מקדם ומים כרך ב'

עמוד 1 מתוך 212

מקדם ומים כרך ב'

מקדם ומים – חלק ב'

מחקרים על החברה היהודית בארצות האסלאם ובפזורה הספרדית

הפקולטה למדעי הרוח, אוניברסיטת חיפה – תשמ"ו

עריכה : יוסף שיטרית וצבי יהודהמקדם ומים כרך ב

 

שרפות ורעידות אדמה באיזמיר במאות הי״ז-י״ט, ותעודה על האשמת יהודים בהצתה*

אליעזר בשן

שרפות, רעידות אדמה ומגפות – אלה שלושת הפגעים, שהחלישו את האוכלוסיה בתורכיה בכלל ואת היהודים, שישבו באזורים עירוניים צפופים, בפרט. מכות אלה מידי שמיים ומידי אדם היו בין הגורמים, שהביאו לדלדול כלכלי ורוחני של הקהילות היהודיות, שפרחו במאות הראשונות של התקופה העותמאנית. במאמר זה נדון רק בשתי המכות הראשונות.

בערים הגדולות באנטוליה ובבלקאן פרצו לעתים קרובות בתקופה העותמאנית שרפות, שגרמו נזקים חמורים ברכוש, וכילו חלקים של רבעים מאוכלסים ומסחריים. הבתים, שרבים מהם היו עשויים עץ, הצפיפות וחוסר ציוד כיבוי מתאים, גרמו להתפשטות מהירה של האש. רבות מההצתות היו זדוניות, ונעשו בידי קבוצות ממורמרות כאות מחאה נגד השלטון ונגד הסוחרים האירופאים והיהודים, שהישגיהם הכלכליים עוררו את קנאתן, בייחוד בתקופות של משבר כלכלי, אינפלציה ומחסור במזון. לכן אין פלא שרבים ממוקדי ההצתות היו הרחובות, שבהם סחרו פראנקים ויהודים.

היהודים, שרובם עסקו במסחר וגרו בקרבת השווקים, סבלו במיוחד מההצתות, ולתופעה זו היתה השפעה בתחומי חיים שונים. בקושטא, למשל, גרמו השרפות במאה הי״ז לניידות ולמעבר לאזורי מגורים אחרים, וכתוצאה מזה נשברו מסגרות קהילתיות, שאפיינו את הדורות הראשונים של מגורשי ספרד בקושטא. בעיר זו, כמו בשאלוניקי, אדירנה, מונסטיר, ניקופול, בלגראד ועוד, היה מורגש מחסור בדירות ובחנויות, שהעלה את דמי השכירות. אחת התוצאות למצב זה היתה תחרות ומתח בין יהודים לנוכרים, וכן בין יהודים לבין עצמם, שהצריכו הסדרים ותקנות למניעת הסגת גבול.

איזמיר

עיר זו שוכנת במקום מועד לרעש, ורעידות אדמה פקדו אותה לעתים, מהן שגרמו לאסונות כבדים בנפש וברכוש. על כך יש עדויות גם בהקשר לגורלם של היהודים החל במאה הי״ז.

לעתים פרצו שרפות סמוך לרעש. אלה עשויות היו להיות מקריות או מכוונות, כאשר גורמים אלימים ניצלו את האנרכיה והוסיפו שמן למדורה. שרפה לאחר רעש פרצה ב־1688, לאחר שורה של רעידות אדמה, שהחזקה בהן היתה בי״ב בתמוז תמ״ח (10 ביולי 1688). כתוצאה משני אסונות אלה נשרף ונהרס חלק גדול מבתי העיר: אלפים נספו, וביניהם כ־400 יהודים, לפי אחת ההערכות. מבין שש רעידות האדמה, שגרמו להרס בעיר, היתה זאת הקריטית ביותר.

למרות רגישותה של איזמיר לרעשים, הפכה העיר למרכז מסחרי חשוב במאות הי״ז-י׳׳ח, הודות לנתונים טבעיים אחרים. העיר נבנתה מדי פעם לאחר רעידות אדמה.

צרפתי בשם ז׳אן דו מונט, שביקר במזרח התיכון בשנת 1689, מספר באיגרת שנכתבה ביולי 1692 על שרפה שפרצה ברובע היהודי באיזמיר, וכילתה למעלה ממאה בתים, שברבים מהם היו גם חנויותיהם. לדבריו, נמנעו מלכבות את השרפה בגלל קדושת השבת. יש לשער שהוא מתכוון לדלקה שאירעה ב־.1688

בתיקי חברת הלבנט האנגלית, בדיווחים של הקונסולים באיזמיר והשגרירים בקושטא מצוי מידע על רעידות אדמה ושרפות שפרצו בעיר זו, על היקף הנזקים, על השכונות שסבלו, ובין השאר גם על יהודים. כמה ידיעות משלימות ומפרטות אירועים הידועים מכבר, ואחרות מספרות על אירועים שלא מצאנו להם עדויות מסייעות – למשל, הסיפור על יהודים שנאשמו בהצתה והוצאו להורג.

נמנה אירועים אלה לפי סדר כרונולוגי:

באוקטובר או בתחילת נובמבר 1739 פקד רעש את העיר, אבל לא ידוע על נזקים לאוכלוסיה.

בעקבות שרפה שפרצה ב־1742 שיתפו פעולה יוונים, ארמנים ויהודים, והרכיבו משלחת משותפת שהתייצבה בפני הסולטאן בתלונה נגד הקאדי המקומי המושחת.

שרפה גדולה פרצה בשנת תק״ג (1743), וכילתה בתים ובתי כנסיות. על כך כותב ר׳ רפאל יוסף חזן, מחכמי איזמיר, שעלה לירושלים ונפטר בה בתקפ״א (1821). הרופא וחוקר הטבע השוודי פ.הסלקוויסט, שסייר במזרח בשנים 1752-1749, ונפטר באיזמיר, כותב שביקר בבית כנסת בעיר זו בלווית סוחר יהודי בשם דה־קוסטה. לדבריו, נותרו אז רק ששה בתי כנסיות באיזמיר. בעבר היו יותר אך נשרפו, ועדיין לא נבנו מחדש. הוא בודאי התכוון לשרפה שפרצה ב־.1743

הרובע הפראנקי נשרף בדלקה, שהשתוללה ב־6 באוגסט.1763

דומה שהדלקה, שפגעה ביותר ביהודי איזמיר במאה הי״ח, מבחינה כלכלית וקהילתית, היתה זו שפרצה באדר תקל״ב (1772) ובה נשרפו רוב בתי הכנסיות והחנויות של היהודים. תוצאות השרפה נדונו בספרות התשובות עוד עשרות שנים לאחר האירוע. בין השאר בהקשר לתפילה בבתי בנסיות פרטיים, הואיל ורק קרוב לשלושים שנה לאחר מכן קיבלו רשות לבנות בתי כנסת חדשים.

מקדם ומים כרך ב'

מקדם ומים – חלק ב'

מחקרים על החברה היהודית בארצות האסלאם ובפזורה הספרדית

הפקולטה למדעי הרוח, אוניברסיטת חיפה – תשמ"ו

עריכה : יוסף שיטרית וצבי יהודהמקדם ומים כרך ב

שרפות ורעידות אדמה באיזמיר במאות הי״ז-י״ט, ותעודה על האשמת יהודים בהצתה*

אליעזר בשן

רעש ודלקה ביולי 1778

כמו ב־1688 כן גם בשנה הנ״ל פקד רעש את איזמיר ואחריו שרפה, שסבלו מהם כל שכבות האוכלוסיה, וביניהם יהודים, אך הפעם העלילו על יהודים שידם במעל. חמישה או ששה נאשמו והוצאו להורג. פרטים אלה ואחרים עולים מתעודה, המצויה בתיק דיווחים והתכתבויות של שגריר בריטניה בקושטא סיר רוברט אינסלי (Ainsley) שכיהן שם בשנים 1762 – 1794.. לפי הכותרת, זו תמצית של מכתב שהתקבל מאיזמיר ב־9 ביולי 1778, כנראה מהקונסול הבריטי בעיר זו, A.Hayes (כיהן בתפקיד בשנים 1794-1762). הרעש אירע לפני ה־16 ביוני. תחילה הורגשו רעשים קלים, ואלה התחזקו עד ה־3 בחודש, ובשעה 2 לאחר חצות פרץ רעש חזק ביותר. נהרסו בניינים פרטיים ומסגד, כמה אנשים נספו, ואחרים נמלטו לכפרים הסמוכים. למחרת בבוקר, תוך כדי רעידות נוספות, פרצה שרפה, שהחלה ברובע הארמני. האש לובתה על ידי רוח צפונית חזקה, שהשתוללה במשך 24 שעות, וכילתה כשליש מהעיר. יוונים, ארמנים, יהודים ותורכים נפגעו קשות. הרחוב המאוכלס ע״י אירופאים נהרס. לדברי הכותב, הוברר בביטחון כי ההצתה נעשתה במזיד ע״י חמישה־ששה יהודים; אחד מהם נתלה, והאחרים הושלכו לאש. היו סימנים לחידוש מעשים אלה, כי לרוע המזל, השלטון המקומי היה חלש, והקאדי היה אדם חסר תועלת, הסוחט כסף תוך עוול ודיכוי. לפני אירוע זה היתה כוונה לשלוח תלונה ל״שער העליון״ על המושל המקומי, באמצעות פנייה לקונסולים האירופאים באיזמיר, שיבקשו משרי החוץ שלהם שיפנו לשלטון המרכזי כדי לסלק את הקאדי מכהונתו. האירוע האחרון חיזק את דחיפות הפעולה בנידון. מסיום הדיווח מתברר שהמצב אכן קשה באיזמיר, קיים מחסור בלחם, ורק שלושה או ארבעה תנורי אפייה נותרו בעיר(התעודה בנספח).

תעודה זו מחייבת הסברים. ראשית, מקומות המגורים של הקבוצות האתניות השונות: לאורך החוף,סמור לנמל – רובע הפרנקים; מזרחית־צפונית (לכיוון הר פאגוס) – רובע היוונים; דרומה – רובע הארמנים, היהודים והתורכים. האש פרצה ברובע הארמנים ולובתה על ידי רוח צפונית, הגיעה למגורי היהודים, ולבסוף לאלה של התורכים. רובע הפראנקים נהרס ברעש וגם היוונים סבלו ממכה זו, ואילו שלוש הקבוצות האחרות (ארמנים, יהודים ותורכים) ניזוקו בעיקר מהדלקה. הכותב מבדיל בין הקבוצות השונות, ולא בכדי, הדבר סביר לפי כיוון הרוח, כשהאש החלה ברובע הארמנים.

