מורשת יהדות מרוקו

ז. הערכת מיסים משותפת

בסופיאה היו מעריכים את גובה המיסים באי־כוח שלש העדות, ספרדים, אשכנזים וגריגוש. הם בחרו ארבעה בוררים מכל קהל, שנים־עשר נבררים שהתאספו יחד אחת לשלוש שנים והיו מעריכים כל אחד לפי אומד. אמנם לא מוזכרים כאן הקהלים בשמותיהם, ברם קרוב לודאי שמדובר בשלושת הקהלים דלעיל. מקורות רבים מעידים על קיום קהלים אלה בסופיאה. גם ר׳ משה בנבנשתי מוסר לנו על שיתוף פעולה בין קהלים אלה בהערכת המם (שנת התכ׳׳א – 1661). כל קהל וקהל (שם העיר אינו מוזכר) בחר מעריך מס משלו, שנרשם בספר ובפנקס הקהל ביום הוועד. כל הקהלים נתכנסו בבית הוועד של הכוללות – מעין ארגון-גג של הקהלים. הקהלים – ספרד, רומניאה ואחרים – שלחו לשם את נציגיהם. בארטא היו ארבעה קהלים: ספרדים ופורטוגזים, ציציליאה, קלבריא ופוליא וכן קהל ״תושבים״. כל הקהלים נהגו מנהג אחד בדין איסור והיתר והיה שיתוף פעולה בענייני מיסיס וארגוניות.

ח. נישואין בין עדות

בין יתר הגורמים שהביאו להתקרבותם ולטמיעתם של הרומאניוטים בעדה הספרדית היו גם הנישואין בין בני שני הקהלים. מקרים אחדים הובאו בתשובות הרבנים: ״איש ספרד מקהל נוה־-שלום, נשא אשה מק״ק שאלוניקייו מ׳בני רומניאה׳״. ולעומתו מקרה הפוך של ״אחד מ׳בני רומניאה׳ שנשא אשה מבני ספרד״. יש לשער, שהיו מקרים רבים כאלה, משום שבדיונים רבים בענייני גיטין מוזכרים שמות רומאניוטים וההבדל בכתיבת השמות ביניהם ובין הספרדים. רומאניוטים שהתבוללו בספרדים הביאו עמהם שמות משלהם כגון: פאפו, גאלמידי וכו׳.גם במאה הי״ט נערכים עדיין נישואין בין בני שתי העדות. ר׳ שמואל חיים דן במנהגי חלוקת הירושה: ״ואם האשה מ׳בני רומניאה׳ והוא מבני ספרד… והמנהג הוא דעולה עמו ואינה יורדת, כן היו דנים בתי ב׳׳ד של מתא באלאט ושל כפר האסקייואי״.

לסיכום, נביא מסקנות אחדות שניתן להסיק ממחקר זה:

א.  הגולים הספרדים, שבאו לקיסרות העותמאנית, נתקבלו בזרועות פתוחות על ידי היהודים הרומאניוטים. אולם כבר במרוצת השנים הראשונות להתיישבותם חיפשו דרכים שונות להשתלט על הארגון הקהילתי האוטוכטוני הוותיק, בתבעם לעצמם משרות ועמדות כוח בקהילה, כגון: רבנים, שוחטים, ממונים.

ב.  הקהל הרומאניוטי, שהיה במיעוט לעומת הקהלים הספרדיים, ניסה להגיע לידי פשרות, כדי למנוע מריבות ומחלוקות. נסיונות רבים של התקרבות היו בין שתי העדות, למרות הפער הגדול במנהגים דתיים וחברתיים שהיו ביניהם. הם הסכימו הסכמות משותפות, תיקנו תקנות בצוותא, מינו ממונים ודיינים משני הקהלים, שתפקידיהם השגחה על עבירות וחזקות, קיום הסכמות והערכת מיסים. כמו כן נערכו נישואין בין־-עדתיים, הקימו חברות משותפות ועוד. אולם, מפאת שאיפת ההשתלטות ורצונם העז של הספרדים לבולל ולהטמיע את המיעוט הרומאניוטי בתוכם, שיתוף הפעולה לא עלה יפה. בסופו של דבר, המיעוט נטמע בתוך הרוב.

־ ג. יש לציין את המאמצים העליונים שעשו הרומאניוטים לשמור במשך כמאתיים שנה על האוטונומיה של קהליהם, חרף אבני הנגף הרבות, וכן עקשנותם לקיים את מנהגיהם הספציפיים והלכותיהם מדורי דורות, ורצונם העז להחזיק בצביונם המיוחד, בתוך סביבה עוינת.

מאבקם הקשה והמתמיד ורצון הקיום העצמאי שלהם, מובלטים יפה בתוך ספרות השאלות והתשובות של המאות הט״ז והי״ז. השריפות הגדולות שהיו בקושטא ובערים אחרות והתמעטותם המספרית, זירזו את תהליך מיזוגם בתוך הרוב הספרדי המשתלט.

ד. ארגון הקהל הרומאניוטי משתקף מתוך ספרות התשובות בקהל מסודר, שברשותו מוסדות דת, חינוך, צדקה ומשפט, רבנים, ממונים, והשומר בקפידה על מנהגיו, הלכותיו ואורחותיו.

סוף המאמר – היחסים הבין-עדתיים באימפריה העותמאנית – יעקב גלר

מודעות חדשה לאנומליות וללשון – ניעניה של תנועת השכלה עברית במרוקו בסוף! המאה הי״ט

יוסף שיטרית

ספרות ענפה תיארה עד כה את חדירתה והתפשטותה של ההשכלה האירופית הכללית בקהילות היהודיות במרוקו, במיוחד דרך רשת בתי־הספר של חברת כי״ח. חברה זו הוקמה, כידוע, בפריז בשנת 1860, ושנתיים לאחר מכן היא פתחה בקהילת טיטואן שבצפון מרוקו את בית־ספרה הראשון, ובו התנהלו הלימודים בצרפתית. אולם מתברר שבאותן שנים לערן התחילה לחלחל לתוך קהילות מסוימות במרוקו ספרות ההשכלה העברית, שפרחה אז באירופה מתחילת המאה הי״ט. יש לשער שחלחול זה הלך וגבר לאחר שהגיעו גליונותיו הראשונים של השבועון העברי המגיד, שהתחיל לצאת לאור בשנת תרי״ז (857ו). חלחול זה של ספרות ההשכלה ושל העיתונות העברית לא נשאר תחת קרקע החיים הקהילתיים היהודיים במרוקו, אלא ניתן לו ביטוי רעיוני וספרותי בכתבותיהם וביצירותיהם של סופרים עבריים שונים במרוקו של סוף המאה הי״ט, שהושפעו ממה שקראו, והגיבו בהתלהבות רבה לחידושים ולתמורות שתנועת ההשכלה העברית התכוונה, ואף הצליחה, להכניס לחיים היהודיים בעולם.

עד עתה נשאר עלום פרק מעניין זה בתולדותיה ובתרבותה של יהדות מרוקו. להוציא הערות נדירות שבדרך אגב, לא הוקדש כל מחקר לבדיקת מידת תפוצתן של ספרות ההשכלה ושל העיתונות העברית במרוקו בפרט ובצפון אפריקה בכלל. השתיקה בעניין זח נתנה מקום לפירוש, כאילו לא התקיימה כלל התופעה הנזכרת.

המחקר המוגש בזה בא להסיר את הלוט מעל פרשה מעניינת, אשר כפי שנראה להלן, השפיעה במידה מסוימת על עיצוב דמותה החברתית־תרבותית של יהדות מרוקו במאה הכ', והטביעה את חותמה העמוק על יצירתו של אחד מגדולי המשוררים העבריים, שקמו ליהדות מרוקו בכל הדורות – אם לא הגדול שבהם – והוא ר׳ דוד אלקאיים ממוגדור. בשיריו המשכיליים ובשירתו הכללית, כמו גם בכתבות ששלח לשבועונים הצפירה והיהודי בשנים תרנ״ב-תרס״ח (1908-1892), מנשבת רוחה החדשנית של ההשכלה על פי המודל העברי־לאומי, שהתגבש בעיקר במזרח אירופה. קדם לו בכתיבה המשכילית, ובפעילות המשכילית בכלל, בן דורו ובן חוגו יצחק בן יעיש הלוי (1895-1850), שחי גם הוא במוגדור, ואשר בכתבותיו הרבות, ששלח לעיתונות העברית בין השנים 1894-1891, הצליח לתת ביטוי מהימן ומעניין לדעותיו, לשאיפותיו ולאכזבותיו של משכיל עברי במרוקו של סוף המאה הי״ט. אגב כך הוא גם ביטא את התמורות המנטאליות, שהתרחשו בחוגים שונים ביהדות מרוקו במחצית השנייה של המאה הי״ט בתוצאה מהמפגש עם ההשכלה האירופית הכללית והעברית וכתוצאה מהתנאים הפוליטיים והכלכליים שהתפתחו במרוקו מאז סוף המאה הי״ח, תנאים שאף הביאו להתדפקותן הלוחצת של מעצמות זרות על שערי מרוקו. לצד יעיש הלוי ודוד אלקאיים, פעלו כנראה עוד משכילים עבריים לא־מעטים במוגדור, עד שהקימו לעצמם חוג משכילים. ביתר הקהילות, להוציא אולי טנג׳יר, היתה להשכלה העברית בתקופה זו השפעה בעיקר על יחידים או על משפחות, ולא על חוגים רחבים בקהילה. לפני שניגש לתיאור פעילותו היוצאת דופן של חוג המשכילים במוגדור, ננסה להמציא פרטים על ממדיה וביטוייה של תופעת ההשכלה העברית בקהילות שונות בסוף המאה הי״ט ובתחילת המאה הכי.

הערות המחבר :

תפוצתו של המגיד במרוקו תתברר להלן, במהלך הצגת ממצאי המחקר. אך יש להקדים ולציין שאנשי מוג דור התייחסו בכתבותיהם מסור המאה הי״ט ומתחילת המאה הכי אל רשימות, שהתפרסמו בשבועון זה עוד בשנים תרכ״ד-תרכ״ה (1864)

אודות יהדות מרוקו ואודות נסיעתו של משה מונטיפיורי למרוקו ותוצאותיה, ואשר תורגמו m׳Jewish Chron¡c1e. ראה: המגיד, שנה שמינית, גליון 35 מיום ו׳ באלול התרכ״ד, עמי 274-273, וגליון 36 מיום י״ג באלול התרכ״ד, עמי 282-281; גליון 39 מיום ה׳ בתשרי התרכ״ה, עמי 308; וכן גליון 44, עמי 331. כתבה ארוכה נוספת על יהדות מרוקו נתפרסמה בהמגיד, שנח אהת־עשרה (אדר א׳־״אדר ב' התרכ״ז), גליון 8, עמי 60; גליון 9, עמי 68, וגליון 10 עמי 76 – מאת יהודה שמעון סטאניסלאווסקי. נציין כאן עוד את סדרת הכתבות, ששלח אברהם שמלה מתוניס להמגיד בשנים תרכ״ד-תרכ״ו.

2. כל החוקרים, ללא יוצאים מן הכלל, העוסקים כיום ושעסקו בעבר בחקר תולדות יהודי מרוקו ותרבותם במאות הי״ט והכ', עברו וממשיכים עדיין לעבור בשתיקה מוחלטת על התופעה הנידונה כאן, למרות שהדיה הברורים מצויים בכתבות רבות, שנתפרסמו בעיתונות העברית בשנים 1908-1890. חלק מכתבות אלה נרשם בחיבורו של אברהם הטל, יהדות צפוךאפריקה – ביבליוגרפיה, ירושלים תשל״ג, ערכים מסי 3543,3542 ו־3726.
3. במחקר זה התחלתי לאחר שגיליתי במקרה כמה משיריו של ר׳ דוד אלקאיים לכבוד ההשכלה והלשון העברית, שידובר בהם בהמשן־ בהרחבה.
4. על ר' דוד אלקאיים, שנפטר במוגדור בשנת 1941 בגיל שמונים ומעלה, ואולי אן) תשעים, ראה להלן. וכן את מאמריי: ( 1) "ר׳ דוד אלקאיים, משורר עברי במרוקו; (א) משורר אמן ומשכיל", אפריון, גליון 1 (אביב תשמ״ג), עמי 102-96; (2) ״ר׳ דוד אלקאיים – משורר אמן ומשכיל", בתור: ר׳ דוד אלקאיים, שירי דודים, ירושלים תשמ״ג.
5. על יצחק בן יעיש הלוי כתבו לאחר פטירתו שני חבריו דוד אלקאיים ודוד יפלח בהצפירה: "קינים והנה (!) והי ישמעו בקהל עדתנו כי עלה המות בחלוננו ויאבק עם גור אריה ראש לחברתנו, רם הנפש, יקר הרוח, בן יחיד להוריו, חכם עדיף, המרביץ תורה בישראל, הסופר הנודע, החכם השלם, שאין גומרין עליו את ההלל הר׳ יצחק בן יעיש הלוי, ביום שבת קודש בעלות המנחה עלתה נשמתו למנוחתה, כלו בדמעות עינינו, כי אבד ממנו כלי חמדתנו, אשר שם לילות כימים והלך בדרכי התורה, ובמעגלי הספרות וההשכלה ובמאמריו היקרים במכה״ע (= במכתבי העתים) הצפירה, המגיד והמליץ ובמכה״ע בירושלים משך עליו עין בני עירו המכבדים אותו, בן ארבעים וחמש היה המנוח במותו ויעזוב לאנחות אשה ושתי בנות". הצפירה תרנ"ה,גליון 286, עמי 1131.

מלבד יצחק הלוי ודוד אלקאיים, חי במוגדור בסוף המאה הי״ט ותחילת המאה הב׳ משכיל שלישי בן הקהילה, אשר השאיר את רישומו בתולדות קהילתו – נסים לוי, המורה לעברית בביה״ס של כי״ח, שעליו כתב תלמידו יעקב אוחיון מעורכי השבועון היהודי־ציוני L'Avenir illustré, שיצא בקזבלנקה בשנים 1939-1926: Esprit avide

 Esprit avide de sciences exactes, montrant par là combien la gymnastique talmudique avait assoupli ses facultés. Il s'était adonné à l'étude des littératures et de l'histoire, et en particulier des mathématiques, puisant ces vastes connaissances dans les ouvrages écrits en hébreu moderne. (C'est nous qui soulignons  J.C.)

