)ולאדהא. כּאנת תוכּכּלו ותשררבו פ־חאל דאבא האד (אל)שי די ת־יקווט (אל)דרארי; הא־(א)לבאנאן, הא (אל)תפאח, הא־האדי, הא־האדי (ח)תּא כבר (א)לולייד, כבר ותצאוב ועאד ימשי מעא (א)ולאדהא ללצלה, לבית־ספר״. כּבר מעא (א)כואנו. הווא תא־יערף גיר (א)כוּאנו וּאוּמו וּבוּה האדוכּ הומא. מא ערף (א)חד.

טוב, רחצה אותו והלבישה אותו ושמה אותו עם ילדיה. היתה מאכילה אותו ומשקה אותו במאכלים המיועדים לתינוק: בננות, תפוח ועוד, עד שהילד גדל. היה הולך לבית־הספר עם ילדיה, וחשב שאלה אחיו, אביו ואמו, ולא הכיר איש מלבדם.

 

יאללה, יאללה, יאללה, פ־חאלו פ־חאל(א)ולאדהום. ימשיו משיה וחדה ויז׳יו מז׳יה וחדה, ויאכלו וישרבו.

חלף זמן. הילד אוכל, שותה, כמוהו בילדיהם — הולכים כאחד וחוזרים כאחד ואוכלים ושותים.

 

איוא כבר ולא עזירי. דאת (א)למזגובה די־בנת (א)למראה. משאת תא־תעכּשו ותא־תד׳רבו, פ־(אל)צלא תא־יתד׳ארבו בינאתהום. קאלו: ״תשבּהּ־לכּ(א)נתי כאנא?(א)נתי מא כאנא־ש ראהּ גיר צבנאכּ פ־חותה פ־חותה״.

טוב. גדל והיה לנער.

הילדים הסתכסכו ורבו ביניהם בבית־הכנסת, ואז אמרו לו: ״האם אתה חושב שאתה אחינו? אתה אינך אחינו, רק מצאנו אותך בדג.״

 

ז׳א האדאכ (א)לולד בכּא ומא חבּ יאכל מא חבּ ישרב־להום. ז׳א (א)לחכם קאל־לו: ״א־בנייני, אש (א)כדכּ? מא דארי־ש ת־תז׳י האכּדא. תא־תז׳י ת־תד׳חכּ מעא (א)כואנכּ וּתא־תהדר וּת־ת… ותאכּל ותשרב. ועלאש דאבא מא חבתי־ש תהדר?״ קאל־לו: ״אנא מא כאי־ש, קולו־לי שכון הווא באבא וימא! קולוהום־לי!״. קאל־לו: ״א־בנייני! מנאין ז׳אונא?״ קאל־לו: ״לא, קאלו־לי (א)ולאדכ באין ראה צבתוני גיר פ־חותה״. קאל־לו: ״א־בנייני! שמע ישראל אדוני….הא כּיף והא כּיף״.

חזר הילד, בכה, לא רצה לאכול ולא רצה לשתות.

קם החכם, אמר לו: ״הוי בני, מה קרה לך? אתה אינך נוהג להתעצב בך. אתה רגיל לצחוק עם אחיך, לאכול ולשתות, ולמה אינך רוצה לדבר עתה?״

אמר לו: ״אני לא אחיהם. אמרו לי מי אבי ואמי, אמרו!:׳

אמר לו: ״הוי בני, אם לא הולדנו אותך, מאין באת אלינו?״

אמר לו: ״אמרו לי ילדיך שמצאתם אותי בדג.״

אמר לו: ״הוי בני, שמע ישראל, אדוני.״**

סיפר לו כל שהיה.

 

עאוד־לו כּיפאש. — ״ודאבא, עז׳בכּ, ז׳א עלא כאטרכּ (א)גלש מעאנא פ־חאל (א)ולאדי, (א)נזווו׳־לכּ ו(א)נעמל־לכּ…״ משאת פחאלהא. קאל־לו: ״ואככה, ב(אל)חקּ דאבא (א)נחּב פאבור מנכּ; (א)נלבש־לכּ (אל)תפילים ו(א)נשרי־לכּ (אל)ציצית וּ(אל)תפילין ותכּון תצלי ביהא״. כּל־נהאר, ושיר תפתש עלא ואלדיכּ פאין הומא. אילא שייבכּ (אל)לּהּ עליהום. הא־(א)לקמיע הא־הווא מכּתוב פ־חז׳רו הא־הווא מכּתוב פיה אישמכּ ואישם(א)בוכּ״. קאל־לו: ״ואבכה״.

— ״ובעת, אם תאבה לשבת אתנו, כמוך כילדי. אחתן אותך ואעשה הבל למענך.״ סירב.