אנו מניחים שההצתה, אם אמנם היתה זדונית, הייתה תוצאה של המרירות על המחסור ועל האנרכיה, ששלטו בשנים אלה בתורכיה. ימי שלטונו של הסולטאן עבדול חמיד(1789-1774) הצטיינו בחולשה לאחר כשלונות צבאיים ומדיניים. בשנים 1774-1768 לחמו התורכים נגד הרוסים, כשידם של האחרונים על העליונה. אלה הביסו את הצי והצבא העותמאני, כבשו את יאסי ואת בוקארשט, ובמשך שנתיים החזיקו במולדאביה ובוואלאכיה. ב־1773 חצו הרוסים את הדנובה לתוך בולגריה. בעקבות הכשלונות בקרב, נערך הסכם קוצ׳וק קאינארג׳י (שנחתם ב־30 ביולי 1774) – הסכם משפיל לתורכים, שהעניק שורה של פריבילגיות לרוסים. ב־1774 כבשה אוסטריה את בוקובינה. עקב מחסור בלחם ובבשר ומחירים מאמירים, פרצו מהומות באיזמיר ובקושטא ב־1775, מהומות שדוכאו באכזריות. בין מרץ למאי 1778 יש מידע על מרידות של כנופיות אלבאניות שפלשו למוריאה.

מקדם ומים כרך ב'

מקדם ומים – חלק ב'

מחקרים על החברה היהודית בארצות האסלאם ובפזורה הספרדית

הפקולטה למדעי הרוח, אוניברסיטת חיפה – תשמ"ו

עריכה : יוסף שיטרית וצבי יהודהמקדם ומים כרך ב

 

שרפות ורעידות אדמה באיזמיר במאות הי״ז-י״ט, ותעודה על האשמת יהודים בהצתה*

אליעזר בשן

שנת 1778 היתה הרת אמונות. בשורה של מגפות ושרפות, שנמשכו מאפריל עד נובמבר בקושטא, נספו אלפי נפשות. לדברי השגריר הבריטי(שצירף את הדו״ח מאיזמיר) היתה זו המגפה החמורה ביותר מאז 1751, ומספר הנספים היה כ־60 אלף, ביניהם גם יהודים, ו־150 אלף עזבו את קושטא. לפי הערכתו, כשליש מבתי העיר נשרפו. המגפה התפשטה גם לדרדנלים ולמוריאה. יש לציין כי בהקשר לשרפה שפרצה באפריל כותב השגריר הבריטי כי זהו ביטוי למרירות התושבים. כך יש להסביר גם את השרפה באיזמיר, ואין להניח שדווקא יהודים היו המציתים.

הכותב מתלונן על הקאדי שהוא חלש, אינו משליט סדר, ואינו דואג לשלום האוכלוסיה המקומית. לפי המבנה של הממשל העותמאני, הקאדי של איזמיר (כמו של ערים אחרות), שמונה על־ידי הסולטאן בדרך כלל לשנה , היה לא רק השופט הראשי, אלא עמד בראש ההירארכיה של המנגנון האזרחי. הקאדי של איזמיר היה אחד הקאדים החשובים של האימפריה. הוא היה אחראי לביצוע כל הצווים המלכותיים, והיה מדווח על המתרחש בעיר ועל תביעות התושבים. הקאדי קבע בעניינים כלכליים, למשל את מחירי המצרכים, גורם עדין במצב של מחסור. המושבה של הסוחרים האירופאים עמדה בקשר עם הקאדי, והיתה תלויה בו. היו תקדימים להחלפת הקאדי בעקבות תלונה, ובעיקר אם זו מלווה מתנה נדיבה.על רקע זה מובנת היזמה של האירופאים לפנות לשלטון המרכזי להחלפתו.

גם תושבים מקומיים עשויים היו להתלונן על הקאדי, כפי שהזכרנו לעיל בהקשר לשריפה ב־1742.

עונשי מוות היו מקובלים בתקופה זו; על פריצה, שוד, רצח וקיצוץ במטבעות היו בדרך כלל תולים. עונשי המוות שנקבעו ליהודים, היו בדרך כלל תלייה או שרפה (לא סייף, כי החרב תיטמא מהמגע עם יהודי, לפי תפישתם טרפות ורעשים נוספים

בדיווחים של הקונסול הבריטי באיזימיר ושל השגריר בקושטא מצוי מידע על רעידות אדמה נוספות באוגוסט ובאוקטובר 1778. השנייה, שפרצה ב־ו באוקטובר, הרסה כמה קירות וחלק ממסגד, אולם לא נמסר על אבדות בנפש. במכתב מ-30 באוקטובר אותה שנה מסופר על נזקים כתוצאה משרפה. מספר חודשים לאחר מכן, ב־3 בפברואר 1779, נמסר על דלקה, שבה נשרף ביתו של הקונסול הבריטי באיזמיר. ב־15 במרץ 1797 שוב רעש, ולאחר מכן הצתה מכוונת של רובע הפראנקים באיזמיר. זהו מעשה של נקמה תוך מהומה, על הריגתו של יניצ׳אר בידי אירופאים. לפי נוסחה אחרת המעשה היה כדלקמן:

להקת רקדנים על חבל הופיעה בחסות הוונציאנים, ובקהל היו גם אזרחים רוסיים. יניציאר היכה במקל אחד מאנשיו של קונסול ונציה, כתגובה על ההנהגות בלתי מנומסת. אירופאים הרגו את היניצ׳אר, פרצה מהומה ובה נהרגו תורכים ובני חסות רבים. מגורי הוונציאנים הוצתו, והאש שהשתוללה במשך 13 שעות אכלה רכוש רב, והנותר נבזז. הקאדי של איזמיר פירסם כרוז ב־1 באפריל, ובו הוא קורא להימנע ממהומות וממריבות, ומזהיר שהעבריינים ייענשו. גם לאחר הצתה זו פנה שגריר בריטניה ל״שער העליון״ בתלונה על הקאדי המקומי. לדבריו, השרפה היא תוצאה של חולשת השלטון במקום. ניתן להבין שהקאדי אינו מונע מיסודות אלימים לפגוע ברכושם ובנפשם של האירופאים. ואולי היתה התנהגותו זו חלק מהמדיניות. במקום שההמונים יכלו זעמם בשלטון, מוטב שהזרים יהיו מוקדי האיבה והאלימות.

מקדם ומים כרך ב'

מקדם ומים – חלק ב'

מחקרים על החברה היהודית בארצות האסלאם ובפזורה הספרדית

הפקולטה למדעי הרוח, אוניברסיטת חיפה – תשמ"ומקדם ומים כרך ב

עריכה : יוסף שיטרית וצבי יהודה

 

שרפות ורעידות אדמה באיזמיר במאות הי״ז-י״ט, ותעודה על האשמת יהודים בהצתה*

אליעזר בשן

במאה הי״ט

גם בתקופה זו היו רעשים ושרפות באיזמיר, מהם שגרמו נזקים חמורים ליהודי העיר. בין השנים 1804-1802 פרצו רעידות אדמה בעיר, אך לא ידוע על נזקים חמורים. בשרפה שפרצה ב־10 ביוני 1810 נפגעו בעלי חנויות יהודים רבים, כמו גם תורכים ויוונים, כפי שכותב פראנציס וורי (Francis Werry), הקונסול הבריטי באיזמיר בשנים.1825-1794 ב־10 בינואר 1812 שוב נמסר על שרפה, אך לא נזכרים יהודים שנפגעו. לפי מקור אחד, פקד רעש גדול את העיר בשנת 1814, ונספו בו כ־40 אלף תושבים. (לא מצאנו עדות נוספת על אירוע זה, והדבר טעון בדיקה).

שרפה גדולה שפרצה בי״ב באב תר״א (יולי 1841), פגעה קשות ביהודים, ורוב בתי הכנסיות נשרפו. מכה זו גרמה להדלדלות נוספת ותלולה במצבם של יהודי העיר, כפי שמבטא זאת ר׳ חיים פאלאג׳י(תקמ״ח-תרכ״ח/1868-1788):

״וידל ישראל עד מאד״(לב חיים, ח״ג, סי׳ קמט). המיסיונרים שפעלו בתקופה זו בתורכיה, ניצלו את המצוקה, ותוL עזרה לנצרכים עשו נפשות לנצרות. מתברר שביניהם היה מומר, שחילק כרים וכסתות ל״עניים מרודים ערומים ויחפים ואין כסות בקרה״. ר׳ חיים נשאל האם מותר לקבל מהם, ובעיקר מהמומר לע״ז את העזרה המוגשת. בתשובתו הוא מביא מקורות מההלכה שבדרך כלל אין מקבלים מהגויים צדקה, אלא רק במידה והעזרה מיהודים אינה מספיקה. במקרה זה, מותר אפוא לקבל, כי ״בנ״ד דנשרפו כל הבתים של רוב העיר ועמא אזלא ומדלדלא בודאי דלא מפיק לעניי מה שמקבל מן היאודים דאין הקומץ משביע נראה דמותר גמור לקבל מן הגויים״ (שם). ובאשר למומר, ההיתר לקבל ממנו מנומק בכך שאינו נותן מכיסו, אלא מכספי האגודה הנוצרית. מכל מקום, התמונה העולה ממקור זה ואחרים היא טראגית. מזכיר החברה האנגליקאנית להפצת הנצרות, שכתב סקירה על פעולות החברה אצל יהודי המגרב והמזרח התיכון בתקופה של מאה שנים, כותב על השרפה הנ״ל. הוא מוסר על שתי שרפות נוספות: ב־1845, שבה לדבריו נשרפה כמחצית העיר, וב־18 ביולי 1882, כשחלק גדול מהרובע היהודי נשרף שוב. לאחר מכן פרצה מגפה, רבים מהיהודים חלו ונפטרו.

לסיכום, ראינו כי רעידות אדמה ושרפות פקדו את איזמיר לעתים קרובות, ופעמים באו שני פגעים אלה צמודים זה לזה. אף על פי כן גדלה העיר במאות הי״ז-י״ח במספר, והיתה לאחד המרכזים החשובים לסחר בין המזרח לאירופה. אשר לקהילה היהודית, המאה הי״ח היתה תקופת השיא שלה, ולמרות הנזקים שהוזכרו, העיר משכה אליה יהודים ממקומות שונים. מספרם הלך וגדל, הודות לאפשרויות הכלכליות שנפתחו ע״י הסוחרים האירופאים, והיהודים השתלבו בהן. נקבל מושג על הגידול, אם נשווה שלוש הערבות על מספריהם מתחילת המאה הי״ח, שנות ה־30, ושנות ה־80 של המאה הי״ח:

הצרפתי פיטון דה טורנפור מוסר ב־1702 על 1800 יהודים. אנגלי בשם ריצ׳רד פוקוק, שביקר במזרח בשנים 1740-1736, מעריך שמספרם בין 5000 ל-6000 קונסול בריטניה באיזמיר, אנתוני האייס, כותב ב־15 במאי 1789 כי מספר היהודים בעיר 7500, מתוך 140 אלף, מהם 30 אלף יוונים ו־45 אלף ארמנים, והאוכלוסיה הולכת וגדלה, הודות להגירה מאנטוליה וממוריאה.