Ceci se passait vers les dernières années du siècle dernier

 A cette époque Ben Yehouda tentait la rénovation de l'Hébreu. Nissim Levy qui se tenait en contact avec les communautés d'Europe Orientale par les correspondances et les journaux se montrait un des plus ardents artisans de cette rénovation. Son entrée dans la ".classe d'hébreu fut un événement. Dès la première séance nous fûmes emballés. L'avenir Illustré, No 237 du 28.2.1935 page9

.נסים לוי נפטר בשנת 1935 בריו דה ז׳נירו, שאליה הוא היגר ממוגדור. על פי עדות אחת, שנמסרה לי בע״פ, הוא נאלץ לעזוב את מוגדור כתוצאה מפעילותו המשכילית הבולטת מדי, שהרגיזה את חוגי הרבנות בקהילה.ראה גם את יתר דבריו של יעקב אוחיון בנקרולוג המצוטט לעיל.

חוג זה מאוזכר כנראה בשם "חברתנו" ע״י דוד אלקאיים ודוד יפלח בהספדם על יצחק הלוי (הערה 6 לעיל). דוד אלקאיים קורא לו באחד משיריו "חברת הבין״, ובסדרת כתבות שהוא שלח בשנת 1900 להיהודי הוא מדבר על האגודה "לשכת יסוד המערבי", שהיתה "אח לאגודת ׳בני ישראלי בירושלים" (ראה היהודי, שנה שלישית, גליון מיום 22.2.1900, עמי 3). על אגודת משכילים זאת שמעתי גם מפיו של ר' שלמה כנאפו, בן 79, ממוגדור, החי כיום בירושלים, שסיפר לי שגם אביו, ר׳ דוד כנאפו, שנהיה לאחר מכן לרב הקהילה, היה חבר בה.

תפוצת העיתונות העברית במרוקו בסוף המאה הי״ט

על תפוצתם הרבה של כתבי העת והעיתונים העבריים ושל ספרות ההשכלה במרוקו בפרט ובצפון אפריקה בכלל מעיד ברשימה משנת 1945 העיתונאי והמלומד אברהם אלמאליח (1967-1885), שהכיר יהדות זאת לעומקה מביקוריו השונים בקרב הקהילות ומהתעניינותו המתמדת בתולדותיהן מאז החל בכתיבתו העתונאית:

הערת המחבר : ראה דברים להיכרותו זאת עם יהדות צפון אפריקה בקבצים שיצאו לכבודו או לזכרו של אברהם אלמליח:(1) מנחה לאברהם, ירושלים תשי״ט:(2) ח״ז הירשברג (עורך), זכור לאברהם, ירושלים תשל״ב: וכן הביבליוגרפיה של אברהם אלמאליח המופיעה בקובץ הראשון. ראה גם על ביקורו במרוקו ב־1923 כשליח הקק״ל: ,d. Bensimon  Les débuts du mouvement sioniste au Maroc", Michael V, Tel-Aviv 1978, pp. 50" 56 et

על אברהם אלמאליח, ראה גם במאמרו של מ' רומני המתפרסם בקובץ זה. ע.כ

ב״חארות״ (הגיטאות) של קירנאיקה, תוניסיה ואלג׳יריה, וב״מלאחים״ (רחוב היהודים) של מרוקו, היה אפשר למצוא משכילים עבריים בקיאים בספריהם של קלמן שולמן, מאפו, סמולנסקין, סוקולוב ועוד, כי האור הגנוז של פליטת הסופרים העבריים ברוסיה, היה מתגנב למבואות האפלים ומאיר את לבות האחים הנדחים האלה. והשפה העברית היתה המקרבת את הלבבות הרחוקים ועושה אותם לאגודה אחת ולקהל עברי אחד. ובגורלו של הספר העברי כן היה גורלו של העתון העברי. גם זה חדר לסמטאות העתיקות ביותר, לא רק של ה״מלאחים״ בכרכים הגדולים, אלא אפילו לכפרים נידחים ומנותקים מכל ישוב, שעין תיר לא שזפתם ורגלו לא דרכה בהם מעולם. אחרי ״המגיד״ שתפוצתו היתה הגדולה ביותר בצפון־אפריקה, היה אפשר למצוא שם גם קוראים ומנויים ל״לבנון״, ״הצפירה״, "החבצלת״, ״הצבי״, ״העולם״, ״החרות״ ועוד.

הערת המחבר : מתון: אברהם אלמאליח, ״אפריקה הצפונית וחלקה בתרבות העברית״, עם וספר, אוגוסט 1945, עמי 29.

חמש־עשרה שנה לפני־כן, כתב אברהם אלמאליח:

/…/ בתוניס, באלג׳יר ובפרט בערים אחדות במרוקו (ההדגשה שלי – י״ש) – נשארו עוד שרידים אחדים מתוך חניכי הישיבות שמלאו את כריסם בספרי ״מאפו״ והיו גם מקוראיהם הותיקים של ״המגיד", "המליץ" ו״הצפירה״ שלבואם חכו בכליון עינים, שתו בצמא את דבריהם, וידעו באמצעותם את כל המתהווה והמתרחש בעולם היהודי הגדול, עולם אחיהם היהודים ״הרחוקים מעינם וקרובים לרעיונם״.

הערת המחבר : מתוך: א׳ אלמאליח, "חלוצי העתונות היהודית במזרח ובצפוךאפריקה – מבוא", מזרח ומערב, כרו ד (תר״ץ), עמי 207. ראה גם דברי המחבר בנושא בתאריר מוקדם יותר: "סקירת עין", השקפה, שנה ה, גליון כד, כ״ד אדר א' תתל״ה לחורבן, עמי 193.

ברם הוא הוסיף מיד לאחר מכן ש״יחידי סגולה אלה מספרם היה אחד בעיר ושנים במשפחה ממשי׳. אולם אין ספק שלגבי מוגדור, ואולי גם לגבי טנג׳יר, המספר הזעום, שהוא נקב בו, אינו תואם את המציאות שהיתה. אך עדותו החד־משמעית של אברהם אלמאליח, מוצאת לה תימוכין מפורשים בעיתונות העברית של סוף המאה הי״ט ותחילת המאה הכי. לגבי שלוש קהילות לפחות, פרט למוגדור, קיימות ידיעות ברורות על בני הקהילה, שקראו עיתונים עבריים ואף כתבו לשבועונים כמו הצפירה, המגיד או היהודי, כדי להעביר דרכם מידע בעל אופי מקומי או אחר.

התיעוד קיים קודם כול לגבי קהילה טנג׳יר, עיר הנמל הקרובה כל־כך למושבה הבריטית גיברלטר, שחייתה בה אז קהילה יהודית תוססת ומשגשגת, שרובה היה מורכב מיוצאי מרוקו. בקיץ תרמ״ח (1888) שלח יהודה אזאנקוט, מנכבדי הקהילה, כתבה להצפירה ובה הוא מתאר את חברות הסעד וגמילות החסדים הפועלות בקהילת טנג׳יר, וקורא לתמיכה דחופה בחברה החשובה הדואגת לנישואי יתומות, ולארגון מחדש של מערכת איסוף הנדבות למען פעילות זו. חודשים מספר לאחר מכן פרסם בן הקהילה יוסף בן ג׳ו באותו שבועון את דבר התמנותו של המשכיל והמורה אנשל א׳ פערל, בן מזרח אירופה שבא לבקר בטנג׳יר, לאחראי על לימודי העברית בבית־הספר היהודי המקומי, ואת הצלחתו הרבה בתפקידו כבר בראשית דרכו. כשנה לאחר מכן שלח יוסף בן ג׳ו כתבות נוספות, המתארות את ביקורו של המלך חאסאן בטיטואן ובטנג׳יר.

הערות המחבר : 14 – על קהילת גיברלטר ומעמדה המיוחד עבור יהדות מרוקו, ראה: ח״ז הירשברג, שם, עמי 283-282: 307-305. בגלל מעמדה זה, נראה שקהילת גיברלטר, שחסתה בצל האימפריה הבריטית, שימשה תחנת ביניים חשובה בדרך חדירתה של הספרות העברית והעיתונות העברית למרוקו בכלל ולטנג׳יר וצפון הארץ בפרט.היא שימשה גם לרוב כשער כניסה למרוקו עבור משכילים ושד״רים שבאו מאירופה לביקור אצל יהדות מרוקו. כדאי לציין כאן שהעיתונות העברית של סוף המאה הי״ט התעניינה רבות בגיברלטר. כך פרסם א״א ראקאווסקי בהצפירה סדרת כתבות על הצוק ועל הקהילה היהודית שחייתה בו. ראה: הצפירה, שנה ששית (תרל״ט), גליון 5, עמי 39-38: גליון 6, עמי 47-46: גליון 7, עמי 55-54; גליון 10, עמי 78, וגליוך 3ר, עמי 103-102. כמו כן, לפני שהגיע לטנג׳יר והתמנה שם למורה לעברית, שהה המשכיל אנשל א׳ פערל (ראה עליו בהערה 16 להלן) בגיברלטר, ושלח משם כתבות רבות על הקהילה ועל יהדות מרוקו, לאחר סדרת הכתבות ששלח מאוראן שבאלג׳יריה. ראה  כתבות אלה בהצפירה: שנה ארבע־עשרה, תרמ״ז-תרמ״דו, גליון 248, עמי 2-1; גליוך 259, עמי 3; גליוך 261, עמי 3; גליון 264, עמי 2-1; גליון 269, עמי 2; גליון 274, עמי 3; גליון 276, עמי 3-2; גליון 279, עמי 2; שנה חמש־עשרה (תרמ״ח-תרמ״ט) גליון 2-1, עמי 2; גליון 4, עמי 3-2; גליון 7, עמי 3-2; גליון 17, עמי 3; גליון 41, עמי 2-1; גליון 45, עמי 2-1; גליון 46, עמי 3-2; גליון 64, עמי 3-2; גליון 112, עמי 3-2; גליון 124, עמי 3, וכן גליון 16, עמי 2-1 (הכתבה על קהילת טנג׳יר).

• הצפירה, שנה חמש־עשרה, גליון 156 מיום ד', י״ג במנחם אב תרמ״ח, עמי 3. ר׳ יהודה אזאנקוט, שהיה לימים דיין בטנג׳יר, הוא אביו של משה י' אזאנקוט, שהיה מראשי הארגון הציוני בטנגייר בשנות ה־20 וה־30. ראה עליו: צ׳ יהודה, הארגון הציוני במרוקו בשנים 1948-1900, חיבור לשם קבלת תואר דוקטור לפילוסופיה, כרר א – טקסט, ירושלים, סיון תשמ״א (במכונת כתיבה), עמי 110-107; וכן: Isaac 110—108 .Laredo, Memorias de un viejo Tangerino, Madrid 1935, pp
• ד"ר אנשל אשר פערל היה בעל השכלה רחבה בגיאוגרפיה ובשפות. הוא הגיע לביקור בטנגייר בקיץ 1888, והחליט להתיישב שם לאחר שהתמנה לאחראי על לימודי העברית. לימים הוא העתיק את מגוריו לאלחזירס שבתחום ספרד, שם הוא הקים חברה ליבוא וליצוא (מודעות מסחריות על קיומה של החברה הופיעו ביידיש בשבועון היהודי בין השנים 1906-1904), ולאחר מכן גם הוציא שבועון יהודי בספרדית תחת הסט Renacimiento de Israel (= "תחיית ישראל") בשנים 1933-1924. הוא היה קשור לפעילות הציונית בצפון מרוקו בשנות העשרים, אר התנצרותו (או מה שנחשב להתנצרותו עקב נישואיו לספרדייה נוצרייה) העיבה קשות על יחסיו עם הפעילים הציוניים המקומיים. ראה עליו: י״ר בן אצראף, "על העתונות היהודית במרוקו", מחברת, כרן א, גליון ח-ט, עמי 77. ראה כתבה נוספת על יהדות מרוקו מפרי עטו, שנשלחה מאלג׳זיראס: היהודי, שנה עשירית, גליון 28, מיום הי, ב״ו במרחשון תרס״ז(15.11.1906), עמי 5.
• הצפירה, שנה חמש־עשרה, גליון 194 מיום ג׳, ו' בתשרי התרמ״ט, עמי 2. ראה כתבה על קהילת טנגייר, החתומה בידי .Dr. n.f (כנראה המשכיל דייר נתן פרידלנדר) בהמגיד החדש, שנה שנייה, גליון ל״ה מיום כ״ו באלול התרנ״ג, עמי 4. הכתבה מתארת את מצבה הכלכלי והחברתי־תרבותי של הקהילה. ראה גם כתבות נוספות מפרי עטו של אותו סופר על תולדות יהודי מרוקו ומצבם הפוליטי בסוף המאה הי״ט: המגיד החדש, שנה שלישית, גליון ט מיום כ״ב באדר התרנ״ד, עמי 71-70; גליון כ מיום י״ח באייר התרנ״ד, עמי 162-161; גליון ל-לא מיום ז׳ באב התרנ״ד, עמי 246-245; גליון ל״ח מיום כ״ז באלול, עמי 309-308.
• יוסף בן ג׳ו היה אחיינו של ר׳ מרדכי בן ג׳ו, ששירת כאב בית הדין הרבני של טנג׳יר במשך עשרות שנים בסוף המאה הי״ט ותחילת המאה הכי. יוסןף בן ג'ו נבחר כנשיא האגודה "מגן דוד" שהוקמה לאחר מלחמת העולם הראשונה בטנג׳יר לזכר דודו. הוא היה פעיל תקופת־מה בארגון הציוני שפעל בקהילה בשנות העשרים.
• שם, שנה שש־עשרה, תרמ״ט-תר״ן, גליון 204, עמי 832, וגליון 218, עמי 895.
• ראה על כר, למשל, את חיבוריו שלL. Miége, הערה 7 לעיל. עד כאן הערות המחבר :

תפוצת העיתונות העברית במרוקו בסוף במאה הי"ט-יוסף שטרית 

עוּרִי, שְׂפַת אֱמֶת , שָׂפָה בְרוּרָה – שָׂפָה בֶין הַשָּׂפוֹת , מַה לָּך נִרְדֶּמֶת

כדי לנסות ולהסביר את חדירתה של ההשכלה העברית לטנג׳יר, יש להביא בחשבון, כנראה, לא רק את קירבתה של הקהילה לגיברלטר ואת פתיחותה הרבה לקשרים מסחריים וכלכליים ענפים עם ארצות אירופה, אלא גם את פתיחתם המוקדמת של בתי־ספר יהודיים על ידי חברת כי״ח. בית הספר לבנים נפתח בשנת 1864, שנתיים אחרי טיטואן, ובית הספר לבנות עשר שנים לאחר מכן. מבתי־ספר אלה יצאו ראשוני העיתונאים היהודיים במרוקו וראשוני המשתלמים, שיצאו ממרוקו לקבל הכשרה פדגוגית בסמינר למורים שפתחה כי״ח בפריז. לצד המורים והמנהלים הראשונים של בתי הספר של כי״ח במרוקו, שבאו ברובם מאלזאס ומארצות הבלקן, היתוספו מעתה גם בוגרים אלה, שהתחנכו בפריז וחזרו למרוקו בתום הכשרתם המקצועית. בפריז הם נחשפו הן להשפעת אסכולת האמנציפציה המבוללת של כי״ח והן להשפעת תנועת ההשכלה העברית. אחד מתומכיה הנלהבים ומדבריה־מקדמיה של תנועה זו היה לא אחר מאשר המומחה לשפות שמיות, פרופ׳ יוסף הלוי, ששימש כמורה למקצועות העבריים באותו סמינר, החל משנת 1879.