אמר לו: ״אבקש ממך טובה. חבה עד שאקנה לך טלית ותפילין ותתפלל יום־יום,*" ואז לך חפש את ־וריך. אולי יוליבך אלוהים אליהם — הנה הקמיע שהיה תלוי על החזה. הנה כתוב בו שם אביך ושם

אמך.״

אמר לו: ״טוב.״

 

איוא גלש מעאה, עמל צבר איוב (ח)תא גלש ועמל־לו(אל)תפלים מעא(א)ולאדו אוכּכּלו ושררבו ושרא־לו (אל)תפלים, שרא־לו (אל)ציצית ושרא־לו (א)לי חדאז׳ כּאמל (א)למסאחף וצאפדו. קאל־לו: ״שיר א־בנייני (אל)לּהּ ילקיכּ (א)לכיר ילקיכּ בואלדיכּ״.

טוב. ישב אתו, התאזר בסבלנותו של איוב. ערך לו הרב בר־מצווה עם ילדיו, האכילו, השקהו וקנה לו תפילין וטלית וספרים, בל מה שצריך, ושלח אותו.

אמר לו: לך, הוי בני. אלוהים יזמן לך אך טוב, ויפגיש אותך עם הוריך.״

 

משא (א)לי מא־יד׳חחכּנא מן האד(א)לבלאד להאדי מ(ן)־האד (אלבלאד להאדי. מא ילוחו כּאב־יכול (א)לעזיז גיר פמּ דארו פמּ רא- (א)בוהּ. צאבהא מעמרה ב(אל)זבל (אל)שּכּואה ללכלא, וּב(א)לקראעי (א)למהררםין וּב(א)לכּישאן, די תכּשּרת־לו חאז׳ה, רמאהא הנאכּ, מא ענדהא מוואלין, מא יכּנשוהא, מא יכּמלוהא, מא ואלו.

־לך מעיר לעיר ולא הנחה אותו הקב״ה היקר אלא לפתח ביתו, לפתח בית אביו.

״הבית מלא אשפה, ובקבוקים שבורים וכוסות. כל מי שהתקלקל לו דבר מה השליך אותו לשם. אין לבית בעלים שיפנו וינקו אותו.

 

קאל: ״בודאי נוגּא האד (אל)דאר או־יכון פיהא (א)לפדו״. הווא ואלד והייא ת(ד)כל, נז'בא(ד)ת (הא)דיכּ־(א)לבנת פ־ידהא (אל)זבל אושי. תז׳בא(ד)ת תלוח והייא תציבו. — ״אללה א־בוייני! ואש ז׳ית תעמל פ־האד (אל)דארי״ קאל־ל(ה)א: ״עלאש? שכון הווא מוואליהא? קא(ל)ת־לו: ״לא! מוואליהא — מן — גייר וז׳הכ־מא כאינינ־ש״.

אמר: ״אראה את הבית הזה, אולי תהיה בו פדות.״

׳נודו עומד והנה יצאה הנערה ההיא, ובידה אשפה להשליך.

אמרה לו: ״הוי אחי, מה באת לעשות בבית הזה?״

אמר לה: ״למה, מי הם בעליו?״

אמרה לו: ״בעליו אינם נמצאים.״(לא עליכם*) אמר לה: ״למה?״

 

קאל־ל(דז)א: ״עלאה?״ קא(ל)ת־לו: ״איוא, ואחד(א)לחכם הא־ז׳רא־לו והא ז׳רא־לו״.

אמרה לו: ״הכם אחד, כך וכן קרה לו.״ סיפרה לו על הילד…

 

עאו(ד) ת־לו על(א) (א)לולד ועל(א)… מאל־ל(ה)א: ״ואככה תכּנש־לי, תשטּב־לי ג'יר מוד'ע שי־חצירה (א)נגלש פיהא ומכדּה (א)נגלש עליהא. האדי הייא(א)למוד׳ע דיאלי. מא פיהא(א)חד, מא פיהא (א)חד, (א)נגלש פ־חאלי(א)נקבד מצחאפי מא)נגלש ו(א)נקרא.

אמר לה: ״אולי תטאטאי לי מקום למחצלת שאשב עליה, או לכרית שאשב עליה. בין כה וכה אין כאן איש. אקח את ספרי ואשב לקרוא.״

 

דכלת קא(ל)ת־לו לעמהא: ״עמי״. קאל־ל(ה)א: ״נעאם״. קא(ל)ת לו: ״אַ־ואדּי! ואחד(א)לולד הא — הווא מא־זאל נקולו לבש (אל)תפלים והא כיף והא… קאל־לי! ׳ואככה ג'יר ז׳יבת־לי מכידּה(א)נגלש עליהא׳״. קאל־ל(ה)א: ״שיר אָ־בנייתי אילא קבל בינא, ברוך מוואלין… ודאבא כּאין(אל)לּהּ, ז׳יב(ה)ו, באש מא תקוותנא (א)חנא — יתקוות הווא״. קא(ל)ת לו: ״ואככה״ משאת. קאל־ל(ה)א: ״(א)דכל ל(הא)דיכּ (א)לבית די מקפולה שחאל האדי מן עאם, חלהא אוגּא אילא צבתי פיהא שי־חאז׳ה; זרבייה יאו, אַו־די־כּאן, פררשהא־לי״.