דומה שבגידול המספרי, הקשור עם שגשוג כלכלי, טמונה התשובה לשאלה מדוע העלילו על היהודים שידם בהצתה ב־1778. היהודים הם קרבנות להסתה כאשר הם מצליחים. היה פער בין שכבות ענייות, שסבלו מתוצאות החולשה של המשטר, ובין הזרים וביניהם היהודים שעשו חיל, הודות ליזמתם וכישוריהם. כל עוד איזמיר היא מרכז כלכלי בינלאומי, מתגברים היהודים על הנזקים הנגרמים ע״י שרפות ורעשים. שונה הדבר במאה הי״ט. חברת הלבנט הבריטית, שהיתה גורם חשוב במסחר הבינארצי באיזמיר, הפסיקה פעילותה ב־1825. מאז ואילך הולכת איזמיר ויורדת מבחינה כלכלית. מכאן תובן רוח הנכאים והרגשת הדלות של יהודי העיר במאה הי״ט, כפי שבאה לידי ביטוי על ידי ר׳ חיים פאלאג׳י, עד כדי הזדקקות לעזרתם של מיסיונרים, ומתן לגיטימציה הלכתית למעשה חסד זה.

היחסים הבין־עדתיים באימפריה העותמאנית

מקדם ומים – חלק ב'

מחקרים על החברה היהודית בארצות האסלאם ובפזורה הספרדית

הפקולטה למדעי הרוח, אוניברסיטת חיפה – תשמ"ו

עריכה : יוסף שיטרית וצבי יהודהמקדם ומים כרך ב

היחסים הבין־עדתיים באימפריה העותמאנית

יעקב גלד

לעילוי נשמתו של אבי־מורי ר׳ אליעזר ב״ר בן־ציון ומרים גלד ז״ל, ולעילוי נשמתה של אמי־מורתי יהודית־איטה בת ר׳ חיים הלוי ובתיה ראבינוביץ ז״ל. ת.נ.צ.ב.ה.

מאמר זה הוא נסיון לבדוק את היחסים שבין הקהלים הרומאניוטים הוותיקים, האוטוכטוניים, בקיסרות העותמאנית ובין הקהלים הספרדיים, שהחלו להתיישב באימפריה לאחר גירוש ספרד(רב״ב – 1492).

המחקר מבוסס בעיקרו על חומר היסטורי, המפוזר בספרות השאלות והתשובות של הדורות ההם.

היהודים הרומאניוטים ישבו באנטוליה, בתורכיה, בבלקאן ובאיים שסביב עוד מימי יוון ורומי. הם נקראו בשם ״בני רומניאה״ ע״ש מלכות רומי המזרחית. היהודים הספרדים קראו להם ״גריגוש״ (יוונים) מפני שדיברו בלשון יוונית. בספרות השאלות והתשובות הם מופיעים גם בשם ״תושבים״, מפני היותם התושבים הוותיקים, לעומת הספרדים שמקרוב באו לקיסרות. המקורות ההיסטוריים על עדה זו ועל ארגונה הקהילתי לפני הכיבוש העותמאני דלים הם.

ר׳ בנימין מטודילה מוסר לנו, שהיו שם קהילות גדולות וביניהן תיבאש (טיוה, תבץ׳) – ״עיר גדולה ובה כמו אלפים יהודים… ובהם חכמים גדולים במשנה ובתלמוד וגם גדולי הדור… ואין כמותם בכל ארץ יוון חוץ ממדינת קוסטנטיני".

הוא מזכיר גם קהילות רומאניוטיות בסלוניקי(סלוסיקי), איגריפו, גליפולי (קליפולי) ועוד. בראש כל קהילה עמדו חמישה, ארבעה, או שלושה חכמים, וכן היה ממונה על היהודים תחת יד המלך.

מקור נוסף שכנראה דן על עדה זו נמצא בצורת הסכמה עתיקה מוידין (בידין) שבבולגריה, שמביא הרב הרומאניוטי ר׳ שלמה הכהן(מהרש״ך) – חכם בן המאה השש־עשרה משאלוניקי – משנת 5137, דהיינו 1377. זהו מסמך יחיד במינו מתקופה זו המפיץ אור על קהל הרומאניוטים בוידין ובביזנץ בכלל. מניתוח הסכמה זו אנו למדים, שהקהילה הרומאניוטית נהנתה מאוטונומיה פנימית וכבר בשנת 1377 היו קהילות רומאניוטיות בסביבת וידין. קהל וידין הנו קהל המתקן תקנות ומסדיר את החיים הכלכליים בצורה מאורגנת. את ההסכם תיקנו בנוכחות "תושבי אנשי הקהל״, שחתמו בסוף כתב ההסכמה. אחרי הכיבוש העותמאני, הוסר הצעיף שהיה פרוש על עדה זו. מתוךמקורות השאלות והתשובות מהמאה השש־עשרה ואילך, החל להצטייר לנגד עינינו אירגון קהילה זו. בתוף ספרות זו משוקע חומר לא מועט על קהליהם, רבניהם, פרנסיהם, מנהיגיהם, יחסיהם עם הספרדים ומאבקיהם לשמירה על עצמאותם הקהילתית.

רומניוטים (Romaniots או Romagnotes) הוא הכינוי שניתן לעדה יהודית לא אשכנזית ולאספרדית שבניה חיו בחבל הבלקן ובאסיה הקטנה. נכון לתחילת המאה ה-21 מתגוררים חברי העדה בעיקר ביוון, במדינת ישראל ובעיר ניו יורק.

על פי המסורת הרומניוטית, מקור הקהילה מיהודים שיצאו מארץ ישראל לאחר חורבן הבית השניוהתיישבו באזורי אסיה הקטנה והבלקן. הרומניוטים דיברו ניב יווני קדום שנקרא יווניטיקה, ותפוצתם כללה את יוון, איי יוון, אסיה הקטנה, אלבניה ובולגריה. קהילות גדולות חיו בסלוניקי, בקורפו וביאנינה.

באיסטנבול ובאיזמיר נקברו הרומניוטים בנפרד משאר הקהלים ממגורשי ספרד (שכללו את הספרדים והפורטוגלים), יחד עם המוסתערבים והאשכנזים.

נוסח התפילה

ליהודים הרומניוטים נוסח תפילה ייחודי הקרוי נוסח הרומניוטים, המאופיין בקרבה לנוסח הארץ ישראלי הקדום.

לאחר הגעת מגורשי ספרד לאזורי הבלקנים, התערבבו העדות היהודיות השונות זו בזו, וכך התבוללו חלק מהרומניוטים בין היהודים הספרדיים. חלק מהקהילות הרומניוטיות שנשארו, כמו בקורפו ובסלוניקי, הושמדו על ידי הנאצים, בעוד שבני קהילות אחרות, כגון בני קהילת יהודי אלבניה, עלו לישראל ונטמעו בתוך הציבור היהודי הכללי. בשכונת אהל משה בנחלאות שבירושלים קיים עד היום בית כנסת של רומניוטים יוצאי יאנינה בשם "בית אברהם ואהל שרה לקהילת יאנינה". בית כנסת זה משמר חלק מהפיוטים מהמחזור הרומניוטי והמנגינות של בני קהילת העיר יאנינה שביוון אך נוסח התפילה בו הוא נוסח הספרדים.

מקור השם

בהרצאה על הנושא "Romaniote Jews of Ioannina Greece" בכנס:"Lecture presented on August 15, 2006 at the International Jewish Genealogical  מובא דיון על מקור השם.

בעוד המונחים יהדות אשכנז או יהדות ספרד מעידים על ארץ המוצא הגאוגרפי של היהודים, לא כן לגבי ה"רומניוטים". מקורו במאה ה-4, כאשר בירת הקיסרות הרומית עברה לקונסטנטינופול, היו בה יהודים אזרחי רומא. הם כונו: Romaniotes-citizens of Roman. המונח בא לציין כי העדה היהודית היא ממוצא "הלניסטי" – מדובר ביהודים דוברי יוונית, אשר קלטו את תרבותם, סגנון החיים ומסורות מהסביבה הרומלית, כמו רוב קהילות המיעוטים באותם הזמנים: נוצרים או עובדי אלילים.

ביטוי לעובדת התאקלמותם של היהודים בסביבתם אפשר למצוא גם בשמות. אחד משמות המשפחה של יהודי יוון הוא: Moskos – שם ממוצא הלניסטי, המופיע במצבות בגרסאות שונות, כמו: Mordos, Molhos

היחסים הבין־עדתיים באימפריה העותמאנית יעקב גלד

 

 מקדם ומים כרך ב

מקדם ומים – חלק ב'

מחקרים על החברה היהודית בארצות האסלאם ובפזורה הספרדית

הפקולטה למדעי הרוח, אוניברסיטת חיפה – תשמ"ו

עריכה : יוסף שיטרית וצבי יהודה

ו. תפוצות הרומאניוטים

על הקהילות הרומאניוטיות בקושטא אנו למדים מתוך חיבורו של ר׳ אליעזר די טולדו ״משנת רבי אליעזר״, המביא את שמותיהן כדלקמן:

… ואלה הם הקהלות של בני רומאנייא הכתובים בפנקס המלך ירייה בשם סורגונליס פולי ישן, פולי חדש, אכרידה, שירון, ייאנבול, ווייריא קאסטוריה, טירייה, סאלוניקי, אישטיפ, דמוטירה, פאקאראס,סינופ,אדאלייה׳איגריבוז, ניקופולי, סמגייא, פלאטייא, אינדירני, בני מקרא. ק״ק גאנה יע״א עבר לספרדים על ידי מוהר״י אלנקוה ז״ל וחברת בני רומאנייא וחברת בני ספרד.

כל הקהילות הנושאות את שם הערים, שבהן הם ישבו מקודם, היו רומאניוטיות, ו״יחידים״ הועברו בכוח לקושטא על ידי הכובשים העותמאנים, כדי ליישב את העיר. גם קהל זיטון היה קהל רומאניוטי.