אספי היא עיר חוף נוספת, שאליה הגיעה העיתונות העברית בסוף המאה הקודמת, ופעלה בה פעולתה הלאומית. במכתבם להרצל מיום י״ח אדר תרס״ג (17.3.1903) כותבים ראשי אגודת ״אהבת ציון״, היו״ר מאיר ברששת והמזכיר יעקב מורסייאנו: ״בכל זאת – הודות להעתונים היקרים המליץ והיהודי – הרעיון הציוני פעם בחזקה בלב אחדים מאתנו, ולא נתן דמי לנו עד כי יסדנו אגודה אשר בשם אהבת ציון קראנוה!״ למעלה משנה לאחר מכן, פרסם מאיר ברששת מאמר ארוך ונלהב בשבועון היהודי, ובו הוא מגולל את מצבם האומלל והמושפל של יהודי מרוקו ואת התקווה החדשה שהפיחה התנועה הציונית: הוא מתאר את הקמת האגודה הציונית בקהילתו, ויוצא בקריאה נרגשת להצטרף לשורות התנועה הציונית.

מלבד קהילות ערי החוף, קהילת מכנאס היא היחידה מבין קהילות הפנים שקיימת לגביה עדות מוקדמת על קוראי עיתונות עברית בקרבה. בשנת תר״ן כותב ממכּנאס יוסף טוביה הלוי זילבערמאן (שד״ר, כנראה) בהצפירה, שנתבקש על ידי הדיין ר׳ שלום עמאר להודיע מעל דפי העיתון את דבר פטירתו של יהודי אשכנזי במכנאס ואת קריאתו ליורשיו האפשריים להזדהות. הוא גם מנצל את ההזדמנות כדי לשבח את ר׳ שלום עמאר, שעלה זה עתה על כס הדיינות במקומו של אביו, ר׳ שמואל עמאר, ומציין שהדיין הוא ״רב גדול ונכבד, קורא וכותב בלשונות העמים (ההדגשה שלי – י״ש), חוקר קדמוניות, ועד ים התלמוד ירד, וגם דלה ידלה ממנו פנינים״.

מה אנו למדים מעדויות אלה לגבי ראשיתה של תנועת ההשכלה העברית במרוקו ? תיעוד מפורט למדי זה, שהבאנו כאן, מוכיח קודם כול את עובדת זרימת העיתונות העברית למרוקו, ולקהילות ערי החוף במיוחד, עוד בסוף שנות השמונים של המאה הי״ט לכל המאוחר. שנית, בקהילות אלה התחילו לפעול חוגי משכילים עבריים – מצומצמים או רחבים – שלא הסתפקו בקריאת העיתונים, אלא אף הרגישו דחף לכתוב בהם. אמנם אין לנו פרטים מדויקים על ספרות ההשכלה, שהתלוותה לעיתונות העברית שהגיעה למרוקו, אך הן מעדויות עקיפות והן מעדויות בע״פ, עולה שאכן אותם קוראי עיתונים קראו גם את ספרות ההשכלה, שנכתבה לרוב על ידי אותם סופרים שגם פרסמו מאמרים ורשימות בשבועונים ובכתבי־העת העבריים. שלישית, וזה אולי העיקר, ראשיתה של ההתארגנות הציונית במרוקו בתחילת המאה הכי התרחשה בקרב אותם חוגים משכיליים וקוראי העיתונות העברית, שדובר בהם כאן. הדבר נכון הן לגבי מכנאס, הן לגבי טנג׳יר, ובמיוחד לגבי מוגדור, שם קם הארגון הציוני הראשון בקיץ תר״ס (1900), ושם גם היתה הפעילות המשכילית הרחבה ביותר. מתברר אם כן שההתארגנות הציונית לא צצה במרוקו בחינת יש מאין, כפי שניתן להתרשם מהמחקרים שהוקדשו עד כה לבדיקת סוגיה זו, אלא היתה המשך ישיר לאותה פעילות משכילית, שהתבטאה בקריאת העיתונות העברית וספרות ההשכלה. הארגון הציוני במרוקו צמח באותם חוגים ובאותן משפחות שבהם התנהלה מלכתחילה הפעילות המשכילית.

עוּרִי, שְׂפַת אֱמֶת , שָׂפָה בְרוּרָה – שָׂפָה בֶין הַשָּׂפוֹת , מַה לָּך נִרְדֶּמֶת

מתוך הבלוג " היסטוריה עולמית
יצחק בן יעיס (או יעיש) הלוי היה עיתונאי יהודי שחי במוגדור היא אסוירה שבמרוקו בשנים (1850-1895) בשנים 1891-1894 הוא פרסם מאמרים עבור מבחר עיתונים עבריים שהתפרסמו באירופה. כמו היומון הצפירה והשבועון המליץ. מאמריו עסקו בנושאים שונים. הוא הבין שעבור הקוראים של העיתונים שרובם חיו במדינות מרכז ומזרח אירופה, מרוקו היא מדינה אקזוטית ויהודיה אינם מוכרים, לכן הוא ספר הרבה על מנהגיהם של יהודי מרוקו ובפרט של יהודי מוגדור. בנוסף הוא מסביר לקורא היהודי האירופה על ארגונה של הקהילה.הוא על מוגדור שכעיר נמל מובילה הפכה למושבן של מספר משפחות יהודיות עשירות מאוד שנהלו עסקים עם המערב ובמיוחד עם בריטניה, ומספר יהודים כהנו בה כקונסולים מטעם מדינות באירופה ובאמריקה. הוא מעביר ביקורת על תופעות שנראו פסולות בעיניו כמו הרפואה העממית והאמונה בקדושים. אולם למרבה הצער מרבית מאמריו עסקו במצבם הגרוע של יהודי מרוקו בימיו. הוא מספר על הרדיפות המרובות מהם סבלו. על החוקים המשפילים שסבלו מהם. על המעמד המביש של תשלום מס הג'זיה בו חויבו היהודים. בנוסף על אלה פרסם גם מאמרים שונים בענייני רוח.
יעיש הלוי נמנה עם חבורת משכילים חובבי השפה העברית שפעלו בעיר מוגדור בהם שלושת הדוידים ר' דוד אלקאים, ר' דוד כנאפו  ור' דוד יפלח, שניהם גם כן כתבו עבור העיתונות העברית שהתפרסמה באירופה. בנוסף עליהם כדאי לציין שני יהודים מטנג'יר שכתבו גם הם עבור הצפירה יוסף בנג'ו ויהודה אזנקוט.
עד כאן מתוך הבלוג

מקדם ומים כרך ב'

כתיבתו המשכילית של יצחק בן יעיש הלוי

עד כאן התבררה לנו בעיקר מידת חדירתה של העיתונות העברית למרוקו והשפעתה שם בשלהי המאה הי׳׳ט ובתחילת המאה הכ'. ברם, רק דרך כתיבתם של אנשי מוגדור, בעיתונות העברית, שנמשכה שנים רבות, אפשר לעמוד על ביטוייה האישיים המובהקים של השפעה זו.

ראשון המשכילים העבריים במרוקו היה, כאמור, יצחק בן יעיש הלוי. בדיקת סדרת כתבותיו, שנתפרסמה בהצפירה בשנים תרנ׳׳א-תרנ״ד, תספיק לנו כדי לעמוד על השלכותיו החברתיות־תרבותיות של אידיאל ההשכלה בעיניו של משכיל עברי במרוקו. היא גם תאפשר לנו לדמיין לעצמנו את התמורות המנטאליות, שהיו בוודאי מתרחשות בקרב הקהילות היהודיות במרוקו, אילו חדרה האידיאולוגיה המשכילית לשכבות רחבות יותר.

יצחק הלוי לא רק קרא בהתלהבות יתירה את העיתונות העברית, ונהנה מספרות ההשכלה, שקיבל באופן שוטף, אלא גם הפנים בצורה מושלמת את לקחן, ותרגם את השקפת עולמו המשכילית למציאות היהודית בקהילתו ובמרוקו של סוף המאה הי״ט. הוא הצליח לבטא יותר מכל אדם אחר, אולי, את התמורה העיקרית שחלה בתודעתם של חוגים רחבים יותר ויותר ביהדות מרוקו במחצית השנייה של המאה הי״ט, והיא ההכרה שמצבם הפוליטי־חברתי הרעוע והמשפיל אינו בהכרח מחויב המציאות, אלא מצב אנומאלי, שיש לשנותו ושניתן לשנותו, בעיקר בעזרת לחצם של ארגונים יהודיים אירופיים ובעזרת לחצן של המעצמות הזרות. תודעה חדשה זו התחדדה כנראה אחרי ביקורו של משה מונטיפיורי במרוקו בפברואר 1864 ובעקבות הצ׳היר (= הצו המלכותי) שהצליח (או חשב שהצליח) לקבל מהמלך מולאי מוחמד לטובת היהודים. על כל פנים, בכתבותיו של סופרנו, שימש אירוע זה כמסגרת התייחסות קובעת וחד־משמעית לגבי זכויותיהם המוצהרות, אך המופרות, של יהודי מרוקו. גם התפשטותה של רשת בתי־הספר של חברת כי״ח והכשרתה של עלית משכילה בקרב הקהילות העירוניות – גם אם עלית זאת היתה מצומצמת מאוד עד לסוף המאה הי״ט – תרמו לא פחות לחידודה ולביטויה של תחושה זו. תודעה זו תביא אפילו, בסופו של דבר, את דוד אלקאיים, בן חוגו של יצחק בן יעיש הלוי, לדרוש באחת מכתבותיו ששלח להיהודי בשנת 1907, בזמן המהומות נגד הצרפתים באזור קזבלנקה והשפעתן הטראגית על משפחות יהודיות, שיתאפשר ליהודי מרוקו להצטייד בנשק כדי להגן על עצמם.

הערת המחבר: ראה היהודי, שנה אחת ־עשרה, גליון 23 מיום כ״ו באלול תרס״ז, עמי 5: "אנא אחינו בני חברה כל ישראל חברים ובני אגודת אחים, אחים אנחנו, חוסו וחמלו עלינו ודברו טובה עלינו בחצרות הצרפתים לפני ציריהם שישגיחו על היהודים שוכני הערים האלו כטוב וכנראה בעיניהם, הנה כפותים אנו כבקר וצאן לטבח, הסירו ממנו את החק האמלל שאסור ליהודי שיאחז כלי זין וכלי מלחמה על מדיו, החק הזה עושה אותנו כהרה היושבת על המשבר וכח אין ללדה (ההדגשה שלי – י״ש), הנה אנחנו כתרנגולות אשר נער קטן יוכל לטבוח ולנתח כאות נפשו, הנה אנחנו רצוצים דחופים ודויים".

יצחק הלוי התחיל לכתוב לכתבי־העת העבריים במזרח אירופה בהשפעתו, כנראה, של משכיל מזרח־אירופי, שהגיע ב־1890 לביקור במוגדור, צבי הלוי ברעכער, שהעיד עליו שרק אצלו הוא מצא את ״הצפירה״ ו״הרבה ספרי השכלה״. בכתבותיו הרבות הוא מתאר בפרוטרוט את חיי הקהילה היהודית במוגדור ואת מצוקותיהן של קהילות אחרות בדרום מרוקו. ברם, לא רק מסיבות תיעודיות היסטוריות־חברתיות חשובות כתבותיו אלה, אלא גם – ואולי בעיקר – בגלל התהודה הרבה שניתנה בהן לתנועת ההשכלה העברית האירופית, על רעיונותיה וסיסמאותיה. כפי שיעידו עליו מכריו, היה יצחק הלוי מעורה היטב בפרסומים העבריים של ההשכלה. מכתבות מסוימות ניתן אף להסיק שהיה ברשותו אוסף מלא של המגיד ושל השחר שבעריכתו של פרץ סמולנסקין.

בכתבותיו הוא מתייחס לעתים במישרין לענייני ההשכלה והלשון העברית. הוא מעלה על נס את המשכילים המעטים שבקהילתו. הוא מצטט מכתביהם של משוררים כגון רמח״ל ויהל״ל, והוא יוצא נגד שיטות הלימוד הנהוגות עדיין בקהילה: "בתי הספר ללימוד תורתנו הקדושה יש הרבה אבל בלי משטר ובלי סדרים, בלי דקדוק ובלי פרקי טעמים״. הוא גם מתאר את מבוכתם של בני הקהילה בזמן ביקורו של ציר איטליה במוגדור, כאשר הוא שאל אותם על תולדות יהודי מרוקו, ולא ידעו מה להשיב לו, והוא מוסיף. ״ועם כל זה אין איש שם לב לתקן המעוות״. אין הוא שוכח גם לציין את הקמתה בפאס של חברת ״דובבי שפתי ישנים״ להוצאתם לאור של כתבי־יד של חיבורים שנתחברו במרוקו.

הערת המחבר: "אין בית הדפוס ואין מכתבי עתים בעירנו, הוא כותב, אבל בטנגיר יש מכתבי עתים בלשונות אירופא, וזה ששה שבועות יצא לאור מכ״ע (= מכתב עתים) בלשון המדינה שמו "קול ישראל" ע״י האדון סי' שלמה בן היון. יה״ר (= יהא רצון) שתצא ממנו תועלת לאחב״י כיר״א (= לאחינו בני ישראל כן יהא רצון אמן). כמה יגעתי למצוא חותמים על מכ״ע היקר "הצפירה" או"המגיד" ולא עלה בידי. ספרי חכמים והשכלה במאזנים ישאו יחד עם ספרי מינים ואפיקורסים והבלי מסטרא דמסאבא, והקורא בהם אסור להסתכל בו״(ההדגשה שלי – י״ש), הצפירה, שנה י״ח, גליון 84-83, עמ׳341.

במאמר מוסגר ייאמר כאן שהעיתון "קול ישראל" יצא בערבית יהודית בטנג׳יר במשך קרוב לשנתיים (1893-1891). הוא נערר ע״י שלמה בן חיון, שהובא יחד עם דפוסו מאוראן שבאלג׳יריה, שם הוא נולד והתחנך, על ידי הקונסוליה הצרפתית בטע׳יר לשם הפצת דברה של צרפת במרוקו. העיתון נסגר, כנראה לאחר שהתקין! את המדיניות של ממשלת מרוקו. (ראה על כך: L'Avenir illustré, supplément la vie 5 .Juive, No. 242/1 du 29.11.1935, p). אחריו הוציא אותו עורך שבועון ערבי־יהודי נוסך בשם ״מבשר טוב", ששריד יחיד ממנו נמצא ברשותי.גם עיתון זה לא האריך ימים כנראה.