נכנסה, אמרה לדודה: ״דודי.״

אמר לה: ״כן.״

אמרה לו: ״נער אחד, שרק הניח תפילין, רוצה כך וכך. אמר לי — תני לי רק ברית לשבת עליה.״

אמר לה: ״לכי, הוי בתי, אם נאה לו להיות אתנו — ברוך הבא. אנחנו אנשים חכמים, ויש אלוהים. הביאי אותו ובמה שנתקיים אנחנו יתקיים גם הוא.״

אמרה לו: ״טוב.״

הלכה.

אמר לה: ״היכנסי לחדר ההוא, הנעול שנים רבות, ופתחי אותו. אולי תמצאי שטיח או דבר אחר לפרוש לו.״

 

 

דכלת ללבית חלת (א)לבית ז׳ב(ד)ת זרבייה יאו מד׳ררבה כּנשת־לו מווידע ופררשתו־לו, וגלש. וגלש פיהא ועמלת־לו כּאש ד־אתאי וכּאש ד־(א)לקהווה יתחלו עיניה וגלש ת־יקרא פ־(א)למצחאף.

נכנסה לחדר, פתחה אותו, הוציאה שטיח או מזרון, טאטאה לו מקום והציעה לו מיטה, וישב בה. הכינה לו כוס תה או כוס קפה שייפקחו עיניו וישב לקרוא בספר.

 

קאל־לו: ״כּיף אַ־חכם, (א)נתי חכם וּ(א)נתי האכּדא ועלאש תחזן ועלאש תעמל האד(אל)שי כּאמל? אילא משא האדאכּ יז׳י אכור״. קאל לו: ״מא כּאינ־ש! כּונּא עאגרין (ח)תּא חנּ־פינא (אל)לּהּ פ־(הא)דאכּ (א)לואחד, הא עמלת־לו האד(א)לעמאל, האד(א)לבנת הארי, ומא עאמחתהא(א)לּי חתּא די כּאן כּאן״.

אמר לחכם: ״איך, הוי חכם, תתאבל ככה? אם הלך ילד זה, יבוא אחר.״

אמר לו: ״היינו עקרים עד שריחם עלינו אלוהים בילד זה.״

 

גלש שבת מעהום(אל) שּבת. קאל לו: ״וכּיף ז׳רא ללולד וכּיף ז׳רא־לו וכּיף ז׳ראי״ קאל־לו: ״א־שידי, הנּינאהּ פ־יד האד (א)לבנת ומשינא (א)חנא לדאר (אל)רב. ז׳ינא, מא צבנאה־ש. יא־בנתי פאין(א)לולד? קא(ל)ת־ל(ה)ום: ימא ריתו־ש! רק(ד)ת דאז׳ בייא(אל)נּעאש ומא ריתו פאין משא, מן עבאהּ׳״. קא(ל)ת־לו: ״איוא דאבא א־עמי די עטא (אל)לּהּ עטאה, די כּאן כּאן, הא ז׳רא־לי, הא ז׳רא־לי והא ז׳רא־לי; קאלו־לי ואש האדאכּ הווא שעדי האדאכּ הווא מזאלי, וּאנא כּבירה וּבאירה וּנעאין האדא (ח)תּא יכּבר? טלע עלייא (אל)שּם קולת, האכּדא (א)נעמל־לו. עמלתו פ־(הא)דיכּ פ־(אל)סנדוקה ורמיתו ללבחר״. ״אללה יא־בנתי וגיר קולהא לי ונזווז׳כּ ליה מן(הא)דאכּ (אל)נהאר ואככה (ח)תא סגיר, ב(א)לפרחה (א)נכּבּרכּ ו(א)נעמל־לכּ…״ קא(ל)ת־לו: ״די עטא(אל)לּהּ, די קאל עקלי הווא האדאכּ״.(יו) כררז׳ (א)לעזרי חרוזו וצאבו אישם (א)בוה ו(א)ומו ו(א)ישמו מכּתובין קאל־ל(ה)א: ״חי״(אל)שם ברוך־הוא (אל)לּילה (אל)לּילה, (אל)לּילה, (אל)לּילה (א)נקדּשכּ ליה, (א)נקדּשכּ מעאה״.