בקושטא היה, כאמור, הישוב הרומאניוטי הגדול והחשוב בקיסרות. עוד לפני גירוש ספרד שלטה עדה זו ביהודי הקיסרות, שכללו את העדות האשכנזיות והאיטלקיות. ר׳ משה בנבנשתי – חכם בן המאה הי״ז בקושטא – מציין, שקושטא היא עיר של ספרדים ו״בני רומניאה״. מכאן שעוד במאה השבע־עשרה היתה עדת הרומאניוטים בקושטא קהילה חשובה, שרישומה היה ניכר. קהילות רומאניוטיות היו קיימות גם ביישובים אחרים: אדריאנופול, סאלוניקישירון, ליפנטו, פטרץ(פאטראס), יאנינה, רודוס, קורפו, קרנניא(ארטא), קנדיה, קאבאלא, סופיאה, ניקופול, וידין ועוד.

2. המפגש בין התושבים הרומאניוטים ובין המגורשים הספרדים

המפגש בין המגורשים הספרדים ובין היהודים הוותיקים יצר חיכוכים רבים. ר׳ משה קפשאלי (1495 -1420), הרב הכולל, שהיה מבני העדה הרומאניוטית, עזר למגורשים להיקלט, והשתדל באיסוף! צדקה עבורם. אליהו קפשאלי מתאר בספרו את פעולותיו הרבות בנדון:

ויבואו בתוגרמה אלפי ורבבות מן גרושי היהודים ותמלא הארץ אותם. אז הגדילו לעשות קהילות תוגרמה צדקה לאין מספר וחקר ויתנו את הכסף באבנים לפדיון שבויים ושבו בנים לגבולם.

בימים ההם הגדיל לעשות בקוסטדינא האלוף מהר״ר משה קפשאלי ז״ל אשר היה הולך סביב הקהילות והיה כופה אותם לתת איש ואיש חלקו הראוי לו והיה כופה על הצדקה ובידו הורמנא דמלבותא הן לעבש נכסין ולאסורין. גם האיש משה גדול מאד וכל אשר יצוום יעשו ולא יגרעו דבר והיה מעשה הצדקה שלם.

הוא שמר על ההגמוניה של קהל הרומאניוטים ולחם על כל שינוי, שרצו להכניס החכמים מיתר הקהלים: ״ובאו קצת מחכמי שאר הארצות והיו חכמים בעיניהם ורצו להנהיג קצת מהקהילות אשר היו נשמעים להם למנהגותיהם ועמדנו בפרץ נגדם ולא עלה בידם מכל אשר זממו״. גם ר׳ אליהו מזרחי (רא״ם) (1526-1455), ה״רב המנהיג״, יורשו של ר' משה קפשאלי ברבנות, השתמש ביפוי־הכוח המלכותי וכפה על כולם לתת צדקה לסייע לקליטת המגורשים הספרדים, השתמש בנידויים וחרמות נגד העשירים, שהתנגדו לעזור לפדיון השבויים מידי קברניטי הספינות, ותרם גם מכספו הפרטי למענם, כדבריו:

כי נצטערתי עליהם קרוב לשנה אחת בקבוץ הממון אשר קיבצתי בפדיון כמה מאות פרחים ונכנסתי במחלוקות גדולות עם כל הקהילות וקיבצתי להם שלשה או ארבעה פעמים שלשת אלפים פרחים ונדיתי והחרמתי לכמה בעלי בתים מעשירי הארץ שלא רצו ליתן מה שביקשנו מהם… ואם מממוני כאשר ידוע להשם יתברך משיצא מידי ממוני ומה שפיזרתי בעבורם… ואם בנפשי כי נסתכנתי מרוב הצער… ואם בשכלי כי ביטלתי לימודי ועיוני קרוב שנה אחת עבורם.

היחסים הבין־עדתיים באימפריה העותמאנית יעקב גלר

מקדם ומים כרך ב

היחסים הבין־עדתיים באימפריה העותמאנית

יעקב גלר

ו. תפוצות הרומאניוטים

על הקהילות הרומאניוטיות בקושטא אנו למדים מתוך חיבורו של ר׳ אליעזר די טולדו ״משנת רבי אליעזר״, המביא את שמותיהן כדלקמן:

… ואלה הם הקהלות של בני רומאנייא הכתובים בפנקס המלך יר"ה בשם סורגונליס פולי ישן, פולי חדש, אכרידה, שירון, ייאנבול, ווייריא, קאסטוריה, טירייה, סאלוניקי, אישטיפ, דמוטירה, פאקאראס,סינופ,אדאלייה׳איגריבוז, ניקופולי, סמגייא, פלאטייא, אינדירני, בני מקרא. ק״ק גאנה יע״א עבר לספרדים על ידי מוהר״י אלנקוה ז״ל וחברת בני רומאנייא וחברת בני ספרד.

מתוך ויקיפדיה

רומניוטים (Romaniots או Romagnotes) הוא הכינוי שניתן לעדה יהודית לא אשכנזית ולא ספרדית שבניה חיו בחבל הבלקן ובאסיה הקטנה. נכון לתחילת המאה ה-21 מתגוררים חברי העדה בעיקר ביוון, במדינת ישראל ובעיר ניו יורק.

על פי המסורת הרומניוטית, מקור הקהילה מיהודים שיצאו מארץ ישראל לאחר חורבן הבית השני והתיישבו באזורי אסיה הקטנה והבלקן. הרומניוטים דיברו ניב יווני קדום שנקרא יווניטיקה, ותפוצתם כללה את יוון, איי יוון, אסיה הקטנה, אלבניה ובולגריה. קהילות גדולות חיו בסלוניקי, בקורפו וביאנינה.

באיסטנבול ובאיזמיר נקברו הרומניוטים בנפרד משאר הקהלים ממגורשי ספרד (שכללו את הספרדיםוהפורטוגלים,( יחד עם המוסתערבים והאשכנזים.

 

כל הקהילות הנושאות את שם הערים, שבהן הם ישבו מקודם, היו רומאניוטיות, ו״יחידים״ הועברו בכוח לקושטא על ידי הכובשים העותמאנים, כדי ליישב את העיר. גם קהל זיטון היה קהל רומאניוטי.

בקושטא היה, כאמור, הישוב הרומאניוטי הגדול והחשוב בקיסרות. עוד לפני גירוש ספרד שלטה עדה זו ביהודי הקיסרות, שכללו את העדות האשכנזיותוהאיטלקיות. ר׳ משה בנבנשתי – חכם בן המאה הי״ז בקושטא – מציין, שקושטא היא עיר של ספרדים ו״בני רומניאה״. מכאן שעוד במאה השבע־עשרה היתה עדת הרומאניוטים בקושטא קהילה חשובה, שרישומה היה ניכר. קהילות רומאניוטיות היו קיימות גם ביישובים אחרים: אדריאנופול, סאלוניקישירון, ליפנטו, פטרץ(פאטראס), יאנינה, רודוס, קורפו, קרנניא(ארטא), קנדיה, קאבאלא, סופיאה, ניקופול, וידין ועוד.

2. המפגש בין התושבים הרומאניוטים ובין המגורשים הספרדים

המפגש בין המגורשים הספרדים ובין היהודים הוותיקים יצר חיכוכים רבים. ר׳ משה קפשאלי (1495 -1420), הרב הכולל, שהיה מבני העדה הרומאניוטית, עזר למגורשים להיקלט, והשתדל באיסוף צדקה עבורם. אליהו קפשאלי מתאר בספרו את פעולותיו הרבות בנדון:

ויבואו בתוגרמה אלפי ורבבות מן גרושי היהודים ותמלא הארץ אותם. אז הגדילו לעשות קהילות תוגרמה צדקה לאין מספר וחקר ויתנו את הכסף באבנים לפדיון שבויים ושבו בנים לגבולם.

בימים ההם הגדיל לעשות בקוסטדינא האלוף מהר״ר משה קפשאלי ז״ל אשר היה הולך סביב הקהילות והיה כופה אותם לתת איש ואיש חלקו הראוי לו והיה כופה על הצדקה ובידו הורמנא דמלבותא הן לעבש נכסין ולאסורין. גם האיש משה גדול מאד וכל אשר יצוום יעשו ולא יגרעו דבר והיה מעשה הצדקה שלם.

הוא שמר על ההגמוניה של קהל הרומאניוטים ולחם על כל שינוי, שרצו להכניס החכמים מיתר הקהלים: ״ובאו קצת מחכמי שאר הארצות והיו חכמים בעיניהם ורצו להנהיג קצת מהקהילות אשר היו נשמעים להם למנהגותיהם ועמדנו בפרץ נגדם ולא עלה בידם מכל אשר זממו״. גם ר׳ אליהו מזרחי (רא״ם) (1526-1455), ה ״רב המנהיג״, יורשו של ר' משה קפשאלי ברבנות, השתמש ביפוי־הכוח המלכותי וכפה על כולם לתת צדקה לסייע לקליטת המגורשים הספרדים, השתמש בנידויים וחרמות נגד העשירים, שהתנגדו לעזור לפדיון השבויים מידי קברניטי הספינות, ותרם גם מכספו הפרטי למענם, כדבריו:

כי נצטערתי עליהם קרוב לשנה אחת בקבוץ הממון אשר קיבצתי בפדיון כמה מאות פרחים ונכנסתי במחלוקות גדולות עם כל הקהילות וקיבצתי להם שלשה או ארבעה פעמים שלשת אלפים פרחים ונדיתי והחרמתי לכמה בעלי בתים מעשירי הארץ שלא רצו ליתן מה שביקשנו מהם… ואם מממוני כאשר ידוע להשם יתברך משיצא מידי ממוני ומה שפיזרתי בעבורם… ואם בנפשי כי נסתכנתי מרוב הצער… ואם בשכלי כי ביטלתי לימודי ועיוני קרוב שנה אחת עבורם.

למרות מסירותם הנפשית של שני הרבנים הכוללים הרומאניוטים למען קליטתם של המגורשים בקושטא, התנשאו אלה על הוותיקים, ופעלו להשתלט עליהם ולבוללם בתוך קהליהם.

בשלב ראשון של היקלטם בקיסרות, היו נסיונות של שיתוף פעולה בין שתי העדות, ואפילו של התקרבות למנהגם של הרומאניוטים. אולם תוך תהליך ההתקרבות נתגלו הבקיעים הראשונים והחל פירוד על רקע מנהגיהם השונים.