ברם, את עמדותיו המשכיליות המובהקות הוא מפגין בביקורתו החברתית החריפה, שהוא מכוון נגד המנהגים הקלוקלים והמטופשים לדעתו, שבהם מחזיקים בני הקהילה במוגדור ובמרוקו בכלל: ״האמונה בהבלים ולחשים וקמיעות והשבעות וחלומות והזיות ושטותים (!) שוררת בארץ׳. בכתבות שונות הוא מקדיש מקום נרחב לתיאור פולחן הצדיקים והקדושים הנפוץ כל כך במוגדור ובדרום מרוקו, והוא מלגלג על האמונות הטפלות הרבות המתלוות לפולחן זה. הוא מתאר בציוריות לועגת וסרקסטית את בואם לעולם של קדושים רבים, שהוא קורא להם בשם ״צדיקי החלום״, הכוללים גם קדושים מוסלמיים, המאומצים על ידי היהודים, והצצים ״כעשב בשדה״. על אחד הקדושים המפורסמים ביותר באזור מוגדור הוא נותן את הפרטים הבאים:

רחוק מהעיר (= מוגדור) מהלך ט״ו שעות ימצא הר גבוה שמו איית באייוד, וזה שתים ושלשים שנה עלה ההר הזה לגדולה בדרך פלא, והוא: אשה אחת חלמה חלום נורא ואיום, שבמקום הקדוש הזה קבור הצדיק הנפלא ר׳ נסים בן נסים. הצדיק הזה שלא היה ולא נברא בעולם הרעיש הארץ. כל אנשי העיר הולכים המונים המונים להשתטח על קבר הצדיק הנפלא בראש ההר ההוא. מי שאין לו בנים הולך הוא ואשתו לבקש בנים מהצדיק: מי שבא עליו חולי או הוכה בשגעון מאמינים שכפאו שד או נכנסה בו רוח בגלגול וקושרים אותו בחבלים ומוליכים אותו לצדיק לגרש הרוח. וגם מי שאכף עליו המחסור המה יעלו בהר לבקש פרנסתם. אבל הצדיק אינו בקי בס׳(= ספר) יצירה ואינו רופא מומחה וכלי גדול. השד או הרוח אינו יוצא מהגוף, כי מאחר שאינו נכנס אינו צריך לצאת (ההדגשה שלי – י״ש), ועם כל זה ישראל מאמינים בני מאמינים.

על הקדושים בקהילת סאפי / אספי הוא מוסיף: ״גם בעיר הזאת לא נמלטו משטותים ומהבלים וחלומות זרים. אין לך שנה שלא יברא בעיר הזאת צדיק, ולא נחה דעתם עד שבא התנא ר׳ יוסי הגלילי ונקבר אצלם ואין מי שיכחישם בזה״.

הערת המחבר: ^{שם, גליון 84-83, עט' 341-340. לסיכום פרק זה בכתבתו, מדגיש הסופר: ״ויש עוד מנהגים מגונים ומכוערים השמים ישראל למשסה ויעקב לבוזזים, ואם כי אלה ההבדלים לא הועילו לשום אדם, אבל העיקר הוא האמונה: אם לא הועילו בעוה״ז (= בעולם הזה) יועילו לעוה״ב (= לעולם הבא). פעם אחת, הייתי במסבה עם הרבה ממיודעי ואמרתי להם: עד מתי תהיה האולת לנו למוקש? למה לא נסיר הרע הזה מקרבנו – הבלי שוא וכזבים? וישב אחד מהם: מנהג אבותנו תורה ואל תטוש תורת אמך. והב' (=השני) השיב כמנצח שראה בם׳ הקדוש לקוטי מהר״ן חנינא סימן קכ״ז, וז״ל (= וזה לשונו): ממש טוב יותר להאמין אפילו בשטותים ושקרים כדי להאמין גם בהאמת מלכפור בכל דהיינו לכפור בשטותיט ושקרים ועי״ז (= ועל ידי זה) נעשה הכל ליצנות אצלו וכופר גם בהאמת״(עמ׳ 341).}

כן תוקף יצחק הלוי בחריפות את האמונות המאגיות ואת פולחן השדים והרוחות, הנהוג בעת מחלה ובטקסים שונים. הוא אף יוצא נגד כל מיני טקסים מושרשים היטב במסורת של יהודי מרוקו, כגון טקס ה״תחדיד״ המתקיים בחדר היולדות בלילות שבין הלידה לבין ברית המילה, לשמירה על הרך הנולד בפני המזיקים. את חיצי ביקורתו הוא מכוון גם נגד אלה הרבים, המחזיקים עדיין באמונה ברפואה העממית והמאגית והמפחדים מהרפואה המודרנית, אמונה שהביאה אותם לסרב לחסן את ילדיהם בזמן מגפת האבעבועות, שהשתוללה במוגדור ונספו בה ילדים רבים. כן הוא מדגיש בכתבות רבות חסרונם של רופא אירופי ובית חולים בקהילת מוגדור, ומדווח על הנסיונות לפתור בעיה זו.

אולם לא רק נגד אמונות, דעות ומנהגים מושרשים היטב באישיותם ובמסורתם של יהודי מרוקו יוצא חוצץ יצחק בן יעיש הלוי, אלא גם נגד סדרי הקהילה וארגונה. הוא מציע בכתבותיו השונות ״פרוגרמה״ שלמה לתיקון החברה היהודית במוגדור ולשיפור תפקודה של הקהילה. בין היתר הוא מדגיש את הצורך המיידי להרחיב את גבולות המללאח, הרובע היהודי המתפוצץ מרוב תושבים מדלת הקהילה, ואת הצורך הדחוף להקים בית חולים יהודי עבור העשירים שברובע ה״קסבא״ ועבור העניים כאחד, וכן הוא מציע להקים בית ספר מקצועי לילדי הקהילה. הוא גם דורש שינוסח תקנון, שעל פיו יפעל ועד הקהילה ושאף יתמנה רב ראשי לקהילה כמו באירופה. להגדלת הכנסות הקהילה הוא מציע פיקוח יעיל יותר על הקצבים, המשלמים מס לקופת הקהילה על כל בהמה שהם שוחטים ומוכרים את בשרה.

אשר לפעילות הקהילתית, אין הוא מסתפק בהטפות ובהצעות בלבד, אלא אף משתתף באופן פעיל בהקמת הסניף הראשון של חברת ״אגודת אחים״ שמושבה בלונדון, לשם פעולה בקרב הקהילה ולשם הפעלת מוסדות יהודיים באירופה לטובת הקהילה ויהדות מרוקו בכללה. בכתבותיו לא יחדל מלהעלות על נס את פעולותיה של האגודה במוגדור, והוא הולך ומוסר בפרוטרוט את נוסח המכתבים היוצאים בשמה ממוגדור לקהילות היהודיות באירופה.

הערץ המחבר: הוא הקים את סניר חברת ״אגודת אחים" ברובע המללאח יחד עם נסים לוגאסי, שנולד במוגדור, אך התיישב בלונדון וקיבל שם אזרחות אנגלית, וללא השתתפות אנשי ה״קסבא", שהיוו את העילית החברתית־כלכלית של הקהילה. לאחר מכן נוסד סניף שני של האגודה על ידי נכבדי הקהילה ב״קסבא״, והוא מוזג לבסוף, ולאחר פעולת שכנוע, עם הסניף הראשון. בראשו עמד ראובן אלמאליח, וכמה אנשי המללאח צורפו לוועד של הסניף המאוחד. ראה על כן: הצפירה, שנה י״ח, גליון 86, עמ^׳ 350; גליון 181, עמ׳ 733; שנה י״ס, גליון 5, עמ^׳ 15; גליון 11, עמ׳ 44-43; גליון 99, עמ^׳ 407; גליון 100, עמי 411; גליון 139, עמ^׳ 506; שנה כ, גליון 79, עמי 328-327; גליון 112, עמי 459-458. על פרשה זו ראה: ד׳ שרוסר, "יהדות אנגליה וקהילת אצווירה (מוגדור) 1900-1860. ההשלכות החברתיות של הפילאנתרופיה". פעמים 17 (תשמ״ד), עמ^׳ 35-5.

עם עשירי הקהילה, הגרים ברובע ״אלקסבא״ המרווח, הוא עורך לעתים חשבון נוקב, וזאת בגלל חוסר התעניינותם בגורל אחיהם, הנמקים בבתים רעועים וצפופים, ובגלל היותם הנהנים העיקריים ממוסדות החינוך הקהילתיים, ששוכנו ברובע שלהם, ועל רדיפתם אחרי הכבוד, ועל אי־שיתופם הממשי של תושבי המללאח בניהול ענייני הקהילה. רק לאחר מיזוג שני הסניפים של ״אגודת אחים״ בראשותו של ראש הקהילה, ראובן אלמאליח, ולאחר פעולתם היעילה של בעלי האמצעים בזמן השתוללות מגפת האבעבועות, הוא מוצא הזדמנות לומר עליהם כמה מלים טובות. ברם, כאיש המללאח הצפוף והעני, הוא מדגיש חזור והדגש את הריבוד החברתי, המחלק את קהילת מוגדור לשתי קהילות שונות כמעט, ריבוד המתבטא גם בחלוקה גיאוגראפית. משמעותה של חלוקה זאת, לדידו, היא רווחה חברתית ורווחה בדיור מכאן, וצפיפות ומועקה מכאן. ביקורתו החברתית מתחדדת אפוא לא רק בשל עמדותיו המשכיליות השוויוניות, אלא גם בשל תחושתו שעשירי הקהילה חוטאים לעתים לרגש הסולידריות היהודית, האמור לפעם בקרבם.

מלבד מעורבותו זו בענייני הקהילה, בוקעת מתוך כתיבתו של יצחק בן יעיש הלוי הזעקה המרה על מצבם המושפל והמופקר של יהודי מרוקו בשלהי המאה הי״ט, ובמיוחד באזורי הכפר, או תחת שלטונם העריץ של מושלים מקומיים צמאי דם וצמאי בצע. הוא מתעכב ארוכות על תחושות ההשפלה וחוסר האונים המדכא, שהיו מנת חלקם של היהודים, ומתאר בהרחבה את מנהגי ההשפלה, שהיו עדיין נהוגים בקהילות שונות. הוא מדווח בפרוטרוט על ההתעללויות, הפרעות ומקרי הרצח והעוולות שסבלו מהם יחידים וקהילות בתקופה זו, שבה לא הצליח השלטון המרכזי לכפות את מרותו על אזורים נרחבים במרוקו, והפקיר לחסדיהם של שליטים חסרי מצפון את האוכלוסיות המקומיות. אין הוא חדל להתריע ולהזעיק את יהדות אירופה באמצעות כתבותיו, והוא חוזר ופונה למוסדות היהודיים שיתערבו באופן נמרץ יותר למען יהדות מרוקו אצל המלך מולאי חאסאן, שנטה חסד עם יהודי מרוקו. סדרת כתבותיו על מעלליהם המרושעים של הקאיד וידא והאמין מוסטפא, שהשליטו משטר אימים על יהודי מראכש בין השנים 1892-1894, היכתה, כאמור, הדים בעיתונות העברית של אותן שנים. בכתבותיו אלה הוא משרטט למעשה מעין דיוקן של האנטישמיות המוסלמית במרוקו על פי הדגם האירופי המוצג בהרחבה בעיתונות העברית של סוף המאה הי״ט, שממנה הוא שואב את מירב השראתו. לגבי האמין מוסטפא והקאיד וידא, הידועים לשמצה, הוא אף משתמש במונח ״אנטיסמיטי״.

תחושת העוול וההשפלה, שהיתה מנת חלקה של יהדות מרוקו, וחוסר האונים המתסכל והמשתק, צרבו את יצחק הלוי עוד יותר לאחר הצו המלכותי, שניתן למשה מונטיפיורי ב־1864, המעניק – כך הוא האמין – שוויון זכויות מלא ליהודי מרוקו והאוסר מפורשות להציק להם. הוא חוזר ומזכיר בכתבותיו צ׳היר מלכותי זה, ואף מצטט אותו ככתבו וכלשונו מתוך עיתון המגיד של אותה שנה.

כתבותיו של יצחק בן יעיש הלוי, שהתפרסמו בעיתונות העברית בשנים 1891-1894, פותחות לנו אשנב מרגש ומעניין להכרת השקפת עולמו, שאיפותיו וסביבתו החברתית־תרבותית של משכיל עברי במרוקו בסוף המאה הי״ט.

הנחתנו היא שאת עיקר עמדותיו המשכיליות הוא סיגל לעצמו דרך קריאת העיתונות העברית והספרות העברית של דור ההשכלה הבשל והתוסס, שחי באירופה במחצית השנייה של המאה הי״ט, ושמקרבו צמחו כל אותם זרמים רעיוניים יהודיים, לאומיים, אידיאולוגיים וחברתיים־תרבותיים, שאפיינו את יהדות אירופה בסוף המאה הי״ט ובתחילת המאה הכ'. אולם יש להדגיש כאן היטב שאין יצחק בן יעיש הלוי מסתפק בחזרה מיכאנית על הססמאות ועל הרעיונות של המשכילים העבריים באירופה, כפי שהיינו אולי מצפים, אלא הוא מוכיח בעליל, דרך כתבותיו, שהוא אכן למד ושינן היטב את הלקח החברתי־תרבותי של ההשכלה העברית. אין הוא סתם מעביר ביקורת על התופעות ההתנהגותיות המאפיינות את יהדות מוגדור כדרכם של המשכילים באירופה, אלא מחיל את האידיאולוגיה המשכילית על המציאות שבה הוא חי, ומתרגם אותה תרגום של עיבוד במונחים, המתאימים למציאות היהודית במוגדור ובמרוקו בכלל. הוא נשאר מעוגן היטב בקהילתו, ואין הוא משאיר כל רושם של ניכור וניתוק מהסביבה שבה הוא חי, אלא ההפך מזה. התמורות החברתיות־תרבותיות והחברתיות־פוליטיות, שאותן היה רוצה לקדם, נוגעות לדעתו קודם כול לקהילתו, ועונות על צרכיה המיידיים. יש אף להתפלא על תרגום מקורי זה של תורת ההשכלה למקום ולזמן חדשים בידי ראשון המשכילים העבריים במרוקו, ששאב את השכלתו העברית וגיבש את עמדותיו ממקורות שמחוץ לקהילה שבה חי ופעל. כדאי גם להוסיף שלהוציא הציטטות המעטות מתוך כתבי משוררים משכילים, שאותן הוא מביא בעיקר כאסמכתא ספרותית, אין יצחק הלוי נוגע בתורה החברתית של ההשכלה אלא בעקיפין ושלא במפורש.