 

נשאר איתם לשבת.

אמר לחכם: ״איך קרה וכיצד קרה הדבר לילד?״

אמר לו: ״הוי אדוני, השארנו אותו בידי הנערה הזו ואנחנו הלכנו לביתו של רב. כשחזרנו לא מצאנו אותו. ׳הוי בתי, היכן הילד?׳, אמרה: ׳לא ראיתי אותו. נרדמתי וישנתי ולא ראיתי לאן הלך ומי

לקחו.״׳

אמרה הנערה: ״כעת, דודי, אספר מה קרה. כך וכך קרה לי: אמרו לי שהוא מזלי, ואני גדולה ורווקה. האחכה לזה עד שיגדל? התרגזתי ואמרתי: ׳ככה אעשה לו.׳ שמתי אותו בקופסה וזרקתי אותו לים.״

״הוי בתי, לו רק אמרת לי, הייתי משיא אותך לו באותו יום, אפילו בהיותו קטן, בשמחה הייתי מגדל אותו…״

אמרה לו: ״זה אשר נתן אלוהים ואשר אמר לי שכלי.״

הוציא הבחור את קמיעותיו, ומצאו את שם אביו ואמו ושמו, שהיו כתובים בהם.

אמר החכם: ״חי השם ברוך הוא, הלילה, הלילה, הלילה, הלילה אקדש לך אותו, אקדש לך אותו.״

 

איוא קאס משא עזייזי, חייר (הא)דאכּ (א)לחזן מ(ן)־עליהּ וּג'של ולבש (אל)תּסבין ולבש חוואיז׳ו, בדּלהום הווא ומראתו ומא קדּתהום (ח)תּא פרחה. וּז׳אבו, לאג'דה ז׳אבו (א)לחמּאלה כּנשו, שטּבו(אל)דאר וז׳אבו (אל)ז׳ייארה זיירוהא. ומא כּמּל (אל)שּבת (ח)תּא רווחהא — לו. זווז׳ מעהא. ואש מן חאז׳ה (א)לי מכּתובה פ־(אל)שמא, מא תא־תמחא! מא תא־תמחא־ש.

 

טוב, קם המסכן, פשט את בגדי האבלות, התרחץ ולבש בגדיו הנקיים — הוא ואשתו. ולא היה קץ לשמחתם. למחרת הביאו את הסבלים לפנות את האשפה. טאטאו את הבית והביאו סיידים לסייד את הבית. בטרם בוא השבת קידש לו אותה. נשא אותה לאשה.

האם הכתוב בשמים יימחה?! לא נמחה.

סיפורי עם משלומי-עליזה שנהר-חיה בר-יצחק-סיפור מספר שלוש

פרחה חפותה מספרת

סמידה רמידה

נולדה לפני ב־90 שנה בבז׳ו שבהרי האטלס לאביה שלמה מלול ולאמה זהרה, ונדדה עמם בערים דרע, מלל וקזאבלנקה שבמרוקו.

עלתה ארצה בשנת 1955 עם משפחתה בת ארבעה הילדים, וכיום היא מתגוררת בשלומי בבית בתה, סולטנה.

היא לא עבדה מעולם מחוץ לביתה ולא למדה לימודים מסודרים. בילדותה שמעה סיפורים רבים במקום הולדתה, בעיקר מפי בני־המשפחה, כיום, אולי משום היותה עיוורת ורתוקה לבית, אין היא זוכה לשמוע עוד סיפורים, אך היא עצמה עדיין מספרת בבית. אולם, לפי עדותה, שוב אין הנאספים מעוניינים בסיפורים כפי שהיו מעוניינים בעבר.

ילקוט סיפורים זה כולל שבעה סיפורי-עם מתוך 100 סיפורים, שנרשמו מסי מספרים בעיירה שלומי. הוא הראשון בסדרת הפרסומים, שתסכם את הפרוייקט התלת־שנתי לאיסוף ולחקר סיפורי־עם, שנערך במסגרת ״סדנת שלומי״.

הפרוייקט, המתבצע מאז שנת תשל״ט מטעם החטיבה לפולקלור באוניברסיטת חיפה, בשיתוף היחידה לגישור פערים באוניברסיטת חיפה והמועצה המקומית שלומי, נתאפשר תודות לסיוע הניתן מידי המרבז לשילוב מורשת יהדות המזרח במשרד החינוך והתרבות:

סיפורי־העם, שרווחו בין הדרשנים, המספרים והמוני עם־ישראל במשך עשרות שנים, וקיבלו את הגושפנקא העממית מידי אלפי מסרנים ורבבות מאזינים במשך דורות רבים, לא פג טעמם ולא נס ליחם עד עצם היום הזה. עדיין זוכים המספרים העממיים לקהל־מאזינים דרוך וקשוב, ואומנותם עדיין אומנות חיה היא.