היחסים הבין עדתיים באימפריה העותמאנית-יעקב גלר

 

מקדם ומים כרך בהיחסים הבין עדתיים באימפריה העותמאנית-יעקב גלר

ר׳ יוסף ן׳ לב (מהריב׳׳ל) – חכם בן המאה השש־עשרה בשאלוניקי וקושטא -ציין: ״והספרדים…נמשכו אחריהם (רומאניוטים) כמו שנמשכו בסבלונות״.

גם ר׳ יעקב ן׳ חביב – חכם בן המאה השש־עשרה בשאלוניקי – הביע דעתו, שהספרדים בשאלוניקי צריכים לנהוג לפי מנהגי העיר (של הרומאניוטים) קודם בואם, משום ש״ראוי לשים נגד עינינו מאמר חז״ל על ׳לא תתגודדו, לא תהיו אגודות אגודות׳. וכיון שמגורשי איטליה היושבים לא היו מכשירים בדיקה בנפיחה, גם אנחנו נחזיק מנהגם הטוב בפי מששנינו נותנים עליו חומרי המקום שהלר לשם״

אולם מתנגדי ר׳ יעקב ן׳ חביב היו מוכיחים כי ״לא תתגודדו״ נאמר דווקא ב׳׳יחידים", שבאו למקום שמחמירים, כי הם בטלים לגבי בני העיר אשר באו שם, אבל כשהם קהל בפני עצמם, הריהם כמו שישבו בעירם ונוהגים כמנהגם והאחרים כמנהגם. ובכן אין כאן ״ולא תתגודדו״. בסוף הודה ר׳ יעקב ן׳ חביב לדבריהם. משום כך שינה דעתו גם הוא ונהג לפי מנהג אבותיהם. עקב סיבות אלה של חילוקי מנהגים בדיני איסור והיתר, החל שלב ראשון של הפרדה ביניהם ולא אכלו איש אצל רעהו. ר׳ יוסף ן׳ לב מספר בתשובותיו על חילוקי דעות אלה בנפיחה, הן בקושטא והן בשאלוניקי.

נראה שבין הספרדים היו חלוקות הדעות בקשר לאינטגרציה שלהם בתוך הקהילות האוטוכטוניות הוותיקות, וגבר הקו הקיצוני נגד ההשתלבות ובעד עצמאות קהלי המגורשים והשתלטות על המקומיים. הרקע להתנשאותם של הספרדים על הרומאניוטים היה מספרם הרב, שעלה עשרת מונים על הוותיקים, הרגשת עליונותם בתורה ובחכמה וייחוסם. דעה זו בוטאה בבירור על י ידי חכם ספרדי בשם ר׳ משה ארוקיס, שהשיב תשובה תקיפה למנהיגי קהילות באדריאנופולי, ומפני חשיבותם אצטטם:

שראוי לספרדים בכל מקום, שהם יחזיקו במנהג אבותיהם בידיהם ושבח וגדולה ליוצר בראשית, הספרדים, הלא הם רובא דמנכר בכמות ובאיכות והיהודים יושבי הארץ יושבים ראשונה במלכות הזה, אינם בערכנו שנים שלשה גרגרים בראש אמיר ותרי ממאה ולמה נלך אחריהם לראות מה הם נוהגים, עד שניפול ברשת שנוי ותמורות… וידוע הוא שהספרדים וחכמיה בזה המלכות, עם שאר הקהילות המתחברות אליהם ושבח לאל הלא הם הרבים, להם לבדם ניתנה הארץ והם הודה, זיוה והדרה, מאירים לארץ ולדרים עליה… הלא כל המקומות האלה נחשבו גם הם אף לנו, וראוי למעוטים היושבים ראשונה במלכות, בכל עניני מנהגי התורה, ממנו יראו וכך יעשו, ולא יעשו אגודות אגודות ולא יראה תורה כשתי תורות

חכם זה ראה גם את מנהג הסבלונות כמנהג טעות, ולפיכך חוזר על סברתו בדבר כיבוש הרומאניוטים בידי הרוב הספרדי. ואכן נסיונות של השתלטות אנו מוצאים כבר מתחילת התיישבותם של המגורשים, עוד בחייהם של ר׳ משה קפשאלי ור׳ אליהו מזרחי.

היחסים הבין עדתיים באימפריה העותמאנית – יעקב גלר

  1. מאבק הספרדים להשתלט על ארגון השחיטה והרבנותרומניוטים

היחסים הבין עדתיים באימפריה העותמאנית – יעקב גלר

המגורשים רצו לתפוס עמדות בהנהגה הפנימית של הקהילות, ולהשתלט על מנגנון הקהילות בקושטא ובאדריאנופולי. הואיל ולא בנקל קיבלו תפקידים מידי התושבים הוותיקים, חיפשו תואנות ובייחוד בנוגע לכשרונם של שוחטים, נאמנים ומשגיחים. ומתוך קנאה ושנאה העלילו עליהם והשתדלו בכל כוחם להדיחם מתפקידיהם בקהילה ולמנות אנשים משלהם.

בקושטא נאבקו המגורשים בכל כוחם לסלק את השוחט מתפקידו, אולם כשלא הצליחו, ניסו הם לפסלו בכל מיני טענות פסול, כגון שסכינו היה פגום, ושהוציא טרפה מתחת ידיו. הם הרחיקו לכת עד כדי כך, שהקימו בית דין משלהם, מבלי לשתף שום דיין רומאניוטי. ובהיעדר השוחט המואשם, שסירב להופיע בפני ביה״ד הזה, הוחלט על ידם להדיחו מכהונתו.

קהילות קטנות: הרומאניוטים

מתוך histerio

הם גרו ביוון ובאסיה הקטנה הרבה לפני שהיהודים גורשו מספרד. הם חיו ביאנינה, באתונה, בקוסטנטינופול, בסופיה ובהרבה איים יווניים. הם לא אשכנזים וגם לא ספרדים. הם פועלים לפי הלכות התלמוד הירושלמי, ולא זה הבבלי, ויש להם נוסח תפילה משלהם. הם לא מדברים יידיש ולא לדינו אלא להג יהודי של יוונית. שמות משפחה נפוצים לקהילה זו הם פסח, לויס וקנטי.

הם יהודי יוון ובולגריה המקוריים.

מדובר על הקהילה היהודית הרומאניוטית, כלומר היהודים שחיו ביוון ובאסיה הקטנה עוד לפני גירוש ספרד, אומרים אף שהם שארית של גולת בבל הקדומה. 

מדוע קוראים להם רומאניוטים? הכוונה היא ליהודי האימפריה הביזנטית העתיקה. הכינוי של האימפריה הביזנטית היה "רומאניה" (בלי קשר למדינת רומניה של היום), והיהודים הללו התיישבו והקימו בתי כנסת עם נוסח תפילה מיוחד להם, שאינו מזכיר לא את הנוסחים האשכנזיים ולא את נוסחי עדות ספרד.

את הקריאה בתורה בשבת היו הרומאניוטיים מחלקים לפי "סדרים" (שיטה לפיה קריאת כל התורה התמשכה על פני שלוש שנים, ולא על פני שנה אחת כמו שידוע לנו)- בדומה למנהג ארץ ישראל הקדום. 

הקהילה הרומאניוטית הגדולה ביותר בימי הביניים  הייתה בעיר תביי היוונית. עם הגעתם של יהודי ספרד לאיזור יוון ואסיה הקטנה לאחר שהסולטאן העות'מאני ביאזיד השני ניאות לקלוט אותם בשטחי האימפריה העות'מאנית לאחר הגירוש בשנת 1492, השתלבו היהודים הספרדים היטב יחד עם היהודים הרומאניוטיים, שעזרו להם בקליטתם. תחת השילטון העות'מאני, העיר סאלוניקי הפכה לעיר עם רוב יהודי ממש, רוב יהודיה היו ממוצא ספרדי, אך היה גם מיעוט קטן של יהודים רומאניוטיים שניהל יחד עם היהודים הספרדים את חיי המסחר והתרבות של העיר. 

כאמור, השפה של היהודים הרומאניוטיים הייתה יהודית-יוונית, כלומר יוונית בלהג יהודי עם מעט תוספות של מילים בעברית. 

בתקופת השואה, שמונים ושישה אחוזים מיהודי יוון הושמדו- חלקם רומאניוטיים. כמעט חמישים אלף מיהודי סלוניקי פונו מהעיר-בצורה כזו או אחרת. שארית יהודי יוון עלתה ברובה לישראל.  

כיום חיים בישראל כ45 אלף יהודים רומאניוטיים, אלף יהודים רומאניוטיים ביוון, חמש מאות יהודים רומאניוטיים בתורכיה-בעיקר באיסטנבול וששת אלפים וחמש מאות יהודים רומאניוטיים בארצות הברית, בעיקר במנהטן ניו יורק, שם קיים בית הכנסת הרומאניוטי הגדול ביותר בעולם והיחיד ביבשת אמריקה: "קהילה קדושה יואנינה". 

באיסטנבול קיים גם בית כנסת ליהודים רומאניוטיים. 

בשכונת נחלאות בירושלים קיים בית כנסת "בית אברהם ואוהל שרה לקהילת יאנינה", שהוא רומאניוטי. 

עם הזמן חילחל נוסח התפילה היהודי ספרדי לנוסח התפילה הרומאניוטי. 

רא״ם – שלפניו הובאה שאלה זו – הציע למנות שני שוחטים ואף אחד לא יורשה לשחוט ולבדוק בלעדי השני, וכך תימנע המחלוקת בין שני הקהלים. גם באדריאנופולי התעורר סכסוך דומה ורא״ם פייס והשכין שלום ביניהם.

העלילות הרבות שהעלילו הספרדים על הרומאניוטים בנוגע לשחיטה ולכשרות היו בלתי מבוססות, משום שהאחרונים הקפידו על חוקי התורה ומצוותיה. הרבנים הרומאניוטים ראו פגמים בספרדים אחדים ביחסם וגישתם של האחרונים בשמירת השבת. רא״ם מביא מעין הסכם בין יהודים וגויים בנוגע לעבודה בחנות בשבת. היהודי יושב בחנות בימי חול והגוי בשבת והרווח מתחלק, של שבת לגוי ושל חול ליהודי. ה״רב המנהיג״ יצא חוצץ נגד מנהג נפסד זה, שנוגד את חוקי התורה.

חילוקי הדעות התעוררו גם בנוגע לחינוך ילדי הקראים, דהיינו, בהוראת לימודי הקודש והחול לקראים,שהיו תושבים ותיקים בקושטא, עוד מהתקופה הביזאנטית, והיו להם יחסים תקינים עם בני רומאניאה. הקראים, בהיותם אנשים אמידים, העסיקו בבתיהם משרתים ומלמדים רבניים. ברם, כפי הנראה, חלק מהספרדים התנגדו לכך והטילו חרם על המלמדים, שהורו אצלם. רא״ם התנגד לכך והביא טעמים רבים לדבר.