גם עמדותיו של יצחק הלוי כלפי ההשכלה האירופית הכללית, לפי נוסחה הצרפתי או נוסחה האנגלי, נגזרו מתוך הבנתו את רוח ההשכלה העברית, השואפת לפתיחות כלפי העולם הלא־יהודי שמסביב. אין הוא מקנא לעברית או לחינוך היהודי, ובניגוד למשכילים עבריים אחרים בצפוךאפריקה שחיו בזמנו, אין הוא סבור שבתי הספר האירופיים שנפתחו בקהילתו יעניקו השכלה על חשבון חינוכם היהודי של בני הקהילה. אין הוא חדל להעלות על נס בכתבותיו את פעלם המבורך והישר של מנהלי בית הספר של כי״ח ובתי הספר האנגליים־יהודיים שפעלו במוגדור.

מודעות חדשה לאנומליות וללשון-ניצניה של תנועת השכלה עברית במרוקו בסוף המאה הי"ט-מקדם ומים כרך ב'-יוסף שטרית- עמוד 138-136

שירת ההשכלה של ר׳ דוד אלקאיים

כתבותיו של יצחק בן יעיש הלוי התמקדו לרוב בהשלכותיהם החברתיות־תרבותיות של רעיונות ההשכלה, ברצון לגלות את האמת ולחיות על פיה בהתנהגות היומיומית, בשאיפה לפעילות שכלתנית משוללת דעות קדומות ואמונות טפלות, בקיצור, בנסיון לחיות חיי קידמה נאורים תוך שמירה קפדנית על ערכי המסורת היהודית ההלכתית. הממד האמנציפטורי־לאומי לא טופל על ידי העיתונאי ממוגדור אלא בהקשר לתחושה הצורבת של השפלות, התנכלויות, התעללויות וחוסר הביטחון הבסיסי שהרעילו את חייו של היהודי בקהילות שונות במרוקו של סוף המאה הי״ט. בדומה לחוגים, שהלכו והתרחבו ביהדות מרוקו במחצית השנייה של המאה שעברה, סמך גם יצחק הלוי על פעולות השתדלנות של המוסדות היהודיים באירופה ועל לחצם של הקונסולים הזרים על ממשלת מרוקו לשפר את מצבם הפוליטי של יהודי המדינה. לעומת זאת, ביצירתו של ר׳ דוד בן נסים אלקאיים, המשורר המשכיל בן דורו, בן עירו ובן חוגו של יצחק הלוי, אנו עדים לדגשים שונים בתרגום רעיונותיה וחוויותיה של ההשכלה העברית האירופית.

בשירת ההשכלה של דוד אלקאיים, מראשוני המשכילים העבריים במרוקו, ולבטח גם המוכשר שבהם, מובלט מעל לכול הממד החוויתי־אישי של המשכיל המתחיל, הנסחף אל תוך עולם היצירה הספרותית, המדעית, ההגותית והעיתונאית של תנועת ההשכלה העברית, והמתלהב מהידע החדש ומהאופקים הרוחניים החדשים הנפתחים לעיניו. כיוצר עברי בדור תחיית הלשון, בעל מודעות חדה ליצירתו ולכתיבתו, הוא גם דן בהרחבה בבעיות הלשון העברית, במגבלות שהיא מטילה עליו ובאהבה העזה שהוא רוחש לה. כמו כן, עם התארגנותה של התנועה הציונית באירופה ולאחר מכן גם במוגדור, ילך וידגיש הן בכתבותיו והן בשירתו את שאיפותיו הלאומיות של אחד מחולמי ציון הנלהבים ביותר. אולם עם כל הבדלי הכשרונות והבדלי ההדגשים של שני המשכילים ממוגדור, ימשיך דוד אלקאיים את מפעלו של יצחק הלוי באיסוף הפיוטים של יהודי מרוקו לקובץ שירת הבקשות ובגיבוש המסורת הפייטנית השלטת היום בקרב יהדות זו.

הערת המחבר: על יחסיהם האישיים של יצחק הלוי ובן חוגו דוד אלקאיים אין לנו פרטים מדויקים. אין בידינו שום מסמן, ששניהם חתומים עליו, ושמו של דוד אלקאיים אינו מוזכר כלל בכתבותיו הרבות של יצחק הלוי. אחרי מותו של האחרון הספיד אותו דוד אלקאיים יחד עם ידידו דוד יפלח מעל דפי הצפירה (ראה הערה 6 לעיל), ושם הוא קרא לו "ראש לחברתנו"; משמע שגם הוא השתתן בחוג המשכילים, שבראשו עמד יצחק הלוי. סיבה אפשרית לאי־הזכרת שמו של דוד אלקאיים היא שעד למותו של יצחק הלוי לא בלט דוד אלקאיים בעמדותיו ובפעילותו המשכילית. כפי שיתברר להלן, על פי עדותו הוא באחד משיריו, הוא הגיע רק בגיל מאוחר לפעילות הזאת.

סיבה שנייה, סבירה יותר, היא ששררה כנראה מתיחות בין שני הסופרים המשכילים, שנבעה אולי מתחרות סמויה ביניהם.שניהם שלחו כתבות להצפירה, אך כתבותיו של יצחק הלוי התפרסמו במקום בולט ובאותיות רגילות, בעוד שכתבותיו הראשונות של דוד אלקאיים התפרסמו באותיות קטנות. ייתכן שיצחק הלוי אן התכוון אל מתחרהו בטרוניה הבאה שבאחת מכתבותיו: "עתה הנני מודיע גלוי בשערי הצפירה שכל מכתב מעירנו הנמצא בהצפירה או במכ׳׳ע אחר בלי חתימת בעליו הנני נקי ממנו ואין אחריותי עליו ואני אומר ברור בפה מלא שהשם נקרא עלי ביום שמיני ללידתי בקהל עם בו נשארתי ומעולם לא שניתי ולא אשנה בע״ה (= בעזרת ה׳) ואין צדקה לשום אדם לתארני במכתב בלי חתימת שמי" – הצפירה, שנה י׳׳ט (תרנ״ב-תרנ״ג), גליון 14 מחודש טבת תרנ״ב, עמ׳ 56. דוד אלקאיים פרסם באחד הגליונות שלפגי־כן כתבה בעילום שם, שעליה הוא חתם כר: "ע״ה (= עבד ה')

איש יהודי ס״ט (= סיפה טב)״. ראה שם, שנה י״ח (תרנ״א-תרנ״ב), גליון 259, עמי 1047. בתגובה,לכך כתב כנראה דוד אלקאיים אחד משיריו העוקצניים והלגלגניים (וגם היפים) ביותר: "פיוט על בגד (= בגידת) הבני אדם", המתחיל כר: "איה שוקל וסופר מאמרים,/ אם בכתביו אש בגד בערה?" ראה את השיר בכה״י זעפרני של הדיואן "שירי דודים" לר׳ דוד אלקאיים שיצא לאור במהדורת צילום בירושלים, תשמ״ג (להלן שירי רודים), עמי 228-225. את קובץ הפיוטים "רני ושמחי", שיצא בוינה בשנת 1890, עיר יצחק בן יעיש הלוי יחד עם חיים אבן חיים ודוד יפלח.זה האחרון השתתן גם בעריכתו של קובץ הפיוטים השני והחשוב שנעיר במוגדור, "שיר ידידות", שיצא לאור במראכש למעלה משלושים שנה לאחר ״רוני ושמחי", בעריכתו הראשית של ר׳ דוד אלקאיים, שבו הוא פרסם גם רבים משיריו על משקל ה״קצידה" הערבית־מרוקאית. תרומתו של חוג המשכילים במוגדור למסורת הפיוטים במוגדור עוד תתברר להלן. ע"כ

גם דוד אלקאיים השאיר לנו כרוניקה קהילתית מעניינת ומאלפת על חיי היהודים במוגדור בסוף המאה הי׳׳ט ותחילת המאה הכ'. הוא פרסם סדרה קטנה של כתבות בהצפירה, באותה תקופה שבה כתב גם יצחק הלוי, ועם ייסוד השבועון העברי־ציוני־דתי היהודי בלונדון, בשנת 1898, הוא שלח אליו כתבות, והמשיך בכך עשר שנים תמימות. בכתבות אחדות, עם הדגש דידאקטי בולט, הוא מתח ביקורת חריפה על מנהגים ודרכי התנהגות, שנראו לו נפסדים. הוא יצא בחריפות נגד מנהגים מסוימים, שנהגו במוגדור בתשעה באב ושהפכו יום אבל לאומי זה ליום יריד ססגוני ומלא חיים, שריד להשפעת השבתאות במרוקו. הוא גם יצא בקריאה פאתיטית למען הוראת מקצוע לאותם ילדי הקהילה, שאין תלמודם מצליח בידם, והעלה נימוקים חינוכיים, כלכליים, חברתיים ואף לאומיים מעניינים לביסוס קריאתו זו. אגב כך הוא תקף את השד׳׳רים האשכנזים, חסרי המקצוע, הבאים למוגדור ולקהילות אחרות בדרום מרוקו לקבץ נדבות למען עצמם, ומתנהגים שם כטפילים לכל דבר.

אולם את עיקר כתבותיו הקדיש ר׳ דוד אלקאיים לתיאור אירועים שונים בחיי הקהילה היהודית במוגדור וביהדות מרוקו בכלל. מלבד אירועים משפחתיים־חברתיים בעלי תהודה קהילתית חזקה, כגון חגיגות בר־המצוה המפוארות, שערן ראש הקהילה ראובן אלמאליח לבנו, או חנוכת בית־כנסת חדש, הוא דיווח גם על התארגנותם והקמתם של מוסדות וארגונים שונים בעלי חשיבות רבה בתולדות הקהילה. כך הוא תיאר את הקמתה של החברה ״קהילת יעקב חמללאחית״ (!) לפתיחתה מחדש של הישיבה, שחדלה לפעול שנים מעטות לפני־כן, בראשותו של ״החכם השלם והכולל סיני ועוקר הרים, המדקדק ומשכיל בכל מידי(ההדגשה שלי – י״ש) כמה״ר(= כבוד מורנו הרב) דוד כנאפו יצ״ו (= ישמרהו צורו ויחיהו)״.

כמו כן הוא תיאר את הקמתו המרגשת במוגדור של הארגון הציוני הראשון במרוקו, שפעל תחת השם ״שערי ציון״, ובו הוא היה פעיל ואף נבחר לשמש כמזכירו בלשון העברית. הארגון הוקם בערב ראש חודש אב, שנת תר״ס, היינו בקיץ 1900. ברם גם הוא הקדיש את מרבית כתבותיו לדיווח על מקרי הרצח, ההשפלות, ההתנכלויות, ההתעללויות, הפרעות והחרדות, שהיו מנת חלקם של היהודים בדרום מרוקו ובמרוקו בכלל, בשנים שקדמו להטלת הפרוטקטוראט הצרפתי על מרוקו בשנת 1912. בכל הכתבות האלה הוא הביע את התקוממותו ואת הזדעזעותו ממצבם הנורא של יהודי מרוקו, שסבלו יותר מכל חלק אחר באוכלוסיה מהאנדרלמוסיה ששררה בסדרי השלטון המרוקאי בשנים אלה, והתפלל לגאולה מהירה ולשיבה לציון. בסוף דבריו הוא אף פנה בקריאה נרגשת ליהדות מערב אירופה שתפעל למען יותר ליהודי מרוקו לשאת נשק להגנה עצמית; עד כדי כך גבר יאושו אחרי מאורעות קזבלנקה, שבהם נהרגו פועלים צרפתיים ונעשו פרעות ביהודי האזור.

מודעות חדשה לאנומליות וללשון-ניצניה של תנועת השכלה עברית במרוקו בסוף המאה הי"ט-מקדם ומים כרך ב'-עמוד 139

שלא כמו יצחק הלוי שייצג במרוקו דור מוקדם יותר של תנועת ההשכלה העברית באירופה, דור שדגל יותר בערכים חברתיים־תרבותיים אוניברסליים והבליטם יותר מאשר ערכים לאומיים־יהודיים, הרי שלגבי ר׳ דוד אלקאיים ניתן לקבוע שהוא היה נציגו המובהק של דור חובבי ציון במרוקו. בתקופה המשכילית שלו, אי־אפשר יהיה להפריד בין התפלצותו ממצבה הרעוע והמושפל של יהדות מרוקו והכיסופים הקיומיים שלו לשיבה לציון, אליהם מצטרפת עכשיו גם האמונה ברעיון הציוני, ובין החוויה המשכילית שהוא עבר ואותה תיאר בשיריו בחיוניות ובציוריות רבה, והמודעות לכתיבה בעברית והמגבלות המתלוות לכך. יסודות בו־זמניים אלה בהוויתו המשכילית מוצאים להם ביטוי אמנותי קולע ביותר בשיריו הרבים שהוא כתב בתקופה זאת, המופיעים בדיואן שלו ״שירי דודים״.

כמו כל משוררי יהדות מרוקו לפניו, התקווה והתפילה לגאולה קרובה ממלאות את כל יצירתו של ר׳ דוד אלקאיים, ונותנות לשירתו את מסדה הרעיוני והלירי הטיפוסי. אולם אצלו מקבל עקרון חיים זה ביטוי עדכני וחוויתי, שלא תמצא אצל המשוררים שקדמו לו. בשירתו מאוזכרים לא רק נופי ארץ ישראל, השאובים מהכתובים ומהתיאורים שבמקורות המסורתיים, אלא גם תבניות נוף אישיות יותר ובעלות משמעות אקטואלית יותר לגבי המשורר." מתוך שמונים ושבעת השירים – הארוכים ברובם הגדול – הוא הקדיש יותר מחמישה־עשר לארץ ישראל ולבניין בית המקדש, המסמל בעיניו את הגאולה השלמה, וליחסים שבין ישראל לעמים, כאשר מוקד כתיבתו הוא החלום על העלייה לציון. באחד משירים אלה, ״פיוט על חשק ארץ ישראל אשר עליה נכספה כל נפש הישראלי":[שירי דודים עמ' 201-199] כותב המשורר בהתרגשות רבה על אהבתו וערגתו זו לארץ ישראל, שאת שבחיה אין הוא מסוגל לספר:

דּוֹר לְדוֹר אַגִּיד וְנָאוֹם אֶנְהוֹם

דָּר בָּהּ – נָעִים גּוֹרָלוֹ, / נַחֲלָתוֹ וְחֶבְלוֹ, / יָאִיר נֵרוֹ בְּהִלּוֹ;

קָרוֹב הֵיכָלִי, / מַלְכִּיאֵלִי / וְחֵילִי,

שַׁעֲרֵי שׁמים'שׁם יִשְׁתַּחֲוֶה,

עֵת נִכְסְפָה נַפְשׁוֹ לַחֲזוֹת בְּנוֹעַם יוֹצְרוֹ, / וּלְבַקֵּר בְּהֵיכָלוֹ וִיקָרוֹ,

 / וְלִבּוֹ נָבָר [.'..]