פרחה חפותה מספרת – סמידה רמידה- עליזה שנהר-חיה בר-יצחק- חלק ראשון של הסיפור

סמידה ורמידה

לפנינו נוסח של סיפור סינדרלה (=לבלוכית, אארנה־תומפסון 510) יהודי־מרוקני, אשר לפי עדות המספרת, נהגה אמה לספרו לבני־המשפחה לפני לבתם לישון, כדי לחנן את הילדים לאהבת אם, לזהירות מפני נשים זרות, המנסות להתערב בחיי בני־הבית, ולהעדפת בני־המשפחה על פני חברים וחברות.

רוב הנוסחים היהודיים של הטיפוס הסיפורי ״סינדרלה״, בדומה לסיפורנו, משתלבים עם האויקוטיפ היהודי הריגת האם — אארנה־תומפסון 0ו5* ד׳ (אסע״י)* — המאופיין במוטיב רצח האם בעקבות הסתה מצד שבנה מרשעת.

בדרך המעשייה, עוסק סיפורנו ביצרים עזים המתנגשים זה בזה, והואיל ורגשות אינם מקבלים ביטוי בסיפור העממי אלא על דרך הפעולה, מתרחשים בסיפור מעשים נוראים, המעידים על עוצמת הרגשות, שגרמו ליצירת זיאנר זה: הבת גורמת למות אמה, האחות המתחזה נשחטת ונחתבת אברים אברים, האם אוכלת את בשר בתה ועוד.

פרחה חפותה מספרת

סמידה רמידה

נולדה לפני ב־90 שנה בבז׳ו שבהרי האטלס לאביה שלמה מלול ולאמה זהדה, ונדדה עמם בערים דרע, מלל וקזאבלנקה שבמרוקו.

עלתה ארצה בשנת 1955 עם משפחתה בת ארבעה הילדים, וביום היא מתגוררת בשלומי בבית בתה, סולטנה.

היא לא עבדה מעולם מחוץ לביתה ולא למדה לימודים מסודרים. בילדותה שמעה סיפורים רבים במקום הולדתה, בעיקר מפי בני־המשפחה, ביום, אולי משום היותה עיוורת ורתוקה לבית, אין היא זוכה לשמוע עוד סיפורים, אך היא עצמה עדיין מספרת בבית. אולם, לפי עדותה, שוב אין הנאספים מעוניינים בסיפורים כפי שהיו מעוניינים בעבר.

קאל־לכּ כּאן־(אל)לּהּ פ־כּל מכּאן ג'יר, כּאן ב־ידּינא ובידּין(אל)שּאמעין כּאן דארנא חריר וּכּתּאן וּדאר(א)למשלמין תכלא וכּאמלין (א)למשלמין יפנאו פ־נהאר.

אומר לך, אלוהים היה בבל מקום אבל היה בידינו ובידי המאזינים. ביתנו משי וכותנה ובית המוסלמים יחרב וכל המוסלמים יאבדו ביום אחד.

 

כּאנת קאל־לכּ ואחד(א)לוחדה, אז'י ל(הא)דיכּ (א)לוחרא ענדהא ג'יר וּלייד ובניתה ת־תכּשבהום פ־(א)לעולם.

הייתה, אומר לך, אשה אחת. ובוא אל אותה אחת — היו לה רק בן ובת בכל העולם.

 

שיר (א)נהיא (הא)דיכּ (א)לבניתה כּאנת תמשי מעא סחאבאתהא, תמשי מעא סחאבאתהא(א)ליום וּג'דּא ימשיו לבית־הספר(י). (א)ליום וּג'דּא, כּאנת יתגלש מעאהום וּתמשט מעאהום וּתעלם מעאהום ותא־תד׳חכּ מעאהום.

הבת הייתה הולכת עם חברותיה מדי יום: הולכת אתן לבית־הספר, יושבת ומסתרקת אתן, משחקת אתן וצוחקת אתן.

 

ואחד (אל)נּהאר מן(א)יאמאת (אל)לּהּ קאלת־להא: ״אימּא — קאלת־להא האדיכּ ז׳ארתהּא: ״או עלאהּ״ ׳קאלת־להא׳ לסקתי פינא האד (אל)לּסקה כּאמלה, אנתי, מעא בנאתי? דאבא אומּכּ מא חאירה־ש פיכּ וּמא ת־תחבּכּ־ש וּמא ת־תהאדאכּ־ש, כסּכּ תקתליהא״. קאלת־להא: ״א־אללה יא בנתי! ב־אש חבּת (א)נקתל אימּא עלאהּ?״ קאלת־להא: ״שיר, אש תעמל? ז׳יב (א)לאפעא וּ(א)עמלהא (פ)־פמּ (א)לקלּה ד־(אל)שמן״.