הספרדים, שהחשיבו את עצמם, כאמור, כחכמים ומיוחסים, דרשו לעצמם לאחר מאבקם על השחיטה, משרות גבוהות יותר, דהיינו, משרת ה״רב הכולל״, תפקיד שמילאו החכמים הרומאניוטים ר׳ משה קפשאלי ור׳ אליהו מזרחי. ברם, מפאת אי־הבנות ומחלוקות שנתגלעו בין שני הקהלים על בחירת האיש, ואי־יכולתם להתפשר על מוצאו של המועמד, בטלה משרה זו. ר׳ שמואל די מדינה (רשד״ם) – מגדולי חכמי שאלוניקי במאה הט״ז – רומז על כך באחת מתשובותיו ״ובין כך ובין כך ענין הרב הנזכר לא עמד בעוונותינו שרבו, כי אם לזמן מועט״. הספרדים רצו גם לתפוס משרות של חכמי קהילות מקומיות. ביאנינה היה קיים בתחילה קהל תושבים (רומאניוטי), והמגורשים, שבאו להתיישב במקום, הצטרפו לקהל הישן להתפלל יחד. אך עד מהרה נפרדו והקימו קהל שני חדש, הביאו להם חכם מעיר אחרת, ולא הכירו בסמכותו של מרביץ התורה, החכם התושב. אולם החכם החדש לא החזיק מעמד ביאנינה ״מפני איזו איבה שהיה לו עם החכם התושבי, כי כל אומן סני(שונא) לחברו״. הוא תיקן תקנה בחרם חמור עם כל אנשי הקהל החדש (כנראה הספרדי), שבעזבו את העיר, לא יוכלו לקחת את החכם התושבי למרביץ תורה עליהם, עד עשר שנים.

היחסים הבין עדתיים באימפריה העותמאנית-יעקב גלר

מקדם ומים כרך ב

השואל פונה לרשד״ם בשאלה, אם יש תוקף לחרם זה, שהיה לדבר עברה, לפרוק מעליהם עול תורה, ואם יש להם התרה. רשד״ם (יו״ד, קל״ז) פסק שאפשר להתיר החרם, ״כיון שיש מצוה בהתרה זו, אם הקהל חפצים בתושבי עתה ואין אדם לומד תורה אלא ממי שליבו חפץ״. הספרדים שיתפו פעולה תחילה עם הרומאניוסים גם ב״חברת קברים״ (חברה קדישא) ובהחזקת ״תלמוד־תורה״. ״חברת הקברים״ קיבצה ששת אלפים לבנים, שהקדישום לת״ת. מהרווח של סכום זה קיבלו מלמד, שילמד לכל מי שירצה ללכת לבית מדרשו. אולם לאחר שהקים הקהל החדש בית כנסת ומינו רב חדש, נפרדו הספרדים מה״תושבים״.

גם לגבי המשרה של הקהיא בקושטא, הנגיד רבי שאלתיאל, התעוררו סכסוכים ומחלוקות.

הקהיא – מקור המילהבפרסית KET KHODA , שמשמעותה סוכן בית או מנהל בית.

הספרדים לא ראו בעין יפה את המשך תפקידו כשתדלן ומתווך בין הקהלים היהודיים בקושטא ובקיסרות ובין השלטונות העותמאניים, כי גם הוא היה מהרומאניוטים, ידע יוונית, והשכיל לקשור קשרים עם הפקידים בממשל. בי״ד בחשון הרע״ט (8ו15) הוטל עליו חרם, ובי״ב בסיון הר״ף (1520), לאחר בקשתו מממוני הקהל, שנתקבצו ב״קהל זיטון״ בקושטא, הותר לו החרם והוא הוחזר למשרתו הקודמת. סיבת ההדחה היתה משום היותו עצמאי, ולא התייעץ עם ממוני הקהל. לאחר שהתחייב להתחשב בממונים, הוחזר על כנו.

ובכן, המפגש בין המגורשים ובין ה״תושבים״ יצר חיכוכים, שגרמו לכך, שלפעמים כינו בני העדות איש את רעהו בכינויי גנאי. נביא שני מקרים מאלפים:

א.         רבי יוסף מטראני(מהרי״ט) – חכם בן המאה הי״ז בקושטא – מספר על אדם, שקרא תיגר על ממוני הקהילות, שהתירו לכמה ״יחידים״ ספרדים, להיות רשומים בפנקס משלמי המס של ק״ק רומאניאה, ואמר: ״למה מסרת אותנו ביד הקהילות (רומאניאה), שאין אנו מהם, ולא מתפללים שלהם, שלא ירחמו עלינו, וקראו עליהם המקרא: ׳ואת בני יהודה מכרתם לבני היונים למען הרחיקם מעל גבולם׳(יואל ד, ו). הספרדים כינו אפוא את הרומאניוטים בשם ״יוונים״, והפאראפרזה כאן, שאת הספרדים מכרו בידי הרומאניוטים, כדי להרחיקם ממסורתם וממנהגיהם. הרומאניוטים נפגעו מכינוי זה וביקשו להעניש את הספרדים.

ב.         המהרי״ט הוסיף, שזכור לו גדול אחד מחכמי רומאניאה, בעת שהיה מתרעם על דייני ק״ק ספרד, כינה אותם ״הגר״, ופסק עליהם את הפסוק: ״הגר אשר בקרבך עלה עליך מעלה מעלה״(דברים כח, מג). כלומר, בני ספרד, שבאו כגרים לתורכיה וגדלו והעשירו, עכשיו רוצים הם להשתרר על ה״תושבים״.

נסיונות השתלטות של הספרדים היו גם בהחדרת נוסח תפילתם. ידועה ההסכמה בפאטראס הישנה: ״לבלתי יוכל שום יחיד מהג׳ קהילות (סיציליאנים וספרד) להתפלל תפילת קבע בביהי׳כ של הגריגי״.תקנה זו באה כדי למנוע מיחידי ק״ק ספרד וסיציליאה להצטרף לק״ק של התושבים. גם ״מחזור רומאניאה״, סידור תפילתם של ״בני רומניאה״, הפך ליקר המציאות כבר אז. רשד״ם מציין שעוד בזמנו השתלט נוסח ספרד בתפילת רובם, ומנמק:

נתבלבלו המנהגים וכמעט נתהפך כל העולם לסדר תפילות ספרד, כי הם הרבים במלכות זה ותפילתם צחה ומתוקה וכולם, או רובם, הניחו מנהגם ונמשכו אחרי מנהג ספרד, כמו שהוא היום בעיר ואם בישראל שאלוניקי, שקהילות קאלאבריה ופרובינציא וסיציליאה ופוליאה תפסו מנהג ספרד, לא נשאר כמעט כי אם הק״ק אשכנז שלא לנו מנהגם.

  1. הפעלת לחצים ואלימות על הקהל הרומאניוטי נפאטראס

על הקהל הרומאניוטי בפאטראס הופעל לחץ כבד, כדי שיצטרף לקהלים אחרים בהנהגת הקהילה במקום.

שני הקהלים, הסיציליאנים והקהל הספרדי, רצו לכוך על הקהל הרומאניוטי שיתאחד עמהם והכול יוחלט ברוב קולות הממונים. אולם הם סירבו, משום שחששו, שדעתם תהיה במיעוט וההחלטות תתקבלנה לפי הרוב. רשד״ם, שנתבקש להביע דעתו על הדבר, השיב: ״שכל קהל וקהל עיר בפניה עצמה נחשב, אע״פ שהחיבור טוב״. דבריו לא מצאו חן בעיני ר׳ יוסף פורמון בן המאה הט״ז, רבם של שלשת הקהלים בפאטראס, שהחל בהפעלת לחץ והבדיל את יחידי הקהלים הללו, לבל ישאו ויתנו עם הרומאניוטים. במצב זה של שנאה ופירוד ביניהם, שלחו שני הצדדים שליחים לשאלוניקי, כדי לבקש את חוות דעתם של הרבנים משם על פסקו הנ״ל של הרב פורמון. הרבנים משאלוניקי ביקשו לפני הדיון על טענותיהם, לקבל מראש הבטחת שני הצדדים, שיקבלו את פסקיהם. כת ראשונה, שהיתה מורכבת משליחי הספרדים והסיציליאנים, סירבו לקבל, ואילו הרומאניוטים טענו: ״דין תורה אנו מבקשים וחפצים״. לפיכך סירבו רבני שאלוניקי לפסוק בדבר. שליח הרומאניוטים רצה אז לפנות לעיר הבירה, כדי שחכמי קושטא יורו להם הדין. ברם, שליחי הצד השני רצו למנוע בעדו בכוח הזרוע, וכשהוא נכנס לספינה, הביאו אתם שני חיילים רגלים (יאניצ׳ארים), שהיכוהו ופצעוהו והוליכוהו לפני ערכאות של גויים. וכדי להצדיק את מעשיהם, העיד אדם בשם יעקב רידה בפני שופט העיר, שהרומאניוטי היה חייב לו חמשת אלפים לבנים, ושני חבריו העידו, וכל הקהל הכשיר העדים. השליח הרומאניוטי הוכנס לבית הסוהר, ורק אחרי שלושה ימים, עם פרעון הסכום הזה, שוחרר משם.

מעשה ההלשנה, כליאתו בבית הסוהר ותשלום הקנס לא היה אלא כדי למנוע ממנו פנייתו לרבני קושטא, ששם היו בוודאי מגנים את מעשי הלחץ והאלימות של הקהלים הספרדיים והסיציליאניים נגד הקהל הרומאניוטי, שהיה במיעוט. יתר על כן, שמש הקהלים היריבים הכריז בשווקים שארור יהיה מי שיסייע לתושבים הרומאניוטים. השליח בא שוב להתריע לפני הרבנים ואיש לא ענה לו. רשד״ם היה אובייקטיבי והצדיק את הרומאניוטים ואמר: ״שהדין עם ה׳תושבים׳(רומאניוטים)

חילוקי מנהגים בין שתי העדות-יעקב גלר

  1. חילוקי מנהגים בין שתי העדותמקדם ומים כרך ב

החיכוכים בין הרומאניוטים ובין הספרדים נבעו לא מעט מפאת חילופי המנהגים ומשאיפות הספרדים להשליט את מנהגיהם על ה״תושבים״. סלע המחלוקת ביניהם היה בעיית ה״סמיכה״, וכן הסבלונות, מנהגי כתובה, נפיחה וכוי.