יְדִידוּת נַפְשִׁי הִיא עֵת הִתְאַזְּרָה אָזוֹר,

מִגְדַּל עוֹפֶל הַבָּנוּי, וּבְעֵדֶן מִדְּבָרוֹ – וְכֻלּוֹ הָבָר.

מִי יִתֶּן לִּי אֵבֶר אֲעוּפָהּ וְלֹא אֶזּוֹר.

אֲעַפֵּר בַּעֲפָרָהּ, כָּל אֵיבָרַי יִתְמַרְמָרוּ, ־ / וְאֵם אֶתַּבָר

חֲמוּדָה וַחֲשׁוּקָה בִּכְנָפֶיהָ שָׁזוֹר

פְּתִילֵי חַיִּים, וְיִרְאַת שַׁדַּי הִיא אוֹצָרוֹ, / וַיִּשְׁבְּרוּ בָּר

לאור כיסופים עזים אלה, אין תמה להתפרצות השמחה התוקפת אותו לאחר הצהרת בלפור, שבה הובטחה ארץ ישראל לעם ישראל, והוא יביע אותה בשיר ״תודה להשי״ת (= לה׳ יתברך) על שניתנה ארץ ישראל לבניה על ידי מלך אנגליה יר״ה (= ירום הודו)״. בשירים קודמים הוא מעלה על נס את מפעלה של התנועה הציונית ומתפלל להצלחתו:

נָדִים נָעִים לֹא אָמַרְנוּ יָאֵשׁ,

תִּקְוָתֵנוּ עֶדְיָהּ נַעֲדֶה, / מַהֵר נִסְעָה נְדַדֶּה

אֶל מִשְׁכָּנִי מוֹעֲדִי, / מִסְעָדִי, / בֵּין נִכְבְּדֵי / אִישׁ שָׂדֶה:

בֵּין רוֹזְנֵי אֶרֶץ נָקוּמָה נִתְעוֹדֵד, / גַּם דִּבְרִי פִּינוּ  כִּנְבוּאַת אֶלְדָּד וּמֵידָד

וְחָכְמָתֵנוּ תִּנְהַר כַּשֶּׁמֶשׁ לֹא בָּא אָץ, חִישׁ יִזְרַח, / וְצִיץ יִפְרָח,

חָפְשִׁי יִתְנַשֵּׂא, כִּימִי רַב מְנַשֶׁה.

תְּנוּעַת צִיּוֹן תִּצְלַח, יוֹצְאָה חֲלוּצָה.

כמו במחרוזת זו שנלקחה מתוך ״פיוט על האומה הישראלית (אשר) גם היא בגלות זה קרוב לאלפים שנה לא אמרה נואש ומתחננת בעד גאולת עולם״, הרי התמקדותו של ר׳ דוד אלקאיים בהבטחות הגאולה, בפלאיה ובתמורות המחדשות שהיא תרעיף על ישראל, קשורה קשר הדוק למודעותו החדה לסבלם של היהודים בארצות פזוריהם ולאנטישמיות הרודפת אותם הן במרוקו והן באירופה:

מַצָּב עַם נִדַּח, קַרְנוֹ בֶּעָפָר הִתְעוֹלַל

 חָכְמָתוֹ וּבִינָתוֹ אֲשֶׁר בָּם יִתְהַלַּל,

קְדֻושָּׁתוֹ וּמְשַׁמַּרְתּוֹ כְּחוֹמָה נִשְׂגָּבָה.

וְעוֹד לוֹ יִתְרָה: זַרְעוֹ קַיָּם לֹא נִתְבַּלַּל,

גֵּווֹ מַטָּרָה לְקַבֵּל כָּל חֵץ לֹא נִפְלַל,

לַחְמוֹ וּמֵימָיו יָשְׁבוּ לוֹ מַסָּה וּמְרִיבָה.

לְהֶבֶל דָּמָה עֵת מִשְׁפָּטוֹ רָשָׁע חִלָּל,

 שָׂדֵהוּ נִסְחָף, וּתְבוּאָתוֹ אַבְנֵי גָלָל,

כַּרְמוֹ וְיַעֲרוֹ אֶרֶץ צִיָּה וַעֲרָבָה. […]

וְחוֹרְזֵי שִׁירָיו – יָם שִׁירֵיהֶם חֶרֶב צָלַל,

כִּינּוֹרָם נִיתֵּק מֵיתָרָיו, נִיגּוּנוֹ צָלַל,

מַשְּׁאוֹן כְּנוֹר עָרָיו שָׁם חָנוּ נְדָבָה.

דּוֹם כִּנּוֹר, נֵבֶל נִשְׁמָע, מְקַנֵּא הִתְעַלַּל,

זֶה יַלְבִּישׁ הוֹד כַּזַּיִת וְזֶה יוֹלִיךְ שׁוֹלָל,

צַד הַשָּׁוָה בֳּינֵימוֹ – הַשִּׂנְאָה מָה רַבָּה!

אמנם הגלות ומוראותיה הם מנושאי היסוד של השירה העברית במרוקו בארבע־מאות השנים האחרונות, אך אצל ר׳ דוד אלקאיים הם מקבלים ביטוי לירי מקורי, הקושר במישרין את הטקסט לאירועים ולתהליכים כלל-יהודיים, שלחצו על הקיום היהודי בזמנו במרוקו ומחוצה לה, ואשר הדיהם נרשמו בעיתונות העברית של אותה תקופה. בקטע זה שהבאנו כאן, תמצא למשל רמזים להשכלה (מחרוזת א), להתבוללות (ב), לעיוות הדין על ידי מושלים במרוקו(ג), ליסודות הפרוזודיה של שירתו(ד), וכן לאנטישמיות הכללית(ה). יתר על כן, שירתו על הגלות מקבלת ממד ומעמד פואטי חשוב ביותר, שכן המשורר מתאר לעתים קרובות, בשירים ליריים־אישיים, את בעיותיו האישיות ואת מצבו הקיומי באותם מונחים שהוא משתמש בהם לתיאור מצבו הכללי של עם ישראל בגלותו. זהות זאת בין מצבו האישי לבין המצב היהודי הכללי הופכת לאחד מסימני ההיכר המובהקים של כתיבתו השירית.

ניסינו עד כה לשרטט את תמונת עולמו הלאומית של הסופר והמשורר, שבה הקיום הגלותי המר קורא בהכרח לציפייה המנחמת והמחזקת לגאולה בציון. יש להוסיף שאין כל ספק שתמונת עולם זו התחדדה אצלו עוד יותר עקב פעילותו הציונית במסגרת האגודה "שערי ציון", שהוקמה במוגדור בקיץ 1900. פעילותו זו סיפקה לו את הממד החוויתי והרעיוני, המתבטא בשיריו על הגלות והגאולה בליריות כה בולטת. אולם עוד לפני חוויותיו הציוניות והתעניינותו במפעל הציוני, ניסה ר׳ דוד אלקאיים לחדור בכל מאודו לעולמה של החכמה וההשכלה, קודם כל מתוך היצר לדעת ולהשכיל. את חוויותיו המשכיליות הוא ניסה לתאר בשיריו: את רגשי ההתפעמות, סערת רגשותיו, ההתעלות הרוחנית, החדווה המהולה במבוכה, ולבסוף גם מפח הנפש הבלתי נמנע. שירים אלה הם מהמעניינים ביותר ביצירתו, וגם החושפניים ביותר שנכתבו אי־פעם בשירת יהודי מרוקו. בפיוטים רבים הוא גם העלה על נס את החכמה, והתפלל להפצתה בקרב עם ישראל. בפיוט, שכתב על פי פרשת "כי תשא". הוא כותב:

נֵר הַחָכְמָה תִּנְהַר,

מִיּוֹם אֶל יוֹם תִּזְהַר,

כַּשֶּׁמֶשׁ וָסַהַר,

עַד כִּי כִשְׁמֵי טוֹהַר,

כְּאוֹר יוֹם בְּתָקְפָה

עֲלֵיהֶם רְצוּפָה

מָזוֹר הִיא, לִתְרוּפָה

זִיו פְּנֵיהֶם צָפָה

לדידו, אור זוהר זה של החכמה משמעותו קודם כל ״עצמה״ ו״כוח״, משענת ומגן בשעת ספקות וחולשה:

מודעות חדשה לאנומליות וללשון-ניצניה של תנועת השכלה עברית במרוקו בסוף המאה הי"ט-מקדם ומים כרך ב'-עמוד 142

עָנָף עָרְכָה שָׁלְטָנִי, בּוֹ אָזַרְתִּי, בּוֹ מִבְטָחִי;

עוֹז שַׂמְתִּי, / חָכְמַת בַּת עַמִּי כְּפוֹרַחַת.

נֵר צֶדֶק לְעֻומָּתִי, / בְּעֵת נִדְרֶשֶׁת;

תּוֹכָהּ צֶדֶק חֶשְׁכָתִי, / כּוֹחַ לוֹבֶשֶׁת;

תָּגֵן לִי וּלְחַטָּאתִי, / חִישׁ מְקוֹשֶׁשֶׁת.

אולם מלבד התרוממות הרוח והרגשת הביטחון, שהוא חש בעת השתקעותו בימה של ספרות החכמה וההשכלה, הביא עיסוק זה עליו ועל אנשי חוגו את זעמם של בני הקהילה, אשר לא ראו בעין יפה פעילות תרבותית חריגה זאת. הם אף האשימו אותו בשל כך באפיקורסות:

בכתובת פיוט כתב המשורר: "פיוט זה על החכמה ועל ההשכלה, אשר מתהללת בפי המשכילים והחכמים ומתנוולת בין הטפשים; ובעת יטיח המשכיל דברים אמתיים, החכם משתעשע, והטפש קורא אותו אפיקורוס או כופר". שם, עמ^׳ 164

וּמְעַט קָט חָשַׁבְתִּי וְהֶאֱמַנְתִּי / כִּי עֲדֵי קִצָּהּ בָּאתִי,

[אָכֵן אֲרֻוכָּה הִיא נִשְׁטַחַת.

אִוַּלְתִּי וְכִסְלָתִי הִיא גָּלוּתִי / שָׁמַעְתִּי וְנוֹכַחְתִּי:

[רֵיחִי נָמַר וְטַעְמִי נִשְׁחָת.

לֹא זוֹ אַף זוֹ שָׁמַעְתִּי וְנִרְגַּזְתִּי/ רָאִיתִי וְנִבְהַלְתִּי,

[רֶגֶל זָרִים עָלַי פּוֹסַחַת.     

וְרָעָה חוֹלָה רָאִיתִי, הוֹסַפְתִּי  / רִיב יָגוֹן עַל אַנְחָתִי:

 [חֶבְרַת הַבֵּין נִקְרְאָה שַׁחַת.

דָּרַשְׁתִּי בְּחֶבְרָתִי, / הָגוּת אֲרֶשֶׁת:

 שֵׁן חָרְקוּ לְהַוָּתִי / וְעַיִן לוֹטֶשֶׁת.

לְאַל חִישְּׁבוּ מִלָּתִי, / וּלְדָת מַכְחֶשֶׁת.

שם, עמ^׳ 165. בכתובת של פיוט אחר הוא כותב: "פיוט זה על הגאולה ועל תאות ראות המקדש, ועל הבני אדם חסרי מדע ובינה, ובעוה״ר (= ובעוונותינו הרבים) – רבים, והחכמים לא יצא ידי חובתם עמהם". שם, עמי 157.

עם הזמן ועם שוך ההתלהבות המסעירה של המתלמד המגלה עולמות חדשים ומופלאים, הוא בא לידי התפכחות וכנראה גם לידי נטישת עיסוקיו המשכיליים. ניתן לשער שהתפתחות זו חלה בזמן שהפסיק לפרסם כתבותיו בשבועון היהודי, בשנת תרס׳׳ח. הוא היה אז בן חמישים עד ששים שנה.^י״

ברם אהבה אחת הוא מעולם לא נטש, אלא המשיך וטיפח אותה, והיא האהבה והקנאה ללשון העברית. ר׳ דוד אלקאיים מעיד על עצמו שהוא נתפס לאהבתו זאת בגיל מאוחר למדי, כנראה עם תחילת תקופת חייו המשכיליים, והוא מצר על הזמן היקר שאבד לו בחוסר התעניינות בשפה ובחשכת הבורות:

יוֹשֵׁב דּוֹאֵג עַל יָמִים עָבַרְתִּי, כֻּסּוּ בַּחֲתֻלַּת עֲרָפֶל;

[חֶשְׁכָתָהּ בְּמַחַט בִּבְשָׂרִי דּוֹקֶרֶת.

קִרְבַת אֱנוֹשׁ שַׂמְתִּי לְחֶבְרָתִי, וּבְיוֹם נְפִילַת כְּסִיל בִּמְדוּרָתָהּ,

[דָּרְכוּ פֶּה וְלָשׁוֹן דּוֹבֶרֶת

 מֵהֶם הָיוּ עוֹזְרִים בְּצָרָתִי, כְּאֵם שַׁכּוּלָת סוֹכָה בְּאֶבְרָתָהּ

 [וְכַעֲנָקִים לְגַרְגֶּרֶת.

מֵהֶם שֶׁשָּׁחֲקוּ לְהַוָּתִי, וְגַם הֲתוּֽלָת, כְּחֵץ מֵאַשְׁפָּתָהּ,

[וּתְקוּעָה מִיָּד אִישׁ גּוֹבֶרֶת.בראש השיר, נתן המשורר את הפרטים הבאים: "פיוט זה על קוצר שפתנו הקדושה, מפני הגליות והטלטולים ולא נשאר רק מה שכתוב בתנ״ן לבד; ובזה נשארה קצרה; ולא תתמלא תאות המשורר להביא כל רוח שירתו כאותו; ולשון העמים רחבה, ומה גם שלא ניתנה רשות להשתמש בשור וחמור, כמו משוררי הערבים". שם, עמ^׳ 150.