יום אחד מימי אלוהים אמרה לה השכנה, אמן של הבנות: ״הוי, למה דבקת בנו בדבקות כזאת, את אל בנותיי אמך אינה שמה לב אליך, ואינה אוהבת אותך, ואינה עושה דבר בשבילך, את צריכה להרוג אותה.״

אמרה לה: ״כיצד את רוצה שאהרוג את אמא? למה?״

אמרה לה: ״מה תעשי? הביאי צפע ושימי אותו בכד החמאה.״

 

זיד א־(א)לעזיזה עלייא,

נמשיך חביבתי, ובכן

פניית המספרת למאזינה

 

 מא תקול אילא קאלת־להא: ״א־(אל)לּהּ א־בנתי, כּיף (א)נעמל ל(א)ימּא חתּא (א)נקתלהא?״ קאלת־להא: ״ז׳יב (א)לאפעא (א)עמלהא(פ)פמּ (א)לקלה ד־(אל)שּמן, ו(א)עמל ראשכּ באין אילא מריד׳ה ו(א)רקד וקול־להא: ׳יא־אימא! חבת תעמל־לי שואין די ברכּוכּש׳,

אמרה לה הבת: ״איך אהרוג את אמא?״

אמרה לה: ״הביאי את הצפע ושימי אותו בבד החמאה והתחלי ויישני, ואמרי לה: ׳אמא, הביני לי מעט ברקוקש׳."

 

וילא קאלת־לכּ יקום(א)כווינהא יז׳בד(אל)שּמן קול־לו: ׳אידּיהּ מא מזיאנינ־ש׳. — ׳קום אָ — (א)בוהאי. קאלת־לו: ׳אידּיהּ מזּג'בין׳ יקום אַ־(א)לכאדם.׳ קאלת־להא: ׳אידּיהא כּחלין; יקום (א)נתּינא א־אימא׳. וראהּ חית תקום אומּכּ תמשי תז׳בד(אל)שּמן, ראהא(ב) תמות. וּ(הא)דיכּ (אל)שּאעה יז'י (א)בוכּ יזווז׳ני וּ(א)נתינא הייא (א)לעזיזה די כּאינה פ־(א)לדּניא״.

ואם תאמר: יקום, הוי אחיה, הוצא חמאה׳, אמרי לה: ׳ידיו לא נקיות׳.

  • ׳קום, הוי אביה׳, אמרי לה: ידיו שעירות׳.
  • ׳קומי, הוי המשרתת׳,

אמרי לה: ׳ידיה שחורות. קומי את, אמא׳.

וכאשר תקום אמך ותלך להביא את החמאה היא תמות, ואז יבוא אביך, יישא אותי לאשה ואת תהיי לי היקרה בעולם.״

 

איוא שיר א־(א)לעזיזה עלייא, האכּדאכּ עמלת (הא)דיכּ (א)לבניתה (א)למג'בונה. משאת לענד אומהא קאלת־להא: ״(א)ליום מא(א)נמשיש ל־בית ספר״. ״עלאש א־בניתי?״ קאלת־להא: ״מריד׳ה. אנא חולי, אנא חולי אַ־אימּא״. קא(ל)ת־להא: ״או בניתי! אש(א)נעמל־לכּ?״ קאלת־להא: ״איוא חבּת(א)נרקד״.

טוב, כך עשתה הנערה המסכנה. הלכה לאמה ואמרה לה: ״היום איני הולכת לבית־הספר.״

  • ״מדוע, הוי בתי?״
  • ״חולה אני, חולה, אמא.״

אמרה לה: ״בתי, מה אעשה למענך?״ אמרה לה: ״אני רוצה לישון.״

 

הייא רק(ד)ת, פררשת־להא וּרקדתהא ״אַו(א)נכּון כּפרה״, קאלת־להא, ״אש(א)נעמל־לכּ א־בניתי?״ קאלת־להא: ״(א)עמל־לי ג'יר שואין די ברבובש״. ובעדה ראהא ז׳אבת (אל)לפעא עמלתהא (פ);פמּ (א)לקלה ד־(אל)שּמן (א)למג'בונה. ווז׳דתהא־להא, מא־תרא־באש

היא ישנה, והאמא המסכנה הציעה לה את המיטה באהבה והשכיבה אותה לישון.

  • ״הוי, אני כפרתך,״ אמרה לה. ״מה אעשה למענך, הוי בתי?״ אמרה לה: ״עשי לי רק מעט ברקוקש״.

והיא כבר הניחה את הצפע בפתח כד החמאה, שלא תדעו מצרות. הבת ישנה והאם רצתה להבין לה מעט ברקוקש.