א. ה״סמיכה״

אצל הרומאניוטים, האשכנזים, הצרפתים והאיטלקים קיים התואר ״רב״ ומכירים ב״סמיכה״, ואילו הספרדים לא נהגו ב״סמיכה״ וקראו לרבניהם ״חכם״. ר׳ דויד מסיר ליאון דן בהתנהגות זו בספרו, וכתב:

ומפני שאלו הספרדים עלולים להיות מעליבים ב״סמיכה״ הזאת ואומרים כי אין סמיכה בחו״ל וכותבים את זה בספריהם, אשר ראוי לשתוק על סכלותם, איך חשבו שדבר קטן כזה הידוע לתינוקות של בית רבן נעלם מכל צרפת ואשכנז ואיטליא ורומניא הנוהגים בסמיכה, שהיו גדולי עולם וראשי ישיבות בכל מקומות ממשלתם.

ה״סמיכה״ היתה נהוגה אצל הרומאניוטים, שעמדו בקשרים עם חכמי אשכנז, ומהם קיבלו את מנהג ה״סמיבה״ לרב ומורה הוראה. על זה כבר העיר ר׳ יוסף ן׳ לב: ״שקהילות רומניאה הקדומים מיסדים על פי אשכנז וצרפת ולא על פי חכמי טוליטולא וספרד״. ״סמיכה״ משמעה אישור ותעודה, הניתנת על ידי רב וחכם מופלג לתלמיד. תעודת ה״סמיכה״ מאשרת שהתלמיד בקי בדיני איסור והיתר, ועליה הסתמכו פרנסי הקהל, כשרצו לבחור רב. כוונת מתן ה״סמיכה״ היתה למנוע מאנשים לא־ראויים מלשמש כרבנים ודיינים. הרומאניוטים טענו שאצל הספרדים כל מי שרצה היה מורה הוראה ופוסק, אף כי לא הוסמך ולא היה לו ״היתר הוראה״. ר׳ דוד הכהן – חכם רומאניוטי במאה הט״ז בקורפו – מביע את התנגדותו לשלילת ה״סמיכה״, הגורמת לעם־ארצות. דבריו המצוטטים באחת מתשובותיו משכנעים ביותר, ומפני חשיבותם אביאם להלן:

ומטעם זה נהגו הסמיכה להודיע לכל דאיניש דגמיר הוא ותלמיד שהגיע להוראה הוא וכדאי הוא למעבר שלידוותייהו דקמאי, דארץ ישראל וכל זה מפני שבעוונותינו, שרבו תלמידים שלא שמשו כל צרכן, מתעטפין בטלית של רבם ונוטלים שררה לעצמן לישב על כסא ההוראות ולחכם יאמרו הלאות ויולידו כל הרעות והרשות נתונה לכל. וכן הסכימו להסמיך לאנשים הראויים להוראה לקראם בשם הרב רבו ומזה יודע לכל דכל מי שאינו מוסמך, דהיינו שיש לו רשות להורות, לאו בר הכי הוא ואין לסמוך עליו, אלא א״כ יהיה ידוע לכל דגברה רבה הוא ומצד ענוותנותו אינו מבקש גדולות, או משום שהוא קביל וקיים או מטעמים אחרים.

רד״ך ממשיך לעקוץ את הספרדים, שזלזלו בסמיכה:

וכ״ש בדורינו זה, שבעוונותינו שרבו יש אנשים שלא שימשו כלל, אלא שעסקו בחכמות חיצוניות ומכריזים ואומרים חכמים אנחנו ותורת ד׳ אתם… ואם יקום נגדם איזה גדול שבדור אומרים לו הכבד בביתך ושב, שאין בידך לא לחם ולא שמלה ובעלי בתים נותנים להם אמונה – עם היות כי ציד בפיהם ומגדילים עצמם בכוח בתחבולה ובמרמה ונמצא שם שמים מתחלל… בודאי ראוי לגדור ולאמר, שלא כל הרוצה ליטול את השם יטול, אלא יחידי הדור וסגוליה וזה יודע על פי הסמיכה הנהוגה.

הספרדים התנגדו לקבל את ה״סמיכה״, אך כי ברור היה להם שלא דומה היא לסמיכת ארץ־ישראל. דבר זה גרם למחלוקת בין שתי העדות, כשהרומאניוטים לא היו מוכנים לקבל את סמכותם של חכמים, שאין להם ״סמיכה״, ואילו הספרדים זלזלו ברבני הרומאניוטים. דבר זה היווה גם עילה לביטול משרת הרב הכולל בקושטא. דון יהודה אברבנאל כתב לאחר בואו לאיטליה שמצא שנתפשט המנהג של הענקת ״סמיכה״ לתלמידי ישיבה גם בין הספרדים והושפעו כנראה ״מדרכי הגויים העושים דוקטור״.

ב. סבלונות ( מתנות )

סִבְלוֹנוֹת

ת (ז"ר) [מן סבל, כמו "מַשְׂאֵת" – מן נשׂא] מַתָּנוֹת, וּבְיִחוּד מַתָּנוֹת שֶׁהָיָה הֶחָתָן נוֹהֵג בִּימֵי קֶדֶם לִשְׁלֹחַ לְבֵית חוֹתְנוֹ אוֹ לַכַּלָּה לְאַחַר הַקִּדּוּשִׁין: "הַשּׁוֹלֵחַ סִבְלוֹנוֹת לְבֵית חָמִיו" (בבא בתרא ט ח). "הַרְבֵּה סִבְלוֹנוֹת שִׁגֵּר לָהּ בְּמַתָּנָה" (פיוטים, סידור 709). "הַמְּחֻתָּנִים מִצַּד הֶחָתָן הָיוּ שׁוֹלְחִים סִבְלוֹנוֹת לְהַכַּלָּה מִטְפַּחַת טוּרְקִית" (מנדלי מו"ס, רפז). "וְרַבִּי יוּדִיל פָּסַק שְׁנֵים-עָשָׂר אֶלֶף אֲדוּמִים, חוּץ מִמַּתָּנוֹת וְסִבְלוֹנוֹת כְּפִי מִנְהַג קַדְמוֹנִים" (עגנון, כלה רלב).

 

מנהג הסבלונות היה מושרש אצל הרומאניוטים, והיו חוששים שהסבלונות (המתנות) שהיה שולח הארוס לארוסתו, הינם בספק קידושין, או כקידושין גמורים, ומצריכים גט. כשבאו המגורשים להתיישב בתורכיה, גרם מנהג זה להתנגשות בינם לבין התושבים הוותיקים. הספרדים רצו להחזיק במנהגי אבותיהם בידיהם, ולא חששו לסבלונות. הם ראו במנהגי הרומאניוטים מנהגי טעות, שאין לחוש בהם כלל. היו מקומות שהספרדים נגררו אחרי הוותיקים, כגון קושטא וסופיאה, וחששו לסבלונות. למרות שאנשי קושטא נהגו חומרה בסבלונות, לא נמנעו מלהשתדך עם ערים אחרות, שלא חששו להם, כאנשי שאלוניקי (רא״ם י״ז) ואדריאנופול (פני־משה ג: ט״י). נשתמרו ויכוחים, שעברו בין רא״ם ור׳ אברהם ן׳ יעיש, ובין ר׳ משה ארוקיס לבין חכמי אדריאנופול בשנים ר״פ-רפ״ה (1520-1525) על עניין זה. ר׳ משה ארוקיס השיב תשובה תקיפה למנהיגי קהילות ופרנסי אדריאנופולי: ״רז״ל נ״ע ששאבו מים ממעיני ישועתם בספרד, היו מורים בכל יום הלכה למעשה שאין חוששין לסבלונות… שראוי לספרדים בכל מקום שהם יחזיקו במנהג אבותיהם בידיהם״. גם רשד״ם התנגד לחוש לסבלונות: ״אפילו שגריגוש ואונגרוש ואשכנזים נהגו לחוש, מ׳׳מ הספרדים הם כעיר אחרת ונוהגים כעיר שאלוניקי״.הקהל הרומאניוטי באדריאנופולי הוסיף לחוש לסבלונות גם במאה הי״ז. נהגו שאת הסבלונות שלחו בפומבי ובעסק גדול על ידי שליח ומסרו למשודכת. היתה גם הסכמה, ששום אדם לא יקדש, עד שישלח הסבלונות לארוסה.

חילוקי מנהגים בנוגע לחלוקת הירושה

ג. חילוקי מנהגים בנוגע לחלוקת הירושהמקדם ומים כרך ב

גם בענייני חלוקת הירושה של אשה נשואה, שנפטרה ללא בנים, היו חילוקי מנהגים. לפי המנהג שנתפשט בקהילות רומאניאה, צריכים להחזיר הכול – נכסי מלוג ומתנות – ליורשי משפחתה. אולם לפי מנהג ספרד, חולקין בין הבעל ויורשי האשה. מאידך, הסכמה מוידין משנת 1377, שהיא כנראה הסכמה רומאניוטית, אומרת: ש׳׳אם ח״ו תמות האשה בחיי עולם בעלה ולא נשאר ממנה ולד של קיימא, ירש הבעל שליש של הנכסים שהכניסה לו ושני שלישים ליורשיה״. ואילו לפי ״ספר משנת ר׳ אליעזר״, דף קפ״ה, ע״ב:

בני רומניאה כשיש להם זרע של קיימא, חולקין הבעל עם הזרע שווה בשווה והמתנות שמקבלין מאבי החתן והכלה ושאר העם. וכן בנכסי מלוג נוטל הבעל ג׳ חלקים וזרע של קיימא חלק אחד. וכשאין להם זרע של קיימא, חולקין עם יורשי האשה שווה בשווה.

רומניוטים Romaniots או Romagnotes הוא הכינוי שניתן לעדה יהודית שאינה לא אשכנזית ולאספרדית שבניה חיו בחבל הבלקן ובאסיה הקטנה. נכון לתחילת המאה ה-21 מתגוררים חברי העדה בעיקר ביוון, במדינת ישראל ובעיר ניו יורק.

על פי המסורת הרומניוטית, מקור הקהילה מיהודים שיצאו מארץ ישראל לאחר חורבן הבית השניוהתיישבו באזורי אסיה הקטנה והבלקן. הרומניוטים דיברו ניב יווני קדום שנקרא יווניטיקה, ותפוצתם כללה את יוון, איי יוון, אסיה הקטנה, אלבניה ובולגריה. קהילות גדולות חיו בסלוניקי, בקורפו וביאנינה. קהילה קדומה הייתה קיימת ברומניה כשהגיעו יהודים רומניוטים לרומניהלחבל הדנובה לאחר הכיבוש הרומאי והתיישבו שם. הקהילה נטמעה ונשתכחה לאחר השתלטות הספרדים והאשכנזים על יהדות רומניה.