על פי עדויות שונות, ניסה ר׳ דוד אלקאיים בתקופת חייו זאת לדבר עברית עם בני חוגו בפגישותיהם המשותפות, ורמז לכך אנו מוצאים גם במחרוזת זו. רצון זה לדבר עברית היה אך טבעי לאור תיאורי אהבתו העזה ללשון העברית:

בַּת מֶלֶךְ הִיא, וּבָהּ תְּשׁוּקָתִי, וְהִיא סְגֻולַּת נַפְשִׁי בְּרִגְשָׁתָהּ,

[טֶרֶם בּוֹא עָלֶיהָ הַכּוֹרֵת.[…]

יוֹמָם וָלַיְלָה, רוּחִי וְנִשְׁמָתִי, כֶּהָרָה לַלַּת אֲסַפֵּר בִּמְגִלָּתָהּ,

[שׁוֹפֵךְ תְּחִינָּה וַעֲתֶרֶת.[…]

תָּמִיד בְּאַהֲבָתָהּ שׁוֹגֶה, וְתַאֲוָתָהּ בּוֹעֶרֶת בְּקִרְבִּי בִּעֲתַתּוֹ.

עַד אֲשֶׁר מִשִּׂימְחָתָהּ הִרְבֵּיתִי בִּכְיָתָהּ נִתַּר לִבִּי, נֶעְתַּק מֵחֶרְדָתוֹ

 אֵיכוּתָהּ וּמַהוּתָהּ, רֵאשִׁיתָהּ וְתַכְלִיתָהּ, יִיעַף יָגֵעַ שֵׂכֶל מִיְּדִיעָתוֹ.

מודעות חדשה לאנומליות וללשון-ניצניה של תנועת השכלה עברית במרוקו בסוף המאה הי"ט-מקדם ומים כרך ב'-עמוד 144

כאשר הוא מצליח לחבר שיר בשפה האהובה, הוא מלא חדווה וגאווה:

וְאֶשְׂמַח שִׂמְחַת לִבִּי שִׂימְחָתִי, בִּרְאוֹת פְּעֻולַּת רוּחִי בִּפְעֻולָּתָהּ,

[אַבִּיט כְּעַל רֹאשִׁי כּוֹתֶרֶת.

אֲבָל בָּרִי לִי, אֲנִי יָדַעְתִּי, כִּייָ בַּאֲפֵלַת לִבִּי, בִּכְסַלְּתָהּ,

[כִּמְגַשֵּׁשׁ חוֹתֵר בַּמַּחְתֶּרֶת.

אולם עד שהצליח להשתמש בה ביצירתו, היה עליו לעמול קשות בגילוי סודותיה, בין היתר, כנראה, באמצעות עיון בספרי הדקדוק השונים, ששכנו במקום של כבוד בכל ספרייה של משכיל עברי באירופה ומחוצה לה, כולל מוגדור. אך עיקר שליטתו המדהימה ברזי הלשון העברית בא לו מתוך עיוניו וחקירותיו במקורות עצמם, ובמיוחד התנ״ך:

חָקַרְתִּי נְתִיבָתָהּ, מָה רַבָּה עֲבוֹדָתָהּ! – בִּקְרוֹא כָּל קוֹרֵא בָּהּ קְרִיאָתוֹ.

תּוֹרָתָהּ וּתְעוּדָתָהּ, לִבְנוֹת שִׁיר בִּתְכוּנָתָהּ, בְּמִדָּה, בְּמִשְׁקָל הֲבָרָתוֹ

פֹּעַל, שֵׁם וּמִילָּתָהּ, וְשִׁיתּוּפֵי תֵּיבוּתָהּ, וְשֵׁם נִרְדָּף – כָּל שָׂם בִּתְבוּנָתוֹ

מודעותו של ר׳ דוד אלקאיים לצרכיה של הכתיבה הספרותית, לעבודה הלשונית הנחוצה, המתסכלת והמלהיבה בו בזמן, ולכללי הפרוזודיה של שירתו העברית, אין לה אח ורע בכל שירת יהודי מרוקו וצפוךאפריקה בכלל. הוא גם היחידי שנתן לכך ביטוי אמנותי בגוף יצירתו, ובצורה פואטית כל־כך. מודעות זו לכתיבה היצירתית היא גם אחד הסימנים לגישתו המשכילית הכללית. השפעתם של משוררי ההשכלה העבריים אינה מוטלת כאן בספק.

למעשה, אין ר׳ דוד אלקאיים מתאר סערת רגשות בלבד ביחסו ללשון העברית. לגביו, כיוצר וכמשכיל עברי, מסמלת העברית יותר מכל ערך אחר את האפשרות לפעול מיידית ובאופן אישי לשינוי הגורל היהודי בגולה, כחלק מהגשמת שאיפותיו התרבותיות והלאומיות. לכן, יותר מאשר רומן סוער עם העברית, מתפתח בשיריו השונים המוקדשים לשפה מיתוס שלם של הלשון העברית, מיתוס המקפל בקרבו את עמדותיו האישיות של המשורר ואת המניעים לנחישות התגייסותו למען השפה. עמדותיו אלה הן קודם כול רגשיות. מלבד יופיה והדרה של השפה בעבר הרחוק, מתבטא דרכה עיקרה של התרבות היהודית והיצירה היהודית, ובה נאמו הנביאים. לכן יש לפעול למען תחיית השפה והחזרתה למצב ה׳׳בראשית״.

מטרות אלה עולות משירי השבח וההלל שהוא הקדיש ללשון:

עוֹרִי, שְׂפַת אֱמֶת, שָׂפׇת בְּרוּרָה,

שׁוּבִי לִימֵי נְעוּרַיִךְ הֲדוּרָה,

תַּחַת הֱיוֹת בְּחַיָּיתֵךְ צְרוּרָה,

וּבְנוֹת הַשִּׁיר, תּוֹךְ עֲלָמוֹת בְּשׁוּרָה,

יְלָדָּתֵךָ בֵּין נְבִיאִים נְצוּרָה,

קוּמִי, אוּרִי, פִּנַּת יִקְרַת כַּמְּנוֹרָה,

יֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ שְׁמוּרָה,

שָׂפָה בֵּין הַשָּׂפוֹת, מָה לְךָ נִרְדֶּמֶת?

הִתְנוֹסְסִי, וְאַל תְּהִי נִכְלֶמֶת.

תִּתְנַשְּׂאִי בְּתוֹךְ עַמֵּךְ נֶעֱצֶמֶת.

כִּבְתוֹכֵךְ מַעֲשֵׂה רִקְמָה נִקְסֶמֶת.

בָּךְ נָאֲמוּ וְאַתְּ לָהֶם נוֹאֶמֶת.

בְּעֶזְרַת נְדִיבִים אַל לְךָ נֶעֱלֶמֶת.

כִּימֵי מָרְדְּכַי וְאֶסְתֵּר נֶחְתֶּמֶת.

ברם, בכתבו על השפה, מגלה המשורר גם צרכים מיידיים ואישיים יותר. כיוצר המבקש לתת דרור לעולמו הרוחני המסוער, והמודע בו בזמן לכללי יצירתו ולמגבלותיה, הוא זקוק ללשון עשירה ומגוונת, שתספק את כישוריו ואת שאיפותיו האמנותיים. אין הוא יכול להסתפק בלשון הקורפוס הסגור של הטקסטים העבריים המסורתיים, שעיקרם התנ״ך. הוא חייב לפרוץ את מעגל ״קוצר הלשון״; ואם כי הצליח ליצור לעצמו שפה גמישה ועשירת ביטוי, אין הוא מתפאר בנוצות של מחדש הלשון, ואין הוא מתיימר שהרחיב כהוא זה את אוצרה:

דָּמְמוּ שְׂפָתִי בִּשְׁפוֹךְ מִלָּתִי / בַּבַּיִת אֶל, עִלַּת / עֲלוֹת בִּקְדֻושָּׁתָהּ /,

[תִּלְאֶה כָּל לָשׁוֹן מְסַפֶּרֶת. 

וְעֵת יִיטַב לֵב בְּשִׁיר שָׁאַפְתִּי /, עָטִיתִי גֻּולַּת / זָהָב מֵאַדְמָתָהּ /

[תַּרְשִׁישׁ וְאֶבֶן הַזִּיהֶרֶת.

צְנִיף בּוּשָׁה עוֹטָה בִּכְלִימָּתָהּ / לִפְנֵי קְהִילַּת / עַמִּי, וְאֵימָתָהּ /

[לָבַשְׁתִּי בִּמְעִיל וְאַדֶּרֶת.

מודעות חדשה לאנומליות וללשון-ניצניה של תנועת השכלה עברית במרוקו בסוף המאה הי"ט-מקדם ומים כרך ב'-עמוד 144

המניע המדרבן את ר׳ דוד אלקאיים בפעולתו למען הלשון אינו רק רגשי או ״צרכני״, אלא גם אידיאולוגי. מתוך הכרתו הקרובה את שירת ה׳׳קצידה״ הערבית־מוסלמית ואת השירה האנדלוסית על־פי המסורת ששרדה במרוקו, הוא בא לידי קנאה בעושר הרב של הערבית הספרותית למחצה, הבא לידי ביטוי בשירה הזאת. ״פיוט זה על השפה ועל השירים״, הוא כותב בראש פיוט, ״ועל כי שירי הערב מתוקים לחכם בעבור שפתם הרחבה: ומשורר הישראלי נכנסה בלבו קנאת המשוררים הערבים, וגם לבש קנאת לשון הקודש אשר קצרה ידו לשורר בה כאוות נפשו, ולכן בשפוך שיחתו בשירתו בה מצא נחמה״.

בלשון השיר הוא כותב:

      נָמַס אוּלַמִי, /נִבְטַל מֵחִכִּי עַם נָבָר / שִׁירֵי מַהֲלָלִי,

       [בַּת שִׁירָתוֹ כִּי נִפְלַל.

        דִּמְעִי וְדָמִי / הָמוּ לְשִׁירֵי עַם גָּבַר,/ נִיבוֹ וּמִשְׁלֵי

       [חֲרוּזָיו בָּם הִתְהַלַּל.

       קוֹלִי בִּשְׂפָמִי / נָטָה בְּשַׁפְרִירוֹ, בִּדְבַר / חִינּוֹ, וַעֲלֵי

       [מְלִיצוֹתָיו שֶׁעָלַל

מערכת מורכבת זו של עמדות מחייבות ומפעילות היא שביסוד התגייסותו החד־משמעית של המשורר למאבק למען השפה ולמען השימוש בה בשירתו:

           "וַאֲנִי מִיְּדִיעָתָהּ, זַעֲקָתִי מֵאַנְחָתָהּ,

             [כְּחוֹשֵׁק יִזְעַק מֵרוֹב צָרָתוֹ.

             כִּעַסְתַּנִי צָרָתָהּ, בְּשֶׁמְּעֵי אֶת חֶרְפָּתָהּ,

            [תְּחָרֵף עַמִּי בְּנִיב זִמְרָתוֹ.

            סָבַלְתִּי אֶת קִלְלָתָה, רָאִיתִי מְצוּקָתָהּ,

            [קַמְתִּי כְּאִישׁ נִלְחָם בִּגְבוּרָתוֹ".

שכרה של מלחמת לשון עיקשת זו בצידה: היוקרה שהוא זוכה לה בקרב הקוראים או השומעים את שירתו, וההערכה שהם מביעים כלפי שיריו, אם כי הוא עצמו עדיין ספקן לגבי יכלתו הספרותית:

          "חָקַרְתִּי וְאֵדַע בְּעַנְוָתִי / יְקָר וּגְדֻולַּת, / עוֹז שִׁיר וְזִמְרָתָהּ, /

            [בְּעֵת יְחֻובַּר בְּמַחְבֶּרֶת.

           רֻובָּם נִמְתְּקוּ, לֹא לְעֻומָּתִי/ וְרַק לַזּוּלַת, / כִּדְבַשׁ מִיַעְרָתָהּ, /

          [אוֹ מוֹר וּלְבוֹנָה בְּמִקְטֶרֶת".

מודעות חדשה לאנומליות וללשון-ניצניה של תנועת השכלה עברית במרוקו בסוף המאה הי"ט-מקדם ומים כרך ב'-עמוד 147

לכאורה נראית גישתו המיתולוגית של ר׳ דוד אלקאיים כלפי הלשון העברית מוזרה ואף תמוהה על רקע השימוש הכללי בעברית בשירת יהודי מרוקו מני דורות רבים, שירה שהוא הכיר היטב מקבצי הפיוטים שהיו ברשותו. כל המשוררים והפייטנים – עשרות רבות ואולי אף מאות – שקמו בארבע־מאות השנים שקדמו לו, כתבו בעברית אלפי פיוטים, בקשות וקינות, בלי שהרגישו צורך בשפה ״רחבה״ או עשירה יותר, ובלי שחשו כל מגבלה שהיא בשימושם בה. גם יתר היצירה הרוחנית של יהודי מרוקו, ההלכתית והפרשנית, נכתבה כמעט כולה בעברית. אלא ששאיפותיו בשירה של ר׳ דוד אלקאיים היו שונות לגמרי. הוא לא רצה להמשיך סתם את מסורת הכתיבה של הדורות הקודמים, אלא למלא ״תאות המשורר להוציא כל רוח שירתו כאותו״. הוא לא היה מעוניין לחבר פיוטים על פי אותו הדגם ובאותם המבנים הלשוניים והתכניים, שחזרו על עצמם הלוך וחזור תחת עטם של המשוררים שקדמו לו, שהתמקדו בשירת הקודש – היינו, בשירת הגלות והגאולה ובשירת הזמן היהודי: השבת, המועדים ומחזור החיים. הוא רצה לפרוץ גם מעגל יצירה מסורתי זה. הוא התעניין גם בנושאים יותר אישיים ופחות קהילתיים, יותר ליריים ופחות צפויים ונדושים. לכן הוא יכתוב שירי הגות, שירי התנהגות ומוסר, שירי טבע, שירים אירועיים, אישיים, קהילתיים או לאומיים, שבהם הוא יתן ביטוי לתחושותיו, לחדוותיו ולאכזבותיו האישיות, המייצגות את עולמו הרוחני והמנטאלי הפרטי. לכן הוא תר אחרי אמצעים לשוניים חדשים, שיאפשרו לו להחיות ולהעביר בצורה קולעת יותר את ״רגשת נפשו״ ואת ״רוח שירו״ שפעמו בקרבו.

צרכים לשוניים חדשים אלו והמודעות החדה שהוא פיתח כלפיהם הם אולי סימנה המובהק והעמוק ביותר של השפעת רוח ההשכלה העברית וספרותה על כתיבתו של ר׳ דוד אלקאיים. לכן גם מצאנו לנכון להאריך פה בניתוח היבט חשוב זה ביצירתו. קריאות צער דומות על עניות הלשון העברית והצורך בהרחבתה, הוא בוודאי קרא בעיתונים המגיד והצפירה, כולל ההצעה להקים מוסד לשוני, שיהיה אחראי על הרחבה זו. כמו כן הוא היה לבטח מודע לשירים הרבים, שנכתבו באירופה בדור תחיית הלשון, בשבח הלשון העברית, ושהתפרסמו מעל דפי העיתונות ומחוצה לה. מתוך הדגשתו את הצורך ב״דברת השפה״ ונסיונותיו לדבר עברית עם חבריו המשכילים, יש גם להסיק שהוא הכיר היטב את מפעלו של אליעזר בן-יהודה, וזאת דרך העיתונים, שיצאו בירושלים ושהגיעו גם הם למוגדור.