 

א, מא תקול א־(א)לעזיזה עלייא, רק(ד)ת, קאמת, משאת, קאמת תעמל־להא שואין די ברכּובּש. ״קום א־כווינהא (א)זיבד (אל)שּמן״. קאלת־לו: ״אידּייה מא מזיאנינ־ש״. — ״קום א־(א)לכאדם״ — ״אידּיהא כחלין״. — ״קום אַ־(א)בוהא״ — ״לא, איבּא אידּיהּ מזג'ג'בין, קום-(א)נתינא א־(א)ימא (א)לּי ג'שלת אידּיכּ״.

  • ״קום, הוי אחיה, הוצא את החמאה.״ אמרה לו: ״ידיך מלוכלכות.״
  • ״קומי, הוי המשרתת.״
  • ״ידיה שחורות.״
  • ״קום, הוי אביה.״
  • ״לא, אבא ידיו שעירות. קומי את, הוי אמא׳ רחצי ידייך.״

סיפורי עם משלומי- פרחה הפותה מספרת-סמידה רמחדה

 

איוא קאמת, ג'שלת אידיהא (א)למג'בונה, מא תרא באש, הייא כיף 'דככלת ידיהא ללמזג'ובה ד־(א)לברמה תז׳בד(אל)שמן, ו(א)לאפעא תצות פיהא. מא(ת)ת אומהא. מא תרא באש, כארז׳ין מן — (א)לבאש ומן(א)לקבאחה, משאת מא(ת)ת, משכּינה.

טוב, קמה, רחצה ידיה, המסכנה, שלא תראו צרות. רק נכנסה, המסכנה, למרתף הארור כדי להוציא את החמאה, והצפע התנפל עליה. מתה האם, שלא תראו אתם צרות ושלא תראו רע. מתה, המסכנה.

 

איוא דאזת שבע־(א)ייאם אַו־דאזת תמן — אייאם אַו־האכּדאכּ, יאללהּ מא תקול מן(א)ייאמאת (אל)לּהּ, (הא)דיכּ' (א)לבנת קאמת משאת ת־תמשי מעא בנאתהא פ־חאל מא דארי. ת־תמשי וּכּלּ… תג'של, ותעום, ותלבש. קאלת־להא: ״איוא האד (א)בוכּום דאבא (א)לּי בוחדו וג'יר (א)נתינא או־כוויינכּ, אז׳י קול־לו ל(א)בוכּ יזווז־ני ו(א)נתי הייא (א)לעזיזה פ־(אל)דניא״

טוב, חלפו שבעה ימים, חלפו שמונה ימים, חלף זמן.

אל תאמרי – ביטוי קישור אופייני – , באחד הימים קמה הנערה והלכה עם בנותיה של השכנה כמנהגה: הולכת אתן, מתרחצת, מתקלחת ומתלבשת.

אמרה לה: ״כעת, שאביך לבד אתך ועם אחיך, לכי אמרי לו, לאביך, שיתחתן אתי ואת תהיי לי היקרה בעולם.״

 

אַ, משאת לענד (א)בוהא קאלת־לו: ״א — איבּא, האד(א)לעישה דיאלנא מא מזיאנה־ש; ואש תבקא בלא מראה אַו־תבקא… ודאבא האדי ז'ארתנא חביבתנא ודיאלנא ותא־תעארפנא, ותשטּר עלינא. ודאבא א(א)יבּא זווז׳הא״. קאל־להא: ״א־בנתי! בלאתי עלא (אל)זואז'.״ בקאת פיהּ (א)למשכּינה, זווז׳הא, זווז׳(הא)דיכּ (אל)ז׳ארה זווזיהא.

טוב, הלכה לאביה, אמרה לו: ״הוי אבא, חיינו אלה אינם טובים. האם תישאר ללא אשה? הנה שכנתנו, חביבתנו, משלנו היא. התחתן אתה ותשגיח עלינו.״

אמר לה: ״הוי בתי, יש זמן לחתונה.״

הפצירה בו, המסכנה, והוא התחתן אתה. התחתן עם השכנה.

 

מא תקול (אל)לילא (אל)לּולא אש עמלת?(הא)דיכּ (אל)שּבעה די בנאתהא, ז׳או (ח)תא לפוק לחית (א)בוהום, (א)בוהא, חאשאב ועמלו בית־כבוד, (א)למזג'וב נתאע (א)לכרא חאשאכּ. עמרו־לו לחיתו וחואיז׳ו, בנאת (א)למראה.

אל תאמרי, בלילה הראשון מה עשו שבע בנותיה? באו מעל זקן אביהן, אביה, ועשו את צורכיהן, במטותא מכם. מילאו לו את זקנו את בגדיו.