באיסטנבול ובאיזמיר נקברו הרומניוטים בנפרד משאר הקהלים ממגורשי ספרד (שכללו את הספרדיםוהפורטוגלים), יחד עם המוסתערבים והאשכנזים.

כל המנהגים הללו היו נוהגים כשהיו יודעים לאיזה קהל שייך האיש, אבל כשלא היה ידוע מאיזה קהל בא, מפאת הטמיעה שהחלה בין הקהלים, היו אז דנים אותו כבני ספרד.

ר׳ שמואל חיים- החכם באשי השני בימי שלטון מחמוד השני, במחצית הראשונה של המאה הי״ט – מעיד על כך:

״וכן ראיתי להרב דוד אגוזי שהיה אב בי״ד פה קושטא שכתב… דבדורינו זה דחולקין אפילו לבני רומניאה חולקין אפילו במתנות… והנה משראיתי להרבנים הגדולים ז״ל מזה חמישים שנה שהיו דנים בין לבני רומניאה ובין לבני ספרד לחלק בנדוניאה, אם הניח זרע, ואילו אצל הספרדים כשהניח זרע של קיימא אינו חולק הבעל עם האישה, אלא הכל לבעל״.

מכאן אנו מסיקים שעוד בדורו (במאה הי״ט) היו יהודים רומאניוטים בקושטא. הוא ממשיך לדון במקרים של נישואים בין עדות, אם האיש הוא מ״בני רומניאה״ והיא מבני ספרד ״המנהג הוא דעולה עמו ואינה יורדת. כן היו דנים בכל בתי־הדין של מתא באלטא ושל כפר האסקייואי״ (סביבת קושטא). כך הוא קיבל המנהג מפי הרבנים מהר׳׳א ענבי ומהר״ם אשכנזי ז״ל. חילוקי המנהגים היו גם בעניין פירוט הנדוניה. ״בני רומניאה״ היו כותבים בכתובה כל פריט וכל בלי וערכם הכספי, ואילו הספרדים היו כוללים את סך הכול של הרכוש ולא היה זכר למנהג.

ראינו, אפוא, קשת רחבה של מנהגים בתוך ״בני רומניאה״, וההבדל ביניהם ובין מגורשי ספרד.

היחסים הבין עדתיים באימפריה העותמאנית- יעקב גלר

ד. מנהגי כתיבת גטמקדם ומים כרך ב

לרומאניוטים היה מנהג כתיבת שמות שונה מהספרדים. למשל, את השם פלומה צריכים לכתוב באלף בסוף. אולם הגריגוש נהגו שלא לכתוב באלף, משום: ״שהגריגוש אינם נוהגים לכתוב בשם לנקבה אלף, כי אם בהא בלשון הקדש. והספרדים נוהגים לכתוב אלף כשאינו שם של לשון הקדש״. את השם (או הכינוי) שראפולה יכתבו בגט שרה. מהרי״ט, שחקר השמות לצורך הדיון ופסק הלכה, כתב: ״ובדקתי זכרון הנשים של בני רומניאה המסודר בסדר אלף בית בסידוריהם של הרבנים נוח נפש ולא מצאתי שם זה של שראפולה, רק שטרופולה״. לשרה קראו הרומאניוטים גם בשם אסטרופולה.

השם אריני נכתב בגט על ידי הספרדים בברוסה בשתי יודין אחרי הנון: ״יען מנהג הספרדים לעולם לשום יוד אחת האות הנדגשת, כגון קליי ואריניי וכיוצא בזה״. ובעיר קושטנדינה כותבים ביוד אחת אחרי הנון (לפי הרומאניוטים) ואף הספרדים אשר בקושטא כתבו בך.

ממנהג זה וכן ממנהג הסבלונות אנו למדים, שהספרדים שבאו לקושטא לאחר הגירוש, נהגו תחילה לפי מנהגי הרומאניוטים. הם השתמשו אפילו בשמות של רומאניוטים, כפי שמעיר ר׳ אליהו בן חיים(ראנ״ח): ״שמפני שאין שם זה נמצא בין הספרדים והוא לקוח מבני רומניאה״. שינויי כתיב השמות וחילופין בין שני הקהלים גרמו לבעיות כשבאו לכתוב גט.

ה. בדיקה ונפיחה

הרומאניוטים (כמו האשכנזים והאיטלקים) לא נהגו להכשיר בשר על ידי נפיחה, ואילו המגורשים הספרדים נהגו להכשיר.

ר׳ יעקב ן׳ חביב מציין שעם בואם של הספרדים, רצה להחזיק במנהגי ה״תושבים״, והואיל ומצא חכמים גדולים כגון החכם ר׳ שמואל פראנקו, החכם דון יהודה בן בנשת ואחרים, שלא נהגו כך, נמנע גם הוא, אף על פי שחשב שיש ללכת לפי ״נותנים עליו חומרי המקום שהלך לשם״.

עקב חילוקי דינים אלה בדיני איסור והיתר, לא אבל בן עדה אחת אצל בן העדה השניה.

  1. נסיונות של שיתוף! פעולה בין שתי העדות

במרוצת המאה השש־עשרה, היו נסיונות רבים של שיתוף פעולה בין שני הקהלים. נכונות זו היתה יותר מצד הרומאניוסים, שרצו ליישר את ההדורים ולמנוע מחלוקת. הרומאניוטים והספרדים התאחדו יחד בפעולות שונות, בגון הקמת חברה משותפת לתמיכה בישיבת טבריה, הסכמה משותפת בדבר הטלת חרם על המסחר עם אנקונה, הסכמה משותפת על ״חזקת הבתים והחצרות״, מינוי ״ממונים על העבירות״ ו״מפקחים על העבירות״, שיתוף פעולה בענייני חקיקה, כגון התקנת תקנות לשתי העדות והערכה משותפת של מיסים.

א.חברה משותפת לתמיכה בישיבת טבריה

בקושטא היתה קיימת חברה רומאניוטית, שמטרתה החזקת ישיבת טבריה, שהקימו דונה גרציה מנדס ודון יוסף נשיא. לחברה זו הצטרפו גם ״יחידים״ ספרדים וסידרו ביניהם הסכמות על אופן הנהגתה, שנכתבו ב״ספר ההסכמות״. והרי לשון ההסכמה:"… הסכמנו שכל מי שהוא חתום בהסכמה הזאת, לא יוכל לפרוק עול המצווה הזאת מעליו כל עוד יש בו רוח לשרת לשום סיבה ועילא ולא יוכל לצאת מן החברה ואפילו יגזרו עליו בני קהילתו, או בל מי שיהיה…״

אולם, הקהלים הספרדיים גזרו על ״יחידיהם״ שיצאו מן ההברה ושלא יטפלו במצווה זו. היתה להם כנראה הסכמה קדומה, שלא לחבר חברות קדושות בלי רשות הקהילות. כאן נתגלעו הבקיעים הראשונים באחדות בין שני הקהלים, משום שהיחידים הספרדים, שהצטרפו לחברה הרומאניוטית, קיבלו עליהם שייפרדו מהרומאניוטים, וכן נוצרו ביניהם חיכוכים ומתח חברתי.

ב.הסכמה משותפת להטלת חרם מסחרי על אנקונה

כשהתעוררה הבעיה של הכרזת החרם על המסחר עם אנקונה שבאיטליה, בגלל הרדיפות האכזריות של האפיפיור פאול הרביעי כנגד האנוסים (1556), ניסה ר׳ יוסף ן׳ לב – ראש ״ישיבת הגבירה״ בקושטא – לשתף גם את ״בני רומניאה״ בחרם זה.

בהסכמה ראשונה, שהסכימו עליה הספרדים, ״לא נקראו הרומאניוטים ולא חתם שום אחד מממוניהם בה, שלא היו צריכים להמנות עמנו״. מסתבר שמהריב״ל רצה שלהסכמת החרם יהיה תוקף רב יותר, ושיהיו חתומים עליה רוב נכבדי קהלי קושטא, ולפיכך ״כיתת את רגליו ללכת מממונה לממונה והפציר בהם, שיבריזו את ההסכמה והמעולים הרומאניוטים… הסכימו שלא לשאת ולתת באנקונה״. בפעולת שכנוע זו החל שיתוף פעולה ביניהם. והמשיכו בהטלת חרם של שתי העדות, בכנופיה גדולה של כל החבמימ ומרביצי־התורה רומאניוטים וספרדים ביחד עם "סובי העיר״, מנהיגיה ופרנסיה, על האיש שהלשין על דון יוסף נשיא. גם בפטרץ הישנה הסכימו ממוני ד׳ הקהלים (כולל הרומאניוטים) שלא יסחרו עם היוונים אנדוניי, שפחיי, אחיו ונכדיו וחבריו למשך חמש שנים, מפני שאלה פגעו ביהודים שם. בית הדין של ד׳ הקהלים הטיל קנס של מאה זהובים על מי שיעבור על הסכמה זו(משנת השע״ח/1618).

ג. הסכמת חזקת הבתים והחצרות

בשנת של״ז (1577) התפשרו שתי העדות בקושטא בעקבות אי־הבנות, שהיו כנראה ביניהן, והסכימו יחדיו בנוגע ל״חזקת הבתים והחצרות״, בהתאם להסכמה הקדומה מקושטא: ״והיום הזה קמנו ונתעודד, אנחנו הבאים על החתום בשם כל ק״ק רומניא, ספרד יצ״ו, לקיים ולאשר ולחזק בדק ההסכמה״.להסכמה זו שלושים סעיפים. לפי הסכמה זו, אסור ליהודי לשכור מגוי בית, חנות או חצר, שהחזיק בהם חברו, ולגרום לו נזק בחזקתו. ואם שלח ידו בחזקת חברו, לא יהיה רשאי להיכנס לגור או להחזיק בה ויהיה חייב להחזיר את החזקה לחברו, ולשלם כל נזק שנגרם לחברו מהעלאת השכירות וכן ייענש האיש. כדי שההסכמה הזו תישמר ותקוים על ידי הקהלים החתומים עליה, מונו ממונים משותפים לדיון בסכסוכים שיתגלעו ביניהם.

הסכמות החזקות מסדירות: ו. מי ראוי להיות ממונה על העבירות בעניין ההסכמות;

  1. תפקידם וסמכותם;
  2. תקופת פעולתם (ששה חדשים);
  3. תוקף התקנות.
עמוד 1 מתוך 212

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 77 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר

אוגוסט 2017
א ב ג ד ה ו ש
« יול    
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031