אולם לא רק בתחום המודעות ללשון ולאילוצי הכתיבה ניכרת השפעתה הישירה של תנועת ההשכלה בשירתו של ר׳ דוד אלקאיים. אפילו השם שהוא נתן לדיואן שלו, ״שירי דודים״, משמעותי מבחינה זאת. זוהי כותרת נפוצה בשירת ההשכלה, בצורתה זאת או בצורה אחרת: ״שיר הדודים״, ״שירת דודים״.דומה שגם השם ״שיר ידידות״ של קובץ הפיוטים, שערך יחד עם דוד יפלח וחיים אפרייאט ממוגדור, נושא רמזים לעיסוקו בספרות ההשכלה ולמשכילותו, ונבחר על ידו משום כך. זהו צירוף הלקוח מתוך הפסוק הראשון של פרק מ״ה בספר תהלים, שמופיעה בו התיבה ״משכיל״ מיד לפניו: ״למנצח על ששנים לבני קרח משכיל שיר ידידת״. לפעמים אף נתקלים בצירוף ״משכיל שיר ידידות״ בראש שירי השכלה שונים.

סימנים חיצוניים אלה, יחד עם הסימנים העמוקים יותר, שתוארו כאן קודם לכן, מצטרפים לנושאים החדשים ולרגישות החדשה, שכבשו את עיקר יצירתו של המשורר ממוגדור, ומבטלים כל ספק שנותר לגבי השפעתה הברורה של שירת ההשכלה על ר׳ דוד אלקאיים. ומלבד שירי החול, התופסים מקום מרכזי בשירתו – תת־ז׳אנר נדיר מאוד בשירה העברית במרוקו שלפני דור ההשכלה – הרי כתב ר׳ דוד אלקאיים כשלושים שירים תנ״כיים על יסוד פרשיות השבוע שבין ״בראשית״ ל״כי תשא״ ועל יסוד מגלת אסתר. שירים אלה הוא חיבר במיוחד עבור שירת הבקשות, שהתקיימה במוגדור ובמראכש בערבי שבת, לפני עלות השחר של יום השישי, בשבועות שבין סוכות לפסח. הם התפרסמו באנתולוגיה ״שיר ידידות״ שהוא ערך, ואשר כללה את תבנית הפיוטים והבקשות, שנקבעו לכל שבת ושבת משבתות אלו, ואשר הושרו כל פעם על פי מודוס מוסיקלי־אנדלוסי או מודוס אחר. אולם המשורר לא הסתפק בהרקת הטקסט המקראי לכלי פיוטי מחורז, כפי שעשו כמה משוררים לפניו במרוקו, אלא השתמש גם במדרשים ובפירושים המסורתיים, שליוו את הטקסט המקראי, כדי ליצור יצירה העומדת בפני עצמה מכוח סגולותיה הפואטיות. עצמת הביטוי, אפיון הדמויות והחייאתן, השימוש הנרחב בצורות הדו־שיח ויסודות סיפוריים־תיאוריים מפותחים מעניקים לשירים אלה, הבנויים כולם על לחני ה״קצאייד״ הערביים־מוסלמיים, שהיו ידועים בזמנו, ערך לשוני וספרותי רב. גם בשירים תנ״כיים־מדרשיים אלה בולטת השפעתה של שירת ההשכלה.

שירים אלה נהפכו, כאמור, לחלק ממסורת הפיוטים והבקשות של יהודי מרוקו, מסורת שהופצה בימינו דרך הקובץ ״שיר ידידות״ במיוחד. מסורת זאת התחילה להתגבש במרוקו כנראה במאה הי״ז, וכיום היא ממלאת תפקיד חשוב בגיבוש זהותה התרבותית של יהדות מרוקו בארץ ובעולם. ומעניין לציין ששני קבצי הפיוטים שיצאו לראשונה בדפוס הוצאו לאור ונערכו על ידי חברי חוג המשכילים במוגדור. ראשונה יצאה בוינה ב־1890 האנתולוגיה ״רני ושמחי״, על ידי יצחק בן יעיש הלוי, המוכר לנו, שערך אותה יחד עם דוד יפלח וחיים בן חיים. שנייה יצאה, יותר משלושים שנה לאחר מכן, ב־1921, במראכש, האנתולוגיה ״שיר ידידות״, שאותה ערך ר׳ דוד אלקאיים יחד עם דוד יפלח שוב, שהיה ידען גדול במוסיקה האנדלוסית ובשירת ה״קצאייד״, וחיים ש׳ אפרייאט. אם כי שני קבצים אלה בנויים על פי שיטה מוסיקלית שונה (בשני הושם הדגש על עקביות והגיון מסוים בבחירת רצף הלחנים לכל שבת), בכל זאת הם נערכו והובאו לדפוס על ידי אנשים המזוהים בראשוני תנועת ההשכלה העברית במוגדור ומעורבים עמוקות בתהליכי ההתחדשות העברית. תופעה זאת, של עריכת ספרי ליטורגיה ושירה בידי משכילים דווקא, יש בה כדי להעיד על אופייה המיוחד במינו של ההשכלה העברית במוגדור, ומאוחר יותר גם בכל רחבי מרוקו.

חבורת המשכילים, שהתגבשה במוגדור בסוף המאה הי״ט, קמה ללא כל הכוונה מגבוה, ללא כל לימוד או חינוך משותף במוסד חינוכי עברי חדש כלשהו. אלה היו תלמידי חכמים, שקיבלו חינוך יהודי במסגרת המוסדות המסורתיים של הקהילה, ובגיל שלושים ומעלה החלו בפעילותם המשכילית. הם היו משולבים היטב בחיי הקהילה על כל מערכותיהם ומסגרותיהם. הם הגיעו לספרות ההשכלה ולעיתונות העברית בכוחות עצמם בלבד, מתוך סקרנות ורצון להתחדשות. עיסוקם זה היה קודם בול עיסוק משלים בחייהם הקהילתיים, ולא תהליך מהפכני ההופך על פיהן את אשיות אישיותם וחינוכם המסורתי. לכן הם גם ראו כפגיעה אישית קשה ובלתי מובנת את הרינונים שהילכו בקהילה על כפירתם כביכול. תוך כדי דבקותם בכתבי ההשכלה הם סיגלו לעצמם גישות חדשות הן כלפי המצב המשפיל, שבו היתה נתונה יהדות מרוקו מאז ומתמיד, והן כלפי הצורך בחידוש הלשון והשימוש בה. גישות אלה חידדו את השקפת עולמם והכניסו בה תמורות חשובות, אך לא הביאו אותם לחשוב על עזיבת המחנה המסורתי או על הכרזת מלחמת השכלה וקידמה. עם כל השפעת רוח ההשכלה העברית עליהם, הם נשארו מעוגנים היטב בקרקע הקהילה ובבעיותיה, ותרבותה של הקהילה המשיכה להוות עבורם מסגרת ההתייחסות התרבותית הטבעית והיחידה. כפועל יוצא מכך , הם השקיפו על התהליכים מבפנים, ולא מבחוץ, וניסו להכניס שינויים ולהכין תמורות על יסוד הנתונים התרבותיים וההתנהגותיים של הקהילה. לכן היה אך טבעי עבורם לנסות ולקדם את מסורת הפיוטים, שזימנה להם חוויות שיריות ומוסיקליות, על ידי עריכתם והדפסתם של קבצי השירה המסורתית, שהיו קיימים לפני־כן אך ורק בכתיבת־יד וברשותם של מעטים בלבד. לכן מזכיר ר׳ דוד אלקאיים באופן טבעי לגמרי את העושר הלשוני של השירה הערבית־מוסיקלית החצי־ספרותית, שאותה הוא הכיר היטב, ולא כל שירה אחרת, שלא הכיר כלל. לכן הוא גם יראה במוסיקה האנדלוסית ובלחנים של ה״קצאייד״, הידועים היטב, את הקורפוס היחיד והטבעי שממנו הוא ישאב את המשקלים לשיריו הרבים. גישה זו מצד משכילי מרוקו מוכיחה עד במה רב היה, בתחומים מסוימים, השילוב התרבותי של יהודי מרוקו(וצפון אפריקה בכלל) בסביבה המוסלמית השכנה, ומה יכול היה לצמוח בתרבות יהודי מרוקו, אילו נמשכו נסיונות מודעים אלה לשילוב המסורת היהודית והמסורת הערבית בתחומי מפגש אפשריים חסרי מתח דתי, בלי שתפריע בכן נוכחותה של תרבות צרפת, שהשתלטה במרוקו לאחר הטלת הפרוטקטוראט הצרפתי על המדינה.

ומעניין לציין שלתחום מיוחד זה של פיתוח שירת הבקשות והפיוטים המסורתיים היה המשך משכילי ישיר, בקזבלנקה ובארץ, בדמותו של ר׳ דוד בוזגלו (אזור קזבלנקה 1903 – קרית־ים 1975), שתרם יותר מכל פייטן אחר לביסוסה ולטיפוחה של מסורת הפיוטים על פי המתכונת של ״שיר ידידות״, וחינך מאות תלמידים, הממשיכים כיום את דרכו. מלבד ידענותו הגדולה במוסיקה האנדלוסית שעברה למרוקו, בשירה העממית ובמוסיקה המצרית החדשה, נודע ר׳ דוד בוזגלו גם בבקיאותו הרבה ברזי הדקדוק העברי, שאותו הוא לימד בחוגים שונים בקזבלנקה, וכן בשירתו האישית והלאומית (המפוזרת עדיין אצל תלמידיו), שהוא כתב בשתי השפות, העברית והערבית היהודית, במרוקו ובארץ, והרכיב על לחנים ממקורות שונים. בשנים האחרונות נרתם ר׳ חיים שושנה, שנולד ב־1913 במראכש, והיה דיין בקהילות שונות במרוקו ובבאר־שבע, להוצאת מהדורה מתוקנת ומבוארת של הקובץ ״שיר ידידות״ תחת השם ״אעירה שחר״. גם ר׳ חיים שושנה ידוע בבקיאותו הרבה בדקדוק העברי וכן בשיריו האישיים והקהילתיים, שהוא חיבר בעברית עשירה מאוד ומיוחדת, והשזורים ביסודות מילוניים ותחביריים ישנים וחדשים גם יחד.

מחוץ לתחום זה של הפיוט, קם במרוקו במאה הכ׳ דור חדש של תלמידי חכמים, שהיו גם משכילים לפי נוסח מוגדור. אחד המקרים המעניינים ביותר מבחינה זאת הוא מקרהו של ר׳ דוד בן מסעוד דאנינו, שנולד בסוף המאה שעברה בבני מלאל, וחי עד לשנות החמישים המאוחרות בקזבלנקה. בעיר זאת הוא פרסם בצורה של טקסט כפול דו־לשוני, בעברית ובערבית יהודית מליצית ומחורזת, ספרי הגות ופרשנות, הכוללים גם דרשות וסיפורים ממקורות שונים. בפרסומיו השונים הוא הראה התעניינות מרובה בענייני חכמה והשכלה. הוא אף עיבד לסיטואציות יהודיות־רבניות את תוכנן של יצירות ספרותיות אירופיות, לא יהודיות, שאותן הוא קרא בתרגומן העברי. כך הוא עיבד עיבוד מקורי את יצירתו של דנטה על התופת תחת השם ״שרביט הזהב״. תחת הכותרת ״סוד הבריאה״ הוא יצר יצירה חדשה על יסוד רומן ההרפתקאות של ז׳ול וורן ״בבטן האדמה״, שהוא קרא בתרגומו העברי של זאב בן־נפתלי. גם ר׳ דוד דאנינו נתן דרור לרגשותיו הלאומיים והציוניים בדרשות שונות ובטקסטים שונים שהוא פרסם בתוך ספריו.

ניצניה של תנועת השכלה עברית זאת הנצו, כאמור, בקרב שכבת תלמידי החכמים שהנהיגה את קהילות יהדות מרוקו בכל הדורות. רק בקרב רובד חברתי זה יכלו להימצא יודעי הלשון העברית, שהיו מסוגלים לקרוא את העיתונים העבריים ואת ספרי החכמה וההשכלה ולהתרשם מהם. עילית תרבותית זאת היתה היא עצמה מונהגת בידי צאצאיהם של רבנים ותלמידי חכמים ממגורשי ספרד ופורטוגל, שהתיישבו במרוקו בסוף המאה הט״ו ובתחילת המאה הט׳׳ז. עד כמה שנחקר הדבר לא נודעה שכבה חברתית־תרבותית זאת בקנאותה הדתית או בחוסר פתיחותה, במחצית השנייה של המאה הי׳׳ט ובתחילת המאה הכ', אלא להפך. מועטה מאוד היתה למשל התנגדותה – אם בכלל (פרט אולי לרבני מראכש) – למפעלה של חברת כי״ח במרוקו. אחדים מהרבנים שהיו גם משוררים אף חיברו פיוטים לכבודה של החברה, ואחרים יראו מאוחר יותר בפרוטקטוראט הצרפתי את עידן ״החופש והדרור״ של יהדות מרוקו. במאה הכי ישקדו אחדים על פרסום תרומתה הרוחנית של יהדות מרוקו ליצירה היהודית^.

אולם יש לציין כאן במיוחד שקרקע נוחה זאת לצמיחתה של תנועת השכלה עברית במרוקו לא נוצלה כלל לטיפוחה של תנועה רחבה ומאורגנת. כל הפעילויות המשכיליות בקהילות השונות, שדווח עליהן כאן, מצביעות יותר על יזמות של חוגים מצומצמים או של יחידים, שנתפסו מסיבות שונות לרעיונות ההשכלה, מאשר על תופעה כללית או מתקרבת לכך. אפילו בחוג התוסס של מוגדור לא קם דור המשך שימשיך ויפתח את הפעילות המשכילית של יצחק בן יעיש הלוי, דוד אלקאיים או נסים הלוי וחבריהם. תנועה עברית ממשית תקום במרוקו רק לאחר שהתנועה הציונית תצליח להתבסס ולהתארגן בשנות השלושים והארבעים, ולאחר שיתעורר הצורך החיוני בחינוך עברי מודרני. ואולם אז שררו תנאים היסטוריים־לאומיים אחרים.

מודעות חדשה לאנומליות וללשון-ניצניה של תנועת השכלה עברית במרוקו בסוף המאה הי"ט-מקדם ומים כרך ב'-סיום המאמר