 

מא תקול א־(א)לעזיזה עלייא קאם (א)למגבון. ״אללה אַ־בנתי! שכּון עמל־לי האד(א)לחאלה?״ קאל־לו: ״איוא(א)נבכּי עליכּ ועלא האד (א)לבנת דיאלכּ״ — מן ג'יר וז׳הכּום — ״ראהּ הייא (א)לּי קאמת, חתא עמלת (א)לּי עז׳בהא״. — אללה א־בנתי! בניתּי עמּרהא מא ת־תעמל חתא חאז׳ה (א)למג'בונה, לא הייא ולא כוויינהא, חראם עליכּום האד (אל)שי.״ קאלת־לו: ״איוא דאבא אש נעמלו־להא? נבייתוהא פ־(א)לפרינה, וּנרא שכּון די תא־יעמל״.

קם המסכן: ״הוי אלוהים, מי עשה לי את הדבר הזה?״

אמרה לו: ״אבכה עליך ועל בתך(במחילה מכבודכם״), הן היא שקמה ועשתה את אשר רצתה.״

  • ״באלוהים, בתי לעולם לא תעשה דבר כזה, לא היא ולא אחיה. אסור לכם לומר זאת.״

אמרה לו: ״ומה נעשה לה? נלין אותה בחדר האפייה ותראה מה היא עושה.״

 

חכּמו בייתוהא. לאג'דּה סבחו עאוד־תאני כּל (אל)שי, נהאר אַו־יזמאין כּל־נהאר ת־יעמלו ל(א)בוהא האכּדאכּ. גלשו, עמלו, רקּדוהא פ־(א)לפרינה.

איוא רקּדוהא־מא תרא באש־פ־(א)לפראין. ת־ימשיו(הא)דוכּ (א)לבניתאת דיאלהא (ח)תּא לפמּ ד־(א)לכּאנון — חאשאכּ — לפמּ (א)לפרינה ועמלו־להא האכּדאכּ.

 

תפסו והלינו אותה שם. למחרת התעורר האב בבוקר באותו מצב, וכך מדי יום ביומו עשו לאביה. הבנות היו הולכות אל פתח הגג, מעל לתנור, ועושות את זה

 

איוא רקּדוהא־מא תרא באש־פ־(א)לפראין. ת־ימשיו(הא)דוכּ (א)לבניתאת דיאלהא (ח)תּא לפמּ ד־(א)לכּאנון — חאשאכּ — לפמּ (א)לפרינה ועמלו־להא האכּדאכּ.

 

יקומו(אל)זייראן: ״אללהּ אַ־בנתי! תא־תעייבּו ענד(הא)דכּ (א)לבנת (א)לּי בנת (א)להאזל״ קאלת־להא: ״וּלא תא־תז׳באד מן(א)לפרינה (ח)תא תא־תברא וּתא־תדכל! והיא מקפולה עליהא

(א)למג'בונה!״

קמים השכנים: ״באלוהים, הוי בתי, אתם מוצאים דופי בבת הזו של הבעל? והלא היא יוצאת מחדר האפייה, עושה את צרכיה וחוזרת. וחדר האפייה נעול עליה, המסכנה

 

מא תקול א־(א)ל עזיזה עלייא, שיר א־חאל ואז׳י א־חאל ז׳א בן (אל)שלטאן בררח עלא (א)למדינה כּאמלה, חב יעמל (אל)ערש. מא בקא לא דקּאק ולא בוואק ולא מן(א)לּי יגזדר ב־(אל)שּקוף (א)לחאמיין.

אל תאמרי, יקירתי, זמן הולך וזמן בא, ובן־המלך הוציא כרוז בכל המדינה, שהוא רוצה לשאת אשה. לא נשאר בבית לא מתופף ולא מחצצר ולא מי ששורט פניו בחתיכות חמר לוהטות.

 

איוא מא תקול א־(א)לעזיזה עלייא האדאכּ (א)בוהא, (הא)דיכּ (א)למזג'ובה(א)לי מכבייה פ־(א)לפרינה, חבּ ימשי למרראכּש. האדוכּ בנאתהא, האדוכּ, קאלו־לו: ״ז׳יב־לי קדיב״ האדיכּ־שרביל, האדיכּ — כּשווה, האדיכּ באבא… באבא…״

אל תאמרי, יקירתי, אביה של הנערה חסרת־המזל, הסגורה בחדר האפייה, רצה לנסוע למאראקש.

הבנות אמרו לו: ״הבא לי מטפחת.״

וזאת ״נעלי־בית״

וזאת ״שמלה!״

עמוד 1 מתוך 212

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 95 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר

דצמבר 2017
א ב ג ד ה ו ש
« נוב    
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31